מעשה רב
מר' בצלאל הכהן ואחיו ר' שלמה מווילנא (נלב"ע תרל"ח)
ספר המדע
הלכות יסודי התורה
פרק ראשון
ו
בדברי המפרש ואחר שיתאמת אצלינו וכו'. [נ"ב לפי דבריו ז"ל אלו ניחא במה שחשב רבינו לקרא דאנכי ה' אלהיך במנין המצות, והרמב"ן ז"ל בסה"מ בעשין א' הביא שבעל ההלכות ז"ל לא חשב להך קרא במנין, דהאמונה במציאותו יתעלה וכו' הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן עיי"ש. אבל לדברי המפרש יש בהך קרא ציווי ג"כ והיינו שנעשה אותו אלוה עלינו, כלומר שנעבוד אותו ולא נעבוד זולתו והוא נכלל בתיבת אלהיך, ושפיר יש לחשוב אותו במנין. ובזה נסתלק מה שתמה הרשב"ץ ז"ל בספר זוהר הרקיע על רבינו מהסוגיא דהוריות דף ח' ע"ב דאמרינן שם איזו היא מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זה עכו"ם אלמא דאנכי אינו ממנין המצות עיי"ש, אבל לפי דברי המפרש לק"מ דבאמת דקרא דאנכי הוא ג"כ אזהרה על עכו"ם וכמו שכתבתי דתיבת אלהיך מורה שנעבוד אותו ולא נעבוד זולתו, והוא לאו הבא מכלל עשה, והעובד עכו"ם עובר על לאו דלא יהיה לך והעשה דאנכי ה' אלהיך, וא"כ שניהם על אזהרת עכו"ם נאמר, רק דקרא קמא אתי לעשה והשני ללאו. והנראה דלזה כיון ג"כ רש"י ז"ל שם בהוריות שכתב דכתיב בתחילת עשרת הדברים אנכי ולא יהיה לך דהיינו עכו"ם ע"כ, ולכאורה תמוה דלמאי הזכיר לקרא דאנכי הא אזהרת עכו"ם לא נפ"ל רק מקרא דלא יהיה לך, ובספר מגילת אסתר שם דחק הרבה בדברי רש"י ז"ל אלו. אבל לפענ"ד נראה דרש"י ז"ל סובר כדעת המפרש הנ"ל דקרא דאנכי בא ג"כ לאזהרת עשה על עכו"ם דהעובד עכו"ם עובר בלאו ועשה ושפיר הוי עכו"ם מצוה שנאמרה בתחילה ודו"ק]:
פרק חמישי
ד
בד"ה מפי השמועה למדו כו'. נ"ב כ"ה בתו"כ פ' קדושים ובילקוט שם רמז תרי"ח ועיין רש"י זבחים קי"ח ותוס' שם ד"ה שוגג:
ח
במל"מ בד"ה וראיתי להתוס' מההיא דרב גידל דפ"ק דקדושין, נ"ב צ"ל דפסחים דף ז':
הלכות דעות
פרק חמישי
יג
בד"ה כללו של דבר יהיה מן הנרדפים כו'. [בכ"מ נרשם ברייתא בפ"ב דיומא ובגיטין דף ל"ו. ונ"ב דברי הכ"מ אלו נרשם על סוף דברי רבינו שכ' מן הנעלבים ואינם עולבים וזהו באמת ברייתא בשני מקומות הנ"ל, ובהגהות שנדפס למטה על הגליון בדפוס ברלין חשב דהכ"מ מציין על הנרדפים ולא מן הרודפים, ולכן כתב על זה לא ידעתי מקומו אבל הדבר פשוט כמש"כ]: [בדפוס הזה נתקן כראוי]
הלכות תלמוד תורה
פרק שלישי
יב
בד"ה וכן אמר שלמה התרפית ביום כו'. נ"ב גם זה בסוף מס' ברכות דף ס"ג ע"א דריש מהאי קרא הכי ע"ש:
הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
פרק שלישי
ט
העושה עכו"ם אף על פי שלא עשאה בידו וכו'.[נ"ב דברי רבינו הוא תו"כ ערוך בפ' קדושים על פסוק דואלהי מסכה וגו' עיי"ש, דמסיק דשני הלאוין הכל מקרא הנ"ל, ואולי דרבינו היה לו גירסא אחרת בתו"כ וגם לפני רש"י ז"ל בחומש שם נראה ג"כ שהיה לו גירסא אחרת ע"ש, ודברי הראב"ד ז"ל בהשגות דהקשה דהוי לאו שבכללות, תמוה דהא התורה פרטה כל מין ומין בפני עצמו ובכה"ג לא מקרי לאו שבכללות, עיין בכריתות דף ד' וצ"ע, ועיין בלח"מ שהעיר היכא דעשאוהו אחרים אמאי לוקה והא לאו שאין בו מעשה הוא. והנה מה שתירץ דכיון שהאחר עושה בשליחותו הוי כאלו עשאו, תמוה טובא דהא קיי"ל דאין שליח לד"ע. אבל לענ"ד נראה ליישב בהקדם עוד מש"כ העושה לעצמו דמהו לשון העושה דהא מיירי שלא עשאה בידו. ולכן נ"ל דכוונת רבינו כיון דהקרא דלא תעשה קאי דאחרים עשאו בשליחותו הרי דקרי' רחמנא מעשה ואף שלא עשה בעצמו ומשו"ה חייב, וכעין זה אמרינן בב"ק דף ד' גבי עדים זוממין דרחמנא קריה מעשה וזהו דכתב רבינו העושה ודו"ק, ואין לתמוה ע"ז מהא דאמרו במכות דף ב' דלא תענה הוי לאו שאין בו מעשה ואף דקרינהו רחמנא מעשה, דזה אינו קושיא דלא קרינהו מעשה רק בעדים שמקיימין בהם דין הזמה אבל התם במכות מיירי בעדות ב"ג וב"ח והתם לא מצינו דקריה רחמנא מעשה ודו"ק]:
פרק רביעי
ד
אין אחת מערי מקלט כו'. שנאמר באחת עריך כצ"ל:
פרק שביעי
ו
במל"מ (דף ל"ז ע"ג שורה י' מלמטה). מ"מ שאר צלמים או אנדרטי. נ"ב צ"ל אטו אנדרטי:
(שורה ד' מלמטה) בעומדין על בסיסן. נ"ב צ"ל על פתח מדינה:
(עמוד ד' שורה י"ב מלמעלה) דלשמואל לא גזר ר"מ ולר"י גזר. נ"ב צ"ל דלשמואל גזר ר"מ ולר"י לא גזר כצ"ל:
(שורה ל"ב) מדקתני מתניתין כל הצלמים ובעומדין כו'. צ"ל כל הצלמים ומשו"ה אוקמוה למתני' בעומדין על פתח המדינה:
י
טבעת וכו'.ובהשגות הראב"ד ז"ל אמר אברהם לפי הסוגיא וכו'. [נ"ב דע שנחלפו הדבורים כאן בדברי הראב"ד, דהשגה זו שייך אדין השני, בנפלו ארבעים למקום אחר, וכוונתו להשיג דאף בשאר איסורים דמודה שמואל לרב דאמרינן איסורא ברובא איתא מ"מ לא יתכן לדברי רבינו שמתיר גם בשני תערובות ובגמרא משמע להדיא דאינו מתיר רק בג' תערובות. ואח"ז שייך לשון הראב"ד מש"כ בסוף השגה השניה והא דאמרינן איסורא ברובא איתא נמי ליתא ואך צריך להגיה והא דאמר איסורא ברובא איתא גבי עכו"ם נמי ליתא כצ"ל. והיינו דמשיג עליו בשני דברים. חדא דאף בשאר איסורים מ"מ ג' תערובות בעינן. ועוד דמה שפסק רבינו דאף בעכו"ם אמרינן כן זה ודאי ליתא, ומש"כ בהשגה השניה כל זו הסוגיא אינה כהלכה סובב והולך על ריש דברי רבינו על דין דנפלו שתים לים הגדול, וכל דברי הראב"ד כאן מסורסין, והנתנין למעלה צ"ל למטה ומש"כ למטה צ"ל למעלה]:
פרק שנים עשר
יד
בלח"מ בראש הדיבור הני מילי כו' בשתי עיירות. נ"ב צ"ל בעיר אחת:
דרבא לא אמר כו' בשתי עיירות. נ"ב צ"ל בעיר אחת:
דהיינו רב לגבי שמואל. נ"ב ע"ש דר' יוחנן נמי סבירא ליה עשו וצ"ע:
בסוף הדבור דלא כסוגיין. נ"ב וע"ע בשו"ת רדב"ז חלק ראשון סי' י"א בלשונות רבינו:
הלכות תשובה
פרק ראשון
ב
בכ"מ באמצע הדיבור בד"ה אם לא עשה תשובה כו' ק"ל דהתם משמע וכו'. נ"ב ועיין בירושלמי דיומא פ"ח ה"ו דמסיק להדיא דעשה אע"פ שלא עשה תשובה וע"כ דהיינו כרבנן ואע"ג דמסיק נמי דלא תעשה ר"ש בשם ר' זירא והוא שעשה תשובה ע"ש. הנה בזה י"ל דתנאי היא כמ"ש הכ"מ לקמן ודרבינו ס"ל דר"ז בירושלמי ס"ל דכל ל"ת היינו חמורות, אבל אנן קיי"ל דדוקא ל"ת דשבועת שקר לחוד הוי מן החמורות וכל ל"ת דמיא לעשה להא דמכפר בלא תשובה וע"ש:
ספר אהבה
הלכות קרית שמע
פרק ראשון
ב
ומקדימין לקרות פ' שמע מפני כו'. נ"ב דכתיב ביה ושננתם, ומש"כ עוד רבינו ואחריה והיה אם שמוע וכו' שיש בה זכירה על שאר כל המצות, נ"ב ואהבת את ה' ג"כ כדכתיב תשמעו אל מצותי וכו' לאהבה את ה', ותלמודן דכתיב בה ולמדתם אותם וגו' ואח"כ פ' ציצית שגם היא יש בה ציווי על זכירת כל המצות (ואף דכתיב בתריה ועשיתם אותם ועשיתם כל מצותי. והכ"מ כתב דאין בפ' ויאמר ציווי על המעשה ג"כ רק על זכירתן לבד וכו'. צ"ל דע"י הזכירה תבואו לידי עשייה ג"כ אח"כ ואינו לשון ציווי על המעשה, דעשייה בפני עצמה וצ"ע, ועיין בלח"מ ז"ל שלא ראה דברי הכ"מ בזה ולפי מש"כ שצ"ל בדברי רבינו דבפ' והיה אם שמוע יש בה אהבת ה' ג"כ רק דלא הוזכר בה יחוד השם א"ש הכל בפשיטות דמקדימין שמע שיש בה יחוד השם מלבד אהבתו ותלמודו) שהוא העיקר הגדול וכו' וכמש"כ רבינו ז"ל ואח"כ והיה אם שמוע שיש בה אהבת ה' ג"כ עם ציווי על שאר כל המצות, ואח"כ ויאמר שיש בה ג"כ ציווי על זכירת כל המצות (ועשייתם ג"כ). אבל מ"מ קדים והיה אם שמוע לויאמר מפני שיש בוהיה אם שמוע אהבת ה' ג"כ כמו בשמע, אך גם עיקר חיוב קריאת פ' ויאמר הוא מפני זכירת המצות ועשייתם דכתיב בה ג"כ וכמש"כ. והנה בשתי פרשיות הראשונות עיקר חיובם לאומרם ב' פעמים בכל יום כמש"כ רבינו ז"ל בריש הפרק דכתיב בהו בשכבך ובקומך אבל פ' ויאמר לכאורה אין רמז בתורה שצריך לאומרה ג"כ בכל יום פעמים לבד שהחיוב הוא מפני שכתוב בה זכרון יצי"מ ג"כ כמ"ש רבינו ז"ל בהלכה ג', אבל כמה פרשיות שכתוב בהם יצי"מ. ועיין ברכות י"ב פ' ציצית מפני מה קבעוה וכו' ופשוט דהיינו מדרבנן (ועיי"ש בדף י"ג דרבי הוה מהדר אשמעתא דאית בה יצי"מ וכו', אך בספרי פ' ואתחנן בפ' שמע דריש שם ק"ו לעשרת הדברות שאינם בקשירה (שאין צריך לכתוב אותם בפרשיות תפילין ג"כ) מן ויאמר שהוא בשינון (שצריך לקרותו בכל יום עד פרשת שמע והיה אם שמוע) ואפ"ה אינו בקשירה, וכן דריש שם איפכא מק"ו ע"ש, ומשמע שם קצת דגם ויאמר הוא מה"ת, וע"ש בספרי פ' שלח בהגהות הגר"א ז"ל דדריש מן וזכרתם שתזכור את הפרשה בפה. ונ"ל דלכן כתוב ג"כ למען תזכרו דאי מזכרתם הו"א בלב סגי קמ"ל למען תזכרו דהיינו בפה ג"כ, ועין במגילה י"ח, ואולי מוראיתם אותו וזכרתם הו"א זכירה דביום בזמן ראיה, ומלמען תזכרו נפ"ל לרבות ג"כ בלילה אע"פ שאינו זמן ראיה וזמן ציצית אפ"ה צריך להזכיר ג"כ פרשה זו בפה (ומשום דיציאת מצרים דאית בה הוי סגי לומר כדאמרי במערבא מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים וכו' וכדאמרינן בברכות י"ד), ונ"ל דנפ"ל הכי בגז"ש זכירה זכירה דכתיב הכא למען תזכרו וכתיב התם למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך והיינו גם לרבות הלילות מכל וכו' וה"נ צריך לזכור כל פרשה זו ביום ובלילה ג"כ (ולא כדאמרי במערבא דאולי אינהו הך גז"ש ומיתורא דלמען תזכרו אתי לזכירה בפה וכמש"כ) ומשום כל החמשה או ששה דברים שיש בה כדאיתא בברכות י"ב. [ונ"ל דששה דברים יש ביום וה' בלילה ודו"ק] ועכ"פ נפ"ל מגז"ש לזכירת יצי"מ על ידי פרשה זו דוקא מדכתיב בה למען תזכרו וכמ"ש:
הלכות תפלה וברכת כהנים
פרק שלישי
א
בלח"מ באמצע הדיבור שכר תפלה יהבו ליה כו'. צ"ל שכר תפלה יהבו ליה כל היום, רק דשכר כו', עוד כתב שם, עד חצות אבל מדין, צ"ל עד חצות ותו לא אבל מדין: עוד שם משש שעות ולמעלה, צ"ל משש שעות ומחצה ולמעלה:
פרק ארבעה עשר
א
בכ"מ כיון דסמוך לתפלת נעילה. נ"ב צ"ל כיון דסמוך לשקיעת החמה:
פרק חמשה עשר
ג
וכהן שעבד עכו"ם וכו'. נ"ב נ"ל קצת ראיה לדין זה מדברי הירושלמי פ"ד דתענית הל"א וז"ל, אבל בדורות אחרים שהיו עובדים עכו"ם מהו אומר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני וכו' עכ"ל:
הלכות תפלין ומזוזה וספר תורה
פרק ראשון
יא
ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה. נ"ב שנשאל על זה מחכמי לוניל וכתבו דנפ"ל לרבינו ז"ל הך דינא מהא דאמרינן במנחות דף מ"ב (ועיין תוס' שם ד"ה תפילין) דמזוזה ניקח מכל אדם ע"ש, אך לפי"ז תקשה מש"כ רבינו דס"ת צריך עיבוד לשמה דהא קתני נמי התם ספרים ומזוזה נקחין מכל אדם וע"ש בתוס' שכתב דשמא בשאר ספרים מיירי ולא בס"ת ע"ש:
פרק שלישי
א
