העומדים בשורה וכו׳: ת״ר שורה הרואה
פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת
רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורין
מחמת עצמן חייבין: אמר רב יהודה אמר רב
המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי׳ בשוק מ״ט
אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ כ״מ
שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב מתיבי
קברו את המת וחזרו ולפניהם ב׳ דרכים אחת
טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו
בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה
משום כבודו אמאי לימא אין חכמה ואין
תבונה לנגד ה׳ תרגמה רבי אבא בבית הפרס
דרבנן דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח
אדם בית הפרס והולך ואמר רב יהודה בר
אשי משמיה דרב בית הפרס שנדש טהור
ת״ש דאמר ר׳ אלעזר בר צדוק מדלגין היינו
על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל
ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי׳
לקראת מלכי עכו״ם שאם יזכה יבחין בין מלכי
ישראל למלכי עכו״ם אמאי לימא אין חכמה
ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ כדרבא דאמר
רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח
חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו
חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן
חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן
ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן ת״ש
גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה
שבתורה ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה
ואין עצה לנגד ה׳ תרגמה רב בר שבא קמיה
דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עליה
לאו דלא תסור דאורייתא היא אמר רב כהנא
גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כל
מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור
ומשום כבודו שרו רבנן ת״ש והתעלמת
מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים
שאין אתה מתעלם מהם הא כיצד אם היה
כהן והיא בבית הקברות או היה זקן ואינה
לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל
חברו לכך נאמר והתעלמת אמאי לימא אין
חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ שאני
התם דכתיב והתעלמת מהם וליגמר מינה
איסורא מממונא לא ילפינן ת״ש ולאחותו
מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט
את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת
יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם
שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת
מצוה ת״ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא
הרואה פנימה. את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב
שם: מחמת עצמן. ולא מחמת כבוד שלא באו לנחם אלא לראות
את המאורע: אין חכמה. חשובה נגד ה׳: אחת טמאה. שיש בה
קבר: בא בטהורה. האבל: בבית הפרס. דלא מטמא אלא
מדרבנן והוא שדה שנחרש בו קבר
וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה
את העצמות והדורס עליהן מסיטן
ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא
ולא באהל וכיון דמדרבנן הוא דאסור
רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל:
מנפח אדם. לפניו שאם הי׳ שם עצם
יראנו דאי דאורייתא הוא לא הוינן
מזלזלינן ביה כולי האי למיסמך
אנפיחה והך בדיקה לעושה פסח
אישתרי ולא לאוכלי תרומה כדאמרינן
בחומר בקדש (חגיגה דף כה:): שנדש.
ברגלים: לקראת מלכי ישראל. הרי
לכבוד הבריות עוברים על נפש לא
יטמא (ויקרא כא) דהא ר׳ אלעזר בר
צדוק כהן הוה כדאמרינן בבכורות
(דף לו.): מדלגין. מארון לארון: דבר
תורה. הלכה למשה מסיני: אינו
חוצץ בפני הטומאה. דנקראת טומא׳
רצוצה ובוקעת ועולה: את לא תעשה.
קס״ד כל ל״ת קאמר: בלאו דלא
תסור וגו׳ אחיכו עליה. אינהו
סבור דאפי׳ אמרו לו דבר תורה והוא
עומד בפני הכבוד יעבור עליו והא
האי נמי דאורייתא הוא: כל מילי
דרבנן וכו׳. והכי קאמר להו דבר
שהוא מדברי סופרים נדחה מפני
כבוד הבריות וקרי ליה ל״ת משום
דכתיב לא תסור. ודקא קשיא לכו
דאורייתא הוא. רבנן אחלוה ליקרייהו
לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד
הבריות כגון לטלטל בשבת אבנים של
בית הכסא לקנוח (שבת דף פא:) או מי
שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית לא
הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו
ערום (מנחות דף לח.): והיא בבית
הקברות. האבדה: ואינה לפי כבודו.
אין האבדה חשובה לפי כבודו להשיבה:
או שהיתה מלאכתו מרובה. שדמי
בטול מלאכתו לרדוף אחריה יתרים
על דמי האבדה ולא ירצו הבעלים
להשיב לו יותר ממה שמשיב להם
ונמצא הוא מפסיד: ונגמר מינה.