ושיהיה הקשר שלהן קשר ידוע כצורת דלי"ת.[נ"ב ואילו היו"ד של יד לא הזכיר, ונראה דס"ל לרבינו דדווקא הדלי"ת שברצועה של ראש הוי הלמ"מ אבל ביו"ד לא, ויצא לרבינו ז"ל מדברי הגאון בשמושא רבא דכ' שם וליצר ליה דמות דלי"ת מעייף תרתי רישין דרצועה בהדי הדדי וכו' דא"ר יעקב אר"י קשר של תפילין הלמ"מ, ואח"כ כתב דגבי תפילין של יד צריך למיצר ברצועה דמות יו"ד ולא מסיים דהוא הלמ"מ, ולכאורה הו"ל למכתב בתחילה ב' הקשרים בין של ראש ובין של יד, ולכתוב ע"ז דהוא הלמ"מ ומדכתב למימרא דר"י באמצע, מוכח להדיא דס"ל דקשר תפילין של יד אינו הלמ"מ]:
פרק תשיעי
יד
וירחיק בין העמודים כו'. נ"ב צ"ל וירחיק שתי אצבעות בין העמודים כו', ועי' בטור סי' רע"ג:
הלכות ציצית
פרק ראשון
ו
בכ"מ הלכתא ארבע בתוך ג' משולשת כו'. נ"ב צ"ל בתוך ג' משולשת ארבע כו':
הלכות ברכות
פרק שני
יא
ואלו הן שבע ברכות כו'.נ"ב נחסר כאן ברכה אחת בא"י אמ"ה יוצר האדם, ובספרי הרמב"ם החדשים הוסיפו גם ברכה זו בדברי רבינו כאן, אך הדפיסו ברכה זו קודם ברכת שהכל ברא לכבודו וטס"ה וצ"ל אחר ברכת שהכל ברא לכבודו, וכמו דאיתא בגמרא וברי"ף ע"ש)*:
)* הטעות הזה נשתרבב בכל הדפוסים מדפוס וויניצאה שנת ש"י, ובהלכות אישות פ"י הל' ג' מסודר כתיקונו, וגם פה נתקן (על העתיד) כנכון. המו"ל
הלכות מילה
פרק שלישי
ד
בכ"מ ומה שתקנו להטיף כו'. נ"ב צ"ע דמשמע דנתן טעם זה לכו"ע והלא בסמוך פסק רבינו שאין מברכין כלל על גר שנתגייר כשהוא מהול משום דספיקא הוא, כמ"ש הכ"מ ואין שייך לברך בכל מילת גרים להטיף דם ברית כיון דאפשר בגר שנתגייר כשהוא מהול אין צריך כלל להטפת דם ברית:
ספר זמנים
הלכות שבת
פרק שני
יג
במ"מ אלא כו' וצרכי החיה ידועים לכל. צ"ל אין ידועים לכל:
יט
בכ"מ. כתב ה"ה שפסק כו' דלפי נוסחא דידן בגמ' פסק כי"א וטעמו כו'. נ"ב גירסת הרב המגיד היא גירסא שלפנינו וגירסת הכ"מ היא גירסת הרי"ף ורא"ש, וטעמו משום דספק נפשות להקל אין צורך לזה דבלאו הכי ניחא הא דפסק כי"א משום דהש"ס מסיק כת"ק דאבא שאול ואבא שאול תרווייהו ס"ל עד חוטמו, ומש"כ הכ"מ דפסק להקל לכאורה חומרא נמי איכא אם בדק עד חוטמו ומצאו שמת שוב אין לו לבדוק עד לבו, אלא כוונתו דר"פ מסיק דמלמעלה למטה כו"ע לא פליגי ופלוגתייהו מלמטה למעלה וא"כ הוי קולא דרבינו סתמא קאמר בין מלמעלה בין מלמטה:
פרק שלישי
ב
במ"מ ד"ה וטוענין ואמרינן עלה בגמ' מאן תנא כו' אר"י בר"ח כו' דתניא ר' ישמעאל בר"י אומר כו'. צ"ל דתנן השום כו' ר' ישמעאל אומר כו':
דע שדעת ההלכות ורבינו ז"ל הוא דיגמור. נ"ב וכ"כ בפירוש המשנה בעדיות פ"ב מ"ו וז"ל כי כשרצץ אותם בע"ש להוציא ליחותם ונכנס שבת רי"א שישלים מדוכתם בידיו ויוציא ליחותם, ע"כ:
וע"ק כו' היכי אפשר דת"ק כו'. צ"ל דר"ע:
ולא יגמור דת"ק כו'. נ"ב אולי צ"ל דר"ע:
י
בכ"מ בסוף הדבור לא חיישינן ליה. צ"ל לא חיישינן לחזקיה כו':
יב
במ"מ ואחרים פירשו שטעם איסור בעססית ותורמוסין כו'. נ"ב נ"ל קצת ראיה לפירוש זה מהא דאיתא בברכות ל"ח: ובביצה דף כ"ה דהך תורמסא שלקי ליה שבע פעמים משמע דתורמס צריך בישול רב:
יג
תנור שנתן כו' וכיוצא בו מותר. נ"ב קשה לי למה השמיט רבינו הא דרבינא דקרא חייא שפיר דמי כיון דקשר ליה זיקא כבישרא דגדיא דמי, ואולי י"ל דנכלל במ"ש וכיוצא בו:
טז
בכ"מ. כתב הרמ"ך כו' ומייתי ליה מהא דאין צולין כו'. נ"ב לפנינו בשבת ל"ז מייתי ליה מאין נותנין פת לתנור כו', ע"ש. גם מש"כ דבשבת דף כ' דאמר תניא נמי הכי ח"א. לפנינו שם ליתא הכי ע"ש, ומש"כ דבגמ' שלנו מקשה רבה, צ"ל רבא, עוד כתב א"ר אלעאי אמר רב, צ"ל א"ר אלעזר אמר רב:
יח
במ"מ אין נותנין כו' ורבינו פסק כר"א אם מפני שסובר כו'. נ"ב עיין בר"ן שנראה דהיה לפניו הגירסא ר"א בן יעקב וכתב דקיי"ל משנת ר"א בן יעקב קב ונקי, ע"כ:
בלח"מ ואם נתן סמוך לחשיכה כו' וק"ו הוא כו' דהרי כו' בישול הרבה. נ"ב משולל הבנה לפענ"ד דהרמב"ם ז"ל גופא סובר בהיפך וא"כ מאי ק"ו הוא, ולולא דמסתפינא היה נ"ל הק"ו הוא לחררה ע"ג גחלים בבישרא דגדיא דמותר ואפ"ה בבישרא אגומרי אסור משום דמוכן להפוך בו ולחתות וכמ"ש רש"י ז"ל והכא בעססיות ותורמוסין אסרינן במזיד אפילו שנתן לתוך האור דאין מוכן כל כך לחתות וכש"כ בחררה על הגחלים עצמן דאיכא למיחש טפי לחתויי דאסורין עד מוצ"ש אם עבר במזיד:
פרק ששי
ג
בכ"מ כתב הרמ"ך כו' ומה שהוא פשוט אצלו כו' מנין לו. נ"ב הלשון אינו מדוקדק דהרי בהדיא כתב רבינו בפרק זה הלכה כ"ג דמבשל בשוגג למו"ש יאכל בין הוא ובין אחרים הא בשבת אסור לאחרים ג"כ וכ"פ כל הפוסקים:
ו
במ"מ באמצע הדבור אלא חוששין שמא באו וכו'. נ"ב והשתא ניחא דהך חוששין הוא כמו חיישינן דבכל דוכתא שהוא לחומרא ודלא כפירש"י ז"ל:
יב
במ"מ ירושלמי תני אומנין וכו'. והוא בירושלמי פ"א דשבת ה"ח:
פרק שביעי
ב
החורש. הזורע כו'. נ"ב במשנה איתא הזורע והחורש ושינה רבינו לשון המשנה משום דבגמ' פריך מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני החורש והדר זורע ומשני תנא בא"י קאי וכו', וא"כ בארץ שאינה קשה כא"י אין צריך לחרוש אחר זריעה ושפיר נקט חורש והדר זורע כמנהג כל העולם לבד מא"י וסידרא דפת נקט:
ג
החורש. הזורע כו'. נ"ב במשנה איתא הזורע והחורש ושינה רבינו לשון המשנה משום דבגמ' פריך מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני החורש והדר זורע ומשני תנא בא"י קאי וכו', וא"כ בארץ שאינה קשה כא"י אין צריך לחרוש אחר זריעה ושפיר נקט חורש והדר זורע כמנהג כל העולם לבד מא"י וסידרא דפת נקט:
פרק שמיני
טו
בלח"מ שפסק שמלאכה הצריכה לגופה חייב. נ"ב צ"ל שפסק שאף מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, וכמו שפסק הרמב"ם לעיל פ"א:
פרק שנים עשר
יט
בכ"מ א"כ עמוד גבוה י' וכו'. נ"ב כדאמר שם בעירובין דף נ"א לאו היינו דר"ח כו':
פרק שלשה עשר
יז
במ"מ הא קמ"ל דרשויות מצטרפות. נ"ב קשה לי למש"כ רש"י ז"ל דקמ"ל דלא כר' יוסי לעיל ד"פ ע"ש, אכן קשיא על דברי רבינו ז"ל דידיה אדידיה דלקמן פי"ח הל"ד פסק כר"י ע"ש, וצ"ל דרבינו מפרש בזה דלא תליא כלל הך דרשויות מצטרפין בהא דר"י לקמן דמ"מ לענין חצי שיעור אין מצטרפין כלל וצ"ע:
פרק חמשה עשר
יא
בהשגות הראב"ד באמצע הדיבור שהוא אמר [צ"ל שהאמה אין בגובהה כצ"ל וכן העתיק בב"י סי' שנ"ו]:
פרק אחד ועשרים
יח
בכ"מ דק דק לבישול אסור. ונ"ב צ"ל דק דק לבישול נמי מחייב אבל אם רוצה לאוכלן חיים אפילו חתכן דק דק לית בהו משום טוחן ואפשר דאפילו איסור דרבנן וכו' וכ"ה בב"י סימן שכ"א:
לד
בהגמ"יי אות ח' כרבי לגבי ר"י בר"י, נ"ב דצ"ל כר' יוסי בר"י לגבי רבי כצ"ל:
פרק ששה ועשרים
ה
במ"מ אבל בהלכות מצאתי בהיפך וכו'. ונ"ב נ"ל דעיקר כדברי ההלכות ז"ל דמוקי להך ברייתא דמקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו נושרות דמיירי בעשבים לחין דהא תנן בבמה טומנין דטומנין בעשבים ולא בזמן שהן לחין וכמ"ש רש"י שם דלחין יש בהם הבל הרבה יותר מיבשין וא"כ ע"כ דברייתא מיירי בלחים וכ"ד ה"ה ז"ל:
פרק תשעה ועשרים
ב
(כי הוא יום) תחילה למקראי קודש.נ"ב כ"ה ברש"י ז"ל בכתובות דף ז' ע"ב ע"ש, ועיין במ"א סי' רע"א ס"ק כ"ב [אכן הגר"א ז"ל בביאוריו לאו"ח שם בס"ק כ"ה כתב וז"ל וברמב"ם פכ"ט מהל' שבת הלכה ב' ליתא להנך ג' תיבות, כי הוא יום, וכן עיקר שמיותרים הם עכ"ל, וא"כ משמע שבספרי הרמב"ם שהיו לפני כבוד הגר"א ז"ל לא היו ג' תיבות אלו, ואמת שברוב ספרי הרמב"ם ליתא לג' תיבות אלו. (ובדפוס וויניציאה ש"י שי"א יושטינייאן ישנם, המו"ל):
הלכות שביתת יום טוב
פרק חמישי
טו
בהשגות הראב"ד ז"ל ואף שאין לו לשואל ברירה. [נ"ב צ"ל ואף שאין לו לשמואל ברירה. וכן העתיק השעה"מ כאן לשון הראב"ד לשמואל, ועיי"ש בשעה"מ מה שעמד על דברי הראב"ד בהשגות כאן]:
פרק ששי
יז
ואשתו ובני בניו. נ"ב צ"ל ובני ביתו:
הלכות חמץ ומצה
פרק ראשון
ז
במל"מ ולפי"ז יש לתמוה על רבינו דל"ל קרא בחמץ כו' מה"ת. נ"ב לענ"ד היה נראה לומר דאצטריך קרא בחמץ בפסח ע"פ מש"כ הבעל המאור דכשאוכל החמץ קודם הלילה מקיים בזה המ"ע דהשבתה ג"כ לר"ש וע"כ דמצות תשביתו לא קאי על אכילה כלל בתוך זמנו ע"ש בבעה"מ ז"ל, אלא דאכתי היה אפשר לומר דמצי לקיים מ"ע דתשביתו כשיאכל פחות פחות מכשיעור ואין הכי נמי דבחמץ ח"ש עובר מה"ת משום מ"ע דתשביתו ולהכי איצטריך קרא בהדיא לחצי שיעור ודו"ק:
פרק חמישי
א
במ"מ ובגמ' הני אין אורז ודוחן לא. והיה לו להביא משנה דחלה פ"א משנה ב' האוכל מה' מינין כזית חמץ חייב בכרת. וצ"ע שהשמיט רבינו ז"ל הך ברייתא דמנחות ע' על משנה דה' המינין מצטרפין זה עם זה דתנא דהקמחים והבצקות מצטרפין זע"ז ואמר רב יוסף לענין חמץ בפסח ע"ש. ומיהו רבינו ז"ל מייתי לה לענין טומאת אוכלין בפ"ד ה"ג מה"ל טו"א וכדרבא שם:
ב
עד שנתפח הבצק מותר באכילה.נ"ב כאן שייך השגת הראב"ד ז"ל הנ' בהלכה א' דאין זה דבר פשוט דנוקשה מיהת הוי וכו'. אבל לנוסחת ד' וויניציא שנדפס בה"א אין זה השגה כלל [ועיין בחק יעקב סי' תנ"ג]:
ספר נשים
הלכות אישות
פרק שלישי
א
ונותן לה בפני עדים. נ"ב מה שנרשם כאן אות ב' להגהות מיימוניות הוא טעות ומקומו בהלכה ג' במ"ש אם קידש בשטר וכו' ונותנו לה בפני עדים. וע"ז שייך מ"ש בהגמ"יי אות ב' וא"צ עדי חתימה כאחד וכו', וע"ש בלח"מ שם:
כד
ברמב"ם והבדילנו מן העריות. נ"ב ראיתי בשו"ת מהר"מ מרוטנבורג כ"י סי' תקנ"ד שכתב בשם הר"י שפירוש וצונו על העריות לעשות האשה ערוה בקידושיה עכ"ל. ועיין בהרא"ש ריש כתובות. ונ"ל דלפ"ז יש לפרש ג"כ ואסר לנו את הארוסות דר"ל שגם ע"י אירוסין לבד אסורה לעלמא ולא כב"נ דתליא לדידהו דוקא בבעולת בעל, ויש להאריך בזה ואכ"מ:
פרק רביעי
יא
בלח"מ באמצע הדבור הוי אסמכתא או ספיקא, צ"ל כוי ספיקא:
פרק חמישי
א
במל"מ ד"ה וראיתי להרדב"ז שנשאל וכו' ותו דברשותו נתיקרה ועמדה על פרוטה. [נ"ב ואף דעל חצי הפרוטה השניה הוי כטלי קדושיך מע"ג קרקע דהא חצי הפרוטה שנתיקרה לא בא לידה מידו, צ"ל דס"ל להרדב"ז דגבי קדושין לא איכפת לן בזה וע"ש בב"ש שכתב דבתשובת מהרש"ך נסתפק בזה (מאחיו מוהרש"ך נ"י)]:
יב
[בלח"מ] ואפילו שיאמר לה לא בתורת גזל, צ"ל לא בחזרת גזל:
פרק שמיני
ו
בכ"מ. וכן היא שאמרה, זה פשוט שהוא והיא שוין בזה וכו'. נ"ב ובאמת דברי רבינו הוא תוספתא ערוכה בקדושין בפ"ק ע"ש:
פרק תשיעי
טו
בלח"מ נשא קרובות כלומר וכו'. נ"ב צ"ל נשא קרובות גרושתו כלומר אפי' כשאומר לא קידשתיך:
שם משא"כ דבלא"ה, צ"ל דמשמע דבלא"ה:
שם דמאי שנא דלקרוביו, צ"ל דמשמע דלקרוביו:
פרק עשירי
ד
ברמב"ם ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין. נ"ב עי' שבת ק"י דכי נח נפשיה דרב גזר כו' דלימטי אסא לבי הילולא כו', ובסוף סוטה נראה שהיו עושין עטרות חתן מן ההדס ע"ש:
פרק שלשה ועשרים
א
בכ"מ ע"י שיאמר לה דין ודברים אין לי בנכסיך, צ"ל בנכסיך קאמר:
ואם קנו מידו אינו מועיל וכו'. נ"ב כל זה ט"ס וצ"ל ואם קנו מידו מועיל אף לפירות אם לא כתב לה אלא אחר הנישואין אם לא קנו מידו אינו מועיל אפילו למכרה ומתנתה ואם קנו מידו מועיל למכרה ומתנתה אבל לא לפירות כצ"ל וכ"ה בבדק הבית להרב"י בסי' צ"ב:
הלכות גרושין
פרק שני
טז
במ"ל ולפי זה צ"ל דאפילו. נ"ב צ"ל ולפי זה מ"ש הב"י דאפילו וכו' כצ"ל וכן הגיה בס' בית מאיר סי' ק"כ סעיף ה':
כ
בלח"מ ההיא סוגיא דהמגרש. צ"ל דפ' חזקת הבתים:
שם דעכו"ם כשאינו וכו'. צ"ל דעכו"ם להוי כשאינו:
שם וכן הישראל. צ"ל לכן הישראל:
שם עם היותם שהוא וכו' צ"ל עם היותם יודעין:
פרק אחד עשר
כא
וכן יפת תואר אע"פ שנתנה לה תורה ל' יום לתקנת עצמה צריכה להמתין צ' יום מפני תקנת הנולד. נ"ב תוספתא דיבמות פ"ו כת"ק דרשב"א וז"ל התוספתא יפ"ת התורה נתנה לה ל' יום אבל אמרו חכמים צריכה להמתין ג' חדשים מפני תיקון הוולד ורשב"א פליג שם. ונ"ל דמה"ת הוא ג"ח ופסק רבינו כת"ק דרשב"א שהוא מדרבנן לבד. ודלא כהמ"ע והגהמ"יי אות י' וע"ש וכל נו"כ העלימו עין מהתוספתא הנ"ל (מכבוד אחי הרב הגדול המובהק מו"ה שלמה הכהן נ"י):
פרק שנים עשר
כד
ברמב"ם מי שיש לו שתי נשים וכו' ואפילו נישאת זו תחילה. נ"ב מ"ש ואפילו נשאת זו תחלה וכו' אינו מהירושלמי שהביא ה"ה רק מהש"ס דילן דף ק"כ דמוקמינן הא דפליג ר"א התם דמיירי רק בנשאת ע"ש וממילא נשמע לרבנן דבנשאת ג"כ אסורה צרתה ומטעמא שכתב הרמב"ם ז"ל והוא ג"כ מהש"ס דהתם לעיל מיניה דמפרש טעמא משום דתמות נפשי עם פלשתים כו'. אלא דצ"ע לענ"ד למה לא כתב הרמב"ם כאן בשנשאת לכהן צרתה אסורה דבהא דוקא פליג ר"א התם ואמר דהואיל ונשאת וכו' אבל בשנישאת לישראל גם לר"א צרתה אסורה דאמרינן דבגילא אתאי וכו' ומש"ה מוקי לה התם דדוקא בשנשאת לכהן פליג ר"א ע"ש וא"כ ממילא נשמע לרבנן דקי"ל כוותייהו דגם אם נישאת לכהן אפ"ה צרתה אסורה וא"כ העיקר חסר בזה בדברי הרמב"ם ז"ל. ואולי י"ל כיון דמבואר ברמב"ם פ"ג מה' יבום ה"י דאם נתיבמו ואח"כ מת היבם בלא בנים דאפ"ה אסורות עוד להנשא לזר משום דצרתה אינה נאמנת להעיד לה אלמא דלרבנן דקי"ל כוותייהו אין שום היתר אף שנשאת לאחי בעלה דאין כאן היתר לומר דבגילא אתאי ואפ"ה לא מהני עדותה לגבי צרתה גם כשנישאת ליבם וכ"ש בצרתה אם נשאת לכהן ומש"ה לא הוצרך הרמב"ם ז"ל לפרש כאן כלל דסמך על מ"ש שם בהדיא וכמש"כ בעזה"י:
הלכות יבום וחליצה
פרק שלישי
א
במ"ל ומיהו נ"ל דהעיקר הוא כסברת הרמב"ן דמותרת לכהן. נ"ב וכן יש לי להוכיח מלשון הרשב"ם שם דף קל"ה. אמנם מדברי הירושלמי פ"ג דקידושין ה"ח דאר"י שם דאינו נאמן וקאמר דנחית עולא לתמן וחברון עלוי הגע עצמך שהיה כהן ע"כ. נ"ל פירוש הירושלמי דהגע עצמך דאותו שנישאת לו אחרי מות בעלה הוא כהן ודו"ק ודלא כהק"ע שם:
פרק רביעי
כ
בה"ה ופשוט הוא שהרי הוא כתקרובת וכו' שאינה בטלה עולמית. נ"ב וצ"ל שמש"כ רבינו הטעם שהרי אינו עומד להלך בו לא קאי רק על סנדל העשוי לכבודו בלבד וכדאמר בגמרא באמת:
בכ"מ דבנוסחי דידן כתוב בברייתא בגמרא. צ"ל במימרא דרבא:
הלכות נערה בתולה
פרק ראשון
ה
במ"ל ד"ה גם מה שרצה. הנה הוכחנו מכמה מקומות דלפעמים שונה התנא בחלוצה ואין הדין כן בחלוצה. נ"ב ונ"ל עוד מסוגיא דפרק הבא ע"י (דף נ"ח) דאר"י התם דאפילו לר"מ משתמרת לביאה פסולה מדרבנן אוכלת והרי תנן התם (דף נ') גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא יאכלו צ"ל נמי דאשגרתא דלישנא הוא והכי פסק רבינו בפ' ז' מהל' תרומות הלכה כ"ג דדוקא גרושה לכהן הדיוט לא תאכל אבל חלוצה לכהן הדיוט אוכלת וע"ש:
פרק שלישי
ו
בכ"מ ומש"כ מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים זוממין וזוממי זוממין שם. נ"ב הוא מהירושלמי פ"ד ה"ד אר"י בר בון הפרשה זו יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין:
הלכות שוטה
פרק שלישי
ח
בכ"מ ומש"כ וכותב עליה בלשון הקודש וכו'. עיין בתוספתא רפ"ב טבלא של זהב היתה קבועה וכו' ממנה רואה וכותב לא חסר ולא יתיר ע"כ. ועיין בסוטה (דף י"ז) האלה כי דכתיבא ובירושלמי יומא פ"ג ה"ח על פ' סוטה שהיה בהיכל ככתב שכאן כך כתב שכאן ומכל הלין מבואר שהיה נכתב בלשון הקודש:
בתשובות מיימוניות השייכים לה' אישות אות כ"ה באמצע הדיבור ואף הרמב"ם ז"ל כתב וכל שהדברים נראים בלא ראיית עדים אלא על פי הבעל. נ"ב כל זה ליתא ברמב"ם לפנינו:
ספר קדושה
הלכות אסורי ביאה
פרק ראשון
כג
בה"ה מחלוקת רבא ורב אסי וכו'. נ"ב בגמרא הגירסא רב ורב אסי ורב חסדא. עוד שם בסמוך לזה רבא ור"ח, צ"ל רב ור"ח:
פרק שני
יא
במל"מ והיא אנוסה ומפותה. צ"ל והוי אונס ומפתה על הנשואה:
פרק שלשה עשר
א
בה"ה ומש"כ רבינו ששבט לוי לא בטלו ברית מילה הוא במדרש. נ"ב במ"ר פ' בא פ' י"ט ע"ש:
פרק חמשה עשר
טז
ברמב"ם ואם יש לו בני בנים אינו נאמן.נ"ב אולי צ"ל גם בניו וכמש"כ אח"כ דאינו פוסל אלא עצמו כשיש לו בני בנים. ועי' תוס' יבמות מ"ז ד"ה ואין אתה נאמן וכו':
כו
הטבילוהו ב"ד.נ"ב ציון הלכה כ"ו שייך לקמן בסמוך אצל מ"ש היה רוב העיר וכו':
בדברי ה"ה ואין צ"ל טבל. צ"ל אם טבל:
ד"ה מחצה וקי"ל לא הלכו. צ"ל דקי"ל אם הלכו:
כז
ברמב"ם והרי היא. צ"ל הרי היא:
פרק אחד ועשרים
כד
במ"מ ובמס' תענית אמרו. נ"ב ט"ס הוא וצ"ל ובשבת בפ' במה בהמה (דף נ"ג):
בתשובות מיימוניות אות ה' באמצע הדיבור והחמירו. צ"ל והחרימו:
הלכות מאכלות אסורות
פרק שלישי
כ
במ"מ אלא זה מטיל מבפנים וזה משריץ מבחוץ וכו'. הנך ג' תיבות זה מטיל מבפנים, שפת יתר הוא וצריך למוחקו ובגמרא ליתא זה:
כך סימני קרבי דגים. נ"ב קרבי ט"ס הוא:
כא
במ"מ וכן נראה מן ההלכות שלא הזכירו סוריא. נ"ב בהרי"ף לפנינו גרסי' כמו בש"ס ע"ש:
ד"ה והחלב זה למד רבינו ממה שלא נזכר שם עם אלו. נ"ב בש"ס איתא להדיא חלב רק שגירסת הרמב"ם היא חתיכת דג שכ"ה גם בתוספתא. ועי' בתוס' ד"ה ימ"ח וכ"ה גם בהרי"ף והרא"ש:
פרק חמישי
ד
במ"מ זה מתבאר וכו' אכל חצי זית והקיאו וכו'. נ"ב נראה דחסרון וט"ס יש כאן וכצ"ל זה מתבאר ממ"ש שם בשם ר' יוחנן הנזכר דחלקו מבחוץ פטור והא דאמר רב אסי בשם ר' יוחנן שם דאכל חצי זית וכו' לא פליג כו' [ור"ל דע"כ דרבינו לא מפרש בזה כפירש"י שם בזה דרב אסי פליג שם אהך דרב דימי ורבין כו' ע"ש דא"כ תקשה והרי רבינו פסק לקמן בפי"ד ה"ג כהך דרב אסי ע"ש וכאן פסק כרבין וכמ"ש וע"כ דס"ל דלא פליגי]:
י
בלח"מ באמצע הדבור ומ"מ בדברי רבינו קשה למה לא חילק. נ"ב הרבה יש לתמוה עליו בזה שהרי בדברי רבינו ז"ל מבואר להדיא דין זה וכמ"ש כאן בהלכה זו ואם חתך היוצא אחר שהחזירו ונשחטה שאר האבר מותר ואם לא החזירו וחתכו כו' מקום החתך אסור והוא להדיא כדמסיק בסוף דבריו דתליא הכל בהחזיר האבר וכמבואר בגמרא וכמ"ש ג"כ ה"ה ז"ל כאן. וכן מ"ש לתמוה על הרי"ף בזה הנה ברי"ף שלפנינו הוגה באמת במקום וחתכה, חתכה והחזירה, וכ"ה בהרא"ש שם וא"ש, ואולי גירסאות אחרות היה לו להרב לח"מ בהרמב"ם ובהרי"ף שלפניו וצ"ע:
פרק שביעי
ג
במ"מ דכל היכא דכלו לו חדשיו. צ"ל דלא כלו לו חדשיו:
פרק שמיני
יז
במ"מ וקי"ל כחכמים וכו'. נ"ב נראה דה"ה ז"ל מפרש למתני' כפירוש הראבי"ה והר"מ בר ברוך ז"ל שהובא דברי הראבי"ה בקוצר במרדכי ר"פ כל שעה. אך ראיתי באריכות בתשובה כ"י להר"מ מרוטנבורג ז"ל דפירש דלר"י כשאין אומנותו בכך אף לכתחלה שרי לקנות דבר האסור ולמכור אח"כ ואין איסור סחורה בדברים האסורים אלא כשכל אומנותו בכך וע"ז פליגי רבנן ואוסרים אפילו כשאין אומנותו בכך והראבי"ה פסק כר' יהודה שם ע"ש משום דר"י לטעמיה בסנהדרין במשחק בקוביא ואינך דשם פסקינן כר"י אבל הר"מ מרוטנבורג ז"ל מחלק בין ר"י דהתם לר"י דהכא ע"ש שהאריך וע"כ כתב ה"ה ז"ל דקי"ל כחכמים ודלא כהראבי"ה בכתיבת יד הנ"ל דא"ש טפי לפ"ז דברי ה"ה ז"ל בזה כמו שכתבתי בעזה"י:
בלח"מ ד"ה וכל, דר"י אית ליה דאם אין אומנותו בכך לוקח ומוכר לכתחלה. נ"ב עיין מ"ש בזה בשם הראבי"ה ז"ל בתשובת כ"י שראיתי בזה שהוא כדברי הלח"מ כמו שכתבתי לעיל:
פרק תשיעי
טז
בכ"מ לא הוה מתסרא בנ"ט. צ"ל אלא בנ"ט:
פרק שלשה עשר
ח
בכ"מ ומפתח או חותם ביד ישראל. נ"ב צ"ל ומפתח וחותם. שכ"ה גירסת הבה"ג והרי"ף. ועיין בת"ה הארוך להרשב"א שער ד' בית ה':
פרק ארבעה עשר
ג
בכ"מ והלכה כר"י דאמר הכי. וכתוב שם בהג"ה (בדפוסים הקודמים) תימה לי על רבינו איך פסק כר"ל וכו'. נ"ב הדבר פשוט שנתהפכו כאן הדבורים ועל מ"ש חוץ משל בין השינים צ"ל בס"פ גיד הנשה לדברי הכל [וכרב פפא שם דאמר דבשל בין השינים דכ"ע ל"פ], ועל מ"ש אבל מה שבין החניכים מצטרף צ"ל שם פלוגתא דר"י ור"ל [וג"כ כר"פ שם דאמר כי פליגי בין החניכים ע"ש] והלכה כר"י דאמר הכי. כצ"ל בכ"מ וא"ש. וכל מה שכתב כאן בהגהה תימה לי, נראה שנעלם ממנו מסקנא דר"פ שם וכמ"ש. ועל רבינו בודאי אין כאן תימה כלל:
פרק חמשה עשר
ו
בלח"מ במינם במשהו שלא במינם בנ"ט. צ"ל בין במינם בין שלא במינם בנ"ט:
בלח"מ באמצע הדבור, דהיכי קאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו וכו'. נ"ב כל זה אין לו ביאור לענ"ד שהרי ר"י בהדיא קאמר איפכא וכמו שהגהתי לעיל וא"כ לק"מ:
ט
בכ"מ למה לא אמרו ר"י ור"ל וכו'. נ"ב צ"ל למה לא אמרו בברייתא דתניא כוותיה דר"י ור"ל. וכצ"ל בסמוך ולא איירי בברייתא דת"כ דר"י ור"ל, וכ"ה ברא"ש בפ' השוכר סי' כ"ט ועיין פסחים כ"ט ודו"ק:
פרק שבעה עשר
יב
ברמב"ם במקום שאין שם נחתום ישראל וכשרה. נ"ב עיין כ"מ שנראה דגרסתו היה ובשדה. ואמנם פשוט דגירסת הר"ן כגירסא דידן וכשרה:
בתשובות מיימוניות סי' ב' ואם היה הלב. צ"ל אם היה הלב:
לא ניתר עתה. צ"ל ולא:
הלכות שחיטה
פרק ראשון
ג
בהגמ"יי אות ג' איתא בתוספתא ריש פרק דתמורה. צ"ל פ' תשיעי דתרומות:
פרק שני
יב
בלח"מ אפילו לכתחלה. צ"ל לחתיכה:
פרק רביעי
יח
ברמב"ם אשר נתן לך ה' אלהיך. צ"ל ה' לך:
פרק תשיעי
ח
בהשגת הראב"ד אפילו נתרסק אבר מן האיברים שאם ניטלו כשרין. נ"ב כל זה אין כאן מקומו רק להלן בהל' י"ז (וגם במ"ע וכ"מ ליתא):
יז
בהשגת הראב"ד. נ"ב כאן צ"ל בהשגה אפילו נתרסק אבר מן האיברים שאם ניטלו כשרים כמו טחול וכליות. א"א ה"ז ספק. וכ"ה בכ"מ לעיל:
ספר הפלאה
הלכות שבועות
פרק ששי
ג
בכ"מ ד"ה ואין כדאיתא בפ' וכו' ולא נזכר בכ"מ באיזה פרק נמצא זה. ונ"ב צ"ל כדאיתא בפ' הדר ד' ס"ג:
פרק שנים עשר
ח
צריך ליזהר כו' ללמד לשונם דברי אמת כו' וזה הדבר חובה על אבותיהם כו'. נ"ב סוכה מ"ו דא"ר זירא לא לימא איניש לינוקא דיהיב ליה מידי ולא יהיב ליה דכתיב למדו לשונם דבר שקר כו' עיי"ש. וזהו דברי רבינו ז"ל:
יא
אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדים לבטלה אסור וכו' שהרי הכתוב מצוה ליראה את השם הנכבד וכו'.[נ"ב הכ"מ לא הביא שום מקור לדברי רבינו בזה. אכן באמת בתמורה (דף ד') אמרינן דאזהרה שלא להזכיר השם לבטלה הוא מקרא דאת ה' אלהיך תירא אך מ"מ אין לוקין עליה משום דאזהרת עשה הוא ואזהרת עשה לא שמה אזהרה, אבל מש"כ רבינו דנפקא לן מקרא דליראה את השם הנכבד הנכתב בקללות בפ' כי תבא צע"ג דא"כ יהיה חייב מלקות נמי דהא כתיב בתריה והפלא ה' את מכותך והפלאה זו היינו מלקות ובהדיא אמרינן שם בתמורה דהך קרא דליראה את השם הוא אזהרה למקלל את חבירו בשם ושם איכא באמת מלקות. ולכן דברי רבינו צלע"ג. ולולא דמסתפינא אמינא דט"ס נפל בדברי רבינו וצ"ל ואומר את ה' אלהיך תירא, וקצת ראיה לזה מלשון רבינו גופיה שכתב אלא הכתוב מצוה ואומר, ואם כוון לקרא דליראה הרי הך קרא אינו נכתב בלשון צווי רק בלשון עונש ודו"ק. מכבוד אחיו מוהרש"ך נ"י]:
הלכות נדרים
פרק ראשון
יג
בכ"מ ד"ה האומר כו' ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר. נ"ב ט"ס בש"ס שם וצ"ל ור' יוסי מתיר וא"ש דפסק כר' יוסי דנימוקו עמו. [הג"ה מאת אחיו מוהרש"ך נ"י מו"ץ דפ"ק כוונת מר אחי הגאון זצ"ל דהרמב"ם ז"ל בוודאי היה גורס ר' יוסי דכ"ה באמת הגירסא בנזיר דף ד' ע"ב ור' יוסי מתיר וכ"ה הגירסא בר"ן בנדרים י"ב ע"ב. וכ"כ בהגהות הגאון מהרי"ב ז"ל שם דצ"ל ור' יוסי מתיר וכן מוכח בנזיר ד' ד' להדיא דצ"ל ור' יוסי ומה שנרשם בכ"מ נדרים ד' י"ח ט"ס וצ"ל ד' י"ב]:
טו
בהשגת הראב"ד ז"ל ולא נראה דרכם בעיני דר' יהודה שהוא מתיר. נ"ב צ"ל ר' יוסי:
יח
במשנה למלך ד"ה ודע ואם אמר לקרבן לא אוכל לך. צ"ל ואם אמר לחולין לא אוכל לך:
במ"ל ד"ה והנה כל מ"ש וא"כ כיון דמתני' ר"מ. צ"ל ר' יהודה. ובד"ה ודע דגם רב אשי מודה, צ"ל ר' אבא מודה. ובד"ה עוד כתבו דמותר דלא עדיף, צ"ל דמותר טפי דלא עדיף. עוד שם דלא כר' יהודה גריס. צ"ל דלא כר' יהודה ור"י פירש וכו'. וכ"ה בתוס' שם:
פרק שני
יז
בלח"מ באמצע הדבור לא זכה כלום אינו יכול לחזור. צ"ל ויכול לחזור. ומ"ש עוד שם פטור מן המעשר. צ"ל חייב במעשר:
פרק רביעי
יא
בלח"מ ד"ה שאיני נהנה בסוף הדיבור ולפיכך אמר. צ"ל ולפיכך לא אמר:
פרק תשיעי
י
בלח"מ ד"ה הנודר כו' עוד שם בגמ' אמר אביי כו' דאי ר"ע למעול בה. נ"ב צ"ל למעול בעל הבית:
תן לי בשר לאורחין ונתן לו ככר צ"ל ונתן לו כבד:
א"כ ליחייבו קרבן מעילה. צ"ל לא ליחייבו קרבן:
ומ"מ לא מעל בה צ"ל ומ"מ לא מעל בעה"ב ומעל שליח:
דבכל מידי דשליח ממליך לקי. נ"ב צ"ל לא לקי דס"ל דלקי באמת בכל דוכתא:
פרק אחד עשר
ח
וכן מי ששמעה שמת בעלה ונישאת כו' הייתה מחייבי לאוין כו' הרי אלו מופרין. נ"ב תוספתא פ"ב דיבמות אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכה"ד הרי הן כאשתו לכל דבר וזכאי בהפרת נדריה שניות מד"ס אין זכאי בהפרת נדריה ומפרש רבי שם טעמא זו ד"ת ואין ד"ת צריך חיזוק וזו דברי סופרים וד"ס צריך חיזוק ועי' במל"מ שהביא סוף דברי התוספתא גבי שניות ולא כתבה גבי חייבי לאוין וצ"ע. ופשוט דקושיית הלח"מ מהפרת בעל הראשון לק"מ דכל דרבנן צריך חיזוק והיינו דקאמר הכא תתגנה כו' אבל דאורייתא א"צ חיזוק וא"צ תקנה דתתגנה ומשו"ה מופר כאשה דעלמא כיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין [והא דנקט בתוספתא חייבי לאוין דכהונה אפשר דס"ל כהאי תנא אליבא דר"ע דמכל חייבי לאוין דכהונה לבד הוא דלא הוי ממזר אבל בחייבי לאוין דשאר הוי ממזר ואין קידושין תופשין בחייבי לאוין דשאר ועי' בסוגיא דיש מותרות וצ"ע] ובעל הראשון שהוא מדרבנן דמיא ממש לשניות משא"כ בחייבי לאוין דאורייתא וכל דברי האחרונים ז"ל בזה צע"ג שלא הביאו כלל שדברי הרמב"ם ז"ל הללו מפורשין בתוספתא הנזכר וכל דבריהם נידחין וכמש"כ גם המש"ל אלא שקצת צ"ע שלא הביא הרמב"ם כאן דין שניות כלל וצ"ע בזה. ועי' תוס' יבמות ד' פ"ט ד"ה כיון שנראה שגם מהם נשמט דברי התוספתא דקתני בח"ל בהדיא דמופר נדריה והתוס' העלו כן מסברא וכמש"כ בעז"ה. וע"ש בתוס' ריש ד' צ'. והכי גרסינן נמי בילקוט פ' מטות בשם הספרי זוטא רמז תשפ"ה אישה יקימנו ואישה יפירנו מת"ל בכל הפרשה לרבות אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכה"ד ממזרת לכותי ולחלל לרבות כולן עכ"ל הילקוט ונ"ל דצריך להגיה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין וממזר )* לרבות את כולן ומש"כ גם חלוצה לכה"ד שמפיר נדריה צ"ע קצת דהרי חלוצה לכה"ד אינו אסור רק מדרבנן וא"כ צריך חיזוק לפמש"כ. וצ"ע בהנך של בעל הראשון והשני במי שבא בעלה הראשון ממדה"י אם מהני ההיקם של בעל השני לחומרא למ"ד דאין התרה מועיל לאחר ההיקם וצ"ע ואכמ"ל:
)*נראה דצ"ל ת"ל אישה יקימנו ואישה יפרנו לרבות את כולן.
הלכות נזירות
פרק ראשון
י
במגדול עוז דסתם מתני' כר' נתן. נ"ב צ"ל דלא כר' נתן:
וב"ה סברי לה כר' יוסי. ונ"ב עי' בתוס' בד"ה ב"ש ס"ל כר"מ:
בלח"מ ד"ה אבל האומר. כלומר דאית להו נדור ואינו נזיר. נ"ב לפי מש"כ התו' יו"ט ז"ל בפ"ב בשם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שכ' לפרש דעת ר' יהודה בכוונה אחרת וז"ל ורי"א דאף לב"ש אינו נזיר עד שיאמר ג"כ הרי הן עלי קרבן שזכר הנזירות והקרבן שהוא בתנאי נזיר עכ"ל לק"מ קושיית הרב ז"ל:
פרק שלישי
ה
במל"מ ד"ה עוד הקשו מסוף העולם צ"ל מקום פלוני.
שם ד"ה עוד כתבו בו. עוד תירצו בגמ' רבא צ"ל רבה:
ח
בלח"מ דהא וודאי ט"ס הוא בספרי רבינו וצ"ל שלושים ואחד יום. ונ"ב קשה לי דאכתי למה לא ביאר רבינו דאם אמר שלושים יום ויום אחד דהוי נזיר שתים וכרב. אחר זמן רב מצאתי בעז"ה להגאון בה"ז שעמד על זה בספרו שלהי מנחות ע"ש מה שתירץ עפ"י הירושלמי:
י
בכ"מ ומש"כ אפילו הביא כפרתו כך משמע בירושלמי שם. ונ"ב ולא היה לו לציין ממאי דמשמע כן בירושלמי מה שהוא ש"ס ערוך בבבלי שבועות ד' כ"ח דתניא התם בהדיא אפי' כיפר ואפי' גילח ומש"כ רבינו שהרי אין השניה כו' הא לישנא דר' אשי שם בסוגיא דשבועות שם בד' כ"ח ע"ש:
פרק ששי
יא
במל"מ וא"כ אחר פ' חטאת ג"כ יאמר. נ"ב ופשוט דאחר פ' חטאת בהמה אי אפשר שיאמר היה"ר שהרי נזיר טמא אינו מביא חטאת בהמה כלל רק חטאת העוף אבל אשם מביא:
פרק שביעי
ו
או שהאהיל עליו ועל השריגים וכו'.ונ"ב צ"ל או שהאהיל עליו ועל כזית מהמת השריגין היוצאין מן האילנות או הפרעות וכו' וכ"ה ברמב"ם בסו"פ י"ט מהלכות טומאת מת:
בכ"מ ומש"כ או שנטמא באבר מה"ח. ונ"ב דברי הכ"מ הללו נפלאו ממני מאוד ובמחכ"ת נעלם מהגאון ז"ל סוגיא ערוכה דנזיר נ"ג דדברי רבינו ז"ל הוא פלוגתא דר"י ור"ל התם ופסק כר"י דאין עליהם בשר כראוי אינו מגלח עליהן ואפי' על מגען ומשאן ע"ש היטב ברש"י ובתוס' שם ובמה שכ' שם בגליון בעז"ה. אבל מש"כ הכ"מ ז"ל מדעת עצמו להוכיח דין זה של רבינו מדקתני שהנזיר מגלח על אבר שיש עליו בשר כראוי ממילא משמע דאם אין עליו בשר כראוי דאינו מגלח אבל באמת אין זה ראיה כלל דברישא שם במשנה ד' מ"ט קתני דיש עליו בשר כראוי מגלח אף על אהילן וכמש"כ ג"כ רבינו בהלכה ב' ובהלכה ה' וא"כ אכתי י"ל דאם אין עליו בשר כראוי על אהילן אינו מגלח משום דאינו מטמא כלל באוהל אבל על מגען ועל משאן בלבד אפשר דאה"נ דמגלח שהרי מטמאין במגע ובמשא כמש"כ רבינו בפ"ג הלכה ב' מטומאת מת ע"ש והיא משנה ערוכה באהלות פ"ב משנה ג' אבל באמת היא סוגיא ערוכה בנזיר נ"ג ור' יוחנן מדייק לה התם בגמ' להדיא דאין עליו בשר כראוי אפי' על מגעו ועל משאו אינו מגלח מדלא קתני התם ברישא דמתניתין דאין עליו בשר כראוי למגעו ולמשאו מ"מ מגלח כדקתני בעצם כשעורה התם וע"ש בתוס' ד"ה ר"י ועכ"פ רבינו ז"ל פסק כהילכתא וכר"י לגבי ר"ל וכמש"כ בעז"ה ודע דמש"כ דדעת רבינו דאפילו על מגעו ועל משאו אינו מגלח ע"כ דלית ביה עצם כשעורה איירי והכי מוק"ל בגמ' התם להדיא דפלוגתייהו בלית ביה עצם כשעורה דאל"ה תיפוק לי משום עצם כשעורה ע"ש אבל כל זה היה בהעלם מד' הראב"ד ז"ל בהשגה פ"ג הלכה ג' מטומאת מת ומד' הכ"מ שם וכמש"כ שם בעז"ה:
פרק עשירי
ח
בכ"מ וכיון דרבנן פליגי עליה לא בעי למסתם ברייתא כיחידאה. נ"ב והכי קיי"ל כמש"כ בפ"ו מה' פסולי המוקדשין הלכה ט"ו:
בלח"מ וודאי אשם מעכב. צ"ל אינו מעכב:
הלכות ערכים וחרמים
פרק ראשון
י
ברמב"ם הערכין וחרמין. נ"ב צ"ל הערכין והדמין וכ"ה בכ"מ כאן אבל חרמין סתם לכהנים כמש"כ לקמן רפ"ו ע"ש בכ"מ:
פרק שלישי
יא
שהערכין לאו כחובות וכו'. ונ"ב כל הרואה דברי רבינו ז"ל יראה פשוט שלשונו ז"ל כאן הוא ממש ד' רב שרירא גאון ז"ל שהביא הרי"ף ז"ל בפרק מי שהיה נשוי על מתני' דמי שהי' נשוי ד' נשים שכתב בפשיטות דהך סוגיא דערכין כאן דאמרינן דב"ח מאוחר שקדם וגבה כו' הוא בהקדש דווקא ומשום דאין הקדש מוציא מיד הקדש ע"ש אבל בהדיוט קיי"ל כר"נ דמה שגבה לא גבה וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ח ז"ל שם וא"כ פשוט דגם רבינו נמשך כאן אחר ד' הגאונים ז"ל שקדמוהו וכן נודע דרכו ז"ל בכ"מ וא"צ לד' הלח"מ כאן שהי' לו גירסא אחרת שהרי מ"ד רב שרירא גאון ז"ל שם מוכח שלא היה לו גי' אחרת כלל בסוגיא דערכין הנ"ל ואפ"ה חילק מדעתו בין הקדש להדיוט וכמש"כ. כל זה הוא מד' אחי הרה"ג וכו' מוה' שלמה הכהן נ"י. ושוב מצא קצת בס' מחנה אפרים ז"ל בה' ערכין שהרגיש על דברי רבינו מד' הרא"ש ז"ל הנ"ל אך שלא הביא מד' ר' שרירא גאון ז"ל ולא מד' הרי"ף ז"ל כלל בזה ע"ש. ועי' תוס' כתובות צ' ד"ה ש"מ ב"ח מאוחר ע"ש:
פרק חמישי
ו
שאין מקריבין בע"מ למזבח שנאמר אותו וכו'. נ"ב צ"ל ונאמר אותו:
ספר זרעים
הלכות מתנות עניים
פרק ראשון
יד
בכ"מ ומש"כ כבר נתפרש שהפיאה נוהגת בחו"ל מדבריהם. צ"ל דהיינו מדאמרינן בפ' הזרוע לוי זרע בכישר. נ"ב טס"ה דמש"כ כאן רבינו שנתפרש בגמ' פשוט שהוא מדרב ושמואל שם קל"ז דמוק"ל להך דפיאה בששים שאמרו רב ושמואל דנ"מ אף בחו"ל וכמש"כ הכ"מ בסמוך הלכה ט"ו וכמו שציינתי שם קל"ז וכ"ה בב"י סי' של"ב להדיא אבל מהא דזרע בכישר מלבד שאין הכרח לפיאה דהתם לקט הוה ועוד דלא הול"ל שכבר נתפרש בגמ' מראי' כזו ותדע דאל"כ למה כתב דיראה לי שה"ה לשאר מתנות עניים והלא מפורש בגמ' בלקט כמש"כ ג"כ אלא דבאמת אין הכרח כלל מההיא דאתא לקמי' דרב ששת ואכמ"ל:
טו
בכ"מ בפ' ראשית הגז. דף קל"ז:
במשל"מ אם חזר ונתן הכל פטור מן המעשר. נ"ב צ"ל וודאי מה שהוסיף אח"כ לכו"ע חייב במעשר כצ"ל. ונראה שנעלם מהגאון בעל משנה למלך ז"ל כל הסוגיא דב"ק כ"ח דמוק"ל לפוטרן מן המעשר בלבד אבל אינו פיאה כלל משום דעביד איניש דינא לנפשיה ע"ש:
פרק שני
יג
בכ"מ ואיתא בפ' המניח. עי' מש"כ בדיבור הקודם:
פרק שביעי
י
במל"מ ולא הוי עביד כדבעי ליה. עי' בשו"ת דשייכי לספר קנין בהגהות מיימוני סי' כ"ז שם תשובה ב' מש"כ בשם הירושלמי:
הלכות תרומות
פרק ראשון
יא
בכ"מ ואפשר דה"ה. נ"ב אינו מובן ואולי דצ"ל ואפשר דה"ק והוא ר"ת דהכי קאמר ובדפוס נתחלף מן ק' לה' ומדפיס אחר הדפיס הר"ת דה"ה דהוא הדין אבל צ"ל כמש"כ בעז"ה:
ברמב"ם ותרומת מעשר ומוכרה לכהן. צ"ל מוכרה:
כב
בכ"מ דמה דתנן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה אינו אלא מדבריהם. נ"ב צע"ג דהיאך אפשר כלל לומר דמדרבנן הוא גבי חלה שהרי בלא"ה פירות חו"ל אפילו בחו"ל חייב בחלה מדרבנן וזה נראה ג"כ כוונת הראב"ד ז"ל בפ"ה מה' ביכורים ה"ו שכתב שם א"א פירוש דבר תורה כו' ודלא כהכ"מ שם שכ"ש דלא צריך לכתוב וכו' דוודאי אתי לאפוקי שלא נפרש שהחילוק הוא מדרבנן כמש"כ הכ"מ כאן לכן כתב דאם מדרבנן גם בחו"ל עצמו חייב בב' חלות וצ"ע:
פרק שלישי
יז
בכ"מ פרק הגוזל ומאכיל. נ"ב ד' קט"ו:
פרק שביעי
ח
בכ"מ באיש עד שיראה. צ"ל עד שיראה קרי:
ומש"כ הראב"ד ע"פ דרכו. נ"ב במח"כ רוח אחרת בזה לענ"ד עם הראב"ד ז"ל והוא דחלת האור אסורה לאכול לטהור גמור אחר הטבילה ומתני' דתנן דטבול יום אוכלה ואסורה לזבים [כלומר קודם טבילה כמש"כ התוס'] קאי רק על חלה השניה בלבד אבל הראשונה אסורה לטבול יום ומשו"ה צריך שני חלות דווקא ואמנם אי אפשר ליתנו לכהן קטן שלא נטמא עדיין מעולם בזיבה ובקרי אין צריך להפריש רק חלה אחת בלבד והיינו הך דרבינא בבכורות כ"ז וה"ה בתרומה דליכא שתי תרומות כלל כמש"כ בירושלמי פ"ד ה"ח דחלה לעולם אין נותנין אותה לגדול שטבל כלל רק בחלה היכא דליכא קטן דאז צריך להפריש שני חלות והראשונה נשרפת והשניה נאכלת גם לגדול שטבל לזיבתו ולקריו והיינו מתני' דחלה פרק ד' ודו"ק. וא"כ אין מקום לכל ד' הכ"מ ז"ל בזה ודו"ק:
פרק אחד עשר
כג
בכ"מ ובירושלמי וכו' שתילי תרומה וכו'. נ"ב כ"ה גם בירושלמי אבל פשוט דתיבת תרומה טס"ה:
פרק שנים עשר
יז
בכ"מ בסו"פ הזרוע. נ"ב בש"ס אינו מבואר שם כ"כ אבל בתוספתא סוף תרומות מבואר כלשון רבינו ז"ל רק מש"כ משום חילול השם גי' הגר"א ז"ל משום בזיון תרומה ובש"ס איתא משום הפסד תרומה ע"ש:
הלכות מעשר
פרק חמישי
א
בכ"מ וזהו מה שאמרו שם מדעת המוכר. נ"ב צ"ל שאמרו שם בתוס' מדעת המוכר:
פרק תשיעי
ג
בהגה"ה שם ברמב"ם היינו בירושלמי דס"ל. נ"ב לעיל בהלכה א' כתב להדיא דבמעשר עני היו ע"ה מקילין ולא היו מפרישין והיינו כהש"ס דילן וצ"ע ואכמ"ל:
פרק עשירי
ג
ברמב"ם בנו או עבדו של חבר וכו' צריכין לקבל. נ"ב דברי הרמב"ם ז"ל צע"ג כי מלבד מה שסותר בזה התוספתא ערוכה בדמאי פ"ב הלכה י"ב שציין הכ"מ ז"ל דהכי גרסינן התם בנו של חבר ועבדו של חבר שהיה למוד אצל ע"ה הרי הן בחזקתן עד שיחשדו עכ"ל וכלומר דאפי' רשב"א דפליג ברישא בנמכר לע"ה ואמר דצריך לקבל בתחילה מודה הכא דא"צ לקבל משום דנמכר לע"ה שאני דגופו קנוי לעולם לע"ה משא"כ רק בהיה למוד אצל ע"ה וכן כתב המפרש שם לחלק מבת חבר שנשאת לע"ה משום דהוה בקבע וכגופו דמי אבל הכא כו"ע מודו ע"ש במפרש וא"כ מלבד דהרמב"ם ז"ל סותר בזה להתוספתא בהדיא דקתני ה"ה בחזקתן והוא ז"ל כתב דצריכין לקבל אבל דבריו סותרין זא"ז דכיון דהוא ז"ל אפי' בנמכר כתב דה"ה בחזקתן וכת"ק דרשב"א כ"ש בלמוד אצל ע"ה דוודאי הו"ל לומר דה"ה בחזקתו ואולי דט"ס נפל באמת בדברי רבינו וצ"ל א"צ לקבל:
הלכות בכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין
פרק שני
א
בכ"מ ומשמע לרבינו דלא פליג ת"ק אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודה דמחייב. נ"ב צ"ל דלא פליג ת"ק אלא מדרבנן בלבד אבל מדאורייתא מודה דפטור כצ"ל וכ"ה במהרי"ק ז"ל שורש קכ"ב:
טז
אשרה שבטלה וכו'. והכ"מ לא ציין מקורו. ונ"ב ירושלמי פ"ק הלכה ב' וכרבנן דהוקשו לקדשי המקדש ע"ש ויש לכאורה לדקדק על זה ממש"כ רבינו בעצמו בפ"א מה' ציצית הי"א ופ"ח מה' לולב הלכה ח' ועי' בירושלמי כאן בעי רשב"ל אשרה שבטלה מהו שיביא ממנה לולב פשיטא שאין מצוה כגבוה ועי' בע"ג ד' מ"ז וצ"ע ואכמ"ל:
פרק שלישי
ה
ברמב"ם וכהן טהור שאכל ביכורים טמאים לוקה.ונ"ב הכ"מ לא הביא מקורו אבל הוא ביבמות ע"ג ואוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ בתרומה ע"ש:
פרק חמישי
ח
בכ"מ אבל אם טבלו מותרים הם. ונ"ב במחכ"ת גם דעת הראב"ד דאם טבלו מותרין רק דאחלה שניה בלבד קאי דמותרין לבע"ק וזב אחר טבילה אבל חלה הראשונה אסורה להראב"ד לעולם וצריכה שריפה דווקא כמו לד' התוס' רק דלהראב"ד ז"ל שריא חלה הראשונה לקטן שלא נטמא בקרי מעולם ודו"ק:
פרק עשירי
ב
בכ"מ למה השמיט רבינו אוקימתא דרב צ"ל דרבא:
ולא חש להביא אוקימתא דרב צ"ל דרבא:
פרק אחד עשר
יג
ברמב"ם או אחר שנתגיירה ילדה המע"ה. ונ"ב חולין קל"ד פדיון הבן לפטור ע"ש:
פרק שנים עשר
יב
בהשגת הראב"ד בפטר צ"ל בפטרוזא.
הלכות שמטה ויובל
פרק תשיעי
ה
בכ"מ וא"כ כר"ע אתיא צ"ל ככו"ע אתיא:
ז
בהשגת הראב"ד א"א כמדומה לי דבר זה הוציאו מן הירושלמי וכו'. ונ"ב אין כאן מקומו:
ח
בראב"ד הנה הוא סובר וכו'. ונ"ב כאן צ"ל א"א כמדומה שהוציא דבר זה מהירושלמי וכו' ר"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי וכל מעשה ב"ד אינו משמט אלו גזרי דינים פשיטא דא מילתא מלוה כו' והנה הוא סובר טעמא דחזר והודה וכו' כצ"ל ומה שמציין דברי השגת הראב"ד אלו על הלכה ז' ועל הלכה ח' טס"ה כי הכל דיבור אחד הוא ושייך להלכה ח' לבד:
שם בהשגת הראב"ד אולי אינו, צ"ל ואולי: עוד שם כמו שהוא פושט, צ"ל כמו שהוא סובר. עוד שם מתני' דשביעית קשיא, צ"ל מתני' דשבועות ס"פ כל הנשבעין קשיא דקתני והשביעית וכו' כצ"ל:
ספר עבודה
הלכות בית הבחירה
פרק ראשון
יג
המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים וגזית.צ"ל ולא גזית וכ"ה הגי' במעין החכמה וכדכתיב לא תבנה אתהן גזית:
יח
בכ"מ של עץ צ"ל של בעץ:
פרק שני
ב
בכ"מ בב"ר בפסוק ויצר. נ"ב פרשה י"ד:
ח
בהשגת הראב"ד אבל בנוסחא המדויקת. ונ"ב עיין פ"ב דתמידין ה"ז ותבין כוונתו:
פרק שלישי
יב
בכ"מ ואפשר שטעמו מפני ששנינו שם במשנה דאבא שאול ס"ל כוותיה. ונ"ב עי' ירושלמי שקלים פ"ו הלכה א' דאמרינן התם דר' יוחנן אמר באמה בת ששה טפחים היה הארון עשוי ואמרינן על זה דר' יוחנן כר"מ וריש לקיש אמר באמה בת חמשה טפחים הי' הארון עשוי וס"ל כר' יהודה ע"ש ולהכי פסק רבינו כר"מ משום דר' יוחנן ס"ל כר"מ והלכה כר"י לגבי ריש לקיש:
יז
בכ"מ ובפ"ק דעירובין אמרינן דהוי אמה בת ה' טפחים ואיני יודע למה השמיטו רבינו. ונ"ב וצ"ע עוד דלמה השמיט הרמב"ם ז"ל גובה המזבח שהי' שתי אמות כדכתיב בפ' תצוה ואמתים קומתו ונראה שהיה ג"כ באמה בת חמש שהם עשרה טפחים. ועי' מה שכתבתי בגליון הר"ש כלים פ"ב מד' התוספתא בזה:
הלכות כלי המקדש והעובדים בו
פרק רביעי
ו
בכ"מ אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות נראה שהוא בכלל מה שאמרו בסו"פ החליל שמה שאמור ברגלים היו כל המשמרות שוות. ונ"ב במחכ"ת הלא הוא ז"ל כבר הביא למעלה בהלכה ד' סיפא דתוספתא דסוכה דלחם הפנים עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות וא"כ גם בשתי הלחם הו"ל להביא מהך תוספתא דתניא התם בהדיא עבודתו ואכילתו בכל המשמרות וע"ש:
פרק חמישי
א
ברמב"ם כה"ג צריך שיהי' וכו' ובמראה. ונ"ב בש"ס ליתא תיבת במראה אך בתוספתא פ"א דיומא ובירושלמי פ"א דיומא הגירסא כן:
פרק ששי
ט
במל"מ דהא איצטריך לטעמא דאיתוקם תמידא צ"ל לחגא דשבועיא:
במל"מ אך הדבר דוחק בעיני שר"ט שנה משנתו כב"ש. ונ"ב אין זה דוחק כלל לומר דר"ט שנה משנתו כב"ש בזה שהרי ר"ט מתלמידי ב"ש היה כמש"כ רש"י ז"ל ביבמות ט"ו ע"ש בסוגיא:
פרק תשיעי
ט
ברמב"ם יששכר זבולון. צ"ל זבולן דאל"כ כ"ו הוי:
פרק עשירי
ג
בכ"מ ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. [נ"ב נראה דרבינו מפרש דהכיפה של צמר היינו הפתיל תכלת, ממוהרש"ך נ"י]:
הלכות ביאת המקדש
פרק תשיעי
ה
ברמב"ם אע"פ שנפסלו.ונ"ב מש"כ אע"פ שנפסלו לא קאי רק אקומץ והמקבל דמים ומש"ה אפסקיה:
הלכות אסורי מזבח
פרק שני
ד
בכ"מ סמוך לבשר תפדה. [צ"ל סמוך לבשר ובטלפים. כתב רבינו בסמוך בהל' ה' שאם נגממו וזכרותן עמהן אע"פ שנשאר מזכרותן מעט קרוב לבשר תפדה והטעם פשוט וכו' כצ"ל. מוהרש"ך נ"י]:
פרק חמישי
ט
בכ"מ ומשמע ליה ה"ה בכל אינך. ונ"ב באמת הוא סוגיא ערוכה בסוף פ"ט דזבחים ד' פ"ח וכמו שתמה עליו על זה בשו"ת שאגת אריה סי' צ"ג ע"ש באורך:
הלכות מעשה הקרבנות
פרק שני
ה
בהשגת הראב"ד פרק שני. צ"ל פרק שתי מידות:
פרק חמישי
א
כבר ביארנו וכו'. [הוא בפ"ט מביאת מקדש ה"ו, מהרש"ך נ"י]:
ד
ברמב"ם שאין הגגות ראויות לשחיטה כלל. [נ"ב ברייתא בשבועות דף י"ז ע"ב גגין הללו וכו' ואין שוחטין שם קדשים קלים. מוהרש"ך נ"י]:
יד
בכ"מ ותשובתו כתבתי וכו'. ונ"ב ובאמת ד' רבינו הוא תוספתא ערוכה בפ"ו דזבחים כלשון רבינו ולא עוד אלא שאף שהוא מזה כנגד הפרוכת היה עומד חוץ למזבח רחוק מהפרוכת כדאיתא ביומא נ"ח ע"ש היטב וכן מבואר בתוספתא שם באמת דאפילו בשבע הזיות שכנגד בית קדשי הקדשים דהיינו שעל הפרוכת היה עומד חוץ למזבח והמזבח היה לפנים ממנו. וזה לשון התוספתא פ"ו דזבחים פרים הנשרפין כו' נכנס ועמד בין מזבח הזהב למנורה המזבח היה לפנים ממנו טבל והזה ז' פעמים כנגד בית קה"ק ועל ד' קרנות המזבח כצ"ל שם כמו שהגהתי בדפוס ווילנא אלא שמדברי רבינו שלא כתב דין זה רק בדמים הנתנין על מזבח הזהב צע"ק ואכמ"ל:
בכ"מ והוא צריך לצאת מכל המזבח. נ"ב תוספתא פ"ק דזבחים כלשון רבינו ולא עוד אלא אף כשהוא מזה כנגד הפרוכת היה עומד חוץ למזבח רחוק מהפרוכת וכדאיתא ביומא נ"ח ע"ש היטב:
פרק ששי
כג
ברמב"ם וצריך לחתוך שני הסימנין בעולה כשהוא יורד.ונ"ב פירוש דבעולת העוף צריך לחתוך ולמלוק שני הסימנין דווקא כשהוא קוצץ ויורד בציפורן (וה"ה אם הוליך והביא דכשר כדלעיל רק דהכא איירי כשמלק ע"י קציצה ודרסה לכן כתב כשהוא יורד) והיינו משום דפסק כרבנן דראב"ש דצריך להבדיל דוקא בעולת העוף ואם לא הבדיל פסולה וכמש"כ בהלכה כ' והיינו חתיכת שני הסימנין דווקא מקרי הבדלה וכמו שהאריך בזה הלח"מ ז"ל בפ"ז הלכה ו' וכרבנן דראב"ש בחולין כ"א והכ"מ קיצר בזה בהלכה כ' לעיל ולא ציין שם רק מהמשנה דזבחים ס"ד דתנן התם הכי דאם לא הבדיל בעולה פסולה אבל הו"ל להוסיף ולפרש דהיינו בחתיכת כל שני הסימנין דווקא ולא ברובן וכרבנן וכמש"כ:
פרק עשירי
ה
במל"מ דהיינו ישראלית שנשאת לכהן צ"ל בת כהן שנשאת לישראל:
יז
בכ"מ מדכתיב לכל בני אהרן תהיה בני אהרן ולא בנות אהרן. ונ"ב לכאורה הדבר צ"ע דהאי קרא במנחה כתיב דהוא קדשי קדשים ואינו נאכל אלא לזכרי כהונה בלבד ומשו"ה כתיב בני למעט נשים אבל במורם מקדשים קלים דנאכל גם לנשים אפשר דחולקין להם כמו לזכרים ומ"מ ד' הרמב"ם ז"ל י"ל משום דעכ"פ עיקר דין חלוקה נפק"ל מהאי קרא דאיש כאחיו ועדיין צ"ע:
כא
בהג"ה ברמב"ם כתב דנראה דהרמב"ם חזר בו. ובהג"ה שם על הכ"מ כתוב נראה דהרב כ"מ לא דק. ונ"ב שני הגהות אלו המה בטעות דמ"ש דהרמב"ם חזר בו במח"כ אין כאן חזרה אלא דמאי דקאמר אבא שאול בגמ' עד שעת כו' תיקן פה רבינו הלשון וכתב עד אחר והיינו כאבא שאול בהדיא. ועי' בתוספתא סו"פ י"ג דמנחות וא"כ אדרבה כאן מפורש להדיא כא"ש וגם בפירושו שכ' עד שעת אין זה כרבנן שהרי אבא שאול עצמו נקט כהאי לישנא ומש"כ על הכ"מ דהרי אבא שאול עד שעה קאמר אין לו מובן כלל כמש"ל ואין כאן שום השגה על הכ"מ רק קצת תימא על שלא ביאר להדיא דהרמב"ם פסק דלא כמתניתין אלא כאב"ש וה"ט דלא פסק כסתמא משום דרב אשי דבתרא הוא ע"כ כאב"ש ס"ל וכן עמד בזה בתוס' יו"ט על הכ"מ ועכ"פ הגהות הללו כמו שכתוב לפנינו הם בשגגה במח"כ בזה:
פרק אחד עשר
ד
במל"מ דאוכל קודם זריקה. צ"ל קודם הקטרה: עוד שם, אם נאבד הקומץ נאסר. נ"ב תו"כ פ' ויקרא פ"י הלכה י"א:
פרק שנים עשר
ז
וקומץ לבונה לכל מנחה. ונ"ב תו"כ פ' ויקרא פרשה ט':
טו
או קטפה חמץ. ונ"ב ליתא במשנה רק בתוספתא איתא פ' ז' דמנחות ובגמ' ד' כ"ה ע"ב איתא נמי וכל מעשה יחידי שבה לאתויי קיטוף:
פרק תשעה עשר
א
בכ"מ ופסק כת"ק. ונ"ב לכאורה לר' יוחנן דמוקי לסתם משנה שם ק"ט ע"ב כר"ש א"כ הו"ל כמחלוקת ואח"כ סתם כר"ש ואמנם באמת בתוספתא פי"ב מפורש דת"ק דר"ש ר' יוסי הוא וכל זה הוא סיומא דר"י שם ק"ח וקיי"ל כר"י דנימוקו עמו אף נגד סתם ואכ"מ בזה ואמנם לדברי הכ"מ בהלכה ה' לקמן דר' יוחנן גופיה לא קאמר אלא דאפשר לאוקמי כו' בלא"ה א"ש. ואמנם בלא"ה נראה דרבינו לא חש לד' ר' יוחנן משום דבכל דוכתא קיי"ל דמין במינו אינו חוצץ וא"כ מצי אתי כד"ה וכמו שמתרץ רב שם דף ק"י ע"ש וע' בסוכה ל"ז:
הלכות תמידין ומוספין
פרק שלישי
יד
בלח"מ דסבר שמואל דאסר. צ"ל דשרי:
אבל ע"י קינסא שרי צ"ל אסור:
פרק חמישי
ז
במל"מ סופ"ד צ"ל בסופ"ג:
פרק שביעי
ג
ברמב"ם הנאכלת. צ"ל הנאכל:
פרק שמיני
יא
ברמב"ם ושתיהן נאכלות אותו היום וחצי הלילה.ונ"ב הכ"מ לא הביא מקורו אבל הוא תוספתא סופ"ו דזבחים שתי הלחם וכו' ע"ש:
פרק עשירי
טו
בכ"מ ובאיל כתיב צ"ל דבאיל:
וכתיב שלשה עשרונים. ונ"ב חסר כאן וצ"ל וכתיב ושני עשרונים סולת וגו' לאיל האחד ובפר כתיב חצי ההין דהוא ששה לוגין וה"ה שמן וכתיב שלשה עשרונים לפר כצ"ל:
בלח"מ אבל אין מעכבין צ"ל אין מערבין:
בנכסי אילים צ"ל בנכסי כבשים:
בלח"מ באותו הדיבור לא מחמרינן בהו כולי האי לאסור כשנתערבו. ונ"ב צע"ג ואולי צ"ל אף כשלא נתערבו אך לענ"ד אין הסוגיא מוכחת כן כלל:
הלכות פסולי המקדשין
פרק שני
ח
ברמב"ם שינה מתן קרנות וכו' נפסל. ובהלכה ט' נתן הדם מן הקרן ולפנים וכו' פסול. ונ"ב הכ"מ לא הראה מקורן של שתי הלכות הללו והוא בתוספתא דזבחים פרק ששי וז"ל התוספתא שם פרים ושעירים הנשרפים נתן על הקרן מכאן ומכאן כשר מן הקרן ולפנים פסול שינה מתן קרנות פסול חטאת הציבור והיחיד וכו' נתן על הקרן מכאן ומכאן כשר מן הקרן ולפנים פסול שינה מתן קרנות פסול. עולה ושלמים וכו' נתן על הקרן מכאן ומכאן כשר מן הקרן ולפנים פסולים שינה מתן קרנות כשר עכ"ל התוספתא שם והוא כד' רבינו ז"ל בשני ההלכות אלו:
ט
ברמב"ם שינה מתן קרנות וכו' נפסל. ובהלכה ט' נתן הדם מן הקרן ולפנים וכו' פסול. ונ"ב הכ"מ לא הראה מקורן של שתי הלכות הללו והוא בתוספתא דזבחים פרק ששי וז"ל התוספתא שם פרים ושעירים הנשרפים נתן על הקרן מכאן ומכאן כשר מן הקרן ולפנים פסול שינה מתן קרנות פסול חטאת הציבור והיחיד וכו' נתן על הקרן מכאן ומכאן כשר מן הקרן ולפנים פסול שינה מתן קרנות פסול. עולה ושלמים וכו' נתן על הקרן מכאן ומכאן כשר מן הקרן ולפנים פסולים שינה מתן קרנות כשר עכ"ל התוספתא שם והוא כד' רבינו ז"ל בשני ההלכות אלו:
פרק שלישי
ב
בכ"מ ואע"ג דהתם מיירי בנפסלה. ונ"ב לשון רבינו בהלכה ב' ובהלכה ג' הוא ממש לשון התוספתא פ"ט ע"ש וא"כ אין צורך לכל מש"כ הכ"מ כאן בזה:
ג
ברמב"ם ומוריד הקרביים. ונ"ב ומוריד הדם וזורק למטה כ"ה בתוספתא פ"ט ור"ל בכל אותן זבחים שדמן למטה:
כ
בכ"מ מימרא דשמואל בפ' המזבח מקדש. ונ"ב משנה שלמה שם אין מקדשין אלא במקדש וע"ש בתוס' ד"ה אלא מבפנים:
פרק ארבעה עשר
ג
בכ"מ ועוד שאין עליה לבונה. ונ"ב לכאורה צ"ל שיש עליה לבונה אמנם ד' הכ"מ נפלאו מאוד שהרי בהדיא קתני בסיפא ואם משליקט לבונתה חישב עליה חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת והוא בגמ' ד' נ"ט וכמו שציין במל"מ. [אמר אחיו הרב וכו' מוהר"ש הכהן נ"י וביותר הו"ל לתמוה על הכ"מ דהרי מד' רבינו גופא שכ' וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה קודם שלקט הלבונה אין מחשבתו מועלת וכו' משמע להדיא דלאחר שליקט מחשבתו מועלת ומקרי אז שראויה לעבודה אף שהיא של שעורים וע"כ דרבינו הולך בשיטת רש"י דמנחת קנאות שאני משום דחטאת קריא רחמנא וכמו שהביא רבינו הכ"מ בעצמו בדיבור הזה מקודם אך קודם שליקט הלבונה מקרי אז דבר שאינו ראוי לעבודה וכן איתא בתוספתא דמנחות סופ"ה להדיא ודברי רבינו הוא לשון התוספתא שם. והא דאמרינן בש"ס דאף אם חישב קודם שליקט הלבונה מ"מ פסול מיהו הוי לאו משום מחשבתו הוא נפסל רק משום דהקמיצה היה בפסול ואין הקמיצה כלום וכמו שכ' התוס' במנחות ד' נ"ט ע"ב ד"ה ותהוי פך ודלא כגירסת רש"י בגמ' שם. ואמנם הראב"ד ז"ל הולך בשיטת התוס' במנחות ד' ה' ע"ב ד"ה ובדבר דהשיגו שם על פירש"י דפירש דמשו"ה מנחת העומר מקרי דבר שאינו ראוי לעבודה משום דהיא של שעורים רק הטעם משום שהיא של חדש ואין מביאין מנחות מן החדש במקדש קודם לעומר ואם הביא פסול [ואף לאחר שקרב העומר אסור להביא לכתחילה קודם עצרת] ולפיכך מקרי מנחת העומר דבר שאינו ראוי לעבודה והן הן דברי הראב"ד בהשגות כאן [ודברי הכ"מ שכתב דלפי נוסחת הראב"ד מנחת העומר היינו מנחה שהוקרבה אחר מנחת העומר תמוה מאוד דהלא בכל הסוגיא דמנחות ד' ה' מפורש להדיא דמיירי במנחת העומר בעצמה וכן מפורש להדיא בתוס' שם דכיון דשום מנחה של חדש אסור להקריב קודם לעומר ושתי הלחם ומנחת העומר התירה התורה להקריב מן החדש מקרי דבר שאינו ראוי לעבודה ולזה כוון הש"ס שם במה שאמר לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחידוש הוא וכבר תמה על הכסף משנה בזה בקרבן אהרן בפרשה צו בפרשה ח' וע"ש שהאריך בזה]. ומיהו קצת יש חילוק בפירוש הגמ' בין ד' התוס' לדברי הראב"ד ז"ל דהתוס' שם כתבו בלשונם הטעם דמקרי דבר שאינו ראוי לעבודה ומשום דאסור להקריב חדש קודם לעומר [ונראה דהא דלא כתבו דאף לאחר העומר אסור להקריב קודם לשתי הלחם וכמו שכ' הראב"ד היינו משום דבאמת תנן במשנה דמנחות דף ס"ח דקודם שתי הלחם לא יביא לכתחילה אבל אם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר לא שייך לקרותו דבר שאינו ראוי לעבודה דהרי בדיעבד אם הקריבו מנחה של חדש קודם שתי הלחם כשרה ולכן הוצרכו לומר דמ"מ כיון דקודם לעומר אם הביא מנחה מן החדש היא פסולה שפיר מקרי מנחת העומר דבר שאינו ראוי לעבודה דהרי כל מנחות של חדש פסולות מלהקריב באותו שעה כל זמן דלא הקטירו הקומץ והלבונה של העומר רק דגזה"כ הוא דמנחת העומר צריך להקריב דווקא מן החדש כדי להתיר חדש במדינה ושפיר מקריא דבר שאינו ראוי לעבודה ודו"ק]. אבל הראב"ד ז"ל כאן כתב דהטעם דמקרי דאינו ראוי לעבודה משום דאפשר להביא מנחות של חדש קודם לשתי הלחם ודבריו צ"ע קצת. ולפי זה דברי רבינו הרמב"ם ז"ל ודברי רבינו הראב"ד ז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים הם ודברי הכ"מ תמוה. ע"כ הג"ה מכבוד אחיו הרב וכו' מו"ה שלמה הכהן מו"צ דפ"ק ווילנא]:
ט
ברמב"ם או שיקטירו הטמאים. ונ"ב תוספתא פ"ב דזבחים ואין צורך למש"כ הכ"מ בזה אלא דסמך ג"כ על התוספתא בזה כדרכו ז"ל:
י
בכ"מ ומשמע לרבינו דדחיה בעלמא היא. ונ"ב עי' מ"ש בגמרא דמהתוספתא מוכח כאביי:
הלכות מעילה
פרק ראשון
י
בכ"מ וכן מדנקט דווקא בכור. ונ"ב תיבות וכן מדנקט ט"ס בכאן ותיבות אלו צ"ל אחר תיבת שנתבאר וצ"ל וכן מדנקט בבעיא עולה תמימה וכו':
ספר קרבנות
הלכות בכורות
פרק שמיני
ד
ברמב"ם כמו מעשר שנתערב בשלמים שיאכלו במומן.ונ"ב וצריך להביא מעות לחלל את האחד עשר בכל מקום שהוא כדין שלמים ועי' בפ"ד מה' קרבן פסח ובהלכות פסולי המוקדשין שם חסר ג"כ דין זה. ועי' בלח"מ ז"ל שם ועי' פסחים צ"ח ורש"י זבחים ע"א:
הלכות שגגות
פרק ראשון
ד
ברמב"ם הבא על אם אמו. ט"ס וצ"ל אם אמה כצ"ל אבל אם אמו אינו רק שניה מד"ס:
פרק שני
י
בלח"מ מיהו בההיא דנודע שמשכו הבעלים וכו' כיון דהקרבן כשר. ונ"ב עי' בשו"ת חמדת שלמה חיו"ד סימן א' שתמה על זה שהרי כתב רבינו לעיל בהלכות ק"פ דאם שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם ה"ז ישרף אלמא דפסק דלא כרב אלא דבעי עקירה והו"ל פסח פסול וא"כ לא עשה מצוה וע"ש בספר הנזכר שהאריך הרבה בישוב ד' הרמב"ם ז"ל בזה אך לענ"ד נראה מכל הלין קושיות חמורות של בעל הלח"מ ז"ל לעיל הלכה ח' וכאן דדעת רבינו באמת כר"מ אליבא דר' יהושע דטעה בדבר מצוה אף שלא עשה מצוה פטור אלא דבלא עשה מצוה אינו פוטר רק כשזמנו בהול וכדאיתא בגמ' כאן וביבמות ובפסח זמנו בהול כמפורש בגמ' ועי' בהלכה ט"ז ודו"ק:
פרק חמישי
ה
במל"מ א"ה תמצאנו. ועי' מש"כ שם בעז"ה דע"כ צ"ל הכי לר"י גופיה בפ"ו דיבמות ד' נ"ח ע"ש במשנה ד' נ"ו וק"ל:
פרק תשיעי
ד
בלח"מ וכשאמר לא בעלתי בשוגג ולא במזיד. ונ"ב עי' במחנה אפרים מה שתמה על זה דהא גם במזיד חייב קרבן בשפחה חרופה:
פרק שלשה עשר
א
ברמב"ם ומנין שעד שיהיו כולן וכו'.ונ"ב צ"ל ומניין שעד כשיהיו כולן ראויין להוראה ועד שיהיה ראש הישיבה עמהן שנאמר ואם מעיני העדה וכו' כצ"ל והוא בירושלמי פ"ק דהוריות הלכה ד' ובזה מבואר כי ט"ס הזה היה גם לפני הלח"מ ז"ל ואלו ראה הג"ה זו לא היה כותב מה שכתב במח"כ. את זו שמעתי מפי הרב הגאון מוה' אליעזר לנדא מהוראדנא:
הלכות מחוסרי כפרה
פרק ראשון
י
ברמב"ם היו עליה חמש לידות ודאות וה' לידות ספק. ונ"ב צ"ל היו עליה חמש זיבות וודאות וה' לידות ספק כצ"ל ומה שמצויין כאן השגת הראב"ד ג"כ הוא ט"ס שד' הראב"ד ז"ל בהשגה זו סובבים והולכים למעלה על מש"כ הרמב"ם באותה ההלכה היו עליה חמש לידות ודאות וחמש זיבות ודאות וכו':
בכ"מ שיש עליה חמש זיבות צ"ל ספק חמש זיבות:
היה עליה חמש לידות ודאות צ"ל חמש זיבות וודאות:
פרק שלישי
ג
ברמב"ם ומצא טהור ופסק הזוב. צ"ל פסק הזוב ומצא טהור:
ד
ברמב"ם שראה שני ראיות בליל שמיני. צ"ל שראה שלשה ראיות וכו':