לגבי כלאים דאמרן פושטן אפילו
בשוק: ממונא. קל מאיסורא:
ולאחותו מה תלמוד לומר. בנזיר כתיב
כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבא
וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו
לא יטמא להם דהא כולהו בכלל על
נפש מת לא יבא היו ולמה יצאו לאביו
פרט למת מצוה לאמו מה תלמוד לומר
משום מת מצוה לא איצטריך דמלאביו
נפקא ודרשי ליה בספרי ללמוד שאם
היה נזיר זה כהן דהוו עליה שתי
קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא
אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ״ג
והוא נזיר אף הוא לאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו
מה תלמוד לומר אם אינו ענין לזה תנהו ענין למי שהולך
לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה: ושמע
שמת לו מת. מקרוביו יכול יטמא להם: אמרת לא יטמא. הואיל
ועונת שחיטת הפסח היא וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם
יטמא בטל מלעשות פסח ולמול את בנו נמי מצות כרת היא. ואית
דאמרי בערבי פסחים נמי קאמר דמילת זכריו מעכב הפסח:
מדלגין היינו על גבי ארונות. תימה לפ״ה דפי׳ גולל כיסוי
של ארון דתני׳ כל אשר יגע על פני השדה לרבות
גולל ודופק וא״כ גם הגולל מטמא באהל והיאך היו מדלגין עליו וי״ל
דלא קשה דהא תני׳ בשמחות (פ״ד הלכה כא) כל טומאה שאין הנזיר
מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל
ודופק אין נזיר מגלח עליהן כדתנן
במס׳ נזיר פרק כהן גדול (דף נד.)
והיה אומר ר״ת דליתי׳ להני כללי
דהא אמר התם רביעית דם אין
הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג
ואפילו הכי כהן מוזהר עליו כדאמרינן
בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב.)
דרביעית דם הבא מב׳ מתים טמא
ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא
יבא וי״ל דהתם מכל מקום הוי שם
טומאה שהנזיר מגלח עליה אבל גולל
ודופק אינו כלל בנזיר ולכך אין כהן
מוזהר עליו אי נמי הא ברייתא סברה
כזקנים הראשונים [נזיר נג.] שהיו
אומרי׳ רביעית דם גם בתגלחת נזיר
ומיהו תימא אמאי אין המת מטמא
באהל כיון שהכסוי עצמו מקבל
טומאה דכל דבר המקבל טומאה
אינו חוצץ בפני הטומאה אם כן מטמא
באהל וי״ל דאין מטמא אלא צד חיצון
שבו אבל צד פנימי טהור כדתנן
במסכת אהלות בפט״ו (משנה ט)
חבית שהיא מלאה משקין טהורים
ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל
לקבר הנוגע בה מטמא טומאת שבעה
והחבית והמשקין טהורין לפי שצד
פנימי כולו טהור ומיהו תימה לפ״ה
דפירש בפ״ק דערובין (דף טו) גבי
אין עושין מבעלי חיים גולל ודופק
לקבר ואי גולל היינו כסוי הארון וכי
עושין מבעלי חיים כסוי לארון ע״כ
פר״ת דגולל היינו מצבה וכן דרך בני
אדם ליתן בהמה על הקבר לסימן
עד שיתנו עליו מצבה):
רוב ארונות יש להם חלל טפח.
וצ״ל שראש הארון פתוח שאם
היה סתום אדרבה כי יש בו פותח
טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו
כדאמרינן במסכת אהלות בפ״ז (מ״א)
נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור
פי׳ בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת
ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום
הטומאה טפח ע״ט על רום טפח
הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא
כקבר סתום אלמא בקבר סתום אינו
מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו
טפח אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא
אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן
ובפרק המוכר פירות (ב״ב דף ק:) יש
להאריך: ולאחותו מה ת״ל.
גבי נזיר כתיב על (כל נפשות) [נפש] מת
לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו
לאחיו ולאחותו לא יטמא וכולהו יתירי
נינהו דמנפש מת נפקא ודרשינן לאביו
מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך דהא מנפש מת נפקא כולהו ולא
בא אלא להוציא מת מצוה שמותר לטמא בו לאמו מה תלמוד לומר
לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה דמלאביו נפקא אלא להביא
שאם היה נזיר וכהן שיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו
מלטמא אלא לאמו אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר
שאם היה כהן גדול ונזיר דקדושתו חמור דגם בלא נזירות אסור
לטמא לקרוביו אעפ״כ לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא
למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תנהו
ענין לכ״ג נזיר ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שאם היה כ״ג ונזיר והלך
לשחוט פסחו ולמול את בנו דאיכא מצות טובא אפ״ה לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה: אמרת לא יטמא.
מפני שקאי על אדם שהוא נזיר וכהן גדול ועושה פסח משמע דעושה פסח גרידא רשאי לטמא לקרובים ותימה דבזבחים
(פי״ב דף ק.) גבי מעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח וטמאוהו אחיו בע״כ ופריך מהא ברייתא דהכא דקאמר לא יטמא ומאי
פריך דילמא שאני הכא דמיירי דכל קדושות האלו בו כדפרישי׳ אבל עושה פסחו גרידא אימא רשאי לטמא על כן נראה לפרש אמרת