ברמב"ם כמו שביארנו. ונ"ב לא נמצא לעיל בפ"א הלכה ח' דין המפלת בליל פ"א כלל ועי' לח"מ שם וצע"ג שלא כתב רבינו להדיא וגם הריבוי דאו לבת שאמרו ב"ה כריתות דף ח':
פרק רביעי
ב
בכ"מ (בתוס') [בת"כ] דריש לה וכו'. ונ"ב ומפורש בגמ' ג"כ שם ס"א:
ברמב"ם ושאר הלוג מתחלק לכהני'. שירי הלוג אינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה כשאר קדשי קדשים שהרי הוקש לאשם. ונ"ב מש"כ רבינו דלוג שמן של מצורע נתחלק לכהנים ילפינן בש"ס בזבחים ד' מ"ד ע"ב ובמנחות ד' נ"ח וד' ע"ג מקרא דפ' קרח [במדבר יח] זה יהי' לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם וגו' ואמרינן שם דכל קרבנם בא לרבות לוג שמן של מצורע שהוא נאכל לכהנים וע"ש ברש"י ולפי זה תימה גדולה על רבינו דהוצרך ללמוד דאינו נאכל אלא בעזרה ולזכרי כהונה משום דהוקש לאשם מלבד מה שהעיר עליו הלח"מ כאן מד' הש"ס דפ' הקומץ רבה דאדרבה דשם אמרינן דרבנן לא מקשי לוג לאשם עוד יש לתמוה על רבינו דמה הוצרך להקישא הלא מקרא מלא הוא שם בפ' קרח דמסיים שם הכתוב בקודש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו וקאי גם על לוג שמן של מצורע דנכלל בקרא דכל קרבנם דכתיב בפסוק הקודם וגם דברי הכ"מ שהוצרך למצוא מקור לדברי רבינו שנאכל לזכרי כהונה ממשמעות המשנה דסו"פ כל התדיר תמוה מאוד דהרי דברי רבינו מקרא מלא הוא בפ' קרח וכמש"כ לעיל והדבר צע"ג וע"ע בברייתא בחולין קל"ג בעשר מתנות שבמקדש חשיב שם גם לוג שמן של מצורע ופירש"י שם ג"כ מהאי קרא דכל קרבנם דבא לרבות לוג שמן של מצורע וסמוך ליה בקודש הקדשים תאכלנו ע"ש וכ"כ רש"י עוד במנחות דף כ"ח ע"א ע"ש אבל דברי רבינו צע"ג. [הג"ה מכבוד אחיו מוהר"ש הכהן נ"י מו"ץ דפ"ק. לענ"ד יש ליישב קצת דברי רבינו במש"כ שהרי הוקש לאשם דבא ליתן טעם דמהיכא נפק"ל לחז"ל דכל קרבנם בא לרבות לוג שמן של מצורע והיכן מצינו דהלוג נקרא קרבן וע"ז בא רבינו לפרש שהרי הוקש לאשם לענין זה דנקרא קרבן כמו האשם דכתיב בפ' מצורע והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן דהרי דלוג השמן ג"כ בכלל והקריב הוא וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא שם בחולין לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע דקרוי קרבנם דכתיב ביה ולהקריב אותו לאשם ואת לוג השמן עכ"ל רש"י ז"ל ונ"ל ברור דגם רבינו הרמב"ם ז"ל כוון לזה ובזה נסתלק ג"כ תמיהת הלח"מ על רבינו מהש"ס דמנחות ד' כ"ח דרבנן לא מקשי לוג לאשם אבל לפי מש"כ בכוונת רבינו דר"ל דהלוג קרוי קרבן כמו האשם ולענין זה הוקש לאשם וכמש"כ רש"י בחולין הנ"ל נסתלק תמיהתו ודו"ק היטב. ע"כ מד' אחיו הרה"ג מוהרש"ך נ"י]:
ג
ברמב"ם ושאר הלוג מתחלק לכהני'. שירי הלוג אינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה כשאר קדשי קדשים שהרי הוקש לאשם. ונ"ב מש"כ רבינו דלוג שמן של מצורע נתחלק לכהנים ילפינן בש"ס בזבחים ד' מ"ד ע"ב ובמנחות ד' נ"ח וד' ע"ג מקרא דפ' קרח [במדבר יח] זה יהי' לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם וגו' ואמרינן שם דכל קרבנם בא לרבות לוג שמן של מצורע שהוא נאכל לכהנים וע"ש ברש"י ולפי זה תימה גדולה על רבינו דהוצרך ללמוד דאינו נאכל אלא בעזרה ולזכרי כהונה משום דהוקש לאשם מלבד מה שהעיר עליו הלח"מ כאן מד' הש"ס דפ' הקומץ רבה דאדרבה דשם אמרינן דרבנן לא מקשי לוג לאשם עוד יש לתמוה על רבינו דמה הוצרך להקישא הלא מקרא מלא הוא שם בפ' קרח דמסיים שם הכתוב בקודש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו וקאי גם על לוג שמן של מצורע דנכלל בקרא דכל קרבנם דכתיב בפסוק הקודם וגם דברי הכ"מ שהוצרך למצוא מקור לדברי רבינו שנאכל לזכרי כהונה ממשמעות המשנה דסו"פ כל התדיר תמוה מאוד דהרי דברי רבינו מקרא מלא הוא בפ' קרח וכמש"כ לעיל והדבר צע"ג וע"ע בברייתא בחולין קל"ג בעשר מתנות שבמקדש חשיב שם גם לוג שמן של מצורע ופירש"י שם ג"כ מהאי קרא דכל קרבנם דבא לרבות לוג שמן של מצורע וסמוך ליה בקודש הקדשים תאכלנו ע"ש וכ"כ רש"י עוד במנחות דף כ"ח ע"א ע"ש אבל דברי רבינו צע"ג. [הג"ה מכבוד אחיו מוהר"ש הכהן נ"י מו"ץ דפ"ק. לענ"ד יש ליישב קצת דברי רבינו במש"כ שהרי הוקש לאשם דבא ליתן טעם דמהיכא נפק"ל לחז"ל דכל קרבנם בא לרבות לוג שמן של מצורע והיכן מצינו דהלוג נקרא קרבן וע"ז בא רבינו לפרש שהרי הוקש לאשם לענין זה דנקרא קרבן כמו האשם דכתיב בפ' מצורע והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן דהרי דלוג השמן ג"כ בכלל והקריב הוא וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא שם בחולין לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע דקרוי קרבנם דכתיב ביה ולהקריב אותו לאשם ואת לוג השמן עכ"ל רש"י ז"ל ונ"ל ברור דגם רבינו הרמב"ם ז"ל כוון לזה ובזה נסתלק ג"כ תמיהת הלח"מ על רבינו מהש"ס דמנחות ד' כ"ח דרבנן לא מקשי לוג לאשם אבל לפי מש"כ בכוונת רבינו דר"ל דהלוג קרוי קרבן כמו האשם ולענין זה הוקש לאשם וכמש"כ רש"י בחולין הנ"ל נסתלק תמיהתו ודו"ק היטב. ע"כ מד' אחיו הרה"ג מוהרש"ך נ"י]:
הלכות תמורה
פרק שלישי
א
בלח"מ ורבינו ז"ל וכו'. נ"ב עיין בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ע"ה:
ד
בלח"מ מ"מ מנין לו לרבינו כן וצ"ע. נ"ב עיין בבית אפרים שם:
פרק רביעי
א
ברמב"ם כמו שביארנו. ונ"ב בפי"ב מה' מעשה הקרבנות הלכה ח':
ספר טהרה
הלכות טומאת מת
פרק שני
ד
בכ"מ ויש לתמוה עליו וכו'. נ"ב נ"ל דבאמת גירסת הראב"ד ז"ל היה בדברי רבינו כמו שנרשם בהשגות אבר הפורש מן המת וכו' חסר עצם אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם, וע"ז שפיר השיג. עוד שם בראב"ד ושניהם הגולל או הדופק וכו'. נ"ב נ"ל דזה שייך להשגה השנייה שבסוף פרק זה הט"ו והוא ציון על לשון רבינו שם ושניהם הגולל או הדופק מטמא במגע ובאהל כקבר וטומאתן מד"ס וע"ז השיג הראב"ד ז"ל שם (בדפוס זה כבר נתקן):
פרק שלישי
ג
בהשגת הראב"ד א"א אף בזה טעה. ונ"ב מאוד מאוד יש לתמוה על הראב"ד ז"ל דנראה דבמחכ"ת העלים עיניו ז"ל מסוגיא ערוכה דנזיר נ"ג ונ"ד וכבר כתבתי בעז"ה בהלכות נזירות פ"ז הלכה ו' דמש"כ רבינו שאין הנזיר מגלח על אבר שאין עליו בשר כראוי וע"כ ר"ל אפי' על מגעו ומשאו כדמוכח הכא היינו דפסק רבינו כר' יוחנן שם נ"ג ובהדיא מוק"ל בגמ' התם לדר"י ור"ל בדלית ביה עצם כשעורה דאל"ה מ"ט דר' יוחנן והוא קושיית הראב"ד ז"ל וא"כ הרי דקושיית הראב"ד ז"ל ותירוץ בעל כ"מ ז"ל הוא סוגיא ערוכה בנזיר במקומו ועכ"פ שפיר כתב רבינו דאבר שאין עליו בשר כראוי שאין הנזיר מגלח עליו אפי' על מגעו ומשאו וע"כ דמיירי דלית ביה עצם כשעורה וכדמוק"ל בגמ' ה"ה נמי דאע"ג דתנן באהלות פ"ב משנה ג' דמטמא במגע ובמשא וע"כ דהיינו נמי בדלית ביה עצם כשעורה דאל"ה תיפוק לי משום עצם כשעורה ועי' בסוגיא נ"ד וכיון דלית ביה עצם כשעורה לכן כתב רבינו דאילו דין תורה דקרא בעצם כשעורה איירי כדאמר ר"י ד' נ"ד וד' הראב"ד והכ"מ ז"ל צ"ע:
הלכות טומאת צרעת
פרק ראשון
יא
ברמב"ם ולא פשה הנגע בעור וטמאו הכהן.צ"ל וטהרו הכהן כ"ה במקרא:
וכן אם לא כהה.ונ"ב וכוונת רבינו דאו או קאמר קרא או שכהה מן ד' מראות דאז טהור אפילו פשה שהרי בוהק הוא או אם לא כהה לגמרי אלא נעשית כקרום ביצה או שעמדה אז במראה כבתחילה רק שלא פשה וטהורה בסוף הסגר שני וזה שכ' הכ"מ לאפוקי ממש"כ רש"י וכו' כלומר דרש"י מפרש דקרא ע"י שניהם כאחד דווקא מטהר דהיינו שלא פשה וכהה דווקא ואם פשה אע"ג שלא עמד במראיתו או שעמד במראיתו אף שלא פשה טמא ואמנם פירוש כהה לרש"י דווקא באחד מד' מראות דהיינו כקרום ביצה עכ"פ דאז אם פשה טמא הא אם כהה למטה מד' מראות גם לרש"י אם פשה טהור דבוהק הוא ולא פליגי בהכי כלל רק אם עמד לגמרי בעיניו באחד מד' מראות לרמב"ם אם לא פשה טהור ולפירש"י טמא אף שלא פשה ודו"ק:
הלכות שאר אבות הטמאות
פרק חמישי
יג
ברמב"ם והאשה שפירשה ממנה.צ"ל והאיש שפירש ממנו: שם והפורש ממנה. צ"ל ממנו:
פרק שנים עשר
ו
ברמב"ם ועדיין הוא לח. צ"ל ועדיין הוא לח אחר שנגמר:
ז
הכלי מצרף וכו'. [כי מתיבת הכלי מצרף מתחיל הלכה ז']:
הלכות טומאת אוכלין
פרק רביעי
ג
ברמב"ם אפי' חטה עם קמח וכו'.ונ"ב ברייתא במנחות ע' וכרבא שם דלענין טומאת אוכלין הוא:
ד
בכ"מ מתטמאות ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבינו נראה שהיה גורס ומצטרפות. ונ"ב במחכ"ת הלא באמת תנן התם בטהרות פ"א דאין מצטרפות במשנה ב' ותנן נמי דמצטרפות במשנה ג' ואמנם החילוק ג"כ מבואר שם דבעוף טהור אין מצטרפות לטומאת נבלות בכזית לטמא בבית הבליעה אבל מצטרף וודאי לכביצה לטומאת אוכלין וכמש"כ ג"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אבות הטומאות הלכה ט' וי"ד וא"כ כאן דלכביצה מיירי שפיר מצטרף כדתנן התם וא"כ כל מש"כ הכ"מ בזה דרבינו היה גורס ולא מצטרף הוא כשגגה [אמר אחיו המעתיק הנה באמת כבר תמה בזה על הכ"מ התוס' יו"ט שם בפ"א דטהרות משנה ג' דזו ששנינו במשנה ב' דלא מצטרפות בנבלת עוף הטהור מיירי וכן גורס הרמב"ם שם בפירושו גם בחיבורו פ"ג מה' אבות הטומאות אבל הא דכתב הרמב"ם הכא בפ"ג מה' טו"א דמצטרפות איכא לאוקמא בנבלת העוף הטמא דגרסינן בה בהדיא דמצטרפות ואמנם מה שתמה שם התוס' יו"ט גם על רבינו הרמב"ם דלא הוי ליה לסתום אלא לפרש דבשל עוף טמא קאמר במח"כ לא דק בזה דהדבר פשוט דהרמב"ם לא ס"ל כלל לחלק בין עוף טמא לטהור דבעוף טהור לא הוי שומר ובעוף טמא הוי שומר אלא עיקר החילוק הוא דבמשנה ב' מיירי בנבלת עוף טהור לענין טומאה חמורה לטמא בבית הבליעה אינו מצטרף דלענין טומאת נבלת עוף טהור בעינן בשר ממש וכנפים ונוצה נהי דנחשב כשומר להצטרף לטומאה קלה מ"מ לענין טומאה חמורה אינו מצטרף וכן מפורש להדיא שם בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל משא"כ במשנה ג' דמיירי בנבלת עוף טמא דאין בה טומאה חמורה כלל ולא מיירי רק לענין טומאה קלה ומשו"ה תנן דמצטרפות אבל אין חילוק כלל בין נבלת עוף טהור ונבלת עוף טמא לענין זה דלענין טומאה קלה גם בנבלת עוף טהור מצטרף וכ"כ באמת בתוס' חדשים שם די"ל דהרמב"ם מחלק בין טומאה חמורה לקלה ודלא כהתויו"ט אבל במח"כ לא ראה דכ"ה להדיא בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל ובאמת שגרם להתויו"ט בזה שלא עיין רק בפי' הר"ש והרע"ב דכ' להדיא דבנבלת עוף טהור גם לטומאה קלה אינו מצטרף משום דבעוף טהור לא נחשבו כשומר אבל באמת הרמב"ם בפי' המשניות אינו מפרש כן רק משום דמיירי לענין טומאה חמורה ובהדיא שנינו בברייתא בחולין ד' קי"ז דשומרין לטומאה קלה ולא שומרין לטומאה חמורה ויפה כוון מר אחי הגאון ז"ל בדעת רבינו הרמב"ם דכן כתב להדיא בפי' המשניות. וד' הכ"מ והתוס' יו"ט תמוהין בזה. ע"כ הגה"ה מאחיו הרב וכו' מוה' שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא]:
ספר נזיקין
הלכות נזקי ממון
פרק שני
ב
בלח"מ ונימא דרבא פליג עליה. נ"ב במח"כ לק"מ והדבר פשוט בפ' כיצד הרגל דצרורות תולדה דרגל נינהו ורבא גופיה אמר התם (דף י"ח) יש העדאה לצרורות וכו' א"ד תולדה דרגל הוא:
בלח"מ וא"כ כבר אמר, וא"כ כי אמר:
כדכתיבנא לאוקמי דהוי פלוגתא. צ"ל למה ליה לאוקמי דהוי פלוגתא:
יט
בכ"מ אע"ג דבפ' כיצד הרגל דחי ואמר פטור אף משסה ההוא לאוקמי דפי פרה כחצר המזיק איתמר ולא קיי"ל הכי. ונ"ב צ"ע בזה. דזה שכ' רבינו הכ"מ דבפ' כיצד הרגל דחי לה הוא בדף כ"ג ושם באמת לא פטר ליה אלא אי נימא דפי פרה כחצר המזיק דמי אבל גם בדף כ"ד שם הוה ס"ד למפטריה אף למאי דקיי"ל דפי פרה כחצר הניזק דמי משום דא"ל אנא מאי עבידנא ליה ע"ש ושם נמי בעי למפשט מהך ברייתא דשיסה בו וכו' ודחי נמי אימא פטור אף משסה וא"כ לא תירץ הכ"מ ע"ז כלום דאמאי פשיטא ליה לרבינו ז"ל דבעל כלב חייב אבל באמת הדבר פשוט לענ"ד דרבינו פשיטא ליה הא מהא דרבא התם דקאמר את"ל דהמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב והך חייב ר"ל בעל כלב והרי נפשטא הך בעיא באת"ל כדרכו של רבינו ז"ל דאת"ל פשיטותא הוא וכן מצאתי להרא"ש ז"ל שכ' כן על דברי הרי"ף בשינוי לשון קצת ואולי י"ל דלהכ"מ הוה קשיא ליה דלמה לא ביאר רבינו דאין חייב בעל כלב רק אם אפקא לניביה וסרטיה כדמוק"ל שם כ"ג וע"ז כ' דההוא לאוקמא דפי פרה כחצר המזיק דמי ולא קיי"ל הכי:
פרק רביעי
ח
בלח"מ וא"כ אמאי חייב לדידי' וכו'. ונ"ב במחכ"ת לק"מ שהרי ע"כ הך סוגיא אינה אלא לרב הונא אליבא דרב דס"ל שם ד' ע"ה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אפי' היכא דפוטר עצמו מכלום אבל לרב המנונא אליבא דרב דס"ל שם דאם פוטר עצמו מכלום חייב וה"נ הא פוטר עצמו מכלום הוא דהא בחצי נזק ליכא ממונא כלל למ"ד דפלגא נזקא קנסא וכן כתבו התוס' להדיא דלמ"ד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ליתא להך פירכא אלא דלא פירשו דאפי' למ"ד פטור בשאומר גנבתי נמי ליתא שהרי הכא פוטר עצמו מכלום הוא וכמש"כ וא"כ לק"מ על רבינו ז"ל דאע"ג דבפ"ג מה' גניבה הלכה ח' פסק דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור הרי ביאר שם בהלכה ט' דדווקא היכא דמחייב עצמו בקרן אבל בפוטר עצמו מכלום חייב והכא נמי דכוותיה וא"כ לק"מ על רבינו דנימא ליה אי תם הוי הוה מודינא ומפטרי:
פרק תשיעי
ט
בלח"מ היכי מקשה הא מצי למימר, צ"ל היכי מקשה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק היכי מצי למימר הכי הא קנסא הוא ומודה בקנס פטור:
פרק עשירי
ז
במ"מ ויש לחלק דהאי קרא דובערת לא כתיב אלא באדם. נ"ב ועי' חולין קל"א וצ"ע:
פרק שנים עשר
י
במ"מ ובתוספתא מחלוקת ופסק כת"ק דאמר כל שהוא. נ"ב פ"י ע"ש. ועי' יש"ש פ"ה דב"ק סי' כ"ד ובש"ך חו"מ סי' ת"י סק"ב שנסתפקו אי בעינן ג' טפחים ע"ש. ובמחכ"ת נעלמו מהם דברי ה"ה ז"ל הללו ודברי התוספתא דסומכוס הוא דס"ל דבעינן ג' טפחים ואנן קי"ל כת"ק דבכ"ש:
הלכות חובל ומזיק
פרק רביעי
יב
בלח"מ זה נ"ל להליץ בעד רבינו. נ"ב ולי נראה להליץ בעד רבינו ז"ל ע"פ מ"ש הלח"מ עצמו לעיל דמ"ש רבינו בפי"א מנזקי ממון במי שהמית חציו עבד וחציו בן חורין שנותן חצי קנס א"ש בעבד ולמשנה אחרונה ואע"ג דמעוכב גט שיחרור הוא דאיירי בדתפס וסמך על מש"כ כאן ע"כ. ולפי זה נראה לע"ד בדברי הרמב"ם ז"ל דלמשנה ראשונה או למשנה אחרונה בשפחה דאין כופין אפילו היכא דמכליא קרנא ואפילו במיתה תליא הכל ביומא ביום של רבו לרבו וכו' וכ"נ מדברי הטור ז"ל ביו"ד סי' רס"ז בדברי הרמב"ם ז"ל [א"ה הנה מר אחי הגאון ז"ל האריך כאן בביאור דברי הרמב"ם ז"ל ויבואר במק"א אי"ה וכאן אמ"ל]:
הלכות רוצח ושמירת נפש
פרק שני
טו
בכ"מ ובמכילתא הא דר"א בשם ר"י וכו'. נ"ב במכילתא לא מייתי הא דר' יצחק רק לעבד של שני שותפין ולחציו ב"ח ומשום היקשא דאמה לעבד ע"ש. [א"ה ולפי מ"ש בברורי המדות דעבד גופיה למד מכספו א"ש דברי הכ"מ מיהו עדיין קשה דהא לא מיירי שם בפסק עמו שישמשנו שלשים יום וכמו שהקשה מר אחי ז"ל] אבל מ"ש רבינו מכספו המיוחד הוא מדברי ר' ישמעאל שם ע"ש והך דשלשים יום לא נזכר במכילתא כלל:
טז
ברמב"ם וכן מי שחציו עבד וחב"ח ועבד של שני שותפין. נ"ב דברי רבינו הוא מהמכילתא הנ"ל וע"ש דיליף התם ג"כ בג"ש מבשבט ממעשר בהמה ושם ממעטינן שותפות מיהיה לך. עי' בכורות דף נ"ו ע"ב:
ספר קניין
הלכות עבדים
פרק שני
ז
בכ"מ ואמרי' בגמרא וכו'. נ"ב לא היה צריך לזה דדברי רבינו הוא בת"כ שם בפ' בהר בהדיא ונגאל ביד כל אדם ע"ש:
י
ברמב"ם נותן לו מאה. נ"ב עי' בגמרא:
פרק ששי
ו
ברמב"ם ובגט שחרור הוא אומר ונתן לה. נ"ב צ"ל ניתן לה. והט"ז ביו"ד סי' רכ"ז סקכ"א הבין דרבינו מייתי קרא דגבי גט אשה לענין שחרור ע"ש וליתא דא"כ הו"ל לאתויי נמי וכתב ונתן אלא צ"ל ניתן לה וכ"ה בש"ע שם:
בלח"מ לבסוף כבר משני צ"ל לבסוף דוקא כשר משום דעדי וכו': עוד שם בגט שחרור הוא אומר. נ"ב ונ"ל דרבינו סמך על הירושלמי דפ"ק דגיטין דאיתא התם דלמ"ד דעדי הגט אינן חותמין אלא זה בפני זה כשר אפילו חתם כותי לבסוף ע"ש:
ז
בלח"מ ודאי נאמנת. צ"ל אינה נאמנת:
ספר משפטים
הלכות שאלה ופקדון
פרק שביעי
ה
במ"מ הרי הוא עליהן ש"ש. לא נתבאר זה בגמרא וכו'. נ"ב ובאמת דין זה נתבאר בהדיא בירושלמי ספ"ב דיבמות הל' י"ב דגרסינן התם על משנה זו דפ' המפקיד מה יהא בדמים רי"א מחלוקת ר"ט ור"ע. והיינו הך דר"ט ור"ע דפ"ב דב"מ וקי"ל התם כר"ט ואע"ג דהתם חייב באונסין וכאן לא כתב רק שהוא כש"ש נתיישב זה במ"ש ה"ה ז"ל וכן צריך לפרש הירושלמי דיבמות הנ"ל ודוק:
הלכות טוען ונטען
פרק ששי
ד
בה"ה וכר"נ וכו'. נ"ב לפנינו ס"ל לר"נ איפכא דהוחזק כפרן אלא רבא הוא דס"ל הכי אבל נראה דגירסת ה"ה ז"ל היא כגירסת הרא"ש ז"ל בפ"ד סימן י"ח:
הלכות נחלות
פרק שני
יג
בלח"מ ומ"מ דוחק הוא זה דלא מצינו דרשא זו בגמר'. ונ"ב ולענ"ד נראה שדברי הרמב"ם ז"ל מהספרי הם וז"ל הספרי פ' כי תצא מנין אלמנה לכה"ג וכו' צ"ל שנואה שנואה ריבה ועדיין לא ארבה את העריות שהן בכרת ת"ל שנואה שנואה ריבה וכו' ונ"ל דתלתא שנואה יתירא קא דריש ובקרא כתיב חמשה פעמים שנואה וסוגיא דיבמות כ"ג דיליף מהך קרא דחייבי לאוין תפשי בהו קידושין אע"ג דבאמת מרבינן בספרי מהך קרא גם חייבי כריתות היינו מדאיצטריך על חייבי כריתות עוד ריבויא מקרא ולא נפק"ל מקרא דחייבי לאוין ש"מ דבחייבי כריתות לא תפשי בהו קידושין ולכן איצטריך ריבויא אחרינא לחייבי כריתות. שוב אחר זה הראוני כי כבר קידמני בזה הגאון בעל דורש לציון ז"ל דרוש ב' ובדפי הספר ד' ווארשא הוא בדף ז' ע"א:
ספר שופטים
הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להן
פרק שבעה עשר
א
ברמב"ם לפיכך אמרו חכמים. ונ"ב נ"ל כי יצא לו לרבינו ז"ל כן מהמדרש רבה פ' קרח פ' י"ח וז"ל במד"ר שם ארבעים יכנו לא יוסיף כנגד מ' קללות ופחתו חכמים אחת משום לא יוסיף עכ"ל המדרש שם והן הן דברי רבינו ז"ל ועי' בכ"מ ולח"מ ז"ל:
פרק תשעה עשר
ב
ברמב"ם זר שאכל תרומה בין טהורה ובין טמאה. ונ"ב הוא תוספתא דתרומות פרק ו' הלכה ה' וכ"ה בירושלמי פ"ב דביכורים ה"א מתניתא מסייע לר"י אוכלו תרומה בזרים וכ"ה בתוספ' להדיא אוכלי תרומה בזרים כן צ"ל וגי' דילן בזדון טס"ה וכן הגיה המפרש שם טהור שאכל את הטהור וטהור שאכל את הטמא בעון מיתה עכ"ל ובזה נסתלק עיקר קושיית הלח"מ כאן דעכ"פ נפק"ל מהברייתא דהירושלמי הנזכר וכן מה דמחלק שם הרמב"ם ז"ל דכהן טהור שאכל את הטמא שהוא בעשה וכהן טמא שאכל את הטמא שהוא בל"ת ג"כ מבואר בירושלמי שם וזה לשון התוספתא שם בפ"ו דתרומות הלכה ה' אמרו להם בית הלל וכי מה החמירה התורה באוכלי תרומה לזרים או באוכלי תרומה לכהנים באוכלי תרומה לזרים טהור שאכל הטהור וטהור שאכל את הטמא וטמא שאכל טהור וטמא שאכל טמא כולם במיתה ובאוכלי תרומה לכהנים טהור שאכל טהור כמצותו טהור שאכל טמא בעשה וטמא שאכל טהור וטמא שאכל הטמא בלא תעשה וכו' עכ"ל התוספתא שם ושם בירושלמי דביכורים הנ"ל לא ציינו בתוספתא הנ"ל גם המפרש שם לא ידע איזה מקומה ובזה נדחו גם דברי השער המלך ז"ל בפי"ז מה' איסו"ב שכ' לתרץ שם קושיית הלח"מ בזה ומלבד שנעלם ממנו מקור דברי הרמב"ם ז"ל הללו גם נעלם ממנו דע"כ יש חומר בכהן טהור שאכל טמא מטמא שאכל טמא טהור בעשה ובטמא בל"ת:
הלכות ממרים
פרק חמישי
ג
בכ"מ נראה שלמד כן וכו'. ונ"ב במחכ"ת לא הוצרך לזה דדברי רבינו בכאן הוא תו"כ בפ' קדושים איש איש כי יקלל את אביו ולא את אבי אביו ואת אמו ולא את אבי אמו:
י
בכ"מ כלומר מי שאביו ידוע ואפ"ה אינו חייב עליו וכו'. ונ"ב גם כאן העלים עיניו הבדולח מד' התו"כ בפ' קדושים והובא בילקוט קדושים רמז תרי"ט דכל דברי רבינו בהלכה ט' ובהלכה ד' הכל הוא מד' התו"כ שם ומש"כ רבינו בהלכה ט' וכן גר וכו' הוא פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע בתו"כ שם ופסק רבינו כר"ע נגד ריה"ג כדקיי"ל דהלכה כר"ע מחבירו [א"ה נראה לי מה שנרשם הלכה י' קודם תיבת כשם שאינו חייב הוא ט"ס ושייך להלכה ט' וצ"ל וכשם שאינו חייב על אביו וכו' ואחר תיבת אינו חייב על אמו וקודם תיבת הגר אסור לו לקלל צריך לציין הלכה י' ורבינו העתיק לד' ר"ע בתו"כ שם ומיהו מש"כ רבינו דילפי' זה מקרא דמקלל אביו ואמו הנה בתו"כ שם מפיק ליה ר"ע מקרא דאביו ואמו קלל ואמנם פשוט דלפני רבינו היה הגי' בתו"כ כמו שהוא בילקוט שם דר"ע מפיק לה מקרא כי יקלל את אביו ואת אמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וגי' דילן בתו"כ הוא ט"ס וכן הדבר מוכרח בתו"כ גופא דקרא דאביו ואמו קלל מפיק מיניה למקלל לאחר מיתה ומיהו מש"כ בד' רבינו שנאמר ומקלל אביו ואמו הוא ט"ס וצ"ל כי יקלל את אביו ואת אמו וכמו שהוא בילקוט. ע"כ הגהה מכבוד אחיו הרב מוהר"ש הכהן נ"י]:
הלכות מלכים ומלחמות
פרק שמיני
יא
ברמב"ם ולא מחכמיהם. צ"ל אלא מחכמיהם. וכן הגיה הגאון מוה"ר זלמן ז"ל אחי הגאון ר' חיים זצ"ל ונדפס בתולדות אדם וכן בתשובות מהר"מ אלשקר שאלה קי"ז העתיק לשון רבינו אלא מחכמיהם:
פרק תשיעי
א
ברמב"ם על ששה דברים נצטווה אדם הראשון. ונ"ב כדברי רבינו ז"ל איתא במדרש רבה פ' ואתחנן פרשה פ"ב וז"ל המדרש שם על ששה דברים נצטוה אדם הראשון וכו' וכ"ה בבראשית רבה פ' ט"ז וכן מש"כ רבינו הוסיף לנח אבמה"ח ויעקב הוסיף גיד הנשה כ"ה במדרש שיר השירים רהב על פסוק ישקני ע"ש: