אוצר ההלכה - הלכות שבת חלק א

סימן רמב

סעיף א

(א) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. איתא בפרק כל כתבי במה מענגו ]שבת קיח:[לשבת, רב יהודה משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין, ורב חייא אמר רב אפילו דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הרי זה עונג, מאי היא אמר רב פפא כסא דהרסנא. ע"כ. ונראה לכאורה דהני תרי אמוראי פליגי אליבא דרב, דלרב יהודה בעינן עונג טובא ולא סגי בדבר מועט, ואפילו אותו המועט לא היה דרכו לעשותו בחול ועשאו לכבוד שבת אין זה עונג, ומאי דלא נקט אלא הנך מינין, לפי שבאותן הימים היו חשובין אצלן כדפרש"י ז"ל , ואין ]ד"ה ראשי שומין[הכי נמי דבכל זמן צריך לעשות המאכלים החשובים להם. ורב חייא סבירא ליה אפילו דבר מועט שעושהו מוסף על ימות החול לכבוד שבת, גם זה חשוב עונג, והיינו אפילו למי שהוא עשיר ויכול לעשות יותר, יוצא ידי חובה באותו המועט, אבל מי שאין בידו יכולת כי אם לדבר מועט, כולי עלמא מודו דיצא ידי חובת עונג שבת, דלא פליגי אלא בדאפשר ליה. והרמב"ם ז"ל כתב וז"ל: איזהו עונג, זה )בפרק שלשים דין ז'(שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה ]מבושם[ לשבת, והכל לפי ממונו של אדם, וכל )מבושל(המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת, אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת, הרי זה עונג שבת. ע"כ. ומצינן למימר דדעתו היא לפרש כדכתיבנא, ופסק לחומרא כרב יהודה, ובאין ידו משגת אפילו רב יהודה מודה. מיהו קשיא לי, דהרי כתב רבנו שם)ראש הפרק(, ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מהם מדברי סופרים שהם כבוד ועונג, וכיון דהעונג הוא מדברי קבלה, היה לו לרבנו לפסוק לקולא. ולכך נראה דרבנו סבירא ליה דלא פליגי, ומר אמר חדא ומר אמר חדא, ורב יהודה מיירי בדאפשר ליה, דכיון דיכול ורשאי הוא אינו נפטר בדבר מועט, ורב חייא מיירי בדל הוא ואין ידו משגת, לכך אינו חייב אלא בשיעורו. ודע דבערבי פסחים איתא, תנא דבי אליהו אע"פ )דף קי"ב ע"א(שאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו, מאי ניהו, אמר רב פפא כסא דהרסנא, כדתנן ר' יהודה בן תימא אומר ]אבות פ"ה מ"כ[הוי עז כנמר וכו'. ונראה דרצונו לומר דאע"פ שאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול וכו', לא תימא דעונג שבת הוא דבר קל, אלא על כל פנים צריך לעשות דבר מועט, דהיינו שידחוק עצמו עד שיעשה דבר מועט, שצריך להיות עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים, ופרש"י , התחזק במצוה יותר משיכולת ]ד"ה הוי עז[בידך. ומיהו אם אינו רשאי גם לאותו המועט, יעשהו חול ואל יצטרך לבריות. ולפי זה יש שלש חלוקות בדבר, אחת, לעשיר דחייב לענג שבת כפי יכולתו, ולא תיסגי ליה בדבר מועט. שתים, למי שאין ידו משגת להרבות, חייב לעשות דבר מועט ובו יוצא ידי חובה. שלש, למי שאין לו כח כלל אפילו למועט, אז יכול הוא לעשות שבתו חול ולא יצטרך לאחרים. ומה שסיים הרמב"ם ז"ל בלשונו וכתב: ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ע"כ. דיראה מזה, דהא דלא יצטרך לבריות הוא כדי להרבות, וקאי אאין ידו משגת, דסגי בדבר מועט כפי כחו, דנמצא לפי זה דאם גם המעט אין לו כח לעשותו, אז יצטרך לבריות, ופירוש עשה שבתך חול קרוב לחול ולא חול ממש, הא ליתא, דפירוש חול חול ממש כפשוטו, ואל יצטרך לבריות כלל. ומה שכתב ואינו חייב להצר וכו', ר"ל אם אפילו המועט אין ידו משגת לעשותו, אינו חייב להצטרך כדי להרבות אותו המועט, וקרי ליה ריבוי כפי ערך רגילותו בימות החול, ולעולם יעשה השבת חול ואל יצטרך, ויבטח בה' וישען באלהיו, כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל לענג את השבת ככל אות נפשו. שם (ב) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. אבאר לשון הטור דכתב וז"ל: והא דאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול וכו', היינו בדלא אפשר ליה. ורצה ]שבת קיח.[לומר ע"פ מה שכתבו התוספות רפ"ב דביצה , ]טו: ד"ה לוו[והובאו דבריהם בהגהות אשירי , אהא דאיתא התם ]שם סימן ד'[בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע, וז"ל: וא"ת והא אמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, וי"ל דהתם מיירי שאין לו לפרוע אא"כ יטול מן הצדקה, אבל הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואין לו מעות, לכך קאמר לוו עלי ואני פורע. ע"כ. ועל זה כתב הטור בדלא אפשר ליה, דהיינו שאין לו משכונות ממה לפרוע כדי לכבד השבת ביותר, אבל אפשר ליה, דהיינו שיש לו ממה לפרוע, אע"פ שאין בידו מעות צריך ללוות מאחרים ולכבד שבת כפי יכולתו. וכן נראה אפילו הבנת מרן ב"י. ומה שכתב והא דאמר רב חייא ]שבת קיח:[דבר מועט וכו', היינו למי שהשעה דחוקה לו כל כך, ר"ל דלא תימא דרב)י( חייא מיירי בדאפשר ליה ופליג אדרב יאודה, קמ"ל דלא מיירי אלא במי שהשעה דחוקה לו, דאינו רשאי לעשות עונג שבת כראוי, ולכך סגי בדבר מועט. ונסתפק הטור על מי שיש לו מעט ואינו מספיק לו, ר"ל דעתה יש לו מעות שיעור שיוכל לענג אותו שבת ביותר, אלא שאינו מספיק למזונותיו בשאר ימות החול, דמחמת ההוצאה שיוציא בשבת זו בריוח יחסר לחמו בחול וסופו שיצטרך לבריות, מספקא ליה אי אזלינן בתר סופו, ויהיה בכלל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, דהא סופו לבוא לידי מדה זו, או נזיל בתר השתא ונידון כפי שעתו באשר הוא שם וחייב לענג שבת ביותר, ואל יצר צרת מחר. ופשיט ליה הטור מדברי רש"י ז"ל דמוכח ]אבות פ"ה מ"כ[מיניה בהך דהוי עז כנמר, דר' עקיבא לא קאמר עשה שבתך חול אלא למי שהשעה דחוקה לו ]ב[יותר, ומינה נילף דלעולם בתר השתא אזלינן, ולא מיקרי דחוק ]ב[יותר אלא מי שאין ידו משגת אף לאותה שבת דיצטרך לאחרים ודאי, ולאפוקי על הספק דנולד אין לחוש, וישים בה' מבטחו שימציא לו אחר כך מזון כדי חייו, ועל הנחה זו סיים הטור דצריך כל אדם לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת, דהיינו כיון שחמור כל כך חיוב עונג שבת, וכתב עוד, וכיון שכן הוא אל ידאג כי נאמן הוא וכו'. ועיין בבית חדש , ובמגן דוד , שכל אחד עשה שיטה אחת ד'[-']אות ב ]ט"ז סק"א[בהבנת הטור. יע"ש. ומיהו ,שיטה זו דכתיבנא אינה מתיישבת ע"פ דברי הש"ע דהש"ע כתב אפילו מי שצריך לאחרים, והטור לא דיבר אלא במי שעדיין לא נצטרך לאחרים כלל. וצ"ל דהש"ע מפרש הספק שנסתפק הטור במי שכבר נצרך לאחרים אבל יש לו מעט משלו, אם יתחייב לענג שבת באותו המועט או דילמא דיעשה שבתו חול, ופשיט מפרש"י ז"ל דצריך לזרז עצמו, דהך דר' עקיבא מיירי במי שהשעה דחוקה לו ביותר, דהיינו שאינו יכול לענג כלל, אבל זה דיש לו מעט, הא מצי לענג שבת באותו מעט מיהת עם מה שיתנו לו האחרים. ולענין דינא אין לזוז מדברי כך הגרסא בגמרא .דאמר דמענגו בתבשיל של תרדין, ודגים גדולים וראשי שומין. עיין מה שכתב הרב המחבר בסק"א, נדפס באות הקודמת הש"ע, ואשרי איש ירא את ה'. ועיין בעולת שבת שפירש ]סק"א[כוונת הש"ע במה שכתב צריך לזרז עצמו לכבד את השבת, דר"ל כיבוד יפה ומהודר, ולא כמו שאמרו בגמרא אפילו כסא דהרסנא. יע"ש. ומשמע דהוא מחלק בין לשון מועט הנזכר בש"ע, ובין לשון מועט הנזכר בפרק ערבי פסחים, דהש"ע מיירי ביש לו קרן ואינו יכול להתפרנס מן הריוח, ולכך צריך לקיים כבוד שבת כראוי ולא יחוש לריוח, אבל בגמרא מיירי במי שאין לו כלל כי אם דבר מועט, וזה יעשה מעט כפי שיעורו, מה שאין כן במי שאין לו כלל, לכולי עלמא אינו חייב לחזר על הפתחים. ואחר המחילה אין דעת הש"ע כדבריו והעיקר הוא כדכתיבנא. ודוק. שם (ג) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. ,גודל שכר המקיים והמקדש יום השבת כבר ידוע הוא מבואר הכל בגמרא ופוסקים, ואי אפשר להאריך בהם כי קצר היריעה והמצע מהשתרע, על כן הרוצה לעמוד על עיקרן יעיין שם. ומה שכתב בש"ע אפילו מי שצריך לאחרים, הוא שאלת הטור, משום שמפרש תחלה שיש לכבד שבת בכל יכלתו, לפזר מעותיו בדגים גדולים וראשי שומין, ואל יאמר היאך אחסר פרנסתי, כי אדרבה אם יוסיף יוסיפו לו, כדתני תחליפא ]ביצה טז.[כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד יום הכפורים, חוץ מהוצאות שבת ויו"ט והוצאות בניו לתלמוד תורה, אם מוסיף מוסיפין ליה. ואמרינן נמי גבי הוצאות שבת ויו"ט ]שם , אמר הקב"ה בני לוו עלי ואני פורע, וכיון שכן הוא, אל טו:[ידאוג כי נאמן הוא בעל חובו לפרוע לו חובו. אבל למי שהשעה דחוקה לו, נאמר בגמרא אפילו דבר מועט ועשאו ]שבת קיח:[לכבוד שבת הוי עונג, ואפילו כסא דהרסנא. וכתב הטור, וכמה פעמים נשאתי ונתתי לפני אדוני אבי הרא"ש, כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים, אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו, ולא השיבני דבר ברור, אחר ]שם קיח.[)דהיינו בפסחים דף קי"ב ע"א(כך מצאתי בפרקי אבות לרש"י שפירש על האי משנה דר' יהודה בן תימא הוי ]אבות פ"ה מ"כ[עז כנמר, שכתב וז"ל: תיכף לאותו משנה ר' עקיבא אומר עשה שבתך חול שנוי האי דבן תימא ]דהיינו בפסחים דף קי"ב ע"א[, לאוריי דר' עקיבא לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר, אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד שבתות ביותר. על כן צריך כל אדם לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת. עכ"ל. והנה בטור אינו מבואר מה היה שאלתו, והרבה פירוקי נאמרו בו, וזה פירוש נראה לי הנכון, הוא משום דהתוספות הקשו על יד הא דתנן מי שיש לו ארבע בשבת )דף קי"ח ע"א ]ד"ה והא[(]הקופה[, והיינו שיש לו כל עשרה סעודות לא יטול מן )התמחוי(יום רק שתי סעודות, ואפילו בשבת אין לו יותר, אפילו הכי אל יטול, והא תנן עני העובר ממקום למקום וכו' שבת ]פאה פ"ח מ"ז[נותנין לו שלוש סעודות. ותירצו, שבשביל סעודת שבת אין לו להתחיל וליטול, אבל בשכבר צריך ליטול, נוטל גם לכדי סעודת שבת וצריך ליתן לו כל צרכו. וא"כ י"ל דזה היה אבעייתו של הטור, שהיה לו מעט משלו ואינו מספיק, והיה סיפוקו גם מאחרים, אם הוא בכלל שכבר נוטל מאחרים א"כ אינו )פוטר(]פטור[ מסעודה שלישית, וצריך להשתדל שיתנו לו עוד על סעודה שלישית, או דלמא מאחר שזה כבר מוכן לו ונותנים לו במתנה דרך כבוד, אבל השתא אם יכבד השבת לענגו בסעודה שלישית יצטרך עוד לאחרים, א"כ ג"כ אינו מחויב. והרא"ש לא פשט ליה, ופשיט לנפשיה מהנ"ל שיזרז את עצמו בימי החול, ולא יאכל בחול סעודה אחת, וישייר אותו סעודה לשבת. אע"ג דזה יכול לעשות ג"כ אותו שיש לו ארבע עשרה סעודות שישייר אחת לשבת, וי"ל דבודאי אינו מחויב ע"פ הדין לעשות כן )מצער(]לצער[ נפשו לעבור זמן סעודה אחת בתענית, רק ממידת חסידות כדי לענג שבת עושה כן שכרו כפל. על כל פנים דברים אלו היפך ממה שכתב הט"ז , ותימה גדולה עליו היאך )סק"א(אשתמיטתיה דברי התוספות הנ"ל בשבת ובבבא )מיניה(]שם[בתרא . ]ט. ד"ה שבת[וכתב הב"ח , אם יש לו משכון, חייב ללוות על משכון ]אות ד'[ולבטוח בה' שיזדמן לו לשלם, אבל מי שאין לו משכון, על זה נאמר עשה שבתך וכו', וזה כוונת הש"ע כאן, אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו יזרז את עצמו. ולא מה דבעי למיכל באפוקי שבת יאכל בשבת, שגם במוצאי שבת קודש מצוה גדולה סעודת מלוה מלכה , אלא באמצע ]ש"ע סימן ש'[שבוע צריך לצמצם, וכנ"ל. שם (ד) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. נ"ב: עיין ב"ח , וט"ז , ומג"א , ג'[-']אות ב ]סק"א[]סק"ב[מה שכתבו בזה. יע"ש. שם (ה) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. כתב הטור, וכמה פעמים נשאתי ונתתי וכו'. הנה אינו מבואר מה היתה שאלתו, והרבה פירושים נאמרו. עיין בט"ז , ועיין מה שכתבו הרב בגדי ישע, מאמר מרדכי , )בסק"א()סק"א()סק"ב(, מחזיק ברכה )סק"ד(. נהר שלום שם (ו) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. עיין ט"ז שדחק לפרש דברי הטור. ולפי עניות ]סק"א[דעתי נראה דכוונתו לשאול, כמוני היום שיש לי מעט משלי וצריך אני לאחרים, פירוש, אם ארצה לענג בשבת יותר מימות החול אצטרך לאחרים, אם אני בכלל עשה שבתך וכו' , ]שבת קיח.[או דילמא מחויב אני לצמצם בימות החול כדי לענג שבת טפי. ועל זה נפשט לו דמחויב להיות עז כנמר כפי יכלתו לכבד שבת ביותר, והא דאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול, היינו למי שהשעה דחוקה לו ביותר, ואי אפשר לו לצמצם בימות החול, ולכן מסיים הטור, על כן יצמצם כל אדם כפי יכולתו. כן נראה לי ברור. שם (ז) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. עיין ט"ז מה שכתב בפירוש דברי הטור בזה. )סק"א(ודבריו צריכין ביאור, וכבר חתר הרב בעל יד אפרים לפרשם. אכן לדעתי אין פירושו מחוור, דלא לבד דלישנא דכסא דהרסנא היינו בכלל קשה להולמו לפי זה, הנה יתנגד לפירוש מה שכתב עוד שם סמוך לזה, ומי שיש לו מעט משלו הוי בכלל עשה שבתך חול וכו', דהא התם ודאי אי אפשר לפרש כן. וגם יסתר משאר דברי הט"ז למעיין בהם היטב. וכן מה שכתב היד אפרים, דמה שאמרו שחייב בכסא דהרסנא כשהשעה דחוקה היינו כשאינו צריך לאחרים כלל וכו', נסתר מדברי הש"ס פסחים )דף , דתנא דבי אליהו אע"פ שאמר ר' עקיבא עשה שבתך קי"ב ע"א(חול וכו', אבל עושה הוא דבר מועט וכו' כסא דהרסנא, דמשמע מזה דעל מי שצריך לבריות קאי. ופירוש הט"ז דר"ל כיון שיש חלוקה אמצעית היוצאת אפילו בכסא דהרסנא וכו', אינו אלא למאי דנימא דיש כאן שלש חלוקות, אבל לא למאי דנימא דאין כאן אלא שתים. ע"ש. והנלע"ד נכון בכוונת הט"ז, דהכי קאמר, או דילמא דהשעה דחוקה היינו שאין לו כלל וכו', אבל מי שיש לו מעט משלו הוא בכלל חיוב עונג שבת כפי יכלתו, ולא די לו בכסא דהרסנא אלא כשאי אפשר לו לענג את השבת יותר, אבל בדאפשר ליה ודאי דמחויב בשלש סעודות, וגם בשאר דברים המענגים את השבת, אף דצריך לסיפוק אחרים גם כן. והשעה דחוקה דהכא אינו מוסב אמה שכתב לעיל דמי שהשעה דחוקה לו מחויב בכסא דהרסנא, דהתם ודאי איירי שיש לו משלו מעט, דאם לא כן ממה יקנה כסא דהרסנא, אלא קאי אמה שכתב דר' עקיבא איירי במי שאי אפשר לו להוציא בשביל עונג שבת, והיינו דהשעה דחוקה לו. והיה הטור כמסתפק ושואל, אי נימא דכל דצריך סיפוק אחרים הוא בכלל זה אף שיש לו מעט משלו ג"כ, ואף דאז נתחייב בכסא דהרסנא כמבואר בסוגיא דפסחים הנ"ל, מ"מ אינו מחויב לענג את השבת ביותר מזה ולאכול שלש סעודות, כיון דגם הוא הוה עדיין בכלל עשה שבתך חול, ואין כאן אלא שתי חלוקות, החלוקה האחת, מי שמצטרך לבריות בין יש לו או אין לו מדיליה, אינו בכלל עונג שבת זולת הכסא דהרסנא בשאפשר. והחלוקה השנית, הבלתי מצטרך להם כלל, והוא בכלל חיוב עונג שבת כהלכתו. או דילמא דהשעה דחוקה דאיירי בה ר' עקיבא היינו שאין לו כלל משלו, אבל מי שיש לו גם מעט מדיליה מחויב בעונג שבת, והוא בכלל אפילו בכסא דהרסנא, והיינו בשאי אפשר לו להכין יותר, אבל בשאפשר אין לו להסתפק בכסא דהרסנא לבד, כי אם מחויב בשלש סעודות ,וביתר דברים שהם בכלל עונג שבת, אף שנהנה משל אחרים ג"כ והיא חלוקה שנית, ואינו בכלל עשה שבתך חול כלל. וזהו שאמר בדרך קצרה, ואיתא עשה שבתך חול וכו', שיש חילוק בין שעה דחוקה או לא וכו', ויש כאן ספק אם יש כאן שלש חלוקות או אין כאן אלא שתים. וההוא דכסא דהרסנא היינו בכלל וכו', ור"ל דהגם דמחויב בכסא דהרסנא, מ"מ אינו בכלל חיוב עונג ביותר מזה וכו', ומי שיש לו מעט משלו הוי בכלל עשה שבתך חול וכו', ור"ל אע"ג דאז ודאי דמחויב בכסא דהרסנא, מ"מ אינו מחויב כי אם בכסא דהרסנא ולא ביותר מזה גם בשאפשר לו, כיון שהוא בכלל עשה שבתך חול עדיין. או יש כאן שלש חלוקות, ומי שיש לו מעט משלו הוא בכלל אפילו כסא דהרסנא, ור"ל בשאין לו יותר מחויב על כל פנים לענגו בהא, אבל בדאפשר ליה ביותר, ודאי דמחויב לענג את השבת בשלש סעודות ובשאר דברים שיש בהם משום עונג שבת כראוי. כנלע"ד. ויבואר הכל לפי זה דבר דבור על אופניו בלי לחץ כלל, ומימר שפיר אמר לפי זה בדברי קדשו, דאי נימא דאין כאן אלא שתי חלוקות, יהיה כסא דהרסנא בכלל עשה שבתך וכו', ובשנותו את טעמו אמר, דמי שיש לו מעט משלו יהיה בכלל עשה שבתך וכו', דדא ודא אחת היא לכולי עלמא, כי לא יתכן האמור חיוב כסא דהרסנא על מי שאין לו כלל, וגם לא על מי שאין צריך לבריות כלל, למאי דנימא דאין כאן אלא שתי חלוקות. ודו"ק. שם (ח) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. עיין בספר מנורה הטהורה שכתב בזה כמה ]סק"א[חילוקים, דמי שלא התחיל ליטול ואין לו לענג את השבת, אסור ליטול בשביל עונג שבת. ומי שהתחיל ליטול, מחויבים ליתן לו לענג שבת, אבל עליו לא רמיא חיובא, וגם כשיש כבר בידו מאחרים שיכול לענג, מ"מ לא רמיא חיובא עליו, כיון דעל ידי זה יצטרך אחר כך יותר לאחרים. מה שאין כן ביש לו מעט משלו מחויב לענג השבת משלו. יעו"ש שם (ט) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. עיין באר היטב , ולהרב יפה תואר בבראשית רבה )סק"ב(. )פרשה י"א סימן ה' דף ע"ה רע"ב(שם (י) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. עיין ט"ז האריך, ועיין מה שכתבתי לקמן סימן ]סק"א[תע"ב בזה. ]סק"ו[שם (יא) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. עיין בט"ז בפירוש הטור, וכן במג"א . ]סק"א[]סק"ב[והעולה מדבריהם, דכל מי שאין לו רק ארבע עשרה סעודות עשה שבתך חול, ר"ל אכול רק שתי סעודות כבחול. ודבריהם נובע משבת בפירוש המתניתין דפאה , )דף קי"ח ע"א(]פ"ח מ"ז[דתנן מי שיש לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, ואף דצריך לאכול בשבת שלש סעודות, אתיא כר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. והנה מבואר בספ"ק דשכינה שורה אצל השולחן של אוכלי שבת ]בספרים הקדושים[בלחם משנה, עיין בזוה"ק דמלאכי עליון )פרשת פקודי דף רנ"ב ע"ב(באים ורואין את השלחן בשבת, וא"כ שמא תאמר בעני זה שאין לו סעודה שלישית, שהוא הסעודה היותר קדושה לענין כמה דברים, שאז יש הארה גדולה ונשגבה כדאיתא בפרי עץ חיים , ואז אין שכינה שורה בביתו, )שער י"ח פ' כ"ב(]שער השבת פי"ח[על זה נראה שלימד המדרש מובא ]זוהר במדבר דף קע"ט ע"ב[בפרשת דרכים , לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבת ]דרוש כ"ג[של חול, ר"ל אפילו בעני שעושה שבתו חול ואין לו סעודה שלישית, אף על פי כן לא זזה שכינה מביתו. שם (יב) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. והנה כמה ביאורים נאמרו על זה, עיין ב"ח על הטור , ובט"ז כאן , ועיין בהגר"א ז"ל , ובדמשק ג'[-']אות ב ]סק"א[]סק"א[אליעזר, ובשו"ע הרב ז"ל , ובערוך השלחן ד'[-']הגר"ז סעיף ג ]סעיף . מ"ד[והנה לפרש דברי המחבר נראה כן, דהדין הוא אם אחד יש לו רק כדי סעודות חול ולא יותר, ואם ירצה לענג השבת צריך ליקח צדקה מאחרים, זה אין לו לעשות, כי אין זו מן המצוות שצריך לחזר על הפתחים עד שיקיימנה)עיין ירושלמי פאה פ"א הלכה א'(. אמנם אם יש לו מעט משלו צריך להוציא על העונג, ולא נאמר אדרבה שלא יוציא על העונג כדי שישאר לו על השבוע הבא וימעט על ידי זה בקבלת הצדקה כי יזדקק לה בימות החול)עיין דמשק אליעזר(, אין אנו אומרים כן, אלא יענג השבת במעט שיש לו משלו, ואחר כך כשיצטרך להכרחו י קח אז מאחרים)עיין בש"ע הרב ובקונטרס אחרון שם (. ]ס"ה[]סק"ג[ומסיק המחבר ואומר, אחרי דעל העונג אין לו לבקש מאחרים, על כן יראה האדם לצמצם בהוצאות דימות החול כדי שיוכל לענג השבת, כיון דאין לו לבקש מאחרים על העונג דשבת וישאר בלי עונג. ולפרש דברי הטור כבר אמרנו בזה, ומצאתי במפרשי הטור והש"ע כמה דברים שאמרנו, לכן לא כתבתי, אף שע"פ דברינו על הטור יש לפרש דברי המחבר באופנים אחרים, אמנם כתבתי הדרך היותר מתאים ללשון המחבר. שם (יג) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. הט"ז. מה שיש לדקדק על דבריו הקדושים מתוספות בבא בתרא מה שכתבו בדברי ר' עקיבא, עיין בספר )פ"ק דף ט' ע"א ]ד"ה שבת[(בגדי ישע, ושם דקדק גם מתוספות שבת פרק כל כתבי ]שבת . ועיין בספר שבילי דוד שהסב דברי הט"ז קיח. ד"ה והא[כהתוספות, וז"ל: ונ"ל דגם כוונת הט"ז כן, שאין נותנין לו כאחד שצריך לשני סעודות, ואז נותנין לו גם על סעודה שלישית, והט"ז בעצמו ביו"ד סימן ]רנ"ג סק"ב[ הביא דברי )רכ"ג(התוספות אלו. שם (יד) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. לא הזכיר רבנו עונג העשיר, דהוא אין לו שיעור במוצא לכבוד ועונג שבת הצריך, דהעשירים שבכל הארצות לא זכו אלא בכבוד השבת, כדאיתא בפרק כל כתבי וכמו שכתב ]שבת קיט.[הטור, ודאי דחייב הוא לענג את השבת בעונג גדול, וכל שכן הוא ממי שצריך אחרים. ופשוט. שם (טו) אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו וכו'. נסתפקתי במי שאין לו והוא פושט ידו ליטול, אם נזדמן לו פעם אחת ביום הששי מזון שתי סעודות דיום השבת, אם יקח מן התמחוי לעשות סעודה שלישית, או כיון דיש לו לא יקח ויקיים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות . ועיין ]שבת קיח.[להמג"א ז"ל . שוב נראה לי, דכיון דזה דרכו לפשוט את )סק"ב(ידו וליקח מן התמחוי ומן הקופה, ילך ליקח הסעודה השלישית, ולא לבטל עונג שבת לעשות שבתו חול בשתי סעודות. ולא אמרו עשה שבתך חול וכו' אלא במי שאין דרכו ליקח מן הקופה. וכן כתב בהדיא הרב תוספת שבת ז"ל בשם ]סק"א[התוספות וז"ל: ולא אמרינן עשה וכו' אלא ]שבת קיח. ד"ה והא[במי שעדיין לא נצטרך ליטול, אבל מי שכבר בא לידי מדה זו לפשוט ידו וליטול, נותנין לו כל צרכו. ע"ש מה שכתב על הט"ז. ע"ש. כן נ"ל ופשוט.)ועיין מה שכתב הרב עולת שבת ז"ל , והביא ראיה מהירושלמי . ונראה דההיא ]סק"א[]פאה פ"א ה"א[בשלא נצטרך עדיין ולא לקח מן הקופה. וצ"ע בירושלמי(. שם אם יש לו מעט משלו וכו'. כי טוב מעט ויהיה משלו (טז) ולא ירבה שצריך ללוות מאחרים, כי מי שצריך ללוות מאחרים הוא דומה לבהמה, כמו שכתב מהר"ן בספר המדות ערך ממון . יע"ש. ולפי דברי הירושלמי )בח"ב אות י"ט(]מועד קטן פ"ב שהביא הבאר היטב , צריך לומר בפשוט שדברי הרב ה"ג[)סק"א(הנזכר מיירי בדבר הרשות. ואיתא בהקדמת התיקונים )דף י"ב , ענ"ג שבת בהפוכא נג"ע, מאן דאית ליה ולא מקיים ליה, ע"א(אתהפך ליה לנג"ע צרעת דחריבת ביתיה, "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו" , ודא הוא עניותא, דאיהו באתר ]ויקרא י"ד, מ"ה[דנגע צרעת. וכן איתא עוד שם בתיקון כ"א , ומאן )דף נ"ח ע"א(דאית ליה רשו למעבד ענג שבת ולא עביד, אתהפך ליה ענג לנגע צרעת)דהיינו עניות כנ"ל(, וחריב ביתיה וממוניה. ]ע"כ[. מרובה מידה טובה דמקיים וכו' עונג שבת כראוי, גרים שיהא ביתו מלא ברכת ה' הון ועושר בביתו, וכמו שאמרו בגמרא ביוסף מוקיר שבת . ועיין בסה"ק אבות הראש ח"ג בקונטרס נפש יתירה ]קיט.[בשבת . )דף קנ"ג ע"א ]אות קי"ח[(שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. אם הגוים מייקרין (יז) השער לפי שרואין שהיאודים קונין לכבוד השבת, יכולים לתקן ששום יאודי רשאי לקנות דגים. צמח צדק )סימן . ולי נראה גם כן דהדין דין אמת. פרי חדש כ"ח(]סימן תצ"ו[במנהגי)ו( איסור . )ס"ק ט"ו(שם ומה שכתב המג"א (יח) צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. ולא יפחות משני תבשילין בשם הזוהר )בסק"א(]בראשית , כן נמי מבואר בגמרא , אפילו כסא ]שבת קיח:[דף מ"ח ע"ב[דהרסנא ועשאו לכבוד שבת, והיינו שפשוט היה לו תבשיל אחד, א"כ מוסיף עוד כל דהו והוי שני תבשילין. ומה ,שכתב אם הערלים מייקרין השער נכון לתקן שלא יקנו וראיה ממשנה סוף פרק קמא דכריתות , דאמר רשב"ג, ]ח.[המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין, נכנס לבית דין ולימד, האשה שיש ]עליה[ חמש לידות ודאות וחמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בקדשים ואין השאר )עליו(]עליה[ חובה, אע"פ שעל פי הדין הוויין עליה חובה וצריך להביא כולן, עקר הדין תורה ופטרן מקרבן כדי שלא יתייקר השער, מכל שכן בנדון זה שאינו אלא מנהג בעלמא ויוכל לכבד שבת בדברים אחרים שיש לעשות כן. ובספר בית הלל ]יו"ד סימן כתב, דוקא אם נתייקר יותר משליש שהיה מקדם, כמו רי"ח[בהידור מצוה. אבל האליה רבה חולק עליו, דזה הוא מצד ]סק"א[הדין, אבל כאן שרוצים לעשות תקנה, מצוה לעשות תקנה בכל מה שיתייקר, אבל אם אין הנכרי מייקרין, רק שהוא שעת הדחק באקראי, מצוה לקנותם ביוקר כמו שמצינו ביוסף מוקיר שבת . ע"ש. בגמרא ]שבת קיט.[שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב מג"א , (יט) )סק"א(אם הערלים מייקרים השער וכו', וראייתו ממשנה פ"א דכריתות . ע"ש. ועוד יש ראיה מהנהו אוונכרי דריש לולב ]ח.[הגזול , דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשווי )דף ל"ד ע"ב(וזביני, ואי לא, דרשינא לכו כר' טרפון דגם שלשה קטומים כשרים, אע"פ שהמצוה מן המובחר דוקא בשלשה שאינם קטומים, רק מפני הפסד ממון של ישראל יכולין לבטל מצוה מן המובחר, וכן הדין הכא. ואמר אדמ"ו נר"ו, דראיתו וראית מג"א אינו ראיה, דבשלמא התם גבי יולדות כמו כן גבי אוונכרי, היה תקנתם בגדר הברירה, דהיינו אם ירצו לצאת ידי חובתם בשלשה קטומים, והוא הדין אם תרצה האשה להביא קרבן אחד על חמש לידות, וכך להיפך, אם רוצים להחמיר על עצמן לעשות המצוה מן המובחר אין מוחה להם, אבל כאן המשמעות צמח צדק דנכון לתקן שלא יקנה דגים, אפילו מי שרוצה להחמיר על עצמו ולקנותו ביוקר אין רשאי משום הפסד ממון. איברא דעל גופא דדינא של הצמח צדק אין לפקפק, מדחזינן התם גבי יולדות והאוונכרי דהוי מצוה מן המובחר ועל כל פנים עקרו חז"ל על דרך הברירה, א"כ נחית חד דרגא גבי דגים שאין כל כך מצוה מן המובחר, כמו שכתב המג"א ס"ק זה דכל אחד לפי טבעו, דלהוי באיסור שלא יקנה, ותו דמצינו כמה פעמים בש"ס שבטלו חכמים מצוה מובחרת בשב ואל תעשה, הוא הדין כאן. וק"ל. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב מג"א ז"ל (כ) )ס"ק לכבד את השבת ולא יפחות משני תבשילין, ובתקוני א'(שבת שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים. וכתב משם ]תיקון י"ב[הרב צמח צדק , שאם הגוים מייקרין שער הדגים נכון ]סימן כ"ח[לתקן שלא יקנו דגים, והביא ראיה ממתניתין דסוף פ"א דמסכת כריתות . יע"ש. ולפק"ד התם תיקן שאשה שיש עליה חמש ]ח.[ודאות שתביא אחת, אמנם לבטל הדבר כלל לא מצינו, והגם כי התם בדאורייתא קא מיירי, מכל מקום אין הראיה ברורה שנכון שלא יקחו כלל. ולהיות כי אין הספר מצוי אצלי לא ידעתי מאי אידון ביה, אמנם מהתם יש ראיה שנכון למעט, כגון אם רגילים לאכול בשלש סעודות כנזכר, לא יקח כי אם לסעודה אחת, ודיו למעט בשיעור. ודוק. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב הרב צמח צדק (כא) , דאם הוקירו הדגים, רשאין להכריז שלא יקנו )סימן כ"ח(שני חדשים כדי שיזולו, ואין בזה מבטל עונג שבת. והביא ראיה מסוף פרק קמא דכריתות , כשעמדו קינים ברבעתים אמר ]ח.[רשב"ג המעון הזה וכו'. והרב פרי חדש במנהגי האיסור שקבעם בא"ח סימן תצ"ו הסכים לדבריו, ומביא ראיה ממה )סעיף ט"ו(שכתב הר"ן ריש פ"ב דביצה . עש"ב. ]ח. ד"ה אמר רבא[וראיתי בספר בית הלל , שכתב דאם )ביו"ד סימן רי"ח בהגהה שם(היוקר שליש צריך לקנות, כמו שאמרו בקמא )דף ט' . גם הוכיח מרש"י דפירש כסא דהרסנא דגים ע"ב(]שבת קיח:[קטנים, דאכילת דגים בשבת דאורייתא, ונעלם מהרב צמח צדק. ע"ש באורך. ומה שהביא מקמא אין ראיה, כמו שכתב הרב תוספת שבת בסימן זה . ועוד יש לדחות, דכל שנמצא ]בריש הסימן[לקיים המצוה, כגון שיש אתרוגים פשוטים שיוצאים בהם והם בזול, אף שהיפים ומהודרים שליש יותר, אין לעשות תקנה ואשר כתב דאכילת דגים בשבת דאורייתא, עמו הסליחה ודבריו לא האירו, דהדבר פשוט דכסא דהרסנא לא דוקא, וכל דבר מועט מאיזה מין סגי, ומעין דוגמא נקטיה לכסא דהרסנא, ולא נעלם מהרב צמח צדק, דכל אלו דברים פשוטים ולא ניתנו ליכתב, ומהיכא תיתי דאכילת דגים דאורייתא או דברי קבלה, אלא מעתה מי שאינו אוכל דגים, אבל לכבוד שבת אף הוא ראה והתקין ועשה לו מטעמים טובים על ערבי'ם ביטל עונג שבת, הא ודאי לא. ובאמת שכל הראיות יש מקום לדחותם, וכבר הרב מופת הדור עיר וקדיש מוה"ר חיים אבולעפיא זצ"ל בספר מקראי קדש שם סימן תצ"ו דחה ראיות ]דף קצ"ח ע"ב ד"ה ליתא[הרב צמח צדק והרב פרי חדש, אלא שקיצר כמנהגו. ועיין מה שכתב הרב באר שבע בתוספותיו לכריתות . ]ח. ד"ה נכנס לבי"ד[והמעיין בלבבו יבין. אמנם יראה דהדין דין אמת, דמאחר דיש לענג השבת ביתר עינוגים אחרים, יש לבטל פרטות עונג זה דדגים באיזה זמן, כדי לקיים כל השבתות אחר כך גם בעונג זה דדגים. ותו דאם היה קונה דגים לא היה קונה דבר אחר, והשתא במקום דגים יבקש דבר אחר שמתענג בו, ונמצא דאינו מבטל העונג, כי חילופי דגים מתענג בדבר אחר, ושאני אותה שאמרו בירושלמי פרק מקום שנהגו דרבי אמי מיקל לחרמי טבריא, ]פסחים פ"ד ה"א[כמו שכתב הרב פר"ח, והתורה חסה על ממונם של ישראל. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. בנדון הדגים אשר (כב) נתהוו ביוקר גדול יותר על כפליים, שרצו חכמי קהילתנו לאסרם על כמה שבתות, הנה לבי בל עמם, שלענ"ד אין כח בידם לאסור, דהרי הדין נובע משו"ת צמח צדק )סימן , ממעשה דקינין סוף פ"א דכריתות שעמדו בירושלים כ"ח(]ח.[בדינרי זהב, אמר רשב"ג המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין, נכנס לב"ד ולימד, האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, ועמדו קינין ברבעתים בו ביום. ולענ"ד אין זה דומה לנדון דידן, דהתם השאלה שהמוכרים מייקרים השער מחמת שרואים שהיהודים קונים, ולהכי מחמת האי תקנה שלא יקנו כמה שבתות יזלו הדגים, וכמבואר שם להדיא בתשובה הנ"ל, אבל בנדון דידן שאומרים הדייגים שמוכרים הדגים, שמחמת הקרירות אינם הדגים בנמצא, ומחמת זה הדגים ביוקר במקום המוצאים, וגם ההוצאה שלהם יתר על השבח לחזור אחר דגים, וא"כ אף דנתקן במקום הזה שלא יקנו היהודים דגים על שבת, מחמת זה אין ברור שיזלו הדגים במקום מוצאין, כיון שאינם בנמצא והרבה קופצים עליהם ממקומות אחרים, וכיון דלא ידענו אם הועילו חכמים בתקנתן, א"כ במה כחן יפה לאסור הדגים למי שירצה לענג שבת אף בדגים יקרים מחמת ההכרח. , ולא ואין לדמות למה דאיתא במסכת בבא מציעא )דף ס' ע"א(פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול, והכא נמי מצי למימר כהאי גוונא, דזה אינו, דבשלמא התם שמוכרים בזול, שפיר י"ל דאוצרי חיטין יסברו שקונים במקום אחר בזול ומחמת זה יזלו החיטין, אבל הכא שיאסרו ולא יקחו הדייגים ממקומנו כלל, מחמת זה לא יבינו המוכרים שבמקום מוצאין למוכרם בזול. ומה גם, דבשלמא התם י"ל דאוצרי חיטים היה באותו מקום ויראו שמוכרים החנוונים בזול, אבל הכא המוכרים במקום מוצאן הם כמה וכמה פרסאות מזה, ובמה יוודע אינהו בבירור שמוכרים הכא בזול, על כן אין בידינו לאסור כלל. וגם גוף הדין להצמח צדק יש לשדות בו נרגא במה דמביא ראיה מסוגיא דכריתות ממעשה דרשב"ג גבי קינין, חדא דבמסכתא בבא בתרא בתוספות משמע )דף קס"ו ע"א ]ד"ה נכנס[(דעל פי דין עשה כן, דהכי סבירא ליה לרשב"ג דאין השאר עליה חובה וכפשיטות, דלר"ת דמוחק תיבת 'ואין' כמבואר שם בתוספות. וליכא תברא ממה דאיתא בסוכה ולדרוש )דף ל"ד ע"ב(להו כר' עקיבא דמיקל טפי, אף דלא סבירא ליה כר' עקיבא, , דהתם להפחדא בעלמא אמר עיין שם בתוספות ]ד"ה ולדרוש[להו אשוו זבינא, אבל באמת לא הורה להלכה למעשה להקל. ע"ש היטב. וא"כ אין שום נדנוד ראיה ממעשה זה. ואף דבאמת ברש"י בכריתות כתב, ואע"פ שהיקל על דברי תורה, ]ד"ה נכנס[עת לעשות לה' הוא, דאלמלא לא ימצאו יחדלו מלהביא אפילו אחד, ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף. מ"מ י"ל ע"פ מה שכתבו תוספות בבבא בתרא: וא"ת כיון שהיתה מותרת לאכול בקדשים, למה הן עומדין בדינר זהב כיון שיכולות לאכול בקדשים, וי"ל משום בל תאחר היו דוחקות. עכ"ל. ע"ש. ולפי זה לפירש"י שלימד שלא כדין, בודאי לא היה נשאר בלימוד זה לעולם, רק לאחר שהוזלו חזר ולימד כהלכתו בודאי, ותרעא דשלחו מתם כיון דרווח רווח, כמבואר בבבא בתרא )דף צ' ע"ב(טבא דאבא מדברא, מאי טעמא, תרעא דרווח רווח. ע"ש. ולפי זה כיון דלא היו דוחקות רק משום פחד שלא יבא לבל תאחר, א"כ הא דקפץ ונשבע המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין, ובאמת עמדו קינין ביום ההוא ברבעתיים, על כרחך ידע בבירור שתיכף אחר שיכנס וילמד דאין השאר עליה חובה יוזלו, א"כ אחר שיזלו יחזור וילמד כהלכתו דהשאר עליה חובה, וא"כ אין מגיע מחמת לימודו שלמד דלא כהלכתו שום נדנוד איסור כלל, רק דרש"י כתב על גוף הלימוד שלמד בערמה ושלא כדין עשה כן משום עת לעשות לה', אבל באמת ידע דמשום לימודו לא יעשה מעשה שלא כהלכתו. אבל בנדון דצמח צדק דנאסר הדגים על כמה שבתות, א"כ יעשה מעשה ויצא מכח אל הפועל שלא לכבד כמה שבתות למי שרוצה לענגו אף בדמים יקרים, א"כ אין בידינו ראיה שנוכל לעשות כן. הנלענ"ד כתבתי. שם במג"א (כג) צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. )סק"א(כתב בשם תיקון שבת שיאכל בכל סעודה דגים. ואני ]תיקון י"ב[ראיתי בים של שלמה דגיטין פרק השולח כתב, שהוא ]סימן נ"א[לא היה אוכל דגים בליל שבת, שהוא מאכל החביב עליו מאד, והניחו עד סעודת שחרית, להראות דכבוד יום קודם לכבוד לילה. עוד הביא הרב בשם ספר צמח צדק , דאם הנכרים ]סימן כ"ח[מייקרים השער, יש לעשות תקנה שלא יקנו דגים כמה שבתות עד שיוחזר השער למקומו, והביא ראיה ממשנה סוף פ"א דמסכת כריתות , דתנן האשה שיש עליה חמש לידות מביאה קרבן ]ח.[אחד ומותרת לאכול בקדשים, ומ"מ השאר חובה עליה להביא אחר כך, מעשה ועמדו קינין בדינרי זהב, ואמר רשב"ג שאשה שיש עליה חמש לידות מביאה קרבן אחד ואין השאר חובה עליה, ועמדו בדינרי כסף, הרי דאף שדרוש זה הוא על דברי תורה בשביל תיקון להבא, שלא יוכלו להביא קרבן כלל ויאכלו קדשים כשהם מחוסרי כפרה, לכך מותר משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" , הוא הדין בזה. עכ"ל. ואם לדין ]תהלים קי"ט, קכ"ו[יש תשובה ע"פ מה שכתבתי במקום אחר, במה שהביא רבנו אהך דקי"ל בזמן ק"ש של ערבית יונה במסכת ברכות ]א. ד"ה ויש[דאסור לקרות מחצות ואילך כדי להרחיק האדם מן העבירה, והקשה הרב, איך יתכן שבשביל שלא יתבטל במצות ק"ש, לא יקרא ק"ש מחצות ואילך ויתבטל מצוה דאורייתא משום סייג דרבנן, וכתבו דהפירוש שלא יקרא ק"ש בברכותיה, ורבנו יונה כתב דעיקר קושייתם ליתא, דהרי בטלו לולב בשבת וסדין בציצית דפטרי ב"ש משום סייג דרבנן. עיין שם היטב. ואני כתבתי דהני גאונים שהביא רבנו יונה ח"ו לא נעלם מהן דבר זה, אלא דלא העמידו חז"ל דבריהם אלא היכי דיש חשש שיעבור עבירה בקום ועשה, על כן עקרו חז"ל מצוה דאורייתא בשב ואל תעשה, כמו שם דחששו שיעבור ארבע אמות ברשות הרבים או שיעבור על איסור כלאים שלא במקום מצוה, אבל כאן עיקר הסייג שלא יאמר אוכל קימעא ויתבטל ממצות ק"ש ]ברכות , לא יתכן שיבטל תיכף מצות ק"ש משום חשש ביטול מצות ד:[ק"ש, זהו דעת הגאונים. ע"כ כתבתי. ומעתה הוא הדין לענין זה, חשש רשב"ג היה שלא יאכלו קדשים כשהם מחוסרי כפרה ויעברו בקום ועשה, לכך דרש שלא יביאו קרבן חובה, אבל כאן עיקר החשש שהנכרים מייקרים השער ולא יאכלו דגים, ועל כן נאסר שלא לקנות דגים, הרי שניהם מטעם אחד קאתינן עלה. עם כל זאת כבר הורה זקן ומוסמך. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. ובתיקוני שבת (כד) איתא, שיאכל בכל שלש סעודות דגים, ]תיקון י"ב[וכ"כ בבאר היטב . וראיתי בספר גדי מקולס , )סק"א(]דף ח' ע"ב[דמי שאינו אוכל דגים בשבת הוא בא בגלגול. ועיין להרב חמדת ימים בהלכות שבת פרק קמא . )דף ב' ע"א ]ד"ה ומטעם זה נהגו[(ועיין בספר בן יוחאי בביאור מאמר )דף ק"מ ע"ב ]סימן רע"א[(הזוהר הקדוש בהפרש מסעודת היום לסעודת הלילה. ועיין משפט צדק בענין דסעודת היום היא יותר )ח"ב אות)צ"ה( ]מ"ה[(גדולה מהלילה. יע"ש. ועיין לקמן סימן ער"א , ולהרב כרם )ס"ג(שלמה שם. על כל פנים, אם הסכימו שלא יקנו דגים מהערך כך וכך בשביל שלא יתייקרו השער שפיר דמי, כמו שכתבו הרב מג"א והרב כרם שלמה, ועיין להרב בית ]הלל[)סק"א()הלוי(ביו"ד , ועיין בסה"ק לב חיים . )סימן יר"ח()ח"ב סימן ע"ה דף מ' ע"ג(ועיין מה שכתב מוה"ר הגדול מוה"ר חיים אבולעפיא זיע"א בתקנותיו בספר חיים וחסד , וז"ל: עוד זאת ראיתי, )בתיקון ט'(בחנויות מוכרי דגים, גוים ויאודים יחד מייקרין השער בערב שבת ויו"ט שקונין היאודים לכבוד שבת ויו"ט, מלמדין את הגוים שייקרו את השער על חד חמש ומוסרין דמן של ישראל, גזרתי בחרם שלא יקנו יותר משמונה חתיכות האוקה, כמו שאמר רשב"ג , המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין, ]כריתות ח.[וכמו שאמרו בפרק כל שעה להנהו דמזבני כנדי השוו ]פסחים ל.[]זבינייכו[, ואי לא, דרשינן לכו ]כר' שמעון[)זבינייהו()כרב(דקדרות מותרות אחר הפסח, ופרק לולב הגזול למזבני ]סוכה לד:[אסא השוו זבינייכו, ואי לא, דרשינן כר' טרפון דמכשיר שלשה ]קטומין[. כל שכן שראוי לשבר מלתעות עול, שלא )קטופין(לקנות דגים שנה או שנתיים עד שיחזור השער למקומו, והשי"ת סייעני ואויביו ישלים אתו, דהגוים שהיה להם להתקוטט החזיקו לי חינות, והסירו ליאודים מוכרי דגים קדמאי מתרחי'ץ להו ניסא דמסרי נפשייהו על קידוש ה', ושומע לנו ישכון בטח. ועיין בספר צמח צדק שהסכים בדין זה מההיך דרשב"ג לא )סימן כ"ח(אלין הלילה, ובעל פר"ח הביא )א"ח סימן תצ"ו ]מנהגי איסור סקט"ו[(ראיה ממה שאמרו אכלו או שאבד, לא יבשל, ונתן ]ביצה טו:[טעם כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומוטב שיבטל עונג שבת אחד ויתענג שבתות הרבה. יע"ש. עכ"ד הנעימים. ואל תתמה דבספרו הנורא מקראי קדש בהלכות יו"ט בחילוקי המנהגים נתן דחיה להרב צמח צדק ולהרב )דף קצ"ח סע"ב(פר"ח. כיע"ש. דההיא לפלפולא בעלמא, דיש לדון דליכא ראיה, אך בעיקר הדבר לא פליג רב, ומסכים הולך כאשר פירש שיחותיו הכא בתקנותיו, ועיין בסוף ספר מעשה הצדקה. ומזה יש להשיב על הרב מטה שמעון . וזכור )סימן רל"א הגה"ט אות נ"ט(כמה"ר יעקב רבי לטוב למר דודי הגביר החכם המרומם רצ"ו ז"ל, דעשה הסכמה לעצמו סך קצוב לקנות דגים בכל ערב שבת, והיה מקבץ השאר שעלה השער לחלק לעניים ולת"ח, אשריו ואשרי חלקו. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב מג"א , (כה) )סק"א(לכבד וכו', וראיה ממשנה וכו'. עיין מחצית ]כריתות ח.[השקל ששם היקל רשב"ג על דברי תורה לפירוש רש"י שם ]ד"ה . ע"ש. וצע"ק שהראב"ד בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה )ה"י(נכנס[סובר שרשב"ג סובר שמצד הדין אין השאר עליהם חובה, והמשנה למלך כתב שם שרשב"ם ]בבא בתרא קסו. ד"ה ואין השאר[ותוספות סוברים כראב"ד. ע"ש. ולראב"ד וסיעתו ]שם ד"ה נכנס[אין ראיה משם. ולפענ"ד צ"ע על הראיה אפילו לדעת רש"י והרמב"ם, דשם התיר רשב"ג איסור שהוא בשב ואל תעשה, שלא יאכלו קדשים בטומאת הגוף שבכרת כמו שפירש רש"י שם, אבל כאן שיבטל כבוד שבת זה בשביל שיתרבה כבוד שבתות אחרים, מנא לן דגזרינן כן, ומאי אולמא דשבתות אחרים משבת זה. ובסימן של"ד כתב מג"א , דאין מתירין איסור דרבנן שלא )סק"ג(יבוא לשאר איסור דרבנן, ומחצית השקל כתב שם בשם הרב ב"י, שאין מתירין איסור דרבנן בשביל שני איסורי דרבנן. ע"ש. (כו) שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב הטור, לכבד השבת. נ"ב: עיין מה שכתב הרב מג"א משם )בסק"א(תשובת הרב צמח צדק , שאם הגוים מייקרין שער ]סימן כ"ח[הדגים נכון לתקן שלא יקנו דגים, ומביא ראיה ממתניתין דסוף פרק א' דמסכת כריתות וכו'. עיין בספר ברכות מים ]ח.[)בחא"ח סימן הנזכר(דכתב ז"ל דאין הראיה ברורה, דהתם תיקן שאשה שיש עליה חמש ודאות שתביא אחת, אמנם לבטל הדבר כלל לא מצינו וכו', אלא מהתם יש ראיה שנכון למעט, כגון אם רגילים לאכול בשלש סעודות לא יקח כי אם לסעודה אחת, ודיו למעט בשיעור. ע"כ וע"ש. ועיין בבאר היטב , שכתב משם בית )סק"א(הלל שכתב דדוקא כשנתייקר השער יותר משליש )ביו"ד סימן רי"ח(וכו', אבל אם נתייקר פחות משליש או שליש וכו', אין לעשות תקנה וחייבים לקנות דגים לכבוד השבת, דהידור מצוה עד שליש . ע"כ. הנה מה שכתב דהידור מצוה עד שליש, עיין ]בבא קמא ט:[בא"ח בדין הידור מצוה בקנין אתרוג, וע"ש בפוסקים. )סימן תרנ"ו(ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן קנ"ו. ועיין מה שכתב מרן בב"י באו"ח סימן תר"ד, על מה שכתב רבנו אותו מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו קנה לי דגים וכו', שתמה דמה היה קובל עליו שקנאו בחמשה זהובים, והלא אדם רשאי ליזוק בנכסיו ולתת מאה בדבר שאינו שוה אלא אחד וכו'. ותירץ, אע"פ שאדם רשאי ליזוק בנכסיו מ"מ אין דרכן של בני אדם בכך וכו', ועל שוטר העיר מוטל לחקור על זה כו'. וע"ש. ועיין באשל אברהם לפנים מה שציין בזה, ובזכור לאברהם ערך כבוד שבת ]ח"א דף קי"ט . ועיין מה שכתב הרב א"א מלך זיע"א במטה שמעון ע"ב[)סימן . והנה בעת'ה ראיתי בספר בגדי ישע , שהביא רל"א הגה"ט סקנ"ט(דברי הרב אליה רבה שחלק על דברי הרב בית הלל, דזהו ]סק"א[מצד הדין, אבל כאן שרוצים לעשות תקנה, מצוה לעשות בכל מה שיתיי קר, אבל אם אין הגוים מייקרים רק שהוא שעת הדחק באקראי מצוה לקנותם ביותר, כמו שמצינו ביוסף מוקיר שבי )סק"ג(. בגמרא , עיין שם ובערך השלחן ]שבת קיט.[שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. עיין באר היטב (כז) בשם צמח צדק במייקרי שער. ועיין ]סק"א[]סימן כ"ח[)סימן ל"ח(בשם אביו החתם סופר לדחות בתשובת כתב סופר ראייתו מהמשנה דכריתות , ומכל מקום נכון לתקן לשבר ]ח.[מלתעות מייקרי השער, אבל ללמוד מזה למקום אחר צ"ע. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. עיין באר היטב (כח) בשם הצמח צדק . ועיין בשו"ת כתב )סק"א()סימן כ"ח()סימן ל"ח(, שכתב בשם אביו הגאון חתם סופר לדחות סופר ראייתו מהמשנה דכריתות , ומ"מ נכון לתקן לשבר מלתעות ]ח.[מייקרי השער, אבל ללמוד מזה למקום אחר צ"ע. ומה שכתב בבאר היטב דדוקא כש נתייקר יותר משליש, אבל בפחות משליש או שליש אין לעשות תקנה ומחויבים לקנות. עיין בספר תוספת שבת ואליה רבה ]בריש הסימן[]סק"א[שחולקים, דמ"מ יש לחוש שימנעו מלקנות, ועדיף למעט שבת אחד מלמעט שבתות הרבה. יעו"ש. ועיין עוד באליה רבה שכתב, דאם אחד היה לו דגים מקודם התקנה ואחר כך גזרו שלא לקנות, דמותר לו לאכול מה שהיה לו מקודם. וכעין זה נשאל בספר כרם שלמה, בקהלה שהתקין הרב שלהם שלא לקנות דגים, ואחד לא ידע מזה, שבעת ההוא היה בעיר אחרת, ושם קנה דג לכבוד שבת והביא עמו לביתו, ואסר לו הרב הדג ההוא. והוא כתב דהדג ההוא מותר, דזיל בתר טעמא, שהתקנה הוא משום מייקרי השער, והאיש הזה לא קנה ממוכרי הדגים האלה, ורק מעיר אחרת אשר שם אינם ביוקר. יעו"ש. ועיין בשו"ת ברכת רצה , שכתב לדון להיפך מדברי )סימן צ"ד(הבית הלל המובא בבאר היטב הנ"ל, ]יו"ד סימן רי"ח[דבנתייקר שליש יש לעשות תקנה, כדי שלא ימנעו אותן שקשה עליהם לקנות ביוקר, דאומרים להם שיעשו איסורא פעם אחת כדי שיזכו האחרים פעמים רבות, דחשיב מצוה רבה וכנ"ל, דאף דהידור מצוה עד שליש , מ"מ אותן שמחמת חמדת ]בבא קמא ט:[ממון החשובה עליהם אינם מקיימים, לא חשיבי פושעים. אולם היכא שנתייקר השער יותר משליש, דמעיקר הדין אין חיוב לבזבז יותר, אין לעשות תקנה, דאין כאן זכות כל כך לאחרים, כיון שפטורים לבזבז יותר. ע"ש. ועיין באשל אברהם מהגה"ק מבוטשאטש שהאריך בזה טובא. יעו"ש. ועיין בשו"ת גור אריה )סימן ז'(, שכתב דאם נתייקרו הדגים מחמת עצמם ולא יהודה מחמת הסוחרים, אז אין לעשות תקנה שלא לקנות. ועיין באשל אברהם על גליון הש"ע, בקהל שגזרו ]אופנהיים[בחרם חמור שלא לקנות דגים, שהביא בשם שו"ת )בית וז"ל הכת"ס: ואעתיק לך מה שכתב אבא מאוה"ג זצ"ל בגליון ש"ע שלו וז"ל הטהור: אין נדון דומה לראיה, דהתם לא דרש לאסור, אלא שאין השאר עליה חובה, ומ"מ אם תרצה תביא גם השאר, ומסתמא כן עשו אחר שהוזלו הקינים. מה שאין כן אם עבר השבת בלא דגים, אינו יוכל לתקן. ועוד התם .ראה בהערה הקודמת .נדפס לעיל אות כ"ב הוא להציל העניות מאיסור כרת, אבל הכא שאין יד העני משגת, פטור הוא, מ"מ נכון וכו'. ]בית יהודה יו"ד סימן ל"ב[דאסור לקבלם דוד סימן רי"ו(אפילו במתנה. אמנם בשו"ת שאילת שלום חולק )סימן ע"ז(עליו, וכתב שם שמותר לקבל במתנה. יעו"ש. וכל זה הוא ליקח מגוים המוכרים או מיהודים הסוחרים, אז יש פלוגתא אם מותר ליקח ע"י אמצעי, דא"כ מה הועילו הק"ק בתקנתן אם ירגישו המייקרים. אבל אם המוכרים הדגים מכרו קודם לעכו"ם אחרים, אז מותר לישראל לקנות מהאחרים אליבא דכולי עלמא. ועיין בעיקרי הד"ט )חיו"ד סימן כ"ה ]אות ג'[(שהביא כמה פוסקים בזה. ]הערת מהרש"ם: במה שכתב בשם צמח צדק וראיה מסוף פרק א' דכריתות , עיין בספר ערוך לנר לכריתות ]ח.[דף ח' שדחה ראייתו, ובפרט דלשיטת ראב"ד ]ד"ה נכנס[)פ"א , ותוספות בבא בתרא מהלכות מחוסרי כפרה ]ה"י[(]קסו. ד"ה נכנס[בשם ר"ת, ותוספות כריתות , ע"פ הדין הורה כן ]שם ד"ה נכנס[רשב"ג. ע"ש. וכן מצאתי באסיפת זקנים לבבא ]שיטה מקובצת[בתרא שם בשם תוספות הרא"ש. ועיין עוד בפר"ח )או"ח סימן מה שכתב בזה. ובמה תצ"ו דיני מנהג אות ט"ו בסופו ואות כ"ג(שכתב הפרי מגדים באשל אברהם לפקפק על דברי ]סק"א[הצמח צדק דשאני התם דתיקנו בשב ואל תעשה שלא יבא לקום ועשה, מה שאין כן הכא, יעוין בהגהת אנשי שם על בסוגיא דנר חנוכה ונר שבת מי הר"ן פ"ב דשבת ]י. אות א'[קודם כסברא זו. וע"ע בתלמידי רבנו יונה ריש ברכות ]א. ד"ה , ותשובת שאגת אריה ג"כ כן. ומה שכתב בשם ויש[)סימן ד'(]בית יהודה[ דגם במתנה אסור לקבל, ועיין תשובת )ב"ד(הריב"ש ובדרכי משה )סימן רס"ב()יו"ד סימן רכ"ח אות כ"ה(דמשמע להקל. ונשאלתי מדברי מרדכי בבא מציעא )פרק המקבל , במה שכתב דאם דין החרם דוחה לדינא דבר סימן שצ"ה(מצרא, א"כ יקנו נשים ויתומים או אפילו במעות וכו', ובהג"ה פירש דהוי כמתנה, אבל אין הבנה לפירושו למעיין שם. וכוונת מרדכי י"ל דאי נימא דילפינן תקנה מתקנה א"כ נשים ויתומים יקנו, ובעל כרחך דלא דמי תקנה לתקנה[. ומה שכתב בבאר היטב בשם ספר חסידים , ]סק"א[)סימן תתס"ו(וכתב החות יאיר שכן הוא שורת הדין, וכן הוא ]סימן רל"ב[דעת הטור בסימן ]תרצ"ד[. יעו"ש. כתב באשל אברהם )תרצ"ו(מהגה"ק מבוטשאטש, שגם מדת חסידות לא שייך בזה בהנותן או הנשלח סתם בשבת קודש כל שלא נתפרש להדיא לאכלו בשבת קודש, וכגון בהנהוג לחלק מגדנות בשבת קודש שלפני חתונה, וכן הנשלח מיולדות, וכן הנהוג לשלוח ביו"ט משקים ומגדנות לרבנים אין קפידא בזה. יעו"ש שהאריך בזה. ועיין )דף מ"ו ע"א(, שהביא מירושלמי נזיר בספר מנחת פתים )פ"ה , דמי שנדר להביא מנחה ביו"ט מחויב להביאה ביו"ט ('הלכה א דוקא, דיו"ט קובעין. יעו"ש בשיירי קרבן . ]ד"ה סברין[שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. עיין באר היטב (כט) שיאכל בכל סעודה משלש סעודות דגים. )סק"א(]ע"כ[. ובזה יזכה לאכול יותר משלש מאות מיני דגים בתמחוי אחד, כמו שאירע לרשב"ג, כדאיתא בירושלמי פ"ו דשקלים )סימן ]ה"ב[, ועיין למו"ה אגדת אליהו ח"ב שם . י"ד(]אות י"ד[שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב מג"א , (ל) )סק"א()סימן ז'(אם ערלים וכו'. כתב בשו"ת גור אריה יהודה דוקא אם מייקרין מחמת שיהודים קונים לשבת, אבל מביאין ממקום אחר והוצאה מרובה, או גם שם ביוקר מחמת שאינו בנמצא כל כך, ואם נתקן כאן אפשר לא יביאו כלל, אין לתקן. ע"ש. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב הבאר היטב (לא) בשם התיקוני שבת שיאכל בכל ]סק"א[]תיקון י"ב[סעודה דגים. ]ע"כ[. בפרט בסעודה שלישית. אור צדיקים ]סימן , חקי חיים . גם על פי הסוד כ"ח סעיף ו'[]קאופמן אות כ' דף ס"ג ע"ב[יהא נזהר דוקא בדגים, וגם רוב צדיקים מגולגלים בדגים, וע"י אכילת דגים בשבת יוכל לתקן נשמתן. ובאם שיבוא לידי כך שהוא גם כן יהיה מגולגל בדג, יזמין הקב"ה הדג לישראל כשר וצדיק, מדה כנגד מדה. קיצור של"ה ]מסכת שבת הנהגת ודיני שבת . ד"ה וגם ע"פ הסוד[ (לב) שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב הבאר היטב , דאם המוכרי דגים מייקרין השער נכון לתקן ]סק"א[שלא יקנו. ]ע"כ[. ואחר שגזרו אסור לקנותם ע"י גוי אמצעי. בית )ובת' בי"ד סימן כ"א(]ו[העלה יהודה סימן ]ל"ב[. ]יו"ד[)ל"ה(להחמיר אפילו לקבלם במתנה. אשל אברהם שנדפס ]אופנהיים[על גליון ש"ע. ואם אחד קנה קודם התקנה מותר לאכול. אליה . ועיין יו"ד סימן א' וסימן ב' רבה ]סק"א[]סעיף י"א[]דרכי משה בקהל שעשו תקנה בשוחט, בתבואות שור אות ח'[]סימן ב' סקל"ט[]ופריי[ שם , ובחולין פרק קמא )ופר"ח(]שפתי דעת סימן א' סקל"ח[באברי נחירה שהכניסו לארץ ישראל. אשל אברהם . ]יז.[]סק"ג[ודוקא לשלוח לקנות ע"י גוי אסור, אבל אם עכו"ם קנה מהמוכרים או שנתן לו במתנה, מותר לישראל לקנות ממנו כיון דאפסיק עכו"ם אחר. עיקרי ד"ט . ודוקא אם ]יו"ד סימן כ"ה אות ג'[מייקרין מחמת שישראל קונה, אבל אם מחמת הקרירות היא )סימן ז'(. ביוקר, אין בידינו לאסור. גור אריה יהודא שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב הבאר היטב (לג) , דוקא בנתייקרו יותר משליש. באשל אברהם בשם ]סק"א[]סק"א[אליה רבה כתב, דאפילו פחות משליש יש לעשות תקנה ]סק"א[משום עניים. וכן פסק בתניא . ]ש"ע הגר"ז קונטרס אחרון סק"ד[שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב מג"א , (לד) )סק"א(וראיה ממשנה סוף פרק א' דכריתות . כהאי גוונא ]ח.[הוא בתשובות מבי"ט , והביא גם כן ראיה זו. )חלק ג' סימן מ"ט(ועיין כפות תמרים סוכה . )ל"ה()]ל"ד ע"ב תוספות[ ד"ה ולדרוש להו(ועיין פרי חדש או"ח בזה. ועל )סימן תצ"ו ]מנהגי איסור[ אות ט"ו(פי דברי התוספות בבא בתרא יש לפקפק )דף קס"ו ע"א ]ד"ה נכנס[(בראיה זו. ועיין באר היטב בשם ספר חסידים , דאם ]סק"א[]סימן תתס"ו[שלחו לו דבר מאכל שיאכל בשבת אסור לאוכלו בחול, עיין שו"ת חות יאיר שכתב דלאו משנת חסידים היא, )סימן רל"ב(רק דכן הוא מעיקר הדין, וכן דעת הטור לקמן סימן )תרצ"ו(]תרצ"ד[ יעויין שם היטב. ועיין ירושלמי , )פרק ה' דנזיר הלכה א'(דמי שנדר להביא מנחה ביו"ט מחויב להביאה ביו"ט דוקא, דימים טובים קובעין. יעו"ש בשיירי קרבן . ]ד"ה סברין[שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. המג"א כתב, (לה) )סק"א(דאם הערלים מייקרין שער הדגים נכון לתקן שלא יקנו. נראה דר"ל דבחול אין מייקרין כל כך, רק משום דיודעין דישראלים קונין לכבוד שבת מייקרין, לכן נכון לתקן שלא יקנו. ובבאר היטב בשם בית הלל נראה שהבין )סק"א(]יו"ד סימן רי"ח[הטעם משום דאין מחויבים לקנות ביוקר, דהידור המצוה עד שליש , ולכן כתב דאם לא נתייקר יותר משליש אין ]בבא קמא ט:[לעשות תקנה. ולפענ"ד לא שייך כלל על זה תקנה אם אחד נותן יותר, ומה לנו בזה דנותן בהידור מצוה יותר. וגם תימה וכי הדגים הם מצוה, והרי הם אינם רק הידור מצות שבת. ואף לפי דעתו לא הבנתי, דהא הידור מצוה עד שליש היינו אם יש לפניו שני אתרוגים יקנה את היפה בשליש יותר, אבל לא אמרו דיבטל המצוה מכל וכל אם לא ירצו למכור אתרוג רק בשליש יותר משויו. ואולי הוא מפרש דהידור מצוה עד שליש, ר"ל דנאה לאדם שלא ידקדק במצוה באם רוצין שליש יותר משויו, אכן לא ראינו מי שיפרש כן. רק נראה כמו שכתבתי, דלא מטעם חיוב, גם לא מטעם דא"כ מה יעשה העני שאין ידו משגת, רק דחכמים חשו להפקעת שערים וקיללו אותם, ובפרט לתלות ממון ישראל ביד נכרים ודאי נכון לתקן, ולא הוצרך המג"א לראיה, רק שלא תאמר דאין לעשות תקנה להפקיע המצוה, לכן מביא ראיה דאף במקום מצוה עשו תקנה. ובזה נדחה מה שראיתי קצת אחרונים האריכו, גם בקונטרס אחרון בש"ע של הרב רש"ז הקשה ]ש"ע הגר"ז סק"ד[הא כל הדגים הוא רק הידור מצוה. ולפי מה שכתבתי לא קשיא מידי, דהתקנה דעושין הוא אינו מטעם שהוא מקפיד, רק מטעם העניים שלא יצטרכו לוותר ביותר, או מטעם שלא ילך ממון ישראל לאיבוד, ובזה אף דהוא רוצה לקנות צריך להניח בשביל התקנה. ומצינו בגיטין , אין לוקחין תפילין מעכו"ם )דף מ"ה ע"א(יותר מכדי דמיהן ואין שיעור לזה, וגם מכריתות )במשנה בדף ח' כתבו האחרונים שאין ראיה גמורה. אכן פשוט דאף להוריד ע"א(השער יכולין לתקן. וגם יותר נראה, דאף אם ישראלים מייקרין השער בשביל שיודעין שהקונים רוצין לכבד השבת, נכון ג"כ לתקן, רק נקט ערלים דישראל בודאי אין מפקיע השער. גם נקט ערלים דפעמים יש מקום להתיר בישראל בצריך לפרנסו ואתה מצווה להחיותו. וכל זה פ שוט בעיני. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב במג"א (לו) )סק"א(בשם צמח צדק , אם הערלים מייקרין השער ]סימן כ"ח[דגים, נכון לתקן שלא יקנו דגים. וכתב האליה רבה בשם ]סק"א[הגה"ה לספר בית הלל , דזה דוקא אם נתייקר יותר )יו"ד סימן רי"ח(משליש שהיה מקודם, כמו בהידור מצוה עד שליש . ]בבא קמא ט:[. ואמנם בשו"ע התניא ע"ש. ומובא גם בבאר היטב ]סק"א[מהגרש"ז זצ"ל כתב בקונטרס אחרון לכאן , וז"ל: הנה בנו ]סק"ד[של הבית הלל כתב בהג"ה דדוקא עד שליש, דהידור מצוה עד שליש, וסיים דדגים הוא חיוב גמור מדאורייתא. ע"ש. הוא תמוה מאוד שהרמב"ם והש"ע השמיטו חיוב דאורייתא, ועוד מי כתיבי דגים באורייתא, וגם מדרבנן אין טעם בדרך הנגלה שיתקנו דוקא דגים, ומה שהזכירו דגים בגמרא בכמה מקומות היינו למצוה מן המובחר, ולכן מי שאין ידו משגת פטור, וכיון שכן הוא, אין דמיונו עולה יפה מהידור מצוה עד שליש, דהתם אתרוג הראשון מחויב הוא לקנותו חיוב גמור, לכן צריך להוסיף שליש על חיוב זה משום הידור מצוה, אבל הכא עיקר חיוב הדגים הוא משום הידור מצות עונג, שהרי יכול לענג ג"כ בדברים אחרים חשובים, ואף אם הדגים יותר חשובים, מ"מ נקרא זה הידור מצוה ומנין לנו להוסיף עוד שליש על ההידור. עכ"ל. ודפח"ח. שם שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב במג"א (לז) , שיאכל בכל סעודה משלש סעודות דגים. היינו )סק"א(דגים מבושלים וכסא דהרסנא צלויים, כפירש"י ]שבת קיח: ד"ה . ויש נוהגין לאכול בסעודה שלישית דגים מלוחים. כסא דהרסנא[ובשר דלא נקט, צריך לומר דפשיטא. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב במג"א , (לח) )סק"א(אם הערלים מייקרין שער הדגים נכון לתקן וכו'. צמח צדק . מה שכתב ערלים לאו דוקא, דאף בישראל כן, ]סימן כ"ח[וכן כתב באר היטב סתם, והמעשה דצמח צדק בערלים ]סק"א[היה, וכהאי גוונא בבשר צ"ע. ועיין באחרונים דאף ע"י נכרי אסור לקנות. ומיהו היכא שנתייקר מחמת רוב נכרים שקונים גם כן, אין מקום לתקנה זו. ומה שכתב באר היטב עד שליש, עיין מחצית השקל דליתא, וכן דעת הפרי מגדים, דעניים לא יוכלו על ידי זה לקנות. ופשוט. ומצאתי בתשובת גור אריה יהודה )סימן ז'(שחולק על תשובת צמח צדק ודחה ראייתו. ומ"מ הרוצה להחמיר היכא שמחמת הקרירות הדגים אינם בנמצא, ומחמת זה הדגים ביוקר במקום המוצאים, אין לאסור במקום שאינם בנמצא. ע"ש ודבריו נכונים. ועיין בתשובת ברכת רצ"ה )סימן מה שכתב בדברי המג"א. צ"ד(שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב מג "א , (לט) ]סק"א[אם הערלים מייקרים שער הדגים נכון לתקן שלא יקנו דגים, וראיה ממשנה סוף פרק א' דכריתות וכו'. יעוין בפרי ]ח.[מגדים שדחה ראיה זו, דשם חששו פן יבא עתה לידי איסור שלא יביא אף אחד, מה שאין כן לעשות תקנה פן יבטלו אחר כך זה לא מצאנו. וכבר נודעת קושיית השאגת אריה האיך יתכן )סימן ד'(לבטל תיכף ק"ש מפני חשש ביטול פעם אחרת, עיין בו. ולכאורה ראיה מפורשת מגמרא זבחים , הפסח אינו )דף נ"ז סע"ב(נאכל אלא עד חצות וכו', ממאי, דילמא דרבנן הוא ולהרחיק את האדם מן העבירה, ומשני א"כ מאי אלא עד חצות. הרי מבואר שלו היה אך משום חשש עבירה שעל ידי זה יכשל לפעמים עוד, לא היו אומרים שיבטל עכשיו כי היכי דלזרזו שלא יתבטל פעם אחרת, ועיין במשבצות זהב לעיל . אמנם יעוין )סימן ח' ססק"ח(בתוספות פסחים מה שפירשו בהך )דף ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא(דרבא. ועיין בירושלמי מובא בתוספות גיטין ]מועד קטן פ"א ה"ז[, אין נושאין נשים במועד, שמעון בר )דף מ"א ע"ב ד"ה לא וכו'(אבא בשם ר' יוחנן אומר מפני ביטול פריה ורביה וכו', שהכוונה שאם יותר לישא במועד ימתינו עד המועד שהוא זמן שמחה ואדם פנוי מעסקיו, ועל ידי זה יתבטל מפריה ורביה עד המועד. הרי שאם בא לשאול במועד, אמרינן ליה שלא ישא וימתין עד אחר הרגל משום ביטול פריה ורביה. ועיין בר"ן ביצה ר"פ יו"ט אמר רבא כדי שיברור וכו', ולא תיקשי לרבא דסבירא ליה ]ח.[עירוב משום כבוד שבת נתקן הא דתנן נאכל עירובו או שנאבד לא יבשל עליו)ר"ל הרי כי אדרבה על ידי זה יבוטל מלהכין לשבת(, דמוטב שלא יתעדן שבת אחד ויתעדן שבתות הרבה וכו', הרי מבואר כהצמח צדק דגזרינן בכהאי גוונא. ועיין בחק יעקב להלן מהגהת מהרש"ל הלכה למעשה. )סימן ת"ס סק"ב(ויעוין בפירוש המשניות להרמב"ם גיטין , )דף מ"ז ע"א ]פ"ד מ"ט[(המוכר שדהו לנכרים וכו', שכתב: העיקר אצלינו אין קנין לנכרי בארץ להפקיע מן המעשרות, לפיכך לקח מן הנכרי יביא מן התורה, וכשראו חכמים שהיו מתייקרים בלקיחתם מן הנכרים, התקינו שהלוקח מן הנכרי לא יביא בכורים כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאווה לקנות עמהם וכו'. ובגמרא סוכה אמר להו שמואל להני דמזבני אסא אשווי )דף ל"ד ע"ב(וזביני ואם לא דרשינן לכו כר' טרפון וכו', אף שלמצוה מן המובחר שלשה שאינם קטומים. ע"ש. ובמג"א להלן )סימן תרנ"ו שלא ידקדק בהדור כשעל ידי זה יתייקר לאחרים, ומכל סק"א(שכן בכזה ודאי כח בית דין יפה כדי שיתעדן שבתות הרבה. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. כתב במג"א , (מ) ]סק"א[אם הערלים מייקרין השער וכו', וראיה ממשנה סוף פ"א דכריתות . עכ"ל המג"א. נראה לענ"ד, ממה דנקט ערלים)הן ]ח.[אמת דשם בצמח צדק המעשה היתה דערלים הוקירו ]סימן כ"ח[השער, דזה לשונו שם: פעם אחת היו הערלים מוכרי דגים מייקרים השער וכו', אמנם המג"א שקובע דין בזה לא היה לו להזכיר ערלים, אלא אם מייקרין שער הדגים(, להביא ראיה למה שכתב הגור אריה יהודא שזה דוקא אם כוונתם לייקר השער, ]ז'[: בנדון הדגים אשר נתהוו יוקר גדול שזה לשונו סימן )צ'(אחד על כפליים שרצו וכו' לאסרם וכו', אין כח בידם לאסור, דהרי הדין נובע משו"ת צמח צדק וכו', סוף פ"א דכריתות וכו', ולענ"ד אין זה דומה לנדון דידן, דהתם השאלה שהמוכרים מייקרים השער מחמת שרואים שהיהודים קונים, ולהכי מחמת האי תקנה שלא יקנו כמה שבתות יוזלו הדגים, וכמבואר שם להדיא בתשובה הנ"ל, אבל בנדון דידן שאומרים הדייגים וכו' שמחמת הקרירות אינם הדגים בנמצא, מחמת זה הדגים ביוקר הדגיש ג"כ וכו'. ע"ש. וגם הפר"ח סימן תצ"ו ]מנהגי איסור סקט"ו[בלשון זה, שזה לשונו: קהל אחד שלפי שראו שהגוים מוכרים דגים היו מייקרים השער לפי שראו שהיהודים קונים לכבוד שבת, ואין מניחין בשביל היוקר וכו'. ע"ש. ונראה דלזה כיון גם המג"א בנקטו ערלים, דמקרה זה שייך גבי גוים ולא לגבי ישראל, אבל בלא טעם זה אין לגדור שלא לקנות, אדרבה וכיוסף . מוקיר שבי )שבת דף קי"ט ע"א(ועל הראיה מכריתות, עיין ישועות יעקב ]סק"ב[שהקשה לחלק )מ"מ לדינא מסיק כבר הורה זקן ומוסמך(, אמנם הפר"ח הנזכר מביא ראיה מתאימה מאד מר"ן ז"ל פ"ב דביצה ]ח. ד"ה , אטעם דרבה כדי שיברור מנה יפה וכו'. ע"ש. אמר רבא[שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. בשבת הזכיר (מא) ]קיח:[הש"ס דגים בעונג שבת, אבל הרמב"ם והמחבר ורמ"א לא הזכירו. ועיין להרב חבלים בנעימים ]ח"ב סימן ח' ד"ה ודגים[שכתב דדגים אינם לא מדברי תורה ולא מדרבנן, מאחר דיש לענג בדברים אחרים. ע"ש. ועיין בש"ע ר"ז ז"ל ]ס"ב ובקונטרס . ע"ש. ואנו נוהגים שלא לאכול דגים בשבת כי אם אחרון סק"ד[בסעודה שלישית, והוא כמו שכתב הרב כה"ח ז"ל . עש"ב. ]סק"י[וכן אנו נוהגין. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. נשאל הרב צמח (מב) צדק ז"ל והביא דבריו הפר"ח )סימן כ"ח()בסימן תצ"ו , דאם הגוים שמוכרים דגים היו במנהגי איסור סקט"ו()מוקירים(]מייקרין[ השער לפי שראו שהיהודים קונים לכבוד שבת, אם שפיר להסכים ששום אדם לא יקנה דגים שני ]חדשים[, והשיב דשפיר דמי, והביא ראיה מסוף פרק קמא דכריתות . )דף ח' ע"א(ע"ש. ועיין להפר"ח שהביא ראיה עוד מביצה פ"ב )דף ט"ו ע"ב(מדברי רבא. ע"ש. והרב מקראי קדש ז"ל בסימן תצ"ו ]דף קצ"ח דחה שתי הראיות, שמה שהביא ראיה מרשב"ג ליתא, ע"ב[די"ל ]דמשום[ דאית ליה דהדין כן דרש להו שמביאה קרבן אחד ואין השאר חובה וכו'. ומה שהביא ראיה מנאכל העירוב וכו'. ע"ש. ועיין ברש"י כריתות שכתב, אע"פ )ד"ה נכנס לב"ד(שהיקל על דברי תורה, עת לעשות לה' הוא, שאלמלי לא ימצאו יחדלו מלהביא אפילו אחד ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף. ע"ש. מדבריו משמע דרשב"ג לא סבירא לי ה הכי אלא תיקון הוא, והיינו כמו שכתב הרב צמח צדק ז"ל)והצמח צדק אינו תחת ידי(. אך מדברי התוספות בבא בתרא )דף קס"ו ע"א לא משמע הכי, דמשמע דסבירא להו דרשב"ג ]ד"ה נכנס[(הלכתא קאמר ולא הוראת שעה. ע"ש. וכן הרמב"ם בפירוש המשניות כתב דהלכה כרשב"ג. ע"ש . משמע דרשב"ג פליג והלכתא קאמר. אמנם בספרו הגדול יד החזקה )בפ"א מהלכות חזר בו ופסק כת"ק. ונראה דסבירא ליה מחוסרי כפרה ה"י(דרשב"ג הוראת שעה קאמר, דאם לא כן הא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, אלא ודאי דסבירא ליה כנזכר. ועיין להרב לחם משנה שם ולהרב כסף משנה ולהרב משנה למלך. ע"ש. ועיין בכתר תורה )שנה א' חוברת א' סימן ז' אות ב', וחוברת ב' סימן ט"ו אות א', וחוברת ג' סימן כ"ד אות א', וחוברת . ע"ש. ומ"מ ראית הרב צמח צדק קיימת ד' סימן ל"ו אות ב'(לדעת רש"י ורמב"ם בחזירתו. ומה שכתב לדחות הראיה השניה, דהתם היינו טעמא דאי לא הא לא קיימא הא וכו', מה שאין כן נדון דידן שיכול לקנותו ביותר ולענג השבת. ע"ש. לענ"ד נראה דמ"מ לא מקיימי כראוי, דכמה בני אדם מטעם היוקר לא יקנו כמנהגם, כגון שרגיל לקנות שלשה או ארבעה דגים לא יקנה כי אם אחד כדי לקיים מנהגו לאכול דגים בשבת, ולא יקיים העונג כדחזי ואינו מענג נקרא, כן נ"ל. ]סק"ג[שכתב: ובאמת שכל ועיין להרב מחזיק ברכה ז"ל הראיות יש מקום לדחותם, וכבר הרב מופת הדור מוהרח"א ז"ל דחה הראיות. ועיין מה שכתב הרב באר שבע ]בתוספותיו . ע"ש. והרב באר שבע אינו תחת ידי, והנלענ"ד [לכריתות כתבתי. וע"ש שכתב דהדין דין אמת. ע"ש. וראיתי להרב בית הלל ז"ל שכתב דדוקא )יו"ד סימן רי"ח בהגה(כשנתייקר הדגים יותר משליש, אבל אם הוא בשליש צריך לקנות. והביא ראיה מקמא . ע"ש. ולענ"ד נראה דמקמא ]ט:[ליכא ראיה, דהתם לא נתייקרו אלא שכך דרך העולם, דדבר חשוב מחירו יותר מדבר שאינו חשוב ולא מחמת שנתייקר מחדש, אבל הכא מחדש הוא שנתייקר. ועיין להרב מחזיק ברכה נ"ל בדומה לזה. ועיין להרב תוספת ז"ל שדחה ד"ה ]דברי הרב[שבת. ע"ש. ומה שכתב דדגים בשבת דאורייתא, כבר דחה דבריו החיד"א ז"ל שם. ושיעור היוקר נראה דהוא כפי הזמן וכפי ראות עיני הדיין. וכ"כ הכה"ח ז"ל . ע"ש. ]סקי"ב[שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. במקום שמוכרי (מג) הדגים הנכרים מייקרים את השער , לפי שנוכחו שהיהודים קונים דגים בכל מחיר לכבד את השבת, רשאים פרנסי הקהל לעשות הסכמה בגזרה שאין רשות לשום יהודי לקנות דגים , כדי לאלץ את מוכרי הדגים להוזיל את מחירם כדי שעניי ישראל יוכלו לכבד את השבת כראוי. והוא הדין אם מוכרי הדגים הם יהודים. שם צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. איתא בפסחים (מד) )דף , אמר שמואל למוכרי קדירות של חרס לאחר ל' ע"א(הפסח: "אשוו זביני אכנדיכי, ואי לא, דרישנא לכו כרבי שמעון". ופירש רש "י שהזהיר אותם שלא למכור הקדירות החדשות ביוקר יותר משויין, שהיו נוהגים כדעת ר"י שחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה, והזהיר אותם שמואל שאם ימכרו ביוקר ידרוש בצבור שהלכה כר"ש שאינו אסור אלא מדרבנן, ודוקא כשהחמץ בעין אבל ע"י תערובת מותר)וכל שכן הבלוע בכלים שהוא נטל"פ(. ומסקנת הגמרא שם ששמואל סובר מעיקר הדין כר"ש, אלא שזה היה בעירו של רב דס"ל קדירות בפסח ישברו)שפוסק כר"י ואוסר גם תערובתו במשהו ואפילו נטל"פ אסור(, והתחילו מוכרי הקדירות להעלות מחירים לאחר פסח, ולכן התרה בהם שמואל שיורידו המחירים, ואם לאו ידרוש ברבים שהלכה כר"ש , אמר וא"צ לקנות קדרות חדשות כלל. וכיו"ב בסוכה )דף ל"ד ע"ב(רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון)שאפילו שלשה הדסים קטומים כשרים ללולב( ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר להו שמואל למוכרי ההדסים: "אשוו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כרבי טרפון". ופירש"י: אשוו וזבינו, מכרו בשוה ואל תעלו על דמיהם עיין בחזון עובדיה שם בהערות)עמוד י"ג( שהעלה שיש לגזור דוקא אם מוכרי הדגים עשו יד אחת לייקר את שער הדגים בשביל היהודים שמוכנים עיין בחזון לקנותם בכל מחיר לכבוד שבת, אבל אם כל המצרכים נתייקרו, כגון שערך המטבע הוזל וכדומה, לא שייך לתקן על יוקר הדגים כלל. עובדיה שם בהערות)עמוד י"ב( שכתב שבכלל האיסור לשלוח גוי לקנות לו דגים, אבל לקבלם במתנה מותר. עוד כתב)עמוד י"ג( שאם קנה דגים ביוקר מפני שמבקשים מכם שלשה הדסים שלמים. ע"כ. ולולא דבריו נראה להגיה 'אשוו זביני', כי הך דפסחים הנ"ל. ור"ל תשוו המחירים ואל תעלו אותם. וכן העתיק רבנו חננאל 'אשוו זבינייכו' )וכ"ה בדק"ס(, וסיים רבנו חננאל: דאי לא דרישנא לכו הלכה כר"ט "דקיימא לן כוותיה" אלא משום מצוה בעינן)הדסים(שלמים. ע"כ. ומוכח בסוגיא דפסחים ודסוכה שאם היה שמואל סובר מעיקר הדין להחמיר לא היה דורש ברבים להקל על מנת להוזיל מחירים. אבל בתוספות שם בד"ה ולידרוש וכו' הקשו דא"כ מאי פריך התם ולידרוש להו כר' עקיבא דמיקל טפי)שדי גם בהדס אחד( והא לא ס"ל כר' עקיבא. ומתירוצם נראה שלאיים על המוכרים מותר אף לדרוש להם שלא כהלכה, כדי שימכרו בזול, ותהא המצוה מצויה ולא יימנעו מלקנות בשביל יוקר. ע"ש. וכן מצינו במשנה בסוף פרק קמא דכריתות : מעשה )דף ח' סע"א(שעמדו קינים)ארבע תורים ובני יונה( בירושלים בדינר זהב, אמר רבן שמעון בן גמליאל)הוא רשב"ג הנהרג שחי בזמן הבית(: המעון הזה)נשבע בבית המקדש( לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין של כסף)כך גרס בשיטה מקובצת(. נכנס לבית דין ולימד, האשה שיש עליה חמש לידות ודאות וחמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. ועמדו קינין בו ביום ברבעתיים)שתי קינין בשני רבעי דינר כסף, ודינר זהב הוא כ"ה דינרי כסף. הרע"ב(. ופירש"י והרע"ב שאע"פ שהיקל על דברי תורה עת לעשות לה' הוא, שאלמלי לא ימצאו יחדלו מלהביא אפילו קרבן אחד ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף. ע"ש. נמצינו למדין דמשום עת לעשות לה' שלא יפריזו המוכרים במחיר המצוה, מותר לדרוש קולא ברבים אף באיסור דאורייתא ודלא כהלכתא. אמנם התוספות בבבא בתרא כתבו דר"ת גרס במשנה נכנס לב"ד )דף קס"ו רע"ב(ולימד וכו' ואוכלת בזבחים "והשאר עליה חובה". ודחו דבריו, שבכל הספרים כתוב "ואין השאר עליה חובה", בין בכריתות בין בתורת כהנים בין בבבא בתרא. ע"ש. ומ"מ יש לדחות, דשאני התם דלא נפיק מינה חורבא כולי האי, שהרי מן הדין יכולה לאכול בקדשים מיד אחרי קרבן ראשון. ואי משום דקאמר "ואין השאר עליה חובה", זה רק לפי שעה עד שיוזלו המחירים, וכמו שהיה בו ביום שירד המחיר פלאים אחד למאה)שמתחילה היו שני קינין בשני דינרי זהב כפירש"י והרע"ב, שהם חמשים דינר כסף, ואחר כך נעשו שני קינין בחצי דינר כסף( ולמחר יודיע להם הדין. משא"כ בסוכה ובפסחים שאם ההלכה לאסור נמצא מכשיל את הרבים ליטול הדסים קטומים ולברך עליהם או להשתמש בכלים בלועים מחמץ, ועל כרחך דשמואל ס"ל דמעי קר הדין מותר וכדקאמר ואזדא שמואל לטעמיה, מיהו מדברי התוספות בסוכה הנ"ל מבואר שהכל כדאי על מנת להוזיל המצוה שתהיה מצויה לרבים, מדפריך הש"ס ולידרוש להו כר' עקיבא דמיקל טפי וכאמור. וע"ע בשו"ת צמח צדק הישן )סימן שלמד ממשנה דכריתות הנ"ל דאפילו בדבר דאורייתא היקל כ"ח(רשב"ג משום היותר)צ"ל היוקר( וכ"ש בקניית דגים לכבוד שבת, שאם הגוים מייקרים את השער יכולים לעשות תקנה ששום אדם לא יקנה דגים שני חדשים, דאל"כ עניים לא יקנו לעולם דגים מחמת היוקר. ע"ש באורך. שם לכבד את השבת. כתב הטור , וקאמר (מה) )שיטה מ"ט(דבשבת כולי עלמא מודו דבעינן לכם ]פסחים סח:[וכו'. נ"ב: הלשון מורה חציו לה' וחציו לכם, והב"ח ]אות א'[כתב, רוב היום לה' והמיעוט לכם. שם לכבד את השבת. איתא בפסחים ובביצה (מו) )דף ס"ח ע"ב(, תניא ר' אליעזר אומר, אין לו לאדם ביו"ט )דף ט"ו ע"ב(אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, דסבירא ליה אכילה ושתיה ביו"ט רשות ולא מצוה כדאמר התם ריש פירקא, והטעם משום דדריש תרי קראי, דכתיב "עצרת לה' אלהיך" , ]דברים ט"ז, ח'[וכתיב "עצרת תהיה לכם" , הא כיצד, או כולו ]במדבר כ"ט, ל"ה[לה' או כולו לכם, ורצונו לומר דכאחת מהן מיהת חייב לעשות, או לימוד או מאכל ומשתה, ומודה ר' אליעזר שאם הוא יושב ובטל ואינו לומד, דחייב הוא לאכול ולשתות. ונראה דהא דקאמר או כולו לה' וכו', לאו למימר דאם עשה חציו לה' וחציו לכם דלא יצא ידי חובת שני כתובים, דמה טעם יש לזה, דאדרבה עדיף טפי לקיים שתיהם, אלא ר' אליעזר רבותא אתא לאשמועינן, דמצוה למעבד חדא מנייהו, ואע"ג דלא עביד אידך אחריתי סגי בחדא. ועיין ריש פרק ב' דביצה ובתוספות ]שם[]ד"ה , ובחדושי מהרש"א ז"ל שם . ור' יהושע פליג או[]ד"ה ר"א לטעמיה[וסובר דשמחת יו"ט מצוה היא ולא סגי בלא אכילה, דאסור לישב בתענית אע"פ שיושב ולומד, דזמן תורה לחוד וזמן שמחה לחוד, וצריך להיות חציו לה' וחציו לכם ולא סגי בחדא. ופירוש חציו לאו דוקא חצי מצומצם, אלא ר"ל מקצת היום לזה ומקצתו לזה, ואף אם ירבה בחלק האחד יותר מהשני אין בכך כלום. ועוד אמרו שם דהכל מודים בשבת ובעצרת ובפורים ]בפסחים[דבעינן נמי לכם, ור"ל דמודה בהו ר' אליעזר דאכילה בהם מצוה, דאינו רשאי לישב בהם בתענית, ודינן כיום טוב אליבא דר' יהושע. דאינו ר"ל אם רוצה לעשות כולו לכם רשאי, וכמו שהבין הרב בעל עולת שבת , דליתא לענ"ד, דהא כתיב ]סק"א["שבת לה' אלהיך" , וכבר השיגו הרב מגן אברהם ]שמות כ', י'[ז"ל . יע"ש. ומעתה הא דגרסינן בירושלמי ]סק"א[]שבת פט"ו ה"ג[בשבלי הלקט)סימן צ"ו( כתב כן בשם מדרש תנחומא, אלא שלפנינו בתנחומא ליתא, ונמצא בפסיקתא רבתי)סוף פרשה כ"ג(. טור מכון שירת דבורה ומייתי ליה מרן ב"י ז"ל , ר' חגי אמר לא ניתנו שבתות )סימן רפ"ח(]וימים טובים[ אלא לאכילה ושתיה, ר' ברכיה אמר לא )ויום טוב(ניתנו אלא לעסוק בהם בדברי תורה, ומפרש בתנחומא דלא פליגי, דרבי חגי מיירי בתלמידי חכמים שיגעים בתורה כל ימות השבוע, ורבי ברכיה מיירי בבעלי מלאכה. ע"כ. אינו ר"ל דתלמידי חכמים אינן עוסקין בתורה בשבת כלל ופטורין הן, וכן שאר כל אדם לא יאכלו כלל, אלא ר"ל עיקר וטפל, דלהתלמידי חכמים העיקר הוא האכילה ולשאר כל אדם בהיפך, ולעולם כל כת מהם חייבת בשתיהם. וכן מוכח דעת מרן ב"י בדרך ב', דכתב דהתם בדר' אליעזר ור' יהושע דאמרינן הכל מודים דבעינן לכם, ]אי נמי[ התם בעונג קצת והכא לעסוק כל היום בתענוג. ע"כ. ור"ל דשאר כל אדם אינן יכולין להיות כל היום בתענוג. והך , מר בריה דרבינא הוה יתיב עובדא דמייתי בגמרא ]פסחים סח:[כולי שתא בתעניתא לבד מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי, ולכאורה נראה דלא קאי אלא אששה ימי חול, שאם אירע בהן אחד מהימים הנזכרים לא היה מתענה, אבל שבת לא איצטריך לאשמועינן, דפשיטא דלא היה מתענה, דלא גרע שבת דאורייתא מיום פורים דאינו אלא דברי קבלה, וכן ראיתי להגהות מיימוניות בסוף הלכות יום טוב . יע"ש. אלא דלפי זה צ"ל דבשאר ימים טובים בר מהינך הוה יתיב בתעניתא וכסברת ר' אליעזר, והוא תימה דהא לא קי"ל כר' אליעזר. ומרן ב"י כתב בשם )סימן רפ"ח(הגהות מיימוניות דמר בריה דרבינא היה ]הלכות תענית פ"א אות ב'[מתענה אפילו בשבת משום דאכילה בשבת הויא צער לדידיה. יע"ש. וזה גם כן קשה, דמי גרע שבת מהנך ימים כיון דמצטער באכילתו והתענית עונג הוא לו, וכי היכי שהותר לו בשבת מהך טעמא, כך יהא מותר לו בימים ההם, ואדרבה כל שכן הוא. וזה פשוט לענ"ד. גם מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה , הביאה מרן ]ח"ד סימן רס"ב[ב"י בסימן הנזכר, דהך תענית דמר בריה דרבינא מיירי בתענית חלום ולכך היה מתענה בשבת. יע"ש. אין טעם לומר שבאותן הימים אין מתענין תענית חלום. ואפשר לומר אליביה, דשאני הנך דאיכא טעמא יתירתא, דעצרת אית ביה תרתי, חד דיו"ט גופיה, ועוד דהוא יום שנתנה בו תורה. וערב יום הכפורים, מלבד שהוא כמו יו"ט ומצוה לאכול בו, אלא דאיכא סכנתא בתענית שני ימים ולילה אחת. ופורים נמי אפשר דהחמירו בו יותר משל תורה, ועוד דנס דידיה היה עצום ורב ובעיא למעבד היכירא טפי, ובזה יתיישב גם כן דעת הגהות מיימוניות. ומה שכתב מור"ם ז"ל בהגה )סימן)תנ"ה( ]תר"ד ס"א[(דאסור להתענות תענית חלום בערב יום כפור, לאו משום הך דמר בריה דרבינא דמפרש לה כהרשב"א ז"ל, דא"כ איך כתב דבפורים מתענין תענית חלום, וכן משמע )סימן תרצ"ה ]ס"ב[(דסבירא ליה דבעצרת מתענין מדסתם דבריו סימן תצ"ד, אלא דסבירא ליה ערב יום הכפורים משום סכנה. וע"ש בפר"ח ]סוף וגם במגן אברהם . יע"ש. והדעת מכרעת ס"א[)סימן תר"ד ]סק"א[(לפסוק כדעת הרשב"א ז"ל, דבשלשה ימים הנזכרים אין מתענין תענית חלום כמר בריה דרבינא, אבל בלא חלום, אסור להתענות בין בשבת בין ביו"ט, דלעולם פסקינן כר' יהושע. ואם איסור תענית בשבת הוא מן התורה או מדרבנן, יש עיון בדברי הרמב"ם ז"ל ממקום למקום. ועיין במים חיים להפר"ח ז"ל )]דפוס . יעש"ד. ודוק. קארלסרוא[ פ"ג מהלכות דעות(שם לכבד את השבת. כתב במג"א , כתב בספר עולת (מז) )סק"א(שבת וכו'. ודאי שכן הוא כדבריו דבעינן בשבת ]סק"א[נמי לה', וכמו שכתבו הטור והמחבר , והוא )סימן ר"צ()שם(בילקוט ריש ויקהל. אכן מה שהביא ראיה מ"שבת לה' ]שמעוני[אלהיך" , אין זה מוכרח, שזה כתבה התורה לטעם ]שמות כ', י'[ולשון שביתה הוא, שבשביל שבו שבת הקב"ה לכן לא תעשו כל מלאכה, ויום כפורים יוכיח, שגם בו נאמר "שבת שבתון הוא לכם" והרי העינוי בו מצוה, אלא דקאי אשבות ]ויקרא כ"ג, ל"ב[ממלאכה, וכן כל אלו שהביא הרב ב"י ריש סימן רפ"ח לא הביאו ראיה משבת לה'. ע"ש. ובגירסת הטור שלפני ליתא לתיבת נמי, אכן בגמרא דפסחים איתיה לתיבה נמי, )דף ס"ח ע"ב(אבל מדברי הרב ב"י נראה שגם בגירסתו בגמרא לא )סימן רפ"ח(היה תיבת נמי, דאם לא כן לא היה מקשה ומתרץ מידי. ע"ש. שם לכבד את השבת. כתב הטור , (מח) )דף קנ"ז ע"ב שיטה מ"ד(אמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן לכם . ]פסחים סח:[נ"ב: לשון זה אטעיתיה להרב עולת שבת שכתב, משמע ]סק"א[מסוגיא דהתם דאף על גב דביו"ט בעי חציו לה', אבל )אם(בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה. ע"כ. וליתא, דכוונת הגמרא הוא דאפילו לר' אליעזר דסבירא ליה דביו"ט או כולו לכם או כולו לה', בשבת בעיא נמי לכם, אלא דלשון רבנו שלא כתב תיבת נמי, הבין דבשבת או כולו לכם או כולו לה'. וכבר עלה על דעתי לומר כי היכי דלא לשוויה טועה, שדעתו כדעת המרדכי , אבל אין לשונו סובל פירוש זה. ועיין ]שבת סימן ר"ל[בב"ח ז"ל , ובמג"א ז"ל . ]אות א'[)סק"ג(]סק"א[שם וכתב עוד , כתב (מט) לכבד את השבת. ]המג"א בסק"א[בעולת שבת וכו', עיין סוף סימן ר"צ וכו'. ]סק"א[דשם מבואר דקובעים מדרש לאחר ]ה[סעודה. וגדולה מזו נאמר בגמרא דגיטין , דשתי משפחות היו בירושלים, אחת )דף ל"ח ע"ב(קבעה סעודה בעידן בי מדרשא ונעקרו. אבל אין ראיה כל כך, דבודאי אם יש עת קבועה להורות לעם דרכי ה', פשיטא שאסור לו למנוע מלילך ולשמוע, והוי תלמוד תורה דרבים דכל המצוות נדחות מפניה, כמו שכתבתי לקמן בסימן תרפ"ז, אבל תלמוד תורה דיחיד אינו מוכרח, דלמא בשבת מותר כולו לכם, והראיה מדכתיב "שבת לה' אלהיך" , דסעודת שבת חשובה ]שמות כ', י'[וגדולה עד למאד. אבל האמת יורה דרכו, ואי אפשר לו לאדם לאכול ולשתות כל היום, ושיחה בטילה נאסר אפילו בחול בעשה ולא תעשה וחייב מיתה עליה כאשר הארכתי במקום אחר, וא"כ על כרחך גם כוונת ר' אליעזר שאמר או כולו לה' או כולו לכם , היינו שאינו עוסק בעיון גדול כימי החול, אבל על כל ]ביצה טו:[פנים עוסק בתורה בדברי נחת , ולא ]בא[ לומר אלא שאם )בעי(רצונו לעשות כולו לה' ולא לאכול כלום רק עסק התורה יוכל לעשות, ור' יהושע פליג דבעי נמי לכם שיאכל גם כן, אבל לעסוק באכילה ושתיה ל מלאות בטנו ונאמר עליו "בטן רשעים תחסר" , מאלו אנשים לא מיירי, וא"כ אי אפשר ]משלי י"ג, כ"ה[לעשות כולו לכם וליכא בזה פלוגתא כלל. והב"ח פוסק ]אות א'[שצריך שיהיה רובו על כל פנים לה' שילמוד, וחלקו עליו האחרונים דלא בעינן רק חציו, ולפי מה שכתבתי לית כאן פלוגתא, אלא ימהר לאכול קודם חצות, ואחר כך ילמוד וכנ"ל, ואם כן אי אפשר בענין אחר אלא רובו לה'. וק"ל. ומה שכתב , ובב"י ]ריש[ סימן רפ"ח. היינו שכתב שם ]המג"א[הרב ב"י, וימהר לאכול קודם חצות, גרסינן בירושלמי בשם ר' יוסי בר חנינא וכו', וכתב המרדכי ]תענית פ"ג הי"א[]שבת אבל בתפילה ובתלמוד שרי. סימן ר"ל[שם לכבד את השבת. כתב הרב מג"א , כתב בעולת (נ) ]סק"א[שבת , דמשמע מסוגיא דפסחים דבשבת אם ]סק"א[]סח:[רוצה לעשות הכל לכם עושה. ואני אומר נשתקע הדבר, דהא כתיב גם כן "שבת לה'" , אלא הכי קאמר, אע"ג דר' ]שמות כ', י'[אליעזר פליג ביו"ט ואמר או כולו לה', אבל בשבת בעינן נמי לכם, והוא לא העתיק תיבת נמי, ואפשר שנוסחא מוטעית אטעיתיה, עיין סוף סימן ר"ץ ובית יוסף ריש סימן רפ"ח. עכ"ל. ולע"ד הרב עולת שבת נמי פירש דהכל מודים ארבי אליעזר קאי, דאי ארבי יהושע, אפילו אי הוה גריס הכל מודים בשבת דבעינן לכם, אכתי לא ניחא, דביום טוב נמי סבירא ליה לר' יהושע דבעינן לכם, והכי הוה ליה למימר, הכל מודים בשבת דבעינן כולו לכם, אלא ודאי ארבי אליעזר קאי. ואפילו הכי נלע"ד, דלה' דכתיב גבי שבת בראשית, אם איתא דלהך דרשא אתא, לא הוה שתיק מינה הגמרא. ועוד, דבשלמא ביו"ט איצטריך לה' לגלויי א'לכם', או לדרוש חציו וחציו או לדרוש כולו וכולו, אבל בשבת דלא כתיב לכם ומדברי קבלה הוא שנצטוינו לענגו, לה' למאי איצטריך. ועוד, אי לה' להכי אתא, א"כ לכם נמי כתיב בשבת בראשית ותרוייהו בחד קרא, "וביום השביעי יהיה לכם קדש "'שבת שבתון לה , א"כ לר' יהושע קרא דדברי ]שמות ל"ה, ב'[קבלה למאי אתא, הא בתורה ג"כ נצטוינו לה' ולכם. ועוד כיון דלר' אליעזר סבירא ליה או כולו לה' או כולו לכם, וקמ"ל הגמרא דבשבת אינו כן, כי היכי דחדית לן הגמרא דבעינן ביה נמי לכם כדי שלא יעשנו כולו לה', אמאי לא אשמועינן דבעינן ביה נמי לה' כדי שלא יעשנו כולו לכם. לכן נלע"ד דודאי לה' דכתיב בשבת בראשית לאו להכי הוא דאתא, אלא לכמה דרשות אחרים המובאים במדרשים, ומדברי קבלה בלבד נצטוינו לענגו. ובירושלמי ]שבת פט"ו ה"ג[הובא בבית יוסף , פליגי אמוראי, דרבי חגי סבירא )סימן רפ"ח(ליה לא ניתנו שבתות אלא לאכילה, ורבי ברכיה סבירא ליה לא ניתנו אלא לעסוק בדברי תורה. ופירש הרב ב"י שם דפליגי אי שרי לימשך כל היום בתענוג. וכתב עוד שם, דבתנחומא מפרש דלא פליגי, דחד מיירי לתלמידי חכמים וחד לפועלים, ואם איתא שנצטוינו בהדיא לה', מהיכא תיתי שיוכל לימשך כל היום בתענוג, אלא ודאי כדאמרן. ונראה דאפילו ר' חגי לאו דוקא שימשך כולו בתענוגים קאמר, דהא כלל בחד מחתא התם שבתות וימים טובים, ובימים טובים קי"ל כר' יהושע דבעינן נמי לה', וז"ל הרמ"א שם : והתלמידי חכמים ימשיכו יותר ]סימן ר"צ ס"ב[בעונג קצת. ע"כ. והרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט כתב, לא ]הי"ט[יהא אוכל ושותה כל היום, אלא כך הוא הדת וכו', אוכלים והולכים לבית המדרש. ובפ"ל מהלכות שבת כתב, כך היה ]ה"י[מנהג צדיקים הראשונים, יסעוד וכו', ולא קבע הדבר לדת ולחוב. מעתה אפילו אי גרסינן הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, לאו למימרא דנצטוינו בשבת אלה', אלא לומר שלא נצטוינו מדברי קבלה לימשך כל היום בתענוג. ותדע, דהא אמרינן נמי התם הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם "ימי משתה ]פסחים סח:[ושמחה" כתיב , והתם לא כתיב לה', אלא ודאי ]אסתר ט', כ"ב[קאמר נמי משום דהתם נמי לא נצטוינו לימשך במשתה היין כל היום כולו. שם לכבד את השבת. כתב מג"א , אלא הכי קאמר, (נא) )סק"א(אף על פי דר' אליעזר פליג וכו', אבל בשבת בעינן נמי לכם. ע"ש. ואדמ"ו נר"ו ]אמר[ דאף דגרסינן תיבת נמי גבי]ה[, י"ל כמו שכתב העולת שבת דלא בעינן בשבת חציו לה'. ]סק"א[והא דקאמר הגמרא דפסחים בעינן נמי לכם, קאי )דף ס"ח ע"ב(אדלעיל מיניה דאמר הגמרא דבעצרת פליגו אי בעי לכם, וקאמר דבשבת מודים הכל דבעינן נמי לכם כמו בעצרת לאותה דיעה, ולעולם י"ל כעולת שבת. והא דכתיב "שבת לה' אלקיך" ]שמות על כרחך לדרשא אחרינא אתי, דאם לא כן מנא ליה דמותר כ', י'[בשבת כלל ]לכם[ דלמא כולו לה', דבשלמא גבי יו"ט כתיב "לכם" וגם "לה'" ע"כ צ"ל חלקוהו, מה שאין כן גבי שבת דלא כתיב לכם, אלא דבנביא מצינו דכתיב "וקראת לשבת עונג" , ואי הוי לה' אלקיך דרשא כמו שכתב המג"א, ]ישעיה נ"ח, י"ג[היאך יכול הנביא לעקור מה שכתוב בתורה, אלא על כרחך צ"ל דלה' אלקיך אתא לשום דרשא, ובשבת מותר אפילו כולו ]לכם[כמו שכתב העולת שבת. וק"ל. שם לכבד את השבת. והטור ז"ל כתב הך מימרא דאיתא (נב) במסכת פסחים , אמר רבא הכל מודים )דף ס"ח ע"ב(בשבת דבעינן לכם דכתיב "וקראת לשבת עונג" וכו' ]ישעיה נ"ח, . ועיקרא דמילתא היא פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בקרא י"ג[ד"עצרת לה' אלהיך" , וכתוב אחד אומר "עצרת ]דברים ט"ז, ח'[תהיה לכם" , ור' אליעזר דריש או כולו לה' או ]במדבר כ"ט, ל"ה[כולו לכם, ור' יהושע דריש חציו לה' וחציו לכם. יע"ש. וראיתי להרב ב"ח שכתב וז"ל: ולכאורה נראה, דאע"ג דקי"ל ]אות א'[הלכה כר' יהושע נגד ר' אליעזר דשמותי הוא, היינו בסתם, אבל הכא מוכח בתלמודא דהלכה כר' אליעזר מדקאמר הכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם, ואם איתא לדרבי יהושע דאמר חלקהו וכו', פשיטא דלא גרע שבת משאר ימים טובים דצריך נמי לחלקו ולא כולו לה', דהא בשבת כתיב "למען ינוח" וכו' , ]שמות כ"ג, י"ב[ואין זה נייחא כשלא יאכל וישתה בשבת וכו'. יע"ש. ולפק"ד לא נהירא האי דכתב דהכא בש"ס מוכח דהלכה כר' אליעזר מדקאמר הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, ולפק"ד איפכא הוא, דהלכה כר' יהושע, שהרי הסברא היתה נותנת שכיון שבשבת כתיב "לה' אלהיך" ולא כתיב לכם, שיהיה כולו לה', ועלה קאמר ]שם כ', י'[בש"ס, דאי פליגי ר' אליעזר ור' יהושע היינו דוקא במועדים דכתיב לכם וכתיב לה', אמנם בשבת דלא כתיב לכם מודה ר' אליעזר לר' יהושע שחציו לכם גם כן ולא כולו לכם, יען כתיב "וקראת לשבת עונג" שצריך שיתענג, ומשום הכי מודה לר' יהושע דהיינו חציו ולא כולו יען לא כתיב לכם, וזהו שאמר הכל מודים דבעינן נמי לכם, ואשמועינן רבא חידושא, דר' אליעזר לא פליג עם ר' יהושע בשבת כמו שחולק עליו ביום טוב. ומה שכתב דלא גרע שבת ממועדים דכתיב למען ינוח, ליתא, דאטו קריאת התורה מגרעת קרי ליה. ועוד ד"למען ינוח שורך" כתיב, ופשטיה דקרא היינו נייחא ממלאכה שינוח השור, ולא ידעתי מאי ראיה מביא מקרא דלמען ינוח דכתיב גבי בהמות ועבדים. ומה שאמר רבא בשבת הכל מודים דבעינן לכם נמי, חידושא אשמועינן רבא בתרתי, חדא דאע"ג דלא כתיב לכם אלא "שבת לה' אלהיך" ומן הדין היה לעשותו כולו לה', אפילו הכי מודה ר' יהושע ור' אליעזר דבעינן נמי לכם, ועוד דגם ר' אליעזר דפליג על ר' יהושע ביום טוב, בשבת מודה לו יען לא כתיב לכם אלא וקראת לשבת עונג שיתענג, אמנם מאחר דכתיב שבת לה' בהדיא, צריך לחלקו לה' ולנו, וזהו חידושא דרבא. ודוק. ולענין דינא, יש לדעת אם מה שאמרו בש"ס הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, אם הוא חציו או חלק ממנו, הגם כי מלשון הסמ"ג ובירושלמי ]לאוין ע"ה דף כ"ז ע"ג[]שבת פט"ו ה"ג[מוכח דהוי חציו, מכל מקום דיוק לשון הש"ס ורש"י ]פסחים סח:[שכתב 'נמי' לכם שישמח בו במאכל ובמשתה וכו', מוכח דהיינו חלק ממנו, וכמו שכתב הרב ב"ח ז"ל. יע"ש. וביום טוב)ד(קי"ל הלכה כר' יהושע דחציו קאמר, וכן כתב הב"ח. ]סימן תקכ"ט ס"א[ומהתימה דלפי מה שכתב בריש דבריו דלא גרע שבת וכו', איך כתב כאן דיום טוב הוי חציו לכם ושבת חלק ממנו. יע"ש. שם לכבד את השבת. עוד כתב הטור, גרסינן בפסחים פרק (נג) אלו דברים , אמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן ]סח:[לכם, ומייתי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע, ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש, אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר "עצרת לה' אלהיך" , וכתוב אחד אומר "עצרת תהיה לכם" ]דברים ט"ז, ח'[, ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ור' ]במדבר כ"ט, ל"ה[יהושע סבר חלקהו, אמר ר' אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, אמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן לכם, מ"ט "וקראת לשבת ענג" . ]ישעיה נ"ח, י"ג[ואיכא למידק על הטור, דכיון דקי"ל כר' יהושע, אמאי איצטריך לאתויי הא דהכל מודים בשבת. וכן יש לדקדק על הרי"ף והרא"ש והאגודה פרק ]ביצה ח.[)פ"ב דביצה ]סימן ב'[(אלו דברים דמייתו לה, וכן קשה על הסמ"ג ]פסחים סימן נ"ו[)לאוין , דקאמר ואין הלכה כר' אליעזר ושוב מייתי הא ע"ה ]דף כ"ז ע"ג[(דהכל מודים. ואעיקרא הבה נא נבא העי'ר על הש"ס גופיה, דכיון דאמרינן בעלמא אין הלכה כר' אליעזר דשמותי ]שבת קל:[הוא, אמאי אצטריכו אמוראי, ר' אלעזר ]ורבה[ ורב יוסף, )ורבא(לומר דמודה ר' אליעזר בעצרת וש בת ופורים. ואפשר לישב הכל, דמזה נלמוד לר' יהושע, דבעצרת ושבת ופורים איבעי ליה לאיניש לענוגי בהו נפשיה טפי מיום טוב אחרינא, דלר' יהושע דסבר בכל יום טוב חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש, הנה בשבת ועצרת יש להתענג יותר, עצרת משום דכתיב "עצרת תהיה לכם", ושבת דכתיב "וקראת לשבת ענג", ואף בפורים דימי משתה ושמחה נינהו. ובכי האי גוונא דנפיק חידושא אליבא דכולי עלמא, אין קפידא אי נקטי אליבא דר' אליעזר. ומעין דוגמא, רגילי רבוותא לפרש היכא דתני תנא ומודים בית שמאי, דנפיק מינה לבית הלל נמי. וכיון דבש"ס צריכנא לפרושי דהיינו טעמייהו דהני אמוראי, משום הכי מייתו להו הפוסקים והטור מכללם, ללמדנו דצריך להתענג יותר משאר ימים טובים לר' יהושע, כדבר האמור. ועל פי הערה זו נתיישבו דברי ריא"ז )הובאו בשלטי הגבורים פ"ב דפסק כר' אליעזר, ותמה עליו הרב שלטי דביצה ]ח. אות א'[(הגבורים דקי"ל כר' יהושע, והביאו הרב כנסת הגדולה )סימן . ולא קשיא מידי, דריא"ז מאשר חזה דתלתא תקכ"ט ]הגב"י[(אמוראי אמרי כל חד במילתיה הכל מודים וכו', משמע ליה דאמוראי סברי כר' אליעזר, דאי לאו הכי למה להו למימר דמודה ר' אליעזר בעצרת וכו', אלא בזה הורו דהלכה כר' אליעזר בהא, ומאחר דאמוראי סברי הכי, לא משגחינן תו בכללא דאין הלכה כר' אליעזר דשמותי הוא, ואין למדין מן הכללות היכא דאשכחן אמוראי דמפקי הא מכללא ודעתייהו כר' אליעזר, וקי"ל כוותייהו. שוב ראיתי דכן כתב ראבי"ה בפירוש באבי העזרי ]סימן לפסוק כר' אליעזר מהאי טעמא דאמוראי מהדרי לומר תתע"ו[הכל מודים וכו', והביא לשונו מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג )לאוין . ע"ש. ע"ה ]עמ' נ"ט[(ודברי ראבי"ה הנזכרים אשתמיטו ]מהרב שארית )ממהר"ם(יוסף[ והרב גדולת מרדכי, הובאו סביב המרדכי פרק קמא דשבת , דמר מצדד דראבי"ה ]חדושי אנשי שם סימן ר"ל אות ב'[לירושלמי קאמר ולא לתלמודין, ומר קאמר דקי"ל בהא כר' אליעזר, ועיניך תחזינה מה שנדחקו, ולא ראו דברי ראבי"ה שהעתיקם מהרש"ל. הן אמת דלשון המרדכי שם פרק קמא והרב דשבת הוא מגומגם, וכבר עמדו עליו הרב ב"ח ]אות א'[אליה רבה בסימן זה והאריכו, הלא בספרתם לך נא ראה. ]סק"ו[וממוצא דבר יש לישב קצת דברי הרב עולת שבת , ]סק"א[שכתב בסימן זה, דמשמע בש"ס דבשבת אם רוצה לעשות כולו לכם רשאי, לבד מתפלה. והשיגו עליו הרב מגן ]הגה"ט[)ולשונו מבולבל(, והרב אברהם , והרב יד אהרן ]סק"א[, דשבת בעינן לה' מיהא. ואפשר תוספת שבת ]סוף הפתיחה לסימן[דהרב עולת שבת נרגש מהא דאמוראי אמרי הכל מודים וכו', וסבר דנפיק לר' יהושע בשבת אם עשה הכל לכם, וכן צדד מהרש"ל בבאורו הנזכר, ואשתמיטיתיה להרב מגן אברהם דברי מהרש"ל הנזכר, כי מהרש"ל כתב שהוא דוחק, והרב מג"א כתב נשתקע הדבר וכו'. והרב אליה רבה גם הוא הליץ בעד ]סק"ו[הרב עולת שבת קרוב לזה, אבל לא ביאר כל הצורך דמשום דקשיא ליה למה אצטריכו לומר הכל מודים פירש כן. ע"ש. ובספר זרע ברך הביא דברי הטור בסימן זה וכתב, )ריש פרשת עקב(משמע להדיא דשבת אין צריך לחלקו חציו לה'. ע"ש. והיינו כמו שכתב הרב עולת שבת, אלא שהרב זרע ברך העת יק בסוף לשון הטור כולי עלמא מודו דבעינן לכם, ובנוסחתנו בטור כתוב דבשבת בעינן נמי לכם, וכן השיג הרב מגן אברהם על הרב עולת שבת בלשון הש"ס. ומהרש"ל בים של שלמה תפס במושלם )פ"ב דביצה ]סימן ד'[(דראבי"ה פסק כר' אליעזר, ולא זכר דברי המרדכי שם דמייתי מראבי"ה להיפך, ורמזו ]סימן תרס"ט[]סימן תרל"ו[המרדכי פרק קמא דשבת, וכמדומה דראבי"ה הדר ביה. והרב קרבן נתנאל שם כתב כעין דברי מהרש"ל ]ביצה פ"ב סימן ב' אות ג'[.בים של שלמה שם מדנפשיה, הגם שיש קצת חילוק ביניהם ע"ש. ועיין מה שכתב מרן בב"י ריש סימן רפ"ח. ]ועיין מה שכתב הרב אליה רבה בסימן רפ"ח ומה שכתבנו בעניותנו ]סק"ב[שם בקונטרס זה [. ]סק"א[שם לכבד את השבת. בטור הביא מאי דגרסינן בפסחים (נד) פרק אלו דברים , אמר רבה הכל מודים בשבת ]סח:[דבעינן לכם דכתיב "וקראת לשבת עונג" . ע"כ. ]ישעיה נ"ח, י"ג[ותמה בזה הרב בעל ב"ח ]דאם איתא[ דביו"ט ]אות א'[)דכיון(קי"ל כר' יהושע דקאמר חלקהו חציו לכם וחציו לה', א"כ מהיכא תיתי לן למימר דבשבת כולו לה' דאיצטריך למימר דכולי עלמא מודו דבעינן נמי לכם, פשיטא ופשיטא דבעינן נמי לכם, ומכח זה הכריע דביו"ט קי"ל הלכה כר' אליעזר דאמר או כולו לכם או כולו לה', ולהכי קמ"ל דבשבת אפילו רבי אליעזר מודה דבעינן נמי לכם ולא מצי למעבד כולו לה'. ולא נהירא, דכל הפוסקים ז"ל סבירא להו דהלכתא כר' יהושע, וכדקי"ל בכל דוכתא ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע, וכמו שפסק . ולי נראה ]דרבה[הרמב"ם ז"ל )בפ"ו מהלכות יו"ט ]הי"ט[()דרבא(דקאמר הכי, סבירא ליה דהלכתא כר' אליעזר דאמר או כולו לכם או כולו לה', ולהכי קאמר דבשבת מודה הוא דבעינן נמי לכם, וכדסבר לה מר בריה דרבינא דהוה יתיב בתעניתא כוליה שתא בר מעצרתא וכו', וכמו שכתבו ההגהות מיימוניות )בפ"ו מהלכות בשם ראבי"ה . ואי לאו דמסתפינא, הוה יו"ט ]אות ל'[(]סימן תתע"ו[מצינא למימר דלעולם מצי סבר לה רבה כר' יהושע, וטעמא דאיצטריך למימר הכי, משום דקס"ד למימר דבשבת אפילו ר' יהושע מודה דאי בעי למעבד כולו לה' דמצי למעבד הכי, להכי אשמועינן דבשבת כולי עלמא מודו, בין ר' אליעזר דסבירא ליה ביו"ט או כולו לכם או כולו לה' הכא מודה, בין ר' יהושע, מודים דבעינן לכם. והשתא איכא למידק טובא לדברי ראבי"ה ז"ל, שהוא תמוה במאי דקאמר וז"ל הביאו המרדכי ז"ל פרק קמא דשבת , דכתב אמאי דפסק מהכא מוה"ר אליעזר ממיץ ]סימן ר"ל[ז"ל דאסור להתענות עד שש שעות בשבת: וכתב ראבי"ה, אבל בתפלה ובתלמוד שרי לעסוק ולהתענות, דקי"ל כר' אליעזר דאמר או כולו לכם או כולו לגבוה, ותו מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כוליה שתא בר מעצרתא וכו'. עכ"ל. שהרי לא אשכחן בתלמודא מאן דפליג בהדיא ארבה, וקאמר דבשבת כולי עלמא מודו דבעינן נמי לכם. והיה אפשר לומר דסבירא ליה דלית הלכתא ]כרבה[, דמר בריה דרבינא פליג עליה דהוה )כרבא(יתיב בתעניתא כוליה שתא וכו', ומדקא מייתי ליה תלמודא בתר הכי שמע מינה דכוותיה סבירא לן, ולדידיה שבת ויו"ט שוים נינהו. וכן ראיתי להרב ב"ח שתירץ. אלא דהא לא מחוור בדברי הרב ז"ל, דקאמר בהאי לישנא, דקי"ל כר' אליעזר וכו' ותו מר בריה דרבינא, משמע דלאו עיקר ראייתו היא ממר בריה דרבינא, אלא סייעתא הוא דקמייתי מיניה. אשר על כן נראה דסבירא ליה להראבי"ה ז"ל, דכיון דר' אליעזר דייק בלישניה וקאמר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, שמע מינה דאע"ג דאי בעי לחלק חציו לכם וחציו לה', לא מצי למעבד הכי דכך היא גזרת הכתוב, ומאי דקאמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, הכוונה היא דאי בעי למעבד חציו לכם וחציו לה' דמצי למעבד הכי, ואין הכי נמי אי לא בעי למעבד הכי אלא ללמוד כל היום שפיר דמי, ולא אתא קרא אלא לשריותא לאפוקי יו"ט. והא דנקט בלישניה רבה הכל מודים 'דבעינן' לכם דמשמע דחיובא קאמר, משום רבי יהושע הוא דנקט בהאי לישנא, דאע"ג דסבירא ליה ביו"ט דבעינן לכם, סלקא דעתך אמינא דבשבת מודה דלא בעינן לכם, קמ"ל. ומאי דמייתי ראיה ממר בריה דרבינא, הוא דסבירא ליה כר' אליעזר דאי בעי להתענות מתענה, ולא כר' יהושע. וכפי זה, החילוק דאיכא בין שבת ליו"ט לר' אליעזר הוא לראבי"ה דבשבת רשאי לחלקו חציו וחציו, וביו"ט לא מצי אלא או כולו לכם או כולו לה'. וכל זה בדוחק להליץ בעד ראבי"ה ז"ל. עוד תירץ הרב ב"ח ז"ל, דראבי"ה מיירי במי שרגיל להתענות כל השנה, ואכילה לדידיה בשבת הויא צער, דהעונג שלו הוא התענית, דומיא למה שכתב הטור ז"ל גבי תענית )סימן רפ"ח(חלום, דכשמתענה דעתו מתישבת עליו וזה הוא העונג שלו, ובהא אפילו רבה דקאמר דכולי עלמא מודים בשבת דבעינן נמי לכם, מודה בנדון זה דיכול להתענות, והדרינן לדברי ר' אליעזר דהלכתא כוותיה בהא דאמר או כולו לה' וכו', ותו ראיה ממר בריה דרבינא וכו'. וזה היה דעת ראבי"ה מתחילה, ואחר כך ]סימן חזר בו דהלכה כר' יהושע, דהכי משמע בפ"ב דסוכה , תרל"ו[]כז.[דקאמר התם, ורבנן כדירה, מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל וכו'. ואנכי עפר ואפר לא הבנתי דבריו ז"ל, חדא דפירוש זה צריך נבואה בדברי ראבי"ה ז"ל, ועל מי סמך להבין דמיירי בזה. ותו יש לתמוה במאי דקאמר הדרינן לדברי ר' אליעזר דהלכתא כוותיה בהא וכו', והביא ראיה דכהאי גוונא דמצטער באכילתו ניחא ליה להתענות ממה שכתב הטור , )סימן רפ"ח(והטור כתבה אפילו לסברת ר' יהושע דקי"ל כוותיה דסבירא ליה חלקהו, אף על פי כן מודה בהא דכיון דמצטער באכילתו זהו תענוגו, וא"כ אמאי איצטריך למימר הוא ז"ל הדרינן וכו' דהלכתא כוותיה בהא, דבהא אפילו ר' יהושע מודה כיון דאינו תענית. ואין לומר שכוונתו היא דבהא מודה ר' יהושע לר' אליעזר דאמר או וכו' או כולו לה', הא ליתא, דא"כ אמאי חזר בו ראבי"ה מההיא דפ"ב דסוכה דמשמע דהלכתא כר' יהושע, דלעולם הלכה כר' יהושע ובנדון זה מודה הוא רבי יהושע. תו יש לתמוה, דאעיקרא דדינא אדרבה מוכח מהתם איפכא דהלכה כר' אליעזר, ולפחות אין ראיה לא לכאן ולא לכאן כמו שיראה המעיין. ]ואין[ צורך להאריך בזה הכא. )שאין(אמר הבן, מריהטא דלישנא דאאמ"ו נראה דלא נחית לתרץ דברי ראבי"ה מניה וביה כמו שהקשה במרדכי שם, אלא לתרץ קושיות הנופלות על לשון ראבי"ה הנזכר. וסבירא ליה לא"א ז"ל דלעולם פוסק ראבי"ה כר' אליעזר, ובהכי לא קשיא לדרכו מה שהקשה מורי הרב נר"ו בספרו ]מחזיק ברכה[)ב"י(]סק"ב[על האחרונים מלשון ראבי"ה, הובא ברש"ל על הסמ"ג . ועיין עוד בספר פתח עינים למורי הרב שם )לאוין ע"ה ]עמ' נ"ט[(]פסחים סח:[. ומה שכתב א"א דביו"ט לא מצי בפרק אלו דברים לחלק חצי וחצי לדעת ר' אליעזר, עיין מה שכתב בזה מהר"ר ן[, ואינה עייאש ז"ל בספר מטה יהודה סימן זה ]בהקדמה לסימ קושיא על א"א, דסבר לה כדפירש רבו ז"ל בספר ראשון לציון , דלדעת ר' אליעזר בעי רובא או לה' או לכם, אבל )בביצה דף ט"ו(מ"מ אחר דרשה היו אוכלים, וא"כ חצי לא מהני ליה. ועיין להתוספות בביצה ובחדושי הר"מ מלובלין. ולענ"ד ]טו: ד"ה או[אי לא מיסתפינא אמינא, דמתוך לשון ראבי"ה המובא ברש"ל, אפשר לתרץ מה שהקשו על ראבי"ה ממימרא ]ד[רבה הכל מודים בשבת, וז"ל: איתא בירושלמי ]בפ"ג[ דתעניות )בפ"ב(, אמר ר' יוסי אסור להתענות עד שש שעות בשבת, ונראה ]הי"א[הוא הדין ביו"ט ור"ח וחנוכה ופורים, אבל בתפילה ובתלמוד תורה שרי למיעסק ולהתענות, דקי"ל כר' אליעזר או כולו לה' או כולו לכם, ואע"ג דר' יהושע פליג, הא חזינן כולהו אמוראי דסברי כוותיה דר' אליעזר מדקא מהדרי לפרושי אליביה, דקאמר]י[ הכל מודים בעצרת ופורים. ע"כ. ונראה דסבר דמאי דאסר הירושלמי היינו רוב היום, וכדאמרינן בתענית ירדו ]יט.[אחר חצות משלימין, ועל זה קאמר ראבי"ה שאסור ביו"ט ור"ח ופורים, ועל זה כתב, אבל בתפלה ותלמוד תורה שרי ואפילו דיהיה רוב היום כיון דקי"ל כר' אליעזר, אבל בשבת לא, כיון דאמר רבה הכל מודים, ושאר יו"ט שאני. והא דהתיר פורים אף דאמרו בש"ס הכל מודים, אפשר דסבירא ליה דכיון)דרבא(]דרבה[ ור' אלעזר לא קאמרי אלא שבת ועצרת, נראה דפורים לא עדיף ליה לר' אליעזר מיו"ט, אבל לעולם בכל ]יו"ט[ סבירא ליה לר' אליעזר דהיו אוכלים לשם שמחת יו"ט אחר הדרשה, ולא ללמוד ולהתענות כל היום, דברוב היום די ליה. ומר בר רבינא בפורים דקאמר דלא היה מתענה, היינו כוליה יומא, אמנם רובו בלימוד התורה לדעת ר' אליעזר שפיר דמי. ומ"מ מתוך דברי ראבי"ה הנזכרים, נראה דאפשר דהבין בדברי רבה כדפירש א"א דאף לר' יהושע אמר, ולזה לא הכריע מדברי רבה כמו שהוכיח מהאמוראים האחרים. ועיין בשיטה מקובצת למסכת שם כתב, דכיון דהאור זרוע דתלמיד ראבי"ה הוא פסק כר' אליעזר, אם כן איכא למימר דבתרייתא דראבי"ה היא מה שפסק .נדפס באות הקודמת ז"ל הרז"ה שם: ומעובדא דמר כר' אליעזר, דהאור זרוע בשיטת רביה אמרה. .נדפס לעיל אות מ"ו .בדפוס ישן נמצא בד"ה זכרהו שתמה על ריא"ז היאך בריה דרבינא מכרעא דר' אליעזר משום דקיימא לן מעשה רב, ובשבת נמי הכל מודים כדרבא כדכתיב "וקראת לשבת עונג". נראה כוונת הרב לסייע לריא"ז מדברי זקנו רבנו ישעיה הראשון, ועכשיו נדפסו פסקי רי"ד, ושם)ביצה טו: ד"ה פסק כר' אליעזר לגבי ר' יהושע. תניא( כתב בהדי א דהלכה כר' יהושע. ונראה שכ"י זה הוא של ר' ישעיה האחרון דהיינו ריא"ז, והרב ייחס כ"י זה בטעות לרי"ד, אלא אם כן נאמר דכוונתו ]טו: ד"ה גמ' חלקהו[דהתיר להתענות בראש השנה ושבת ביצה בינתיים, ודוקא ביחידים. ע"ש. ואפשר דלזה בא ]רבה[)רבא(לומר דבשבת בעינן לכם גם לדעת רבי יהושע, לומר דלא הותר בכל שבת, ואף בשבת בינתיים דוקא ליחידים, אבל לשאר בני אדם לא, דמ"מ בעינן לכם(. שם לכבד את השבת. הב"ח צידד לומר דהלכה (נה) ]אות א'[כר' אליעזר ביו"ט, מדאמר רבה הכל ]פסחים סח:[מודים בשבת דבעינן נמי לכם. ע"ש. והרז"ה בפרק אלו דברים הכריע כר' אליעזר ממר בריה דרבינא דיתיב ]שם במאור יח:[בתעניתא כולי שתא, דקי"ל מעשה רב, ומבואר דסבירא ליה דרבינא לא יתיב בתענית אלא ביו"ט משום דנפשו חשקה בתורה, אבל לא בשבת, דליכא מאן דפליג על רבה דאמר הכל מודים בשבת דבעינן לכם. ע"ש. וכן פסק ריא"ז רפ"ב דביצה . ואין תמיהת הרב שלטי הגבורים ]הו"ד בשלטי הגבורים ח. אות א'[עליו כלום ,, משום דמר בריה דרבינא סבירא ליה כר' אליעזר וקי"ל מעשה רב, וכן ר' אלעזר ורבה ור' יוחנן דאמרו הכל מודים וכו', משמע דסבירא להו כר' אליעזר. וכן פסק רבנו ישעיה הא' כ"י כר' אליעזר , מהאי טעמא דכל הני אמוראי סבירא להו כר' אליעזר. וכ"כ המרדכי רפ"ב דביצה ]סימן בשם ראבי"ה , דמר בריה דרבינא סבירא תר"ע[-תרס"ט ]סימן תרל"ו[]אלא[ דאנן קי"ל כר' יהושע מהך דטעה ליה כר' אליעזר, )לא(ולא הזכיר יו"ט בברכת המזון. ע"ש. ולפי מה שכתבו התוספות )דף ז"ך ע"א ]ד"ה אי בעי[(]והרשב"א, הביאו הב"י סימן בסוכה רפ"ח[, דאף לר' יהושע סגי בבשר ופירות, והך דפרק שלשה שאכלו בליל יו"ט ראשון של פסח ושל חג. ע"ש. ]ברכות מט:[מצי אתי שפיר ]כמר בריה דרבינא[, דקי"ל כר' אליעזר )כרבינא(דמודה בליל יו"ט ]ראשון[ דפסח וחג דחייב לאכול פת. והמרדכי פרק קמא דשבת כתב בשם ראבי"ה , דשרי ]סימן ר"ל[]סימן תתע"ו[להתענות בשבת ולעסוק בתפלה ודברי תורה, דקי"ל כר' אליעזר דאמר או כולו לכם או כולו לה', ותו מר בריה דרבינא וכו'. ותמה עליו הב"ח, דהא אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם. ע"ש. ונ"ל ברור דט"ס הוא, ומלת ותו נמחק וצ"ל דמר וכו', והוא אזיל לטעמיה דמר בריה דרבינא סבירא ליה כר' אליעזר, כמו שכתב המרדכי רפ"ב דיו"ט בשמו, וכדעת הרז"ה. אלא דראבי"ה סבירא ליה דרבינא אף בשבת היה מתענה ופליג ארבה, וקי"ל כוותיה דמעשה רב דלא כהרז"ה בזה. וכ"כ הראב"ד )בספר ]בהשגות על המאור שם[, דרב האי גאון תמים דעים סימן רמ"ה(בתחלה הורה למעשה דמר בריה דרבינא היה מתענה אפילו בשבת, ולא הוציא אלא אותן שפרט, ולבסוף חזר בו דהא דמר בריה דרבינא לא קיימא כר' אליעזר וכו'. ע"ש. וזו היא דעת ראבי"ה, כמו שהיה סבור רב האי גאון. ואין להקשות מהך דפרק שלשה שאכלו דכולהו אמוראי סבירא להו דאם טעה ולא ]שם[הזכיר של שבת בברכת המזון חוזר, די"ל כיון דאם לא עשה כולו לה' לא סגי דלא אכיל פת חוזר, וכן משמע בהרז"ה. עיין מה שכתבתי סימן קפ"ח . והרב מטה יהודה ג'[-']ס"ק ב ]בהקדמה לסימן[תמה בזה אהך דרבינא דהא לא קי"ל כר' אליעזר, ולא ראה כל הני רבוותא. ע"ש. מיהו ראבי"ה עצמו חזר בו ופסק ]כר' יהושע[ דביו"ט נמי חייב לאכול פת מהך דפרק )כר"ז(שלשה שאכלו. ועיין מה שכתבתי סימן תקכ"ט שכן דעת ]סק"א[רב האי, והראב"ד, והרמב"ם , וסמ"ג ]הלכות יו"ט פ"ו הי"ט[]לאוין , והתוספות , והרשב"א ע"ה דף כ"ז ע"ג[]ברכות מט: ד"ה אי[]בתשובה , והרא"ש , והכלבו ח"ד סימן רס"ב[]ברכות פ"ז סימן כ"ג[]סימן נ"ח דף . ע"ש. י"ז ע"ד[שם לכבד את השבת. קושיית המג"א על העולת (נו) ]סק"א[שבת יישבתי בחלק ראשון ביצה ]סק"א[]דף כ"ט ע"ג[]דף ט"ו ע"ב[. )ט"ז(שם לכבד את השבת. בש"ס ]דפסחים[בהא (נז) )דביצה(]סח:[דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע ביו"ט, דר' אליעזר אומר או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם, אמר ]רבה[ הכל מודים בשבת דבעינן לכם )רבא(דכתיב "וקראת לשבת עונג" . וכתב הב"ח ]ישעיה נ"ח, י"ג[]אות א'[דמזה דקדקו הפוסקים דהלכה כר' אליעזר, מדקאמר הכל מודים בשבת, משמע דאתי לאשמעינן דאף ר' אליעזר דסבירא ליה ביו"ט כולו לה', בשבת מודה, וקשה, כיון דאין הלכה כר' אליעזר ד]מ[תלמידי שמאי הוא, אטו טעמא דב"ש אשמעינן, אלא ודאי דהלכה כר' אליעזר, וזהו טעמו של המרדכי ]שבת סימן דפסק כר' אליעזר. ומזה מבואר דלא כדעת העולת שבת ר"ל[שכתב דבשבת כולו לכם, א"כ אף לר' יהושע יש חילוק ]סק"א[בין שבת ליו"ט, דביו"ט חציו לכם ובשבת כולו לכם, אלא ודאי דבשבת נמי בעינן חציו לה', אלא דבשבת בעינן נמי לכם, וכדעת המג"א , והדבר ברור. ]סק"א[והנה גם בשבת יש חילוק בין ר' אליעזר לר' יהושע, דלרבי אליעזר דביו"ט יוכל להיות כולו לה', אלא דבשבת צריך להיות נמי לכם משום דכתיב "וקראת לשבת עונג", אבל אינו צריך להיות מצומצם חציו לכם, אלא דצריך שיענג ביום השבת, ואם עוסק בתורה ותפלה עד אחר חצות לית לן בה. אבל לר' .נדפס לעיל אות מ"ו .וז"ל הרב מאורי אור שם: חציו לכם, ובפסחים)דף ס"ח ע"ב( כ"ע מודים בעצרת ושבת ופורים ]ד[בעינן נמי לכם והעולת שבת כתב בשבת כולו לכם, והמג"א סימן רמ"ב כתב נשתקע הדבר דהא כתיב "שבת לה'". ולדידי נראה מהא לא איריא, דבשבת אין צריך לדרשא יהושע דסבירא ליה חציו לכם, בעינן ממש חציו, ועל כן אסור להתענות עד אחר חצות. ועל כן פסקו הפוסקים כר' יהושע, משום דמבואר בירושלמי הביאו הטור לקמן ]תענית פ"ג הי"א[, אסור להתענות בשבת עד שש שעות, והיינו עד אחר )סימן רפ"ח(שש כמבואר בפוסקים, והיינו חציו ממש. ובזה יתבאר בטוב לשון המרדכי פרק קמא דשבת, דכתב, ואסור להתענות עד אחר שש שעות בשבת, אבל מותר לעסוק בתורה ותפלה דקי"ל כר' אליעזר, ותמהו עליו דהא בשבת אף ר' אליעזר מודה, ובזה אתי שפיר, דבשש שעות תליא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע. וכן דיתיב בתעניתא משום הא דמר בריה דרבינא )פסחים דף ס"ח ע"ב(שהתענית עונג לו, תליא גם כן בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע. וזה ברור. שם לכבד את השבת. כתב המרדכי בפרק קמא דשבת (נח) ]סימן , ואסור להתענות עד שש שעות בשבת, וכתב ר"ל[ראבי"ה , אבל בתפלה ולימוד ]שרי[ לעסוק ]סימן תתע"ו[)צריך(כלו לה' או כלו לכם, ולהתענות, דקי"ל כר' אליעזר ]פסחים סח:[ותו דמר בריה דרבינא הוה יתיב ]בתעניתא[ כוליה שתא בר מעצרתא וכו', ]ושוב ראיתי בפרק שני דסוכה דכתב דס"ל כרבי יהושע וכן פסק ראבי"ה[. ע"ש אשר דבריו צ"ע, דבתחלה כתב בשם ראבי"ה עצמו דקי"ל כר' אליעזר. ובחדושי אנשי שם ]על כתב: פירוש, דמה שאמר דקי"ל כר' אליעזר, אינו המרדכי אות ב'[ר"ל דשרי להתענות כל היום, שהרי אמר ]רבה[ הכל מודים )רבא(בשבת דבעינן לכם, אלא ר"ל, כמו דמיקל ר' אליעזר ביו"ט דלא ]מותר[ להתענות עד חצות, בעינן לכם, הכי נמי בשבת )אסור(אבל לר' יהושע דמחמיר ביו"ט דבעינן נמי לכם, אם כן בשבת היה לנו להחמיר אפילו קודם חצות. ע"ש. ובזה יש לדחות הראיה שהביאו האחרונים דהלכה כר' אליעזר מדאמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן לכם)ד(לר' אליעזר, דלר' יהושע גם ביו"ט בעינן לכם. דיש לומר דודאי הלכה כר' יהושע, דר' אליעזר שמותי, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה והלכה כבית הלל, אלא ]רבה[ קאמר הכל מודים בשבת דבעינן לכם )רבא(אפילו ר' אליעזר, וממילא לר' יהושע דעדיף שבת מיו"ט. ולשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט , לא יהא אוכל ושותה כל ]הי"ט[היום כלו, וכתב הרב המגיד, וקי"ל ר' יהושע ור' אליעזר הלכה ]רבה[ הכל מודים כר' יהושע. ע"ש. ואין להקשות מדאמר )רבא(בשבת, משמע דהלכה כר' אליעזר, דיש לומר כמו שכתבנו. אלא דבפ"ל מהלכות שבת משמע דבעי יותר מחצי היום לה', ]ה"י[אבל בפ"ו מהלכות יו"ט משמע דחציו לה' וחציו לכם, וכ"כ הב"ח , והביא מהירושלמי דמשמע דחציו ]אות א'[]שבת פט"ו ה"ג[]רבה[לה' ויותר מחצי, דרוב היום לה'. וכן דייק לשון )רבא(דקאמר הכל מודים בשבת דבעינן 'נמי' לכם ולא אמר דבעי חציו לכם, ומזה תמה על הסמ"ג . ע"ש. ]לאוין ע"ה דף כ"ז ע"ג[ומהירושלמי אין ראיה, דאיכא למימר הירושלמי אתי כר' אליעזר, אבל לר' יהושע חציו לה' דוקא. ופסקו הסמ"ג ]שם[ורבנו ירוחם כר' יהושע. ורבנו ירוחם שכתב ]ני"ב ח"א דף ס"ה ע"ג[בשבת ועצרת , משמע דקי"ל כר' אליעזר, וזה ה"מ ]הכל מודים[תימה מהב"ח הא דמקשה על רבנו ירוחם מהרמב"ם דמשמע דלא בעינן חציו לכם, תיקשי ליה טפי, דלהרמב"ם גם ביו"ט חציו לה' וחציו לכם. איך שיהיה, הנה לדעת הרמב"ם אפילו לר' יהושע יש חילוק בין שבת ליו"ט, דביו"ט חציו לה' וחציו לכם, ובשבת בעינן נמי לכם והרוב לגבוה. ובזה ניחא מאי דאמר )רבא(]רבה[ הכל מודים בשבת דבעינן לכם, דחידש בין לר' יהושע בין לר' אליעזר, ה"מ דבעינן נמי לכם. ואין להביא ]הכל מודים[ראיה ]מדברי רבה[ לומר דהלכה כר' אליעזר כאשר )מ"ד רבא(חשבו האחרונים, דיש לדחות ולפרש כמו שכתבתי, ואין צריך לדברי הב"ח. שם לכבד את השבת. כתב רבנו הטור ז"ל וז"ל: גרסינן (נט) בפסחים , אמר ]רבה[ הכל מודים )דף ס"ח ע"ב()רבא(בשבת דבעינן לכם, דכתיב "וקראת לשבת עונג" ]ישעיה נ"ח, י"ג[וכו', ופליגי בה ר' אליעזר ור' יהושע, ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר חלקהו וכו'. עיין להרב ב"ח ז"ל שהביא משם המרדכי פרק קמא דשבת , ]אות א'[]סימן ר"ל[שכתב וז"ל: ואסור להתענות עד שש שעות בשבת, וכתב ראבי"ה , אבל בתפלה ובתלמוד שרי לעסוק בשבת ]סימן תתע"ו[ולהתענות, דקי"ל כרבי אליעזר דאמר או כולו לכם וכו', ותו מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולי שתא בר מעצרתא. ע"כ. מתבאר מכאן דמר בריה דרבינא היה מתענה אפילו בשבת, וכן דעת הרז"ה פרק אלו דברים , וכן ]במאור פסחים יח: ד"ה ורבי יהושע[פסק ריא"ז ריש פ"ב דביצה . אמנם ]הו"ד בשלטי הגבורים ח. אות א'[הראב"ד )בספר תמים דעים סימן רמ"ה(]בהשגות ה ראב"ד על המאור שם[כתב, דרבינא לא יתיב בתענית אלא שני וחמישי של כל השנה, וח"ו שהיה מתענה בשבת. ע"ש. ועיין להרב ערך השלחן )סימן זה אות א' 'וסימן מט"ר אות ג (. ועיין להרב בירך משה ן' אדרת ז"ל בחדושיו לפסחים , שהקשה בהך דמר בריה )על דף ס"ח ע"ב(דרבינא וז"ל: ויש להקשות, דהא אמרינן בסמוך הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, והכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, הרי דפורים שוה לשבת, וכיון שכן למה יתיב בתענית בשבת ולא בפורים, ומאי שנא זה מזה, ואפשר דאיהו סבירא ליה ד"וקראת לשבת עונג" היינו עונג הנשמה והוא עסק התורה. עכ"ל. ואחר המחילה רבה קשה איך נקיט בפשיטות דהוה יתיב בתעניתא בשבתא, וזו מחלוקת ישנה בינ'ן של קדושים כנזכר. גם מה שהקשה דהא אמרינן הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, אחרי פירוש, שכתב בהלכות שבת)דף ס"ה ע"ג( ואע"ג דביו"ט פליגי וכו' בשבת צריך לכם חציו וכו' כך פשוט בפסחים, וכמו כן בהלכות יו"ט)דף ל"א המחילה רבה אין זו קושיא, דראבי"ה ודעימיה דס"ל דהיה מתענה בשבת, היינו משום דסבירא ליה דמר בריה דרבינא פליג עליה דרבה, וסבר דלא מודו כולי עלמא בהא, כמבואר בדבריו שם, אבל בפורים לא היה מתענה דסבירא ליה כרב יוסף דבעינן ]נמי[ לכם. ולא ידעתי למה הקשה מפורים ולא הקשה מעצרתא מדאמר ר' אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. ע"ש. ועיין להרב שני אליהו ז"ל בקונטרס ארעא דישראל )מערכת התי"ו , שהביא משם הרב התשב"ץ ז"ל שכתב, אות יו"ד()ח"ג סימן רצ"ח(דמאי דאמרינן מר בריה דרבינא הוה ציים כוליה שתא, היינו לומר דגם בשבת היה מתענה. ע"כ. וכתב עליו וז"ל: ואני אומר, דחס ליה לזרעא קדישא לעבור על דבר תורה בכל שבתות השנה. ע"ש. וזה ימים ושנים רבות דהייתי תמיה עליו, איך אשתמיט מיניה דהך מלתא פלוגתא דרבוותא קמאי היא. ושוב אמרתי דלא סליק עניינא, והיה בדעתו להביא כל סברות הראשונים ז"ל בזה ולא אסתייעא ליה מלתא, ואין להקשות עליו. והשתא חזינא להרב המפורסם חיד"א ז"ל בספר טוב עין והובא )סימן ח"י אות ס'(בשיורי ברכה דפוס שאלוניקי , שראה דברי הרב ז"ל )סימן פר"ח(הללו בכ"י ותמה עליו כן. שם לכבד את השבת. כתב הרב מג"א ז"ל וז"ל: כתב (ס) )סק"א(בספר עולת שבת , משמע מסוגיא פסחים ]סק"א[]סח:[אע"ג דביו"ט בעינן חציו לה', אבל בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה, ובלבד שלא יבטל זמן התפלה. ע"כ. ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר, דהכתיב גם כן "שבת לה' אלהיך" , אלא הכי קאמר, אע"פ דר' אליעזר פליג ביו"ט ואמר ]שמות כ', י'[או כולו לה', אבל בשבת בעינן נמי לכם וכו'. ע"כ. והרב חמד ]סק"ב[כתב, דראיית הכתוב ד"שבת לה' אלהיך" יש משה ז"ל לדחות, שזה כתבה התורה לטעם, ולשון שביתה הוא, שבשביל שבו שבת הקב"ה לכן לא תעשה כל מלאכה, ויום הכפורים יוכיח, שגם בו נאמר "שבת שבתון הוא לכם" ]ויקרא כ"ג, ל"ב[והרי העינוי בו מצוה דקאי אשבות ממלאכה, וכן כל אלו שהביא הרב ב"י ריש סימן רפ"ח לא הביאו ראיה משבת לה'. ע"כ. גם ]סק"א[דחה ראיה זו, וז"ל: נלע"ד דלה' דכתיב הרב נהר שלום גבי שבת בראשית, אם איתא דלהך דרשא אתא, לא הוה שתיק מיניה הגמרא. ועוד, דבשלמא ביו"ט איצטריך לה' לגלויי א'לכם', או לדרוש חציו וחציו וכו', אבל בשבת דלא כתיב לכם ו מדברי קבלה הוא שנצטוינו לענגו, לה' למאי איצטריך. ועוד, אי לה' להכי אתא, א"כ לר' יהושע קרא דדברי קבלה למאי אתא, הא בתורה וכו' ולכם. ועוד, כיון דלר' אליעזר סבירא ליה או כולו לה' או כולו לכם, וקמ"ל הגמרא דבשבת אינו כן, כי היכי ,'דחדית לן הגמרא דבעינן נמי לכם כדי שלא יעשנו כולו לה אמאי לא אשמועינן נמי לה' כדי שלא יעשנו כולו לכם, לכן נלע"ד דודאי לה' דכתיב בשבת בראשית לאו להכי הוא דאתא, אלא לכמה דרשות אחרים המובאים במדרש, ומדברי קבלה בלבד נצטוינו לענגו, ובירושלמי הובא בב"י ]שבת פט"ו ה"ג[)סימן , פליגי אמוראי, דר' חגי סבירא ליה לא נתנו שבתות אלא רפ"ח(לאכילה, ור' ברכיה סבירא ליה לא ניתנו אלא לעסוק בדברי תורה וכו', ואי איתא שנצטוינו בהדיא לה', מהיכא תיתי שיוכל לימשך כל היום בתענוג, אלא ודאי כדאמרן וכו'. ע"כ. ולע"ד איכא למיקם טובא בדבריהם ז"ל, ותחילה נאמר דדברי הרב חמד משה ז"ל אחר המחילה רבה אין בהם הכרח לדחות דברי הרב מג"א ז"ל, דנהי דהוא ז"ל מפרשו לענין שביתת מלאכה כמו ששבת הוא יתברך, והכי הוי פשטא דקרא, הא מיהא כיון דלא אשכחן לרז"ל דדרשו בהאי קרא ד"שבת לה' אלהיך" שום דרשא ביתורא דלה', אין בנו כח לדחות פירוש הרב מג"א ז"ל, דיש מקום לדורשו לענין שיהא כולו או חציו לה' דומיא דעצרת לה', דמאי חזית. ומה שכתב דיום הכפורים יוכיח וכו', אחר המחילה רבה מה ענין יום הכפורים להא, דהתם ליכא ס"ד לדרוש "שבת שבתון הוא לכם" למשרי ביה אכילה, דבהדיא מסיים קרא "ועניתם את נפשותיכם", אבל קרא דשבת לה' אלהיך מי מונענו למדרש ביה שיהיה כולו או חציו לה'. ותו קשיא לי טובא על שלשת הרועים ז"ל הללו, דנראה דאשתמיט מינייהו מלכי לפי שעה דברי הירושלמי בשבת ריש פרק אלו קשרים , וז"ל: ר' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן, לא ניתנו ]פט"ו ה"ג[שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתיה וכו', ר' ברכיה בשם ר' חייא בר בא לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה, מתניתא מסייעא בין לדין בין לדין, כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בתורה, כתוב אחד אומר "שבת הוא לה'" וכתוב אחד אומר "עצרת)לה' ]ויקרא כ"ג, ג'[אלהיך( ]צ"ל תהיה לכם[" , הא כיצד, תן חלק []במדבר כ"ט, ל"ה לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות, א"ר אבהו "שבת לה'" שבות כה', מה הקב"ה שבת ממאמר אף את שבות ממאמר וכו'. ע"כ. וכתב ה"ה מוה"ר שמואל יפה ז"ל וז"ל: תימה, ]יפה מראה[דבפ"ב דביצה ובפסחים פרק אלו דברים תניא ר' ]טו:[]סח:[אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם, וא"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר "עצרת לה' אלהיך" וכתוב אחד אומר "עצרת תהיה לכם", הא כיצד, ר' אליעזר אומר או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר חלקהו, ומתני' דמייתי בסמוך היא דעת ר' אליעזר, ומה שאמר כתוב אחד וכו' תן חלק, היא דעת ר' יהושע. והדבר קשה, ר' שמואל בר נחמן "עצרת לה' אלהיך" מאי עביד ליה, ור' חייא בר בא "עצרת תהיה לכם" מאי עביד ליה. ועוד קשה, דהתם בפסחים אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם דכתיב "וקראת לשבת עונג" , ]ישעיה נ"ח, י"ג[והיכי קאמר ר' ברכיה דשבת ויום טוב לא ניתנו אלא לעסוק בהן בדברי תורה. ועוד קשה וכו', ויש לדחוק ולומר דתרוייהו בשיטת ר' אליעזר קיימי ולאפוקי מדר' יהושע אתו, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דר' שמואל בר נחמן מיירי באתרא דניחא להו באכילה ושתיה, וקאמר דלית להו לעסוק בכל היום אלא בזה ולא להוציא מקצת היום בדברי תורה מן הדין, ור' חייא מיירי במאן דניחא ליה בתלמוד תורה, וקאמר דלית ליה לעסוק בכל היום אלא בזה, ולא להוציא מקצת היום באכילה ושתיה מרובה. והא דכתיב "ו קראת לשבת עונג", מוקי לה ר' חייא באותה אכילה שאוכל בשבת ויום טוב אחר הדרשא שאוכל כדי פרנסתו וכו', שיאכל אותה בתענוגים לכבוד שבת, דהא לר' אליעזר נמי דאמר או וכו' יושב ושונה הוי הכי, שהרי אמר לתלמידים אכלו משמנים וכו' כדאיתא התם וכו', ופליג ]בביצה[ר' חייא ארבה דאמר הכל מודים בשבת דבעי לכם, דלרבה היינו שיחלק חציו לעונג. ע"כ. ובד"ה וכתוב אחד כתב, דהוה מצי למירמי קראי דעצרת אהדדי כדר' יהושע, אלא אגב אורחיה אשמועינן דשבת ויו"ט לענין זה שוין, דלא תימא בשבת דלא כתיב לכם אין לו אלא לעסוק בתורה. ע"כ. והארכתי להביא רוב דבריו שאנו צריכין להם כדנבאר בס"ד. עיניך הרואות דעל כל פנים אשכחן קרא גבי שבת דכתיב בסדר אמור "שבת היא לה' בכל מושבותיכם", ודרשוהו בירושלמי לענין תלמוד תורה דומיא ד"עצרת לה' אלהיך", ורמי לקרא דשבת עם קרא דעצרת אהדדי, וכדרמי בתלמודא דידן קראי דעצרת אהדדי. וזה דלא כהרב עולת שבת ז"ל דכתב דאי בעי למעבד בשבת הכל לכם עושה, ושפיר קא רמי ליה הרב מג"א דהכתיב ]ג"כ[ שבת לה', אלא דלא הוה ליה לאתויי )גבי(ההוא קרא דעשרת הדברות, דאיכא למדחי על כל פנים כדדחי הרב חמד משה ז"ל, והיה לו להביא דברי הירושלמי הללו דמייתי ביה קרא דלה' גבי שבת, לאשמועינן דשבת ויום טוב כי הדדי נינהו לענין זה. מיהו הא דמסיים בירושלמי א"ר אבהו "שבת לה'" שבות כה', לכאורה משמע דאתא לאפלוגי אדרשא קמייתא דדריש לה' לענין תלמוד תורה בשבת, וקאמר דלענין מלאכה קאמר קרא, ולטפויי אתא שישבות גם מדיבור כה', והיינו ממש כדדחי הרב חמד משה ז"ל ראיית הרב מג"א ז"ל מקרא דשבת לה' אלהיך. אלא דקשה בעיני טובא, דאיך יחלוק ר' אבהו שהוא אמורא אמתניתא דדריש לה' לענין תלמוד תורה, וגם הרב מוהר"ש יפה והרב קרבן העדה ז"ל לא כתבו דר' אבהו פליג, ומשמע דמילתא באנפי נפשה קאמר כמו דבר אחר, ודרשת מתניתא בדוכתה קיימא. שוב דקדקתי דר' אבהו לא דריש קרא דשבת הוא לה', דהיינו קרא דמתניתא, אלא קרא אחרינא דריש "ויום השביעי שבת לה' אלהיך" , שהרי הכי אמר ר' ]שמות כ', י'[אבהו, "שבת לה'" שבות כה', ולא קאמר שבת הוא לה', שמע מינה דקרא אחרינא הוא דדריש ולא פליג אמתניתא כלל. וכפי זה יש מכאן סייעתא לדברי הרב חמד משה ז"ל, דדחי דקרא ד"שבת לה' אלהיך" איירי לענין שביתת מלאכה, ודבר ה' בפיהו אמת, דהכי דריש ליה ר' אבהו הכא בירושלמי לענין שישבות ממאמר, ומ"מ דברי הרב מג"א ז"ל נכונים דהא מיהא אשכחן לה' גבי שבת, ודרשינן ליה לענין תלמוד תורה דלא כהרב עולת שבת ז"ל, והיינו קרא דסדר אמור כמדובר. וכיון דהוכחנו דדברי הרב מג"א ז"ל מצודקים, חל עלינו חובה ליישב קושיות הרב נהר שלום ז"ל דקא מותיב עליה כנזכר, דסוף סוף הני פירכי דפריך על הרב מג"א קשיין על הירושלמי הנזכר כמובן. להא אמינא, דמאי דפריך ברישא דאם איתא דלה' דכתיב בשבת בראשית להך דרשא הוא דאתא לא הוה שתיק מיניה הגמרא, הא קא חזינן דלא שתיק מיניה הירושלמי, ובתלמודא דידן לא אשכחן איפכא. ומה שהקשה עוד, דבשלמא ביום טוב איצטריך לה' לגלויי אלכם או לדרוש חציו וחציו או וכו' ומדברי קבלה הוא שנצטוינו לענגו, לה' למאי איצטריך כנזכר. הנה לפי רומיית קראי דרמי הירושלמי, אחר המחילה רבה אין מקום לקושיא זו, דהא רמי קרא דשבת ודיו"ט, והיינו לגלויי דשוין הם לענין זה כדכתב מוהר"ש יפה ז"ל, ולפי זה לכם דגבי יו"ט כאילו כתיב גבי שבת, ואיצטריך ביה לה' לגלויי אלכם כמו שכתב הרב ז"ל. גם קשה זה שכתב דמדברי קבלה הוא שנצטוינו לענגו, דאחר המחילה רבה לא מדברי קבלה לחוד הוא וכמו שנכתוב בסמוך בע"ה. ומאי דפריך תו דאי לה' להכי הוא דאתא הא איכא תרוייהו בחד קרא "וביום , אם כן השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'" ]שמות ל"ה, ב'[לר' יהושע קרא דדברי קבלה למאי אתא, הא בתורה נצטוינו לה' ולכם. ע"ש. אחר המחילה רבה לא קשיא מידי, דהאי קרא בריש פרשת ויקהל כתיב, ואשתמיט מיניה לפי שעה דברי המכילתא, דתיבת לכם איצטריך ליה לדרשא, וכוליה קרא לענין איסור מלאכה איירי, וז"ל: "וביום השביעי יהיה לכם קדש", שלא יהיו י שראל אומרים הואיל ומותרין בעשיית מלאכה בבית המקדש נהא מותרין בגבולין, תלמוד לומר "וביום השביעי יהיה לכם קדש", ]לכם קדש[ ולמקום חול. ע"כ. והרב המפורסם מוהר"י נג'אר ז"ל בספר שבות יהודה, כתב וז"ל: צ"ע, אם כן מלאכה דאסר רחמנא בשבת היכי משכחת לה. וי"ל דהכי קאמר, נהא מותרין בגבולין באותן מלאכות שהותרו במקדש, כגון שחיטה והבערה ובישול, ו"לא תעשה כל מלאכה" בשאר ]שמות כ', י'[מלאכות שלא היו במקדש הכתוב מדבר, תלמוד לומר לכם קדש ולמקום חול וכו'. אך קשה, למה לי "על עולת התמיד" ]במדבר וכו', לכן נראה דנהא מותרין בגבולין לכהנים דוקא קאמר כ"ח, י'[הואיל ואשתרו במלאכות המקדש, וישראל לישנא בעלמא נקט. ע"כ. וכן ראיתי לעט"ר מורינו הרב הגדול בספר פאת ים ז"ל בביאור דברי המכילתא הנזכרת, על )מערכת הה"א ד"ה הואיל אות ל'(בפסוק "כל נבלה וכו' דרך שאמרו )בפרק קמא דערכין(]מנחות מה.[מלאכה בשבת במקדש, הוה סברא לומר דאשתרי להו נמי במדינה. ע"ש. ועיין לה"ה מוהר"ש יפה ז"ל בשמות ]יפה תואר[רבה סדר יתרו )פרשה כ"ח סימן ג' ד"ה וכן דיבור זכור את יום השבת שפירש, שאף כהן המקריב לקדשו וביום השבת שני כבשים בני שנה(בשבת חייב בחילול שבת בחולין, דלא תימא וכו', וכדאמר במנחות כל נבלה וטרפה וכו', וכהאי גוונא אשכחן במכילתא פרשת ויקהל וכו'. יע"ש. ולפי שיטת המכילתא דדריש לכם קדש ולמקום חול לעבודות שבמקדש, יתפרש נמי סיפיה דקרא "שבת שבתון לה'" על שאר מלאכות שלא היו במקדש, דאפילו כלפי גבוה לא אשתרו, והיינו דאזהר קרא "שבת שבתון לה'", דאפילו למקום יהיה קדש. וכפי זה, כוליה קרא בין לכם בין לה' על אזהרת מלאכה הוא דאתא וכדרשת המכילתא, והשתא תו לא מכרעא מידי מהאי קרא אי כולו לה' או כולו לכם כדכתב הרב ז"ל. ומה שהקשה דלר' יהושע קרא דדברי קבלה למאי אתא, לפי מה שכתבנו דהני קראי דויקהל למלאכה הוא דאתו, איצטריך קרא דדברי קבלה לצוות על העונג, ואפילו אי קרא דויקהל להכי הוא דאתא, לא הוה קשיא לן למאי איצטריך קרא דדברי קבלה, וכדנכתוב לקמן. ומה שהקשה עוד, דלר' אליעזר אמאי לא אשמועינן דבעי נמי לה' כדי שלא יעשנו כולו לכם, לפי דברי הירושלמי הא אתא לאשמועינן במאי דדריש קרא ד"שבת היא לה'" לתלמוד תורה. גם מאי דמסיק דמדברי קבלה בלבד נצטוינו לענגו, וכדכתב זה פעמים מקמי הכי, אחר המחילה רבה עונג זה הא רמיז לן רחמנא בפסוק שבתון, ואתי כדכתב הרמב"ן ז"ל בשרשי , דכל מה שכתוב בנביאים בדרך ציווי, כגון המצוות )שורש ב'(שמזהירין על עשה ומתרין על לא תעשה, דבר תורה הוא, מכיון שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה , ידענו כי הבא ]שבת קד.[בנבואה דבר תורה הוא, או שהוא פירוש לפסוק התורה, או שהוא בידם הלכה למשה מסיני. ע"ש. וכתב הרב מגילת אסתר ז"ל שם, שגם הרמב"ם ז"ל מודה בזה. ועיין לעט"ר מוה"ר הגדול בספר שרשי הי"ם דשקיל וטרי בתשובת )בח"ב דף ק"א ע"ב(הרשב"א ועל דברי מוהרלנ"ח , וכתב )ח"א סימן תרי"ד()סימן ק"ג(דכוונת הרשב"א לומר דמיחייב לאכול פת בשבת מדאורייתא, ואף שהרשב"א בחדושיו לברכות כתב, דהא ]מט: ד"ה תפלה[דמיחייב בשבת לאכול פת, היינו מדכתיב ביה "עונג" ואין עונג בלא אכילת פת. ע"ש. וההוא קרא דברי קבלה הוא, אפשר דהלכה למשה מסיני הוא, ואתא ישעיה ואסמכיה אקרא, ועל כרחך לומר הכי לפי מה שכתב הרמב"ן בספר המצוות בשורש השני וכו'. ע"ש. והשתא כהגלות נגלות לנו דברי הירושלמי הנזכר, דרמי קרא ד"שבת היא לה'" עם קרא ד"עצרת תהיה לכם", ומייתי עלה פ לוגתא דר' אליעזר ור' יהושע, תו לא צריכינן לומר דהלכה למשה מסיני הוא, אלא כאידך דכתב הרמב"ן שהוא פירוש לפסוק התורה, דהשתא דאשמועינן דשבת ויו"ט שוין בזה, דכתוב בהו לה' ולכם, הרי קרא ד"וקראת לשבת יו"ט כתיב מנא לן דגם בשבת בעי לכם, להכי אתא ישעיה בדרך ציווי ואמר וקראת לשבת עונג, לאורויי דקרא דעצרת תהיה לכם קאי נמי אשבת, ורמינן קראי אהדדי, האי קרא דעצרת תהיה לכם עם קרא דשבת היא לה', ומפרשינן לכל מר כדאית ליה. וכל שכן דקרא בדברי קבלה מסיים "כי פי ה' דבר" , וכתב ]ישעיה נ"ח, י"ד[עט"ר מעלת הרב אבא מארי ר' חייא רבה ז"ל בספרו הבהיר צפיחת בדבש משם הרב הגאון פרי )ריש סימן כ"ה דף נ"ט ע"ג(מגדים ז"ל , וז"ל: ודע שיש אומרים )בפתיחה הכוללת ח"א סימן י"ט(הלבשת ערומים דבר תורה הוא, הואיל וכתיב ביה "כה אמר ה'" , עיין במנין המצוות ובמגילת אסתר, ומזה למד )שורש א'(הרב ז"ל דא"כ בעונג וכבוד שבת ויום טוב דכתיב בסוף "כי פי ה' דיבר" הוי דבר תורה. ע"ש. ולפי שיטתנו מהירושלמי, מאי דהוי דאורייתא היינו מכח רומיא דקראי הנזכרים, דכי היכי דקרא ד"שבת היא לה'" קאי בין לשבת ובין ליו"ט, הכי נמי קרא ד"עצרת תהיה לכם" קאי גם לשבת, דהאי קרא דתורה בא לצוות דיש חיוב לענג השבת במאכל ומשתה, ולפי שהוא סתום כנזכר, אתא ישעיה ופריש ליה על השבת בפירוש ואמר "וקראת לשבת עונג". והיינו ממש ביאור דברי רבה דפסחים דאמר הכל ]סח:[מודים בשבת דבעינן נמי לכם, "וקראת לשבת ענג" כתיב, וכוונתו דבשבת נמי בעינן לכם, דההוא לכם דכתיב ביו"ט "עצרת תהיה לכם" בעינן ליה נמי גבי שבת, דהרי "וקראת לשבת עונג" כתיב, דעונג זה הטמון ברמז בפסוק שבתורה, בא ישעיה ופירשו בשבת בהדיא במה שהזהיר וקראת לשבת עונג, וכל שבא בלשון אזהרה ומה גם דמסיים "כי פי ה' דבר" הוי דבר תורה, והוא משום דבא לביאור כתוב שבתורה. ונמצא כפי זה, דזולת קרא דדברי קבלה הרי נצטוינו בו בתורה, וקרא דדברי קבלה לפרש הוא דאתא, דלא כמו שכתב הרב ז"ל. ומה שהקשה עוד הרב נהר שלום ז"ל על הירושלמי גופיה, דאם איתא שנצטוינו בהדיא לה' מהיכא תיתי שיוכל לימשך כל היום בתענוג, קשיא טובא מהיכא משמע ליה, הא מקרא ד"וקראת לשבת עונג" לא שמעינן אלא שיתענג בשבת, אבל שימשך העונג כל היום עד שלא יהיה פנאי ליתן חלק לה', לא משמע מהפסוק כלל, והרי אפשר שנצטוינו בהדיא לה' להיות חציו או רובו לה' ובמיעוטו ימשך בתענוגים, והרי אפילו לר' אליעזר דאמר או כלו לה', כבר כתב מוהר"ש יפה ז"ל דאין הכוונה שיתענה בו, שהרי אמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים, אלא שיהיה רובו בקדושה ומיעוטו יאכל מעדנים, והיינו אזהרת וקראת לשבת עונג, ותו לא מכרעא מידי נגד הרב מג"א ז"ל. ודרך אגב אבא העי'ר על דברי הרב שבות יאודה ז"ל שם בפירוש המכילתא הנזכרת שהבאנו בתוך דברינו, שכתב וז"ל: נהא מותרין בגבולין, צ"ע מלאכה דאסר רחמנא בשבת היכי משכחת לה, וי"ל דהכי קאמר, נהא מותרין בגבולין באותן מלאכות שהותרו במקדש, כגון שחיטה והבערה ובישול, ו"לא תעשה כל מלאכה" בשאר מלאכות שלא היו במקדש הכתוב מדבר, תלמוד לומר וכו'. ואם תאמר הא מדאיצטריך "במועדו" גבי ]במדבר ט', ב'[פסח למדחי שבת מכלל דשחיטת חולין אסירא, וי"ל דאי לאו קרא דהכא, הוה דרשינן קראי דפסח לשום דרשא. אך קשה, למה לי "על עולת התמיד" למשרי תמיד בשבת, הא מדשרי מוספין דשבת בשבת שמעינן דשחיטת חולין נמי שריא, וכל שכן תמיד. לכן נראה, נהא מותרין בגבולים לכהנים דוקא קאמר הואיל ואשתרו במלאכות בית המקדש, וישראל לישנא בעלמא נקט. עכ"ל. ואחרי המחילה רבה, זה שתירץ לקושיא הראשונה דהוה סלקא דעתין דלשתרו שחיטה והבערה ובישול בגבולין, וקרא ד"לא תעשה כל מלאכה" שדינן ליה לשאר מלאכות, קשיא טובא דהא "כל מלאכה" כתיב ואתו מכללא גם מלאכות שהיו במקדש, ואכתי קשה דהיכי משכחת לה. ותו, היכי תיסק אדעתין להתיר הבערה בגבולין, והרי בלאו האי קרא נמי מקרא מל א דיבר הכתוב שם סמוך לזה "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" , ושם ]שמות ל"ה, ג'[במכילתא דרשו בכל מושבותיכם אין אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המקדש. ע"ש. הרי דממקום שבאנו להתיר הבערה במקדש, משם למדנו איסור בגבולין. גם ,מה שהקשה למה לי "על עולת התמיד" למשרי תמיד בשבת הנה מדפריך הכי בתר דמשני דאי לאו קרא דהכא הוה דרשינן קראי דפסח לשום דרשא, משמע דהך קושיא דעולת התמיד לא מיתרצא בהכי, ולא ידענא אמאי, דנהי דסגנון קושיא זו לא דמי לקמייתא, דהכא מקשי דמדשרי מוספין ודאי דשרי גם תמיד, מ"מ אכתי איכא למימר דמכח דרשא דהכא דדרשינן לכם קדש ולגבוה חול הוא דאמרינן דקרא ד"על עולת התמיד" בא להתיר תמיד בשבת, ואי לאו דרשא דהכא הוה דריש ליה לשום דרשא. והגם דיש לדחות זה, מ"מ קשה מה שכתב דמדשרי מוספין שמעינן דשחיטת חולין נמי שריא, דלא ידענא היכי שמעינן הכי, אדרבה איפכא מסתברא, דדוקא שחיטת קדשים דקרבנות צבור תמידין ומוספין הוא דאשתרו ולא להדיוט, וכדכתב הוא ז"ל בקושיא קמייתא דמדכתיב גבי פסח "במועדו" מכלל דשחיטת חולין אסירא. והיה ,נראה דשיעור לשונו כך הוא, למה לי על עולת התמיד הא מדשרי מוספין שמעינן, כלומר דמהיתר המוספין שמעינן שריותא להקרבת התמיד, דהשתא ומה שחיטת חולין שריא כל שכן תמיד, וא"כ מהי תיתי דמוספין לחוד דחו שבת ולא תמיד. ברם הא נמי ל"מ , דאיכא למימר דעל עולת ]לא מכרעא[התמיד לגופיה איצטריך, דלא נימא דבשבת לא יקריב בבקר אלא שני כבשים, ולהוי חד לעולת תמיד כמשפטו בכל יום וחד למוסף היום, לאפוקי מהא אתא קרא ד"על עולת התמיד", למימר דמאי דכתיב "וביום השבת שני כבשים" תרוייהו אתו למוסף, ועולת התמיד בדוכתיה קאי וחייב להקריב קודם מוסף, ולעולם דלאו למשרי תמיד הוא דאתא. ותו, דאפילו מטוניה דמר אכתי .קשה, דאם כן אין אנו באים ללמוד ממוסף, אלא משחיטת חולין ותו קשה במאי דמשני לבסוף לכך נראה דנהא מותרין אכהנים קאי, דמשמע דבהכי תו לא קשיא מכל הנזכר, דנהי דקושיא קמייתא מיתרצא בהכי אגב דוחקא דמוקמינן קרא ד"לא תעשה כל מלאכה" איש ראל ולא אכהנים, מיהו שאר הקושיות אכתי קשו במובן. וכן תראה דעט"ר מוה"ר זה הים גדול ז"ל ]שרשי לא הקשה על המכילתא אלא הקושיא הנזכרת דהיכי תיסק הי"ם[אדעתין דיהיו ישראל מותרים במלאכה בשבת וכו'. אמנם כוונת המכילתא דהכהנים דאשתרי לגבי דידהו מלאכה בשבת במקדש, הוה סברא לומר דאשתרי להו נמי במדינה, על דרך שאמרו מהו דתימא הואיל ואשתרי מליקה לגביה לישתרי להו נבלה, עיין שם דקושיא זו לבדה מתרצה בהכי. אמנם בהורמנותייהו דרבנן קדישי שני המאורות הגדולים ז"ל הנזכרים דפירשו המכילתא בכהנים דוקא, לפקע"ד יש פנים לפרשה כפשטה דאישראל לבד קאי, ובדוקא קאמר שלא יהיו ישראל אומרים. והוא דידוע מהש"ס דפרק אין עומדין ובכמה דוכתי דשחיטה בזר כשרה, דכתיב "ושחט ]ברכות לא:[וכו' והקריבו בני אהרן" , ודרשו מקבלה ואילך מצות ]ויקרא א', ה'[כהונה, וזר כשר לשחוט לכתחילה אפילו בקרבנות צבור, כדאמרו ביומא כל השחיטות כשרות בזר וכו', וכמו )דף מ"ב ע"א(שכתב הרמב"ם ז"ל , כל הפסולין )פ"א מהלכות פסולי המוקדשין ה"א(לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחלה ואפילו קדשי קדשים, חוץ מן הטמא וכו'. ע"ש. וכן פסק בריש פ"ה מהלכות מעשה הקרבנות. וכיון שכן, גם בשבת אשתרי ליה לישראל לשחוט קרבנות כיון דלאו זר הוא גבי שחיטה. והכי משמע מדברי הזוהר שכתב וז"ל: הקדוש בתוספת בסוף ח"א )דף ט' ע"ב(]דף רנ"ט ע"ב[אבל מוסף דשבת ליכא לקרבא בגין דהא אתגלי עתיקא קדישא וכו', וכהני מסטרא דחסד נכסין יתיה בצפונא דמזבח, ואפילו ישראל יכלין למעבד, בר דלית לון רשו למקרב לההוא מזבח לקרבא, אבל למיכס שרי. ע"כ. מבואר דישראל יכול לשחוט קרבנות צבור אפילו בשבת, אך אינן רשאין לעשות שאר עבודות, דמקבלה ואילך מצות כהונה. ומדברי הזוהר הקדוש הללו, מסתייעא מילתיה דהגאון הרב חכם צבי ז"ל , )ריש סימן מ"ד(דמייתי התם תשו בת הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל: )כלל פ"ב סימן א'(ואם הוא זכר, מקריב על גבי המזבח ושוחט ומבעיר בשבת. וכתב עליו הרב הנזכר ז"ל, דהאי ושוחט דנקיט הרא"ש לאו דוקא, דהא משנתנו הוא שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ועבדים וכו', אלא ר"ל מקטיר ומבעיר. ע"כ. הרי דפשיטא ליה למר דזר מצי לשחוט אפילו לכתחלה בשבת, ולא מחייב לא משום זרות ולא משום שבת, והיינו כדברי הזוהר הקדוש הנזכר. איברא דייק מדברי דהרב מחנה ראובן ז"ל )בחדושיו ליבמות על דף ג"ל ע"ב(רש"י שם היפך סברת הרב חכם צבי ז"ל, דתניא התם, זר ששימש בשבת יש כאן משום זרות ומשום שבת דברי ר' יוסי, ר' שמעון אומר אין כאן אלא משום זרות בלבד, ופריך התם דליכא הא משום שבת איכא, וכתב דזהו כוונת הרא"ש דקאמר ושוחט ומקטיר בשבת, לומר דוקא ההוא ולד דמחזקינן ליה בכהן אשתרי ליה שחיטה, הא ישראל הגם דזר שרי ליה לשחוט, אינו אלא בחול, אבל בשבת אסור לו לשחוט, דנהי דמשום זרות ליכא משום שבת איכא, ותמה על הרב צבי ז"ל שכתב בהיפך. ע"ש. ברם פוק חזי למאור עינינו הרב הגדול חיד"א ז"ל בספר יוסף אומץ סימן ]נ"ג[ דהביא דבריו, וכתב עליו דמצד )ב"ן(הסברא הדעת נוטה כדברי הגאון מוהר"ץ, ואין ראיה מדברי רש"י ז"ל, דמה שכתב ואין חייב משום זרות, רצונו וכיון שכן פטור אף משבת, והאריך קצת להוכיח כן גם מהירושלמי דפרק במה מדליקין דשחיטת תמיד בשבת רחמנא ]שבת פ"ב סוף ה"ה[שרייה. ע"ש. והגם דהיה נראה לפום ריהטא כמו שכתב הרב מחנה ראובן ז"ל, דכוונת המקשן למפרך לר' יוסי דקאמר דחייב משום זרות ושבת, דאי מה ששימש היה בשחיטה לא משכחת דליחייב תרתי אלא אשבת לחוד, כיון דמשום זרות ליכא, דהכי משמע מדפריך תו ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא, ופרש"י ואין כאן משום שבות. ע"כ. דמהא משמע דכוונת המקשן דלא משכחת דמחייב תרתי, דבהא על כרחנו לומר דמשום זרות איכא, כיון דמקבלה ואילך מצות כהונה, אלא דמשום שבת ליכא. אלא דאדרבה מהש"ס גופיה מוכח איפכא, וכמו שכתב ה"ה חיד"א ז"ל, דלוקמא דשחט והוליך דחייב משום שבת בשחיטה ומשום זרות בהולכה, גם מהירושלמי מוכח כהגאון הרב צבי ז"ל. כיע"ש. וכן מבואר בדברי הזוהר הקדוש דקאמר להדיא אבל למיכס שרי, דשמע מינה דמשום שבת נמי ליכא כסברת הרב צבי וה"ה חיד"א ז"ל, דלא כהרב מחנה ראובן והרב מוהר"ר יעב"ץ ז"ל בשאילת יעב"ץ )ח"ב סימן קי"ב דף ס"א , הביאו הרב חיד"א ז"ל שכתב דלא כהרמ"א ע"ב(]כהרב מר אביו[ז"ל. והיה נראה להוכיח כן מדתנן בפסחים , הפסח )דף ס"ד ע"א(נשחט וכו' שחט ישראל וקבל הכהן וכו', כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים. ע"כ. ומדלא קאמר נמי דבשבת אין הישראל רשאי לשחוט, משמע דכי אמרינן שחיטה בזר כשרה היינו אפילו בשבת. אלא שיש לדחות דעל פרטי העבודות קאמר, דכל מעשה הקרבן פסח היה נעשה בשבת כבחול, ואין הכי נמי דבשבת לא היה רשאי ישראל לשחוט, והיתה נעשית השחיטה ע"י כהן, אבל בהדחת העזרה רצון חכמים היה שלא לעשותה כלל בשבת. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל. ועיין עוד מתניתין דפסחים )דף , ובפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שם. ודוק. ומ"מ ע"א ע"ב(מדברות ראשונות עלה בידינו הדא מלתא דיכול ישראל לשחוט גם בשבת. מעתה נוכל לפרש דברי המכילתא כפשטן, ולא איירי בכל המלאכות אלא בשחיטה בלבד, ואישראל דוקא קאי, והכי קאמר, שלא יהיו ישראל אומרים הואיל ומותרין בעשיית לכתחלה, דליכא לא משום זרות ולא משום שבת, כסברת הרב צבי והרב חיד"א ז"ל, נהא מותרין בגבולין, כלומר דוקא שחיטה לישתרי לזר בגבולין מטעם הואיל, ולא שאר מלאכות שבמקדש דלא שייך בהו ישראל זולת שחיטת קדשים, ומשני תלמוד לומר "וביום השביעי יהיה לכם קדש" ולמקו ם חול, דדוקא לגבוה אשתרי לזר לשחוט ולא לכם בגבולין. והשתא אתי שפיר כל מה שהקשינו, דכיון דמוקמינן לה בישראל, הוה סלקא דעתין שפיר דנהא מותרין בגבולין לשחוט, ולא קשיא מקרא ד"לא תעשה כל מלאכה", דכיון דלא אתינן למישרי אלא שחיטה לחודא, מצינן לאוקמי קרא דכל מלאכה לכולהו אבות מלאכות בר מחדא דהיינו שחיטה, מה שאין כן כי מוקמינן לה בכהן, דלפי הסלקא דעתין אנו באים להתיר מלאכות טובא שעושה הכהן במקדש, שחיטה והפשט וניתוח והקטרה ומליחה והבערה וכיוצא, דפשיטא דאפילו לפי הסלקא דעתין לא מסתבר לומר דכי כתיב "לא תעשה כל מלאכה" היינו בר מכל הני, דמסתיין למימר דהוה סלקא דעתין לאפוקי מכללן חד מלאכה ולא טובא, על דרך תפסת מועט תפסת. ולהכי לא סלקא דעתין דאתא למשרי אלא לישראל בשחיטה לבד, וכי משני תלמוד לומר "יהיה לכם קדש" דשמעינן מינה דאפילו שחיטה לחודה אתסר לישראל בגבולין, ילפינן מינה בק"ו דליכא למשרי לכהן בגבולין כל הני מלאכות דאשתרי ליה במקדש כנלע"ד. ועין לפאר נזרי מעלת הרב מג"ן אברהם נר"ו בספרו הבהיר נחמד למראה ]מר גיסי נסים[)ח"ב דף . י"א ע"ד ד"ה מזיד והנמשך(ולפי ,הטעם שנתנו בזוהר הקדוש סדר יתרו על דרך האמת נראה דלא צריך גילויא דקרא ד"לכם קדש" למעוטי דלא נימא הואיל ואשתרי להו מלאכה במקדש אשתרי בגבולין, דבלאו הכי לא היה סלקא דעתין למימר בזה הואיל ואשתרי וז"ל: תו אמר ר' שמעון, כתיב אשתרי, דאיתא שם )דף פ"ט ע"ב("לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" , ]שמות ל"ה, ג'[מאי טעמא, בגין דלא אתחזי דינא בהאי יומא, ואי תימא הא לגבוה סלקא, בכל מושבותיכם קאמר ולא לגבוה, וההוא דסלקא לגבוה לאכפיא לדינא אחרא סלקא, דתנינן אית אשא אכלא אשא, ואשא דמדבחא אכלא אשא אחרא, בגין כך אתגליא עתיקא קדישא בהאי יומא מכל שאר יומין, ובזמנא דאתגליא עתיקא לא אתחזי דינא בעלמא כלל. ע"כ. ולפי זה לא שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי, דאם התירו במקדש הבערה בזמנא דאתגליא עתיקא קדישא לאכפיא דינין, לא התירו חוץ למקדש שהוא מעורר הדינין, דהואיל אינו אלא כששניהם בסוג אחד, וזה רמוז קצת בדברי תוספת הזוהר הקדוש הנזכר. שם .'כתב הטור, הכל מודים בשבת וכו (סא) לכבד את השבת. עיין מה שכתב הב"ח . ועיין מה שכתב בספר קדשי דוד ]אות א'[בסימן זה , מטה יהודה ]בהקדמה לסימן[, ויקרא יצחק )סק"א(בסדר כי תשא . )דף כ"א ע"ב(שם לכבד את השבת. עיין מג"א שהביא בשם עולת (סב) ]סק"א[שבת דבשבת אם רוצה לעשות כולו לכם עושה, ]סק"א[וכתב דכן משמע מסוגיא דפסחים . ]והמג"א[ השיג ]סח:[)והמ"ג(עליו דהא בשבת נמי כתיב "שבת לה' אלהיך" . ע"ש ]שמות כ', י'[שדחהו בשתי ידים. ולפי עניות דעתי דמשום הא לא איריא לדחות דעת העולת שבת, דבשבת כוונת הקרא שהקב"ה שבת ביום השבת. וגדולה מזה נ"ל, דבאמת משמע כן מסוגיא דפסחים, דאמרינן התם הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא "ימי משתה ושמחה" כתיב , ובפורים פשיטא ]אסתר ט', כ"ב[דיכול לעשותו הכל לכם, ודומיא דפורים קתני שבת. ועוד ראיה, מדקאמר הכל מודים ולא קאמר ומודה ר' אליעזר, משמע גם כן כעולת שבת. שם לכבד את השבת. כתב במג"א , דהא כתיב גם (סג) )סק"א(כן "שבת לה' אלהיך" וכו'. וכן מסיק ]שמות כ', י'[להדיא בירושלמי שבת , כתוב אחד אומר "שבת היא )פרק ט"ו ה"ג(לה'" וכו', תן חלק לתלמוד תורה וכו', והביאו ]ויקרא כ"ג, ג'[הגר"א לקמן סימן ר"צ . ]סק"ד[שם לכבד את השבת. כתב במג"א , כתב בספר (סד) )סק"א(עולת שבת , משמע מסוגיא דפסחים ]סק"א[]סח:[אע"ג דביו"ט בעינן חצי לה', אבל בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה וכו', ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר, דהא כתיב ג"כ "שבת לה' אלהיך" . עכ"ל. ועיין בהגהות ]שמות כ', י'[דר' ברוך פרנקל דדעת הריטב"א ]סוכה כז. ד"ה הא דאמרינן[והלבוש כהעולת שבת, וטעמא בעי, וגם לתרץ ]סימן רצ"ב ס"א[קושית המג"א. נלע"ד ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל, דבשבת נאמר ]"כי קודש היא"[שהוא )כי קדוש הוא(]שמות ל"א, י"ד[קדוש מעצמו דבא מאליו לא ע"י מעשינו וכוונתינו, אבל המועדים נקראים "מקרא קודש", שע"י קריאתנו ומעשינו אנו קוראים ומזמנים את הקודש, עיין בלקוטי תורה פרשת אמור. ועל כן ביו"ט בעינן חציו לה' להמשיך הקודש העליון, מה שאין כן שבת י"ל כולו לכם דהקדושה באה ממילא, ועל כן אתי שפיר דביו"ט שפיר דייק בגמרא מדכתיב עצרת לה' אלהיך ועצרת לכם על כרחך דחציו לה', דאם לא כן איך יהא עצרת לה' דהא "אשר תקראו אותם מקראי קדש" , ]ויקרא כ"ג, ב'[שצריך להמשיך ע"י תפילתנו ומעשינו, אבל שבת אף דכולו לכם שפיר הוי שבת לה' גם כן דממילא קאתי. שם לכבד את השבת. עוד ראיתי בספר מתא דירושלים (סה) הנ"ל , על דברת המג"א דכאן )פט"ו דשבת הלכה ג'(, שהשיג על ספר עולת שבת שכתב, דמשמע )סק"א(]סק"א[מסוגיא דפסחים אע"ג דביו"ט בעינן חצי לה', אבל בשבת ]סח:[אם רוצה לעשות הכל לכם עושה, ובלבד שלא יבטל זמן התפלה. ע"כ. ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר, דהא כתיב ג"כ "שבת לה' אלקיך" וכו'. עיין במג"א. והביא בספר הנ"ל, ]שמות כ', י'[]מתוק מדבש[דראה בכת"י בשם הגאון מו"ה יונתן ז"ל ,דכתב דסברא הוי לומר כעולת שבת, וקרא שבת לה' אלקיך על כרחך אתי לשום דרשה, דאי קרא להאי קא אתא דוקא, א"כ מנא לן כלל דבעינן לכם, וקרא "וקראת לשבת ע ונג" ]ישעיה נ"ח, י"ג[נביאים אמרו, וכתיב "אלה המצות" שאין נביא ]ויקרא כ"ז, ל"ד[רשאי לחדש , אלא על כרחך דקרא שבת לה' אלקיך ]מגילה ב:[אתי לשום דרשה. עכ"ל. וע"ש מה שכתב בזה. שם לכבד את השבת. כתב מג"א , כמו שכתוב סימן (סו) )סק"א(רפ"ח ס"ד .'וכו'. נ"ב: צ"ל סעיף ב שם לכבד את השבת. מג"א כתב, דמה שאמר רבא (סז) )סק"א(הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, )פסחים דף ס"ח ע"ב(קאי אר' אליעזר, היינו שאף דסבירא ליה גבי יו"ט או כולו לכם או כולו לה', בשבת דכתיב ביה "עונג" בעינן נמי ]ישעיה נ"ח, י"ג[לכם. ועיין במחצית השקל ולבושי שרד שהקשו מאי ]סק"א[נפקא מינה אי ר' אליעזר מודה או לא, הא בלאו הכי לא קי"ל כמותו אפילו ביו"ט, אלא כר' יהושע דחציו לה' וחציו לכם. ונ"ל ע"פ מה שכתב מהרש"א דלא )עירובין דף י"ג ע"א ]ד"ה על זה[(קשיא וכי טעמא דב"ש קמ"ל אלא במילתא דפליגו בית שמאי אבית הלל, אבל לומר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, שפיר אשמעינן דבדבר זה מודו ב"ש לב"ה. ע"כ. ע"ש. וא"כ הכא נמי, אילו אמר רבא דבר חילוק בדברי ר' אליעזר עצמו ובזה היה חולק ר' יהושע, היה קשה וכי טעמא דר' אליעזר קמ"ל, אבל הוא רוצה להעמיד האדם על האמת, דלא פליגי רק ביו"ט אבל בשבת לא פליגי כלל. ונ"ל דבהרבה מקומות שהיה אפשר לטעות דגם בדבר אחר שאינו מפורש בדבריהם בהדיא פליגו, צריך לאשמעינן דלא פליגי ומודה חד לחבריה, אפילו אי האי מודה אמר למאן דאמר דלית הלכתא כוותיה, כדי שנדע שאם נמצא ברייתא דסבירא ליה לתנא כהאי מאן דאמר דמודה לאידך בהאי דבר אחר, נדע שזה הברייתא לא נשנית בבית המדרש של ר' חייא ור' אושעיא ומשבשתא היא, דאתיא דלא כמאן. והכא נמי אמר רבא, לא תימא דכמו דפליגי ביו"ט הכי נמי בשבת, אלא בשבת מודה ר' אליעזר, ונפקא מינה אם תמצא ברייתא דסבירא לה דבשבת מותר להתענות דמותר להיות כולו לה', תדע שברייתא זו לא נשנית בביהמ"ד של ר' חייא ור' אושעיא, דלית מאן דאמר דסבירא ליה הכי, דרק ביו"ט פליגו ר' אליעזר ור' יהושע, אבל בשבת לכולי עלמא בעינן נמי לכם, ואולי זה הכוונה נמי בדברי מהרש"א בעירובין בענין מודה ב"ש. שם לכבד את השבת. כתב במג"א , אבל בשבת (סח) )סק"א(בעינן נמי לכם. עיין אליה רבה שתמה על ]סק"ו[המג"א כאן, דהא האי קרא נדרשת לדרשה אחרת. ועיין תשובת עמודי אש , הביא דמבואר כדברי המג"א בירושלמי )סימן ה' אות ו'(שבת , ומבואר מהירושלמי דלא כהעולת שבת )פרק אלו קשרים ה"ג(. והביא קושיית האליה רבה בסימן רפ"ח מה שתמה ]סק"א[]סק"ב[על הב" ח דסותר משנתו, וכתב ליישב ע"פ מה שכתב ]שם אות א'[האור זרוע . )הלכות מוצ"ש סימן פ"ט(שם לכבד את השבת. כתב במג"א , כתב בספר עולת (סט) )סק"א(שבת וכו', אע"ג דביו"ט בעינן חצי לה' אבל ]סק"א[בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה ובלבד וכו'. העולת שבת סובר דבשבת גם ר' יהושע סובר דרשות לעשות כולו לכם, ולא כיו"ט דדרשינן חלקהו חצי לה' וחציו לכם, מדכתיב ביו"ט וכתוב אחד "עצרת שני פסוקים אחד "עצרת לה'" ]דברים ט"ז, ח'[]תהיה[ לכם" , מה שאין כן בשבת. ועוד יש לו ]במדבר כ"ט, ל"ה[ראיה מהא דמביא הגמרא מעשה ]דמר בריה[ דרבינא ]פסחים סח:[דהיה יושב כולי שתא בתעניתא בר מעצרתא, הרי דישב בתענית גם בשבת, ]אע"כ[ דהאי דרשא דחלקהו לא שייך גבי )אע"ג(שבת. ובגמרא פסחים גורס העולת שבת אמר רבה הכל ]שם[מודים בשבת דבעינן לכם, ואינו גורס 'נמי' דמשמע לחלק חצי לה', אבל הוא גורס לכם לגמרי לכם משום דכתיב ביה עונג שבת, והא ]דמר בריה[ דרבינא יתב בתעניתא, היינו משום דהוה דאם התענית תענוג וכו', עונג לו, כמו דהלכה בסימן רפ"ח ]ס"ב[ממילא מי שהתענוג שלו באכילה יש לו להתענג כולו לכם. על זה קאמר המג"א ישתקע הדבר, דאי אפשר לומר דכולו לכם, משום דגבי שבת אף דכתיב "עונג" אבל ג"כ ]ישעיה נ"ח, י"ג[כתיב "שבת לה' אלקיך" כמו גבי יו"ט, וממילא שייך ]שמות כ', י'[הדרשא דר' יהושע כמו ביו"ט. ובגמרא פסחים גורס המג"א, אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, היינו כמו ביו"ט. שם לכבד את השבת. כתב הרב עולת שבת , דבשבת (ע) ]סק"א[אם רוצה לעשות הכל לכם עושה, ודחה המג"א ]סק"א[את דבריו, דבגמרא איתא דבעינן נמי לכם, והוא ]פסחים סח:[העתיק בלי מלת נמי והיא נוסחה מוטעית. ע"ש. וכנוסחת הרב עולת שבת היתה לדרישה , שהקשה על הטור שכתב ]אות ב'[תיבת נמי מלשון הש"ס דליתא להאי תיבותא. ותמיה אני על הרב כף החיים שהעתיק מהטור המימרא דרבה בלי מלת נמי, ]סק"ה[וכן סיום דבריו דבשבת כ"ע מודו דבעינן לכם בלי מלת נמי, הרי הדרישה לפניו, ופוק חזי מאי דלקמן. ומסיק הכה"ח, שהמג"א כתב דלא כעולת שבת, ושכן מבואר בשער הכוונות ]דף ע' ע"ג ד"ה דיש תיקון נעשה ע"י התפלה ויש תיקון נעשה ע"י ענין הג' סעודות[האכילה. לא ידעתי מה התכוון בראייתו משער הכוונות, והלא גם הרב עולת שבת כתב מפורש 'ובלבד שלא יבטל זמן התפלה', נמצא דבין למר ובין למר תפלה בעיא צלותא, ופלוגתייהו היא רק אם גם חייב בלמוד התורה או לא, ויותר נראה שראייתו היא להרב עולת שבת, שאין כאן חובה אלא תפלה ואכילה. שם והביא הטור עוד הא דגרסינן (עא) לכבד את השבת. בפסחים פרק אלו דברים פלוגתא דר' )דף ס"ח ע"ב(אליעזר ור' יהושע, ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט או אוכל ושותה או יושב ושונה, ור' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ואמר רבא הכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם. ע"ש. ועיין ]סק"ב[שהקשה על הטור, דכיון דקי"ל להרב מחזיק ברכה ז"ל כר' יהושע, אמאי איצטריך להביא הא דהכל מודים. וכן העיר על הש"ס, כיון דקי"ל דאין הלכה כר' אליעזר דשמותי ]שבת קל:[הוא, אמאי איצטריכו אמוראי לומר דהכל מודים בשבת ועצרת ופורים. עש"ב. ואפשר דהא דהביא הטור דברי רבא הוא להורות חוזק עונג שבת, וכמו דהביא מעיקרא כמה דברים בזה ששבח להמענג את השבת, והוסיף לן גם זה דברי רבא דאמר על ר' אליעזר אפילו דהוא סבירא ליה דביו"ט יכול לבטל מאכילה ולעסוק בתורה, אבל בשבת צריך לכם, כן נ"ל ופשוט. ועל הש"ס י"ל לפי מה שראיתי בתוספות סוכה )דף ט' ע"א בד"ה ואם שכתבו: ואפילו לא נפקא מינה אלא לב"ש, יש לו לתנא עשאה(לפרש במה נחלקו, ולא שייך לאקשויי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן אלא היכא דפליגי תנאי אליבא דב"ש ולא נפקא מינה בפלוגתא אליבא דב"ה וכו'. ע"ש. ועיין מה שכתבתי בחדושי למסכת סוכה. ולפי זה אתי שפיר, דהכא נמי הוא לפרש במה נחלקו אם הוא הדין בשבת בעצרת ובפורים, או דבהא לא פליגי וכל חד אמר חדא, כן נ"ל בס"ד. וראו ראיתי להב"ח ז"ל שכתב וז"ל: ולפי זה צ"ל, דהא ]אות א'[דאמר רבא הכל מודים וכו', לר' יהושע נמי איצטריך, דסלקא דעתך אמינא דלא אמר ר' יהושע חלקהו אלא ביו"ט, דכתיב בהו בפירוש "עצרת תהיה לכם" , אבל ]במדבר כ"ט, ל"ה[בשבת דלא ניתן לישראל אלא לעסוק בתורה כדכתיב וכו', להכי אתא רבא לאורויי דליתא וכו'. ע"ש. ולענ"ד קשה מהא למאן דאמר דהכל מודים בעצרת, דהא בהדיא כתיב בה עצרת תהיה לכם . וצ"י. ואחר זמן ראיתי להרב ערך השלחן ז"ל סימן שהקשה עליו כן. ע"ש. תקכ"ט ]סק"א[והנה הרב עולת שבת ז"ל כתב, דלפי הכל מודים הוא ]סק"א[אם רוצה לעשות הכל לכם עושה. והמג"א ז"ל ]סק"א[כתב עליו דנשתקע הדבר, דהא כתיב גם כן "שבת לה'" ]שמות , אלא הכי קאמר, אע"ג דר' אליעזר פליג ביו"ט ואמר או כ', י'[כולו לה' ]וכו'[, אבל בשבת בעינן נמי לכם, והוא לא העתיק תיבת נמי, ואפשר שנוסחא מוטעית אטעיתיה. ע"ש. וראיתי ]סק"א[להרב נהר שלום :להרב שבתי וינטורה, שכתב וז"ל ולע"ד הרב עולת שבת נמי פירש דהכל מודים ארבי אליעזר קאי, דאי ארבי יהושע אפילו אי הוה גריס הכל מודים דבעינן לכם אכתי לא ניחא, דביו"ט נמי סבירא ליה לר' יהושע דבעינן לכם, והכי הוה ליה למימר הכל מודים בשבת דבעינן כולו לכם, אלא ודאי ארבי אליעזר קאי. ע"ש. ולענ"ד לא נראה הכי ואתי גם לר' יהושע, ורצונו לומר דבעינן לכם דוקא בלא לה', והיינו כולו לכם. עוד ראיתי להרב הנזכר וז"ל: ועוד אי לה' להכי אתא, א"כ לכם נמי כתיב בשבת בראשית, ותרוייהו בחד קרא "וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'" וכו' . ]שמות ל"ה, ב'[ע"ש. ודבריו אינם מובנים לי, כי דברי המג"א לא קאי על ההוא קרא דבשבת בראשית, אלא על קרא דכתיב בפרשת ואתחנן , ולא על בעשרת הדברים דשם נאמר "שבת לה'" ]דברים ה', י"ג[האי קרא דכתיב ביה "שבת שבתון". ומההוא דכתיב "לכם" אינה ראיה, דלכם כזה כתיב נמי גבי יום הכפורים, כדכתיב "יום , הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם" וגו' ]ויקרא כ"ג, כ"ז[ומאי לכם שייכא ביום הכפורים. אלא דההיא לכם היא על קריאת קדש, וכן גבי שבת היא לענין הקודש. גם מה שהקשה קודם לזה, דבשלמא ביו"ט איצטריך לה' לגלויי אלכם, או לדרוש חציו חציו או לדרוש כולו כולו, אבל בשבת דלא כתיב לכם ומדברי קבלה שמעינן להו, לה' למאי איצטריך. ע"ש. ולענ"ד ]לא[ קשה, דלזה אפשר לומר דאיצטריך לה' לגלויי לן דצריך ג"כ לה', ולא תפרש כדברי הרב עולת שבת דבעינן כולו לכם, אלא צריך לה' וכדברי המג"א ז"ל. וע"ש עוד בדברי הרב ז"ל. וצ"י. ולעיקר קושייתו, אפשר דהרב עולת שבת ז"ל הוא דייק ליה מדלא קאמר דבעינן חציו לכם, דלמה דקאמר דבעינן לכם הוא תרי משמעות אית בה, או קצת לכם ורובו לה' או רובו לכם וקצת לה'. דאי על חציו הוה ליה למימר בהדיא דבעינן חציו לכם, אבל במקצת ובכלו אין צריך לבאר דזה נכנס במה דקאמר דבעינן לכם, ר"ל צריך כולו לכם או צריך מעט, אבל בחצי אינו מובן. ועיין להב"ח ז"ל שכתב בזה. וא"כ ]אות א'[אפשר דהרב עולת שבת ז"ל סבירא ליה דלא שייך לפרש דלכם הוא במקצת, דא"כ בזה הוה פליג ר' יהושע, דמה עדיף יו"ט משבת, ואדרבה דבשבת צריך לענג ביותר, וכמו שמצינו בדברי ר' אליעזר דביו"ט לא בעיא לכם ובשבת בעי, ואיך קאמר דהכל מודים. ולהכי פירש הוא ז"ל דבעינן כולו לכם. ואני אמרתי בחפזי, וצריך ישוב בזה עוד. שם לכבד את השבת וכו'. עיין באר היטב , הגם כי (עב) )סק"א(הרב המור'ה בצפורן שמיר תמ'ה יקרא על )אות מ"ה(בני אדם אשר שבתם וקימתם וכל מעיינם בסדר אכילתם, עם בני ביתם נועצו יחדיו מה נאכל היום ומה נאכל מחר, ועושים שקלא וטריא ומסקנא וכו'. עש"ב. ובסדר אכילה של שבת לילה ויום אינו מן התימה אם עושים דרישה ופרישה, וזהו מה שרמז קרא בפרשת בהר "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" ]ויקרא כ"ה, , רמז על יום השבת שביעית מן השבוע, "וצויתי את ברכתי כ'[לכם בשנה הששית" רומז על יום הששי, וכמו שכתוב בפרשת המן "והיה ביום הששי וגו' והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" יום בשנה. לפי שיש בשבת שלש סעודות ויש ]שמות ט"ז, ה'[הדרגה ביניהם, לכן צריך שקלא וטריא מקודם בסדר אכילתם כדי שיברור מנה יפה לסעודה דעדיפא, כמו שעושים כשמזמינים אדם חשוב וגדול, דעושים הכנה מקודם בסדר הראוי לתת לפניו לפי כבודו, כי שבת יום גדול וקדוש הוא. ועיין נמי בספר קצור של"ה שכך )דף פ"ה ע"ד ]מסכת שבת הנהגת שבת ד"ה כל התענוגים[(כתב: כל התענוגים שמתענג בשבת יהא כוונתו לענגו בשביל השבת, כענין מי שמזמן אורח חשוב וגדול שעושה סעודתו לכבודו וכו'. יע"ש. שם לכבד את השבת וכו'. מצוה לענג השבת, ואף אם מכוין (עג) לשם תענוג וגם לשם מצוה יצא . שם (עד) ולא אמרו עשה שבתך חול וכו' אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב הרב בעל מגן דוד סימן ]ט"ז[רמ"ב וז"ל: וכתב הב"י, דאיתא בפרק ערבי פסחים וכו' ]סק"א[עד ונמצא הכל ניחא בס"ד. עכ"ל. כנראה דהבין דמשניות הללו הן סמוכות במקום אחד, וליתא, דבפירוש כתב רש"י בפרקי אבות ז"ל: יאודה בן תימא וכו', בסמוך לההיא דר' עקיבא ]פ"ה מ"כ[אומר עשה שבתך חול ואל תצטרך וכו', תנינא לה במסכת פסחים פרק ערבי פסחים ואתא לאורויי וכו'. עכ"ל. וצ"ע. ]קיב.[שם (עה) ולא אמרו עשה שבתך חול וכו' אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב הט"ז , בטור הביא )סק"א(]וכו'[, וכתב ב"י ]וכו'[, ולעד"נ ]וכו'[. צריך בירור, דממה שכתב רש"י ז"ל הוי עז, התחזק במצוה יותר מכדי ]אבות פ"ה מ"כ[יכולתך, משמע דאיירי בכל המצוות, ומהי תיתא להוציא שבת מכללן, ויפה כתב הרב ב"י דרש"י לא גריס האי וכדתנן, וגם הב"ח הסכים עם הב"י. ]אות ג'[שם (עו) ולא אמרו עשה שבתך חול וכו' אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב הב"י , )דף קנ"ח ע"א שיטה ט"ז(ונראה שרש"י לא היה גורס וכו'. נ"ב: עיין בספר ט"ז , )סק"א()דף ס"ב ע"ג(. ובספר אור יקרות שם (עז) ולא אמרו עשה שבתך חול וכו' אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. כן הכריח הטור ממה שמצא בפרקי אבות לרש"י, דאמתניתין דיהודה בן תימא אומר הוי ]פ"ה מ"כ[עז כנמר, כתב וז"ל: תכף לאותה משנה ר' עקיבא אומר עשה שבתך חול שנויה ההיא דבן תימא, לאורויי דר' עקיבא לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. וכתב הרב ב"י, כלומר דבערבי פסחים מייתי להא דר' עקיבא, ומסיים, תנא ]פסחים קיב.[דבי אליהו אע"פ שאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול וכו', אבל עושה הוא דבר מועט כדתנן ר' יהודה בן תימא וכו', ונראה דלא היה גורס כדתנן, דא"כ לא היה צריך ללמוד מסמיכות. עכ"ל. ודבריו אינם צריכים ביאור, כי זה לשון רש"י שם בפרקי אבות במשנה: יהודא בן תימא ]וכו'[, בסמוך לההיא דר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול, תנינא לה במסכת פסחים, ואתא לאורויי לן דלא אמר ר' עקיבא אלא במי שהשעה דחוקה לו ביותר, אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר לעשות רצון אביו שבשמים. ע"כ. ומדהוכיח רש"י זה מהסמיכות, שמע מינה לא הוה גריס התם בגמרא כדתנן, דאי הוה גריס הכי אין צריך להוכיח זה מהסמיכות. והרב ט"ז כתב וז"ל: ולעד"ן דשפיר גריס ]סק"א[כדתנן, דאי לאו סמיכות, הוה אמינא דרבי יהודה בן תימא לא איירי מענין שבת, ומכח הסמיכות דרשינן ליה, ובא רש"י במסכת אבות, דלא תקשי מנא ליה להתלמוד באמת דבן תימא מיירי משבת, לזה גילה רש"י שם באבות דמסמיכות ילפינן לה. עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים. כתב עוד הרב ט"ז בשם הב"ח , דהלל מודה ]אות ו'[]ביצה טז.[דכבית שמאי עדיף. וקצת קשה, דאם כן למה היה עושה מעשה דלא כבית שמאי. וי"ל דזה רמז במה שכתב בברייתא אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים וכו', ופרש"י בוטח שתזדמן לו נאה לשבת, והיינו דלרוב ]ד"ה לשם[דבקותו במדת הבטחון לא היה נותן אל לבו לידאג ביום מחר, שהיה בריא לו ויודע שהמקום ימלא חסרונו בכל דבר, וכדאיתא ]בברייתא[שאמר מובטח אני שאין זה בתוך )במשנה(]ברכות ס.[ביתי. שם (עח) ולא אמרו עשה שבתך חול וכו' אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. הטור כתב וז"ל: כמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א"א ז"ל, כמוני היום שיש לי מעט משלי וכו', אחר כך מצאתי בפרקי אבות לרש"י שפירש על ההיא ]פ"ה מ"כ[משנה דר' יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, תיכף לאותה משנה ר' עקיבא אומר עשה שבתך חול וכו'. ע"ש באורך. וחזה הוית להרב יעב"ץ בספר עץ אבות על משנת יהודה בן תימא, שהביא לשון הטור הלז, וכתב וז"ל: ופליאה על הטור דאשתמיטיתיה תלמוד ערוך פרק ערבי פסחים ]קיב.[בשם תנא דבי אליהו, ולא היה צריך לטרוח אחר מציאה זו בפירוש רש"י המדומה. גם דברי ר' עקיבא לא משנה הם, ואינם שנויים סמוך להא דבן תימא, אלא גמרא מפרש לה הכי, גם זו עדות מספקת על זיוף כינויו שם פירש"י דאבות. עכ"ל. ועמו ,הסליחה השולח אמרתו נגד אור עולם רבנו בעל הטורים ומי זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו להתריס נגד הטור שמעיד שהוא פירש"י ולומר שאינו פירש"י, וכבר אנו בעניותנו כתבנו במקומו על זה, ומצינו לרבותינו בעלי התוספות בפירוש התורה שמיחסים פירוש זה לרש"י. ודי בזה. עוד תמיה אני מה מקשה ומה משיג, וכבר מרן בבית יוסף כלאחר יד בנועם שיח מתרץ הכל בשפה ברורה וחיך מתוק, ועוד הוסיף לבאר הרב דרישה , הלא בספרתם בטלו את המעוררי'ן. ועיין מה ]אות ג'[שכתבנו בעניותנו בקונטריס פתח עינים בס"ד. )בפסחים דף קי"ב(שם (עט) ולא אמרו עשה שבתך חול וכו' אלא למי שהש עה דחוקה לו ביותר. כתב בט"ז , אפילו מי שצריך )סק"א(וכו', וכתב ב"י, דאיתא פרק ערבי פסחים תנא דבי אליהו ]קיב.[וכו', לזה גילה רש"י שם באבות דמסמיכות ילפי לה. ]פ"ה מ"כ[]ע"כ[. נראה מדברי הט"ז, שהיה סובר דרש"י מפרש דיליף הא מילתא מדנסמכו במסכת אבות דברי בן תימא לדר' עקיבא אומר עשה שבתך חול, ובאמת לא כן הוא, דבמסכת אבות לא הוזכר כלל שם דר' עקיבא אומר עשה שבתך חול וכו', אלא כוונת רש"י דדריש סמיכות, היינו מדסמכו הגמרא במס' פסחים תיכף לדר' עקיבא שנויה ההיא דבן תימא. וכן ראיתי ברש"י על מסכת אבות שנדפס אצל ספר מדרש שמואל, וזה לשון רש"י שם: יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, בסמוך דאמר עשה שבתך חול תנינא לה במסכת פסחים, לאורויי לן דלא אמר ר' עקיבא אלא במי שהשעה דוחקת לו ביותר, אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד שבתות וימים טובים. עכ"ל. וא"כ מוכח מזה כדברי הב"י, גם בספר תוספת שבת השיג בזה על הט"ז. ]סק"ב[שם (פ) ולא אמרו עשה שבתך חול וכו' אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב ט"ז , אחר כך מצאתי )סק"א(בפרקי אבות לרש"י שפירש על ההיא משנה דר' יהודה ]פ"ה מ"כ[בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו', שכתב וז"ל: תיכף לאותה משנה ר' עקיבא אומר עשה שבתך חול שנוי ההוא דבן תימא אינה משנה כלל, ומכל שכן שאין זכר הימנה בסוף פרק ה' דאבות אצל ר' יהודה בן תימא, ובפירוש המיוחס לרש"י כתב שם שבגמרא פסחים מו באים זה אצל זה, וסגנונו )דף קי"ב ע"א(של רבנו פלאי. שם (פא) ולא אמרו עשה שבתך חול וכו' אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. בטור או"ח הביא )סימן רמ"ב(מפירוש רש"י על פרקי אבות , שפירש על משנה דר' ]פ"ה מ"כ[יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו', וזה לשונו: תיכף לאותה משנה ר' עקיבא אומר עשה שבתך חול שנויה ההיא דבן תימא, לאורויי דר' עקיבא לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר, אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד שבתות ביותר. וכתב מרן בב"י, דנראה דרש"י לא היה גורס בפסחים )קיב.("כדתנן" ר"י בן תימא אומר וכו', דאם כן לא היה צריך ללמוד מסמיכות דההיא דיהודה בן תימא לדר' עקיבא, אלא דלמה נכתב שם ההיא דיהודה בן תימא אלא להוכיח שצריך לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד השבת. ע"ש. והט"ז כתב, ולענ"ד דשפיר )סק"א(גריס רש"י הך לישנא כדתנן, דאי לאו סמיכות, הוה אמינא דר"י בן תימא לא מיירי מענין שבת, ומכח הסמיכות דרשינן ליה, ובא רש"י במסכת אבות, שלא תקשה מנא ליה להתלמוד באמת דבן תימא מיירי משבת, לזה גילה רש"י דמסמיכות ילפינן לה. עכת"ד ע"ש. והוא תימה, דהסמיכות שכתב רש"י לאו דאיכא סמיכות משניות אהדדי שסמכם רבנו הקדוש, דבאמת משנת ר' עקיבא אומר עשה שבתך חול וכו' ליתא כלל במסכת אבות, אלא כוונת רש"י דאיכא סמיכות דאסמכינהו הגמרא להדדי, וא"כ לא שייך לומר דהגמרא יליף מסמיכות, דהסמיכות הוא דקעביד לה. ולא מצאתי במפרשים מי שנרגש בזה. וכן תמה מוה"ר חיים חורי )נר"ו( ]זצ"ל[. וצ"ע. שם (פב) ולא אמרו עשה שבתך חול וכו' אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. הטור כתב, מצאתי בפרקי אבות ]פ"ה ]לרש"י[ שפירש על ההיא משנה דר' יהודה בן תימא הוי מ"כ[עז וכו', שכתב, תכף לאותה משנה ר' עקיבא אומר עשה שבתך וכו' שנויה ההיא דבן תימא, לאורויי וכו'. ע"ש. והב"י כתב שרש"י לא היה גורס בפסחים "כדתנן" רבי יהודה )דף קי"ב ע"א(בן תימא אומר, דא"כ לא היה צריך ללמוד מסמיכות. ע"ש. והט"ז ז"ל כתב, ואילו לא היה דברי רש"י הייתי מפרש )סק"א(דבן תימא לא מיירי כלל בשבת ]וכו'[, ושפיר גריס רש"י הך לישנא כדתניא ]וכו'[. ע"ש. ולענ"ד נראה דשפיר יש לפרש דברי ר' יהודה בשבת, דהרי הוא קאמר לעשות רצון אביך שבשמים, ושבת נמי הוא רצון אביו שבשמים, ומה לי עונג שבת מכל המצוות שצריך האדם לזרז את עצמו מהם. וגם שהוא מעביר על מדותיו של אדם, מ"מ הכל הוא לעשות רצון אביו שבשמים. ורש"י דרש סמיכות לזרז את האדם טפי, ואי אית ליה גירסת שוב עלה ברעיוני לפרש הכל בסגנון אחר, והוא דדברי רש"י ז"ל לא קאי על מתניתין דפרקי אבות כלל, דזה לא מצינו הסמיכות בפרקי אבות, אלא כוונת רש"י בההיא פרקא דפסחים דשם סמך מתניתין דר' יהודה בן תימא לדברי ר' )דף קי"ב ע"א(עקיבא, ולא קאי על המשניות בפרקי אבות אלא על הגמרא. ולפי זה דברי הט"ז אינם מובנים. ועיין להפרישה ז"ל . וכן ]אות ג'[נראה בכוונת הב"י, דסמיכות שכתב רש"י ז"ל היא על סוגיא דפסחים ולא בפרקי אבות, דשם לא סמכינהו. ועיין להרב נהר ]סק"ב[, ועיין להרב מחזיק ברכה ז"ל ]סק"ד[שלום ז"ל .. וק"ל ואחר זמן ראיתי להרב תוספת שבת ז"ל שכתב כן, וששתי ]סק"ב[עד מאד שנתכוונתי לאמתה של תורה. שם עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. בטור עשה (פג) שבתך חול וכו'. נלע"ד ליישב מאמרם ז"ל הנראים כסתרי אהדדי, דבמקום אחד אמרו רבותינו ז"ל לוו ]ביצה טו:[עלי ואני פורע, והא דאמרו עשה שבתך חול, היינו ]שבת קיח.[שלא יבא ליקח מן הקהל כעניים. וזהו דיוק ואל תצטרך לבריות, שפירושו ליקח צדקה בר מינן. אך ההיא דלוו עלי מיירי בעשיר קצת שיכול ללוות ילוה ויעשה שבתו כפי השגת ידו, והקב"ה פורע מעט מעט ולא בשופע כל כך, ולא יצטרך לקופה של צדקה. ודו"ק.)המגיה(. שם עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. כתב הב"י, כן (פד) כתבו התוספות ברפ"ב דביצה, אמר הקב"ה לוו עלי וכו'. נ"ב: עיין בספר תולדות יעקב יוסף )בדף פ"ט ע"א ]ריש פרשת , שהביא משם המגיד לתרץ קושיית התוספות, דביאר קדושים[(עליה על פי הגמרא אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות ]שבת קיח:[וכו', למה דוקא שתי שבתות וכו', ופירש כי אדם השלם צריך לשמור שבת בשתי בחינות, האחת בדברים הנוגעים לגופו, ושנית לנשמתו, וביאר ע"פ משל וכו', כי מה שאמרו עשה שבתך חול ר"ל שבתך ולא על הקב"ה יעשה חול, ולא יצטרך לבריות בתענוגי הגוף, מה שאין כן מה שאמר לוו עלי ואני פורע, כשיעשה לצורך שמחת הנשמה לשם הקב"ה אז הוא פורע. ע"כ. ועש"ב. ועיין מה שכתב הרב חוט המשולש למהר"י )דוראן(]דיוואן[. )דף ל"ו ע"ב(שם עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. נ"ב: עיין מה (פה) שכתב מורנו הרב מעיל צדקה , )בסימן תר"ן דף ל"ט ע"ב(ובמה שרמז אממו"ר בספר צדקה לחיים )בסימן תרס"ט דף מ"ד . ועיין עוד עליו בספר ראה חיים . ע"ב()ח"ב פרשת תבוא(שם ,כתב בטור (פו) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. מצאתי בפרקי אבות לרש"י, שפירש על המשנה דר' ]פ"ה מ"כ[יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים, שכתב: תיכף לאותה משנה ר' עקיבא אומר עשה שבתך חול שנויה ההיא דבן תימא וכו'. ועיין ב"י דרש"י לא גרס בפסחים כדתנן. ע"ש. והנה נאמן עלינו עדות )דף קי"ב ע"א(רש"י על הסמיכות. ואשר נראה בפירוש הסמיכות, דבתוספות ריש פרק ב' דביצה הקשו, דשם אמר "כי חדות ה' ]טו: ד"ה לוו[הוא מעוזכם" , אמר הקב"ה לוו עלי ואני פורע, והא ]נחמיה ח', י'[ר' עקיבא אמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ונלע"ד דהעושה לשם שמים דהיינו חדות ה', אזי הוא מעוזכם, והיינו לוו עלי בשבילי ואני פורע, כי הלואה בשבילי היתה, אבל אם כוונתו למלאות כרסו, אזי עשה שבת'ך דייקא חול, דלמה יפרע הקב"ה ולא בשבילו לוה. וידוע כי יותר בנקל יכול אדם לכוין לשם שמים כשמסגף עצמו ממה שיכוין באמת לשם שמים כשמתענג, ועל כן לאחר שאמר ר' עקיבא עשה שבת'ך חול כנ"ל, בא ר' יהודה בן תימא לומר הוי עז וגבור לעשות רצון אביך שבשמים ולא רצונך אף בתענוגים, וממילא לא תצטרך לעשות שבת חול כי לוו עלי ואני פורע, וע"כ צריך עזות וגבורה לאהבה את ה' יתברך בתענוגים. שם עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. עיין ט"ז (פז) )סקכ"ז(. נ"ב: איתא בגמרא דביצה , א"ל ]סק"א[)דף ט"ו ע"ב(הקב"ה לישראל, בני לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי הא דאמר עשה שבתך חול ואני פורע. והקשו התוספות ]ד"ה לוו[ואל תצטרך לבריות, ]ותירצו[ הני מילי כשאין לו לפרוע. ע"ש. תירץ, דההיא דעשה שבתך חול והגאון פתח עיניים ]שם ד"ה לוו[איירי כשאינו מוצא מי שילוה לו, כי עני הוא ולא יאמינוהו וכו'. ולעד"נ דההיא דעשה שבתך חול איירי בעני שיש לו פרנסה בצמצום כפרנסת ימי החול, שלא יצטרך לבריות ולא לידי הלואתם, אלא כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת. ומה שאמרו לוו עלי, מיירי בעניים כל כך דביום שלא ימצאו פרנסה נשארים הם בתענית, עליהם אמרו לוו עלי ולא ישארו בתענית, אלא לווין ואוכלים והקב"ה פורע. וכן נראה שהוא דעת רבנו הטור שסיים, ועל כן צריך כל אדם לצמצם בשאר הימים וכו', משמע שאינו רשאי להיות נצרך לבריות, ואע"פ שאין לו יותר מכדי פרנסת החול. שם עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. עיין עטרת (פח) זקנים , ולא אמרו עשה שבתך חול וכו' אלא ]סק"א[למי שהשעה דחוקה לו ביותר שאין לו אלא מן הצדקה, אבל בשאין לו ורוצה ללוות, על זה אמרו חז"ל , אמר ]ביצה טו:[הקב"ה בני לוה עלי ואני פורע. ע"ש. ונ"ל דכתב בספר שפת אמת בפרשת תרומה בתוך המאמר וז"ל: וזה )שנת תרל"א(""ושכנתי בתוכם , כי הכל תלוי באדם אף להמשיך ]שמות כ"ה, ח'[קדושתו יתברך ]וכו'[, וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה על מה שכתוב "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" ]ירמיה י"ז, , כי כפי בטחון האדם בו יתברך כן יש לו מבטח באמת, וכן ז'[כתוב במדה שאדם מודד מודדין לו וכו', וכפי ]סנהדרין ק.[האמונה שנמדד לאדם שהכל מה' יתברך, כן מודדין לו בהתגלות כפי אמונתו. ע"ש בשפת אמת. אם כן מי שיש לו בטחון גדול בהקב"ה שבודאי מזמין לו הקב"ה שיוכל לפרוע, אותו האיש יוכל ללוות על שבת בבטחונו שהקב"ה מזמין לו שיוכל להחזיר את החוב, אבל בלא זה אמרינן עשה שבתך חול, כמובן. עוד נ"ל לחלק, דראיתי בספר סידורו של שבת ]שרש ה' ענף , שכתב על הא דאיתא בחז"ל , ג' עלה ז'[]פסחים סח:[הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, שודאי עיקר תענוג שבת בתענוג רוחני וברזין דאורייתא, אבל צריך נמי לכם לשמח את גופו. ודע לך כי אכילת שבת היא כולה רוחנית כולה קודש, ועל זה רמז הקרא "ויום השביעי יהיה לכם קודש" , פירוש שביום השביעי אפילו "לכם" שהוא ]שמות ל"ה, ב'[אכילה ושתיה הגשמית היא קודש, באופן שיהיה אוכל לשם זה. ע"ש. וכתוב בהשל"ה הקדוש )מסכת שבת ]ריש[ פרק תורה , דע כי השבת מורה על שורש האמונה ושורש כל אור(התורה, כי השבת מורה על החידוש וכו' כי הוא לבדו ואין זולתו, וכל מה שיש בנמצא הן גשמי הן רוחני הכל הוא ממציאותו, כי הוא חידש הכל יש מאין, והוא רבון כל העולמים. ע"ש. אם כן אותו איש שיש לו עונג שבת בתענוג רוחני וברזין דאורייתא, אלא דבשבת בעינן נמי "לכם" שהוא אכילה ושתיה, אבל עיקר עונג שבת הוא לו ברזין דאורייתא, על זה האיש אמר הקב"ה בני לוה עלי ואני פורע, אבל אדם פשוט שאוכל בשבת אכילה גשמית, אמרו חז"ל ]שבת קיח.[עשה שבתך, שהוא 'שבתך גשמי', חול ואל תצטרך לבריות. כנ"ל. ומציאה מצאתי בפרשת ראה על פסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון" בפנים יפות, שהביא קושיית ]דברים ט"ו, ד'[התוספות בריש פרק שני במסכת ביצה, על הא דאמרו חז"ל לוה עלי ואני פורע, מהא דאמרו עשה שבתך חול, וזה לשונו: דודאי אם ]בטחונו[ חזק בה' בלי שום ספק שודאי ה' )בטחונך(יתברך ישלם לו, בזה אמר לוו עלי ואני פורע, כמו שנאמר "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" . ]ירמיה י"ז,ז'[פירוש, כפי חיזוק בטחונו בה' בודאי יהיה ה' מבטחו, כדכתיב "ויבטחו בך יודעי שמך" , אבל כשאין בטחונו ]תהלים ט', י"א[חזק כל כך, בזה אמרו עשה שבתך חול, כי אולי לא יתן לו ה' לפרוע. ע"ש. ולפי זה יש לפרש במה שכתב המחבר אפילו מי שצריך לאחרים בהקב"ה, ולא אמרו עשה שבתך חול אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר, דהיינו שאין לו דעת להבין כי שבת הוא שורש אמונה ושורש כל התורה, אלא אוכל בשבת בפשטות בגשמי לבד, וזה מפני שהשעה דחוקה לו שאין לו אלא מה שנותנין לו מן הצדקה, כי העניות מעברת על דעת קונו, כמו שכתב בשפת אמת בפרשת ואתחנן . ע"ש. ובזה אמרו עשה שבתך חול )תרנ"ה(כמובן. שם עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. אפשר לומר גם (פט) כן דזהו כוונת אומרם עשה שבתך חול, ר"ל, ]שבת קיח.[ממה שתצמצם בפרנסתך בחול שלא תאכל ותהנה כל צרכך, מזה תעשה כבוד השבת, ואל תצטרך לבריות, שלא תהנה בחול כל צרכיך ותצטרך לחזור על הפתחים בשביל עונג שבת. שם ואל תצטרך לבריות. כתב ב"י (צ) )דף קנ"ח עמוד ראשון שיטה , אינו חייב להצר עצמו ולשאול מאחרים וכו'. נ"ב: א'(. וכן כתב בספר סדר היום ]סדר ערב שבת ד"ה והכלל העולה[שם שהשעה דחוקה. כתב הטור , אם (צא) )דף קנ"ח ע"א שיטה ח'(אני בכלל עשה שבתך חול וכו'. נ"ב: נראה לי דלא אלא למי שאין לו מזון אלא שיעור אמר ר' עקיבא ]שבת קיח.[שתי סעודות שלא יקח מהתמחוי, ולא כאלו שמקמצין בהוצאת שבת אף שאין השעה דחוקה להם ביותר, ולקצת מהם אין השעה . דחוקה כלל. באר שבע )דף קי"ט(]באר מים חיים סימן א'[שם שהשעה דחוקה. כתב מג"א , למי שהשעה (צב) )סק"ב(דחוקה לו, היינו מי שיש לו מזון י"ד סעודות וכו', לא יטול מן הצדקה לאכול סעודה שלישית, וברמב"ם ]בפירוש וכו', ומ"מ אם אין לו אלא שתי סעודות, המשניות פאה פ"ח מ"ז[לא יטול מן הצדקה לאכול סעודה שלישית וכו'. לכאורה האי מ"מ וכו' תמוה, דהא הך כבר כתב לעיל בדעה קמייתא, וגם להרמב"ם נמי לא יטול רק יאכל סעודת מוצאי שבת בשבת. ונ"ל דרצונו לומר דאם אין לו אלא שתי סעודות בצירוף סעודת מוצאי שבת, מ"מ לא יטול כדי לקיים סעודה שלישית ויבטלה, וקאי לדעת הרמב"ם שכתב לפני זה דלרבנן ]שבת קיח.[לא מוקמינן כר' עקיבא, היינו אם אפשר למלאות בסעודת מוצאי שבת, אבל אם עם סעודת מוצאי שבת אין לו רק שתי סעודות, סבירא להו לרבנן נמי כר' עקיבא דיעשה שבתו חול כמו לרבי חידקא, והא דכתב דלרבנן מוקמינן כדמשני ]מ[עיקרא וכו', היינו בדאפשר למלאות בסעודת מוצאי שבת. וק"ל. יש לו שתי סעודות על שבת, משום הכי לא יטול, כיון דיש לו למלאות בסעודת מוצאי שבת, אבל אם בצירוף סעודת מוצאי שבת אין לו רק שתי סעודות, יטול כדי למלאות סעודת השלישית, דהא לרמב"ם רבנן לא סבירא להו כר' עקיבא, וזה אינו, כמו שהוכחתי לעיל במג"א. וק"ל. שם שהשעה דחוקה. כתב מג"א , ומ"מ וכו'. עיין (צג) )סק"ב(הסוגיא פרק כל כתבי , ולא הבנתי דבריו, )דף קי"ח ע"א(דאי מיירי במי שלא התחיל ליקח ויש לו שתי סעודות, האחת לליל שבת והאחת לשחרית יום השבת ולא יותר, למה לא יטול, והרי אף בחול בכל יום אי לית ליה סעודה בשחרית וסעודה בערב יטול, ולמה יגרע שבת, וכיון שצריך ליטול בשביל מוצאי שבת, יאכלנה בשבת לסעודה שלישית במנחה קודם לילה לדעת הרמב"ם , והוא נכון, דמשמע כן ]בפירוש המשניות פאה פ"ח מ"ז[בגמרא גם שלא לר' עקיבא, ואי בהתחיל ליטול, פשיטא שיטול אפילו ארבע סעודות, שלש לשבת והרביעית למוצאי שבת. ע"ש בתוספות שם בגמרא ובתוספות, ובבבא בתרא )דף ט' ע"א()ד"ה . וצ"ע. שבת(שם שהשעה דחוקה. כתב המג"א שהשעה וכו', (צד) )סק"ב(והיינו כדמשני בגמרא מעיקרא וכו'. ]שבת קיח.[פירוש, מתחילה לא השיג הגמרא חילוק הנ"ל, ולא ידע לחלק בין עשיר לעני לענין סעודת שבת, והיה קשה לו הא דתנן ]פאה מי שיש לו ארבע עשרה סעודות לא יטול מן התמחוי פ"ח מ"ז[מני, לא רבנן ולא ר' חידקא, דהרי לית ליה לשבת אלא שתי סעודות, וצריך לדחוק לרבנן לא יאכל במוצאי שבת, אלא אותו סעודה יאכל ג"כ בשבת, ולר' חידקא גם בערב שבת לא יאכל, אלא יניח גם כן לשבת. אבל לתירוץ הגמרא דמתניתין מני ר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול, אם כן אותו עני אינו מחויב על פי הדין רק לאכול שתי סעודות, ושאר עמא לכל חד כדאית ליה, לרבנן שלש ולר' חידקא ארבע, א"כ על פי הדין יאכל במוצאי שבת ולא צריך לאכול בשבת, אלא הזריז יניח באמצע השבוע. וכנ"ל לפי פשוטו. אבל הרמב"ם ]בפירוש המשנה שם[סבירא ליה דהגמרא לא תירץ הא מני ר' עקיבא היא אלא לר' חידקא, משום קושיא שניה וכל יום ערב שבת ליתיב בתעניתא, אבל קושיא הראשונה כבר תירץ הגמרא, שיאכל ]בשבת[ מה שיש לו לאכול באפוקי שבת, ולא חזר הגמרא מזה, משום הכי פירש ג"כ במשנה כן, שיעשה כן על פי הדין. אבל מה שנ"ל כתבתי. שם שהשעה דחוקה. עיין בדברי המג"א שתמה על (צה) ]סק"ב[הרמב"ם בפירוש המשנה , שכתב בהך )פאה פ"ח ]מ"ז[(דמי שיש לו מזון י"ד סעודות לא יטול מן הצדקה, וכתב דהך סעודה שרוצה לאכול במוצאי שבת יאכל בשבת למנחה, והרי בתחלה, ואחרי זה זהו היה דעת הש"ס בשבת )דף קי"ח ע"א(מסקינן דאין צריך כלל כדר' עקיבא, דאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ועיין לקמן שישבתי )סימן רע"א(דברי רבנו בטוב טעם ודעת. ובלאו הכי לא ידעתי מה קשיא ליה, פשיטא, כיון דאפשר לאכול שלש סעודות בשבת ולא יצטרך לבריות, דצריך לעשות כן שיאכל סעודה שלישית ולא יאכל במוצאי שבת כלום. שם שהשעה דחוקה. כתב מג"א , שהשעה וכו' ומ"מ (צו) )סק"ב(אם וכו'. פירש מחצית השקל, דלהרמב"ם ]פאה פ"ח מ"ז[נמי לרבנן ממעט בסעודת שבת, ד קיימא לן כר' עקיבא ]שבת . ע"ש. וצ"ע, דלהרמב"ם אומרים לו מה שיאכל במוצאי קיח.[שבת יאכל בשבת, א"כ לא יחסר לו מסעודת שבת, ואין צריך למעט מסעודת שבת רק שלא יאכל במוצאי שבת. ואפשר דנפקא מינה דאם העני לא אכל בליל שבת, ויש לו שתי סעודות, לשבת ולמוצאי שבת, שאל יטול כדי לאכול שלש סעודות ביום השבת כדאיתא בסימן רצ"א , רק יאכל שתי סעודות בשבת )סעיף א'(בשביל עשה שבתך חול, דקיימא לן כר' עקיבא. שם שהשעה דחוקה. נ"ב: וכתב על זה המג"א וכו' (צז) ]סק"ב[בשם הבאר שבע )היינו מה שכתב בקונטרס באר מים חיים שם , ובזה גם כן תשובה למה שנסתפק הטור הכא על עצמו. סימן א'(ע"ש. אכן לפי זה לא יתכן שפיר הא דאיתא בתנא דבי אליהו, הובא ג"כ בפסחים שם וכן שבת , אבל )דף קי"ב ע"א()דף קי"ח ע"א(עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו וכו', ומשמע דאין לו אף מזון שתי סעודות, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים )פ"ו בזה הלשון: לעולם ידחוק אדם עצמו, ויתגלגל ה"ח( ]פ"י הי"ח[בצער, ואל יצטרך וכו', וכן צוונו חז"ל, עשה שבתך חול וכו'. וכן כתב בהלכות שבת . ע"ש. )פ"ל ה"ז(שם שהשעה דחוקה. כתב באר היטב , דאם יש (צח) )סק"ב(לו מזון שתי סעודות בכל יום, לא יטול מן הצדקה סעודה שלישית. ]ע"כ[. וברמב"ם בפירוש המשניות ]פאה פ"ח כתב, דלא יאכל במוצאי שבת ויאכל סעודה שלישית. מ"ז[מכל מקום אם אין לו רק שתי סעודות, לא יטול מהצדקה לאכול סעודה שלישית. מג"א . ולא הבנתי דבריו, דאי ]סק"ב[מיירי במי שלא התחיל ליקח, ויש לו שתי סעודות אחת לליל שבת ואחת לשחרית ולא יותר, למה לא יטול, והרי אף בחול אם לית ליה סעודה בשחרית וסעודה בערב יטול, וכיון שצריך ליטול בשביל מוצ"ש, יאכלנה בשבת בסעודה שלישית. חמד ]סק"ג[. ובאשל אברהם משה ולבושי שרד ]סק"ב[]סק"ב[תירצו דמיירי ביתנו לו במוצ"ש ולא יצטרך ליטול מהצדקה. שם שהשעה דחוקה. כתב מג"א וכו', ומ"מ אם אין (צט) )סק"ב(לו אלא שתי סעודות, לא יטול מן הצדקה לסעודה שלישית וכו'. ]ע"כ[. אבל אם מכל מקום צריך ליטול מן הצדקה, נותנים לו גם סעודת מוצש"ק. כן כתבו תוספות שבת )דף קי"ח . ועיין מחצית השקל כתב בשם התוספות ע"א ד"ה והא(]שם[דנותנים לו סעודה שלישית, אבל בתוספות שבת הנ"ל מבואר דנותנין לו גם ס עודת מלוה מלכה. ע"ש. שם שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב במג"א , לווין (ק) )סק"ב(ברבית לצורך סעודת שבת וכו'. ונלע"ד להוכיח דאיירי . ע"ש. דאם לא ברבית דרבנן, כמבואר ביו"ד )סימן ק"ס סעיף י"ח(כן קשיא מהאי דסנהדרין גבי מעשה דבר ביניתוס )דף כ"ה ע"א(דאסהידו ביה תרי סהדי, חד אמר ]קמי[ דידי אוזיף ברבית, )קמא(וחד אמר לדידי אוזפן ברבית, פסליה רבא וכו', ופריך הש"ס והא רבא הוא דאמר לווה ברבית פסול לעדות וכו'. יעו"ש. ואי אמרינן דלווין ברבית לצורך שבת אפילו ברבית דאורייתא, מה פריך הש"ס, דילמא איירי שהיה לווה בערב שבת דלא היה לו לסעוד בשבת, ואין איסור ללווה, ומכל מקום מלוה עביד איסור ומשום הכי פסיל לבר ביניתוס. אלא על כרחך דלא אמרינן שמותר אלא ברבית דרבנן, וכעין דאמרינן לענין יתומים שמה ביו"ד, ושפיר פריך הש"ס בסנהדרין, דמשמע ברבית דאורייתא הלוה לו מדפסיל למלוה, וזה נכון ואמת בעיני. שם לו ביותר. כתב המג"א , לווין (קא) שהשעה דחוקה ]סק"ב[ברבית וכו'. היינו אבק רבית שרי, כגון הלוואת סאה בסאה אפילו אין לו . ויש מפרשים ע"י היתר או מהעכו"ם, זה אין צריך לומר והוי פשיטא. שם שהשעה דחוקה לו ביותר. נ"ב: כתב מג"א , (קב) ]סק"ב[לווין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה. שם שהשעה דחוקה לו ביותר. ירושלמי פ"ב דמועד קטן (קג) וריש פרק בן סורר , א"ר יוחנן ]ה"ג[]סנהדרין פ"ח ה"ב[לווין ברבית לחבורת מצוה ולקדוש החדש. וכתב בספר שבלי הלקט סימן ]נ"ה[, משמע מהכא דהוא הדין לכל סעודת )י"ז(מצוה, והרב מגן אברהם הביאו בלשון הזה: לסעודת שבת )סק"ב(או סעודת מצוה. והרב אליה רבה כתב קרוב ללשון )לכל(]סק"ח[זה משם ספר תניא . ע"ש. ובספר תניא הביא ]רבתי[)סימן יו"ד(הירושלמי וסיים: והוא הדין לסעודת שבת וימים טובים שסעודות מצוה הן. וכתבו הרב קרבן העדה )פ"ב דמועד קטן ]ד"ה , והרב פני משה בתוספותיו לווין ברבית[()פרק בן סורר(]מראה הפנים , דמיירי ברבית דרבנן, וכן כתב הרב באר יעקב ד"ה לוין ברבית[)דף י"ב ע"ב(. אבל הרב קרבן נתנאל בספר נתיב חיים כתב, ]על גליון הש"ע[לווין ברבית, פירוש מעכו"ם, דבלא מצוה אסור כדאיתא ביו"ד, אבל מישראל אסור משום ולפני עיור. עכ"ל. ובתוספת שבת כתב, לווין ]ב[רבית לצורך כבוד שבת, ]סוף ההקדמה לסימן[והיינו מעכו"ם, או מישראל דרך היתר. עכ"ל. וק"ק, דללוות מישראל דרך היתר לא צריכא למימר, דכשהוא דרך היתר מותר אף לצורך חול. גם מה שכתב ללוות מעכו"ם ליכא רבותא, דמה שאסרו רבותינו היינו להלוות לעכו"ם אלא בכדי חייו, כמבואר , ושם מבואר דהאידנא בכל ענין שרי ביו"ד )סימן קנ"ט ]ס"א[(להלוותם, אמנם ללוות מעכו"ם שכתב הרב נתיב חיים דבלא מצוה אסור ללוות כדאיתא ביו"ד, לא חזינא בהאי סימנא ביו"ד. ובא וראה מה שכתב הרב גדולי תרומה )דף רל"ד ע"ד ]שער מ"ו וז"ל: והא דלא מייתו רבנו והטור התירא ח"ד סימן ט'[(ללוות מהם, היינו משום דאף להלוות להם לא הוו מייתו להו אלא לומר דאע"ג דמדאורייתא שרי, רבנן גזרו עליה שמא ילמוד ממעשיו, אבל ללוות מהם דלא גזרו, דליכא למיחש שילמוד, כל שכן דמדאורייתא שרי, ולא הוצרכו לאומרו. עכ"ל. והביא דבריו וכתב, והוא פשוט. וכן הרב כנה"ג )יו"ד סימן קנ"ט ]הגה"ט סק"ב[(מוכח מכמה דינים שם בהלכות רבית, דפשיטא דללוות מעכו"ם שרי. ]ועיין מה שכתבנו בעניותנו בספרי הקטן ראש דוד )פרשת . ע"ש ודוק[. חיי שרה דף י"ח סוף ע"ב(ומאחר שכן, היה נראה כמו שכתבו הרבנים הנזכרים, דיכולים ללוות מישראל ברבית דרבנן לצורך סעודת מצוה ולקדוש החדש, וליכא משום ולפני עיור, דכשהמלוה יודע דהלווה לצורך סעודת מצוה לווה, שרי להלוותו ברבית דרבנן, דבכי האי גוונא לא גזרו, ורב גובריה אמרה מר ניהו ר' יוחנן גדול האמוראים. כן נראה לכאורה. אמנם לא אכחד דאינו מתישב על הלב דהמלוה יהיה מותר להלוות ברבית דרבנן לצורך סעודת מצוה דלווה. ואחרי כתבי ראיתי להרב מר וקציעה שכתב בפשיטות, דהיינו ללוות מעכו"ם, דאע"ג דאמרו רז"ל ]קדושין כ.[לזבין ברתיה ולא ]ליזיף[ ברביתא דקמוספא ואזלא, הכא )לוזיף(לית לן בה. עש"ב. הגם הלום ראיתי אחרי רואי, דנעלם מכל האחרונים הנזכרים דברי הראשונים, ובתשובות דשייכי לספר ]מיימוניות[משפטים כתב וז"ל: להלוות מעות של צדקה ברבית )סימן י"ד(וכו', מורי שיחיה מתיר להלוותן ברבית, וראייתו בירושלמי דמועד קטן ובן סורר, לווין ברבית לחבורת מצוה ולקדוש החדש, ומדלווין ברבית לעשות מצוה וכו'. ונראה לר"י, דהתם ברבית דאורייתא, דאי בדרבנן היה לו לומר לווין בחבורת מצוה בקרוב לשכר ורחוק להפסד, דהיינו רבית דרבנן וכו', ועוד מדנקט רבית סתמא משמע רבית קצוצה. עכ"ל. וכן כתב המרדכי פרק המפקיד בשם הר"ש מבונבורק, דהא ]בבא מציעא סימן רפ"ז[דקאמר בירושלמי לווין ברבית לחבורת מצוה, היינו רבית קצוצה. ע"ש. וכן כתב בספר אגודה פרק הזהב )]בבא מציעא[ סימן בשם הר"ש בן רבנו ברוך. ע"ש. וכן כתב מהרי"ל ע"ג(בתשובותיו , דיש מרבותינו דהתירו להלוות צדקה )סימן ל"ז(ברבית מהך ירושלמי. ותשובת מהרי"ל הביאה מרן בב"י )יו"ד . ע"ש. הנך רואה בעיניך כמה מהראשונים סימן ק"ס ]סי"ח[(דמפרשי ירושלמי הלז ברבית קצוצה, ואשתמיט מכל האחרונים הנזכרים דברי כל הראשונים הנזכרים. אמנם על הראשונים אנו מצטערים, דאינו מתישב על הדעת דראובן ילוה מעותיו ברבית קצוצה, ואפילו בהערמת רבית, כדי ששמעון יעשה סעודת שבת וכיוצא. ובשלמא במעות הקדש וכיוצא, דהתירו להלוותם ברבית דרבנן, ואפילו מעות צדקה דמיירו בהו הגדולים הנזכרים, ניחא, דכיון דהותרו אלו המעות להשביחם, כל ישראל שרי ללוות, אך בסעודת מצוה הוא דבר קשה דהמלוה ילוה ברבית. וכבר ראיתי להרב מהר"ש יפה בספר יפה מראה שם שפירש הירושלמי, )פ"ב דמועד קטן ]ה"ג[(שאע"פ שהם דחוקים שצריכים ללוות ברבית, לווין לקיים המצוה, ודוקא מנכרי, דאי מישראל וכו', ובתשובות מהרי"ל וכו', ולפי זה לווין מישראל משמע להו, והן דברי תימה. עכ"ל. ולא זכר שהם דברי ההגהות בתשובה דשייכי הנזכרת והמרדכי כתב, שהרב הנזכר. גם הרב כנה"ג )יו"ד סימן ק"ס הגב"י אות נ"ה(מוקי לירושלמי ברבית דרבנן ומיתומים. פני משה )ח"א סימן צ"ד(ואתה תחזה להרב כנה"ג שם מה שקיים ראייתם, ודחה דברי הרב יפה מראה. ע"ש באורך. ובעיני פירוש הרב יפה מראה בירושלמי מתישב היטב, דאתא לומר דאף אם יצטרכו ללוות ברבית לחבורת מצוה ילוו, ולעולם דהיינו מגוי שהוא מותר, והירושלמי לא קאי בהיתר רבית, וכמו שכתב גאון עוזנו הרב משנה למלך סוף פרק ד' דמלוה )דף י"ח ע"ד מדפוס יעהנץ ]ד"ה עוד . ול"ק על הרב מהר"ש יפה אמאי לא אוקמא כתב הטור השני[(ברבית דרבנן ומיתומים, כמו שהקשה עליו הרב כנה"ג, דניחא ליה לאוקומה דלווין ברבית משמע ברבית סתמא, דהיינו רבית קצוצה, ואין הכי נמי דהוא הדין ברבית דרבנן מיתומים, והירושלמי לא נחית בדיני רבית. גם ראיתי להרב כנה"ג )שם אות , דשקיל וטרי בתשובה מיימונית הנזכרת במה שכתב בדעת ע"א(מהר"ם, ומסיק דט"ס נפל. ע"ש שהאריך. ונראה שהוא כמסתפק בדעת מהר"ם אי שרי בצדקה רבית דרבנן או לא. עש"ב. והדבר מפורש בתשובות מהר"ם הקצרות , דסבר )דפוס קרימונה סימן ק"ט(מהר"ם דמותר להלוות מעות צדקה קרוב לשכר ורחוק להפסד כמו יתומים. ע"ש ואין להאריך כאן. וראיתי להרב כמה"ר אברהם ן' טאווא בטור השלישי שבסוף ספר התשב"ץ להרשב"ץ , שהביא הירושלמי הלז ראיה להלוות מעות צדקה )סימן ל"ד(ברבית, ופירש דאיירי ברבית קצוצה, ושרינן למלוה להלוות רבית קצוצה לחבורת מצוה. וק"ק דהביא ראיות המרדכי והגהות מיימוניות ולא הזכיר שמם, גם לענין דינא רבים אשר סבירא להו דאין להלוות רבית קצוצה במעות צדקה והקדש כמבואר בב"י והאחרונים, גם הפירוש בירושלמי תמוה כמו שכתבתי לעיל. שם שהשעה דחוקה לו ביותר. גליון מג"א , לווין (קד) )סק"ב(ברבית לצורך סעודת שבת וכו'. עכ"ל. ופשוט ברבית דרבנן, ועיין ביו"ד , ובש"ך שם . )סימן ק"ס סעיף י"ח()ס"ק כ"ו(שם שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב במג"א , (קה) )סק"ב(שהשעה וכו', לווין ברבית לצורך סעודת שבת. היינו מנכרי, כן כתבו התוספת שבת והמחצית ]סוף ההקדמה לסימן[השקל. ונ"ל דאתא לאשמועינן, דלא תימא הא דאמרינן בגמרא בני לוו עלי ואני פורע, דוקא בלא רבית, אבל ללוות ]ביצה טו:[ברבית הוה אמינא שלא יפזר ממון על זה, לכן קמ"ל דאף בזה נאמן הקב"ה לפרוע חובו. שם שהשעה דחוקה לו ביותר. לווין ]ברבית[ לצורך (קו) )בש'(שבת או סעודת מצוה. שבלי הלקט בשם ]סימן נ"ה[הירושלמי. והוא בירושלמי ]פ"ב[ דמועד קטן , לווין )צ"ב(]ה"ג[ברבית לחבורת מצוה ולקדוש החדש. וכתב בשבולי הלקט, ]משמע[ הוא הדין סעודת מצוה. ]וכתב )מ"ש()וכתבו התוס'(התוספת שבת[, מעכו"ם או מישראל בדרך ]סוף ההקדמה לסימן[]סק"ו[הקשה, דבדרך היתר אפילו לצורך היתר. והמחזיק ברכה חול, וגם מעכו"ם למה אסור, דלא גזרו עד כדי חייו אלא )ללוותן(]להלוותן[, כמבואר ביו"ד . ע"ש. ולע"ד כיון )סימן קנ"ט ]ס"א[(דאמרינן בפרק קמא דקידושין , לזבין אניש ברתיה ולא ]כ.[)ליזוף(]ניזיף[ ברביתא, וההיא ודאי אפילו ]בדרך היתר[, דחס )ב"ד הת'(רחמנא עליה שיהיו נכסיו מתמוטטין, והוה אמינא )הדר'(]אדרבה[ לעשות מצוה לא יאות להלוות ברבית אפילו בדרך היתר, לזה אמר מצוה ללוות לצורך מצוה. ובפ"ב דיו"ט ]ביצה אמר, לוו עלי וקדשו קידוש היום והאמינו בי ואני פורע. טו:[מיהו בתשובות המיימוניות סדר משפטים מוכח אפילו )סימן י"ד(ברבית דאורייתא, והמחזיק ברכה תמה שיעלה על הדעת דמלוה ישראל לחבירו רבית קצוצה כדי לעשות סעודת מצוה. ע"ש. ולע"ד משכחת להא ]דהמלוה[ שוגג, כי הוא סבר שהוא )דה"מ(מלוה לגוי ע"י שליח ישראל, והמלוה שפיר ]ה[לוה כי סבר ד]ה[לוה לגוי ונקה האיש מעון, וגם הלווה כסוי חטאה, כי הלוה בשביל סעודת מצוה. ואת זה ראיתי בספר פרי מגדים ]אשל אברהם שכתב, לווין ברבית דרך היתר, דאין לומר אתי עשה סק"ב[דאכילת שבת ודוחה לא תעשה דרבית, דלא הוי בעידנא, ועוד דהמלוה עובר. ע"ש. וכבר נתבאר מתשובות המיימוניות דאפילו ברבית קצוצה, ומה שכתב דלא הוי בעידנא, י"ל כיון שהוא עסוק לסעודה שפיר מקרי בעידנא. כיוצא בו עיין )להג"מי(]להנמוקי יוסף[ בפ"ב דמציעא גבי אמר לו אביו ]טז. ד"ה עשה[הטמא. ע"ש. ומה שהקשה דהמלוה עובר, כבר תירצנו על נכון. עוד יתכן מה שעושים זכר ]להמן בשבת[, לפי )לה"מ ב"ש(המן בזכות משה, גם אמרו רבותינו ז"ל ישמח שאמרו ]תענית ט.[משה במתנת חלקו וכו'. שם שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב מג"א ז"ל , לווין (קז) )סק"ב(ברבית לצורך סעודת שבת. עיין להרב דבר בעתו הנ"מ . ועיין לעט"ר מוה"ר המלאך רפאל ז"ל בקונטרס )דף י"א ע"א(מראה אדם בסוף ספר דרש אברהם , )ח"א מערכת הסמך אות א'(ולמעלת הרב המג"ן ]מר גיסי נסים[ מר בריה דרבינא בספר נחמד למראה . ועיין להרב )ח"ב פ"ב דמועד קטן דף זכ"ר סע"א ואילך(פרי מגדים ז"ל בחלק אשל אברהם, דפירש לווין ברבית בהיתר, ואין לומר ידחה עשה דאכילת שבת ללאו, חדא בעידנא, ועוד דהמלוה עובר. ע"ש. ולע"ד גם מצד אחר לא שייך לומר בהא אתי עשה ודחי לא תעשה, דגבי רבית נאמר בו כמה לאוין כדאיתא בסוף פרק הרבית , לווה עובר משום "לא )דף ע"ה ע"ב(תשיך" , ומשום "ולאחיך לא תשיך" , ]דברים כ"ג, כ'[]שם כ"ג, כ"א[ו"לפני עור לא תתן מכשול" , וכן פסק הש"ע ]ויקרא י"ט, י"ד[)יו"ד . ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל סימן ק"ס ]ס"א[()פ"ד מהלכות מלוה ולוה האיכא תרי לאוי גבי לווה. יע"ש. עיין להרב המגיד ז"ל דין ב'(שם. וא"כ לא אתי עשה ודחי תרי או תלתא לאוי . ועל כן צריך לומר דאיירי בהיתר, כדברי הרב פרי מגדים ז"ל. וכן ראיתי להרב מוהר"ש יפה ז"ל ביפה מראה , דהיינו ברבית )פ"ב דמועד קטן ]ה"ג[(מגוי, אבל מישראל אסור, דלא שייך לומר אתי עשה כיון דלא הוי בעידנא, וגם דברבית איכא עשה ולא תעשה, ושם תמה על מה שנראה מתשובת מוהרי"ל ז"ל להיפך. ע"ש. גם ]סימן ל"ז[הרב נתיב חיים ז"ל ביאר כן על דברי הרב מג"א ]על גליון הש"ע[ז"ל הללו, דהיינו מגוי, דבלא מצוה אסור כדאיתא ביו"ד .. ע"ש שם )אות ד'(, שהשעה דחוקה לו ביותר. בחלק ג' סימן זה (קח) הבאתי דברי הרב פרי מגדים ז"ל בחלק אשל אברהם דפירש לווין ברבית בהיתר, ואין לומר ידחה עשה דאכילת ]סק"ב[שבת ללאו, חדא בעידנא, ועוד שהמלוה עובר. ע"כ. ויש לעמוד על שני התירוצים הללו בס"ד, דתירוץ קמא דתירץ, דכדי לומר אתי עשה ודחי לא תעשה בעינן בעידנא, כגון מילה בצרעת, ואילו הכא בשעה שלווה ברבית אכתי לא קמקיים שום מצוה, דאין המצוה אלא אכילת שבת. וכ"כ ה"ה מוהר"ש יפה ז"ל שם בתירוצא קמא, והבאתי דבריו שם. ]יפה מראה מועד קטן פ"ב ה"ג[מכאן מילתא באנפי נפשה קאמר, וקאי על מה שכתב הרמ"א שאוכלים מולייתא זכר למן, והרב תוספת שבת תמה במה זה קשור לשבת, והו"ד במשנה עיין מש"כ הרב אורח לחיים)סק"ב( בסוף .עיין טור סימן רפ"א ברורה בבאור הלכה ד"ה זכר. ע"ש. על זה קאי הרב ומתרץ עוד יתכן וכו'. ע"ש. הנה לפק"ד יש צד לומר דהכא נמי חשיב בעידנא, שהרי בשעת הלואה עסוק במכשירי מצוה וחשיב התחיל במצוה, וכדאי לדחויי הלאו דרבית. ואמינא לה ממה שכתב הר"ן ז"ל בפרק אלו מציאות , דכל שעסוק במצוה ליכנס ]ל. ד"ה נמצאת[לבית הקברות כדי להשיב האבידה, משעה שנכנס מקרי בעידנא, דבמצוה קעסיק. ע"ש. וכן כתב הרב הנמוקי יוסף ז"ל שם ]טז. . והיינו טעמא דמכשיר בזה, שאי אפשר לו לבוא ד"ה עשה[לתכלית קיום מצות ההשבה בלעדה, דאם לא יכנס לבית הקברות לא תבוא האבידה לידו, הרי הכניסה גופה חשיב מצוה, ודחי לאו דטומאה. דכוותא י"ל הכא, דאם אין לו שום מציאות לקיים מצות אכילת שבת אם לא ע"י הלואה ברבית, כי איש עני הוא ולית ליה מגרמיה כלום, ואיש אין בארץ שילוונו בהיתר כי אם ברבית דאיסור, הרי זה הכשר מצוה שעל ידו מקיים המצוה ומקרי בעידנא. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דליתי עשה וכו'. ועלה על דעתי לישב, והוא דהרב החסיד ז"ל בספר שמע יעקב הקשה על הר"ן ז"ל מיניה וביה, )ריש סדר וארא דף ע"ז ע"א(דאילו הכא כתב דמשעה שנכנס לבית הקברות חשיב בעידנא, ואילו איהו גופיה בפרק יו"ט של ר"ה , גבי שופר ]ט: ד"ה מ"ט[של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום, דאמר התם שופר עשה ויו"ט עשה ולא תעשה, על זה כתב וז"ל: קושטא דמלתא קאמר, ולא צריכינן להכי, דאפילו הוי יו"ט לא תעשה גרידא, לא אתי עשה דמכשירי מצוה ודחי ליה, דהא בעידנא דקא מיעקר הלאו לא מקיים העשה. ע"כ. הרי דבעת קיום מכשירי המצוה, לא חשיב בעידנא לביטול הלאו, וזה היפך שיטתו במציעא תירץ, כנזכר. ע"ש. והרב אמר יוסף ז"ל בדרשותיו )דף ק"מ ע"א(דבפרק אלו מציאות דייק הר"ן ז"ל וכתב דהוא מתעסק בהשבת אבדה בשעת עקירת הלאו, ואף שלא גמרה מה בכך, גם מילה מל ולא פרע וכו', א"כ לא גמרה עד דפרע, דקי"ל ]שבת קלז.[היינו טעמא דהר"ן גבי השבת אבדה, דחשיב ליה התחיל במצוה ומתעסק בגופה של מצוה, אבל ההיא דשופר מתעסק במכשירי מצוה, הא ודאי לא אמרינן אתי עשה וכו'. עש"ב. דלפי תירוץ זה י"ל דכשעוסק במכשירין לא חשיב עוסק במצוה, ולא אמרינן אתי עשה, ומינה דהלואה דהוי מכשיר, שפיר קאמר הרב פרי מגדים ז"ל דלא הוי בעידנא. ברם ,חזינא דדברי הרב אמר יוסף ז"ל הללו יש לעמוד עליהם דאשתמיט מיניה לפי שעה דברי שני המאורות הגדולים אדוני הארץ הלזו, עט"ר מוה"ר הגדול שרשי הי"ם ז"ל )ח"ב דף , ועט"ר מוה"ר הגדול חקרי לב ז"ל ק"ז ע"ג()ח"ג מיו"ד דף פ"ח , דשניהם המלכים תמהו על דברי הרשב"ש ז"ל ע"ד()סימנים א"ב בדין נשבע לבטל את המצוה, והבאתי דבריהם אני (וסימן של"ד הדל ס"ט בח"ג הלז , דהרשב"ש )סימן רנ"א אות ז' דף ט"ל ע"ד(ז"ל סבירא ליה דלא חלה השבועה אלא כשנשבע לבטל גוף המצוה, אבל נשבע לבטל מכשירי המצוה, כגון שנשבע שלא יקנה חטים לפסח ולא קנים לסוכה, דהוו מכשירי מצוה, אע"פ שאי אפשר לקיים המצוה זולתן חלה. ותרין אריוותא אלין ז"ל תמהו הרבה על דבריו וסתרו כל ראיותיו, והעלו דגם בנשבע לבטל מכשירי מצוה חשיב נשבע לבטל את המצוה. ומוה"ר ז"ל בשרשי הי"ם למד מתשובת הר"ן ז"ל , )שם ע"ג()סימן ח"ל(דאין לחלק בין מכשירי מצוה למצוה עצמה. כיע"ש. ובעמוד ד' כתב וז"ל: ועיין ביבמות גבי ההיא דאמרינן התם, )דף ו' ע"א(מה להנך שכן הכשר מצוה, דלפי דברי רש"י ז"ל ]ד"ה אלא[הכשר מצוה כמצוה עצמה חשיב לענין דדחי לא תעשה, ולפי דברי התוספות ז"ל שם לא כן. עכ"ל. ולפי זה מבואר ]ד"ה שכן[דדין זה קאי בפלוגתא בין רש"י והתוספות ז"ל, ולפי דרכו של מוה"ר שרשי הי"ם דמשוי להו, דכי היכי דגבי נשבע לבטל את המצוה מכשירי כמצוה, הוא הדין לענין דחיית לאו, כיון דהר"ן ז"ל בתשובה הנזכרת לא שאני ליה בין מצוה למכשיר לענין נשבע לבטל את המצוה, נראה דהכי סבירא ליה לדחית לאו. וגם מוה"ר חקרי לב ז"ל שם , הביא דברי הר"ן )דף פ"ט ע"א(ז"ל בפרק שבועות שתים , דהנשבע שלא יאכל ]י. ד"ה מלקין[שבעה ימים דהוי שבועת שוא, היינו טעמא דהוי נשבע לבטל את המצוה, שנשבע להמית עצמו. ע"ש. וסיים, הרי דבמיתה ע"י מניעת אכילה אינו א לא הכשר ולא גוף המיתה, ואפילו הכי נשבע לבטל את המצוה. ע"ש. והיינו כדבריו בתשובה הנזכרת. וקשה לכאורה, דדבריו סתרי אהדדי, דהרי בהלכות בפרק יו"ט של ר"ה פשיטא ליה דמכשירי מצוה לא חשיבי כמצוה עצמה לענין דחיה, ואילו בתשובה ובחדושים לשבועות קאמר דהכשר חשיב כמצוה לענין נשבע לבטל את המצוה. מיהו נראה דהא לא קשיא, דשפיר י"ל דהר"ן ז"ל סבירא ליה דלענין דחיה מכשירי עשה לא דחו לא תעשה אם אינו עוסק בגוף המצוה עדיין, וכמו שכתב הרב אמר יוסף ז"ל, וגבי נשבע לבטל את המצוה דוקא הוא דלא שני ליה. וחילוק גדול יש ביניהם, כמו שראיתי למוה"ר חקרי לב ז"ל שם , וז"ל: והנה אמת דלענין )דף פ"ט ע"א(אתי עשה ודחי לא תעשה יש לדון כדברי הרשב"ש ז"ל דמכשירי מה להנך שכן עשה לא דחי לאו, ממה שאמרו ביבמות )דף ו' ע"א(מכשירי מצוה, ופירשו בתוספות בשם ר"י ור"ח, דמהכא )ד"ה שכן(לא נילף בעלמא דלא דחי, דמה לכיבוד שכן הכשר מצוה וכו', אבל בעלמא דעביד גוף המצוה, ילפינן מכלאים בציצית דדחיא עשה. אך י"ל דהיינו דוקא גבי עשה דדחי לא תעשה דבעי הדחיה בעידנא דמקיים עשה, אבל בדין נשבע לבטל את המצוה, גם במכשיר כל שאי אפשר לקיים גוף העשה בשבועתו הוי שבועת שוא. עכ"ל. וזה עצמו י"ל בדעת הר"ן ז"ל כדי שלא יהיו סותרין דתרוויהו איירו בענין דחיית לאו, שפיר משני הרב אמר יוסף ז"ל דבהשבת אבדה התחיל בגוף המצוה מה שאין כן בשופר, ואין הכי נמי דמכשירי מצוה לא דחו לא תעשה דלא הוי בעידנא, וכדברי מוה"ר ז"ל. והגם דרש"י ז"ל שם ביבמות סבירא ליה ]ד"ה אלא[דמכשירי עשה דחו לא תעשה, כמו שלמד מדבריו מוה"ר זה הי"ם גדול ז"ל, ואילו מוה"ר חקרי לב ז"ל לא הזכיר אלא דברי התוספות דסבירא להו דלא דחו מכשירין לא תעשה, ולא העלה על דל שפתיו דרש"י ז"ל סבירא ליה איפכא. מ"מ דעת הר"ן ז"ל מבואר כדעת התוספות, כמו שמתבאר מלשונו דמסכת ראש השנה כנזכר. ועיין להרב הנמוקי יוסף ז"ל פרק אלו מציאות ]טז. ד"ה , על מה שאמרו שם בש"ס טעמא דכתב רחמנא "את שבתותי עשה[תשמרו" , דמבואר בדבריו דגם גבי דחיית הלאו ]ויקרא כ"ו, ב'[מקמי עשה מקרי בעידנא בשעת מכשיריו, שכתב דבשעה שנתעסק בהשבת אבדה ונטמא, הוי התחיל במצות השבת אבדה, אע"פ שעדיין לא החזירה. ע"ש. ועיין בדברי מעלת הרב כמוהר"ם הכהן ז"ל המובאים בספר נחמד למראה . )ח"ג דף קע"ז ]ע"ב[(וכפי זה נמצא, דהך דינא דקמן דהלואה ברבית באיסור תלי בפלוגתא, דלדעת רש"י דמכשירי מצוה דוחה לא תעשה, הכא נמי י"ל דהלואה באיסור לצורך סעודת שבת שרי, דאתי מכשירי עשה ודחי לא תעשה, כיון דאי אפשר למצוה להעשות בלא זה. ולדעת התוספות והר"ן ז"ל, מכשירי מצוה כי האי שלא התחיל להתעסק בגוף המצוה, לא דחי לא תעשה. ונמצא דהך תירוצא קמא של הרב פרי מגדים ז"ל לא אתי אלא לשיטת התוספות והר"ן, אבל לשיטת רש"י אפשר דגם בכהאי גוונא חשיב בעידנא, ואתי מכשירי עשה דאכילת שבת ודחי לא תעשה דרבית, והרי כתבו הרב סדר היום ]סדר הנהגת והכנת יום הששי לכבוד , ומרן החבי"ב בכנה"ג , והמג"א שבת ד"ה ונתחיל[]סימן ר"ן הגה"ט[ז"ל , דהכנת צרכי שבת הוי מצות עשה דאורייתא, ]סימן רנ"א סק"ו[כמו שהבאתי דבריהם לעיל סימן הנזכר . וכתבתי שם )דף מ' ע"א(דטעמא הוי דכיון דאכילת לחם בשבת הוי מצות עשה, דהא אסור להתענות בשבת מן התורה, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל )ח"א בדעת הרמב"ם ז"ל , דחיוב סימן תדי"ר(]הלכות שבועות פ"א ה"ו[אכילת לחם בשבת כחיוב אכילת מצה בליל יום טוב ראשון של פסח, וכיון ד אי אפשר לאכול פת אם לא ע"י הזמנה זו, נמצא דהכנת צרכי שבת חשיב מצוה דאורייתא, דמכשיר כי האי חשיב כמצוה עצמה, דהכנה הויא התחלת המצוה, ואכילה הוא גמר המצוה. כיעש"ב. והכא שבא ליקח בהלואה כדי להכין צרכי שבת, הוי מכשירי מצוה, ולא התחלה במצוה עצמה וכדאמרן, ואפשר דלרש"י דחי לא תעשה דרבית. ומיהו נראה, דאפילו אם נאמר כן, לא אשתרי אלא ללוות לצורך אכילת כזית כדי שלא יתענה בשבת, דמצות עשה דאורייתא ליכא אלא באכילת כזית, וכמבואר בדברי הפוסקים ז"ל הבאתי דבריהם שם. אמנם כל מה שאוכל יותר מכזית אינו אלא מצות עשה מדברי קבלה, והא ודאי לדעת רש"י ז"ל כיון דליותר מכזית לא דחי, איכא למגזר כזית ראשון אטו כזית שני, ובכל גוונא יש לאסור. ועיין להרב מגילת ספר ז"ל . ואחר זמן ראיתי לעט"ר מוה"ר )חלק לאוין דף ע"ח ע"ב(הגדול בשרשי הי"ם ז"ל )ח"א שורש אתי עשה ודחי לא תעשה דף ל"ח שדיבר בענין זה, והיה צריך לעמוד על ע"ג וד' ודף קכ"ה ע"ג וד'(דבריו בכל הני דוכתי ואין הפנאי מסכים. ונבא אל התירוץ השני של הרב פרי מגדים ז"ל, דלא שייך הכא אתי עשה ודחי לא תעשה שהרי המלוה עובר. דנראה כוונתו ברורה, דאפילו בדאינו מוצא ללוות בלא רבית, דחשיב אי אפשר לקיים העשה אם לא ע"י העברת הלאו, עם כל זה לא דחי, כיון דגבי המלוה איכא העברת לאו בלא קיום עשה. וקשה, דהן אמת שכן חילקו הרב כסף נבחר ז"ל , וה"ה המלך )דף קצ"ג ]ע"ב[(שלמה ז"ל בספר אהבת עולם , גבי מה שאמרו )דף)ע'( ]נ"ד ע"ד[(בפרק יום הכפורים גדולה תשובה שדוחה לא תעשה ]יומא פו:[שבתורה. ע"ש. מיהו ה"ה מוהר"מ בן חביב ז"ל בקונטרס תוספת יום הכפורים שם חלק עליהם, והוכיח מסוגיות ]ד"ה אמר רבי יוחנן[)דף ה'(, וכתובות יבמות גבי אונס שותה בעציצו, דגם )דף מ' ע"א(היכא דהיא עוברת על לא תעשה ואינה מקיימת העשה, כיון שהוא מקיים העשה לא משגחינן בה ואמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, ומכח זה העלה דהדבר ברור דכל מצות עשה דרמיא עליה דאיניש, ומוטלת עליו לעשותה בחברת אחר, דוחה לא תעשה, אע"ג דלגבי חד מינייהו ליכא עשה. ע"ש. וכן ראיתי לעט"ר מוה"ר הגדול ז"ל , שכתב משם הרב זרע אברהם בספר שרשי הי"ם )ח"ב דף ז"ך ע"ב(ז"ל , דאף היכא דבדידה ליכא עשה, אע"פ שהיא )ח"א דף ק"ח ]ע"ג[(מוזהרת בלא תעשה, כיון דלגבי דידיה ניתן לידחות לא תעשה מפני קיום העשה, לא משגחינן בדידה. מיהו היינו דוקא היכא דאי אפשר לקיים העשה אלא בה, כגון יבמה ואנוסה דאי אפשר לקיים העשה באחרת, דאיהי נמי מישך שייכא בעשה כיון שהקיום תלוי בה, מה שאין כן בעשה דפריה ורביה וכו'. ע"ש. גם עט"ר מוה"ר הגדול חקרי לב ז"ל עמד בזה, )באה"ע סימן ס"ד(וצידד לומר דמסוגית כתובות דגבי אונס אדרבה יש להביא ראיה לדברי האחרונים ז"ל , והוא ממה שכתבו התוספות ישנים ז"ל שם וז"ל: ולי נראה דהכא בדידה ליכא )ד"ה אי אמרה לא בעינא(עשה, דהא אי בעיא אמרה לא בעינא ליה, הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה. ע"ש. גם הביא דברי התוספות דגיטין שכתבו, וא"ת וליתי עשה דפריה )דף מ"א ע"א ד"ה לישא שפחה(ורביה ולידחי לא תעשה ד"לא יהיה קדש" וכו' , ]דברים כ"ג, י"ח[ועוד דבדידה ליכא עשה, דאפילו מפקדא אפשר ]לה[בכיוצא בה. ע"כ. הרי דסבירא להו כדברי הרבנים דלעיל. עכ"ל. לאחר שהקשה הרב מסוגיא דכתובות גבי אונס וכו', הקשה שתי קושיות מיבמות וז"ל: וכן יש להקשות על הרבנים הנ"ל מהא דגרסינן בפרק קמא דיבמות ]ג:[ תנו רבנן "אשה אל אחותה לא תקח" וגו' ]ויקרא י"ח, י"ח[ מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "יבמה יבא עליה" ]דברים כ"ה, ה'[, ופרכינן בגמרא טעמא דכתב רחמנא "עליה" הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מייבמת, מאי טעמא דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בה כרת מי דחי וכו', הרי דאם היה לא תעשה גרידא הוה אמינא אתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי לא תעשה. וכן אמרינן בפ"ב דיבמות ]כ.[ דחייבי לאוין ולפק"ד אחרי נשיקת עפר רגלי קדשו, אפשר לומר דמדברי התוספות ישנים ליכא ראיה, דלא כתבו כן אלא גבי אונס, דאי אמרה היא לא בעינא תו ליכא עשה אפילו בדידיה, ולכך אמרינן דגם אם לא אמרה לא בעינא, כיון דבדידה ליכא עשה לא דחי, משום דעשה זה רפוי הוא ובידה להפקיעו אפילו מדידיה, כמו שכתבו התוספות והרא"ש ז"ל שם ]ד"ה ניתי[]פ"ג , דאפילו אמרה בעינא ליה לא חשיב עשה כלל, דלא דמי סימן ו'[למילה בצרעת. ע"ש. וכן משמע מתשובת הרשב"א ז"ל )ח"א סימן , שכתב על עשה זה ועל עשה דכבוד אב ואם, כיון דאפשר ח"י(למעקרא להאי מצוה, אע"ג דהשתא לא מיעקרא כמאן דמיעקרא דמיא. ע"ש. אבל עשה דעלמא דלא תלי באחריני, ולא מצי פטר נפשיה מקיום העשה, אימא דדחי לא תעשה גם אם האחר עובר בלא תעשה בלי קיום עשה, כיון דהוו עשה אלים דלא מיתלא תלי וקאי. גם מה שהביא מדברי התוספות דגיטין, אחר נשיקת עפר רגלי קדשו, לפי חילוק הרב זרע אברהם ז"ל הנזכר בין יבם ומאנס לפריה ורביה, דיבם ומאנס אי אפשר באשה אחרת מה שאין כן פריה ורביה, נראה דליכא סתירה מסוגיית יבמות לדברי התוספות הללו, כמו שהקשה הרב בני חיי ז"ל והביא דבריו מוה"ר ז"ל שם, וגם אין ראיה מזה להרבנים הנזכרים. והוא תימה איך לא זכר שר דברי הרב זרע אברהם ז"ל הנזכרים, ומ"מ גם מוה"ר ז"ל העלה שם דדברי התוספות והרבנים הנזכרים צ"ע. ע"ש. כי מזה מבואר למאי דקמן דליתיה להאי חילוקא, ואפילו דהמלוה עובר ואינו מקיים עשה, אתי עשה דגבי לווה ודחי לא תעשה, וא"כ קשה על הרב פרי מגדים ז"ל דיהיב טעמא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה משום דהמלוה עובר, היפך סוגיות יבמות וכתובות הנזכרות, וכדכתבו ה"ה מוהר"מ בן חביב והרב זרע אברהם ז"ל, דהא הכא נמי כיון דאינו מוצא ללוות מאחר, ואי אפשר לקיים עשה דאכילה בשבת אלא בחברת זה המלוה ברבית, י"ל דאתי עשה ודחי לא תעשה אע"ג דהמלוה עובר בלי קיום עשה. וזה עצמו קשה על הרב מוהר"א פרץ ז"ל בספר אבני שהם בחדושיו למגילה , דפשיטא ליה טובא )דף י"ג ע"א מהספר(דכיון דהעני אינו מקיים העשה אלא הנותנו, והוא עובר על לא תעשה בלי קיום עשה ובלא כלום, לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, וסיים, וזה פשוט מאד ואין צריך לפנים. ע"ש. ולא ידענא מאי פשיטותיה לפי כל האמור. מיהו למאי דאקשינן על הרב פרי מגדים ז"ל, אפשר ליישב דזה הלווה באיסור לקנות צרכי שבת, אע"ג שאינו מוצא ללוות בהיתר, מ"מ אינו דומה ממש ליבמה ואנוסה, דאי אפשר בשום אופן לקיים העשה בזולתן כלל וכלל, אך בהאי גברא דהוצרך מעות להוצאת שבת, הגם דבקל אינו מוצא מי שילוה לו בהיתר, אפשר דאם יטרח הרבה או יחלה פני נדיבים ויראי ה' ילוו לו בדרך היתר, ואטו מציאות שקלת מעלמא, ומה שלא מצא מי שילווה בהיתר הוא מפני שלא טרח כל הצורך, ולכך לא דמי ליבמה ואנוסה, ולהכי חייש הרב פרי מגדים ז"ל למה שהמלוה עובר על הלאו בלי קיום עשה, כיון דהוה באפשרות לאשכוחי הלואה בהיתר. כן נראה ליישב כעת. ומטעם ,אחר נלע"ד דלא אמרינן בהא אתי עשה ודחי לא תעשה לפי מה שכתב הרב הגדול שער המלך ז"ל ]הלכות נדרים , והביא דבריו מוה"ר שרשי הי"ם ז"ל פ"ג ה"ו[)שם דף כ"ו ]סוף ע"ד[(ליישב קושיית הרב תנא ז"ל במשנה למלך ]דרך מצותיך ריש ח"ד[גבי נודרת הנאה מיבמה, דאמאי לא אמרינן אתי עשה דיבום ודחי עשה ולא תעשה דנדר כיון שישנו בשאלה, ובכהאי גוונא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. ותירץ דנודרת הנאה שאני, כיון דע"י פשיעתה שנדרה הנאה מיבמה הוא דאתא לדחות הלאו, דבכה"ג כבר כתבו התוספות ז"ל בעירובין , דכל )דף ק' ע"א ד"ה במתן ד'(דהיה אפשר לקיים העשה בלא דחית לאו וע"י פשיעתו אתי לדחות, לא אמרינן בכי הא אתי עשה ודחי לא תעשה. ע"ש. ועיין להרדב"ז ז"ל בחדשות , ולהרב הגדול המליץ ז"ל )ח"א סימן ס"ח(בתשובה כי באה בחקרי לב . ודוק. וכיוצא לזה חזה )דף ל"ה ע"ג(הוית לה"ה כמוהריט"א ז"ל בספר שמחת יו"ט )סימן מ"ב דף קס"ח , דחקר בהא דקי"ל דמצה של טבל אינו יוצא בה ע"ד(]פסחים לה.[משום מצוה הבאה בעבירה, אם הוא דוקא בדיכול לקיים מצות אכילת מצה בלאו הכי, אבל אם נמצא בדרך ואין לו אלא כזית מצה של טבל, אי אמרינן דחייב לאכול לקיים המצוה, מטעם דקי"ל אתי עשה ודחי לא תעשה כיון דאי אפשר לקיים שתיהן. ופשיט דלא יצא, מטעם דדחיית הלאו אתי ע"י פשיעה, דאילו היה משתדל ומשגיח שלא לבטל המצוה והיה מבקש מקודם מצה של היתר, היה יכול לקיים המצוה בלא עבירה, וכיון דהיה פושע שלא בקש, הוה ליה מצוה הבאה בעבירה, ולא אמרינן בהא אתי עשה ודחי לא תעשה, והביא דברי התוספות דערובין הנזכרים. ע"ש. הוא הדין בנדון דידן דהוי פשיעה דתרווייהו לעשות ההלואה בדרך איסור, מאחר דשערי ההיתר לא ננעלו, דיש ויש כמה אופנים להרויח ההכשר בדרך היתר, ובכי הא לא אתי עשה ודחי לא תעשה, וזה קרוב למאי דכתיבנא בסמוך. עוד כתבתי שם וזה לשוני: ולע"ד גם מצד )באות ד' דף ג' ע"ב(אחר לא שייך לומר בהא אתי עשה ודחי לא תעשה, דגבי רבית נאמרו בו כמה לאוין וכו', וא"כ לא אתי עשה ודחי תרי או תלתא לאוי. ע"כ. ואהא מלתא רמי ומקשי רב אחאי ורב רחומאי הרב הכולל כמוה"ר יאודה די שיגורה נר"ו בכתב ידו, וז"ל: עיין לעט"ר מורינו הרב חקרי לב ז"ל ולהרב )ביו"ד ח"ג סימן קט"ו(למודי ה' ז"ל , דשני נביאים נתנבאו בסגנון אחד, )בסימן קל"ג(והוכיחו במישור דאין הפרש בין לאו אחד לשני לאוין. כיע"ש. וזה עצמו קשה על הרב נדיב לב ז"ל דכתב היפך )ח"א סימן קי"א(זה, ודבריו קשים. עכ"ל. ואנא עניא מחזיקנא טיבותא, דתכלית השגתו עלי שלא היה לי לקצר, והיה לי להביא כל האמור בענין כדנבאר בס"ד. מיהו אמינא ליה דאמאי שביק רברבי דסברא זו דאמינא הלא היא ברבת, עיין לעט"ר מורינו ה"ה שרשי הי"ם ז"ל , שהביא שם מה ששמע מפה קדוש מר רבו הרב )ח"א דף מ"ח ע"ד(הגדול מחנה יאודה ז"ל, לישב מאי דהוה קשה לכאורה בסוגיא דפרק במה מדליקין , דפריך וליתי עשה דשרפת קדשים ]שבת כד:[ולידחי לא תעשה דיו"ט, והוצרכו אמוראי טובא לפרק האי תיובתא, ומאי קושיא, דהא משמע דבשר על גבי גחלים איכא משום כיבוי, ולא הותר ביו"ט איסור אלא משום צורך אוכל נפש וכו', וא"כ איכא בשרפת קדשים לאו דהבערה ולאו דכיבוי, ואין עשה דשרפת קדשים דוחה תרי לאוי. אמנם בהכי ניחא, דמלאכת כיבוי דלא אחשביה רחמנא הותרה במתוך וכו', האמנם בלאו הכי הא לא קשיא מידי, שהרי הלכה רווחת מלאכה ]שאינה )שאצ"ך(צריכה לגופה[ פטור עליה, דלמ"ד חייב, בלאו הכי אין עשה דשרפת קדשים דוחה תרי לאוי, לאו דהבערה ולאו דכיבוי. עכ"ל. הרי דפשיטא ליה טובא דאין עשה דוחה תרי לאוי, ומוהר"ר זה הי"ם גדול ז"ל שתיק ולא א"ל מידי בהא, ש"מ אודויי מודי ליה. וכן כתב הרב מוהר"א אלפנדרי ז"ל בספר מרכבת המשנה אשר לו , בההיא דאמר ר' אליעזר )פרק ד' דעבודה זרה דף י"ב ע"ד(]סנהדרין עיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת, דהקשה דליתי עא.[עשה ד"ושרפת" ולידחי לא תעשה ד"לא תעשון ]דברים י"ג, י"ז[כן" . ותירץ דאתי עשה ודחי לא תעשה אמרינן, אבל ]שם י"ב, ד'[ליתי עשה וידחה כמה לא תעשה לא אמרינן, ובמזוזה בכל אזכרה ואזכרה עובר על לא תעשון. ע"ש. ומלבד זה הרי מוה"ר חקרי לב ז"ל שם במקום שעמד כת"ר נר"ו , הביא משם )בדף קל"ג ע"ג(הרשב"א ז"ל בחדושיו ליבמות , דסבירא ליה דכי דחי הש"ס ]ח.[מי דמי התם חד איסור הכא תרי איסורי, היינו כפשטיה, ולא אמרינן מה לי חד לאו מה לי תרי לאוי, ומינה דלא אמרינן אתי עשה ודחי תרי לאוי, ומכח זה טרח מוה"ר ז"ל לישב לדעתו כל המקומות הנראין כסותרין לזה. ע"ש. גם שם בעמוד ד' הביא )דף ל' ע"א(דסבירא ליה משם הריטב"א ז"ל בשיטה למציעא הכי, והוא דהתוספות ביבמות כתבו, דאין תרי )דף כ' ע"ב ד"ה אמר(עשה דחו לאו ועשה, וכתב מוה"ר ז"ל שם על דברי )דף קל"ג ע"ד(התוספות הללו, דידוע דעשה אלים כגון שיש בו כרת דחי לא תעשה ועשה, א"כ צריך לומר דסבירא להו דאין שום עדיפות בתוספת עשה, א"נ דדיינינן לכל חד באנפי נפשיה, ומינה נפקא מינה דעשה דחי תרי לאוי. ומיהו הריטב"א חלוק בזה, וכתב דתרי עשה דחו לא תעשה ועשה, שמע מינה דסבירא ליה דריבוי העשה עושהו כעשה דכרת, ומינה דעשה לא דחי תרי לאוי. ע"כ. ועיין להרב אהלי יאודה הכהן ז"ל )מערכת האל"ף דף כ"ט ע"ג(שהביא דברי התוספות דיבמות הנזכרים, ודחה ההוכחה דידהו שהוכיחו להאי כללא, דאכתי אפשר לומר דתרי עשה דחי לא תעשה ועשה, וסיים שכן כתב הריטב"א ז"ל בשיטה לבבא מציעא בפשיטות. ע"ש. ולפי דברי מוה"ר ז"ל דיליף מהכא דעשה לא דחי תרי לאוי, איכא למילף דהעיקר כסברת הריטב"א הלזו, דהוכחת התוספות הא דחי לה הרב אהלי יאודה ז"ל כנזכר. והכי פשיטא ליה להרב דת ודין ז"ל סדר ויקרא ]דף ל"ו ע"א ד"ה , כמו שכתב שם מוה"ר חקרי לב בסוף דבריו. וה"ה אמנם[מוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר לחם סתרים ]דף ח' ע"ב ד"ה תוספות , פשיטא ליה הכי כמו שכתב שם מוה"ר ז"ל. וגם בד"ה עוקרין[ראיתי להרב מוהר"א גאטינייו ז"ל בספר אגורה באהלך )חיו"ד , שהקשה על הרב ברך יצחק ז"ל דף ל"ח ע"ג ]ד"ה ואחז"ר[()סדר , וכתב בתוך קושייתו וז"ל: ובלאו הכי צריך לעיין אי עשה נצבים(דחי שני לא תעשה, ואף דהכא הוי לא תעשה אחד, מ"מ כשני לא תעשה חשיבי, דהעוברים הם שני גופים. ע"כ. הרי דלא החליט לומר דעשה דחי תרי לאוי, אדרבה, מתמיה על הרב ברך יצחק ז"ל, דכיון דאחד האיש ואחד האשה עוברים על לא יבוא ממזר, חשיב כתרי לאוי, ולא אתי עשה ד"ולו תהיה לאשה" ודחי אפילו תרי לאוי כהאי גוונא דהוי לאו אחד ]דברים כ"ב, כ"ט[ורמי אתרי גופי, באופן דדבר זה כבר נפתח ברבים ונכבדים. ושוב ראיתי למורינו הרב יש"א ברכה נר"ו בספרו הבהיר חינא וחסדא שנסתפק בזה, והביא )ח"ב הנ"מ דף ר"ז ע"א אות ג'(דברי התוספות בחולין דיש לדקדק )דף קמ"א ע"א ד"ה לא צריכא(מדבריהם דעשה דוחה כמה לאוין, וכתב שכן ראה להדיא להרב נחלת בנימין ז"ל מצוה ]מ"ז[, גבי תרי לאוי דמסית ומדיח, )מ"ח(דלאו דוקא דוחה לאו אחד דהוא הדין כמה לאוין, שהרי בעוברו לאו אחד עובר נמי על "לא תשבעו בשמי לשקר" , ]ויקרא י"ט, י"ב[שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא על מצוה זו, והוו להו תרי לאוי, ואפילו הכי העשה דוחה אותם. ע"ש. ומלבד מה שהקשה מוה"ר נר"ו על הרב נחלת בנימין ז"ל בזה, קשה דהרי בסיני מושבע על כל העשין ועל כל הלאוין, וכשמקיים עשה הרי לדידיה מקיים תרי עשין, עשה דקיום השבועה כדכתיב "מוצא שפתיך תשמור" וכתיב "ככל היוצא מפיו יעשה" ]דברים כ"ג, כ"ד[, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל , וכן מנאוה ]במדבר ל', ג'[)פ"א דנדרים ה"ד(מוני המצוות ז"ל, והעשה דהמצוה עצמה. ואם כדי לקיים העשה צריך לדחות לאו, לא תילף מינה דאתי עשה ודחי תרי לאוי, אלא דאתו תרי עשה ודחו תרי לאוי, דמאי חזית למימני הלאו דהר סיני ולא העשה, והרי הנשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי, שאינו דבר הרשות, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל )פ"ה , והיינו טעמא דמושבע ועומד מהר סיני הוא מהלכות שבועות הי"ו(לקיים המצוות, הרי דגם על העשה מושבע. ותו קשה, דכיון דשבועת הר סיני היא שבועה כוללת על כל המצוות, לא הוי לאו דלא תשבעו לאו על המצוה הנדחית, כיון דלא הוי לאו מיוחד ואינו אלא זירוז בעלמא, ועל כיוצא בזה העמיק הרחיב הרב דברי אמת ז"ל בקונטרסיו דקדושים יהיו לא חשיב עשה )דף נ"ט ]ע"ג[(מהאי טעמא דאינו עשה מיוחד אלא זירוז. עש"ב. איך שיהיה, הנה שם הביא מוה"ר נר"ו, דלעומת סברת הרב נחלת בנימין קאי הרב מרכבת המשנה ז"ל כנזכר, ושוב הביא דברי התוספות דיבמות דלא מפלגינן )דף ג' ע"ב ד"ה לא תעשה(בשום מקום בין חדא איסורא לתרי איסורי, דזה מבואר כדברי הרב נחלת בנימין ז"ל. ע"ש. ואחהמ"ר אשתמיט מיניה דברי מרן מלכא מוה"ר חקרי לב ז"ל הנזכרים, דמלבד שכבר קדמו בעיקר ספיקו, גם קדמו בראייתו זאת מדברי התוספות דיבמות הנזכרים. ע"ש בדף קל"ג ע"ב. וגם תמהני דלא הביא אלא דברי הרב נחלת בנימין והרב מוהר"א אלפנדרי ז"ל, וכתב באופן דבמחלוקת הוא שנוי כאילו לא נולד מחלוקת זה אלא בין שניהם, ולא זכר שדבר זה כבר נפתח ברבנן קמאי ז"ל כנזכר. וגם ספקו של מרן החבי"ב ז"ל במילה וצרעת ושבת דמייתי מר, הא אייתי ליה התם מוה"ר חקרי לב ז"ל, ולא הזכירו כלל. ועל דברי הרב מרכבת המשנה ז"ל יש להרגיש, דאחהמ"ר ליכא למילף מינה דלא אתי עשה ודחי תרי לאוי, דהגם דעבר על לאו ד"לא תעשון" על כל אזכרה, הא מיהא בכל פורתא דקלף דקא שריף נמי מקיים עשה ד"ושרפת", ונמצא דבכל אזכרה איכא עשה ולא תעשה והדרא קושיא לדוכתה, וצריכין אנחנו לתירוץ הרב משנה למלך ז"ל. ועל מה שהקשה עוד רב אחאי נר"ו על מעלת הרב ראשון לציון המלך דוד ז"ל , יותר תגדל התמיהה דאשתמיטיתיה דברי הגאון ]נדיב לב[מר אביו ז"ל בשני מקומות, דמלב ד מה שכתב כן בח"ג מיו"ד כנזכר, עוד תשוב תראה בחקרי לב אה"ע )סוף סימן ס"ו דף קנ"ב ע"ג , דהביא דברי הרב דברי אמת ז"ל בקונטרסיו וד'()דף נ"ה ]ע"א[(דסבירא ליה דאתי עשה ודחי תרי לאוי, וכתב עליו, כן דעתי נוטה כמו שכתבתי במקום אחר, והיינו הך דח"ג מיו"ד דקמן, וכן כתב שם בגמר דבריו. כיע"ש. ומ"מ נקיטינן דהאיכא מרבוותא קמאי ובתראי ז"ל דסבירא להו דלא אתי עשה ודחי תרי לאוי, דהעיקר כסוגית יבמות דדחי בפשיטות מי דמי התם חד איסור הכא תרי איסורי, ודהלכה כר' עקיבא בנזיר דאי לאו דרבי קרא )דף מ"ח ע"ב(לא ילפינן תרי לאוי מלאו אחד, ואין ראיה מנזיר שישנו בשאלה ואינו שוה בכל, כמו שכתב כל זאת מוה"ר ז"ל בדעת הרשב"א ז"ל. ויהיו דברי אלה שכתבתי בפנים, דברבית איכא לאוין ולא אתי עשה ודחי להו לדעת כל הני רבוותא ז"ל דסבירא להו דאין כח בעשה לדחות אלא לאו אחד ותו לא. ]והן עתה בעת סידור המפתחות כה הראני בני ידידי החה"ש אברהם רחימא הי"ו מ"ש בזה הרב מהר"י נג'אר ז"ל בספר שמחת יאודה , שהביא דברי )פ"ח ממסכת שמחות דף כ"ג סע"ב והנמשך(הרב הגדול המלך שלמה ז"ל בספר לחם סתרים הנזכר, שכתב, דעת התוס' ז"ל דלא אתי עשה ודחי תרי, זולת בעשה דרבים. וכתב עליו שבספרו לימודי ה' כבר הוכיח בראיות בריאות דאתי עשה ודחי כמה לאוין. ושוב הביא שם דברי הרב נחלת בנימין הנזכר דכל לא תעשה יש בו לא תעשה אחר דשבועת הר סיני ולא דחי תרי לאוי, והקשה עליו דגם בעשה איכא לא תעשה דשבועת הר סיני. ע"ש. והיינו כדרמינא עליה אני בעניותי שם, אלא דזה שכתב דאיכא לא תעשה, טפי הוה ליה למימר דאיכא עשה דמוצא שפתיך וככל היוצא ]מפיו[ כמ"ש בפנים. ועיין להרב לשון )בפיו(ערומים ז"ל בלשון הרמב"ם [. )דף י' ע"ג(עוד הבאתי שם משם ה"ה מוהר"ש יפה ז"ל ביפה מראה פ"ב דמועד קטן , עלה דאמר התם לווין ברבית לחבורת ]ה"ג[מצוה, דללוות מישראל אסור, דאפילו אי סעודה זו הוי דאורייתא, לא שייך לומר בהא אתי עשה ודחי לא תעשה, דברבית איכא עשה ולא תעשה. ע"ש. ויש לדעת אם עבר ולוה ברבית באיסור לצורך מצוה כגון לחבורת מצוה ולהוצאת שבת, אשר לא כדת, שלא היה ראוי לדחות עשה ולא תעשה, אי חייב עונש בידי שמים או מלקות על שעבר על הלאו במקום שאינו רשאי לעבור עליו, כיון דאיכא עשה בהדיה, וגם נפקא מינה לענין אי חשיב שקיים העשה על כל פנים, או דילמא אין כאן קיום עשה ומצוה הבאה בעבירה הוא. עיין בכיוצא בזה לעט"ר מוה"ר הגדול חקרי לב ז"ל , שהאריך )בחלק אבן העזר סימן ס"ג(הרחיב בענין ובפרט בדף קמ"ח ע"ג ומשם באר"ה, דכי קי"ל אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אי ]עבד[ העשה הוה ליה )עבר(כלולב הגזול ומצה גזולה דלא יצא ידי חובה. ועיין עולת שבת מאי דמסיק לענין דינא. ועיין להרב אגורה באהלך ז"ל )מדף ט' . ודוק. ע"ב ואילך(שם שהשעה דחוקה לו ביותר. עיין מה שכתב הרב מג"א (קט) , דלווין ברבית לצורך סעודת שבת וכו'. היינו )בסק"ב(מגוי, אבל מישראל אפילו מומר אסור, כי אם לפקוח נפש. עיין במחצית השקל. ודלא כהרב באר יעקב שרצה להוכיח דכאן איירי ברבית דרבנן, והבין דאיירי דלווה מישראל. יע"ש. עיין )בסק"ו(. מאמר מרדכי . ועיין מה שכתב הרב מחזיק ברכה )סק"ב(שם שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב באשל אברהם מהגה"ק (קי) מבוטשאטש , שמי שיוכל לעשות לו איזה ]בריש הסימן[פרנסה ע"י כתיבה או מלמד תינוקות וכדומה אין חשש בזה, שהרי אינו נזקק להצטרך לבריות, ושייך אצלו אל תדאג דאגת מחר. יעו"ש שהאריך בזה. ועיין במג"א דלווין ברבית לצורך )סוף סק"ב(סעודת שבת. ועיין בפרי מגדים שכתב כוונתו דלווין ברבית ע"י היתר, דמשום עשה דוחה לא תעשה ליכא, דאינו בעידנא. יעו"ש. וכן פירש בספר תוספת שבת דברי המג"א הנ"ל. ]בריש הסימן[]הערת מהרש"ם: מה שכתב המג"א בשם הירושלמי ]סק"ב[לווין ברבית. בתוספת שבת ואשל ]מועד קטן פ"ב ה"ג[]סק"ו[אברהם פירשו דהיינו בדרך היתר, אבל במחזיק ברכה הביא מתשובות מיימוני , ומרדכי פ"ג דבבא )ספר משפטים סימן י"ד(מציעא , ואגודה פ"ד דבבא מציעא , ותשובת ]סימן רפ"ז[)סימן ע"ג(מהרי"ל , דגם ברבית קצוצה שרי. ובתשב"ץ )סימן ל"ז()ח"ד בטור כתב כן בפשיטות, ולא הביא מהפוסקים הנ"ל. השלישי סימן ל"ד(ע"ש באורך. ודברי מהרי"ל הנ"ל הובאו בב"י )יו"ד סימן ק"ס ]סעיף שהביא מהאגודה הנ"ל. וכן מצאתי בתשובת מהר"ם בר י"ח[(ברוך בשם האור זרוע )החדשות ]דפוס לבוב[ סימן תע"ח(]ח"א הלכות . אבל הראני אחי המנוח הרב מו"ה יעקב ז"ל צדקה סימן ל'[בתשובת מהר"ם , שהביא גם כן דעת האור זרוע )שם סימן תכ"ה(להקל, והוא חולק עליו, ופסק דמיירי בלווה מעכו"ם, וקמ"ל שיש לו לחסר עצמו לצורך המצוה. ועיין תשובה מאהבה )ח"ג שתמה על דברי המקילין מש"ס דשבת סימן שפ"ו()דף קמ"ח ע"ב(שמקשה אבל בחול שפיר דמי, ומאי קושיא והא י"ל דבחול לצורך סעודת שבת מותר אף ברבית. ועיין שואל ומשיב תניינא , והגהות בני יששכר על המשניות שם מה שכתב )ח"ב סימן י"ז(בזה[. שם שהשעה דחוקה לו ביותר. במג"א אחר קיא()סוף סק"ב(תיבות לווין ברבית לצורך סעודת שבת וכו'. נ"ב: עיין פרי מגדים מפרש דרצונו לומר דלווין על צד המותר. אבל בפתחי תשובה ביו"ד סימן ק"ס , הביא בשם באר )סקכ"א(]סקכ"ב[יעקב .לפרש ברבית דרבנן שרי בזה שם שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב הבאר היטב , קיב()סק"א(לווין ברבית וכו'. מן עכו"ם אבל לא מן ישראל משום לפני עוור. נתיב חיים . ואפילו מישראל מומר ]על גליון הש"ע[אסור. מחצית השקל. וכן כתבו באשל אברהם ולבושי ]סק"ב[שרד דמיירי בדרך היתר. ואין לומר דידחה עשה דאכילת ]סק"ג[שבת ללאו, חדא דבעינן בעידנא, ועוד המלוה עובר. אשל אברהם. ובתניא כתב, דברבית דבריהם מותר ]ש"ע הגר"ז ס"ט[לצורך סעודת שבת ויום טוב או לצורך שאר סעודת מצוה. וע"ש בקונטרס אחרון דאפשר באבק רבית לא גזרו כלל לדבר ]סק"ה[מצוה אף על המלוה. ע"ש. וראיתי בהגהות הגאון מהרש"ם ]סק"ג[, דבמחזיק ברכה ]סק"ו[הביא שנדפס בספר ארחות חיים מתשובות מיימוני , ומרדכי פ"ג דבבא )ספר משפטים סימן י"ד(מציעא , ואגודה פ"ד דבבא מציעא , ותשובות ]סימן רפ"ז[)סימן ע"ג(מהרי"ל , דגם ברבית קצוצה שרי. וכ"כ בתשב"ץ )סימן ל"ז()ח"ד , וכ"כ בשו"ת מהר"ם בר ברוך טור ג' סימן ל"ד()]דפוס לבוב[ סימן בשם אור זרוע , והוא חולק על תע"ח(]ח"א הלכות צדקה סימן ל'[שהקשה על אור זרוע. ועיין בתשובה מאהבה )סימן שפ"ו(המקילין משבת , שמקשה אבל בחול שפיר דמי, )דף קמ"ח ע"ב(ומאי קשיא, והא י"ל דלצורך סעודת שבת מותר בחול. וע"ש בהגהות בני יששכר. ועיין שואל ומשיב מהדורא תנינא )]ח"ב[. עכ"ל. סימן י"ז(שם שהשעה דחוקה לו ביותר. עיין מג"א בשם קיג()סק"ב(שבלי לקט , שכתב דלווין ברבית לצורך ]סימן נ"ה[סעודת שבת. והאחרונים פירשו דהיינו ברבית דרבנן, ודחו מה שכתב הפרי מגדים דכוונת השבלי לקט הוא בדרך היתר, דא"כ מאי קמ"ל. ולדעתי דברי הפרי מגדים נכונים, דהא מצינו בש"ס קידושין דאמר, למכור אינש ברתיה ולא ליזיף ברבית, )דף כ' ע"א(דהיא מגרעת ואזלא והאי מוסיף ואזיל, קמ"ל דלצורך סעודת שבת ילוה ברבית. וכן ראיתי בספר תוספת שבת ]בריש הסימן[דמפרש דהיינו בדרך היתר. ואך בש"ע הרב רש"ז ]ש"ע הגר"ז ס"ט[ראיתי דכתב ג"כ ברבית דרבנן כמו שכתב המהרי"ל , ]סימן ל"ז[הובא ]בבית יוסף[ ביו"ד , דלווין ברבית )סימן)קע"ב( ]ק"ס סי"ח[(דרבנן לצורך מצוה. ולפענ"ד היה נראה דאין לעשות איסור דרבנן בשביל עונג, דאין זה תענוג, גם מביא את המלוה לידי איסור ועובר על לפני עוור. אכן ראיתי בקונטרס אחרון שם , דמכאן למד מהרי"ל דמותר ללוות ברבית דרבנן בשביל ]סק"ה[מצוה. ועדיין צ"ע. שם שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב מג"א , לווין קיד()סק"ב(ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה. שבלי לקט ירושלמי . וכתב הפרי מגדים, ]סימן נ"ה[]מועד קטן פ"ב ה"ג[לווין ברבית וכו', בהיתר, וא ין לומר ידחה עשה דאכילת שבת ללאו וכו', חדא בעידנא וכו', ועוד דהמלוה עובר. עכ"ל. הנה מה שכתב בהיתר, צ"ע, כיון דאינו לווה לצורך עיסקא רק לצורך אכילה, מה שייך היתר עיסקא. והמחצית השקל כתב מן הנכרי. ע"ש. ובחכמת שלמה כתב בשם הפני משה בירושלמי ]מראה ברבית דרבנן. ע"ש. ומדברי הפנים סנהדרין פ"ח ה"ב ד"ה לווין[הרמ"א מבואר דאפילו ברבית קצוצה, שעל )סימן ק"ס סכ"ב ביו"ד(מה שכתב בש"ע שם מותר ללוות ברבית מפני פקוח נפש, כתב הרמ"א: ועיין לקמן סימן קס"ט ובסימן קע"ג דאסור ללוות ברבית לצורך קהל, ואפילו אינו רבית קצוצה, כל שכן ברבית קצוצה דאסור, ולא כמו אלו שנהגו להקל בקצת מקומות להלוות וללוות לצורך קהל ברבית קצוצה, ואין להם על מה שיסמכו, אם לא שנאמר שמחשבים צורך קהל לפקוח נפש או לצורך מצוה וכו'. עכ"ל. הרי דלצורך מצוה מותר אפילו ברבית קצוצה, דהא כתב דאם נאמר דצורכי קהל הוי צורך מצוה שפיר עבדו שלווין ברבית קצוצה. גם אפילו אם נימא דמיירי ברבית דרבנן, גם כן קשה, כיון דלא שייך עשה דוחה לא תעשה, גם איסור דרבנן אינו דוחה, כדאיתא בראש השנה גבי שופר )דף ל"ב ע"ב(של ראש השנה, עיין שם ובר"ן , דמשום בעידנא ]ט: ד"ה גמ' מ"ט[אינו דוחה אפילו איסור דרבנן, אי לאו משום מצוה דרבים אין בשם הר"ת לומר בעידנא, כמו שכתב השבלי לקט ]סימן רצ"ד[שם, ועיין מג"א . ועיין תוספות עבודה זרה )סימן תמ"ו ]סק"ב[()דף , וז"ל: והא דאמרינן כ"ו ע"ב בד"ה אני שונה וכו'()שמות רבה פרשה , עובדיה לוה ל"א ]פסקא ד'[ ובתנחומא פרשת משפטים ]פסקא ט'[(מיהורם בן אחאב ברבית כדי לפרנס הנביאים, אע"ג דיהורם ישראל מומר הוה ואסור ליתן לו רבית, שאני התם דפקוח נפש הוה ומצוה וכו'. עכ"ל. ודבריהם ז"ל לכאורה אין להם מובן במה שאמרו אע"ג דיהורם ישראל מומר הוה ואסור ליתן לו רבית, והא יותר קשה היאך עובדיה נתן רבית, הא המלוה והלווה עוברים בלאו. אך נראה כוונתם כמו שכתב הפרי מגדים הנ"ל, דלא שייך לומר עשה דוחה לא תעשה דהא המלוה עובר, ולגבי דידיה ליכא ע שה. וזהו כוונת התוספות, דודאי עובדיה לא עבר דהוי לצורך מצוה ועשה דחי לא תעשה, אבל לגבי יהורם קשה היאך נתן לו, הא לדידיה ליכא עשה, ועל זה תירצו דהיה פקוח נפש ומצוה ועובדיה מותר לו לעבור, אף דגם יהורם עובר, מכל מקום עובדיה עבר רק בלאו דלפני עור, ומותר משום פקוח נפש ומצוה. ונראה לכאורה דהן משום פקוח נפש והן משום מצוה שרי, ולדברי הפרי מגדים הא לא הוי בעידנא. אך י"ל דהתם לפרנס הנביאים הוי מצוה דרבים, ולא בעינן בעידנא. ויותר נראה דעת התוספות והרמ"א, דזה חשיב שפיר בעידנא כיון דעוסק בהמצוה ללוות מעות לצורך המצוה, וכמו שכתב הנמוקי יוסף בפ"ב דבבא מציעא , בהא דקאמר דאין עשה ]טז. ד"ה עשה[דהשבת אבדה דוחה עשה ולא תעשה דטומאת כהנים, ומקשי, תיפוק ליה דלא הוי בעידנא, דהא בשעה שמטמא עצמו בבית הקברות עדיין לא מקיים העשה עד דמהדר לה למרא. תירץ הרנב"ר, דהכא נמי בשעה שעבר הלאו קיים העשה כמילה בצרעת, דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו, ואע"פ שלא גמרה מה בכך, דגם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע, דקיימא לן מל ולא פרע כאילו לא מל וכו'. ]שבת קלז:[ע"ש. וא"כ דברי הרמ"א בשם הירושלמי כפשוטן, דאפילו ברבית קצוצה מותר להלוות לצורך שבת, משום דעשה דחי לא תעשה, וזה הוי בעידנא, דמשעה שלוה מתעסק בהכנת שבת. ומה שכתב הפרי מגדים דהא המלוה עובר ולדידיה ליכא מצוה, הא ודאי מיירי דאין אדם רוצה ללוות לו בלי רבית, וא"כ נהי דהמלוה עבר והוי רשע, מ"מ הלווה לא עבר עליו רק בלפני עור, וגם זה נדחה מפני העשה, דמה לי חד לאו ומה לי תרי ותלתא לאוי, כמו שכתבו התוספות בריש יבמות . ע"ש. ]ג: ד"ה לא תעשה[שם שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב מג"א שם , קטו(]סק"ב[לווין ברבית לצורך סעודת שבת וכו'. עיין תוספות עבודה זרה , דעובדיה לוה ברבית )דף כ"ז ע"א ד"ה( ]כו: ד"ה אני[לצורך מצוה וכו'. ע"ש. וי"ל דהתם היה פקוח נפש קצת. ע"ש ותבין. שם שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב מג"א , לווין קטז()סק"ב(ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה. עיין בתשובת באר יעקב ,דהיינו ברבית דרבנן, והביא ראיות לזה ובלבושי שרד כתב בדרך היתר דוקא, ובמחצית השקל ]סק"ג[כתב מגוי. וצ"ע לדינא. ועיין בתשובת בעי חיי )יו"ד סימן קפ"ב(מה שכתב בענין זה, ועיין בתשובת יד רמה )יו"ד סימן ל"ז אות מזה. ג'(שם שהשעה דחוקה לו ביותר. כתב המג"א , לווין קיז()סק"ב(ברבית לצורך סעודת שבת וכו'. ירושלמי. בנתיב חיים ציין מועד קטן פ"ב וזהו שם סוף הלכה ג', אמנם ]על גליון הש"ע[לפנינו מבואר שם אך לחבורת מצוה, דהיינו עיבור השנה וקדוש החודש, אולם הקרבן עדה שם הביא שיש גורסין ]ד"ה לווין ברבית[לסעודת מצוה, ובכללן סעודת שבת. כתב הפרי מגדים אשל אברהם , ואין לומר ידחה עשה ]סק"ב[דאכילת שבת ללאו וכו'. לכאורה בלאו הכי לא ידחה, לאשר לא הוי לגבי]ה[ עונג כשאוכל אכילת איסור, עיין רמב"ם תרומות , ובחו"מ , וגמרא בכורות . )פ"י ה"י()סימן רל"ד()דף ל"ז ע"א()ברש"י שם ד"ה ויחזיר להם הדמים כתב, משום קנס דאיסור ספק הוי. ע"כ. וזהו ט"ס וצ"ל דאיסור ספי להו (. אבל יש לחלק בין איסור שבגופו לאיסור הבא מחמת דבר אחר, עיין תוספות חולין , דדוקא במידי דאכילה באיסור )ה' ע"ב ד"ה צדיקים עצמן(עצמו אין הקב"ה מביא תקלה על ידן)רמוז בפסוק ]משלי י"ב, ל"א י'אונה ל'צדיק כ'ל א'ון – ר"ת לא יאכל(. ועיין בבית כ"א[שמואל אהע"ז , ובתוספות פסחים )סימן קט"ו סק"ב()דף ד' ע"ב ד"ה . שאכילת איסור טומאה קריא רחמנא, הארכתי בהגהותי לאו(לספר חסידים , ולכן על אכילת איסור אינו מברך, )סימן רי"ט סק"ג(כמבואר לעיל סימן קצ"ו , אבל האוכל ביום הכפורים ]ס"א[מברך, להלן סימן תרי"ח . ]ס"י[ובזה מיושבת הקושיא המפורסמת על דברי האר"י ז"ל , שאמר מי שנזהר ממשהו חמץ בפסח אין חטא בא על ידו, ומצאתי שמקורו בזהר הקדוש )פרשת תצא דף רפ"ב ע"ב , מאן דנטיר לון מחמץ ושאור גופיה איהו נטיר ברעיא מהימנא(מיצר הרע וכו', א"כ אחרי שחטא בא על ידו, הרי איגלאי מילתא למפרע שנכשל בחשש חמץ. ולהאמור נבדיל בין איסור שבגופו לחמץ בפסח, דשעתיה הוא דקא גרים שאריה הוא דרביע עלה, שלכן אין האכילה עצם החטא, כי לפרוסה זו היה שעת הכושר ולכן קיל מאיסור אכילה. עיין משנה למלך , מהרלב"ח . והוי )הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז(]סימן י"ז[כתקלה בדבר דלאו אכילה, כמפורש בתוספות חגיגה )דף ט"ז . ועיין במג"א , ושו"ת בית יצחק ע"ב ד"ה אם()סימן רס"ט סק"א(, ובהגר"צ חיות בבא מציעא , )או"ח סימן צ"ד אות ב'()דף ט' ע"א(והוי כעין דברי הט"ז , שבאיסורא דתליא בזמן )בחו"מ סימן ר"ח(לא אמרינן אי עביד לא מהני, ועיין בתוספות זבחים )דף קי"ד , ובפרי מגדים יו"ד ע"ב סד"ה היתר במה()סימן ט"ז שפתי דעת . סק"ג(ויעוין בבכורות , דאיפלגו ת"ק ורשב"א, שלרשב"א )דף ל"ז ע"א(דבר שאינו מתוקן הוי כאיסור שלא ע"י אכילה, דאך אריה הוא דרביע עלה כל כמה דלא הופרש, כי כשמפריש אחר כך גם ממקום אחר אותה חתיכה עצמה מותרת, ובכן הוי כאיסור מחמת דבר אחר, , ותתיישב )עיין תוספות קדושין דף ל"ח סע"א ד"ה ה"ה(קושיית התוספות חולין שם מר' זירא ]בראשית רבה פרשה ס' פסקא שנכשל באכילת טבל. אמנם הת"ק סבירא ליה שגם טבל הוי י'[מדברים שנפשו קצה בהם כאיסור בעצם, ונראה טעמו די"ל שאני איסור טבל, שאינו חוזר ממילא להיתרו אלא ע"י מעשה, הוי כאיסור בעצם שמכשירו, כעין שכתב השאגת אריה . )בסימן צ"ז(, וגמרא פסחים , ועיין ר"ש )תרומות פ"ו ]מ"ג[()דף מ"ח רע"א(שמוקצה הוי איסור שאין גופו גרם לו, וטבל איסור שגופו גרם לו. ולכן אמרינן ביומא מי שאחזו בולמוס מאכילין )דף פ"ג ע"א(אותו הקל, טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה, אם כי לענין שבת עדיף שישחוט ויעבוד איסורא רבה ולא יאכילנו נבילה, אפילו כשאינו צריך רק לכזית אחד, משום דשבת אינו איסור בעצם אך זמן גרמא, ולכן אף דנבילה דחויה גבי חולה, שבת קיל ואין נפשו של חולה קץ, עיין ט"ז , ובפתחי תשובה יו"ד )סימן שכ"ח סק"ו(, אבל טבל נחשב כאיסור בעצם. )סימן קנ"ה אות)ז'(]ח'[(ומסופקני ביין לנזיר, אי הוי כאיסור בעצם לגביה או כעין זמן גרמא, ונפקא מינה בחולה מה נדחה, ועיין בסוטה "ואל תאכלי כל טמא" , מאי כל טמא, )דף ט' ע"ב(]שופטים י"ג, ד'[דברים האסורים בנזיר, ובטהרות אלו ספיקות שטהרו )פ"ד מ"ז(חכמים וכו', ספק נזירות ספק בכורות וכו'. וזה יאמר אך על איסור בעצם, או נימא כיון דלאחר שרי אף לנזיר עולם הוי איסורא דגברי. ועיין במנחת חינוך , שהביא )]ריש[ מצוה שס"ח(ממהרי"ט דנזירות לא הוי איסור חפצא אך כאיסור )סימן נ"ג(גברא. וכן כתב השיטה מקובצת בשם )ריש נדרים ושם דף ד' ע"א(הריטב"א, וצ"ע מדברי הריטב"א עירובין )דף ל' ע"א ד"ה אמר רב , שמבואר דסבירא ליה הונא ושם דף ל' ע"ב ד"ה אי אתם מודים(דנזירות הוי איסור חפצא. ויעוין ברמב"ם תרומות , )פ"י ה"ז(השוגג שאכל תרומה ביום הכפורים הרי זה משלם קרן וחומש, ושם נזיר ששגג ושתה יין של תרומה, משלם את הקרן )הי"א(ולא את החומש, מוכח דהוי אכילת איסור בעצם שנפשו קצה, לא כן ביום הכפורים. ועוד יש לומר בהא דר' זירא, שיתכן דטבל שנקטו הכוונה דמאי שנקנה מהחשוד, ויוכל היות שבאמת תיקנו העם הארץ, אך ר' זירא היה לבו נוקפו לפי שחכמים תיקנו לעשר דמאי, ולפי זה על כל פנים לא הוי מידי דמיכלא. שם .לווין ברבית לצורך שבת קיח(שהשעה דחוקה לו ביותר. בשם הירושלמי . המג"א ]סק"ב[]מועד קטן פ"ב ה"ג[והנה בזה איכא פירושים שונים. ועיין להכה"ח ז"ל . )אות טו"ב(ונראה דהיינו דוקא למי שאין לו כלום לענג את השבת, אבל במי שיש לו אלא דחסר סעודה ג' לא, דהרי אמרו )והתוס'(]שבת עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, דהיינו שלא ליקח מן קיח.[הצדקה, וכל שכן לעשות איסור וללוות ברבית. אבל בזה אני מסתפק, למ"ד דלווין ברבית היינו ע"י היתר, אם בדרך זה יכול ללוות, ולא דמי לעשה שבתך חול ואל תצטרך כיון שהוא בדרך היתר ויש לו לפרוע, כמו שכתבו התוספות במסכת ביצה )דף ט"ו . אלא דבזה קשיא לי, דאי כוונת ע"ב בד"ה לוו עלי()הש"ס(]הירוש למי[ דלווין ברבית דרך היתר, בזה אפילו לצורך חול ]סק"ו[. מותר. ושוב ראיתי שכן הקשה הרב מחזיק ברכה ז"ל ע"ע. וע"ש שהביא בשם מהר"ש יפה ביפה מראה, שפירש דברי הירושלמי דאתא לומר דאף דהם דחוקים וצריכין ללוות ברבית ילוו, ולעולם דהיינו מגוי שהוא מותר, והירושלמי לא קאי בהיתר רבית. ע"ש. ולפי זה יתיישב נמי דברי המפרשים דלווין ברבית בדרך היתר, דהירושלמי לא קאי בהיתר רבית, אלא דכשהם דחוקים ילוו וכנזכר. ולפי זה אפשר דבנדון דידן דמצינו לרבנן שאמרו עשה שבתך חול וגו', הרי דלא הצריכו ליקח מאת אחרים לעשות הסעודה השלישית, א"כ ג"כ אפשר לומר ]דאין[)דדין(לווין ברבית לצרכה. ודקאמר לוו עלי, שלא בדרך רבית. וצ"ע עוד. שם שהשעה דחוקה לו ביותר. הנה בירושלמי סנהדרין קיט(איתא: אמר ר' יוחנן לווין )פרק בן סורר ומורה ה"ב(ברבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש. וכתב על זה בשבלי הלקט והוא הדין לסעודת שבת ויום טוב, שסעודות )סימן נ"ה(מצוה הן. וכ"כ בספר תניא רבתי . ובספר אור זרוע )סימן י'()הלכות כתב על דברי הירושלמי הנ"ל, שהוא הדין לכל צדקה סימן ל'(דבר מצוה. וסיים, ולכן התרתי להלוות מעות של צדקה ברבית, ולא נהירא לי לאוקמי ברבית דרבנן, שאם כן הוה ליה למימר לווין בקרוב לשכר ורחוק מהפסד לחבורת מצוה, כדאמרינן כהאי גוונא בבבא מציעא וכו', אלא ודאי דהכא מיירי ברבית )ע.(קצוצה דאורייתא. ומורי ראבי"ה אוסר, והביא ראיה מפרק החובל שמעות צדקה דין הדיוט יש להן. ואני אומר שאין )צג.(זו ראיה וכו'. ע"ש. והמרדכי כתב, ראבי"ה )בבא מציעא סימן רפ"ז(אוסר להלוות מעות צדקה ברבית וכו', ומהר"ר שמואל מתיר, וראיה מהירושלמי לווין ברבית לחבורת מצוה וכו', ורבית סתם משמע רבית קצוצה, מדלא קאמר לווין קרוב לשכר ורחוק מהפסד, וכן עמא דבר. ומיהו מהר"ם אוסר, וראיה מפרק החובל . ע"ש. ודברי מהר"ם הנה הינם בתשובה . )צג.()דפוס פראג סימן ע"ג(וכתב, ויודע אני שנתפשט המנהג בכל מלכותינו להלוות מעות צדקה ברבית קצוצה, והמכשלה הזאת תחת ידיהם, אך אין בידי למחות, וכ"ש שקשה להשיב גזל הנאכל וכו'. וכן הוא עוד , וסיים, ומיהו בשו"ת מהר"ם בר ברוך )מהדורת לבוב סימן תכ"ה(ללוות בקרוב לשכר ורחוק מהפסד מותר, כדין מעות של יתומים . ע"ש. וכן כתב בשו"ת מהר"ם דפוס קרימונה )בבא מציעא ע.()סימן , שמעות של צדקה אסור להלוותם ברבית דאורייתא, "אבל ק"ט(קרוב לשכר ורחוק מהפסד מותר, כמו בדין מעות יתומים". עכ"ל. וכ"כ בספר האגודה , שרבנו שמואל בן )פרק הזהב סימן ע"ג(רבנו ברוך התיר להלוות ברבית לצורך מצוה. ע"ש. וע"ע בפסקי ריקאנטי , ובשו"ת מהרי"ק . ע"ש. ובשו"ת )סימן ס"ה()סימן קצ"ג(מהרי"ל כתב, יש מרבותינו שהתירו מעות צדקה )סימן ל"ז(להלוותם ברבית קצוצה, על פי הירושלמי, לווין ברבית לחבורת מצוה. ע"כ. אבל בשו"ת פני משה ח"א דחה דהתם )סימן צ"ד(ברבית דרבנן. אולם פשוט שמהרי"ל נשען על דברי האור זרוע ומהר"ר שמואל הנ"ל, שכתבו שסתם "לווין ברבית" משמע רבית קצוצה.) ובהגהות מיימוני כתב, להלוות )קושטא, הלכות מלוה פ"ד(מעות של צדקה ברבית, ראבי"ה אוסר, וראיתו מפרק החובל , אבל מורי שיחיה מתיר". ע"כ. והנה מהר"ם)רבו של )צג.(הגמ"י( אוסר להדיא. ומצאתי להכנה"ג בשו"ת בעי חיי )חלק יו"ד שעמד בזה, וכתב, שברור הדבר שהוא סימן קפ"ב דף קל"ג ע"ג(ט"ס, וצ"ל אבל מהר"ש מתיר, והוא רבנו שמואל אשר הובא במרדכי, והסופר טעה וחשב שהוא ר"ת מורי הרב שיחיה, וליתא, אלא "מהר"ש" הוא רבנו שמואל הנזכר. וכ"כ עוד בספרו כנה"ג יו"ד . ע"ש. והגאון בעל שרשי )סימן ק"ס הגב"י אות ע"א(הים בספר דרכי הים כתב, שבסוף התשובה בהגמ"י, )דף ק"ג ע"א(כתוב שהוא מקונטרס הרב קוביל)מקורביל(, וא"כ מורי שיחיה הוא רבו של הרב קוביל, ולא מהר"ם שהיה רבו של הגמ"י וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חקרי לב . ע"ש(. וכן כתב )ח"ב מיו"ד ר"ס י"ג(להתיר מהר"א בן טאווה בשו"ת חוט המשולש שבסוף התשב"ץ . ומיהו הרא"ש בתשובה )]הטור השלישי[ סימן ל"ד()כלל י"ג סימן ח'(פסק לאסור ברבית קצוצה, וכמו שכתב מהר"ם על פי הראיה מפרק החובל . ע"ש. וכן דעת הרשב"א בתשובה )צג.(]ח"ז סימן . ומרן השלחן ערוך ביורה דעה התיר כל שי"ז[)סימן ק"ס סעיף י"ח(רבית דרבנן לצורך בית הכנסת ותלמוד תורה וכו'. והנה המג"א הביא מ"ש השבלי הלקט הנ"ל, )סימן רמ"ב סק"ב(שלווין ברבית לצורך סעודת שבת ויו"ט. וכתב על זה הגאון בעל קרבן נתנאל בספר נתיב חיים, פירוש, לווין ברבית מעכו"ם, שבלא מצוה אסור, כדאיתא ביורה דעה, אבל מישראל אסור משום לפני עור. ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים, שהרי מבואר ברמב"ם בזה"ל: אסרו חכמים )פ"ה מהלכות מלוה ולוה ה"ב(שיהיה ישראל מלוה לעכו"ם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו, שמא ילמד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו, לפיכך מותר ללוות מן העכו"ם ברבית, שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו. וכן כתב המאירי שללוות מעכו"ם ברבית מותר בלי שום )בבא מציעא ע:(פקפוק. ע"ש. וכתב בספר גדולי תרומה , כי מה )דף רל"ד ע"ד(שלא הביאו דין זה בעל התרומות והטוש"ע יו"ד, מפני שלא הוצרכו לאמרו, שבודאי לא גזרו איסור ללוות מעכו"ם, משום דליכא למיחש שמא ילמד ממעשיו. ע"ש. וכ"כ המשנה למלך שלרוב פשיטותו השמיטוהו הטוש"ע. ע"ש. והנה גם )פ"ה ה"ב(הגאון יעב"ץ במר וקציעה כתב, ופשוט בעיני דהיינו )סימן רמ"ב(ללוות מגוי, וקמ"ל דאע"ג דקי"ל נזבין איניש ברתיה )קדושין כ.(ולא ניזיף ברביתא, דקא מוספא ואזלא, הכא לית לן בה, שהוצאות שבת אם מוסיף מוסיפין לו מן השמים, אבל למעבד איסורא הלווה והמלוה, ודאי שלא תהיה כזאת בישראל. ע"כ. ואשתמיטתיה דברי הראשונים הנ"ל שפירשו דברי הירושלמי כפשטן, לעניין הלוואה ברבית מישראל, וחדשו לנו שהכוונה גם להתיר ברבית קצוצה. אך לדברי מהר"ם והרא"ש שאוסרים להלוות מעות צדקה ברבית קצוצה, צריך לומר שכוונת הירושלמי לרבית דרבנן, וכ"כ בקרבן העדה ובמראה הפנים שם. ועיין בפמ"ג ובתוספת שבת או"ח שם . ]סק"ב[]סוף הפתיחה לסימן[ומיהו מצאתי תנא דמסייע ליה להגאון יעב"ץ, בשו"ת מהר"ם שכתב, ומורי ה" ר יצחק מווינא היה מתיר )דפוס לבוב סימן תכ"ה(ללוות ברבית, והביא ראיה מהירושלמי, לווין ברבית לסעודת מצוה ולקידוש החודש. ואינה ראיה, די"ל דהתם לווים מן הגוי קאמר, וקמ"ל שיש לו ללוות ולחסר עצמו, אע"פ שהרבית קשה מאד, כדאמרינן לזבין איניש ברתיה ולא לוזיף )קדושין כ.(ברביתא. והחידוש הוא אינו ממה שיכול ללוות וכו'. ע"ש. ולכאורה לפמ"ש בב"י שראבי"ה אוסר להלוות מעות )סימן ק"ס(צדקה אפילו באבק רבית, על כרחך צ"ל שכוונת הירושלמי כדברי היעב"ץ. וצ"ע. ומצאתי להחיד"א במחזיק ברכה )סימן רמ"ב סק"ו(שהעיר על הנתיב חיים כאמור, שלא אסרו חז"ל אלא להלוות לעכו"ם ברבית כדי שלא ילמד ממעשיו, אבל ללות מעכו"ם לא גזרו, וכמ"ש בגדולי תרומה, והובא בכנה"ג סימן קנ"ט , וכן מוכח מכמה הלכות ביו"ד.)מיהו עיין ]הגה"ט סק"ג[בשיורי ברכה שהביא דברי הרה"ג מהר"ש פרימו )סימן קנ"ט סק"א(שכתב ג"כ שאסור ללוות מן העכו"ם ברבית, ושהדבר שנוי במחלוקת אמוראים. וע"ש בזה ודו"ק(. והעיר ג"כ על שאר אחרונים הנ"ל שלא זכרו מהפוסקים שפירשו דברי הירושלמי דהיינו אפילו ברבית קצוצה מישראל וכו'. וע"ע בשו"ת חיים שאל ח"ב ע"ש. והגאון מהר"ש יפה בספר יפה מראה )סימן ל"ב(פ"ב דמועד קטן פירש ג"כ דברי הירושלמי )דף רכ"ב רע"א(בעכו"ם, ותמה על מהרי"ל הנ"ל. ע"ש. ולא זכר שר מדברי כל הראשונים הנ"ל. וז"ל מרן הש"ע , כל רבית )סימן ק"ס סעיף י"ח(דרבנן מותר במעות של יתומים, או של הקדש עניים או ת"ת או צורך בית הכנסת. וכתב הרמ"א בהגה, וכן נוהגים להקל. וכתב הגר"א, "שהוא מהירושלמי לווין ברבית לחבורת מצוה ולקדוש החודש". ומבואר שאין להתיר הלוואה ברבית קצוצה להקדש של עניים, ולצורך מצות עונג שבת, יש לומר שמותר ברבית דרבנן. ואנו אין לנו אלא דברי מרן. ועיין בשו"ת מהרימ"ט )חיו"ד , ובמשנה למלך , ובשו"ת זרע )ספ"ד מהלכות מלוה ולוה(סימן ל"ט(אמת ח"ב , וח"ג , ובחות דעת )סימן נ"ו()סימן ק"ז()סימן ק"ס סק"י(ובשו"ת מעשה אברהם . ע"ש. והלום ראיתי )חיו"ד סימן ל"ח(בתשובה מאהבה ח"ג שג"כ פירש דברי הירושלמי )סימן שפ"ו(ברבית דרבנן, והעיר מהגמרא וכן אשה מחבירתה )שבת קמח:(ככרות, הא בחול שפיר דמי, לימא מתניתין דלא כהלל דאמר לא תלוה אשה ככר לחבירתה עד שתעשינה דמים שמא יוקרו חטים ונמצאו באות לידי רבית וכו', ואם איתא הא י"ל דלצורך שבת מיירי וכו'. ע"ש. ולק"מ, שי"ל דכיון דאפשר לה ללוות בהיתר, שלא תאמר בלשון הלוואה או ע"י שתעשינה דמים אפילו לצורך שבת, י"ל שאין להתיר בכה"ג. וע"ע להגאון מהרש"ם בדעת תורה . ע"ש. ומ"ש עוד על דברי )סימן רמ"ב בד"ה ושמעתי מקשים(הרה"ג השואל שהעמיד דברי הירושלמי ברבית מעכו"ם, וכתב, דמילתא דפשיטא היא, שהרי לא גזרו אלא משום שמא ילמד ממעשיו, והתירו לת"ח ובכדי חייו, ולמה לא יתירו ג"כ לדבר מצוה. ואשתמיטתיה מה שכתבו הרמב"ם והרב גדולי תרומה והמשנה למלך הנ"ל שמעיקרא לא אסרו ללוות ברבית מעכו"ם. ואין להאריך. וע"ע בשו"ת דעת סופר מ"ש בזה. )חיו"ד סימן ס"ב(וגם הוא לא זכר מדברי הראשונים הנ"ל בפירוש דברי הירושלמי.)והנה ראיתי בשו"ת נאמן שמואל )סימן י"ט דף י"ג , שהביא ממה שכתב בשו"ת פני משה , שדברי ע"ב()סימן צ"ד(הפוסקים שהתירו מעות צדקה אף ברבית קצוצה, הוא תמוה בעיניו, וכמו שכן תמה בעל יפה מראה, וכתב, ואני תמה עליהם, שלא זכרו דברי התוספות , שעובדיה )עבודה זרה כו: ]ד"ה אני שונה[(הנביא לוה ברבית מיהורם בן אחאב, משום פקוח נפש)של הנביאים שהחביאם מפני איזבל הרשעה(, הרי בפירוש שלדבר מצוה מותר אף רבית דאורייתא כדברי מהרי"ל. ע"כ. ונוראות נפלאתי שאיך עלה על דעתו לדמות ענין פקוח נפש שהותרו לו כל האיסורים, מדכתיב "וחי בהם" ולא שימות ]ויקרא י"ח, ה'[בהם, לענין מעות צדקה לעניים. וצ"ע. ודו"ק(. והנה בשו"ת הרדב"ז הביא מה ))ח"ה( ]ח"ו[ סימן ב' אלפים ש"ו(שאמרו בירושלמי, לווין ברבית לחבורת מצוה, וס"ל כדברי הפוסקים דסתם רבית היינו רבית של תורה. וסיים, ואע"פ שיש חולקים, לא נחלקו אלא ברבית דאורייתא, אבל ברבית דרבנן כ"ע מודו שמותר. ע"ש. וכ"כ בספר באר יעקב )או"ח סימן רמ"ב דף י"ב ע"ב(, דההיא דהירושלמי דמוכח משם שמותר ללוות ברבית לסעודת שבת, מיירי רק ברבית דרבנן. וזה נכון ואמת בעיני. ע"כ. וכ"כ עוד ביו"ד סימן ק"ס , שכשם שהותר )דף ע' ע"ב(במעות של יתומים ובשל הקדש ושל תלמוד תורה, רבית דרבנן, כן הותר לסעודת שבת. ע"כ. וכ"כ בשמו הפתחי תשובה יו"ד )סימן רמ"ב דף פ"ז רע"א(, . וכ"כ הרב בגדי ישע )סימן ק"ס ס"ק כ"ב(שמותר ללוות באבק רבית, כגון ללוות סאה בסאה אפילו אין לו, אך יש מפרשים דהיינו ע"י היתר או מעכו"ם, וזה פשיטא ואינו צריך לאומרו. ע"כ. וכ"כ הגאון חתם סופר בחידושיו לביצה , דהיינו כמ"ש המג"א )טו: ד"ה לוו עלי ואני פורע()סימן רמ"ב(בשם הירושלמי, לווין ברבית לצורך סעודת שבת, והיינו ברבית דרבנן, כגון בעסקא בלי שכר עמלו ומזונו וכו'. ע"ש. וכן פסק בש"ע הגר"ז וז"ל: מותר ללוות ברבית של דבריהם )סימן רמ"ב ס"ט(לצורך סעודת שבת ויו"ט, וכן לשאר סעודות מצוה, אם אי אפשר ללוות בלי רבית. ע"כ. וכתב בקונטרס אחרון שם , דברבית ]סק"ה[דרבנן לדבר מצוה, לא גזרו חז"ל אפילו על המלוה. ע"ש. גם הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה כתב, דמ"ש המג"א בשם )סימן רמ"ב(הירושלמי שלווין ברבית לצורך סעודת שבת, היינו ברבית דרבנן, כגון סאה בסאה, או קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד. ומה שפירש הפמ"ג דהיינו בדרך היתר, אינו נראה, שא"כ פשיטא ומאי קמ"ל. אלא שבדבר מצוה מיירי כמ"ש הרמ"א . )יו"ד סימן ק"ס סעיף כ"ב(ושו"ר להרב פני משה במראה הפנים בירושלמי , )פ"ח דסנהדרין ה"ב(שפירש כדברינו דמיירי ברבית דרבנן, ושמחתי שכיוונתי לדעתו. ע"כ. וכן העלה בשו"ת ובחרת בחיים . וכ"כ בשו"ת )סימן ס"ג(מעשה אברהם .)וע"ע בספרו נחמד למראה על )חיו"ד סימן ל"ח(הירושלמי מ"ק פ"ב דף רכ"ז(. וכ"כ בתשובה מאהבה ח"ב )סימן , דהירושלמי מיירי ברבית דרבנן. וע"ע לו בח"ג רל"ז()סימן שפ"ו דף הנ"ל. ע"ש. וכן העלה בשו"ת לב ים , נ"ו ע"ב()חא"ח סימן ד'(דהירושלמי מיירי ברבית דרבנן, שאע"פ שמבואר בהגהות מיימוני בשם כמה ראשונים דמיירי אפילו ברבית קצוצה שאסורה מה"ת, מ"מ העיקר לדינא כהכרעת הש"ע יו"ד , דלא שרי אלא )סימן ק"ס(בר בית דרבנן. וכן פירש הקרבן העדה שם, דהירושלמי מיירי ברבית דרבנן. וכ"כ בשו"ת יד רמה , שנראה )חיו"ד סימן ל"ז אות ג'(ברור בלי שום ספק דכוונת הירושלמי דלווין ברבית דרבנן לסעודת שבת ויו"ט. ]ותמה על הפמ"ג שכתב דמיירי ללוות מן העכו"ם וכנ"ל[. וכן כתב הגאון מהרי"ל רבינוביץ בשו"ת דרכי תשובה . וכן העלה בשו"ת קנין תורה ח"ז . והינו )ר"ס ל"ד()סימן כ'(טעמא דשרינן רבית דרבנן במקום סעודת מצוה דרבנן, משום דשרו ליה רבנן בדרבנן. כמ"ש בספר חיים וחסד אלחייך )בעל . ע"ש. ועוד שכבר מצאנו ביבמות משכנות הרועים דף ט' רע"ג()צג.(שרבי ינאי הפריש שלא מן המוקף על הפירות שיובאו לו לעונג שבת. ועיין בתוס' שם . וכ"כ הרשב"א בחדושיו )סע"א ]ד"ה שקל[(שם , שאע"פ שלא נחשדו חברים להפריש שלא מן ]ד"ה מייתי[המוקף, מ"מ משום מצוה רבה דכבוד שבת שרי. ע"ש. וע"ע בשו"ת הרשב"א שכתב לשואל, הא דקשיא לך היכי )סימן קכ"ז(שרינן איסורא דאורייתא להפריש שלא מן המוקף משום עונג שבת, לק"מ, שהרי התורה התירתו, שנאמר "למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים" . וכמ"ש התוס' יבמות ]דברים י"ד, כ"ג[)צג: בשם רבנו חננאל. וכ"כ הרמב"ן והריטב"א והמאירי ]ד"ה אלא[(שם.)וע"ע בספר הישר הנד"מ חלק החידושים סימן תקפ"ג, ובתוספות הרא"ש יבמות צג:(. וה"נ ברבית דרבנן לא גזרו על הלווה לסעודת שבת שיש בה מצות עונג שבת. אמנם ראיתי בספר שכתב להשיג על הבאר יעקב הנ"ל, מאמר מרדכי )סימן רמ"ב סק"ב(בדברים הדברים, כי למה הוצרך לראיה דלא מיירי ברבית דאורייתא, שאיך יעלה על הדעת לומר שבשביל סעודת מצוה יעבור על איסור דאורייתא, ואפילו ברבית דרבנן אין להתיר. ע"כ. ואשתמטיתיה דברי כל הראשונים הנ"ל שכתבו להתיר אפילו ברבית קצוצה. אלא דאנן נקטינן שאין להתיר אלא ברבית דרבנן. ושו"ר להגר"ש קמחי בספר מימי שלמה , שהשיג לנכון )ס"ס רמ"ב(על המאמר מרדכי. ודו"ק כי קצרתי. ותבט עיני להרב משנה ברורה , ובשער הציון )סימן רמ"ב סק"ד(, שכתב, דהא דלווין ברבית היינו מעכו"ם או )ס"ק ט"ו(מישראל בדרך היתר. ודלא כמו שראיתי לאחד שהתיר ברבית דרבנן. ע"כ. ובמחכ"ת אשתמיט מיניה דברי כל הראשונים והאחרונים הנ"ל, שעכ"פ ברבית דרבנן לכ"ע שרי. ושו"ר בשו"ת שבט הלוי ח"ב שכתב לנכון להשיג על המשנה )סימן ס"ד אות א'(ברורה, שהרי גדולים וטובים מתירים לכל הפחות ברבית דרבנן. וכ"כ עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ח . ע"ש. גם הגאון )סימן קפ"ט(שואל ומשיב בספרו יד שאול השיג על הרב )יו"ד סימן ק"ס(תוספת שבת שכתב דדוקא בדרך היתר שרי, ולא זכר מדברי הב"י שכתב בשם מהרי"ל להתיר ברבית מישראל. )יו"ד סימן ק"ס(ע"ש.)וראיתי בספר תורת שבת , שכתב לתמוה )סימן רמ"ב סק"ב(על האחרונים שכתבו שילוה בתורת היתר, דהיינו בתורת עסקא, כי מה תורת היתר שייכא הכא, אם מוציא הלואתו לצרכי שבת, ואינו מרויח כלום וכו'.)וכ"כ בהגהות איש מצליח סימן רמ"ב(. ולק"מ, דנראה דס"ל כמ"ש השואל ומשיב קמא ח"ג , )סימן ק"ס(שיש להתיר למלמד ללוות ע"פ היתר עסקא, אע"פ שאין לו שום מסחר, ורק ל ווה להוצאת נישואי בנו וכיו"ב, משום שלולא היה מוציא לצורך יציאה זו, לא היה לו מה לאכול, ולא יוכל לעסוק במלאכתו ללמד התלמידים, ולא יהיה לו פרנסה, לכן רשאי לתת ריוח על הלוואתו לצורך פרנסתו, הן כשלווה להשיא את בנו או לשלם את חובותיו, או למזונות אשתו ובניו. ובשו"ת מהרש"ם הסתמך על השואל ומשיב, וכתב שכן מצא ח"ב )סימן רט"ז(בכתבי הדעת קדושים כדבריו. וע"ע בשו"ת חסד לאברהם תניינא , ובשו"ת צמח צדק מליבאוויטש )חיו"ד סימן מ"ב()חיו"ד סימן , ובספר דעת תורה להמהרש"ם או"ח . פ"ט(-פ"ח )סימן רמ"ב(ודו"ק(. וכן יש להעיר על דברי הרב פתח הדביר )סימן רמ"ב סק"ד(, ועל הרב גדולות אלישע . ע"ש. וקצרתי. והנה )שם סק"ז(עיקר דברינו אלה הובאו בספר לוית חן , שהעלתי )סימן א'(להלכה להתיר ברבית דרבנן)ודלא כהמשנה ברורה הנ"ל(. והן עתה הראוני בספר מלוה ה' להרה"ג משה לוי , )עמוד רצ"ב(שהביא מש"כ בלוית חן, וכתב לחלוק על דברינו, שהואיל והרבה ראשונים אוסרים ברבית דאורייתא, "מסתברא" ודאי שהוא הדין שיש לאסור ברבית דרבנן, כי מי התיר למלוה לדרוש רבית ולגרום ללווה שלא יוכל לקיים מצות סעודות שבת בלי שילוה ברבית. והסתמך גם על המאמר מרדכי. ע"ש. ותימה עליו שאיך רצה ללמוד מאיסור דאורייתא "דמסתברא" שהוא הדין לרבית דרבנן, ובודאי דלא מסתברא לאסור בדרבנן, מאחר שכתב הרדב"ז , דברבית דרבנן לכ"ע מותר. וכן )ח"ב סימן ב' אלפים ש"ו(פסקו להקת האחרונים הנ"ל. וכבר כתב הגר"ז שלא גזרו אף על המלוה ברבית דרבנן לצורך סעודת מצוה וכנ"ל. וכ"כ הגאון יד שאול , ובספרו שואל ומשיב , )ביו"ד סימן ק"ס()קמא ח"ג סימן ק"ס(ובשו"ת יד רמה , ובשו"ת קנין תורה ח"ז )חיו"ד סימן ל"ז אות ג'(. ומה שהסתמך על דברי המאמר מרדכי, הנה דבריו )סימן כ'(מופרכים מעיקרם, וגרם לו כן מפני שנעלמו ממנו כל דברי הראשונים הנ"ל. וכמו שהשיג עליו ג"כ לנכון המהר"ש קמחי הנ"ל. הילכך העיקר להלכה ולמעשה להתיר ללוות ברבית דרבנן, כגון בקרוב לשכר ורחוק מהפסד, לצורך סעודת שבת ויו"ט, "שסעודות מצוה הן".)וכ"כ רבנו נסים גאון בתשובות הגאונים , שסעודות שבת סעודות מצוה הן. וכ"כ )ליק סימן ק"ה(הסמ"ג , והאור זרוע ח"ב , ורבי )עשין כ"ט ]דף קט"ז ע"א[()סימן כ"ג(אברהם בר נתן הירחי בספר המנהיג , והרא"ש )הלכות שבת אות י"ג(מלוניל בספר המנהגות . ע"ש(. )עמוד קע"ד(שם על כן צריך לצמצם בשאר ימים וכו'. נ"ב: ואפילו (קכ) יהיה איש עשיר, הטוב הוא למעט מאכלים ותענוגים בכל ימות השבוע, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש סדר תרומה )דף , גופיהון דצדיקיא דלא אתהנון בהאי עלמא )ק"ס( ]קמ"א ע"א[(אלא מתענוגי דמצוה ושבתי וזמני, ]ההוא רוח מסאבא וכו'[ לית ליה רשות עליהון כלל, זכאה איהו דלא אתהני מדיליה כלום. יע"ש. ועיין מה שכתב הרב הקדוש ראשית חכמה שער הקדושה. ועיין להרב שמן המאור בסימן זה. ואם י פרוש עצמו כל ימות השבוע בסעודות הרשות שלא לאכול ]בשר[ ושלא לשתות יין מה טוב, ואם לאו, לפחות יפרוש עצמו בכל ליל שישי ויום השישי מלאכול בשר ומלשתות יין, וכ"כ הרב חמדת ימים בהלכות שבת פ"א . יע"ש. )דף ב' ע"ב(]דף ו' ע"א ד"ה ומטעם זה נהגו[זולת היכא דחל ר"ח בערב שבת. וקשה בעיני איך עיר גדולה של חכמים ושל סופרים קושטא רבתי יע"א אינן נזהרין בזה, ויותר קשה העורכין שלחן כמו שבת ויו"ט ואוכלים מעדני דגים ובשר, ואיך לא מיחו בידם חכמים בדבר המפורש בסימן מט"ר . ועיין שאלת יעב"ץ . יע"ש. ועיין משחא )ס"ב()ח"א סימן ג"ל()סימן מט"ר(דרבותא . שם על כן צריך לצמצם בשאר ימים וכו'. עיין באר היטב קכא(. ועיין מה שכתבתי בחלק א' לעיל )סק"א()בסימן קל"ד אות ד' דף קל"ח ע"א(. שם צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת. ברפ"ב קכב(דביצה תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו ]טז.[היה אוכל לכבוד שבת וכו', אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר "ברוך ה' יום יום" ]תהלים , תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים מחד בשביך לשבתיך, ס"ח, כ'[ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום. ומשמע דפליגי שמאי והלל כי היכי דפליגי ב"ש וב"ה, ומסתמא הלכה כב"ה, ונפקא מינה דלב"ה אין צריך לעשות כב"ש, דלפי הנראה דמודה ב"ה שאם עשה כב"ש עדיף טפי, אלא דלדידהו לא צריך לדקדק כולי האי. וכן נראה דעת רש"י בחומש, שפירש "זכור את יום השבת" שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת, והיינו ]שמות כ', ח'[דגם לב"ה ניחא ושפיר עביד. אבל הרמב"ן השיג עליו, דהא קי"ל הלכה כב"ה, דמשמע דלא אתי אלא לב"ש ולא לב"ה, דהיינו דאינו יכול לעשות כן אלא ברוך ה' יום יום, ואם יעשה כב"ש נראה שאין לו מדת הבטחון שיבטח בה' שיזמין לו לשבת מנה יפה. ומיהו י"ל דלהרמב"ן נמי אם עשה כב"ש טבא ליהוי לב"ה, אלא דמפרש"י מוכח שצריך לעשות כב"ש, ובהא סבירא ליה דב"ה פליגי. והרא"ם ז"ל הליץ בעד רש"י ז"ל, ואמר דבענין המאכלות הלכה כב"ה כיון דשכיחי, אבל בענין המלבושים והחפצים לצורכי הבית דלא שכיחי בכל שעה לא פליגי ב"ש וב"ה, ובהו פליגי שמאי הזקן והלל הזקן, ובהנך הלכה כשמאי, ולכך פירש"י כמותו, ומודה רש"י דבענין המאכלות הלכתא כב"ה ברוך ה' יום יום, ולכך רש"י לא הזכיר אלא חפץ יפה, ולא אמר לשון מנה יפה שהוא צודק על מיני מאכל. וא"ת כיון דבעניני המאכלות לכולי עלמא הלכה כב"ה, אפילו לדעת רש"י ז"ל, א"כ קשיא מהך עובדא דקצב דאייתי הש"ס בפרק כל כתבי , שזכה לעושר רב מחמת שכל בהמה יפה שהיה מוצא היה ]קיט.[מפרישה לשבת, ומדעבד כב"ש שמע מינה דהלכה כב"ש, דהא עבדי עובדא כוותיה, ולפי מה שכתבתי דב"ה מודו במעשה ב"ש אלא שאין מחייבין אותו, ניחא דאותו קצב רצה לעשות כב"ש, שגם ב"ה מודים במעשה ב"ש. וכבר הארכתי בדרוש אחד בפרשת בראשית בביאור מדרש דפרשה י"א סימן ג' בספר קול יאודה. ועיין שם ביפה תואר. והרב ב"ח כתב, דממעשה ]אות ו'[דקצב מוכח דיש לעשות כשמאי. יע"ש. וכן כתב האור זרוע ]ח"ב . יע"ש. והביא דבריו הרב מגן דוד הלכות ערב שבת סימן י"ח אות ג'[. וגם בסימן ר"ן הרב מג"א כתב כן בשם הדרכי ]ט"ז סק"א[]סק"א[משה. יע"ש. ומ"מ אנו אין לנו אלא דברי הראשונים הרמב"ן והרא"ם ז"ל שכתבו דהלכה כבית הלל, אלא מי שירצה לעשות כבית שמאי יעשה, כיון דב"ה מודו באותו מעשה. שם צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת. בפ"ב קכג(דיו"ט , אמרו על שמאי הזקן שכל ימיו היה ]ביצה טז.[אוכל לכבוד שבת, היה מוצא בהמה נאה וכו', אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר "ברוך ה' יום יום" , ותניא נמי הכי, בית שמאי אומרים מחד ]תהלים ס"ח, כ'[בשביך לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום. והביאו הטור בסוף סימן זה. והנה רש"י בפירוש החומש פרשת יתרו, "כתב על פסוק "זכור את יום השבת , תנו לב לזכור ]שמות כ', ח'[תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. והרמב"ן כתב שזו דברי ב"ש ואינה הלכה. והרא"ם השיגו דהם שתי ברייתות, בחפצים ובמאכלים, ובחפצים הלכה כשמאי, והרמב"ן גופיה כתב והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים וכו', משמע שיש לחלק בין החפצים למאכלים, ותהיה בזה הלכה כשמאי וכו'. ע"ש באורך. ואני בעוניי אומר, דאפשר דאין כוונת הרמב"ן כמו שהבין הרא"ם, ואיך סלקא דעתיה דהרמב"ן מחלק בין חפצים למאכלים, דא"כ איך קאמר והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי, והלא בברייתא על מה שהיה ]מכילתא דרשב"י פרק כ' פסוק י'[עושה שמאי שהיה אומר חפץ זה לשבת, על זה קאמר אבל הלל מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך לשם שמים, ומשמע דהלל אף אחפצים קאי, וכמו שכתב הרא"ם דבחפצים הלכה כשמאי. אבל הדבר ברור דכוונת הרמב"ן דבפירוש זכור את יום השבת דשמאי מפרש שישתדל לזכור השבת בדבריו, כגון למנות יום אחד בשבת וכיוצא, במדרש זה מודה הלל, אבל במאכלים וחפצים ליחד מחד בשבא לשבת בהא פליג, דדחיקא ליה להרמב"ן לחלק בין חפצים למאכלים, דבאמת הוא דוחק, וכמו . ועוד תראה דהרמב"ן שכתב הרב יד אליהו בתשובה )סימן מ"ב(הביא הנוסחא ברש"י חלק יפה, ]ובמכילתא[)ובמכילתא(]יתרו ובברייתא אחרת חפץ. ע"ש. ]מכילתא דרשב"י[פרשה ז'[וחזה הוית בספר שבלי הלקט כ"י ריש ערוגת שבת )שבולת נ"ה(דהביא דברי בית שמאי לבד, וז"ל: אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, וכן היה שמאי אומר מחד בשביך לשבתיך. עכ"ל. עיניך הרואות דהרב שבלי הלקט לא הזכיר דברי בית הלל כלל. וראיתי להרב בית חדש בסוף סימן שכתב משם אור זרוע זה ]אות ו'[]ח"ב הלכות ערב שבת סימן י"ח אות , דמודה הלל דמדת שמאי עדיפא, וכן משמע במעשה דההוא ג'[קצב פרק כל כתבי , דאמר וכל בהמה נאה שמצאתי ]שבת קיט.[אמרתי זו לכבוד שבת. עכ"ל. ונראה דזו שיטת רש"י והרב שבלי הלקט כאור זרוע, ואמטו להכי מייתו דברי ב"ש, וכן בספר תניא ]רבתי סימן י'[כתב הרב אליה רבה דמייתי דברי ב"ש לחוד. ועיין מה ]סק"ט[שכתבנו בעניותנו עוד בזה בקונטריס פתח עינים )שם בפ"ב דיו"ט(בס"ד. שם צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת.)עיין קכד(מה שכתב הרב המחבר ז"ל בספר קרני רמים ]עמוד על דברי הרא"ם בד"ה שאם נזדמן וכו'. עיין שם(. ר"ל[שם צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת. כתב קכה(הטור, אבל הלל הזקן וכו'. נ"ב: עיין מה שכתוב בזוהר הקדוש בפרשת בשלח על פסוק "הנני ממטיר ]דף ס"ב ע"א[לכם" וכו' . ]שמות ט"ז, ד'[שם צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת. כתב קכו(הטור, אמרו עליו על שמאי הזקן וכו'. נ"ב: במסכת ביצה . ומצאתי כתוב בכ"י הקדש למהר"א צרפתי, )דף ט"ז ע"א(שכתב וז"ל: קשיא לי, דמאי נפקא מינה אי כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת או לא, אי לאשמועינן שהיה שמאי הזקן מכבד את השבת יותר, ומי חשיד שהלל הזקן לא היה מכבד את השבת ביותר. ותירץ משם מורו מהר"א אמיגו, שהכוונה כדתני התם, תני רב תחליפא וכו' כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות ויו"ט וכו', שאם פחת פוחתין לו אם הוסיף מוסיפין לו. ופירש"י, כל מזונותיו של אדם, כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא ניזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו וכו', שלא יוסיפו לו שכר וכו', חוץ מהוצאות שבתות וכו', אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה וכו', אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו וכו'. פוחתין לו, כלומר ממציאין לו שכר מועט. ע"כ. והא ודאי מה שכתב רש"י כלומר, היינו דקשיא ליה דאיך קאמר פוחתין לו, דמשמע שמראש השנה היו קצובין לו, וממה שהוא להוצאת שבת וכו' פוחתין לו מאותה קצבה, דאי אפשר לומר כן, דהא אין קצבה להוצאת שבתות וכו', ואיך שייך לומר מוסיפין או פוחתין, לכך כתב כלומר ממציאין שכר, והשתא כיון דשמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, נמצא שכל מה שהיה אוכל בכל השנה, לא נכנס בכל מה שקצבו לו שישתכר לצורך מזונותיו של כל השנה, כיון שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. ע"כ מצאתי כתוב. שם צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת. עיין קכז(בתשובת כתב סופר שם בענין מדות דב"ש ]סימן ל"ח[וב"ה בזה . ועיין תשובת בית יעקב , דבעל ]ביצה טז.[)סימן ע"ג(תשובה על עבירות אל ימנע את עצמו מבשר ויין בשבת, דהוא מצוה מן התורה. שם צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת. בט"ז קכח(כתב: בגמרא פ"ב דביצה אמרו על ]סוף סק"א[]טז.[שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו', ופירש רש"י על פסוק "זכור את יום השבת" כבית שמאי, ]שמות כ', ח'[והרמב"ן כתב שם דהלכה כבית הלל. וכתב מו"ח ז"ל ]ב"ח אות , מצאתי בשם אור זרוע '[ ו ]ח"ב הלכות ערב שבת סימן י"ח אות ג'[דהלל מודה דכבית שמאי עדיף, וראיה עוד ממעשה בקצב בפרק כל כתבי שהיה מתפאר שעשה כבית שמאי. עכ"ל. ]שבת קיט.[ותמיה, דאם בית הלל מודה דכבית שמאי עדיף, אמאי לא עשה הלל כבית שמאי. ונראה לענ"ד, דיש להבין דאמאי לא אמרו בזה בגמרא בלשון פלוגתא, דב"ש סבירא להו דצריך לאכול כל הימים לכבוד שבת, וב"ה סבירא להו דצריך שיהיו כל מעשיו לשם שמים וברוך ה' יום יום, רק אמרו ששמאי הזקן עשה כך והלל עשה כך. ונראה לי דלא פליגי כלל, דהנה ]שמאי[)ב"ש(היה רוצה להמשיך קדושת השבת על האכילה של חול, משום כך כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אמר זו לשבת, מצא נאה הימנה וכו', נמצא שכל מה שאכל בחול היה נמשך עליו קדושת שבת. ואמנם כל זה למי שהוא עשיר ויכול לעשות כן, אבל מי שהוא עני, א"כ צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד את השבת כמבואר כאן, א"כ אי אפשר לו לנהוג באופן זה לאכול מה שקנה לצורך שבת באם מוצא נאה ממנה, דהא צריך לצמצם מאכילתו בכל הימים כדי שיהיה יכול לכבד את השבת. והנה עני כזה במה ממשיך קדושת שבת על האכילה של ימות החול, אך בזה עצמו דאם מצמצם באכילת ימי החול על זו הכוונה כדי שיוכל לכבד את השבת, אם האכילה המצומצמת שאוכל בחול הוא בשביל כבוד שבת שיוכל לכבדו, א"כ האכילה הוא משום כבוד שבת, ונמשך קדושת שבת על האכילה של חול. והנה נודע דהלל היה עני, דהלל מחייב עניים , וא"כ לא היה יכול לקיים כאשר עשה שמאי, דהיה ]יומא לה:[צריך לצמצם כנ"ל, ועל כן המשיך קדושת שבת ע"י ברוך ה' יום יום, שבכל יום היה מצמצם כדי לכבד את השבת. נמצא דלא פליגו כלל, וכדברי שמאי צריך לעשות מי שהוא עשיר, וכן עשה הקצב במעשה דפרק כל כתבי, וגם רש"י ז"ל פירש כדברי ב"ש במי שהוא עשיר, ואתי שפיר ונכון בעזה"י. )עוד ,"נראה לי ליישב פירש"י על פסוק "זכור את יום השבת שפירש כשמאי מחד בשבא לשבתא, מקושיית הרמב"ן ז"ל הלא קיימא לן כהלל. ונ"ל על פי מה שכתב בספר בית שמואל אחרון על התורה פרשת וארא על הא דב"ש וב"ה, ע"פ , כל מזונותיו של אדם קצובים לו מאי דאיתא שם בביצה ]טז.[מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת ויו"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, שכל המוסיף מוסיפין לו וכו'. ופירש"י, ויש לזהר שלא יעשה יציאה מרובה, שלא יוסיפו לו שכר למזונות יותר ממה שפסקו לו. ע"כ. ועל כן באשר ששמאי הזקן היה ירא שמא לא פסקו לו מזונות כל כך, על כן אכל כל ימיו לכבוד שבת, ומה שהוא לכבוד שבת אין צריך לצמצם, דהא יוסיפו לו. והלל סבירא ליה כמו שכתב הנזר הקדש ]בראשית רבה פרשה ע"ט פסקא , דכיון דמה שהוא עבור ה' יתברך, כמו לשבת ויו"ט ולתלמוד ג'[תורה, אין לו קצבה והמוסיף מוסיפין לו, א"כ הוא הדין מי שכל מעשיו לשם שמים, האכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף כדי שיוכל לעבוד ה' יתברך, גם כן מוסיפין לו, וזהו שאמרו דהלל שכל מעשיו היו לשם שמים לא היה צריך לזה דבלאו הכי מוסיפין לו. עכת"ד ז"ל ע"ש. ולפי זה אתי שפיר, דודאי לענין שלא יהיה ירא דילמא לא קצבו לו כל כך, לא היה צריך לאכול דוקא לכבוד שבת, דבלאו הכי כיון שכל מעשיו לשם שמים יוסיפו לו. אבל מ"מ מודה דצריך לקיים "זכור את יום השבת" זכרהו מחד בשבא וכו' כב"ש, ואתי שפיר פירוש רש"י ז"ל, ומכל שכן מי שאין כל מעשיו לשם שמים(. שם צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת. רצונו קכט(לומר, לדחוק את עצמו בשאר ימים שלא יוציא הרבה באכילתו, כדי שישאר לו הרבה לכבד בו את השבת. אבל אין הכוונה שבשאר ימים כשימצא דבר נאה יניחנו לשבת, ובשאר ימים יאכל אכילה בצמצום שלא דבר נאה (, והיינו)כב"ש ]כשמאי[ בפ"ב דמסכת ביצה . ע"ש. דהרי ) די"ט(]דף ט"ז ע"א[הטור סיים אחר זה מה דגרסינן שם במחלוקת ב"ש וב"ה על דבר זה, ואי כוונתו בזה כב"ש, מה הביא אחרי זה, הרי כבר כתב דיעשה כב"ש. ומההוא קצב בפרק כל כתבי )דף קי"ט ע"א(הוכיחו הפוסקים ז"ל דהלכה כדב"ש. ע"ש. ולענ"ד דמ"מ העושה כב"ה לא הפסיד, ועשרון ההוא קצב אפשר מפני שהיה עושה כן גם במלאכתו ולא באכילתו. ועיין לחיי אדם ז"ל ]הלכות . אבל ודאי טפי יש לעשות כב"ש, דהרי מצינו שבת כלל א' סעיף א'[דב"ה מודים לב"ש כמו שכתבו המפרשים ז"ל, וכדמוכח מההוא קצב. ועיין להרב דרכי משה בסימן ר"ן , ולהמג"א שם ]אות א'[, ולהב"ח בסימן זה . והנ"ל כתבתי, דהעיקר דאי ]סק"א[]אות ו'[עבד כמר עבד ואי עבד כמר עבד. ולהכי הטור הביא דברי ב"ה וב"ש ולא פסק הלכה כמאן. ועיין להרב מטה יהודה ז"ל בסימן ]סק"ג[, ועיין להרב יפה תואר במדרש רבה סדר בראשית זה . ע"ש. )פרשה י"א סימן ד' ]ד"ה טבח[(שם .יש ליזהר שלא לילך יחף בשבת (קל) כדי לכבד השבת. ב"ח . ]סוף אות ה'[שם כדי לכבד השבת. כתב הטור , קלא()דף קנ"ח ע"א שיטה א'(צריך לכבדו כפי יכלתו וכו'. נ"ב: ולא יפחות משני תבשילין. ובתיקוני שבת שיאכל בכל סעודה משלש ]תיקון י"ב[סעודות דגים. ע"ש. מג"א . )סק"א(שם כדי לכבד השבת. ואף שכתוב בזוהר פרשת בראשית קלב(שהועתק במג"א בריש הסימן(, לא ]דף מ"ח ע"ב[, יפחות אדם בשבת משני תבשילין, השמיט בש"ע דין זה, לפי שמדברי הגמרא משמע דבתבשיל אחד סגי, שאמרו )פסחים דף אע"פ שאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך קי"ב ע"א(לבריות אבל עושה הוא דבר מועט, מאי ניהו, כסא דהרסנא, משמע דמה שהיה לו אפילו תבשיל אחד שפיר עביד. ועיין ים של שלמה . מיהו לפי מה שפירש רש"י כסא )ביצה פ"ב סוס"י ה'(דהרסנא אתי שפיר, די"ל דכסא דהרסנא נמי )ביצה דף ט"ז סע"א(מקרי שני תבשילין כמבואר לקמן בש"ע . )או"ח סימן תקנ"ב ]ס"ג[(ועיין רש"י תענית . אמנם ליישב דברי )דף כ"ו רע"ב בד"ה שנית(הזוהר בדרך נכונה, נראה דמיירי בפסח שחל להיות בשבת, דצריכין שני תבשילין כדתנן פסחים , ובהא )דף קי"ד סע"א(דאתנייה בזוהר שבת דוקא, בא להשמיענו לאפוקי באחד בשבת, כמו שכתבו תוספות והרא"ש אמאמר ר' ]ד"ה אחד[]פ"י סימן כ"ה[יוסף אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, וז"ל הרא"ש: )שם סע"ב(ונראה כשחל פסח באחד בשבת שלא יביא כי אם תבשיל אחד, דאין חגיגה בא עם הפסח, דאינה דוחה שבת, הלכך לא יביא תבשיל שני זכר לחגיגה, משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד וכו', כדחיישינן גבי חדש . וה"ר )ראש השנה דף ל' ע"א(יהודה מקורבי"ל וה"ר יעקב מאורליינ"ש היו אומרים דצריך שני תבשילין אף כשחל באחד בשבת, דכשחל י"ד בשבת מביאין החגיגה מערב שבת ואינה נפסלת בלינה במוצאי שבת וכו'. ע"ש. והנה על שיטת הר"י מקורבי"ל הקשה בספר שבות יעקב )ח"א קושיא עצומה מסוגיא ערוכה דקופיץ . סימן י"ח()פסחים דף ע' ע"א(ע"ש. וכמעט תעלה אין לה. ורבים רצו לתרץ קושיית שבות יעקב זו, ובראשם רבנו הגדול בספר צל"ח למסכת פסחים, וחדשו למעניתם להביא חגיגה אף בשבת, ועיקר הקושיא על הרי"מ אינו מתורץ, ומשום הכי דקדקו בזוהר למתני דשני תבשילין באו בשבת, למעוטי באחד בשבת, ודלא כשיטת הר"י מקורבי"ל והר"י מאורליינ"ש. שם כדי לכבד השבת. עיין בספר באר היטב שכתב, קלג()סק"א(ולא יפחות משני תבשילין. זוהר בראשית. יע"ש. והוא בדף מ"ח ע"ב. יע"ש. ונראה דהיינו דוקא אם אוכל בימות החול אחד סגי בשבת בשנים, מה שאין כן אם כבר אוכל בימות החול שנים, צריך להוסיף בשבת ולאכול שלשה, וכן על זה הדרך אם אוכל בימות החול שלשה יוסיף עוד בשבת ארבעה, כדי שלא יהיה מאכלו של חול כמאכלו בשבת, וכן נראה מלשון התיקונים וז"ל: ובכלא צריך למעבד בשבת תוספת, )תיקון כ"א דף ז"ן ע"א(דאם הוה רגיל למיכל ביומא דחולא נהמא וחמרא, יוסיף בשבת בשרא, הדא הוא דכתיב "ששת ימים תעבוד" וכו' . ]שמות כ', ט'[יע"ש. ובר"ח שחל להיות בשבת צריך להוסיף עוד תבשיל משאר שבתות לכבוד ר"ח, ואהני ליה שלא ישכח מלומר יעלה ויבוא, ויותר טוב אמר ]עם[ הספר. )אם(שם כדי לכבד השבת. כתב הבאר היטב ולא יפחות קלד(]סק"א[משני תבשילין. מהו נקרא תבשיל עיין סימן תקכ"ז . אשל אברהם . )סעיפים ד' ה'(]סק"א[שם בזוהר הקדוש, שהוא בדפוסים שלנו בזוהר הקדוש פרשת בראשית , פירש שם באור החמה, דלא יפחות משני )דף מ"ח ע"ב(תבשילין סגי בלילא, היינו בסעודת ליל שבת, ומדברי המג"א בזה דלכל סעודה היינו גם ביום נאמר זה, אך באמת אינו מוכרח שם בזוהר הקדוש כפירוש האור החמה, דהא מיירי גם מיומא דשבתא, על כן נכונים דברי המג"א. רק בסעודה שלישית כתב שם במקדש מלך, כיון דסגי בפירות מדינא, על כן לא קמיירי מזה שם בזוהר רק מסעודת שחרית, על כן כפי הנראה שם דבסעודה שלישית לא צריך שני תבשילין. שם כדי לכבד השבת. במגן אברהם מביא בשם קלו()סק"א(הזוהר הקדוש , שלא יפחות משני ]בראשית דף מ"ח ע"ב[תבשילין בשבת. בפשיטות יש לומר על פי מה שכתב בספר חסידים דמצוה לומר שירות ותשבחות בשבת וכו', )סימן תתשמ"ז(וז"ל: משום דכתיב "ויברך אלהים את יום השביעי" ]בראשית ב', , ואין אנו יודעים במה ברכו, אלא ממה שאמר איוב בקללה ג'[י"ל להיפך גבי שבת לברכה, באיוב כתיב "אל תבא רננה בו" , מכאן שיש לו לאדם לרנן בשבת בשירות ותשבחות. ]ג', ו'[עכ"ל. וע"ש בסימן רע"א כעין זה. כן הכי נמי נאמר, כיון דבערב וש"ע סימן תקנ"ב שאסור ט' באב מבואר בש"ס ]תענית כו:[]ס"א[לאכול שני תבשילין, משמע דביום השבת צריך לענג השבת, ועל כל פנים לא יפחות משני תבשילין. שם כדי לכבד השבת. עיין מדרש רבה איכה קלז()קפיטל ג' אות , דהעשירים שאוכלים מעדנים כל ימות החול, ו'(צריכים לכפול מנין המאכלים לשבת מימות החול. ע"ש. ועיין ותוספות שם דמתירין בבא מציעא )דף נ"ד ע"א()ד"ה אמר וכו'(משום עונג שבת דבר איסור שהוא רק משום דחיישינן , מבואר דמשום לפשיעותא. ע"ש. ועיין ראש השנה )דף כ"ז ע"א(כבוד יו"ט לא שייך לומר התורה חסה על ממונם של ישראל. ע"ש. ועיין בבא בתרא ורשב"ם )דף קס"א ע"ב(]ד"ה רב צייר כוורא[וחכמת שלמה שם, דרב היה מנהגו לאכול דגים גדולים לכבוד שבת. ע"ש. שם כדי לכבד השבת. כתב מג"א , ולא יפחות משני קלח()סק"א(תבשילין. זוהר בראשית. זהו שם , ועיין )דף מ"ח ע"ב(בפרשת תולדות , ערב פסח הוה וכו' ועל דא עבדת )דף קמ"ב ע"ב(שני תבשילין וכו'.)ועיין להלן סימן תקנ"ב גבי ערב ט"ב, ]ס"א[ולהיפוך ביום שמצוה להתענג בו(. ועיין עוד בבראשית שם שכתבו, דאית דאמר דבעי בליל שבת שתי סעודות נגד השני סעודות שביום, ושם פרשת יתרו )רעיא מהימנא פקודא כ"ד ]דף צ"ב סעודתא דלילה חמור מביממא)ס"א כיממא(, וצ"ע מגמרא ע"א[(על פתוריה ארבע ככרות בכל סעודתא דשבתא, לתלת סעודתא תריסר אנפין. והנה האר"י ז"ל ]שער הכוונות דף ע"ב ע"א ד"ה ענין הנהיג לסדר בכל סעודה י"ב חלות נגד לחם הפנים, השלחן[ובפיוט שלו טבע יגלה לן טעמיה דבתריסר נהמיה, ועיין גם במורה נבוכים שכתב: אבל השלחן והיות עליו לחם )ח"ג פמ"ה(תמיד לא אדע מה סיבתו. שם כדי לכבד השבת. כתב במג"א , לכבד את קלט()סק"א(השבת ולא יפחות משני תבשילין. זוהר ]בראשית דף . ואפשר לעשות סמוכין לזה גם מש"ס שבת פרק כל מ"ח ע"ב[כתבי , שאמרו ז"ל, אפילו דבר מועט ולכבוד השבת )דף קי"ח ע"ב(עשאו הרי זה עונג, מאי היא, אמר רב פפא כסא דהרסנא, והוא דגים עם קמח, ונראה דנקט כסא דהרסנא לומר דלכל הפחות צריך להיות שני תבשילין, וכסא דהרסנא נחשב שני תבשילין, כמו דג וביצה שעליו דריש פ"ב דביצה במשנה שם . ואפשר ]טו:[דזה יהיה טעמיה דבית שמאי דמצריך שיהיה עירוב תבשילין בשני תבשילין, משום שזהו לכבוד שבת, וסעודת שבת צריכה להיות לכל הפחות שני תבשילין, ועל ידי זה יהיה היכר שהוא לצורך שבת. ועתה מצאתי במאירי , שהוא ]שם ד"ה והוא שאמר[ז"ל ג"כ הטעים בבית שמאי כדברינו אלה, שכתב וז"ל: ולא הצריכו בית שמאי שני תבשילין מטעם שלא יהא תבשיל אחד כולל כל מיני תיקון מאכל שא"כ וכו', אלא טעמייהו דב"ש, מפני שדרך בני אדם לתקן בשבת יותר מתבשיל אחד, ואם לא הכין מערב יו"ט אלא תבשיל אחד, אין היכר בדבר כלל שלצורך שבת נעשה, והרי הוא כמו שלא התקין כלום לשבת וכו', וב"ה סברי דבתבשיל אחד סגי ומ"מ וכו' ואע"פ שרגיל בשניים וכו'. ולפי זה יהיה ראיה גם מביצה למה שכתוב בזוהר. ועל ידי זה יונח לן דלכאורה יש להעיר שם בביצה במה דתנא ושוין בדג וביצה וכו', וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן )עיין תוספות סוכה דף , אבל לפי הנזכר ניחא, ט' ע"א ד"ה ואם עשאה וכו' ובר"ן ז"ל דף א'(דנפקא מינה לעונג דכבוד שבת, ומכבר אמרתי דנפקא מינה לענין שני תבשילין דערב ט' באב. עיין פ"ד דתענית מ"ז. ]עתה מצאתי בבאר היטב ספק כזה לענין )סימן תרצ"ח סק"ז(משלוח מנות[. והנה מכבר נסתפקתי לדברי הרע"ב ז"ל שם, שכתב וז"ל: אין אסור משום שני תבשילין אלא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי וכו'. ע"ש. וא"כ מוכח דלא הוי דרך תענוג אלא בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, וא"כ אפשר דשני תבשילין לשבת צריך ג"כ להיות מדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, או דנלמוד יותר מעירוב תבשילין, ]עיין[ תוי"ט שם)ועיין סימן תקכ"ז )ע"י(ס"ה ובהגר"א ז"ל שם(. אמנם זהו רק לפלפולא, דכבר פסק בש"ע דתבשיל הנעשה מדבר שנאכל כמות )סימן תקנ"ב ס"ג(שהוא חי מקרי תבשיל לענין זה)עיין בהגהות הלבוש שם, ועיין בהגר"א ז"ל אות ח' ט', ובדמשק אליעזר שם(. שם לכבד השבת. כתב הטור , אמר (קמ) )דף קנ"ז ע"ב שיטה מ'(רבי יוחנן כל המשמר שבת כהלכתה וכו'. נ"ב: )אחת(עיין בתשובות מהר"ר בצלאל . )]דפוס ונציה[ סימן ג'(שם לכבד השבת. כתב הטור , כל קמא()דף קנ"ז ע"ב שיטה ל"ז(המענג את השבת כו'. נ"ב: עיין בספר מטה משה . )סימן ת"ד(שם לכבד השבת. כתב הב"י בסימן רמ"ב, ומה שאמרו קמב(אפילו עובד עבודה זרה מוחלין, מפני ]שבת קיח:[ששבת שקולה כנגד כל המצוות, שהיא מורה השגחה וחדוש העולם ותורה מן השמים . פירוש, היא מורה שמאמין בהשגחה, שבטל ממלאכה ומפסיד מלהשתכר, בבטחון שהקב"ה ישלים חסרונו. אבל תורה מן השמים, איני יודע איך מורה השבת יותר משאר מצוות. שם יש לו תוחלת מחילה על ידי תשובה וכו'. הוקשה לו מה נפשך, אם עשה תשובה, אפילו אינו שומר שבת כהלכתו מוחלין לו, ואם לא עשה תשובה, אפילו שומר שבת כהלכתו מה מועיל לו. ותירץ, לעולם שלא עשה תשובה, ומה שאמר מוחלין, היינו שיש תוחלת שימחלו לו על ידי תשובה. ולי נראה דאפשר לומר עוד, דלעולם בשעשה תשובה מיירי, ומה שצריך שבת כהלכתו, הוא להנצל ע"י זה מיסורין, משום דעוון עבודה זרה שהוא מן מיתות בית דין, תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורים , והשבת מצילו ממרקין . ]יומא פו.[שם לכבד השבת. איתא בפרק כל כתבי קמג(]שבת קי"ח , דהמתענג בשבת נותנין לו נחלה בלא ע"ב[-ע"א מצרים, וניצול משעבוד מלכיות, ונותנין לו משאלות לבו. והמשמר שבת כהלכתה, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. וכולהו יליף להו מקראי, וכתב מרן ב"י בשם מהר"י אבוהב ז"ל, דנחלה בלא מצרים הוא מדה כנגד מדה, כמו שהוא מפזר מעות בלא שיעור כן יתנו לו נחלה בלי שיעור. ושעבוד מלכיות, לפי שמקבל עליו עול שבת מעבירין ממנו עול מלכיות. וכן משאלות לבו נותנין לו כדי שיוכל למלאת חפצו מכל עונג שירצה. ומה שמוחלין לו אפילו עובד עבודה זרה, מפני ששקולה שבת ככל המצוות , שהיא מורה השגחה ]ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט[וחידוש העולם ותורה מן השמים, וזה ששומר שבת, ודאי עבודה זרה שעובד אינו מפני שמאמין בה, ולכך יש לו תוחלת מחילה על ידי תשובה, מה שאין כן בלא זה, שיעלה בדעתו שיש בה ממש, רחוק לשוב בתשובה. ע"כ. וראיתי להרב מגן דוד ]ט"ז ריש שכתב, דהך מימרא מיירי בעשה תשובה, ואפילו הכי אם הסימן[לא היתה שמירת שבת, היה דינו כעבר על כריתות ומיתות בית דין, דלא סגי בתשובה ויום הכפורים אלא צריך יסורין דממרקין, אבל כאן דשומר שבת כהלכתו, מהני תשובה שיהא נמחל לו. ע"כ. מה שכתב שם דמיתה ממרקת, הוא ט"ס, דלא בעי מיתה אלא בעבירה שיש בה חלול השם כמבואר שם , אלא ]יומא פו.[צ"ל יסורין. ומיהו בעיקר הפירוש שפירש דבעשה תשובה מיירי, לא משמע כן לשון הגמרא שאמר אפילו עובד עבודה זרה, דלא נקט עבד אלא עובד, דמשמע דעדיין עכשיו הוא עובד. ועוד דלשון מחילה יצדק גם על התליה, אפילו אינה מחילה גמורה. ועוד דלא מסתבר שיהא עדיף משאר תשובה דשאר עבירות דיש בהם כריתות ומיתות בית דין דבעי יום הכפורים ויסורין, וסגי לן חידוש זה דיהא נמחל לו עון עבודה זרה כמותם ולא יותר מהם. ולכך נלע"ד עיקר כהבנת מהר"י אבוהב ז"ל דמיירי בלא עשה תשובה, וכוונת אומרם מוחלין, הוא דיש לו תוחלת על ידי תשובה. ועיין בספר בית דוד . ועיין בתשובות מהר"ר בצלאל . יע"ש. ודוק. זכרונו לברכה )]דפוס ונציה[ סימן ג' דף י"ח(שם לכבד השבת. כתב בט"ז , ונראה קמד()סק"א( ]ריש הסימן[דמיירי וכו'. זה אינו, דאין הפירוש שמוחלין לו מחילה גמורה, דאילו כן הוא, היה לו לחשוב בין חילוקי כפרה , אלא פירושו שמקילין את שחשב פרק יום הכפורים )דף פ"ו ע"א(. ע"ש . דינו, וכמו שכתבו תוספות שבועות )דף י"ב ע"ב ד"ה לא זז(שם לכבד השבת. בטור הביא, אמר ר' יוחנן וכו' נחלה קמה(בלי מצרים, ותו אמר רב יהודה אמר רב וכו' משאלות לבו. ושמעתי דהא בהא תליא, דאמרינן ]קהלת רבה פרשה אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, וא"כ היאך אפשר א' פסקא ל"ד[שיהיה לו משאלות לבו, לכן נותנים לו נחלה בלי מצרים. והוא נכון. שם לכבד השבת. כתב הב"י , מפני קמו()דף קנ"ז ע"ד שיטה ל"ה(ששבת שקולה כנגד כל המצוות וכו'. נ"ב: מצאתי כתוב למהר"ם טיוולי ז"ל, וז"ל: א"מ , לישנא דגמרא ]אמר משה[דאמר כדור אנוש הויא תיובתיה, ופירש רש"י דור ]שבת קיח:[אנוש התחילו לעבוד עבודה זרה וכו', ופירש כן משום דקשיא ליה אמאי קאמר כדור אנוש, אטו מי חמירא עבודה זרה דאנוש משאר עבודה זרה דעלמא. ומה שכתב הרב המחבר דמי ששומר שבת אי אפשר שיאמין בעבודה זרה, משום דקשיא ליה, כיון דשומר שבת ששקולה כנגד כל התורה ]ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט[שהוא מורה השגחה וכו', איך אפשר שיעבוד עבודה זרה. לי נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דאפשר לשמור את השבת כהלכתו ויעבוד עבודה זרה, כסבור שיש בה ממש והוא האלוה המשגיח והמחדש ונתן התורה וצוה לשמור את השבת, אי נמי שעובד אחד ממשרתי עליון כסבור שזהו רצונו של מקום ח"ו, שמפני זה לא ימנע מלשמור את השבת. עכ"ל. שם לכבד השבת. כתב הב"י , ותורה קמז()דף קנ"ז ע"ד שיטה ל"ו(מן השמים וכו' . נ"ב: עיין בספר בית דוד )חלק או"ח סימן צ"ו(.מה שגמגם על זה שם לכבד השבת. כתב הב"י , ולכן יש לו קמח()שיטה ל"ח(תוחלת מחילה וכו'. נ"ב: עיין עוד שם ]בספר בית דוד סימן צ"ו[.מה שפירש שם לכבד השבת. גרסינן בפרק כל כתבי , אמר קמט(]שבת קיח:[ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כל המשמר שבת כהלכתה, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. ע"כ. וראיתי להרב מגן דוד ז"ל שדייק אם לא עשה ]ט"ז ריש הסימן[תשובה שבת מאי מהניא, ואי עשה תשובה שבת למה ליה, ונראה דמיירי שעשה תשובה וכו'. יע"ש. ולפק"ד יובן על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל , שאע"פ שהתשובה )בפ"א מהלכות תשובה דין ד'(מכפרת, מכל מקום אינה כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין, שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" . ]תהלים פ"ט, ל"ב[יע"ש. כל קבל דנא השמיענו ר' יוחנן, שהמשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש, מוחלים לו ע"י תשובה בלתי יסורים. אי נמי י"ל שרבי יוחנן אתא להשמיענו חדוש, דאפילו עובד עבודה זרה שהדין הוא שהתשובה לחוד לא מהני יען כפר בעיקר, ותשובה תולה ומיתה מכפרת, משום הכי אשמועינן דבתשובה ושבת נמחלו עוונותיו. ומרן ז"ל בבית יוסף נתן טעם לשבח איך בשמירת השבת ימחלו לו עוונותיו, ואמר מפני ששבת שקולה כנגד כל המצוות, שהיא מורה השגחה וחידוש העולם ותורה מן השמים, וכיון שהוא שומר שבת, ודאי העבודה זרה שעובד אינו מפני שמאמין בה, ולכן יש לו תוחלת מחילה ע"י תשובה וכו'. יע"ש. ולפק"ד לפי זה צ"ל שאנוש לא היה עובד עבודה זרה ממש שהיה מודה בה, א"כ יש לדעת מאי אפילו דקאמר. ושמא הכוונה היא, לא מבעיא אם היה עובר עבירה שאין בה איסור כלפי שמיא לכפור בעיקר, כגון שעבר על אחת מכל מצוות שבתורה, אלא אפילו עובד עבודה זרה כאנוש, שאף שלא היה מודה בה מכל מקום איסורא איכא, ועבירה זו גדולה משאר עבירות שבתורה, אפילו הכי ע"י השבת נמחל לו. ובהיותי נבוך בזה ראיתי בתשובת ה"ר בצלאל , )]דפוס ונציה סימן ג'[ דף י"ח ע"ג(שהביא מה שכתב הרב שכנגדו לפרש בהאי מימרא קרוב למה שכתבתי, שמה שאמרו עובד עבודה זרה כאנוש, היינו שלא היה עובד עבודה זרה להיותו מאמין בעבודה זרה ולא בהשגחתו יתברך, אלא שרצה לחלוק כבוד למצוותיו יתברך, אז ע"י שמירת השבת נמחל. יע"ש. והרב ז"ל דחה דבריו, שא"כ היה לו לומר אם עבד עבודה זרה כאנוש ומאי אפילו דקאמר. יע"ש. ולפק"ד לפי האמור ניחא. יע"ש. ועל מרן יש לתמוה, שפירש מה שאמרו מוחלים, דהיינו שיש לו תוחלת מחילה על ידי תשובה, כנראה שר"ל שיש לו תקות מחילה ע"י שמירת השבת בעשותו תשובה, ופשט לשון הש"ס משמע שיש לו מחילה ממש וכדכתיבנא. שם לכבד השבת. הטור הביא מה שאמרו פרק כל כתבי (קנ) , אמר רב יהודה אמר רב, אלמלא שמרו )דף קי"ח ע"ב(ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצא ו" , ]שמות ט"ז, כ"ז[וכתיב בתריה "ויבא עמלק" . וכתב מרן בבית יוסף ]שם י"ז, ח'[בשם מהר"י אבוהב, לפי שעמלק היה עיקר הגורם שהאומות מלאו את לבם להתגרות בישראל, כי לא קמה עוד רוח בהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה ה' לישראל בים ובמצרים, אך עמלק חילל כבודם והוקירם לעיני האומות כמו שאמרו ז"ל. עכ"ד. וחזיתיה להרב תוספת שבת שהקשה, דקרא )בריש ספרו(ד"ביום השביעי יצאו" כתיב בפרשת המן, ואחר זה פרשת מסה ומריבה, ואחר כך "ויבא עמלק", ופירש"י דעונש עמלק על מה שאמרו "היש ה' בקרבנו" , ]שמות י"ז, ז'[והגדיל מדורת קושיא זו עד מאד. ופירש במה שאמרו ]שבת אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת נותנין קיח:[לו משאלות לבו שנאמר "והתענג על ה'" וגו' , ]תהלים ל"ז, ד'[עונג זה איני יודע מה הוא, כשהוא אומר "וקראת לשבת עונג" הוי אומר זה עונג שבת. והכוונה במה ]ישעיה נ"ח, י"ג[שכתבו הטור סוף סימן ש"ו ומרן בב"י שם בשם ]סעיף ח'[רבנו יונה , ]אגרת התשובה הוצאת שפתי חכמים דרש ב' אות ל"ה[דהגם דקי"ל מותר לאדם להרהר בעסקיו בשבת, וילפינן לה מדכתיב "ודבר דבר" , דיבור אסור הרהור מותר, ]ישעיה שם[מ"מ מצוה שלא לחשוב בשבת בשום עסק. ואמרו במכילתא , "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" ]יתרו פרשה ז'[]שמות , שיהא דומה בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה כבר כ', ח'[לו משאלות לבו, מדה כנגד מדה. ולפי זה ודאי עונש עמלק עיקרו בא על מסה ומריבה כפירש"י, אך מה שגרם לזה שבאו לידי נסיון, הוא מה שהיה להם צמאון, ואילו היו שומרים שבת ראשונה והיו מחשבים שכל מלאכתם עשויה ואינם חסרים כלום, בודאי לא יצאו ללקוט ביום השביעי, שכבר לקטו בערב שבת לחם משנה, ואילו עשו כן היה שכרם למלאות משאלות לבם, וממילא לא באו לידי נסיון וצמאון, וגם עמלק לא בא. ולאו מכח הסמיכות יליף, רק קושטא דמילתא דאילו שמרו לא באו לידי כך, ומה שבא עמלק הוא מכח שלא שמרו שבת ראשונה. והא דלא נקט אלמלא ישראל היו מענגים שבת ראשונה, היינו דאיידי דא"ר חייא א"ר יוחנן קודם זה כל המשמר שבת כהלכתו, נקט גם הוא סירכיה דלשון ר' יוחנן, אבל עיקר כוונתו אעונג. זהו תורף דברי הרב תוספת שבת. ע"ש באורך הלא בספרתו. ואיידי דחזיתיה להרב הנזכר כי השב'ח השבי'ח דרך הנזכר שהוא נחמד מאד, וכשר לפני חכמי יושר, וקילורין לעיני המשכילים האמיתיים, לא אכחד דלדעתי הקצרה חזינא ביה תיוהי, וכמעט לא ניתן ליאמר. ועתה מלכים השכילו, חדא, דהא דשלא יהרהר בעסקיו אינו מן הדין, דהרהור מותר, וזה מצוה כמו שכתבו רבנו יונה והטור, ואין להאשים ישראל על כך. וכי תימא הא בירר שיחותיו, וכוונתו דהא מיהא אלמלא עשו כך ישראל לא בא עמלק, ולא שחטאו הם בשבת, א"כ מאי נפקא מינה מדרשא זו, והא רב עצמו השמיענו כזאת, דכל המענג השבת והיינו דדומה כאילו מלאכתו עשויה, נותנין לו משאלות לבו, ואמאי אכפל בדרשא זו. ותו, דדבר זה דתני במכילתא, נפקא מקרא ד"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", ובעשרת הדברות כתיב ואכתי לא ידעו מזה. ותו, דהכא חיללו שבת שיצאו עם הכלים ללקוט המן, וכתיב "אל יצא איש ממקומו" , ועיין מה שכתבו ]שמות ט"ז, כ"ט[התוספות בעירובין סוף פרק קמא , ובשבת ]יז: ד"ה לאו[)דף פ"ז , והרב נחלת יעקב באורך. ומ"מ ע"ב ]ד"ה אתחומין[()פרשת בשלח(מהש"ס והמפרשים מוכח דחיללו שבת ביציאה זו, ורב אמר אלמלא שמרו וכו' דכתיב "ויהי ביום השביעי" וכו', ומוכח דכיוון לומר דחיללו שבת, ולא כפירושו. ומה שכתב דרב נקט אלמלא שמרו ולא עינגו איידי דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המשמר, הדבר קשה, דישנה האמת רב ויסתום דבריו ביותר שלא נבין אותם איידי דר' יוחנן אמר כל המשמר. ותו, רב היה גדול, ור' יוחנן כותב לו לקדם רבנו ,)ומאי דהלכה ]חולין צה:[כר' יוחנן נגד רב אינו ענין לזה(, ואיך רב סריך וסביך בלשונו איידי דר' יוחנן דזוטר מיניה והיה בארץ ישראל. וליכא למימר דרב יהודה שינה לשון רב איידי דר' יוחנן, דהרי חייב לומר כלשון רבו . ותו, דרב יהודה אפילו ספיקי דגברי ]ברכות מז.[, וגם הש"ס אין נראה דשינה הלשון. ותו, דלעיל גריס ]חולין יח:[אלמלא ענגו שהוא האמת, והוא לשון מימרא דידיה דאמר כל המענג. ואין להאריך. ואפשר לישב לעיקר הקושיא, דלא נעלם מרב סברת ר' יהושע בבכורות , "רפידים" ר' יהושע אומר שריפו )דף ה' ע"ב(ידיהם מדברי תורה, וכן הוא אומר וכו', לזה בא עמלק, אלא דקשיא ליה לרב דעדיין לא נצטוו בתורה ובלימודה, ואין זה כדאי שיבוא עמלק שהיה ראש לחולי וגרמא בנזיקין לכל האומות, מאחר שלא נצטוו בתלמוד תורה. להכי סבר שחטאם היה חילול שבת, אלא דכשהיו עוסקין בתורה היתה מגנת עליהם מהאויב, דתורה בעידנא דעסקי בה אגוני מגנא ואצולי מצלא , וכשריפו ידיהם מהתורה, נתעורר עליהם חטא חילול ]סוטה כא.[שבת ויבוא עמלק. והשתא אתי שפיר, דרב סבר כר' יהושע דעמלק בא על שריפו ידיהם, כדכתיב "וילחם עם ישראל ברפידים", ומוכרח דהיינו משום חילול שבת, ולא סבר משום שאמרו היש ה' בקרבם, ובהכי לא קשיא מידי. ובדרוש הארכתי יותר בקונטריס דברים אחדים בס"ד. )דרוש י"ג(שם לכבד השבת. הטור הביא מה שאמר ר' יוחנן, כל קנא(המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו . ועיין פירושו בב"י. ונראה דקשיא ]שבת קיח:[ליה דשבת מאי אהני ליה, עיין מה שכתבתי )סימן ש"ז ]סק"ח[(דשבת שקול נגד כל המצוות חוץ מעבודה זרה, אבל עבודה זרה שקולה נגד כל המצוות ושבת בכלל, ומה שכתב רש"י בחולין דשבת חמור מעבודה זרה, ט"ס הוא, )דף ה' ע"א ]ד"ה אלא לאו[(וכבר הרב פנים מאירות הגיה חמור כעבודה זרה, )ח"ב סימן נ"ו(]ודלא כהרב באר שבע בפרק קמא דכריתות בד"ה שאם עשאן וכו'[. ע"ש. ואי עשה תשובה סגי ליה, ומה שייך שומר שבת ]הגב"י[בשם לעובד עבודה זרה, ודלא כמו שכתב הרב יד אהרן מהר"ם ]טיוולי[. ע"ש. ומה שכתב הדרישה , דמה ]פרישה סק"ד[שאמר כאנוש, לפי שהוא עבד עבודה זרה בטעות. ע"ש. כבר )]ח"ב[ סימן תשצ"ו(, והובא בשו"ת מה"ר בצלאל הרדב"ז ]דפוס סימן ]ג'[, דחה פירוש זה. ע"ש שהאריך. ונציה[)ב'(שם לכבד השבת. עיין בט"ז שהביא לשון קנב(]ריש הסימן[הש"ס כל שומר שבת וכו'. ולי נראה ]שבת קיח:[לבאר הדבר על פי מה שבארתי לשון של הטור שהביא מאמרים הרבה הנוגעים לענין כבוד שיכבד האדם השבת, ומאמר ראשון אילו שמרו ישראל שבת ראשונה לא היה אומה ולשון ]שבת שם[וכו', דכתיב "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט" ]שמות ט"ז, , וכתיב אחר זה "ויבא עמלק" . ונראה לי ביאור כ"ז[]שם י"ז, ח'[הדבר, כי חכמי התולדות הסכימו ביום השבת אשר שולט בו מזל שבתאי, אשר כל אשר נעשה בו הוא שממון ותהו, לא יצלח בו כל הנעשה ויום תוגה הוא. וגם מה שמבואר בספר אבודרהם בשם ]הר"מ[, הא דאמרו ]סדר מעריב של שבת ד"ה וכשיבא[)הרמ"ה(שני מלאכים מלוין האדם בליל שבת לביתו, מלאך ]שבת קיט:[טוב אומר כך ומלאך רע בעל כרחו יענה אמן, דהיינו שבערב שבת בסופו משמש צדק, ובתחילת ליל שבת משמש מאדים. ]ע"כ[. ומעתה מה שאסור בעשיית מלאכה אין זה מהפלאה, כי הוא שממון ותהו כל הנעשה בו. אמנם מה שהוא ע"פ ציווי השם לשמוח בו, הוא נגד מזל היום, כי כפי מזלו אין בו שמחה, וע"כ כשאנו שמחים בו ואין אנו עושים מלאכה, מורה כי מצד מצות ה' עושה גם שניהם. וזהו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ]ראש , להורות ע"י שמירת שבת בשמחה שאין אנו משגיחין השנה כז.[על מזל, ואין מזל לישראל שומרי שבת. והנה כל יסוד ענין עמלק שמלאו לבו לעשות מלחמה עם ישראל בעת יציאת מצרים, מבואר בירושלמי ]ראש השנה דאנשי מלחמתו יום גנוסיא שלהם היה ביום זה, דהיינו פ"ג ה"ח[יום לידתם, ואין אדם נופל ביום גנוסיא שלו כי מזלו ביום לידתו ברום המעלות, ועל כן לא יכלו ישראל לו, עד שאמר משה ליהושע שיבחר אנשים צדיקים, שבידם להוריד ולשלוט על המזל. והנה הא דיצאו מן העם ללקוט, כי היה בדעתם שעיקר שמירת שבת מן מלאכה הוא, לסיבת כי מזל שבתאי שולט בו, אבל במן שיורד מן השמים למה לא ימצא אצלם, כי שבתאי שולט בארץ וכל הנעשה בה, אבל במן שיורד מן השמים דרך נסים, בזה אין כח המזל לבטל, כי הנס הוא למעלה מן המזל, ועל כן יצאו מן העם ללקוט. וכיון שהיה בדעתם ששביתה מן המלאכה הוא מצד המזל וחשבו כי יש מזל לישראל, על כן בא עמלק שהביא אתו אנשים אשר ע"פ המזל היה בידם לנצח את ישראל, ולא היה כח בישראל לעמוד נגדו, והיה מוכרח משה לבחור אנשים המה יעמדו נגדו להוריד המזל. אבל אילו שמרו ישראל שבת ראשונה, לא היה כח בעמלק להלחם עמהם, כי ישראל למעלה מן המזל כנ"ל. ובזה נראה לי, דשמירת שבת מבטל דעות הנפסדים האומרים שהעולם נמסר לכוכבי לכת, וזהו דעת דור אנוש, והבן. עוד נראה לי בדרך יותר קרוב, כי באמת הדבר תמוה, ישראל עם קדוש, וזה זמן קרוב שיצאו ממצרים והאמינו בה' ובמשה עבדו, למה זה יצאו ללקוט, ומשה אמר להם "עד מתי מאנתם לשמור וכו' ראו כי ה' נתן לכם את השבת" ]שמות ט"ז, . ואמרתי בפירושי תורה, כי כל מה שצוה הנביא כ"ח – כ"ט[מחויבים לשמוע בקולו, אך לפי שהוא נגד ציווי ה', שלפי דעת האומרים דעד מתן תורה היה להם דין בן נח להחמיר , ואנן קי"ל עכו"ם ששבת חייב מיתה, והקשו התוספות ]סנהדרין נח: [איך שמרו ישראל את השבת, נימא )חולין דף ל"ג ע"א ]ד"ה אחד[(מי איכא מידי דלישראל שרי וכו'. ותירצו, כיון ]דנצטוו[)דנצטוה(על השבת לא שייך בזה איסור דלא ישבותו . ]ע"כ[. על כן מיאנו ישראל לשמוע לקול משה, כי חשבו שעדיין לא יצאו מכלל בני נח, וציווי משה היה נגד הציווי ד"יומם ולילה לא ישבותו", וע"כ לא רצו לקבל מצות שבת, ואמר להם משה "ראו כי ה' נתן לכם השבת", דירד בששי לחם משנה, וכיון )את(דנצטוו על זה ממילא בטל איסור דלא ישבותו. וכיון שאמרו שעדיין הם בכלל בני נח, א"כ הם לא יצאו עדיין משליטת המזל, כמו כל האומות, כמו שאמר הכתוב "מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה" . ואמנם באמת דעת הרמב"ן, ]ירמיה י', ב'[כי מעת שקבל אברהם לקיים כל התורה, מאותו עת דין ישראל להם . והיינו דאמר הקב"ה מה דעתך דקאי צדק ]שבת קנו.[במזרח וכו', וכמו שנאמר "ויוצא אותו החוצה" , ]בראשית ט"ו, ה'[דהיינו למעלה מן המזל. וישראל דלא שמרו שבת הראשונה, בחשבם שיש להם דין בן נח והמה תחת המזל, בא עליהם עמלק באותן אנשים שיום גנוסיא שלהם ביום הזה, ובכח המזל בא עליהם. אבל אי היו שומרים שבת ראשונה כמו שאר דברים שהאמינו במשה, דכיון דיצאו מכלל בני נח אין עליהם חיוב זה דיום ולילה לא ישבותו, וכמו דבאמת יעקב שמר את השבת וכן אברהם תיקן עירוב תבשילין משום שיצאו מכלל בן נח, ואז אין המזל יוכל להרע להם, היו כובשים זרע עמלק שבא בכח המזל. והדברים מתוקים מאד והארכתי בזה בפירושי על התורה. שם לכבד השבת. ולא יעשה יום השבת כימי החול, אלא קנג(מכבדו במאכל נקי וכסות נקיה כדי לענג את השבת, ולא יתכוין להנאת עצמו דבכל ימי החול טרוד על מזונו ועוסק במלאכתו ויום השבת שקט ושאנן, אלא כוונתו לשם שמים. ובחון לשון הזהב לשון מרן 'לכבד השבת', ולא אמר להתכבד בשבת אלא לכבד יום השבת לשם שמים. ובפרק כל כתבי , השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד ]שבת קיח:[עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. ונראה הטעם, לפי דקי"ל גוי ששבת חייב מיתה, גוי שעסק בתורה חייב מיתה ]סנהדרין נח:[, וטעם תרוייהו, דע"י שבת ותורה נקראים בנים, דלא ]שם נט.[ניתנה תורה לישראל אלא מפני שהם בנים, כדתנן באבות ]פ"ג חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. ובזוהר הקדוש מי"ד[, ישראל נקראים בנים ע"י דעסקי בתורה כבן ]ויקרא דף קי"ב ע"א[המחפש בגנזי אביו. גם במדרש , אמר הקב"ה למשה, ]שבת י:[חמדה גנוזה אית לי בבית גנזי ושבת שמה ונתנה לישראל. גם איתא במדרש , כשבאו ישראל ליכנס לא"י אמרה תורה, בניך יהיו טרודין בעבודת הארץ, תורה מה תהא עליה, אמר לה, בתי ז"ל הרמב"ן בפירושו .זה לשון התוס' שם: דבדבר שהוא מצוה לישראל לעשות לא שייך למימר מי איכא מידי דלישראל שרי וכו'. וע"ש לשון הגמרא עה"ת)ויקרא כ"ד, י'(: כי מעת שבא אברהם בברית מילה היו ישראל ובגוים לא יתחשבו. .הובא בטור בסימן ר"צ )יומא ,ביאור הדברים, דלכאורה איך יורדים גשמים בשבת והא איכא איסור הוצאה מרשות לרשות פו.( תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין. נתתי להם שבת ועוסקים בתורה בשבת. הרי ע"י תורה ושבת נקראים בנים למקום, וכתיב "שובה ישראל" , ולא ]הושע י"ד, ב'[אומות העולם, והיינו טעמא דישראל מדין בנים, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול , משום הכי אמר כל השומר שבת ]קידושין לב.[כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו ונתקבל ת שובתו, שהרי יש לו דין בנים. ואמר אפילו דקי"ל ]שם מ.[מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, והיינו טעמא דיודע מחשבות ה', וכלום אב מעיד על בנים, חוץ ממחשבת עבודה זרה לפי שאינו מדין בנים, משום הכי אמר אפילו עובד עבודה זרה דאינו מדין בנים, מוחלין לו כיון דשומר שבת כהלכתו, והרי עתה הוא מדין בנים. ועיין להט"ז שכתב, לפי שאם עבר על חייבי כריתות ]ריש הסימן[ומיתות, תשובה תולה ומיתה ממרקת , אבל שומר שבת עם תשובה מוחלין לו ולא צריך מיתה. ע"ש. וזה רמז מה שאמר הכתוב "תשב אנוש עד דכא" , תשב אותיות שבת, ]תהלים צ', ג'[תשב בתשובה בשבת, עד דכא, אפילו איכא חיוב מיתה עד דכדוכה של נפש, תשב אנוש, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. וגם אני שמעתי טעם השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין, לפי שדור אנוש חשבו מזמה ח"ו שתי רשויות, וכי שומר שבת כהלכתו, תיקשי ליה איך גשמים יורדין בשבת, על כרחך דכולי עלמא דיליה , וכי תימא הכתיב "נעשה , ההוא ללמד ענוה גדול נמלך בקטן אדם" . ]בראשית א', כ"ו[משום הכי אמר, שומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. וזה נראה לע"ד מה שאמר הכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" , אמר וידעת היום, יום ]דברים ד', ל"ט[השבת דכתיב "כי שבת היום" , והשבות אל לבבך ]שמות ט"ז, כ"ה[כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, דכולי עלמא דיליה, דאם לא כן איך יורדין גשמים בשבת. וחדשות אני מגיד, ראיתי בספר ישועות יעקב ]סק"א[נדפס חדש, שכתב דביום השבת שולט כוכב שבתאי תהו ושממון, משום הכי ציווי שלא לעשות מלאכה בשבת אינו פלא, כי היום גורם שאינו בר מלאכה, אלא שאנו עושים בשמחה נגד המזל, שהיום אינו יום שמחה, אלא על פיו וציווי ה' יתברך, ולהורות שאין משגיחין על המזל. וכי יצאו מן העם ללקוט, סברו טעם ציווי איסור עשיית מלאכה משום כוכב שבתאי, ומן היורד מן השמים לא נצטוו, כי שבתאי אינו שולט אלא על הארץ, ולזה בא עמלק, ואלמלא שמרו שבת ראשונה להורות שהם למעלה מן המזל, לא היה בא עמלק, ומזה נתבטל דעת דור אנוש דסבירא להו דהעולם נמסר לכוכבי לכת. ע"ש. ומזה הטעם נראה דגוי ששבת חייב מיתה לפי שהם תלויין במזל, אבל ישראל למעלה מן המזל. ומזה הטעם מה שנתבאר בזוהר הקדוש ]שמות דכל מזוני אתברכאן מיום השבת, דף ס"ג ע"ב, דף פ"ח ע"ב[)אות "ביני ובין בני ישראל ]אות היא[" , לפי היא(]שמות ל"א, י"ז[שישראל הם למעלה מן המזל הם מתברכאן מיום השבת, נגד כל העמים שהם תחת המזל, ואין להם שמחה בשבת מצד כוכב שבתאי, ואין להם מזל ביום השבת. וזה כוונת הפסוק, "וידעת היום" כי שבת היום שמירת שבת כהלכתו, "והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ולא תחת כוכבי לכת. כי מן הבא'ר טעם דיצאו מן העם ללקוט הוא נגד השגחה פרטית, כי חשבו מזמה שהם תחת המזל, ולא ידעו שישראל הם תחת ממשלתו יתברך, וכתיב "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם" , לדירתם כתיב, ]שמות ל"א, ט"ז[אמרו ז"ל אמר הקב"ה מעלה אני עליה ם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני, ובזהר הקדוש אם תשמרו את השבת משרה שכינתי ביניכם, וזהו ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, לא משום שהיום גורם אינו ראוי למלאכה משום כוכב שבתאי, אלא לדירתם שאני דר ביניהם, והם ישראל אינן תחת המזל, לא כאותן שיצאו מן העם ללקוט דמורין על עצמן שאין להם השגחה פרטית, ומזה נשתרבב להם במסה ומריבה, וכתיב "]ועל[נסותם ]וגו'[ היש ה' בקרבנו אם אין" , כי היה )ל(]שמות י"ז, ז'[להם נסיון שמא ילכו אחרי כוכבי לכת, משום הכי ויבא עמלק, משום הכי אמרו ז"ל , לפי שיצאו מן העם ללקוט, ]שבת קיח:[מיד ויבא עמלק. והדבר קשה, שהרי לא סמך ויבא עמלק ליצאו מן העם ללקוט, שהרי הפסיק בפרשת מסה ומריבה, וטפי הוה ליה למימר משום מסה ומריבה בא עמלק, וכדפרש"י על התורה , ויבא עמלק על שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין, ]שמות י"ז, ח'[ואיך הוא נגד ]גמרא[ דילן שאמרו לפי שיצאו מן העם ללקוט, וכבר האריכו בזה האחרונים הלא בספרתם. ע"ש. ולפי האמור, הנה נכון כי סיבת מה שבא להם לחטוא במסה ומריבה לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, בעבור אשר קדם להם החטא שיצאו מן העם ללקוט, גרם להם לחטוא במסה ומריבה, ולפי ששנו בחטא מיד ויבא עמלק. כי על פי זה ניחא לי מאמרן ז"ל בסוף פרק קמא דבכורות , ]ה:["וילחם עם ישראל ברפידים" שריפו ידיהם מדברי תורה. וקשה, דמאמר זה היפך מאמרן ז"ל בשביל שיצאו מן ]שבת קיח:[העם ללקוט מיד ויבא עמלק, ועיין למהרש"א בחדושי אגדות . ע"ש. אכן לפי האמור, ע"י שיצאו מן העם ללקוט, ]ד"ה וכתיב[דחשבו שהם תחת כוכבי לכת ולא ידעו שה' יתברך בתוכם, ואמרו "היש ה' בקרבנו אם אין", נשתרבב להם לטעות, כמו שאמר הכתוב "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כלכם היום" , ואמרו ז"ל וכי אפשר לידבק בשכינה, ]דברים ד', ד'[]כתובות קיא:[אלא כל המהנה תלמידי חכמים כאילו נדבק בשכינה, וכיון דחשבו מזמה שהם תחת שבעה כוכבי לכת, אינן דבוקים בתורה ובתלמידי חכמים דהוה להו כאילו דבוקים בשכינה. ומה טוב אף נעים דקדוק לשון רבותינו ז"ל, שריפו ידיהם מדברי תורה, דמי הכניס ידים לכאן, הוה להו למימר שהיו נרפין מדברי תורה. וזכרתי ימים מקדם זה ימים שמעתי מאמ"ן עדן ]מאבי מורי נוחו[הוא היה אומר, דקדקו לומר שריפו ידיהם מדברי תורה, לומר שלא היו מחזיקים ביד לומדי התורה, וכאן הבן שואל, סוף סוף מדתלי בחיזוק ידים בלומדי תורה, הוה ליה למימר שלא למדו תורה. אכן לפי האמור, ע"י אשר יצאו מן העם ללקוט שחשבו שהם תחת שבעה כוכבי לכת ושנו בחטא, נשתרבב להם לומר "היש ה' בקרבנו אם אין", שנו וישלשו שלא החזיקו ביד לומדי התורה, שאם היו מחזיקים ביד לומדי התורה היו מאמינים שהם דבוקים בה' יתברך, ותחת שלש רגזה ארץ, מיד ויבא עמלק. כי על פי זה יש לפרש מאמרן ז"ל , אמר ר' יוחנן ]שבת קיח:[משום רשב"י, אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין, שנאמר "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי" , וכתיב בתריה "והביאותים אל הר ]ישעיה נ"ו, ד'[קדשי", מאי שנא שתי שבתות, היה לו לומר אלמלא שמרו שבת, ומהו פירוש שתי שבתות. אמנם כבר ידעת מה שכתב רבנו האר"י זיע"א ]שער הפסוקים , כי החכם יש לו בימי פרשת כי תצא עה"פ ביומו תתן שכרו[החול נשמה יתירה מה שזוכה שאר איניש בשבת, ובשבת איתוסף עוד נשמה יתירה שבת שמה, משום הכי תלמיד חכם נקרא שבת. גם אמרו עונתן של תלמידי חכמים ]כתובות סב:[משבת לשבת. משום הכי אמרו, אלמלא שמרו שתי שבתות, דהיינו השבת עם תלמיד חכם שנקרא שבת, אם כן קאי אשר ישמרו שבתותי לתלמידי חכמים דעסקי בתורה ובחדושי תורה, והיד כותבת ספרים הרבה, והיא תורה שיש עמה מלאכה היא כתיבת החדושים בימות החול, ובטל מן התשמיש, ובשבת להיפך, זווגן מליל שבת לליל שבת ובטל ממלאכה חדושים )י(רבים מה שכותב בימי החול, זהו שאמר הכתוב "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", דמסרסי גרמייהו ואין להם זווג כי אם מליל שבת לליל שבת, כדכתיב "אשר פריו יתן )י(בעתו" . ובזה יפורש מאי דאיתא ברעיא מהימנא ]תהלים א', ג'[פרשת קרח , מעולם לא זזה שכינה מישראל ]במדבר קעט:[בשבתות וימים טובים, אפילו בשבתות של חול. ועיין להרב פרשת דרכים . ע"ש. ]דרוש כ"ג ד"ה עוד נקדים מאי דאמרינן במדרש[ולפי האמור יתכן לא זזה שכינה מישראל בשבתות, כדכתיב ,""ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם 'לדירתם' דשכינה עמהם, ואפילו בשבתות של חול, הם תלמידי חכמים העוסקים בתורה בחול שנקראים שבת. הנה נתבאר לך, כי השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו לפי שיצא מתחת המזל, וזה הטעם שאמרו ז"ל דביציאת האדם מבית הכנסת שני מלאכים ]שבת קיט:[הולכין לפניו, אם הוא שמח אז מלאך טוב אומר כן לשבת הבאה, ומלאך רע עונה בעל כרחו אמן, ואם הוא להיפך והוא בעצבון ודאגה, מלאך רע אומר כן לשבת הבאה, ומלאך טוב עונה בעל כרחו אמן. דהיינו הכוונה אם הוא שמח בשבת נגד מה שביום השבת שולט שבתאי, והוא שמח משום ציווי ה' יתברך, אז יצא מתחת המזל, ומלאך טוב אומר כן יהא לשבת הבאה, ומלאך רע עונה בעל כרחו אמן, ואם הוא בדאגה ונכנס תחת מזל יומא שבתאי, אז להיפך. וזהו מאי דא יתא בתקוני זהר הקדוש וקראת לשבת ענג דלאחריני כ"א דף נ"ח ע"א[-']תיקון כ אתהפך להו לנגע, דהיינו מי שמכבד את השבת לשם שמים אז וקראת לשבת ענג, אבל מי שאינו מכבד את השבת והוא בעצבון, ונכנס תחת מזל שבתאי, אז שולט בו מזל שבתאי והוא בנגע, וזהו מה שאמר הכתוב "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך וגו'" , ירצה כי על ידי שיושב בסתר עליון וכו' ]תהלים צ"א, י"א[אומר לה' מחסי והוא אינו תחת המזל, אז עליון שמת מעונך, כמו שנאמר "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם", לדירתם, מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני, וזהו עליון שמת מעונך, ביום השבת, אז לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך, כי אינך תחת המזל, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, דכל שנתרחק ואינו תחת המזל אז נגע יהא לו ענג, וזהו הטעם שאמרו כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, כי אינו תחת המזל וכאמור. עוד מלתא בפומאי, מאי דאיתא במדרש איכה ]איכה רבה פתיחתא , בשעת החרבן אמר הקב"ה אסלק שכינתי ואז יהי כ"ד[החרבן, דכל זמן דשכינתי שם, אין אומה ולשון יכולים לשלוט בה, ה' אין בה . ע"ש. והרי אמרו מנין אפילו ]אבות פ"ג מ"ב[אחד ועוסק בתורה שכינה עמו, שנאמר "ישב בדד" וגו' ]איכה ג', , גם אמרו לעשות את השבת לדורותם לדירתם, הרי ע"י עסק כ"ח[התורה שכינה שרויה שם, משום הכי ע"י ויצאו מן העם ללקוט ובטלו שבת, אז גורמין לסלוק שכינה, וגם ריפו ידיהם מדברי תורה שגורם סילוק שכינה, אז ויבא עמלק, ואם באחת תורה או שבת יש השראת שכינה, אין אומה ולשון יכולים להם, משום הכי אמרו , לא חרבה ירושלים אלא לפי שביזו בה ]שבת קיט:[תלמידי חכמים, ואין כאן השראת שכינה. כל זה נמשכתי אגב למודי אע"פ שאינו מדרך חיבור זה, ללמד ת'ם ליזהר דמצות שבת שקולה ככל המצוות ויש השראת שכינה, וגם ליזהר בכבוד תלמידי חכמים דיש השראת שכינה, וברעיא מהימנא בפרשת צו אתקריאו שבת, וחייבין לענגם בכל מאכלין ]ויקרא דף כ"ט ע"א[ומלבושין שפירין כגוונא דשבת, וכל המבזה תלמידי חכמים כאילו מבזה שבת וכאילו עובד עבודה זרה. ע"ש. הנה מבואר שבת ותלמיד חכם שקולים הם והם קיום התורה כאמור, ואשר יסרב בשתים הללו כאילו עובד עבודה זרה, הכל מובן כאמור. הנה ,נתבאר לך טעם המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו לפי שהוא מענג א"ש ]את השבת[ ע"י שהוא מ"ע א"ש לש"ש ]מענג את השבת לשם שמים[, היפך מזל כוכב שבתאי שהוא שממון, אז אינו תחת המזל, משום הכי נותנין לו משאלות לבו ואינו נכנס תחת המזל, דבגוים שהם תחת המזל לעולם לא ישתנה. ועיין מה שכתבו הרב הלבוש , והרב אליה רבה ]סק"א[. ע"ש. גם בטעם דנותנין לו נחלה בלא מצרים עיין ]סק"ב[בלבוש, ונ"ל לפי שהאבות נתברכו ב'כל מכל כל' , ]סוטה ה.[ויעקב אמר "יש לי כל" , דאתחשיב לי]ה[ כאילו ]בראשית ל"ג, י"א[אינו חסר כלום, מה שאין כן עשו שאמר "יש לי רב" ]שם ל"ג, דעדיין חסר המיעוט, אבל יעקב אמר יש לי כל, וזהו ברכת ט'[ה' היא תעשיר השב"ח כמו שנאמר "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" , שיבלו שפתותיכם לומר די. משום הכי ]מלאכי ג', י'[נותנין לו נחלה בלי מצרים ונותנין לו משאלות ]לבו[, על ידי שהוא שמח בשבת וכאילו יש לו כל. ובמכילתא ]יתרו מסכתא "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך", דומה דבחדש פרשה ז'[בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה כבר ואינך חסר כלום, ואין לך עונג גדול מזה. ע"ש. וזה נראה טעם מה שיתבאר בסמוך דהיו עושים זכר למן, עיין בתוספת שבת ומה שכתב בשם ]סק"ה[התוספות . ע"ש. ולפי האמור יתכן לומר, כמו ]פסחים ק: ד"ה שאין[המן דמשתנה לפום מה שרוצה טועם בו, כן יתן לך משאלות לבך. גם ידוע ע"י המן יש השגחה פרטית, כי מי שיש לו פת בסלו לא יחשוב מה אוכל למחר, כי לזה אמרו ]תנחומא בשלח פסקא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, כי אם הדברים כפשטן, כ'[דבר תמוה דניתן יד למבטלין לימוד תורה, כי יאמרו אין לנו מה לאכול כל יום ויום. אמנם הענין להיפך, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, כיון דיש לו מה יאכל היום, אינו חושב מה שיאכל למחר, דיש לו השגחה פרטית, כאשר נתן לנו היום מזונות כן למחר. גם ידוע דמאכל השבת הכל רוחני, משום הכי עושים זכר למן שהוא רוחני לחם מן השמים, כמבואר בזהר הקדוש פרשת בשלח . ע"ש. ]דף ס"א ע"א[שם לכבד השבת. בטור כתב, אמר ר' חייא בר אבא אמר קנד(ר' יוחנן, כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה מוחלים לו. הכי איתא במס' שבת פרק כל כתבי )דף , אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המשמר שבת קי"ח ע"ב(כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלים לו, שנאמר ""אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו , אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ופירש רש"י, דור ]ישעיה נ"ו, ב'[אנוש התחילו לעבוד עבודה זרה, דכתיב "אז הוחל לקרא בשם ה'" . יע"ש. ומרן בב"י כתב וז"ל: ומה שכתב ]בראשית ד', כ"ו[אפילו עובד עבודה זרה מוחלים לו, מפני ששבת שקולה כנגד כל התורה , שהיא מורה על השגחת חידוש ]ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט[העולם ]ותורה[ מן השמים, וכיון שהוא שומר שבת, ודאי )התורה(שהעבודה זרה אינו מפני שמאמין בה, ולכן יש תוחלת מחילה ע"י תשובה, מה שאין כן בעובד עבודה זרה שעולה בדעתו שיש בו ממש, שהוא רחוק לשוב בתשובה. עכ"ל. וקשה ממה שכתב הרמב"ם וז"ל: בימי אנוש טעו )בריש הלכות עבודה זרה פ"א ה"א(בני אדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו היתה הטעות, אמרו הואיל והאל ברא כוכבים וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, ראוים לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, וכמו שהמלך רוצה לכבד לעומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך. וכשעלה דבר זה על לבם, והתחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות וכו', בדעתם )הזה(]הרעה, וזה[ היה עיקר עבודה זרה וכו'. אחר שארכו הימים, עמדו בבני אדם נביאי השקר וכו'. יע"ש. הרי מבואר מדברי הרמב"ם, כי ענין עבודה זרה שהיו עובדים אנוש ואנשי דורו, לא היה דעתם להאמין בה וכו', וא"כ איך כתב מרן הב"י כי הא דאמרו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלים לו כי אינו מאמין בה שיש ]בה[ ממש, דאפשר ששומר שבת ושמאמין שה' יתברך ברא את העולם, ועם כל זה עובד עבודה זרה כאנוש, שהיה מאמין שה' יתברך ברא את העולם, ועם כל זה היה עובד עבודה זרה לחלוק להם כבוד. וזהו יהיה דעת הרב הפרישה ]סק"ד[שהביא לשון הרמב"ם הלזה ואחר כך דברי מרן בב"י. וזה ראיתי בספר יד אהרן )בהגב"י(, שכתב על דברי מרן ב"י אלו וז"ל: מצאתי כתוב למהר"ם טיוולי ז"ל וז"ל: אמר משה, לישנא דגמרא דאמר כדור אנוש הויא תיובתיה, ופירש"י דור אנוש התחילו לעבוד עבודה זרה וכו', ופירש כן משום דקשיא ליה אמאי קאמר כדור אנוש, אטו מי חמירא עבודה זרה דאנוש משאר עבודה זרה דעלמא. ומה שכתב הרב המחבר דמי ששומר שבת אי אפשר שיאמין בעבודה זרה, משום דקשיא ליה, כיון ששומר שבת ששקולה כנגד כל התורה שהוא מורה השגחה וכו', איך אפשר שיעבוד עבודה זרה. לי נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דאפשר לשמור את השבת כהלכתו ויעבוד עבודה זרה, כסבור שיש בה ממש והוא האלוה המשגיח והמחדש ונתן התורה וצוה לשמור את השבת. אי נמי, שעובד אחד ממשרתי עליון, כסבור שזהו רצונו של מקום ח"ו, שמפני זה לא ימנע מלשמור את השבת. עכ"ל. והנה מה שכתב בסוף דבריו להשיב על דברי מרן הב"י, שעובד אחד ממשרתי עליון כסבור שזהו רצונו של מקום ח"ו, שמפני זה לא ימנע מלשמור את השבת, האמת איתו, וכדמצינו בהדיא בדברי הרמב"ם, שזהו בעצמו היה טעות אנוש ואנשי דורו כשהתחילו לעבוד עבודה זרה היה בטעות זה, והוא תימה על הרב מהר"מ מטיוולי איך לא זכר לדברי הרמב"ם. ועל על פנים אנן בדידן יש לומר, כי בכוונה מכוונת אמרו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש, דהכוונה כי הוא מודה בהשגחתו יתברך שברא את העולם, אלא שהוא טועה בדעתו שיש לכבד למשרתיו, בזה שהוא דבר קל הוא דהשבת מכפר עליו, אבל במי שעובד עבודה זרה שחושב בדעתו המעופשת שיש בה ממש ושהוא אלוה ח"ו, לא יתכן כי שמירת שבת מכפר לו, וכן נראה מדברי הפרישה. ואפשר שלזה ג"כ כיוון מרן בב"י לומר כי השומר שבת שמורה שיש השגחה מאתו יתברך, וגם מודה דתורה מן השמים, והכי הוא האמת, כי כיון שרז"ל דקדקו לומר שומר שבת כהלכתו, היינו כהלכתו ככל חוקותיו וככל משפטיו בט"ל מלאכות ותולדותיהם, ואם כן לא יתכן להעלות על לבו שיש ממש בעבודה זרה ושהיא אלוה ושהיא הנותנת התורה, כי לא יתכן לומר, כי אחרי שהוא שומר שבת מפני מה שכתוב בתורה שבכתב ותורה שבע"פ, המורה שהקב"ה נתן לנו תורה בהר סיני, ושמירת שבת היא מצותו יתברך ע"י משה רבנו ע"ה נאמן ביתו, ומלבד כי הוא מודה בתורה שהיא מן השמים וע"י משה רבנו ע"ה ככתוב בתורה, זאת ועוד, כי בשומרו כה לכתו ]מודה[)מורה(על כל דיני שיש בשמירת שבת שהיא בתורה שבע"פ. וזה ברור ומבורר. ובכן יש להשיב על כל דברי הרב מהר"מ מטיוולי הנ"ל, אשר רצה לומר דאפשר לשמור את השבת כהלכתו ויעבוד עבודה זרה כסבור שיש בה ממש, והוא האלוה המשגיח והמחדש ונתן התורה וציוה לשמור את השבת. כי דבריו אלו הם תמוהים, כי לא יתכן בשום צד ואופן אדם המשמר שבת כהלכתו שיעלה בדעתו שיש בעבודה זרה ממש ושנתן התורה וציוה לשמור את השבת, כי שמירת שבת כהלכתו הוא ע"פ הכתובים בתורה ע"י משה רבנו ע"ה שנתן הקב"ה התורה על ידו, ושבחר בדברי חכמים המפרשים כל הכתובים בתורה ושמירת שבת בדינים מרובים, והוא מן הנמנע שיחשוב שהתורה ושמירת שבת הוא ציווי ח"ו מזולתו יתברך, כי אפילו הפתי והשוטה גמור לא יבוא לטעות בזה כלל, ובמחילה רבה מכבוד הרב ז"ל, אנכי אומר כי שרי ליה מאריה לכתוב כדבר הזה. והוא ברור. וחזה הוית מאי דהקשה הרב ט"ז וז"ל: איכא )בריש סימן זה(למידק, אם לא עשה תשובה שבת מאי מהני, ואי עשה תשובה שבת למה ליה. ותירץ, ונראה דמיירי שעשה תשובה, אלא דתשובה לא מהני שיהא מוחלים לו, כדאיתא בפרק יום הכפורים , עבר על כריתות ומיתות בית דין תשובה )דף פ"ו ע"א(תולה ומיתה ממרקת, וקמ"ל כאן דאם בעשותו תשובה שומר שבת כהלכתו, מהני תשובה שיהא נמחל. עכ"ל. והרואה יראה דיש ט"ס, ובמקום ומיתה ממרקת צ"ל ויסורין ממרקין, דהכי איתא התם, וכן הגיה הרב פרי מגדים בחלק משבצות זהב בסימן )חא"ח סימן צ"ו דף ז"ך ע"ב(זה. יע"ש. וזה ראיתי להרב בית דוד , ,שכתב וז"ל: ולי נראה דאפשר לומר עוד דכשעשה תשובה מיירי ומה שצריך שבת כהלכתו הוא להנצל על ידי זה מיסורין, משום דעון עבודה זרה שהוא ממיתות בית דין, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ]מכפרין[, והשבת מצילו. עכ"ל. והוא כתירוץ הרב ט"ז, והוא תימה כי לא זכר לדברי הט"ז. וראיתי להרב חמד )בסימן זה דף כ"ד ע"ב(, שהקשה על דברי הרב ט"ז דזה משה אינו, דא"כ אמאי לא מני שבת בתוך ארבעה חלוקי כפרה וכו'. ולא קשיא מידי, דשבת וכמה זכויות יש שהם מכפרים את העוונות, אפילו עון חילול השם שהוא במיתה, ולא תני להו. ומה שכתב דמשמע מוחלים אינו לגמרי ונסתייע מדברי התוספות פרק קמא דשבועות כמו שיעויין שם, יש )דף י"ב ע"ב ד"ה לא זז וכו'(לדחות, דלשון רז"ל מוחלים לו משמע לגמרי, כי אין לנו הכרח וסתירה ממקום אחר שהוא לחצאים. שם לכבד השבת. כתב הטור, אפילו עובד עבודה זרה קנה(, אמר ר' יוחנן, וכו'. נ"ב: בפרק כל כתבי ]שבת קיח:[כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו שנאמר וכו'. הנה יש להקשות, דלמה רבנו ז"ל קרא לו שמיט'ה מלת 'כאנוש', כיון דמימרת ר' יוחנן היא הכי ודייק . ואפשר לומר ע"פ מה שכתב מקרא ד"אשרי אנוש" ]ישעיה נ"ו, ב'[וז"ל: דור אנוש התחילו רש"י ז"ל בסוגיא ]ד"ה דור אנוש[)כאנוש(לעבוד עבודה זרה דכתיב "אז הוחל" . ע"כ. ]בראשית ד', כ"ו[וכוונת רש"י ז"ל יש לפרש על פי מה שכתב שם מהרש"א וז"ל: כאנוש, נקט אנוש שדורו היו בחדושי אגדות ]ד"ה כאנוש[תחילת הקלקול לעבוד עבודה זרה, כדכתיב ביה אז הוחל וכו'. ע"כ. וזה היינו נמי כוונת רש"י ז"ל, דהוקשה לו אמאי נקט כאנוש ולא קאמר סתם אפילו עובד עבודה זרה, לזה אמר דהיי נו טעמא משום דדור אנוש התחילו לעבוד עבודה זרה, והכי נמי דדור אנוש לאו דוקא אלא אפילו עובד עבודה זרה, ולכן אפשר לומר דמשום הכי השמיט רבנו ז"ל מילת כאנוש. ואולם מצאתי כתוב בכ"י למהר"א צרפתי זיע"א, שכתב על מה שאמרו כל המשמר שבת וכו' דמוחלין לו, דהיינו דווקא בשעבד עבודה זרה כאנוש, שלא היה כופר אנוש בחדוש העולם ולא ביחודו יתברך, וכמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות עבודה זרה. ע"ש. אבל אם עובד עבודה זרה וסובר שיש בה ממש וכופר בחידוש העולם וכו', אפילו שומר שבת כהלכתו אין מוחלין לו. ע"כ. ולפום דבריו לא הוה ליה לרבנו ז"ל להשמיט מילת כאנוש, כיון דאין שם כתב דאפשר לפרש לענין .נדפס לעיל אות קמ"ב .נדפס לעיל אות קמ"ד .התשובה נשמטה ממקומה ונדפסה בסוף ח"ב מוחלין לו אלא דווקא כההיא דאנוש דעוונו קל. ועיין בתשובת הרב בצלאל אשכנזי שהביא משם הרדב"ז )]דפוס ונציה[ סימן ג'(]ח"ב סימן תשצ"ו[, שכתב דלמה מוחלין לעובד עבודה זרה ז"ל מפני שמשמר את השבת כי לא קשיא וכו', ולא בכל עובד עבודה זרה אמר ר' יוחנן אלא בעובדי עבודה זרה ]כאנוש[. והכי )באונס(פירושו, כל המשמר שבת וכו' המורה על חדוש העולם וכו', אפילו עובד עבודה זרה ]כאנוש[ שטעה לחלוק כבוד )באונס(למשרתיו וכו', מ"מ ניתן למחילה כו'. ע"ש. והיינו כההיא דאנוש דהיה עונו קל. ועיין בספר יד יוסף , )בדף)קצ"ו ע"ג(]קצ"ז ע"א[(וע"ש בתשובת הרב בצלאל מה שתמה על זה, ומאי דאמרי בבראשית רבה אז הוחל כו' דהוא לשון מרד ]פרשה כ"ג פסקא ז'[כו'. עש"ב. ולזה מצאתי כתוב למהר"א צרפתי שכתב וז"ל: נ"ל דהכי נמי דעבודה זרה שעבדו דור אנוש לא היה במרד, וכמו שכתב הרמב"ם, ואפילו הכי חשבינן ליה מרד, כיון דבשביל דעתם הרעה התחילו לעבוד עבודה זרה ולמרוד בהקב"ה נחשב להם מרד, על דרך מאי דאמרינן בגמרא , חמורות שעשה ]סנהדרין קב:[ירבעם כקלות שעשה אחאב, ולמה נתלה הסרחון בירבעם, מפני שהוא התחיל לעבוד עבודה זרה, אף כאן אע"פ שדור אנוש בשביל טעותם עבדו עבודה זרה, אפילו הכי נתלה הסרחון בהם, כיון שהם התחילו לעבוד עבודה זרה, ושזהו כוונת רש"י שכתב דור אנוש התחילו לעבוד עבודה זרה דכתיב וכו', דמאי דנקט כאנוש לאו משום דבעינן שיעבוד עבודה זרה כאנוש דאז מוחלין לו וכמו שכתב הרדב"ז, אלא דדור אנוש התחיל לעבוד עבודה זרה. ע"כ. שם :כתב הטור, מוחלין לו. ע"כ. נ"ב קנו(לכבד השבת. במסכת שבת , שנאמר "שומר שבת )דף קי"ח ע"ב(מחללו" אל תיקרי מחללו אלא מחול לו. ומה שיש ]ישעיה נ"ו, ב'[לדקדק דהוה ליה למימר שומר שבת מלחללו, שהשמירה היא שלא לחללו, שבאומרו ]מחללו[ משמע ששמירתו הוא )לחללו()בדף כ' ע"א(לחלל אותו, עיין מה שכתב הרב מנחת אליהו . שם לכבד השבת. כתב הב"י, ומה שכתב אפילו עובד קנז(עבודה זרה וכו'. נ"ב: ועיין בדברי הרי"ף שם בפרק )חא"ח סימן צ"ו(שכתב על כל כתבי . ועיין בית דוד ]שבת מד.[דברי מרן אלו וז"ל: פירוש, הוא מורה שמאמין בהשגחה, שבטל ממלאכה ומפסיד מלהשתכר כו', א בל תורה מן השמים איני יודע איך מורה השבת כו'. ע"כ. וע"ש. וי"ל בדרך דרש על פי מה שכתב הרב נאות יעקב בקונטרס פני שבת וע"ש. )דף ד' ע"א וב'(שם .'כתב הב"י, יש לו תוחלת מחילה וכו קנח(לכבד השבת. נ"ב: זה חזיתי בכתב יד למהר"א צרפתי, שתמה דמלישנא דגמרא דקאמר אל תיקרי מחללו אלא מחול ]שבת קיח:[לו, משמע דתכף ומיד מחול לו. ע"כ. ועיין עוד בספר בית דוד )חאו"ח סימן צ"ו(במה שכתב על דברי מרן אלו, וז"ל: ולי נראה דאפשר לומר דלעולם בשעשה תשובה מיירי, ומה שצריך שבת כהלכתו הוא להנצל על ידי זה מיסורין, משום דעוון עבודה זרה שהוא ממיתות בית דין, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין , לזה השבת מצילה. ע"כ. וע"ש. ות'ם אני עליו ]יומא פו.[כאילו חדשות הוא מגיד, כיון דהש"ע פתוח לפניו, איך לא הציץ שהט"ז ז"ל בסימן זה פירש כן. ע"ש. וכן )סק"א( ]בריש הסימן[פירש מהר"ש יפה, כמו שהבאתי דבריו לקמן. אמנם עיין בספר )בסק"א(, שידו נטויה לדחות פירוש זה, יען כי אין חמד משה הפירוש שמוחלין לו מחילה גמורה, דאילו כן, הוה ליה לחשוב בין חלוקי כפרה שחשב בפרק יום הכפורים, אלא פירושו שמקילין את דינו, וכמו שכתבו התוספות דשבועות )דף י"ב ע"ב ]הגב"י[. ע"כ. והלום חזיתי להרב יד אהרן ז"ל ,לפנים ד"ה לא זז(שהקשה משם מהר"מ מטיוולי, שהרי אפשר לשמור את השבת כהלכתו ויעבוד עבודה זרה כסבור שיש בו ממש וכו', אף שעובד את אחד ממשרתי עליון וכו'. ע"ש. והנראה פשט דבריו במה שכתב אי נמי שעובד אחד משרתי עליון וכו', לפי שעינו רא'ה דהטור והב"י השמיטו מילת כאנוש, דנראה דסבירא להו כדור אנוש לאו דוקא, אלא אפילו עובד עבודה זרה, ולכך בראש אמי'ר אמר מר ויעבוד עבודה זרה דסבור שיש בו ממש וכו', ואחר כך כתב אי נמי שעובד אחד ממשרתי עליון וכו', והיינו כההיא דדור אנוש, דזה עון קל שלא כפרו בהקב"ה, וכמו שכתב הרמב"ם כמו שכתבתי לעיל ]הלכות עבודה זרה פ"א ה"א[]הגה"ט סק"א[. ועיין בספר מטה אפרים מה שהאריך בזה )בדף צ"ג ע"ד(ובעיקר קושיית מהר"מ מטיוולי ז"ל. וע"ש. אמנם דע שמהר"ש יפה בשמות רבה ]יפה תואר[)פרשה כ"ה סימן ט"ז ]סוף ד"ה מעלה אני , כתב וז"ל: ואמנם מה שכתב אפילו עובד עבודה זרה עליכם[(כדור אנוש, נראה שפירושו אפילו היה עובד עבודה זרה, והיינו מה שהוא בעל תשובה, ולפי שיש דברים שאין התשובה מספקת עד ילוה אליו יסורין או מיתה למרק, כדתני בפרק יום הכפורים, הודיענו כי זכות שמירת שבת תועיל לעובד עבודה זרה לכפר בלתי יסורין כו'. ע"כ. הנה שמהר"ש יפה בא ותיקן זה, שר"ל אפילו היה עובד עבודה זרה ועתה נתחרט ועשה תשובה, גדול זכות השבת שתועיל לכפר. ודבריו אינן צריכין חיזוק, דודאי אם הוא עובד עבודה זרה עדיין, איך יתכן שבשביל ששמר שבת אחד כהלכתו יהא מחול לו, אלא ודאי שאיירי שאינו עובד עבודה זרה עוד. אלא מה שצריך להעיר בדבריו, היינו כקושיית הרב חמד משה, דאי לפום דבריו, הוה ליה לחשוב בין חלוקי כפרה כו'. ועל פי דברי מהר"ש יפה אתי שפיר מה שכתב רבנו ולכן יש לו תוחלת מחילה, לפי שהוא תפס כלשון הטור, שכתב אפילו עובד עבודה זרה, כמו שכתב וז"ל: ודאי העבודה זרה שעובד וכו' נמצא דעדיין הוא עובד, ובכן לכך כתב דיש לו תוחלת מחילה ע"י התשובה. ועיין מה שכתב בזה הרב שבת של מי )בדף קע"ט ע"ג וד'(. שם לכבד השבת. הטור הביא דברי הש"ס פרק כל כתבי קנט(שבת קי"ח ע"ב, הביאו הט"ז , והכי )כ"ב()ריש הסימן(איתא שם, כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. והארכתי בדרוש, וביען ראיתי כי כל מפרשי הפוסקים הביאו דברי דרוש ואגדה בפתיחה להלכות שבת, אעתיק קצורו מהדרוש השייך לפרש ש"ס הנ"ל, אשר חוץ דקדוקי הט"ז אינו מובן, דאיך אדם השומר שבת כהלכתו ומעיד על אחדותו עובד עבודה זרה. עיין ב"י שכתב, באמת כיון דשומר שבת אינו מאמין בעבודה זרה רק לפנים, לכן מוחלין לו. אבל זה חוץ הדוחק, הא אמרו דעובד כאנוש משמע דלאו לפנים. גם מה שכתב דעשה תשובה, הנה היה צ"ל אפילו עבד ]הט"ז[עבודה זרה, וכשאמר עובד, משמע דעדיין עובד, ובאמת הוא תימה איך מוחלין לו. גם קשה למה נקט כאנוש, ולא מצינו שאנוש עבד יותר מכל עובדי עבודה זרה שנאמר דלכן נקט כאנוש. ונראה בזה, דהנה החסיד בעל חובת הלבבות כתב בשער הבטחון , דכל שאינו בוטח בה' יתברך, הרי ]בפתיחה[הוא בוטח בזולתו ומסיר בטחונו מה' יתברך, והרי הוא עובד זולתו ואינו עובד לו יתברך, וכל מי שמדמה בעצמו שהטובות ישיגוהו בלעדי ה' יתברך, הרי הוא מסיר בטחונו ובוטח בזולתו. גם בעל העקידה פרשת יתרו בפסוק "לא יהיה לך ]שער מ"ה[אלהים אחרים" , כתב וז"ל: ויש בכלל הזה העבודה ]שמות כ', ג'[זרה הגדולה המצויה היום בקיבוץ הממון, שהמה להם האלהים האדירים, ועל קדושת שמם הם מכחישים אלקי ממעל, ועוזבים תורתו ומניחין אותה בקרן זוית. ע"ש דבריו באריכות. ואכן נראה דלא ניחא למרייהו דנימא הכי, ובעל העקידה בעצמו פרשת וישלח האריך בחקירתו כי האדם נברא להשתדלות, ]שער כ"ו[ומה שלא ישיגהו ההשתדלות יבטח בהשם, ולדעתו הוצרך יעקב אבינו ע"ה להשתדלות. אכן בעניי לא כן אחשוב, וכל ספרי תלמידי הבעש"ט לא אמרו כן, וחוץ מרוח הקודש אשר הופיע בקרבם או הרבה מהם לנסיונות ובמבחן, והראו כי האדם השלם לא יעשה השתדלות, וה' יתברך הוא בסומכי נפשו. ובמדרש פרשת וישלח ]בראשית האשימו את יעקב בשביל השתדלותו, ג'[-'רבה פרשה ע"ה פסקא ב וגם יוסף הצדיק בשביל דבר אחד שאמר לשר המשקים נתוספו . לו שתי שנים בבית האסורים ]שם פרשה פ"ט פסקא ג'[ואכן האמת בזה אמרו, שהאדם אשר לא בא לשלימות הבטחון באמת צריך השתדלות והותר לו, וזה שאמרו בגמרא ברכות הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, כרבי )דף ל"ה ע"ב(ישמעאל ועלתה בידם. ופירשו, יען כי לא באו למדה זו של רשב"י לכן לא עלתה בידם. והנה ודאי בני האומה הישראלית לא נבראו לאסוף הון ולבטל התורה, אך החוקרים אמרו כי אין האדם שליט על מעשיו אך מעשיו ישלטו עליו, והמלך החכם מכל אדם אמר ברוח קדשו "גם את העולם נתן )קהלת ג', י"א(בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף". נראה כמו שפירש המדרש, כי אהבת העולם ניתן בלב האדם, והיינו שכבר אמר הרמב"ם בהקדמתו לזרעים, דלולי כת המשוגעים לא היה קיום לעולם. וזה כי האדם יעשה מעשה ולא ידע למה הוא עושה זאת, ואם היה נותן אל לבו התכלית, לא היה עושהו ולא ישתדל בדברים כאלו, והיה נותן אל לבו כי לא לעולם יהיו ימי חייו, ורק אהבת עולם ניתן בלבם, וזה הוא מקשה הפעולות לילך בדרך ממוצע ולהשתדל כפי הצריך, גם לעולם הוא ביראה ופחד שמא לא יוכל אחר כך להשתכר, גם רוצה להשתדל עבור בניו, וכל זה הוא מחולשת דעתו וקוטן שכלו. ומליצי יושר ימליצו בודאי בעד שארית ישראל להציל נפשם מני שחת, על הנעשה מחמת טרדת פרנסתם ועול הגלות וגודל ההצטרכות. אכן על זה אמר הכתוב "ושמרו בני ישראל את השבת וגו', ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם" , י"ז[-]שמות ל"א, ט"ז ופירשתי דזה האות אשר מגלה החפץ והרצון של איש הישראלי אם רצונו לעבוד את השם יתברך, כי לא ניתנו שבתות לישראל אלא שיתעסקו בתורה, וישראל המה בן זוגה, כי לא רק השביתה לבד פועל, כמו שהאריך העקידה בפירוש ויכולו, ואם ישמור שבת כהלכתו וישוב ממצוא חפצו ודבר דבר, רק יעסוק בתורה, זה אות כי גם בימי החול לולי טרדת פרנסתו, היה משים עבודת הקודש על שכמו והיה עוסק בתורה. וידוע כי אנוש ודורו ידעו ה' יתברך, אך הלכו בעבודת כוכבים ומזלות, בחשבם כי הכוכבים ישפיעו להם השפעת חפצם, ולכך דימו חז"ל המטריד עצמו לבקש השפעה ועובד עבודת הגוף, אשר אמרנו כי הוא עבודה זרה המצויה, שהוא כאנוש ודורו שעבדו הזולת עבור השפעה, ולכן אמרו כי העובד עבודה זרה כאנוש ומטריד עצמו מן התורה, מ"מ אם שומר שבת כהלכתו, וביום זה עוסק בתורה ומראה בעצמו שרוצה בעבודת ה' יתברך, מוחלין לו, ובת קול מבשרת ואומרת "וסר עוונך" וגו' , וזה כפתור ופרח. ]ישעיה ו', ז'[שם לכבד השבת. הקשה ט"ז על מה שאמרו (קס) ]ריש הסימן[, כל המשמר שבת ז"ל בפרק כל כתבי ]שבת קיח:[כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, ממה נפשך, אלף בינה, גימ"ל דל"ת גמול דלים, ה"א וי"ו זה שמו של הקב"ה, וא"כ אם נצרף אותיות ה' ו' שהם שמו של הקב"ה לאותיות שבת, יהיה תיבת 'תשובה', להורות שיום שבת קדש מסוגל מאד לתשובה, שאין האדם קרוב להקב"ה בחול כבשבת ע"י נשמה יתירה, ויש לו סייעתא דשמיא שיכול לשוב בתשובה שלימה. וזהו שאמרו 'כל השומר שבת כהלכתו' א"כ השם הקב"ה היינו הה' ו' יצורף לשם שבת, ויהיה לו סיוע גדול לשוב אל ה', מה שלא היה לו בלי שמירת שבת, ותשובה כזה שע"י שמירת שבת כל כך גדולה ושלימה, שאפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. שם לכבד השבת. בטור הביא הא דגרסינן בפרק כל כתבי קסא(, אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי, כל )דף קי"ח ע"א וב'(המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים, רב נחמן בר יצחק אמר אף ניצול משעבוד מלכויות, אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג שבת נותנין לו משאלות לבו. וכתב הב"י בשם מהר"י אבוהב דהוא מדה כנגד מדה, דכשם שהוא מפזר מעות בלא שיעור נותנין לו נחלה בלא שיעור, ולפי שהוא מקבל עליו עול שבת ניצול מעול מלכויות, ונותנים לו משאלות כדי )שיאכל(]שיוכל[ למלאת חפצו מכל עונג שירצה. ע"ש. והרב תוספת שבת ז"ל ]כתב בריש הסימן[ דאין טעם זה מספיק כל כך, דכיון דכבר אמרו דנותנין לו נחלה בלא מצרים, הרי יש בידו לכבד את השבת כפי יכולתו ובכל מיני ענג שירצה, זולת ]תת[ לו )מה(משאלות לבו. תו קשה, דכיון דנותנים לו משאלות לבו, הרי כל תאוותו בידו ולא חסר לנפשו ]כלום[, ומאי נפקא מינה במה דנותנים לו נחלה בלא מצרים. ע"ש. ולענ"ד נראה דכל חדא יש לה מעליותא וצריכי תרוייהו, דאם נותנים לו נחלה בלא שיעור, אפילו הכי אפשר שלא יקיים משאלות לבו, שלא ימצא הדבר אצלו. ואם נותנים לו משאלות לבו, וכי כשנותנים לו נחלה בלא שיעור שיוסיפו על משאלות לבו אינה טובה. ועיין מה שכתב הרב ז"ל בסמוך בשם הרב עוללות אפרים , ]ח"ב מאמר רס"ג[שפירש במה שאמרו נותנים לו נחלה בלא מצרים, היא עוה"ב שנקרא נחלה, דכתיב "להנחיל אוהבי יש" , ונקרא ]משלי ח', כ"א[נחלה בלי מצרים דכתיב "מה רב טובך" . ע"ש. ]תהלים ל"א, כ'[ועיין להרב שם מה שנתן טעם לשכר זה. ולענ"ד נראה דטעמו פשוט כמו שכתב מהר"י אבוהב, דלפי שהוא מפזר מעות בלי שיעור, נותנים לו נחלת עוה"ב שהיא ג"כ נקראת בלי מצרים, דהיינו בלא שיעור, שנאמר "מה רב" כנזכר. ולפי זה אתי שפיר קושיא דלעיל. וק"ל. עוד הביא הטור הא דאמר ר' יוחנן המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. ע"ש. עיין מה שכתב הב"י בשם מהר"י אבוהב, ועיין מה שכתבתי בפרשת בהר סיני בשם הרב בן פורת יוסף ז"ל. ע"ש. ומייתי לה בש"ס מדכתיב "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו" , וכתיב בתריה "ויבא עמלק" ]שמות ט"ז, כ"ז[. ע"ש. והרב תוספת שבת ז"ל תמה מאד מאד כי שקר ]שם י"ז, ח'[מוחלט הוא, דלא קרב זה אל זה ומרחק רב ביניהם, דהא האי קרא דביום השביעי הוא נכתב באמצעית פרשת המן, ואחר פרשת המן פרשת מסה ומריבה, ואחר כך כתיב ויבא עמלק. ע"ש מה שכתב ליישב, וישובו תמוה, וכבר דחהו ותמה עליו הרב ]סק"א[. ע"ש. גם מה שהגדיל התימה דשקר מחזיק ברכה ז"ל מוחלט הוא, לענ"ד נראה אין זה מן גודל, דזה לא קשיא מידי, דהגמרא סמיכות הפרשיות קא דריש, דזה בפרק ט"ז וזה בפרק י"ז, כמו שכתב רש"י ז"ל ]שם ד"ה[ בתריה, בתר ההיא פרשתא. ע"ש. אלא דהקושיא דטפי יש לדרוש לסמוך ליה בפרשה חדא ענין מסה ומריבה, וכמו שהקשה מהרש"א ז"ל, וטפי ניחא לן למימר דמשום ענין מסה ומריבה יבוא עמלק. ע"ש. ולעיקר הקושיא, נלע"ד דבאמת הכי הוא שביאת עמלק היא משום ענין , אבל כל זה מסה ומריבה כמו שכתב רש"י בחומש ]שמות י"ז, ח'[גרמה הוא שמירת שבת, דאי הוו שומרים שבת גם הדבר הזה היה הקב"ה עושה סניגוריא עליהם, ולא יבוא להם שום נזק. וכמו שכתב הרב עיון יעקב ז"ל , דהיה קב"ה ]שם ד"ה אלמלי[וישראל מעידין על השבת, ושבת וקב"ה היו מעידין על ישראל "ומי כעמך ישראל" וגו' , ולכך לא ]היה[א' י"ז, כ"א[-]דברי הימים יכול אומה ולשון לשלוט עליהם. אבל עכשיו שחטאו, שוב אינו יכול להעיד עליהם וכו'. ע"ש. הרי דשבת היא המעדת על ישראל, ולכן כשישראל בטלו את השבת אין להם מי להעיד, מיד כשחטאו בא להם עמלק ונלחם, לולא ה' שעזרנו. וק"ל. שוב ראיתי להרב בגדי שש ז"ל ]סק"א ד"ה כי מן הבא'ר[,שתירץ והוא כי סיבת מה שבא להם לחטוא במסה ומריבה, בעבור אשר קדם להם החטא שיצאו מן העם ללקוט גרם לחטוא במסה ומריבה, ולפי ששנו בחטא מיד ויבוא עמלק. ע"ש . שם קסב(מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם בחמישי בשבת וכו'. ושיהיו אוכלין שום בערב שבת משום עונה וכו' . ובגיטין שמונה דברים ]בבא קמא פב.[)דף ע' ע"א(ממעטים את הזרע, ואלו הן: המלח, והרעב, והנתק, והבכיה, ושינה ע"ג קרקע, ]וגדגדניות[, וכשות שלא בזמנה, והקזת דם למטה כפלים. פרש"י, היא ממעטת כפלים מכולן. ממילא כל הנך אין ראוי לנהוג בהם בערב שבת. שם קסג(מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם בחמישי בשבת מפני כבוד השבת. לאו למימרא דבערב שבת ליכא כבוד שבת, דאדרבה כל שהוא סמוך לשבת מינכר טפי שעושה לכבוד שבת, אלא מפני הטורח אמרו שיקדימו לכבס בחמישי, דאילו בערב שבת טרודין הם בצורכי שבת, ואין הכי נמי דאם היה שום אונס ולא כיבסו בחמישי, מותרין לכבס בערב שבת, וכדאיתא בפ"ד דתעניות , דבחל ט"ב להיות ]כט:[בערב שבת מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת, ואם לא כיבס בחמישי בשבת, מותר לכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה. ועיין בשכנה"ג סימן ר"ס . ודוק. ]סק"א[שם קסד(מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם בחמישי בשבת מפני כבוד השבת. נ"ב: כתב מג"א , ]סק"ג[פירוש, שלא יכבסו בערב שבת כדי שיהיו פנויים לכבוד שבת. ולפק"ד אם כנים אנו בזה למה תקן בחמישי דוקא, היה לו לתקן שיכבסו מיום ראשון עד יום חמישי. לכן לפק"ד מה שכתב מפני כבוד שבת, הוא דהיותו כובס בגדיו ביום חמישי מורה ובא דמפני כבוד שבת עושהו ולא להנאת עצמו, דאי משום הנאת עצמו היה עושהו ביום אחר, אמנם עושהו ביום חמישי יש הוכחה דמשום שבת עושהו, ומה שלא תיקן ביום ששי הוא מהטעם שכתב המג"א ז"ל. יע"ש. שם קסה(מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם בחמישי בשבת מפני כבוד השבת. כתב הרב מגן אברהם , כלומר שלא יכבסו בערב שבת, שיהיו פנויים לכבוד ]סק"ג[שבת. עכ"ל. וכן כתב הרב המאירי, הביאו בשיטה מקובצת )שם וז"ל: שיהיו מכבסין בחמישי בשבת פרק מרובה ]בבא קמא פב.[(לכבוד שבת, ולא ימתינו עד ערב שבת, מפני שיניחו ערב שבת כולו לצרכי הכנת שבת. עכ"ל. וכן משמע מדברי רבנו יונתן שהביא שם, עיין שם ובים של שלמה שם . והרב ]פ"ז סימן מ"ג[אליה רבה כתב, שעיקר התקנה שיכבסו לכבוד שבת. ע"ש ]סק"ט[שהשיג על הרב מגן אברהם שנראה מדבריו שעיקר התקנה שלא לכבס בערב שבת, וליתא. והבין בדברי המג"א כן, שהוא תפס במה שכתוב לכבוד שבת, וכתב כלומר וכו', ואפשר דלאו דוקא, וגם המג"א סבר דעיקר התקנה לכבס לכבוד שבת, וכוונתו לפרש דמה שכתוב בחמישי לאו דוקא, אלא נקט חמישי לאפוקי ערב . ע"ש. וכן שבת, וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם )פרק ל' ]ה"ג[(נהגו לכבס ביום אחר בשבוע חוץ מערב שבת, ודלא כהרב ידי אליהו שתפס דדוקא ביום חמישי יכבסו ולא קודם. )תיקון כ"א(שם קסו(מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם בחמישי בשבת מפני כבוד השבת. התקנה לא היתה אלא שאם ירצו לכבס יכבסו ביום חמישי, ולא שעל כל פנים יכבסו. ידי אליהו שם . ופשוט דכל שיש לו בגדים מכובסים ונקיים אין ]תיקון כ"א[צורך לכבס בכל שבוע. וכן נהגו. שם קסז(מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם בחמישי בשבת מפני כבוד השבת. כתב הטור, שיהיו , כלומר מכבסין בגדיהם וכו'. עיין מה שכתב הרב מג"א )בסק"ג(שלא יכבסו בערב שבת וכו'. ראיתי להרב מאמר מרדכי ]סק"ג[שכתב, דהתקין לכבס משום כבוד שבת שיהיו לבנים ליום השבת וכו'. ולא נראה ליה למה שכתב הרב מג"א, שהוא טעם למה בחמישי ולא ביום ששי. הנה מה שכתב מר ניהו, כן כתב הלבוש בסוף סימן זה. ומה שכתב הרב מג"א, כן כתב המאירי ]בבא קמא )בסק"ז(, ושכן משמע , הביא דבריו הרב מחזיק ברכה פב.[מדברי הרמב"ם . ע"ש. ]הלכות שבת פ"ל ה"ג[שם קסח(מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם בחמישי בשבת מפני כבוד השבת. עיין מג"א , ובאמת לא כן ]סק"ג[משמע מדברי הטור. ונ"ל כוונת המחבר שכתב מפני כבוד השבת, דתקנת עזרא היה לכבס בחמישי ולא קודם לכן, ]בבא קמא פב.[משום דבחמישי מינכר שהוא לכבוד שבת, והא דלא תיקן בערב שבת משום דטריד. ולא כמו שהבין הרב מג"א, דלא משמע כן מלשון הטור שכתב לכבס בגדיהם בחמישי בשבת לכבוד שבת, משמע דהאי לכבוד שבת הוא נתינת טעם על הכביסה, כדי שיהא ניכר שהוא לצורך שבת והוא כבוד השבת. כן נראה לי ברור. שם קסט(מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם בחמישי ,הוא לאפוקי ערב שבת בשבת מפני כבוד השבת. אך כל הקודם לכבס הרי זה משובח, ובפרט בימי החורף דאיכא גשמים ויום המעונן שלא יוכלו להתנגב אם יאחרו, ועוד דבחמישי צריכין להכין ולבשל לצורך שבת, וכמו שכתב אור עולם רב אמר"ם בספר עיני כל חי . יע"ש. )דף ן' ע"ד(שם (קע) מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם בחמישי בשבת מפני כבוד השבת. כתב במג"א , כלומר שלא )סק"ג(יכבסו בערב שבת שיהיו פנויים וכו'. עשה כלומר, דבערב שבת יותר מוכח כבוד שבת, אלא שיהא פנוי בערב שבת. ומיהו כיון שנוהגים ללבוש לבנים מיד בערב שבת, בלאו הכי אי אפשר, כי צריך שעות לנגבן. שם קעא(מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם בחמישי בשבת מפני כבוד השבת. וביאר המג"א וז"ל: כלומר )בסק"ג(שלא יכבסו בערב שבת, שיהיו פנויים לכבוד שבת. עכ"ל.)עיין מחצית השקל בכוונת המג"א(. לפי זה מתקשר הדין הזה עם הקודמו בסגנון אחד, דמקודם כתב שצריך לצמצם בשאר ימים כדי שישאר לו די לכבד השבת, ואחר כך כתב שלא לבד הצטמצמות בההוצאות בימי החול כדי שיוכל להוציא די לכבד השבת, אלא גם לענין זמן ההתעסקות, ישתדל שתהיה קודם ערב שבת, כדי שיהיה פנוי בערב שבת להכין לכבוד השבת, ולמד זה מתקנת עזרא ממה שתקן לכבס בחמישי ולא ביום ]בבא קמא פב.[שישי ערב שבת קדש. והאליה רבה מפרש דלא כמג"א, ]סק"ט[וז"ל האליה רבה: משמע דעיקר התקנה לכבס לכבוד שבת, והא דלא תיקן בערב שבת, משום שאין פנאי או דבדוחק נתכבס ונתייבש באותו היום, ודלא כמג"א שהבין דעיקר תקנה היה שלא לכבס בערב שבת שיהיו פנוים לכבוד שבת, דליתא וכו', ובזה ניחא מה שהוצרך רש"י לפרש בבבא קמא , מכבסין )דף פ"ב ע"א(בגדיהם, לכבוד שבת. ע"כ. דקשה, הא בש"ס מפורש טעם זה, אלא דבש"ס נזכר ביום חמישי, וקאמר רש"י דלא תטעה לפרש דהתקנה היתה על חמישי כהבנת מג"א. ודו"ק. עכ"ל האליה רבה. ולענ"ד לשון הש"ע מורה כהמג"א, דאם לא כן הוה ליה למימר מכבסים וכו' לכבוד שבת, מה שאין כן לשון מפני כבוד השבת משמע שלא ידחה כבוד השבת, פירוש שאם יכבס בערב שבת לא יהיה פנאי להכין לכבוד השבת מאכילה ושתיה. וכן מצינו ששמשו חז"ל בלשון זה לכיוון הנזכר, כמו אין מדליקין ]שבת כה:[בעטרן מפני כבוד השבת, כדי שלא יפגום בכבוד שבת. ועיין , ועיין תענית , וברש"י ז"ל, וברע"ב חגיגה פ"ג )מ"י(]מ"ז[)פ"ב מ"ז(ז"ל. ובאמת דברי המאירי)מובא בשטה מקובצת בבא קמא שם .( מאירין כהמג"א, ואין לדחוק ולפרש דבריו כהאליה רבה דוק ותבין. גם מה שהביא האליה רבה מדברי רש"י ז"ל כנזכר לעיל)גם מה שהשמיט רש"י ז"ל תיבת חמישי(, לענ"ד י"ל כוונת רש"י ז"ל בזה כהמג"א, והכי פירושו, ושיהיו מכבסין בגדיהם לכבוד שבת, פירוש, מה שמכבסין בגדיהם לכבוד שבת יעשו זה בחמישי, מפני כבוד השבת שיהיו פנוים בערב שבת קדש, וכהמג"א. ומה שכתב רש"י ז"ל בגדיהם, לכבוד שבת, אין כוונתו למה שאמרה הגמרא מפני כבוד שבת, שזה אמרה הגמרא בעצמה, אלא זהו נושא הענין, פירוש, מה שנוהגין לכבס בגדיהם לכבוד שבת, תיקן עזרא שזה יעשו בחמישי מפני כבוד השבת, וזהו נשוא הענין. ועוד ,י"ל דקשיא ליה לרש"י הלשון ומכבסין בחמישי, שזה ישתמע דכל הצריך לכבס יכבס בחמישי, וזה לא נכון, דביום חמישי צריך כבר להתחיל ולהכין לשבת )עיין תענית דף ט"ו , ועוד הלא יצטרך לייבש ביום שישי ולקפל וכנז"ל, וזה ע"ב(בודאי לא נכון. ולזה כתב לכבוד שבת, פירוש, בגדיהם שמכבסין לכבוד שבת לצורך שבת יכבס בחמישי, אבל שאר דברים מצורכי תשמישי הבית יקדימו לכבס קודם יום חמישי. ועוד יותר לחידוש נקטינן, דאפילו מה שמכבס לצורך כבוד שבת, לא ימתין על ערב שבת קדש אלא בחמישי)עיין ברא"ש ז"ל שם ]בבא קמא פ"ז סימן י"ט[(, דהוה סברא לעשות זה בערב שבת קדש, שזה )סימן ר"נ אות ב'(ניכר יותר שהוא לכבוד שבת, עיין ברכי יוסף מה שמביא שם בשם הרב המקובל מהר"י צמח שכתב, טוב לאדם שכל צורכי שבת יקנה ביום הששי ולא ביום חמישי, וכל מה שיקנה יאמר בפירוש לכבוד שבת, קמ"ל דכיבוס יעשה ביום חמישי ומטעם המג"א. שם קעב(מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם בחמישי בשבת מפני כבוד השבת. כתב מג"א וז"ל: )סק"ג(כלומר שלא יכבסו בערב שבת, שיהיו פנויים לכבוד שבת. עכ"ל. ועיין במחצית השקל שכתב בשם ספר אליה רבה , דעיקר ]סק"ט[התקנה היתה לכבס לכבוד שבת וכו'. ע"ש. והנראה לי בדעת המג"א, דסבירא ליה דעל כרחך הפירוש בדברי הש"ע הוא, דכבוד השבת הוא דבא לאסור שלא יכבסו בערב שבת, דאי נימא דקמ"ל דמצוה היא לכבס לכבוד שבת, א"כ הוה ליה לסדר דין זה לקמן בסימן רס"ג, דשם מיירי בדין דכסות נקיה. ועיין שם בסעיף ב'. ודו"ק. ואולי דסבירא ליה לאליה רבה דלפיכך נקטינן כאן משום דבהכנות דשבת קעסיק, והתחיל מכבוס מפני שהוא מתחיל מחמישי בשבת, מה שאין כן בסימן רס"ג דמיירי מלבישת הבגדים דהיא בערב שבת, ולפיכך אקדמיה כאן לכבוס. ודו"ק. שהרי בסדר הכנסת השבת הוא מסדר כל הלכות שבת, לפיכך נקט מתחלה המוקדם ביותר. שם מפני כבוד השבת. כתב בספר החסידים , קעג()סימן תתס"ג(טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה שם עם אשתו ובני ביתו, משור אבוס ושנאה בו , שלא יאמר אדם ]ע"פ משלי ט"ו, י"ז[אקנה מעדני שבת, ויודע שיתקוטט עם אשתו או אביו ואמו ואשר עמו, "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" ]שם י"ז, , אחד בשבת ואחד ביו"ט, זהו שנאמר "וכבדתו" א'[]ישעיה נ"ח, יכבד את השבת שלא יריב בו. ע"כ. וזה רמז ודרך מליצה י"ג[מה שאמר הכתוב משלי ך' כבו'ד לאיש שב'ת מריב, ]פסוק ג'[דאותיות שבת הוא שבת, וכן שב"ת נוטריקון ש'לא ב'ו ת'ריב. ועיין מה שכתב בספר נפש חיים . )מערכת ש' אות כ"ח דף ר"ג ע"ב(שם מפני כבוד השבת. עיין מה שכתב הבאר היטב קעד()סק"א(מספר החסידים , אם שלחו לו דבר מאכל )סימן תתס"ו(שיאכל בשבת אסור לאוכלו בחול. כתב על זה בספר חוקי חיים דאם הוא בזמן הקיץ דאיכא למיחש )בליל השישי מסדר שמות(דמחמת החמימות יסריח, דלא חזי למיכל עד בא שבת דיזיק, מוטב שיקדים לאוכלו טרם יחמיץ. שם מפני כבוד השבת. כתב באר היטב , דאם שלחו קעה(]סק"א[לו דבר מאכל שיאכל בשבת אסור לאכלו בחול. ]ע"כ[. ממדת חסידות, אבל מן הדין אין א יסור, עיין סימן שכתב דוקא אם לא התנה המתנדב תנאי כפול. ועיין בספר חסידים דמי שנשלח לו ביום שישי תרנגולת או )סימן תתס"ו(בצים, ואמר לו השליח, פלוני שלח לך כדי שתאכל בשבת זה, אינו רשאי לאכול אותו בחול אלא בשבת, ואם יש הרבה ונשאר לו יתן לבני ביתו, ואם אמר לו השליח אל יאכל אדם אחר אלא אתה, אל יתן למשפחתו. ובסימן תתס"ז כתב וז"ל: לאחד ששלחו לו בערב שבת ואמרו לו אכול בשבת, ולא היה צריך כי היה לו די, אם יודע שאם יאכל בחול יקפיד, א"כ לא יוכל לאכול בחול ויצניע לשבת אחר, ואם הוא דבר שאינו יכול להצניע, יאכל בחול שלא יהא נאבד. עכ"ל. וכתב המפרש שם, הא דבסימן תתס"ו כתב דאינו רשאי לאכול בחול ולא כתב אם יודע שמקפיד, משום דהתם נראה מדברי השליח הקפדת בעל הבית, שאמר לו כדי שתאכל בשבת, אבל כאן אמר לו תאכל בשבת י"ל דלאו קפידא הוא שיאכל בשבת דוקא. עכ"ל. ועיין בתוספת שבת בשם חות יאיר, שכן שורת הדין שיאכל )סוף סימן ר"נ ]סק"ד[(בשבת. וע"ש בחות יאיר סימן ]רל"ב[ שכתב, דמכל מקום )רל"א(הואיל דהמנהג לומר דרך כבוד ולא דרך קפידא, מצוה לקנות יין על קידוש ולארבע כוסות משלו, אע"ג דזה שנשלח לו עדיף, מכל מקום יש טפי הידור ודקדוק מצוה אם קונה משלו, דלא ליהוי מסטרא דחנם, וכן כששלחו לו הרבה בני אדם על ארבע כוסות, יקח מכל יין כוס אחד, וגם משלו כוס אחד, ובשעת קידוש יהיה כל היינות לפניו. ע"כ. שם מפני כבוד השבת. כתב באר היטב , אם שלחו קעו()סק"א(לו דבר מאכל שיאכל בשבת אסור לו לאכלו בחול וכו'. נ"ל דאם הוא מאכל מבושל או שאר ענין שיוכל להיות שהיתה שאלה עליו והותר רק לצורך שבת, בלאו הכי אסור לאכלו בחול, דהרי יוכל להיות שהותר רק לצורך שבת, ומשום הכי שלחו לו לאכלו בשבת. ואולי י"ל, דאם היה כן היה המשלח מודיעו, אבל לפי זה תלוי במחלוקת הרמב"ם ]הלכות בכורות פ"ד והרא"ש יו"ד . ע"ש. ה"ט[]בכורות פ"ג סימן ג'[)סימן שט"ז סעיף ו'(וי"ל דהכא לכולי עלמא יוכל לסמוך על זה, כיון דבכל)ה(אופן מותר לצורך שבת. וזה פשוט. שם מפני כבוד השבת. כתב בספר חסידים , קעז()סימן תתס"ג(לא יאמר אדם אקנה מעדני שבת ויודע שסופו לריב ולהתקוטט עם אשתו או הוריו או לאשר עמו, על זה נאמר "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" . וכן )משלי י"ז, א'(נאמר "וכבדתו", שזהו כבודו של שבת שלא יריב בו. ע"כ. ובתיקוני זוהר איתא, "לא תבערו אש בכל )תיקון מ"ח דף פ"ה ע"א(מושבותיכם ביום השבת" , דכל מאן דכעיס בשבתא ]שמות ל"ה, ג'[כאילו אוקיד נורא דגהינם. והרי אמרו חז"ל שנר ביתו )שבת כג:(קודם אפלו לקידוש היום, ואף לנר חנוכה שיש בו פרסומי ניסא, משום "שלום ביתו", ואיך יהפוך ידו בריב ומדנים בעצם היום בספר עבודת הקודש , שבערב שבת בעלות )מורה באצבע אות ק"מ(המנחה הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו ומשרתיו, והסטרא אחרא טורח מאד לסכסך ולחרחר ריב, ולכן כל איש ירא ה' יכוף את יצרו וימנע מכל הקפדה וכעס ומחלוקת, ואדרבה יאר פניו לבקש שלום. ע"ש. וע"ע בספר כף החיים פלאג'י )סימן , ובספר פתח הדביר . ואיתא כ"ז אות ל"ה()סימן רס"ג סוף סק"ו(בשבת , אמר ר' יוסי בר יהודה, שני מלאכי השרת מלוים )קיט:(לו לאדם בליל שבת מבית הכנסת לביתו, וכשנכנס לביתו מוצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת, המלאך הטוב אומר יהי רצון שיהיה כך לשבת אחרת, והמלאך הרע עונה אמן בעל כרחו, ואם לאו, המלאך הרע אומר יהי רצון שיהא כך לשבת אחרת, והמלאך הטוב עונה אמן בעל כרחו. ישמע חכם ויוסף לקח. ואיתא בגיטין , הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן וכל ליל שבת )נב.(הוו מינצו בהדי הדדי, איקלע להתם רבי מאיר, עכבינהו תלתא שבתי, עד דעביד להו שלמא, שמעו לשטן דאמר, ווי דאפקיה רבי מאיר לההוא גברא מביתיה. ע"ש. שם כבוד השבת. טור עשה שבתך וכו'. בפרק קעח()סימן רמ"ב(מי שמתו גבי מי שמתו מוטל לפניו אינו ]ברכות יז:[אוכל בשר ולא שותה יין, ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, כתב ה"ר יונה וז"ל: אוכל בשר ושותה יין, ]ברכות י: ד"ה ובשבת[לא קאמר וחייב לאכול בשר ולשתות יין, דכיון שמתכוין למצוה אם ירצה יאכל ואם ירצה לא יאכל, שאינו חובה על האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת, שהרי אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, הלכך בכל דבר שהוא מצוה חייב לעשותו בשבת, אבל זה רשות הוא, אם ירצה יאכל בשר וישתה יין ואם לא ירצה יניח. עכ"ל. ומ"מ נראה דהוי עונג לאכול בשר ולשתות יין בשבת, שכתב אחר כך בסמוך , ואם ירצה לענג ]יא. ד"ה אבל[שבת לאכול בשר ולשתות יין, הרשות בידו. ע"כ. ואיכא למידק, מה ראיה היא דלא קאמר וחייב לאכול בשר, הלא הכי נמי קאמר ומברך ומזמן ומזמנין עליו, ולא קאמר וחייב לברך ולזמן אע"פ שהוא חיוב. וי"ל, דבבשר ויין כיון דאיכא למשמע דאינו חיוב, היה לו לפרש כדי שלא נטעה, כמו בק"ש ותפלה דקתני חייב, אבל במברך ומזמן ליכא למטעי, דפשיטא דהוא חייב. שם כבוד השבת. כתב הטור , עשה קעט()דף קנ"ח ע"ב שיטה נ"א(שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכו'. נ"ב: עיין בה"ר יונה בפרק מי שמתו גבי מי שמתו מוטל ]ברכות י: ד"ה ובשבת[לפניו אינו אוכל בשר, ובספר בית דוד חלק או"ח סימן )ק"ה(]ק"ח[. שם כבוד השבת. כתב הרמב"ם ריש פרק ל' דשבת, דכבוד (קפ) ועונג שבת מדברי סופרים הוא. אבל להתענות בשבת, נראה מדבריו בפ"א דשבועות דאסור מן התורה, כמו שכתבו ]ה"ו[הרשב"א והרדב"ז ]ח"א סימן תרי"ד[]ח"א סימן ש"ט, ח"ד סימן אלף , עיין מה שכתבתי סימן תי"ח . ומדברי הטור רס"ו[]סק"א[)סימן משמע דאין חובה על האדם לאכול בשר ולשתות יין תקנ"ב(בשבת, ודוקא אם נמנע משום אבל הוא דאסור, וכן הוא בהדיא בתלמידי רבנו יונה פרק מי שמתו . ע"ש. ]ברכות י: ד"ה ובשבת[ודלא כהרב בית יעקב . ע"ש. ומ"מ כתבו האחרונים, )סימן ע"ג(דרשאים להכריז על דגים או איזה דבר שלא לקנות כדי שיזולו, ואין בזה ]בטול[ עונג שבת, ופשיטא דאפילו ע"י גוי אסור לקנות, וכן כתב הרב בית יהודה . ומה שאסר )ביו"ד סימן ל"ב(לקבל מתנה דהוה ליה כקנין. ע"ש. ליתא, כיון דעיקר התקנה היא משום יוקר השער, מתנה אינו בכלל קנין לענין זה אא"כ אמרו כן בפירוש, ומהאי טעמא מה שהיה לו קודם מותר, ואע"ג דהרב תרומת הדשן כתב, דקהל שעשו תקנה שלא )סימן רפ"א(למכור בשר ביותר ממה שקצבו, אסור למכור אפילו מה שהיה לו קודם. ע"ש. בנדון דידן דאין התקנה אלא משום יוקר השער, שרי. וכן כתב הרב אליה רבה . ע"ש. ]סק"א[שם כבוד השבת. אי עונג שבת חיובו דאורייתא או קפא(מדבריהם, הנה הרמב"ם ז"ל )ריש פ"ל מהלכות שבת(כתב, דכבוד ועונג שבת מדברי סופרים. ועיין להרשב"א ז"ל , ולעט"ר מורינו הרב הגדול בספר שרשי הי"ם )ח"א סימן תדי"ר(ז"ל , ולעט"ר מעלת הרב מר אבי ז"ל בספרו )ח"ב דף ק"א ע"ב(הבהיר צפיחת בדבש , שהעמיק הרחיב בזה. אמנם )סימן כ"ה(איסור התענית בשבת ויו"ט הוי דבר תורה, כמבואר בתשובת הרשב"א ז"ל הנזכרת. ועיין בתשובת מורי הרב א"א הרא"ש ז"ל שם, ולהרב נחפה בכסף ז"ל )ח"ב בדף קי"ח ע"א ואילך וקכ"א ע"ד . ואילך(שם ,אם מחוייבין לאכול בשר בשבת ויו"ט קפב(כבוד השבת. עיין לקמן במג"א )סימן תקנ"ב ס"ק י"ג ובסימן תקע"ב , וביו"ד סימן שמ"א , שכתב שאין חיוב סק"ה(]ס"א[]הש"ך בסק"ז[לאכול בשר. ועיין בשו"ת שואל ומשיב )מהדורא תניינא ח"ב סימן שכתב, דהמעיין ברמב"ם פ"ל מהלכות שבת י' בסוף התשובה(ימצא דחשיב שנים מדברי סופרים ו]ב[הם מצות עונג, ]ה"א[והניח דברי הפוסקים הנ"ל בצ"ע. יעו"ש. ועיין בספר לשון ]דף צ"ה ע"ג[, שהשיב דחייב לאכול בשר חכמים בהערות בסופו בשבת וכל שכן ביו"ט, ויצא לחלק, אם הוא מתענג בבשר מחויב לאכול, ואם אין לו תענוג מאכילתו, אז הרשות בידו לאכול מה שמתענג ממנו. ועיין בספר כרם שלמה , שהאריך )חיו"ד סימן א'(להביא ראיות שאין חיוב לאדם לאכול בשר ויין אפילו בשבת ויו"ט, אמנם חז"ל אמרו אין שמחה אלא בבשר וכו'. ]פסחים קט.[יעו"ש. ועיין בש"ע הרב , ובפתיחה לספר תוספת שבת, ]ס"ב[ובעטרת זקנים , ובספר הלכה ברורה )סימן תקכ"ט()סימן תקנ"א ס"ק . ועיין בשו"ת בית יעקב שכתב, דבעל תשובה על י"ז()סימן ע"ג(עבירות אל ימנע את עצמו מבשר ויין בשבת, דהוא מצוה מן התורה. יעו"ש. ועיין בזה בספר פני יצחק זוטא . )ח"א דף ט"ז ע"א(ועיין בספר שדי חמד מה שכתב )באסיפת דינים מערכת אכילה אות א'(בזה. יעו"ש. ועיין בשדי חמד בחלק דברי חכמים לענין שמחה, אי )סימן פ"ד(איכא בזמן הזה בבשר או דוקא ביין, וציין להמג"א )סימן . ובספר בית השואבה , וערך רמ"ט סק"ו(]דיני ערב יו"ט אות ג'[השלחן , הביאו דברי הרמב"ם בספר המצוות ]סימן תקכ"ט סק"ב[, דמתבאר דסבירא ליה דגם בזמן הזה איכא שמחה )מצוה נ"ד(בבשר, ומה שאמר ]ר' יהודה בן בתירא[ בש"ס דפסחים )רי"צ(דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין, לאו דוקא, אלא דר"ל ]קט.[דיש יותר חיוב ביין מבשר. והרשב"ש שכתב, )בסימן קע"ו ]ב'[(דאם נשבע שלא לאכול בשר בשבת ויו"ט שבועה חלה עליו, דמה שאמרו אין שמחה אלא בבשר היינו בשר קדשים, נראה דלא סבירא ליה כן. ועיין בשדי חמד שהאריך בזה, יעו"ש דבריו הנעימים. ועיין בספר דעת תורה שהאריך קצת )סימן א' אות יו"ד(בענינים אלו. יעו"ש. ועיין ביו"ד סימן קצ"ח בט"ז שם , דאשה שאירע ליל )ס"ק כ"ה(טבילתה במוצ"ש או יו"ט דמותרת לאכול בשר ביום. ועיין בזכור לאברהם , שהביא בשם )ח"א ]דף מ"ד ע"ב[ ערך יום טוב(תשובת דבר משה , דביו"ט לא ]אמאריליו[)]ח"א[ חאו"ח סימן מ"ז(תאכל בשר ולא בפורים רק תבשיל של בשר,)ומובא באשל אברהם על גליון הש"ע סימן תרצ"ה(, ושכן הורה ]אופנהיים[מהרי"ד . יעו"ש. אמנם בפרי האדמה ]בית דוד[)ח"ג דף מ"ט ע"ג וד'(הביא דברי הדבר משה הנ"ל, וכתב עליו וז"ל: אמנם מהרי"ד חיו"ד סימן ]צ"ט[ הביא דברי הט"ז. אלו דבריו ז"ל. )ל"ט(שם כבוד השבת. בפתחי תשובה לכאן , הביא בשם קפג(, דבעל תשובה על תשובת בית יעקב )סימן ע"ג(עבירות אל ימנע את עצמו מבשר ויין בשבת, דהוא מצוה מן התורה. ע"כ. ועיין בפתחי תשובה ליו"ד שכתב )סימן י"ח סק"ט(כהאי גוונא בשם תשובת בית יעקב לענין שלא לאכול )סימן צ"ה(משחיטת השוחט ובודק אם רואה שהסכין פגום והשוחט לא הרגיש, שאין להחמיר בזה בשבת ויו"ט דמבטל מצוה אם אינו אוכל בשר, וכתב עליו שאין דבריו מוכרחים, עיין באו"ח סימן רפ"ח ובש"ס חולין . עכ"ל. ועיין בספר )ס"ב()דף י"א סוף ע"ב(כרם שלמה . )יו"ד ריש סימן א'(ובספר לשון חכמים דפוס פראג כתב: שאלה, אם )דף צ"ה ]ע"ג[(יש חיוב לאכול בשר בשבת, דלכאורה יש להביא ראיה דאינו חיוב מיו"ד , דאונן בשבת ויו"ט אוכל )סימן שמ"א ]ס"א[(בשר ושותה יין אם ירצה. ע"ש בש"ך שאינו חובה על ]סק"ז[האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת, שהרי אמרו ]שבת קיח.[עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, וכ"כ המג"א )סימן תקנ"ב דאין חיוב לאכול בשר. ע"ש. ]סקי"ג[(תשובה, דברי פי חכם חן, אך עם כל זה צריך דברי הש"ך תבלין, דמה יעשה ביו"ט דכתיב "ושמחת בחגך" ואין שמחה אלא בבשר, וצ"ל כמו שכתב המג"א ]דברים ט"ז, י"ד[סימן תרצ"ו , דאין חיוב לאכול בשר רק בזמן שבית ]סקט"ו[המקדש קיים, והוא גמרא ערוכה פסחים , בזמן שאין )דף ק"ט ע"א(המקדש קיים אין שמחה אלא ביין. אך עדיין דברי הש"ך לא מחוור, דהאי אם ירצה שכתב הרמ"א קאי נמי איין, ]ביו"ד שם[וא"כ ממה נפשך, בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר ומחויב לאכול, ועכשיו שאין בית המקדש קיים השמחה הוא ביין, ובפרט לפי מה שכתב העטרת זקנים לקמן )סימן תקכ"ט(בשם הב"ח : ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין ]שם אות א'[שמחה אלא ביין, משמע דסגי ביין בלא בשר, מ"מ סבירא ליה שאוכלין בשר ממתניתין פרק אותו ואת בנו , בארבעה ]חולין פג.[פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, משום שהם מרבים בשמחה לעשות סעודות כדפירש רש"י , אלמא ]ד"ה בארבעה[דאיכא נמי שמחה בבשר אע"פ שאינו שלמים. ע"ש. גם דברי המג"א בסימן תקנ"ב צ"ע, דדבריו סותרים מהא דאיתא בש"ע סימן שמ"א , מתירים נדרים בשבת אם הם לצורך השבת ]ס"א[כגון וכו', וכתב המג"א שם והוא הדין אם נדר שלא ]סק"א[לאכול בשר, ואם אינו חיוב לאכול בשר למה מתירין לו בשבת. על כן נ"ל דבודאי חיוב לאכול בשר בשבת וכל שכן ביו"ט, רק הכל תלוי אם הוא תענוג ושמחה לו, אבל אם אינו תענוג לו אינו מחויב לאכול, ואוכל מה שהוא מתענג בו. ועיין בתוספות ראש השנה , אפילו בזמן שבית המקדש קיים )דף ו' ]ע"ב ד"ה אשה[(היכא דלא אפשר משמחה בכסות נקייה ויין ישן. וגדולה מזו כתב בש"ע סימן רפ"ח , י"א שאדם שמזיק לו האכילה דאז ]ס"ב[עונג הוא לו שלא לאכול לא יאכל, וכן מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת)ועיין בט"ז שם שהקשה על זה, עיין אליה רבה ישוב לזה(. ]סק"ב[]סק"ג[ובזה דברי רמ"א עולין יפה שכתב אם ירצה, דתלוי ברצונו, דאם אינו רוצה לאכול בשר ולשתות יין מפני כבוד המת רשות בידו, מפני שאז אכילה צער הוא לו, ואדרבה זה תענוגו אם לא יאכל, דדוקא מפני האבילות אסור למנוע כמו שכתב המג"א בסימן תקנ"ב, דבזה מראה ההיפוך, דאכילת בשר תענוג הוא לו רק מפני האבילות רצה למנוע, ולכך אסור ועבירה היא. ומעתה דינו של המג"א בסימן שמ"א שריר וקיים, דהתם ניחא ליה ]סק"א[בבשר רק איסור דנדר רביע עליה, וא"כ צורך שבת הוא ומתירין לו. ובזה מיושב נמי מה ששמעתי אומרים בשם גדול אחד, שהביא ראיה דאינו חיוב לאכול בשר בשבת מגמרא דחולין )דף הקשה לר' מאיר דחייש למיעוטא, הכי נמי דלא אכיל י"א ע"ב(בישרא, וכי תימא הכי נמי, פסח וקדשים מאי איכא למימר, ולמה לא הקשה הגמרא משבת, אלא על כרחך צ"ל דבשבת אינו חיוב, ולפי זה ניחא לר' מאיר דחייש למיעוטא, א"כ אכילה לאו תענוג הוא לו א"כ אין חיוב לאכול, אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטא י"ל דלעולם חיוב לאכול בשר. ובלא זה נמי יש ליישב ע"פ מה שכתבו התוספות שם , דמדאורייתא לא חייש )בד"ה פסח וקדשים(ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן, ולהכי פריך הכי נמי שמחמיר שלא לאכול בשר, אבל פסח וקדשים אינו יכול להחמיר, אבל בזה אפילו אם חיוב לאכול בשר בשבת על כל פנים אינו אלא מדרבנן, א"כ יכול להחמיר שלא לאכול, אבל פסח וקדשים . דמדאורייתא הוא אינו יכול להחמיר כנ"ל. עכ"ל ]לשון חכמים[שם כבוד השבת. בענין עונג שבת אם הוי מן התורה או קפד(רק מדרבנן, עיין בפרי מגדים בפתיחה כוללת חלק שיש דיעות שונות בזה. הראשון )אות י"ח וי"ט(שם כבוד השבת. ולא יפחות משני תבשילין. מג"א קפה(. ועיין ברמב"ם שצריך ]סק"א[]הלכות שבת פ"ל ה"ז[לתקן תבשיל שמן ביותר. ועיין ט"ז דחוב )או"ח סימן תקנ"ג סק"ב(עליו לאכול בשר. ועיין ט"ז , דאשה שאירע )יו"ד סימן קצ"ח סקכ"ה(ליל טבילתה במוצ"ש, דמותרת לאכול בשר ביום. ועיין שהיו טועמים במן במכילתא פרשת יתרו ]פרשה א' ד"ה ויחד יתרו[טעם פת וטעם בשר. ולפי זה אין יוצאין גם כן בבשר עוף, דבשר עוף לא הוי בשר, עיין יו"ד , תיו"ט , )סימן פ"ז ס"ג()מ"א פ"ח דחולין(רמב"ם . ועיין מהר"ם טראני )פ"ז מהלכות ממרים ]ה"ג[()ח"א סימן לענין נשבע שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכה, דמותר רנ"ח(לקנות עוף שלם אחר שיקנה חצי חתיכת בשר. וא"כ לא נכון המנהג שנוהגים פעה"ק ת"ו זה כמה שנים החסידים ואנשי מעשה שנמנעים מלאכול בשר בהמה, ואף בשבת אין אוכלין רק בשר עוף. מיהו מדברי הטור בסימן תקנ"ב, משמע דאין חובה על האדם לאכול בשר ולשתות יין בשבת, ודוקא אם נמנע משום אבל הוא דאסור. וצ"ע. שם )אות ג'(כבוד השבת. כתב הרב ערך השלחן ז"ל , קפו(דמדברי הטור משמע דאין חובה על )סימן תקנ"ב(האדם לאכול בשר ולשתות יין בשבת, ודוקא אם נמנע משום אבל הוא דאסור, וכן הוא בהדיא בתלמידי רבנו יונה פרק מי . ע"ש. ודלא כהרב בית יעקב שמתו ]ברכות י: ד"ה ובשבת[)סימן . ע"ש. עכ"ל ז"ל. וכן מוכח מהש"ס חולין ע"ג(]דף פ"ד ע"א[דקאמר, מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים וכו', מאה מנה שופתין לו קדרה בכל יום, וקאמר ]ואינך[אימת, מערב שבת לערב שבת. עיין )והנך(פירש"י, משמע דמי שיש לו מנה, וכן מי שיש לו עשרה מנה, אינו אוכל בשר בשבת כלל. מיהו כפי מה שפירש שם מהרש"א בחדושי אגדות אין הוכחה. יעויין שם היטב. ]ד"ה מע"ש לע"ש[שם כבוד השבת. להתענות בשבת, דעת הרמב"ם ז"ל קפז(בהלכות שבועות ובפ"ג מהלכות נדרים )פ"א ה"ו(, משמע דהוא מדאורייתא. וכן נראה דעת מרן ז"ל בש"ע )ה"ט(או"ח . ע"ש. וכ"כ החתם סופר ז"ל בשו"ת )סימן תק"ע ]ס"ג[()או"ח בכוונת הרמב"ם, וכ"כ הרב ערך השלחן ז"ל בסימן סימן קס"ח(]סק"ג[, וחילק רמ"ב בין עונג לתענית. ע"ש. ועיין ]החת"ס[להרב שדי חמד ז"ל בכללים . ע"ש. אך הפר"ח )מערכת ת' כלל ט"ל(בהלכות דעות כתב בכוונת ]מים חיים דפוס קארלסרוא[]פ"ג ה"א[הרמב"ם, דסבירא ליה דהוא מדרבנן והשבועה חלה עליו, ולא נקטיה גבי שבועה אלא לדמיון בעלמא. ע"ש. ולענ"ד אכתי קשה מפ"ג דנדרים. ע"ש. ועיין להרב חבלים בנעימים ]דברי יהודה[ח"ב שו"ת או"ח שכתב, אם ]לא[ שנדחוק לומר דשבת )סימן ח'(. ע"ש. וכזה כתב מפורש בקרא "אכלוהו היום" ]שמות ט"ז, כ"ה[נמי הרב שרשי הי"ם ז"ל . ע"ש. והרב חבלים )ח"ב דף ק"א ע"ב(בנעימים שם ציין להרב פרי מגדים ז"ל ]בפתיחה הכוללת ח"א אות שהביא מחלוקת בתענית, י"א דאורייתא וי"א דרבנן. ע"ש. י"ט[והפרי מגדים ז"ל אינו מצוי אצלי. ועיין מה שכתבתי בעונג שבת ]סק"ג[. שם :הרמב"ם בריש פ"ל מהלכות שבת כתב קפח(כבוד השבת. שנים מדברי סופרים ]וכו'[ שנתפרשו ע"י הנביאים ]וכו'[, כבוד ועונג, שנאמר "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" . ע"ש. הרי שכתב בהדיא שהוא מדברי ]ישעיה נ"ח, י"ג[]סק"ג[בכוונת סופרים. וכן כתב הרב ערך השלחן ז"ל הרמב"ם, דהוא סבירא ליה דעונג מדרבנן, כמו שכתבתי בסמוך ]סק"ב[בתענית בשבת. ]ועיין[ נמי להרב שדי חמד ז"ל ]בכללים , דהביא מהרב נחפה בכסף מערכת ת' כלל ל"ט[]ח"ב עמוד קי"ח[שכתב כדברי הרב ערך השלחן ז"ל. ועיין להפר"ח ז"ל ]דפוס , ועיין להרב שרשי הי"ם ז"ל קארלסרוא הלכות דעות פ"ג ה"א[]ח"ב . אך החתם סופר ז "ל פירש בדברי דף ק"א ע"ב[]או"ח סימן קס"ח[הרמב"ם, דאין כוונת הרמב"ם שהוא רק מצוה דרבנן, אלא דאורייתא ונאמרה למשה בע"פ הלכה למשה מסיני, ואתא ישעיה ואסמכיה אקרא, דאי לא תימא הכי איך הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ורמב"ם קרי לה דברי סופרים כדרכו וכו'. ע"ש. ולענ"ד אחר מחילה רבה דחוק הוא, ומה שכתב אין הנביא וכו', לענ"ד אפשר לומר דדוקא בדבר חדש הוא דאין הנביא רשאי לחדש, אבל דבר שנאמר בתורה ולא בא הנביא אלא להוסיף ולבאר דברי תורה, כענין זה דהתורה צותה לאכול בשבת ולא להתענות, הוסיף לן הנביא להתענג תוספת אכילה, דהתורה לא נתנה שיעור בזה כדי שלא להוסיפו רבנן דזה עובר על בל תוסיף, לא כן הכא. כנ"ל לחלק ולקיים דברי מי שאמר שהוא מדרבנן. והרב חבלים בנעימים ז"ל שם כתב להביא ראיה דעונג שבת הוא ]ח"ב סימן ח'[מדאורייתא מיבמות : ר' ינאי עישר מפירות שבאו )דף צ"ג ע"א(]לרשותו[ על פירות שלא באו לרשותו. א"ל ר' חייא שפיר עבדת, דתניא "למען תלמד ליראה" וכו' אלו שבתות ]דברים י"ד, כ"ג[וימים טובים. למאי הלכתא וכו', אלא לאו כהאי גוונא. ע"ש. הרי דמותר לעשר על דבר שלא בא לרשותו ועתיד לבוא לעונג שבת, נלמד מקרא. ע"ש מה שיישב הרב שם. ולי אפשר דהמקרא לא אתא אלא לגוף אכילה דשבת ויו"ט שהיא מדאורייתא, ודרשו בו רבנן גם על עונג. ואם כנים הדברים, תשובה מזה למי שאמר דאכילה בשבת אינה מפורשת בקרא. ומה שאמרו במדרש תנחומא וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד )בראשית פסקא ג'(שבת דאורייתא ותענית דרבנן. ע"ש. אפשר דהיא קאי על אכילה בשבת ולא על העונג, ואפשר דהעונג אינו אלא מדרבנן, אבל האכילה דהיינו שלא יתענה דאורייתא. וק"ל. ועיין להרב חבלים בנעימים שכתב הפרי מגדים , שכתב ]סימן שמ"ד במשבצות זהב סק"א[בשם הרב צמח צדק , דעונג שבת דאורייתא שנאמר "כי ]סימן כ"ח[פי ה' דבר" . ועיין בש"ע רבנו זלמן בריש הלכות ]ישעיה נ"ח, י"ד[שבת שהביא פלוגתא בזה, וסיים ומ"מ צריך להזהר דחמורים דברי סופרים מדברי תורה. ע"ש. וכן עיקר. ושלש ,סעודות בשבת גם הם בפלוגתא אם דרבנן או דאורייתא ועיין להרב כף החיים ז"ל . ושני תבשילין, עיין )אות וא"ו(להרב כף החיים ז"ל . )אות ט'(שם כבוד השבת. הרמב"ם כתב, קפט()בפ"ל מהלכות שבת ה"י(אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לו. ע"ש. והרב המגיד ז"ל כתב מקור לזה מפסחים , דהוזכרו )דף ק"ט ע"א(שם גבי שמחת הרגל. ע"ש. וכוונתו מבוארת, דכיון דהוזכרו גבי שמחה, מצינו דבשר ויין הם משמחים את האדם, ועונג האדם הוא לאכול דבר המשמחו, וא"כ בשר ויין הוי עונג הוא לו. ולפי זה ליתא מה שהקשה הרב חבלים בנעימים ז"ל על ]ח"ב סימן ח'[דברי הרב המגיד ]וז"ל:[ קשה, מאי ראיה מיו"ט דכתיב בו שמחה, לשבת דאינו חייב בשמחה. ע"ש. ולפי זה ניחא נמי מה , שכתב באחד שנשבע שלא שכתב הרשב"ש ז"ל )סימן קע"ו ]ב'[(לקנות בשר בשבתות וי"ט, דאין זה נשבע לבטל את המצוה, שמה שאמרו אין שמחה אלא בבשר, אין הדברים אמורים אלא בבשר קדשים וכו'. ע"ש. ולכאורה קשה דזה ביו"ט, ובשבת מאי הוי עליה. ולפי האמור דדין שבת נמי הוא נלמד מהכא כנזכר ]ניחא[. ואין להוכיח מהכא דהרשב"ש סבירא ליה דעונג שבת מדאורייתא כדקאמר דאין זה נשבע לבטל את המצוה, שמה וכו' אלא בבשר קדשים. ע"ש. משמע הא לאו משום דבשר בזה"ז לית ביה שמחה הוי נשבע לבטל את המצוה, די"ל דדברי הרב קאי איו"ט דוקא, אבל בשבת הוי ]ליה[ אינו נשבע לבטל )למו(את המצוה, והגם דהשואל שאל גם בשבת, כיון דהרב עלה לו בדיניה דגם ביו"ט חלה השבועה, הא לאו הכי הוה מבאר דבשבת חלה וביו"ט לא חלה. ועיין להרב ערך השלחן ז"ל בהשמטות שכתב דבזמן הזה יש שמחה בבשר. ועיין )סימן תק"ע(]סק"ג[. ע"ש. ושם כתב דמהטור משמע מה שכתב סימן רמ"ב דאין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת. ע"ש. וכן משמע מדברי הרמב"ם הנזכר שכתב דעונג הוא, ולא כתב שום )מש'(חובה או צריכות בזה, אלא כמו עצה טובה הוא נותן לן דאכילת בשר הוא עונג, וא"כ טוב להתענג בזה מדבר אחר. וכן כתב בש"ע רבנו זלמן ז"ל : ואין חיוב לאכול בשר ולשתות יין )ס"ב(בשבת, אלא לפי שמן הסתם יש לרוב בני אדם עונג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים, ובשתיית יין יותר מבשאר משקים, לכך יש להם להרבות בבשר ויין כפי יכלתם והשגת ידם. עכ"ל. שם כבוד השבת. בתרגום יונתן בן עוזיאל, על הפסוק (קצ) "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות )שמות ל"א, ט"ז(את השבת", תירגם וינטרון בני ישראל ית שבתא למעבד תפנוקי שבתא. ומכאן שיש סמך מן התורה לעונג שבת. וכן כתב רבנו אליעזר ממיץ בספר היראים וז"ל: מצות עונג שבת, )סימן צ"ט(גמרא גמירי לה הלכה למשה מסיני, עד דאתא ישעיה הנביא ואסמכה אקרא "וקראת לשבת עונג". וכיוצא בזה )ישעיה נ"ח, י"ג(אמרו במועד קטן ובזבחים גמרא גמירי לה, ואתא )ה.()יח:(יחזקאל ואסמכה אקרא. ע"ש. וכן כתב בשו"ת צמח צדק )סימן , שמצות עונג שבת מדאורייתא היא, כדאמרינן בפסחים כ"ח(הכל מודים בשבת דבעינן לכם, דכתיב וקראת לשבת עונג. )סח:(ע"ש. וכ"כ הפרי מגדים בפתיחה הכוללת לאו"ח , )ח"א אות י"ט(שמכיון שהפסוק מסיים "כי פי ה' דיבר", שמע )ישעיה נ"ח, י"ד(מינה שעונג שבת הוי דאורייתא. וכמ"ש הצמח צדק . )סימן כ"ח(ע"ש. וכ"כ הגאון החתם סופר בחידושיו לשבת , דמ"ש )קיא.(הרמב"ם ששני דברים נאמרו בשבת מדברי )פ"ל מהלכות שבת ה"א(סופרים, כבוד שבת ועונג שבת, אין כוונתו לומר שעונג שבת הוא רק מדרבנן או מדברי קבלה, אלא הכוונה שהוא מדאורייתא ממש, שכן נאמר בהלכה למשה מסיני, ואתא ישעיה הנביא ואסמכה אקרא, שאם לא כן, לא היה נביא יכול לחדש דבר מעתה, אלא ודאי דהלכה למשה מסיני היא.)ומ"ש הרמב"ם "מדברי סופרים", זהו כעין מה שכתב בהלכות אישות ]פ"א ה"ב[שקידושי כסף מדברי סופרים, אף שנסקלים עליהם בביאה על נערה מאורסה, ורק משום דאתי מהלכה למשה מסיני קרי להו מדברי סופרים. וכ"כ הגאון ר' בצלאל זאב שפראן, הרב"ז, בתשובה (. וכן כתב עוד החתם סופר )]ח"א[ סימן מ"ג ד"ה אולם(בתשובה ,ובחידושיולשבת . )חאו"חסמןקס"ח()כה:סוףד"ההדלקתהנר(ע"ש. ומשום הכי פסק הרמב"ם )בפ"א מהלכות שבועות ה"ו(שהנשבע להתענות בשבת הוא בכלל שבועת שוא. ע"ש. וביבמות גבי ר' ינאי שהוצרך להפריש שלא מן המוקף )צג.(לצורך הפירות שיביאו לו בשבת, לקיים עונג שבת, ואמר ליה ר' חייא שפיר עבדת, דתני למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים, אלו שבתות וימים טובים. ופירש רש"י, הוי למד להזהר שלא יתבטל עונג שבת ויו"ט בשביל תיקון הפירות מן הטבל. וכתב הרשב"א שם, שהתורה התירה להפריש שלא מן המוקף בשביל עונג שבת. וכן כתבו בחידושי הרמב"ן והריטב"א שם. הנה מוכח שעונג שבת הוא מן התורה. וכתב הגאון ערוך לנר שם, שמפירוש רש"י משמע דעונג שבת הוי מדאורייתא, ואע"פ שמהכתוב שנאמר "וקראת לשבת עונג" ילפינן לה, דהוי מדברי קבלה, י"ל שמכיון דקי"ל אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה , על כרחך דגמרא גמירי )תמורה טז.(לה, ואתי ישעיה ואסמכה אקרא, כדאמרינן כה"ג במועד קטן . ע"כ. וע"ע בשו"ת צפיחת בדבש )ה.()ריש סימן כ"ה דף נ"ט ע"ב(שכתב ג"כ מדנפשיה, שאף שהפסוק "וקראת לשבת עונג" הוא מדברי קבלה, הלכה למשה מסיני הוא ואתא ישעיה ואסמכה אקרא, וכמ"ש הרמב"ן בספר המצוות בשרש השני, שכל מה שכתוב בספרי הנביאים דרך ציווי, כגון שמזהירים על עשה, דבר תורה הוא, שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ומעתה ידענו הבא בנבואה דבר תורה הוא, או שהוא בידם מהלכה למשה מסיני. ע"ש. ובתשובת הרשב"א ח"א כתב, )סימן תרי"ד(שאלת על מ"ש הרמב"ם שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועת שוא, אף על פי שאיסורי תענית בשבת מדברי סופרים, בשבת להתענות שאסור סובר שהרמב"ם לומר אפשר מדאורייתא, וכדאמרינן בברכות שבשבת ויו"ט על כרחו )מט:(אכיל פת, והיינו מדאורייתא. וכן כתב עוד הרשב"א בתשובה ח"ד . ע"ש. ובחידושי הרשב"א )סימן רס "ב()ברכות מט: ד"ה תפלה(כתב, דמדכתיב "וקראת לשבת עונג", שמעינן דבעל כרחיה אכיל פת, שאין עונג בלא אכילת פת. וכ"כ הרשב"ץ ברכות . וכן כתב הרדב"ז בתשובה ח"ד בדעת )שם()סימן קצ"ה(הרמב"ם. ע"ש. ועיין בשטה על מועד קטן לתלמידו של רבי יחיאל מפריש , דמוכח להדיא דס"ל שאיסור )מ"ק יד: עמוד ט"ז(תענית בשבת הוי מדאורייתא. ע"ש. וע"ע במאירי ובחידושי הריטב"א שם. ובספר חזות קשות כתב )מו"ק יד: ]ד"ה ודע[(להעיר על הריטב"א, שהרי מן התורה לא מצינו שיהא אסור להתענות בשבת, וקרא דכתיב "וקראת לשבת עונג" אינו אלא מדברי קבלה. ע"ש. ואשתמטיתיה כל הנ"ל.)וראה עוד בשו"ת מהרלנ"ח ובשו"ת המבי"ט )סימן ק"ד בד"ה אלא שעדיין(, )ח"א סימן , ובספר דברי אמת נ"א ]ד"ה ונראה לי[()קונטרס ח' סימן א' ד"ה , ובשואל ומשיב רביעאה , ובשו"ת באר איברא()ח"ב סימן רכ"ג(יצחק אלחנן , ובמ"ש )חאה"ע סימן ב' דף צ"ט ע"ב בד"ה ועיקר(המאירי פסחים סח:(. והנה בערך השלחן )סימן רמ"ב אות ג'(,הביא לשון הרמב"ם וכתב, אבל להתענות בשבת דעת הרמב"ם )פ"א מהלכות דהוי איסור מן התורה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת נחפה שבועות ה"ו(בכסף ח"ב . וע"ע שם , ובספר שרשי )דף קי"ח ע"א()דף קכ"ב ע"א(הים ח"ב . ולכאורה היינו מדדרשינן )דף ק"א ע"א()בשבת קיז:(מקרא דכתיב "אכלוהו היום" וכו'. וע"ע בש"ע הגר"ז )סימן רמ"ב ובקונטרס אחרון שם. וראיתי להגרי"ח בשו"ת רב פעלים סק"א(ח"ג , שתמה על דברי הרשב"א הנ"ל, )חאו"ח סימן כ"ב ד"ה אמנם(דלמה לא הביא מקור לדברי הרמב"ם מההיא דיבמות "כל )צג.(הימים" לרבות שבתות וימים טובים. ע"ש. וכן תמה בשו"ת אור המאיר . ולפענ"ד יש ליישב, שאע"פ שהרשב"א עצמו )סימן כ"א(ס"ל שתרומה שלא מן המוקף הוי איסורא דאורייתא, וכמ"ש בתשובה , מ"מ לא נעלם ממנו מ"ש הרמב"ן )סימן קכ"ז()יבמות דאיכא למימר דשלא מן המוקף מדרבנן , ומאי צג. ]ד"ה שקל[(דיליף בספרי ""והרמותם ממנו מן המוקף, ]במדבר י"ח, כ"ו[אסמכתא בעלמא היא. וכן נראה דעת הראב"ד בהשגות )פ"ג . וע"ע בתוס' , שכן נראה דעת דתרומות ה"כ()גיטין ל: ד"ה לתרום(רש"י, א"כ י"ל שהתירו איסור דרבנן בשביל עונג שבת דרבנן, לכן לא הוכיח הרשב"א מכאן כדעת הרמב"ם שאיסור תענית מן התורה. והגאון מהר"י עיאש בספר לחם יהודה )פ"ו מהלכות סוכה כתב, שלדעת רבנו גם חיוב שלש סעודות אינו אלא דף ל"ה ע"א(מדרבנן, ושכן כתב המבי"ט בקרית ספר ]הלכות שבת פרק כ"ט[וז"ל: וחיוב שלש סעודות הוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, דפשטיה דקרא לאו להכי אתא. ע"ש. וע"ע בספרו עפרא דארעא . ועיין בתועפות ראם על היראים השלם )מערכת מ' אות נ"ב()סימן , ובספר תורת נביאים תי"ב דף רל"א ע"א()מאמר דברי נביאים דברי , ובשו"ת ר' בצלאל זאב שפראן ח"א קבלה סוף פ"ח()סימן קכ"ד וח"ב . וע"ע להפרי מגדים אות ו'()סימן כ"ט אות ד'()בפתיחה כוללת שכתב, דכבוד ועונג שבת הוו מצוה מן התורה, כי ח"א אות י"ט(לאחר הפסוק שנאמר בו "וקראת לשבת עונג", נאמר לבסוף "כי פי ה' דבר" , אלמא דהוי מן התורה. והיינו כמ"ש )ישעיה נ"ח, י"ד(הצמח צדק הנ"ל. עד כאן. ונראה דס"ל כרבנו אליעזר )סימן כ"ח(ממיץ, דהלכה למשה מסיני היא ואתא ישעיה ואסמכה אקרא. וכ"כ בשו"ת זכר יהוסף , ובשו"ת הרב"ז )סימן ס"ט אות ז'()]ח"א[. גם בשו"ת אהל משה צוויג ח"ב סימן מ"ג ד"ה אולם()סוף סימן כתב, דמאי דמשמע מהב"ח שמצות עונג מ"ב()ריש סימן רמ"ב(שבת גמרא גמירי לה עד דאתא ישעיה ואסמכה אקרא, הוא כמ"ש האחרונים, שבסוף דברי ישעיה סיים "כי פי ה' דבר", ואף הרמב"ם שקורא לעונג שבת מדברי סופרים, הוא )בפרק ל'(כעין מה שכתב בקידושי כסף. ע"ש. ועיין בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש , ובשו"ת ערוגת הבושם )חאו"ח סוף סימן ל"ו()סימן . וע"ע בספר המנהיג , ובשו"ת נשאל מ' אות ג'()הלכות ר"ה אות א'(דוד , ובשו"ת ובחרת בחיים . ובשו"ת )חאו"ח סימן כ"ד()סימן פ"ב(שואל ומשיב רביעאה ח"ב , ובפתח הדביר )ס"ס רכ"ג()סימן רמ"ב ב'(-'"ק א . ובשו"ת שאלי ציון . ס )סימן ז'(שם הגה נוהגין ללוש וכו'. נוהגין ללוש כדי שיעור חלה קצא(לעשות מהם לחמים לבצוע בשבת ויו"ט ]וכו'[ ואין לשנות. ספר המפה והלבוש. שם הגה נוהגין ללוש וכו'. עיין בשו"ת חיי אריה קצב()סימן , באשה אחת הכינה לצורך שבת אור ליום שישי ל"ג(ערב שבת קדש לישת ואפיית החלות לכבוד שבת, וגם אפיית לחם שאופין לימות החול ומאכלים מבושלים לצורך יום שישי, ואחר כך נתוודע שמת תינוק בשכונתה, וחביות המים שממנה שאבה לכל הנ"ל היה עומד שם מקודם, ומיתת התינוק היה טרם עשותה המאכלים והאפייה הנ"ל. וכתב שם, שכיון שהמאכלים לשבת אינם אסורים משום שומר מצוה וכו', גם מאכלי חול מותרים. ויותר מזה כתב שם, דמקום הפסד מרובה יש לסמוך אף בחול להתיר המאכלים שנתבשלו במים הנ"ל. יעו"ש גם בהשמטות הספר . ועיין בשו"ת חסד לאברהם )לדף מ"ו ע"א()חיו"ד , שיצא לדון דמי שמת לו מת בשכונתו ולא ידע מזה סימן ק"ו(ובישל עם המים, אף בחול התבשיל מותר בדיעבד, ודלא כאחרונים המחמירים, ועיין באור זרוע הגדול )הלכות פסחים סימן נראה שמסתפק בזה אם אסור בדיעבד. ר"מ(ועיין ביו"ד , ובפתחי תשובה שם , )סימן של"ט סעיף ה'()סק"ד(ובהגהת דעת קדושים להגה"ק מבוטשאטש שם, ובשו"ת בית יצחק . ועיין בשדי חמד )חיו"ד ח"ב סימן ק"נ()באסיפת דינים . יעו"ש . מערכת אבילות אות קמ"ה קמ"ו קמ"ז ואות קצ"ח ואות ר"ד(שם הגה נוהגין ללוש וכו'. ויזהר שיהיה מקמח לבן, זכר קצג(למן שהיה כזרע גד לבן, כדכתיב שם בפרשת המן "ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד )שמות ט"ז, ]ל"א[(לבן וטעמו כצפיחת בדבש". ועל כן יש נוהגים להטיח הלחמים שבוצעים עליהם בשבת ויו"ט במי דבש או סוקא'ר. שם הגה נוהגין ללוש וכו'. וצריכה האשה ליזהר להיות קצד(מרקדת הקמח בנפה קודם הלישה, דמשכחת בה תולעים קטנים, ומה גם בימות הקיץ, ובריה אפילו קלה אפילו עיין בחזון עובדיה)הלכות אבילות ח"א עמו .נ"ט-נדפס לעיל אותיות קפ"א ו ד צ"ג( שהאריך בזה, והעלה שם שאם בטעות אפו או בישלו באלף לא בטלה כמו שכתוב ביו"ד . יע"ש. ועל זה )סימן ק' ]ס"א[(הוא שנענשה היא האשה דאיתא בגיטין מעשה )דף ל"ה ע"א(באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני, לימים בא בעל הדינר ואמר לה הבי לי דינרי, אמרה לו יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהנתי מדינריך כלום. אמרו, לא היו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר אמרו, מה מי שנשבע באמת כך וכו', מאי טעמא איענשה, דאישתרשי לה מקום דינר. יע"ש. דאי הוה מרקדת הקמח מפני התולעים הנמצאים, היא מוצא'ת את הדינר, ולא היה מת בנה של אותה אלמנה, דקב"ה לא עביד דינא בלא דינא. שם הגה נוהגין ללוש וכו' לעשות מהם לחמים. שלא קצה(לאכול פת גוי בשבת, ציינתי בחלק שלישי ]דף ל"ב עבודת אלילים להקל בבישול, דקיימא לן כרבי ע"א[)דף ל"ה ע"ב(יוסי בשול מבטל אפייה, וכן הוא בבאר היטב סוף ]פסחים מא.[הלכות ראש השנה בשעת הדחק, ולדברינו גם ]סימן תר"ג סק"א[ברווחה. אכן ראיתי בתשובת מהרי"ל שמחמיר, ומי ]סימן קס"ה[יבא אחר המלך לדון אחריו. ופשיטא לדעת הר"ן ]עבודה זרה יג: שהביא בב"י עיקר משום לישה ועריכה ד"ה מתני'[)יו"ד סימן קי"ב(באיסור, אך דחזינן בעלי הש"ע לא חשו לדבריו. ומסתברא בפשיטות בישל פחות פחות מכזית גם מהרי"ל מודה, דעיקר דחיית הגמרא לענין ברכה מודה, וכיון שבזה נשתנה ]ברכות לח:[לכולי עלמא מברכת פת כדקי"ל בחביצא י"א[(-')סימן קס"ח ]סעיף י ופרורין, ממילא בטל תורת פת לגמרי. שם הגה נוהגין ללוש וכו' בבית לעשות מהם לחמים. כתב קצו(הראב"ע בפירושו על התורה סדר בחקותי בפסוק "בשברי וגו' ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" ]ויקרא כ"ו, , כי מנהג ישראל היה לאפות כל בית תנור לעצמו שיאכלו כ"ו[כל השבוע, ומערכת השבת תוכיח. ע"כ. וכיון שמנהג היום שאופין בכל ערב שבת לצורך כל השבוע, צריך שהבעה"ב שבונה בתים להשכירם להרבה דיירים בחצר אחד, שיעשה תנור בכל בית, ולא תנור אחד לכל בני החצר, שלא יהיו הרבה שכנים אופין בתנור אחד, שגורם קללה, ויבואו ג"כ לידי חילול שבת חלילה. שם קצז(הגה נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים וכו'. ר"ל, מלבד הפת שעושין לאכול תוך הסעודה, נוהגין לעשות עוד שיעור חלה לחמים מיוחדים לבציעת המוציא. וכתב בעל עולת שבת בשם ספר ]סק"ב[הכוונות ,, דיעשה שלשה לחמים, אחת גדולה ליום השבת ואחת אמצעית לליל שבת, ואחת קטנה לסעודה שלישית. ומיהו מדברי הרב מגן אברהם בשם הדרכי משה ]סק"ד[]סימן תר"ג אות , מוכח דהכוונה של ההג"ה הוא שלא לקנות פת מן השוק א'[הנילוש על ידי גוים, אלא שיהיו לשין בבית פת ישראל, ויהא בו שיעור חלה כדי שיברך על הפרשת החלה, ותהיה העיסה קדושה כדי שיהיה דומה לאוכל חולין בטהרה. וכההיא דסימן ]תר"ג[ דכתב הש"ע, אף מי שאינו נזהר מפת של עכו"ם )תר"ב(בשאר ימות השנה יזהר בעשרת ימי תשובה, והכי נמי יזהר בשבת, והיינו דנקט מור"ם ז"ל בבית לאפוקי מן השוק, ולפי זה צריך כל מה שיאכל בשבת יהיה מהחלות הנילושות בבית. וכן כתב בעל חמדת ימים בפרק שני מחלק השבת . ]ד"ה ומצות חלה[יע"ש. ודוק. שם קצח(הגה נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית וכו' והוא ,וגם כדי שיקיים מצות חלה מכבוד שבת ויום טוב. לפי שאבדה חלתו של עולם. מג"א . ר"ל אדם הראשון ]סק"ד[היה חלתו של עולם, ולפי שחטא ע"י חוה בערב שבת, לכן התיקון ראוי גם כן בערב שבת. מחצית השקל. מה שנוהגין קצת מבואר דמותר ליתן שומן בלחם של שבת, ביו"ד )סימן צ"ז ]ס"א[(דהיא משונה, אמנם לענין המוציא עיין סימן קס"ח מה )סעיף ז'(הוי פת כסנין. ועיין בסימן קפ"ח במג"א , משמע דמחויב )סק"ט(בשבת לאכול פת, דמברך המוציא ובהמ"ז. ועיין סימן ר"פ . ר"ל דבסימן ר"פ משמע במג"א, וצ"ע. משבצות זהב ]סוף סק"א[דיוצא בשבת בפת כסנין. ע"ש באשל אברהם. עיין ברמב"ם )פ"ו כשם שמצוה לענג בשבת כך ביו"ט. מהלכות יו"ט הלכה י"ו(]ובהלכה י"ט[ כתב הרמב"ם דשוין המה. אשל אברהם )ובפי"ט(. ועיין בתניא בקונטרס אחרון ]סוף סק"א[]ש"ע הגר"ז[]סק"ב[דהעונג בשבת הוא מדברי סופרים, והעונג שיש בה שמחה, כגון בשר ויין ביו"ט הוא מן התורה, אבל העונג בשאר דברים אינו אלא מדברי סופרים כמו בשבת. עכ"ל. לא ישתה יותר מדאי, שלא יעשה מלאכה מתוך שכרתו, או יכה בני אדם. ספר חסידים . חקי חיים . )סימן ]ת[תשכ"ח(]קאופמן דף ס"ג ע"ב אות כ' הערה א'[טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה עם אשתו ובני ביתו משור אבוס ושנאה בו , שלא יאמר אדם אקנה מעדני ]ע"פ משלי ט"ו, י"ז[שבת ויודע שיתקוטט עם אשתו או אביו ואמו ואשר עמו, "טוב פת חריבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב" , אחד ]שם י"ז, א'[בשבת ואחד ביו"ט, זהו שנאמר "וכבדתו" , יכבד ]ישעיה נ"ח, י"ג[את השבת שלא יריב בו. ספר חסידים . )סימן תתס"ג(שם בהגה לעשות מהם לחמים. לחמים הנלושים במי קצט(ביצים יש נוהגין לברך עליהם בשבת, דכיון שקובעין עליהם ומברכין ברכת המזון, לחם הוא ומברכין המוציא. שו"ת זרע אמת , וע"ש מה שצדד בזה. )]ח"א[ סימן כ"ח(שם בהגה לעשות מהם לחמים. עיין באר היטב , (ר) ]סק"ג[ובתשב"ץ אפילו פת של בעלי בתים של )ח"א סימן מ"ד(אינם יהודים שאפו לעצמם בשבת מותר, שלא יתענה, ובלבד שלא אפאו לצורך ישראל, דאם אמר ליה ישראל אפילו בערב שבת אסור, דאמירה לאינו יהודי שבות. ע"ש. והביאו הבאר הי טב לקמן . )סימן שכ"ה ]סק"ז[(שם ,נ"ב: כתבו המקובלים (רא) בהגה לעשות מהם לחמים וכו'. צריך לעשותן ארוך כדמות וי"ו, ויבצע בשתי ידיו הם שני ההי"ן, והפרוסה של המוציא כדמות יו"ד, נשלם השם הוי"ה. קצור של"ה . ומני שום )דף פ' ע"ג ]ריש מסכת שבת ד"ה הג"ה[(טע'ם, כי שבת דוגמא דעלמא דאתי איהו, כדאיתא בזוהר פרשת בראשית , יעוין שם שהוא עולם שכלו ארוך, וכמו )דף מ"ח סע"א(שכתוב בהקדמת התיקונים "ואורך ימיך" )דף ב' ע"א(]דברים ל', דא עלמא דאתי עלמא אריכא. יע"ש. ועוד איתא התם בתיקון כ'[כ"ב , וי"ו עלמא דאתי דאיהו עלמא אריכא וכו'. )דף ס"ג ע"ב(ע"ש וק"ל. ועל פי כל הרשום יבא כמין חומר מה שכתוב בזוהר פרשת ויחי , "מאשר שמנה לחמו" )דף רמ"ו ע"א(]בראשית מ"ט, כ'[דא הוא אתר דכלא מאשרין ליה, ומאי איהו, עלמא דאתי דעלאי ותתאי מאשרין ליה ומכספין ליה, שמנה לחמו וכו', דאקרי לחם דא וי"ו, ]הוא לחמ"ו לח"ם ו' וכו' ועל פנג, ומאן איהו )לחם(דא מאשר שמנה לחמו לחם ו',[]דהא[ מניה אתזן וכו', )ודא(בספרא דרב המנונא סבא אמר הכי, מאשר שמנה לחמו )הוא דא לחם שבת, לחמ"ו לח"ם ו' ועל דא מאשר שמנה לחמו לחם ו' דהא(דאיהו פנג על חד תרין, כדכתיב "לקטו לחם משנה" ]שמות ט"ז, , מאי לחם משנה, אלא תרי לחם, לחם מן השמים ולחם מן כ"ב[הארץ, דא הוא לחם פנג, ודא הוא לחם ]דמסכנא[, ובשבת )עוני(אתכליל לחם תתאה בלחם עלאה, ואתברך האי בגיני האי דאיהו לחם משנה. ותו הוה אמר, לחם משנה דשבת נקיט משבת עלאה, דאיהו נגיד ואנהיר לכלא, ואתחבר לחם בלחם ואיהו משנה. יע"ש ודוק. ועוד מילתא בפומא, דהיינו טעמא דשתי ככרות הן לקבל תרין לוחין דאורייתא כנודע. ואיתא בתיקונים תיקון יו"ד , ו' דא אורייתא וכו'. וע"ע שם בסוף תיקון י"ז )דף כ"ה ע"ב(]דף , ובתיקון כ"ב . ועיין במש"ל ל"א ע"ב[)דף ס"ו ע"ב()סימן עד"ר אות , והעולם נהגו לעשותן עגולות כעין חלות, די"א שנקראו כן ב'(על שהן עגולות מלשון חלילה בדברי קדמונינו, כמו שכתב הראב"ע בפרשת ויקרא . יע"ש. ]ב', ד'[שם בהגה לעשות מהם לחמים וכו'. עיין מה שכתבתי (רב) )אות ב'(. ועוד נראה, כיון דלחמים של שבת לפנים יש בהן רמז לשתי הלחם ולחם הפנים. כיע"ש. וזאת לפנים לקמן , ומשנה שלימה היא במנחות )בסימן עד"ר אות א"ב()פי"א מ"ד דף , דשתי הלחם ולחם הפנים היו ארוכין, דהכי תנן, שתי צ"ו ע"א(הלחם ארכן שבעה טפחים ורחבן ארבעה וכו', לחם הפנים ארכן עשרה טפחים ורחבן חמשה טפחים וכו'. יע"ש ודו ק. שם בהגה לעשות מהם לחמים וכו'. נוהגים לבצוע בליל (רג) שבת על הלחמים שקורין פית'ה. ועיין בספר כף החיים זכר לדבר ממה שאמרו בברכות , )סימן ל"ו אות מ"ה()דף ב' ע"ב(מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבית, משעה שבני אדם נכנסין לאכול פית'ן בערבי שבתות, שהוא סעודת ליל שבת. שם בהגה לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת. ומה (רד) שאמרו בבבא קמא בעשרה תקנות שתיקן )דף פ"ב ע"א(עזרא, ושתהא אשה משכמת ואופה, לאו אערב שבת קאי ומשום . ודוק. כבוד שבת, כדמשמע מפירוש רש"י שם ]ד"ה ושתהא[שם (רה) בהגה לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת. ובפרי מגדים הצריך עיון דברי )אשל אברהם סק"ד(]אות ב'[, שהביא תקנת הדרכי משה להלן סימן תר"ב ]הארוך[עזרא שתהא אשה משכמת ואופה בערב שבת, והנה בגמרא בבא משמע שמוסב גם על יום חול, שתהא פתה מצוי קמא )פ"ה( ]פב.[לעניים. מקור דברי רבנו המה בירושלמי מגילה )פרק הקורא עומד , דעזרא התקין שיהיו אופין פת בערבי שבתות, אבל ליתא סה"א(שם שתהא משכמת. ואך הובא כן באגודה בבא קמא שם ]סימן . ונראה שזהו מיוסד על פי דברי הירושלמי שבת , )פ"א סה"י(ק"ב[מה בין פת ומה בין תבשיל, תבשיל דרכו לאכול רותח, פת אין דרכו לאכול רותח, תמן אמרין פת חמה חמתה בצדה)מיד כשאוכל פת חמה יבוא עליו חולי זו והיא מין קדחת(, ובכן שפיר צריכה להשכים לאפות, בכדי שלא יהיה פת חם לסעודת הערב. שם (רו) בהגה לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת. תקנת עזרא שתהא אשה משכמת ואופה בערב שבת , ]עיין[ מה שכתבתי . בחקר מנהגים שלי וכו' ]בבא קמא פב.[הערתי על מקורות הנוהג בעיירות ישראל שלא היו סועדים בערב שבת רק פעם אחת, והפת לא נחתך בסכין כרגיל תמיד, רק היו פורסים מהלחם פרוסות פרוסות ביד)מוזכר גם במהרי"ל הלכות סעודה (, ואכלו בטיבול בשר צלי עם שום, ]עמוד תנ"ח[מבלי שהקדימו להבשר מרק כתפריט יום יום, שכל פרט מיוסד בהלכה, אחרי שכאמור מתקנת עזרא שתהא אשה משכמת ואופה בערב שבת, וידוע שבערב שבת טועמים מאשר מכינים לשבת, ובכן אכלו לחם טרי. אמנם הנה הבאתי אמרם בירושלמי שבת מה בין פת לבין תבשיל, תבשיל דרכו לאכול רותח, )פ"א סה"י(פת אין דרכו לאכול רותח, תמן אמרין פת חמה חמתה בצדה, לכן למען הפג רתיחת הפת פרסו הככרות טרם שהסיבו לאכול, למען לא יהיה רותח כל כך, ראה בבלי יומא )דף פ"ד ע"א(מחמימי חמימי דחיטי, וברש"י שם האוכל פת חמה יותר מדי. . אבל חמה קצת היא מלוגמא, עיין שבת . לא ]ע"כ[)דף קי"ט ע"ב(נתנו לארוחת ערב שבת מרק, בכדי שלא לקבוע סעודה, כמבואר בברכות כל סעודה שאין בה שרף אינה סעודה, )דף מ"ד ע"א(וברש"י, שרף תבשיל לח שיש בו מרק כמו שורפה חיה. רק אכלו בשר מטוגן עם שומין, שגם זו תקנת עזרא אכילת שום בערב שבת. שם בהגה לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת. כתב (רז) במג"א , לעשות מהם לחמים, ומביא בדרכי משה )סק"ד(סמך לזה וכו'. עכ"ל ]סימן תר"ג אות א' ובארוך סימן תר"ב אות ב'[המג"א. ובאליה רבה מביא ראיה מאגודה פרק מרובה ]סק"י[]סימן , דעזרא תיקן שתהא אשה משכמת ואופה בכל ערב שבת. ק"ב[ע"ש. והנה רש"י ז"ל מפרש דקאי על ]בבא קמא פב. ד"ה ושתהא[היום שהיא צריכה לאפות, שתהא משכמת ואופה כדי שתהא מצויה לעניים, אמנם בשיטה מקובצת כתב בשם יש ]שם[מפרשים בזה הלשון: משכמת ואופה ביום ששי בשבת לכל ימות השבוע, כדי שתהא הפת לעניים בכל ימות השבוע, וק"ו להדיוט מלחם הפנים שהיו נאכלים לשמונה ימים. ע"ש. שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. כתב מג"א (רח) , דמביא דרכי משה ראיה לזה ]סק"ד[]סימן תר"ג אות א'[מדכתב הטור שיאכל חולין בטהרה בשבעה ימים שבין ראש השנה ליוה"כ וכו'. ע"ש באורך. ותימה בעיני למאי דאיתא בבבא מציעא אמר אפרים וכו' מכאן שאברהם אבינו אוכל )דף פ"ז ע"א(חולין בטהרה היה, ושרה אותו יום פירסה נדה וכו'. ע"ש. ומבואר בבראשית רבה לושי ועשי עוגות, ]פרשה מ"ח פסקא ו'[הדא אמרה שפסח היה, א"כ מנא לן שאוכל חולין בטהרה היה, דילמא משום פסח היה אוכל חולין בטהרה. ודוחק לומר דבאמת כוונת הש"ס הכי, דמפשטא דסוגיא משמע דהיה אוכל בכל זמן בטהרה. ויש ליישב, דסבירא לדרכי משה כמבואר בפרקי דרבי אליעזר והובא בתוספות דראש השנה ]פרק כ"ט[)דף י"א ע"א בד"ה , עיין שם דמשמע דביאת מלאכים לאברהם היה אלא דקאי בחג(שני ימים קודם חג הסוכות, א"כ שפיר מוכח דאוכל חולין בטהרה היה. ודוק. שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. כתב במג"א (רט) , וצ"ע וכו'. אכן בדברי הטור שם )סק"ד(]סימן תר"ג[איתא להדיא, ולא נשאר עדיין אלא שבעה ימי חול. ועל כרחך שבת לאו בכלל. שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. כתב המג"א (רי) , ויש לומר דר' חייא היה מקדש על פי הראיה )סק"ד(וכו'. ובאמת אין זה כוונת הטור , דז"ל: ר' חייא ]סימן תר"ג[מפקיד לרב, אי אתה יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול, ואי לא, אכול שבעה ימים בשתא . וכתב האבי ]ירושלמי שבת פ"א ה"ג[עזרי , קבלתי אלו הם שבעה ימים שבין ראש ]ראבי"ה סימן תקכ"ט[השנה ליוה"כ. ע"כ. וקורא אותן שבעה ימים, לפי שבראש השנה לא היה צריך להזהר לאכול בטהרה, שפשיטא שיאכל בטהרה, שחייב אדם לטהר עצמו ברגל , ולא נשאר עדיין ]ראש השנה טז:[אלא שבעה ימים דחול שהוצרך להזהירו עליהן, על כן נוהגין באשכנז שאף מי שאינו נזהר מפת עכו"ם, בעשרת ימי תשובה הוא נזהר. עכ"ל. א"כ הטור מפרש להדיא דמיירי מטהרה, ואינו מחויב לטהר עצמו בשבת אלא ברגל, א"כ הוא כפשוטו. והאליה מקשה עוד עליו, דבמרדכי כתב ריש ראש השנה רבה , ]סק"י[דמשום הכי אמר ר' חייא שבעה ימים, כי בשני ימים טובים של ראש השנה אין צריך להזהירו, שהכל לשין בביתם לכבוד יו"ט. , דמזה ראיה דבשבת אין ע"כ. והדרכי משה כתב שם ]אות א'[צריך, מדלא נקט אלא ששה ימים. אבל לפעד"נ מאחר שדימה הטור דין זה לנהוג בטהרה, יקשה על האחרונים שרוצים לומר מכח זה דאין מחויב לאכול בשבת פת ישראל משום דאינו חייב לטהר בשבת כמו ברגל, א"כ יקשה על עשרת ימי תשובה, שבימי החול ג"כ אינו מחויב לטהר ולמה פסק הטור שיאכל פת ישראל. אלא ודאי דהטור דימה מאחר שצוה לאכול בטהרה שהוא רק גדר קדושה, מכל שכן שיש לו לנהוג מה שהוא קרוב לדין, ומכל שכן שבת שחמור יותר מעשרת ימי תשובה כמו שנכתוב בעז"ה, מכל שכן שמחויב לאכול פת ישראל. ואי משום קושיית הדרכי משה, אין זה דקדוק כלל למה נקט שבעה ימים, דבשלמא שני ימי ראש השנה המה בתחילתן, שייך לומר בשבעה ימים שבין ראש השנה ליוה"כ, אבל אם אומר ששה ימים, היה הספר חסר שהרי יש שבעה, וצ"ל בשבת אין צריך להזהירו, כל זה היה חסר, ונקט שבעה ימים אע"ג דבשבת בלאו הכי מחויב, מ"מ לא הוי טעות בלשון שהרי מחויב, אלא בשבת יש שני חיובים עליו, מ"מ הלשון מדוקדק. ומכל שכן לפי מה שמפורש במרדכי שביו"ט נוהגין ללוש, ומהאי טעמא מכל שכן בשבת יש גם כן תקנת עזרא שתהיה משכמת ואופה ]בבא קמא , ובודאי לא לחנם תיקן, אלא משום שחמור פת הנ"ל בשבת, פב.[ובפרט בעינינו ראינו שבת חמורה יותר מעשרת ימי תשובה מעוצם קדושתו, והמעלה שיש לאותן עשרה ימים יש ג"כ בשבת, שאפילו עובד עבודה זרה מוחלין לו , וא"כ ]שבת קיח:[עדיפא כפרתו ג"כ יותר מיוה"כ, כמו שסידר ארבעה חלוקי כפרה , והביא בספר תניא רמז, ]יומא פו.[]רבתי, סימן כ' ד"ה מנוחת["פני ילכו והניחותי לך" , בזכות שבת שהוא יום ]שמות ל"ג, י"ד[מנוחה. ועל כן תימה על האחרונים שהרימו יד בזה על המג"א להקל, כי אף על פי שתירוצו דחוק הדין אמת, על כן אין לזוז ממנו. גם כדי לקיים מצות חלה שאבדה חלתו של עולם, והיינו ע"י חוה נאבד אדם שנקרא חלתו של עולם, כמבואר )בפרק במה ]בראשית רבה פרשה י"ז סוף פסקא ח'[, וצריכה מדליקין דף ל"ב(לתקן דבר זה. כתב בספר הכוונות דיש לעשות אחת גדולה ואחת קטנה ואחת בינונית, ובליל שבת יבצע על האמצעי, וביום על הגדול, ובסעודה שלישית על הקטנה. עכ"ל. ויש להביא רמז לזה מגמרתנו בגיטין , שתי משפחות היו בירושלים אחת )דף ל"ח ע"ב(קבעה סעודתה במעלי שבת וכו' ונעקרו, ופירש רש"י ]ד"ה בערב , שהחשיבו לסעודת הלילה, ובאמת כבוד היום עדיף. על שבת[כן יש לעשות היכר בלחמים שמחשיב סעודת היום, אבל צ"ע למה יחשוב סעודת הלילה מסעודה שלישית, כי לפי הנראה מכתבים סעודה שלישית חשובה יותר מסעודת הלילה, אבל אין לנו עסק בנסתרות. שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. במג"א ריא(ד"ה לעשות מהם לחמים. עיין שם מה שהביא )סק"ד(מדרכי משה והקשה צ"ע. ע"ש. ודבריו צ"ע, דדבר זה אינו דמכאן היה בדרכי משה, דבאמת כתב בסימן תר"ב ]בארוך אות ב'[משמע דלא צריך בשבת. וק"ל. שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. כתב הרב ריב(מג"א , מביא בדרכי משה סמך ]סק"ד[]סימן תר"ג אות א'[לזה, מדכתב הטור סימן ]תר"ג[ שיאכל חולין בטהרה )תר"ב(בשבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, וקשה הלא תשעה הם, אלא על כרחך ביו"ט בלאו הכי אוכל בטהרה. וצ"ע, דאדרבה משם מוכח דבשבת אין צריך ליזהר, דאם לא כן ישארו רק ששה כשתסיר שבת ושני ימים טובים של ראש השנה. וי"ל דרבי חייא היה מקדש על פי הראיה כדאיתא במסכת ראש השנה , וא"כ היה רק יום אחד יום טוב. ע"כ. וקשה, שהרי יו"ט ]כה.[של ראש השנה בזמן שהיו קובעים על הראייה, היו רוב בני ארץ ישראל עושים אותם שני ימים, ולא עוד אלא אפילו בירושלים עצמה פעמים רבות היו עושים יו"ט של ראש השנה שני ימים, כמו שכתב הרמב"ם הלכות קדוש החודש , א"כ ח'[-']פ"ה הלכה ז אי אפשר לומר שלא הוציא רבי חייא מכלל דבריו אלא יום אחד של ראש השנה לבד. ועוד לא ידענא מנין העתיק דברי הדרכי משה, כי בדרכי משה ציין מקום מסימן תר"ב, ושם ]בדרכי משה כתב דמשמע מירושלמי הנזכר ['הארוך אות ב ]שבת פ"א ה"ג[דבשבת אין צריך ללוש בביתו, וזה מכח דאם כן לא היו נשארים רק ששה ימים, הרי שהבין דשבעה ימים היינו שבעה ימים שאחר ראש השנה עד יום הכפורים, שמכללן יום השבת. שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. כתב מג"א ריג(, וצ"ע דאדרבה וכו', וי"ל דר' חייא היה מקדש )סק"ד(על פי הראייה וכו'. ע"ש. ואמר אדמ"ו נר"ו דודאי על הירושלמי יש לתרץ כמו שתירץ המג"א, אבל על הטור ]שבת פ"א ה"ג[]סימן דכתב האי דינא לדידן הדרא קושיא לדוכתא. ותירץ אדמ"ו, תר"ג[דגם במוצאי יום כפור צריך להזהר מפת עכו"ם כדי שלא יתן פתחון פה למקטרג, וא"כ הוי שפיר שבעה ימים בלי שבת שבנתיים. וק"ל. שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. כתב הרב ריד(מג"א , ובדרכי משה מביא ]סק"ד[]סימן תר"ג אות א'[סמך לזה מדכתב הטור סימן ]תר"ג[ שיאכל חולין )תר"ב(בטהרה בשבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, וקשה הלא תשעה הם, אלא על כרחין בלאו הכי ביו"ט אוכל בטהרה. וצ"ע, דאדרבה משם מוכח דבשבת אין צריך ליזהר, דאם לא כן ישארו ששה כשתסיר שבת ושני ימים טובים של ראש השנה, וי"ל דר' חייא היה מקדש ע"פ הראיה וכו'. עש"ב. ודבריו כתב, ועיין לקמן סימן קשים, שהר י בדרכי משה כאן ]אות א'[תר"ב אי צריכין ללוש פת לכבוד שבת, ובסימן תר"ב ]בדרכי כתב: והמרדכי ריש מסכת ר"ה כתב טעם משה הארוך אות ב'[אחר, דפשיטא דביו"ט היה לו פת טהור, דהכל לשין בבתיהם לכבוד יו"ט, ומזה יש ללוש כל אחד בביתו לכבוד יו"ט, אבל לשבת משמע דאין צריך, דאם כן לא היו נשארין רק ששה ימים, ומיהו המנהג לעשותן בכל מקום אף בשבת, ומתקנת עזרא שתהא משכמת ואופה לכבוד שבת וכו'. ]בבא קמא פב.[עכ"ל. עין רואה דבדרכי משה לא הביא רק ליו"ט, וכתב דבשבת משמע שאין צריך אלא דנהגו, ואיך כתב הרב מגן אברהם דבדרכי משה מביא סמך לשבת ומותיב ומשני. והכא מור"ם בהגהה דקדק לכתוב ונוהגין כמו שכתב בדרכי משה שלא יש סמך מהמרדכי לשבת אלא מנהג. שוב הגיעו לידי ספר אליה זוטא וספר אליה רבה ]סק"ו[]סק"י[הנדפס חדש, וראיתי להרב הנזכר שהשיג על הרב מגן אברהם, דבמרדכי כתב דבשני ימים טובים של ראש השנה לא היה צריך להזהירו שהכל לשין וכו', והרי דר' חייא לא היה מקדש על פי הראייה, אלא הוי שני ימים טובים של ראש השנה. עכ"ד. ולי ההדיוט פשיטא דבזמן ר' חייא היו מקדשין על פי הראייה כמו שכתב הרב מגן אברהם, וכאותה שאמרו בראש השנה א"ל רבי לר' חייא זיל לעין טב וקדשה, ובדף כ"א )דף כ"ה ע"א(אמרינן דרבא הוה יתיב בתעניתא תרי יומי, זמנא חדא ]ע"א[אשתכח כוותיה, אלמא אפילו בימי רבא היו מקדשין על פי הראייה. וכ"כ הרמב"ם , בימי חכמי )פ"ה דקדוש החדש דין ג'(המשנה וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא, על קביעות ארץ ישראל היו סומכין וכו'. ע"ש. והדבר קשה על הרב אליה רבה שכתב דבימי ר' חייא לא היו מקדשין על פי הראייה. אמנם אף בזמן שמקדשין על פי הראייה היו רוב בני א"י עושין ראש השנה שני ימים מספק, ואף בירושלם עצמה זמנין טובא דעבדי ראש השנה תרי יומא, וכמו שכתב הרמב"ם שם . וכן צ"ל למרדכי שכתב דבשני ימים טובים של ראש השנה ]ה"ח[לא היה צריך להזהירו, דעלמא ר' חייא הוה עביד תרי יומי. וכן משמע מהטור סימן ]תר"ג[ שכתב, דלא אמר אלא שבעה, )תר"ב(לפי דביו"ט חייב אדם לטהר עצמו ברגל, משמע דהוו עבדי תרי יומי ראש השנה. הן אמת דקצת קשה איך פשיטא לטור ומרדכי דעבדי ראש השנה תרי יומי, מאחר דלא פסיקא מילתא, והרי אמרו בראש השנה , מימות עזרא לא היה אלול )דף י"ט ע"ב ודף)ל"א( ]ל"ב ע"א[(מעובר, ובפרט אחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי דמקבלין עדות כל היום . ועיין בתוספות והרא"ש פרק קמא ]שם ל:[]ה. ד"ה הא[דביצה . ויש לישב. ]סימן ד'[ועוד ,אפשר דהא דפקיד ר' חייא לרב היה כשרב הלך לבבל דשם רב עביד ראש השנה תרי יומי, והיינו דפשיטא למרדכי והטור. ואחר זמן מצאתי לרבנו ישעיה הראשון בתשובותיו כ"י )סימן שכתב, דרב דהיה אוכל חולין בטהרה דוקא )נ"ה( ]כ"ה[(כשהיה בא"י, אבל לאחר שירד לבבל לא יכול ליזהר. עכ"ד. ותו צריך אני למודע'י מה שכתב מרדכי דבשני ימים טובים של ראש ה שנה לא היה צריך להזהירו, דהכל לשין בבתיהן לכבוד יו"ט, דמה ענין לשין בבתיהן לחולין בטהרה . ותו ,קצת קשה על הרב אליה רבה דהשיב על הרב מגן אברהם דבדרכי משה אינו מביא סמך אלא מהמרדכי שכתב דהטעם משום כבוד יו"ט, והוא הדין דראוי ללוש לכבוד שבת. עכ"ד. דהרי מה שכתב דרכי משה, היינו דמהמרדכי משמע דאין צריך בשבת אלא דכך נהגו. ומה שהוכיח הרב הנזכר מההיא דמשכמת ואופה, כבר הזכירו מור"ם בדרכי משה . ]שם[שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. עיין מה רטו(]סק"ב[שכתבנו בעניותנו בספרי הקטן ברכי יוסף . ומה שכתבתי בברכי יוסף על המרדכי דמה ענין לשין בבתיהם לחולין בטהרה, הכוונה דגם דהמרדכי הביא הלשון יכול לאכול ,כוליה שתא בטהרה, והוא מפרש דרצונו לומר שיאכל פת כשר ופשוט שכן הוא דעת המרדכי, מ"מ איך הונח לפרש כן דבטהרה פירושו פת כשר, ובירושלמי דקמן הנוסחא חולין בטהרה. והן עתה ראתה עיני להרב קרבן נתנאל סוף ראש השנה , ]אות ס'[ובספר נתיב חיים בסימן זה, שכתב דהמרדכי ]על גליון הש"ע[פירש כן משום דאי אפשר לפרש בטהרה, שהכל טמאי מתים, אך הטור סבירא ליה דהיה להם אפר פרה, כמו שכתב האר"י בש"ע , שבימי האמוראים היו ]ענין קריאה בחכמת הקבלה סעיף י"ב[משתמשים בשמות, שהיה להם אפר פרה וכו'. עש"ב. וזו היא שקשה על המרדכי, דהא תלמוד ערוך הוא בנדה דהיה )דף ו' ע"ב(להם אפר פרה. וכ"כ הר"ש דהאמוראים אוכלים )פ"ד דחלה ]ה"ח[(בטהרה, ומאי קשיא ליה להמרדכי. וע"ש להרב הנזכר, שהוקשו לו דברי הרב מגן אברהם והגיה בדבריו, ויראה המעיין דגם בהגהתו עדיין קשים. ועיין מה שכתבנו בעניותנו בקונטריס זה לקמן בס"ד. ע"ש. ועיין מה שכתב הרב באר יעקב )סימן תר"ב()דף י"ב(. שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. בדרכי משה רטז(הביא ראיה לזה, מדכתב הטור סימן ]סימן תר"ג אות א'[]תר"ג[ שיאכל חולין בטהרה שבעה ימים שבין ראש )תר"ב(השנה ליום הכפורים, וקשה הלא תשעה הם, ועל כרחך משום דבשבת ויו"ט בלא זה צריך לאכול בטהרה. ע"ש. ונראה לפע"ד, דמשום הא לא איריא, דכוונת הטור דבשני ימים של ראש השנה פשיטא דצריך ליזהר דהוא עת משפט, אלא אפילו באותן שבעה ימים נמי צריך ליזהר, דהם ג"כ ימי תשובה, ובינונים )תולים(]תלויין[ בשבעה ימים הללו אם יעשו תשובה . ]ראש השנה טז:[שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. כתב מג"א ריז(, וי"ל דר' חייא היה מקדש ע"פ הראיה וכו'. ) סק"ד(נ"ב: עיין בהגהות נתיב חיים בזה הלשון: אמנם ]על גליון הש"ע[הטור סבירא ליה שהיה להם אפר פרה, כמו שכתב האריז"ל בש"ע וכו' שבימי )היינו בענין קריאה בחכמת הקבלה סימן י"ב(האמוראים היו משתמשים בשמות, יען שהיה להם אפר פרה לטהר. עכ"ל. וכן כתב אותו המחבר ז"ל בקרבן נתנאל שלו על הרא"ש סוף מסכת ראש השנה באותו הלשון ממש, ורק ]אות ס'[נדפס שם בטעות "שבימים נוראים וכו'", וצ"ל שבימי האמוראים וכו', דהנראה ששכח לפי שעה דכן כתב ג"כ הרא"ש ז"ל בחולין באותו הלשון ממש, )סוף פ"ח אות כ"ד( ]פ"ח סימן ד'[דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא"י כי היה להם אפר הפרה, והוכיח שם כן מהגמרא נדה דאיתא שם )דף ו' ע"ב(חברייא מדכן בגלילא וכו', וגם הטור בעצמו )או"ח סימן תר"ו(העתיק שם דברי אביו הרא"ש ז"ל והאידנא וכו', אותו לשון ממש שכתב הרא"ש ז"ל יומא פ"ח סימן ]כ"ד[, וע"ז כתב )ד'(שם המחבר ז"ל בקרבן נתנאל שם , הטעם משום דאין ]אות צ'[לנו אפר פרה, ועל פי דברי הרא"ש ז"ל. וא"כ לפי זה למה לו להביא ממרחק לחמו ממה שכתב האריז"ל בש"ע שלו, דהוה ליה למימר יותר כמו שכתב הרא"ש ז"ל. ועוד יותר, דשם בש"ע ליתא כמה שהביא, ורק בזה"ל: אותן החכמים שהיו משתמשין בשמות הקדושים היו להם אפר פרה כר' טרפון, אבל אנו טמאי מתים וכו'. עכ"ל. וכידוע דר' טרפון תנא היה, וג"כ בימי הבית, וכהן היה והיה עולה לדוכן עם כהן גדול, כדאיתא קדושין )דף וקהלת רבה פרשה ג' ועוד טובא, עיין ע"א ע"א(]פסקא ט"ו[יוחסין וסדר הדורות כו'. ד"ה רבי טרפון[24]עמוד )אות ט' ר' טרפון(וא"כ אין ראיה מזה על האמוראים שהיו אחר החורבן דהיה להם ג"כ אפר פרה כר' טרפון. ואף דר' טרפון היה ג"כ אחר חורבן ובחוץ לארץ, כמו שכתב בספר יוחסין הנ"ל, וכן משמע פסחים דאמר לו רבן גמליאל לר' טרפון, וכי עבודה בזמן )דף ע"ב ע"ב(הזה מנין וכו', וכן משמע בספרא מצורע )פ"י קפ"א( ]פרשה א' , דאמר ר' טרפון לר' יהודה בזה טהרתי שלשה מצורעים הי"ג[וכו', שלא בפני הבית וכו' בגבולין וכו'. אכן דחוק הוא לומר דכוונתו של האריז"ל שם דוקא על אותו הזמן. שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. עיין מג"א ריח(. נ"ב: עיין מה שכתב בזה הקרבן נתנאל בסוף )סק"ד(מסכת ראש השנה . ]אות ס'[שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. כתב במג"א ריט(, וצ"ע דאדרבה שם מוכח דבשבת אין צריך )סק"ד(ליזהר, דאם לא כן ישארו רק ששה כשתסיר שבת ושני ימים טובים של ראש השנה. בספר מתא דירושלים לירושלמי שבת , הביא דראה בכת"י להגאון מו"ה יונתן ז"ל )פ"א דף ה'(]מתוק מדבש[,דכתב, דשבעה הוי עם הלילה שאחר יום הכפורים דצריך ג"כ לאכול חולין בטהרה כדי שלא יהיה נראה כמבעט במצוה, ונכון. עכ"ל. שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. כתב במג"א (רכ) , אלא על כרחך ביום טוב בלאו הכי אוכל )סק"ד(בטהרה. צ"ע מגמרא בבבא מציעא אמר אפרים )דף פ"ז ע"א(וכו', דהוכיח דאברהם אבינו ע"ה היה אוכל חולין בטהרה, תיפוק ליה משום פסח, כדאיתא במדרש ]בראשית רבה פרשה דפסח היה. אבל בתשובת באר יעקב ,כתב מ"ח פסקא ו'[דדרכי משה סובר כפרקי דרבי אליעזר ]סימן תר"ג אות א'[]פרק דמקודם סוכות היה. ועיין בקרבן נתנאל על הרא"ש כ"ט[)סוף מה שכתב על דברי המג"א כאן. מסכת ראש השנה אות ס'(שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. עיין מג"א רכא(. יעוין בקרבן נתנאל סוף מסכת ראש השנה )סק"ד(שמגיה בדבריו. ]אות ס'[שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. כתב מג"א רכב(, מדכתב הטור סימן ]תר"ג[ שיאכל )סק"ד()תר"ב(חולין בטהרה שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים וכו'. הנה מקורו מירושלמי פרק קמא דשבת , מובא ברא"ש סוף ]ה"ג[ראש השנה, ר' חייא ]מפקיד[ לרב, אי אתה יכול למיכל )מקפיד(כולא שתא בטהרה אכול, ואי לאו אכול שבעה ימים בשתא. אמנם שמעתי שהפירוש כי יקפיד שיאכל בטהרה באלו השבעה ימים, א( שבת )וכולהו שבת חד יומא חשיב להו, כעין שמצינו בעבודה , ב( ראש השנה, ג( א' דסוכות, ד( שמיני עצרת, זרה דף ו' ע"א( (ה) א' דפסח, ו( שביעי דפסח, ז( עצרת. ולא נקטו בקצרה בשבתות וימים טובים או רגלים, כי ראש השנה אינו רגל, וגם הוה אמינא שהקפידא היא גם בחול המועד. שם בהגה לחמים לבצוע עליהם בשבת וכו'. כתב המג"א רכג(ז"ל , ובדרכי משה מביא סמך לזה, מדכתב )סק"ד(הטור שיאכל חולין בטהרה בשבעה ימים שבין ראש )סימן תר"ג(השנה ויום הכפורים. וקשה הלא תשעה הם, אלא על כרחך בלאו הכי ביו"ט אוכל בטהרה. וצ"ע, דאדרבה משם מוכח דבשבת אין צריך להזהר, דאם לא כן ישארו ששה כשתסיר שבת ושני ימים טובים של ראש השנה. וי"ל דרבי חייא היה מקדש על פי הראיה וכו'. עש"ב. ]ותמהו[ האחרונים, דהלא הדרכי משה כתב )ותמצא(שם בסימן תר"ג בהדיא וז"ל: ומזה יש ]לנהוג[ללוש ]אות א'[כל אחד בביתו לכבוד יו"ט, אבל לשבת משמע דאין צריך, דא"כ לא היו נשארין רק ששה ימים, ומיהו המנהג בכל מקום לעשותן אף לשבת וכו'. ע"ש. הרי בהדיא קאמר דבשבת משמע דאין צריך, ומאי מותיב ומשני המג"א ז"ל. ועוד דבדרכי משה לא זכר הטור כלל, אלא בדברי המרדכי קאמר. ועיין להרב ברכי יוסף ]סק"ב[ולהרב נהר שלום ז"ל ]סק"ג[. ואפשר לפענ"ד ליישב דברי המג"א, וקצת ט"ס נפל בדבריו וכן צ"ל: ובדרכי משה מביא סמך לזה, 'ומדכתב' במקום 'מדכתב' וגו', וי"ל דרבי חייא וגו'. וכוונת דבריו, דבדרכי משה מביא סמך לזה, והיינו מתקנת עזרא וממרדכי, כנזכר בדרכי משה. ואחרי זה כתב 'ומדכתב' וכו', דהיינו בא ליישב קושיא אחרת, דמדברי הטור לא משמע הכי, ומתרץ לה י"ל דר' חייא וכו', כנלענ"ד ליישב. ועיין להרב נתיב חיים ז"ל ולהרב קרבן נתנאל ז"ל בסוף ]על גליון הש"ע[מסכת ראש השנה . ע"ש. ]אות ס'[ומה שכתב המג"א ז"ל לתרץ דר' חייא היה מקדש וגו', ולפי מה שכתב הברכ"י ז"ל וז"ל: ועוד אפשר דהא דפקיד ר' חייא לרב היה כשרב הלך לבבל, דשם רב ]ירושלמי שבת פ"א ה"ג[עביד ראש השנה תרי יומי. ע"ש. ק"ל דאיך ר' חייא מצווה לרב לפי מה דהוא עושה יום אחד בראש השנה, דהא רב לא היה עביד הכי, וא"כ הוה ליה למימר ]ששה[ ימים. וק"ל. )שבעה(שם בהגה לבצוע עליהם בשבת ויום טוב וכו'. עיין בספר רכד(פתח הדביר , שהביא משם ספר )ח"ג סימן רע"ד אות א'(בית עובד , שחקר למה אין מברכין ]בחדושיו לאו"ח כת"י סימן רצ"א[על אכילת שלש סעודות, דלא מבעיא לדעת החרדים בפ"ד ]מצוות דאכילת שלש סעודות דבר עשה מן התורה התלויות בושט אות ג'[תורה הוא ולא אסמכתא, אלא אף לדעת התוס' ומהרי"ל ריש הלכות יו"ט .דהם מדרבנן, הוה ליה לברך ככל מצוות דרבנן והוא כתב ליישב על פי מה שכתב באבודרהם בסדר ליל פסח בטעם שאין מברכים על ]סדר הגדה ופירושה ד"ה מצוה מדברי סופרים[ארבע כוסות ברכת המצוה, לפי שאין מברכים אלא על המצוה הנעשית בבת אחת בלי הפסק, אבל ארבע כוסות שעושה מצוה על כל אחד מהם ואם שתאן בבת אחת לא יצא, אין מברכים, והוא הדין בשלש סעודות וכו'. יעו"ש. מובא בשדי חמד )באסיפת . ועיין בספר פדה דינים מערכת ברכות סימן א' אות ט"ז ]ד"ה ועל אכילת[(את אברהם , שכתב על חקירת )מערכת ש' אות ד' ]ד"ה והנה חקר[(חכם אחד למה אין מברכין על הפת בסעודת שבת כמו המצה בליל פסח, והוא כתב דאין כאן חקירה כלל, דלא נצטוינו לאכול לחם בשבת ויו"ט כי אם שלא להתענות, ומידי דמיזן יהיה מה שיהיה, אך מצה מפורש בתורה, וכן ראיתי בספר כרם חמר )]ח"ב[. וממה שהובא בספר מועד לכל חי דף ק"ב ע"ד()סימן כ' אות י"ג אין סתירה לזה, ועל כל פנים הכל הוא חומרא ומצוה ואות ט"ו(מן המובחר, ולא יגיע לגדר אכילת מצה בליל פסח כלל. יעו"ש. שם בהגה והוא מכבוד שבת ויום טוב וכו'. עיין בשו"ת רכה(כתב סופר לענין אכילה בשבת )חאו"ח סימן ע"א(ויו"ט, אע"ג דקיימא לן לענין איסורין דהנאת גרונו חשיב אכילה ולא בעינן הנאת מעיו )עיין חולין דף ק"ג ע"ב ובהלכות מאכלות אסורות , מ"מ במצות אכילה בשבת ויו"ט בעינן הנאת מעיו פי"ד ה"ג(כדרך רוב האוכלים, ואין מתענגים ושמחים באכילת גרון לחוד, כעין ברכת המזון דכתיב "ואכלת ושבעת" , דבעי ]דברים ח', י'[אכילת מעיו דוקא, וכל שכן הוא דלא מקרי תענוג ושמחה רק כשאוכל למעיו. ומזה נלמוד למי שאכל סעודת יו"ט ותיכף הקיאה ולא נשאר במעיו כדי שיעור סעודה, לא יצא בזה ידי חובת אכילה ביו"ט, דהגם דהיה לו הנאת גרונו לא סגי בהכי, , דהנאת מעיו בעינן וליכא. ועיין בברכי יוסף סימן ר"ח ]סק"א[מובא בשדי חמד הנ"ל . )]אסיפת דינים מערכת ברכות סימן א'[ אות יו"ד(יעו"ש שמפלפל בדבריו, ולדינא הסכים, כיון דבעינן עונג ושמחה, פשיטא דאין זה עונג ושמחה, ולא יצא ידי חובה בזה. ועיין ,עוד שם לדעת הסוברים דכזית פת בשבת ויו"ט דאורייתא יש להסתפק אם אין לו אלא כזית פת של איסור, אם מצוה זו דוחה לאיסור כעשה דוחה לא תעשה. ודעת השואל בשו"ת כתב סופר הנ"ל, לדמות למה שכתבו הקדמונים בההוא דכתובות אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה, דכל דבר שהוא ]מ.[להנאתו ולטובתו חייב למחול על הנאתו לכבוד שמים, והכא נמי בעונג שבת ושמחת יו"ט חייב למחול, וא"כ ליתא לעשה, והמחבר השיבו דלא דמי. יעו"ש באריכות דבריו. ועיין בתשב"ץ שכתב, אפילו פת של בעל בית של אינו יהודי )ח"א סימן מ"ד(שאפו לעצמם בשבת מותר שלא יתענה, ובלבד שלא אפאו לצורך ישראל, דאם אמר לו ישראל אפילו בערב שבת אסור, דאמירה לאינו יהודי שבות. ע"ש. והביאו הבאר היטב לקמן )סימן . שכ"ה סק"ז(שם רכו(בהגה נהגו לאכול מולית"א שקורין פשטיד"א בליל שבת. ספר המפה בשם מהרי"ל . ]הלכות שבת עמוד ר"ד[והוא ז"ל כתב, ולא ראיתי לחוש לזה. אבל במקומות הללו הוא מנהג לאכול בליל שבת פשטידא או מולייתא זכר למן. שם רכז(בהגה נהגו לאכול מולית"א שקורין פשטיד"א בליל שבת. ובספר נוהג כצאן יוסף )דף ל"ז ע"ד ]ערך שבת אות כתב שרוב מנהג אשכנז כן. וכתב עוד שם, ואע"פ שרמ"א ג'[(כתב בהגהות ש"ע ולא ראיתי לחוש לזה)וכמ"ש בסמוך(, היינו באתריה שהוא בארץ פולין. עכ"ד. ובמקומינו זהו מנהג פשוט, )אות ג'(וכמו שכתב מאריה דאתרין מרן החבי"ב בשכנה"ג , והביאו הרב אליה זוטא . והמנהג לאוכלו אחר הדגים, או )ססק"ו(תבשיל אחר שעושין מירקות שקורין פארסיפ'וג'י, והוא מנהג טוב, כדי שיאכל תחילה מן הלחם שהוא עיקר הסעודה לתיאבון, מה שאין כן אם יאכל הפשטידא קודם, שאזי לא יוכלו לאכול אחר כך פת גמור לתיאבון, ובשבת שלא יש דגים או תבשיל אחר כנזכר, שאוכלים ממנו בתחילת הסעודה לאיזה סיבה, אומר מרן אבא להביא הפשטידא עם התבשיל שאוכלים אחריו שניהם יחד על השלחן, כדי לאכול תחילה מן התבשיל, בשביל לאכול פת גמור עם התבשיל כשיעור כדי לצאת ידי חובת פת, ואחר כך אוכל מן הפשטידא, וכן ראוי לכל בעל נפש להזהר בכך, ושוב מצאתי בספר בית מנוחה )דף נ"ב ע"א( ]דף נ"ח ע"א אות ג'[שכתב כן בפירוש. יעו"ש. ודברים של טעם הם. שם רכח(בהגה נהגו לאכול מולית"א שקורין פשטיד"א בליל שבת. יש שעושין אותה מבשר מן הבקר או מן הצאן ויש מן דגים. וכתב הרב אהבת דוד בקונטרס שפה אחת )דף צ' , מסוד קדושים ונבונים דמצוה לאכול בשבת בשר עוף סע"א(דגים, כי האוכלם בחול ]להנאת עצמו[ הוא עבד, ר"ת עוף בשר דגים, והוא עבד ליצרו, אך בשבת הוא עבד להקב"ה, שעושה לקיים מצותו לענג השבת. וגם 'בשר' רמז לחיי האבות דחיו תק"ב שנה, ובזכותם זכינו לזה. גם הוא 'אשר' עם הכולל רמז לאם הבנים, 'עוף' גימטריא 'יוסף' רומז ליסוד, 'דג' גימטריא ז' רומז למלכות וכו'. ע"ש. דהני בהני שייכי, דשלש סעודות דשבת הם שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב כמבואר בזוהר, ובסה"ק נפש היפה )בקונטרס נפש יתירה בשבת סעיף א'. ועיין עוד שם בסעיף מ"ה . ודוק היטב. ד"ה דוד ובסעיף ע"ד ד"ה יוסף(שם רכט(בהגה נהגו לאכול מולית"א שקורין פשטיד"א בליל שבת. עיין מה שאכתוב בעזרת השם יתברך בזה לקמן סימן רע"א . ע"ש. )סק"א(]סק"ב[שם (רל) בהגה נהגו לאכול מולית"א שקורין פשטיד"א בליל ,ואע"ג דהפשטידא שעושין הוא מבשר שבת זכר למן. כבר אמרו שהיו טועמים וכו' טעם פת טעם בשר וכו', כדאיתא במכילתא סדר יתרו בפסוק "ויחד יתרו" , ועל כן ]שמות י"ח, ט'[עושין אותה מלחם ובשר, וכשאין בשר נוהגים לעשותה מדגים, שהיו טועמים בו ג"כ טעם דגים כדאיתא התם. וצריך שהעיסה שעושין ממנה הפשטידא ואת הלחמים לבצוע עליהם בשבת שיהיה מקמח לבן היטב, שכתב הרב התורה והמצוה בפירושו על התורה בפרשת בשלח בפסוק "ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן" וז"ל: כבר אמר בפרשת ]שמות ט"ז, ל"א[בהעלותך "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" ]במדבר י"א, , ושם מדבר במן שירד בכל השבוע, שהיה כזרע גד ושאינו ז'[לבן רק עינו כעין הבדולח וכו', אבל "והוא" ר"ל המן שירד בשביל שבת, היה כזרע גד שהוא לבן, שמורה על הרחמים שמתגברים ביום ההוא. ועוד אמר שם במן שירד בכל השבוע, והיה טעמו כטעם לשד השמן , אבל המן שירד ]שם פסוק ח'[בשביל שבת היה טעמו כצפיחית בדבש, שהיא עיסה נילושה בשמן ודבש, נוסף בו מתיקה לעונג שבת. וחז"ל אמרו ]שמות רבה , לנערים בטעם לשד השמן לזקנים דבש, פרשה כ"ה פסקא ג'[דקדושת השבת מתייחס לזקנים שקנו חכמה וכו'. עש"ב. והיינו טעמא דסמיכת זקנים היה בשבת, כמו שכתבתי בסה"ק אבות הראש . יע"ש. )ח"ג בקונטרס נפש יתירה בשבת ס"ק קכ"ז דף קנ"ד ע"א(ועל זה נהגו קצת לאכול בשחרית של שבת פת הבאה בכסנין, שהוא עיסה שנילושה בשמן ודבש. שם רלא(בהגה נהגו לאכול מולית"א שקורין פשטיד"א בליל שבת זכר למן. לכאורה מה ענין זה אצל שבת, הא בשבת לא ירד מן. ועיין בתורת חיים ]עירובין יט. ד"ה ההוא שכתב טעם הגון על זה, לפי דשבת בראשית הוא דוגמא [דמחייבי שבת דלעתיד, לכן אנחנו עושים כמה דברים בשבת דוגמא שבת דלעתיד, היינו לאכול דגים דוגמת לויתן, בשר דוגמת סעודת שור הבר, ומקדשין על היין נגד יין המשומר, ואמרו חז"ל ]חגיגה , שחקים ששוחקים מן לצדיקים לעתיד לבוא, לכך יש יב:[לעשות בשבת זכר למן. שם רלב(בהגה נהגו לאכול מולית"א שקורין פשטיד"א בליל שבת זכר למן. ולכאורה לא יוכל להבין דברי רמ"א הנ"ל, דהא המן לא ירד בשבת. אבל איתא בספר שפת אמת בפרשת בשלח בתוך המאמר, והנה כתוב "אכלוהו היום" )תרנ"ד(וכו' , שמשה רבנו ע"ה אמר להם כי עיקר אכילת ]שמות ט"ז, כ"ה[המן הוא בשבת, לא כפי העולה על דעתם כאשר לא ירד בשבת כי הוא נחסר בשבת, אדרבה עיקר המן הוא בחינת השבת. ע"ש. וזה כוונת רמ"א הנ"ל כמובן. ואיתא בספר קדושת לוי )פרשת הרמז בפסוק "אכלוהו היום כי שבת היום לד'", שעיקר בשלח(התענוג יהיה לאדם בשבת, מיום השבת עצמו ולא מדבר גשמי, כי אכילה לשון תענוג. ע"ש. וזה כוונת רמ"א הנ"ל זכר למן כמובן. שם רלג(בהגה נהגו לאכול מולית"א שקורין פשטיד"א בליל שבת זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה. היינו דהוי דומיא ללחם המשנה, עיסה למעלה ולמטה. והנה איתא פלפול ארוך בתוספות אי גם ביו"ט ירד המן, או שהיה יורד כפלים בערב יו"ט כמו בערב שבת, ונפקא מינה אי גם ביו"ט צריכין לחם משנה ואי לא. ואמר אדמ"ו ראיה דגם ביו"ט לא ירד המן, דאיתא בתוספתא , עומר המן פעמים נתקיים ]ב' )בו(ימים[ היינו ערב שבת ושבת, ואם רצה בית דין נתקיים גם שלשה ימים, היינו יו"ט של ראש השנה שחל בשבת ורצו אחר כך הבית דין יעברוהו לאלול, והוי יו"ט של ראש השנה למחרתו ביום א', וא"כ נתקיים המן של ערב שבת שלשה ימים, ולפי זה על כרחך צריך לומר דלא ירד המן ביו"ט, דאם לא כן מה היה צריך להתקיים שלשה ימים, הלא ירד ביו"ט. וק"ל. שם רלד(בהגה נהגו לאכול מולית"א שקורין פשטיד"א בליל שבת זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה. הכא נמי הבשר מונח בין דפי העיסה, כמבואר בספר דרכי משה . ואני ]אות א'[שמעתי רמז נאה מה שצריך לכבוד השבת, בש'ר יי'ן ד'ג, כי כולם מספרם ז' במספר קטן, גם ר"ת שלש אלה בי"ד עולה מספרו ג"כ ז', שהוא רומז לשבת כדכתיב "וביום השביעי שבת" וגו' , "ויום השביעי שבת" וגו' . ]שמות ל"א, ט"ו[]שמות כ', י'[שם .כת הקודמין חקרו שיש חילוק רב בזמן שבת לפי רלה(האקלים שיושב, וכמה הבדל יש בין יושבי מזרח ליושבי מערב, דזמן שבת לאלו הוי חול לאלו כידוע. ועיין מה שכתב הרדב"ז בתשובותיו ]ח"א[ סימן ע"ו, ובריש ספר )ח"ב(דעת חכמה. ע"ש באורך. וזמן שבת בשמים ממעל, הוא בזמן אשר הוא שבת בירושלים תו'. הרב מהר"י רוזאניס בספר פרשת דרכים . ומה )דף נ"ד ע"א ]דרוש כ"ג ד"ה עוד נקדים מאי דאמרינן במדרש[(שאמרו פרק כל כתבי יהא חלקי עם מכניסי שבת ]שבת קיח:[בטבריא ומוציאי שבת בצפורי, ראיתי בתשובות כ"י מרבנו מהר"י ן' מיגאש שפירש, דטבריא וצפורי בתוך )סימן)ח'( ]מ"ה[(תחום שבת ובחד גברא קאמר, דאילו בתר כל חד יצא שכרו בהפסדו. שם. המשנה למלך בדרשותיו רלו(]פרשת דרכים דרוש כ"ג ד"ה עוד כתב, דזמן שבת בשמים הוא נקדים מאי דאמרינן במדרש[]סק"א[. ובזמננו ישנם בזמן שהוא שבת בירושלם. ברכ"י מקומות בארץ שהולכים אחר ירושלם בקבלת שבת, שזמן הדלקת הנרות בירושלם הוא ארבעים דקה קודם השקיעה, דקה קודם25ועושים כן בפתח תקוה ועוד, וברוב המקומות רק השקיעה. ושאלני הרב ר' דניאל הלוי דלמה החמירו כל כך, ונראה כמו שכתב הרב טוקצ'ינסקי בספר ארץ ישראל ]סימן ה' אות , דכיון שמלפנים היו תוקעים שש תקיעות בערב שבת, תקיעה א'[ראשונה נמנעו העובדים בשדה וכו', כמו שאמרו בשבת )דף ל"ה דקה קודם השקיעה מהתחלת התקיעה40, לפיכך הנהיגו ע"ב(הראשונה, ושמנהג זה שבירושלם נהוג בכל העיירות העתיקות שבארץ ישראל. ע"ש. וממילא הנוהגים כן קבלו עליהם התוספת משעת ההדלקה.

סימן רמג

סעיף א

סעיף (א) א' לא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי וכו'. כתב הטור , גרסינן בפרקא קמא )דף קנ"ח עמוד ראשון שיטה כ"ט(דעבודה זרה , תניא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצאו ]כא:[)סימן קכ"ה(. לנכרי וכו'. נ"ב: תמים דעים שם (ב) לא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי וכו'. כתב הש"ע בסימן רמ"ג, לא ישכיר אדם מרחצו לגוי מפני שנקרא על שמו וגוי זה עושה מלאכה בשבת, דסתם מרחץ לאו לאריסותא עביד, ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את הגוי בכך וכך ליום, ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. אבל שדה מותר, שכן דרך לקבל שדה באריסות, ואף על פי שיודעים שהוא של ישראל אומרים הגוי לקחה באריסות ולעצמו הוא עובד. ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינם כשדה. ע"כ. פירוש לא ישכיר, כלומר אף על פי שמן הדין היתר גמור הוא להשכיר כל דבר לגוי בשכירות בסך ידוע, דבכהאי גוונא גוי כי עביד בדנפשיה קא עביד, וישראל לא מתהני כלל, דאפילו לאריסות שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר, כיון דכולה מלאכה רמיא עליה דגוי, וגוי כי קעביד אדעתא דנפשיה קא קעביד והנאת ישראל ממילא אתיא, כל שכן שכירות שהוא בסך ידוע וישראל לא מתהני כלל. אלא שאסור משום חשדא, דחשדי ליה ששכר את הגוי בכך וכך ליום והוי הגוי שלוחו שעושה מלאכתו של ישראל בשבת, ומשום הכי פתח בשכירות וסיים באריסות, לומר דהיכא דאיכא חשדא אפילו להשכיר אסור, והיכא דליכא חשדא, אפילו ליתן באריסות מותר. וכתב הר"ן ]עבודה זרה ו: ד"ה , מהא שמעינן דכיון שיש לגוי חלק בפירות השדה, אף על ומהא[פי שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר, דכיון דכולה מלאכה רמיא עליה דגוי, כי קא עביד גוי אדעתא דנפשיה עביד והנאת ישראל ממילא אתיא. שם (ג) לא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי וכו'. משנה הוא בפ"ק דעבודה זרה , ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, ]כא.[מפני שהיא נקראת על שמו. גמ', אבל שדה מהו, מותר. מאי טעמא, אריסותא עביד. מרחץ נמי נימא אריסותא עביד, אריסות למרחץ לא עבדי אינשי. וא"כ מבואר שאינו אסור רק מחמת מראית עין. הכלל בזה הוא ארבעה אופנים, אופן ראשון, הוא גבי שדה שניתן לאריסות, שהוא היתר גמור, שנותן לעכו"ם למחצה ולשליש ולרביע, אע"ג דנכרי עושה מלאכה בשבת וחלק ישראל הוא משביח, מכל מקום שרי, משום דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד וחלק הישראל מתרבה ממילא. וכן גבי מרחץ, אי לא משום מראית העין הוי שרי. אופן שני הוא חכירות, שחוכר השדה מישראל בכך וכך כורים לשנה, בין יהיה בשדה מעט או הרבה יתן לו חכירות, שזה פשיטא דשרי, דאין ישראל נהנה במאי שהעכו"ם עושה בשבת, וזה ג"כ במרחץ שרי אי ליכא מראית עין כאשר נבאר לקמן בעז"ה. אופן שלישי הוא שמשכיר לו במעות, שנותן מאה זהובים לשנה והריוח לעכו"ם יהיה מה שיהיה, הוא גם כן היתר כנ"ל שמותר לכ"ע. האופן רביעי הוא ששוכר העכו"ם לשנה, שעושה כל המלאכות השייכים לשדה והפירות כולן לישראל, בזה יש כמה דיעות, להר"ן ]עבודה זרה ו: אפילו בשדה אסור, מטעם שיאמרו שלקח שכירי יום ד"ה ומהא[ומעמיד פועל, אע"ג דשדה לאריסות עומד, היינו א"כ הוא האמת, אבל כשיראו שישראל לוקח כל הפירות איכא מראית עין. ושאר פוסקים מתירין. ובמרחץ וכדומה רבו האוסרים, אפילו המתירין בשדה, משום דבשדה אין חלק הישראל מתרבה במאי שעושה בשבת, שאם לא יעשה בשבת יעשה אח"כ בחול, אבל במרחץ אינו שייך, אותן האנשים שבאים בשבת אין רצונם לבוא ביום אחר והשכר נפסד, ותליא בפלוגתא שהביא הש"ע בסימן רמ"ד . ואפילו הכי יש מתירין, מאחר ששוכר לשנה למלאכה )ס"ה(ידוע, ואם כן נכרי אדעתא דנפשיה עביד, אבל אם שכרו לימים, כל יום שעובד הוא נותן לו שכירותו, זה הוא מעמיד פועל ואסור מדינא לכל הדעות. ובמרחץ אפילו אחד משלשה אופנים הראשונים אסור משום מראית עין, משום דמרחץ לאו לאריסות עומד, משום דהוצאות מרובות ושכרו מועט, ועל כן אין דרך בני אדם לתת לאריס ולא להשכירו. ויש עוד טעם אחר הביא ]סימן רפ"ב עמוד ש"ב[, וכתבו]הו[ ג"כ הב"י בשם מהר"ם וסמ"ק התוספות בסוף פרק קמא דעבודה זרה , משום ]כא: ד"ה אריסא[דמרחץ אינו נוטל מגוף המרחץ אלא מעות בשכרו אינו נראה כמו שותף, אבל בשדה שנוטל מגוף השדה, נראה דהעכו"ם כמו שותף לשדה ועל דעת עצמו הוא עושה הכל, אם נוטל פת בשכרו ג"כ מותר בתנור, וכן במרחץ ,. אבל הש"ע אינו סובר כן מאחר שלא הביא דעתם. ובזה דברי המחבר מבוארים, וגם דברי . המג"א )בסק"א(אבל מה שסיים , להשכירו לעכו"ם לימים, פירוש על ]המג"א[דרך אופן השלישי הנ"ל, אילו שכרה לשנה מותר מדינא, רק משום מראית עין אסור, אבל כשמשכירו לו לכל יום, שהעכו"ם יתן לו כל יום זהב, מלבד שאסור מפני מראית העין, אסור משום שכר שבת כאשר מבואר בסימן ש"ו , ה'[-']סעיפים ד דאפילו מלאכת היתר והוא מצוה, כגון חזן להתפלל ביום השבת אסור, דשכר שבת שלא בהבלעה אסור. ואין ,הדבר תלוי במרחץ דוקא, אלא לפי מה שהוא מנהג המקום וכ"כ הרמב"ם וז"ל: דבר ששם בעליו ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[עליו ואין דרך אנשי המקום להשכירו או ליתנו באריסות, אסור להשכירו לעכו"ם. ולא פרט מרחץ, לפי שאין דין זה תלוי בדין הדברים אלא לפי המקומות, יש דרכן להשכיר ויש שאין דרכן להשכיר, אלא שדברו חכמים בהוה לפי מנהג ארצם. שם (ד) לא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי וכו'. לבאר דין זה באיזה אופן אסור להשכיר מרחץ מדינא, ובאיזה אופן אסור מפני מראית עין, ואם יש חילוק בין שדה למרחץ, צריך אני להרחיב הדיבור בש"ס מסכת עבודה זרה ]כא:[, אהך )כ"ב(מתניתין דמחלק בין מכירת שדה בארץ או בחו"ל, מסיים שם במתניתין, ובכל מקום אין משכירין להם המרחץ, משום שנקראת על שמו ועכו"ם עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים. תניא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחץ לנכרי מפני שנקראת על שמו ונכרי עושה מלאכה בשבת ויו"ט. ודייק הש"ס שם, אבל שדה מאי מותר, שדהו נמי יאמרו וכו'. ומשני, שאני שדה דיאמרו אריס אריסותיה קעביד. מרחץ נמי יאמרו אריס הוא, ומשני אריסות דמרחץ לא עבדי אינשי. והנה רש"י פירש דחשש מראית עין, היינו שיאמרו דשכיר יום הוא הנכרי ורווח הוא של ישראל, וזה אסור מדינא. והנה יש עוד דרך שלישי היינו קבלנות, שיתן דבר קצוב לנכרי שיעבוד כל העבודה בשדה. דעת רוב הפוסקים דמותר מדינא, ואסור משום מראית עין. ואמנם במרחץ, כתב הגאון מוהר"י אבוהב, כיון דאינו מלאכה כוללת ובכל יום רוחצין בתוכו, אסור להשכיר לנכרי שיעשה בו מלאכה בקבלנות מדינא. ויש חילוק גדול בין שדה למרחץ, דשדה היא מלאכה כוללת, ואין הישראל מרויח במה שהעכו"ם עובד ביום השבת, שאם לא יעבוד בשבת יעשה מלאכתו ביום אחר, אבל במרחץ שיש ריוח יום יום, א"כ משתכר הישראל ביום השבת ע"י עבודת הנכרי, ולא שייך לומר עכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד, דהרי בלא"ה יתן לו הישראל שכירתו, א"כ בקבלנות אסור מדינא במרחץ, ומותר בשדה מדינא, רק משום מראית עין אסור. והנה סברת הרב נכונה, אמנם יקשה על זה בהא דהקשה הש"ס מאי שנא שדה ומאי שנא מרחץ, דהרי חילוק גדול יש ביניהם, דבשדה יש שני צדדי היתר, דהיינו השכרת השדה לנכרי שיהיה כל הריוח לנכרי והישראל יקבל דבר קצוב מאת הנכרי, ודרך השני קבלנות, דהיינו שיתן להנכרי דבר קצוב שיעבוד כל עבודת השדה, ורשות ביד הנכרי לעבוד עבודתו בכל עת שירצה, רק שיגמור מלאכת השדה, וזה גם כן מותר מדינא בשדה, ולכך התירו ולא חששו למראית עין שיאמרו דשכיר יום הוא, דהיתרא שכיח טפי, משא"כ במרחץ דקבלנות אסור מדינא לשיטת מוהר"י אבוהב, יש שני צדדי איסור, ואין היתר רק השכרת המרחץ לנכרי, בזה כיון דאיסורא שכיח טפי, דהיינו קבלנות , ושכיר יום, חששו בזה למראית עין. וכ"כ הט"ז ]סימן רמ"ד סק"ב[דהיכי דיש שני צדדי איסור יש יותר חשש מראית עין. ואחר העיון נראה לי ליישב, דהנה בש"ס דשבת )דף י"ז ע"ב(פליגי בית שמאי ובית הלל במלאכות שמתחיל בהן בערב שבת והם נגמרים בשבת, דב"ש סבירא להו דאסור, וב"ה מתירין עם השמש, וקאמר רשב"ג , נוהגין היו בית אבא שהיו ]שם יח.[נותנין כלים לכובס נכרי שלשה ימים קודם השבת, פירוש, שיהיו נגמרים קודם השבת. והקשה התוספות שם ]עבודה זרה כא: ד"ה , דמשמע מכאן דרשב"ג כב"ש סובר, ואף קבלנות מאי טעמא[דמלאכת תלוש אסור, וכאן קאמר רשב"ג דמותר ליתן שדהו לנכרי, ואף מרחץ אינו אסור רק משום מראית עין, ולמה יתיר יותר מקבלנות דתלוש. עיין מה שתירצו בזה. ואמנם באמת אחר העיון אין כאן קושיא, דאף לב"ש דאסרו קבלנות אף במלאכת תלוש, היינו מלאכת ישראל שאצל הנכרי, כגון כלים לתקן וכלי לבן לכבסם, דהדבר הוא של ישראל, וע"כ אף שהעכו"ם עושה בקבלנות, לא יהא שמלאכת ישראל נעשית בעצמו בשבת דאסור לב"ש, כל שכן שהעכו"ם עושה המלאכה בשבת. אבל באריסות דשדה דיש להנכרי חלק בגוף המלאכה, א"כ מיקרי מלאכת הנכרי, ועכו"ם על דעתא דנפשיה קעביד, ומה בכך שהישראל נוטל אח"כ חלק בריוח, מכל מקום המלאכה הוא של נכרי. אבל בקבלנות גוף המלאכה הוא של ישראל, אלא שנותן להעכו"ם בעד עבודתו, מיקרי מלאכת ישראל, אלא שעיקר ההיתר משום שאינו אומר לנכרי בשבת לעשותו, ולב"ש אף שהמלאכה נעשית בשבת מאליה אסור. וזה דבר ברור מאד. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה הרשב"א וכמו כן מוהרש"א. ומעתה ]שם. ד"ה אבל[אתי שפיר קושית הש"ס מאי שנא שדה ומאי שנא מרחץ, כיון דרשב"ג כב"ש סבירא ליה דאף קבלנות דתלוש אסור וכל שכן קבלנות דשדה, ואינו מותר רק להשכיר לנכרי, שיהיה מלאכת הנכרי, וכיון דחיישית למראית עין שיאמרו שלא השכירו לנכרי, א"כ אף אם יתלו בקבלנות אף בשדה אסור, וא"כ מאי שנא שדה ומאי שנא מרחץ. ובזה ישבתי לנכון הא דהקשה הש"ס מדיוקא דרשב"ג, ולא הקשה ממתניתין דתנן להדיא משכירין להם שדות ולא ישכיר המרחץ, והיה להש"ס להקשות מאי שנא שדה ומאי שנא מרחץ, ובזה אתי שפיר, דלדידן לפי פסק הלכה קי"ל דקבלנות בשדה מותר מדינא, ובמרחץ אסור קבלנות מדינא לשיטת מהר"י אבוהב, א"כ בפשיטות נוכל לחלק בין מרחץ לשדה, דבזה יש שני צדדי היתר ובמרחץ יש שני צדדי איסור, ועיקר הקושיא לרשב"ג דס"ל כב"ש. ודו"ק היטב. ועיין ס"ק הסמוך. שם (ה) לא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי וכו'. תניא ]עבודה זרה רשב"ג אומר כו'. נ"ב: עיין בספר יד מלאכי כא:[)דף י"ט ע"א ]כללי הבי"ת אות פ"ח[(. שם (ו) לא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי מפני שנקראת על שמו וכו'.]הערת מהרש"ם: עיין פסקי רקנטי בשם )סימן ק"ו(רב האי גאון דמותר להשכיר פונדק לעכו"ם, דדוקא מרחץ נקרא על שם ישראל ולא פונדק. ועיין ראב"ן דאם השכיר )סימן רצ"ב(גם דירה שבמרחץ להעכו"ם, והוא דר שם, ליכא חשש מראית עין ושרי. ועיין בתשובת ברכת יוסף שהאריך )]לנדא[ סימן ו'(בביאור דבריו, וסיים שהוא עמוד גדול לסמוך עליו[. שם (ז) לא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי מפני שנקראת על שמו וכו' אבל שדה מותר וכו'. דע דהש"ע לא התיר בשדה אלא בשני אופנים, או בתורת שכירות שהעכו"ם שוכר השדה ונוטל כל הריוח לעצמו, דבנפשיה קא טרח, או בתורת אריסות שהוא למחצה ולשליש ולרביע, שאע"פ שיש לישראל הנאה בחלק המגיע לו בשדה כשעובד העכו"ם בשבת, מכל מקום כיון שיש לעכו"ם חלק בשדה, מיקרי ]דעביד[ אדעתא דידיה, )דעבדי(ומותר בין מן הדין בין מפני מראית העין, כיון דשדה קיימא לאריסותא. אבל באופן שלישי שהוא בקבלנות, דהיינו שמשכירה לעכו"ם בדבר ידוע לשנה או לחודש כדי שיקבל עליו העכו"ם כל המלאכה הצריכה לעבודת קרקע והישראל יטול כל הריוח, אע"ג דמן הדין מותר, דהכא נמי שייך טעמא דעכו"ם בדנפשיה קא עביד, מכל מקום אסור משום מראית העין, דכיון שרואין שהישראל יטול כל הריוח, יבואו לחשוב שהעכו"ם הוא שכיר יום והוי שלוחו של ישראל, דלא שייך לומר דארעא לאריסותא קיימא אלא כשהאמת כן הוא, שאם יחקרו הדבר ימצאו שכן הוא האמת, משא"כ בקבלנות, אף אם יתברר להם האמת שהוא בקבלנות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום, ולכך כיון שאין איסור זה איסור מן הדין אלא מפני מראית העין, לא נאסר אם הוא חוץ לתחום, כמ"ש הש"ע לקמן בפוסק עם העכו"ם )סימן רמ"ד ס"א(לקצור לו שדהו, וכתב מרן ב"י שם, דהרב המגיד ]הלכות שבת והר"ן ז"ל כתבו דליתא לדברי פ"ו הט"ו[]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[המתירין בקבלנות. יע"ש. ולכך כתב מרן בסימן זה דאין לגרוס בלשון הטור היתר הקבלנות, כיון דרוב הפוסקים אוסרים, אלא גרסינן בהבלעה. יע"ש. ולכך הש"ע כאן לא הזכיר היתר בשדה אלא היתר דשכירות, דנוטל העכו"ם כל הריוח, או דשותפות באריסות. וגבי מרחץ דלאו לאריסותא עביד, אסור אפילו בתורת שכירות וכל שכן באריסות. וכן העלה הרב מגן דוד )]ט"ז[ ס"ק א' . וס"ק ב'(ואם תאמר וכיון דאין איסור זה דשכירות המרחץ מדינא, משום דהעכו"ם נוטל כל הריוח, אלא אסרוהו מפני מראית העין, א"כ היה להם להפוסקים להזכיר היתר דחוץ לתחום, שאם היה מרחץ חוץ לתחום שאין שם ישראל מותר להשכיר. ואין לחלק ולומר דדוקא בקבלנות שדה שיש שם צדדי ההיתר הרבה, כגון דשכירות ודאריסות, שאין בהם איסור אפילו מפני מראית העין, לכך התירו במקום דשרי מדינא חוץ לתחום מיהת, משא"כ במרחץ דלית ביה שום צד היתר. דליתא לחילוק זה, שהרי בבנין בית דלא שייך ביה אריסותא כלל, ואעפ"כ התירו לו לבנות בית בקבלנות מחוץ לתחום כדלקמן ריש סימן רמ"ד. ויש לומר דאין הכי נמי דגם במרחץ מותר במקום דליכא חשש מראית העין, וכדמוכח מדברי ההג"ה בסמוך בדין מרחץ שהיה בבית )סעיף ב'(דירה, וכן מוכח גם מדברי הרב המגיד בפ"ו מהלכות שבת , ]הי"ג[והוא פשוט, אלא דהש"ע סמך על מה שנתבאר בסימן רמ"ד, וגם אין דרך להיות מרחץ ותנור אלא בעיר. וכן כתב בעל עולת שבת. יע"ש. שם (ח) לא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי מפני שנקראת על שמו וכו' אבל שדה מותר וכו'. הנה בדין שדה לא התיר מרן אלא בשני אופנים, דהיינו שמשכיר לגוי בדבר ידוע וכל הריוח של הגוי מותר, והשני הוא דהיינו שנותן לו באריסות למחצה לשליש ולרביע, ואפילו דיש לישראל הנאה במה שעושה בשבת מותר, דאמרינן הגוי מאי דעביד אדעתיה דנפשיה קא עביד. ובשני אופנים שהזכרנו לא יש שום צד לאסור, דמשום דנקראת על שמו ומשו"ה היה לנו לאסור, אפילו הכי אמרינן כיון דמנהג דשדה הוא באריסות לאריסות תלינן. ולטעם זה יש מחלוקת אחר בין הפוסקים, והוא דהיכא דנותן לגוי בקבלנות, דהיינו שקצץ עם העכו"ם על כל מלאכת שדהו, דמדינא מותר, משום דמאי דעביד אדעתא דנפשיה קא עביד, יש מחלוקת אי אסור משום מראית העין, דהרמב"ם ודעימיה סוברים ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[דאסור משום מראית העין, ולא אמרינן דתולין באריסות ולא יש טעם לאסור משום מראית העין, משום דבסוף רואים שנוטל כל הפירות הישראל הבעל הבית, ותולין שהוא שכיר יום ואין תולין בקבלנות, וכן פסק מרן לאסור . ויש מתירין בזה ]סימן רמ"ד ס"א[משום דתולין באריסות. ומרן כתב דהרא"ש ]עבודה זרה פ"א סימן נמי סובר כהרמב"ם, דמשו"ה הגיה בלשון הטור ]שכתב[כ"ה["בקבלנות" ורצה לגרוס "בהבלעה", דזהו מה שכתב הב"י וז"ל: ואע"ג דאפשר לדחות טעם זה, מ"מ הדעת נוטה שלא לגרוס בקבלנות כי היכי דלא נשוייה להרא"ש חולק על רוב הפוסקים. עכ"ל. וכוונתו הוא, דמהר"י אבוהב רצה לומר דאי אפשר לגרוס בקבלנות, משום דבמרחץ אסור מדינא, ואפילו דהרא"ש מתיר בקבלנות דשדה, במרחץ אוסר מדינא, ולא משום מראית העין. על זה כתב הב"י, ואע"פ שאפשר לדחות טעם זה ואמרינן דגם במרחץ מותר, דאמרינן אדעתיה דנפשיה קא עביד ומותר, אפילו הכי לא גרסינן בקבלנות, כי היכי דלא נשוייה דחולק הרא"ש עם הפוסקים דאוסרין בקבלנות משום מראית העין בשדה, דהוא סברת הרמב"ם ודעימיה שאוסרים בשדה בקבלנות. זה הטעם נתן הרב ב"י כדי לגרוס בהבלעה ולא בקבלנות. ויש נפקותא דדינא בין טעם מהר"י אבוהב לטעם הב"י, דלטעם מהר"י אבוהב אסור בקבלנות במרחץ אפילו חוץ לתחום מדינא, אבל לטעם מרן דהוא משום דלא נשוייה חולק עם הרמב"ם ודעימיה, חוץ לתחום מותר, דהרמב"ם ודעימיה אינם אוסרים אלא משום מראית העין, דחוץ לתחום מתירין קבלנות וכמ"ש בסימן רמ"ד. וזה ברור בכוונת הב"י. ועיין להרב ט"ז שהקשה עליו, ]סק"ב[שלא הבין כוונת לשון זה כי היכי דלא נשוייה וכו', שהקשה לו מסימן רמ"ד, והרואה לא יראה קושיא כלל, דכוונת הב"י ז"ל הוא כמו שכתבתי. וכן ראיתי שהשיג עליו הרב אליה רבה . ]סק"ו[יע"ש. וכן נמי קשה על קושיא שהקשה להרב ב"ח . ודוק. ]אות ג'[שם (ט) מפני שנקראת וכו'. כתב מג"א , מפני שנקראת, )סק"א(פירוש דמדינא שרי. עשה פירוש, דמנתן המחבר טעם דנקראת על שמו, על כרחך לא קאי רק כשהאיסור הוא משום שנקראת, אבל מדינא שרי, ופשוט. שם (י) מפני שנקראת על שמו. שאלה, מי שיש לו מרחץ חוץ לעיר, אי מותר להשכירו לעכו"ם באופן שיתן לו כך וכך בין אם יסיק בו ובין אם לא יסיק. תשובה, הנה באו"ח )סימן רמ"ג כתב המחבר, לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם מפני שנקראת ס"א(על שמו. וכתב בספר אליה רבה וז"ל: ולפ"ז בחוץ לתחום ]סק"ב[נראה דשרי לכ"ע כדלקמן סימן רמ"ד בשדה . ]ס"א[)עכו"ם(]ע"כ[. ולענ"ד לכן כתב המחבר דין זה בסתם ולא ביאר דחוץ לתחום שרי, כי באמת לדעתו אף חוץ לתחום אסור. ואשתמיטתיה לבעל אליה רבה דברי הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף פ"ק דעבודה זרה, דכתב במרחץ הטעם דהנכרים אשר ירחצו בו יאמרו רחצנו במרחץ פלוני היום כו', וטעם זה שייך אף חוץ לתחום. ובלא"ה בשכירות אין בו היתר אף חוץ לתחום, דהא יעשה בו מלאכה בחול המועד, ובחול המועד שכיחי אינשי דאזלי להתם כדאמרינן במסכת מועד קטן . ועיין )דף י"ב ע"א(בעבודה זרה , דאמרינן כותי נמי עביד מלאכה בחול )דף כ"א ע"ב(המועד, ומשמע דסתם שכירת המרחץ הוא לזמן מרובה. ובזה נתישב הא דקשה לכאורה על הרמב"ם בפירושו, דא"כ מאי פריך הש"ס בעבודה זרה שם אבל שדהו לנכרי מאי שרי כו', ודילמא שדהו לנכרי שרי עכ"פ חוץ לתחום, אבל מרחץ אף חוץ לתחום אסור, ומטעמא דכתב הרמב"ם, דהנכרים אשר ירחצו בו יאמרו רחצנו במרחץ פלוני, ובהנ"ל אתי שפיר דהא גם בשדה אסור משום חול המועד. ועל פי דברי הרמב"ם שהבאתי, יש ליישב מה שהקשה המג"א וז"ל: ומכל מקום מה שכתב )סק"ד בד"ה אותן שבביתו(הרמ"א, צ"ע כו', אלא על כרחך צריך לומר שמא יעבור אחד ויראה העשן יוצא כו'. ובאמת י"ל דלא חיישינן למראית עין, דאפשר לתלות בדבר אחר, וכמ"ש בספר אליה רבה . ]סק"ח[ועיקר קושייתו שהקשה מהיכן ידע שהוא מסיקו בשבת, יש ליישב לפי דברי הרמב"ם, דיש לומר דהרוחצים ישמיעו קול, לכן אם רוחצים בו אחרים אסור, אבל כשאין רוחצים בו רק אותן שבביתו והם ידעו ששכרו העכו"ם, לא יאמרו כלל שרחצו במרחצו של ישראל, ובעל כרחך צריך לומר כן, דלא תקשי על דינו של המג"א מדברי הרמב"ם שהבאתי. שם (יא) מפני שנקראת על שמו. עיין באליה רבה , דייק ]סק"ב[לפי"ז דבחוץ לתחום שרי. ועיין בתשובות שמן רוקח )חאו"ח סימן ח'(מהדורא ג' .הביא ראיה דאפילו חוץ לתחום אסור שם (יב) מפני שנקראת על שמו וכו'. עיין באר היטב . )סק"א(ועיין בשו"ת השיב משה במי ששכר גיט מאדון )סימן ט'(עם כמה ערלים המחויבים לעבוד עבודתם הקצובה להם, והשדות המה רבים בתוך התחום והרבה חוץ לתחום, וגם יש להשוכר היהודי הנ"ל אינו יהודי הממונה עליהם הנקרא)הופרעכטיר(, והשדות אינם נקראים על שם היהודי. וכתב שם, שאין לו שום היתר לענין שבת ויו"ט, רק בשעת הדחק ע"י שימכור זכותו מהשדות ומהפועל ים לאינו יהודי קודם השבת באופן המועיל במכירה גמורה, ואחר השבת יחזור ויקנה ממנו, ובדרך זה אפשר להתיר, ושומר נפשו ירחק גם מזה. עכ"ל בקצור קצת. ועיין בשו"ת מראה יחזקאל שאוסר גם כן, רק שכותב )סימן ד'(עצה שיחליף עם אדון אחר)גיט בעזיציר( שיתן לו בהלואה הערלים שלו שיעבדו אצלו בשבת, וכמה ערלים שיתן לו לעבודה כך יחזור לו בחול לעבודתו. וסיים שם וז"ל: וגם אף בזה אין ההיתר עוד ברור, רק משום פסידא נראה לי להקל ולסמוך ולהתיר. יעו"ש. ועיין באריכות מזה בשו"ת שערי צדק . ועיין )סימן ל"ה(בשו"ת חסד לאברהם שכתב ג"כ עצה על זה. )סימן כ"א(ועיין מענין זה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא בח"ב )סימנים , ובח"ג . ועיין ל"א ס"ו ס"ז ס"ח ס"ט ע"ג קע"ח()סימן נ"ה(בשו"ת כתב סופר כעין שאלה הנ"ל, וסיים לאיסור )סימן מ"ב(וז"ל: ]לכן[ נא עשו כל האפשרי שלא יניחו הפועלים )לכ"ע(לעשות מלאכה בשבת ויו"ט. יעו"ש. ועיין בשו"ת חתם סופר דאם מכר או השכיר קודם שנקרא שמו עליו, )או"ח סימן נ"ז(ומעלה בערכאות שלהם כדי שיתפרסם הדבר ע"י שכירת הנכרי, יש להתיר. וכן הדין בבהמות. וע"ש מסימן נ"ח עד סימן ס"א מענינים אלו ובמי שיש לו חנות בשותפות עם עכו"ם וכדומה. ועיין בשו"ת דברי חיים ח"א האיך להתנהג )סימן ה' וא"ו זיי"ן(במכירת שבת ויו"ט ע"י שטר מכירה, וכתב שם הנוסח שטר מכירה. ושם בח"ב , ובשו"ת תועפות ראם )סימן כ"ט ל' ל"א(בסופו בהשמטות , ובשו"ת ברכת יוסף , ]דף כ"ה ע"ד[)סימן וא"ו(ובשו"ת גבעת פנחס , ובזכור לאברהם )סימן מ"ט()ערך שבת אות מ' , ובשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח ]ערך מלאכה[ ואות ש' ]ערך שותף[()סימן . ועיין בשו"ת אמרי א"ש אם יש למצוא היתר ק"ז ק"ח()סימן ט"ו(בשבת ויו"ט שהמשרתים עכו"ם יעשו מלאכתן עם הבהמות והסוסים, ותורף דבריו שם דבמקום פסידא יכולין ליתן לנכרי את השדות באריסות שיקבלו חלק אחד או יותר בעד עבודתם, ויקחו חלק עבודתם מפרי הארץ והתבואות, דאז אדעתיה דנפשייהו יעבדו. ונדון הבהמות, יעשה אחד מההיתרים המבוארים בסימן רמ"ו בסופו, ובשני דרכים האחרונים, היינו שילוה אותם לנכרי הלואה גמורה ויזקוף בדמים על העכו"ם ויעשה הגוי אפותיקי וכו' או יהרהינם אצלו ויאמר לו וכו', ואז אפילו אם הגוי עובד עם הבהמות בשבת לית לן בה, כי האחריות חל על העכו"ם אפילו אונסין, ויכתוב כן בערכותיהם, ובזה מותר במקום פסידא. יעו"ש. ועיין בשו"ת מחנה חיים ח"ב בישראל שיש לו עשר )סימן ט"ז(שדות מפוזרות אשר עבד אותם כמה שנים, וכאשר בא בימים שקשה עליו העבודה, לקח נכרי ונותן לו כל שדותיו לעבוד אותם, וחלף עבודתם יקבל העכו"ם מכל שדה עשרים זהובים, וגם עשירית תבואה אשר יצמח עליה, וגם זאת הותנה עם הנכרי, יען שלא יצטרך לחשבונות הרבה על עשר עשירית מן השדות, כאשר יבוא זמן הקצירה יכתבו שמות השדות על ניירות קטנות, והנכרי יוציא אחת מהן ויהיה לו לבדו תבואות השדה הזאת תחת חלקו מהעשר שדות, וכתב שם שא סור לעבוד בשבת ויו"ט. יעו"ש. ועיין בשו"ת הרי בשמים מהדורא תניינא על דבר )סימן כ"ג(מחזיקי פאסעסיא בארץ רוסיא, שעל פי נימוסי המדינה ההוא אין להיהודים זכות קניית וחכירת כפרם, איך יתנהגו בעשיית שטר מכירה עם עכו"ם להנצל מאיסור שבת. וכתב שם שימסור הישראל הפעכטיר להעכו"ם בעל פה כל הזכות ויפוי כח מהשכירות שיש לו מהשר בקנין כסף שיטול ממנו, וליתר שאת יעשה גם קנין סודר עם העכו"ם, ויעשה עוד שטר עם העכו"ם שמוכר לו הבהמות והכלים בכך וכך וכו'. יעו"ש נוסח השטר מכירה ועוד אופני היתר מה שכתב בנדון זה. ובדין המאשינין מיי"ש ושכר, עיין בשו"ת בית יצחק )או"ח סימן , ובספר יד יוסף ברביד הזהב סימן רמ"ד , ל"ב()סק"ב(ובשו"ת מהר"י הכהן . ועיין בדברי חיים ח"ב )סימן י"ב()סימן כ"ג(מה שכתב עצה היאך יתנהגו בהמאשינין לעבוד יי"ש בשבת ע"י עכו"ם, מחמת שיש היזק נתינת האקציז, ובשו"ת אמרי בינה , ובזכור לאברהם , ובשו"ת )סימן זיי"ן()הלכות שבת ערך מלאכה(שואל ומשיב מהדורה רביעאה ח"ג שכתב שם האיך )סימן צ"ב(יתנהגו. ועיין בשו"ת בית שלמה בנדון )או"ח סימן ל"ו וסימן נ'(הנוסח מן שטר מכירה על רגאלין ומאשינין מיי"ש ושכר. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק נדון מאשין לעבוד ע"י עכו"ם )סימן צ"ו וצ"ז(בשבת בקבלנות, שצדד יותר לאיסור, וכתב שכמה איסורים יבואו מזה. אמנם אם יש להעכו"ם שותפות בהמאשין, יש בדין פאבריק של צמר מעשיות בגדים שקורין טו"ך, ועושי המלאכה הם נכרים, האיך יתנהגו בשבת ויו"ט. ועיין בעניני עובדי אדמות איך יתנהגו, בשו"ת עולת שמואל , ובשו"ת שמלת ]סימן כ"ד[בנימין , ובעיקרי הד"ט . )דף י"ז()סימן י"ד אות פ"ג פ"ד פ"ה פ"ז(יעו"ש. שם ודבר פשוט הוא (יג) וגוי זה עושה מלאכה בו בשבת. שאם משכיר לגוי על מנת שלא יעשה מלאכה בשבת, וציית ולא עביד מלאכה בשבת מותר. וז"ל הגמרא ספ"ק דעבודה זרה , תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, לא ישכיר אדם ]כא:[שדהו לכותי, אבל לגוי שרי משום דאמרינן ליה לא תעשה בה מלאכה בשבת, אבל כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך כו'. מבואר מזה דאין האיסור אלא כשעושה הגוי מלאכה בשבת, אבל כשאינו עושה אין בו בית מיחוש. מחלוקת אם השכיר דבר שאסור להשכיר אם שכרו מותר או ]ס"ב[. אסור. מור"ם ובית יוסף ז"ל שם והנה בהא דאסרינן (יד) וגוי זה עושה מלאכה בו בשבת. להשכיר, אף דהיה ראוי להתיר שכירות המרחץ ולהתנות עם הנכרי שלא יעבוד ביום השבת והנכרי ציית, כמו דקאמר הש"ס שם במסכת עבודה זרה , וזהו החילוק שבין ]כב.[נכרי לכותי. צריך לומר דבאמת הכי נמי קאמר, שלא ישכיר אדם מרחץ על אופן זה שיסיק הנכרי המרחץ, אבל אם התנה עמו מותר באמת, כיון דאין כאן רק מראית עין, ובאיסור דרבנן נוכל לסמוך על האמירת הנכרי שלא יעשה מלאכה, ועיין לקמן סימן רמ"ו. וזה ברור. ובזה אתי שפיר מה דקשה שם בסוגיא, דדייק הש"ס מדנקט מרחץ, אבל שדה לנכרי מותר, ולמה לא הקשה ממתניתין דקתני אין משכירין שדות בארץ ישראל ובסוריא מותר, ובזה אתי שפיר, דהוה אמינא דשדה מותר בסוריא היינו שמתנה עם הנכרי שלא יעשה מלאכה ביום השבת, ובארץ ישראל אף באופן זה אסור, אבל מהא דקתני דמרחץ אסור, על כרחך דאיירי באופן שאינו מתנה עמו, ומ"מ בשדה מותר, על כן נקט מדיוקא ולא מגוף לשון המשנה, והארכתי בזה בתשובה. ולקמן כתבתי שיש חילוק בין איסור תורה דאין מאמינים הנכרי שמבטיח שלא לעשות מלאכה ובין איסור דרבנן. ועיין לקמן. שם (טו) וגוי זה עושה מלאכה בו בשבת. עיין בספר מנורה הטהורה שכתב, דאם מתנה עם העכו"ם ]סוף סק"א[שלא יסיק בשבת, וליכא פסידא לעכו"ם כשיציית ולא יסיק בשבת, נראה להתיר. ]ובקני המנורה סק"א כתב[ ובמרחץ דאיכא פסידא, צ"ע לדינא, גם אם יד ישראל רמה דעכו"ם מוכרח לציית, דמכל מקום אפשר דלא פלוג. יעו"ש. שם (טז) וגוי זה עושה מלאכה בו בשבת. להשכיר מרחץ במקום האסור ולהתנות עם העכו"ם שלא יסיק בשבת, דעת הלבוש דאף במקום דאיכא פסידא לעכו"ם, כגון במרחץ ]ס"ב[שמסיקין אותו בכל יום ואם לא יסיקנה בשבת יפסיד, מכל מקום מותר. ודעת הב"ח בסימן רמ"ו , דאף במקום דליכא ]אות ד'[פסידא, כגון במרחץ שאין מסיקין אותו בכל יום, ואם לא יסיקנה בשבת יסיקנה בחול, אעפ"כ אסור. ובאמת דברי הב"ח צ"ע, שכתב דלית הלכתא כרבי שמעון בן אלעזר דאמר ]עבודה זרה כב.[עכו"ם ציית. וסיים, וסברא זו כתובה בתשובות הריב"ש )סימן . ע"כ. ובתשובות הריב"ש משמע דקי"ל כרבי שמעון בן כ"ה(אלעזר בהא דעכו"ם ציית. ואף דבסימן רמ"ו מבואר )ס"ג בהג"ה(דלהשכיר או להשאיל בהמה לעכו"ם אף שמתנה שתנוח בשבת אסור, שאין עכו"ם נאמן על כך, התם איכא איסורא דאורייתא משום שביתת בהמתו, אבל הכא דעיקר איסור משום מראית עין, אפשר דסמכינן על מה שהתנה. ואפשר דאם התנה עם העכו"ם שלא יסיק בשבת, ואם יסיק יתן לו קנס יותר ממה שעולה כל הריוח, אפשר דסמכינן על זה שבודאי לא יסיק העכו"ם בשבת שלא יתחייב בקנס. עיין אליה רבה סימן רמ"ו , ומה )סקי"ג()סק"ו(. שכתבתי שם שם (יז) וגוי זה עושה מלאכה בו בשבת. והנה אם התנה עם העכו"ם שלא יעשה בו מלאכה בשבת ולא יסיק בו, נראה דשרי, דהרי רבי שמעון בן אלעזר בסוף פ"ק דעבודה זרה דאמר לא ישכיר שדהו לכותי אבל לנכרי שרי, )דף כ"א ע"ב(ומסיק הש"ס דרבי שמעון בן אלעזר לית ליה דיתלו באריסות, לכן לכותי אסור אבל לנכרי מותר, והיינו דנכרי ציית אם התנה עמו שלא יעבוד בשבת. וא"כ נראה דכל שכן במרחץ דמהני תנאי, דהרי בשדה לא יוכל הישראל לתבוע ממנו כלל אם יעבור על דבריו, דהרי הקנה לו שדהו לכל פיר ות, ובלא"ה עובד כל צרכי השדה, ומכל מקום מהני תנאי, כל שכן במרחץ שיש שכר בכל יום, ואם התנה תנאי שלא יעבוד בשבת א"כ הרי אינו משכירו ליום השבת, ואם ירצה לעבוד יוכל למונעו ולתובעו, כל שכן דמהני התנאי. ורק יען שראיתי כי מהמהרש"א ]שם ד"ה בא"ד עוד פירש הרר"א[לא משמע כן, גם במנורה הטהורה האריך לפלפל ]סק"א[בזה לאסור, לכן מוכרח אני להאריך קצת ולברר. והוא דאיתא שם סוף פ"ק דעבודה זרה, רבי שמעון בן אלעזר אומר לא ישכיר אדם שדהו לכותי, ופריך אבל לנכרי מאי מותר וכו', וקאמר דהיינו בהתנה ונכרי ציית וכותי לא ציית. והקשו שם התוספות דאיך דייק אבל לנכרי שרי, אימא דנקט כותי )ד"ה אבל לעכו"ם(וכל שכן נכרי, דהרי לעיל בדברי רשב"ג דאמר לא ישכיר מרחץ לנכרי דייק אבל לכותי מותר, הרי דנכרי יותר יש לאסור, דאל"כ יאמר כותי, ואיך דייק כאן להיפך. ותירצו שם התוספות שני תירוצים. ואח"כ תירצו בשם רבנו אלחנן, דדייק ממתניתין דתנן דשדהו לנכרי מותר וליכא מאן דפליג. והקשה המהרש"א , ]שם[דא"כ לפי מאי דמשני דנכרי ציית, א"כ לרבי שמעון בן אלעזר זה הוא הטעם דהמשנה, דהא אמרינן דלא יפלוג אמתניתין, וא"כ למה במרחץ אסור. ותירץ המהרש"א, דדוקא בשדה ציית, דאין להנכרי ריוח במה שיעבוד בשבת ויכול לעבוד אח"כ בימות החול, אבל במרחץ אם לא יעבוד בשבת הא יפסיד שכר של אותו יום, לא ציית. ע"כ. ולפ"ז משמע דבמרחץ לא מהני תנאי ולא כמו שכתבתי. ואף דהש"ס לא מוקי משנתינו כרבי שמעון בן אלעזר, הוא רק דבשדה אף בלא תנאי מותר משום דתולין באריסות, אבל מכל מקום בחילוק זה דבמרחץ לא מהני תנאי, ודאי דלא מצינו מאן דפליג ארבי שמעון בן אלעזר, ומסתמא אף לדידן כן הוא. אכן ודאי דברי המהרש"א הם תמוהים וצע"ג, וכבר משמע דאף המהרש"א היה לו בעיניו לדוחק תירוץ זה, אך אף בדוחק אי אפשר כלל להולמו, וכבר תמהו בשו"ת תועפות ראם ]סימן ה' , ובספר מנורה הטהורה , דא"כ מנ"ל להש"ס דרשב"ג אות א'[]שם[דמחלק בין שדה למרחץ, הוא משום דבשדה דרך ליתן באריסות ובמרחץ לא עביד לאריסות, דילמא רשב"ג נמי סובר כרבי שמעון בן אלעזר דלית ליה בשדה אריסותיה עביד, רק דמיירי בתנאי, ובמרחץ לא מהני תנאי. וגם הסברא קשה מאד וכמו שכתבתי, דבמרחץ יש סברא יותר דציית, דהרי אינו משלם לו שכירות של אותו יום. גם לומר דבשדה ליכא פסידא אינו מוכרח, ואנן חזינן מעשה בכל יום דאם אינו עובד ביום השבת הוי דבר האבד ונפסד. ואך התמיה היותר קשה בעיני, דהרי כל הפוסקים פסקו כרשב"ג דבשדה מותר בלא תנאי משום דיתלו באריסות, וכתבו הטעם משום דהמשנה סוברת כן וקיי"ל כסתם משנה, והרי אף רבי שמעון בן אלעזר מפרש המשנה גם כן אליביה דאיירי בהתנה ולית ליה אריסותיה עביד, וא"כ למה לא פסקו כרבי שמעון בן אלעזר דדוקא בתנאי מותר, והוא תימה גדולה לפענ"ד. ולכן ,נראה דאדרבה במרחץ ודאי מהני תנאי, והכל מודים בזה ולא שייך כלל לא ציית כיון דלא השכירו ליום השבת, ואין צריך כלל לפרש, דהרי תנן לא ישכיר והוא אינו משכירו, וא"כ על כרחך המשנה דאוסרת במרחץ לא איירי כלל בתנאי, והוא הדין בשדה דתנן דמותר, גם כן בלא תנאי איירי, ועל כרחך דלא אתיא כרבי שמעון בן אלעזר, ולכן על כרחך דאתיא כרשב"ג דמותר משום דתולין באריסות, ועל כרחך דמה שכתבו התוספות בשם ה"ר אלחנן דדייק דרשב"א מתיר בנכרי משום דכן תנן בהמשנה, רצונם לומר דאם היה חולק על המשנה היה נוקט נכרי כמו במשנתינו , ועל כרחך דסבירא ליה דנכרי מותר, אבל אחר דמשני דרשב"א איירי בתנאי, ורק כותי לא ציית בשדה אבל נכרי ציית, ניחא דנקט כותי, ובאמת חולק על המשנה דמתיר אף בלא תנאי, וקושיית המהרש"א לא קשיא מידי. וא"כ הדרן לדידן, כיון דחזינן דרשב"א ]ד[פליג מכל מקום מתיר שדה בהתנה, הוא הדין לדידן, דבזה אין מי שחולק על יו, וא"כ אי בשדה מותר כ"ש במרחץ דמהני תנאי, וכמו שכתבתי. וכן ראיתי במנורה הטהורה שכתב בשם הלבוש ]קני המנורה סק"א[דתנאי מהני, רק כתב דהב"ח בסימן רמ"ו כתב ]ס"ב[]אות ד'[דלא מהני תנאי, ובספר הנ"ל הכריע דבמרחץ דלית פסידא, דהיינו אם ]אין[ דרך להסיקו בכל יום מותר, ולא כהב"ח, וביש פסידא אסור ולא כהלבוש, מכח הקושיות שנפלו לו, ולפי מה שכתבתי לק"מ והכל ניחא. גם כל הדקדוקים שראיתי שהאריכו בסוגיא יש ליישב בקל, רק לא רציתי להאריך בזה. גם ראיתי בספר שו"ת בית יצחק הקשה איזה קושיות ]חאו"ח סימן ל"ב[בסוגיא זו, וכתבתי במהדורא קמא, ועתה ראיתי להשמיטם כי אינו ענין לדינא. ועיינתי בב"ח שם בסימן רמ"ו דכתב וז"ל: ואף דלא קיי"ל כרבי שמעון בן אלעזר רק כרשב"ג, ושדה משום אריסות מותר, ובמרחץ אסור משום דלא עביד לאריסות ואינו מותר משום דציית וכו'. ע"כ. ולא הביא כלל ראיה לזה ולא כתבו שם להלכה. ובעניי לא אדע, דמנ"ל זה דלא מהני תנאי, דרשב"ג דמתיר בשדה הוא אף בלא תנאי, ואפילו אם יעבוד בשבת, ובכהאי גוונא אוסר במרחץ, ומדברי הב"ח משמע דהיינו מדאוסר במרחץ, משמע דאף תנאי לא מהני, ובאמת אינו מוכרח כלל, ובפרט דהש"ס שם קאמר אבל לכותי מאי שרי, ואי רשב"ג אף בתנאי אוסר, דילמא נקט נכרי וכל שכן כותי דלא ציית. והנה ודאי איני כחולק על הב"ח ואין אני רוצה להחליט למעשה נגד דבריו הקדושים, אכן כתבתי דנראין דברי הלבוש, ואולי יש לסמוך עליו כיון דכל האיסור הוא רק משום מראית עין מדרבנן. ודו"ק. שם (יח) ושכר את הגוי בכך וכך ליום. דעת הרב ז"ל ]ש"ע הגר"ז , דשכיר יום אף אם בעת ששכרו אמר לו בעד כל ס"ד[יום ויום שתתעסק במרחץ אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר ליה שיתעסק בשבת מיקרי שכיר יום. וראייתו מדמחלק בירושלמי בין שכיר יום לקבלנות, וכיון דהיכי ]שבת פ"א ה"ח[שקובע לעשות מלאכה בשבת אסור אף בקבלנות, על כרחך שכיר יום אסור אף שאינו קובע לו לעשות מלאכה בשבת. והא דכתב הר"ן ז"ל הביאו המחבר בסימן רמ"ז , אם ]שבת ז. ד"ה גרסינן[)ס"ג(שכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזירתו, אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך וכו', ברביעי ובחמישי מותר, הואיל ואינו מקפיד עמו מתי ילך. ע"כ. התם הואיל וקיבל עליו כל מלאכת הולכת האגרת דומה לקבלן. עיין בקונטרס אחרון , ובסימן )סק"א(רמ"ז בפנים . ולכאורה מדברי הר"ן ז"ל בעצמו אין ראיה )סוף ס"ז(לחילוק זה, דאפשר דהר"ן ז"ל ס"ל דבקבלנות אף לקבוע מלאכתו בשבת מותר, כמו שכתבו הגהות מרדכי )בסימן תנ"ט(וז"ל: מותר לומר לעכו"ם בחול תישא כתבים בשבת בקצץ. ע"כ. ודלא כמ"ש הב"י בסימן רמ"ז בשם מהר"י אבוהב, שדעת הרשב"א , והסמ"ג , וספר התרומה ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[]סימן , דכשקובע מלאכתו בשבת אסור. אבל הר"ן ז"ל אפשר רכ"ב[לומר דס"ל דמותר. ועיין רד"ך שכתב שכן דעת )בית י"ח חדר ז'(הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בפרק שואל , ]שבת סד: ד"ה תנו רבנן[ויתבאר אי"ה בסימן שי"א . וא"כ דקבלנות מותר אף שקובע )ס"ז(מלאכתו בשבת, איכא למימר דהא דאסור בשכיר יום היינו דוקא בקובע מלאכתו בשבת. כל זה אפשר לומר לדעת הר"ן ז"ל, אבל אין זה דעת השו"ע, דפסק בסימן רמ"ז דאף בקצץ אסור )ס"א(שיאמר לו שילך בשבת, וכן פסק בסימן רנ"ב . )ס"ב(והנה בספר מנורה הטהורה חידש, כשם שאסור ]סימן רמ"ד סק"י[ליטול שכר שבת כך אסור ליתן שכר שבת. ולפ"ז בשכיר יום איכא איסור משום נתינת שכר שבת. וא"כ יקשה למ"ש הב"י בשם הר"ן ז"ל , הביאו רמ"א ז"ל בסימן ]כתובות כח. ד"ה ירושלמי[ש"ו , דאם שכרו לשנה או לחודש והתנה לשלם לו בעד כל )ס"ד(יום כך וכך, מיקרי שכיר יום לענין שכר שבת, א"כ איך כתב הר"ן ז"ל לענין אגרת בשכרו לימים דבר קצוב בכל יום ויום, ברביעי ובחמישי מותר, אכתי ליתסר משום שנותן שכר שבת. ועיין במנורה הטהורה סימן רמ"ו . ונראה דלפי טעם )סק"ב(המג"א שכתב שם בסימן ש"ו , שאם יסלקו באמצע השבוע )סק"ז(אין צריך לשלם לו בעד השבוע כולה אלא בעד הימים שעברו, ופירש שם הרב ז"ל דהיינו אם הפועל יחזור )]ש"ע הגר"ז[ ס"ט(בו. וזה לא שייך בשליחת אגרת, דאם הפועל יחזור בו פשיטא דאין צריך לשלם לו כלום, שמה עשה לו. והנה הא דכתב המג"א היכא דשכרו לשבוע בעד כל יום ויום כך וכך, שיכול לחזור בו באמצע השבוע, היא גמרא מפורשת בבבא בתרא . ולמאי דקי"ל כור )דף פ"ז ע"א(]שם קה.[בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך, ראשון ראשון קנה, הוא הדין בשכרו לחודש בדינר ליום יכול לחזור בו בכל יום ויום, דכל יום חשוב שכירות בפני עצמו. ע"ש בפירוש רשב"ם ז"ל ]פז. ד"ה . ולא זכיתי לדעת מה שכתב המנורה הטהורה בהג"ה, אבל אם[דלא ידע מהיכן פסיקא לו כל כך, ולמה יכול לחזור בו כיון דמכל מקום שכרו לכל החודש. ע"כ. ולע"ד היא גמרא מפורשת. וכפי הנראה שניהם יכולין לחזור בהם, וצריך לשלם לו עבור הימים שעברו, אבל בשליחת אגרת, הפועל פשיטא דאם יחזור בו לא יצטרך לשלם לו כלל, אלא דנראה דאף אם בעל הבית חוזר בו צריך לשלם לו הכל. ועוד נראה, דבשליחת אגרת עיקר השכירות הוא על משך זמן ההליכה והחזרה, ורק כיון שאינו יודע כמה ישתהה בדרך קוצב לו שכר על כל יום ויום. כל זה אפשר לתרץ דברי הר"ן ז"ל לדעת המנורה הטהורה. אבל מכל מקום הדבר חדש מאד לומר דשייך איסור שכר שבת בנותן. והנה שם במנורה הטהורה כתב להחמיר בשכרו לימים אף שאינו משלם לו דבר קצוב כל יום, כגון ששכרו לעשרה ימים בעד כך וכך גם זה מיקרי שכר שבת, ואסור בין ליטול בין ליתן. והדבר אינו מובן, דמה בין עשרה ימים לשבוע או חודש, ואטו מפני שהזכיר ימים גרע. והדבר מבואר בסימן רמ"ה ברמ"א ז"ל ס"א, דכה"ג מיקרי הבלעה. ע"ש במג"א , דכשנוטל )סק"ג(שכר שלשה ימים מיקרי שפיר הבלעה. ואקוה לדבר מזה אי"ה בסימן ש"ו. ]ואף דמבואר ברי"ף ורא"ש ז"ל פרק ]שבת סד:[]פכ"ג סימן ח'[שואל דמותר לומר תן לי שכרי של עשרה ימים, כמ"ש המחבר בסימן ש"ו , דעת המנורה הטהורה דוקא בלא שכרו )ס"ד(לימים. ולכאורה כן משמע מלשון התוספתא בבא מציעא )פ"ח שכתב, ואם היה שכיר שבת לא יאמר לו תן לי שכרי של ה"א(שבת, אלא יאמר לו תן לי שכרי של עשרה ימים. ע"כ. ולא קאמרינן ואם היה שכיר לעשר ה ימים. אבל בתוספתא דשבת פי"ח לא גרסינן להא דאם היה שכיר שבת, וכמו שהובא ]הט"ז[ברי"ף ורא"ש ז"ל[. שם (יט) ושכר את הגוי בכך וכך ליום. הנה מדברי מרן משמע דקבלנות דמרחץ מותר מדינא, מדהוצרך לומר ושכר בכך וכך ליום, אלמא דגם בקבלנות דמרחץ מותר מדינא, דוקא בשכיר יום הוא דאסור מדינא, ודלא כמהר"י אבוהב דמחלק בין שדה למרחץ. וכן נראה מדברי מרן בב"י לקמן בסימן רמ"ד ]ד"ה שכתב, ומכאן נלמוד לתנור וריחיים ומרחץ שאסור לשכור ומכלל[גוי בדבר ידוע לשנה או לחודש כדי שיקבל עליו לעשות כל מלאכה הצריכה להם. יע"ש. אלמא דגם בקבלנות דמרחץ מדינא מותר, ואינו אסור אלא משום מראית העין, דהא התם קאי אקבלנות דשדה, שאינו אסור מן הדין אלא משום מראית העין, וכמו שמבואר שם. וראיתי להרב אשל אברהם שהקשה ]סק"א[ממה שכתוב בסימן רמ"ד גבי שדה דגם בקבלנות אסור, ]ס"א[וכל שכן כאן גבי מרחץ, וכמ"ש המג"א . ותירץ, )בסעיף ]קטן[ ב'(דעדיפא מינה קאמר. יע"ש. והנה מה שהקשה מסימן רמ"ד לא קשיא, דהתם אינו אסור אלא משום מראית העין, שאינם יודעים שפסק ויאמרו שכיר יום, והיינו גופיה דקאמר הכא. ועיקר הקושיא אינה אלא לפי מה שכתב המג"א דהעיקר כדברי מהר"י אבוהב, א"כ צ"ל דמרן עדיפא מינה קאמר, וכמו שכתב הרב הנזכר. והב"ח השיג על מהר"י אבוהב מדקי"ל דריחים נהגו [']אות ג היתר משום דלאריסות עומד, והט"ז כתב דבחנם ]סק"ב[כתב כן, דאנן קי"ל בכל גווני אסור כמ"ש בסימן רמ"ד. ולעד"נ דהא דקי"ל בכל גווני אסור, היינו משום מראית העין, והב"ח כבר הכריח דלא ס"ל להרא"ש כהרמב"ם ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[, וכיון שהכריח דהרא"ש ס"ל כן, והכריח ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[מריחים דגם בקבלנות דמרחץ מותר מן הדין, אתי שפיר דברי הרא"ש דבנתפרסם להשכיר המרחץ מותר להשכיר גם בקבלנות, כיון דמותר מן הדין, וגם משום מראית העין ליכא, כיון דנתפרסם להשכיר המרחץ ולא לשכור פועלים. אבל עיקר דברי הב"ח תמוהים, דמנ"ל דמותר לשכור הריחים בקבלנות , דילמא דוקא להשכיר התירו ולא לשכור בקבלנות, וכמ"ש המג"א . ]סק"ב[והנה לכאורה מדברי מרן בסימן רמ"ד דכתב, אם שכר )ס"ה(עכו"ם לשנה שיכתוב לו יש מי שמתיר, יש להוכיח דלא כדברי מהר"י אבוהב. דזה ליתא, דשאני התם דאין הישראל מרויח במה שעושה מלאכתו בשבת. ואע"ג שאפשר שיצטרך לו גם למחר, א"כ מרויח במה שעושה בשבת, מכל מקום מידי ספק לא נפק, משא"כ במרחץ דהריוח ברור. ועיין להמג"א שם . ]סקי"ד[ולכאורה מדברי הר"ן בספ"ק דעבודה זרה הובא ]ו: ד"ה ומהא[בב"י, שכתב, מהא שמעינן דכיון שיש לנכרי חלק בפירות השדה, אע"פ שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר וכו'. יע"ש. ומדנקט טעם ההיתר משום דיש לו חלק בפירות, משמע הא בקבלנות שקיבל עליו כל המלאכה הצריכה ואין לו חלק בפירות אסור , וכדברי מהר"י אבוהב. אבל הקשה אלי ידי"ן החו"ש רבי שמואל מאני נר"ו, דאכתי בשדה כולי עלמא מודים דמותר בקבלנות מן הדין, וכמ"ש מהר"י אבוהב גופיה, דאם לא יעשה היום יעשה למחר, וא"כ אכתי דברי הר"ן קשים. וא מרתי לו דיש להסתפק אם אחד שכר גוי לשנה שיעבוד לו בשדה, בין ישלים השדה או לא ישלים, ועבד גם כן בשדה בשבת, ודרך משל אם לא היה עובד בשבת לא היה חורש אלא אמה אחת, ועכשיו ע"י שעסק הגוי גם כן בשבת הרויח ישראל שחרש שתי אמות, א"כ ע"י השבת משתרשי ליה ואסור והוי דומיא דמרחץ, ועל כרחך לא התירו הפוסקים בקבלנות בשדה אלא היכא ששכרו לשנה שיקבל עליו כל המלאכה הצריכה לשדה, דאז אמרינן דאדעתא דנפשיה עביד, דאם לא יעשה היום יעשה אפשר למחר, ואף למאן דמתיר בכתיבה לקמן בסימן רמ"ד ]ס"ה[דמודה הכא, דהכא שאני דודאי משתרשי ליה, והוי כמו שכרו לכל המלאכות שאסור לכתוב בשבת, וכמ"ש ההגהה לקמן , ]שם[משום דודאי משתרשי ליה, וכמ"ש המג"א לקמן . ]שם סקט"ז[והכא נמי ודאי אם שכרו לחודש שיעבוד לו בשדה, שאסור לעסוק בשדה בשבת, כיון דע"י מלאכת שבת משתרשי ליה. ואפשר דמשו"ה נקט הר"ן האי טעמא, להתיר גם בכהאי גוונא שכתבנו, דאע"ג שיש הנאה לישראל מ"מ כיון שיש הנאה לגוי אמרינן דגוי אדעתא דנפשיה עביד, ודוקא בקבלנות לא אמרינן אדעתא דנפשיה עביד, דגם אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם לו, וכמ"ש המג"א ]בסק"ב[. יע"ש. )בס"ב(והנה בעיקר דברי מהר"י אבוהב שכתב דהיכא דמשתרשי ליה ואין לעכו"ם הנאה במה שעוסק בשבת, הנה לפי מה שפסק ההגהה לקמן בסימן רמ"ד דבשכרו לכל המלאכות ]ס"ה[שאסור לכתוב לו בשבת, וכתב שם המג"א משום דודאי משתרשי ליה, א"כ הכא נמי במרחץ דודאי משתרשי ליה אסור. אבל לפי מה שהוכיחו האחרונים דדעת מרן דגם בששכרו לכל המלאכות ס"ל דמותר לכתוב לו גם בשבת, ועיין לקמן בסוף סימן רמ"ז ובמג"א שם , א"כ לכאורה הכא נמי גבי ]ס"ו[]סק"ט[מרחץ מותר גם כן בקבלנות מדינא, ודלא כמהר"י אבוהב. ואפשר דהכא גבי מרחץ דהריוח הוא ברור יותר מהתם. ודוחק. ומ"מ נ"ל דהעיקר בדעת מרן דלא כמהר"י אבוהב, וכמו שהוכחנו. ועיין להרב אליה רבא , ולהרב )בסימן רמ"ד ס"ק י"ב()שם בסעיף י'(. ודוק בכל זה. ושוב אחר כתבי כל מטה יהודה זה מצאתי להרב נודע ביהודה , שכתב )במהדורא בתרא בסימן ל"ח(לחלק בין מרחץ לששכרו לכל המלאכות דלקמן. יע"ש. ומ"מ במקומי אני עומד דדעת מרן דלא כמהר"י אבוהב כמו שהוכחתי מדבריו בכאן, ודוחק לומר דעדיפא מינה קאמר וכמ"ש הרב אשל אברהם, וכ"נ מדבריו בב"י לקמן בסימן רמ"ד וכמו שכתבתי. כנלע"ד. שם (כ) ושכר את הגוי בכך וכך ליום. כתב מג"א , אסור )סק"ב(לשכור לו גוי שיעבוד כל השנה ויקח היהודי שכר השבתות דהא מרויח במה שעושה בשבת. בחדושי הגרע"א הקשה ]סק"ב[מלשון המחבר בס"א, "ושכר את האינו יהודי בכך וכך ליום", דמשמע דבלאו הכי לא מיתסר. ובפשוט אינו מוכרח, דהמחבר עיקר האיסור נקט. אבל באמת הב"י כתב על זה דיש לדחות. ע"ש. אבל בסו"ס רמ"ד הביא הב"י דברי המרדכי ]שבת סימן רמ"ו[גבי מכס, דכיון דצריך לעשות כו' פשיטא דהוה כשוכרו לשבת, ויש לאסור וכדברי המג"א. ע"ש. שם (כא) ושכר את הגוי בכך וכך ליום. והנה בשכר את העכו"ם לשנה, דעת המג"א דמדינא אסור ולא מהני )סק"ב(נתפרסם. והט"ז סובר דאינו אסור רק משום מראית עין. )סק"ב(]סק"ד[מה שכתבתי בזה. והנה לשון ועיין לקמן סימן רמ"ד המשנה עבודה זרה דאמר מפני שנקראת על שמו, )דף כ"א ע"א(ואי אף בשכיר שנה מותר אף דנקראת על שמו, על כרחך דעיקר משום דיאמרו שכיר יום הוא, א"כ העיקר חסר מן הספר, ומשמע קצת כהמג"א, ואין תלמיד כמוני מכריע, כיון דטעם הענינים למה לפעמים אמרינן אדעתא דנפשיה עביד אין מבואר בש"ס. וכבר חקר בספר מנורה הטהורה ]קני מנורה סק"ב וסימן רמ"ד סק"ג[דמה חילוק בין נוטל חלק בריוח המרחץ דאמרינן אדעתיה דנפשיה עביד, והרי גם שכיר יום עביד אדעתיה דנפשיה, וע"ש דכתב דשכיר יום הוי כקובע מלאכתו בשבת, א"כ שפיר י"ל דשכיר שנה)ו(אף אם לא יעבוד יום השבת ישלם לו שכרו מושלם, לא מיקרי קובע מלאכתו בשבת. אבל דבריו דחוקים, והרי אף אם אינו עובד רק יום השבת, משמע מהפוסקים דאינו אסור בנוטל חלק בריוח, ולמה לא יהיה זה כקובע מלאכתו. ובפרי מגדים ראיתי שכתב דשכר מלאכת יום ]אשל אברהם סק"ב[מצוי הוא, וא"כ אינו עושה רק שליחות ישראל, לכן לא מיקרי דעביד אדעתיה דנפשיה. וזה ג"כ דחוק. ולי היה נראה, דאם נוטל חלק, א"כ כל עבודה שעובד הוא בשביל חלקו, ובמה שלא ירויח לא יעבוד, אבל בשכיר יום אין לו נפקא מינה בהעבודה, ואף באגריה לביטלא יטול שכרו, א"כ אינו עובד רק אדעת ישראל, ויען כי גם זה אין הדברים ברורים, לכן בשכיר לשנה אין הענין מבואר. ועיין ט"ז לענין מרחץ בקבלנות, דכתב דאיסור הוא )סק"א(ויאמרו שכיר יום הוא, ובלשון הב"י שהביא כתב דמחזי לאינשי כשכיר יום, משמע אף דידעו דאינו שכיר יום לא מחזי לאינשי חילוק בדבר. ונראה דזה תלוי בשדה אי מותר בקבלנות, ומאן דמתיר בשדה על כרחך דלא חייש דמחזי לאינשי כשכיר, ועל כרחך במרחץ החשש דיאמרו שכיר יום הוא, אבל בשדה יתלו באריסות. ולמאן דאוסר בשדה בקבלנות, י"ל דאף דידעו שהוא בקבלנות מחזי כשכיר יום, וקיצרתי. שם (כב) ושכר את הגוי בכך וכך ליום. כתב מג"א , אבל )סק"א(להשכירו לעכו"ם לימים שיתן לו העכו"ם כל יום ויום כך וכך אסור מדינא דהוי כשכר שבת. והא דלא נקט המחבר הטעם שיחשדו ששכרו לגוי לימים ונוטל הישראל שכר שבת, ונקט הטעם משום מראית עין שיאמרו שהגוי עושה בשליחותו של ישראל, כיון דלאו דרכו של מרחץ בכך לא יחשדו על זה. ולסמ"ג שמשמע שגוי העושה מלאכה ]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[בשליחות ישראל הוי איסור דאורייתא אתי שפיר טפי, דאסרו משום מראית העין על דאורייתא, ולא על שכר שבת דלא הוי איסור דאורייתא, רק איסור קל מדרבנן. שם (כג) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. שאלת, בישראל אחד שקנה עם גוי אחד מחיר של צידת הדגים, שאין מי שיצוד דגים מן הביברים אלא הם ושלוחיהם דוקא, והם מוכרים שם הדגים ושולחים ג"כ לכרך למכור שם הדגים. ובשבת ג"כ האומנים הרגילים לצוד בכל יום, הם צדים בשבת, והגוי שותפו של הישראל הוא עומד שם ומוכר ושולח כמו שעושה בחול. מהו הדין בזה, אם יש צד איסור לישראל בזה או לא, אם משום הצידה שצדים העכו"ם בשבת דהוו להו שלוחו, ואם משום שותפו ששוכר ומקבל מעות בשבת. תשובה. הנה בדין זה של הצידה שצדים שם בשבת, נראה דשרי, שהרי הביברים אינם קנויים גופם לישראל, אלא הביברים הם של המלך, אלא שהם קונים ההורמנא שלו שאין שום אדם צד משם ומוכר אלא הם בלבד, שכן המלך לא מכר להם אלא לענין ההפסד והריוח, אבל לא לענין שיבטלו הצידה, ואם ירצה קונה המחיר שלא לצוד כלל ושלא למכור, זה ודאי אי אפשר כלל שיבטלו בני המדינה והעיירות אכילת הדגים, ואף אם יכול לבטל בדרך המקרה וההזדמן, מכל מקום בדרך קביעות לבטל כל יום שבת ויו"ט אי אפשר. וג"כ האומנים ונעריהם שצדים הדגים בשבת לאו שליחותיה דישראל קעבדי, אלא שליחותייהו דהמלך ובני המדינה קעבדי, וישראל אין לו כי אם דמים בלבד, וזה היא קנייתו מאת המלך. ואם משום כליו של ישראל שצדים בהם בשבת, הא קי"ל דאין מצווין על ]שבת יח.[שביתת כלים בשבת. ואע"פ שיכולים להחליף האומנים ולהסירם ולתת אחרים במקומם, מכל מקום אינם יכולים להבטל לגמרי. ואף אם היו הביברים גופם קנוי לישראל, הנה הישראל אנוס הוא בדבר ואין עליו איסור. וכן ראיתי להרשב"ץ ז"ל )ח"ב וז"ל: עוד כתבת, כי באותו מקום נהגו גדולי העיר סימן קס"ז(לאצור בביתם תבואות הערביים, ובעת הזרע מוציאין אותו לזריעה, ומשתתפין עמהם בזרע לזרוע, אם בתורת הלואה אם בתורת מכר אם בתורת שותפות, ולפעמים מודדין להם באמתחתם ]מערב שבת[, ומוציאין אותו ביום השבת. )ממש(והוקשה הדבר בעיניך, לפי שבפירוש אמרו לא ימכור ]שבת יח:[אדם חפצו לגוי וכו' עד כדי שיצא מפתח ביתו. וכתבת, כי עם שאי אפשר לחלוק על הערביים בזה, וא"כ אנוס רחמנא פטריה. עכ"ל. ועוד, דהכא בנדון דידן כפי הדין שרי, שהאומנים שליחותא דנפשייהו קעבדי, שהם יש להם שכר ידוע וקצוב בקבלנות כפי מה שקצוב להם בימים קדמונים, שביום שיהיו הדגים מועטים יקחו דג אחד לכל אחד, ואם יהיו בינוניים, יקחו שנים לכל אחד, ואם יהיו הרבה יקחו יותר, וכהא דקי"ל ]סימן רנ"ב דמותר ליתן בגדיו לכובס ועורות לעבדן סמוך לחשיכה אם ס"ב[קצץ לו דמים, והכא נמי כן. והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת, וגם שיעשה הנכרי מלאכה בביתו. והכא נמי אין ]הגוי[)הישראל(עושה המלאכה בביתו של ישראל, ואינו אומר לו לעשות בשבת, אלא הגוי עושה מעצמו להנאתו ולטובתו. ואע"פ שנאמר שאין זה צנעא אלא גלוי ומפורסם לכל, שהרי מביאין העכו"ם הדגים בשבת ומוכרין אותם במדינה, אפילו הכי שרי, שהרי קי"ל גבי שדה ומרחץ, במקום שנוהגין באריסותא שרי, כמו שכתב מרן סימן זה, ואע"פ שהמרחץ הוא בתוך העיר ושמו של ישראל עליו, כיון דלאריסותא עביד שרי, וא"כ הכא נמי כיון דידוע דלאריסותא קאי, שרי. וכן כתב הרשב"ץ על מקום שנוהגים בו )ח"ב סימן נ"ד(לצוד דגים בסירות דוגה קרוב לחוף הים במקום רואים, וכל בעל מצודה פורש מצודתו ]כל איש יומו[, ויש יהודים שיש להם מצודות ושוכרים עכו"ם לפרוש אותם, ולפעמים תבוא משמרתו ביום השבת, והמנהג במצודות ההם שהמנהיג הדוגית ההיא הפורש המצודה נוטל רביע, והנערים המשרתים ג"כ יש להם רביע, כתב וז"ל: ולפי מה ]שדנת[ דבר זה כשדה ומרחץ, )שהבנת(הדבר פשוט ג"כ להיתר, שהיודע שזו היא ספינתו ומצודתו של ישראל, יודע ג"כ שהעכו"ם אריסו, וכמו שהתירו הגאונים פורני וריחים. ואין לחלק בין אריסות קבועה לשאינה קבועה, וגם כי כל שעת מלאכה זו קבועה היא. עכ"ל. אך מה שכתב עוד שם הרשב"ץ וז"ל: ואם מפני שהעכו"ם הוא פורש אותה בשבת וקי"ל אמירה לעכו"ם שבות, ]שבת קנ.[אי משום הא ליכא איסורא, כיון שקצץ עמו דמים מבעוד יום, במלאכתו הוא עוסק ומותר, דהא קי"ל כבית הלל דשרו ]שבת יז:[ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס מבעוד יום, אע"פ שהוא עושה מלאכתו בשבת, ואע"פ שהוא מכבסן בנהר במקום ראיה, דלא פלוג רבנן, שכל שאינו עושה בביתו של ישראל בצנעא מיקרי, ואין בו משום מראית העין, ואפילו בקבלנות, וכל שכן בנדון הזה שאין זה קבלנות בכלים, אלא שהוא עושה מלאכה, שהכל יודעין ששכיר הוא ובא בשכרו, ותולין שכן הוא ולא יבואו לחשוד שהוא שלוחו של ישראל. עכ"ל. קשה לי, דהתם בכלים לכובס הוא נותנ)י(ם לו בסתם, ואף שיודע הישראל שהכובס יכבסם בשבת, מכל מקום הדבר הוא ברשות הגוי, ואם היה רוצה הגוי יעכבם עד לאחר השבת, אבל הכא אם יבטל הגוי ביום השבת גם למחר לא יקח, שכל אחד רוצה איש יומו והוא ומזלו, . אבל מההיא דמרחץ איכא ראיה שפיר, שאם הוא ()ס"ב לאריסותא עביד שרי, אף שבודאי אינו מבטל בשבת והוא נוטל חלקו עמו כמה שנוטל בשבת, וא"כ הכא בנ"ד מה שצדים העכו"ם בשבת ודאי היתר גמור הוא, ואף שהישראל נהנה ממנו שרי כי ההיא דשדה ומרחץ. אלא דהיתר זה היה אם היו האומנים והנערים מוכרים ומקבלים ועושים הכל ונוטלים רביע או שליש, דהוו להו אריסים ושרי, אבל השתא ששותפו בעל המחיר הוא המוכר והמקבל המעות ועושה מה שצריך, א"כ אתינן לדין ישראל וגוי שהם שותפים בשדה או מרחץ, דאם התנו מתחלה שיהיה שכר השבת לנכרי לבדו ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר, ואם לאו אסור . וא"כ הכא דלא התנו אסור, ואי ]סימן רמ"ה ס"א[אפשר להם לבטל השותפות ולהתנות ולחזור להשתתף כמ"ש מרן סימן רמ"ה , שהישראל הוא כבר כתוב בפנקס המלך ]ס"ג[ואינו יכול לחזור בו, ועוד שכבר לקחו הישראל והגוי ממון ברבית ונתנו למלך, וא"כ אינו יכול עוד להמלט מזה. והנה ,לדעת יש אומרים שהביא מור"ם שם ריש סימן רמ"ה הכא בנ"ד שרי, שכתבו שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו, אבל כששניהם עוסקים ביחד כל ימי החול, ובשבת עוסק הנכרי לבדו, מותר לחלוק עמו כל השכר, דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ואין הישראל נהנה במלאכתו בשבת כיון שאין המלאכה מוטלת עליו לעשות. ע"כ. וא"כ הכא נמי בנ"ד לא קפדי אהדדי שכל אחד מתעסק ביומו, אלא שניהם מתעסקים כאחד, ואה"נ אם לפעמים יתעסק זה ולא יתעסק זה לא קפדי אהדדי, אבל לדעת סברא ראשונה של מרן ש"ע שם משמע דלא מפלגי בהכי . שם (כד) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. ז"ל הלבוש: אמרו רז"ל , שאסור ]מכילתא בא פרשה ט'[לישראל להניח אפילו לגוי לעשות מלאכתו, בין בשבת בין ביו"ט, ואסמכוה אקרא דכתיב "כל מלאכה לא יעשה בהם" , בצירי, משמע כל מלאכה לא נעשית לך, לא ע"י ]שמות י"ב, ט"ז[עצמך ולא ע"י אחרים. ויש אומרים שהוא לימוד גמור ולא אסמכתא, אלא איסור דאורייתא הוא, וכן הוא משמע פשטיה דקרא. לפיכך יש להחמיר בו מאד משום חומרא דשבת,)אבל יש אומרים דהוא דרבנן(.וכו'. ע"ש שם (כה) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. כתב הרב הלבוש, אמרו רבותינו ז"ל , ]מכילתא בא פרשה ט'[שאין להניח אפילו לעכו"ם לעשות מלאכתו וכו', ואסמכוה אקרא דכתיב "כל מלאכה לא יעשה בהם" , משמע ]שמות י"ב, ט"ז[וכו' בין ע"י עכו"ם. ויש אומרים שהוא לימוד גמור ולא אסמכתא, אלא איסור דאורייתא הוא, והכי משמע פשטיה דקרא וכו'. ע"ש. ושורש דבריו הם מהסמ"ג , )לאוין ע"ה ]דף כ"ד ע"ד[(והביאם מרן בב"י סוף סימן רמ"ד. וראיתי להרב אליה רבה בריש סימן זה שכתב וז"ל: עיין בחזקוני פרשת בא פסוק "לא יעשה מלאכה" מה שהקשה לרש"י, דאשתמיטיתיה דברי סמ"ג ולבוש אלו. ]לחזקוני[גם מצאתי בספר יראים , הא דאמרו )סימן קי"ג ]השלם סימן ד"ש[(אמירה לעכו"ם שבות, כשאינו מלאכת ישראל וכו'. ]שבת קנ.[מכל מקום מהפוסקים משמע דלעולם דרבנן. עכ"ל. ומה שהקשה לחזקוני מהלבוש, הוא אגב שיטפיה, דהחזקוני קדם בזמן להלבוש, וכבר ראיתי חזקוני שנדפס בוינציא שנת רפ"ד, וכמדומה לי שהוא קדמון הרבה, ואין להאריך כאן בזה. ותו קצת קשה עליו, דלא זכר דמה שהקשה החזקוני על רש"י, כן הקשה הרמב"ן על רש"י בפירושו דדברי המכילתא אסמכתא. ]עה"ת שם[וחזה הוית לרבנו ישעיה הראשון בתשובותיו כ"י )סימן ק"ב(שכתב וז"ל: ומה שכתבת אלי מדתניא במכילתא לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה העכו"ם, דאלמא מן התורה אסורה האמירה לעכו"ם. למה לא ראית סיפא דההיא מתניתא דמסיק, דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר אינו צריך. ומפני שראיתי ברייתא זו משובשת בספרים, הוזקקתי לכתוב גירסתה ופירושה כפי מה שנראה לי, הכי גרסינן, כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך, אבל יעשה עכו"ם מלאכתך. פירוש, דהאי לא יעשה לא בא לאסור מלאכת העכו"ם, אלא שלא יניח חבירו לעשות מלאכתו, שלא יאמר אם הוא רוצה לעבור אין אני זקוק לו, בא להזהיר על כך, אבל לעולם מלאכת העכו"ם מותרת, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה, הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה עכו"ם מלאכתך דברי ר' יאשיה, פירוש, למדנו לא תעשה דיו"ט מתעשה דששת ימים, מה תעשה דששת ימים לא חלקת בו אלא בין הוא בין ע"י חבירו בין ע"י עכו"ם מותר, אף לא תעשה דיו"ט לא תחלק בו, אלא בין הוא בין ע"י חבירו בין ע"י עכו"ם אסור. ר' יונתן אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר "זכור את יום השבת ]וגו'[ ששת" וכו' , והלא דברים ט'[-']שמות כ', ח קל וחומר, ומה שבת החמורה אין אתה מוזהר על מלאכת העכו"ם, יו"ט הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת העכו"ם. פירוש לא הוצרך הכתוב לכתוב לא יעשה לאסור מלאכת העכו"ם, שהרי בשבת החמורה כתיב "לא תעשה וכו' וגרך וכו'" דוקא, אבל עכו"ם מותר, כל שכן יו"ט ]שם פסוק י'[הקל. והאי דכתיב כל מלאכה לא יעשה, לא הוצרך לכך, אלא ארחיה דקרא הוא לאשתעויי הכי. אי נמי בא להזהירו על חבירו, שאם רוצה לעבור ואינו שומע לו, שלא יניחנו לעשות במלאכתו. נמצא שר' יאשיה ור' יונתן חלקו בדבר זה, וכל סוגיא דתלמודין כר' יונתן אתיא. עכ"ל. וגם הרא"ם השיג על הרמב"ן דר' יונתן פליג, ]בפירושו עה"ת שם[ומשמע דלר' יאשיה הוי מדאורייתא, וקי"ל כר' יונתן, ודבריו הם כדברי רבנו ישעיה הנזכרים. ועל פי דברי רבנו ישעיה הנזכרים, אין אנו צריכין לומר דרש"י נקט מילתא כרבי יאשיה דלא כהלכתא, אלא אפשר דמה שכתב רש"י ע"י אחרים, היינו על ידי ישראל אחר, וכמו שכתב רבנו ישעיה בסוף דבריו לדעת ר' יונתן לפי האמת. והרב צידה לדרך כתב דדברי רש"י הם דלא כהלכתא, ולי ההדיוט נראה כמו שכתבתי. ודע דיש נוסחא בילקוט משובשת, ונראה מדברי הרב מגן אברהם בספרו זית רענן דמקיים ]פרשת בא דף ט"ו ע"ד[אותה. גם איזה אחרון הואיל הלך אחר גירסת הילקוט, ונעלם מהם דברי הסמ"ג וספר יראים ומרן ב"י. גם מהרב זית רענן פרשת נעלם עוד דברי הרמב"ן והרא"ם. ועיין בפסיקתא ]זוטרתא[אמור . ]עה"פ ששת ימים תעשה מלאכה[והרמב"ן בהשיגו על רש"י כתב, דברייתות אלו מטעות אין נימא דאפילו הרא"ם, לכתבן כפשטן. והשיב דהברייתא דרך אסמכתא, למה אין לכתוב ברייתות אלו כפשטן, והלא אף אם ילקחו כפשטן ויחשוב דהוא איסור דאורייתא, מעליותא היא ולא גריעותא, ולא נפיק מינה חורבא. ושמעתי שהקשה הרב כמה"ר יעקב ן' פורנה, דהרי פסק הרמב"ם ספ"ב דממרים, דהאומר בשר עוף בחלב אסור מהתורה עבר על בל תוסיף, ואיך כתב הרא"ם דלא נפיק מינה חורבא. ופריק לה הרב כמה"ר משה הכהן אשכנזי, דשאני התם, דאי בשר עוף מהתורה לקי, ואי מדברי סופרים מכת מרדות, אבל באמירה לעכו"ם אין הפרש, דעקימת שפתים לא הויא מעשה . שם (כו) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. בט"ז מביא בשם סמ"ג , )סוף סק"ג(]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[דמלאכה ע"י נכרי לישראל בשבת הוא דאורייתא. עכ"ד. וצל"ע, מלשון הסמ"ג נראה דאין ולאו ורפיא בידיה, כי ז"ל הסמ"ג במנין הלאוין סימן ע"ה: תניא במכילתא פרשת בא , ]פרשה ט'["כל מלאכה לא יעשה בהם" , לא תעשה אתה ולא ]שמות י"ב ט"ז[יעשה חברך ולא יעשה נכרי מלאכתך. משמע מכאן שאסור לישראל להניח לנכרי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא, אבל אם מסר לו הישראל המלאכה מערב שבת מותר, ובלבד שיהיה בביתו של נכרי. אמנם י"ל שהוא אסמכתא בעלמא, שאם היתה מן התורה, לא היו מתירין חכמים לעשותה אף בביתו של נכרי אף מסרה מערב שבת, ולשון לא יעשה הכתוב בתורה, מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה. עכ"ל. מכותלי דבריו ניכר שאינו ברור לו אם מלאכת ישראל ע"י נכרי דאורייתא או דרבנן. והרמב"ן פרשת בא , האריך על הברייתות )שם(השנויות במכילתא שם מוטעות הן, ואין ראויין לכותבן כפשוטן בלתי שמפרש שהן אסמכתא בעלמא. והרא"ם ]בפירושו עה"ת שם[חולק על הרמב"ן, ומפרש דפליגי במכילתא בזה, לר' יאשיה אסור מן התורה, ולרבי יונתן מדרבנן, וקיי"ל כר' יונתן. וכן נראה מהרב רמ"פ המפרש את המכילתא. ע"ש. ולפי גירסת הילקוט שמעוני משמע בין לר' יאשיה ובין לר' יונתן אינו ]שמות רמז ר"א[אלא שבות דרבנן, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ועיין . אמנם לפמ"ש הסמ"ג בזית רענן למג"א ]פרשת בא דף ט"ו ע"ד[בלאוין סימן קפ"ד , אמר לנכרי חסום פרתי ודוש ]דף ס"ב ע"ב[בה היא בעיא במסכת בבא מציעא ולא נפשטה, הלכך )דף צ' ע"א(אסור ואינו לוקה. עכ"ל. מדכתב אסור ואינו לוקה, משמע אמירה לנכרי בשבת ויו"ט במלאכת ישראל איסור תורה, כמ"ש הט"ז בשם סמ"ג. יען גם דברי סמ"ג אלו הניח המשנה למלך בצ"ע, כמבואר פי"ג מהלכות שכירות הלכה ג'. ואחרי בינותי בספרים מצאתי ראיתי שמר זקני בעל אליה רבה ריש סימן רמ"ג, הביא גם בשם ספר יראים , הא דאמרינן )סימן קי"ג ]השלם סימן ד"ש[(]שבת אמירה לנכרי שבות, כשאינו מלאכת ישראל, כגון שאומרים קנ.[לנכרי עשה האש שלך לצרכי, אבל להוציא קדרות של י שראל מן הגחלים דישראל, אסור מדאורייתא. עכ"ל. ויש לעיין בזה עם האיבעיא שם מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה כו'. ועיין בשטה מקובצת שם. ואין לי להאריך בזה, כי לדעת רוב פוסקים אמירה לנכרי בכל צד אינה אלא שבות דרבנן. שם (כז) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. בט"ז רק כו'. ומה שכתב אלא דצ"ע דסמ"ג )סק"ג(כתב דמלאכה ע"י נכרי לישראל הוי ]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[דאורייתא, לענ"ד אין כן דעת הרמב"ם, שכתב בפרק ו' מהלכות שבת הלכה א' וז"ל: אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת כו', ודבר זה אסור מדברי סופרים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן. עכ"ל. הרי דסבר הרמב"ם בהדיא שהוא רק מדרבנן, וגם האליה רבה ותוספת שבת ]סק"ח[]סק"ד[דחו דבריו דלא קיי"ל כהסמ"ג. ועיין בב"י בסימן רמ"ד שהביא לשון הסמ"ג, דמשמע שהסמ"ג עצמו הוא כמסתפק בדבר. ]סק"א[כתב, דבמכילתא ובברכי יוסף שכתב ]בא פרשה ט'[כר' הסמ"ג פליגי ר' יאשיה ור' יונתן, וסוגיא דתלמודין ]שבת קנ.[יונתן אתיא, דדוקא לר' יאשיה הוי דאורייתא, אבל אנן קיי"ל כר' יונתן. ע"ש היטב. שם (כח) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. עיין דהא קי"ל כרב דכל מה שהקשה הט"ז )סק"ג(]שבת קמו:[מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, ואין לומר דבאיסור דרבנן שרי, שהרי כתב הסמ"ג ]לאוין דמלאכה ע"י עכו"ם אסורה מן התורה. ע"ש. ע"ה דף כ"ד ע"ד[ולשון הסמ"ג: במכילתא "כל מלאכה לא יעשה ]בא פרשה ט'[בהם" , שלא יעשה הגוי מלאכתך, משמע שאסור ]שמות י"ב, ט"ז[לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו, אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא היא, שאם היא מן התורה לא היו חכמים מתירין אפילו בביתו של גוי, ולשון לא יעשה הכתוב בתורה משמע קצת שהיא דרשא גמורה. ע"ש. כנראה שמכריח דהוו מדרבנן, משום דאם הוה איסור תורה ואסרו בקבלנות מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור, וכן פירש הרב נשמת חיים בלאוין ע"ה )דף ל"ג ]ע"ג[(. ע"ש. וא"כ זהו ההכרח שכתב הט"ז. מיהו היא גופא קשיא על הסמ"ג, כיון שהכריח לבסוף דמשמע שהיא דרשא גמורה, איך איתנח ליה מאי דלא אסרו אפילו בחדרי חדרים. ושמא י"ל כיון דאינו מפורש בתורה, אע"ג דהיא דרשא גמורה הקילו גביה. כהאי גוונא עיין להרשב"א בחדושיו לגיטין בפרק הניזקין . ע"ש. ועיין בספר יראים )דף נ"ג ]ע"ב ד"ה משום[()סימן שכתב, דמה שאמרו אמירה לגוי שבות, קי"ג ]השלם סימן ד"ש[(היינו דוקא במלאכת הגוי, אבל במלאכת ישראל אסורה מן התורה, כדדרשינן במכילתא "כל מלאכה לא יעשה בהם" לא יעשה הגוי מלאכתך. ע"ש. וקשה, דבשבת בפרק שואל )דף ק"נ אמתניתין לא ישכור פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו, ע"א(]פריך[פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו, אמר רב פפא, חבירו נכרי. מתקיף לה רב אשי, אמירה לגוי שבות. הרי אפילו במלאכת ישראל אמרינן אמירה לגוי שבות. והרא"ם בפרשת בא ]י"ב, ט"ז[כתב, דמה שמפורש במכילתא דאמירה לגוי שבות מן התורה היינו דוקא לר' יאשיה, אבל לר' יונתן דאמר אין צריך פליג על ר' יאשיה, וס"ל אמירה לגוי שבות אינה אלא מדרבנן. ע"ש. ובזה ניחא דלא תקשה לסברת הסמ"ג דאמירה לגוי שבות אסורה מן התורה איך יתיישב עם הסוגיא דפרק שואל דמשמע דרבנן, די"ל דההיא אליבא דר' יונתן, ודברי הסמ"ג אליבא דר' יאשיה. ובזה ניחא מה שהקשה הרב נשמת חיים מדאיתא בפרק ]שם ע"ד[מפנין , כל שאין בו משום סכנה אומר )שבת דף)קנ"ה(]קכ"ט ע"א[(לגוי ועושה, ואם איתא כיון דאיכא איסור תורה היכי שרינן ליה, מאחר דקי"ל כל איסורין שבתורה לא הותרו אלא לחולה שיש בו סכנה. ע"ש. די"ל דההיא כר' יונתן דס"ל אמירה לגוי שבות אינה מן התורה. שם (כט) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. ואז אסור דהוה כשלוחו.)ודע דשבות דאמירה לעכו"ם, דעת הסמ"ג דהוה דאורייתא משום ]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד["מלאכה לא יעשה" , ורוב הפוסקים הסכימו דלא ]שמות י"ב, ט"ז[הוה רק דרבנן, ואדרבה קיל טפי דהוה רק אמירה)עיין סימן שי"א ס"ב (. ורש"י כתב בעבודה זרה ]בהגה[]טו. ד"ה כיון דזבנה[דהטעם דשבות דאמירה לעכו"ם הוא משום "ודבר דבר" ]ישעיה , ועיין בסימן ש"ו. ולפי"ז יש לעיין אמאי אסור כשעושה נ"ח, י"ג[המלאכה מעצמו, דלא היה רק הרהור דמותר בשבת. וק"ל .(,ואף שצוה לו קודם השבת אסור, עיין בב"י סימן ש"ז.)א"ה עיין בהלכות ריבית דיש שליחות לעכו"ם קס"ט[-]סימנים קס"ח לחומרא, וא"כ אמאי קיי"ל דשבות דאמירה לעכו"ם הוא דרבנן. ועיין במשנה למלך בהלכות ריבית פ"ב ]הלכות מלוה ולוה פ"ה . וי"ל דהא דשליחות לעכו"ם לחומרא הוא מדברי סופרים(. הי"ד[שם (ל) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. כתב הרב הלבוש ז"ל, ארז"ל שאין להניח ]מכילתא בא פרשה ט'[אפילו לגוי לעשות מלאכתו וכו', ואסמכוהו אקרא דכתיב "כל מלאכה לא יעשה בהם" , משמע וכו' בין ע"י גוי. ]שמות י"ב, ט"ז[ויש אומרים שהוא לימוד גמור וכו'. ע"ש. וכ"כ הגאון הסמ"ג ז"ל . ודרשת רז"ל הלזו הוא במכילתא )לאוין ע"ה ]דף כ"ד ע"ד[(סדר בא. והאריכו למעניתם רבנן קמאי ז"ל בגירסתה ובפירושה, ]סק"א[, ובמחזיק ברכה סימן עיין לה"ה ברכי יוסף ז"ל סימן זה )אות ד'(, ולהרב המפורסם מוהר"י נג'אר ז"ל בספר שבות רמ"ד יהודה , ובהשמטות שם . ולמרן )דף י"ג ע"ג ואילך(]דף קל"ח ע"א[מלכא מוה"ר הגדול כבוד מורנו הרב חיים אבולעפיא ז"ל בספר )דף ג"ל ע"ג(. נשמת חיים בחדושיו על הסמ"ג ז"ל שם (לא) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. הרב תוספת שבת ז"ל בריש סימן זה, אסף וקבץ דינים רבים בחכמתו הרמה בדיני אמירה לגוי, ובתוך דבריו כתב, דהגם דמדינא אסור לומר לגוי בפירוש שיעשה מלאכתו בשבת ואפילו קצץ, דחשיב הגוי שלוחו ממש, מכל מקום ישראל אחר ודאי שרי לומר לגוי עשה מלאכה זו בשבת, כיון דהוא אינו נהנה ממלאכה זו כלל. ומכח זה עלה ונסתפק בגוי העושה מלאכת אשת איש שאין לבעלה רשות בנכסיה לא בפירות ולא בירושה, אי רשאי הבעל לומר לגוי בשבת עשה מלאכתה. וכתב דלכאורה רשאי הוא, דהרי הוא כאיניש דעלמא לגמרי. וראיה מהא דפרק חזקת הבתים , אין מחזיקין בנכסי אשת )]בבא בתרא[ דף נ' ע"ב(איש, לפי שהאשה סומכת על בעלה שהוא ימחה בשבילה, ופריך מהא דאמר רב אשת איש צריכה למחות. והקשו בתוספות )ד"ה דלוקמה כגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, דאז במאן(אין לו חלק בהם ושוב אינה סומכת עליו, ותירצו דמכל מקום כיון דאם מתה יורשה, אכתי היא סומכת עליו. ע"ש. ודקדקו מדבריו הרב הסמ"ע ז"ל בחו"מ והרב חלקת )סימן קמ"ט ]סק"י[(מחוקק ז"ל באה"ע , דאם הוא כתב לה דין )סימן פ"ז ]סק"ד[(ודברים אין לי בנכסיך לא בחייך ולא במותיך דתו אין יורש אותה, אז מחזיקין בנכסיה, כיון דאין לו חלק בהם כלל. ע"ש. וא"כ ק"ו הוא, דאם אמרו בכהאי גוונא דאין הבעל חושש עליהם אף אם ישלוט זר בנכסיה, כל שכן שאינו חש לזרז את הגוי שימהר לעשות מלאכתו, והו"ל כאיש אחר לגמרי, ושרי ליה לומר לגוי לעשות מלאכתה. ואחר שנשא ונתן בדברי הפוסקים ז"ל בזה, כתב דיש לדחות קצת ולומר, דנהי דלענין חזקה בכה"ג תו אינה סומכת על בעלה דילמא לא יחוש בתקנתה, מכל מקום הכא יש לאסור, דאם יאמר לגוי עשה, מוכחא מלתא טפי דניחא ליה בתקנתא דידה אף שאין לו שום הנאה מהם, דאשתו כגופו דמיא, והדבר תלוי ברפיון ויש להחמיר. עש"ב. ולע"ד אחהמ"ר אין דחייתו מספקת, שאם אתה אומר דכל שאומר לגוי שיעשה מלאכה מוכחא מלתא דניחא ליה בתקנתא, א"כ הוה להו לרז"ל לחלק באמירה על מלאכת חבירו בין חבר לחבר, ולומר דאם הוא אוהב דבק מאח שאוהבו כגופו, ליתסר אמירתו, דכיון שאוהבו ביותר מאהבת נשים, כשמצוהו על מלאכתו איגלאי מלתא דניחא ליה בתקנתא דחבריה והוי שלוחו ואסיר, מדהתירו בכל מלאכת חברו ולא חילקו, שמע מינה דאין מקום לחלק בכך. וממילא גם באשתו בכהאי גוונא שסילק עצמו מפירות וירושה שרי לפי זה. ואולי דמשום הכי כתב דיש לדחות קצת וסיים דתלוי ברפיון, שאין החילוק כל כך ברור כמדובר. מיהו לפק"ד טפי הוה ליה לדחות, דאין היתר זה אלא לדעת התוספות ז"ל ודעימיה, דסבירא להו דכי לית לבעל לא פירות ולא ירושה תו אינה סומכת עליו במחאה, משום דהוי לה כאיש זר דלא קפיד אם יאכלו זרים יגיעה. ועינא דחזי דאין סברתם הלזו מוסכמת מתרי אנפי, חדא, שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה והביאה מרן ז"ל בב"י )ח"ג סימן קפ"ו()]חו"מ[ סימן קמ"ט , על אחת מטענות השואל שטען להעמיד חזקת מחודשין ד'(המחזיק בנכסי אשת איש דנדונו וז"ל: והטענה שטען שאין הבעל אוכל פירות, ולא אמרו שאין מחזיקין בנכסי אשת איש שהיא סומכת על הבעל, היינו בנכסי מלוג שיש לבעל פירות בהם, אבל שמעון בעלה אין לו פירות בקרקעות אלו, אני אומר שאפילו היה הדין כן, כאן אני רואה לפי לשון המתנה שהבעל דרכו לאכול פירות וכו'. ולא עוד אלא שאפילו היא אוכלת פירות, הבעל לה כאפוטרופא וכבן בית המפקח על נכסיה, וכל כבודה בת מלך פנימה וסומכת על הבעל שיפקח על נכסיה וימחה במי שראוי למחות וכו'. ע"ש. הרי בהדיא דס"ל להרשב"א ז"ל דלא כהתוספות, ונקיט לדינא דאפילו שאין הבעל נהנה כלום מ נכסיה, כיון דאין דרכה להתבזות דכל כבודה וכו', אפילו הכי סומכת על בעלה, וכמו שכתב שם הרב תוספת שבת ז"ל משם הרב בית שמואל ז"ל דדחה סברא זו, ]סימן פ"ז סק"ג[והעלה דאפילו אם אין לבעל שום הנאה הוא מוחה מדין אפוטרופוס, דלא כהתוספות. והרב תוספת שבת הוכיח דהתוספות לא ס"ל טעמא דאפוטרופוס. ואחהמ"ר אכתי קשה, דכיון דאין סברת התוספות מוסכמת, היכי יליף מהתם להתיר בפשיטות לכ"ע, וכן ראיתי לאריה דבי עילאי הרב הגדול בספר אכתי אית ליה הנאה מינה, שהרי אינה מקפדת עמו אם יאכל פירותיה, וגם אם מתה, אף דלא יירשנה הוא מ"מ יירשנה בנו הנולד לו ממנה, ואכתי סומכת עליו. ותו, דלבר מן דין הרי מה שכתב לה דין ודברים, הוא להנאתה ולטובתה, וכיון שכן פשיטא ודאי דהרי הוא מפקח על נכסיה כאפוטרופוס שלה וכו', ודכוותה כתב הרשב"א בתשובה וכו'. ולפי טעמים אלו, אף שנתחייב בלשון חיוב דאם מתה אינו יורשה, אין מחזיקין בנכסיה, דמכל מקום היא סומכת עליו וכו'. ע"ש. הנה דמקשה על שיטת התוספות מתרי טעמי, חדא, דעל כל פנים הוא נהנה גם אחר הסילוק והיא אינה מקפדת. ותו, דאפילו לא יהנה, סומכת עליו שימחה מדין אפוטרופוס. והנה טעמא קמא שנהנה הבעל אף אחר הסילוק, הגם דלא כתב מאן הוא מארי דהאי סברא, מבואר הוא בדברי הרמב"ם פי"ג מהלכות טוען , שמנה שם אלו שאין להם חזקה, ]ה"א[ומכללם האיש בנכסי אשתו. והטעם, שכל אחד מאלו אין מקפידין זה על זה, לפיכך אין אכילתם ראיה אף על פי שלא מיחו בהם הבעלים, והיינו אף על פי שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה ושלא יירשנה כמ"ש שם בהלכה ח', וכ"כ הגאון מוהר"י ן' מיגאש ז"ל, הובאו דבריו בשיטה מקובצת לה"ר בצלאל ז"ל שם בדף הנזכר, דאפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דלית ליה פירי, כיון דבעלה הוא לא קפדה עליה במאי דאכיל מדילה. ע"ש. הרי דממה נפשך על הבעל למחות, אי לא אכיל מוחה מדין אפוטרופוס, ואפילו התנה שלא יהנה, כיון דאינה מקפדת אם יהנה הרי הוא מוחה מצד הנאתו, וכל זה דלא כהתוספות ז"ל. ובר ,מן דין לפק"ד יש לגמגם עוד על דברי התוספות הנזכרים מההיא דאמרינן פרק חזקת גבי האומר תנו מנה )דף מ"ג ע"א(לעניי עירי, דקאמר התם שאין דנין בדייני אותה העיר, ושקיל וטרי ומסיק ואיבעית אימא לעולם כדקתני עניים ממש, ובעניים דרמו עלייהו וכו' לעולם דקייץ להו וניחא להו דכיון דרווח רווח. ופירש רשב"ם ז"ל, לעולם דקייץ להו, ואפילו הכי ניחא להו לדיינים שינתן המנה לעניים, דכיון דרווח, שיש להם מעות רווח, כלומר הרי יש להם מעות, ולמה יתנו כלום כל זמן שאינן צריכין. ע"כ. והא דאמר בש"ס בעניי דרמו עלייהו, כתב הר"ב בשיטה מקובצת משם ]הרא"ש[ ז"ל ]שם ד"ה ואיבעית[)הרא"ם(, דאיירי כשהחיוב מוטל עליהם לזונם ולפרנסם, ]כלל ג' סימן י"ג[אי נמי באתרא דכייפי על הצדקה. ע"ש. הרי שהוא מחוייב לזונם כמו שמחוייב הבעל לזון את אשתו, דלא מצי לאשתמוטי מינה, ואפילו הכי קאמר בש"ס דחשיב הנאה לנותנים אם יזכו העניים במנה, דכל דאית להו לעניים רווחא משתרשי הנותנים. וא"כ הכא נמי נימא דאפילו דסילק נפשיה הבעל מנכסי אשתו בחייה ובמותה, תהא סומכת האשה על בעלה שהוא ימחה, דניחא ליה שלא יזכו אחרים בקרקע שלה מצד הנאה זו, דכיון דרווח רווח, שכל זמן שיש לאשה הרווחה מצד עצמה לא תדחוק לבעלה על מלאכת אשתו וישביחו נכסיה, הגם שהוא לא יהנה מהם, כיון דעל כל פנים היכא דרויחא לה יקל מעליו בצד מה מחיובו, וכן מהשני טעמים אחרים יש להכריע כן לע"ד כנזכר. ודוק. שם (לב) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. כתב הטור, לא ישכור אדם מרחץ כו'. נ"ב: עיין מה שכתב )בסוף סק"א(מה שהביא מהרא"ם הלבוש . ועיין בברכ"י )בס"א(שכתב, דאפילו נימא דהברייתא ]שמות י"ב, ט"ז[]מכילתא בא פרשה דרך אסמכתא, למה אין לכתוב כו' ויחשוב דהוא איסור ט'[דאורייתא, מעליותא היא כו'. והביא ]קושיא[ אחת )מקשא(ממהר"י ן' פורנה, מהא שכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות ממרים , דהאומר בשר עוף בחלב אסור מהתורה דעבר על בל )דין ט'(תוסיף כו'. וע"ש. ואנכי לא ידעתי למה לא זכר ש'ר דהראב"ד שם חלק על דברי הרמב"ם, וכתב שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה, אין בו משום בל תוסיף, אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה כו'. וע"ש. והיינו כסברת הרא"ם. ומר ניהו הברכ"י בספר נחל שורק בהפטרת ויחי, זכר עשה לדברי הראב"ד שם. ואולם ע"ש בכסף משנה במה שכתב על דברי הראב"ד, עד לא ידע טעם לסברתו. וע"ש בלחם משנה. מה שכתב בזה, ועיין בספר גזע ישי ז"ל )אות האלף סימן קע"ו(ובמאי דפריק לה כמהר"מ הכהן אשכנזי , ע"ש ]הובא בברכ"י שם[דאין ישובו מספיק. ואיהו מפרק קושיית מהר"י ן' פורנה ז"ל שפיר. עש"ב. ועיין בספר חזון נחום זיע"א במסכת זבחים )]פ"ח מה שכתב על דברי הרמב"ם והראב"ד הללו, מ"י[ דף כ"ט ע"א וב'(ובמ"ש שם בדברי הראב"ד שאין בל תוסיף אלא במוסיף על מצות עשה המפורש בתורה דוקא, ולא במצות לא תעשה כו'. עש"ב. יש לפרש הכי כוונת הכתוב שם בהפטרת ויחי, "ושמרת את משמרת ה' כו', ככתוב בתורת משה, למען תשכיל את כל אשר תעשה" כו' , דהיינו במצות עשה דוקא ד'[-'א' ב', ג-]מלכים לקיים המצוות ככתוב בתורת משה, ודלא להוסיף עלה. שם (לג) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. ]הערת מהרש"ם: עיין בט"ז , הביא מהב"י )סוף סק"ג(בשם סמ"ג , דמלאכה ע"י עכו"ם ]סימן רמ"ד[]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[אסור מן התורה, ובקצץ אסור מדרבנן. ובספר יראים )סימן קי"ג כתב, דבעושה העכו"ם בשל ישראל הוי מן ]השלם סימן ד"ש[(התורה, ואם עושה בשל עכו"ם, אף שעושה בשליחות ישראל הוי רק מדרבנן. אבל דעת רוב הפוסקים דבכל ענין הוי רק מדרבנן[. שם (לד) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. וכתב הלבוש וז"ל: אמרו רז"ל, שאסור לישראל להניח אפילו לגוי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת, ואסמכוה אקרא, דכתיב "כל מלאכה לא יעשה בהם" ]שמות י"ב, בציר"י, משמע כל מלאכה לא תהיה נעשית לך, לא ע"י ט"ז[עצמך ולא ע"י אחרים, בין ע"י ישראל בין ע"י גוי. ויש אומרים שהוא לימוד גמור ולא אסמכתא אלא איסור דאורייתא הוא. וכן משמע פשטיה דקרא, לפיכך יש להחמיר בו מאד משום חומרא דשבת וכו'. ע"כ. ושורש דרשה זאת היא במכילתא סדר בא אליבא ]פרשה ט'[דרבי יאשיה, אבל רבי יונתן פליג, וסבירא ליה דלא בא הכתוב אלא להזהיר שלא תהיה נעשית לא על ידו ולא על ידי חברו, כאשר עיניך תחזינה מישרים בנוסח המכילתא המובא בספר שבות יהודה , ובספר הנדפס מחדש קובץ ]פרשת בא פרשה י'[קטן עם פירוש מדות סופרים, ובדברי הראשונים שהביא דבריהם ]סק"א[. הרב הגדול חיד"א ז"ל בספר ברכי יוסף בסימן זה ועיין להרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה סדר בא , ]שמות י"ב, ט"ז[שנראה שהיה לו גירסא אחרת בברייתא זו, ועיין שם שיש טעות סופר וניכר בסיום דברי רבי יאשיה, דצריך לומר אבל יעשה הגוי מלאכתו וכו'. ועיין גם כן להר"ן בחדושים למציעא גבי חסום פרתי ודוש בה, )דף)ע"א( ]צ'[ ע"א ]ד"ה מהו שיאמר[(והביאו דבריו הרב רבנו בצלאל בשיטה מקובצת שם, והרב נמוקי יוסף בחדושיו על ההלכות שם , וכן ]נג. ד"ה ושמעינן מינה[הרוקח , ורבנו אליעזר ממיץ בספר יראים )סימן רצ"ז()סימן קי"ג , והסמ"ג והביא דבריו ]השלם סימן ד"ש[()לאוין ע"ה ]דף כ"ד ע"ד[(מרן הב"י סוף סימן רמ"ד. וכל אלו לא העתיקו כי אם דרשת רבי יאשיה בסתם. ונראה דסבירא להו דלא פליגי כי אם במשמעות דורשין לענין אמירה לגוי במלאכתו, אבל במלאכת ישראל מודו או מדאורייתא או אסמכתא בעלמא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ועיין להרב גזע ישי )סימן)קמ"ו(]קע"ו[ דף קמ"ח , ולהרב שבות יהודה בפירושו שם. ועיין גם כן להרב ע"א וע"ב()סימן רמ"ד סק"ב(ערך השולחן .. ודו"ק והנה הסמ"ג אחר שהביא דברי המכילתא כתב וז"ל: ]שם[משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא, אבל אם מסר לו הישראל המלאכה מערב שבת מותר, ובלבד שיהא בביתו של גוי כאשר . אמנם י"ל שהיא ביארנו בהלכות שבת ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[אסמכתא בעלמא, שאם היתה מן התורה לא היו מתירין חכמים לעשותה אף בביתו של גוי ואף מסרה מערב שבת, ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה. ע"כ. וראיתי בספר דת ודין בתשובה שהקשה, דאיך מכריח )סימן ו'(הסמ"ג שהיא אסמכתא מדהתירו בביתו של גוי, אחר דמה שהתירו הוא דוקא בקיבולת דבדידיה קא טרח, אבל ע"י שכירות אסור כאשר מבואר בירושלמי וכו'. והצריך עיון. ]שבת פ"א ה"ח[ע"ש. ועיין להרא"מ בספר יראים שם, שכתב בתחלה דאיסורו הוי דאורייתא, ויהיב טעמא דמה שהתירו כשמסרה בערב שבת ובבית הגוי, משום דהוי כקיבולת ומיקריא מלאכת הגוי, והביא דברי הירושלמי גם כן. כיעו"ש. וקצת קשה על הרב דת ודין שהיה לו להביאו להסתייע ממנו. ומלבד זה קשה עליו דהיה לו להגדיל תמיהתו על הסמ"ג מיניה וביה, שהוא כתב בתחילה אבל אם מסר וכו' מותר כאשר ביארנו בהלכות שבת, ובהלכות שבת ביאר דלא הותר כי אם בקיבולת משום דבנפשיה קא )לאוין ס"ה(טרח, והביא הירושלמי גם כן. כיעו"ש. וא"כ מאי קא קשיא ליה )דף ל"ג ע"ג(יישב דברי הסמ"ג במה הכא. והרב נשמת חיים שפירש שכוונתו להקשות דבאיסור דאורייתא כל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ]שבת דף ס"ד , וא"כ היאך התירו קיבולת בבית הגוי. זת"ד. ע"ש. ועיין ע"ב[להרב ט"ז בסימן זה שהקשה קושיא זאת מדעתו לפי )סוף סק"ג(דברי הסמ"ג שכתב דאיסורו הוי מדאורייתא. ע"ש. ומזה נראה שאינו מפרש כן בכוונת דברי הסמ"ג. כי על כן נראה לענ"ד לומר, דכוונת הסמ"ג הוי כפשטיה, והיינו דאחר שכתב דמדאורייתא אסור ודינא הוי דאם מסר לו וכו' מותר וכו', ומיירי בקיבולת ושאין גוף ישראל נהנה בשבת מאותה מלאכה, כאשר ביאר בהלכות שבת שיש חילוק בהיתר הקיבולת בין היכא דאין גוף ישראל נהנה מאותה מלאכה בשבת להיכא דגוף הישראל נהנה מהמלאכה, וכגון נכרי שהדליק את הנר דבכל אופן אסור להשתמש לאורו, והביאו דבריו מרן הבית יוסף ומור"ם בספר הקצר בריש סימן רע"ו , והוא משום מה )סעיף א'(שכתב הלבוש דכיון דאסמכוה אקרא דכתיב "לא יעשה" )שם(בציר"י ומשמע ע"י אחרים, בכל ענין אסור. ע"ש. ועיין ג"כ )כלל ד'(. חזר בו וכתב, אמנם י"ל תוספת שבת בריש סימן רמ"ג שהיא אסמכתא בעלמא וקרא לאו להכי אתא, ועיקר איסורו אינו אלא מדרבנן גזרה שמא יבואו לעשות מעצמן, ומשום הכי היכא דליכא למיגזר לא גזרו, אבל אי לא הוי אסמכתא אלא מן התורה אסור, לא היה להם לחכמים להתיר אף בבית הגוי ומסרה מערב שבת אף דמיירי בקיבולת, וכיון שכן דגם קיבולת אסור, ומשמעות הכתוב לא יעשה דקפיד על המלאכה שלא תהיה נעשית לו בשבת בשום אופן, לא היה להם לחלק בין קיבולת דהגוף נהנה ממנו לקיבולת דאין הגוף נהנה, דבדאורייתא אין שייך לחלק. ועיין מה שכתב הרב תשובה מאהבה על דברי )]ח"ב[ דף י"ח ע"ב(הרב חוות יאיר , כי יש להשיב על דבריו לפי ]חאו"ח סימן מ"ט[האמור. ודו"ק. וכיוצא לזה כתבו התוספות בחגיגה )דף י"ח ע"א והסמ"ג בעצמו לקמן גבי חול ]ד"ה חולו של מועד[(]דף כ"ח ע"ב[המועד, דכל המקראות שהביאו התנאים לאסור מלאכה בחול המועד אינו אלא אסמכתא בעלמא, דאי מדאורייתא לא היו מקילין חכמים בכמה מלאכות ולחלק מלבם בין דבר האבד ושאינו אבד, דבדאורייתא אין שייך לחלק וכו', ומה שאמרו בפרק נראה כוונת הרב ז"ל על מה שכתב קודם לכן שיש חילוק בהיתר הקבולת אם גוף הישראל נהנה מהמלאכה או .'נדפס לקמן בסימן רמ"ד אות ג מי שהפך דאיסור מלאכה בחול המועד הוי ]מועד קטן דף י"א ע"ב[דאורייתא, רצונו לומר דסמכינן לה אקראי דאורייתא. זת"ד. ע"ש. ולפי זה יכולים אנחנו לומר דהסמ"ג נטה דעתו לזה דהוי אסמכתא מכח הכרח הנזכר, וכסברתו ממש גבי חול המועד. ומה שכתב בסוף דבריו, ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה, אין כוונתו אלא להרגש בעלמא, דלמה רבותינו ז"ל לא תפסו דרשה זאת לדרשה גמורה ולאסור בכל מיני קיבולת אחר דפשטיה דקרא מוכיח קצת לזה, אבל אין כוונתו להכריח מזו הברייתא כיוון לאסור מלאכת ישראל ע"י הגוי דאורייתא, היפך ממה שנראה מדברי רבותינו ז"ל שהוא מדרבנן, דאל"כ לא היו מתירין וכו', דהרי זה דומה למה שכתב הרב נמוקי יוסף בריש פרק השואל ]בבא מציעא נה. ד"ה אפוטרופוס[על מה שכתב ר"ח בהפרת נדרי אשתו ע"י שליח כרבי יאשיה משום דקראי דייקי כוותיה, שהאחרונים ז"ל כתבו דלא מיחוור, דכיון דלא איתמר הכי בגמרא להדיא, לית לן למימר הכי מסברא דנפשין. ע"כ. ומכל שכן הכא דמדברי רז"ל מוכח להיפך, שצריך לומר דאינהו ידעי טפי דלאו דרשה גמורה הוא, או משום דאורחיה דקרא לאשתעויי הכי, או שבא להזהירו על חבירו במלאכתו על דרך שכתב רבנו ישעיה הראשון בדעת ר' יונתן. יעו"ש. והשתא לפי מונח זה אין להקשות כלל מדברי הסמ"ג בעצמו שכתב, דבחולה שאין בו סכנה אומר לגוי )בלאוין ס"ה(וע ושה משום שאיסורו מדרבנן, ועיין אליה רבה ונשמת )סק"ח(חיים . וגם ממה שכתב עוד שם גבי גוי שבישל )שם ריש ע"ד(בשבת לצורך עצמו, דיש צדדים לאסור דייקל בעיניו לומר לגוי לבשל בשבת, שאין כאן איסורא אלא מדברי סופרים, וגם לא קשיא ג"כ על הש"ס בעירובין דקרי ליה לאיסור )דף ס"ו ע"ב(אמירה לגוי לצורך ישראל ואף בשבת עצמו שבות דרבנן, כיעו"ש, ובספר בעל הלכות גדולות ריש הלכות מילה , ]עמ' קמ"ו[ובהרי"ף , והרא"ש סוף פרק רבי אליעזר דמילה ]שבת נו.[]שם פי"ט . וכמו כן משאר המקומות שהקשו עליו המפרשים, כיון סימן ב'[שנוכל לפרש דבריו שנטה דעתו למה שכתב דהוי אסמכתא. ומה שתירץ הרב אליה רבה שם על ההיא דחולה, דמיירי )סק"א(במלאכת גוי לצורך ישראל, על דרך שכתב הרא"מ בספר יראים . ע"ש. והוא דוחק, דא"כ לא לישתמיט לשום אחד ]סימן ד"ש[מהפוסקים שיפרש דמה שהתירו ע"י גוי לחולה שאין בו סכנה היינו דוקא בכי האי גוונא. ועיין גם כן מחזיק ברכה סימן רמ"ד )סק"ד(, שכתב בדעת הרא"מ בספר יראים, דמשום דהא מילתא לאוקומי שבות דוקא בשאינה מלאכת ישראל אינה מרווחת, קאמר די"ל דקרא אסמכתא בעלמא. ע"ש. ועיין ג"כ ערוך השלחן . ודו"ק. ()]סימן רמ"ד[ סק"ב אלא דאנכי הרואה להפוסקים ז"ל שכתבו בפשיטות, כי דעת הסמ"ג הוי דמדאורייתא נאסר מלאכת ישראל ע"י גוי, ולדעתם היש אומרים שהביא הלבוש הוא סברת הסמ"ג, עיין ט"ז , ואליה רבה , ותוספת שבת ]סוף סק"ג[]סק"א[]בפתיחה שלפני , וברכי יוסף , וערוך השלחן , ובספר מים רבים הכללים[]סק"א[]שם[, ונשמת חיים . ועיין ג"כ בספר הבהיר )סימן ט"ו וסימן י"ז()שם(הנד"מ להרב כמוה"ר בנימין פונטרימולי ז"ל פנים במשפט )סימן . זולת דהרב דברי יוסף הובאו דבריו בספר ל"ד אות)י"ב( ]י"ג[(מים רבים , והרב שם חדש , והרב הלכה )סימן ט"ז()דף פ"ח ע"ב(ברורה , והרב נהר שלום , שכתבו שהסמ"ג לא החליט )סק"ב()שם(המאמר, אלא ספוקי מספקא ליה אם הוא דאורייתא או דרבנן. יעו"ש. ועיין בספר גזע ישי , ובספר זרע )סימן קע"ו וסימן קע"ז(אמת . גם הגאון תלמידו של הרב נודע ביאודה )ח"א סימן ל"ב()ח"ב דף ט"ו ע"ג(כתב, דמכותלי דברי בספר תשובה מאהבה הסמ"ג ניכר שאינו ברור לו אם מלאכת ישראל ע"י נכרי דאורייתא או דרבנן, אלא דממה שכתב בלאוין קפ"ד ]דף ס"ב ע"ב[משמע דסבירא ליה דהוי איסור תורה וכו'. ע"ש. וראיתי להרב ]המגיה[ בספר נשמת חיים, שתירץ על פי מונח של הרב נשמת חיים ז"ל, מה שהקשה הרב משנה למלך בפרק י"ג מהלכות שכירות על מה שכתב הסמ"ג ]ה"ג[, אמר לגוי חסום פרתי ודוש בה בעיא ולא איפשיטא )בלאוין קפ"ד(, הלכך אסור ואינו לוקה, דאמאי אסור, הוה ליה ]בבא מציעא צ.[ספיקא דרבנן ולקולא, וגם אפילו נפשטה בעיין מהיכא תיסק אדעתין מלקות, דהא עיקר איסור שבות דרבנן הוא. דלפי מונח זה לק"מ, דאעיקרא שבות הוי מן התורה לדעת הסמ"ג. ע"כ. ועיין ג"כ בספר תשובה מאהבה שרצה לתרץ )שם סוף ע"ג(קושיית הרב משנה למלך הנזכר על פי מונח זה. יעו"ש. ואחר המחילה רבה תירוץ זה לא ניתן ליאמר לפענ"ד, דמלבד דאיכא למימר דאפילו נימא דאמירה לגוי במלאכת ישראל הוי דאורייתא, הוא דוקא גבי שבת ויו"ט, דגלי קרא כל מלאכה לא יעשה בהם אפילו ע"י אחרים, ואתי שבת מק"ו, אבל בשאר לאוין מנא לן לאסור מדאורייתא, ובגמרא מעיקרא ]שם[לא איפשיטא ליה כי אם לאיסורא בעלמא מדרבנן. זאת ועוד, דאחר דתלמודא בהאי בעיא נקט כי האי לישנא, מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות הני מילי לענין שבת וכו', ולשון זה קרי בחיל דאינו אלא איסורא דרבנן, וכמו שכתב רש"י שם ]ד"ה , וכמו שמוכח בפסחים , אשר מכח לשון אמירה[)דף ס"ו ריש ע"ב(זה הנאמר בכמה מקומות בש"ס הוא מה שהכריח הרמב"ן ]שם[כסברת מאן דאמר ודעמיה דאמירה לנכרי אפילו במלאכת ישראל אינו אלא איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, כיעו"ש, ומאן דסבר דבמלאכת ישראל הוי איסורא מדאורייתא, מוכרח הוא לאוקומי כל היכא דנאמר בש"ס כהדין לישנא באיסור מדרבנן, כגון במלאכת הגוי וכיוצא, וכמו שכתב בספר יראים )סימן קי"ג . ועיין מים רבים וערוך השלחן ]השלם סימן ד"ש[()סימן י"ז()שם . וכיון שכן, הך בעיא דחסום פרתי ודוש בה, צריך לומר סק"ב(דהסמ"ג גם כן מפרשה דהוא באיסור דרבנן, כגון חסום פרתי ודוש בה תבואתך וכו' וכפירש"י, א"כ עדיין קושיית הרב משנה למלך במקומה עומדת. וזה פשוט. וק"ל. ועדי בשמים דאחר כמה ימים ראיתי בספר גזע ישי )מערכת א'(דשקיל וטרי בסימן קע"ו וסימן קע"ז בדברי המכילתא הנזכרת ובדברי הסמ"ג. כיעו"ש. ואגב ראתה עיני שם בסימן קפ"ב, שהביא דברי הסמ"ג בלאוין קפ"ד ותירוץ הנזכר של הרב הגדול נשמת חיים על קושיית הרב משנה למלך משם הרב שער המלך, והרב ז"ל תמה עליו ככל מה שכתבנו אנן בעניותין כיעו"ש. וששתי ושמחתי שזכיתי לדעתו דעת עליון. אלא שיש להעיר על הרב משנה למלך ז"ל, דהיה לו להקשות גם כן עדיפא מינה, דאפילו נפשטה בעיין ואיסורו מדאורייתא, מלקות ליכא, דבאמירה לגוי ליכא מעשה דאינו אלא דיבור בעלמא, ועיין תוספת שבת ריש סימן רמ"ג. וקי"ל ]מכות לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ולא דמי לחסמה בקול יג:[דלוקה , דהתם בדיבורו לבד איתעביד מעשה ]בבא מציעא צ:[האיסור, שע"י קולו היא נחסמת ונמנעת מלאכול, והוה ליה כאילו הוא עצמו חסמו, וכמו שכתבו התוספות בבבא מציעא )דף והסמ"ג בעצמו בלאוין קפ"ד, וכמו שכתב מורנו צ' ע"ב ד"ה רבי(הרב בספר פני מבין , והרב הגדול )ח"א דף)צ"א ע"ב( ]ל' ע"ד[(חיד"א ז"ל בספר ברכי יוסף סוף סימן רמ"ג , ומה שהביא משמו בספר לימודי ה' . ועיין מש"כ הרב מעשה )דף צ"ט ע"ב(רוקח בריש פרק ו' מהלכות שבת , ועיין נמי )דף קנ"ט ריש ע"א(מה שכתב הרב לחם משנה פ"ג מהלכות עבודה זרה , והרב )ה"ט(פרשת הכסף . ועיין גם כן מה שכתב )שם דף י' ע"א ד"ה ועוד בה(מורנו הרב בספר חקרי לב יו"ד , והגאון פני )ח"ב ריש סימן י"ב(יהושע תשובות ביורה דעה , והרב מחזיק ברכה שם )סוף סימן ג'()סוף ס"ק)ה'( ]ד'[(והרב ערך השלחן בסימן ]רמ"ד[)רמ"ג(]שם סק"ב[., ויש לעמוד בדבריהם ואין כאן מקומו וחזי הוית להרא"ם ג"כ בספר יראים , )סימן קי"ג ]השלם סימן ד"ש[(שהביא המכילתא הנז"ל, ולא ביאר דעתו תנא היכא קאי בכוונת הברייתא בדרשה הלזו, אי הוי דרשה גמורה או לא, שבתחילה כתב למדנו שאסור מן התורה להניח לגוי שיעשה מלאכתו וכו', ובא אל הישוב איזה מקומות מהש"ס המורים שאין איסורו אלא מדרבנן, ולבסוף סיים, א"כ יש לומר קרא דמייתו הכא הוי אסמכתא בעלמא. ע"כ. והרב הגדול חיד"א ז"ל במחזיק ברכה שם כתב, שמפני שלא הרוה צמאונו כל כך במה שיישב לא החליט הדבר, וכתב א"כ י"ל וכו'. ע"ש. אכן מדברי הרב ערוך השלחן והרב אליה רבה והרב גזע ישי ]שם[]שם[)סימן , נראה דסבירא להו כי דעתו של הרא"מ נוטה קע"ו וסימן קע"ז(למה שכתב בתחלה דבמלאכת ישראל אסור מן התורה. ע"ש. וזיל לאידך גיסא, הרב שם חדש בחדושיו על הרא"מ שם )דף ובסימן ק"ב כתב, דהרא"מ פ"ט ע"ב()דף)ס"ב( ]ס"ט[ ע"ב(נטה דעתו לתירוץ השני דהוי דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ועיקר הוכחתו הוי ממה שראינו דבסימן קי"ג כתב, דלומר לגוי תעשה האש שלך לצרכך אסור משום שבות, ואילו בסימן ק"ב התיר להדיא דמותר לומר לגוי כבה דליקתך, אלא ודאי דדעתו הוי דקרא אסמכתא בעלמא, ולכך בסימן קי"ג דמיירי כפירוש הראשון הוצרך לדחוק הכי, אבל בסימן ק"ב מיירי לפי המסקנא דאף במלאכת ישראל הוי משום שבות, ולהכי כתב דמותר לומר לו כבה דליקתך. זת"ד. ע"ש. אלא דאחר המחי"ר, אי מהא לא מכרעא כלל, שהרי לפי האמת לשון הרא"מ שבסימן קי"ג לא הוי אלא דלומר לגוי עשה האש שלך לצורכי אסור משום שבות, כמו שכן הוא הגירסא של הרא"מ המובא בספר שם חדש בעצמו, והכי איתא בספר יראים אחר המודפס בלי פירוש מזה רבות בשנים, וכן העתיק לשונו הרב אליה רבה , כיעו"ש. ]סק"א[וכיון שכן, אין מזה סתירה למה שכתב בסימן ]ק"ב[)ק"כ(דבדליקת גוי ואין ישראל נהנה מכיבויו דמותר לומר לו כבה דליקתך, דודאי אף דבמלאכת ישראל לצורך ישראל איסורו הוי מדאורייתא, מכל מקום במלאכת הגוי ולצורך הגוי דוקא, דעתו הוי דאין בו אפילו משום שבות. ועיין להרב שם חדש שם )דף . ודו"ק. ע' ע"ב()והיינו ממש על דרך שפירש הרא"מ בעצמו שם לעיל מזה כשרצה להוכיח דאיסור אמירה לגוי איכא אפילו באיסורא דרבנן מדתנן לא ישכור אדם פועלים וכו' שכתב רש"י בפ"א דעבודה זרה דף ט"ו סוף ע"א סוף ד"ה . כיון דזבניה קנייה(והיינו ממש על דרך שפירש הרא"מ בעצמו שם לעיל ]סימן ק"ב[מזה, כשרצה להוכיח דאיסור אמירה לגוי איכא אפילו לא ישכור אדם פועלים וכו', באיסורא דרבנן, מדתנן ]שבת קנ.[שכתב, ואם באת לדחות ולומר שכירות פועלים דאורייתא דכתיב "ממצוא חפצך ודבר דבר" וכו' . ע"ש. ועיין להרב ]ישעיה נ"ח, י"ג[ארעא דרבנן ולהרב עין זוכר )מהדורא בתרא סימן קע"ו()מערכת מ"ם . והכא נמי לזה כיון במה שכתב או יכולה לדחות, דבשבת אות ס'(אסור מדאורייתא דהיינו משום ממצוא חפצך וכו', וא"כ )אסור(לא הוה מצי למיתני במתניתין ק"ו בשבת, דהוה משמע דבשבת גם כן אינו אסור אלא משום שבות. ודו"ק. וראיתי להרב שם חדש , שנתקשה בכוונת תירוץ )בדף ע' סוף ע"ג(זה של הרא"מ ז"ל וכתב, ולא זכיתי להבינו והדברים קשים מצד עצמם, ובפרט במה שכתב וכל מלאכה שאינה אוכל נפש וכו' אסורות בשבת מדרבנן, דמשמע הא מלאכה שהיא אוכל נפש מותרת בשבת, אתמהה, והרואה יראה שיש חיסור לשון וכעת צריך ישוב. ע"כ. ולפי קוצר ענ"ד כוונת דבריו בתירוץ שני הוי כמו שכתבתי. ובסיום לשונו גם כן שכתב ועיבוד אוכלין וכו', נלע"ד דלא יש שום חיסור לשון כי אם סירוס לשון, שנכתב שלא במקומו, וצריך לומר קודם התירוץ השני, והוא סיום הלשון של התירוץ הראשון, והכי קאמר מר, דטובא איכא שבות ביו"ט דשייר תנא דמתניתין, דהיינו מוקצה, ותיקון אוכלין בדבר שאפשר לעשותן מערב יו"ט, ועיבוד אוכלין, וכל דבר מלאכה שאינה אוכל נפש ולא מכשירין, שאסורות בשבת דרבנן וכו', וכוונתו לומר דעיבוד אוכלין גם כן וכל דבר מלאכה שאינה אוכל נפש וכו' שאסורות בשבת מדרבנן, כמו שהביא למעלה הרבה מהם אצל כל מלאכה ומלאכה האסורות ביו"ט גם כן מדרבנן, כמו שכתב לעיל במלאכת המעבד תולדה דרבנן, לא ימלח אדם בשר ואוכלין בשבת ולא ביו"ט אם אינו לצורך יום טוב דתניא וכו', וכן לקמן גבי יו"ט כתב, וכל תולדות שאסרנו למעלה בשבת בין דאורייתא בין דרבנן אסורות ביו"ט, אך שלא יהיה אוכל נפש ולא מכשירי אוכל נפש. ע"כ. וא"כ כל אלו המלאכות הוו שייכי למיתני גבי מתניתין דשבותי יו"ט, אלא דתנא ושייר טובא. והשתא לא קשיא כלל מאי דקאמר וכל מלאכה שאינה אוכל נפש וכו', דמשמע הא מלאכה שהיא אוכל נפש מותרת, כמו שהקשה הרב ז"ל, כיון דמשום יו"ט נקט לה וזה פשוט. סוף דבר, כי בדברי הסמ"ג והרא"מ לא פורש להדיא מאי דעתייהו בהאי דינא דאיסור מלאכת ישראל ע"י גוי, אי הוי דאורייתא, או דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וכזאת וכזאת ראתה עיני לרש"י ז"ל בפירושו על התורה סדר בא שכתב, "כל מלאכה לא יעשה בהם", ]י"ב, ט"ז[אפילו ע"י אחרים, ולא פירש מאן אחרים. והרמב"ן ז"ל )שם(כתב עליו: ולא הבינותי זה, שאם אחרים הללו ישראל, הם עצמם מוזהרים עליה, ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו, אלא שאם מטעה אותו באיסור מוזהר עליו משום "ולפני עור" וכו' , ואם אחרים הללו גוים, אין אנו מוזהרים ]ויקרא י"ט, י"ד[בתורה על מלאכה של גוי כלל, אלא שיש בה שבות מדבריהם כמו שמצינו אמירה לגוי שבות, וזה דבר מבואר בגמרא ]שבת . ושוב כתב, אבל מצאתי במכילתא, "כל מלאכה לא יעשה" קנ.[לא תעשה אתה וכו'. וסיים, ובודאי היא אסמכתא בעלמא, שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכות שלנו וסמכו אותה למקרא זה. ע"כ. והרא"ם על התורה כתב, דר' יאשיה במכילתא מדאורייתא )שם(קאמר, ומה שאמרו בגמרא אמירה לגוי שבות, הוי אליבא דר' יונתן דפליג עליה וקי"ל כוותיה. ופירש דברי רש"י דלא כהלכתא, דאחרים היינו גוים כסברת ר' יאשיה. יעו"ש. והרב ערוך השלחן אחר שהביא דברי ספר יראים שכתב ]שם[דאמירה לגוי שבות כשאינה מלאכת ישראל, אבל במלאכת ,ישראל אסור מן התורה, כתב, וכן נראה דעת רש"י בחומש ואפשר דר' יאשיה ור' יונתן לא פליגי אלא במלאכה שאינה של ישראל, אבל במלאכה שהיא של ישראל לכולי עלמא אסור מן התורה, ור' יונתן מוקי לקרא בהכי, והשתא ניחא דלא נקט רש"י דרשה דר' יאשיה דלא כהלכתא, אלא מיירי במלאכת ישראל וכו'. ע"כ. ולפי"ז ניחא גם כן דאין להקשות על רש"י ממה שכתב הוא בעצמו במסכת שבת במתניתין דנכרי )דף קכ"א ע"א(שבא לכבות , דאיסור אמירה לנכרי אפילו בשבת ]ד"ה אין אומרים[אינו אלא שבות דרבנן. ע"ש. דאיכא למימר דמתניתין מיירי בכיבוי שאינה מלאכה דאורייתא, כמו שכתב בספר יראים שם. ע"ש. ועיין טל אורות ושבת של מי . )דף פ"ט ע"ב()דף קפ"ג ע"ד(אלא דמ"מ קשה ממה שכתב רש"י במסכת עבודה זרה )דף ט"ו , דמה שאסור לישראל לומר ע"א בסוף ד"ה כיון דזבניה קנייה(לגוי בשבת עשה לי כך, זה משום "ממצוא חפצך ודבר דבר" דיבור אסור. ועיין חוות יאיר ותוספת שבת )סימן נ"ג()בריש סימן . ועיין ג"כ לרב בני יאודה שנעלם ממנו לשון רמ"ג()דף ס"ז ע"ב(רש"י הנזכר. כיעו"ש. ואי סבירא ליה דכל מלאכה לא יעשה בהם לאסור אפילו ע"י גוים, אמאי קאמר הכא דאיסורו הוי משום ממצוא חפצך וכו', ולא קאמר דאיסורו הוי מן התורה מדכתיב "כל מלאכה לא יעשה בהם". כי על כן יותר נראה לומר כמו שכתבו הרב תועפות ראם מאזמיר , והרב הגדול ]דף ל"ג ע"ב[חיד"א ז"ל בספר ברכי יוסף , דמה שכתב רש"י אפילו ע"י )שם(אחרים, רצונו לומר ישראלים, והיינו כהך ברייתא דמכילתא וככ"ע, וניצול מהשגת הרמב"ן. עיין עליהם. אלא דלא ידעתי מה באו לחדש הרב תועפות ראם והרב חיד"א ז"ל על דברי הרמב"ן ז"ל, מאחר כי הוא גופיה פירש כן בתחילת דבריו ולא נחה דעתו בזה, משום דאין אדם מוזהר במלאכתו שלא תעשה ע"י חבירו כי אם משום ולפני עור אם מטעה אותו, ועל הברייתא כבר כתב שהיא אסמכתא בעלמא. ואם כוונתו על מלאכתו ע"י גוי דוקא, ממילא מה שכתב אבל מצאתי במכילתא וכו', ודאי שכיוון ליישב דברי רש"י בזה ולומר דאחרים היינו ישראלים, וחזר בו ממה שהשיג עליו בתחלה. וצ"י. איך שיהיה, דעת הרמב"ן הוי דאיסור אמירה לגוי אפילו במלאכת ישראל אינו אלא שבות דרבנן, ובמכילתא אסמכתא בעלמא קאמר, וכן כתב הר"ן בחדושיו לבבא מציעא שם , והביא דבריו הרב רבינו בצלאל בשיטה מקובצת )דף צ' ע"א(. ואפילו לדעת רבותינו הראשונים והרא"מ דר' יאשיה )שם(לדרשה גמורה קאמר, סבירא להו דהלכתא אזלא כר' יונתן דאינו אלא איסורא דרבנן וכפשטא דתלמודין. וכן פסק להדיא הרמב"ם כר' יונתן , וכן כתבו בפשיטות הרמב"ן )בפ"ו מהל' שבת ]ה"א[(והרשב"א והריטב"א בחדושיהם ליבמות , )דף מ"ח ע"ב ]ד"ה הגר[(והר"ן בהלכות שם , והכלבו בהלכות שבת ]טז: ד"ה תנו רבנן[)דף . ל"ז ע"ב(]סימן ל"ו דף ל"ח ע"ב[ועיין למורנו הרב המופלא כמוהר"ח אבואלעפייא זלה"ה בספר יוסף לקח , שהביא משם הרב המגיד, )ח"א דף ק"ס ע"א וע"ב(שכתב בסוף ]פ"כ[ מהלכות שבת על מה שכתב )פ"ב(]הי"ד[הרמב"ם ד"וינפש בן אמתך" אמור על הגר תושב ]שמות כ"ג, י"ב[שהוא שכירו ולקיטו, דכל גוי אסור מן התורה לעשות מלאכה לישראל וכו', ומכח זה הקשה עליו דהוי היפך פסק הרמב"ם בפ"ו דהוי מדברי סופרים, והצריך עיון. ע"ש. והרואה ]ה"א[בדברי הרב המגיד ז"ל יראה שלא הזכיר בלשונו גוי כלל, ויפה , דהרב המגיד בגר תושב השיג עליו הרב בן ידיד ז"ל )שם פ"כ(מיירי, דמשום הכי אסור לעשות מלאכת ישראל משום וינפש בן אמתך והגר, מה שאין כן גוי עכו"ם וכו'. ע"ש. ועיין להרב אליה רבה , ולהרב תוספת שבת בריש סימן רמ"ג, ולהרב פני ]סק"א[יהושע תשובות ביו"ד . יעו"ש. ובפרי מגדים )סוף סימן ג'(במשבצות זהב . וגם הלבוש דעתו הוי כסברת )סק"ג(]ס"א[הראשונים דהביא בסתם דאינו אלא אסמכתא בעלמא, וכמו שכן מוכח בדבריו בריש סימן רע"ו. ע"ש. ועיין בספר מים רבים )סימן , ובספר דת ודין בתשובה . ודו"ק. ט"ו דף י' ריש ע"ד()סימן ו'(שם (לה) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. הנה ברש"י עבודה זרה )דף ט"ו ע"א ]ד"ה כיון דזבנה קנייה[(כתב, דאיסור אמירה לעכו"ם הוא משום "ודבר דבר" ]ישעיה נ"ח, , דיבור אסור. ותמהו, דהא שיטת רש"י באיזהו נשך י"ג[)בבא דלחומרא יש שליחות לעכו"ם, וכן מציעא דף ע"א ע"ב ד"ה בשלמא(הוא בהגהות מיימוני פ"ו מהלכות שבת , ולמה הוצרך ]אות ב'[רש"י כאן לטעם אחר. והיה נראה לכאורה לתרץ, דלא כתב רש"י לאסור משום שליחות רק בדבר דהוא איסור חפצא, דדבר המהוי שהוא הריבית הוא התיעוב, אבל במה שאינו רק איסור גברא, כמו דבר התלוי בזמן, לא שייך לאסור משום שליחות , וכמו שחילקו הפוסקים בענין אי עביד לא מהני, לכן כתב רש"י דהוא משום ודבר דבר. אכן כבר תמהו על רש"י, דהא בבבא מציעא גבי חסום פרתי ודוש בה, מסתפקת הגמרא אי גם )דף צ' ע"א(בשאר איסורים אמרינן אמירה לעכו"ם שבות, עיין בספר מנורה הטהורה מה שהאריך. ואכן נראה דרש"י שם בעבודה זרה ]סק"ב[כתב בד"ה כיון דזבנה קניא, ומשום לפני עור לא שייך כמו ברביעה, דעכו"ם אינו מצווה על השביתה, ומה שאסור לישראל לומר לעכו"ם עשה כך וכו'. ואין מובן, דכי סלקא דעתין דעכו"ם מצווה על השביתה, מאי שנא זה מכל התורה, ואדרבה עכו"ם ששבת חייב מיתה. ונראה כוונת רש"י, דהנה יש שני ענינים, היכי דעכו"ם עושה בשביל ישראל, דזה אסור אף בלי אמירה כלל, ועכו"ם שהדליק הנר בשביל ישראל אסור להשתמש בו , ומזה ]שבת קכב.[לא היה קשה לו לרש"י. ואכן יש דברים דמותר בעובד בשביל ישראל, כמו כל מלאכת ישראל שעובד בביתו בקבלנות, ומכל מקום אסור הישראל לומר לו בשבת שיעשה המלאכה אף באינו קובע לו שיעשה דוקא בשבת, בזה הוי סלקא דעתין דאסור לישראל לגרום לעכו"ם שיעשה בשבת, וא"כ אף בזבנה היה הוה אמינא לאסור דגורם לו לעשות מלאכה בשבת, לזה כתב דשם משום ודבר דבר אסור. ואף כי לא נצלתי מהדו חק, מ"מ מפני גודל הקושיא כתבתי זה, ומי שיש לו לב רחב יתרץ ביותר. ועיין בב"י הביא דברי הסמ"ג )סימן רמ"ה(]סו"ס רמ"ד[]לאוין ע"ה שמצדד די"ל דאסור מדאורייתא ע"י עכו"ם דף כ"ד ע"ד[מ"כל מלאכה לא יעשה" , דכן הוא במכילתא ]שמות י"ב, ט"ז[]בא , ועיין אחרונים שהאריכו. ואני עיינתי במכילתא וראיתי פרשה ט'[כי יש שם כמה טעותים וחיסרון דברים, ואדרבה רוצה שם למילף דלא הוי מדאורייתא, ואיתא שם אח"כ ר' יונתן אומר אין צריך, ומה מלאכת שבת דחמירא אין מוזהר על מלאכת עכו"ם, יו"ט הקל לא כל שכן, ומלשון "אין צריך" משמע דגם הת"ק אמר דאינו אסור, וכן כתב שם בפירוש הנקרא מרכבת המשנה, ורק עמד שם במה דאמר ר' יונתן אין צריך ומה שבת וכו' דכתיב ששת ימים תעשה, ואיך נשמע משם דאין מוזהר על מלאכת נכרי. ונראה דאפשר דהכי יליף, כמו ששת ימים תעשה ר"ל אתה בעצמך, הכי נמי לא יעשה ר"ל אתה בעצמך, ואין להאריך במה שאין נפקא מינה. שם (לו) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. כדי להבין ממקור אי אמירה לעכו"ם ועושה לנו מלאכה דאורייתא או דרבנן הוא, אביא המכילתא כמו שהוא לפנינו, וכמו שהובא ברמב"ן , וכגרסת הגר"א ז"ל, ואח"כ מה ]שמות י"ב, ט"ז[שנלענ"ד בס"ד בפירוש דברי המכילתא לכל גרסא וגרסא. וז"ל המכילתא על הפסוק "וביום הראשון )פרשת בא י"ב, ט"ז ]פרשה ט'[(מקרא קדש, וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכה לא יעשה בהם" , כל מלאכה לא יעשה ֵָ ֶ )לשון המכילתא כאשר לפנינו(בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה נכרי מלאכתך. אתה אומר כן, או אינו אלא לא תעשה אתה ולא חברך ויעשה נכרי מלאכתך, ת"ל "ששת ימים תעשה מלאכה" וגו' ]שמות ל"ה, , הא למדת כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא ב'[יעשה חברך ולא יעשה נכרי מלאכתך, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר אין צריך, והלא כבר נאמר "זכור את יום השבת לקדשו" וגו' , והלא דברים ק"ו, ומה אם שבת חמורה אינו ]שמות כ', ח'[מוזהר על מלאכת נכרי במלאכתך, יו"ט הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת נכרי במלאכתך, תלמוד לומר "כל מלאכה לא יעשה בהם", אין לי אלא יו"ט שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת מנין, ק"ו אם יו"ט הקל שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך. עכ"ל. ומזה המכילתא כתב הסמ"ג )במצוות ל"ת סימן ע"ה מובא בב"י ]סוף[ סימן ]דף כ"ד ע"ד[רמ"ד(, שאסור לישראל להניח לעכו"ם לעשות מלאכתו בין תמה על רמ"א מסמ"ג הנ"ל והניחו בצ"ע. אבל הרמב"ן ]סק"ג[כתב, דלא הוי רק אסמכתא, וגם בש"ס דילן )פרשת בא(]שבת קנ.[אמרו, דמלאכה ע"י עכו"ם לא הוי רק שבות מדרבנן, והאחרונים תמהו הא לר' יונתן ודאי לא הוי מן התורה, וא"כ הוא פלוגתא דתנאי, ואף לר' יאשיה, נראה דרק ביו"ט הוא מן התורה ולא בשבת, דאל"כ איך אמר לו ר' יונתן דק"ו הוא משבת. והא לך גרסת הגר"א ז"ל, "כל מלאכה לא יעשה בהם", לא תעשה אתה ולא יעשה חברך, אבל יעשה נכרי מלאכתך, אתה אומר כן או אינו אלא לא תעשה אתה ולא חברך ולא יעשה נכרי מלאכתך, תלמוד לומר "ששת ימים תעשה מלאכה" וגו', הא למדת כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל יעשה נכרי מלאכתך דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר אין צריך והלא כבר נאמר "זכור את יום השבת לקדשו" וגו', והלא דברים ק"ו, ומה אם שבת חמורה אינו מוזהר על מלאכת נכרי במלאכתך, יו"ט הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת נכרי במלאכתך, א"כ מה תלמוד לומר כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך, אין לי אלא יו"ט, שבת מנין שלא יעשה חברך, אמרת אם יו"ט הקל שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך. עכ"ל. ולפי גרסתו אדרבה מפורש ממכילתא בין לר' יאשיה בין לר' יונתן דמלאכת עכו"ם לישראל בשבת ויו"ט לא הוי רק דרבנן. והא לך גרסת הרמב"ן ז"ל, "כל מלאכה לא יעשה בהם", לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה נכרי מלאכתך, או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה נכרי מלאכתו, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה, הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך, אבל יעשה נכרי מלאכתו, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר אין צריך, והלא כבר נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, והלא דברים ק"ו, מה שבת החמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הנכרי במלאכתך, יו"ט הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת הנכרי במלאכתך. עכ"ל. כן העתיק הגאון המלבי"ם לשון המכילתא בשם הרמב"ן, ופירש, דהוה סלקא דעתין שצריך למחות שלא יעשה הנכרי אף מלאכת עצמו, שבמקום שיד ישראל תקיפה לא יניח שיעשה איש מלאכה בארצם, אך כתיב ששת ימים "תעשה" בלשון נקיבה דקאי על )בצירי תחת הת'(המלאכה, וכתיב לא "יעשה" בלשון זכר דקאי )צירי תחת היו"ד(על האדם, ואילו תעשה היה כולל אף מלאכת נכרי בשלו, דלא תעשה שום מלאכה אפילו של נכרי בשלו, ויעשה מורה שאתה לא תגרום שיעשה איש מלאכה בענין שאתה תהיה הפועל, והאיש העושה בפקודתך נפעל על ידך לעשות, והיינו רק מלאכת הנכרי ע"י צווי ישראל הוא דאסור אבל לא מה שהנכרי עושה בשביל עצמו, ולרמב"ן מכאן אסמכתא שמלאכת גוי ע"י צווי ישראל אסור, דבלא אסמכתא לא היה בכח חכמים לגזור על דבר השביעי וכו' לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' עבדך וכו', אבל על מלאכת הנכרי בשלו לא הוזהר אף בשבת וכל שכן ביו"ט. עכ"ד בקיצור. ותימה רבתי הוא, איך רצה לפרש דברי ר' יאשיה שצריך קרא או אסמכתא עכ"פ שנכרי בשלו מותר, הא הלכה רווחא בידינו גוי ששבת חייב מיתה, ואסור לו לנוח ]סנהדרין נח:[בשבת, וע"ז לא צריך קרא. ועוד לפי פירושו א"כ להסמ"ג וחזקוני דלא הוי אסמכתא אלא דרשה גמורה, וכי היה סלקא דעתין דמלאכת גוי בשלו אסור מן התורה עד שצריך קרא להתיר נכרי בשלו לר' יאשיה מקרא ולר' יונתן מק"ו אתמהה. לכן נלענ"ד בס"ד לפרש דברי המכילתא הנ"ל ע"פ גרסת הרמב"ן באופן אחר בס"ד, דשפיר הוא להסמ"ג וחזקוני מדאורייתא ולרמב"ן אסמכתא, דהנה הרא"מ בספר היראים ]סימן )מובא באחרונים( מחלק בין אם אומרים לגוי עשה מלאכה ד"ש[שלך לצרכי זה לא הוי רק מדרבנן, דהוי מלאכת גוי בשלו לישראל, אבל מלאכתו של ישראל השייך לישראל זה אסור מן התורה. ע"כ. ועתה הכי פירוש המכילתא, כל מלאכה לא יעשה אפילו ע"י אחרים, והיה משמע שלא יעשה נכרי מלאכתך היינו מלאכת ישראל, וכן לא יעשה נכרי מלאכתו פירוש מלאכת עצמו, אבל נמי לישראל בצווי ישראל, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה וכו', דרק מלאכתך לא יעשה, ]מלאכת[ ישראל השייך לך, אבל יעשה מלאכתו, פירוש דבר שהוא שלו לצורך ישראל, דזה לא הוי דאורייתא אפילו לסמ"ג וחזקוני וספר יראים, וא"ר יונתן על זה לא צריך קרא דק"ו הוא, וא"כ בין רבי יאשיה בין רבי יונתן שניהם ס"ל דמלאכה של ישראל לצורך ישראל אסור, לסמ"ג מן התורה ולרמב"ן מדרבנן, ומלאכה של גוי לצורך ישראל אינו אלא מדרבנן אפילו להסמ"ג, אבל מלאכת עכו"ם לצורך עצמו פשיטא דאינו מצווה הישראל שלא להניחו א פילו מדרבנן וע"ז לא צריך קרא ולא ק"ו. וכיון דאתינא להכי נלענ"ד בס"ד לכל השיטות דס"ל דמלאכה ע"י עכו"ם לישראל לא הוי רק דרבנן, י"ל פשוט המכילתא לגרסת הרמב"ן שאתיא כוותם, והכי קאמר, כל מלאכה לא יעשה בהם, הוה אמינא דקאי אחפץ שלא יעשה חפץ ]ל[ישראל בשבת אפילו ע"י נכרי, בין שהחפץ של ישראל בין החפץ של גוי ועושה אותה לישראל, ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה, האי תעשה ודאי לא קאי על מלאכת הגוי, שנמי מותר לעשות בשבת, אלא על כרחך דקאי על ישראל, ומיד בסיפא אמר קרא וביום השביעי יהיה לכם, על כרחך ר"ל דהאי דהתרתי ברישא דקרא בששת ימים אסור ביום השביעי היינו אתה וחברך, אבל יעשה נכרי מלאכתו ר"ל של ישראל, ור' יונתן אומר לא צריך לדייק הכי מלא תעשה דעל ידי נכרי בשבת מותר מן התורה, דהאי מששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך נפקא דקאי הלאו על האדם ולא אחפץ, ומוכח דעל ידי עכו"ם שרי, ויו"ט ילפינן מק"ו משבת. וא"כ אף ר' יאשיה סבירא ליה צריך אלא מפורש בקרא בשבת וק"ו ביו"ט. אבל הסמ"ג נ"ל דהוא מפרש דהאי מכילתא שייך באידך מכילתא בפרשת ויקהל וז"ל: "ששת ימים תעשה מלאכה", וכתוב אחד אומר ]פרשה א'["ששת ימים תעבוד", בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, וכשאין עושין רצונו של מקום נעשית ע"י עצמן. עכ"ל. הרי ששת ימים תעשה מלאכה ר"ל ע"י נכרים נעשה מלאכתך, דמיירי בעושה רצונו של מקום, וע"ז כתיב בסיפא דאף בזה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון, היינו אף ע"י עכו"ם אסור בשבת, אבל ר' יונתן ס"ל תעשה מלאכה בחול ע"י עכו"ם, אבל בשבת יהיה "לכם" קדש דוקא ולא לעכו"ם שמותר מן התורה לעשות מלאכת ישראל. ודע דהאי מכילתא שבפרשת ויקהל כבר שנוי במכילתא )פרשת תשא על הפסוק ששת ימים יעשה מלאכה. ע"ש. ל"א, ט"ו(שם (לז) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. משמע ]דגם[ אם נותנו לו בקבלנות באופן שכל )אבל(הריוח של ישראל ומשלם לו בעד טרחתו דאסור, דזה הוה ממש שכיר יום, שכל שכיר יום הוא עושה אדעתיה דנפשיה בעד שכרו. שם (לח) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. וכתב במשנה ברורה , וזהו איסור גמור, כמו )סק"ה(שאמרו בכמה מקומות דאמירה לאינו יהודי שבות, ואסמכוהו אקרא ד"כל מלאכה לא יעשה בהם" וכו'. ע"ש. ]שמות י"ב, ט"ז[הנה מכאן משמע דאין הטעם משום דלחומרא יש שליחות לעכו"ם. וכן ראיתי בשו"ת מהרש"ג דלגבי שבת לא )ח"ב סימן ק'(שייך כלל הענין של שליחות, כי הוא עבירה שבגוף האדם, וכמו דלא שייך שליחות במצוות התלוי בגוף האדם, כגון שיאכל מצה בשליחותו או שיניח תפלין בעבורו, ]כן[ בעבירה גם כן )רק(כהאי גוונא. וגבי עכו"ם אסור מצד אמירה לעכו"ם שבות ולא מצד שליחות. ע"ש. והנה באמת אין מפורש בשום מקום לא בגמרא ולא ברש"י מטעם שליחות לעכו"ם לחומרא, רק בבא מציעא )דף ע"א גבי רבית, אבל גבי האיבעיא באמירה לעכו"ם ]ע"ב ד"ה בשלמא[(בשאר איסורין שם , לא נזכר שם ברש"י הלשון )דף צ' ע"א(שליחות. ובשבת שכתב שם רש"י , )דף קנ"ג ע"א(]ד"ה מאי טעמא[והרי הוא שליחו שישאנו, וכן בעבודה זרה שמזכיר )דף כ"ב ע"א(רש"י שם כמה פעמים הלשון שליחות, אין מוכרח בכוונתו דמשום שלוחו כמותו אתינן עלה, אלא כמ"ש הרמב"ם )בפ"ו מהלכות שבת , דחכמים החמירו באמירה לנכרי כדי שלא תהא שבת קלה ה"א(בעיניו ויבוא לעשות בעצמו. וא"כ י"ל דגם כוונת רש"י ז"ל כן הוא, דאם יהא מותר ע"י שליח נכרי יעשה גם בעצמו. ומלבד זאת, הלא גבי שבת גם אם עשה הנכרי מעצמו בשביל הישראל אסור ליהנות ממנו, כמבואר בסימן רע"ו לענין נר שהדליק בשביל ]ס"א[לענין מילא מים לצורך בהמת הישראל, ובסימן שכ"ה ]ס"י[אמנם בש"ע התניא בריש סימן רמ"ג ראיתי שהרכיב שני הטעמים בנושא אחד, דמתחלה כתב דאסרו חכמים לומר לנכרי לעשות מלאכה בשבת, משום שעושה בשליחות הישראל, ומדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא, וציין על זה מגמרא בבבא מציעא הנ"ל, דאמרינן שם כן גבי )דף ע"א ע"ב(רבית, ואח"כ מסיק דעיקר האיסור אמירה לנכרי כדי שלא לעשות בעצמו, וכן בשאר כל איסורין. ע"ש. הרי נמצא מבואר מדבריו, דמה שאסרו גם בשאר איסורין אמירה לנכרי, הוא הדבר גופא המפורש גבי רבית דיש שליחות לנכרי לחומרא, אך הטעם שהחמירו לומר כן, הוא משום שלא יבואו לעשות בעצמן. ועדיין הדבר צריך תלמוד ועיון לענ"ד. ועיין בספר באר יהודא על החרדים , דמביא )עמוד ק"ס אות ו'(קושיית האחרונים על שיטת רש"י דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, א"כ הוי כאילו הישראל בעצמו היה עושה, א"כ למה לי הטעם דאמירה לנכרי שבות. ע"ש. ולפי מה שכתבתי, לא כתב באמת רש"י זאת רק לענין רבית, ולא קשיא מידי. וכן נראה לענ"ד. שם (לט) ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. ז"ל הסמ"ג מצות לא תעשה , תניא )סימן ע"ה, דף כ"ד ע"ד(במכילתא, כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה ֵ חבירך, ולא יעשה הגוי מלאכתך. משמע מכאן שאסור לישראל מדאורייתא להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת. אבל אם מסר לו הישראל המלאכה מערב שבת ]בקבלנות[, מותר, ובלבד שתיעשה המלאכה בביתו של הגוי. אמנם י"ל דאסמכתא בעלמא היא, שאילו היתה מן התורה, לא היו חכמים מתירים לעשותה אפילו בביתו של הגוי, ואפילו אם מסרה מערב שבת. אלא שמלשון לא יעשה משמע קצת שהיא דרשה גמורה. ֵ ע"כ. ורבנו אליעזר ממיץ בספר יראים )מצוה קי"ג ]השלם סימן ד"ש[(אחר שהביא דברי המכילתא, כתב, ולמדנו מכאן שאסור "מדאורייתא" להניח לגוי שיעשה מלאכתנו בין בשבת בין ביו"ט. ע"ש. וכן כתב בשבולי הלקט . והובא כל זה )סימן רמ"א(בבית יוסף . והרמב"ן בפירושו כתב )סוף סימן רמ"ד()שמות י"ב, ט"ז(ע"ד המכילתא, ובודאי שהיא אסמכתא בעלמא, שבא לאסור מדבריהם אמירה לגוי במלאכה שלנו, וסמכוה למקרא הזה. ולא גזרו אמירה לנכרי אלא במלאכה שלנו וכו'. ע"ש. וכ"כ בדעת זקנים מבעלי התוספות בזה"ל: כל מלאכה לא יעשה ֵ )פרשת בא(בהם, פירש רש"י, אפילו על ידי אחרים. וקשה דהא בשבת )קנ.(אמרינן אמירה לעכו"ם שבות מדרבנן, וי"ל דאסמכתא בעלמא היא, א"נ ע"י בנו ובתו הקטנים, וקמ"ל שאפילו ביו"ט אסור. ע"ש. וכ" כ ריב"א במנחת יהודה שם. אבל בשו"ת הרשב"א מכתב יד אחר שהביא דברי רש"י )מכון המזרח, תשס"ה, סימן כ"ד(והמכילתא, כתב, שבודאי דברי רש"י הם הדברים האמורים במכילתא, ולא אסמכתא הם, אלא לאו גמור הוא, ובעבד ערל, דאשכחן ביה עשה, כדמסיק וינפש בן אמתך, בעבד )ביבמות מח:(ערל כתיב. ומה שאמרו בגמרא דאמירה לגוי שבות, )שבת קנ.(מיירי בגוי שאינו כבוש תחת ידינו, אם ירצה יעשה מלאכתינו לצוואתינו, אם ישמע אם יחדל. עכ"ל. וכן בספר חזקוני )שמות הביא פירוש רש"י, וכתב, ולפ"ז מצינו שאמירה לגוי י"ב, ט"ז(אסורה מן התורה, אבל בעלמא אמרינן דאמירה לגוי שבות. ע"כ. גם בשו"ת מהר"ח אור זרוע הביא לשון הסמ"ג, וכתב )סימן ל'(ע"ז, ולי נראה שדרשה גמורה היא ואסורה מדאורייתא, ורק היכא דקצץ, גוי בדנפשיה קא טרח, אלא דרבנן החמירו שלא התירו אלא בביתו של הגוי. ע"כ. והרא"ם כתב דהאי מילתא תליא בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן במכילתא שם. ומה שאמרו אמירה לגוי שבות. היינו לרבי יונתן דקי"ל כוותיה. ע"ש. ובברכי )סימן רמ"ג(הביא שכן כתב רבנו ישעיה הראשון בכתב יוסף יד , שרבי יאשיה ורבי יונתן חלקו בדבר זה במכילתא, וכל סוגיא דתלמודין דאמירה לעכו"ם שבות מדרבנן, אתיא כרבי יונתן. ע"ש. וע"ע בספרו דברים אחדים )דרוש ו' לשבת תשובה דף , ובספרו יעיר אזן , שכתב, שאף על כ"ו ע"ב()מערכת א' אות ע"ב(פי שרוב הפוסקים ס"ל דכל אמירה לגוי מדרבנן, מ"מ תרי מנייהו גדולי עולם הסמ"ג והר"א ממיץ ס"ל דמלאכת הגוי אסורה מדאורייתא. ע"ש. ועיין בספר נשמת חיים אבולעפייא )דף ל"ג ע"ג והלאה(. ובערך השלחן )סימן רמ"ד סק"ב(. ובספר שבות יהודה , ובשו"ת מזכרת משה בארקי )פרשת בא דף י"ג ע"ב()סימן ב'(, ובשו"ת שבט הלוי ח"ג . וראיתי להמשנה למלך )סימן כ"ב(, שהביא מ"ש הסמ"ג , האומר )פי"ג מהלכות שכירות ה"ג()לאוין קפ"ד(לגוי חסום פרתי ודוש בה, בעיא דלא איפשיטא היא )בבבא מציעא , הילכך אסור, ואינו לוקה. ותמה עליו המשנה למלך דלדידיה צ.(דלא איפשיטא, אמאי אסור, הא הו"ל ספקא דרבנן ולקולא, שהרי אמירה לגוי שבות דרבנן הוא. וצ"ע. ע"כ. וכן הקשה בשו"ת בית יהודה עייאש בד"ה ומעתה. ע"ש. )חיו"ד סימן נ"ה(ולכאורה הסמ"ג לשיטתו דמסיק שמלשון לא יעשה משמע ֵ שדרשא גמורה היא. ולפי זה הוי כספקא דאורייתא ולחומרא. ושו"ר שכבר קדמוני רבנן, שכן מבואר בשו"ת ישמח לב פראנג'י . ע"ש. אמנם באמת שגם הראב"ד )סימן ב' דף ז' רע"ב()פ"א מהלכות כתב, שדין אמירה לגוי באיסור לאו, הויא בעיא דלא כלאים ה"ג(איפשיטא ולחומרא, וכמ"ש הסמ"ג. אך הראב"ד סותר עצמו, כי הרא"ש בבבא מציעא כתב בשמו בההיא בעיא דחסום פרתי )צ.(ודוש בה, שכיון דהויא בעיא דלא איפשיטא אזלינן לקולא. וכבר מצאנו ראינו בשו"ת הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם )סימן ר'(שעמד בסתירת דברי הראב"ד. ועיין בכסף משנה )הלכות כלאים , שדחה השגת הראב"ד שם, דס"ל לרבנו שכיון דאמירה פ"א ה"ג(לגוי אפילו לגבי שבת אינו אל א איסור דרבנן, בשאר איסורים דהוי בעיא דלא איפשיטא הוי ספקא דרבנן ולקולא. ע"ש. ועיין בשו"ת נחפה בכסף ח"א , ובשו"ת בית )חיו"ד סימן ד', דף ל' ע"א(יהודה , ובברכי יוסף יו"ד , )חיו"ד סימן נ"ה()סימן רצ"ז סק"ט(ובשו"ת חתם סופר חלק חו"מ , ובשו"ת מהר"ם שיק )סימן קפ"ה(, ובספר מגילת ספר על הסמ"ג . )חאו"ח סימן ק"ל()מצות ל"ת קפ"ד(והלום ראיתי עוד מה שכתבו בזה בספר "מדות טובות" על המכילתא, מהגאון רבי רפאל ביטראן , ובספר )עמוד ר"מ והלאה(ברית משה על הסמ"ג , )מצות ל"ת ע' אות א', ובמצוה קפ"ד אות ג'(ובספר פרדס יוסף , ובספר גזע ישי . )פרשת בא()מערכת א' אות קע"ו(ואכמ"ל. שם (מ) אבל שדה מותר. כתב הטור בתחילת דיני שבת בסימן דגוי לגוי משום רמ"ג, דבשדה מותר להשכיר באריסותיה עסיק וכו'. משמע שאם קוצץ מעות על שכירותו או קנין אסור, ואז לא אמרינן בדידיה קא עסיק. ]וקשה[ דבדין שאם קצץ לו מעות, אף על פי האגרת אמרינן ]סימן רמ"ז ס"א[שגוי זה עושה מלאכה בשבת אמרינן דבדידיה קא עסיק. ודוחק לומר דבשדה כיון דעשיית מלאכה מניה נמשך הנאה לישראל, אבל באגרת לא נמשך ממנו הנאה, דמה לו שיעשה בשבת או אם יעשה ביום אחר משום הכי הקילו. שם (מא) אבל שדה מותר. ,ר"ל בין בשכירות בין באריסות דאע"ג דלא קאי אלא בשכירות שהעכו"ם לוקח כל הריוח, הוא הדין נמי באריסות, כמו שמסיים, שכן דרך לקבל שדה באריסות. ומשום דפתח באיסורא דמרחץ והתם נקט רבותא דאפילו שכירות אסור וכל שכן אריסות, לכך סיים בשדה להיתר בשכירות, דלא שני לן בין אריסות לשכירות, דבמקום האסור אסור גם שכירות ובמקום המותר מותר גם אריסות, וכמו שמסיים ההג"ה, ואע"פ שלא לקחה רק לשליש וכו'. שם (מב) אבל שדה מותר. כתב ב"י , וכתב )דף קנ"ח ע"א שיטה ז"ן(הר"ן ומהא שמעינן כו'. נ"ב: ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[עיין בחדושי מהרי"א ז"ל . )סימן צ"א(שם (מג) אבל שדה מותר. כתב מג"א , שדה מותר, ודוקא )סק"ב(כשנותן לעכו"ם חלק בפירות. זה דעת הר"ן ]עבודה זרה שהבאתי באופן הרביעי לעיל . ומה שכתב ועיין ריש ו: ד"ה ומהא[סימן רמ"ד, שמפרש ג"כ שם דברי הש"ע הכי בס"ק ה'. ומה שכתב במרחץ אסור מדינא, אינו לכולי עלמא לפי מ"ש לעיל דיש דיעות חולקין בסימן רמ"ד ס"ה. אלא שיש לומר ד הכא גרע, ששם שכרו למלאכה ידועה לכתוב לו או לארוג לו, יוכל לעשות בחול ויוכל להיות נעור בלילה, אע"ג שיוכל להיות שיהיה הרבה לכתוב או לארוג שגם בימי החול גם ביום גם בלילה לא ישכב, עכ"פ הוא דבר שבידו להשלים ולמהר מלאכתו בנחיצות, ואין הריוח ניכר, משא"כ כאן שתלוי באנשים הבאים, ואינם רוצים לבוא רק באותו יום והפסד ניכר, והעכו"ם אינו נהנה מהם רק שכר פעולתו שנשכר לשנה, לזה א"כ י"ל דאסור, דהא הנכרי אינו מרוויח מידי, ואפילו לא יעשה צריך לשלם לו. ואפשר דגם זה יוכל לעשות בהיתר, שמתנה עם העכו"ם שיתן לו מכל מדה ומדה שיאפה יתן לו כך וכך ,, א"כ הנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד וכ"כ המג"א לקמן בסימן רמ"ד לענין גביית מכס. )סקי"ח(ומה שסיים, דלא כהב"ח, ונראה לי דאף הוא לא אמרו להלכה וכו'. פירוש, פלוגתייהו בגירסת הטור, וכמו שהביא הט"ז באריכות , ואי הגרסא הלכך מותר בקבלנות. ומהר"י )בסק"ב(אבוהב גורס הלכך מותר בהבלעה, דאי בקבלנות אסור, דהיינו אופן הרביעי שכתבתי לעיל. והב"ח השיג על ]אות ג' ד"ה ומה[מהר"י אבוהב דבקבלנות מותר ג"כ כמו ריחיים שמותר. והמג"א חולק על הב"ח ונראה לו דה"ה בריחיים אסור. פירוש, דראייתו ]של הב"ח[, כמו ריחיים שמותר כן נמי גבי מרחץ, ובאמת גם בריחיים אסור אם שוכרו שיהיה כל הפירות לישראל והוא נותן לו שכירותו, והא דמותר בריחיים בקבלנות, פירש הרב ב"י בסימן רמ"ד וז"ל: ויותר נראה דרב נטרונאי הכי קאמר, דריחיים של מים הם כלים מותר להשכירם לעכו"ם, פירוש בקבלנות, שהעכו"ם יקבל עליו כל מה שיעלו פירותיה בין רב למעט בדבר ידוע שנותן לישראל בכל חודש או בכל שנה, והדברים מוכיחים שכן הוא, דמייתי לה גבי שביתת כלים. עכ"ל. הרי להדיא כמו שכתב המג"א. ואני לא הבנתי, דאפילו הגרסא בטור בקבלנות, אינו מוכח שמתיר בקבלנות אופן הרביעי שכתבתי, דלמא הכוונת הטור על אופן השלישי דלעיל, דמותר לכ"ע, אם לא שנאמר דאם הגירסא בקבלנות ואופן הרביעי אסור לא היה לו לסתום וק"ל. שם (מד) אבל שדה מותר. נ"ב: כתב הרב מג"א ז"ל וז"ל: ]סק"ב[ודוקא כשנותן לגוי חלק בפירות כו'. ולפק"ד לא ידעתי כוונתו, דהא מרן בשכירות ששוכרו הגוי בסך ידוע לשנה מיירי, שהרי כתב בריש דבריו לא ישכור כו', ועלה כתב אבל שדהו מותר, ובודאי דבשכירות קאמר, ובשכירות הוי כל הנאה של הגוי, כמ"ש הר"ן ז"ל וז"ל בקיצור: ומהא ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[שמעינן דכיון שיש לגוי חלק בפירות השדה, אע"פ שהישראל נהנה כו' מותר כו', וכל שכן שמותר להשכיר שדהו לגוי, כיון שהגוי שוכרו בסך ידוע, דבכהאי גוונא כי עביד גוי אדעתא דנפשיה עביד, וישראל לא מתהני כלל. יע"ש. הרי לך בהדיא דבשכירות כל הנאה של גוי היא, אם כן מה חלק יתן לגוי. ודין הרב מג"א היה יהיה כשנתנו לגוי לעבוד אותו בשכירות מידי יום ביומו, אז לא שרי אלא כשנותן לגוי חלק בפירות, דאם נותן לו סך ידוע ממעות לגוי אז אסור מפני שעושה מלאכה בשליחות ישראל. וכתב עוד וז"ל: ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו גוי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח של השבתות, דהא היהודי מרויח במה שהגוי עושה בשבת, וליכא למימר דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד, דהא אף אם לא יעשה הגוי בשבת יצטרך לשלם לו. יע"ש. ולפק"ד דבריו מגומגמים, דכתב שיטול היהודי כל הריוח של השבתות, דמשמע דוקא משום שנוטל היהודי הריוח של השבתות לחוד אסור, אמנם אם נוטל בכל השבוע הריוח והגוי מושכר בכך וכך ליום, מותר ליקח ריוח שבת. והא ליתא, שהרי בהדיא כתב מרן בש"ע וז"ל: ויאמרו שכל הריוח של ישראל ושכר את הגוי כו', ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחות ישראל. הרי דאפילו נוטל ריוח כל השבוע והגוי מושכר אצלו, מדינא נמי אסור. גם מה שכתב, וליכא למימר נמי גוי אדעתא דנפשיה עביד כו', דהא אם לא יעשה כו' יצטרך לשלם לו כו', ומשמע שאם לא יצטרך לשלם לו אם לא יעשה מותר, משום דאדעתא דנפשיה עביד. והא נמי ליתא, שהרי גם בזו אסור, יען עושה מלאכה דישראל והוא נהנה מאותה מלאכה, כיון שהגוי אין לו אלא שכירות יומו, וכמ"ש מרן בהדיא וכדכתיבנא. שם (מה) אבל שדה מותר. כתב במג"א , שדה מותר ודוקא )סק"ב(כו', עיין ריש סימן רמ"ד. ר"ל במה שכתב הוא בעצמו שם בס"ק ה'. שם (מו) אבל שדה מותר. ואפילו בערב שבת נראה לי דמותר להשכיר, דלא שייכי הנך טעמים שנזכרו בב"י לקמן ריש סימן רמ"ו. אבל לשטת הרז"ה שם ]במאור שבת ז. ד"ה והא[]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: דהטעם משום שנראה כנוטל שכר שבת[, נראה לי דאסור. ודו"ק. שם (מז) אבל שדה מותר. ולשכור לו עכו"ם בקבולת שיעשה לו כל מלאכתו הצריכה לשדהו, דעת התוספות ]עבודה דמותר, דלא שייך גזירת הרואים, שיתלו זרה כא: ד"ה אריסא[באריסות. ודעת הרמב"ם שלא התירו אלא כשהאמת )בפ"ו הט"ו(כן הוא כמו שיאמרו הרואים, אבל כשאין העכו"ם נוטל בפירות, יש לחוש שיחקרו וימצאו שישראל נוטל כל הריוח לעצמו, ויאמרו ששכיר יום הוא. וא"ת נתיר על סמך שיאמרו קבולת הוא, זה אינו, שאם היינו דנין כן שהרואין אותו תולין )בקבלות(]בקבולת[ אפילו לבנות את הבית היה מותר . אבל מדינא )מגיד(]בקבולת[, דדמי לקבלנות כיון שרי לכ"ע לשכור לו )בקבלות(שאין הישראל מרויח. ועיין בס"ב . שם (מח) אבל שדה מותר. בגמרא תניא, רשב"ג ]עבודה זרה כא:[אומר לא ישכיר כו', אבל שדהו לעו"ג מאי שרי, מאי טעמא כו'. הקשה המהרש"א , אמאי לא ]שם ד"ה גמ' אבל שדהו[דייק ממתניתין דקתני ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, משמע דשדהו לנכרי שרי מדאסר במרחץ דוקא. ותירץ, דבמתניתין הוי אמינא הא דאסר מרחץ משום שמכניס לתוכו עבודת גלולים. ע"ש. ותירוצו תמוה לכאורה, דאם כן למה לי מפני שנקראת על שמו. ויש ליישב דבריו, ועיין בהרא"ש על מתניתין שם . ודוק. ]פ"א סימן כ"ב[אמנם ,בעיקר קושייתו נראה לפע"ד ליישב בפשיטות דבמתניתין הוי אמינא דהא דמשכירין להם שדות דקתני, להשמיענו לענין חניית קרקע, ומיירי באופן שהעובד גילולים אינו עושה מלאכה בשבת, דאמר ליה וציית, דבשדה ציית, אבל במרחץ לא ציית העכו"ם דאפסיד מעות, אבל מרשב"ג דייק שפיר, דלא בא להורות רק לענין שבת, אם כן למה נקט מרחץ דוקא, הא בשדה נמי אסור היכא דעובד גילולים עושה מלאכה בשבת ויו"ט, ועל כרחך משום דבשדה באמת מותר העובד גילולים לעשות מלאכה בשבת. וזה ברור. שם (מט) אבל שדה מותר. בגמרא תניא, רבי ]עבודה זרה כא:[שמעון בן אלעזר אומר לא ישכיר אדם שדהו לכותי כו', אבל עובד גילולים מאי שרי. והקשו בתוספות ]ד"ה אבל[דילמא נקט כותי וכל שכן עובד גילולים. ולפענ"ד נראה ליישב בפשיטות, והוא דהוכחת המקשן מדקתני לא ישכור כו' מפני שנקראת על שמו, דלמה ליה הטעם מפני שנקראת, תיפוק ליה בכותי משום לפני עור. ועוד, דבכותי דשייך לפני עור אפילו מכירה אסור, דהא לפני עור שייך אף כשמוכר לו, כדמוכח לעיל בפירקין . ע"ש. ומזה הוכיח המקשן דלכך נקט בכותי )דף ט"ו ע"א(לא ישכיר מפני שנקראת, לדיוקא דנכרי שרי, דלא שייך בנכרי הטעם מפני שנקראת על שמו, דאמרי אריסא אריסותא קא עביד, אי הכי כותי נמי כו'. ולפי זה מיושב נמי קושית התוספות , והוא ושיעור )ד"ה אי הכי(דברי הגמרא כך, דבשלמא אי נימא דלכך נקט לא ישכור מפני שנקראת על שמו לדיוקא דנכרי שרי, ולא שייך גביה מפני שנקראת על שמו, ניחא דנקט מפני שנקראת על שמו ולא לפני עור, להורות דבנכרי לא שייך הטעם דנקראת על שמו, ומותר לשכור לנכרי והנכרי עושה בו מלאכה בשבת ויו"ט, אבל השתא דקאמרת דבנכרי באמת ג"כ אסור שיעשה בו מלאכה בשבת ויום טוב, רק דבנכרי מותר מטעם דציית ולא יעשה בו מלאכה, אם כן מאי איריא כו', תיפוק ליה משום לפני עור. ואי להורות בא דבנכרי מותר, דזה ממילא ידעינן דאם ציית מותר ואי לאו אסור. ועל זה תירץ הגמרא חדא ועוד קאמר כו'. כך נראה לי ברור. ודוק. שם (נ) אבל שדה מותר. כתב הבאה"ט , והרווחים או )סק"א(הפירות יחלוקו. נ"ב: דוקא חלק בפירות, אבל כשנותן לו במעות למחצה ולשליש אסור. נתיב חיים. ועיין בנזר ישראל , דבחדושי רע"א כתב דהוא הדין ]סימן ע' ליקוטי רימ"א סק"א[]סק"א[במעות, ומה שכתב המג"א בפירות, הוא לאו דוקא. והביא ]סק"ב[ראיה מב"י. וכתב שם בנזר ישראל, דאדרבה מדכתב הב"י דפירות דמרחץ מעות נינהו, משמע בשדה בעינן פירות דוקא. שם (נא) אבל שדה מותר. כתב הבאה"ט , שיהיו כל )סק"א(הרווחים לישראל רק שישראל נותן לנכרי דבר קצוב לכל שנה, זה ודאי אסור מדינא אפילו בשדה. תימה, דבכל הפוסקים מבואר דבשדה אין איסור רק משום מראית עין, וגם במרחץ סבירא ליה לט"ז דאין איסור רק משום מראית ]סק"ב[עין, והמג"א סבירא ליה דבמרחץ אסור מדינא, כיון ]סק"ב[דהישראל מרויח במה שהגוי עושה בשבת והגוי אינו מרויח כלל. ע"ש בדבריהם. ובתניא פסק כמג"א, אבל ]ש"ע הגר"ז ס"ג[בקונטרס אחרון חזר בו והסכים לט"ז. ועיין ]מהדורא בתרא[בתוספת שבת דכל זה אם שוכר ]בהקדמה לסימן ד"ה וכללא דמילתא[את העכו"ם להסיק כל השנה, דאז הישראל מרויח והעכו"ם אין לו שום ריוח, דגם אם יעכבנו שלא להסיק בשבת לא יפסיד משכרו. אבל אם קוצב לו שכר מכל העסק, ואינו מקפיד עליו מתי יסיק, אז אם שכרו ברביעי ובחמישי פשיטא דשרי. ואפשר אפילו בערב שבת שרי כהאי גוונא מדינא. ע"כ. וכן כתב בחתם . ועיין שם בהתנה שגם בתשלומים לא יזכיר לו סופר )סימן נ"ט(הימים, דא"כ יצטרך להזכיר היסק של שבת, רק יאמר סתם כך וכך הסקתי. שם (נב) אבל שדה מותר. כתב ביד אפרים , )סוף ד"ה במג"א סק"ב(אין ריוח לישראל, דתרוייהו בעינן דוקא כו'. נ"ב: ולענ"ד עוד יש חילוק, דבית ושדה בקבלנות יש על כל פנים קצת ריוח לעכו"ם, מה שעל ידי זה יוכל העכו"ם לנוח ביום אחר מה דניחא ליה טפי, משא"כ במרחץ ותנור לא יוכל לנוח בשום פעם אף אם יעשה היום, וא"כ לא מטי ליה הנאה כלל לעכו"ם רק לישראל לבד. שם (נג) אבל שדה מותר. עיין בשו"ת רבנו דברי חיים )ח"א על דבר מכירת הארענדעס והג'טער חאו"ח סימן ז'(לנכרי בשבת לעשות בהם מלאכה, וכפי שנדפס שם נוסח השטר מכירה כנודע. וגם ידוע מה שהרעיש אדומו"ר משינאווע זי"ע שלא לעשות כזה, כי יבוא מכשול והפקרות בחילול שבת קדש בשדות ובתים. ולענ"ד)וכן הגיד אאמו"ר זי"ע( כי אב ובנו שראו את החידוש בתורה איך להחזיק מוסדותיה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו, כי רבנו רבשכבה"ג בעל דברי חיים זי"ע מיירי באותן שפרוצים ומקילים בזה, וכבר התירו להם הגאונים מפרשי הים ז"ל שם בגאליציען כמ"ש בדברי חיים, במופקרת ופרוצה הוי ובכה"ג הוי דומה להך דגיטין )דף ל"ח ע"ב(כאנוסה, ורשאי לתלמיד חכם למיעבד איסור קל כדי שלא יעבור העם הארץ איסור חמור שנפרץ ודש כבר בו, והכי נמי שם במכירות השדות ע"י שטר מכירה, שנעשה להם כהיתר גמור יאכלנו בהיתר דחוק מדינא על כל פנים. משא"כ מרן משינאווע זי"ע צווח, כיון שבמדינת אונגארן)יהיה נועם ה' עליהם בכט"ס(כל יראי ה' הנגידים והגבירים בעלי השדות ישמרו שבת קדש כראוי, ולא יעשו כלל ע"י שום היתר שטר מכירה. וכאשר יצא לאורה הספר דברי חיים, ראה שכמה וכמה מהיראים בגאליציען הקילו ביותר וסמכו עצמם לעשות שטר מכירה, ותלו באילן גדול מרן הדברי חיים, וחשש אולי עי"ז יתירו להם גם באונגארן וגם אלו היראי ה', למכור ולעבוד ע"י שטר מכירה, על כן הרעיש כי דברי אביו זצ"ל לא נאמרו ליראי ה' ושומרי שבת, וכמבואר זה שם בדברי חיים עצמו סימן הנ"ל)וגם ע"ש בדברי חיים ]ח"ב מה שכתב כמה קשה בעיניו היתרי שטר מכירה או"ח סימן כ"ט[כאלו, רק כשראה שעושים איסור שביתת בהמתו על כן התיר על כל פנים בשטר מכירה. וע"ש עוד בסימן ל' שם שכתב, כשראה במקום אחד שבאים למכשולים ע"י השטר מכירה, על כן כתב שהוא חוזר בו מהיתרי השטר מכירה אצלם ששלח להם מקודם העתק הנוסח וכו'. ע"ש(. כי רק לאלו החשודים ועוברים נאמר זה ההיתר כנ"ל)וגם בגאליציען היה צווחתו הצלה פורתא על כל פנים ליראי ה' יחידי סגולה המפורסמים מבעלי שדות, שנזהרו בשמירת שבת קדש ושלא לעבוד גם ע"י שטר מכירה(. אמנם קשה עלי המעשה מכמה רבנים וגדולים הנוהגים סלסול בעצמם ומפריזים על המדה גם לקלי הדעת מבני הדור החדש בעוונות הר בים)גם במדינת אונגארן(, ויש להם גיטער ושדות למכביר, ואינם רוצים הרבנים לעשות להם שטר מכירה )ומראים את עצמם כפרושים ביותר מדעת קדושים, הוא מרן הדברי חיים זי"ע ודעימיה שהתירו לאנשים כאלו כנזכר(, ועי"ז מובן שמחללים אנשים האלו שבת קודש בפרהסיא, וממילא יצאו מן הכלל בכל עניני דת תורתנו הקדושה, כי קיי"ל כמ"ד בחולין האי תנא שבת חמירא ליה כעבודה זרה, כדפסקינן ]דף ה.[ביו"ד , וכיון שמחלל שבת קדש בזה בלי שום )סימן ב' ]ס"ה[(היתר שום מכירה, בודאי יצא מן הכלל כולו.)ועיין בדברינו בדברי תורה מהדורא רביעאה אות קי"א. ע"ש(. וחוששני כי אולי הקולר תלוי בכזה בצואר הרבנים בכהאי גוונא )כשחוכים(]כשחוככים[ להחמיר ביותר בזה בלי טעם וריח, והמבין יבין. וכל ערום יעשה בדעת, וישקול במאזני משפט התורה והאמת. וה' ישמרנו ויעזרנו, ושבו בנים לגבולם, בשמירת שבת קדש והמצוות כולם, במהרה בימינו אמן. והנה עתה חדשים מקרוב באו ראיתי נדפס ספר מציורים ומכתבים בשם אגרות סופרים, וכתב שם שטר מכירה לפסח וגם לשבת)מכירת גוט(. וכתב שם שהוא כתי"ק הגאון רעק"א ז"ל שעשה כן לאחד מגלילתו. ואם כנים הדברים, אז הוא סמך גדול)לכאורה( להנוהגים היתר, מעשה רב גאון הדור הנזכר. אך אין בו כדי סמיכה לכל מכיר המו"ל ואת תכונתו ואת החיבור בצורתו, ואיך יכולין לסמוך במעשה שבת החמורה )ולא אוכל למנוע מלהעיר עכ"פ על תכונת "החיבור" או "החיסור")דעת ויראת אלקים( הלז, לעשות לכתחלה חיבור מציורי פאטאגראפיען דמות גאוני וצדיקי עולם ז"ל, אשר היה להם נגד רצונם ולמרות רוחם וכמו שהביא שם בעצמו. ומי זוטר מ"ש הגאון ביערות דבש , ליזהר מצורה על הכותל )ח"א דרוש ב'(או על הלוח אפילו שאינה בולטת כלל, כי כל צורת אדם בכה"ג שולט הסטרא אחרא רחמנא ליצלן, ומובא בפתחי תשובה יו"ד . וע"ש בדרכי תשובה מה שכתב )סימן קמ"א ס"ק)ו'(]ז'[()ס"ק ל"ה(דגם בכהאי שנראה מהריטב"א ]עבודה זרה מג. ד"ה ואיבעית אימא[גוונא הוי איסור דאורייתא. וע"ש בשם שו"ת דברי מלכיאל ]ח"ג מוסר השכל נגד המקילין ועושין בימינו פאטאגראפיען סימן נ"ח[מצדיקים כאלו. ע"ש. ועוד יש לי ספר ישן בשמו "לראות מהרה", להג"מ עזריאל ז"ל , לאסור )נדפס בלבוב שנת תקצ"ח(הפאטאגראפיען בהרבה ראיות. ע"ש ואכמ"ל. ולדוגמא אציג מה שכתב המו"ל עוד)באגרות סופרים( על תשובת הגאון רעק"א זצ"ל, שהרעיש שאין לשנות ח"ו את הפיוטים או להחסירם, וכתב מגודל ערכם ויסודם בקודש מהקליר שהיה תנא וכו', וציין הלז כמשיג עליו בשם הגהות ר' וואלף היידענהיים, שביאר שהקליר לא היה תנא ואמורא ולא סבוראי כי אם היה שמונה מאות שנה אחרי חורבן בית שני כמבואר בקינה ממנו. עכ"ל. והנה מלבד שאין כדאי המדקדק ר' וולף היידענהיים להכריע כנגד רבותינו הגדולים והקדושים אשר מפיהם אנו חיים, התוספות והרא"ש ]חגיגה יג. ד"ה ורגלי[]ברכות פ"ה והרדב"ז והאריז"ל, שכתבו בפירוש סימן כ"א[]ח"ג סימן תתקס"ז[שהיה הקליר התנא רבי אלעזר ברבי שמעון, וכמו שביארתי באורך בשו"ת מנחת אלעזר )חלק א' סימן י"א בד"ה והנה האר"י העיד , ובקונטרס שירי מנחה שם, ולעיל בדברינו . ע"ש. וכו'()סימן ס"ח(וכן עוד במקום אחר. אך גם הרב וולף היידענהיים בעצמו בהגהות למחזור יוהכ"פ)שחרית( שם, הודה בעל ]כרחו[ כי היה )כרחך(הקליר ירושלמי מהתנאים שכללו)בקרובץ פורים( ברכת של דוד בבונה ירושלים. ע"ש. ואחרי האמוראים לא היה זה רק סדר י"ט ברכות כמו בתפלת שמונה עשרה אצלינו, וכמ"ש הגאון נודע ביהודה בצל"ח ברכות , כי )דף ל"ד ע"א ]בד"ה תוספות ד"ה אל ישאל[(מקינה הלז שכתב אאנין תשע מאות, אין ראיה, כי זהו נתוסף אח"כ אל תודות של הזמן דתשע מאות. ע"ש, ובמנחת אלעזר בדברינו שם. ואכמ"ל(. ובודאי אין לסמוך על המו"ל בספר הנזכר, וגם אם נאמר שזהו אמת מכת"י הגאון רעק"א זצ"ל השטר מכירה, יש לומר שהיה בעל הגוט הלז מחורי ארץ הקלים)כי נפרץ אז כבר במדינתם הקלות והמינות, וכמ"ש הגרעק"א בשאר מכתבים שנדפסו שם, כי לא זכה לפעול בקהלתו מערקיש פריעדלאנד אפילו בחור אחד שילמוד תורה וכו'(, ובקלים כאלו אם לא יתירו לו באופן היתר עכ"פ כזה, אז יעשה באיסור גמור ויצא מן הכלל לגמרי כדין מחלל שבת, וניחא ליה לתלמיד חכם למיעבד וכו', וכדברי רבנו הדברי חיים, ואין כאן סתירה וכמו שכתבתי לעיל. אשר מלבד אשר נגד זקיניו כבוד)היינו נגד כבוד זקיניו( עשה בהפצת מכתבים וציורים כאלו מהגה"ק הרעק"א והחת"ס זצ"ל, )ולדוגמא אציג( בדבר שחשדוהו להחת"ס ח"ו כי חפץ ורמז ע"ד ירושת הבת)מצד אשתו( שלא נתנו לו, והוא נגד התורה)וח"ו להאמין כזאת(. וכן עוד כאלו ממעשה דהסכמת הגאון החת"ס, וגם חזרתו על דברי העתקת הש"ס ללשונם בגופן שלהן באשכנזית מהדקטר פיננער וכיוצא, מכתבים אשר אסור להאמינם, ומצוה לומר כי המה מזוייפות מהמו"ל ודעימיה, ושלא להוציא לעז ח"ו על שרי התורה הגאונים הקדושים הנ"ל, בדברים אשר כיסן עתיק יומין בעתיקת הזמן העבר כבר זמן זמנים טובא, ולא שמעו לא בהכרזה ולא בחזרה כלל. והרי זה דרך המתחדשים לספר אחרי מטתן של ת"ח רבותינו ז"ל, ולעשות משגגתם יש מאין, וכאלו המה מגלי טמירין, מחפשי מומין, ומפקחין יעשו עורים וסומין, להרבות ולגזם)בהשערתן וכזבי תחבולותם( באלף פעמים להגדיל המדורה, ולבזות כבוד התורה, ולהוציא האמונה מלב בני ישראל המאמינים בני מאמינים באמת וצדק, שיאמר אם בארזים נפלה שלהבת ועצת היצה"ר ח"ו, אנן מה נענה אבתרייהו, וכיוצא בתחבולות הבעל דבר רחמנא ליצלן, אשר יפרוש רשת להשחתת העולם. ועוד בין המכתבים הציגו מכתב)הגה"ק בעל חת"ס זי"ע( להגה"ק מקאלוב זי"ע, אשר היה מפורסם ועד היום מוחזק באמת מפי רבותינו ואבותינו זי"ע לבעל רוח הקודש נורא, ומדרגות נפלאות בתורתו ועבודתו, ובהצנע לכת בסתר ובגלוי, לימד דעת את גדולי החסידים תלמידי חכמים מובהקים, ומקובלים גדולים עובדי ה' באמת ובמסירות נפש, הנודעים אז באונגארן הישנה, וממנו יתד ממנו פינה, התייסדות החסידות והאמונה, ואשר למד מפי רבו רשכבנ"ג אא"ק הגאון ר' שמעלקא הורוויץ זי"ע אבד"ק נ"ש והמדינה. ומקובלני אשר שמעו)מגידי אמת( מפי ]ניקלשבורג[רבנו הגה"ק א"א מצאנז זי"ע בעל דברי חיים, שאמר כי שלש פרסאות סביב עיר קאלוב גם עד היום מרגישים קדושת הגה"ק מהרי"א מקאלוב זי"ע הנ"ל, ומקום מנוחתו קדושת הציון שלו. ועתה בא המו"ל הנ"ל)או חתנו( בחוצפת לשונו להדפיס בזה הלשון: "מכתב תוכחה לרב מפורסם שרצה לעגן אשה אחת נגד ההיתר מכמה גאונים". עכ"ל. תאחזמו רעד לכל איש ירא אלקים המאמין בקדושת אמתיות רבנו הבעש"ט זי"ע וקדושת תלמידיו ותלמידי תלמידיו, אשר הגה"ק מקאלוב בתוכם הוא, וכתב שכתבו לו מכתב תוכחה)כמו לעבריין ר"ל(, ושרוצה לעגן אשה, וגם בגוף המכתב כתב לו שלא יהיה כעומד על דעתו אהבת הנצוח או לנקום נקם לא משנת חסידים היא וכו', ועוד שם דברי רחמנא ליצלן מהאי דעתא להאמין שיצא כזה-בוז וחדודין מהגאון חת"ס כנ"ל, לכתוב נוסח כזה לרב גדול וקדוש, רב דכל הקאמיאט גליל סאבאלטש, ושם שפט את ישראל ארבעים שנה )ככתוב על ארונו ומצבתו( בגודל קדושתו, לרדותו בתוך ביתו וגלילתו. לאשר ט' ליק היה בגליל הרבנות שלו. ואם החמיר -גם הגאון מטריטש)וכמו אם היה גליל סאבאלטש כולו שייך להרבנות טריטש במעהרען(, ומאן דאמר שראה-באונגארן הגה"ק מקאלוב ברוח הקודש שבכל אלו הפלפולים וסברות מכל מקום בעלה עדיין הוא חי, ג"כ לא משתבש. אך תורה לא בשמים היא. ונדון בזה כפי דין תורה הנגלה לפנינו, ועפ"י שכל דעתינו, ובפרט כפי המקובל ונודע שהיה גליל קאלוב היינו מחוז סאבאלטש משובש בגסות, וגם בעניני עריות, והוא הה"ק ז"ל )כמעט( גיירם, והוא השערה קרובה אשר ראה או ידע כי הני סהדי שיקרי אינהו, ושינו כדי לעשות רצון מי שנטען על האשה העגונה אז. ומי יוכל למחות בידו עפ"י התורה, ובפרט לחומרא אשר החמיר וחשש בעירו וגלילו לאשר הב"ד בארץ מרחק דנו על פי הגב"ע אשר לא כן הוא כנזכר. אלא ודאי ]הגביית עדות[מחוורתא כדאמרן מעיקרא כי רובי המכתבים האלו מזוייפים. והגאונים הקדושים אשר בארץ החיים המה וכסאם נקיים זי"ע. שם (נד) אבל שדה מותר. כתב מג"א , ודוקא כשנותן )סק"ב(לעכו"ם חלק בפירות, עיין סימן רמ"ד. ר"ל אבל אם לא נתן לו בפירות רק במעות קצוב, אסור משום מראית עין, כמו בסעיף א' סימן רמ"ד שיטת הרמב"ם , ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[דאע"ג דבשדה דרך ליתן באריסות, מכל מקום חיישינן דלמא יחקרו ויודע האמת שאינו באריסות, וחיישינן שיאמרו שהוא שכיר יום. משא"כ במרחץ אסור מן הדין, משום דבמרחץ לא מהני טעמא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד כמו בשדה, משום דבמרחץ אם קצב לו מעות בין אם יהיו רוחצים או לא יהיו לו רוחצים ואפילו אם לא יהיו רוחצים לא יפסיד הנכרי כלום ג"כ מקבל שכרו, א"כ אינו דומה לשדה, וגם אינו דומה לאריסות דמרחץ דאינו אסור רק משום מראית עין, דבאריסות יש לו ריוח אם ירחצו ואם לא ירחצו לא יהיה לו ריוח, מקרי שפיר אדעתא דנפשיה, משא"כ אם הוא מקבל שכר קצוב לשנה לא איכפת ליה אם יהיה לו רוחצים או לאו. והט"ז חולק על המג"א, ]סק"ב[וסובר דגם בזה אסור רק משום מראית עין ולא מדינא. עיין סימן רמ"ד בט"ז . )סק"א וסק"ב(שם (נה) אבל שדה מותר.]עיין[ במג"א שם . הנה ]סק"ב[המהר"י אבוהב כתב, דהא דמשכירין שדה, היינו דוקא להשכירו, אבל להיפך, דהיינו שהישראל יתן העבודה לנכרי בקבלנות שיעשה כל העבודה בשכר קצוב והישראל יקח כל הריוח, זה אסור, אע"ג דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד, מכל מקום כיון דאם לא יעבוד הנכרי בשבת ג"כ לא יפסיד הנכרי, זה לא מקרי אדעתא , ועל זה הקשה הב"ח מריחיים. ]אות ג'[צ"ע דהמחלוקת בין מהר"י אבוהב והב"ח זה דוקא במרחץ שאם לא יעבוד הגוי יפסיד הישראל, אבל בשדה לכ"ע שרי מדינא. ועוד דמהר"י אבוהב לא שם (נו) אבל שדה מותר וכו'. כתב הטור , אבל שדה )שיטה ל"א(מותר וכו'. נ"ב: ואפילו הוא בתוך התחום. ויש מי שרצה לומר דוקא בשדה עומד חוץ לתחום. וכבר ביטל דבריו )סימן ק"ה(. רלנ"ח בתשובותיו שם )סק"ג( (נז) אבל שדה מותר וכו'. בתהלה לדוד ,כתבתי דנראה דאף בביתו של ישראל מותר, כיון דעיקר האיסור מביתו של ישראל דמינכרא מילתא שהוא מלאכת ישראל, וכמ"ש הב"י כאן וז"ל: הא קבלת המכס ]סימן רמ"ד ס"ו[מילתא דפרהסיא הוא וכל כהאי גוונא ליכא מאן דשרי, דמהאי טעמא אמרינן בירושלמי בתוך ביתו אסור. ]עבודה זרה פ"א ה"א[ע"כ. וכ"כ בסימן רנ"ב וז"ל: ומשמע מדברי כולם, דמאי ]ס"ג[דבעינן שיעשה בבית העכו"ם אינו אלא משום דבכהאי גוונא לא מינכרא מילתא שהוא מלאכת ישראל. ע"כ. וא"כ באריסות דאף במפורסם שהוא של ישראל שרי, הוא הדין בביתו של ישראל. ומה שהקשה הב"י על הא דקבלת מכס דהוי מילתא דפרהסיא, אף דבאומר לכשתגבה מאה דינרין אתן לך כך וכך דמי לאריסות. ע"כ. התם אין דרכו אלא בשכר יום. וכן מה שכתב המחבר , יכול ישראל ליתן מעות לעכו"ם להתעסק בסימן רמ"ה )ס"ד(בהן וכו', וכן אין העסק ניכר ממי הוא. ע"כ. על כרחך התם גם כן דרכן בשכר יום, ואם היה העסק ניכר ממי הוא היה אסור. אבל בדרכו באריסות, פשיטא דאף בפרהסיא מותר והוא הדין בביתו של ישראל. ובאמת בתשובות רב שרירא גאון ז"ל ]תשובות שהוא מקור דין זה בב"י, לא נזכר כלל הגאונים)ליק( סימן ס"ח[הא דאין העסק ניכר ממי הוא, ומוכח לה דשרי מהא דאריסות, ומשמע דאף במפורסם שהוא של ישראל שרי, אלא שהרב המגיד ז"ל חידש הא דאין העסק ניכר, ועל כרחך דסבירא ליה דמעות שכתב אין דרכן באריסות. וראיתי בבני דוד ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[בענין זה דברים שאינם מובנים לי. שם )בסימן ק"ה( (נח) אבל שדה מותר וכו'. הנה מוהרלנ"ח הביא דיש מי שפירש דברי הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו שכתב, וכן מותר להשכיר שדהו או כרמו לגוי, דהיינו הט"ו[בשדה שהוא חוץ לתחום. והוא ז"ל השיג עליו וכתב, דברי שקר הם, כי מבואר בגמרא והרמב"ם וכל הפוסקים ]עבודה זרה כא:[שאפילו בתוך התחום שרי, משום דארעא לאריסותא קיימא ואמרי אריס לאריסותיה עביד. יעו"ש. והביאו דבריו הרב כנסת ]הגה"ט[, והרב עולת שבת הגדולה . ע"ש. וכן כתב הרב ]סק"א[אליה רבה . )סק"ה(אכן בירושלמי מוכח להדיא דגם )סוף פ"ק דעבודה זרה ] ה"י[(שכירות שדה לגוי אסור בתוך התחום, דהכי איתא התם, רבי אבין בשם רבנן דתמן, זאת אומרת, שדה שהיא נתונה על גבי הדרך אסור להשכירה לנכרי מפני שנקראת על שם ישראל והן חורשין בה בשבתות וימים טובים. ע"כ. מבואר יוצא דהירושלמי סובר דגם בשכירות שדה חיישינן ]לרואים[, )לחודא(ולית ליה האי טעמא דאמרי אריס אריסותיה קא עביד, ומשום הכי קא אסר שכירות שדה היכא דקאי במקום רואים. ולפ"ז לא משכחת היתרא לדעת הירושלמי כי אם חוץ לתחום דליכא רואים, דכל מלאכת מחובר תוך התחום פרהסיא מיקרי כדמוכח בהרמב"ם שם. וא"כ קשה על מוהרלנ"ח ז"ל דנראה דנעלם ממנו הירושלמי הנזכר. ואפשר לומר, דכיון דבגמרא דילן מוכח דמרחץ דנקט ]שם כא.[סתמא דמתניתין ורשב"ג בברייתא הוי דוקא, ]שם ע"ב[אבל שדה מותר בכל מקום, דאמרי אריס אריסותיה קעביד, והגם דרבי שמעון בן אלעזר פליג ארשב"ג ואסר גם שכירות שדה לגוי דלית ליה אריס אריסותיה קעביד, כבר כתבו התוספות שם )ד"ה , ובשבת , ובמועד קטן אריסא()דף י"ז ע"ב ד"ה אין ]נותנין[()דף י"ב , דלית הלכתא כוותיה אלא כרשב"ג, דסתם מתניתין ע"א ד"ה אמר(כוותיה דדוקא מרחץ אסור משום דמרחץ לאו לאריסותא קאי, אבל שדה מותר. ע"ש. וכן כתב הרא"ש בעבודה זרה שם ]פ"א , ובספר התרומה ובסמ"ג סימן כ"ג[)סימן קמ"ה()לאוין ס"ה ]דף י"ט . יעו"ש. משום הכי לא חש מוהרלנ"ח ז"ל ודעמיה לדברי ע"ג[(הירושלמי הנזכר, ונקט בפשיטות מה דמתבאר מתלמודא דידן, דשכירות שדה שרי בכל אופן. ועיין להרב יד מלאכי בח"א )]כללי , ובח"ב בכללי שני התלמודים , ולהרב הב'[ סוף סימן פ"ח()סימן ב'(יעיר אוזן בעין זוכר . )מערכת י' אות ג'(אך זוהי שקשה, שראיתי להראב"ד בספר תמים דעים )סימן , שהביא משם רבנו חננאל דברי קכ"ה(]עבודה זרה כב.[הירושלמי הנזכר, על מאי דקאמר בגמרא, רשב"ג אומר לא ישכור מרחצאות לגוי וכו'. יעו"ש. ולא ידעתי מאי כוונתו בזה, מאחר דבגמרא מבואר להדיא דפליגא עם הירושלמי הנזכר, וסבר דשדה מותר בכל מקום. ומן התימה על הרב כנסת הגדולה ]שם[שהביא דברי מוהרלנ"ח הנ"ל, וקודם זה סמוך ונראה ציין תשובת תמים דעים הנזכרת, ולא נתעורר בזה. וצ"י. ומן האמור אתה תחזה מה שיש להקשות על הרב פני משה בפירושו על הירושלמי , שגבי מתניתין שאמרו ובכל )שם(מקום לא ישכיר את המרחץ מפני שנקראת על שמו, כתב, ולא דמי לשדה של ישראל ואריס נכרי עושה בה מלאכה בשבת, ]ל[אריסותא עבידא, ונכרי אריסותא דנפשיה קעביד, דשדה )לאו(אבל מרחץ לאו לאריסותא עבידא וכו'. ע"ש. ודברים הללו לא ניתנו ליאמר כי אם לגבי תלמודא דידן, דשני ליה בין מרחץ לשדה, מטעם דבשדה אמרי אריס אריסותיה קעביד, ובמרחץ דוקא אסור דלאו לאריסותא עבידא, משא"כ לפי הירושלמי, דסבירא ליה בפשיטות דמרחץ דמתניתין לאו דוקא אלא הוא הדין שדה, וכמ"ש עלה: זאת אומרת שדה שהיא נתונה על גבי הדרך אסור להשכירה לנכרי וכו'. וצריך לומר, דהירושלמי סובר דמאי דמתיר במתניתין שכירות שדה היכא דליכא למיחש לחניית קרקע, הני מילי דגוי ציית ולא עביד בה מלאכה, וכמו שאמרו בגמרא בדעת רבי שמעון בן אלעזר , ]ואין הכי נמי[ היכא )והה"נ(דלא ציית אסור. ומרחץ לעולם אסור משום דמסתמא לא ציית, דמפסיד ריוח של אותו יום. ועיין במוהרש"א ז"ל ]עבודה זרה כא:[על תוד"ה אבל לגוי ]בתירוץ[ הר"ר אלחנן ז"ל, ועיין גם )בתו'()ח"א סימן צ"ו(. ודוק. וא"כ מר ניהו דקאי על כן בית דוד הירושלמי, לא היה לו לכתוב בסתם על מתניתין מאי דאיתמר בתלמודא דידן היפך מסקנת הירושלמי. ועוד קשה על מה שכתב במראה הפנים שלו שם , גבי ]ד"ה זאת[מאי דקאמר דשדה שהיא נתונה על גבי הדרך אסור, דאחר שכתב דבגמרא דידן אמרו בפשיטות דבשדה שרי מאי טעמא אריס אריסותיה עביד וכו', כתב: וכן בתוספתא , ומייתי ]פ"ב ה"ג[לה התם ]ד[לא פליג רשב"א אלא בכותי. דנראה ]עבודה זרה כא:[מדבריו, דבשדה לנכרי מודה רבי שמעון בן אלעזר דשרי בכל אופן, אפילו דעביד בה מלאכה בשבת ויו"ט, מאחר דהוי היפך להדיא דלית ליה לרבי שמעון בן מאי דמסיק בגמרא ]שם כב.[אלעזר אריס אריסותיה קעביד, ולדעתו מאי דשרי בנכרי הוא משום דציית ולא עביד בה מלאכה, וממנו מבואר דגם בשדה לנכרי היכא דהנכרי לא ציית, פליג רבי שמעון בן אלעזר ארשב"ג וסובר דאסור להשכיר, וכמבואר מדברי התוספות ודעמיה, כנ"ל. וכן כתב בספר התרומה , דרבי שמעון בן )שם(אלעזר דאמר לא ישכיר אדם שדהו לכותי, הוא הדין לגוי, משום דלית ליה טעמא דאריסותיה קעביד. ועיין נמי להרב חסדי דוד בפירושו על התוספתא שם. וצ"י. שם (נט) אבל שדה מותר שכן דרך לקבל שדה באריסות. עיין תוספות סוף פרק קמא דעבודה זרה )]כא:[ד"ה ]אריסא[מה שכתבו בשם הר"ם דאריסות שדה שנוטל בגוף אריסותא קעביד(השדה. וכתב הב"י, דאין נראה כן מדברי הרמב"ם ]הלכות שבת ושאר פוסקים ]וכו'[, אלא במרחץ נמי שרי בנוטל חלקו פ"ו הט"ו[במעות, דפירות דמרחץ מעות נינהו. עכ"ל. וכתב הב"ח ז"ל ]אות , דאף הר"מ ס"ל דבמרחץ אם נוטל חלקו בריוח ג' ד"ה וכתב ב"י[במעות מותר, דאל"כ אמאי אמרו אריסותא דמרחץ לא עבדי, הא אפילו עבדי אסור. אלא הכי פירושו, דשדה כיון דלאריסותא קיימא, וגם קבלו הגוי לאריסות לשליש וכו' כמו שרגילין לקבל, וגם אינו נוטל מעות דבר קצוב בשכרו, דמי לשותף. אבל בקבלנות דבית דבעל כרחך אי אפשר בענין אחר, אלא שנוטל דבר קצוב בשכרו, לא הוי כשותף אלא כשלוחו. ולהכי קאמר במרחץ כיון דאין דרך לתתו באריסות, ר"ל שיהא לו חלק בריוח הן רב הן מעט, אלא דבר קצוב בשכרו, וכיון דלא שייך זה בגוף המרחץ אסור דהוי כשלוחו. ולפ"ז בריחיים אם נוטל חלקו ,בקמח הוי כשותף. עכ"ל. ודע דמ"ש הב"ח וגם קבלו לאריסות לא בא לאפוקי משכיר, דהא מבואר בגמרא דשרי, אלא ]שם[דמפרש דברי הר"מ שהוא נותן טעם להתיר אריסות, וא"כ גם משכיר שרי וכמשמעות הגמרא וש"ע. ומה שכתבו הפוסקים שלא התירו חכמים מפני הטעם שתולין באריסות אלא כשהאמת כן הוא וכו', ועיין סימן רמ"ד ט"ז , זהו לק"מ, דלא באו )סק"ב(למעט אלא קבלנות, וכדמסיק וקאמר אבל בכהאי גוונא שהבעלים נוטלין כל הפירות וכו'. ועיין בהג"ה שהוא מדברי בעל ]התרומה[, דמשמע דאריסות חמיר ממשכיר, )התרומות(]סימן קמ"ז[משום דיש לישראל הנאה במה שהגוי עובד בשבת, ואפילו הכי התיר משום דגוי אדעתא דנפשיה עביד, וכל שכן דשרי במשכיר שהגוי נוטל כל הפירות. ודברי המג"א צ"ע. )סק"ב(אמנם אי קשיא הכי קשיא לפירוש הב"ח, אמאי לא התיר בריחיים רק קמח, הא בכהאי גוונא אף מעות שרי, אלא דס"ל דמעות אסור, א"כ הוא הדין במרחץ דמאי שנא. ולכך נראה פירוש התוספות כמו שהבינו הב"י, דלדעת הר"מ דמרחץ אסור אף באריסות, ומה שאמרו בגמרא אבל שדהו לגוי שרי, רצונו לומר להשכיר, ומה שאמרו מאי טעמא אריסא אריסותיה קעביד, רצונו לומר דאין לאסור משום מראית עין, דיש לתלות וכתב, אלא באריסות, וכמו שדקדק רש"י ז"ל ]ד"ה אבל שדהו[אמרי אריסא הוא, משמע דבאמת הוא אינו אריס רק שוכר, וממילא מוכח דאף באריסות שרי, והא דתלי שכירות באריסות, משום דאריסות שכיח בשדה יותר משכירות, ואמרו ארעא לאריסא משתעבד. ומה שאמרו מרחץ נמי אמרי אריסא וכו', רצונו לומר וא"כ נמי יש להתירו להשכיר דיתלו באריסות כמו שדה, ומשני אריסא דמרחץ לא עבדי אנשי, ור"ל כדעת הר"מ כיון שנוטל מעות בשכרו דהיינו בחלקו המגיע לו, לא הוי כשותף ואסיר, ולכך גם בשוכר אסור, דליכא למתלי במידי. ובזה אין מקום למאי שמקשה הב"ח לפירוש הרב ב"י, דאמאי אמרו וכו', דהשתא איצטריכא ליה, וא"כ צדקו דברי הרב ב"י. שם (ס) אבל שדה מותר שכן דרך לקבל שדה באריסות. כתב ב"י, כתבו התוספות בסוף פ"ק דעבודה זרה ]כא: ד"ה כו'. עיין מה שכתב הב"ח , ועיין מה שכתב על אריסא[]אות ג'[דבריו הרב מאמר מרדכי . )בסק"א(שם (סא) שכן דרך לקבל שדה באריסות. עיין תשובות מהר"י הלוי בנדון מקבלי קבולת תוך התחום במקום )סימן י'(שהמנהג בקבולת, דמתחלה העלה דשרי, משום דלא שייך הטעם שכתב התוספות בשם ר"י בעבודה זרה )דף כ"א ע"ב ]ד"ה אריסא[(שיחשדוהו בשכירי יום כו'. אמנם מסקנתו לאסור לפמ"ש הר"מ שם, דשאני שדה דיש לו חלק בגוף הדבר משא"כ בבית שנוטל מעות בשכרו, וכתב שכן דעת הרמב"ם והרב ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[שכתבו לאסור בשדה בקבולת, וכן דעת הר"ן המגיד ]הט"ו[]שם , וכן פסק הב"י סימן רמ"ד. והוסיף להוכיח ]הלכות שבת פ"ו אות נ'[מן הירושלמי , שאמר רבי שמעון בן אלעזר, במה ]שבת פ"א ה"ח[דברים אמורים בקבולת, אבל בשכיר יום אסור, מכלל דלת"ק אפילו בשכיר יום שרי, ומאי שנא ביתו של אינו יהודי מביתו של ישראל במקום דאסור מדינא, אלא על כרחינו מיירי שהישראל אינו מצוהו לעשות בשבת, אלא בכל יום שירצה, ומש"ה מותר מדינא, ורבי שמעון בן אלעזר דבעי קבלנות ר"ל שיהיה המנהג בקבולת, וא"כ במחובר אף בקבולת שהמנהג כן אסור. עכ"ד. והנה ,מקור דין זה הוא מהתוספות שם, יש בזה שלש דעות הראשונה דעת ר"ת המקיל מכולם ומתיר קבלנות דבית, כמו שכתב באריכות בספר הישר , וסיים, ]חלק התשובות סימן ו'[ואלו בא מעשה הייתי מורה לעצמי. ומזה מוכח להדיא כמו ממשמעות התוספות שכתב הדרכי משה בסימן רמ"ד ]אות א'[דעבודה זרה , דר"ת החמיר על עצמו בלבד כשבנה ביתו, ]שם[ומ"ש הטור בלשון "היה" מתיר, היינו כדפירש הב"ח ]אות א'[שהיה מתיר לאחרים כו'. השניה הוא דעת ר"י בעל התוספות, דלא ניחא ליה לפרושי סוגיא דמועד קטן מקבלי )דף י"ב ע"א(קבולת חוץ לתחום מותר באבל כדפירש ר"ת, אלא דקאי אשבתות וימים טובים כפשוטו, וטעמא משום דרגילות לשכור מדי יום, והרואה אינו אומר קבלנותיה קעביד כו', וכ"כ הסמ"ג הירושלמי, מצוות לא תעשה )סימן ס"ה דף)מ' ע"א ב'( ]י"ט ע"ג[(דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר בקיבולת דבית בשבת ואבל, ואע"ג דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר גבי מחובר של שדה אלא כרשב"ג כו', אין דומה מחובר של שדה למחובר של בית, דדוקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר האריס אריסותיה קעביד, אבל בית רגילות לשכור פועלים מדי יום ולא יאמר הרואה קבלנותיה קעביד, מכאן פסק ר"י כו'. עכ"ל. וכ"כ בספר התרומה , אבל בית רגילות )סימן רכ"א(לשכור פועלים מדי יום ולא יאמר הרואה קבלנותיה קעביד. וכ"כ הרא"ש ספ"ק דעבודה זרה , אבל רוב בנין בתים ע"י ]סימן כ"ג[שכירי יום והרואה אומר שכירי יום נינהו. וכ"כ המרדכי שם ופ"ק ופי"ו דשבת כלשון הזה, אבל ]סימן רמ"ו ורמ"ז[]סימן תת"ו[בית רגילות כו' ולא יאמרו הרואים אינו יהודי קבלנותיה קעביד, וכ"כ רי"ו בהדיא משום חשד כו'. )ני"ב חי"ב ]דף פ"ב ע"ב[(אבל הר"ן כתב בספ"ק דעבודה זרה , דהטעם ]ו: ד"ה ומהא[דקבולת אסור משום דמחזי להו לאינשי כשכירי יום, וכ"כ סוף פרק י"ו דשבת . ופירשו האחרונים ]מו: ד"ה ולענין קבלנות[דבריו, דר"ל שאינם מבחינים הפרש בין קבולת לשכיר יום, ולפיכך אסור משום מראית העין. והנה כשתמצי לומר יש כאן גם כן שני פירושים, אם רצונו לומר שמשום שאינם מבחינים יסברו שהוא אסור מהדין ויחשדוהו שעושה איסור, ואע"פ שלכאורה מה לנו לחוש לטעות, דפירוש והייתם נקיים מה' ומישראל בכל מקום, היינו שלא יעשה דבר מותר שנוכל לחשדו שעושה איסור מה שבאמת אסור, כההיא דגבאי צדקה אין יחשדוהו שמוזילים לו, והיינו עבור הוראתו שהורה שלא כהלכה משום דאשומא מזדבן ויש מקום לחשד, כדאיתא ריש פרק אלו טרפות , משא"כ הכא היכא שאין מקום לטעות ]חולין מד:[בהמעשה לומר שנעשה באיסור, כמו במקום שהמנהג בקיבולת שנתבאר לעיל בתשובות ר"י הלוי, אלא שיסברו שהוא אסור ויחשדוהו, בזה לא מצינו לכאורה שנחוש לזה. הא בורכא, דמצינו שחוששין לדעת בני אדם היכא שרוב דעת ההמון נותן כן הגם שאינו עפ"י האמת, ואפילו לקולא מצינו כן, כמו שאמרו בבא מציעא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, )דף ה' ע"ב(הגם שעפ"י האמת עובר בלאו דלא תחמוד ופסול לשבועה, מכל מקום כיון דלאינשי כך משמע להו ולפי דעתם לא עבר, על כן משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו כו', וכל שכן לחומרא שאין מתירין לו לעשות דבר שרוב ההמון יסברו לפי דעתם שעושה איסור ולא יהיה נקי מישראל, הגם שהם מוטעים באמת, דמה לי אם הטעות הוא שחושדין אותו בדבר שאין בו, או שאינן טועין בעשייתו אלא שטועים וסוברים שאסור, והטעות הוא לרוב ההמון, כלשון דמחזי להו "לאינשי" כו'. זהו הפירוש הראשון בדברי הר"ן. והפירוש השני, היינו שרוצה לומר דמחזי להו לאינשי כשכירי יום, ואם יתירו הדבר לרוב ההמון יבואו להתיר גם בשכירי יום שהוא אסור באמת מן הדין, ואע"פ דלכאורה הוא גזירה למילתא דרבנן לפי מה שכתב הרמב"ם , )ריש פ"ו ]ה"א[(ודבר זה אסור מדברי סופרים כו', ליתא, לפי שיש דיעות שמלאכה על ידי אינו יהודי אסורה מדאורייתא, כמ"ש הב"י סו"ס רמ"ד בשם הסמ"ג שנסתפק בזה, ]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[והוא באמת שני דיעות בפוסקים, וכמו שהאריכו בזה בספר תשובות מים רבים ח"א . ע"ש. וא"כ לו )שאלה י"ד ט"ו ט"ז י"ז(יהא ספק איסור דאורייתא, אשכחן בדוכתי טובא דגזרו למילתא שהוא ספק דאורייתא, וכמו שהחמירו בגבינות של אינו יהודי שאיסורן דרבנן משום ספק דאורייתא לענין ספק אם הוחלף של ישראל בשל אינו יהודי, הגם שמדאורייתא יש ספק ספיקא ובדרבנן חד ספיקא, מכל מקום כיון דחכמים אסרוהו מכח ספק דאורייתא הוי כודאי דאורייתא, ע"ש בש"ך ]יו"ד סימן ק"י ס"ט[בכללי ספק ספיקא שהאריך. והוא הדין הכא דאסור )סימן י"ז(מדרבנן ודאי משום ספק דאורייתא עכ"פ, וא"כ אם יש מקום בקבולת לטעות להתיר בשכירי יום פשיטא דגזרינן ואסרינן. והגם שיש לחלק בין ספק בגוף המעשה דחמיר טפי מספק פלוגתא דרבוותא, כמ"ש הש"ך ביו"ד )סימן כ"ג ]סקי"ח[ ונ"ז בשם תרומת הדשן , מכל מקום הא גם אפילו ]סק"ב[(]סימן קע"ח[אם תמצי לומר שהוא רק מדרבנן, מכל מקום גם באיסור דרבנן אשכחן בדוכתי טובא דגזרינן גזירה ולא הוי גזירה לגזירה, וכמ"ש התוספות בחולין . )דף ק"ד ע"א ד"ה ומנא תימרא(ולכאורה יש נפקא מינה בין שני הפירושים לענין במקום המגיד הסמ"ג וספר התרומה והרא"ש ומרדכי ורי"ו, דחיישינן משום חשד, פשיטא דמותר, דליכא למיחש להכי כיון דרגילות בקבולת. וגם לדעת הר"ן לפירוש הראשון יש להתיר, דטעמא מאי גזור רבנן משום והייתם נקיים, ואפילו חיישינן לשלא יהיו נקיים עפ"י טעות, מכל מקום נתקן זה ע"י שנתפרסם מדי יום שהדבר מותר, דודאי אין סברא שנהיה מוכרחים לאסור המותר בדבר שחילוקו דק ויש מקום לטעות לההמון, וכדאמרינן )חולין מכדי כל מידי דאסר לן רחמנא שרא לן דכוותה, דף ק"ט ע"ב(ולא חיישינן לאחלופי, והיינו ע"י שנתפרסם בכל העולם שזה מותר וזה אסור עם שדומה לו ממש, רק היכא דבקעה מצא שפרוצים באיסור אז גדר בה רב גדר בדבר הדומה כו' . ]שם קי.[ע"ש. ושאני התם גבי לא תחמוד, דלאו בכל יומא מתרחיש כי האי גוונא, שנפרסם שלא תחמוד גם בלא דמי הוא לאו, ובודאי פרסום בלא מעשה רק לספר ולחזור לספר לפני ההמון לאו פרסום הוא, ומי יכניס עצמו בזה ומי ישמע לזה שיכניס עצמו לספר, ולפיכך זה שחייב שבועה לחבירו אין פוטרים אותו משום דחשיד, דלאו חשיד איהו כלל ואוקמיה אחזקת רוב העולם דמשמע להו לא תחמוד בלא דמי, משא"כ הכא שנפרסם הדבר ע"י מעשה רב מדי יום ושוב לא יטעו ויחשדו זה את זה. אמנם לפירוש השני בדברי ר"ן יש לאסור גם במקום שהמנהג בקבולת, משום שמא יבוא אחד לבנות בשכירי יום, והגם שבמקום המנהג בקבולת א"כ הויא ליה שכירי יום מילתא דלא שכיחא, ולמילתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן, ור"ל אפילו מאיזה צד, בין שהדבר המותר הוא מילתא דלא שכיחא, כמו שאמרו בהזהב , דמי שור בפרה קונות משום דמילתא דלא ]מו:[שכיחא היא, הגם שנשרפו חטיך בעליה מוכח דשכיח, ובין שדבר שאנו חוששין לגזור בשבילו בדבר השכיח הוא מילתא דלא שכיח, וכמ"ש בהמפקיד , לפיכך בעל הבית )דף ל"ח ע"א(עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר, ולא חייש שמא הוו ליה יותר מכדי חסרונן, משום דיותר מכדי חסרונן לא שכיח, דשאני הכא דמכל מקום שכירי יום מיעוטא דשכיח הוא בבנין בתים הקטנים, ושאר מלאכות כמו גדרים. אלא דמכל מקום תימה לי מאי שנא הכא דחיישינן לגזירה קבולת אטו שכירי יום, ומאי שנא גבי הבלעה דלא גזרינן אטו שכירי יום, דמותר ליקח שכר שבת בהבלעה, וכדתניא בפרק הזהב , השוכר את הפועל לשמור את הפרה ]וכו'[)דף נ"ח ע"א(אין נותנין לו שכר שבת כו', היה שכיר חדש שכיר שבת שכיר שנה נותנים לו שכר שבת, וכן פסקו הפוסקים שם ובהלכות שבת . וי"ל דשאני הכא שאין הכל יודעין )סימן)רמ"ג( ]ש"ו ס"ד[(מקבלותו שכר, ולא הוי פרסום כי התם שיגזרוהו. מיהו ממשמעות הפוסקים משמע דבכל דוכתא כאן החשש הוא שמא יחשדו אותם, ולא שמא ילמדו להתיר האסור, וכדמשמע ממה גבי מרחץ, מפני שנקראת על שאמרו בגמרא שם ]עבודה זרה כא:[והנה מה שכתב בתשובות ר"י הלוי שם שגם דעת הרמב"ם לפי מה שכתב הרב המגיד בפ"ו מהלכות שבת הוא כפירוש הר"מ שבתוספות דעבודה זרה, משום שאין נוטל חלק בגוף השדה כו', וראייתו משום שכתב הרמב"ם בפ"ו שם )הלכה י"ד(לאסור שדה בקבולת, והתם לכאורה הרואים יתלו באריסות, אלא דאסור משום שאינו נוטל חלק בגוף השדה, וא"כ הוא הדין בקבולת בית גם במקום שהמנהג כן. ולדידי משום הא לא איריא, דשאני התם, לפי שלא התירו בכל מקום שאמרינן אריס אריסותיה קעביד, אלא כשהאמת כן הוא, שהם יתלו באריסות וכן הוה הענין באמת, ואם יחקרו הדבר ימצאו האינו יהודי נוטל בפירות כו', אבל כשאין האינו יהודי נוטל בפירות אלא שהישראל קוצץ עמו במלאכה, אין מתירין על סמך שיתלו הרואים בדבר שאינו, שיאמרו שכורה היא לאינו יהודי וישראל נוטל פירותיה למחר, ואם תאמר נתיר על סמך שיאמרו קבולת הוא, זה אינו, שאם היינו דנין שהרואים יתלו בקבולת, אפילו לבנות הבית היה מותר. עכ"ל הרב המגיד שם. ופירוש לפירושו, שאנו חוששים שכשימצאו שאינו באריסות אלא ישראל נוטל כל פירותיה, יחזרו ויתלו בשכירי יום, ולא יתלו בקבולת כמו שהוא האמת, שאם היינו דנין שיתלו כפי האמת, א"כ גם בבית היה מותר בקבולת, מאחר שהם יתלו כמו שהוא האמת, ומדאסרינן בבית היינו משום שיחשדוהו בשכירי יום משום שרגילות לשכור שכירי יום, א"כ גם בשדה כשיתוודע שיצא מכלל אריסות יחזור הדבר לדין הבית לתלות בשכירי יום שהוא הנהוג. וא"כ ממקום שבאת, דאדרבה מהכא מוכח להדיא דהיכא שהרואים יתלו בקבולת, והיינו במקום שהמנהג בקבולת מותר, וא"כ מה שהביא ראיה מכל הפוסקים דאסרי קבולת שדה שהם הסמ"ג וספר התרומה וסיעתם, לא מוכח כלל לאסור קבולת בית במקום שהמנהג כן, ואדרבה נראה להיפוך, מאחר שטעמם משום חשד והכא ליכא למיחש זולתי לדעת הר"ן כפי פירוש השני. ולכאורה יש להכריח פירוש זה, משום דכתב הר"ן לענין קבולת שדה מתחלה לדעת המתירים, משום שדרכו בקבלנות, ועוד שהרואים יתלו באריסות, ומדהעלה לאסור א"כ אף במקום שהמנהג בקבולת אסור . ומיהו י"ל שעיקר סמיכותו על ועוד שהרואים יתלו כו', ומכיון שדחה זה לא התיר מטעם הראשון כיון שאין המנהג מבורר כל כך, שהרי יש נותנין באריסות ויש בקבלנות, ושמא יש גם קצת שכירי יום, ועוד דשם אין תקנה ע"י שנפרסם, מאחר שרוב נותנים באריסות א"כ איך יתפרסם היתר דקבולת, משא"כ בית שכל הבונה בית מסתמא מוכרח לבנות על ידי פועלים שכורים, וכיון שהמנהג בקבלנות יתפרסם כו'. אמנם יהיה איך שיהיה בדברי הר"ן, אבל הרב המגיד נשמר מזה ולא כתב שהמנהג בקבולת כלל. ע"ש. והנה לדעת המתירים בקבולת בית במקום שהמנהג כן, י"ל דלא חיישינן אטו שכירי יום, משום דלא טעו אינשי כלל בין קבולת לשכירי יום, וחילוק זה אנו מוכרחים לומר לשיטת ר"ת דמתיר בקבולת בית ולא גזר אטו שכירי יום, וגם הר"י וסיעתו לא נחלק עליו אלא משום שהרואה יאמר שכירי יום נינהו, משא"כ במקום דליכא למיחש להכי, ודמי למרחץ שלא אסרו אלא מפני שנקראת על שמו ויאמרו שהוא שלוחו, אבל במקום שנתפרסם מותר כמ"ש הטוש"ע סימן רמ"ג , ולא גזרינן ]ס"ב[אטו שכירות משום דלא טעו אינשי בהכי כלל, והוא הדין הכא בקבולת שאין הישראל נהנה כלל ממלאכה זו, שאם לא יעשה היום יעשה מחר, משא"כ בשכירי יום, דבהא לא פליגי אר"ת רק משום שיאמרו שכירי יום נינהו. ע"ש. ואף גם דעת הר"מ שבתוספות שם, שהיא הדיעה השלישית, שמחלק בין כשהאינו יהודי נוטל חלק בגוף השדה לקבלנות, הנה בודאי אין לומר דאוסר מדינא במקום שאינו נוטל חלק בגוף הענין, דהא מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר, אלא ג"כ משום מראית העין, ואפשר דלא פליג לענין דינא על הר"י וסיעתו דאסרינן משום שהרואה יאמר כו', אלא שנותן תוספת טעם וחיזוק לאסור בקבולת בית ושדה, שקרוב הדבר לטעות בין זה לשכירי יום משום שאינו נוטל חלק בגוף השדה כו'. והוא קרוב יותר למה שכתבתי בפירוש הראשון של הר"ן, דמחזי להו כשכירי יום ויסברו שעושה איסור, הגם שאין האמת כן, ולפ"ז היינו דוקא במקום שאין המנהג בקבולת דאז אין תקנה לזה, אבל במקום שהמנהג בקבולת יש תקנה לזה ע"י שנפרסם. אמנם אם נאמר בדעת הר"מ כפירוש השני בר"ן, הנה גם דעתו לאסור בקבולת בית במקום שהנהוג כן.)וכן נראה דעת מהר"י הלוי בדעת הר"מ. אמנם פירושו בירושלמי דשכירי יום שנזכר שם רצונו לומר ג"כ באופן שמותר מדינא הוא דחוק, דא"כ חוץ לתחום לישתרי, דהא התם אוקמוה אדינא, וצ"ע להבין דבריו(. והנה האמת אגיד, כי דודי הרב הגאון דיאנעויץ השיבני לסמוך בשעת הדחק על דעת הפוסקים הסוברים שהוא משום חשד שיאמרו שכירי יום נינהו כו' שהם הרוב, ולבי מהסס משום מנהג העולם שפשט לאיסור, הגם שלא ראינו אינו ראיה, מכל מקום במנהג וכה"ג הוי לא ראינו ראיה, משום שהוא דבר ההווה ורגיל כמ"ש הש"ך ביו"ד . ולכאורה פישוט מנהג זה )ריש סימן א'(הוא עפ"י דעת הר"מ שהביא הב"י סימן רמ"ג והר"ן, אמנם כן, מכל מקום בנדון דידן בשר הבונה בית ]לישראל[ נראה )בישראל(דגם לדעתם יש היתר, משום דלא שייך גם הטעם שכתבו הר"ן דמחזי להו לאינשי כשכירי יום, דזה אינו אלא בשאר קבלנים שבונים משל בעל הבית, משא"כ בשר שבונה משלו והכל עפ"י דעתו ועצתו, והרי ניכר הבדל רב ועצום בינו לשכיר יום הבא לבנות בשליחותו של ישראל משל ישראל ומי יטעה בזה, וכמ"ש הפמ"ג סס"י רמ"ד בפירושו על המג"א וז"ל: ומיהו בשר ]סקי"ג[הבונה בית לישראל פשיטא דשרי אפילו ידוע שיהיה של פלוני ישראל כו'. ע"ש. מלשון פשיטא משמע דאפילו לדעת הר"ן שרי, ואפשר דגם בשר הבונה בקבלנות משל ישראל לא מחזי להו לאינשי כשכירי יום לפ"ד הפמ"ג, שהרי איסור שכירי יום הוא משום שהוא כאילו הישראל מצוה שיבנה לו בשבת בשליחותו, וזה לא שייך כ"כ בשר שאיננו נשמע כ"כ לישראל כשאר קבלנים. אמנם לשון שיהיה של ישראל שבפמ"ג קרוב לפרשו יותר שעדיין אינו שלו, והיינו כשבונה משלו דומיא דנדון דידן ממש. אמנם עדיין לא יצאנו מידי כל ספק, כי באמת טעם מנהג זה לאסור בקבלנות בית במדינתינו שהנהוג לבנות בקבלנות, רחוק לומר שהוא רק עפ"י דעת הר"מ והר"ן, שהרי הב"י הביא רק הטעם שכתבו התוספות ורא"ש וסיעתם שהרואה יאמר שכירי יום נינהו, ולא משום דמחזי כו', וכ"כ הפמ"ג שם בדעת הש"ע, וגם דעת הר"מ דחה שם סס"י רמ"ג בחומרותיו, רק לענין ריחיים התיר מפני שיש לו חלק בגוף הדבר והוא מוסכם מכל הדיעות. וכן פסק בספר הלכה ברורה להתיר בנקיון הזבל ]סימן רמ"ד סק"ב[במקום שהנהוג שכירות פועלים הוא בקבלנות. אבל נראה לי לאסור גם עפ"י שיטת הר"י שבתוספות ורא"ש, והוא עפמ"ש הטוש"ע סימן רמ"ד , אם נבנה בית באיסור נכון כו', והאי ]ס"ג[באיסור הוא מה שאמרו במו עד קטן במר זוטרא )דף י"ב ע"א(דסיועא סייעא בתיבנא בהדייהו, וא"כ גם בוני קבולת שבמדינתינו הרי הם בונים הכל משל ישראל וא"כ אסור מדינא. אך א"כ יפלא בעיני מה שכתבו התוספות והרא"ש וסיעתם שיאמרו שכירי יום נינהו, למה להו לומר שכירי יום, הרי גם שיאמרו קבלנים נינהו רק שיאמרו שבונים משל ישראל די בכך לאסור, והוא דבר דשכיח טפי לטעות ולחשוד. ועוד אם היתר דקבלנות היינו כשבונים משל עצמם רק שהישראל משלם להם בדמים, א"כ רחוק מאד לטעות בשכירי יום, שבשכירי יום בודאי הכל משל ישראל, ועיקר חסר מהספר. לזאת נ"ל דגם קבלנים בונים משל ישראל בכל מכל כל, רק שהוא מכין להם הכל מקודם, וזה מותר מעיקר הדין, משא"כ מר זוטרא סיועא הוה מסייע בתיבנא, לשון הוה דהיינו בשעת הבנין מדי יום, וזה אסור שנראה כמצוה לבנות בשבת. והנה אם זה איסור גמור מדינא כשכירי יום או רק חששא דאיסורא, נראה לי שיש בזה שתי דעות, הלא הם הט"ז והמג"א שם סימן רמ"ד, דהמג"א כתב שם בהדיא ]סקי"א[דמדינא שרי, דמכל מקום אינו יהודי אדעתיה דנפשיה קעביד, אבל דעת הט"ז שם דאוסר מדינא, ועכ"פ לפ"ז בבנין )סק"ד(קבלנות שבמדינתינו שמסייעים בעצים וקורות ומאך מדי יום, פשיטא דאסור לכל הדעות מדינא. אלא דלפ"ד הט"ז לכאורה יש לאסור גם בנין בית שלנו גם לפ"ד התוספות והרא"ש וסייעתם, מאחר שאין זה נקרא מנהג קבלנות ויש לחוש שיחשדו כו', אמנם באמת לפ"ד המג"א שסיוע אינו איסור כל כך, ולא שייך למיגזר שיאמרו שמסייע רק שמא יאמרו שכירי יום נינהו, וזה הזבל במקום שהמנהג לבנות בקבלנות, דהגם שבנקיון הזבל אין שייך סיוע, מ"מ המנהג בקבולת בבתים שכתב, בודאי היה בו סיוע, אלא דבזה ליכא חשד. וכ"כ בספר הלכה ברורה , ע"ש ]שם[שהעלה למעשה להתיר בנקיון הזבל במקום שהנהוג לשכור פועלים בקבלנות, ולפ"ז היה ראוי להתיר קבלנות דבית במדינתינו היכא שהישראל הכין הכל מקודם דמותר מדינא, אלא דלדעת הר"ן אסור שם ולכן צ"ע, משא"כ בנדון דידן. שם (סב) שכן דרך לקבל שדה באריסות. בענין בנין בית בקבולת במקום שנהוג שרוב בוני בתים שוכרים אומנים בקבולת, עיין רמב"ם ודבר ששם )]הלכות שבת פ"ו[ הט"ו(ישראל כו', ובמגיד משנה שם, שאין דין זה תלוי במהות הדברים אלא לפי המקומות כו'. ולעיל מיניה כתב שאם היינו דנין שהרואין תולין אותו בקבולת, אפילו לבנות את הבית היה מותר, אלא שאז לא היה נהוג כן, משא"כ בזמנינו זה, וכן משמע ממה שכתוב בש"ע סימן רמ"ג וכן אם מנהג כו'. ולפי גירסת ]ס"ב[הב"י בקבלנות גם במרחץ שרי הגם שהישראל נהנה ממש, כל שכן בבית, ואפילו לט"ז שם בבית שרי, שאם לא יעשה ]סק"ב[היום יעשה מחר. ואין סברא לאסור משום שהעצים של ישראל, , וכל דבר וכמו שנראה לכאורה מתשובות בשמים ראש )סימן פ"ג(משל אינו יהודי כו' להתיר באופן זה כו', שהרי קבלנות דשדה יוכיח, שהתבואה של ישראל והאוסרים שם אינו אלא משום שלא יתלו אלא באריסות ואינו אמת, אבל אם היו תולים בקבלנות היה מותר, כמ"ש הרב המגיד שם וב"י הנ"ל, וגם לט"ז שרי. וכן משמע במג"א סימן רמ"ד . ומה שאמרו במסכת מועד קטן )סק"ה(סיועא הוה מסייעא בתיבנא בהדייהו, היינו שנתן )דף י"ב ע"א(להם תבן בשבת, עיין שו"ע של רבנו . וראיתי ]הגר"ז ס"ח[בתשובות ר"י הלוי אחי הט"ז האריך לאסור עפ"י שיטת )סימן י'(הר"ם שבתוספות דעבודה ז רה , וכתב )דף כ"א ע"ב ]ד"ה אריסא[(שכן דעת הרמב"ם , והנה בר"ן סוף פרק כל ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[כתבי משמע ג"כ שסובר כך ברמב"ם, שהרי ]שבת מו: ד"ה ולענין[כתב אבל שדה דרך בקבלנות כו', ודברי הרמב"ם נ"ל עיקר. עכ"ל. משמע שגם היכי דנהוג בקבולת אסור, וע"כ הוא מטעם של הר"ם שבתוספות הנ"ל. אמנם מה שרצה להעמיס כן בדברי המגיד משנה, ליתא למעיין בלשונו, שאם כן היה לו לאסור גם היכי דנהיגי בקבולת כמ"ש הר"ן, ולמה לא הזכיר זה, ואדרבה הזכיר בהיפוך שכל טעם האיסור לפי שיראו שהישראל נוטל כל הפירות והם לא יתלו בקבולת כו', והיכא שיתלו בקבולת מותר, ומ"ש הר"י לוי דמיחזי להו כו', אי אפשר להעמיס בו כלל. ולכן הר"ן העומד בשיטה זו שכתב הר"י לוי, לא הזכיר טעמו של המגיד משנה שלא התירו אלא כשהאמת כו', משום דלפי"ז היה מותר היכי דנהיגי בקבולת. והב"י ס"ל כהמגיד משנה, שהרי כתב סס"י רמ"ג בהגירסא ברא"ש קבלנות להתיר במקום שנהגו שמשכירים, ולא נטה לגירסא שניה אלא משום שלא יהא האמת שרי לגמרי)ואצ"ל לר"ת(, וגם לרמב"ם אליבא דהמגיד [אריסא משנה, מלבד להר"מ והר"ן שהם דעת שלישית לחומרא, כדאי הם לסמוך עליהם, ובפרט שדעת הרב ב"י כמותם שעליו אנו סומכים והוא רבן של כל בני הגולה. שם (סג) שכן דרך לקבל שדה באריסות. כן הוא מבואר הטעם בגמרא מסכת עבודה זרה אליבא דרשב"ג, )דף כ"א ע"ב(אבל אליבא דרבי שמעון בן אלעזר מבואר התם הטעם דאמרינן ליה וציית. ויש לדקדק למ"ש במהרש"א שם ]ד"ה עוד פירש הרר"א[בישוב קושייתו, דמהאי טעמא לישרי נמי מרחץ, דהר"ר אלחנן סבר דלא ציית אלא בשדה כו', משא"כ במרחץ דמפסיד בשכירתו של אותו יום. א"כ מנ"ל דטעמא דרשב"ג משום אריסות, אולי כרבי שמעון בן אלעזר ס"ל דטעמא משום דציית בשדה, משא"כ במרחץ. וצ"ל דכיון דאפשר לאוקמי לדידיה הטעם משום אריסותא, מסתבר טפי למימר דהיינו טעמיה, ומשום דאריסותא שכיחא טובא בשדה, ודלא כרבי שמעון בן אלעזר. והוא דוחק. ואשר אנכי אחזה, דמאן דסובר טעמא דציית, לא חילוק ידע בזה בין שדה למרחץ, וטעמא דלא שרי מרחץ לרבי שמעון בן אלעזר, יאמר נא על פי מה שכתב המהרש"א אח"כ בישוב קושייתו, למה לא דקדק הכי במתניתין גופיה מאי שנא שדה ממרחץ, דבמתניתין אפשר לפרש איסור מרחץ משום עבודה זרה שהיו מעמידין בכיפה כמו שאמרו לעיל, וכזה י"ל נמי אליבא דרבי שמעון בן אלעזר. משא"כ לרשב"ג דמפורש בדבריו טעם האיסור במרחץ משום דעושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים, ולכך הוכרח לומר דהטעם שהתירו בשדה משום אריסותא דוקא, ואתי שפיר ולק"מ. שם (סד) אומרים הגוי לקחה באריסות. לשון הר"ן פ"ק דעבודה זרה והביאו הב"י בהלכות שבת סימן ]ו: ד"ה ומהא[רמ"ג: ומהא שמעינן כו' וכל שכן שמותר להשכיר שדהו לגוי כו'. ע"כ. נראה שהר"ן בא לאשמועינן, דלא נימא דלא התירו חכמים משום אומרים אריסא אריסותיה קעביד אלא כשהאמת כן, כלומר שהם יתלו באריסות, ואם ]י[חקרו הדבר ימצאו שכן הוא. אמנם כשאין הדבר כן, שהרי הם סוברים שהוא באריסות, ואם יחקרו הדבר ימצאו שאינו באריסות, תולים הדבר למפרע שהוא שכיר יום, וכמו שכתב הב"י בסימן רמ"ד בשם הר"ן ]שם[והרב המגיד , וא"כ קסלקא ד עתין דיהא ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[אסור, לכן בא הר"ן לאשמועינן דאינו, אלא מותר, דלא אמרינן התם דין זה אלא כשהדבר העשוי הוא יותר גרוע ממה שהם סוברים, אע"פ שגם היא היתה היתר, אמנם כשהדבר העשוי הוא יותר היתר ממה שהם סוברים, לא חיישינן לזה. ודוק. שם (סה) אומרים הגוי לקחה באריסות. ,נקט אריסות לרבותא דאפילו בכהאי גוונא שהישראל נהנה ממלאכת שבת מותר, וכל שכן במשכירו שאין ישראל נהנה כלל. אי נמי, שאילו היה האריסות אסור אף השכירות היה אסור, דארעא לאריסותא קיימא ובאריסות תלו אינשי ולא בשכירות, הר"ן בפירוש ההלכות סוף פרק כל כתבי וסוף פ"ק ]מו: ד"ה ולענין קבלנות[דעכו"ם . יע"ש. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא ]ו: ד"ה ומהא[דבשדה כיון דאיכא תרתי לטיבותא דהיינו שכירות ואריסות, אף דלא יבצר היות שם מי ששוכר פועלים, ליכא למיחש למראית העין, כיון דאיכא כנגדו שני אופני היתר. משא"כ במרחץ, דאף אם באולי עבדי אינשי להשכירו לאחרים בסך קצוב, אפילו הכי לא משתרי בהכי, דכיון דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי אין כאן אלא אופן אחד להיתר ואופן אחד לאסור, ובכהאי גוונא חיישינן לחשדא דיאמרו שכיר יום הוה, ומש"ה נכנס בשכירות וסיים באריסות כמובן. אלא שאין נראה כן דעת הראשונים וכמתבאר ממ"ש הטור סס"י זה משם רבנו האי והרא"ש ז"ל . ועיין לקמן סימן ]רמ"ד[ מה ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[)רמ"ה(שחלקו הראשונים ז"ל על ר"ת בקבלנות בית, ומה שאכתוב שם בס"ד. שם (סו) אומרים הגוי לקחה באריסות. מרן מלכא הרב הגדול כמה"ר חיים אבולעפייא ז"ל בספר נשמת חיים )דף ג"ל ע"ד(. שם (סז) אומרים הגוי לקחה באריסות וכו'. כתב בהגהות מרן חתם סופר זצ"ל, ובזמנינו אין שום שדה באריסות כי אם בשכיר יום, וצ"ע להשכיר אם נקרא שם ישראל עליו, ומכל שכן דאסור ע"י מכירה של הערמה בערב שבת וחוזר ולוקח ממנו אחר שבת, דלא התירו אלא בבהמה בתלוש ובהפסד מרובה ודיעבד, אבל לכתחלה בשדה מחוברת לא. עכ"ל. שם (סח) אומרים הגוי לקחה באריסות ולעצמו הוא עובד. כתב הרב תוספת שבת ז"ל בתחילת הסימן )דף ט' סע"ב ]ד"ה וז"ל: עוד נראה לומר, דאם שוכר את הגוי וכללא דמלתא[(בקבלנות לשנה ולא קצב לו שכר קבוע כמה יתן לו, דגם זה מקרי קצץ, כמ"ש הרשב"א והובא בסימן רמ"ז ]ח"ג סימן שס"ח[, בכהאי גוונא נמי ראוי להתיר מדינא גבי מרחץ, דאומדנא )ס"ב(דמוכח הוא דגוי אדעתא דנפשיה קעביד, דכל מה דמפיש בריוח הישראל ודאי גם הישראל יראה לשלם לו תגמולו הטוב כפי כשרון מלאכתו. מיהו אם הישראל התנה עמו מתחילה דהברירה יהיה בידו אם ירצה ישלם לו ואם לאו לא ישלם לו כלל, בזה לא סמכה דעת הגוי כלל, דשמא לא ישלם לו, או אף שישלם לו שמא לא יתן לו רק דבר מועט באופן שלא ירצה לקבל ממנו כלום, והוא אינו יכול לכופו לשלם לו כראוי כיון דהתנה כן בתחילה. וכן הוא בחושן משפט בשם תרומת הדשן )סימן קכ"ג(לענין הרשאה ע"ש, והוא הדין הכא. עכ"ל. ]סימן שנ"ד[ולכאורה איכא למידק, דהנה תשובת תרומת הדשן ז"ל שהזכיר היא בסימן דש"ן, שנשאל על ראובן שבקש מלוי שיהיה טוען בעבורו עם שמעון, ונתרצה לוי ואמר לראובן אין רצוני לקצוץ לי שום שכר ממך, אלא אם תזכה יעמוד בך, אם תרצה לתת לי איזה דבר תן. ועפ"י הדברים האלה התחיל לוי לטעון עם שמעון, ונפל חילוק אחד ביניהם שבו היה תלוי זכות וחובה, ובא לוי להעיד זכות באותו חילוק, ושמעון מיחה בו להעיד באומרו שהוא נוגע בעדות. והרב ז"ל הוכיח מהתוספות פרק חזקת , ומאור זרוע ]בבא בתרא מה. ד"ה מאי[]מובא בהגהות , ורשב"ם, וריב"א, והגהות אשירי , דכל אשרי[]שם פ"ג סימן מ"ב[שאין ההנאה מזומנת לו עכשיו אלא שיש לבטוח על העתיד לבא בספק, לא תפסל עדותו. ובנדון דידן נמי אינו אלא ספק העתיד, שאפילו אם יזכה ראובן עדיין ספק הוא אם יתן לו כלום, או שמא ירצה לתת לו דבר מועט שלא יקבל ממנו, שהרי בדעתו תלה ואין לפוסלו וכו'. ע"ש. ותשובה זו הביאה מרן ז"ל בב"י חושן משפט . ומרן ז"ל דחה דבריו וכתב, )סוף סימן ל"ז וסימן קכ"ג(ולי נראה דפשיטא דנוגע בעדות הוי, שהדבר ודאי שישלם לו. עכ"ל. וכן דעת רבנו ירוחם ז"ל , כמו שכתב הרב חשק )נתיב כ"ח(שלמה ז"ל שם סימן ל"ז . ע"ש. והוא מדברי )הגהב"י אות מ"ב(הרב תורת חסד ז"ל . א"כ קשה, איך החליט הרב ז"ל )סימן קכ"ו(לאסור על פי תשובת הרב תרומת הדשן ז"ל כאילו סברתו מוסכמת לכ"ע, והרי אילין תרין ארייותא ז"ל קיימי דלא כוותיה. והגם דמור"ם ז"ל בחושן משפט כתב על )סימן קכ"ג ]אות ח'[(דברי מרן ז"ל הללו, שדחה דברי הרב תרומת הדשן ז"ל בלי טעם, מכל מקום טעמו מפורש, דמר סבר דכיון דהמורשה לא חש לקצוב שכרו ואמר לו שיתן כפי רצונו מה שידבנו לבו, שמע מינה דעל אמונתו סמך שלא יחזיר פניו ריקם, וכדפריש לה מרן מלכא מוה"ר הגדול חקרי לב ז"ל ]ח"ב[ מיו"ד )ח"א()סימן קצ"ו , והגם דהלשון שם קצת מגומגם שכתב דידע דף ער"ה ע"ג(בנפשיה שאינו משקר, ואין לו מובן, דכיון דהמורשה הוא דאמר לו אם תרצה לא תתן, והמרשה לא דבר איתו מאומה ולא הבטיחו כלום, אפילו לא יתן לו לאו משקר הוא. אך מכל מקום כוונתו מבוארת כדכתיבנא שהמורשה סומך עליו, משום דקים ליה בגויה שלא יניחנו לטרוח עמו חנם. והשתא לדעת מרן ורבנו ירוחם ז"ל, דגם בכהאי גוונא חשיב נוגע בעדות ופסיל להעיד, נראה לכאורה דלענין שבת ג"כ הדין יוצא לדידהו להקל, כיון דהפועל סבר שישלם לו, כי קא טרח גוי בדידיה קטרח, ולא בשליחותיה דישראל ושרי. והגם דאתריה דהרב ז"ל ארץ אשכנז היא דנקטי הוראות מור"ם ז"ל ושפיר סתם כוותיה דפליג אמרן ז"ל, מכל מקום הניחא אם היה מזכיר דחיית מרן ומה שכתב עליו מור"ם ז"ל, אבל הוא ז"ל לא הזכיר כי אם תשובת הרב תרומת הדשן ז"ל, ומינה לדידן בני ספרד דתפסינן הוראות מרן באיסור והיתר אפילו להקל כנודע, אפשר דגם בדין זה אמרינן דשרי, כיון דלשיטת מרן אפילו אם אמר לו אם תרצה לא תתן, הדבר ודאי שישלם לו, הרי הגוי אדעתא דנפשיה קעביד ולא בשליחות ישראל. אכן נראה דאין להחליט להתיר אפילו לדעת מרן ז"ל, דיש חילוק בין כשהמתנה הוא המתחייב לכשהמתנה הוא המקבל, דאפשר דעד כאן לא כתב מרן ז"ל דהדבר ודאי שישלם לו אלא באותו נדון דהרב תרומת הדשן ז"ל, שמבואר בשאלה שמטיל התנאי היה המורשה שיהיה בבחירת המרשה, ואם לא ירצה לא יתן לו, וכיון שהמרשה דהוא עתיד לשלם לו לא דיבר מאומה, בכהאי גוונא אמרינן דלב המורשה יודע שודאי ישלם לו, ולהכי סבירא ליה למרן ז"ל דחשיב נוגע בעדות, כי זה דרכם של בני אדם מסתמא דאין רצונו שיטרח אחר בשבילו ולא יפרע לו כראוי, ואם המרשה נתרצה, הוא אינו מתרצה. ברם הכא דהענין הוא להיפך, דישראל בעל המלאכה הטיל התנאי עם הגוי, ואמר לו שתה יה הברירה בידו ואם לא ירצה לא ישלם לו, בכהאי גוונא אין להחליט בדעת מרן ז"ל למימר דגוי בדידיה קטרח ושרי, דכיון דהישראל נחית לברר דבריו, ודאי החליט בדעתו שלא לפרוע לו כלל או לפרוע דבר מועט שלא יקבלנו הגוי, ועל כן אסור, דאדעתא דישראל קעביד ושלוחיה הוא. והגם דהיה מקום לצדד על פי חילוק הנזכר להיפך, דטפי אלים התנאי כשהפועל בפיו מילא לאמר אם תרצה לא תתן לי מאומה, דתו לא מצי לאשתמוטי להיות דורש דמים, כי פיו הכשילו לפוטרו לחברו, אך אם שכנגדו מפרש אם ארצה לא אפרע והוא שותק, יש צד לומר שהפועל אדעתא דידיה קעביד על מנת לקבל שכר, ושתיקתו לאו הודאה היא. ויש סמך לזה ממה שאמרו בירושלמי דגיטין פרק מי שאחזו , גבי )]פ"ז[ ה"ו(ההיא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אי אונסא כמאן דעבד, אמר התם בירושלמי, על דעתיה דריש לקיש איך הוא צריך למעבד, אין אתא יום פלן ולא כנסת לי לא יהא לי ]עלך[ כלום. )מלך(ופירש הרב שדה יאושע ז"ל וז"ל: היך הוא צריך למעבד, אליבא דרשב"ל דיהא אונסא כמאן דלא עבד, צריך שיכתוב כן, אם עבר יום פלוני ולא כנסת לי, כלומר שתהא היא המדברת והמגבלת התנאי, דהשתא ודאי אם לא יקים תנאו אינה מסכמת לקידושיו כיון שהתנית כך בפירוש. ע"כ. דאיברא דפירושו ז"ל נראה היפך משמעות לשון הירושלמי, דמדאמר רשב"ל שיכתוב לא יהא לי עלך כלום, משמע דתנאי זה נכתב לתועלת הבעל, שבהקים התנאי לא תתבע היא ממנו כלום, ואילו מפירושו שכתב דאם לא יקים תנאו אינה מסכמת לקידושיו, משמע דהתנאי נכתב לתועלתה, ולפי דבריו הוה ליה לכתוב לא יהא לך עלי כלום. וי"ל. ועכ"פ מלשון הירושלמי אנו למדין דכשהיא מגבלת הזמן בפיה ומתחייבת שלא תתבע ממנו, עדיף ואלים מאלו נכתב בלשון הבעל שהוא המדבר, דלא כדכתיבנא. מכל מקום עינא דחזי דאין זה אלא בשאר תנאים, דלפי דרך העולם יוכל הבעל או האשה להעמיד עצמם שלא להתחייב, ואי מכלים בהא ודאי עדיף טפי שהוא עצמו מתחייב ומדבר בלשון עצמו, דמצי אמר ליה כי פיך ענה בך. ברם, בהך דקמן דאינו משורת דרך העולם שיתרצה האיש שיעבוד עמו חברו חנם, וכדמשמע מלשון מרן ז"ל שכתב שהדבר ודאי שישלם לו מטעם דמסתמא אין דעתו מסכמת שיעבדנו חנם, לצד זה האומדנא הוי איפכא, דכשהמקבל הוא דהתנה ובעל הבית שתק, מוקמינן ליה בחזקת כולי עלמא דלא בעו מאחרים עבודת מתנה, אמנם כשפירש שיחותיו בהדיא והתנה בפירוש אם ארצה לא אפרע לך, הוברר שיצא מכלל דעת אחרים, ורצונו שיעבדנו חנם או בשכר מועט, ועל כרחך לומר דסבירא ליה למרן בענין שבת דבעל הבית הוא המתנה דאסור, דפשיטא דעושה על דעת הישראל, דיודע שהישראל לא יפרענו וכדאמרן. באופן דאין החילוק מצד הנושאים, אלא מצד לשון התנאי, בין אם הבעל הבית הוא המתנה או הפועל. ואולי דבכוונה זו שינה הרב תוספת שבת ז"ל לשון התנאי, דלכאורה קשה, כיון דשורש דבריו ילכו יונקותיו אל תשובת הרב תרומת הדשן ז"ל, היה לו לעשות לשון התנאי בלשון הפועל כדהתם. אכן שינה התנאי ופירש שהישראל הוא המתנה, לאורויי דהגם דלדעת הרב תרומת הדשן בכל גוונא מצי לאשתמוטי, מ"מ לדעת מרן ז"ל י"ל דהגם שחלק על הרב תרומת הדשן ז"ל התם, הא מיהא בכהאי גוונא מודה לדינו של הרב תרומת הדשן ז"ל, והכא גבי שבת אסור דאדעתא דישראל קעביד ולא להנאת עצמו. ועל פי זה מינח ניחא לי מה שהקשה הרב אדמת קדש ז"ל )ח"א על דברי מרן ז"ל הנזכרים וז"ל: קשה חושן משפט סימן ס"ח(לי דאיך מרן עשה מהספק ודאי, שכתב שהדבר ודאי שישלם לו, והלא לוי אמר לראובן אם תרצה לתת לי איזה דבר תן, וברצונו תלה הדבר, ואם לא ירצה יכול לומר לו משטה הייתי בך, וכמ"ש הרב תרומת הדשן, ספק אם יתן לו כלום או שמא ירצה לתת לו דבר מועט וכו', ואם כן איך כתב מרן שודאי יתן לו. ע"ש שלא תירץ כלום. ולפי דרכינו ניחא, דמרן עשה הספק של המורשה ודאי אצל הנותן המרשה, דמסתמא דעתו של אדם קרובה לפרוע למי שפעל עמו הגם שהוא נתחייב לעבוד חנם, ולכך הגם דמפאת לשון המורשה הוי ספק, מכל מקום הענין הוא ודאי לפי טבע האנושי. ולא יכולתי להלום מה שכתב ואם לא ירצה יכול לומר משטה הייתי בך, דמה ענין השטאה כאן, שהרי לא הודה לו מעיקרא לתת לו, וגם לא אמר שלא לתת אלא שתק, ואם לא יתן ליכא השטאה, אדרבא אדעתא דהך ספקא נחית המורשה. ויען רואה אני שדבריו ז"ל כחדא אזלין עם דברי מוה"ר חקרי לב ז"ל שכתב דידע בנפשיה שאינו משקר, וכמו שהרגשנו גם עליו לעיל, דן אנכי שהבינו הם ז"ל בהבנת השאלה, דכשבקש ראובן מלוי שיהיה טוען בעבורו עם שמעון, היינו שנדר לתת לו שכר טורחו, או אמר לו נקבה שכרך עלי ואתנה, ולוי מיאן לקצוב לו שכר והניחו לבחירתו, והפריז לומר שאם לא ירצה לא יתן, ובמונח זה יצדקו דבריהם ז"ל שכתבו על הענין ההוא, דהרב אדמת קודש כתב דאם לא ירצה יכול לומר לו משטה הייתי בך, ומוה"ר כתב דידע שאינו משקר, והיינו על מה שנדר לו מעיקרא דלא הדר ביה בטענת משטה וכיוצא. ואם מונח זה אמת בתשובת הרב תרומת הדשן ז"ל, תוסיף תת כחה של האומדנא שכתב מרן ז"ל שודאי יתן לו, שאם על שתיקה לבד היינו דנין כן מכח שכן דרך בני אדם כנזכר, כל שכן אם גילה דעתו תחילה שאין רצונו בחנם. ולפי זה נדון הרב תוספת שבת ז"ל הוא רחוק מאד מהנדון ההוא, דהכא מלבד דלא גלי דעתיה דלא ניחא ליה בחנם כי התם, עוד זאת שהוא הטיל התנאי שיהיה בבחירתו ואם לא ירצה לא יתן, ולפי זה פשוט דגם מרן יודה לאסור בתנאי כזה, דלדעת ישראל קעביד. ושוב הראני בני בכורי הי"ו דברי הרב הסמ"ע ז"ל בחושן משפט שהביא תשובת התרומת הדשן )סימן קכ"ג סקט"ו(והעתיק הנדון שהמרשה אמר למורשה אם ארצה אתן לך וכו', וגם הרב ש"ך ז"ל שם נמשך אחריו, ובקש להליץ גם )ס"ק כ"א(בעד מרן ז"ל דס"ל דהוי נוגע בדבר גם בכהאי גוונא. ע"ש. וזה כשיטת הרב תוספת שבת שעשה ספיקו לענין שבת בדרך זה, שהמשלח הוא המתנה, ומזה משמע דמרן ז"ל חולק גם בזה גם לענין שבת היפך מאי דכתיבנא. אבל בקושטא נראה דכיון דדברי הרב תרומת הדשן ז"ל לפנינו ועינינו הרואות דנדונו היה כשהמורשה הוא המתנה, אין לנו להניח המפורש בדבריו משום דברי הרב הסמ"ע ז"ל שהעתיק הנדון בחילוף, וי"ל דאם המרשה הוא המתנה גם מרן ז"ל יודה להרב תרומת הדשן, וממילא גבי שבת אסור לכולי עלמא וכדכתיבנא. שם (סט) בהגה לשליש או לרביע. פירוש, שנוטל הגוי חלק בגוף המלאכה שליש או רביע. אמנם אם שכרו בסך ידוע לשנה שיעשה מלאכה כל השנה אסור, כמ"ש מרן ז"ל בב"י סימן והרב המגיד רמ"ד משם הר"ן ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[]הלכות שבת . יע"ש. ועיין ט"ז . פ"ו הט"ו[)סק"א(שם (ע) בהגה לשליש או לרביע וכו'. עיין מה שכתבתי לקמן )סעיף ה'(. סימן רמ"ד שם (עא) ותנור דינו כמרחץ וכו'. כתב הטור )דף קנ"ח ע"א שיטה , כתב הרמב"ן תנור יש ל"ד(]עבודה זרה כא: ד"ה אבל[מסתפקין בו כו'. נ"ב: עיין בספר קרית מלך רב )]ח"א[ דף כ"ו . ע"א(שם (עב) ותנור דינו כמרחץ וכו'. כתב הטור, כתב הרמב"ן , תנור יש מסתפקים כו'. נראה ]עבודה זרה כא: ד"ה אבל[דספקו של הרמב"ן ז"ל הוא, אי הא דאמרינן ארעא כו' מרחץ כו', היינו לומר דמרחץ אין דרכו כלל באריסות, אבל תנור דרכו לכך ומשום ]הכי[ תולין בדרך ההיתר, או דילמא דוקא שדה דיותר רגילות באריסות מבשכירות, אבל תנור דדרכו לכך ולכך אסור, והכריע הוא לזה. ועיין בדברי הרא"ש ז"ל שם ]פ"א סימן . כ"ה[שם (עג) ותנור דינו כמרחץ וכו'. .'כתב הטור, כתב הרמב"ן כו נ"ב: עיין מה שכתב הרב ידיו של משה בסימן זה . שם (עד) ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינם כשדה. היינו לפי מנהגם באותם הזמנים, אבל אם הם נוהגין בריחיים בפועלים ובתנור בשכירות, יתהפך הדין וכדמוכח סעיף ב', וכמ"ש הרב המגיד בשם המפרשים וז"ל: שאין ]שבת פ"ו הט"ו[דין זה תלוי בדין הדברים, אלא לפי המקומות, יש שדרכן להשכיר פורני, ויש שאין דרכן, וכן במרחץ, אלא שדברו חכמים בהווה לפני מנהג ארצם. ע"כ. שם (עה) ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינם כשדה. כן כתב הטור משם הרמב"ן ז"ל וכתב מרן ]עבודה זרה כא: ד"ה אבל[ז"ל בב"י משם הר"ן , דכל כיוצא בזה הכל ]שם ו: ד"ה ומהא[כמנהג המדינה. וכן כתב הרב המגיד דתלוי ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[במקומות, יש שדרכן להשכיר תנור שהוא פ'ורנו, ויש שאין דרכם, אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם. יע"ש. שם (עו) ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינם כשדה. כתב ט"ז , ומכאן נלמד לתנור וריחיים. פירוש, אף )סק"א(לשיטתו דגרסינן בקבלנות ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: כמ"ש הט"ז בסק"ב[ ומותר מדינא, אפילו הכי אסור משום מראית עין. וזה מה שכתב כי היכי דלא נשוויה כו'. ]הערת הנ"ל: גם כן בט"ז סק"ב[. אבל באמת אינו ראיה כל כך, דגבי שדה הוא נוטל הפירות, אבל בתנור אפשר דהרא"ש ]עבודה זרה מיירי כמו עכשיו שהאופה אינו נוטל אלא מעות פ"א סימן כ"ה[בשכרו, ולכן מותר דלא הויא הנאה. ודו"ק היטב. ומה שכתב שם שאסור לשכור לעכו"ם, צ"ל עכו"ם. שם (עז) ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינם כשדה. הנה זו היא דעת הרמב"ן בחדושיו לעבודה זרה ]כא: ד"ה אבל[והביא דבריו הטור כאן, אבל הר"ן בפ"א דעבודה זרה )ו: ד"ה ובסוף פרק כל כתבי והביא דבריו ומהא(]שבת מו: ד"ה ולענין פורני[מרן הב"י, כתב בשם בעל מתיבות דתנור וריחיים הוו ]סימ ן א'[כשדה. ע"ש. והראב"ד בספר תמים דעים כתב משם )סימן קכ"ה(ר"ח , שהביא משם הירושלמי דפורני וריחיים ]עבודה זרה כא:[דינם כמרחץ. ע"ש. וצריך לומר דכל אחד דיבר על עירו ואל שער מקומו, וכמו שכתב הר"ן , שבכל כיוצא בזה הכל כמנהג המדינה, )שם(וכן כתב הרב המגיד , שאין דין זה )בפ"ו מהלכות שבת הלכה ט"ו(תלוי במהות הדברים אלא לפי המקומות, יש שדרכן להשכיר פורני ויש שאין דרכן, וכן במרחץ, אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם. ע"כ. וכתב מרן החבי"ף זלה"ה בספרו הבהיר הנד"מ רוח חיים )אות א'(, דבעירנו אזמיר יע"א הוי מנהג פשוט להשכיר התנור בכך וכך לשנה, וכיון שכן הוא המנהג ברוב העיר אינו נקרא על שמו של בעל התנור, כי כולם יודעים שהגוי לעצמו הוא עושה. זת"ד. ע"ש. שם (עח) ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינם כשדה. שאלה: איש אחד יש לו אוטומוביל, ורגיל למוסרה לששת ימי החול לגוי לעבוד בה, ושכירות הגוי הוא סך מה למאה ממה שמרוחת, ועד עתה לא היתה עושה כלום בשבת, ועתה בא לשאול האם יכול להרשות לגוי לעבוד בה ]בשבת[ כימי החול, מצד שיש לו לגוי חלק מה למאה? תשובה: מרן ז"ל באו"ח אסר במרחץ מפני )סימן רמ"ג ס"א(דלאו לאריסות עומד, ואומרים שכל הריוח של ישראל הוא ששכר את הגוי כך וכך ליום, ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. והתיר בשדה, שכן דרך לקבל שדה באריסות. ואע"ג שיודעים ששדה של ישראל, אומרים הגוי לקחה באריסות, ולעצמו הוא עובד. ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינה כשדה. ע"ש. וכפי המסופר פה, כל מי שיש לו אוטומוביל ונותנה לזולת לעבוד בה, הוא עובד בה בשכירות סך מה למאה ממה שמרוחת, ולפי זה ראוי לדונה כשדה, וכמ"ש הרב כף החיים בשם הרב המגיד כי דין זה תלוי )סק"י ד"ה ותנור(]שבת פ"ו הט"ו[במקומות, שיש שדרכם להשכיר פורני, ויש שאין דרכם, וכן במרחץ, אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם. ע"ש. שם (עט) ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינם כשדה. אם יש לישראל מכונית ורוצה למוסרה ביד הגוי להתעסק בה הגוי לבדו באריסות, יש להתיר לישראל ליקח חלקו גם אם מתעסק בה הגוי ביום השבת, אם הדרך לקבל מכונית באריסות. והדבר תלוי במנהג העיר. שם (פ) וריחיים וכו'. כתב באשל אברהם מהגה"ק מבוטשאטש וז"ל: בריחיים י"ל דלא שייך חשש מצד פרהסיא כבקיבולת, כי י"ל מסתמא אמר שיום ההוא כנגד יום אחר שבשייכות אליו שייך לגוי, גם כל ריחיים אין יכולים למנוע בהם טחינה, וכפי דינא דמלכותא הנוכרים טוחנים גם שלא ברשותו. שם (פא) וריחיים דינם כשדה. עיין בספר מנורה הטהורה ]קני שכתב, דאפילו אינו נוטל בגוף המקח אלא מנורה סק"ה[

סעיף ב

מעות, אבל אם המנהג ליטול בגוף המקח, אסור לשנות, כדי שלא יאמרו דשכיר יום הוא. וגם במקום דשרי, צריך ליזהר שלא יקח שכר שבת לחוד כי אם בהבלעה תוך שאר הימים. ודוקא באריסות הוי ריחיים כשדה ולא בשכיר לעכו"ם בסך ידוע לשנה. יעו"ש. ועיין בכתב סופר , בריחיים שהאומן לוקח חלקו )או"ח סימן מ"ד(מן הקמח שנטחן, ונחית מעיקרא לאריסות, שדבר פשוט שמותר לטחון בשבת, כיון שהכל יודעים ומפורסם שזה האומן וכל האומנים מן הריחיים נוטלים חלקם מן הקמח והם נחתין לאריסות מעיקרא, ואדעתיה דנפשיה עביד. ומה טוב שיעשה עמו כתב קודם שיקרא שם ישראל השוכר הריחיים, ואז ודאי מותר, ולא שייך בזה מראית עין. ועיין בזה בשו"ת מהר"ם שיק )או"ח שצדד גם כן להיתר, רק בריחיים שמנהיגין ע"י בהמות סימן צ"ח(יש לחוש למראית עין, ומן הנכון שבהמות שעובדין בהן בשבת לא יעבדו בחול, ולא יהיו בחצר ישראל הריחיים הנ"ל. ועיין בדברי חיים לענין לטחון בריחיים )ח"ב סימן כ"ב(דאמפמיהלע( ע"י עכו"ם שיש להם חלק בהריחיים ) מהריוח או ע"י שטר מכירה, מחמת שיש הפסד גדול אם אינם טוחנים בשבתות, ע"ש באיזה אופן שיש להתיר. ועיין בזה בשו"ת ריב"א ובמפתחות שם. והעלה שם שבעל )חאו"ח סימן ג'(הריחיים לא ישכור את כל הפועלים הנצרכים להעסק ההוא, כי מיינסטער, וכל תנאו של-אם את הגדול שבהם הוא הווערק בעל הריחיים יהיה לבד עם זה הפקיד על כל העסק, והפקיד הזה הוא ישכור לו פועלים העוזרים אותו וישלם להם מכיסו, ושכר הפקיד הלזה יהיה נטילת השכר מגוף החטים שיורווח ע"י העסק, וכיון שהפקיד הזה אינו מסיק התנור בעצמו וגם אינו נותן החטים לתוך הריחיים בידו ממש, ואינו עושה שום מלאכה דאורייתא בציווי ישראל, רק מצוה למלאכות הכבידות להעשות ע"י משרתיו, הוי רק שבות דשבות, וכיון דתנאו עם זה הוא קודם שבת, וליכא אלא מראית עין, והוא במקום פסידא, והישראל אינו דר בבית שבו הפאבריק, יש להקל. וע"ש עוד וז"ל: דבשארי מאשינין שנתחדשו בזמנינו לקצור ולדוש התבואה באלו אין צריך לפנים, כי בלא זה המנהג בכל הגלילות לתת להקוצרים חלק בגוף התבואה חלף עבודתם, ואין בהם שום נדנוד איסור לא מדינא ולא למראית עין. שעושין עליו שמן היוצא ממיני קטניות וזרעונים, ויש לו פועלים עכו"ם מיוחדים למלאכה זו והמה אצלו שכירי שנה, וסיים שם וז"ל: לא מלאני לבי לחפש צדדים להקל, כיון דאוושא מילתא טובא שהוא מלאכת פרהסיא, ובמקום מפורסם, והוא בבית ישראל, והמלאכה נקראת על שם הישראל, וכמה אבות מלאכות נעשים בזה בשבת, טחינה לישה הבערה ובישול וכדומה, וחוששני אולי ניתן יד לפרוצים חס ושלום עי"ז, ולזאת אמרתי מאתי לא תצא הוראה להיתר. יעו"ש. ועיין בשו"ת בית היוצר , על דבר שהמילנער עושה )סימן י'(מלאכה בשבת הנצרך לריחיים, ורק אם אי אפשר לו לבדו לתקן ולגמור המלאכה, הוא שוכר פועלים, והבעה"ב מחויב לשלם להפועלים. והשואל כתב שם שכבר התיר לו גדול אחד, מטעם שגוף הטחינה הוא בדרך היתר, שהמילנער נוטל חלקו מגוף הפירות מהקמח שטוחן בריחיים, גם בתקון הריחיים אין איסור. והוא חולק עליו שם, וכתב דרק מה שהמילנער בעצמו עושה בריחיים מה שמעכב הט חינה זהו מותר לעשות בשבת, אבל מה שצריך לשכור פועלים והישראל צריך לשלם זה בודאי אסור. יעו"ש. סעיף (פב) ב' אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר וכו'. כתב ב"י , ונראה מדבריו וכו'. )דף קנ"ח ע"ב שיטה ל"ז(נ"ב: כן מצאתי בספר כ"י ישן. ב"ח . ]אות ב'[שם (פג) אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר וכו'. ר"ל, לא מיבעיא אם השכירו בבת אחת לשנים מרובות, דהיינו לשלש או לארבע שנים דודאי שרי, דכיון שהשכירו לכך וכך שנים דמי למכר ואית ליה קלא, אלא אפילו לא השכירו אלא לשנה אחת, אם חזר גם בשנה שניה ושלישית והשכירו, כך שבזה נתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכיר, מותר מכח הפרסום. ואע"ג דאופן זה נראה דמהר"י אבוהב ז"ל פליג, דאינו מתיר אלא באופן ראשון, מ"מ מרן ב"י נסתייע מדברי רבנו ירוחם ז"ל ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[קלא מותר מיד, משא"כ צד שני אין ההיתר נגמר עד אחר שלש שנים, ובשלש שנים הראשונות מיירי שלא השכיר )דישראל(]הישראל[ אלא לימות החול, וכמ"ש הרב מגן דוד ז"ל ]ט"ז סוף , וכשיעברו השלש שנים שנתפרסם הדבר אז מותר להשכיר סק"ב[גם לשבת. ודוק. שם (פד) אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר וכו'. בב"י הביא עוד היתר, אם השכירו על שנים רבות בפעם אחת ועשה שטר, יש לו גם כן קול ושרי. ולא ידעתי למה השמיט בש"ע. ומה שכתב אם השכירם שנה אחר שנה, וצ"ל בשנים הראשונים באמת לא עשה העכו"ם מלאכה בשבת. שם (פה) אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר וכו'. כתב בספר כרם שלמה, דבב"י הביא עוד היתר, אם השכירו על שנים רבות בפעם אחת ועשה שטר יש לו ג"כ קול ושרי, ובש"ע השמיטו. שם (פו) אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר וכו'. הוא מה שכתב רבנו הטור ז"ל, ורבנו האי כתב, אם השכירו שנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר. וכתב מרן בב"י וז"ל: ופירוש דברי רבנו האי נראה דהיינו לומר שאם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר על ידי כך וכו' ושרי. אבל הגאון מהר"י אבוהב ז"ל פירש דברי רבנו האי, שהשכירו לשנים מרובות, כלומר לשלש או לארבע שנים, שכיון שהשכירו לכל כך שנים, דמי למכר ואית ליה קלא, ותו ליכא למיחש למראית העין. ונראה מדבריו שהיה גורס אם השכירו "לשנים" הרבה. ודברי רבנו הם כמו שפירשתי. עכ"ל. דבריו ירוחם בחי"ב ]ני"ב דף פ"ב ע"ב[אלו ברור מללו, דקי"ל בדעת רבנו האי כפירושו , כי לו מצא עזר כנגדו מדברי רבנו ירוחם ומגירסא דאייתי ר"י בעל הטורים כנ"ל, ובכן כתב כאן בש"ע אם השכירם שנה אחר שנה שהוא כפירושו בדברי רבנו האי, שכן נראה לו עיקר ומצא כן בשאר הפוסקים כמבואר, ולא כתב אם השכירם לשנים רבות כפירוש מוהר"י אבוהב שהוא יחיד בדבר, שלא נמצא בשאר הפוסקים שכתבו כן, וכדרך שכתב מורנו הרב כנה"ג בחיו"ד )סימן ל"ה והביאו הרב יד מלאכי בכללי הש"ע , כי הגהב"י אות ע"ד()אות ד'(דרך מרן בש"ע להשמיט כמה דינים שהביאם בב"י, מפני שלא מצאם בשאר הפוסקים, ומ"מ בב"י הביאם כי הוא מאסף לכל המחנות, שזה משפט הספר ומעשהו. יעש"ב. והוצרכתי לזה משום שראיתי להרב כרם שלמה אשכנזי )דף שקרא ערער על מרן בזה, שכתב עליו בדין כ"ה ע"ב(זה וז"ל: בב"י הביא עוד היתר, אם השכירו על שנים רבות בפעם אחת ועשה שטר יש לו ג"כ קול ושרי, ובש"ע השמיטו. עכ"ד. וכוונתו למה שכתב בב"י מפירוש מהר"י אבוהב כנ"ל, ולפי מה שנתבאר ליכא שום ערעור בדבר, שכך הוא דרכו דרך הקדש, ומה גם היכא שגילה דעתו להדיא כדפרישית. וק"ל. שם (פז) אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר וכו'. .והתנה עמו שלא לעשות בשבת וע"י זה נתפרסם תוספת שבת . דכאן דאינו אסור רק משום מראית עין מהני ]סק"א[תנאי, אבל באיסור תורה אין מאמינים לנכרי. ישועות יעקב סימן ]סק"ד[. וכל זה אם משכירו לכל ימות השבוע, אבל אם רמ"ו אינו משכיר לנכרי רק על יום השבת, וכל ימי השבוע הוא של ישראל ונקרא על שם ישראל, בודאי לא יתלו הרואים שהשכיר לנכרי בהבלעה, דאע"ג דרגילות להשכיר, היינו לכל השבוע, אבל להשכיר רק ליום השבת, דבר כזה לא שכיח להשכיר תנור או מרחץ ליום אחד, ואין היתר רק לעשות עמו שותפות, ויהא לו חלק כפי חשבון שנוטל שכרו הראוי לו. כתב סופר . )סימן מ"ג(ואפילו אם הנכרי אין צריך לעבוד כלום שכבר הוכן מערב שבת, מכל מקום מה שהנכרי מקבל השכר מהנכרים עושה זה בשביל ישראל, דהישראל אסור לקבל, לכן אסור גם כן שיקבל הנכרי. . תניא ]ש"ע הגר"ז ס"ג[שם (פח) אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר וכו'. ובמה נתפרסם שיהיה מותר תחילת השכירות, עיין )סק"א(. ט"ז . ויש עוד איזה אופנים עיין מה שכתבתי )סק"ב(ועיין בטור שיש עוד גירסא, אם השכירם לשנים הרבה, ועיין ב"ח מחזק גירסא זו, דלשנים הרבה יש קול והוי פירסום. ]אות ב'[שם (פט) ונתפרסם הדבר על ידי כך וכו'.]הערת מהרש"ם: עיין תוספות עבודה זרה שכתבו, דדבר )דף ט"ו ע"א ד"ה שרי(הנמכר ע"י סרסור קלא אית ליה. ונראה דהכא אין להקל בכהאי גוונא, דאל"כ גם בהשכיר בפני שלשה יהיה מותר, ובעל כרחך דהכא דבעינן שיתפרסם שאין דרכו לשכור פועלים, בעינן שיומשך כמה שנים או מנהג המקום.)עיין ר"י הלוי סימן י' בדין שדרכן לשכור בקבלנות .[(מקום שם (צ) ונתפרסם הדבר על ידי כך כו'. לכאורה בנתפרסם ע"י קבלנות ג"כ יש להתיר, אמנם הפמ"ג ]משבצות זהב סק"א[דקדק מלשון הר"ן , דקבלנות מיחזי ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[כשכיר יום, דקבלנות גופה מיחזי גם כן כשכירות ואין להתיר. ע"ש. וכן היה נראה לכאורה מלשון הר"מ בתוספות ]שם כא: ד"ה שכתב, דכיון דאינו נוטל חלק בגוף הדבר מיחזי אריסא[כשכירות. אבל לענ"ד אי אפשר לומר כן, דהרי התירו חז"ל ]מועד קבלנות חוץ לתחום גם במחובר, וכן בקבלנות בתלוש קטן יב.[שרי בכל מקום, ועל כרחך דקבלנות לא מיחלף בשכירות, אלא משום חשדא שלא ידעו שהיא קבלנות, וכן גם כוונת הר"מ, דכיון דאינו נוטל בגוף הדבר אלא נוטל מעות, יש לחושדו שהוא שכיר, וכן גם כוונת הר"ן, אבל בנתפרסם שהוא קבלנות ודאי יש להתיר. ובזה אתי שפיר מה שהביא המג"א בסימן רמ"ד במה שנהגו בעירו שלוקחין הגוים הזבל מהרחוב בשבת, ]סק"ח[וכתב דרבים לא חשידי. וכבר הקשיתי על זה בספרי על יו"ד דמוכח בכמה דוכתי דדוקא בעבודה זרה )סימן קמ"א ]ס"ד בהגה[(ל"ח ] . ע"ש. ולפי זה אתי שפיר בלאו הכי, דהתם לא חשידי[נתפרסם שהיה בקבלנות. ונכון. שם (צא) ונתפרסם הדבר על ידי כך וכו'. לכאורה לפי זה יש היתר ע"י הכרזה, דהוי פרסום. ועיין בכורות )דף נ"ג בע"כ אפשר בהכרזה, הכא נמי אפשר בהכרזה. ע"ש. אבל ע"א(בכמה דוכתי אמרינן בכהאי גוונא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא. ועיין בית שמואל , דלא אמרינן כן רק )אה"ע סימן י' ]סק"ב[(באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן. ע"ש. וא"כ בנדון דידן תלוי בשתי דיעות שבט"ז סוף סימן זה אי הוי כאן איסור דאורייתא או איסור דרבנן. ע"ש. וצ"ע בזה. שם (צב) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם. ,ר"ל בין ליחיד שהוא לבדו הוא משכיר ונתפרסם על ידי כך וכו', בין אפילו לא נתפרסם אלא שכך נהגו אנשי אותו המקום, מותר בכל ענין, כיון שטעם האיסור אינו מן הדין אלא מפני החשד, כל שיהיה באופן שיסתלק החשד, בין מצד פרסום המשכיר בין מצד מנהג המקום, מותר וחזר דינו להיות כשדה. ומיהו לא מהני היתר זה דמנהג או דפרסום אלא בשכירות או אריסות במרחץ ותנור, אבל בקבלנות דבית ושדה דלקמן סימן רמ"ד, אסורין לעולם בתוך התחום, ואע"פ שנהגו אנשי המקום שלא לשכור פועלים יום יום אלא רגילין בקבלנות, לא מהני, כיון דבקבלנות כל הריוח הוא לישראל, מיחלף להו קבלנות בשכירות פועלים, ועוד, דבקבלנות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום ]סק"א[. וכ"כ הרב מגן דוד ז"ל כדכתיבנא לעיל )]ט"ז סק"ב[בד"ה , דבקבלנות אסור אפילו במפורסם. יע"ש. הכלל העולה(שם (צג) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם. מתבאר דין זה מדברי רבנו האי והרא"ש ]עבודה זרה שהביא הטור, ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"א סימן כ"ה[]הלכות שבת פ"ו שהביא מרן בב"י. ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא, הט"ו[דמדברי רבנו האי ז"ל לא נתבאר אלא כשאותו מרחץ ותנור שאנו דנין עליו יצא שמו בעיר דקיימא לאגרא, ואף ששאר מרחצאות ותנורי העיר אין דרך הבעלים להשכירם כי אם להעמיד בהן פועלים, לית כאן בית מיחוש. ואולם כאשר יהיה האופן ששאר מרחצאות ותנורי העיר נתפרסמו דקיימי לאגרא, אך מרחץ ותנור זה של ישראל לא נתפרסם אי קיימא לאגרא או לא, ליכא למשמע מינה היתרא, דהא איכא צדדין למימרא דלא אזלינן בתר מרחצאות ותנורים דעלמא, אלא בעינן דאותו מרחץ ותנור גופיה יהיה מפורסם בעיר דקיימא לאגרא ולא סגי בלא"ה, לזה בא הרא"ש ז"ל לחדש דבר מעתה, דהוא הדין בכהאי גוונא נמי שרי כמתבאר מדבריו ז"ל. ואכתי אפשר יאמר האומר דדוקא אם כל המרחצאות ותנורי העיר אין גם אחד שוכר בו פועלים, ברם אי איכא הכי ואיכא הכי אף דרובא קיימי לאגרא אין לנו ללמוד ביה היתרא מדברי הרא"ש, אך מלתא כדנא למדו מרן ז"ל מדברי הרמב"ם, דכיון דרובא קיימי לאגרא תו ליכא למיחש. וברור. ומרן המחבר כאן בש"ע לא הוצרך להביא אלא סברת רבנו האי והרמב"ם ז"ל, דבכל חדא וחדא איכא למשמע מינה רבותא, דלרבנו האי אף ששאר מרחצאות ותנורים לא נתפרסמו, כיון דמרחץ ותנור זה נתפרסם סגי להתיר, ואי נמי סברת הרמב"ם דאף במרחץ ותנור זה לא נתפרסם, כיון שרוב מרחצאי ותנורי העיר נתפרסמו מהני להתיר, אך אותה דהרא"ש לא הוצרך להזכירה, כיון דאפילו ברובה סגי לה כמובן, ומבואר דדעת מרן המחבר ז"ל בזה דאם אין שם רוב דקיימי לאגרא אלא מחצה על מחצה לא סגי להתיר כמבואר. ודעת הדיוט פשפש ולא מצא מאין הרגלים לאסור במחצה על מחצה, כיון דמדינא אין כאן איסור, דלא אחמור רבנן אלא מפני הרואים שלא יחשדוהו כנודע, ומדברי הרמב"ם מריה דהאי שמעתתא דמינה למדו ז"ל, כל בתר איפכא איכא למשמע, דדוקא לענין איסורא קאמר מר, דכל דרובא לא קיימי לאגרא אסרינן ליה מפני הרואים, דשדו ליה בתר רובא, דשמעינן מינה דבמחצה על מחצה אין לאסור, דאי לא תימא הכי, לישמועינן רבותא דאפילו מחצה על מחצה אסור, באופן דדברי מרן המחבר ז"ל בזה לפק"ד צריכין תלמוד . שם (צד) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם. :נ"ב ומנהג עירנו אזמיר יע"א, הוא להיות כל התנורים שבעיר בדרך שכירות, ואף על פי שרובם של גוים, מכל מקום למדין בכהאי גוונא ממנהג הגוים, כי כן מנהג העיר להיות כל תנור שכור בדרך שכירות מבעל התנור, ואינו נותנו לגוי להתעסק בו על מנת שיהיה הריוח לבעל התנור, ובכן שכן הוא המנהג ברוב העיר, אינו נקרא על שמו של בעל התנור, כי כולם יודעים שלוקחו כדרך שכירות כך וכך לשנה, והוא מנהג פשוט וברור. ועיין מה שכתבתי בספרי הקטן חקקי לב . )ח"ב סימן ל' דף ק"ל ע"ג(יע"ש בס"ד. שם (צה) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם. בעיר שנוהגים שהגוים צדין הדגים בכל יום בחול ובשבת, וישראל קנה עם הגוי מחיר הדגים מהמלך בשותפות, והגוי)ם(הוא הצד בחול ובשבת, שרי שהכל יודעים שהוא באריסות, ואפילו שהרשת היא מישראל, וכ"כ התשב"ץ ח"ב , )סימן ד"ן(שהיודע שזו היא ספינתו ומצודתו של ישראל, יודע ג"כ שהגוי אריסו, וכמו שהתירו הגאונים פורני וריחיים, ואין בין אריסות קבועה לשאינה קבועה, וגם כי כל שעת מלאכה זו קבועה היא. )דף נ"ב ע"א(יע"ש. וכ"כ בספר משחא דרבותא בסימן זה .. יע"ש ועיין להרב חסד לאברהם תאומים במחזיקי נהר לצוד )סימן ך'(בו דגים, אם רשאים למכור זכותם לגוים שיצודו בשבת. ושם בסימן כ"א עמד על היתר מכירת הכפרים לגוים, משום שיגיע הפסד גדול ע"י מניעת המלאכה בשבת. ע"ש. שם (צו) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם. מרן מלכא הנזכר ז"ל שם ]כמוה"ר חיים אבולעפייא[)]נשמת חיים[ דף ל"ד ע"א(. ושם הקשה קושיא עצמית על מרן ז"ל בזה והצ"ע. שם (צז) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם. כתב מורנו הרב כמוה"ר חיים אבולעפייא זצ"ל בספר נשמת )דף ל"ד ע"א(וז"ל: ומבואר דדעת מרן המחבר ז"ל בזה חיים דאם אין שם רוב דקיימי לאגרא אלא מחצה על מחצה לא סגי להתיר כמבואר. ודעת הדיוט פשפש ולא מצא מאין הרגלים לאסור במחצה על מחצה, כיון דמדינא אין כאן איסור, דלא אחמור רבנן אלא מפני הרואים שלא יחשדוהו כנודע, ומדברי הרמב"ם מריה דהאי שמעתתא דמינה למדו ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[ז"ל, איכא למשמע כל בתר איפכא, דדוקא לענין איסורא קאמר מר דכל דרובא לא קיימי לאגרא אסרינן ליה מפני הרואים דשדו ליה בתר רובא, דשמעינן מינה ]דבמחצה על מחצה[)דבמעת לעת(אין לאסור, דאם לא תימא הכי, לישמועינן רבותא דאפילו מחצה על מחצה אסור, באופן דדברי מרן המחבר בזה לפי קוצר דעתי צריכין תלמוד. ע"כ. ועיין למוה"ר בספר פתח הדביר ח"ג )שם אות ה'(. ואחרי עניות דעתי לא ידעתי מהיכן שמיעא ליה למוה"ר ז"ל דדוקא היכא דרובא לא קיימי לאגרא הוא דאסר הרמב"ם ז"ל, דמינה גזר אומר דבמחצה על מחצה לא קאסר הרמב"ם ז"ל היפך משמעות מרן ז"ל ולהקשות עליו בכח מהיכא הוציא דין זה, דלפענ"ד דברי הרמב"ם אינם מתפרשים אלא כמשמעות דברי מרן ז"ל, וממנו למד מרן ז"ל את דינו הנזכר, והוא, דאחר שכתב היתר שכירות שדה מטעם שהרואה יודע ששכורין הן וכו', קאמר מר בזה"ל: ודבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו לגוי. ובכוונה מכוונת דייק למינקט כהדין לישנא בלשון שלילה "ואין דרך רוב אנשי אותו המקום" וכו', ולא קאמר ודרך רוב אנשי אותו המקום שלא להשכירו וכו' )דאז הוה משמע כפירוש מוה"ר ז"ל(, ללמדנו דלא הותר להשכיר אלא היכא דדרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות כמו שדה, דלהכי קאי, דרובא דעלמא אינו שוכר פועלים כדי לזורעה אלא נותנה בשכירות או באריסות, אבל אם אין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו וכו' ר"ל דרובא דמינכר לא קיימי להשכירו וכו' אפילו דמחצה על מחצה דרכם להשכיר אסור, והיינו ממש כדברי מרן ז"ל. ועיין בתשובת מוהריט"ץ וזרע אמת . )סימן ס"ו()או"ח סימן ל"א(וטעמא דמילתא דלא התירו חכמים ז"ל מפני החשד אלא כשסתמא דמילתא להיתרא קאי, דאז איכא למימר שלא יחשדוהו דודאי יתלו להיתרא ולא לאיסורא, וכמ"ש הרמב"ן בחדושיו לעבודה זרה שם , דמאי דתלי הגמרא ]כא: ד"ה אבל[היתר השכירות משום דאמרי אריסותא קעביד, ]היינו )הני מילי(משום[דלא תלינן אלא במילתא דלכ"ע עבדי הכי, ולפי שכל השדות לאריס הן עומדות, כדאמרינן בכתובות ארעא לאריסי ]פ.[קיימא, וכשאדם רואה זה הגוי עומד ועושה תדיר בשדה, על כרחם יתלו באריסות והוא מותר, לפיכך אף השכירות מותר. והמרחץ שאין סתמו עומד לאריסות, אין תולין בשכירות ואסור. זת"ד. ע"ש. ועיין בדברי הר"ן שם ובסוף פרק כל ]ו: ד"ה ומהא[כתבי . ולכך ס"ל להרמב"ם ומרן ז"ל שנגרר ]שבת מו: ד"ה ולענין[אחריו, דכשדרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות נקרא דסתמא להכי קאי, דהמיעוט בטל ברובא ואמרינן דודאי יתלו להיתרא ולא לאיסורא, משא"כ במחצה על מחצה. ודו"ק. שם (צח) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם וכו'. וכן אם הוא חוץ לתחום. לבושי שרד . )סק"א(שם (צט) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם וכו'. והקשה בנודע ביהודה קמא , אמאי לא )או"ח סימן י"ב(חיישינן לחשדא דאורחים שלא ידעו מנהג המקום, כמו שכתב ב"י בשם תשובה אשכנזית ]תשובות מהר"ם ב"ב דפוס פראג סימן , ומובא לפסק הלכה ברמ"א סימן רמ"ד , ואפילו אם תכ"ז[)ס"א(דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם. ותירץ, דמיירי שאין המרחץ עומד ברשות ישראל, רק מתוך שרוחצים בו בחול יודעים בו שהוא של ישראל ויחשדוהו בשבת ששכר את הנכרי, וא"כ אורחים שיבואו לא ידעו כלל שהוא של ישראל וליכא חשדא כלל מנייהו. ומתרץ בזה קושיית הט"ז דכאן על )סק"ג(הרמ"א באם אין רוחצים רק אותן שבביתו. ומדחה גם כן דברי הט"ז סימן רמ"ד . ע"ש היטב)אמנם לענ"ד הקלושה, )סק"ג(לשון הרמ"א וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו וכו', לשון זה משמע דהמרחץ עומד בבית דירתו של הישראל או סמוך לה ממש, מדלא קאמר סתם מרחץ, אלא דייק מרחץ בבית דירה, א"כ נתעורר קושיית הט"ז(. ועל כן מחוורתא בזה מה שכתב בתשובות חתם סופר , )או"ח סימן ס'(דלא שייך חשש אורחים אלא בדר בין הגוים, שם יחשדוהו לומר הואיל ודר בין הגוים ואין הישראל רואהו, מלאו לבו לעשות רע לשכור לו פועלים נכרים, ובכהאי גוונא מיירי תשובה אשכנזית שבסימן רמ"ד, אבל בדר בין ישראלים לא חיישינן לחשדא דאורחים, כי ידעו האורחים ויבינו שאין אדם מישראל פוקר בפרהסיא בקהל ועדה מישראל לולי שעשה בהיתר. )ועיין בתשובות מהר"ם שיק או"ח סוף סימן צ"ה, שכתב מדעת עצמו כן, ולא ראה אז תשובת רבו מרן חתם סופר ז"ל הנ"ל(. ובזה מיושב קושיית נודע ביהודה הנ"ל, וגם קושית הט"ז דכאן )סק"ג(ודסימן רמ"ד . )סק"ג(שם (ק) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם וכו'. עיין תשובת ברכת יוסף או"ח מה שכתב בענין )סימן ו'(זה. ועיין בתשובות נודע ביהודה קמא דרצה לומר )סימן י"ב(דדוקא בעומד במקום אחר לא ברשותו, דאל"ה עדיין איכא למיחש לאורחים. ותלמידו בתשובותיו מהדורא תנינא ]חאו"ח תמה עליו על זה, דהוה ליה להש"ע לבאר בהדיא. והוא סימן ל"ח[ז"ל דוחק עצמו. ומצאתי בכתב סופר חאו"ח ושם החזיק )סימן מ'(בזה דבעינן אורחים וחשש בני העיר, אבל בחדא לא חיישינן. ועיין לקמן סימן רמ"ד ברמ"א, ומשו"ה במנהג השני דלא ]ס"א[נשאר רק חד חששא דאורחים לית לן בה. שם (קא) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם וכו' מותר להשכירם וכו'. דוקא לשנים וחדשים, אבל לימים אסור מדינא, שנוטל שכר שבת, כמ"ש הטור סס"י זה, . ועיין סוף סימן רמ"ד וכמ"ש מרן המחבר לקמן סימן ש"ו )ס"ד(וריש סימן רמ"ו. מגן אברהם . ופשוט. ]סקי"ח[)סק"א(ויש ,לחקור, אם רוב אנשי העיר דרכם להשכיר בכך וכך ליום אי שרי לישראל להשכיר לשנה או לחדש מפני הרואים שיאמרו שנוטל שכר שבת, כיון דלא הוחזק אותו המקום להשכיר לשנה ולחודש, או נאמר דעד כאן לא חששו מפני הרואים אלא כשהחשש הוא משום שהגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל, דהמלאכה גופה אי היתה נעשית ע"י ישראל עצמו אסירא מן התורה, משא"כ כשאין שם חשש אלא מפני החשד שיאמרו דנוטל שכר שבת, דלענין המלאכה עצמה כולי עלמא ידעי דהגוי בדידיה קטרח, אפשר דכל כהאי גוונא ליכא למיחש. ונראה דכל כהאי גוונא אין להחמיר מפני מראית העין, מדחזינן דלא ]תלו[ בגמרא טעמא דמרחץ )עלו(]עבודה זרה כא:[אלא משום דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, משמע דדוקא משום דאין דרך המרחץ להשכירו הוא דאסור, הא לאו הכי לא היה לנו לאסור בשום אופן, דאי לא תימא הכי עדיפא מינה הו"ל למימר, דאף דאריסותא למרחץ עבדי אינשי אפילו הכי יש לאסור, משום דיש הפרש בין שדה למרחץ, דשדה לא משכחת לה בעולם שיהא נשכר לימים, דהשוכרו אינו אלא להנאת הפירות היוצא השדה שנה שנה, משא"כ במרחץ דעביד איניש לשוכרו לריוח היום ואיכא למיחש לרואים שיאמרו דנוטל שכר שבת, אם לא שנאמר דבאיסור קל כזה לא אחמור רבנן מפני החשד כאמור. אי נמי אפשר מטעם אחר, דדוקא בדיש שם חשש שיאמרו שהגוי שכיר יום הוא אצלו הוא דאסרו, מטעמא דיש כאן הנאת ממון, שרוצה שיהיה כל הריוח שלו לבלתי יאכלו זרים למחצה לשליש ולרביע, ברם בדידעינן בבירור שזה )הזכירו(]השכירו[ לאחרים באריסות למחצה לשליש ולרביע, אלא דמספקא לן אם עשאו בדרך היתר לשנים ולחדשים או בדרך איסור דהיינו לימים, כל כי הא לא חשדי ליה, דודאי לא שביק היתרא ואכיל איסורא כיון דאין כאן הפסד תועלת ממון, דדוגמא לדבר כתב מרן בב"י סוף סימן תרע"א לחלק בין ההוא דחצר שיש לו שני פתחים שצריך להדליק בשנים לההיא דעובר אחורי בית הכנסת . יע"ש. ועיין בהפר"ח , והרב מג"א ]ברכות ח:[]ס"ח[, ובספר יד אהרן שם. ואין לדחות ולומר דאף דלא ]סקי"ב[]הגב"י[שביק איניש היתרא ואכיל איסורא, היינו במילתא דתליא בדידיה, וכההיא דתמורה ופסקו הרמב"ם )דף כ"ז ע"א()פ"ב . יע"ש. אבל במילתא דתליא ביד אחרים וכגון מהלכות תמורה דין ג'(הך דהכא, דאפשר דשכנגדו לא נתרצה אלא ליומי ולא לשנים ולחדשים, אכתי איכא חשדא כמובן. הא ליתא, דמההיא דחמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח, שאמרו בפ"ק דחולין ]ד:[ובפסחים שמותר מפני שמחליפין. יע"ש. נראה ]בתוספתא פ"ב ה"ג[דאף דאיכא דעת אחרת, אפילו הכי לא חיישינן דשבקי היתרא ואכלי איסורא, וכל שכן הכא שמעולם לא הוחזקו לעבור על דברי חכמים. וברור. ועיין בה"ה מופת הדור בספר משנה למלך , ובספר בני חיי )פ"י מהלכות גרושין הלכה ח"י()אבן העזר סימן ל"ח . יעויין שם. בהגב"י אות ד'(באופן דנראה לי, דכל שאין שם חשש אלא משום דנוטל שכר שבת, אין לחוש לחשדא. וראיה לזה ממה שכתב הגאון מהר"י אבוהב משם רבנו חננאל הביאו מרן ב"י סוף סימן זה, ופסקו מור"ם בהג"ה לקמן, דמרחץ בבית דירה שאין רוחצין רק אותן שבבית שרי, שהן יודעין ששכרו הגוי. יע"ש. ואי אמרינן דיש לחוש לסברא שנוטל שכר שבת, א"כ אף שבני הדירה יודעים ששכרו, אכתי לא נפיק מידי חשדא ששכרו לימים. ואין לומר דכיון דידעי ששכרו, מסתמא ידעי נמי שאינו לימים, דהא ליתא, וכמו שנראה מדברי מור"ם לקמן סימן רמ"ד , ועיין )ס"א(בהרב מג"א שם . ודוק. ועיין מה שאכתוב לקמן. )סק"ז(שם (קב) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם וכו' מותר להשכירם וכו'. כתב מרן מלכא ז"ל הנזכר ]נשמת חיים לאוין ע"ה סימן ג'[, דוקא שם ]כמוה"ר חיים אבולעפייא[.'לשנים וחודשים, אבל לימים אסור מדינא שנוטל שכר שבת וכו ויש לחקור אם רוב אנשי העיר דרכם להשכיר בכך וכך ליום, אי שרי לישראל להשכיר לשנה או לחודש, מפני הרואים שיאמרו שנוטל שכר שבת, כיון דלא הוחזק אותו המקום להשכיר לשנה ולחודש, או נאמר דעד כאן לא חששו מפני הרואים אלא כשהחשש הוא משום שהגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל, דהמלאכה גופה אם היתה נעשית ע"י ישראל עצמו אסירא מן התורה, משא"כ כשאין שם חשש אלא מפני החשד שיאמרו דנוטל שכר שבת, דלענין המלאכה עצמה כולי עלמא ידעי דהגוי בדידיה קטרח, אפשר דבכהאי גוונא ליכא למיחש. ומני"ר ז"ל פשיט לה דבכהאי גוונא אין להחמיר ]ומר ניהו רבה[מפני מראית העין. ובטעם השני כתב וז"ל: אי נמי אפשר מטעם אחר, דדוקא בדיש שם חשש שיאמרו שהגוי שכיר יום הוא אצלו, הוא דאסרו מטעמא דיש כאן הנאת ממון וכו', ברם בדידעינן בבירור שזה השכירו לאחרים למחצה לשליש ולרביע, אלא דמספקא לן אם עשאו בדרך היתר לשנים ולחדשים או בדרך איסור, כל כי האי לא חשדי ליה, דודאי לא שביק היתרא ואכיל איסורא, כיון דאין כאן הפסד תועלת ממון וכו'. ע"ש. ולע"ד אחרי נשיקת הרצפה, עיקר חקירתו לא אדע שכו'ל, דנהי דזה דאורייתא וזה דרבנן, דחשד דגוי שליחותיה עביד אם נעשית על ידי ישראל איסורו מן התורה, ואילו איסור שכר שבת אינו אלא דרבנן, עיין לרש"י ז"ל בכתובות )דף ס"ד ע"א ]ד"ה דכתב, דהוי גזירה משום מקח וממכר ושכירות. ע"ש. כשכר שבת[(מיהו לענין חשדא נראה דליכא לפלוגי בין דאורייתא לדרבנן, דאפילו במידי דרבנן חיישינן לחשד א, וכדאמרינן בשבת )דף כ"ג , אמר רב הונא חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות ע"א(חנוכה. ואמר רבא התם, דטעמא משום חשדא דבני מתא, דזמנין דחלפי בהאי ולא חלפי בהאי, ואמרי כי היכי דבהאי פתחא לא אדליק בהך פתחא נמי לא אדליק. ומוכח מהתם דחיישינן לחשדא מדאורייתא, וכדתניא אמר רבי שמעון בשביל ]שם[ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדה, וחד מינייהו מפני החשד. עיין להרב הגדול מוהראנ"ח ז"ל )ח"ב סימן ע'(באורך, וברבני האחרונים ז"ל. הרי דאיתיה לטעם דחשדא אפילו בהדלקת נר חנוכה דרבנן, ואיך כתב מוה"ר ז"ל דעד כאן לא חששו מפני הרואים אלא וכו' דאסיר מן התורה. ותו, דאדרבא יותר יחשדוהו שיעבור אדרבנן, דקיל בעיניה טפי מדאורייתא, דבדאורייתא תלו דלא חשיד כי ירא לגשת לעבור בדאורייתא. וכן חילק מרן הקדוש ז"ל בב"י לקמן סימן תרע"א למה שהקשה מדין חנוכה לתפלה, שכתב בתירוץ ראשון, דבתפלה לא אתו למחשדיה דהוי כפורק עול וכו'. ע"ש. והכא אי חשדי ליה בדאורייתא, כל שכן דחשדי ליה אשכר שבת דרבנן . וגם על תירוצו קשה, בהא דפשיטא ליה דבשכר שבת לא אתו למחשדיה, דלא שביק היתרא ואכיל איסורא כיון שאין לו תועלת ממון, והרי כתב הרא"ש ז"ל בתשובה )כלל ע"ז סימן ד'(משם הרב רבי יעקב אלפסי ז"ל, דעכשיו בזמן הזה אין לומר כל כך בפשיטות לא שביק היתרא ואכיל איסורא, דודאי הוא שיש עמי הארץ שמניחים ההיתר ואוכלין האיסור אפילו בלי הנאה. ע"ש. וכן כתב הגאון הרב חוות יאיר ז"ל בתשובה )ריש , והרב פרי האדמה , והביא דבריהם הרב סימן ח"ן()דף קנ"ז ע"ב(הגדול בספר יד מלאכי ז"ל כללי הדינים . ע"ש. וא"כ )סימן שס"ד(איך הרב ז"ל מתיר בפשיטות מהאי טעמא גם בזמן הזה. ותו, דאפילו בזמן התלמוד לא אמרו לא שביק היתרא בענין חשדא, אלא זו מדת חכמים הוא שאמדו דעתו של אדם איש הישראלי אפילו החשוד, דהיכא דאיכא קמיה איסור והיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא, ולהכי אנן בדידן לא חשדינן ליה בכהאי גוונא, דתלינן דודאי בהיתרא עבד, וכדאיתא בפ"ק דחולין )דף ד' , דאמר רבא, משומד אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן ע"א(לו ומותר לאכול משחיטתו. וכיוצא לזה אמרינן בפרק אין מעמידין ובפרק השולח )]עבודה זרה[ דף ט"ל ע"ב()]גיטין[ דף ל"ז . ע"ש. אבל לא יועיל ולא יציל חזקה דלא שביק היתרא ע"ב(להוציא עצמו מחשד דחשדי ליה אינשי מהמון העם, דאינהו חשדי ליה אפילו במלתא דלית ביה כלל, ולא מפלגי שלא לחשדו במידי דמצי עביד בהיתר דלא שביק וכו'. והא דכתיבנא דאיכא תרי מיני חשדות, חדא דאנן חשדינן ליה באמת דילמא איסורא קא עביד, ואידך דהגם דאנן ידעינן דבהיתרא עביד, המון העם חשדי ליה, כן מתבאר מדברי ה"ה מוה"ר דוד פארדו ז"ל בספר שושנים לדוד , )פ"ד דבכורות מ"ה(שהקשה על דברי רש"י ז"ל , ]בכורות דף כ"ח ע"ב ד"ה אלא אם כן[שפירש אמתניתין דהנוטל שכר להיות רואה את הבכורות, ]אין שוחטין על פיו[ אלא אם כן היה מומחה כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל בין מתם בין מבעל מום, דאילא היה מומחה וחסיד. וקשה, כיון דטעמא דצריך כאילא הוא מפני החשד, א"כ כי הוי כאילא תו ליכא חשד, ואמאי צריך ליקח גם מתם. וכן קשה על הרמב"ם ז"ל . ויישב ]הלכות בכורות פ"ג ה"ז[דלעולם תרתי בעינן, שיהא חסיד גדול, דאל"כ אנן חיישינן באמת דילמא משום אגרא שרי ליה, הואיל דחזינן ביה רעותא דשקיל אגריה, ואע"ג דחסיד גדול הוא, מכל מקום צריך שיטול השכר גם בתם משום "ולזות שפתים הרח ק ממך" , ]משלי ד', כ"ד[כי היכי דלא ליתו עלמא למחשדיה, אע"ג דאנן לא חיישינן כיון דהוא חסיד, מכל מקום אפשר שהעולם יחשדוהו, ומי לנו גדול ממשה וכתיב "ויקנאו למשה במחנה" . ע"ש. ]תהלים ק"ו, ט"ז[ועיין לעט"ר מעלת הרב מר אבי רבי חייא רבא זצוק"ל בספר הבהיר צפיחת בדבש שחילק כן, ונסתייע )סימן מ"ב דף קי"ג ע"ג(מדברי הרב מוה"ר דוד פארדו ז"ל הללו, ומדברי הגאון הרב שמלה חדשה ז"ל . וגם אני עני בהגהתי לשם )סימן ח"י סעיף כ"א(כתבתי בזה בס"ד. עש"ב. וא"כ בנדון דידן נמי נימא דהא דאהני לן מדת חכמים שאמרו לא שביק היתרא ואכיל איסורא, אינו אלא כדי שאנחנו לא נחשדהו באמת דאכיל איסורא, אבל אין זה מוציאה מחשד המון העם. ברם חזינא לה"ה מהראנ"ח ז"ל בתשובה הנזכרת )דף ק"ט ע"א(שכתב, דהיכא דאיכא כבוד תלמיד חכם לא שייך חשדא לשכנגדו, שהכל יודעים דמשום כבוד התורה נעתק הכבוד אליו, ולא אתו לחשוד במי שהיה הכבוד ההוא ראוי אליו, שאיזה שמץ דבר פיסול נמצא בו עד שהעבירו הכבוד ההוא ממנו. והביא ראיה מעובדא דרב ענן דפרק שני דייני גזירות ]כתובות קה:[דמוכח מינה הכי, ומסיק, דכל היכא דאיכא למיתלי לכף זכות, אף על פי שיש מקום לחשדא גם כן, דנין לכף זכות ולא חיישינן לחשדא. יע"ש. הנה דהרב ז"ל כתב גם גבי חשדא דעלמא, דהיכא דאיכא למיתלי לכף זכות לא חשדי ליה, וכפי דבריו הכא נמי שיש דרך ישר לפני איש לעשות הענין בהיתר, דנין אותו אפילו המון העם לכף זכות שעשאו בהיתר ולא באיסור, וכדברי מוה"ר נשמת חיים ז"ל. אלא דקשיא לי מעיקר דינא דקמן שכתב מרן ז"ל לקמן סימן רמ"ד וז"ל: ומכלל דברי הרמב"ם ז"ל ]הלכות שבת פ"ו אתה למד שדין השדה שוה לדין בית לענין קבולת, הי"ד[-הי"ב כלומר שהישראל השוכר את הגוי בדבר ידוע שיעשה לו מלאכת שדהו, אסור להניחו לעשות לו מלאכה בשבת, ולא מן הדין, דמדינא ודאי שרי דגוי בדנפשיה קא עביד, אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום והוא עושה מלאכתו ע"י גוי בשבת וכו'. וכתב שם הרב המגיד , והר"ן בסוף פרק קמא דעבודה ]הט"ו[זרה וסוף פרק כל כתבי , ]ו: ד"ה ומהא[]שבת מו: ד"ה ולענין קבלנות[שיש מתירין בזה, לפי שהרואים תולין באריסות וכו'. והם ז"ל חלקו על דברי המתירים, ואומרים שלא התירו חכמים אלא כשהאמת כן, כלומר שהם יתלו הדבר באריסות, ואם יחקרו הדבר ימצאו שכן הוא שהגוי חולק בפירות, אבל כהאי גוונא שהבעלים נוטלין כל הפירות, מיחזי להו לאינשי כשכיר יום. וכן דעת התוספות , והמרדכי בסוף פרק קמא ]עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[דעבודה זרה , והסמ"ג , וסמ"ק ]סימן תת"ו[]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[]סימן רפ"ב עמוד ש"ב[, וספר התרומה , וכ"כ הגהות ]סימן קמ"ו[מיימוניות פ"ו . ע"כ. עיניך תחזינה דאסרו לעשות מלאכה ]אות נ'[בשבת ע"י גוי בקבלנות, ולא מדינא אלא משום דמחזי להו לאינשי דהגוי שכיר יום הוא, הרי דהגם שיכולין העולם לדונו לכף זכות דהיינו בקבלנות דמותר מן הדין, החמירו לאסור, משום דאפילו הכי יחשדוהו העולם וידינוהו לכף חובה דהוי שכיר יום, היפך מה שכתב מוה"ר ז"ל דהיכא דאיכא נמי צד היתר לפניו לא יחשדוהו מטעם דלא שביק היתרא, והרי ליכא ריוח ממון בין היכא דמשכיר לגוי בקבלנות או בשכירות יום, ואפילו הכי חשדי ליה שעשאו בדרך איסור, ומטעם זה החמירו ואסרו קבלנות הגם דמותר מדינא, ודוקא היכא דאיכא שני דרכים להיתר, האחד שעו בד הגוי לעצמו למחצה לשליש ולרביע, או שעובד לישראל כולו והוא בקבלנות, ודרך אחד לאיסור שעובד לישראל דרך שכיר יום, בהא אזלי לקולא, דרגילין שעובד לעצמו גם כן, משא"כ היכא דליכא היתר בשעובד לעצמו, כגון בנין בית דלא שייך ביה אריסות דהכל הוא לישראל, ואין היתר אלא מה שעושה בקבלנות, ויש כנגדו צד איסור שמא שכיר יום, יש להחמיר, כמו שכתב כל זה הרב ט"ז ז"ל לקמן )סימן רמ"ד , דבזה פירש טעם לדברי התוספות והרב המגיד ודעימייהו סק"ב(ז"ל דכתבנו בסמוך. וכ"כ מוה"ר ז"ל גופיה שם לעיל בסימן א' )דף ג"ל ע"ד(בדרך ואי לא דמסתפינא. ע"ש. דגם מזה מתבאר דדוקא היכא דאיכא שני צדדים להיתר וחד לאיסור שרי, משום דלא חשדי ליה, הא אי ליכא אלא צד אחד להיתר וחד לאיסור חשדי ליה, ולכך יש להחמיר מפני הרואים. ולא קשה מכל זה על דברי מוהראנ"ח ז"ל הנזכר שכתב דאם יש לתלות לזכות לא חשדי ליה, די"ל דשאני התם דצד הזכות מפורסם וידוע לכל, דכדי לכבד את התורה ולומדיה נדחה האיש הזה מחזקתו, וכבר הביא שם מהראנ"ח ז"ל מהש"ס דצורבא מרבנן אית ליה קלא. כיע"ש. וכל דהדבר מפורסם, גם בדין שבת מפורש דתו לא חשדי ליה, כמו שכתב מרן ז"ל פה סעיף ב', דאם נתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכיר מותר, ונדון מהראנ"ח וראייתו דאיירי בשנדחה המוחזק מקמי צורבא מדרבנן דאית ליה קלא, בכהאי גוונא ודאי דהוי מפורסם דנין אותו לכף זכות, אבל בדבר שאינו מפורסם ויש פנים לכאן ולכאן, אפשר דיודה מוהראנ"ח ז"ל לסברת כל הראשונים ז"ל הנזכרים, דאכתי יחשדוהו ולא אמרי אינשי דלא שביק היתרא וכו', וכטעמא דכתיבנא בעניותין, דזו מדת חכמים לדון את האדם לאכול מהיוצא מתחת ידו, דגזרה חכמתם דכל דיש לפניו איסורא והיתרא לא שביק וכו', אבל המון העם החושדים למי שמעשיו סתומים סוברים דשביק. סוף דבר, מקוצר המשיג לא זכיתי להבין דברי קדשו בזה. ובדיני חשדא, עיין להפר"ח ז"ל סימן ]תל"ג[)תל"א(]סי"א[ולמורנו הרב מקראי קדש ז"ל שם, ולהרב נחפה בכסף ריש ח"ב בקונטרס פרי מפרי . )דף א' ע"ב וג'(שם (קג) וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם וכו' מותר להשכירם וכו'. מוה"ר בספר נשמת חיים )דף ל"ד ע"א(נסתפק, היכא דרוב אנשי העיר דרכם להשכיר בכך וכך ליום, אי שרי לישראל להשכיר לשנה או לחודש, דאיכא למיחש מפני הרואים שיאמרו שנוטל שכר שבת, כיון דלא הוחזק אותו המקום להשכיר כי אם לימים, או דילמא ]עד כאן[ לא )על כרחך(חששו מפני הרואים, אלא כשהחשש הוא משום שהגוי עושה מלאכה בשליחות ישראל, דהמלאכה גופא אי היתה נעשית ע"י ישראל עצמו אסירא מן התורה, משא"כ כשאין שם חשש אלא שיאמרו דנוטל שכר שבת, דלענין המלאכה עצמה כולי עלמא ידעי דהגוי בדידיה קא טרח, ]אפשר[ דכל כי האי גוונא לא )אף(חששו. ופשיט ליה הרב ז"ל להיתרא, דכל שאין שם חשש אלא משום דנוטל שכר שבת אין לחוש לחשדא, דבאיסור קל כזה לא אחמור רבנן מפני מראית העין. יעו"ש. וכן נראה דעת הרב חמד ]ז'[משה , וכמו שאכתוב בעז"ה לקמן סימן .. ע"ש ]סק"א[)ו'(אכן ]סק"ו[, דשדי נרגא "ראיתי למוה ר בספר פתח הדביר ח"ג בדברי הרב נשמת חיים ז"ל, בין בעיקר חקירתו ובין בעיקר ראייתו. ודעתו נראה שנוטה לאיסורא כיעו"ש. אלא דלא אוכל להתעלם במאי דקא מתמה על עיקר חקירתו, באומרו דמאחר דלענין חשדא ]ליכא[ לפלוגי בין איסורא דאורייתא )איכא(לדרבנן, דאפילו במידי דרבנן חיישינן לחשדא, כמו שאמרו בגמרא גבי נר חנוכה בחצר שיש לו שני פתחים, הרי ]שבת כג.[דאיתיה לטעם חשדא אפילו בהדלקת נר חנוכה דרבנן, א"כ מאי קמיבעיא ליה, ואיך כתב דעד כאן לא חששו מפני הרואים אלא וכו' דאסירא מן התורה. ותו, דאדרבא יותר יחשדוהו שיעבור אדרבנן דקיל בעיניה טפי מדאורייתא, דבדאורייתא תלו דלא חשיד כי ירא לגשת לעבור בדאורייתא, והכא אי ]חשדי[)תישרי(ליה בדאורייתא כל שכן ]דחשדי[ ליה אשכר שבת )דתישרי(דרבנן. זת"ד. ע"ש. ונראה שהבין בדברי הרב נשמת חיים ז"ל דמיצדד אצדדים לומר דבמידי דרבנן לא חיישינן לחשדא. ואחרי נשיקת עפר רגלי קדשו נלענ"ד דלא לזה כיון מוה"ר ז"ל, דודאי פשיטא ליה דלא מבעיא דבמצוה דרבנן חיישינן לחשדא, דבר הלמד מההיא דחצר שיש לו שני פתחים כאשר הביאו הרב נשמת חיים בעצמו שם סמוך ונראה בטעם שני . כיעו"ש. אלא דאפילו בדבר שאסרו רבנן משום )ד"ה אי נמי(שבות חיישינן לחשדא, שהרי ממקומו הוא מוכרח, דעיקר דין איסור שכירות מרחץ לגוי, הוא מפני החשד שיאמרו שהגוי הוי שכיר יום ועושה מלאכה בשליחות ישראל, ואיסורו אינו אלא ]ב'[שבות מדרבנן לרובא דרובא דרבוותא כנ"ל סימן )א'()שם דף ל"ג ריש ע"ד(, בס"ד, וכמ"ש הרב נשמת חיים ז"ל בעצמו וגם כאן פירש דבריו כן להדיא, שכתב, דהמלאכה גופא )להדיא(היתה נעשית ע"י ישראל עצמו אסירא מן התורה, דמשמע, דמה שנעשית ע"י גוי אפילו בשליחות ישראל לא אסירא מן התורה כי אם מדרבנן. ועיקר חקירתו אינו אלא כי אסרו מפני הרואים בשבות דשבות, והיינו דקאמר או דלמא עד כאן לא חששו מפני הרואים אלא כשהחשש הוא משום שהגוי עושה מלאכה וכו', דאינו אלא שבות אחת דאמירה, משא"כ כשאין חשש אלא שיאמרו דנוטל שכר שבת וכו' , דכיון דשכר שבת בעצמו )ובונה(הוי שבות דשבות, עיין לרש"י ז"ל כתובות )דף ס"ד ]ע"א ד"ה בשכר וביצה , ולהרב תוספת שבת בכללים שבת[()דף ל"ז ע"א ]ד"ה משום[(שבריש סימן רמ"ג , אפשר דבכהאי גוונא לא )בסוף כלל י"ב(החמירו רבנן לאסור מפני החשד, והוי ממש דומיא מה שאמרו בעירובין גבי אמירה לנכרי לצורך מצוה, ולא שני )דף ס"ח ע"א(לך בין שבות דאית ביה מעשה, רצונו לומר דאית ביה מלאכה האסורה לישראל מן התורה, לשבות דלית ביה מעשה, רצונו לומר דלית ביה אפילו לישראל איסורא דאורייתא כי אם איסור טלטול בעלמא דרבנן, דהא מר וכו', וכמו שכתב הרי"ף בהלכות ]והרא"ש[ שם בסוף פרק רבי אליעזר דמילה ]שבת נו.[)והרא"ם(. ע"ש. ודו"ק. ]פי"ט סימן ב'[ושוב ראיתי להרב פרי מגדים במשבצות זהב בסימן רמ"ג , ובסימן רמ"ד במשבצות זהב , שנתעורר )סק"ג()סק"א(בזה אי גזירת מפני מר אית העין איתיה גם בשבות דרבנן, וכספקו של הרב נשמת חיים כפי שהבין דבריו הרב פתח הדביר, וטעמא טעים במה שגזרו מראית העין בשבות דאמירה לגוי במלאכה דאורייתא, דהואיל ואסמכוה אקרא דלא יעשה בצירי, הוי כשל תורה, משא"כ שבות דרבנן בעלמא לא חמיר. ועם זה ישב מה שכתב רי"ו משם רב נטרונאי, והביא דבריו ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[הבית יוסף שם , דריחיים של מים מותר ליתנם לגוי ]בסימן רמ"ד[בקבלנות ולא חייש לחשדא דשכיר יום, הוא משום דבריחיים של מים אין בו איסור תורה כי אם שבות. וסיים, ומיהו הבית יוסף לא סבירא ליה כן, שכתב דזה הוי לדברי המתירים. גם באשל אברהם צידד עוד בזה, ואסוף דבריו כתב, דמסימן )סק"ח(תרע"א בנרות חנוכה בחצר של שני פתחים, משמע אף ]ס"ח[בדרבנן שייך מראית עין. ועדיין צ"ע. ע"כ. ומן התימה על הרב פתח הדביר דכל היום שמעתתיה של הרב פמ"ג בפומיה, איך עתה העלים עין ממנו דהוי תנא דמסייע ליה במקצת. ועיין ג"כ בש"ך יו"ד סימן פ"ז , ובלשון למודים או"ח סימן )סק"א( ]סק"ו[קנ"ז . ולגמרי לא הוי, דמכל מקום הרב פרי )דף ע"ג ע"ג וע"ד(מגדים הניחו בצ"ע אף אחר שהביא ההיא דנרות חנוכה, וצריך לומר דדעתו לחלק ממצוה דרבנן לשבות דרבנן דקיל טפי, וכמו שרמזנו בתחלת דברינו. ועיין בני חיי או"ח סימן של"ח. אלא דבמשבצות זהב בסימן רמ"ו חזר ולמד מדברי הרב ט"ז )סק"ג(והמג"א , דגם בשבות דשבות איתיה לגזירת מפני )שם()סק"ו(מראית עין. יעו"ש. וכפי זה, גם לפי פירושנו בכוונת דברי הרב נשמת חיים ז"ל, דכל עיקר ספיקו לא הוי כי אם על שכר שבת וכיוצא משום דהוי שבות דשבות כנ"ל, אשכחני לה כמה פטרי לאיסורא מדברי הרב פמ"ג אלו וכמובן. וכן ראיתי להרב חיי אדם ז"ל בהלכות שבת כלל ג' שכתב בפשיטות, דהיכא )סעיף י"ב(דהמנהג להשכיר המרחץ בכך וכך ליום, אסרו חכמים אפילו להשכירו לנכרי בהבלעה לשבוע או לחדש, מפני הרואים שיחשדוהו ששכר הנכרי או שהשכירו לנכרי לימים כיון שכן המנהג. ע"כ. אלא דאנכי הרואה כי דבר זה בעצמו אי חיישי לחשדא שיאמרו דנוטל שכר שבת או לא, הוי פלוגתא דקמאי ז"ל גבי מאי דתני תנא בפ"א דשבת לא ישכיר אדם כליו לנכרי )דף י"ט ע"א(בערב שבת, וברביעי ובחמישי מותר, דלדעת התוספות ]ד"ה לא , והרא"ש משם ר"י, והר"ן בהלכות , ישכיר[]סימן ל"ו[]ז: ד"ה גרסינן[]סימן תנ"ב[, וספר התרומה והמרדכי שם)ו(בהגהות , )סימן רכ"א(וסמ"ג , שפירשו דמיירי במשכיר בהבלעה )לאוין ס"ה ]דף י"ט ע"ב[(לחודש או לשבוע, ואפילו הכי בערב שבת אסור משום דמיחזי כנוטל שכר שבת הוא, דכל דאיכא למיחש למראית העין שיחשדוהו שנוטל שכר מהנכרי, אסרו בו רבנן אפילו להשכיר בהבלעה. אבל דעת רבנו יונה, הביא דבריו הרא"ש ז"ל , )שם(ורש"י וכמו שכתב הב"י סימן רמ"ו, ודעת ]שם ד"ה בערב שבת[הרא"ש גם כן עיין ב"ח שם , והראב"ד פ"ו מהלכות שבת ]אות א'[, והטור סימן רמ"ו, הוי דמשום מראית העין שיאמרו ]הט"ז[דנוטל שכר שבת לא מסתבר למיסר בנכרי טפי מבישראל, ומשום הכי פירשו דמיירי בכלים שעושים בהם מלאכה גמורה דוקא כגון ריחיים ומח רישה, וטעם האיסור משום דמיחזי להו לאינשי כאילו הגוי עושה המלאכה מיד בשבת עפ"י ציווי הישראל, ונראה כאילו הוא שלוחו למלאכה זו, כיון שיש לו ריוח בזה. וכל זה מבואר יוצא מדברי הרא"ש ז"ל שם, ומרן הב"י והב"ח ופתח הדביר ריש סימן רמ"ו , ובפרט מדברי הפרישה , ומדברי הלבוש )שם ד"ה אבל להשאילו לו וכו'(]שם ס"א[בהגה"ה, כיעו"ש. ועיין שבת של מי שהעלים עין )דף ל"ט ע"א(מדבריהם ז"ל, ופירש כוונת דברי התוספות לגבי שוכר ומשכיר דוקא. ע"ש. וכד דייקינן שפיר, נראה דדברי הרב חיי אדם הנזכרים מפקנא אית להו מברייתא הלזו, וכפירוש רבנו יונה ז"ל דכוותיה פסק הטור ומור"ם ז"ל והאחרונים, והרב ]ריש סימן רמ"ו[]שם ס"א[חיי אדם שם , ומשום דמיירי במלאכת מחובר )סעיף כ"ב(בפרהסיא לא חילק מערב שבת לשאר ימים, דבאיזה יום שיהיה השכירות, כל זמן שעושה מלאכה בשבת איתיה לחששא זו דמראית העין, עיין רש"י מועד קטן , )דף י"ב ריש ע"א ]ד"ה מקבלי[(ועיין ב"ח שם , )ד"ה ומה שכתב רבנו דלר"י ברביעי ובחמישי מותר וכו'(ומג"א , ופמ"ג באשל אברהם ובמשבצות )סק"א()שם בסוף אות ד'(זהב . ומשום הכי דק ואשכח תרי חששות לאסור, חדא, )אות א'(שחיישינן למיעוטא שיאמרו ששכר הנכרי לפועל בעלמא ועושה מלאכה גמורה בשליחותו, ועיין ט"ז סימן רמ"ד . ועוד, )סק"ב(דאפילו נימא שיודעים שהשכירו לו מכח המנהג, חיישינן שיחשדוהו שהשכירו לו לימים ונוטל שכר שבת, דבכהאי גוונא הוא דאסר תנא דברייתא לדעת רבנו יונה ודעימיה, עיין ב"ח שם במה שכתב ליישב דברי הטור שתפס טעם ]אות א' ד"ה אכן[התוספות דמיחזי שנוטל שכר שבת אחר דברי רבנו יונה, ופרישה , ולבוש , ופמ"ג . וזה )ד"ה אבל(]שם ס"א[)משבצות זהב בסוף אות א'(נראה דעת הרב המגיד בפ"ו דשבת דנקט טעם דמיחזי )הלכה ט"ז(כנוטל שכר שבת בדברי רבנו יונה והראב"ד. יע"ש. והיינו לומר דתרתי בעינן, וזה נראה ג"כ דעת הרשב"א בחדושיו לשבת שם . ועיין מרכבת המשנה אלפאנדרי ז"ל . ]ד"ה הא דאמרינן[)דף ס' ע"ג(ודו"ק. ומעתה ,יגדל התימה על הרב נשמת חיים והרב פתח הדביר דמאחר דקיימי במונח דהיכא דרוב אנשי העיר דרכם להשכיר לימים, לא נשאר שום חששא על המלאכה, כי אם החשש הוא שיאמרו דנוטל שכר שבת, מאי מפקא ליה להרב נשמת חיים, ואיך פשיטא להו מר להיתרא ומר לאיסורא ומדמו מילתא למילתא כל אחד לפי דרכו, ולא בא בזכרונם כי דבר זה בעצמו נמצא כתוב בדברי הראשונים ובפלוגתא מיתניא וכאמור. וראיתי להרב פרי מגדים סימן רמ"ג )במשבצות זהב אות א'(שכתב, שהר"ן בסוף פ"א דעבודה זרה ]ו: ד"ה ומהא[שאסר גם במלאכת שדה בקבלנות, משום דמיחזי להו לאינשי כשכיר יום, כוונתו הוי שלהמון העם מיחזי להו כשכיר יום אע"פ שיודעים שקבלן הוא, כי אינם יודעים לחלק בין קבלן לשכיר יום כל שאין הגוי נוטל חלק בריוח, ויבואו להתיר אף שכיר יום ממש. ולפי מונח זה המציא מחלוקת בין הר"ן להתוספות ]עבודה והרב המגיד , שכתבו זרה כא: ד"ה אריסא[]הלכות שבת פ"ו הט"ו[דמאי דאסור קבלן הוא משום שיאמרו שכיר יום הוא, ולא כתבו משום דמיחזי וכו'. ונפקא מינה היכא דנתפרסם הדבר או שמנהג המקום לשכור רק בקבלנות, דלהר"ן אסור ולהתוספות והרב המגיד מותר, והצריך עיון על מרן הב"י והט"ז ]סימן רמ"ד[]סק"א[שהשוו דעת הר"ן עם התוספות והרב המגיד, יעו"ש ובסימן , ובאליה רבה סימן רמ"ד . ולפי רמ"ד )]משבצות זהב[ אות ב'()סק"ה(זה נוכל לומר דסבירא ליה להרב הנזכר ז"ל דה"נ תנא דברייתא בהכי מיירי, דאף על פי שיודעים שהוא בהבלעה, כיון דמשכירן כל כך סמוך לשבת וממנו מתחיל החשבון, מיחזי להו לאינשי שנוטל שכר שבת ויבואו להתיר אף שכירות ביום השבת לבד, ולכך דייקי בלישנייהו התוספות ודעימייהו למינקט שנראה כנוטל שכר שבת או דמיחזי וכו', ולאו משום מראית העין שיאמרו שהשכירו לימים נגעו בו. אלא דמכל מקום קשה, דסוף סוף היה לו להביא דברי הראשונים הנזכרים ולבאר מאי דעתם בכוונת דבריהם, מאחר כי פירוש זה של הרב פרי מגדים בכוונת דברי הר"ן הוא פירוש מחודש לא שיערו אותו הפוסקים ז"ל, ואדרבא דברי מרן הב"י והרב ט"ז ודברי הפרישה והגהת הלבוש כאן )שם(]שם[עומדין לנגדו. ועוד דגם הרב פמ"ג באשל אברהם שם סימן רמ"ד חזר בו ופירש דברי הר"ן כדברי התוספות )אות)ז'( ]ו'[(והרב המגיד. כיעו"ש. ועוד דבלא"ה לענ"ד לא יתכן כלל פירוש זה בכוונת דברי הר"ן ז"ל, שהרי אחר זה כתב הר"ן אבל יש מי שדחה ואמר דכי אמרינן מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, התם בקיבולת בנין לפי וכו', אבל בשדה דרכן של בני אדם לעשותו בקבלנות, ועוד שהרואים יתלו באריסות. ע"כ. והשתא אם איתא שדברי הר"ן מעיקרא באו לאסור אף כשהרואים יודעים שהיא בקבלנות או מכח מנהג או מחמת פרסום, ומשום דמיחזי להו כשכיר יום שאינם יודעים לחלק בין קבלן לשכיר כיון שאינו נוטל חלק בריוח, מאי האי שחילק אח"כ בשם יש מי שדחה מקיבולת בנין שדרכן לעשותו בשכיר יום לקיבולת שדה שדרכן לעשותו בקבלנות, דמה יועיל במה שדרכן לעשות בקבלנות, הלא דעת האוסר הוי דאף בידוע להם שהוא בקבלנות אסור, וטעמא רבה אמר למילתיה, משום דמיחזי להו לאינשי כשכיר יום, שאינם יודעים לחלק מקבלן לשכיר יום, אלא על כרחך דאין כוונת הר"ן לאסור מעיקרא כי אם באינו ידוע כלל שהוא בקבלנות, ומשום חשש שמא יאמרו שכיר יום הוא. ומה שנקט הר"ן דמיחזי וכו' והתוספות שכתבו שמא יאמרו וכו', שניהם לדבר אחד נתכוונו, אלא שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. ועוד מה יענה הרב ז"ל בההיא שאמרו בשבת , )דף נ"ד ע"א וע"ב(לא יקשור גמלים וכו' ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק, מאי טעמא, משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. דהא התם על כרחך טעמא דמילתא הוי מפני חשש מראית העין, שהרואה אותו יחשוד ויאמר שמוליך לשוק לימכר, ע"ש בשבת )דף ס"ד ע"ב(וברש"י שם . ואפילו הכי נקט הש"ס כי האי לישנא ]ד"ה ולא בזוג[משום דמיחזי וכו'. סוף דבר כי דברי הרבנים האלו צ"ע לפי קוצר ענ"ד. שם (קד) מותר להשכירם וכו'. עיין בשו"ת מחנה חיים )]ח"ב[, בישראל שקנה עפ"י ערכאות מרחץ של סימן י"ז(עכו"ם שנמכר בעד חובו, ונשאר חייב עוד בעד היתומים מאח אחד על המרחץ, ושוב השכיר הישראל את המרחץ לעכו"ם הבתים התחתונים, רק הוא דר בדירה העליונה, והעכ ו"ם יחום גם בשבת לצרכו. וכתב שם, דאין בזה שום נדנוד איסור מראית עין, רק על צד היותר טוב שיכריז ע"י ערכותיהם שאחר משך הזמן שהשכיר לעכו"ם הנ"ל רצונו עוד להשכיר, ואוושא מלתא ויודעים שמושכר להעכו"ם. ועיין עוד שם בענין מרחץ בסימן י"ט, ובשו"ת עולת שמואל , ובשו"ת משיבת נפש )סימן כ"ד()סימן ו'(. ועיין בשו"ת ריב"א , באופה שרוצה למכור בכל )חאו"ח סימן י"א(ערב שבת הקמח לפועל עכו"ם ויאפה לעצמו, וכל הריווח יהיה להפועל, יעו"ש אופן ההיתר והאיך להתנהג בזה. ועיין עוד שם בענין הפאבריק לעשות חומץ, דאם נעשה בקבלנות )סימן י"ב(ששכר פועל העכו"ם הוא מכל הין והין שיעשה כך וכך ואם יתקלקל החומץ שיפסיד שכרו, אין למחות ביד העושה בשבת כל מלאכות הנצרכות, שלא יופסד החומץ שהעמיד מכבר ודמי למכס, אבל אסור לו להעמיד חביות חדשות ביום שבת קדש דהוי רק מניעת ריוח. שם (קה) מותר להשכירם לגוי וכו'. כתב ב"י , ודברי )ע"ג שיטה ב'(יכריעו כו'. נ"ב: והב"ח רי"ו ז"ל ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[]אות שם (קו) מותר להשכירם לגוי וכו'. כתב ב"י )דף קנ"ח ע"ג שיטה , ודברי רי"ו ז"ל יכריעו וכו'. ב'(]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[נ"ב: והב"ח ז"ל האריך לקיים גרסת בקבלנות. והט"ז ]אות ג'[כתב, שאין בזה חילוק בין הבלעה לקבלנות. )סק"ב(שם (קז) מותר להשכירם לגוי וכו'. כתב ב"י , אבל )ע"ב שיטה נ"ג(דעת הגאון מהר"י אבוהב ז"ל שאי אפשר לומר כן כו'. נ"ב: עיין בספר ב"ח , ובספר קרית מלך רב ]אות ג'[)]ח"א[ דף כ"ו . ע"ג וע"ד(שם (קח) מותר להשכירם לגוי וכו'. בטור כתב הלכך מותר בקבלנות, ומרן בב"י כתב שבפסקי הרא"ש ]עבודה זרה ורי"ו כתוב הבלעה במקום פ"א סימן כ"ה[]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[קבלנות, והיה דעתו להגיה בפסקי הרא"ש ולגרוס קבלנות במקום הבלעה, דמותר להשכיר פועל גוי בדבר ידוע לחדש וישראל יטול כל הריוח, דגוי בדידיה קא טרח, ומשום מראית העין ליכא כיון דקיימא לאריסותא. אלא דשוב מצא להגאון מהר"י אבוהב ז"ל שכתב בהיפך, לגרוס בדברי הטור הבלעה במקום קבלנות, ונתן טעם, דאף החולקים על סברת הרמב"ם ורובא דקמאי בפוסק עם הגוי לקצור הי"ד[-]הלכות שבת פ"ו הי"ב שדהו, וכמו שפסק מרן המחבר לקמן ריש סימן רמ"ד, מודו הכא דאסור מדינא, שהרי אם הגוי לא יעשה בשבת אינו מפסיד שכירותו וישראל מפסיד ריוח אותו יום, נמצא נהנה ישראל ממלאכת שבת. וסיים שם מרן, דאף דאפשר לדחות טעם זה, מכל מקום נראה לגרוס בהבלעה, כי היכי דלא נשוייה להרא"ש השיג עליו במה חולק על רוב הפוסקים. יע"ש. והרב ט"ז )סק"ב(שכתב דאפשר לדחות, דאין בדחיה זו ממש, מאחר עלו'ת דרובא דקמאי דעתם לאסור. יע"ש. ושותיה דמר לא ידענא, דמה ענין זה לזה, דלא אמרו ז"ל לאסור אלא מפני מראית העין אבל מדינא שרי, ודחיית מרן ז"ל אינו אלא על מה שהפריז על המדה הגאון ואמר דמדינא אסור, על זה קאמר דאפשר לדחות, ופשוט. וכוונתו במה שכתב דאפשר לדחות, נראה לפק"ד דסובב הולך למ"ש מרן בב"י סס"י רמ"ז משם הגאון הנזכר, במי שיש לו שכיר גוי לשנה כו', ומרן שם מצדד אצדודי דאפשר דלהרמב"ם שרי, וע"ע ב"י סימן רמ"ד. יע"ש. ומה שכתב עוד שם הט"ז דאין צורך להגיה, דקבלנות דהכא היינו שהגוי מקבל עליו ליקח כל הריוח כו', ותמה על מרן שהוא עצמו כתב כן בב"י סימן רמ"ד על דברי רב נטרונאי שהביא רבנו ירוחם . יע"ש. גם בזה לא אדע שכו'ל מאי ]שם ע"ד[קאמר, דלפ"ז עדיפא מינה הו"ל להקשות, שדברי מרן שם בסימן רמ"ד מצד עצמן הם תמוהים, דכיון דפירוש קבלנות אפשר לבארו על הפירות שיעלו, א"כ גם למאי דהיה סבור קודם לכן דריחיים של מים אינן כלים, אמאי לא מייתבא דעתיה לומר דרב דלדברי המתירין קאמר, או דמיירי חוץ לתחום דשרי. אלא נראה כוונתו ברורה, דדוקא בריחיים של מים שהם כלים, כלומר שכל המלאכה היא נעשית ע"י הכלי ואין שם מלאכה בידי אדם כלל, אלא כל מי שיש לו חטים לטחון הביא השק על כתפו ומריקו אל תוך הריחיים והן נטחנים מאליהן ע"י כח המים, ואין צריך שם אלא להיות איש יושב ומשמר ליקח שכר הטחינה, כהאי גוונא קאמר ז"ל דפירוש קיבולת הוא על פירות העולין בין רב למעט, דכיון דאין כאן מלאכה בגוף הריחיים בידי אדם, לא שייך למימר ביה קיבולת אם לא על הפירות, משא"כ במרחץ ותנור שיש בהן מלאכה בידי אדם המסיק בהן, וגם בריחיים שאינן של מים, אין הפעולה נעשית אם לא ע"י אדם הטוחן בידיו, ואי נמי ע"י בהמה עכ"פ צריך לחמר אחריה ולעשות כמה מלאכות עד ]לה[, כהאי גוונא מלת שתעשה הפעולה ובלא"ה לא סגי )לא(קבלנות אינה צודקת אלא על המלאכה עצמה הצריכה לגופה, ומשום הכי למאי דהוה סבור ז"ל דריחיים של מים לאו כלים נינהו אלא דצריכין הם למעשה בידי אדם, קאמר ז"ל דצ"ל דס"ל כדעת המתירין, או דמיירי חוץ לתחום, כיון דהקבלנות מתבאר שפיר על הפעולה עצמה, משא"כ לבתר דחדית לן דריחיים של מים הם כלים ואין שם מלאכה בגופן, על כרחך לומר דפירוש קבלנות היינו על פירות העולין. ודוק. ולענין הלכה, אע"פ שהרב ב"ח כתב דהרא"ש והטור ]אות ג'[ז"ל דעתם להתיר בקבלנות, מכל מקום הלכה זו העלה כדעת הרמב"ם דאסור. יע"ש. ומה שיש להשיג בדבריו כבר הושג מן האחרונים ז"ל הלא בספרתם, ועיין מה שאכתוב לקמן סימן רמ"ד בסייעתא דשמיא. )סק"ב(שם (קט) מותר להשכירם לגוי וכו'. עיין מה שכתב ט"ז , ]סק"ב[כל דבריו סובב והולך מ"ש ב"י, הא דמותר להשכירם היינו בהבלעה, אבל לא בקבלנות מפני הרואים, עיין ריש סימן רמ"ד, ולא שרי בשדה אלא כשאמת כן שיתלו באריסות אם יחקרו הדבר שכן הוא כשהעכו"ם יחלק בעת הבציר הפירות, אבל מרחץ אינו נוטל מגוף המרחץ אלא משכרו. ע"ש. ולדידי נראה גבי שדה שאני, אם באמת הוא אינו אריס ודאי לא יתלו הרואים באריסות, דיהיה מוכחא מילתא דלאו אריס הוא כשיבוא ]יטול[ חלק בגוף הפירות, לאפוקי גבי זמן הבציר ולא )יטלו(מרחץ לא מוכחא מלתא בשום ענין לא לכאן ולא לכאן, א"כ שפיר אמרינן אם המנהג רוב אנשי העיר ליתן באריסות, שפיר איכא למיתלי באריסות ואין כאן חשש הרואים. הקטן וואלף איגר . שם (קי) מותר להשכירם לגוי וכו'. בט"ז מותר להשכיר. ]סק"ב[שאע"פ שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר, אבל במרחץ ותנור שאם לא יעשה מלאכה בשבת יפסיד הישראל. כצ"ל. שם. .ומה שכתב הב"י לדחות טעם זה, אין בדחיה זו ממש תמוה, כיון דהרב ב"י לא גילה מאיזה טעם יש לדחות, א"כ מי הוא הנביא שגילה סודו. ואפשר דטעם הב"י הוא דגם בשדה שייך הפסד אם אינו ]עובדה[ בזמנו, ואינו דומה )עבודה(לחורש בשעת חרישה וכו', וכן משמע בתוספות ]עבודה זרה כא: . ד"ה אריסא[שם. ותמהני על הב"י. נראה מאחר שהרא"ש ]עבודה זרה פ"א סימן כתב בהבלעה והטור שינה וכתב בקבלנות, משמע כ"ה[דהטור אינו רוצה לפרש דהאי קבלנות הוא הבלעה. ועוד, דאי האי קבלנות היינו שהגוי קיבל עליו כל פירותיה, א"כ היינו דקאמר תחלה ושוכרן לאחר לשנה ולחדשים, ותרתי למה לי, ולא הוה ליה למימר רק הילכך מותר ותו לא. אבל אי גריס בהבלעה אתי שפיר, דהוי נתינת טעם להיתר משום דהוא בהבלעה. ודע, שהטור הוסיף על דברי הרא"ש וכתב, ושיטול החוכר כל הריוח ]שיבוא[ ממנו, הלכך מותר וכו', וזהו קצת ראיה דמה שכתב בקבלנות הוא מילתא אחריתא. שם קיא(מותר להשכירם לגוי וכו'. כתב מג"א , שדה )סק"ב(מותר וכו', דאף הוא לא אמרו להלכה ]וכו'[, שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול ואז אין הישראל מרויח במלאכתו, משא"כ במרחץ וריחיים וכו'. ע"ש. ואדמ"ו מקשה ממה נפשך על ]המג"א[, אי ס"ל דהב"ח מיירי בגוונא דהגוי )הגמר'(]אות ג'[מרוויח במלאכתו, א"כ למה לא יהא מותר, דלא גרע מאריסות. אלא ודאי מיירי בגוונא דאין הגוי מרוויח במלאכתו כלום. א"כ ה"ל להקשות בקוצר, בשלמא גבי שדה הגוי מרויח במלאכתו במה ]שממהר[, אבל גבי מרחץ אין הגוי מרוויח כלום, )שמהר(דאף אם לא יסיקהו צריך לשלם לו. ואמר אדמ"ו דמעיקרא דדינא לק"מ, דס"ל להב"ח גבי מרחץ נמי שייך לומר עכו"ם אדעתא דנפשיה עביד, דאף אם לא יסיק דצריך לשלם, מכל מקום ירא לנפשיה שמא לא ישכיר אותו פעם אחרת, או לא יתן לו שכר כל כך בשביל שלא היה לו ג"כ ריווח כל כך, וכל מה שטרח אדעתא דנפשיה קטרח. ובסימן רמ"ד אכתוב בס"ד ראיה לדברי הב"ח. וק"ל. שם קיב(מותר להשכירם לגוי וכו'. כתב הט"ז וז"ל: )ב סק"ב(ומ"ש ב"י דאפשר לדחות טעם זה, כוונתו דגם בזה אמרינן עכו"ם כי טרח אדעתא דנפשיה טרח, אין בדחיה זו ממש, דכבר זכרתי לפני זה דברי ב"י והסכמת הפוסקים שכל שהישראל נוטל כל הריוח שאסורה. עכ"ל. ולפענ"ד נראה דיש בדחיה זו ממש, ונפקא מינה היכא דקנה ישראל מרחץ מגוי או שכרו ממנו דאינו נקרא על שמו, כמ"ש הב"י בשם תשובות הגאונים ]תורתן , והביאו הרמ"א בהג"ה בסעיף זה, א"כ [58של ראשונים ח"ב עמוד אפילו לפי הסכמת הפוסקים היכא דהישראל נוטל כל הריוח אסור, מבואר שם הטעם משום מראית עין, דאין תולין באריסות אלא כשהאמת כן, כמבואר בב"י בסימן רמ"ד והובא בט"ז בריש הסימן, א"כ בכהאי גוונא דאין נקרא שמו עליו ואין בזה משום מראית עין מותר. אבל לדעת הגאון מהר"י אבוהב שהביא הב"י דמחלק בין שדה למרחץ, ואסור מדינא במרחץ, דלא מיקרי קבלנות משום הפסד הישראל ריוח אותו היום, א"כ אף בכהאי גוונא דקנה ישראל מגוי נמי אסור. עוד איכא נפקותא לפי מה שכתב המג"א בסוף הסימן בשם הב"ח דלא פליגי הפוסקים, והיכא דאינו אסור אלא ]אות ג'[משום מראית עין, בדיעבד שכרו מותר, והיכא דאסור מדינא, שכרו אסור אפילו בדיעבד, א"כ לדעת הגאון מהר"י אבוהב דאסור מדינא, שכרו אסור אפילו בדיעבד, משא"כ לדעת הב"י דכתב דאפשר לדחות טעם זה, הגם דמכל מקום אסור כמ"ש הט"ז בשם הסכמת הפוסקים, מכל מקום אינו אסור אלא משום מראית עין, א"כ בדיעבד שכרו מותר ., וזו מה שרצינו לבאר עוד כתב שם הט"ז וז"ל: אלא דהך בקבלנות שזכר הטור, היינו שהעכו"ם מקבל עליו ליקח הריוח כולו יהיה מה שיהיה, ויעשה באיזה יום שירצה, ותמהני על הב"י שהוא עצמו הביא כן בסימן רמ"ד על מלתא אחריתא וז"ל: ויותר נראה דרב הכי קאמר, דריחיים נטרונאי ]תשובות הגאונים חמדה גנוזה סימן י'[של מים הם כלים ומותר להשכירם לעכו"ם, ופירוש בקבלנות כלומר שהעכו"ם מקבל עליו כל מה שיעלה פירותיה בין רב למעט בדבר ידוע שנותן לישראל, וא"כ למה לא פירש כאן דברי הטור כן. עכ"ל. ואני תמה על תמיהתו, דהא הטור מסיים בזה וז"ל: אבל אם היה משכירו לימים אסור. עכ"ל. א"כ בשלמא להגירסא בהבלעה, אי נמי להגירסא בקבלנות ופירושו כמ"ש הב"י דאם שכרו לעכו"ם לחודש או לשנה נמי מיקרי קבלנות ומותר ודלא כמ"ש מהר"י אבוהב, שייך שפיר לומר אבל אם שכרו לימים אסור והוי דבר והפוכו, אבל אי אמרת האי בקבלנות שכתב הטור כאן היינו שהעכו"ם מקבל עליו כל מה שיעלה פירותיה בין רב למעט כמו שפירש הט"ז, וכמ"ש הב"י לקמן בסימן רמ"ד על דברי הרב נטרונאי, קשה הלא קבלנות זה שייך נמי במשכירו לימים, א"כ מאי זה שסיים הטור וכתב אבל אם משכירו לימים אסור, דאין זה דבר והפוכו, וזמש"ל. שם קיג(מותר להשכירם לגוי וכו'. פירוש, שהגוי שוכרם מהישראל בקבלנות בעד סך מה בחודש או בשנה. והטור ז"ל כתב, הילכך מותר בקבלנות כו'. ועיין מה שכתב מרן בב"י, ומה שכתב הרב ב"ח . ולפק"ד נראה לי דכוונת ]אות ג'[הטור והרא"ש חדא היא, ומה שכתב ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[הילכך מותר בקבלנות, אין הכוונה שהישראל שוכר את ]הטור[הגוי בקבלנות, אלא הכוונה שהישראל משכיר התנור לגוי בקבלנות, שמקבל הגוי המרחץ או התנור בסך מה לחודש בין אם יעשה מלאכה כל החדש או לא יעשה, ואז התיר הטור אפילו שעושה בשבת, יען ידוע הוא שאין הישראל שוכר פועלים, או אין מנהג המדינה לשכור פועלים כו'. יע"ש. ואחרי כותבי דקדקתי להרב ט"ז שכתב הכי. יע"ש. ונאים הדברים למי ]סק"ב[שאמרן. ולענין דינא העלה הרב ז"ל, דבקבלנות שמקבל הגוי לעשות מלאכה לחדש לישראל והישראל יקבל הריוח, אז ודאי אסור בריוח של שבת, וכמו שכתבתי לעיל דהוא הדין הכי בשדה, ואינו מותר אלא דוקא בקבלנות שמקבל הגוי כל הריוח או ההפסד ונותן להישראל דבר קצוב, ובמרחץ נמי היכא שמפורסם ששוכר תמיד או שמנהג המדינה להשכיר, אז שוה לדין השדה, שאם הגוי אריס במרחץ ויש לו חלק אחד בריוח מותר, משום דגוי אדעתא דנפשיה עביד. וזהו שכתב מרן ז"ל להשכירם או ליתנם באריסות. ודוק. שם קיד(מותר להשכירם לגוי וכו'. עיין להרב ב"ח , ]אות ג'[שהקשה למהר"י אבוהב מריחיים דנהגו להתיר, אמאי אינו אסור מדינא דדומה למרחץ. יע"ש. ולא ידעתי דבריחיים נהגו להתיר בשוכר גוי, אי משום דכתבו הטור והרא"ש ז"ל לשון זה ונהגו, מהתם אינה ראיה, דהתם ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[מיירו להשכיר וכאשר יראה הרואה בלשון הטור והרא"ש ז"ל, ודבר פשוט הוא דכפי מהר"י אבוהב אף בריחיים אסור לכ"ע בשוכר גוי, ואינו מותר אלא להשכיר. והרב ט"ז תירץ ]סק"ב[להב"ח, וכתב דגם בריחיים אסור כמ"ש בסימן רמ"ד. יע"ש. וקשה על זה, מלבד מה שהקשיתי עליו באות א' ,, עוד קשה דבטור והרא"ש איתא בפירוש דנהגו היתר, ומהתם הקשה הב"ח למהר"י אבוהב דקאמר דלכ"ע אסור. ומה מתרץ ע"ז הרב ט"ז. וצל"ע.)ועיין למורנו הרב הגדול בס"ה צל הכסף ח"א באו"ח סימן ד' מ"ש מזה(. שם קטו(מותר להשכירם לגוי וכו'. כתב הרב אליה רבה )בסק"ו וז"ל: והנה הרב מג"א כתב על הב"ח בסופו(]סק"ב[הנ"ל , דכתב על מהר"י אבוהב שלא כדת, אלא דיש ]אות ג'[חילוק בין שדה למרחץ ותנור וריחיים. עכ"ל. ולע"ד יפה דקדק הב"ח, דאי שכרו לשנה שיכתוב לו ספר או יארוג לו בגד מותר, הלא שם נמי נהנה ישראל במלאכת העכו"ם, אם כן הוא הדין נמי בריחיים ומרחץ דמותר כפי סברת הטור. עכ"ל. ואנכי לא מצאתי ראיה מהתם, דהתם שאני דמיירי שנותן לו בגד אחד או ספר אחד שישלים כל מלאכתו, ונותן לו דבר קצוב לחודש, משום הכי מה שעושה מלאכה בשבת לא יש הנאה כל כך לישראל, משום דיכול להשלים המלאכה לאחר כך, ואע"פ שיש הנאה שמקרב הזמן, אינו נקרא כל כך הנאה, אבל מרחץ דאם אינו עושה מלאכה היום מפסיד מה שמרויח היום, ואינו שייך לומר דאם אינו עושה מלאכה היום ישלים למחר, דבגד דומה לשדה, דבשדה מודה מהר"י אבוהב דמדינא מותר בקבלנות בשוכר גוי בדבר ידוע לחודש לעשות מלאכת שדהו, דמותר מטעם דאם לא ישלים היום ישלים למחר, דהבעל הבית מה שרוצה הוא שישלים המלאכה, ואם לא השלים היום ישלים למחר, ובמרחץ הוא דפליג, דהתם מה שרוצה הוא מה שבאים לרחוץ, ואם הגוי אינו עושה מפסיד אותו היום, והשתא דעושה מיקרי כל הנאה של ישראל. ודבר פשוט הוא. ודוק. והרב ב"י כתב על הרמב"ם , דמה שכתב ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[שיארוג לו בגד, הוא דבר מיוחד, אבל כששכרו לו כל מלאכות שיצטרך לשנה אחת, יודה הרמב"ם דאסור לעשות לו מלאכתו בשבת. עכ"ל. והשתא כפי מה שכתב הרב ב"י צ"ע, כיון דהרב ב"י אוסר לעשות כל המלאכות משום דמשתרשת, ודוקא בגד אחד או ספר אחד משום דיש טענה דאם לא ישלים היום ישלים למחר, וא"כ אין חשוב כל כך הנאה דדמי לשדה, אבל לעשות כל המלאכות חשיב הנא ה, משום דהלבוש שעושה בשבת הוא הנאה לישראל משום הכי אסור, וא"כ אמאי במרחץ מותר מדינא ופליג על מהר"י אבוהב, דמרחץ דומה לפסק עמו לכל המלאכות, וא"כ אפשר דמהר"י אבוהב אינו פליג עם הרמב"ם, ואמאי פסק היפך סברת מהר"י אבוהב. וא"כ נ"ל דסברת מהר"י אבוהב הוא אליבא דכ"ע, דמהר"י אבוהב אמר סברה זאת אליבא דהרמב"ם נמי, ודלא כמו שכתב הרב עולת . שבת בסימן זה ]סק"א[שם קטז(מותר להשכירם לגוי וכו'. כתב במג"א , אסור )סק"ב(מדינא לשכור לו אינו יהודי וכו'. פירוש, בקיבולת וכל הריוח יהיה לישראל, משום דהיתר קיבולת לא שייך במרחץ. והוא הדין בריחיים, כיון שמלאכה זו נעשית בכל יום, וכמ"ש סימן רמ"ד , משא"כ בשדה מותר מדינא בקיבולת, אלא )סקט"ז(שאסור מפני מראית העין, כדלקמן סימן רמ"ד. ונפקא מינה למה שכתב כאן בשם הב"ח , וכן בסימן רמ"ד . )סק"ה(]אות ג'[)סק"י(ע"ש. עיין ס"ק ט"ז י"ז. שם קיז(מותר להשכירם לגוי וכו'. תמהו המגינים ]ט"ז סק"ב, על הב"ח , דמשווי למהר"י אבוהב מג"א סק"ב[]אות ג'[טועה. ונראה בר מן דין, אפילו אי שרי ריחיים יש לחלק, דסדר הטחינה לכמה ימים, ויודע אצל מי, ומכין יום המוגבל, וגם העוברים ולנים דירת עראי לא יטחנו, אבל תנור הרבה ארחי ופרחי, וכן מרחץ רוב ומצוי מן הקבועים כל יום תמיד ועוברי אורח, לכן יש חסרון לא יכול להמנות בהשלמת מחר. שם קיח(מותר להשכירם לגוי וכו'. עיין בט"ז תמה על ]סק"ב[הב"י, והרב אליה רבה מיישב. וגם מיישב ]סק"ו[תמיהת הנר ישראל . ע"ש. ]בסק"ז[)]מג"א[סק"ג(נראה דצ"ל דריחיים ור"ל דהב"ח הקשה על מהר"י אבוהב שאסר קבלנות של מרחץ שלפי דבריו היה לנו לאסור גם בריחיים .'נדפס לעיל אות ד שם קיט(מותר להשכירם לגוי וכו'. עיין מה שכתבתי לעיל )סק"א(, שמהר"י אבוהב כתב דקבלנות דמרחץ אסור מדינא, משום שהישראל משתכר בעבודת הנכרי. וכתב הב"ח , דלפ"ז הוא הדין בריחיים אסור קבלנות מדינא, ואיך ]אות ג'[סתמו הפוסקים דריחיים דינו כשדה, והא יש חילוק ביניהם לענין דינא. ואף דקבלנות דשדה גם כן אסור כמו שכתבו הפוסקים בסימן רמ"ד, היינו משום מראית עין. ויש נפקא מינה לענין חוץ לתחום, וגם לפי מה שכתב הב"ח בעצמו ]אות ג' ד"ה כתב הב"י[לחלק לענין דבדיעבד שכרו אסור, דהיינו היכי דאסור מדינא ולא היכי דאסור משום מראית עין, ואיך סתמו הפוסקים דריחיים דינו כשדה. ואני תמה על הט"ז שהקשה על הב"ח שכ תב )סק"ב(לאסור קבלנות דמרחץ , והא אנן קי"ל דאף קבלנות דשדה אסור. וכוונת הב"ח דמרחץ אסור מדינא, ועל כן אף חוץ לתחום היכי דליכא מראית עין אסור, ואף בדיעבד שכרו אסור, וזהו כוונת הב"ח. ועיין מג"א שהשיג עליו, וכוונת הב"ח על )סק"ב(סתימת הלשון של הפוסקים וריחיים דינו כשדה. שם (קכ) מותר להשכירם לגוי וכו'. ,ולשכור לו עכו"ם בקבולת דעת מהר"י אבוהב דאסור אפילו לדעה הראשונה שהבאתי לעיל דלא שייך גזירת הרואים, מכל מקום הכא אסור לדינא. ולא דמי לשדה, דהתם אין הישראל מרויח במה שעכו"ם עושה בשבת, דאם לא יעשה היום יעשהו למחר, אבל במרחץ ותנור שאם לא יעשה המלאכה בשבת, מפסיד הישראל הריוח של יום השבת ונהנה ממלאכת השבת ואסור. והב"ח ]אות ג'[השיג על מהר"י אבוהב דמדינא שרי, ואף שישראל נהנה ממנו, כיון שהעכו"ם גם כן נהנה ממנו שרי, כמו באריסות שכתב הרב בהג"ה . והמג"א השיג עליו, דהא אף אם לא יעשה ]ס"א[]סק"ב[העכו"ם בשבת, יצטרך לשלם לו, וא"כ אין העכו"ם נהנה ממנו. וצ"ל בכוונת המג"א, דעל כרחך איירי ששכרו באופן זה שלא יקפיד עליו אם ילך בטל פעם אחת, דאי לאו הכי אסור דהו"ל כקובע מלאכתו ליום השבת, וכמו שאמרו גבי אגרת ]סימן רמ"ז , וא"כ אין העכו"ם נהנה. וי"ל דכוונת הב"ח כגון שהעכו"ם ס"ג[נהנה ממנו ג"כ, כגון ששכרו בדבר קצוב ליתן לו מכל היסק והיסק, ואז מותר כמו באריסות, עיין תוספת שבת . ודעת ]סק"ב[הפרי מגדים , דכשישראל מרויח אז לא שרי רק ]אשל אברהם סק"ב[כשהעכו"ם נוטל חלק בגוף כמו באריסות, וא"כ הכא בודאי יש לאסור בכל גווני. ועמ"ש בסימן רמ"ד . שם קכא(מותר להשכירם לגוי וכו'. כתב מג"א , שדה )סק"ב(כו' יצטרך לשלם כו'. המעיין בדברי הרב ב"י יראה דלהכי במרחץ או תנור אסור מדינא לשכור אינו יהודי שיעבוד כל השנה ויהודי יטול כל הריוח, משום דאם לא עשה אינו יהודי מלאכה בשבת, יפסיד ישראל ריוח של אותו היום, אע"ג דאינו יהודי עשה בשביל שכירתו, כמו בשכיר יום שאסור אע"ג שעשה בשביל שכירתו, ולא הותר רק בשדה, שאף אם לא יעשה אינו יהודי בשבת לא הפסיד ישראל, כי ישלים המלאכה ביום אחר. וצ"ע דברי מג"א שכתב משום שאף אם לא יעשה יצטרך לשלם לו. שם קכב(מותר להשכירם לגוי וכו'. עיין ט"ז . ומה שכתב )סק"ב(אך לשון משכירו קשה על זה, דהוה ליה למימר אבל אם היה שוכרו. פירוש, דמשכירו בהפעיל שהוא מורה על הפעולה היוצאת לשלישי, מורה על המשכיר דבר לאחר שהוא מסבב שישכור השוכר את הדבר ההוא, כמרחץ או תנור. משא"כ שוכרו בקל שהוא פועל יוצא לשני, והכוונה שהוא שכר את העכו"ם הנשכר לו לעשות מלאכתו. וק"ל. ובענין ,קושית רבי זלמן מרגליות ביד אפרים ע"ד הט"ז בזה דבכאן איירי שהוא מפורסם שדרכו להשכיר בקבלנות ולא שייך מראית עין. יע"ש שהאריך. הנה לדעתי לק"מ, דהט"ז דגם בשדה אף שמנהג לשיטתיה דסבירא ליה בסימן רמ"ד )סק"ב(רוב העולם לקבל שדה באריסות, מכל מקום עדיין היה מקום לחוש למראית עין, כיון שעכ"פ יש ג"כ ששוכרים את העכו"ם לעשות מלאכתם בשדה בשכר, ומקום היה לעין הרואה לטעות כי שכיר הוא, לולא הטעם דבשדה יש שני דרכים להיתר, אם שעובד לעצמו למחצה או שעובד לישראל כולו והוא בקבלנות ורק דרך אחד לאיסור וכו', ולזאת בבית אף שרגילין לשכור לאומן שיבנה בית דרך כלל בקבלנות, מכל מקום כיון שאין שם היתר שעובד לעצמו אלא שעושה בקבלנות, ויש כנגדו צד איסור שמא שכיר יום הוא, על כן יש להחמיר אפילו בקבלנות, אף שהוא ג"כ דרך היתר מצד הדין ואינו אסור רק משום דמיחזי כשכיר יום. יע"ש. וא"כ מימר שפיר אמר כאן דאנן קי"ל בכל גווני אסור אף שדרך להשכיר, דמכל מקום איכא גם בזה משום מראית עין וכנ"ל. שם קכג(מותר להשכירם לגוי וכו'. כתב הט"ז , הכלל ]סק"ב[העולה מדברינו על פי פסקי הב"י, דבקבלנות שמקבל העכו"ם לעשות מלאכה לחודש או לשנה לישראל, והישראל יקבל הרווחים והעכו"ם יקח דבר קצוב, איסור גמור הוא בריוח של שבת אפילו במפורסם שהוא משכיר לעכו"ם, דזה לא עדיף מן שדה דסתמא קאי לאריסות, ואפילו הכי אסור בסימן רמ"ד . עכ"ד יע"ש. ולכאורה משמע מדבריו דגם בנתפרסם ]ס"א[שהוא בקבלנות מכל מקום אסור, והיינו טעמא כמו שכתב הר"ן והביאו הרב בסעיף א', משום דמיחזי להו ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[לאינשי כשכיר יום, ולא ידעו שיש הפרש בין שכיר לקבלן. ועיין להרב אליה רבא לקמן בסימן רמ"ד לפ"ד )סק"ה(]לפירוש דברי[הר"ן. יע"ש. אבל אין פירוש זה מוכרח בהט"ז, די"ל דברי הט"ז שכתב, אפילו בנתפרסם שהוא משכיר לעכו"ם, כוונתו דגם בנתפרסם שהוא משכיר המרחץ לעכו"ם מכל מקום אסור בקבלנות, משום כיון שאם יחקרו הדבר ימצאו שאינו כן שהרי הישראל מקבל הרווחים, א"כ יחשדוהו ששכיר יום הוא, וכמו דקי"ל כן גבי שדה, דאע"ג דסתמא קיימא לאריסות מכל מקום אסור בקבלנות מהטעם הנזכר. ולכאורה יש לומר דפירוש זה מוכרח, דאל"כ מאי ראיה מייתי משדה, דשאני התם דלא נתפרסמה בקבלנות, ולכך אע"ג דסתמא קיימא לאריסות, מכל מקום י"ל כיון שאם יחקרו הדבר ימצאו שאינו באריסות, יבאו לחשוד ששכיר יום, שלא נתפרסם שהוא שוכר את העכו"ם בקבלנות, משא"כ כאן כיון שנתפרסם שהוא שוכר בקבלנות, אין הכי נמי דמותר. אלא על כרחך כמו שכתבנו. ויש לדחות, דהט"ז סמיך על הר"ן דכתב דהטעם דאסור גבי שדה משום דמיחזי כשכיר יום, א"כ הוא הדין בנתפרסם בקבלנות שהוא אסור מהאי טעמא. ועיין להרב יד אפרים שנראה שהבין דברי הט"ז כמו שכתבתי. יע"ש. ועיין להרב משבצות זהב . ]סק"ב[ולכאורה מדברי הרמב"ם בפ"ו משמע ]מהלכות שבת הי"ד[דבנתפרסם שהוא בקבלנות מותר, שכתב, הפוסק עם העכו"ם וכו', אסור לו להניחם לעשות בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק. יע"ש. משמע דטעמא מפני שאינם יודעים שפסק ויבאו לחשוד ששכיר יום הוא, הא בנתפרסם בקבלנות שרי. וכן משמע מדברי הרב המגיד שם. והגם שיש לדחוק ולפרש דבריו כדעת הר"ן, מ"מ פשט דבריו לא משמע כן. וכ"כ מרן בסימן רמ"ד כדברי הרמב"ם. ולכאורה מדברי הרמב"ם ]ס"א[שכתב, עכו"ם שקבל וכו', שאין הכל )בפ"ז מהלכות יו"ט ]הכ"ה[(יודעים ההפרש שיש בין שכיר לקבלן ולפיכך אסור. יע"ש. משמע דגם בנתפרסם שהוא בקבלנות, משום שאינם יודעים ההפרש שיש בין שכיר לקבלן אסור. אבל ראיתי להרב יכין ובעז שפירש בדברי הרמב"ם , שמפני גזירת הרואין )בסימן קי"ג()שפירש(הוא מפני שאין כל הרואין יודעים אם קבלן הוא ומותר, או אם שכיר הוא ואסור, שאין יודעים אלא בעלי המקום לבדם וחושבין שהביא שכיר לעשות לו מלאכה בחולו של מועד. יע"ש. הרי מפורש דמפרש גם דברי הרמב"ם דהלכות יו"ט מטעם דיחשדו אותו ששכיר יום, ודברי הרמב"ם דהלכות שבת והלכות יו"ט )סק"ג(עולים בקנה אחד. ושו"ר להרב מטה יהודה בסימן רמ"ד שהסכים לאסור גם בנתפרסם בקבלנות, ופירש דברי הרמב"ם דהלכות שבת באופן שמסכים לדבריו. יע"ש. ולעד"נ להקל כיון שפשט דברי הרמב"ם בהלכות שבת משמע כן, וגם משמע כן מדברי הרב המגיד, ומדברי מרן בסימן רמ"ד, ומדברי הט"ז אין ראיה וכמו שכתבתי, ודברי הר"ן אפשר לפרשם כן, וכמ"ש הרב אשל אברהם . יע"ש. וגם מדברי מרן משמע כן, והרב ]שם סק"ה[יכין ובעז פירש דברי הרמב"ם דהלכות יו"ט כמו שכתב בהלכות שבת, וכן מוכח בתשובות רוב האחרונים כוותייהו נקטינן, ושו"ר לדודי זקני מהרש"ך שולאל זצ"ל בספר נוה שלום בחדושי פוסקים שהאריך להוכיח כן. יע"ש. ]סימן כ"ו[שם קכד(מותר להשכירם לגוי וכו'. כתב הבאה"ט , )סק"א(והחלוקה שלישית אסור. ולט"ז דסבירא ליה ]סק"ג[דגם זה אינו אלא משום מראית עין, גם במרחץ מותר אם נתפרסם. לבושי שרד . )סק"א(שם קכה(מותר להשכירם לגוי וכו'. כתב במג"א , וזה )סק"ב(ברור שכתב על מהר"י אבוהב שלא כדת וכו'. עיין בתשובות חתם סופר מיישב זה, והוכיח דגירסא )סימן נ"ט(בקבלנות מוכרח הוא, דבמדינותינו נתפרסם להשכיר כו' הלכך כו', מדלא קאמר אלא ובלבד שלא ישכירנו ליום ויום כו', על כרחך הטור בא לחדש דהואיל ונתפרסם שמשכירין המרחץ, אפילו יארע מקרה שאחר רוצה להשכיר לו פועל בקבלנות מותר, דיאמרו שכר המרחץ מישראל, וסבירא ליה להרא"ש ]עבודה זרה כשיטת הר"י בעבודה זרה פ"א סימן כ"ה[]כא: תוספות ד"ה אריסא[בשדה דעבדי באריסות מותר נמי בקבלנות, ודלא כהרמב"ם , והוא הדין כאן בנ"ד. ומיהו בקבלנות ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[לחודש אי אפשר, שזה לא כדת של תורה, כמו שכתב המג"א. שם קכו(מותר להשכירם לגוי או ליתנם לו באריסות. קצת יש לעיין, דבאריסות שנוטל העכו"ם חלק בריוח ואדעתא דנפשיה קעביד, מכל מקום למה לא יהיה איסור משום שכר שבת, דהא נוטל הישראל חלק ריוח מכל יום בפני עצמו, וניכר שכר השבת. ואולי באמת אינו מותר רק באופן המבואר לקמן סימן רמ"ה בשותפין. ]ס"א[שם קכז(בהגה אם אין התנור או המרחץ של ישראל וכו'. עיין באר היטב , ובתשובות משיבת נפש ]סק"ב[)סימן ו' ד"ה , דלפ"ז אם היה לו מקום ידוע שהוא שלו ועשה בו מרחץ בסי'(מחדש, יכול להשכירו גם כן, כיון שלא הורגל לעבוד בו בעצמו. ע"ש. שם קכח(בהגה רק שכרם מגוי. לאו דוקא שכרם שאינה נקראת שלו כלל, דאפילו קנאם מעכו"ם, אם לא ישב הוא בעצמו בהם ולא נקרא שמו עליהם, אלא מעכו"ם קנה ולעכו"ם השכיר מותר, כמ"ש בתשובת הגאונים ]תורתן של ראשונים ח"ב עמוד [58 שהביא מרן ב"י, וכמ"ש המג"א . ונראה דהא דנקט )סק"ג(ההג"ה שכרם, לרבותא, דאע"פ שאינה שלו, בעינן שלא ישב בה בעצמו קצת חדשים, אלא דכששכרה לא נשתמש בה וחזר והשכירה לעכו"ם, דאם ישב בה קצת חדשים, כיון דשכירות ליומיה ממכר הוי, חשיבא כשלו ושפיר נקראת על שמו, וכן נראה מלשון הרב מגן דוד . יע"ש. ]ט"ז סק"ב[שם קכט(בהגה רק שכרם מגוי. כתב ב"י , כתוב )ע"ג שיטה י"ט(כו', בתשובות הגאונים [58]תורתן של ראשונים ח"ב עמוד שם (קל) בהגה רק שכרם מגוי. אפשר דכל דשכרם מגוי והשכירם לגוי שרי אפילו אם קודם שהשכירם לגוי ישב הישראל בו איזה זמן, משא"כ אם קנאו מגוי, דאז אם ישב שם הישראל נקרא על שמו ואסור להשכירם. ובזה נראה מתורץ מה שהקשה הרב מג"א למה כתב רמ"א אם שכרם, והא ]סק"ג[בב"י כתב אפילו אם קנאו מגוי שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה. ומשמע מזה דאם הישראל בנאו, נקרא על שמו אף שלא ישב בה, דאי בבנאו נמי בעינן דוקא שישב בו, הוה ליה למימר רבותא אפילו אם בנאו הוא עצמו. אלא דקשה ממה שכתב בב"י בשם הגאונים וז"ל: מה שאמרו שנקראת על שמו, אינו אלא בישראל שבנה לעצמו וישב הוא עצמו וכו', משמע דאפילו בבנה בעינן ישב. שם קלא(בהגה רק שכרם מגוי. כתב מג"א , רק שכרם )סק"ג(מעכו"ם, לא ידעתי ]וכו'[. אפשר דלכך כתב שכרם, לומר דאע"פ שהחזיקו קצת, משא"כ קנאם מבואר שם דאיירי בלא ישב שם כלל. שם קלב(בהגה רק שכרם מגוי. כתב מג"א , רק שכרם )סק"ג(מעכו"ם, לא ידעתי למה כתב אם שכרם, דהא בב"י כתיב אפילו קנאו מעכו"ם שרי להשכירם. ואמר אדמ"ו, לרבותא נקט רמ"א אם שכרם, דבקנאם צ"ל שלא ישב בה אחר קניות, דא"כ נקראת על שמו, אבל אם שכרם עדיין שם בעלים הראשונים עליהם, אפילו ישב בהן רשאי להשכיר. וק"ל. שם קלג(בהגה רק שכרם מגוי. מה שכתב המג"א , ולא )בסק"ג(ידעתי למה כתב שכרם. ]ע"כ[. דבקנאם אין היתר ברור, אם העלה המכירה בערכאות א"כ יש לו קול שנקראת על שמו, כמ"ש לפ"ז היתר בשעשה שטר על שנים רבות ]ד[כתב הרב ב"י להקל, מכל שכן שיש באותו הענין בכאן להחמיר. וק"ל. שם קלד(בהגה רק שכרם מגוי. נ"ב: עיין מה שהקשה הרב מג"א , דבב"י מתיר אפילו בקנאו מהגוי, יען ]סק"ג[אין שם ישראל נקרא עליה כל שלא ישב שם ולא נקרא על שמו. ולפק"ד יש לומר בשני אופנים בכוונת הרמ"א ז"ל, חד להקל וחד להחמיר. להקל, י"ל שרצה לאשמועינן חידושא רבה, שכל ששכרו מהגוי אפילו ישב שם ועשה בו מלאכה הוא וחזר והשכירו לגוי, אפילו הכי מותר, ואפילו הוא השוכר מהגוי בעל המרחץ והוא המשכיר לגוי העושה בו מלאכה היום מותר, דכיון דבשכירות לוקחו הישראל מהגוי הראשון אינו נקרא על שמו. יע"ש. אי נמי אפשר דלרמ"א הוקשה לו דין הגאונים ]תורתן של שהתירו אפילו במקום שאסור, דהיינו שאין [58ראשונים ח"ב עמוד דרך להשכיר המרחץ אלא לשכור פועלים, דכל שקנה מהגוי העיר אלא לשכור פועלים, א"כ הרואה יאמר ששכר פועלים והם עושים מלאכה בשליחותו, לפי שאין מנהג אותה העיר להשכיר המרחץ, ומש"ה בדוקא נקט שכרו מהגוי והשכירו, דכיון שידוע דמרחץ זה הוא של גוי, כששכרו הישראל מהגוי, הרואה אומר שהישראל הוא שכיר יום לבעל המרחץ, והמרחץ והריוח הבא הוא לגוי, א"כ משום הכי מותר להשכירו לגוי, לפי שאין שם הישראל קרוי עליו, אלא על שם בעל המרחץ. ודוק. שם קלה(בהגה רק שכרם מגוי. כתב ב"י, כתבו בתשובות הגאונים כו'. עיין מה שכתב הרב מג"א ז"ל . )בסק"ג(עיין מה שכתב על דבריו הרב מאמר מרדכי . )בסק"ג(שם קלו(בהגה רק שכרם מגוי. עיין באר היטב . ]סק"ב[ובתשובות חתם סופר כתב בשם תוספת )סימן נ"ז(שבת , דמן הסתם כשקונה כותב ומעלה בערכאות שלהם ]סק"ג[ומתפרסם מיד ואסור. ונתן תקנתא לזה, כשגם הקבלנות נכתב בערכאות שלהם ומתפרסם לכל דקבלן הוא ושרי, דכיון דמיד שקנה השכיר ולא נקרא שמו עליה אלא ע"י הערכאות, וע"י הערכאות בעצמו מתפרסם ג"כ השכירות, א"כ טוט אסור וטוט שרי . ועיין בתשובת בנו הכתב סופר דאין לסמוך )סימן מ"ב(על היתר הפרסום בערכאות, והחתם סופר לא התיר משום טוט אסור וטוט שרי, אלא היינו כיון שלא נודע דבשלו הם עושים אלא ע"י הערכאות ותברא בצדו, וגם לא עשה זה אלא לסניף בעלמא. ע"ש. שם קלז(בהגה רק שכרם מגוי. עיין במג"א שהקשה, ]סק"ג[דהא במקור הדין בב"י מבואר אף בקנאו, על כן התיר אף בקנאו. ועיין בתוספת שבת שכתב ליישב על נכון, ]סק"ג[משום דמסתמא כשקונה, כותב ומעלה בערכאות ומתפרסם מיד ואסור. ע"ש. וי"ל דאף המג"א שהתיר, היינו אם מעלה גם כן בערכאות שהשכיר גם כן כמ"ש בחתם סופר , או )חאו"ח סימן נ"ז(באם לא קנה על פי ערכאות, ולא פליגי . שם קלח(בהגה רק שכרם מגוי. עיין בכתב סופר )או"ח סימן , בשני אחים ששכרו מעכו"ם בית אופה שלו מ"ג(לאפות לחם למכור, וגם לאפות להמביאים בצקם שלהם, והבית הוא ברחוב של עכו"ם, ואין השוכרים דרים שם, רק נכרי אחד הפועל, ובעת ששכרו הפועל הנכרי האופה התנו עמו מיד, אם יביאו נכרים בצקם לאפות בשבת רשות נתונה לו להסיק התנור מעצים שלו, וכל הריוח שיהיה הוא שלו, ונקבו לו זה בשכרו, וחוץ לזה אחד זהב לשבוע וכל מזונותיו עליהם בשכרו, ולא רצה להתיר משום מראית עין. וכעין זה נשאל בשו"ת מהר"ם שיק , וצדד לכאן ולכאן ולא רצה להתיר. ואין לזה )או"ח סימן ק"ו(עצה רק שיעשו עמו שותפות כל ימי השבוע, והיה לו חלק עפ"י חשבון שנוטל שכרו הראוי לו, ובשותפות לא שייך מראית עין, ובזה יש לצדד להתיר עפ"י דין. יע"ש. ועיין בשו"ת מהרי"א אסאד , בנחתום ישראל אי יש )סימן ס"ב(להתיר שיאפה ע"י נכרי בביתו, באופן שכל הריוח יהיה לנכרי אשר יאפה, והוא לא ירצה להרויח כלום ממלאכת שבת, רק אם לא יתן בשבת אז גם בחול לא יקחו האדונים ממנו ויהיה לו הפסד גדול, וכתב שם שאין בזה שום היתר כלל. ועיין בשו"ת ברכת יוסף , ובשו"ת אבני צדק , ועיין בשו"ת )סימן זיי"ן()סימן כ"ד(שואל ומשיב מהדורא תליתאה שהתיר ע"י שטר )סימן ט"ז(מכירה, ובאיזה אופן ואיך יכתבו. ע"ש. ועיין בספר שמלת בנימין . )דף כ"ז ודף ס' ודף פ"ד(ועיין בשו"ת אוריין תליתאי , על דבר אופה ישראל )סימן ק"מ(שמחזיק פועל עכו"ם למלאכת האפיה, וקודם הפסח מכר החדר המיוחד לאפיה שעומד בביתו עם כל החמץ להעכו"ם הפועל, ולאשר התנור היה מלא פגימות בהרצפה, ורצה העכו"ם לתקנו ביו"ט למלאות הפגימות ע"י טיט ולעשותם חלק שיוכל לאפות בו, ושאל הישראל ע"ז להרב השואל שם והתירו, ונמצאו מערערין על הוראתו ואומרים שנבנה באיסור וצריך להרוס התנור, והפת הנאפה קודם הירוס אסור. והעלה שם, דאף דאין למחות בהמוכרין המזיגה של שבת, אבל חלילה להתיר בנין בשבת ע"י מכירה לעכו"ם, אבל בעובדא דאיתרמי לפנינו דעיקר המכירה היה בשביל החמץ, וכבר נכנס לרשותו של העכו"ם, וכל מה שטרח העכו"ם לא טרח אלא בשבילו ולא בשביל הישראל, ותיקון התנור לצורכו כדי שיהיה יכול לאפות בו ביו"ט, ולזאת הורה כדת וכהלכה, והמהרהר אחר הוראתו לאחר שכבר הורה להיתר ואומר שצריכין להרוס רצפת התנור מחמת שנבנה באיסור הוא מהמתמיהין, ולא יאמר כן זולת )עיין סימן רמ"ד סעיף ב'(המתעקש או המכווין לקנתר ח"ו. יעו"ש. ועיין בשו"ת מגדל השן , על דבר תנור שהוא בביתו של )סימן נ'(ישראל, אם מותר למכרו ולקנותו בחזרה עם עכו"ם בשותפות, שיהיה של עכו"ם בשבת ויום ראשון, ולישראל בימות החול, וכתב שם לאסור. יעו"ש. שם קלט(בהגה רק שכרם מגוי. כתב הבאה"ט , בב"י ]סק"ב[כתב אפילו קנאו וכו'. באליה רבה כתב, אם ]סק"ז[שכרו מעכו"ם אפילו ישב בהם הישראל, ובקנאו דוקא שלא ישב בהם ולא נקרא על שם ישראל. חיי אדם . וכן כתב ]כלל ג' סי"ג[]סק"א[, דאפשר אם שכרו מהגוי, אפילו ישב בה בנהר שלום ישראל שרי. ובאשל אברהם כתב, דאין להקל נגד הט"ז ]סק"ג[ומג"א דס"ל דאין חילוק, בין שכר או קנה בעינן ]סק"ב[]סק"ג[דלא ישב. שם (קמ) בהגה רק שכרם מגוי. כן הביא בית יוסף כאן בשם רב נטרונאי גאון וז"ל: דאם שכרו או קנאו וחזר והשכירו מיד טרם שנקרא שמו עליו מותר. וראיתי בשו"ת חתם סופר שכתב וז"ל: וכעין ראיה לדבריו מסוף פרק קמא )סימן נ"ז(דעבודה זרה , שהקשה מהרש"א , דהו"ל )כא:()ד"ה גמ' אבל שדהו(להקשות הש"ס ]אמתניתין[ דשם מאי שנא מרחץ משדה . וכתב החתם סופר, ולא קשיא מידי, דהא מתניתין )אמתניתין(דהתם לא עסיק בדיני שבת אלא מדיני הפקעת מעשר ולא תחנם, ואשמעינן דבחוץ לארץ מותר דליכא כל הני, אבל מדיני שבת לא מיירי. ומשכחת ליה דליכא איסור שבת, כגון שלקח ומכר אם השכיר מיד וכרב נטרונאי גאון. עכ"ל החתם סופר ז"ל. ולא זכיתי להבין, דקושית מהרש"א מסיפא דמתניתין, דתנן ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקראת על שמו, והיינו משום איסור שבת, ומשמע שדוקא מרחץ אבל שדה מותר. והן אמת גם על תירוץ המהרש"א שתירץ שיש לפרש משום הכי אסור מרחץ משום עבודה זרה, גם כן קשה הא נקט הטעם מפני שנקראת על שמו. וכבר עמד עליו הלחם סתרים וכתב, ושמא אפשר להליץ דנהי דגוי נצטוה שלא לעבוד, אבל שלא להכניס לתוכו עבודה זרה לא, ועיין ברא"ש , ]שם פ"א סימן כ"ב[מיהו הישראל עבר משום "לא תביא תועבה אל ביתך" ]דברים ז', כמו ברישא, לכן נקט משום שנקראת על שמו. ע"ש. אבל כ"ו[תירוץ החתם סופר עדיין קשה להבין דעת קדושים. שם קמא(בהגה רק שכרם מגוי. כתב במג"א , ומכל מקום )סק"ג(נראה לי להתיר אף בקנה. עיין בתשובות חתם סופר וז"ל: וראיתי בתוספת שבת דהוא הדין קנאה )סימן נ"ז(]סק"ג[וכו', אלא דמן הסתם כשקונה כותב ומעלה בערכאות שלהם ומתפרסם מיד ואסור, ולזה אני אומר איכא תקנתא כשגם הקבלנות נכתב בערכאות שלהם ומתפרסם לכל דקבלן הוא ושרי, כיון דמיד שקנה השכיר הפועל ולא נקרא שמו עליו אלא ע"י הארכי, וע"י הארכי בעצמו מתפרסם ג"כ שכירת הנכרי, א"כ טוט אסור וטוט שרי, ודין זה מבואר בסימן רמ"ו )סי"ד ]במג"א סקט"ו[(ואין כאן בית מיחוש לפע"ד. עכ"ל. וברא מזכה אבא בתשובות כתב סופר כתב, דדוקא כשלא נתוודע דבשלו עושה )סימן מ"ב(מהני פירסום כנ"ל, אבל להתיר קיבולת בנין בית או שדה ואריסות במרחץ שנקרא שמו עליו וידוע לכל, לא עלה על דעתו הקדושה מעולם. וכן בסוף סימן ס' כתב, דגם בהכרזה )ד"ה אבל(לא רצה לסמוך, דאיכא דשמע בהא כו', וק"ו בנדון דידן, וגם בסברא דטוט אסר כו' לא כתב רק לסניף בעלמא. ע"ש שהאריך, וכתב שם להורות באחד ששכר משר שדות וכרמים לשנים )ב'(הרבה, וגם שכר ממנו אותם כפרים המשועבדים לעבודתו שנוטלים שכרם דירה וכיו"ב, ונגד זה הם משועבדים למלאכתו בשדות וכרמים כל אחד חמשים יום בזמן הראוי לעבוד, והם עושים עבודתם בלי שום צווי. וכתב דאפילו היה זמן קצוב באיזו ימים יעבדו, גם כן דומה לקבלנות ומותר מדינא, ומפני מראית עין אע"ג דיש לצדד להחמיר, כיון דרבנן הוא ובצירוף דאיכא פירסום קצת בטח לבי להתיר, ומכל מקום להשואלים כעס עליהם בשבט מוסר, דאנשים חשובים המה אף דמותר ירחיקו מזה. ע"ש. ומה שכתב במג"א דבאור זרוע כתב שכרם, לא מצאתי באור זרוע רק דין השני שכתב ]ח"ב הלכות ערב שבת סימן ב' אות ד'[הרמ"א, אבל דין הראשון ליתא שם, ואולי דייקי ממה שכתב שם, ולא בכל מרחץ אמרו רק הקרוי על שם ישראל, ומזה דייקא בלא נקרא אף קנה מותר . ודעת הרמ"א שכתב שכרם י"ל לפע"ד, דאיתא בחושן משפט בסמ"ע דבשדה )סימן רי"ב ]סקט"ז[(אינו יכול להשכיר, והוא הדין יראה במרחץ דגם כן יכול לקלקל בהסקה תמיד, והו"א דלא בעינן דוקא על שם ישראל, קמ"ל דאפילו הכי שרי. מיהו בשדה ג"כ חולק הט"ז שם ואיך כתב כמו בשדה, ועיין בית יצחק מזה. ]סימן ל"ב[שם קמב(בהגה רק שכרם מגוי. כתב מג"א , מכל מקום )סק"ג(נראה לי להתיר אף בקנה. לפ"ז יהא איסור למכור מרחץ לעכו"ם משום ששם ישראל עליו, ואי משום שמכירה קלא אית לה א"כ הכא יאסר. ואולי י"ל על פי מה שאמרו ]קידושין עביד אינש דזבין ארעא בצנעה. ועיין בהגהותי נצוצי אור כח.[קדושין ובבא בתרא . )דף כ"ח ע"א()דף קל"ד ע"ב(שם קמג(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. כתב ב"י , כתב )שיטה מ"ה(הגאון מהר"י אבוהב ז"ל כו'. נ"ב: וכן פסק בספר המפה. והב"ח הביא בשם מרדכי בפרק כל כתבי ]סוף אות ג'[]שבת סימן תי"א[איפכא, דוקא כשהמרחץ ביד ישראל אסור, אבל כשהמרחץ ברשות אחר בפני עצמו ומכירין שכניו שמושכר לו אין לחוש. ולי נראה דלא פליגי, דמה שהביא מהר"י אבוהב בשם רבנו חננאל ז"ל, הוא כשאין רוחצין בו אלא שכני הדירה, וכיון שאין רוחצין אלא שכני הדירה ועכשיו הוא מושכר לגוי, כבר ידוע שהשכירו לגוי ומותר, אבל מה שהביא המרדכי, הוא כשרוחצין בו כולי עלמא, ולכן כשהוא ברשות הישראל אסור, אבל ברשות אחר בפני עצמו מותר. שם קמד(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. דברי מור"ם ז"ל בהג"ה שבכאן באו סתומים וצריכין ביאור לענ"ד, ולכך צריך להאריך קצת כדי להבין הדין על בוריו בס"ד. והוא דכתב הרב בית חדש וז"ל: כתב המרדכי בסוף פרק כל כתבי ]סוף אות ג'[]שבת סימן , לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם, פירש רבנו חננאל, כיון תי"א[דלא נאסר אלא משום דנקראת על שמו, דוקא אסור כשהמרחץ ביד ישראל, אבל כשהמרחץ ברשות אחר בפני עצמו, ומכירין בו שכיניו שמושכר הוא לו ממש אין לחוש. ע"כ. והב"י כתב משם מהר"י אבוהב ז"ל, שכתב משם רבנו חננאל דין אחר ממש איפכא, דכשהמרחץ ביד ישראל ואין רוחצין בו אלא שכיני הדירה, יש להתיר ולהשכירו אפילו במקום שנוהגין איסור במרחץ, דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכני הדירה, כבר ידוע להם שהשכירו לעכו"ם. וכן פסק בהגהת ש"ע. עכ"ל. נראה דהב"ח מבין, דגם המרדכי מיירי במרחץ שאין רוחצין בו אחרים מבחוץ אלא שכני אותה דירה בלבד, ולכך כשהמרחץ היא ברשות הבעלים דידוע לכל שהיא של הישראל, איכא חשדא דאחרים, אבל כשהיא עומדת ברשות אחר דאינה ידועה שהיא של ישראל, לא שייך חשדא, ואם משום השכנים שבצדדי אותה דירה שרוחצין בה והם יודעין דהיא של ישראל, הוי קול ושוברו עמו, דהרי יודעין ג"כ דהשכירה לעכו"ם באופן המותר, דמה שאין כן אם היו אחרים באים מבחוץ לרחוץ שם, הרי יודעין דהיא של הישראל, ואינן יודעין דהשכירה להם, אלא סוברין דשכר אותם עכו"ם לפועלים כפום מנהגא דמתא. וכל זה לסברת המרדכי בשם רבנו חננאל ז"ל, אבל למהר"י אבוהב ז"ל בשם רבנו חננאל הסברא להיפך, דכשמרחץ היא בבית דירה של הבעלים, השכנים יודעים בטיב השכירות כיצד היה, כיון שהם רוחצין וגם דרין שם גמירי טפי, משא"כ כשעומד המרחץ במקום אחר, אע"פ שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה לבד, מכל מקום איכא חשדא דשכנים גופייהו, דאינן יודעין שהבעלים השכירו אלא שכרו לעכו"ם. ונמצא לשיטת הב"ח הוו המרדכי ומהר"י אבוהב ז"ל סברות הפוכות, ופליגי תרוייהו אליבא דרבנו חננאל ז"ל. אמנם לענ"ד נראה דליכא פלוגתא כלל, ורבנו חננאל ז"ל אמר שני מיני היתר, חד כל שאין המרחץ נקראת על שמו, וחד כשיודעין שהשכיר ישראל לעכו"ם באופן המותר. והמרדכי מיירי כשרוחצין אחרים באותו מרחץ, ולכך כשמרחץ עומד בבית הבעלים דודאי היא של ישראל, איכא חשדא דאחרים כמו חשדא דעלמא, אבל כשהוא ברשות בפני עצמו דאינו ידוע שהוא של ישראל אין לאסור, דהא אין המרחץ נקראת על שם ישראל. ומהר"י אבוהב ז"ל מיירי כשאין רוחצין אלא שכני הדירה, וכשהבעלים דרין שם יודעין דהשכיר בהיתר, דשומעין ורואין אופן השכירות כיצד היא, אבל כשאין הבעלין דרין שם מנא ידעי דהשכירה להם, והם יודעין בודאי שהיא של ישראל כיון דרוחצין שם, וחדא גמירי וחדא לא גמירי. וראיתי להרב מג"א שכתב, שאע"פ שהסכים המרדכי עם ]סק"ד[מהר"י אבוהב, ופירש הך דהמרדכי דמיירי בשרוחצין בו אחרים וכדכתיבנא. מכל מקום במה שפירש לדברי מהר"י אבוהב ז"ל, דבשאין רוחצין אלא השכנים בכל ענין שרי ואפילו עומד ברשותו, אין נראה כן מדברי ההגה, דמשמע דאין ההיתר אלא בבית הבעלים, ולא כשהוא עומד ברשות בפני עצמו, דאי לא תימא הכי ליתני סתמא מרחץ שעומד בבית דירה ואין רוחצין בו רק השכנים שבבית מותר, ולא יכתוב שבביתו בכינוי, דמשמע דוקא בבית בעל המרחץ, דאם בא לשלול לאפוקי אם עומד המרחץ בבית רואין, הא כבר שמעינן לה ממ"ש בבית דירה, דמשמע דוקא במקום מוצנע שאינו גלוי שיש שם מרחץ, כמו שיש בהרבה חצירות שהמרחץ הוא באחד מן הבתים שבתוך החצר, משא"כ לפי מאי דכתיבנא ניחא בס"ד. ועיין בשיירי ]הגב"י סק"ד[כנה"ג . ודע, ,דמרחץ זה שאין רוחצין בו אלא השכנים והשכירו לעכו"ם היינו שעכו"ם יעשה בלן לרחיצת השכנים גופייהו, והוא יעשה ההסקה וכל המלאכות השייכות למרחץ, ויטול שכר מהרוחצין. ואע"פ דבשבת ליכא רחיצה וממילא ליכא חשדא, מכל מקום אם מסיקו העכו"ם בשבת לצורך מוצאי שבת וימתין הישראל עד כדי שיחמו כדאיתא ס"ס שכ"ו, אם יש לחוש לחשדא, הרי העכו"ם הוי כשלוחו של ישראל, וא"כ כשאין רוחצין אלא השכנים הם יודעין שהסיקו בשבת, משא"כ אחרים העוברין בשוק, אע"פ שיראו העלאת קיטורי עשן, אינן מכירין מאיזה בית וכמ"ש המג"א בסוף דבריו. ונראה דזו היא כוונת הרב מגן דוד שכתב וז"ל: צ"ל דהכ"ע ]ט"ז סק"ג[]דהכא עסקינן[שאין אחרים יודעין כלל מתי הוסק מרחץ זה אלא השכנים, ועל כן אין הרגשה גם בשבת זה, אבל אם מרגישין בשעת ההסקה ודאי יש שם חשד. ע"כ. ור"ל שהיה באופן שאין האחרים יודעין מתי הוסק, דאם היה באופן שיודעין, כגון אם היו סמוכין לאותה שכונה ויודעין שעת ההיסק, איכא למיחש לחשדא דידהו, אבל ראיית העין שרואין מרחוק העלאת העשן אין זה היכר, דמי יאמר שאותו עשן הוא מהמרחץ, וגם מי יאמר שהמרחץ הוא של ישראל, וכמה חששות טובא דיש לתלות להקל. ומעתה מה שתמה הרב מג"א על ההג"ה, דמאי מהני שאין רוחצין רק השכנים כיון דהרואין מבחוץ רואין העשן יוצא איכא חשדא, לא קשיא לפי מה שכתבתי, דראיית העשן אינה הוכחה כלל, כיון שאינן יודעין שיש לישראל מרחץ בחצירו, ואם תמצא לומר דיודעין, אינן יודעין אם העשן הוא עולה מחצירו או מחצר אחרת. ולכך נלע"ד דמה שהעלה לפרש דמהר"י אבוהב מיירי במרחץ שעומד בבית דירה )שבצר(]שבחצר[ אחרת, והבעל המרחץ אינו דר בתוכו, אבל אם הוא עומד בביתו אין להתיר מפני חשד אחרים שרואין העשן ויודעין שהמרחץ הוא של ישראל, לאחר המחילה ליתא. ועוד, דלדבריו אין מקום לדברי ההגה, שהרי מ"ש הוא נגד ההג"ה. וגם לשון מהר"י אבוהב שכתב אם יש לישראל דירה, משמע שהישראל בה, ומחוורתא כדכתיבנא. גם מה שהקשה הרב מגן דוד ממה שכתב הגה סימן רמ"ד )סוף , דאם דר בין הגוים יש לחוש לאורחים, וא"כ הכא סעיף א'(נמי כאן יש לחוש שמא יבוא אחד לביתו ויחשדנו. יע"ש. ליתא, דהתם במפורסם שהבית והשדה הם של ישראל, וליכא שייכות לאורחים שיחקרו וידרשו אם העכו"ם הוא קבלן או שכיר יום, אבל במרחץ שבבית אינו מפורסם אלא לשכנים, והשכנים כיון שיש להם עסק ברחיצת אותו מרחץ ידעי ממילא שהוא מושכר ביד העכו"ם. ועיין במג"א . )שם סק"ז(שם קמה(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. ז"ל הרב ב"י: כתב מהר"י אבוהב בשם רבנו חננאל , אם יש לישראל דירה ]עבודה זרה יט:[ובתוכה מרחץ שאין רוחצין בו אלא שכני הדירה, מותר להשכיר לנכרי, דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכני הדירה, כבר ידוע להם שהשכירו לנכרי. עכ"ל. ועיין בט"ז מה שכתב בזה, )סק"ג(ובמג"א . ובחנם דחקו עצמם בפירוש דבריו לפע"ד, )סק"ד(שדברי מהר"י אבוהב כפשוטו, ואפילו אם היא עיר מלאה מישראל וכולם נכנסים ויוצאים ויודעים שיש לזה מרחץ בביתו, גם ידעו ויראו שהוסקה בשבת, מכל מקום אין איסור, דעיקר האיסור שיחשדוהו ששכר לנכרי להסיקה, והוא מקבל השכר מהנכנסים, ]והכא[ מיירי שכל ימות השנה אינו מסיקו )והכי(לצורך אחרים כלל ואף שירצו ליתן לו שכר, ואין דרכו בכך רק להסיקו לפעמים לצורכו, ונכנסים בו גם שכני הדירה, וא"כ מהיכי תיתי יסברו שבשבת הסיקה לצורך אחרים, אלא ודאי ידעו שהשכירה לנכרי והנכרי מסיקה לצורך עצמו. והמרדכי ]שבת סימן מיירי במרחץ שמסיקה כל השנה בימי החול הוא עצמו תי"א[בשביל אחרים, ולכן חילק להיפך. והא שכתב מהר"י אבוהב כבר ידוע להם, ר"ל לכל בני העיר מאחר שאינה מסיקה לאחרים. שם קמו(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. כתב ב"י , כתב )שיטה מ"ה(הגאון מהר"י וכו'. נ"ב: וכן פסק בספר המפה. והב"ח ]סוף אות הביא בשם המרדכי איפכא, דוקא כשהמרחץ ג'[]שבת סימן תי"א[ביד ישראל אסור, אבל כשהמרחץ ברשות אחר בפני עצמו ומכירין שכניו שמושכר לו, אין לחוש. והמג"א ז"ל כתב )סק"ד(דתרתי בעינן, עומד ברשות אחר ורוחצין שכניו. שם קמז(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. ע"ש במג"א מה )סק"ד(שכתב. ומכל מקום צ"ע מה שכתב כאן, דהרי אין חשד ]הרמ"א[אלא במקום ישראל, כמ"ש סימן רמ"ד . ע"ש באריכות. עיין ]ס"א[בפירוש הרע"ב ותוספות יום טוב סוף פ"ק דע"ז, שכתבו שם, דעיקר החשד שיכנסו בו הנכרים וירחצו, ויאמרו רחצו במרחץ פלוני של יהודי, ויהיה חילול ה' למי שישמע זה ואינו יודע שהיא שכורה וכו', לפ"ז דכשרוחצים בו רק השכנים בין ישראלים בין נכרים, והם יודעים שהיא שכורה, לא יאמר הנכרי שם קמח(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. כתב הרב ט"ז , ]סק"ג[צריך לומר דאע"פ)נר' דצ"ל דמיירי( שאין אחרים יודעים כלל מתי הוסק מרחץ זה אלא השכנים, ועל כן אין הרגשה גם בשבת זה וכו'. ועפ"ז אין צריך לידחק בכל מה שכתב הרב מג"א ]סק"ד[דלא התיר מהר"י אבוהב אלא בחצר שאין הישראל דר בתוכו. אלא שהוקשה להרב ט"ז, דשמא יבוא אחד לביתו ויחשדנו. ולע"ד דלא שייך חשדא לבא לביתו, דמאן דאתי שייל ואומרים לו האמת ולא אתו למחשדיה, ולא גרע מההיא דפרק רבי אליעזר , דכל דאיכא עדים תו ליכא חשדא. ע"ש. דמילה ]שבת קל.[עוד הקשה מההיא דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור , ותירץ על פי מה ]שבת קמו:[שכתב הרא"ש , דבאיסור דרבנן לא אמרינן כן. ]שם פכ"ב סימן ט'[וסיים, אלא דצ"ע, דהא כתב ב"י סימן רמ"ד בשם סמ"ג ]סוף[, דמלאכה ע"י גוי לישראל הוא דאורייתא. ]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[ע"כ. ולא ידענא מאי קשיא ליה, דמאן לימא לן דמהר"י אבוהב מאריה דהך שמעתתא סבירא ליה כהסמ"ג, כיון דכל הפוסקים חלוקים עליו, והסמ"ג נמי לא ברירא ליה מלתא, עיין להרא"ם ולהרב עטרת ראשי ה"י בספר משכיל לדוד פרשת בא ]דף נ"ט . ועוד אפילו להסמ"ג, לא עבר אלא בשמסר ע"ב ד"ה לא יעשה[מלאכתו לגוי ביום שבת עצמו, והכא אפשר שיתלו שמסרה מאתמול, דבכהאי גוונא ליכא איסור דאורייתא לכ"ע. שם קמט(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. כתב הט"ז , אמנם )סק"ג(צ"ע ]וכו'[, ותו דאמרינן ]וכו'[. לפי מאי דמקשה הב"ח ]סוף אות , הביאו המג"א , דזהו איפכא ממה שכתב המרדכי ג'[]סק"ד[]שבת . ע"ש. וצ"ל דהאי בית דירה היינו בחצר אחרת, וכן סימן תי"א[משמע לשון "בית דירה" ולא אמר "בביתו". ועיין לשון הב"י הביאו המג"א. ולפ"ז אין מקום לקושית הב"ח, דגם לדברי רמ"א אין איסור רק אם הוא בבית ישראל ממש, שנקרא שמו עליו, משא"כ בבית דירה אחרת ואין רוחצין בו אלא השכנים, לא נקרא שם ישראל עליו וכמ"ש המג"א, וא"כ אין לחוש לאורחים משום דלא ידעי שהוא של ישראל. ולפ"ז אין מקום גם לקושיא השניה של הט"ז, והוא על פי מה שכתבו התוספות )שבת דף ס"ה ע"א , דאין לאסור בחדרי חדרים אלא במקום שאם יראה ]ד"ה אמר רב[(הרואה יחשדנו, אבל היכא דהרואה לא יחשדנו מותר, כגון לשחוט תוך הגומא בחצר, דהרואה יאמר שעושה כן לנקר חצירו, ואע"פ שהאמת לא כן הוא. וא"כ הכא נמי, אף שהאורח יראה שהוסק המרחץ, לא יחשוד את הישראל, דהוא לא ידע של מי הוא. שם (קנ) בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. כתב מג"א , אותן )סק"ד(,בתוכה ]ובתוכה[ מרחץ שאין רוחצין בו אלא שכיני )ובתוך ה(הדירה וכו'. ואמר אדמ"ו דקושית מג"א לא קשיא, דאפילו אם המרחץ בביתו שרי אם אין רוחצין בו אלא אותן שבביתו, דזה ודאי שאם אחד יעבור ויראה עשן יוצא מביתו, לא יחשדו)הו(אותו שיש מרחץ בביתו, דמהיכא תיתי, דכל היכא דאיכא למיתלי בהיתר תלינן כמו באריסות, אלא יאמר שהוא לצורך חולה שיש בו סכנה עושה כך, אך כל החשש הוא כשהולכין לרחוץ שם בחול ויראה עכשיו בשבת שעשן יוצא מביתו, בודאי יחשדוהו שמרחץ הוסק, אבל אם אינו רוחץ אלא בני ביתו ולא אחר,)ו(אף אם יעבור אינש מעלמא ויראה עשן יוצא מביתו לא יחשדוהו, שיאמר לצורך חולה שיש בו סכנה עשה, ובני ביתו יודעים ששכרו לעכו"ם. וק"ל. שם קנא(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. במג"א אותן )סק"ד(שבביתו וכו'. והאליה רבה חולק עליו, דלא משמע הכי ]סק"ח[, אלא כל שהוא במקום אחר מסתמא במרדכי ]שבת סימן תי"א[שוכרו לעכו"ם והוי כמו נתפרסם הדבר, וגם כשהאחרים רוחצים בו מותר. ואם עומד בצנעא בתוך ביתו גם כן שרי, שאינו חושש שיבוא אחר לשם. גם מה שדקדק דברי רבנו חננאל יהיה סותרים, אשתמיטתיה דבאגודה כתוב בשם ר" ת. )מיניה(]שבת סימן קנ"א[]ע"כ[. והגע עצמך ממה נפשך האיך עומד המרחץ, אי עומד ברשות הישראל אחר, הרי הישראל האחר יבוא לידי חשד, ואי עומד ברשות ובשכנות העכו"ם, כל זה הוה ליה לפרש שצריך להיות שלשה תנאים כנ"ל, אלא ודאי דבחדא סגי, ומיירי שאין נראה העשן יוצא. ואי משום קושייתו ישראל אסור לרחוץ בשבת, מ"מ הולך לטבול טבילה לטהר מטומאת קרי, או לקבל קדושת שבת, שמצוה גדולה לטבול בשבת שחרית , אבל אם אינו הולך בו בחול, שאין רוחצין בו אלא שכיני דירה, פירוש שלא הולך כלל שום אדם אחר, א"כ ליכא למיחש לחשד, לכך הוא מותר אפילו עומד ברשותו. ואם עומד ברשות אחרים, לא יבוא הוא לידי חשד שלא ידעו שום אחד ממנו, ואחרים לא יחשדו, מאחר שהאמת אינו שלהם אינם נראים בתוכו כשלהם, משא"כ אם עומד בבית דירתו, לא ימלט שנראה בתוכו לפעמים כבעל הבית. ודו"ק. שם קנב(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. ר"ל שאינו ידוע שיש שם מרחץ, וגם אין דרך בעל מרחץ זה להרויח באותו מרחץ, וכיון שכן אינו נקרא על שמו, ואם יראו שהוא המרחץ וניסוק ורואים הגוי בתוכו, אין אומרים שהשכירו, אלא אומרים שהגוי עושה בו מלאכה לעצמו להתחמם ולרחוץ בו, יען אין דרכו להרויח. עיין בלוית חן)סימן ע"ט( שהאריך להוכיח שאף במים פושרים אסור לטבול בשבת, ומ"מ אין למחות ביד המקילים בזה. ועיין במנוחת אהבה)ח"ב ר"ל .עיין להרב ישועות יעקב)סק"ג(, נדפס לקמן אות קס"ח ( שהאריך ליישב מנהג העולם שטובלים בשבת אף במים חמים.173פ"י הערה ואי משום אותן שבבית, כבר ראו הם שהשכירו בשכירות גמור, וכפי זה תמצא מנוח אשר יטב לך לקושית הרב ט"ז ז"ל . ]סק"ג[ואי משום אורחים, שמא יאמרו שהסיקוהו לישראל, כיון שאין רגילות לרחוץ שם מי יודע אם יש שם מרחץ. ודוחק. ועיין מ"ש הרב מג"א . יע"ש. ]סק"ד[שם קנג(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. כתב מג"א , כך נראה )סק"ד(לי ברור דבעינן תרוייהו וכו'. נ"ב: וכל זה באריסות, אבל בקיבולת שדה, אפילו תרוייהו לא מהני, כמו שכתב סימן רמ"ד . )סק"ד וסק"ז(שם קנד(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. עיין מג"א שתמה )סק"ד(על הרמ"א, מאחר שאסור לרחוץ האיך יודע שמסיקו כו'. והוא פלא כמ"ש הגאון אליה רבה , סתם מרחץ יש מקוה צוננין ]סק"ח[דשרי בשבת. ונראה להמליץ, לפי מאי דפירש"י בפ"ק ]דשבת י. , פנימי להזיע ולהשתטף, ומן הסתם הן יחד. או ד"ה מרחצאות[מקום החמין מוקדם לצונן כסדר הצורך, כדאמר בפ"ג ]שם מא.[רוחץ בחמין ואח"כ משתטף בצונן, וכן אצלינו. ואפשר בדידן שניהן דין פנימי, שעומדין ערומין. ועכ"פ הרמ"א לשטתו לקמן סימן שכ"ו אוסר אף לעבור במקום הזיעה, א"כ כיון ]סי"ב[דישראל אסור לרחוץ בשבת אפילו בחמי מרחץ שפקקו מאתמול, מהיכן ידע שהוא מסיקו, דממה נפשך, אם יעבור בו לצוננין, כשפותח מרגיש בחום וישוב אחור, ובודאי יחקור על זאת , ומכל שכן הכא כסברת המג"א עצמו בסימן רמ"ד )סק"ה(שמעכבו מרצונו לטבול בצונן, ודאי אמתלא לשאול, ולולי זאת החרשתי, אלא על כרחך החשד מפני העובר בחוץ ורואה עשן יוצא, לא טרח לחקור, הקשה שפיר, ואסור בכל ענין. וגם לדבר י עצמו נראה בסמוך שדחק בשביעית )]סימן רמ"ד[ סק"ו(הקילו, ולכאורה אמרינן נחשדו על השביעית ולא על השבת ]גיטין נד.[. אלא בלא"ה מה קשיא לסברתו, אם יחקרו העוברים יוודע להם האמת, כי בני עירו יודעים שהוא בית השלחין, ומפורסם שצריך השקאה תמיד. אך הרמ"א קאי ]סימן רמ"ד ס"א[על הש"ע לקצור שדהו, דליתא להאי סברא כמו שכתב ]מג"א בסק"ה. ודוק. סימן רמ"ד[שם קנה(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. בנר ישראל )]מג"א[סק"ד(תמה על הרמ"א, ומיישב באליה רבה ובדברינו בחלק ]סק"ח[שלישי . שם קנו(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. כתב ב"י, כתב הגאון מהר"י אבוהב כו'. עיין מה שכתב השכנה"ג ז"ל בהגב"י )סק"ד(. ועיין מה שכתבו הרב מג"א , מאמר מרדכי )בסק"ד(, ובספר בגדי ישע , מטה יהודה )סק"י( ]סק"ז[. )סק"ד(שם קנז(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. עיין מג"א שהקשה, ]סק"ד[דמה בכך דאין רוחצין רק אותן שבביתו, הא על כרחך צ"ל דחיישינן שמא יעבור אחד ויראה עשן יוצא, א"כ אפילו אין רוחצין בו רק אותן שבביתו נמי נחוש לזה. ע"ש. ולע"ד דאינו מוכרח כל כך, די"ל דחיישינן אף דבשבת אין רוחצין בו ישראל ואין ישראל רואה שהוסק בשבת, מכל מקום חיישינן שיוודע הדבר להם בימות החול ע"י עובדי גילולים שרוחצין בשבת, משא"כ כשאין רוחצין בו רק אותן שבבית, ליכא למיחש למידי. שם קנח(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. והב"י לא הראה מקור לקולא זו. ולע"ד מצינו כהאי גוונא בירושלמי עבודת כוכבים , גבי לא ישכיר לו את המרחץ, זאת אומרת שדה שהיא )פ"א ה"י(נתונה על גב הדרך אסור להשכירה וכו' מפני שנקראת על שם וכו'. והא שדה להירושלמי הוא כדין המרחץ לדידן, ואינו אסור אלא על גב הדרך, הא שאינה נתונה ע"ג הדרך מותר, ולא חיישינן לחשד השכנים. וספר מהר"י אבוהב ואור זרוע אינו תחת ידי. שם קנט(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. עיין באר היטב . )סק"ג(ועיין במנורה הטהורה שכתב, דהעומד רחוק ]קני המנורה סק"ט[מדירת ישראל יש להקל גם כשאחרים רוחצין. והוא הדין בתנור וכדומה, אלא דהמחמיר תע"ב. יעו"ש. שם (קס) בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. בפירוש משניות לרמב"ם סוף פ"א דעבודה זרה כתב, דהחשש שיכנסו בו הנכרים ואומרים רחצנו במרחץ פלוני היום, ובזה יש חלול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכור אצלו לזמן קצוב בדמים ידועים. עכ"ל. דהחשש שיראו העשן הנה מבואר דלא כהמג"א בסימן זה )סק"ד(יוצא, וכבר תפס עליו בעל תוספת שבת בזה. ועיין בספר ]סק"ד[היקר להמחבר תוספת שבת שכתב, דלפ"ז במרחץ גם חוץ לתחום אסור, כיון דהחשש שישמעו מעכו"ם, דלא כב"ח ]אות . ע"ש. אלא דקשה הא בבנין חוץ לתחום מותר, דלא חיישינן ג'[ולקמן רק לישראלים רואים, כדאיתא במועד קטן )דף י"ב ע"א(סימן רמ"ד , וכמ"ש המג"א , והספר הנ"ל נדחק ]ס"א[)בסק"ד(דבמרחץ מיקרי טפי שם ישראל עליו, ואינו מספיק. ונלע"ד ,דהיינו טעמא דלא חיישינן במקום שאין יהודים רואים דמשום אמירת עכו"ם לא יבא לחשדא וחלול ה', דפיהם דיבר שוא ואינם נאמנים אצל הכל. אמנם מבואר בתשובות הרשב"א ובשו"ת מהר"ם לובלין , )סימן ר"ד(]סימן ס"ו[דהיכא דיש רגלים לדבר קצת גם קטן ועכו"ם נאמנים, דמוכח מלתא והוי רק גילוי מלתא בעלמא. ע"ש. וא"כ בשלמא בבנין ליכא רגלים לדבר, ואי דיבואו האומנים וכלי אומנותם בידם ויאמרו מבנין ביתו של פלוני באנו, הלא נוכל לשאול אותם אם שכורי יום הם, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכמ"ש בט"ז ביו"ד . ע"ש. ואם יבאו נכרים אחרים ויאמרו )סימן מ"ח סקי"ט(ראינו היום בונים בנין פלוני, בזה אין רגלים לדבר ולא חששו חכמינו ז"ל, דאינו דומה שמיעה לראיה, אבל במרחץ יראו הכל שנכרים נכנסים למרחץ ויוצאים מהמרחץ, והכרת פניהם ענתה בהם שהזיעו ורחצו, ודרך להוביל מאניה לבי מסותא כדאיתא בבבא מציעא . ע"ש. וא"כ רגלים לדבר טובא יש )דף מ"א ע"א(ומוכחא מלתא, וא"כ יש חשד גם ע"י עכו"ם. ואולי אם המרחץ רחוק מחוץ לתחום אין כאן רגלים לדבר, דאין ישראל רואה הנכרים נכנסין ויוצאים להדיא. וגם לרמב"ם דנתן הטעם במרחץ שעכו"ם יצאו ויאמרו רחצנו במרחץ של פלוני, היינו אם המרחץ תוך התחום ושכיחי ישראל מבחוץ רואים נכרים נכנסין ויוצאין ממרחץ ומאנייהו בידיהו, וניכר הרחיצה בהם והוי רגלים לדבר טובא, וכן מסתבר. ועל כל פנים דינו של רמ"א בסוף הסימן במרחץ בביתו של ישראל ואין רוחצין בו אלא שכני הדירה אמת, דאין הטעם משום העשן כמו שכתב המג"א , אלא כהרב תוספת שבת ]סק"ד[דעכו"ם יאמרו רחצנו במרחץ פלוני, ומכל מקום באין רוחצין רק שכני הדירה דיודעים שהוא שכור לעכו"ם, כשיצאו לחוץ ויאמרו רחצנו במרחץ פלוני, יאמרו על שם העכו"ם המחזיקו בשכירות, דהא הם יודעים, וגם כיון דאין רוחצים רק השכנים לא שייך שיראו אחרים כשיכנסו אלו לרחוץ רק השכנים, ומפרט לפי הלשון שברמ"א דאין רוחצין במרחץ רק אותם שבביתו, ואולי בכוונה שינה מלשון הב"י שכתב דרוחצין בו שכני הדירה. ע"ש. והיינו טעמא על פי מה שנתבאר, דנהי דרק שכנים רוחצין בו, מכל מקום כשיכנסו ויצאו יראו העוברים ושבים וישמעו שיאמרו רחצנו במרחץ פלוני, ואף דעכו"ם הן, כיון דרגלים לדבר ומוכחא מלתא טובא יאמינו דבריהם, ואולי לא יפרשו שמושכר לפלוני, ואף אם יפרשו י"ל דמכל מקום מידי חשד לא יצא, דשמא בשקר הגיד להם הבלן או הם משקרים. וליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר לפמ"ש הפר"ח ביו"ד )ס"ס להשיג על הט"ז שם , דהיכא דמהימן מ"ח ]סקכ"ז[(]סקי"ט[העכו"ם משום רגלים לדבר שמצאו מסמר בידו לא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דעל אמירת ההיתר שנמצא במקום פלוני ליכא רגלים לדבר. ע"ש. וא"כ הכא נמי על הרחיצה דיש רגלים לדבר כמ"ש לעיל יאמנו דברי העכו"ם, משא"כ על מה שיאמרו שיודעים ששכור המרחץ ביד הנכרי, זה הוי רק דיבור וליכא רגלים לדבר, על כן כתב רמ"א דאין רוחצים רק אותם שבביתו, ויהודים אין להם דרך בשבת למרחץ ואין חשש רק שישמעו בשוק אחר זמן הרחיצה מעכו"ם שרחצו היום, ובזה ליכא תו רגלים לדבר. ודו"ק. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן רמ"ד , דהחתם סופר ]או"ח סימן הבין מרמב"ם הנ"ל דחייש לחלול השם דגוי, ויש נ"ט[ליישב לפ"ז מה דפריך הש"ס שם לרשב"ג דוקא ]עבודה זרה כא:[מאי שנא שדה ממרחץ ולא אמתניתין שם, די"ל דהא תוספות הקשו, איך לרשב"ג אמרינן בשדה דאריסותיה ]שם ד"ה מאי טעמא[עביד הא רשב"ג אוסר ליתן כלים לכובס נכרי. אמנם להר"ן ספ"ק דעבודה זרה דכתב, דהמון עם מחזי להו ]ו: ד"ה ומהא[קבלנות כשכיר יום ואינם מבחינים לחלק רק אם נוטל חלק בפירות לק"מ. אלא דמכל מקום קשה, הא בביתו של נכרי מי יודע אם כלים של ישראל הן. וצ"ל דמכל מקום נכרים ובני ביתם יודעים, ואם הכל יתנו להם קבלנות לביתם יאמרו הנכרים ישראל לא מנטרי שבת, כצ"ל לרשב"ג, ואנן לא חיישינן רק לחשדא דישראלים, וא"כ י"ל בשדה ידונו לכף זכות דודאי אריס הוא, דחזקה לא שביק היתרא דיכול לעשות בחול, אבל במרחץ יש ריוח כל יום, רק לרשב"ג דחושש לחלול ה' דגוים הם ודאי לא ידונו לכף זכות. שם קסא(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. פירש המג"א , דמה )סק"ד(שכתב הרמ"א ז"ל מרחץ בבית דירה, היינו שאינו עומד במקום רואים. אלא שהקשה, דהא עיקר מראית עין במרחץ הוא רק ממה שהעשן יוצא, דאל"כ אפילו רוחצין בו אחרים מהיכן ידע הישראל שהוא מסיקו בשבת. וא"כ מאי מהני שאין אחרים רוחצין בו, הא יראו עשן יוצא וידעו שהוא מרחץ. ועיין אליה רבה תירץ, דמי שאינו רוחץ בו אינו יודע שיש שם מרחץ )סק"ח(ויסבור שהעשן הוא מענין אחר. וזה נראה כוונת הט"ז . )ריש סק"ג(ומה שהקשה הט"ז שיש לחוש לאורחים הבאים, תירץ האליה רבה דאין לחוש לאורחים שיבואו לתוך ביתו, ודוקא בשדה וחצר חיישינן. ועפ"ז דעת האליה רבה דהא דהמרדכי ]שבת סימן שהביא הב"ח הוא ענין אחר)ואין שניהם בשם תי"א[]סוף אות ג'[ר"ח כמ"ש המג"א, דהאגודה כתבו בשם ר"ת(, ]שבת סימן קנ"א[דכשעומד ברשות אחר בפני עצמו, אפילו אחרים רוחצין בו שרי. והטעם, כל שהוא ברשות אחר מסתמא השכירו לעכו"ם, והוי כנתפרסם, ואף שאחרים רוחצין בו מותר. ומ"ש הב"ח והמג"א לישנא דמכירין בו שכניו שמושכר הוא, תיבת "שכניו" ליתא במרדכי. ע"כ תורף דברי האליה רבה. ועיין בנודע ביהודה תנינ א , ותראה איך דבריו רחוקים מדברי האליה רבה. )או"ח סימן ל"ח(ותוספת שבת והמנורה הטהורה הסכימו לדעת ]סק"ד[]סק"ה[אליה רבה בפירוש דברי רמ"א ז"ל. וכן פסקו להלכה באין רוחצין בו אלא בני ביתו מותר. והנה בשוכר עכו"ם לימים או לשנים בקבלנות, אף לאותן המתירין אף במרחץ, פשיטא דאדרבא אם המרחץ הוא בבית דירה של ישראל אסור, דהיינו קבלנות בביתו של ישראל, ובזה יש לחוש אף לבני ביתו שיחשדהו שהוא שכיר יום ואמר ששכרו בקבלנות, עיין מג"א סימן רמ"ד . ולהשכירו )סק"ז(לעכו"ם באריסות, דעת המנורה הטהורה , דגם אריסות ]סק"ד[בביתו של ישראל אסור. ולדידי הדבר צריך עיון גדול, דבקבלנות דאין היתר אלא בתלוש ובצינעה שלא ידעו שהמלאכה של ישראל, ולכן בביתו של ישראל הכל יודעין שהמלאכה של ישראל, וכמ"ש הב"י בסימן רנ"ב וז"ל: משמע מדברי ]ס"ג[כולם, דמאי דבעינן שיעשה בבית העכו"ם, אינו אלא משום דכל כהאי גוונא לא מינכרא מלתא שהוא מלאכת ישראל. ע"כ. אבל באריסות דאפילו בפרהסיא שרי, מה לי בביתו של ישראל מה לי בביתו של עכו"ם. וצ"ע. ולפי דברי האליה רבה בפירוש דברי המרדכי, דכשעומד ברשות אחר מסתמא השכירו לעכו"ם והוי כנתפרסם ולכן מותר אף במקום שלא נהגו להשכיר, ועל כרחך דבמקום שנהגו להשכיר או בנתפרסם דשרי, היינו אפילו כשעומד ברשות ישראל. ויקשה קושית הנודע ביהודה קמא , ניחוש )סימן י"ב(לאורחים שהן אינם יודעים שדרך אותה העיר או אותו איש להשכיר. ונראה דהאליה רבה לשיטתו אתי שפיר, דכיון דמי שאינו רוחץ במרחץ אינו יודע שיש שם מרחץ, ולשמא יבואו אורחים וירחצו במרחץ להא ודאי לא חיישינן. והנודע ביהודה שם דעתו כהמג"א דבעי תרוייהו, עומד בחצר אחרת שהוא אינו דר בתוכה, ואין רוחצין בו אלא שכני הדירה. וכל אריכות פילפולו שם עם השואל נכללו בקיצור בדברי המג"א. וכן פסק הרב ז"ל . אלא שלא זכיתי להבין מה שכתב ]ש"ע הגר"ז סט"ז[בסט"ז, שהוא עומד בחצר בפני עצמה ואין שום ישראל דר באותו חצר. ע"כ. דלכאורה אף אם ישראל אחר דר באותו חצר לא חיישינן למראית עין כזה שיסברו שהוא שלו, דא"כ אפילו המרחץ של עכו"ם יהיה אסור לישראל לדור באותו חצר. וצ"ע. שם קסב(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. [זה לשון מוהר"י ]אבוהב משם רבנו חננאל שהביא מרן הב"י. אבל הב"ח ]עבודה זרה יט:[כתב דהוי היפך ממה שכתב המרדכי פרק כל כתבי ]סוף אות ג'[משם רבנו חננאל בעצמו. יעו"ש. ועיין בט"ז ]שבת סימן תי"א[ובמג"א מה שתירצו. וכתב הרב חמד משה ז"ל []סק"ג ]סק"ד[]סק"א[, דבחינם דחקו עצמם בפירוש דברי מהר"י אבוהב, כי דבריו הם כפשוטו, דאפילו אם יודעים כולם שיש לזה מרחץ בביתו ושהוסקה בשבת אין איסור, דעיקר האיסור שיחשדוהו ששכר הנכרי להסיקו והוא מקבל שכר ]מהנכנסים[, )מהנכרים(והכא מיירי שכל בני העיר יודעים שאין דרכו להסיקו לצורך אחרים אפילו בשכר, רק להסיקו לפעמים לצרכו ונכנסים בו שכני הדירה, וא"כ מהיכא תיתי שיחשדוהו ששכר הנכרי להסיקו בשכר לצורך אחרים, אלא ודאי יתלו שהשכ ירה לנכרי והנכרי מסיקה לצורך עצמו, והמרדכי מיירי במרחץ שמסיקו כל השנה בימי החול הוא עצמו לצורך אחרים, ולכן חילק להיפך. זת"ד. ע"ש. ולענ"ד נראה דאדרבא פירוש זה הוא דחוק לומר בדעת מהר"י אבוהב ז"ל, דאיכא להקשות דנהי דליכא למיחש שיחשדוהו ששכר הנכרי להסיקו לצורך אחרים משום שיודעים שאין דרכו בכך, מ"מ איכא למיחש שיחשדוהו ששכר הנכרי להסיקו לצורך עצמו ובני ביתו ליכנס למרחץ בשבת. ועיין תוספת שבת . )בסוף סק"ד(ואפשר לומר דס"ל להרב ז"ל, דכיון דאין לו תועלת ממון ואדרבא הוא מפסיד ממון, דלצורך עצמו אפשר לו להסיקו בערב שבת ע"י עצמו או ע"י משרתיו ולרחוץ בו בערב שבת בהיתר, לא אתו למיחשדיה ביה בהכי, ותולים בדבר המותר שהשכירו לנכרי. ודוגמא לזה כתב מרן הב"י באו"ח סוף סימן תרע"א לחלק מחצר שיש לו שני פתחים לההיא דהעובר אחרי בית הכנסת. כיעו"ש. ועיין ג"כ בספר יד מלאכי בכללי הדינים )]סק"ו[ דף ה' ע"א(, ובספר פתח הדביר ח"ג . )סימן שס"ד(אלא דמכל מקום קשה, דכיון דכל עיקר ההיתר הוא משום שיודעים שאין דרכו להסיקו בחול כי אם לצורכו, א"כ כשיראו שהוסקה בשבת, איכא למיחש שיחשדוהו שהשכירו לנכרי ליום השבת דוקא וקא מתהני משכר שבת. אם לא שנאמר דס"ל להרב ז"ל, דכל שאין שם חשש חשדא אלא משום דנוטל שכר שבת אין לחוש לחשדא זו, וכמו שכתב מוה"ר נשמת חיים ]ו'[בדף ל"ד ע"ב ד"ה באופן ז"ל וכנזכר לעיל סימן , )ה'(והיינו מה שכתב דעיקר האיסור שיחשדוהו ששכר הנכרי להסיקו וכו'. ודו"ק. שם קסג(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. כתב הבאה"ט , )סק"ג(והמג"א האריך והעלה דתרתי בעינן וכו'. כן כתב בתניא ]סק"ד[]סק"א[כתב דדברי מהר"י . ובחמד משה ]ש"ע הגר"ז סט"ז[אבוהב ]כפשוטו[, דאפילו העיר מליאה ישראל וכולם )כפשיטא(יודעים שיש לו מרחץ בביתו, גם ידעו וראו שהוסק בשבת, מכל מקום אין איסור, דמיירי שכל ימות השנה אינו מסיקו לצורך האחרים ואף שירצו ליתן לו שכר, ואין דרכו בכך רק לפעמים להסיקו לצורכו, ונכנסים בה גם שכניו, א"כ מהיכי תיתי יסברו שבשבת הוסק לצורך אחרים, ]אלא ודאי[)ו(ידעו שהושכר לנכרי, והמרדכי מיירי שמסיקה כל השנה בשביל ]שבת סימן תי"א[אחרים. עכ"ל. שם קסד(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. כתב המג"א וז"ל: )סק"ד(ומכל מקום מה שכתב רמ"א פה צ"ע כו', וא"כ מהיכן ידע שהוא מסיקו בשבת. עיין בתשובות שמן רוקח מהדו"ג )חאו"ח סימן ח'(מה שכתב ליישב קושיא זו מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף פ"ק דעבודה זרה . ע"ש היטב בזה. ]משנה ט'[שם קסה(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. כתב במג"א , ולי )סק"ד(נראה דתרוייהו איתנהו, כשרוחצין בני ביתו לבד אפילו עומד ברשותו שרי. כוונת המג"א כך: אם כל השבוע אינם הולכין לרחוץ לשם רק בני ביתו אבל לא אחרים, אף על פי שעומד ברשותו ויודעים שהוא של ישראל מכל מקום שרי, כיון דכל הרוחצים המה מבני בית שלו יודעים כולם שמשכירו, משום הכי מותר, דאי משום אחרים שאינם יודעים שהשכירו, המה אינם יודעים שרוחצים שם בשבת. משא"כ אם עומד ברשות הרבים והכל יודעין שרוחצין בשבת אסור, דהאחרים אינם יודעים שהשכירו. שם קסו(בהגה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית. כתב מג"א , ומכל ]סק"ד[מקום וכו' שלא יעבור ויראה העשן יוצא וכו'. לפ"ז כשנוכרים דרים בבית זה שיוכלו לתלות בהם, וגם כשמחממין בקיטור או באלקטר שאין עשן יוצא מותר. אמנם בתוספות יום טוב ]עבודה כתב, מפני שהמרחץ נקרא על שם ישראל ונכנסו זרה פ"א מ"ט[בו הנכרים ואומרים רחצנו במרחץ פלוני היום, יש בזה חילול השם למי ששמע זה ואינו יודע שהוא שכור וכו'. ע"ש. שם קסז(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. בט"ז אותן שבביתו, הקשה מהא דמי שנשרו )סק"ג(כליו וכו', דכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור . ואמר אדמ"ו דלק"מ, דכאן כיון דליכא ]שבת קמו:[מראית עין אוקמייהו אדין שדה ושרי, כיון דליכא מראית עין אף בכהאי גוונא שרי, משא"כ שם דלא מצינו שום חילוק בדבר, אפילו בחדרי חדרים אסור. וק"ל. שם קסח(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. לקמן בסימן רמ"ד הביא הב"י בשם תשובה אשכנזית , דאפילו בין העכו"ם יש ]שו"ת מהר"ם ב"ב דפוס פראג סימן תכ"ז[לחוש לאורחים הבאים לשם, וכל שכן כאן שיש ישראלים בעיר, אלא שהרוחצים במרחץ המה שכני המרחץ, וכבר תמה בזה הטורי זהב . ובלא"ה ג"כ קשה על מה שפסק בש"ע, אם ]סק"ג[מנהג רוב אנשי המקום, ע"ש, ולמה לא נחוש לאורחים. ואמנם בש"ע כאן איירי שהמקום שנעשה בו המלאכה אינו ידוע אם היא של ישראל, ואין חשש רק משום בני העיר שיתוודע להם, או במרחץ הרוחצים במרחץ ידעו שהיא של ישראל, ולכך מהני אם באותו מקום אין חשש מראית עין, משום שמנהג אנשי המקום ההוא יודעים שמנהג שלהם להשכיר. ואם רוחצין בו שכני הדירה)ש(יודעין שהשכיר לנכרי ואתי שפיר. ובתשובה שכתבתי בענין זה ימים רבים, אמרתי דבר נחמד לחלק בין שדה או בית בקבלנות ובין מרחץ, דהנה לקמן סימן רמ"ד בהא דכתב בש"ע דחיישינן ]ס"א[]בהגה[למראית עין דאורחים, הקשה המג"א מדברי ירושלמי ]סק"ו[במסכת שביעית , דמבואר שם דלא חיישינן רק למראית ]פ"ג ה"א[עין דבני עירו, ולא חיישינן למראית עין דאורחים. ותירץ דבשביעית הקילו . והנה לפי הנראה הטעם דהקילו בשביעית שהוא איסור קל, ושבת איסור חמור. ואמנם כיון דעיקר החשש שמא יאמרו דהוא שכיר יום, ויש בו חשש אמירה לנכרי או שכר שבת, וזה אינו רק איסור דרבנן, ובמה כחו יפה לחוש למראית עין דידיה יותר מן מראית עין דאיסור שביעית. ואמנם בירושלמי עצמו ריש מסכת מועד קטן מבואר הטעם דהקילו בשביעית, שהוא זמן מרובה ושייך פסידא דזמן מרובה, אבל חול המועד דזמן מועט לא חששו לפסידא, וע"כ אף לחשש מראית עין דאורחים חששו, ואפילו בימים אחרונים של שני שביעית הקילו אף שהוא זמן מועט, משום לא פלוג, דשביעית הוא שנה שלמה. ועיין בתוספות יו"ט ריש מסכת מועד קטן שהביא דברי ירושלמי בזה, וזה כוונת הרב מג"א דשביעית הקילו, וכן בחול המועד החמירו לחוש למראית עין דאורחים אף שאין עיקר מלאכתו רק מדרבנן, מכל מקום אינו דומה לשביעית מטעם הנ"ל.)והארכתי בזה דאף בחול המועד אין להקל היכי דאיכא מראית עין דאורחים, דלא כדעת חכם אחד בתשובה, והבאתי ראיות הרבה לזה ואין כאן מקום(. והנה לכאורה קשה, בשבת שהיא ג"כ זמן מרובה חלק שביעי מן ימות השבוע, וכמו שנה שביעית חלק שביעי לימות השמטה כן שבת חלק שביעי מימות השבוע, ואף אם ישכירו לנכרי באופן שהנכרי לא יעשה מלאכה בשבת דבאופן זה מותר להשכיר לנכרי, מכל מקום יפסיד הישראל חלק שביעי. אמנם בקבלנות דהיינו מקבל לבנות בית או חצר בשלמות ואם לא יעשה ביום זה יגמור ביום אחר הבית או השדה, ומה לו לישראל בזה, ואם לא יעבוד הנכרי בשבת מלאכת ישראל יעשה מלאכת עצמו, ופשיטא שאין מלאכת קבלנות מתיקר ע"י זה שלא יעבוד הנכרי בשבת, וכיון דלא שייך בזה פסידא, חששו אף למראית עין דאורחים, אבל במשכיר מרחץ לנכרי דאז כל יומא פסידא דלא הדר, כיון דאי אפשר שלא יבוא לכלל הפסד )סק"א(, לא חששו וכמ"ש מוהר"י אבוהב שהבאתי לעיל למראית עין דאורחים, וכמו בשביעית דלא חשש למראית עין דאורחים. ובזה נתיישב כל הני דברים הנראין כסותרין, יחדיו יהיו תמים. ודו"ק היטב. שם קסט(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. ]סק"ג[שהאחרונים תמהו על זה כבר כתבתי לעיל מהך דמבואר לקמן דחיישינן לאורחים. ]סימן רמ"ד ס"א בהגה[והט"ז הוסיף להקשות מהא דקי"ל כל מקום ]סק"ג[]שבת קמו:[שאסרו חכמים מפני מראית עין אף בחדרי חדרים אסור. וקשה לי על דבריו אלה, למה לא הקשה מלשון הש"ס דמועד קטן )דף והובא בכל הפוסקים לקמן סימן רמ"ד, דמקבלי קבולת י"ב ע"א(תוך התחום אסור משום מראית עין, וחוץ לתחום מותר, והיינו משום דלא שכיחי ישראל שם, ומה בכך דלא שכיחי ישראל, נימא כל מקום שאסרו חכמינו זכרונם לברכה מפני מראית עין אף בחדרי חדרים אסור, אטו מי עדיף חוץ לתחום מחדרי חדרים . ונראה לי דבאמת לפי המבואר בדברי הפוסקים, לא חיישינן בקבלנות שמא יאמרו דאין זה קבלנות, דהרי דרך לעשות מלאכת בנין בקבלנות, אלא שלא ידעו החילוק בין קבלנות לשכיר יום, ולא ידעו דבקבלנות אינו חשיב כשלוחו ביום השבת, ויחשוב כיון שעובד בשבת בשכר שהישראל נותן לו הרי הוא כשליח לעבודה זו בשבת. והנה דברי הסמ"ג שכתב, דעכו"ם העובד ]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[בשליחות ישראל במלאכת ישראל יש בו איסור תורה, לא נעלם ממנו דאמירה לנכרי שבות, אלא דהיינו באומר לו שחוט ובשל לי שאין המלאכה הנעשית של ישראל, אבל בעובד בשדה ישראל ומשביח מלאכת ישראל, כיון שהשדה כבר של הישראל חשוב מלאכת ישראל, אבל באומר לעכו"ם שיבנה לו בית ואחר שיבנה ישלם לו שכר המלאכה כך וכך, אין המלאכה כעת של ישראל, ואף דאסור אין כאן רק איסור שבות, כמו שחוט לי ובשל לי, דקודם גמר המלאכה אין זה מלאכתו של ישראל, רק שאסור משום שבות דרבנן, ובדרבנן קי"ל דלא אמרינן כל מה שאסרו חז"ל משום מראית עין אף בחדרי חדרים אסור. אבל כאן במלאכת מרחץ כיון דהמרחץ של ישראל והוא עובד בתוכו, סובר הרב ז"ל דלשיטת הסמ"ג אסור מן התורה, וכמו כן במלאכת שדה ישראל אסור מן התורה שיעבוד הישראל מלאכת]ו[ ע"י אחרים. והבן זה. שם (קע) בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. עיין ט"ז ס"ק זה מה שהקשה בזה מהא דקי"ל ]ג'[כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אף בחדרי ]שבת קמו:[]סק"ד[הוסיף להקשות חדרים אסור. והרב בעל ישועות יעקב למה לא הקשה מלשון הש"ס דמועד קטן הובא )דף י"ב ע"א(לקמן סימן רמ"ד , דמקבלי קבולת תוך התחום אסור משום ]בב"י[מראית עין, וחוץ לתחום מותר משום דלא שכיחי ישראל שם, ולמה לא נאסור מטעמא דכל מקום שאסרו חז"ל מפני מראית עין אף בחדרי חדרים אסור. ולענ"ד י"ל דלא לחנם דייקו ואמרו כל מקום וכו' ולא אמרו כל שאסרו סתם, ולהורות נתנו בזה דדוקא במקום דשייך בו חשש מראית עין בגלוי אסרו בחדרי חדרים ג"כ משום לא פלוג, משא"כ במקום דלא שייך בו חשש מראית עין כלל, ודאי דאין לאסור בו משום מקום אחר דשייך בו מראית עין. ותו לק"מ. ודוק. שם קעא(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. עיין בט"ז מה שהקשה על זה. ועיין במג"א )סק"ג(לקמן סימן רמ"ד מה שכתב ליישב זאת. ועיין במג"א )סק"ז(כאן מה שהקשה על זה. ועיין בחתם סופר חאו"ח )סק"ד()סימן שהעלה דברים נכונים בזה, ותנוח דעתינו בדברי קדשו. ועיין ס'(שכתב גם כן ליישב גם בנודע ביהודה מהדו"ק חאו"ח )סימן י"ב(קושית הט"ז הנ"ל על נכון. שם קעב(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. כתב בט"ז , ותו דאמרינן בפרק חבית )סק"ג(]שבת וכו'. נ"ב: ויש לתרץ, דלא אסרו מפני מראית העין אפילו קמו:[בחדרי חדרים אלא דוקא היכא דיכול לעשות דבר זה גם בפני רבים, וזה הוא עיקר האיסור מראית העין, ומחמת לא פלוג אסרו אפילו בחדרי חדרים, כמו דמי שנשרו כליו דיכול לשטוח בגדיו בפני רבים ויהיה בזה מראית העין, אבל הכא זה המרחץ עומד בחדרי חדרים ולא יבוא לעולם למראית העין, ואם ישכיר לגוי מרחץ אחר העומד במקום רבים הוא מרחץ אחר, ואם נגזור מרחץ זה אטו מרחץ העומד במקום רבים, הוא גזירה, ואינו נוגע לתקנת לא פלוג. ודו"ק. שם קעג(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. עיין ט"ז דהקשה על הרב שם שמתיר באין )סק"ג(רוחצין בו אלא אותן שבביתו, דהא כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור . והוא ]שבת קמו:[תמוה מאד, דהא הכא על כרחך לא אסרי אלא במפורסם כנ"ל, דהרי מותר בתלוש וחוץ לתחום ובאין נקרא עליו שם ישראל. שם קעד(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. עיין ט"ז , ופשוט דאיירי באופן שאין בו מראית )סק"ג(עין. אך הט"ז הקשה, דכל מקום שאסרו מפני מראית העין אף בחדרי חדרים אסור . ונראה דלק"מ, דא"כ אף ]שבת קמו:[בנתפרסם נימא דדבר שנאסר במנין אסור אף באין שייך הטעם, ורק על כרחך כמ"ש בספר מנורה הטהורה , דכיון דבימיהם ]סק"ה[ג"כ לא גזרו היכי דאין בו משום מראית עין, כגון מחוץ לתחום, לכן לא שייך דבר שנאסר במנין, והכי נמי קושיית הט"ז לק"מ, דהרי כן היתה הגזירה דהיכי דשייך מראית העין אסור. ואך בתשובה אחת הארכתי בדברי הרא"ש ספ"ק דשבת ]סימן , גבי נותנין מזונות לפני עכו"ם בחצר, וכתבתי דחילוק ל"ו[יש בלשון הגזירה, דהיכי דאסרו מפני מראית העין אף בחדרי חדרים אסור, והיכי דאסרו משום חשדא, והיינו היכי דאין הדבר ביד הישראל, לא נקרא האיסור משום מראית העין, ומותר במקום שאין רואין, וא"כ הכי נמי כאן. אך כעת ראיתי בספר שו"ת חסד לאברהם שכתב גם כן לחלק בין מראית ]סימן כ"א[העין לחשדא, ואך מסביר הדבר, דהיכי דחיישינן דיבואו אחרים להקל נקרא מראית העין, ודבריו צ"ע כי לא משמע כן בכל המקומות שבש"ס. שם קעה(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. כתב ט"ז , דכתב הרא"ש שם )סוף סק"ג(]שבת פכ"ב סימן , דבאיסור דרבנן לא אמרינן אפילו בחדרי חדרים אסור וכו'. ט'[עיין ירושלמי עירובין מבואר להיפך, דאליבא דרב )פ"ח סוף ה"ט(דבכל מקום שאמרו חז"ל דאסור מפני מראית עין דאפילו בחדרי חדרים אסור, הוא אפילו באיסור דרבנן. ע"ש. ועיין שיירי קרבן בזה. וצ"ע. ]ד"ה הדא פליגא[שם קעו(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. עיין ט"ז שהקשה, הא אמרינן בפרק חבית ]סק"ג[]שבת , ופסקוה בסימן ש"א , מי שנשרו כליו במים וכו' קמו:[]סמ"ה[ולא ישטחם נגד העם מפני מראית עין וכו', ואמרינן על זה בגמרא, דרב ס"ל כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור, והכא נמי הוי האיסור מפני מראית עין, שיאמרו שכירו הוא, למה מותר במקום שאין שם מצוין בני אדם. וזה יש לתרץ, דשאני התם שאפילו אם יהיה הנכרי שכירו ועושה בשבילו, אין כאן איסור דאורייתא, אלא שבות דאמירה לנכרי כו', בזה לא החמירו כל שהוא במקום שאין שם מראית עין, דכ"כ הרא"ש שם בפרק חבית דבאיסור דרבנן ]פכ"ב סימן ט'[לא אמרינן אפילו בחדרי חדרים אסור. אלא דצ"ע, דהא כתב ב"י סימן רמ"ד בשם סמ"ג דמלאכה ע"י נכרי ]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[לישראל הוא דאורייתא. עכ"ל. ועיין בד"מ שם שהביא דברי הסמ"ג דיליף כן מהמכילתא , דאיתא שם, "כל ]בא פרשה ט'[מלאכה לא יעשה בהם" לא תעשה אתה ולא יעשה ]שמות י"ב, ט"ז[חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך, משמע מכאן שאסור להניח לגוי לעשות את מלאכתו בין בשבת ובין ביו"ט מדאורייתא, אבל אם מסר לו מערב שבת מותר, בלבד שיהיה בביתו של נכרי כאשר ביארנו בהלכות שבת, אמנם י"ל דהוא אסמכתא בעלמא, דאם היה מדאורייתא לא היו חכמים מתירין לעשות אף בביתו של נכרי, ואף שמסרו לו מערב שבת, ולשון לא יעשה הכתוב בתורה, מוכח קצת שהוא דרשה גמורה. ע"כ. מבואר מדברי הסמ"ג, דאם אמירה לנכרי דרבנן וקרא אסמכתא, אתי שפיר דהתירו היכא דמסר לו מערב שבת והוא בביתו של נכרי, אבל אם הוא דרשה גמורה, הא דהתירו היכא דהוא בביתו של נכרי ומסר לו מערב שבת, על כרחך צ"ל הטעם דדוקא במצוהו בשבת הוי דאורייתא, אבל במצוהו מערב שבת אינו אסור אלא מדרבנן, ועל כן בהוא בביתו של נכרי מותר אפילו מדרבנן. כך צריך לומר על כרחנו לדעת הסמ"ג. וא"כ אתי שפיר, דבשלמא גבי נשרו כליו במים דיחשדוהו דכבסם היום, דהא חזינן שלחים הם, אסור אפילו בחדרי חדרים שיחשדוהו באיסור דאורייתא. אבל כאן אפילו יחשדוהו ששכיר יום הוא, מהיכי תיתי יחשדוהו ששכרו היום, הא יש יותר סברא לתלות ששכרו קודם השבת דליכא איסור דאורייתא, ומש"ה שפיר במקום דליכא משום מראית עין מותר. ואמנם דעת המחנה אפרים , דהא דאמירה ]הלכות שלוחין סימן י"א[לנכרי שבות, היינו כשהנכרי עושה בחנם, אבל בשכיר יום יש שליחות לנכרי בשכר דהוי כפועל דידו כידו. ע"ש. ובזה ודאי אפילו שכרו מערב שבת אסור מן התורה. ובודאי לדעת המחנה אפרים אתי שפיר הא דאסרו להשכיר מרחץ לנכרי משום מראית עין שיאמרו שכיר יום הוא, ואי הוי רק שבות דרבנן לא הוו גזרו משום מראית עין, לפי מה שפסק הרמ"א ביו"ד , )סימן פ"ז ס"ג(ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן. אבל בשר בהמה, יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית עין. ע"כ . וכן בס"ד שם. ע"ש. אך הש"ך שם חולק, והוכיח דגם באיסור דרבנן חיישינן למראית עין. ]סק"ו[ע"ש. ועכ"פ לדעת הרמ"א קשה. גם הש"ך שם שהביא להוכיח דגם בדרבנן חיישינן למראית עין, לא הביא מכאן דמפורש בש"ס וש"ע כאן להלכה בלי חולק. ולדברי המחנה אפרים אתי שפיר, דכאן בשכיר יום הוי דאורייתא, דדוקא אמירה לנכרי הוי שבות, אבל שכיר יום הוי דאורייתא. ובהגהת מיימוני פ"ו מהלכות שבת כתב טעם דאמירה ]אות ב'[לנכרי אסור, משום דיש שליחות לנכרי לחומרא. ע"ש. וכ"כ בשו"ת פני יהושע , והקשה מש"ס בבא מציעא )סימן ג'()דף , דמבעיא להו אי איכא איסור אמירה לנכרי בחסימה, צ"ו ע"א(דילמא דוקא בשבת דאיסור סקילה גזרו על אמירה לנכרי, ולא בחסימה דהוי רק לאו. ע"ש. והא יש שליחות לנכרי לחומרא כדאיתא גבי רבית פרק איזהו נשך . ותירץ, דאין ]בבא מציעא עא:[שליח לדבר עבירה. ולמ"ד דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, אף דהשליח אינו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה , אם כן לא שייך שליחות דאין שליח לדבר עבירה. רק למ"ד דהיכא דאין השליח בר חיוב יש שליח לדבר עבירה, י"ל הטעם דיש שליחות לנכרי לחומרא, עיין שם, ובספר מנורה הטהורה כאן ]סק"ב[שמפלפל בזה. ולענ"ד זה אינו, דהא אין שליח לדבר עבירה היינו לענין חיוב דהמשלח פטור, או לענין אי מהני השליחות דהמעשה בטל, אבל לענין איסורא הלא המשלח חייב בדיני שמים, כדאיתא ריש פ"ב דקידושין , א"כ אף דאין שליח לדבר עבירה, מכל ]מב:[מקום איכא איסורא להמשלח, והדרא הקושיא לדוכתא מה מבעיא להו לענין חסימה, הא יש שליחות לנכרי לחומרא. ולענ"ד נראה ליישב עפ"ד המהרי"ט הנודעים , ]ח"א סימן קכ"ז[דאין אדם יכול לעשות שליח להקדיש שורו, משום דמילי לא ממסרי לשליח, דהיכא דאין השליח עושה שום מעשה הוי מילי אף בשליח ראשון, ולא דמי לעושה שליח לכתוב הגט, דהתם עושה שליח מעשה הכתיבה וע"כ רק בשליח שני הוי מילי, כיון דשליח ראשון לא כתב נתבטל השליחות, משא"כ בעושה שליח להקדיש דאין עושה שום מעשה, הוי מילי בשליח ראשון ולא מהני שליחות. ע"ש. וא"כ שפיר מבעיא להו באמירה לנכרי בחסימה, דהיינו דמצוהו לחסמה בקול, דהוי מילי ולא ממסרי לשליח, ולא שייך לומר לחומרא יש שליחות בנכרי, דהא בכהאי גוונא אף בישראל לא שייך שליחות. ואף אי חסמה בקול לוקה דעקימת שפתיו הוי מעשה, מכל מקום לענין שליחות דמילי לא חשיב זאת מעשה, דהא גם מקדיש איכא עקימת שפתיו ובדיבוריה עביד מעשה שיוצא מחולין להקדש, כדאיתא גבי תמורה דהוי לאו שיש בו מעשה דבדיבוריה בריש תמורה ]ב.[עביד מעשה. ע"ש. ומכל מקום לענין מילי לא חשיב מעשה. וא"כ שפיר מבעיא ליה בחסימה באמירה לנכרי בכהאי גוונא, ואתי שפיר ונכון. והנה לפי מה שנתבאר דהא דאמירה לנכרי אסור רק מדרבנן משום דאין שליחות לנכרי רק לחומרא מדרבנן או משום שבות, יש ליישב מה דקשה דפריך בדברי ר' ]עבודה זרה כא:[שמעון בן גמליאל דקאמר לא ישכיר מרחצו לנכרי וכו' אבל לכותי מאי שרי, והא עביד מלאכה בחולו של מועד, והקשה בספר מנורה הטהורה , לדעת הפוסקים דמלאכת חול ]סק"ב[המועד דרבנן מאי פריך, הא י"ל דבאיסור דרבנן לא חיישינן למראית עין. אך י"ל הא גם בנכרי ליכא רק איסור דרבנן אמירה לנכרי שבות. ואמנם אכתי קשה, דבנכרי הוי רק חד דרבנן ובכותי הוי תרתי דרבנן אמירה לכותי ומלאכת חול המועד דרבנן. ומה שתירץ דסבירא ליה להש"ס דגם באיסור דרבנן יש לחוש למראית עין. ע"ש. ולפמ"ש קשה הא הוי תרתי דרבנן ובתרתי דרבנן לא גזרינן בעלמא. אך לפי הנ"ל אתי שפיר, דבכותי גם כן לא הוי רק חד דרבנן דהא ישראל הוא ויש שליחות וחייב המשלח בד"ש ]בדיני שמים[, וליכא רק חד דרבנן מלאכת חול המועד דרבנן ואתי שפיר. שם קעז(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. עיין מג"א לקמן סימן רמ"ד . )סק"ז(שם קעח(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. כתב ט"ז , והכא נמי הוה האיסור משום מראית )סק"ג(העין שיאמרו שכירו הוא, למה מותר במקום שאין בני אדם מצויים. ונלענ"ד ליישב, דיש ליתן טעם למה אסרו בחדרי חדרים שהוא משום לא פלוג, שלא יהיה דבר זה בחוץ אסור ואם נכנס לחדרי חדרים יהיה מותר, דזה אינו מסתבר. לכן אסרו חכמינו ז"ל בכל ענין. אבל הכא דמצינו דבפרהסיא גופיה אינו אסור בכל פעם, דאם נתפרסם הדבר דדרך של דבר זה בכך מותר, או כגון ששכרו לשנים רבות, לכן מכיון דבפרהסיא גופיה שרי לפעמים, לא אסרו חכמינו ז"ל בזה משום לא פלוג. שם קעט(בהגה רק אותן שבבית והם יודעים ששכרו גוי שרי. עיין בט"ז מה שהקשה שם מפרק חבית )סק"ג(]שבת וז"ל: ותו דאמרינן בפרק חבית וכו' מי שנשרו כליו וכו' קמו:[ואפילו בחדרי חדרים אסור וכו', והכא נמי הוי האיסור משום מראית עין שיאמרו שכירו הוא, למה מותר במקום שאין שם מצויין בני אדם וכו'. עכ"ל הט"ז. י"ל דשאני התם דהחשד בא ע"י מה שהוא עושה בשבת עצמו, וזה גורם שיחשדוהו שעשה מלאכה, משא"כ הכא שהדבר שגורם לו החשד הוא ע"י מה שעשה בערב שבת, לכן די שנאסור לו במקום גלוי ולא בחדרי חדרים. ומצאתי גם במלא הרועים בסוגיא דמראית עין )אות י"ד(שתירץ כזה קושית הט"ז. עיין שם שהרחיב בהסברתו. שם (קפ) בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר וכו'. כתב ב"י , אין כן דעת הרמב"ם )שיטה ל'(ז"ל כו'. נ"ב: וכן עיקר. ספר המפה. אבל הב"ח כתב, ]אות ג'[דרב נטרונאי והרמב"ם ז"ל [58 ']תורתן של ראשונים ח"ב עמ ]הלכות לא פליגי, דרב נטרונאי מיירי כשהמלאכה כולה שבת פ"ו הי"ז[מוטלת על הגוי, וגם השכירות שנוטל הוי בהבלעת שאר הימים, בזה הכל מודים דשרי בדיעבד. שם קפא(בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר וכו'. הנה מרן ב"י כתב על דברי רב נטרונאי שהתיר השכר בדיעבד בנדון ז"ל [58]תורתן של ראשונים ח"ב עמוד דהשכיר המרחץ, דלדעת הרמב"ם ז"ל ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[שהובא ריש סימן רמ"ה, בישראל ועכו"ם שהיו שותפים במלאכה או בסחורה ולא התנו בתחילה, דכשיבואו לחלוק, נוטל העכו"ם שכר השבתות, אלמא דגם בדיעבד שכרו אסור. וכן לדעת המרדכי שהביא מרן ב"י שם , ]שבת פ"א סימן רמ"ו[]ס"ו[באפו עכו"ם בתנור של ישראל בשכר ונתנו לו פת בשכרו, דאסור אע"פ שהוא דיעבד, ויליף לה המרדכי מהך דלא התנו ובאו לחשבון הוי דיעבד ואעפ"כ אסור. יע"ש. א"כ הוא הדין נמי בנדון זה דהשכיר המרחץ. ולפ"ז כיון דהש"ע שם ריש סימן רמ"ה וסוף הסימן הנזכר פסק לאסור, לא היה לו למור"ם ז"ל כאן לכתוב שום מחלוקת, כמו שסתם בסוף הסימן הנזכר. גם יש לדקדק, דכאן הסכים לדברי האוסרים וכתב דכן עיקר, ומשמע אפילו במקום הפסד, ואילו בריש סימן הנזכר דכתב דיש מתירין השכר בדיעבד, כתב דבהפסד גדול יש לסמוך עליהם. ולפי מה שאכתוב שם בפירוש דברי ההג"ה, דהתם איירי בבעיא דסתמא דנקיט לה הרא"ש ז"ל לקולא, ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[אבל בפירש אסור גם בדיעבד, ניחא, דבין בתחילת סימן רמ"ה כתב דלא כדברי מרן ב"י, בין בסופו סתם לאסור. והב"ח ]אות ג'[וסבר דרב נטרונאי מודה בהך דלא התנו, כיון דהמלאכה מוטלת על שניהם על העכו"ם ועל הישראל, משא"כ כאן דאינה מוטלת אלא על העכו"ם לבדו ומותר מדינא, אלא שאסרוהו חז"ל מפני מראית העין. והך דהמרדכי דאפו עכו"ם בעל כרחו ולא מיחזי כשלוחו ואעפ"כ אסר, יש לחלק, דהתם שכר שבת הוא נוטל בלא הבלעה, משא"כ בהא דרב נטרונאי דהשכיר לו בסתם והשכר שנוטל הוא בהבלעה לכ"ע מותר. יע"ש. ועל כל פנים אין לנו אלא דברי מרן ב"י, דכל הדינים נלמדין זה מזה בענין שכר שבת, וכמ"ש המרדכי וז"ל: שכל ]שם[שכר שבת וחילופי שבת אסור אפילו בדיעבד. ע"כ. דכל מה שאסרו חכמים בענין שכר שבת אין בו חילוק, דאם באנו לחלק, איך למד המרדכי זה שאפו בעל כרחו מדין דלא התנו, ושאני התם דמיחזי כשלוחו משא"כ זה שהוא בעל כרחו מאי מחזי כשלוחו אית ביה, ומור"ם ז"ל ודאי דאזיל בשיטת מרן ב"י, וכיון דטעם האוסרים הוא דיליף מדין לא התנו, סמך על מה שביאר שם דבהפסד גדול יש לסמוך על המתירים. ורב נטרונאי דהכא ס"ל כדעת הרא"ש ודעמיה שמתירין, וכל הדינין שוין הם, ודלא כהב"ח. וכן במקום הפסד נמי אין להתיר למעשה ודלא כדעת ההגה, דאין לזוז מפסק הש"ע שפסק לאסור מטעם דכתב ב"י דהרי"ף .והרמב"ם ז"ל שניהם מסכימים לאסור, והכי נקטינן יע"ש. ודו"ק. שם קפב(בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר וכו'. כן כתב הב"י בשם תשובת הגאונים ]תורתן , דאף במקום שאסור להשכיר, אם כבר [58של ראשונים ח"ב עמוד השכיר מותר לקבל שכרו. וכתב הב"י דתשובה זו חולק על דברי הפוסקים לקמן סימן רמ"ה, דאף בדיעבד שכרו אסור. ועיין ב"ח מחלק בין היכי דאסור מדינא לבין היכי דאסור מפני ]אות ג'[מראית עין. ואין כוונת הב"ח דזה יותר חמור מזה, ואמנם כוונת דבריו דבעינן שע"י זה יתקן האיסור מקצת, ובמקום שאסור משום שכר שבת ושלא יהנה ממלאכת שבת, בזה אנו אומרין שלא יקבל השכר ויתוקן הדבר, אבל במשכיר מרחץ או פורני לנכרי דשכר שבת בהבלעה מותר, אלא שאסרו משום שיאמרו דהישראל צוהו לעשות מלאכה בשבת, א"כ אף אם אינו מקבל ,עליה שכר, קעביד איסור דאמירה לנכרי שבות, בזה לא יתוקן וע"כ אמרינן דאין איסור בקבלת שכר. והנה לקמן סימן ש"ז הובא מחלוקות הפוסקים בענין אמירה לנכרי לעשות מלאכתו של הנכרי, דבמקום שאין ישראל נהנה ליכא איסור שבות. ועיין לקמן סימן ש"ז במג"א )ס"ק כ"ט(מה שהביא בשם הרקנטי בפסקיו והגהת מרדכי ]סימן ק"ב[]שבת , וא"כ כשלא יקבל הישראל שכר אינו נהנה ממנו, אף סימן תנ"ט[אם אומר לו לנכרי להסיק המרחץ בשבת לצורך עצמו לכאורה אין כאן איסור, ואמנם כיון שהמרחץ שייך לישראל ומראית עין היא שהישראל השכיר המרחץ מדעתו לנכרי, וגם אם לא יקבל שכר שייך חשש מראית עין ואינו מתקן האיסור, לכך שכרו מותר, אבל היכי דאנו באים לאסור מצד הדין, בזה שייך לומר שכרו אסור כדי שיתקן בזה האיסור. והדברים ברורים למבין. דומה לזה כתב מהרי"ט בתשובה לעניין הך דכל )סימן ס"ט(מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני, דיש חילוק בזה בין היכי דניתקן האיסור להיכי דלא ניתקן האיסור. ועיין לקמן מה שכתבתי בזה. שם קפג(הגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר וכו'. כן כתב מרן בב"י דרב נטרונאי ]תורתן של פליג בזה על הרמב"ם [58ראשונים ח"ב עמוד ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[והמרדכי . והב"ח כתב דלא פליגי, דרב ] שבת סימן רמ"ו[]אות ג'[נטרונאי מיירי שהמלאכה כולה מוטלת על הגוי, וגם השכירות שנוטל הוי בהבלעת שאר הימים, ובזה הכל מודים דשרי דיעבד. ע"ש. ואפשר דגם הב"י מודה בזה, דכהאי גוונא שהמלאכה מוטלת על הגוי וגם השכירות בהבלעה לכ"ע שרי דיעבד, אלא דמשמע ליה דרב נטרונאי שכתב אפילו במקום שאמרו אסור להשכיר המרחץ לגוי וכו' שכרו מותר, משמע מהאי לישנא דבכל גוונא שכרו מותר, ואהא כתב דהרמב"ם והטור פליגי עליה בזה. שם קפד(בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר ויש אומרים שאסור. ב"ח . עיין ש"ע )אות ג'(מה שכתב בהג"ה ואם עבר והשכירו, ועיין במג"א )ס"ב(]סק"ה[שכתב בשם הב"ח דלא פליגי. הנה מאחר שגם בב"י כתב ]שם[דפליגי, אפשר דדעתם הוא מדכתב רב נטרונאי )הוא(]תורתן של סתם, אפילו במקום שאסור להשכיר המרחץ [58ראשונים ח"ב עמוד לגוי, אם השכירו לו עבדיה לאיסורא, ולא יעמיד ביד הגוי שכרו שכבר מותר. ע"כ. לשון זה נוטה יותר לפרש דאיירי בכל גווני, וזיל בתר טעמא. שם קפה(בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר ויש אומרים שאסור. במג"א עבר )סק"ה(והשכירו וכו'. פירוש, יש אוסרים הוא דעת הרמב"ם ]הלכות שבת , אבל היש מתירין הוא דעת הגאונים ]תורתן של ראשונים פ"ו הי"ז[שכרו שכבר מותר. וחילוק הב"ח אמת ויציב ונכון הוא, ]אות ג'[שהרי דעת הרמב"ם אתמר על האי דינא היכא שהמלאכה מוטלת על הישראל גם כן, וזה הוא מעמיד פועל, ותשובת הגאונים מיירי שהיתה מושכר בקבלנות, ושאלו אם נאסר משום שנקרא שמו עליו כאשר מבואר בהרב ב"י. ע"ש. שם קפו(בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר ויש אומרים שאסור. עיין מג"א . יע"ש. )סק"ה(שם קפז(בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר ויש אומרים שאסור. כתב מג"א אבל )סק"ה(וכו' שכר שבת לבדו וכו'. נ"ב: וכן בקיבולת מרחץ וריחיים לדעת המג"א . )סק"ב(שם קפח(בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר ויש אומרים שאסור. כתב מג"א , )סק"ה(דבמקום דמותר מדינא וכו'. וכ"כ הר"ן סוף פ"ק דעבודה זרה , דכהאי גוונא מותר השכר בדיעבד. ע"ש. ]הערת ]ו: ד"ה ומהא[המו"ל הר"ר יצחק במברגר: ועיין פרי מגדים דלב"ח שלשה חלוקים, משום מראית עין שכרו מותר, משום מדינא אסור בהבלעה ובקבלנות. ע"ש[. שם קפט(בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר ויש אומרים שאסור.]הערת מהרש"ם: במג"א כתב, דאם האיסור רק משום מראית עין בדיעבד שכרו )סק"ה(ובקונטרס מותר. ועיין מה שכתבתי בדעת תורה )סימן ה' סק"א(אחרון שם. ועיין תוספות יבמות באשת )דף כ"א ע"א ד"ה ומותר וכו'(חמיו דאסור רק משום מראית עין, ואפילו הכי גם בדיעבד יוציא. וצ"ל דהכל לפי הענין[. שם (קצ) בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר ויש אומרים שאסור. דעת המג"א , )סק"ב(דבמרחץ ושכר עכו"ם לשנה אסור מדינא ולא משום מראית עין. ולפמ"ש המג"א ]בסק"ה[ בשם הב"ח דהיכא )בסק"ב(]אות ג'[דאסור מדינא שכרו אסור בדיעבד, א"כ בשכר עכו"ם לשנה, אף שהביא לו שכר שבת בהבלעה עם שאר הימים אסור. וכ"כ הרב ז"ל בס"ה. וצ"ע היכא שאין העכו"ם עובד כלום, ]ש"ע הגר"ז[שכבר הכין הכל מערב שבת, רק שיקבל השכר, אף דגם בכהאי גוונא אסור כמ"ש בס"ג במוסגר, מכל מקום כיון דלא הוי אלא שבות דשבות, צ"ע אי בכהאי גוונא שכרו אסור בדיעבד. ובמג"א כתב, דבמכס שאין כותבין שרי, דהוי שבות סימן רמ"ד )סקי"ז(דשבות במקום הפסד. ואף להאוסרין שבות דשבות במקום הפסד, שרי כדי שלא ישתקע הממון בידם. וא"כ לכאורה להמתירין במקום הפסד, שרי גם הכא אף לכתחילה. אבל לפי , זה לא חשוב הפסד אלא מניעת מה שכתב המג"א שם )סקי"ח(דלדידן לפי מה שכתב המג"א בסימן ש"ז , דשבות דשבות )ססק"ז(לא התירו אלא במקום הפסד גדול, א"כ מרחץ אפשר דלא חשוב הפסד גדול. וכן במכס, משמע מדברי המג"א דעיקר ההיתר שלא ישתקע הממון בידם, וזה לא שייך במרחץ כשלא יסיק. אבל אם כבר ]הסיק[ העכו"ם והביא השכר בהבלעה, א"כ לכאורה )הוסק(דמי למכס דהוי שבות דשבות במקום מצוה, שלא ישתקע בידם. )סק"י(. אבל באמת יש לחלק, דבמכס ועיין מה שכתבתי שם התירו לו לקבל בשבת דהוי שבות דשבות במקום מצוה שלא ישתקע הממון בידם, וכיון שכן שכרו מותר כיון שהתירו לו לקבל, אבל הכא בשבת עבר על השבות דשבות, ולא היה שום היתר, ולהתיר לו אח"כ לקבל השכר כדי שלא ישתקע בידם אפשר דלא התירו. ודו"ק. אבל יותר נראה דשבות דשבות לא )סק"ט(חמור ממראית עין דשבות. ויבואר אי"ה סימן רמ"ד . וכיון דבמראית עין דשבות מותר בדיעבד, הוא הדין בשבות דשבות. ובשכר את העכו"ם לימים וקצב לו דבר קצוב בכל יום, כתב הרב ז"ל , דאף לדעת הט"ז בסימן )בקונטרס אחרון ס"ב(רמ"ד דגם בשכיר יום אין איסור, מכל מקום הכא אסור )סק"ד(משום שכר שבת. ע"ש. ולפ"ז היה נראה לכאורה דאם הביא לו העכו"ם השכר בהבלעה עם שאר ימים מותר. אבל נראה כיון דשכרו משתלם לפי הימים כל יום בפני עצמו, גם השכר שמביא עומד כל יום בפני עצמו. וצ"ע. שם קצא(בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר ויש אומרים שאסור. המג"א כתב בשם )סק"ה(הב"ח דאין כאן מחלוקת, דהיכי דאינו אסור רק משום ]אות ג'[מראית עין, בדיעבד שכרו מותר, אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור, ולא כתב סיפא היפך הרישא, דהיה לו לומר אבל היכי דאסור מדינא שכרו אסור. ובאמת לשון רב נטרונאי ]תורתן של דכתב לא יעמיד השכר ביד העכו"ם, משמע [58 'ראשונים ח"ב עמ בכל ענין בדיעבד אין להניחו ביד עכו"ם. ואך זה פשוט דכל היכי דהאיסור משום שכר שבת, וא"כ באם לא יטול השכר הרי מתקן האיסור, שפיר לא יטול השכר. אכן עיקר השאלה בשכר עכו"ם לשנה, דלדעת המג"א אסור מדינא, אבל שכר שבת ]סק"ב[ודאי דאין חשש, דיכול ליטול בהבלעה שכר מכל השנה, א"כ בזה יש לעיין אי מותר. וראיתי בספר מנורה הטהורה דעתו ]סק"ו[לאסור בכל ענין אף היכי דהאיסור הוא רק משום מראית עין, ולא נהירא. ומה שהביא מעכו"ם שהביא ממחובר דאסור בכדי שיעשו , וא"כ כאן דלא שייך כדי שיעשו אסור ]סימן שכ"ה ס"ו[לעולם, ולפענ"ד ודאי דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו, ובפרט דמהרמ"א ודאי משמע דכתב מחלוקת בזה ודאי דעתו להתיר, כיון דכל האיסור הוא רק מדרבנן, ובפרט למה לנו לאסור היכי דלא מצינו, והרי בפ"ה דעבודה זרה פריך מ"ט )דף ס"ב ע"א(שכרו אסור, הרי דאף דאסור ליהנות מיין נסך, מכל מקום על השכר בעי מ"ט אסור. ולכן ודאי היכי דלא מצינו לחכמים שאסרו נראה דאין לאסור. וכל זה אמרתי לפלפולא כי אין תלמיד כמוני מכריע, אכן היכא דהאיסור משום מראית עין ודאי דאין להחמיר, דבזה כל האחרונים הסכימו להתיר, והמנורה הטהורה דעת יחיד הוא. שם קצב(בהגה ואם עבר והשכירו וכו' יש אומרים ששכרו מותר ויש אומרים שאסור. כתב במג"א , וב"ח )סק"ה(כתב וכו' דאינו אסור אלא מפני מראית עין בדיעבד שכרו ]אות ג'[מותר, אבל וכו'. עיין כהאי גוונא תוספות בבא מציעא )דף ל"ב , דהיכי דהוי רק משום חשד לא מהדרינן עובדא. ע"א ד"ה ב"ד(ע"ש. אבל גוף דברי הב"ח ומג"א אי אסור שכרו בדיעבד כיון דהוי רק משום מראית עין, לכאורה י"ל דתלוי בפלוגתא דר"י וחכמים ]בפ"ב[ דחלה מ"ה. ע"ש. ועיין טור יו"ד סימן )בפ"ה(שכ"ז כתב דהפוסקים פליגי בדין זה. ע"ש. וע"ע ט"ז יו"ד סימן ה' . וע"ע ירושלמי שביעית , דהיכי דצריך לעקור )סק"ה()פ"ב ה"ד(משום מראית עין, אי הוי פירות מבעיא ליה שם אי הפירות ג"כ אסורין. ואמרינן שם דבכהאי גוונא אמרינן דאין מחדשין על הגזירות. ע"ש. שם קצג(בהגה ויש אומרים שאסור וכן עיקר. כתב בספר מנורה הטהורה , דאסור להנות ]קני מנורה סקי"א[מהשכר גם אם עבר וקיבל. יעו"ש. שם קצד(בהגה ויש אומרים שאסור וכן עיקר. ישראל שיש לו מכונית ביד גוי בשכירות חדשית, וכל הריוח לישראל, ופעם אחת עבד בה הגוי ביום שבת, אם הוא הפסד מרובה יש להתיר לקבל השכר, ואם הוא הפסד מועט והבעלים רוצים לצאת מידי חשש איסור, יתנו לצדקה. שם קצה(בהגה ויש אומרים שאסור וכן עיקר. היכן שאסור לישראל לקבל שכר גוי בשבת, גם אם כבר קיבל ממנו, יש לו להחזיר השכר לגוי.

סימן רמד

סעיף א

סעיף (א) א' פוסק אדם עם הגוי וכו'. הקשה האליה רבה , ]סק"א[למה מתיר בקצץ משום דאדעתיה דנפשיה עביד, ועכו"ם שהדליק הנר אסרו ]מרדכי שבת סימן ר"נ בשם ספר התרומה אפילו בקצץ. ונכנס בדחוקים לחלק בין ]מלאכת[סימן רכ"ב[)בית(ישראל שנעשה בבית ישראל או בחוץ לביתו. ע"ש שהאריך. אבל לפי עניות דעתי דלא קשיא מידי, דהמה לא אמרו אלא כשהישראל נהנה מגוף המלאכה בשבת, אבל לאחר שבת מותר. ועיין לקמן סימן רנ"ב במג"א שהארכתי שם. )סקי"א(שם (ב) פוסק אדם עם הגוי וכו'. כתב מרן בש"ע, פוסק אדם עם העכו"ם על המלאכה וקוצץ דמים וכו', במה דברים אמורים בצנעא שאין הכל מכירין שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא וכו', לפיכך הפוסק עם העכו"ם לבנות לו חצירו וכו' אסור להניחו וכו'. וכתב עוד בסעיף ב', לפסול האבנים ולתקן הקורות אפילו בביתו של עכו"ם אסור וכו'. וכתב עוד בסעיף ד', מלאכת פרהסיא אפילו במטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דינה כמו מלאכת מחובר. עכ"ל. הנה דברי מרן ז"ל אלו הם ממקור חיים יוצאים, דברי התוספות בגמרא דעבודה זרה , והרא"ש שם )דף כ"א ]ע"ב ד"ה אריסא[(, ומגמרא דשבת , ומספר התרומה ]פ"א סימן כ"ג[)דף י"ז ע"ב(. וכל הדינין שבזה הסימן הם דברי קמ"ז, רכ"ב[-]סימנים קמ"ו הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת . יעו"ש. ומכל המובן הי"ד[-]הי"ב לפע"ד מדברי מרן ז"ל בזה, הוא דבמטלטלין צריך בצנעא שלא יודע שום אדם בעולם שזו המלאכה היא של ישראל, כמו שכתב הרב עולת שבת ז"ל , ודוקא בקבלנות, אבל אם היא ניכרת ]סק"א[שהיא של ישראל, אפילו בקבלנות ואפילו שדרכה של זאת המלאכה להעשות בקבלנות אסור, כמו שסיים מרן ז"ל דבריו בענין מחובר, דהיינו לבנות חצירו וכו' או לקצור לו שדהו וכו', ואפילו בבית העכו"ם, כגון לתקן ולנסר הקורות ולפסול האבנים אסור, כמו שכתב מרן ז"ל שם בסעיף ב'. ומה שהביאני לזה, על מה שראיתי שמה ושערוריה בכפר קטן עברים נצים, פועלים אצים ביום שבת קודש, עושים להם מלאכה בפרהסיא בשבת בחצריהם ובטירותם של היהודים חרו'ת על הלוחו'ת ובונים חרבות למו, וזאת המלאכה היא ידועה ומפורסמת שפעמים נעשית בשכירי יום ופעמים נעשית בקבלנות. ושלחתי להרבנים המורים להם לאמר להם על מה סומכים אלה האנשים לחלל שבת בפרהסיא, ויהי כמשיב אלי אחד מהרבנים הנזכרים נר"ו, וזה דברי קדשו: לא טובה השמועה אשר בשרני מפריקת עול הדת בעיר קטנה אשר הוא גם שם, ולא אמרו העוברי'ם שלא לחלל שם שמים בגלוי ואפילו יום יום לא ]הסגר[ בתוך ידרשון את ה', ועליו הכתוב אומר "בא )הסתר(ביתך", "ולא תצא בתוכם" . ע"כ דברי הרב כ"ה[-]יחזקאל ג', כ"ד הנזכר נר"ו. ואלו העוברי'ם עוד ידם נטויה מדי שבת בשבתו יעלו אב'ר בנסרים וידברו על העצים ועל האבנים, ועל אלו הפושעים לא איכפת לי שכבר הותרה להם שבת לבנות ולנטוע שדה חרמי'ם בשבת בפרהסיא, ורבו מפלאות תמים דעים בא סימן תכף ומיד כנגע נראה להם בבית על המשקוף ועל שתי המזוזות, ותבקע האבן הגדולה אשר כל הבית שנבנה באיסור נשען עליה ונבקעה לשנים, לכו חזו מפעלות אלהים. ואפילו הכי לא חזרו לומר בשביל עבודת השבת, אלא הלכו בקרי לומר מקרה הוא. ועל כל זרע זרוע אשר יזרע, זורעים וקוצרים וזורים את גרנם ביום השבת גוים בתוך התחום בחריש ובקציר יום ולילה לא ישבות'ו, והם עומדים על גביהם עד שמכניסים להם התבואה לבית המוק'ד, ועלובים השור והחמור שלהם שאין להם מנוחה עולמית. ולא זו בלבד אלא גדולה מזו ביום הסליחה וכפרה יום האדיר בימי שנה, מביאים להם הגוים סלים של ענבים ביום הנזכר מצפרא עד רמשא, והם מקבלים אותם מהם ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע. אי לזאת חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש המחלוקת, ואומר אל לבי אשמרה לפי מחסום כי הם אנשים מוסרים כנודע לכל טבעם ומזגם. ואני כבר נכויתי בפושרין כשהייתי עומד ומשמש שמונה שנים בקהל, ולולי חסדי האל ואהבת חסד אדוני המלך יר"ה בי, ]ירום הודו[שדן את הדין והענישם בממון כנודע לכל העולם, כמעט קט נטיו רגלי במסירות שלהם. וכבר חטאתם הלא היא כתובה מקדם קדמתה ומימים ימימה על ספר הנקרא שב הכהן של הרב הגדול המפורסם כמוהר"ר יעקב כ"ץ מפראג ז"ל )בח"ב שאלה , וג"כ בספר מדבר משפט להרב כמוהר"ר מתתיה נסים יו"ד(טירני ז"ל מ"ץ בעוב"י סניגאליה, ]מורה צדק בעיר ואם בישראל[ומשם בארה ג"כ אלו הנזכרים לעיל שהכופרים מקדימין למסור מעל בה'. אפס כי עז אשים תלונתי על מנהיגי הדור הי"ו שיש בידם למחות ומרחיקים עצמם מן התוכחות, אז אמרתי בעניי אפשר שהורו להם המורי'ם הי"ו לאסור איסר לקושש עצים ביום השבת ולא שמעו לקול מוריהם, אי לזאת באתי אל האר'ש בדברות שתים לפני רבני וגאוני הדור הי"ו לדעת מה יעשה ישראל, ויקוב הדין את ההר ותורה שם בישראל. הנה ענין זה נפתח בגדולים הפוסקים זיע"א ראשונים ואחרונים לאסור איסר מלאכת ישראל ע"י גוי בשבת בפרהסיא אפילו בקבלנות ואפילו במטלטלין, והם הירושלמי ]שבת פ"א ה"ח, עבודה , והתוספות, והרמב"ם, והרא"ש, והרשב"א זרה פ"א ה"א[]שבת יט. , ומרן, וכהנה וכהנה זיע"א פסקו לאסור דבר ד"ה הא דתנן[שבפרהסיא ואפילו בקבלנות. איברא חזה הוית למורינו הרב הגדול רב כהנא זיע"א בספרו הבהיר זרע אמת ח"א ובח"ג שנדפס מחדש, ובתרי ענייני נשאל הרב ז"ל, חד ענינא פסק להיתרא , בענין מלאכת המשי הנקרא בלע"ז )בח"א סימן ל"א(טרא"ר קאלדיר"ה, שהגוים עושים מלאכה זו בשבת בבית ישראל בקבלנות, ושקיל וטרי הרב ז"ל בחכמתו הרמה להתיר נדון שלו, ועשה סברת הרמב"ם שאסר יחידאה הוא, ואף על פי שמר"ן בזה הסימן פסק ככל דברי הרמב"ם אות באות. ואתא עלה הרב הנזכר ז"ל להתיר מכח ספק ספיקא במחלוקת בין הרמב"ם לסברת הראב"ד ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[]הובא ברא"ש מועד קטן פ"ב ומאי דעימיה, ורב כהנא ז"ל הנזכר דבר בקודשו ספק סימן ו'[אם הלכה כהראב"ד ומאי דעימיה, ואם תאמר הלכה כהרמב"ם ומאי דעימיה, שמא קי"ל כמ"ד דמידי דאורחיה בקבלנות מותר וכנ"ל. עכ"ל. ובח"ג זרע'ו לברכה )בסימן ה' להלכות תפילין סימן ל"ז(בהני תלת בעיי שנשאל עליהם הרב הנזכר ז"ל מהרב המורה של ק"ק טראיסטי יע"א כמהר"ר אברהם אליעזר הלוי ,ז"ל וחדא מהני בעיי הנזכרים היא בענין בנין בית ישראל ע"י עכו"ם ב קבלנות שהיו עושים אנשי טראיסטי, והרב המורה ז"ל הנזכר שלח להרב זרע אמת ז"ל ולמוהר"י חיד"א ז"ל להיותם בעוזריו נגד העוברים, ושלחו לו הרבנים הנזכרים זיע"א בכל תוקף לאסור לבנות בקבלנות כלל ועיקר וכלל בכל מיני איסורין, וכן איברא ,בספ"ק דעבודה זרה המעיין בדברי התוספות ובירושלמי, ובהרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת ובפ"ז מהלכות יום טוב , ודברי מרן, ודברי מוהריט"ץ ]הכ"ה[בתשובותיו מה שפירש בדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות )סימן ס"ו(יום טוב, ודברי הרשב"א שהביא דברי]ו[ הרב המגיד ]הנ"ל[בהלכות שבת פ"ו וז"ל: וכתב הרשב"א ז"ל, ודוקא בביתו ]הי"ב[של עכו"ם, אבל בביתו של ישראל אפילו בקבלנות מטלטלין אסור, ירושלמי תני עכו"ם שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר, במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכירות אפילו בתוך בתיהם אסור, במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר לקרקע אסור. ע"כ. הנה מדברי כל הנהו רבוואתא זיע"א יראה הרואה שאחר הסליחה רבא ונשיקת הרצפה של הרב הכהן הגדול זרע אמת זיע"א, שהתיר בקבלנות בבית ישראל בשאלתו הנזכר בח"א בענין המשי, והוא היפך סברת כל הפוסקים שזכרנו, דסבירא להו דדבר שיש בו חשש אם הוא נעשה בקבלנות או בשכיר יום, בזה לית דין ולית דיינא דאסור, ובמחובר פליגי בה רבוואתא ז"ל אפילו בדבר שנעשה בקבלנות, ובמטלטלין דבר שבפרהסיא דינו כמחובר, כדפסק מרן בש"ע בזה הסימן סעיף ד', אפילו שדרכו נעשה בקבלנות אסור. ונדון של הרב ז"ל הנזכר של המשי הוא בפרהסיא ובבית ישראל דדינו כמחובר, ואף על פי שנעשה לעולם בקבלנות, לא כל הרואים יודעים מה יש הפרש שכיר יום לקבלנות, כמו שכתב הרמב"ם : עכו"ם שקבל קבולת וכו' וז"ל בהלכות יום טוב )פ"ז הלכה כ"ה(אסור, שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין השכיר לקבלן. דהיינו שאינם יודעים הרואים ההפרש והטעם למה שכיר אסור וקבלן מותר. וכן ראיתי מהריט"ץ ז"ל שפירש דברי הרמב"ם אלו כמו שפירשנו, וכל שכן בנדון דידן של אלו העוברים לנסר הלוחות ע"י עכו"ם בשבת, ומלאכה זו פעמים היא נעשית בקבלנות ופעמים היא נעשית בשכיר יום, דלסברת כל הפוסקים דאסור, ואפילו לסברת הרב זרע אמת ז"ל זאת המלאכה אסורה, משום דנדון שלו דרכו נעשה בקבולת. וכך פסק הרמב"ם ז"ל דאסור לקצור שדהו בקבלנות ואע"ג דאיכא צד היתירא דסתם שדה עביד לאריסותא, מ"מ חיישינן לשמא יאמרו לשכיר יום שכר אותה לקצור, וכמו שהאריך בזה הרב ט"ז ז"ל בזה הסימן . יעו"ש. וא"כ בנדון דידן דנהיגי לעשות בשכיר יום )בסק"ב(ונהיגי לעשותו בקבלנות, ועושים אותו בפרהסיא לעין כל ביום השבת, וכולי עלמא ידעי שהוא של ישראל, א"כ אלו העוברי'ם מחללי שבתות בפרהסיא ודינם ידוע, וק"ו לחילול השם בפני אומות העולם, כמו שכתב הרב מג"א ז"ל , שיום שבת ]סק"ח[עושים בפניהם מלאכת היהודים בבתי היהודים, ויום ראשון שהוא יום חגם אינם עושים להם שום מלאכה אפילו יתנו להם היהודים שכרם כפלי כפלים. וכבר הסיק הרב ט"ז בסוף דבריו, שסברת התוספות והרב המגיד ושאר פוסקים שהביא מרן ז"ל בזה שהביאו לאריסותיה, ואפילו הכי אפסיקא הילכתא ככל הפוסקים דאפילו בקבלנות אסור, כל שכן בנדון דידן בפרהסיא והכל יודעים שמלאכה זו של ישראל ובביתו של ישראל, ואפילו עשה אותה בקבלנות אסור, ש]י[אמרו בשכיר יום נעשית. ואחר הסליחה רבא מהרב הכהן הגדול שדחק דוחקא בתר דוחקא להתיר הנדון של המשי, כיון דהרמב"ם ז"ל פסק לאסור בכל גוונא, אלא דוקא במטלטלין בקבלנות בביתו של גוי ואין שום אדם יודע שהוא מלאכת ישראל, כמו שאמרו הירושלמי והרשב"א שזכרנו, וג"כ מרן הביא כל דברי הרמב"ם בזה הסימן, ומהריט"ץ פירש דברי הרמב"ם ז"ל כמו שפירשנו כפשוטם, א"כ אנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל. וכן כתב הרב שיירי כנה"ג ז"ל בהגהתו ]סק"א[בזה הסימן וז"ל: נ"ב: הב"ח בב"י האריך ]אות ג'[להוכיח דהסמ"ג וספר התרומה ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[]סימן קמ"ו[והמרדכי חולקים על הרמב"ם ז"ל. ולענין הלכה, ]שבת סימן תי"א[רבנו המחבר ז"ל בספרו הקצר והב"ח פסקו כהרמב"ם ז"ל לאסור קבולת אפילו בשדה בתוך התחום. עכ"ל. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות יו"ט מוכח דלעולם בקבלנות אסור בפרהסיא ואפילו בדבר שהוא ידוע שנעשה בקבלנות, כיון שנתן הרמב"ם ז"ל טעמו בו משום שאינם יודעים מה ההפרש בהיתר אם עושה בקבלנות או באסור אם עושה בשכיר יום. ומה שמתיר הרמב"ם ז"ל במטלטלין לקבלנות בצנעא )ופסקא(]ופסקה[ מרן בש"ע, היינו דוקא בביתו של גוי בצנעא ואין מי שיודע שהוא של ישראל, שכך כתב מרן וז"ל: פוסק אדם עם העכו"ם על המלאכה וקוצץ דמים ועכו"ם עושה לעצמו וכו', במה דברים אמורים בצנעא שאין מכירין הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור, שהרואה את העכו"ם עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. עכ"ל יעו"ש. והם דברי הרמב"ם. ומה שאמר הרמב"ם וגם מרן שאמר אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר העכו"ם וכו', פירוש דבריהם ז"ל שאינו יודע הרואה שקצץ והקצץ מותר, אלא שהכל יודעים ששכירות אסור, ולא ]שאני[ להו )שני(ההפרש בין קצץ לשכיר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל גופיה בפ"ז מהלכות יו"ט שזכרנו, דאם לא כן נמצא ח"ו הרמב"ם סתיר דידיה אדידיה בהלכות שבת להלכות יו"ט, אלא מוכרח שכך פירוש דבריו ז"ל. נמצא העולה מדברי הרמב"ם ומדברי מר"ן ז"ל, שצריך במטלטלין בקבלנות ובצנעא ואין שום אדם יודע באותה מלאכה שהיא של ישראל. ופוק חזי מה שכתב מופ"ד כמוהר"ר חיד"א זיע"א בספרו )בסק"ב(בהגה"ה, ומטי בה הבהיר ברכי יוסף בזה הסימן מהרב דברי יוסף , וז"ל: הגה"ה יש לחוש לאורחים )סימן ט'(הבאים שם או לבני ביתו וכו', הוא הדין למלאכת תלוש בביתו של ישראל יש לחוש שיחשדוהו בני ביתו וכו'. עכ"ל. הנה זה בקבלנות ודאי, וא"כ מה איכא חשד בני ביתו כיון שיודעים בני ביתו שהוא בקבלנות, אלא מוכרח כל שהוא בבית ישראל אסור אפילו דבר שהוא דרכו נעשה בקבלנות לעולם איכא חשדא. וחזה הוית להרב מג"א ז"ל בזה הסימן שכתב וז"ל: שאין )סק"ב(מכירין הכל, ואע"ג שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל לא שרי כיון שנעשית בצנעא, כן הוא פשוט וכן משמע סעיף ד'. מה שאין כן בהג"ה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום, ושם חיישינן אפילו לאורחים ולבני ביתו. כן נראה לי פשוט, דלא . עכ"ל. הנה בתחילת דבריו ז"ל ודאי נפל כעולת שבת ]סק"א[טעות, שכתב לא שרי וכו', דתיבת לא כלא חשיבא וצריך למחוק אותה, שהרי הוא מתיר בקצת יודעים כמו שכתב בסוף דבריו שדחה סברת הרב עולת שבת, דסבירא ליה להרב עולת שבת דמה שכתב מרן שאין מכירין הכל, לאו דוקא הכל אלא אפילו אם קצת יודעים אסור. ואחר זמן בא לידי ספר מחצית השקל המגיה בדברי המג"א, וראיתי שהגיה והסיר לא מדברי המג"א כמו שכתבנו. הן אמת אחר נשיקת עפרות רגליו דהמג"א ז"ל, מה שכתב ואע"ג שקצת יודעים שהוא מלאכת ישראל וכו', אין משמעות דברי הרמב"ם ודברי מרן כמו שאמר, דמדבריהם משמע דאפילו אחד יודע שהיא מלאכת ישראל נקרא בפרהסיא, ואומר הרואה שישראל שכר עכו"ם לעשות לו מלאכתו בשבת. והראיה על זה, כי מרן נתן טעם לאסור ואמר בלשון יחיד וז"ל: שהרואה את העכו"ם עוסק אינו יודע וכו', ולא אמר מרן בלשון רבים שהרואים את העכו" ם וכו' אינם יודעים וכו'. אלא מוכרח סברת מרן במה שכתב שאין מכירין הכל וכו', פירושו שאין שום אדם יודע שמלאכה זו של ישראל. ועוד הרי מרן בסעיף ד' כתב, מלאכת פרהסיא אפילו במטלטלין וכו' דינה כמחובר, ואם הוא כדברי המג"א שכתב ואע"ג שקצת יודעים וכו', הרי זה בפרהסיא גמורה, וא"כ ח"ו מרן לפי זה סתיר דידיה אדידיה, אלא מוכרח כדכתיבנא וכדברי הרב עולת שבת דאפילו אחד יודע אסור. שעמד וראיתי להרב הגדול כמוהר"ר מאמר מרדכי ז"ל ]סק"א[על מדוכה זו ותנא דמסייע להרב עולת שבת, והביא כמה ראיות חזקות כראי מוצק לחזק דברי הרב עולת שבת, והאמת יורה דרכו ונאים הדברים למי שאמרן. הדרן למאי דאתא עלה בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות יו"ט שזכרנו, שכתב שאין הכל יודעים ההפרש בין משכיר לקבלן. הנה אציג לך דברי מהריט"ץ ז"ל בתשובותיו , שהביא דברי הרמב"ם הנזכר ופירש דבריו כמו )סימן ס"ו(שפירשתי, דהיינו אפילו בקבלנות אסור משום הרואים אינם יודעים ההפרש בין קבלן לשכיר יום, ופירושו דהיינו אינם יודעים טעם הקבלן למה מותר וטעם השכיר למה אסור. עכ"ל יעו"ש. אפס כי עז ההיתר שעשה בקבלנות בביתו של גוי, וכתב הוא ז"ל, אף על פי שהוא מפורסם שהוא של ישראל כיון שהוא בביתו של גוי יתלו בקבלנות. עכ"ד. ואחר הסליחה רבה מהרב הנזכר ז"ל, מה תיקון עשה בזה ההיתר שאמר כיון שהוא בביתו של גוי יתלו בקבלנות, הלא לפי פירושו בדברי הרמב"ם שפירש שהרואים אינם יודעים ההפרש בין שכיר לקבלן, א"כ מהו שאמר יתלו בקבלנות, כיון שאינם יודעים טעם האיסור בזה והמותר בזה אכתי לא נפקינן מידי חשד הרואים. אלא מוכרח כדפירשנו, דהיינו בקבלנות צריך בצנעא ובביתו של גוי שאין שום אדם יודע שעושה בשביל ישראל, וזוהי סברת הרמב"ם ומרן ודעימייהו. ולסברת מהריט"ץ אפשר לומר בדוחק, שדעתו לומר כיון שהרואים אינם יודעים ההפרש שבין קבלנות לשכיר, וכשרואים נעשית המלאכה בבית העכו"ם, ודרך העולם כשהמלאכה נעשית בבית הפועל היא בקבלנות, וא"כ יאמרו זה בודאי בקבלנות, וא"כ חושדים בדבר ההיתר, ואם יאמרו מה זה, אנו אומרים להם טעם הקבלנות למה מותר. וכל זה דוחק, ואף על פי שמהריט"ץ לא דחק עצמו כל זה להיתרא אלא שנעשית בבית העכו"ם. איברא עובדא דרב כהנא רבא בזרע אמת ח"א שזכרנו הוא דבר קשה, בביתו של ישראל והוא בפרהסיא גמורה. והרב ז"ל חפש כמה צדדין וצידי צדדין להתיר הנדון שלו, ואחר שהביא דברי מהריט"ץ דחה סברתו, והיה נראה להרב ז"ל לפרש דברי הרמב"ם כמו שפירשנו, ואח"כ דחה אותה סברא כדי למצוא פתח להתיר הנדון שלו, ופירש דברי הרמב"ם פירוש דחוק וז"ל: ועל כרחך לומר דמה שסיים הרמב"ם שאין הכל יודעים ההפרש וכו', ר"ל דאינם חוקרים אם הוא שכיר אם הוא קבלן, אלא כשרואים שהוא עושה מלאכה בשביל ישראל תולין לומר שהוא שכיר יום, וא"כ נלע"ד די"ל דעד כאן לא כתב הרמב"ם כן אלא במידי דאורחיה בשכירות וכו'. עכ"ל. ואחר נשיקת עפר דבי קבריה דרב ז"ל, דאיך יעלה על הדעת לסבול פירושו זה בדברי הרמב"ם, דהיינו שאינם חוקרים אם הוא שכיר אם הוא קבלן, אין פשט דברי הרמב"ם ז"ל כן. ובלאו הכי למה נדחקו בגמרא לומר בקבלנות חוץ לתחום מותר בתוך התחום אסור, משמע מדבריהם ז"ל שבתוך התחום לא יש תקנה להיתרא, ולמה לא יאמרו בתוך התחום עצמו דבר שהוא ידוע לכל ורגילים לעשותו בקבלנות מותר, ודבר שאינו רגיל וידוע לעשותו בקבלנות בתוך התחום אסור. ואם הרב ז"ל יקשה עלינו מה שכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת שכתב שלא ידעו ]הי"ג[שהוא קבלן אלא יחשבו ששכר אותו, משמע הא אם ידוע שהוא קבלן מותר, ונמצא הרמב"ם סתיר דידיה אדידיה, כבר הרב ]סק"י[הביא כמוהר"י עייאש ז"ל בספרו הבהיר מטה יהודה דברי מהריט"ץ שרצה להתיר הנדון שלו בקבלנות ובבית הגוי כמו שכתבתי, ואמר שהניח מהריט"ץ סתירת הרמב"ם הנזכר בצ"ע, ותירץ הרב הנזכר וז"ל: ולעד"ן לא קשיא, דהרמב"ם ז"ל בהלכות שבת עיקר הטעם קאמר, דמעיקרא עיקר האיסור משום שיאמרו שהוא שכיר יום, ואף אם אחר ]כך[ יתגלה להם שאינו אלא קבלן, אינן י ודעים שיש הפרש בין שכיר לקבלן, דאילו לא היה ענין שכיר יום כלל לא היינו אוסרין קבלנות, דאף אם יטעו הרי אינן חושדין אלא בדבר המותר, ומה איכפת לן אם יחשבו הפתאים שהוא אסור, מה שאין כן עכשיו שיש ענין מציאות דשכיר שהוא אסור מן הדין, כשיטעו ויסברו שגם הקבלן דין שכיר יש לו ואתו להתיר גם שכיר יום וכו'. עכ"ל. יעו"ש שהרבה לדבר לאסור נגד מהריט"ץ שהתיר נדון שלו בקבלנות ידוע הוא ואפילו היה בביתו של עכו"ם. וג"כ הרב מוהר"י עייאש ז"ל הנזכר פירש בדברי מרן בש"ע כמו שפירשנו מה שכתב מרן שהרואה את העכו"ם עוסק אינו יודע שקצץ וכו', ופירש הוא ]סק"ג[וז"ל: שהרואה וכו' אינו יודע שקצץ וכו', וגם בסמוך ז"ל כתב וכו', דמשמע לכאורה דאם היו יודעים שפסק כגון במקום שנהגו לבנות בקבלנות יהיה מותר וכו', וליתא דהרי מרן כתב בב"י וכו'. יעו"ש. ומה שנסתייע הרב זרע אמת ז"ל מספר יכין ובעז שהבין דברי הרמב"ם כפירושו בו, לדבר הזה יסלח, הנה לך דברי הרב יכין ובעז : תשובה, השכיר הוא העושה מלאכה )בח"א סימן קי"ג(וכו', אבל מפני גזירת הרואין וכו' הוא אסור, מפני שאין כל הרואין יודעין אם קבלן הוא ומותר או אם שכיר הוא ואסור וכו'. הרי לך דברי הרב יכין ובעז ז"ל הוא כמו שפירשנו, וכפירוש מוהר"י עייאש ז"ל וכפירוש מהריט"ץ ז"ל, שאם היה כפירוש הרב זרע אמת ז"ל שפירש דברי הרמב"ם שאינם חוקרים אם שכיר אם קבלן, היה לו להרב יכין ובעז ז"ל לומר כך, מפני שאין כל הרואין יודעים אם קבלן אם שכיר וכו', ולמה לו להזכיר בדבריו האסור והמותר שאמר אם קבלן הוא ומותר, אלא מוכרח פירוש דברי הרמב"ם שפירש הרב יכין ובעז הוא כמו שפירשנו כפי פירוש מהריט"ץ ומוהר"י עייאש ז"ל, שטעות הרואים שאינם יודעים מה יש טעם בין שכיר לקבלן, זה אסור וזה מותר. ועוד מה שסיים הרב זרע אמת לפי מסקנתו להתיר הנדון שלו משום ספק ספיקא, ספק אם הלכה כהרמב"ם וכפירוש מהריט"ץ בו, זה פשוט דהלכה כהרמב"ם כמש"ל הרב השיירי ז"ל, שמרן ז"ל כמותו והביא כל דבריו בזה הסימן. והספק השני שאמר הרב ז"ל, שאפילו אם תמצי לומר הלכה כהרמב"ם, שמא קי"ל כמאן דאמר דמידי דאורחיה בקבלנות מותר. עכ"ד. לדבר הזה יסלח, היכן מצינו זה המ"ד דמידי דאורחיה בקבלנות בבית ישראל בפרהסיא מותר. ועיין להרב מטה יהודה למוהר"י עייאש בזה ונרוה צמאוננו. היא העולה ויצא לנו מזה לפע"ד, דלסברת כל הפוסקים, אלה העוברים ומנסרים העצים והלוחות בשבת ע"י גוים בפרהסיא בבית ישראל, ומלאכה זאת פעמים נעשית בשכירי יום ופעמים נעשית בקבלנות, הרי אלו מחללי שבתות, ואפילו לסברת הרב זרע אמת ז"ל, שהרי הנדון שלו הוא דבר ידוע שנעשה דרכו בקבלנות, אבל נסירת העצים שעושים אלו פעמים בשכיר ופעמים בקבלנות, ופוק חזי מה שכתב זרע אמת בח"ג לשואלו המ"ץ בעוב"י טראיסטי שזכרנו למעלה, דצווח ככרוכיא ופסק שכן לא יעשה, ומה נענה אנן בדידן. והשם הטוב יכפר בעד אכי"ר. ע"ה אברהם .בלעיש סילי"ט שם (ג) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וכו'. תניא במכילתא , "כל מלאכה לא יעשה בהם" ]בא פרשה ט'[]שמות י"ב, , שלא יעשה הגוי מלאכתך. וכתב עלה ט"ז[]סמ"ג לאוין ע"ה דף כ"ד , דמשמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו ע"ד[בין בשבת בין ביו"ט, אבל אם מסר לו כו', אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא, שאם היתה מן התורה לא היו חז"ל מתירין אף בביתו של גוי ואף חסרה מעשה, ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה. ע"כ. וביאור דבריו נראה לפק"ד, עמ"ש התוספות בכתובות הביאו )דף ס' ]ע"א ד"ה ממעכן[(מרן ב"י לקמן סימן של"ו , דהא דאמר רב כל ]ס"ט[]שבת סד:[מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, היינו דוקא באיסור מלאכה דאורייתא, כגון שוטחן בחמה, שאם יראו יסברו שכבסן בשבת, אבל באיסור דרבנן לא גזרו לאסור גם בחדרי חדרים. יע"ש. וכן כתב הרא"ש פרק חבית ]שבת . יע"ש. פכ"ב סימן ט'[ועל פי זה מבוארים דברי הסמ"ג במה שכתב שאם היתה מן התורה לא היו חז"ל מתירין אף בביתו של גוי משום דהוי בצנעא, דכיון דהוי איסורו מן התורה ואסרו בקיבולת מפני מראית העין, אף בצנעא היה להם לאסור, כרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים כו'. אך אם הוא דרבנן ניחא, דבדרבנן לא גזרו משום מראית העין אפילו בצנעא, וכמו שכתבו התוספות והרא"ש ז"ל כאמור. ומה שכתב ואף חסרה המעשה, נראה דט"ס נפל בספרי מרן ב"י, וצ"ל ואף מסרה מערב שבת, וכן כתוב בהדיא בספרי הסמ"ג. יע"ש. ובתשובות ספר דת ודין נתקשה )סימן ו'(בדברי הסמ"ג אלו, ובמה שכתב ואף חסרה המעשה, כתב שהכוונה דחסר מן הכתוב המעשה שהוא ישראל המשכירו. יע"ש. ולפק"ד כוונת דברי הסמ"ג כמו שכתבתי. ודוק. וגם בספר יראים עמוד זמנים מצוה ]קי"ג[)קי"ב(]השלם סימן ד"ש[כתב כדברי הסמ"ג שאסור מן התורה להניח לגוי לעשות מלאכת ישראל, הובאו דבריו בספר מים רבים . )או"ח סימן י"ז(ושם ראיתי הביא משם הרב מנחת כהן שתמה על ]שער א' פ"א[דבריו מארבעה מקומות, ואמנם המחבר שם הראה להם פנים. יע"ש. ולדידי לא יכולתי ליישב לפי פסק זו מה שאמרו פרק מפנין , כל שאין בו משום סכנה אומר לגוי )דף קכ"ט ע"א(ועושה, והיא הלכה רווחת, פסקוה הראשונים נוחי נפש. ואי הוי איסור תורה היכי שרינן ליה, מאחר דקי"ל דכל איסורין שבתורה לא הותרו אלא לחולה שיש בו סכנה כנודע. והדבר . ומ"מ הרמב"ם צא"ת ]צריך אצלי תלמוד[)פ"ו מהלכות שבת ]ה"א[()א"ה מ"א , ע"פ דברי רבנו הסמ"ג ז"ל דהשבות ]משה אלגאבה[הוי מן התורה, כתוב אצלי בחידושים על רבנו הסמ"ג, הלא כה דברי לשון הדיוט: עפ"י זה מתורץ מה שהקשה המשנה למלך , שהקשה הרב בדברי רבנו )פי"ג מהלכות שכירות ]ה"ג[(]לאוין , דלדידיה דלא איפשיטא אמאי אסור, הא הוי קפ"ד דף ס"ב ע"ב[ליה ספיקא דרבנן ולקולא, דעיקר שבות דרבנן היא. והצ"ע. ועפ"י דברי רבנו לק"מ, דאעיקרא שבות הוי מן התורה. וראיתי להרב נחפה בכסף שתירץ, דספיקא דרבנן לקולא )חיו"ד סימן ד'(בדיעבד הוי. ובהכי ניחא מה שיש להקשות על הראב"ד בהשגות על מה שכתב הרא"ש ]הלכות כלאים פ"א ה"ג[]בבא מציעא פ"ז סימן בבעיא דחסימה בשם הראב"ד, ולא צריכינן למימר דתרי ו'[הראב"ד נינהו כמו שכתב הרב בני יעקב . ע"כ. ]דף רל"ב ע"ב[ולפעד"ן אילו היה רואה הרב נחפה בכסף לשון הרמב"ם )פ"א , דמטיל מום בקדשים אינו מהלכות איסורי מזבח ]ה"ז[(לוקה אבל עובר בלא תעשה בזמן הזה, והראב"ד הודה להרמב"ם מדשתוקי משתק, וא"כ הרא"ש בבעיא דחסימא דאייתי דברי הראב"ד, כתב בשם הראב"ד ז"ל דמטיל מום בקדשים הוי איסורו מדרבנן, ואם נרצה לומר דהוי הראב"ד שבהשגות, הוו דבריו סתרי אהדדי. אלא ודאי לשון הראב"ד דאייתי הרא"ש צ"ל דאינו הראב"ד בעל ההשגות. וברור. ועיין להרב זרע אברהם . ושוב ראיתי שיש מתרצים )בח"ב דף י"ג ]ע"ד[(בעד רבנו המחבר כן, הלא בספרתם(. שם (ד) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וכו'. מרן בב"י בסוף סימן זה הביא דברי סמ"ג שכתב, )לאוין ע"ה ]דף כ"ד ע"ד[(תניא במכילתא , "כל מלאכה לא יעשה בהם" ]בא פרשה ט'[]שמות וכו', ולא יעשה הגוי מלאכתך. משמע מכאן שאסור י"ב, ט"ז[לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא וכו', ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה. עכ"ל. וראתה עיני להרב מר וקציעה שכתב וז"ל: מלאכת )בסימן רמ"ג(ישראל ע"י גוי, נ"ל עיקר שאסורה דבר תורה וכו', והא דקשיא ליה להרמב"ן בפירושו על התורה ולחזקוני , א"כ ]שם[איסור אמירה לגוי במלאכת שבת אינו שבות אלא דבר תורה הוא, יראה לי שלא ירדו לעומק הענין במחילת כבודם, שלא אמרו חז"ל אמירה לגוי שבות אלא או בדבר שאינו ]שבת קנ.[מלאכה וכו', א"נ אמירה במלאכה גמורה להנאתו של גוי עצמו בלבד, כגון לומר לו בשל בשר זה לאכילתך וכו', אבל בשל לצרכי אסור לומר דבר תורה, ששלוחו של אדם כמותו, אע"ג דגוי לאו בר שליחות הוא, היינו לקולא ולקיים מצוה על ידו דוקא הוא דאינו בתורת שליחות, אבל לחומרא ולדבר עבירה ודאי הוי שליח, כדאמרינן פ"ק דמציעא , היכא )דף יו"ד ע"ב(דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה לענין איסורא וכו'. עכ"ל. משתו יגורו אלים, שלא ירד לעומק הענין, ומרתע כולי גופאי בראותי להרב הנזכר בסדר דיבורו על הראשונים. וראיתי בתשובה כתב יד להרב הגדול מהר"י קורקוס זלה"ה אשר מרן מביאו בכסף משנה כידוע, שהתמרמר על שחכם אחד השיג על הרב המגיד וכותב עליו אשתמיטיתיה, והוכיחו שאין לו לדבר על הראשונים כן והאריך בזה. וק"ו לחכמי דורנו לדבר על הרמב"ן זצ"ל ודכוותיה, כי ודאי אם הראשונים כמלאכים וכו' ]דמאי פ"א ה"ג[כמו שאמרו בירושלמי ., ואנן מה נענה, ודי בזה ותו מה העומק הזה אשר כל מתחיל העיון מצי למימר הכי. והאמת הוא דגבהו דרכי הרמב"ן ודעתו הרחבה והעמוקה דכוליה תלמודא כמאן דמנח בכיסתיה דמי, ולו ז"ל היה פשוט משרשי ועמקי הש"ס דשבות אמרו אף על מלאכת ישראל. ופוק חזי לרבנו אליעזר ממיץ בספר יראים ריש סימן קי"ג ]השלם סימן , דהביא המכילתא הלזו ואוקמה במלאכת ישראל, ומה ד"ש[שאמרו אמירה לגוי שבות, בשאינה מלאכת ישראל, והיינו בתחילת דיבר הרב מר וקציעה. והגם דרבנו ירד לעומק הזה, לא החליט הדבר, וכתב על זה, אי נמי יש לומר קרא דמייתינן הכא אסמכתא בעלמא. ע"ש. ומכאן תראה דהא מילתא לאוקמיה שבות דוקא בשאינה מלאכת ישראל אינה מרווחת, דאחר שירד לחילוק זה קאמר דיש לומר דקרא אסמכתא בעלמא. גם רבנו ישעיה הראשון בתשובה כ"י הבאתיה ]שו"ת הרי"ד סימן מ"ה[בספרי הקטן ברכי יוסף סימן רמ"ג, כת ב דבמכילתא רבי יונתן פליג וקי"ל כרבי יונתן. ע"ש. והרב דת ודין בשו"ת לא )סימן ו'(זכר דברי הרמב"ן. ע"ש. ותו יש לעמוד בדברי הרב מר וקציעה, דפתח דדרשת המכילתא היא מדאורייתא, ושוב סיים דהוי מטעם שליחות דלחומרא איתיה בגוי. והרי הא דשליחות לגוי לחומרא הוי מדרבנן לא מדאורייתא, ור"ת וסיעתו סברי דאין ]בבא מציעא עא: תוד"ה כגון[שליחות לגוי אפילו לחומרא, כמבואר בטור וב"י סימן ]יו"ד[קס"ט , וכדברי הרב המגיד . ע"ש. והדר ]ס"ו[)פ"ה דמלוה דין ד'(מייתי ההיא דפ"ק דמציעא דלאו בר חיובא. והרב ש"ך בחו"מ סימן קפ"ב האריך, והעלה דלא קי"ל כהך שינויא. ויש ]סק"א[לעמוד בענינים אלו ואין כאן מקומם. ומ"מ יראה המעיין דדברי הרב הנזכר קשים לשמוע, ודוק היטב בכל לשונו. ולפום ריהטא מבעיית מציעא חסום פרתי וכו', משמע דאיסור שבות )דף צ' ע"א(חמיר לן מהא דיש שליחות לגוי לחומרא, ומשום הכי איבעיא להו אי איכא שבות, ויש לצדד ולהעיר בזה, ומה גם לכמה מן הראשונים דנקטי בהאי בעיא לקולא. ודוק היטב כי קצרתי. ועיין מה שכתב הר"ן, הביאו במקובצת למציעא שם . ]ד"ה מהו שיאמר[ואחר זמן זיכני ה' וראיתי שמה שנתעוררתי מבעיית חסום פרתי הנזכרת, העיר על זה הגאון מה"ר יהושע מקראקא בשו"ת פני יהושע וצידד כמה צדדים, ושם כתב לצדד )יו"ד סוף סימן ג'(דההיא דשליח בר חיובא לא נאמר בגוי דליתיה בשליחות, וזה היפך ממה שכתב מור"ם בדרכי משה . )יו"ד סימן קס"ט ]אות ג'[(אמנם דברי טעם הם, דאפילו למ"ד דתלי בבר חיובא, שאני גוי. ולעיקר קושייתו והוא מה שנתעוררנו לעיל, דמאי איבעיא ליה כיון דיש שליחות לגוי לחומרא, כבר רמזתי לעיל לצדד דאיסור שבות חמיר ממאי דקי"ל דיש שליחות לגוי לחומרא וכו', כמו שכתבתי לעיל. שם (ה) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וכו'. בסימן ש"ז )דין מבואר דאמירה לגוי שבות אפילו בדרבנן איתיה, ה'(אלא דאיכא פלוגתא אי אסרינן לגמרי דדוקא גבי מילה התירו, או יש להתיר גבי מצוה או קצת חולי או צורך גדול. והדבר ברור דכי איבעיא לן גבי חסימה במציעא כמו שכתבתי )דף צ' ע"א(]סק"ד[משום דהוי לאו, וקאמר בש"ס לצד זה דדוקא גבי לעיל שבת דאיסור סקילה, הכוונה דבעיקר שבת איכא סקילה, ומשום הכי אסרו אמירה לגוי אפילו בדרבנן, כיון דבשבת איכא סקילה אסרוהו בכל מילי דשבת אף באיסור דרבנן, לא כן חסימה וכיוצא דעיקרה לאו. וזה פשוט. והדבר קשה על הרב ארעא במהדורא בתרא , דרבנן ]מערכת האל"ף[)אות י"ט ]ד"ה אמירה[(שהקשה על התוספות בגיטין שכתבו דיש )דף ח' ע"ב ]ד"ה אע"ג[(אמירה לגוי אף בכרמלית, מהך בעיא דחסימה דגם באיסור לאו נסתפקו ויש פוסקין לקולא. ושוב הקשה מסוגיית שבת )דף ק"ן דמוכח דאף באיסור דרבנן אסרו אמירה לגוי, וצ"ע על מאן ע"א(דאמר דאפילו בלאו ליכא שבות. והשיג על הרב פר"ח דלא ראה סוגיא במה שכתב סימן תס"ח. ע"ש. ולי ההדיוט לא קשיא מידי, דודאי בשבת אף באיסור דרבנן איכא אמירה לגוי שבות, והני דאייתי בשבת נינהו, ולא קשיא על הרב פר"ח. וזה מבואר. וכבר ראיתי לעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה בספר נחפה בכסף ביו"ד סימן ד' דמסיק כהרב פר"ח, )דף ל' ודף ל"א(דבאיסור דרבנן דשאר איסורים ליכא אמירה לגוי שבות, וביאר דברי התוספות בר"ה דהיה נראה )דף כ"ד ]ע"ב ד"ה שאני[(מדבריהם איפכא. ע"ש באורך. שם (ו) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וכו'. כתב בב"י בשם הסמ"ג , דהא דתניא במכילתא ]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[]בא "כל מלאכה לא יעשה" וכו', לא יעשה ]שמות י"ב, ט"ז[פרשה ט'[הגוי מלאכתך, משמע מכאן דאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא, ולשון לא יעשה מוכח קצת שהיא דרשא גמורה. ע"ש. וכן כתב ספר יראים ריש סימן קי"ג , דאמירה לגוי שבות כשאינה מלאכת ]השלם סימן ד"ש[ישראל, אבל במלאכת ישראל אסור מן התורה, וכן נראה דעת רש"י בחומש , והרא"ם הוכיח כן דלאו אסמכתא היא, ]שם[ואפשר דרבי יונתן ורבי יאשיה לא פליגי אלא במלאכה שאינה של ישראל, אבל במלאכה של ישראל לכולי עלמא אסור מן התורה, ורבי יונתן מוקי לקרא בהכי. והשתא ניחא, דלא נקט רש"י דרשא דרב י יאשיה דלא כהלכתא, אלא מיירי במלאכת ישראל. ונראה דזה הזקיקו לפרש במציעא מהו )דף צ' ע"א(שיאמר אדם לחברו חסום פרתי ודוש בה, דמיירי בדישה של גוי, דאי בדישה של ישראל הוי ליה מלאכת ישראל דאסור מן התורה, והיכי קאמר כי אמר אמירה לגוי שבות וכו'. וע"ש במהרש"א. מיהו קשה, דא"כ היכי שרינן ]סימן שכ"ח סי"ז, סימן אמירה לגוי לצורך חולה שאין בו סכנה ויולדת אחר ש"ל ס"ד[שבעה כי אמרה צריכה אני. ועיין מה שכתבתי סימן ש"ו ]סק"ד[וסימן תקכ"ו , דכמה רבוותא סבירא להו דשבות שיש בו ]סק"ב[מעשה על ידי ישראל חמור מאמירה לגוי דמלאכה גמורה, ומוכח אפילו הגוי עושה מלאכה לצורך ישראל הוי שבות דעלמא. ועיין הרא"ה בבדק הבית )דף פ"ט( ]בית ג' שער ז' דף צ"ג ע"ב[. וכן קשה מדאמרינן ריש פרק מי שהחשיך , אם ]שבת קנג:[יש עמו נכרי נותן לנכרי, ולא יניח על חמורו משום דמצווה על שביתתו, דמניחו לאחר עקירה ונוטלו כשהיא עומדת, אלא כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתתו, יתן לגוי ולא יניח על החמור. ע"ש. ואם איתא הוי ליה להניח על החמור דלא עבד עקירה והנחה, ולא יתן לגוי דאיכא איסור תורה במלאכת ישראל. וכן פירשו התוספות במציעא , חסום פרתי ודוש בה ]צ. ד"ה חסום[בתבואתי דמרויח, וכן דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן בשיטה מקובצת שם, אלמא סבירא להו דאף במלאכה של ישראל ליכא אלא שבות מדרבנן. ע"ש. וראיתי להרב פני יהושע שהקשה אמאי קי"ל )ביו"ד סימן ג'(דאמירה לגוי שבות , הא איסור דאורייתא הוא ]שבת קנ.[מדין שליחות, דקי"ל כרבינא דאי שליח לאו בר ]בבא מציעא י:[חיובא המשלח חייב. וכי תימא דגוי שאני דלאו בר שליחות הוא דאין שליחות לגוי, מ"מ למ"ד יש שליחות לגוי לחומרא פשיטא דאסור מדרבנן, ומאי בעי נמי גבי חסימה. ע"ש. והרב מחזיק ]סק"ד[כתב, דאיסור שבות דאמירה לגוי חמור מהא ברכה נר"ו דיש שליחות לגוי, ולכך בעי אי איכא שבות וכו'. ע"ש. ועדיין קשה דא"כ מאי מייתי מדתנן נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר, הא איסורא איכא וכו', אימא דאיסורא איכא מדין שליחות לגוי לחומרא ולא משום איסור שבות דאמירה לגוי. וליכא למימר נמי דהך בעיא לרב סמא דבגוי נמי שייך אין שליח לדבר עבירה דאי בעי לא עביד, עיין מה שכתב המשנה למלך בפ"ה דמלוה , דאף לרב סמא לא שייך אין שליח לדבר עבירה ]הי"ד[בגוי. ובשיטה מקובצת כתב בשם ]בבא מציעא שם ד"ה להך לישנא[תלמידי הרב רבנו פרץ, וא"ת הא טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב וכו', וי"ל דשייך האי טעמא משום דעובר אלפני עור, ורבינא סבירא ליה דבעינן שיהא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה. ע"ש. וא"כ בגוי דאינו עובר אלפני עור לא שייך אין שליח לדבר עבירה לכולי עלמא. מיהו בשבת אסרו אפילו לומר לגוי לעשות מלאכה למחר בחול, דלא שייך לאסור מדין שליחות, ועיין מה שכתבתי סימן ש"ז . ]סק"י[שם (ז) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וכו'. והנה )בתוספתא(]במכילתא[שהביא הב"י, "כל מלאכה לא ]בא פרשה ט'[יעשה" , לא אתה ולא חברך ולא גוי. ובסמ"ג ]שמות י"ב, ט"ז[שהיא דרשא מדאורייתא, אלא שפקפק ]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[מסיפא דשרי בבית גוי. וחזותא מוכח במסקנתו דלא חש לדקדוק זה, כיון דיש להסביר דרחמנא קפיד בזלזול שבת דוקא. וגם סניף דבמועד קטן שרי חוץ לתחום, הא כל שאסרו מפני מראית ]יב.[עין אף בצנעה אסור, צ"ל הכא שאני דעיקר קפידא רק בזלזול. ועוד תמוה חברך פשיטא, ונראה דקא סלקא דעתיה כיון דהפועל אינו צריך רק לשכר הוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה אצלו, קמ"ל דאזלינן בתר בעליו. ומסתברא בשעת הבציר כשמונע לבצור עם כרמי גוים הסמוכים הכל להפסד, שרי להעמיד שומר גוי בקצץ שהוא מפורסם הפסדו, דלא ניחא לישראל היום, וכן נהגו, וכדלקמן סוף סימן תקל"ז בחוה"מ שרי בזה גם לישראל. שם (ח) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וכו'. טרם נבוא לבאר דינים אלו נקדים דברי הסמ"ג ]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[שכתב, דנכרי העושה במלאכת ישראל אסור מן התורה, דתניא במכילתא "לא יעשה" שלא יעשו ]בא פרשה ט'[]שמות י"ב, ט"ז[]סק"ה[שבספר יראים אחרים בשבילך. וכבר כתבתי ]סימן ד"ש[מבואר כוונתו דדוקא במלאכת ישראל, דהיינו בשדה ומרחץ שהוא של ישראל והעכו"ם עובד בו לצורך ובשליחות הישראל. והרבה פוסקים חולקים על זה, ודעתם שגם באופן זה אינו אסור רק מדברי סופרים. ונראה דבמסכת דעבודה זרה )דף כ"א ע"ב(קאמר, לא ישכור אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי עושה בו מלאכה בחול המועד, אבל לנכרי מאי שרי, הא קעביד בה מלאכה בשבת ויום טוב. והנה כבר כתבתי בחיבורי לטור אה"ע בשם הרבה פוסקים שכתבו דהא ]סימן ה' פירוש הארוך סק"ה[דאמרינן אמירה לנכרי אינו רק שבות, והא בלאו הכי אסור מדינא משום שליחות, כמו בכל הדברים דהיכי דשליח לאו בר חיובא מתחייב שולחו , היינו משום דקי"ל אין ]בבא מציעא י:[שליחות לעכו"ם.)ושם הבאתי דברי הראב"ן ]דף ר"ד ע"ב ד"ה , דאף דהש"ס קאמר במסכת בבא מציעא וראובן שלוה מעות[]עא:[דלחומרא יש שליחות לעכו"ם, היינו דוקא באיסור רבית, שלא יהא כל אחד תולה מעותיו בנכרי, ובשאר דברים אף לחומרא לא אמרינן יש שליחות לנכרי. עיין שם היטב(. ואמנם בכותי דיש שליחות, א"כ אף בלי איסור שבות אסור לעשות מלאכת ישראל על ידו משום שליחות, וא"כ מה הקשה, דילמא דוקא בכותי חיישינן לשמא יאמרו שלוחו הוא, כיון דאם האמת כן אסור מטעם שליחות דהוא כעין דאורייתא, אבל בנכרי דאינו רק שבות דרבנן לא חיישינן למראית עין דאיסור שבות. וצריך לומר דבכותי כיון דהוא בר חיובא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה, ובלאו הכי לא שייך שליחות. אמנם לפי דעת קצת פוסקים דסבירא להו דגם במומר לא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה, כיון דעיקר הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים , ויוכל לומר שלא עלה על לבו שישמע ]קידושין מב:[לדבריו, אבל מי שבלאו הכי כבר הוא מוחזק לעשות דבר עבירה זו, לא שייך בזה דברי הרב וכו' ומחייב שולחו, א"כ כ"ש בכותי בדבר שאינו מאמין כלל ובודאי יעשה זאת דמחויב שולחו, וא"כ בכותי שייך חשש כעין דאורייתא, ולכך חששו למראית עין, אבל בנכרי דאין שליחות לנכרי לא חיישינן למראית עין דאיסור שבות. ומזה ראיה לדעת הסמ"ג דמלאכת שדה של ישראל כשנעשה גוי שליח לעבוד עבודתו, אסור מן התורה או עכ"פ כעין דאורייתא. והנה בש"ס שם אהך דאמר ר' שמעון בן אלעזר שלא ישכור שדה לכותי משום שנקראת על שמו וכותי עושה מלאכה בחול המועד, ואקשינן עלה ותיפוק ליה משום "לפני עור לא תתן מכשול" , ומשני חדא ועוד קאמר, חדא משום ]ויקרא י"ט, י"ד[לפני עור, ומשום דנקראת על שמו. והנה זה לי ימים הקשיתי בזה קושיא אחת וגדולה היא אלי, מהא דפסקינן בש"ע אבן העזר דאסור ליתן בהמה לנכרי כדי לסרס אותה, )סימן ה' ]סי"ד[(משום דבני נח מצווין על הסירוס, והנותן בהמתו להם לסרסה עובר על לפני עור. וכתב ]בהגה שם[ דמותר ליתנה לנכרי )בה"ג(שאינו מסרס בעצמו, כגון שהוא אדון שאינו עובד בעצמו רק נותן לעבדיו לסרס, דכיון דאינו עושה בעצמו הוי כמו לפני דלפני, דקי"ל בש"ס דעבודה זרה דליכא איסורא, וא"כ מה ]יד.[הקשה הש"ס כאן ותיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול, הא נפקא מינה אם רצונו להשכיר לכותי שהוא אדון ואינו עובד בעצמו מלאכת שדהו רק ע"י עבדיו, דבזה ליכא חשש לפני עור, וחשש זה שנקראת על שמו שייך בזה. ואמנם הדבר נכון דבאמת מקור דברי הגהת רמ"א הוא מדברי תרומת הדשן בתשובה שכתב כן, והקשה ]סימן רצ"ט[בעצמו דהרי קעבר הישראל על לפני עור, דהנכרי אומר לנכרי אחר שיסרס הבהמה וזה אסור מטעם שליחות, וא"כ הנכרי הראשון קעביד איסורא והישראל עובר על לפני עור, ותירץ דאין שליחות לעכו"ם, א"כ אינו עובר על זה מחמת השליחות רק על מה שמסרס וזה חשוב לפני דלפני. והיינו בנכרי, אבל בכותי שייך שליחות, א"כ הכותי הראשון קעביד איסורא, והישראל שמשכיר לו שדהו עובר על לפני עור, ושפיר דייק הש"ס ותיפוק למה נקט דכותי עושה מלאכה בחול המועד, דכותי ע"י נכרי קעביד אף בשבת ויו"ט, דבאיסור שבות דרבנן בודאי לא משגחי, אלא ודאי דעושה ע"י כותי כמותו דלא קעביד בשבת רק בחול המועד, וא"כ אין זה לפני דלפני, דכותי הראשון קעביד איסורא משום שליחות. ואמנם לפי מה שכתב התרומת הדשן עוד טעם אחר, דלא עבר הישראל על לפני עור מחמת שליחות משום דאין שליח לדבר עבירה, ודלא כדעת הפוסקים שהבאתי לעיל דבמוחזק לעשות עבירה זו לא שייך אין שליח לדבר עבירה. א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהוי לפני דלפני באומר לכותי אחר לעשות, ומה הקשה ]הש"ס[ בפשיטות ותיפוק ליה משום )הש"ת(לפני עור. וצריך לומר כיון דאמירה לנכרי אסור משום שבות, עכ"פ אף אי לא שייך שליחות, א"כ קעביד הכותי איסור בשעה שמצוה לחברו לעשות מלאכת השדה מצד איסור אמירה לאחר, וממילא עובר הישראל על לפני עור. ובזה ישבתי על נכון דברי שהוכיח מהא דהקשה הש"ס רבנו תם ]תוס' שם כב. ד"ה תיפוק ליה[בפשיטות ותיפוק ליה משום לפני עור, והא מלאכת חול המועד אינו רק דרבנן, משמע דאף באיסור דרבנן שייך לפני עור. והתוספות דחו דבריו, דמלאכת חול המועד באמת דאורייתא או כעין דאורייתא, ומנא לן דשייך לפני עור בגוף איסור דרבנן. ולפי מה שכתבתי שפיר דייק, מדלא מוקי הש"ס היכא דהכותי אינו עובד בעצמו דחשוב לפני דלפני, ואי דמ"מ עובר הכותי הראשון על איסור שבות דרבנן וממילא עובר הישראל על לפני עור, הרי כיון דהכותי הראשון לא קעביד רק איסור דרבנן, והא בדרבנן לא שייך לפני עור, אלא ודאי דאף בדרבנן שייך לפני עור. ואמנם עדיין קשה מנא ליה להש"ס להקשות, דילמא בשבות דרבנן דקיל טובא דהוי שבות דלית ביה מעשה באמת לא אמרינן לפני עור. ואמנם לדעת הסמ"ג שפיר דייק, כיון דבגוף מלאכת הכותי קעביד מלאכה, א"כ אף אי שכירות קניא והוי של הכותי, ואי שכירות לא קניא הוי של ישראל הראשון, עושה מלאכה בשדה ישראל, פשיטא דשייך לפני עור. ודו"ק היטב. ובזה אמרתי בחידושי דבר נחמד ליישב מה דקשה שם בהא דקאמר הש"ס אהך דרשב"ג דלא ישכור מרחץ לנכרי מפני שנקראת על שמו, אבל לכותי מה שרי, הא כותי עביד מלאכה בחולו של מועד)משום דדעת הש"ס היה דחול המועד אסור אפילו לרחוץ במרחץ כמו בשבת ויו"ט(, ומשני דמרחץ מותר בחוה"מ אף לדידן, שאינו מלאכת אומן. ולכאורה מהיכן דייק הש"ס דלכותי שרי, דילמא לכך לא נקט כותי משום דלכותי בלאו הכי אסור משום "לפני עור לא תתן מכשול", אף בלי טעם דנקראת על שמו, וכמו דמסיק הש"ס באמת חדא ועוד קאמר, חדא משום לפני עור ועוד משום שנקראת על שמו, ולכך נקט נכרי דאף דלא שייך ביה לפני עור אסור משום שנקראת על שמו. ועפ"ז מ"ש באמת דאף בכותי יש נפקא מינה היכי דשייך נקראת על שמו ולא שייך לפני עור, באופן שאין הכותי עושה בעצמו הביא בשם מהרימ"ט דבדרבנן יש שליח []פ"ב ה"ב ]ח"א סימן קט"ז[לדבר עבירה, ומלאכת חוה"מ אינו רק מדרבנן, וא"כ שייך )לא(בה ענין שליחות ולא הוי לפני דלפני, ושפיר הקשה הש"ס. והנה באמת דעת הרי"ף דמלאכת חוה"מ דאורייתא כיון ]מועד קטן א.[דנלמד ממדרש הפסוקים, אך שהפוסקים דקדקו דאינו רק מדרבנן מדמחלק בין מלאכת אומן ובין מלאכת הדיוט, והיינו לפי המסקנא דמלאכת מרחץ מותר בחוה"מ. אבל דעת המקשה דאף מרחץ אסור בחוה"מ, א"כ לא חלקו בין מלאכת חוה"מ לשבת ויו"ט ושייך לומר אין שליח לדבר עבירה בחוה"מ כמו ביו"ט עצמו, וא"כ הוי לפני דלפני. והדבר נחמד ונעים, והארכתי בזה הרבה, אלא שכבר יצאתי הרבה מן הדבר הנוגע להלכה ולביאור לשון הטוש"ע אשר חיבורי זה נתיסד עליו. עתה נבוא לבאר דין התנה עם העכו"ם לשבות מן מלאכתו ביום השבת, ולכאורה הדבר מבואר בש"ס אהך דר' שמעון בן אלעזר דאמר לא ישכור אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה בו מלאכה בחוה"מ, הא לנכרי שרי, נכרי נמי עושה מלאכה בש בת, ומשני נכרי אמרינן ליה וציית. מבואר להדיא דאם התנה עם הנכרי שישבות ביום השבת ליכא איסורא כלל. ואין לומר דר' שמעון בן אלעזר הוא דאית ליה כן, אבל רשב"ג דאינו מחלק סבירא ליה דאף דאם מבטיח שלא יעשה בשבת אסור, מנא לן לעשות פלוגתא, ודילמא רשב"ג איירי בלא התנה עם העכו"ם שלא יעשה בשבת, ועל כן פשיטא דאם העכו"ם הבטיח שלא יעשה מלאכה ביום השבת אין איסור. ואמנם לקמן סימן רמ"ו בהגה"ה מבואר לענין הך מילתא ]ס"ג[דקי"ל דאין להשכיר בהמה לנכרי משום דאדם מצווה על שביתת בהמתו, ואף אם התנה עם העכו"ם שתנוח בשבת לא מהני דאין העכו"ם נאמן על כך. וקשה דבש"ס מבואר דנאמן העכו"ם ומותר להשכיר לו. אמנם הדבר פשוט, דבשלמא במשכיר שדהו לנכרי דאין בזה רק חשש מראית עין, על כן נאמן הנכרי דאין כאן רק איסור דרבנן, אבל בשביתת בהמתו דאסור מן התורה אין סומכין על אמירת העכו"ם דאינו נאמן. ומעתה בקבלנות דמותר מדינא, פשיטא דמהני אם מתנה עם העכו"ם שלא יעשה מלאכה דעכו"ם נאמן. אבל אם העכו"ם הוא שכיר יום ועוסק במלאכת בנין של בית ישראל, בזה כיון דמלאכת ישראל נעשה על ידו, כיון דלשיטת הסמ"ג אסור מן התורה או עכ"פ כעין דאורייתא, אפשר דאין העכו"ם נאמן. ואמנם אחר העיון זה אינו, דבאמת כשהתנה עם העכו"ם שלא יעשה מלאכה בשבת, אף אם העכו"ם לא יציית ויעשה מלאכה, אין זה מיקרי מלאכת ישראל כיון דאינו עושה בשליחות ישראל, וא"כ הדר אין כאן רק מראית עין ואיסור דרבנן אף לשיטת הסמ"ג, וא"כ הדר מהימן העכו"ם לומר שלא יעשה מלאכה. וכיון שהעכו"ם נאמן, א"כ הישראל לא קעביד איסור במה שמסר לו, ועל כן מותר בדיעבד דלא שייך בזה קנס כיון דליכא איסורא. ומה שהקשה המג"א מהך ]סקי"ב[דמר זוטרא דלא רצה לכנוס לתוכו, וסתמא דמילתא ]מועד קטן יב.[התנה עמו שלא יעשה מלאכה, במחילת כבודו לא ידעתי כוונתו, דללישנא קמא שם דהדבר היה מקבלי קבולת חוץ לתחום דשרי מדינא, אלא דמכל מקום אדם חשוב שאני, א"כ למה הוצרך להתנות עם הנכרי, כיון דגם אם הנכרי עושה מלאכה מותר חוץ לתחום, ולישנא בתרא דהיה מסייע בתבן למלאכה ולא ביום השבת, אף דהתנה שלא לעשות מלאכה, מ"מ איסור כעין דאורייתא הוא, וממה נפשך אין ראיה לסתור דברי הפוסקים המתירין. והנה לקמן סימן תקמ"ג הביא רמ"א בהגה, שאם התנה ]ס"ג[שלא יעשה הנכרי מלאכה ומצאו אח"כ שעשה אינו צריך למחות בידו, ודין זה מהמרדכי מועד קטן . ואני תמה ]סימן תתנ"ב[למה לא ימחה בידו כיון דיש חשש מראית עין, והרי חזינן בש"ס דכיון דכותי לא ציית לא מהני תנאי. ואפשר לומר דרק על תחילת הנתינה קפדינן, דהיכי דלא ציית יש איסור ליתן לידו, אבל כיון דנכרי ציית א"כ ניתן לידו בהיתר, לכך אינו צריך למחות בידו אח"כ. כצ"ל בדעתו. אבל לא ידעתי מאין לו דבר זה. וצ"ע לדינא, דאפשר דלא היקל רק בחוה"מ אבל לא בשבת ויו"ט. וכל מה שכתבתי בזה הם דברים ברורים לדינא. שם (ט) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וכו'. כתב ב"י ד"ה כתב הסמ"ג מצוות לא תעשה )סימן ע"ה ]דף כ"ד ע"ד[(בשם המכילתא , "כל מלאכה לא יעשה" ]בא פרשה ט'[]שמות י"ב, , לא תעשה אתה ולא חבירך, ולא יעשה עובד כוכבים ט"ז[מלאכתך. מכאן משמע שאסור להניח לעכו"ם לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא כו'. נ"ב: יש לומר פשט הכתוב היינו ע"י עכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ויש לו דין גר תושב, ואסור מן התורה לעשות מלאכת ישראל כידוע, דעובד כוכבים אסור לקיימו בא"י דכתיב "ולא ישבו בארצך" כו' , ואיך יזהיר הכתוב על איסור מלאכתו אחר ]שמות כ"ג, ל"ג[שקדם איסור חנייתו. ]ו[לגבי שבת הוזהר בפירוש "וינפש בן אמתך והגר" כו' , וביו"ט נכלל בלשון "לא יעשה" ]שמות כ"ג, י"ב[כו'. ומכאן יש ללמוד שביתת עבדים ביו"ט, ואולי גם בהמה. ועיין סימן ד"ש וסימן תכ"א בב"י מה שכתב שם. ועיין רמב"ן על התורה פרשת בא ופרשת אמור ]שמות י"ב, ט"ז[]ויקרא כ"ג, כ"ד[מה שכתב בדברים אלו, ופירש עכו"ם ממש, וכתב דאסמכתא היא, ועיין במכילתא. ועכ"פ גם לדברי הרמב"ן פרשת אמור יש שורש לשבות מה"ת. על כן אמרו חז"ל אל תהי שבות ]חגיגה טז:[קלה בעיניך כו'. ודוק כי מה שכתבתי נ"ל ברור. שם (י) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וכו'. כתב ב"י, כתב סמ"ג כו' תניא במכילתא כו'. נ"ב: עיין מה ]בא פרשה ט'[)סק"א(, ועיין מה שכתב שכתב הברכי יוסף בסימן רמ"ג )סק"ד(, ועיין מה שכתב על דבריו במחזיק ברכה סימן רמ"ד )סק"ב(. בערך השלחן כאן שם (יא) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וכו'. ,כתב ב"י לעשותה אף בביתו של גוי "ואף חסרה מעשה". נ"ב: ואפילו מסרה מערב שבת. כצ"ל. שם (יב) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וכו'. עיין בספר עט סופר , מה שכתב בשם )ח"ג דף ע"ד ]כלל ע"ו פרט ג'[(תשובת בית יצחק ליישב הסמ"ג )סימן ל"ב ]אות ד'[(]לאוין ע"ה דף דסובר דמלאכה ע"י עכו"ם דאורייתא. וכתב שם דב"י כ"ד ע"ד[הקשה עליו מאי טעמא מותר אם הוא בביתו של גוי. ועירוב דברים אני רואה, דלא הב"י הקשה כן על הסמ"ג, אלא הכל הוא מדברי סמ"ג עצמו כמבואר למעיין בב"י. שם (יג) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים וכו'. קציצה זו לאו דוקא כשפסק עמו בסכום ידוע שאינו מעלה ומוריד שכרו, אלא גם אם קצץ לו שכר שאין לו קצבה, שהתנה עמו כך וכך למאה מהמלאכה שעושה, ששכרו ישנו בעולה ויורד לפי פעולתו המעט הוא אם רב, גם זה מקרי קצץ ושרי. הרב מוהר"ש חיים ז"ל בספרו הבהיר שמן המשחה הנ"מ . )דף ח"י ע"א וב'(שם (יד) פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים וכו'. עיין בתשובת חתם סופר , בישראל שקצץ שכרו עם )סימן ס'(האומן שקורין מייסטער שהוא יעמיד פועלים ושכירי יו ם שלו, ולבסוף יעלה בחשבון כמה הוציא וקוצץ לו סך ריוח, ואין להישראל עסק עם הפועלים כלל רק עם האומן אשר קצץ עמו, לא מקרי שכיר יום, דהפועלים אדעתיה דהאומן אדוניהם עבדי ולא אדעתיה דישראל, ואינו אסור אלא משום מראית העין. ועובדא דשם שנשרפו קרוב למאתים בתים וימי הסתיו קרוב לבוא, והתיר לעת הצורך. ע"ש. וכן בתשובת לחמי תודה )סימן , בשכרו אומן אדריכל אינו יהודי בקבלנות, )ב'(]ג' דף נ"ט ע"א[(והאומן עושה ע"י שכירי יום איכא מראית העין שיאמרו שכירי יום דישראל נינהו. ובתשובת כתב סופר הביאו )סימן מ"א(להלחמי תודה וחלק עליו, כיון דאין לישראל עסק עם הפועלים לא חיישינן למראית העין . עוד כתב שם בעובדא דשם שהתנה עם האומן אדריכל שלא יעשה בשבת, אך לא כתב כן בהשטר קבלנות, והאומן משנה ועושה בשבת, ורצה לפייסו להאומן במעות ולא אבה האומן בשום אופן. ומסיק, הגם דבכל זאת צריך למחות כד לא ציית ליה, מ"מ כיון שרצה לפייסו בדמים כבר יצא ידי חובה, ומ"מ מהיות טוב שילך אל הערכאות לתבוע עלבונו כי לא קיים האומן התנאי, כדי לפרסם הדבר. עיין שם דחיה זו כתב הרב השואל שם, אבל הכתב סופר שם כתב לו שלא נראה לו סברא זו, אבל דחה .'נדפס לעיל אות ד .'נדפס לעיל אות ו שהאריך בביאור כל השיטות בזה. ועיין עוד בתשובת משכנות יעקב שדחה להפוסקים האוסרים בקבלנות. )סימן)צ"ג(]ק"ג[(שם (טו) פוסק אדם עם הגוי וכו' והגוי עושה לעצמו וכו'. :נ"ב כתב הרב מג"א ז"ל , פירוש דאין קפידא לישראל ]סק"א[בזה, דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר. יע"ש. ולפק"ד אף שישראל זה רצונו שיגמור אותה מלאכה יפה שעה אחת קודם, מותר כל שהוא בקבולת ובצנעה ולא פירש לו כוונתו שרוצה אותה יפה שעה כו', יען זה הגוי קבלנותיה עביד כמבואר בש"ס . ולפי זה פירוש עושה לעצמו ר"ל שהגוי עושה ]מועד קטן יב.[להשתכר בו ליהנות באותה מלאכה יפה שעה אחת קודם וליקח אחרת. יע"ש. ומיהו דוקא בקבלנות מותר, אבל בשכירות אפילו בביתו של גוי אסור כמו שיתבאר, וכן כתב הרב המגיד משם הרשב"א ז"ל בפ"ו מהלכות שבת . יע"ש. ]הי"ב[שם (טז) פוסק אדם עם הגוי וכו' והגוי עושה לעצמו וכו'. שאין ישראל נהנה ממלאכתו, דאם לא יעשהו היום יעשה למחר. אבל אם ישראל חפץ בכך אסור. תוספת שבת . ולא ]סק"ב[דמי לאריסות דמותר כשהעכו"ם ג"כ נהנה אף כשיש לישראל הנאה, שאני הכא דאין לנכרי חלק ברור, רק כדי שיהיה לו יום פטור בחול שהוא ריוח כל דהו,)פירוש, דאם לא יעשה עכו"ם המלאכה בשבת מ"מ יכול להשלים מלאכתו בחול(, לכך כשיש לישראל ריוח אסור. אבל כשיש לעכו"ם חלק ברור מותר כשישראל נהנה. ולפי זה היכא שהוא שוכר את העכו"ם בקבולת דמרחץ שיתן לו מכל היסק והיסק מותר. ודעת הפרי מגדים ]אשל , דכשישראל מרויח, אז לא מהני רק היכא אברהם סימן רמ"ג סק"ב[שהעכו"ם נוטל חלק בגוף.)ודעת הגאון בספרי הש"ע ]רבנו זלמן[שלו , דאף דחפץ הישראל בזה שעושה מלאכתו בשבת ]ס"א[מותר, ועד כאן לא קאמר הרשב"א דאסור, היינו היכא שיש לישראל ריוח שמתרבין נכסיו, אבל הנאה כל דהו מותר בקבלנות, כיון שעכו"ם עושה להשלים מלאכתו. ועיין מג"א ריש סימן רמ"ד, ויש לעיין מאי שנא מבסימן רמ"ג שכתב ]סק"ב[דלהכי אסור במרחץ, כיון שאין לעכו"ם הנאה דיצטרך ל שלם לו, משמע דאם יש לעכו"ם ריוח מותר אף היכא שיש לישראל ריוח, ואמאי כתב כאן בקבלנות דמותר כיון שאין לישראל הנאה. וצ"ע. ועיין בקונטרס אחרון מהגאון שתירץ על זה. ודוק(. ]סק"א[שם (יז) פוסק אדם עם הגוי וכו' והגוי עושה לעצמו וכו'. עיין באר היטב . ועיין בספר מנורה הטהורה )סק"א(]קני שכתב, דהוא הדין אם יש קפידא לישראל שצריך המנורה סק"א[לה תיכף אחר שבת שרי, כל כמה דאין העכו"ם יודע מזה עושה הכל אדעתיה דנפשיה, אז שרי להנות גם בשבת ממלאכה זו כשנשלמה לדעת המתירין בסימן רנ"ב . יעו"ש. ]ס"ד[שם (יח) במה דברים אמורים בצנעא. האי צינעא היינו דלא חזו ליה ישראל לאותו הגוי בעידנא דקא עביד מלאכת ישראל, אבל מאי דחזו ליה גוים דעיילי בבית הגוי בשבת לא חשיב פרהסיא. והגם דלמחר יתפרסם הדבר לישראל או אפילו היום אפומייהו דנכרים, לא הוי פרהסיא, דמסתמא אמרי אשר פיהם דבר שוא. ואי נמי קושטא אמרי, תלו דבהיתרא עבד או יחקרו וידעו דבהיתרא עבד, וקיבולת דחוץ לתחום יוכיח. הרב כמוהר"ד ז"ל בתשובה הנ"מ בספר שמן המשחה )דף טו"ב ע"ב(והסכים עמו הרב המחבר ז"ל שם . )דף כ' ע"א(גוי שהוא סרסור למכירת פוליסא מפ'לוריניס, אי שרי לישראל לצוות לגוי הסרסור הלז קודם השבת שיקנה לו בשבת סך מה מפ'לוריניס, שנוטל הגוי סרסרותו כך וכך למאה מהסכום שיקנה, מי נימא דאדעתא דנפשיה קא עביד משום הרווחה דידיה. ואיכא בהא איסור כתיבה בשבת, דהמנהג הוא שאחר שיגמרו לתת הפוליסא בשער שקצבו ביניהם נוטלים מיד הסרסור כת"י הנקרא ניט"ה, ולפעמים כותב בה שם הקונה, וגם המוכר כותב פוליסא ביום השבת על שם הישראל הקונה. ואם תמצי לומר דלצוות להדיא שיקנה בשבת אסור, מהו הדין אם מותר לומר לו סתם בערב שבת לקנות לו סך כך וכך פ'לוריניס. עיין להרב כמוהר"ד הלוי ז"ל שם, דהגם שנתן כמה טעמים להתיר, מ"מ לענין מעשה נטה דעתו להחמיר. והרב המחבר ז"ל בתשובה שאחריה החליט לאסור מכמה טעמי. ע"ש. שם (יט) במה דברים אמורים בצנעא שאין מכירים הכל וכו'. []כתב במג"א , ואע"ג וכו'. לא ידעתי איזה ]סק"ב[חילוק יש בין נעשה בצינעה ובחדרי חדרים, כיון שמ"מ קצת בני אדם יודעים ממנו, או שנעשה במחובר ובפרהסיא ומ"מ רק קצת בני אדם יודעים מיעוטי דמיעוטי. והעיקר נ"ל הא שכתב המחבר שאין מכירין הכל, והוא מדברי הרמב"ם )פ"ו מהלכות שבת , פירושו שכולם אינם מכירים, דהיינו שאין גם אחד ]הי"ג[(שיכיר, דאם לא כן היה לו לכתוב שאין הכל מכירים והיה משמע שקצתם מכירים, והחליף התיבות לשינוי המשמעות, דמשמע שכל בני העיר ואף בני ביתו אינם מכירים. זה נראה לי ברור לפי דברי ההג"ה. שם (כ) במה דברים אמורים בצנעא שאין מכירים הכל כו'. כתב ב"י , במה דב רים אמורים בצנעה שאין )שיטה ל"ד(מכירין הכל וכו'. נ"ב: עיין בספר מג"א , ובספר קרית מלך )סק"ב(רב . )דף כ"ה ע"ד(שם (כא) במה דברים אמורים בצנעא שאין מכירין הכל וכו'. עיין מג"א שאין מכירין הכל וכו'. וכן הוא לשון הרמב"ם )סק"ב(בפ"ו . הנה העולת שבת דחק בלשון הש"ע, דפירש ]הי"ג[]סק"א[דהכל אין מכירין, אבל אם מקצת מכירין אסור, כמו שכתב בהג"ה דאפילו לחשד אורחים חוששין. אבל המג"א מיאן בזה, ומפרש דהכא קילא משום שהוא מלאכת תלוש, מה שאין כן לקמן שהוא מלאכת מחובר. אבל מכל מקום קשה מנא ליה למחבר לחלק, ומהיכן למד האי חילוקא, הלא צריך שיעור לדבר מה יהיה הכל, כמה אנשים יכירו, ומעולם לא מצינו חילוק. ויש לומר ראייתו הוא דהאי דינא דתלוש מותר בבית נכרי נלמד , וסתם מעורות לעבדן וכלים לכובס דשרי בית הלל ]שבת יז:[בגדים לכובס מסומנים בסימן ישראל, אלא שמע מינה דהחילוק הוא בין תלוש למחובר, דבתלוש מסתמא לא ידעו אינשי, ]ו[אי לפעמים ידעו מקצת אנשים, ידעו ג"כ שהוא בקבלנות, אמרו בזו לא פלוג. וכן להיפך במחובר לא פלוג רבנן, וחששו אם ידע אחד ואסרו משום דסתם מחובר מפרסמא מילתא. וכ"ה עמא דבר שנותנים כלים לכובס מסומנים בסימן ישראל, ומנהגן של ישראל תורה. ועיין לקמן סימן רנ"ב מה שכתבתי. )ס"ק יו"ד(שם (כב) במה דברים אמורים בצנעא שאין מכירים הכל כו'. כתב המג"א ז"ל , ואע"ג שקצת יודעים שהיא ]סק"ב[מלאכת ישראל לא שרי כיון שנעשית בצנעה כו', מה שאין כן בהגהה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום, שם חיישינן אפילו לאורחים כו', דלא כע"ש . ע"כ. ולפק"ד יש בדבריו טעות ]סק"א[סופר הניכר, וצריך לומר ואע"ג כו' שהיא מלאכת ישראל שרי, דאי לא תימא הכי אלא דלא שרי קאמר, קשה דכתב שנעשית בצנעה, דמשמע דמאי דלא שרי היינו משום שנעשית בצנעה, אדרבא להיות נעשית בצנעה טפי יש להתיר. ועוד שכתב מה שאין כן בהגהה כו', ואם איתא דלא שרי קאמר, אין צורך לחלק בדין זה לדין ההגהה דכולהו לחומרא. לכן על כרחך לומר דתיבת לא דכתב אינה בדקדוק וטעות סופר הוא, וכוונתו לומר דאע"ג דקצת יודעים שרי, כיון שנעשית בצנעה ובקבולת. והשתא אתי שפיר מה שהוצרך לחלק דלא דמי למה שכתב מור"ם ואפילו אם דר בין העכו"ם יש לחוש כו', דהתם שאני דמיירי במחובר כו'. ומן התימה על הרב ז"ל שכתב דלא כע"ש כו', והרואה יראה דברי הלבוש ז"ל שהם הם דברי מרן ]ס"א[בש"ע. יע"ש. ושמא מה שכתב דלא כע"ש הוא הרב בעל עולת שבת, ואינו מצוי אצלי . אמנם דין הרב ז"ל נכון הוא, וכן הוא מדוקדק ממה שכתב מרן בסעיף זה, אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור, משמע דבידועה וגם מפורסמת אסור, אמנם בידוע לקצת בני אדם ואינה מפורסמת שרי. יע"ש. שם (כג) במה דברים אמורים בצנעא שאין מכירים הכל וכו'. ושאלוני על ענין מלאכת השישאנה שבשאלוניקי ובאינדורנופולי, והפועלים הם בקיבולת ועושים המלא כה בביתו של ישראל בשבת, אם מותר או אסור, ואף על פי שעמדו עליה כמה אשלי רברבי מ"מ אין מדרש בלא חידוש. איתא במועד קטן , מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. כתב ]יב.[רש"י ז"ל, והא דשרי ב"ה ליתן עורות לעבדן וכלים ]שבת יז:[לכובס וכו', י"ל דשאני התם דלא מינכרא מלתא, אבל מידי דמינכרא בתוך התחום אסורין. וישמע מן הדא דמלאכת השישאנה אסיר משום דמינכר שהוא של ישראל וידוע לכל שהוא של ישראל, וכן הוא דעת הרמב"ם דכתב בפרק ששי ]הי"ג[וז"ל: במה דברים אמורים בצנעא, שאין מכירין הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה ומפורסמת לכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא אסורה. ומשמע דהוציא דין זה ]מ[מימרא דשמואל דאמר סתם מקבלי קיבולת, דמשמע אפילו של מטלטלין, וההיא דעורות לעבדן מוקי לה באין מכירין הכל שזו המלאכה הנעשית )את(בשבת של ישראל, וכמו שפירש רש"י. והרב מגיד משנה ז"ל נראה לי דהוציא לרבנו בענין אחר דין זה, והפשוט כמו שכתבתי, דפירוש רבנו כגון שפירש רש"י, וכן הוא פסק מרן ב"י ז"ל. ויען לבי ויאמר דאמרינן בירושלמי דשבת פ"ק , תנינן ]ה"ח[אומנים גוים שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר, במה דברים אמורים בקיבולת אבל בשכירות אסורה, במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור. ומשמע מדברי הירושלמי דבביתו של גוי מותר כל מיני מלאכות אפילו מידי דמינכר, מדקאמר סתם בביתו של גוי מותר. וכן מדפליג ותני במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור, נישמעינן רבותא במה דברים אמורים בצינעא במידי דלא מינכר אבל במידי דמינכר אפילו בביתו של גוי אסור, אלא ודאי משמע מדברי הירושלמי דמותר בביתו של גוי אפילו מידי דמינכר. וכן מצאתי לרוב הפוסקים, דהם התוספות , ]עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[והרא"ש , ורבנו ירוחם, דבעינן אפילו בבית הגוי ]שם פ"א סימן כ"ג[שיהיה בצינעא כמבואר בפרק ]קמא[ דעבודה זרה, ורבנו )בתרא(ירוחם נתיב)ק(י"ב חלק י"ב . ]דף פ"ב ע"ב[וטרם כל אסביר לך סברא, דעל כרחך אינו אסור לעשות מלאכה הגוי אלא בביתו של ישראל הדר שם, דאם אינו דר שם הא פשיטא דאנו יודעים שהוא בקבלנות, דאין אדם לוקח שכיר יום ואינו יושב עליהם, כשם שאמרו חכמים ]בבא מציעא כט:[הרוצה לאבד ממונו ישכור פועלים ואל ישב עמהם, וא"כ מי שיש לו פועלים במקום שאינו דר שם בודאי אין העולם תולין לו בשכירות יום, אלא או אומרים שהוא בקבלנות או אומרים שהם שותפים. והיינו דוקא במלאכה שאינה ניכרת, אלא אם יכנס אדם לתוך ביתו של ישראל ויראה שם פועלים. אבל אם הוא דבר שניכר לשוק, כגון שרואין העולם שבחוץ שעושין מלאכה דאורייתא, בזה איכא למיחש מפני מראית העין, מפני שאין העולם יודעין שאין שם ישראל עומד על הפועלין, ומשום הכי איכא חשדא.)ועיין להרב דברי מנחם בסימן רמ"ד )הגב"י אות ט'(.(הספרים שציין בזה, ע"ע שם (כד) במה דברים אמורים בצנעא שאין מכירים הכל וכו'. כתב מג"א , ואף על פי שקצת יודעים וכו', שרי )סק"ב(כיון שנעשה בצנעה. אין לשונו מדוקדק לכאורה, דמשמע כשהוא מפורסם שהוא של ישראל אסור אפילו נעשית בצנעה, וזה אינו, דבמטלטלין אפילו מפורסם שהמלאכה של ישראל, אם הא"י עושה בצנ עה שרי כמו שכתב סימן רנ"ב ס"ג, מג"א )שם , וכן כתב המג"א כאן בסעיף ד' . וא"כ משמע סק"י()סקי"ג(דבמטלטלין תרוייהו בעינן, דהיינו שידוע שהמלאכה של ישראל והא"י עושה במקום מפורסם, אבל אי חסר חד מהני שרי בקיבולת, ובלבד שלא יעשה הא"י בביתו של ישראל. אבל במחובר אסור בכל גווני, אפילו דר בין הא"י יש לחוש לאורחים הבאים, דהא אי אפשר לבנות בצנעה. ומה שכתב בהגה"ה או לבני ביתו, ר"ל אפילו הבנין עומד במקום שאינו ניכר שהוא של ישראל, אפילו הכי יש לחוש לבני ביתו שיחשדוהו ששכרו לימים ואומר לפניהם ששכרו בקיבולת כמו שכתב סק"ז. ובדבר המטלטל והוא לצורך מחובר, כתב רמ"א דיש ]ס"ב[מתירין)ו(אם אינו מפורסם שהמלאכה של ישראל, משמע דאם הוא מפורסם שהוא של ישראל, אפילו שעושה הא"י בצנעה אסור. ואפשר משום שנקרא שם הישראל עליו טפי, וכל מקום שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ]שבת . ועיין ט"ז סוף סימן רמ"ג . מה שאין כן במטלטלין סד:[]סק"ג[שאינן לצורך מחובר שעושה בצנעה שרי כיון שאין שם הישראל . זהו כללי סימן זה. נקרא עליו. ועיין במג"א )סימן רנ"ב סק"י(שם .ואע"ג שקצת יודעין וכו'. נ"ב הגליון: עיין ס"ק י"ג ובתוספת שבת פירש, דאיירי הרב אפילו שעושה ]סק"ג[במקום פרסום וגם קצת יודעים וכו' אפילו הכי שרי. ע"ש. שם (כה) במה דברים אמורים בצנעא שאין מכירים הכל וכו'. כתב ב"י, במה דברים אמורים בצינעא כו'. ובש"ע כתב, במה דברים אמורים בצינעא שאין מכירים הכל כו'. )ס"א(הרב עולת שבת דחק בלשון מרן ז"ל, דפירש דהכל אין ]סק"א[מכירין אבל אם מקצת מכירין אסור, כמו שכתב מור"ם דאפילו לחשד אורחים חוששים. אמנם הרב מג"א רוח אחרת )בסק"ב(אתו, שכתב, ואע"ג שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי כיון שנעשה בצינעא. כצ"ל. והכא קילא משום שהיא מלאכת תלוש, מה שאין כן מה שכתב מור"ם ]מיירי[ שהוא מלאכת מחובר. ועיין במאמר מרדכי שכתב דנראה לו עיקר לדינא כדברי )בסק"א(הרב עולת שבת. ומה שכתב שאין זה בנמצא, דסתם ]המאמ"ר[מלאכת תלוש אין שם בעליה עליה כו'. ע"ש. האי דינא דתלוש מותר בבית נכרי נלמוד מעורות לעבדן וכלים לכובס דשרי ב"ה , וסתם בגדים לכובס מסומנים מסימן ישראל, אלא ]שבת יז:[דהחידוש דבתלוש מסתמא לא ידעי אינשי, ואי לפעמים ידעו מקצת אנשים, ידעי ג"כ שהוא בקבלנות, ובזו לא פלוג כו'. וכן המנהג שנותנים כלים לכובס מסומנים בסימן ישראל, ומנהגן של )סק"ב(, ועיין מה שכתב הרב יד ישראל תורה. עיין בבגדי ישע אפרים סביב לש"ע . )בסק"ב(וראיתי להרב מעשה רקח שכתב וז"ל: )בפ"ו מהלכות שבת דין י"ג(במה דברים אמורים בצינעא כו', ומבואר דעת רבנו דכל עוד שאין הכל מכירים מיקרי צינעא, ופרהסיא לא מיקרי אלא באופן שתהא ידועה גלויה ומפורסמת, ומכאן קשה ג"כ לדברי הרב ב"י כו'. ע"ש. והנך רואה דאזלא גרי'ס כדברי הרב מג"א, ולא ידעתי למה לא בא בזכור'ו. ועל מה שתמה להב"י, עיין מה ]סק"ז[ד"ה ודבר פשוט הוא כו'. שוב שכתבתי לקמן בה גב"י ראיתי להרב קרית מלך רב שתמה על דברי )בח"א דף כ"ה ע"ד(הרב מג"א, דמה לו עם הרב עולת שבת כו', הלא הש"ע בסעיף ה' פסק ולא יעשה המלאכה בבית ישראל, וצריך להבין דבסעיף ד' כתב מלאכת פרהסיא כו', דמשמע דבמקום מפורסם הוא דאסור הא בבית ישראל שרי, ושכן כתב הרב מג"א , )בסקי"ג(והביא ראיה ממה שכתב הש"ע בסימן רנ"ב ס"ג כו'. וכתב דכל שעושה בבית ישראל איכא תרתי, דידועה של ישראל ומפורסמת כו', אבל כשאינו עושה בבית ישראל אז הוא דכתב בסימן רנ"ב דבעינן תרתי כו'. ולפי זה נתיישב מאי דנקט ספינה, דאיירי מה שאינו עושה ברשותו של ישראל כו', וע"ש ]דף כ"ו ע"א[שכתב על דברי הרב מעשה רקח. ועיין מה שכתב על דברי הרמב"ם שאין מכירין הכל, דהפירוש שאין שום אדם יודע כו', כך פירש ג"כ הרב מאמר מרדכי ע"ש, ומטה יהודה כאן )בסק"א()בסק"ט(. שם (כו) במה דברים אמורים בצנעא שאין מכירים הכל וכו'. .אע"ג שקצת יודעין, כיון שנעשה בצנעה אין לאסור . ואיני יודע שום חילוק בין אם נעשה בצנעה מכל מג"א ]סק"ב[מקום קצת בני אדם יודעים, וכן אם נעשה בפרהסיא מכל מקום רק קצת בני אדם יודעים מזה, והעיקר מה שכתב שאין מכירין ]סק"ב[. ובתניא הכל, ר"ל שכולם אין מכירים. חמד משה ]ש"ע כתב, אם עושה בצנעה אף שאירע הגר"ז קונטרס אחרון סק"ב[שנתפרסם לא גזרו, כמו שכתב הב"י סימן רנ"ב . עכ"ל. ]ס"ג[ולפי זה לא קשיא קושיית החמד משה, דבצנעה לא גזרו. גם ביד אפרים מחלק דבצנעה אין חושדין אותו, מה שאין כן בפרהסיא. ע"ש. שם (כז) במה דברים אמורים בצנעא שאין מכירים הכל וכו'. עיין מג"א שדייק ממילת הכל, דאף שקצת )סק"ב(יודעים שרי כיון דנעשה בצינעה, ולא דמי למלאכת מחובר דחיישינן אף לחשד בני ביתו. ע"כ. וטעם חילוק זה אינו מובן, דהא מקור דין זה שכתב השו"ע לחלק בין צינעה לפרהסיא הוא מהירושלמי דאמר בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם )שבת פ"א ה"ח(מותר. וא"כ היה נראה טעם החילוק, דאין דרך ליתן לביתו של העכו"ם לעבוד רק בקבלנות, ולכן לא יחשדוהו בשכיר יום, אבל בביתו של ישראל יחשדוהו שעושה בשכיר יום, ולפי זה לאו דוקא בצינעה רק אף אם הרבה יודעין שהוא של ישראל מותר, וזה מובן בסברא. שוב מצאתי כן בספר אחד נקרא נבל עשור ]קונטרס משמרת שבת , הביא דברי הריטב"א במועד קטן אות ד'[]יא: ד"ה האריסין[שכתב וז"ל: ואע"ג וכו' התם במטלטלין דלא ידוע דכלים דידיה נינהו, ואף אם יודע למי יאמרו בקבלנותיה עביד, שכן דרך לעשות בקבלנות. ופירש שם בספר הנ"ל כמו שכתבתי, דמסתמא אין דרך ליתן לביתו של עכו"ם בשכיר יום, דמי ישב להשגיח עליו. ע"כ. והנה הריטב"א יליף לה מהא דבית הלל מתירין עם השמש , ושם איירי ליתן לביתו של עכו"ם. ואכן )שבת דף י"ח ע"א(צ"ע בזה, דא"כ למה מלאכת מחובר כגון אבנים לשקען בבנין אסור, דהא מ"מ ידעו דבביתו של עכו"ם הדרך בקבלנות, וגם הרי דדבר דדרכו בקבלנות אף בפרהסיא מותר, וכיון דאנן אמרינן דלביתו של עכו"ם ודאי הדרך בקבלנות, וא"כ אף בהכל יודעין למה יהיה אסור. וא"כ ודאי צ"ע החילוק בזה. וקצת היה )סימן רמ"ג סק"ב(, נראה בזה טעם אחר ע"פ מה שכתבתי לעיל דמלשון הפוסקים שכתבו דמחזי כשכיר יום, משמע דרצונם לומר דהם אין יודעין להבחין בין שוכרו בקבלנות לשכיר יום, וא"כ יחשדוהו שעושה באיסור. וכעת ראיתי כאן במנורה הטהורה שדייק כן מדברי הרמב"ם , )סק"ב(]הלכות יו"ט פ"ז הכ"ה[והקשה דא"כ אף במטלטלין היה לנו לאסור לפי זה אף בקצץ. וכתב ]דמהריט"ץ[ בתשובה כתב, דבמטלטלין )דהרי"ף(]סימן ס"ו[ידוע טפי החילוק, וכתב דהוא דוחק. שוב דקדקתי, ונראה מדברי הריטב"א הנ"ל שכתב בתחילה מטלטלין דלא ידוע וכו', דאף דהדרך בקבלנות, מ"מ לא התירו רק משום דהרבה פעמים לא נודע, וכן ראיתי בשו"ע של הרב דכתב, דמלאכת מחובר כיון דרוב פעמים נודע אסרו, ]ס"ב[אבל בדבר תלוש אף שמקצת יודעין לא גזרו חז"ל כיון דרוב פעמים לא נודע. ע"ש. וא"כ נראה דחכמים החמירו בכל דבר היכי שהדרך של אותו חפץ לעשותו בשכיר יום, ובזה אף בביתו של עכו"ם לא התירו רק מטעם שלא נודע ברוב פעמים, אבל היכי דדרך הדבר בקבלנות אז מותר ולא גזרו. ומ"מ אף דכן מוכרח, מ"מ החילוק בין דבר שדרך בקבלנות בין מקום שדרך בקיבולת, כגון בביתו של עכו"ם לצורך מחובר, צריך להסביר, כי הוא אינו מובן, אם לא דנאמר דאף בכל מקום אסור, עיין ס"ק שאח"ז . שם (כח) במה דברים אמורים בצנעא שאין מכירים הכל וכו'. כתב במג"א , מה שאין כן בהג"ה מיירי במלאכת )סק"ב(מחובר ותוך התחום כו'. עיין תשובת כתב סופר )או"ח סימן מ"א מה שכתב בענין זה. אות ו'(שם (כט) במה דברים אמורים בצנעא וכו' אבל אם היתה ידועה ומפורסמת וכו'. הדבר פשוט כיון דתליא מילתא בצינעא ופרהסיא, אין חילוק בין מלאכה בתלוש למלאכה במחובר, דהרי מחובר חוץ לתחום מותר דהוי צינעא, ומטלטלין בביתו של ישראל אסור דהוי פרהסיא, דכל מה שיעשה בבית ישראל אפילו יעשה במקום צנוע בבית מיקרי פרהסיא, דשכיחי טובא נכנסין ויוצאין, וגם איכא חשדא דשכנים, ואפילו דבני הבית. וכעין מה שכתב ההגה בסמוך וכמו שכתב מרן ב"י ]ס"ה[לדעת הרמב"ם שהוא לשון הש"ע וז"ל: ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[ודבר פשוט הוא דלא איירי הרמב"ם אלא כשהעכו"ם עושה המלאכה בתוך ביתו, דאילו בביתו של ישראל ודאי אסור כמו שנתבאר בירושלמי . ע"כ. והוא ]שבת פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[פשוט. וכן כתב מרן לעיל משם הרשב"א ז"ל ]שבת )בתשובה(יט. ד"ה הא דתנן[, ולא אשכחן מאן דמתיר בביתו של ישראל. ודלא כבעל מעשה רוקח , ]הלכות שבת פ"ו הי"ב ד"ה וכן השוכר[דדקדק על מרן וכתב דדברי הרמב "ם סתומים דלא חילק אלא בין צינעא לפרהסיא. יע"ש. דליתא, דבחילוק זה דצינעא ופרהסיא יתבאר לנו דבבית ישראל אסור דהוי פרהסיא. וכי תימא מה צורך להזכיר איסור במחובר, כיון דהוי פרהסיא לא עדיף בנין בית מבתלוש בבית ישראל. יש לומר דאין הכי נמי, ולא הוצרכו לומר מחובר אלא כדי ללמדנו דגם לצורך מחובר נמי אסור, דהיינו אפילו לפסול האבנים בבית העכו"ם. ותדע שהרי בירושלמי בפלוגתא דרבנן ורשב"א, דרבנן לא הזכירו איסור אלא בבית ישראל ורשב"א חילק בין תלוש ובין מחובר, וכתב הרא"ש ז"ל דעל כרחין דלצורך מחובר ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ג[פליגי, דבמחובר גופיה לא משכחת בביתו של עכו"ם, ואפילו רבנן מודו בביתו של ישראל. יע"ש. אלמא דבמטלטלין בבית ישראל אסירו מטעם פרהסיא ולכ"ע אסיר. ועיין בב"ח ]אות ב'[שדחה הוכחת הרא"ש ז"ל, וליתא לענ"ד. ועוד דנקטי מחובר דהוי מילתא פסיקתא, דבכל אופן מיקרי פרהסיא כל שהוא בתוך התחום, וגם ללמדנו היתר דחוץ לתחום. ונראה דכל ענין זה תלוי במה שדרכו להיות, ונפקא מינה דמטלטלין בבית ישראל לעולם אסור ואפילו יעשה המלאכה בחדרי חדרים, ודומיא דמחובר, דאפילו יתקן בזוית הבית ובמחילות קרקע אסור לעולם כיון שדרכן בפרהסיא. ובבית העכו"ם נראה דאפילו בגדים שידועין למלבושי הישראל איכא למימר שיהא מתקן כדי למכור לישראל, ואפילו במלבוש הידוע שהוא מתקנו לצורך הישראל לא חילקו ושרי, ואפילו העכו"ם יושב בחנות שלו הידועה למלאכת התפירה אין לאסור, דבכהאי גוונא לא מיקרי פרהסיא, ולא אסרו אלא בביתו של ישראל דוקא דאז אין לספק במלאכתו דודאי שכיר הוא בא בשכרו, ולא אסרו אלא כגון ספינה דבסמוך )סעיף דדרכה ליעשות בפרסום, ועיין במגן אברהם . ודו"ק. ד'()סק"ב(שם (ל) שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא וכו'. ואם בשעת המלאכה אין יודע שהוא של הישראל, רק אחר המלאכה יוודע שהוא של הישראל, אי חיישינן בכהאי גוונא למראית עין דיאמרו למפרע דהישראל חילל שבת, או י"ל דרק אם בשעת מעשה יש חשד. י"ל דתלוי בפלוגתא שתי דיעות בש"ע יו"ד ובש"ך שם )סימן רס"ז סעיף י"ט(, דפליגי בזה הרמב"ם )סקל"ב(]הלכות עבדים פ"ט ה"ו[)והרא"ש(]והטור[. ע"ש. שם (לא) אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. וגם כתב בסמוך מפני הרואים שאינם יודעים שפסק, דמשמע לכאורה דאם היו יודעים שפסק כגון במקום שנהגו לבנות בקבלנות, יהיה מותר כדין מרחץ ותנור דלעיל . וליתא, דהרי כתב מרן )סימן רמ"ג סעיף ב'(ב"י וז"ל: אבל כהאי גוונא שהבעלים נוטלים כל הפירות, מיחזי להו לאינשי כשכיר יום. ע"כ. והוא הטעם שכתבו התוספות ]סק"א[. בשם הר"ם שהבאתי לעיל ]עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[ולפ"ז אין חילוק בין ידעו שקצץ או לא ידעו, מיחזי להו לאינשי כשכיר יום . דאין לומר דהרמב"ם ז"ל ]הלכות שבת פ"ו הי"ג[בטעמו חולק על טעם הר"ם הנזכר, דא"כ לא היה לו למרן לכתוב טעם הנזכר על דברי הרמב"ם, וכתבו משם המגיד משנה , דמשמע דשני הטעמים עולים והר"ן ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[בקנה אחד. ועו ד דהר"ן ז"ל כתב הטעם דמיחזי להו לאינשי כשכיר יום, וכתב אח"כ וכן דעת הרמב"ם. יע"ש. ועוד דדברי שמואל דאמר מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור ]מועד קטן יב.[חוץ לתחום מותר, משמע דליכא צד היתר כלל אלא חוץ לתחום, דאי לא תימא הכי ליפלוג וליתני בדידה בין אתרא דלא נהגי בקיבולת, ובין אתרא דנהגי ונתפרסם ביניהם הקיבולת, אלא מאי, דלא שני לן בדין הקבלנות, והרמב"ם ז"ל כתב עיקר הטעם בתחלתו. וכן כתב הרב מגן דוד לעיל סימן רמ"ג ]ט"ז[]סק"ב ד"ה ]סק"ה[, וכמו שכתבתי שם .בס"ד. יע"ש הכלל העולה[שם (לב) אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. כתב הטור , )שיטה ז'(וכן כתב הרמב"ם אם שכרו לשנה שיכתוב ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[לו או שיארוג לו בגד מותר, אבל אם היתה לו מלאכה בגלוי וכו'. נ"ב: ונ"ל שאם בבנין ואריגת הבגד מנהג כל המדינה שאין שוכרין פועלין יום יום, אלא מקבלין קבולת, פשיטא דשרי, לפי שהרואים יתלו בזה. ולא אסר הרמב"ם אלא כשאינם נוהגים אנשי העיר כלל בקבולת, אבל אם רוב אנשי העיר נוהגים בקבולת מותר. מהרי"ט צהלון . )סימן ס"ו(שם (לג) אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. הנה מרן כתב בס"א שהרואה את העכו"ם עוסק אינו יודע שקצץ וכו', ומשמע דאם הוא במקום שיודעים שפסק, כגון במקום שנהגו בקבלנות, יהיה ]סק"ג[שכתב מותר כדין מרחץ. ועיין להרב מטה יאודה כאן וז"ל: וליתא, דהרי כתב מרן וז"ל: אבל כהאי גוונא ]בב"י[שהבעלים נוטלים כל הפירות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום. ע"כ. ולפי זה אין חילוק בין ידעו שקצץ או לא ידעו, מיחזי כשכיר יום. יע"ש. ואנכי לא הבנתי דבריו, דאדרבה מדברי הרב ב"י הוא ראיה לפסק מרן, דיש שינוי גדול בין תירוץ מרן הב"י ובין הר"ם , דלהר"ם אסור מדינא ]עבודה זרה כא: תוד"ה אריסא[הקבלנות, דהמלאכה עושה בשביל ישראל ואסור, ואפילו חוץ ]הגב"י סק"א[. אבל לדעת הרמב"ם לתחום וכדכתב הרב בני חיי דאיסור קבלנות אינו מדינא אלא מפני הי"ד[-]הלכות שבת פ"ו הי"ג מראית העין, ולדידיה חוץ לתחום מותר דליכא מראית העין, ובתוך התחום הוא דאסור מפני הרואים, דרואים לבסוף שלוקח כל הפירות אומרים דאריסות א"א אלא דהוא שכיר יום, ]אי אפשר[וסוף סוף הטעם הוא משום מראית העין שיחשדוהו. וא"כ ממילא היכא דיש שנוהגין בקבלנות, ודאי שתולין בקבלנות כאשר תולין באריסות משום דנוהגין, והדין הוא פשוט דודאי היכא דהמנהג הוא בקבלנות ודאי דמותר. והוא הבין דמה והרב מגיד משנה, משום שכתבו הר"ן ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[דהבעל נוטל כל הפירות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום, והכוונה הוא דאפילו דידעו שהוא בקבלנות אומרים דקבלנות כה"ג חשיבא כשכיר יום, וזה אי אפשר לומר בטעם הר"ן, דהרי טעם הר"ן הוא טעם המגיד משנה ז"ל, דכולהו אמרו טעם אחד לאסור קבלנות, וא"כ הרב מגיד משנה אמאי כתב דאם היו תולין בקבלנות היה מותר אף ]לבנות[ הבית, והטעם דאסור בקבלנות הוא משום דאין נותנין בקבלנות, וכאשר יראה הרואה שם במגיד משנה , ומשום הכי כתב מרן דאם היו תולין בקבלנות )פ"ו הט"ו(דהיינו במקום שנוהגין ליתן בקבלנות מותר, וכדמשמע מהרב מגיד משנה ז"ל. אלא דקשה לי, דמהרמב"ם עצמו משמע דהך דקבלנות אסור משום דאינם יודעים לחלק בין קבלנות לשכיר יום, ואפילו דיודעים שבקבלנות הוא אפילו הכי אומרים דלא שנא קבלנות כהאי גוונא לשכיר יום, דכן כתב הרמב"ם )בפ"ז מהלכות יו"ט הכ"ה(וז"ל: עכו"ם שקבל קיבולת מישראל אפילו חוץ לתחום, אינו מניחו לעשותו במועד וכו', שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין המשכיר ובין הקבלן, ולפיכך אסור. עכ"ל. ומשמע מכאן דסובר הרמב"ם דאסור אפילו דיודעים שהוא בקבלנות, ומן הטעם שנתן שאינם יודעים לחלק בין קבלנות לשכיר יום, וכמו שהבין הרב מטה יאודה, והוא ראיה ברורה מכאן להרב ז"ל. וא"כ להמגיד משנה ולמרן ב"י דסבירא להו דאם נוהגין בקבלנות דמותר, קשה מכאן. וממה שכתב הרמב"ם בהלכות שבת משמע להיפך, דכתב וז"ל: ולפיכך הפוסק עם העכו"ם וכו', או לקצור שדהו וכו', אסור להניחו בשבת מפני הרואין שאינם יודעים שפסק. עכ"ל. משמע דאם יודעין מותר אף בקבלנות, וזהו היפך מה שכתב בהלכות יו"ט. וצל"ע. ואח"כ ראיתי בתשובות מהריט"ץ )סימן שנתעורר מזו והניח הדבר בצ"ע, ועיין בספר מטה יאודה ס"ו()בס"ק יו"ד(.מה שחילק בזה )ועיין למורינו הרב הגדול בס"ה צל הכסף שם ]סימן ד' דף י"ג שעמד מזה על הרב מטה יאודה, כמו שיעוין שם. ע"א[ועיין להרב זרע אמת מה שכתב עוד על סתירת )ח"א סימן ל"א(דברי הרמב"ם יע"ש, רמז דבריו מורינו הרב שם. אלא דמה שכתב שם מורינו הרב וז"ל: ודברי הר"ן אף שבאו סתומים בפ"ק דעבודה זרה, שכתב דמיחזי להו לאינשי כשכיר יום, דמלשון זה דקדק הרב משבצות זהב דסבירא ליה להר"ן ]סק"ב[דאף שידעו הרואים שהוא קבלן אסור, דלא ידעי ההפרש שיש בין קבלן לשכיר. לע"ד דקדוק זה אינו מוכרח, ודברי הר"ן בפרק יוכיחו, דכתב בפירוש מי שהפך ]מועד קטן ה: ד"ה מקבלי[דהחששא הוא שיאמרו הרואים שהם שכירי יום, דלא כהרב בני דוד שכתב בדעת הר"ן והרב המגיד דסבירא )בד"מ()]בדף ד'[ ע"ד(להו דהטעם הוא שאינם יודעים ההפרש. יע"ש. ומר ניהו רבה חשב דפירוש דמועד קטן הוא מהר"ן, ולכן השיג על הרבנים הנ"ל, אבל פירוש דשם הוא מהנק"י , וכמו ]מהרב נמוקי יוסף[שכתב הרב נר מצוה בח"ב בדף ע"ח וע"ט ]מערכת הנו"ן אות , וא"כ אין להכריע מזה בדעת הר"ן כלום. ועיין להרב קס"ז[-קס"ו יד אבישלום בנימוקיו על הלכות שבת מה שכתב על הרב זרע אמת מדברי הרב מטה יהודה, ולא זכר למה שכתב ]הרב זרע אמת[בח"ג דשם זכר עשה לדבריו, כמו שיע"ש(. ]סימן ה'[שם (לד) אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. עיין ט"ז ]סק"ב[שהקשה שרגילין להשכיר לאומן בקבלנות. והנה לכאורה באמת אין ראיה מהירושלמי שהביאו ]שבת פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[הפוסקים דבבית ישראל אסור, דהירושלמי לשיטתו בעבודת גלולים דגם בשדה אסור להשכיר בנתונה על גב הדרך. )פ"א ה"י(אבל לפי מאי דקיי"ל בבלי עבודת כוכבים דשדה )דף כ"א ע"ב(מותר להשכיר דלאריסותיה קיימא, א"כ י"ל דגם בקבלנות מותר בביתו דלקבלנות קיימא. אולם מהך דמועד קטן )דף י"ב ע"א(מוכח שפיר. וצריך לומר דיש לחלק, דשדה הוא רוב לאריסות קיימא, אבל קבלנות יש שמשכירים ליום ואיכא חשד. שוב ראיתי בתשובות משכנות יעקב שכתב ג"כ )סימן)צ"ג( ]ק"ג[(דהירושלמי לשיטתו כהנ"ל ודחה הפוסקים. ע"ש. ופה בווילנא נוהגין סוחרי עצים לשכור מנסרי קורות לדקות שקורין ברעטע"ר בקבלנות ברשותו של ישראל, ולא היתה בידי למחות, באמרם כי כל המסחר בלתי אפשר בלא זה, ומצורף לזה כי לעולם דרכם בקבלנות במספר הקורות. ואמרתי אולי דינו כשכירות מרחץ שמבואר לעיל סימן רמ"ג במנהג רוב אנשי העיר בשכירות ]ס"ב[מותר. וכה"ג יש ליישב מה שתמה המג"א בלקיחת זבל )סק"ח(מן הרחוב, דאפשר שמפורסם הוא בקבלנות. ועיין מג"א לקמן גבי כיבוס חלוקים על הנהר שאוסר, ובתשובות )סימן רנ"ב ]סק"י[(משיבת נפש השיג עליו ומתיר משום )סימן ח'( ]סוף סימן ו'[שמפורסם בקבלנות, ומכל מקום בביתו של ישראל אוסר. ע"ש. והבאתיו בסמוך . ועיין בתשובות חתם סופר )סימן ס'(שם (לה) אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. עיין באר היטב ]סק"ג[בשם הגהות מיימון , ושערי תשובה ]הלכות שבת פ"ו אות ו'[]סק"ט[בשם מהריט"ץ . ובתשובת שמלת בנימין , ]סימן ס"ו[)דף כ"ז(שהתיר שם בעת הצורך באומן שיש לו בביתו איזה גזעלין של אינם יהודים המסייעים במלאכה, ודרך האומנות לשלם דבר קצוב מכל כלי, והאינם יהודים אינם רוצים לבטל בשבת ויש בזה הפסד רב, וטוב לעשות הכרזה שלש פעמים שהוא בקיבולת, שהיא עיר קטנה ואנשים בה מעט, וגם ההכרזה הוא לסניף בעלמא. ויעשו בחדר המיוחד למלאכתו באזהרה שלא יבא הישראל בתוך החדר בשבת, שלא יהיה נראה כשכירי יום, ובדלת סגור באופן שלא ירגישו העוברים בשוק דהאינם יהודים עושים מלאכה בשבת. וע"ש עוד בענין כזה, וע"ש עוד )דף פ"ד()דף ס'(כמה דיני היתרים גם במחובר בקבלנות. ועיין עוד בתשובת כתב סופר לענין זה דדרכו בקבלנות דשרי, אי בעינן דוקא )סימן מ"א(רוב העולם או רוב העיר, דמסיק דסגי ברוב העיר. ועיין מ"ש . לקמן סימן רנ"ב ]ס"ג[שם (לו) אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. עיין באר היטב ושערי תשובה , ובנודע ביהודה , )ס"ק)ב'(]ג'[()מהדורא תניינא סימן ל"ח(ובשערי תשובה לקמן . ובנודע ביהודה הצריך ג"כ שיהיה )סק"ט(הבית עומד ברחוב עכו"ם, שלא יהיה חשש מאורחים שלא ידעו שמנהג אותו מקום בקבלנות. יעו"ש. ועיין בנשמת אדם )כלל ג' שחולק עליו ואוסר בכל ענין, דלא דמי לריחיים דמותר ]סק"ה[(בכל כהאי גוונא משום דהמלאכה נעשית מאליה. ועיין בש"ע התניא , משמע דבשעת הדחק גדול יש להתיר בכהאי )סעיף ח'()דף מ"ו ע"א(. ועיין גוונא שנתפרסם, מובא בספר מנחת פתים עוד שם בדין ישראל שחכר מהמלך תקון הדרכים והרחוב אם שרי בקבלנות, והניח בצ"ע מטעם דהוי מלאכת מחובר. יעו"ש. ועיין בשו"ת רבי חיים כהן שכתב צד היתר בקיבולת )סימן ד'(כל שאין הקרקע של ישראל, וצירפו לסניף לשאר טעמים. יעו"ש. שם (לז) אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. עיין באר היטב )סק"ג(]הלכות שבת פ"ו אות ו'[, דהשפחות בשם הגהות מיימוניות אסורות לעשות מלאכתם בבית ישראל וכו'. ועיין בשו"ת שמלת בנימין שהתיר בעת הצורך באומן שיש לו בביתו איזה )דף כ"ז(גיזעלין של אינם יהודים המסייעים במלאכה, ודרך האומנות לשלם דבר קצוב מכל כלי, והאינם יהודים אינם רוצים לבטל בשבת ויש בזה הפסד רב, וטוב לעשות הכרזה שלש פעמים שהוא בקיבולת, שהיא עיר קטנה ואנשים בה מעט, וגם ההכרזה הוא לסניף בעלמא. ויעשו בחדר המיוחד למלאכתו, באזהרה שלא יבוא הישראל בתוך החדר בשבת, שלא יהיה נראה כשכירי יום, ובדלת סגור באופן שלא ירגישו העוברים בשוק דהאינם בענין כזה. ועיין יהודים עושים מלאכה בשבת. ועיין שם )דף פ"ד(עוד שם כמה דיני היתרים גם במחובר בקבלנות. ועיין )דף ס'(בשו"ת כתב סופר בענין זה דדרכו בקבלנות דשרי, אי )סימן מ"א(בעינן דוקא רוב העולם או רוב העיר, ומסיק דסגי ברוב העיר. יעו"ש. מובא בפתחי תשובה. ]הערת מהרש"ם: מה שכתב בט"ז בשם הגהות )סק"א(מיימוניות דהשפחות אסורות ]הלכות שבת פ"ו אות ו'[לעשות מלאכתם בבית ישראל. אבל בתוספות כריתות )דף ט' ע"א , מכאן פסק ר"י שמותר להניח לנכרי לעשות ד"ה גר תושב וכו'(מלאכתו בשבת בבית ישראל עבור עצמו. עכ"ל. ויש לתמוה על הט"ז שלא הביא מזה. ואולי סבירא ליה דבשפחות של ישראל יש חשש יותר מפני הרואים. ומצאתי במרדכי פרק קמא דשבת וז"ל: עוד פסק בספר התרומה דמותר ]סימן ר"נ[]סימנים רכ"ב, רנ"ב[הישראל להניח עבדו ושפחתו הגוים לעשות מלאכה לעצמו, וגם בהגהות מרדכי בסוף פרק קמא מבואר כן דדוקא ]סימן תנ"ד[בעבד כנעני שישנו במצוות, והביא מש"ס דכריתות הנ"ל. ושוב ראיתי באליה רבה שתמה ג"כ על הט"ז מדברי הגהות )סקי"א(מרדכי, ושכן הוא בביאורי מהרש"ל על הסמ"ג ]לאוין ס"ה עמ' , ובספר התרומה, וגם הוא לא הביא מתוספות כריתות ל"ז[ומרדכי הנ"ל. ועיין במנחת כהן בספר משמר ת השבת )]שער א'[שפסק ג"כ להתיר שיעשו מלאכתן בצנעה[. סוף פרק ח'(שם (לח) אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. אם נתפרסם שדרכן בקבלנות, עיין משבצות זהב , דלטעם הר"ן ז"ל )סימן רמ"ג סק"א(דמחזי כשכיר יום, י"ל דכוונתו אע"פ ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[שידעו שקבלן הוא, מ"מ לדידהו אין חילוק ויבואו להתיר אף שכירי יום ממש. וא"כ כוונת הר"ן ז"ל, אף בנתפרסם שהוא בקבלנות לא מהני, כיון שאינם יודעים החילוק בין שכיר יום לקבלנות. ועיין אליה רבה שגם הוא כתב דאפשר שזה )סק"ה(כוונת הר"ן ז"ל. וראשון להם הוא מהרי"ט צהלון , )סימן ס"ו(שהעיר מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות יו"ט שכתב, )פ"ז הלכה כ"ה(ויחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו במועד, שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין שכיר לקבלן. ע"כ. ועל פי זה יצא לו לאסור אף בנתפרסם שהוא בקבלנות. אבל מה אעשה שלע"ד דברי הרמב"ם ז"ל מורים להיפוך, דלדעתו מה זה שכתב הרמב"ם ז"ל ויחשדוהו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו במועד, והוי ליה למימר ]שיאמרו[ שמותר לשכור את העכו"ם, או הוי ליה למימר ויחשדוהו שעושה איסור. אלא על כרחך גם כוונת הרמב"ם ז"ל שיסברו שהוא שכיר יום, שאין הכל יודעין ההפרש שנוהג עם העכו"ם אם בשכיר יום אם בקבלנות, ולא דמי לאריס שרואין שנוטל חלק בפירות, ולע"ד זה ברור בכוונת הרמב"ם ז"ל, וגם דברי הר"ן ז"ל יתפרשו כך. ולכן לכאורה הדבר ברור דבנתפרסם מהני, וכן פסקו המנורה הטהורה ]סק"ב[והרב ז"ל . ולפי זה אף בביתו של ישראל מותר, ]ש"ע הגר"ז ס"ח[דמחובר וביתו של ישראל בתלוש שוין, דכל מחובר הוא ביתו של ישראל, כמו שכתבו התוספות ]עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[והרא"ש ז"ל . וכן מבואר בשו"ת תודת שלמים ]שם פ"ק סימן כ"ג[. אלא דלפי מה שכתב רש"י ז"ל ]לחמי תודה סימן ד' דף ס"ד ע"ב[במועד קטן טעם האיסור משום מראית )דף י"ב ע"א ]ד"ה אבל[(עין, דיאמרו היום בשבת יהיב ליה. ע"כ. צ"ע דא"כ מאי מהני מה שנתפרסם שהוא בקבלנות. ובאמת גם דברי הרמב"ם ז"ל צריכין פירוש, שכתב ]ויחשדו אותו[ שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו במועד. וכלשון הזה כתב בהלכות שבת . )פ"ו הי"ג(ולכאורה כוונתו שקבע לעשות מלאכתו בשבת, וא"כ מאי הוצרך לומר שאין הכל יודעין ההפרש וכו' שכתב בהלכות יו"ט, או אינו יודע שקצץ שכתב בהלכות שבת, הא בקבע מלאכתו בשבת אף בקבלנות אסור. ולזה היה נראה לכאורה דהרמב"ם ז"ל סבירא ליה דהחילוק שבין שכיר יום לקבלנות היינו בקובע )סק"א(, ואתי מלאכתו בשבת, עיין מה שכתבתי בסימן רמ"ג שפיר. אבל לפי מה שנתבאר שם דעת השו"ע ]סימן רמ"ז ס"א וסימן דבקובע מלאכתו בשבת אף בקבלנות אסור. וכיון רנ"ב ס"ב[דטעם החשד שיאמרו ששכר את העכו"ם לעשות לו מלאכה בשבת, או כמו שכתב רש"י ז"ל היום בשבת יהיב ליה, מאי מהני נתפרסם. והרב ז"ל בקונטרס אחרון בסימן רנ"ב , לאחר )סק"ה(שכתב דלרש"י ז"ל טעם החשד שיאמרו שבשבת יהיב ליה, ולהתוספות וסייעתם טעם החשד שיאמרו שהוא שכיר יום, כתב משום דמיתסר אף שראו אותו עוסק בבנין מערב שבת. ולדינא תרוייהו איתנהו כל חדא היכי דשייכא. ע"כ. ונראה דכוונתו דהיכי דהיה עוסק במלאכה מערב שבת לא שייך טעמא דרש"י ז"ל דבשבת יהיב ליה. ואכתי צריך להבין למה לא שייך שיאמרו שקבע מלאכתו בשבת, וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל. ועל כל פנים איכא למימר דהא דנתפרסם מהני היינו דוקא בהתחיל במלאכה מערב שבת דלא שייך טעמא דרש"י ז"ל שיאמרו היום בשבת יהיב ליה. ועל פי זה יתיישב מה שכתב הרב ז"ל )ס"ח(דנתפרסם בקבלנות מהני, ובסימן רנ"ב כתב, וחלוקים )ס"ח(שמכבסים על גבי הנהר צריך למחות, שיאמרו שבשבת נותנין לו לכבסן. ע"כ. והא חלוקים אין דרך לכבס ע"י שכירי יום כמו שכתב בקונטרס אחרון שם, וא"כ הא נתפרסם בקבלנות מהני, אלא על כרחך דנתפרסם בקבלנות לא מהני אלא בהתחיל במלאכה מערב שבת והתם דהתחיל בשבת. ועוד אפשר דבחלוקים כיון שבכל פעם מכבס חלוק אחר, תמיד הוי התחיל במלאכה בשבת, ולא מהני התם התחיל מערב שבת. וצ"ע. ועיין בנודע ביהודה קמא שכתב, שאין היתר זה )או"ח סימן י"ב(אלא כשעומד שלא ברשות ישראל, דאז אין לחוש לאורחים שלא ידעו מנהג העיר שהוא בקבלנות, שהאורחים לא ידעו כלל שהוא של ישראל. אבל אם עומד ברשות ישראל יש לחוש לאורחים. אבל התודת שלמים התיר אף בנין בית הכנסת בנתפרסם בקבלנות, וכן פסק הרב ז"ל , ומסתמא ]ש"ע הגר"ז ס"ח[בית הכנסת עומד ברשות ישראל. ולכן לכאורה היה נראה דלהאורחים שיבואו ולא ידעו של מי הוא ליכא למיחש למראית עין. וכן משמע לשונו הטהור של הרמב"ם ז"ל שכתב, ואומר שפלוני שכר העכו"ם וכו', משמע דהמראית עין הוא על מי שיודע אותו, אבל להאורחים שאינם יודעים של מי הוא אין משביעית, התם נמי רואים לחוש. וכן מה שהקשה המג"א )סק"ו(האורחים מי מוציא הזבל. ואתי שפיר בבנין בית הכנסת, דג"כ אין האורחים יודעים מי הוא העיקר המתעסק. ודע דהא דנתפרסם בקבלנות מהני, כתב בתודת שלמים )סימן , דהיינו שכל הבנין נעשה בקבלנות, )ד'(]ג' דף נ"ט ע"א[(אבל אם הדרך בקבלנות היינו ששוכרים אדריכל בקבלנות והאדריכל שוכר פועלים שכירי יום, זה לא מהני מידי, שיש מקום לרואים לחשוד שאותן הבונים ]ועושי[ המלאכה )ואותה(שכירי יום של ישראל נינהו, ואע"פ שאינם אלא שכיריו של האדריכל שקבל עליו כל המלאכה. עכ"ל. ואם כי הדבר צע"ג לומר מראית עין כזה, כיון שדרך לבנות בקבלנות ע"י האדריכל, למה יאמרו שהפועלים שכירי יום של ישראל נינהו, מ"מ הרב ז"ל פסק כהתודת שלמים . שם (לט) אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. נ"ב: עיין בספרי ובהשמטות למלואים לספר זה . חמדת משה )סימן ב'(שם (מ) אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. עיין נודע ביהודה דאם מנהג אותו מקום לבנות בקבלנות מותר. יעו"ש מהדורא קמא ובמהדורא תניינא . ועיין בשערי )חאו"ח סימן י"ב()סימן ל"ח(תשובה לקמן . ובנודע ביהודה הצריך ג"כ שיהיה הבית )סק"ט(עומד ברחוב עכ ו"ם, שלא יהיה חשש מאורחים שלא ידעו שמנהג אותו מקום בקבלנות. יעו"ש. ועיין נשמת אדם )כלל ג' שחולק עליו ואוסר בכל ענין, דלא דמי לריחיים דמותר ]סק"ה[(בכהאי גוונא משום דהמלאכה נעשית מאליה. ועיין בש"ע התניא , משמע דבשעת הדחק גדול יש להתיר בכה"ג )סעיף ח'(שנתפרסם. ובדין ישראל ששכר מהמלך תקון הדרכים והרחוב אם שרי בקבולת צ"ע דהא מלאכת מחובר היא, וכן משמע במג"א דכה"ג הוי מלאכת מחובר, אף שהקרקע והרחוב אינו של )סק"ח(ישראל. וקצת ראיה דשרי מתוספות עבודת אלילים )דף כ"א ע"ב שכתבו, דהא דפליגי רשב"א ורבנן ד"ה אריסא(]ירושלמי שבת פ"א היינו באבנים שהם לצורך מחובר, ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[דמחובר ממש תיפוק ליה שהוא ברשות ישראל, דהא הקרקע של ישראל. יעו"ש. ודלמא פליגי במתקן הרחוב והדרכים דהוי מלאכת מחובר ואינו ברשות ישראל, ועל כרחך דסברי דכה"ג שרי. וצ"ע. ועיין בשו"ת ר' חיים כהן שכתב שם צד )סימן ד'(היתר בקבולת כל שאין הקרקע של ישראל, וצירפו לסניף לשאר טעמים. יעו"ש. שם (מא) אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. במקום דנהיגי בקבלנות אי שרי לבנות בשבת ע"י גוים בקבלנות, עיין להרב דבר שאול הנד"מ בזה באורך. )או"ח סימן ד' וסימן ה'(שם (מב) שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו'. כתב ב"י , מיחזי להו לאינשי כשכיר )דף קנ"ט ע"א שיטה י"א(יום כו'. נ"ב: בני דוד . )דף ד' ע"ד(שם (מג) ואומר שפלוני שכר הגוי וכו'. כתב המג"א , ]סק"ג[כלומר ששכרו לימים וזה אסור מדינא. יע"ש. פירוש לפירושו, שאף שהמלאכה צריכה ימים רבים להשלימה, לא תידוק מדברי מרן שכתב לעשות לו מלאכה בשבת, דמשמע שאם ניכר שהמלאכה רבה וצריכה ימים רבים מותר אף שנראה ששכרו מידי יום ביומו כמו שוכר פועל לעשות לו מלאכה רבה, אלא גם זה אסור מדינא. יע"ש. שם (מד) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו וכו'. כתב הטור , ור"י אסרו. נ"ב: בתי החזקות )דף קנ"ח ע"ב שיטה ג'(הורה פנים להיתר, ואח"כ כתב שראה בירושלים לכל רצ"ה(הרבנים שהיו מחמירים ומונעים לבעל החזקה לעשות כן. שם (מה) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו וכו'. כתב ב"י , ונראה לי דמשום הכי לא כתב )דף קנ"ח ע"ד שיטה א'(ר"ת וכו'. נ"ב: מהר"י חאגיז בספר הלכות קטנות . )ח"ב סימן ק"פ(שם (מו) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו וכו'. נ"ב: בתי החזקות שיש ליאודים בבתי הגוים, דעת מרן זקני בספר הלכות קטנות להתיר. וכן מוכח דקדוק מרן שכתב חצירו או כותלו, ולא כתב סתם לבנות לו בית כו'. אמנם כתב הרב ז"ל שם, שראה מעשה בכל יום פה עיר הקודש ירושלם ת"ו שרבותיו ורבני העיר החמירו. יע"ש סימן ]רצ"ה[ ח"א. וכתב הרב )רצ"א(מג"א , דמדכתב מרן חצירו כו' משמע שאם הוא עומד ]סק"ד[במקום שאין ידוע שהוא שלו שרי. יע"ש. ולפק"ד כלפי לייא, מסתברא לומר דדייק מרן ז"ל לומר חצירו, לאשמועינן דכל שהוא שלו אף שאין ידוע אסור, יען הוא בודאי של ישראל, ויש לחוש מפני הרואים שמא יתוודע באותן הימים או אח"כ. ודוק. שם (מז) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו וכו'. בעז"ה א"ח העצרת תק"ע פראג. אל עז"ר העליון שמתי מבטחי. מבטח ומשען הוא להחרדים אל דברו. דבריו יעשו רושם למעלה. למעלה חוני ולמטה חן. חן הוצק בשפתותיו. שפתי כהן ישמרו דעת. דעת תורה יבקש מפיו. פיו מפיק מרגליות. ה"ה הגאון המפורסם החריף ובקי. משנתו קב ונקי. נ"י פ"ה ]נר ישראל כבוד שמו מפארים מו"ה אלעזר נרו לא ידעך לעד. פטיש החזק[הנה כבר מלתי אמורה, זה שבועות שתים שהן ארבע, והמתקתיו מפי לאזנו הטהור, ונאמרים ונשנית במכתב שאלתי אליו, בדבר הבית אשר שכר הקצין ר' ליזר האברן בתנאי הנזכר והידוע, אם מותר לבנות בשבת בקבלנות ע"י אומנין נכרים. ואנכי בעניי צדדתי להקל משלשה טעמים, חדא, דלבני העיר ליכא מראית עין כלל כיון שכבר הודיע להם שאינם שכירי יום, ולאורחים הבאים שם ממקומות אחרים אין לחוש, כיון שבלאו הכי בעיר האברן דרים היהודים והנכרים בערבוביא ולא נודע שהבית של ישראל הוא. שנית, כיון שאותו הבית מעולם לא נקרא שם ישראל עליו, ואף עכשיו אין ישראל דר בתוכו, ואף הקצין ר' ליזר הנ"ל לא קנאו לחלוטין, רק שכרו בתנאי הידוע, וא"כ הישראל אינו רק שליח הא"י ובשליחותו שכר את הפועלים בקבלנות, ומאי איסור יש בזה. והביאו ב"י סימן רמ"ה דשרי משום ]ס"ו ד"ה כתוב בהגהות אשרי[פסידא. ומה התם דאיכא דררא דאורייתא איסור שכר שבת, ואפילו הכי שרי משום פסידא, קל וחומר הכא דאינו אלא חשש דרבנן משום מראית עין דשרי משום פסידא, דאם לא יבנה בשבת יסתעף הפסד להקצין הנ"ל העולה לאלפים. ואף המג"א בסימן רמ"ד הביא דברי הגהות אשרי הנ"ל להלכה. הוא ]סקי"ח[בטובו יאיר עין המחכה לתשובה מאהבה. הטרוד מאד הוא י"נ הדש"ת וש"ט הקטן משה ]ידיד נפשו הדורש שלום תורתו ושלום טובתו[יוסף כהן שפירא החונה בק"ק האברן. תשובה. יתענג על רוב שלום וישבע מרוב טוב, כבוד אהובי הרב המופלג בתורה החרוץ ובקי מו"ה יוסף כהן צדק ורב בק"ק האברן. אחרי אשר חיש מהר עלי, ובקש מני להודיע דעתי בענין שאלתו אמלא רצונו, אבל לא בפלפולים כי פלפול למאי חזי כי אם אנה דעתי נוטה. מה שצדד מע"ל להקל משלשה טעמים, וכתב וז"ל: חדא דלבני העיר ליכא מראית עין כלל, כיון שכבר הודיע להם שאינם שכירי יום, ולאורחין הבאים שם ממקום אחר אין לחוש, כיון שבלאו הכי בעיר האברן דרים היהודים והנכרים בערבוביא ולא נודע שהבית של יהודי. עכ"ל. לענ"ד הדברים תמוהים, מה מהני במה שהודיע להם לבני העיר שאינם שכירי יום, עם כל זה יש חשד שיאמרו בני העיר שכירי יום נינהו, דלא מצינו בשום מקום שהודעה מהני, אלא הדבר תלוי אם דרך אותה העיר או מדינה לעשות בקבלנות אז ליכא חשש מראית עין. והיינו דאמרי אריסא דמרחץ לא עבדי אינשי היינו שאין דרכם בכך, ולכך אפילו מודיע לרבים דעביד אריסא אסור ואיכא חשש מראית עין, מה שאין כן שדה דרכם באריסא. ולענ"ד גם ר"ת לא סלקא דעתיה להתיר לבנות בית בקבלנות אלא מקום שנהגו הבונים לבנות בקבלנות, ודחה אותו הר"י בתוספות במסכת ע"א )דף כ"א ע"ב , וגם לא דמי להך דשכירות שדה דשמעתין ד]ל[עולם ד"ה אריסא(הוא רגילות לקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע, אבל בבנין הבית רגילות לשכור מדי יום יום, ]ו[הרואה אינו אומר קבלנותיה עביד אלא שכירי יום נינהו. עכ"ל. ר"ל שדה תמיד רגילות בכל מקום לקבל באריסות וליכא חשש כלל אף מהעוברים והשבים, אבל בית אף שנהגו בעיר הזאת בקבלנות, עם כל זה יש חשש הבאים ממקום אחר ויאמרו שכירי יום נינהו. ובזה י"ל קצת קושיית הט"ז באו"ח מה שכתב )סימן רמ"ד סק"ב(לכאורה דברי התוספות תמוהים. ע"ש ודוק. וכן יש לכוון יותר בדברי הרא"ש שם שכתב, ומהך ]פ"א סימן כ"ג[שמעתין דאמר אריסותיה קעביד בשדה, אין ראיה לקבלנות בתים, לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות)וממילא ליכא חשש מראית עין אף להבאים מעיר אחרת(, אבל רוב בנין הבתים ע"י שכיר יום, הלכך הרואה יאמר שכירי יום נינהו. עכ"ל. ר"ל אף על פי שבעיר הזאת בונים בקבלנות, יש חשש לא סלקא דעתיה להתיר בקבלנות, בזה ודאי יש חשד לבני העיר שיאמרו שהוא שכיר או מיחזי כשכיר יום. ואפילו אם נקבל דר"ת התיר בקבלנות לבנות אפילו במקום שנהגו לבנות ע"י שכירי יום, אין מקום להתיר, דהא כל הפוסקים חולקין על ר"ת בזה, ור"ת בעצמו לא רצה למעביד עובדא. ולא עוד אלא אפילו שדה קיימא לן כהרמב"ם והפוסקים דאסור ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[בקבלנות, אע"ג דליכא חשש רואים, כי אף הבאים ממקום אחר שאין דרכם בקבלנות י"ל ש]י[חשבו שהוא באריסות כי שדה לאריסא קיימא, אפילו הכי אסור, אע"ג דהוה בשדה תרי צדדים להתיר, ועיין בהר"ן ספ"ק דעבודת אלילים , ועיין ]ו: ד"ה ומהא[באו"ח סימן רמ"ד בט"ז ובמג"א , מכ"ש לבנות בית )סק"ב()סק"ה(דאיכא לאיסור כמו להיתר, דההיתר הוא בקבלנות והאיסור הוא שכיר יום ואיכא חשש רואים. והמצאה שהמציא שהודיע לרבים שהוא בקבלנות, כבר כתבתי הודעה זו לא מהני כלום, א"כ תנור ומרחץ וכיוצא בזה נוכל להתיר ע"י הכרזה, והוא דבר שאין בו ממש, ולא התירו הפוסקים תנור ומרחץ אלא אם המנהג אותה העיר להשכירם או ליתנם באריסות ונתפרסם הדבר, ועיין סימן רמ"ג . )סעיף בי"ת(וההיתר השני שכתב וז"ל: כיון שאותו הבית מעולם לא נקרא שם ישראל עליו, ואף עכשיו אין ישראל דר בתוכו, ואף הקצין ר' ליזר הנ"ל לא קנאו לחלוטין רק שכרו בתנאי הידוע, וא"כ הישראל אינו רק שליח הנכרי ובשליח ותיה שכר את הפועלים בקבלנות, ומאי איסור יש בזה. עכ"ל. גם היתר זה אין בו ממש, וכי במקום שנודע שישראל שכר בית מנכרי מותר לו לישראל לבנות בו, הא נקרא על שמו כל ימי שכירות ובשלו הוא בונה להנאתו ולטובתו. ואפילו לדעת האומרים ]תוס' בבא דלא אמרינן שכירות מציעא נו: ד"ה והאי, עבודה זרה טו. ד"ה והשתא[ליומא ממכר הוא אלא לענין אונאה, ועיין ש"ך חו"מ )סימן שי"ג . ואין לך מראית עין גדול מזה, מכ"ש בנדון שאלתו סק"א(שהנכרי אינו יכול לסלקו כנודע. וההיתר השלישי שכתב וז"ל: לפי מה שמתיר הג"א בפ"ק דעבודת אלילים בישראל ונכרי שקבלו מטבע מן המלך כו', והביאו הב"י סימן רמ"ה דשרי משום פסידא, ומה התם דאיכא דררא דאורייתא איסור שכר שבת, אפילו הכי שרי משום פסידא, ק"ו הכא דאינו אלא חשש דרבנן משום מראית עין דשרי משום פסידא, דאם לא יבנה בשבת יסתעף הפסד גדול להקצין ר' ליזר הנ"ל העולה לאלפים. עכ"ל. גם זה אין בו ממש, אם נדון ק"ו זה נבטל כל הדין של מראית עין בענין הבנין וכדומה. ובאמת כבר האריכו האחרונים למה הקילו במכס ובמטבע משום פסידא ולא במרחץ ובתנור וכיוצא בהן, ועיין ט"ז סימן רמ"ד ובמג"א מה שתירצו, וגם הלבוש )סק"ו()סקי"ח(דקדק וכתב שם במקום פסידא מפורסמת וכו', לתרץ ]ס"ו[קושיית האחרונים מאי שנא ממרחץ ותנור, ועיין באליה רבה שם ונלמד ק"ו אם הגאון רבן של ישראל בספר נודע ביהודה הראשון לא מלאו לבו להקל בבנין הגג )בח"א סימן י"ב(בחוה"מ, אף דרוב הפוסקים הסכימו שאין איסור מלאכה בחוה"מ דאורייתא, לכך עיקרו מדברי סופרים וקראי אסמכתא בעלמא נינהו, ואפילו במקום מפורסם מעולם שבונין בקבלנות וגם ליכא חשש אורחים הבאים, כי הבית היה עומד בין בתי אינם יהודים והיה במקום חשש הפסד גדול שהבית הזה יהיה עומד זמן זמנים טובי בלי מחסה ומסתור. והתנה בתנאי כפול אחרי כל ההיתרים הנזכרים שם, שצריכין שיסכימו עמו שנים או , מכ"ש שלשה מב"ד הגדול ב"ד מו"ש ]מופלא שבסנהדרין[במלאכת שבת אשר לגדולי הראשונים אף ע"י אינו יהודים )בט"ז סק"ג(, ומכ"ש דאורייתא כמו שכתבתי בגליון סימן רמ"ג במקום שאינו מפורסם שבונים תמיד בקבלנות ואיכא מראית עין לבני העיר ולאורחים חלילה לי להקל. את זה נלע"ד, הלא כה דברי הטרוד הדורש שלום תורתו. הקטן אלעזר פלעקלש . שם (מח) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו וכו'. כתב הטור, ישראל כו' היה מתיר ר"ת כו'. לכאורה משמע דהוי מחלוקת במציאות, ועיין בדברי התוספות שם ]עבודה , ועיין בדבריהם במועד קטן זרה כא: ד"ה אריסא[]יב. ד"ה אמר שדבריהם צ"ע. שמואל[שם (מט) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו וכו'. בש"ס דמועד קטן אמר שמואל, מקבלי )דף י"ב ע"א(קבולת תוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, והיינו משום מראית עין. ולכאורה מבואר כאן להדיא ד אסור לבנות בית בקבלנות בשבת ויו"ט. ואמנם ר"ת כתב דמותר ]עבודה זרה כא: תוד"ה אריסא[לבנות בית בקבלנות, ולא שייך בזה חשש מראית עין, דקבלן קבלנותיו קעביד, והך מילתא דשמואל איירי לענין אבילות, דאבל חמור יותר. עיין שם היטב. ולכאורה קשה לי, דהרי שמואל בעצמו סבירא ליה במסכת מועד קטן , דאף )דף כ"ד ע"א(דברים שבצנעא אינו נוהג בשבת, ואף שעולה למנין שבעה מ"מ אין אבילות נוהג בו, וכ"ש ברגל דהיינו בקובר מתו ברגל דאינו נוהג אבילות ברגל אף דברים שבצנעא. וכ"ש לשיטת הרמב"ם הובא בטור יו"ד סימן שצ"ט, דאף דאנו ]הלכות אבל פ"י ה"ח[קיי"ל דברים שבצנעא נוהג בשבת, היינו משום שעולה, אבל בקובר מתו ברגל שצריך לישב שבעה אחר הרגל, אף דברים שבצנעה אינו מחוייב לנהוג ברגל, א"כ כיון דעל כרחך מיירי בקובר מתו ברגל דאי לאו הכי הרגל מבטל גזירת שבעה, א"כ למה יאסר בעשיית מלאכה אף לדידן. ואף שדברי הרמב"ם אינו מוסכם וכל הפוסקים חולקים עליו, אבל לשמואל בעצמו דסבירא ליה דאף בשבת אין דברים שבצנעא נוהג וכ"ש בקובר מתו ברגל, איך משכחת להך דינא. ועוד קשה לי, דבאמת אין מקום לומר דאבילות חמור יותר באיכותו משבת ויו"ט, דהרי אדרבה שבת ויו"ט גוף האיסור יש לו עיקר בדאורייתא ואבילות עיקרו דרבנן. אלא דנימא שנחמיר יותר באבלות דקיל ואתי לזלזל ביה, וכיון דאסור בלאו הכי משום שבת ויו"ט לא אתי לזלזל ביה. ואף דכתבתי במקום אחר דהיכי דאיסור דרבנן ודאורייתא יחדיו ידבקו, מ"מ מחמירין משום דרבנן וכמבואר בש"ס דראש השנה , דאף דראש חודש דאורייתא )דף י"ט ע"א(ולא בעי חיזוק, מ"מ משום דברי רבנן עשו חיזוק, ולא אמרינן כיון דבלאו הכי לא יבוא לכלל זה שיתענו בו משום ר"ח, היינו במקום שראו חז"ל לעשות תקנה כוללת ולא פלוג רבנן בתקנתם, אבל בזה שחלקו בין חוץ לתחום לתוך התחום, א"כ חזינן דחלקו בין שבת ליום אחר, א"כ בשבת היה לנו להתיר אף בתוך התחום דבלאו הכי לא יעשה מלאכה בשבת משום חומר שבת, ולמה זה יתקנו חכמים להחמיר באבלות דלא לזלזל בהן. וגם בלאו הכי תמה בזה על שיטת ר"ת דלמה נקט ובחוה"מ אף חוץ לתחום אסור, הוי ליה למינקט ביום חול, ומאי ענין חוה"מ לזה. גלל כן נראה הפשוט דכאן איירי מחשש מלאכה בשבת ויום טוב וחוה"מ, ומחלק בין תוך התחום לחוץ לתחום, ובחוה"מ אף חוץ לתחום אסור דשכיחי רבים התם. ועיין ס"ק הסמוך . שם (נ) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו וכו'. ]סק"א[שדעת רוב הפוסקים דהא כבר כתבתי לעיל דאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור, ]מועד קטן יב.[היינו משום מראית עין שיאמרו שהוא שכיר יום אצל הישראל, ודוקא במקום דשכיח רואים, אבל חוץ לתחום דלא שכיחי רואים לא. וקשה לי על זה בהא דקאמר דבחוה"מ אף חוץ לתחום אסור טעמא מאי, דהרי בש"ס דבבא מציעא מהו שיאמר )דף צ' ע"א(לנכרי חסום פרתי ודוש בה, כי אמרינן אמירה לנכרי שבות הני מילי שבת דאיסור מיתה אבל באיסור לאו לא, או דילמא לא דא"כ אף בחוה"מ נימא דליכא שנא. והקשו התוספות ]ד"ה אבל[איסור שבות כיון דכל איסורו אינו רק מדרבנן, ותירצו דגזרינן אטו יו"ט ושבת. ולפי זה כאן דמחוץ לתחום בשבת ליכא חשש מראית עין למה נימא דבחוה"מ אסור, הרי בחוה"מ בעצמו אף אם יחשדו אותו דצוה לנכרי לעשותו הרי כאן רק איסור דרבנן, ובדרבנן לא שייך שבות, וביו"ט ושבת ליכא למיחש למראית עין כיון דהוא חוץ לתחום. והיה נראה מזה ראיה לדעת ר"ת ]עבודה דכאן משום איסור אבל קאתינן עלה, זרה כא: תוד"ה אריסא[ובחדושי הארכתי בזה. והנה הב"ח כתב, דלענין דיעבד אם נבנה הבית ע"י ]אות א'[קבלנות מותר, דיש לסמוך על דעת ר"ת שמתיר. והנה מאחר שר"ת בעצמו לא רצה לסמוך על היתר שלו בעת שבנה ביתו, והפוסקים כולם הסכימו לאסור, א"כ אף בדיעבד אין לנו סמוכין להתיר. כן כתבו האחרונים. ולי נראה כיון דעיקר הטעם לאסור בדיעבד מה שנבנה באיסור דחששו שלא יאמר לנכרי לעשותו, אבל בקבלנות דבאמת אין להישראל שום תועלת במה שיעבוד הנכרי ביום השבת, ומהיכא תיתי הישראל יעשה כן, כיון דאם לא יעבוד הנכרי בשבת יעבוד ביום אחר, והנכרי קיבל על עצמו להשלים העבודה, ממילא סתמא דמילתא יתנה הישראל עם הנכרי שלא לעשות המלאכה בשבת, ואם אירע הדבר הוי מילתא דלא שכיחא ואין לאסור בדיעבד. וזה ברור, ודברי הב"ח נכונים מאד. שם (נא) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו וכו'. כתב הטור, היה מתיר ר"ת ]עבודה זרה כא: תוד"ה אריסא[כו'. עיין מה שכתב הרב ידיו של משה בסימן זה . שם (נב) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו וכו' . עיין ט"ז , הביא דברי התוספות בעבודה זרה )סק"א()דף דר"ת מתיר לבנות בקבלנות והר"י אוסר. כ"א ע"ב ד"ה אריסא(וראיית ר"ת היא, דמה אריסות דשדה דנהנה הישראל מהמלאכה מותר, כל שכן קבלנות. וכן הביא ראיה מהא דנותנין עורות לעבדן . והר"י אוסר משום דדרך לבנות בשכיר יום. ]שבת יז:[הקשה דהרי אנן רואין דדרך לבנות בקבלנות. ועיין והט"ז ]סק"ב[אחרונים ובמנורה הטהורה דנשתנה ]קני המנורה סק"ג ד"ה מיהו[המנהג, ובאמת לפי המנהג עכשיו שהדרך בקבלנות מותר. )כבר כתבתי בסק"א דאם לסתת האבנים בביתו של עכו"ם אסור, א"כ נשמע דאף במקום דדרך בקבלנות אסור, ואך התוספות שכתבו דהדרך לבנות ע"י שכיר יום, משמע ודאי דהיכי דהדרך בקיבולת מותר(. והנה בעניי לא זכיתי כלל להבין, דהרי מדינא ודאי דמותר, ובזה אינו חולק הר"י, ולא קאמר רק דהדרך לעבוד בשכיר יום ויבואו לחשוד אותו, א"כ איך שייך פלוגתתם, דאם הדרך באותו מקום ליתן רק בקבלנות, משמע דהר"י מתיר, ודמי למרחץ שכתבו לעיל הפוסקים ]סימן רמ"ג ס"ב[דהיכי דנתפרסם מותר. ואם במקום זה הדרך לשכור פועלים בשכירי יום, איך מתיר ר"ת, ואיך מביא ראיה משדה דמותר באריסות, הא התם הדרך הוא שנותנין באריסות, ולמה לא מדמה קבלנות למרחץ שאסור להשכיר אף דעדיף עוד מאריסות. וצ"ע. ואך מהט"ז משמע דבמחובר בקבלנות לעולם אסור כשיטת הרמב"ם , ואך האחרונים דעשו בזה שלוש ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[שיטות, וכתבו דהר"י מתיר אף במקום שכל דרכן בקבלנות, ואף דכן משמע מלשון התוספות, א"כ ודאי צ"ע. ודע דלשוני בסק"א הוא מגומגם, יען נמשכתי אחר דברי האחרונים, אבל באמת נראה דאף במקום דהדרך בקבלנות אסור, ואף דלשון התוספות דחוק, מ"מ מדהביאו הירושלמי דאף לסתת האבנים בביתו של ]שבת פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[עכו"ם אסור לשקען, משמ ע דאף היכי דהדרך בקיבולת אסור. ולפי זה הא דכתבו האחרונים דבקיבולת דיעבד אין להחמיר ליכנס בבית כמו שכתב המג"א , לכאורה צ"ע אם מותר )סק"י(אף במקום דהדרך לבנות בשכיר יום, דבזה אף ר"ת לא התיר. וצ"ע. ומ"מ בתשובה חזרתי להתיר משום פלוגתא בדרבנן. שם (נג) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו וכו'. עיין ]ט"ז[, שמביא פלוגתא דר"ת ור"י )מג"א()סק"א(בתוספות סוף פרק קמא דעבודה זרה , דר"ת מתיר ]כא: ד"ה אריסא[בנין בתים בקבלנות כבאריסות שדה, ור"י חולק, דשאני שדה דרגילות לקבלו באריסות, אבל בנין בית רגילות לבנות ע"י פועלים, והרואה יאמר שאינו בקבלנות ושכירי יום נינהו. ותמהו כל האחרונים וכי פליגו במציאות, דנראה האיך היתה הרגילות בימיהם, אי היתה רגילות לבנות בקבלנות, א"כ למה חולק ר"י על ר"ת, ואם לא היתה רגילות לבנות בקבלנות איך התיר ר"ת, הא אינו דומה לשדה אלא למרחץ דאסור להשכיר משום מראית עין מהאי טעמא דלאו לאריסותא עביד. ונראה לענ"ד דודאי היתה בימיהם רגילות לבנות בית בקבולת, שהאדון הבונה מקבל סכום קצוב בשביל כל הבנין, אך האומן הבונה שקיבל בקבלנות ושוכר פועלים שכירי יום כדי שיבואו לעבוד בזול יותר, אומר להם ברמאות שמה שהוא שוכרם ומשלם שכר פעולתם הוא בשליחות ישראל, וישראל אינו נותן לשכירי יום יותר מסך המועט שרוצה ליתן הבונה, והוא כמרמה הפועלים דשכרם מישראל אכל יום בעבור סך זה וזה, והפועלים סוברים שהם שכירי הישראל הרוצה לבנות ביתו, ולא של האדון הבונה, והבונה אינו רק נאמן של ישראל ששכר פועלים בעבור הישראל בעל הבית. וא"כ שפיר כתב ר"י דאסיר קבולת בתים, דנהי דהאומן הבונה מקבלו בקבלנות, מ"מ הפועלים סוברים או עכ"פ הרואים סוברים שהפועלים שכירי יום דישראל הם, דכך היתה דרך של הבונים האומנים להטעות להפועלים שלא יתרעמו עליו שאינו נותן סך הגון בעבודתם, ותולה הכילות בישראל בעל הבית שהוא אינו רוצה ליתן יותר והוא רק שלוחו, וא"כ יש מראית עין. אבל ר"ת סבר דכיון דבאמת הא כולי עלמא ידעו דרגילות לבנות בקבולת, ואפילו אם פעם בפעם מטעה האומן הבונה את הפועלים שהם שכירי יום של ישראל, זה אינם מאמינים הפועלים ]והעם[, לכן מותר ולא שייך מראית )להעם(עין. ושוב אח"כ מצאתי שאדמו"ר הגה"ק בשו"ת ערוגת הבשם כתב כה"ג על קושיא הנ"ל, אבל הוא כתב רק )חאו"ח סימן מ"ג(פשוט דהאומן מקבל הבנין בסך קצוב, והוא שוכר את פועלים שכירי יום, ור"ת סבירא ליה דהעולם יתלו בקבלנות, ור"י סבירא ליה דכיון דהפועלים שכירי יום נינהו יש מראית עין, שאולי הפועלים שכירי יום של ישראל הם. ולענ"ד לפי דבריו הקדושים אכתי קשה ממה נפשך הא לא פליגי במציאות, דאי דרך העולם דהאומן שוכר הפועלים לעצמו, א"כ שכירי יום של עכו"ם הם ומאי טעמא דר"י, ואי דרך שהאומן שוכר הפועלים לישראל, א"כ מאי טעמא דר"ת. ולפי מה שכתבתי ניחא, דבאמת הם שכירי יום של גוי האומן, אבל הוא מטעה אותם כדי להסיר התלונה מעצמו שמשלם שכר מעט ואומר שלישראל שוכרם, ופועלים סוברים שהאמת עם האדון האומן הבונה, ומספרין כן שישראל הבונה בית אינו משלם להם שכיר יום רק מעט, לכן ר"י אוסר דהוי מראית עין, ור"ת אע"פ כן מתיר, שהאמת אינו כן, דגוי קיבל בקבולת על עצמו הכל וגם שכירת הפועלים לעצמו. ודע דהרמב"ם סוף פרק קמא דעבודה זרה כתב ]בפירוש המשנה[וז"ל: מפני שנקרא על שמו, כלומר על ישראל בעל המרחץ, והנכרי הדר בו יחמם אותו בשבת ויכנסו בו הנכרים ואומרים רחצנו במרחץ פלוני היום, ובזה יש חילול השם למי שישמע זה, ואינם יודעים שהוא שכיר אצלו לזמן קצוב בדמים ידועים. עכ"ל. והבינו דבריו כמה אחרונים שעל ידי כן יתח לל השם בין הגוים, שיאמרו שישראל אינם שומרים שבת. אך א"כ יקשו למה צריך הרמב"ם לומר שיש חילול השם למי שישמע זה, הא כבר יש חילול השם במה שכתב מקודם דהגוים שרחצו שם אומרים רחצנו במרחץ פלוני היום. ונ"ל בס"ד על פי מה שכתב בכתב סופר על הקושיא ]או"ח סימן מ"א ד"ה ויש להקשות[א"כ גם חוץ לתחום ליתסר דהוי חילול השם, דהחילול השם הוא במידי דרמיא על בני מתא או על בית דין שבעיר למחות ואינם מוחין, וכיון שהוא חוץ לתחום לא רמיא על בני העיר למחות בידו ושוב ליכא חילול השם. עכ"ד. ועתה דברי הרמב"ם נכונים מאד, דמזה שהרוחצים יאמרו רחצנו במרחץ פלוני היום ליכא חילול השם עדיין, די"ל כיון שאינו מפורסם לא ידעו בני העיר ולא ידעו ב"ד לכן לא מיחו בידו. אבל אמר הרמב"ם ע"י שהם מספרים שרחצו שם, ישמעו בני העיר וב"ד ואז יש חילול השם אם לא ימחו, שהעולם לא ידעו שהגוי שכיר אצל היהודי בדמים ידועים. שם (נד) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו וכו'. כתב הט"ז , ובתוספות )סק"א(]עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[כתבו בשם ר"ת דהיה מתיר לבנות בית ע"י עכו"ם בקבלנות כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד. וכתב הלבושי שרד , ]סק"א[ובתוספות כתבו שהוא כל שכן מאריסות, וקשה דודאי קבלנות גרע מאריסות וכמו שכתבתי בריש סימן רמ"ג , ויש ליישב, ואין להאריך. ונלע"ד ליישב כך, דהתוספות מיירי בקבלנות שאין לישראל ריוח מזה שעושה בשבת, כגון אם התנה שיעשה אותו לשנה, והוא יכול לעשות בחצי שנה, ואין לו הנאה במה שעושהו בשבת ולהכי שרי, מה שאין כן בשהתנה שיוגמר לחצי שנה, ואם לא יעשה בשבת לא יוגמר בחצי שנה, זה אסור ע"פ דין, דהוה כשכיר שעשה מלאכה בשבת אע"פ שהוא בהבלעה, דשכיר שבת אסור בהבלעה ושכר שבת מותר. שם (נה) לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו וכו' או לקצור לו שדהו וכו' אסור לו להניחם לעשות לו מלאכה בשבת מפני הרואים וכו'. בבנין בתים או לקצור שדהו אוסר מפני מראית העין ולא מן הדין. ועיין מג"א )סימן רמ"ג סק"ב(דבמרחץ אסור מן הדין, משום דהישראל מקבל הריוח של שבת, והעכו"ם אין לו ריוח ממה שעושה בשבת, כיון דיקבל שכרו בין שיסיק המרחץ או לא, והוא שיטת מהר"י אבוהב. ע"ש. וזה שכתב המג"א פה וז"ל: פירוש, דאין קפידא לישראל דאם )סק"א(לא יעשהו היום וכו'. מה שאין כן במרחץ דיש קפידא דאם לא יסיק המרחץ ולא יהיו רוחצים, לא יהיה לו ריוח, ועל זה מרמז: עיין ריש סימן רמ"ג. שם (נו) לפיכך הפוסק עם הגוי וכו' אסור לו להניחם לעשות לו מלאכה בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק וכו'. מהב'ן בחכמ'ה אברהם .רחימא, נר"ו יאיר כאור יממא הגדתי היום על אודות בנין בתי האוספידל יכון בצדק, ]בית חולים[בקבולת, ובכן רוצים דאינון אמרי דנתנוהו להמאימאר ]קבלן[לעשות בנין בשבת ויום טוב נמי, ושאלו את פי המורים אם יש להם היתר. והנראה דהסמוכות של המבקשים היתרא, הנה הוא ממה שכתב הרב מגן אברהם ז"ל בסימן רמ"ד , דנוהגים ]סק"ח[היתר בעירם לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב, דברבים ליכא חשדא, אבל בשכיר יום פשיטא דאסור. יע"ש. וכד הוינן בה, הוא כותל רעוע לסמוך על זה. תיתי חדא, דאעיקרא דדינא פירכא, מי יאמר דדין רבים יש על זה, מאחר דהכסף יענה את הקול, כי הבונה והוא באחד, השר המפורסם סיניור רוטשילד נר"ו, ולצורך חולים, אם יהיה חולה אפילו כמה חולים אינן נקראים רבים דהם הנצרכים, ולא ברירי קמן מי הם החולים, ואינן עומדין החולים על הבנין. ואי מצד המנהיגים, לא יקראו רבים כי הם מתי מספר. ולפי תשובת הרב חתם סופר שאביא לקמן, מתבאר דמי שנותן הכסף לבנין על שמו נקרא כאשר יראה הרואה, דחילק ברבים הבונים ביחד דאם כל אחד בונה בתוך שלו יקראו יחידים. יעוין שם. ועוד חילוק ברור, כי אינון לא מהימני בדבר הזה לפי ההקדמה שיש למורנו הרב הכולל נר"ו בזה, וא"כ דל מהכא דין רבים כמו זבל דליכא חשדא, דאדרבא מקום יש בראש לחשוד. זאת שנית, דהרב אליה רבה ז"ל דחה סברא זאת של ]סק"ה[הרב מג"א, דדוקא בעבודה זרה הוא דאמרו ]יו"ד סימן קמ"א דברבים ליכא חשדא, אבל באיסור דרבנן כזה יש ס"ד בהג"ה[להחמיר. והרב זכור לאברהם ח"א ]מערכת השי"ן הלכות שבת ערך הביא דברי הרב אליה רבה אלו, וכתב, דאף המג"א סיים מלאכה[דבמקום שאין מנהג אין להקל. יע"ש. נמצא דהסברה הלזו היא רעועה. ועוד הן בה דבזבל הקילו דהוא ברחוב ועוברים מכל העמים ומקפידים, ומצד השררה גם כן מזהירין מפני עיפוש האויר, לא בקבלנות אחר אפילו אם יהיו רבים, וכהאי גוונא כתב הרב חתם סופר . כיע"ש. וזה לך האות, דאמאי )באו"ח סימן ס"א(לא התירו בנין בית הכנסת דרבים, והן הם דברי הרב מג"א שם. ועיין באר היטב שם ושערי תשובה שם. ]סק"ה[ועד השלישי, מה שכתב גדול הדור האחרון הרב ראשון לציון צרור המור דודי לי המלך דוד ז"ל בספר נדיב לב )ח"א סימן , דאסף וקיבץ בהא של הרב מג"א בהוראה זו מכמה רבנים, יו"ד(וזו הלכה העלה, דזה כלל גדול דכל מלאכה הידועה בעולם דאינה נעשית כי אם דוקא בקבלנות, כמו זה דנקרא אט אמאליק דידוע לכל דהוא בקבלנות הוא דשרי, הא לאו הכי אסור. יעוין שם. וכן מתבאר מדברי הרב זרע אמת דכבר )ח"א סימן ל"א ול"ב(הזכירו שם, והביא דבריו הרב עיקרי הד"ט , ועיין )סימן י"ד אות ט'(]סק"א[. ואם כן מלאכת הבנין דרוב העולם להרב נהר שלום שם בונין בשכיר יום ומיעוטא דמיעוטא בקבולת, מי שם פה לאדם שנתיר בקבלנות כזה, דהחשודים שמבקשים שיבנו בשבת הם האומרים דהוא בקבלנות, ועיין להרב נודע ביאודה )ח"א סימן . ועיין מה שכתב מהריט"ץ , ובמה שהשיב עליו י"ב()בסימן ס"ו()דף ה"ן ע"ב ]סק"י ד"ה ומעתה[(ודו"ק, ובמה הרב מטה יאודה שכתב בספר שערי תשובה . ]סק"ט[מה תאמר על ידי הכרזה, הרי כבר עמד על זה האי תנא דידן )סימן רמ"ד אות ב'(, חיים ומלך הרב פתח הדביר בח"ג דתיקון זה ישתקע הדבר ולא יאמר, ולא עוד אלא דשם בסוף האות הלזה סיים וז"ל: ומ"מ נראה דבעל נפש יחוש לעצמו שלא פתחי היתר, ומקלו יגיד לו . ופוק חזי אמרי קדוש בספר להורות ברית עולם , על מה שכתב בספר החסידים דאדם )סימן שמ"ח(אחד רצה לבנות בקבלנות ולא שמע דאמרו לו שאסור, ולא נשאר הבית לו ולזרעו, דכתב, והנה שפתים יחלו עשירי עם, כי בשאט בנפש מניחין שהגוים יבנו בטענות שוא נגד הדין. עיניהם תחזינה דברי רבנו המאזין ומעיד בנו מעשה שהיה בזמנו כי לא נשאר לו הבית ולא לזרעו, ונחלתו נהפכה לזרים. וראשי העם קדמוניות יתבוננו מה שהיה בדורו של רבנו הרשב"א ז"ל ]ח"ד , לנדות ולקנוס אף לירא ה' וגדול שלא ]ידע[סימן שט"ו[)היה(באמת שהגוים בונים, ויאזרו חיל לישר הדורים. ע"כ. ואדם דן מכל זה גם לכל מי שירצה להקל בחומר איסור בנין בשבת ע"י גוי בכל אופן שיהיה, ואזהרתיה מהכא, ושומר נפשו ירחק מהם. הנה כי כן יבורך גבר הון ועושר בביתו והיתה לו ולזרעו אחריו זרעו בחיים. ע"כ דברות חיים. ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים. גם ראיתי להרב החסיד בספר חסד לאלפים שם )בסימן דכתב בדין זה דהפוסק בקבלנות, דאם הוא בתוך רמ"ד אות א'(התחום אסור להניחו לעשות מלאכה בשבת, דכל כי האי אין לגלות טעם האיסורין לעמי הארץ, רק צריך לומר להם סתם שהוא עוון פלילי, כולי האי ואולי ישמעו. ושם באות ]ג'[)ב'(כתב, ואגיד לדור שפעם אחת עשיר אחד ירא שמים שהיה בונה בתים, פיזר ממון הרבה כדי שלא להניח לגוי לבנות בשבת. ויהי היום שהיתה שריפה גדולה בעיר והגיע האש עד ביתו, ויהפוך ה' הרוח וניצול ביתו, זה הוא שכרו בעולם הזה, ובעולם הבא על אחת כמה וכמה. ולעומת זה כתב דאם בנו נכון להחמיר שלא יכנסו בו, ועליו נאמר "הוי בונה ביתו בלא צדק" ]ירמיה כ"ב, י"ג[והיא לא תצלח. עכ"ל. ושוב הביא על שם תשובת ]אות ו'[]סק"א[, ומי הרדב"ז כההיא דהרשב"א. יע"ש. ועיין ברכי יוסף אשר ישמע כל זה ולא יחדל. ובהיותי ,בזה ראתה עיני להרב הגאון בדורינו בספר חתם סופר דעסיק מר בהאי עניינא בשלשה סימנים. ותחילה וראש בקש צדדי היתר בקבלנות על בישול שכר על ידי )בסימן נ"ט(פועלים גוים לחפש זכות, ולבסוף כתב, דאפילו בהפסד גמור מכל מקום מידי לא תצא הוראה להיתר, ועל זה אנו מתפללים שתהיה פרנסתינו בהיתר ולא באיסור, ואין הכוונה בלא גניבה וגזל, דזה אינו בידי שמים, אבל הכוונה דברים האסורים ונצטרך להיתרם משום הפסד פרנסתינו, לשיזבן רחמנא מאלו וכיוצא באלו. עכ"ל. והרי כאן ליכא מעיקרא חשש הפסד פרנסה לשום בריה כלל, אלא דגם בזה אסיק הרב ז"ל לאיסורא. ואת השנית , דע"י המלחמות נחרבו הבתים וגם )בסימן ס'(נשרפו, והזמן חורף רוח סערה ומי גשמים שוטפים, ואין להם דירה לנשיהם ולבניהם ולטפם הרה ויולדת יחדיו, ורבים בונים ואינן נמצאים פועלים לבנות. ועל כן עשו בקבלנות עם המאימאר, דאיכא למיחש דאם יבטלו בשבת ילכו לבנות למקום גוים ולא יחזרו לבתי ישראל ויתבטלו בנינם. ועל זה שאלו אם מותר להניחם שיבנו גם בשבת. ובתשובתו הרמת'ה כתב תחילה וז"ל: והאמנם בעוונות הרבים הדור פרוץ כבקעה וראוי לגדור גדר ולעשות סייג לתורה להחמיר ולא להוסיף קולא, אך אני הגבר ראה עני עמי והפסד הרבה וצערא דגופא וכו', ולכאורה היה נראה להתיר ממה שכתב המג"א דברבים ליכא חשדא, והכא נמי הדבר נוגע לכמה מאות נפשות מישראל, הוי ליה כרבים. עכ"ל. וכל זה לא שייך בנדון דידן כדי לימצא פתח היתר. אפס כי עז בדברי הרב ז"ל במה שהביא לסניף אחר להתיר ממה שכתב הרב חות יאיר באמירה לאמירה וכו', )סימן)רמ"ב(]מ"ו[(ועוד שאין הפועלים ברשותם והם עבדי אדוניהם האומן, והוא משלחם בכל יום לאיזה בנ ין שירצה וכו'. זת"ד. ואחר המחילה רבה לא צדק בזה, שהרי המאימאר עצמו נקרא שהוא הפועל, ואינו אמירה לאמירה בהפרידו בני אדם דאמירה קמא אזיל ובא השניה, כי אם האמירה של המאימאר והפועלים הכל אחד, הן מצד הפועלים דיד פועל כיד בעה"ב, והן מצד המאימאר דכל האחריות עליו ולא מכירו הבעל הבית שהוא בעל הבנין, ובדיבורו ובידיו המורה להם בכל יום כיצד יעשו הם בונים. וכי מאימאר ישראל יוכל בשבת להורות כיצד בונים פועלים אחרים. ומה גם דלא יבצר דישים ידו לסייע כפעם בפעם, ואם נטע אבן אחת קטנה הרי זה בונה או סותר לפעמים, ואיך עשה הרב ז"ל דהמאימאר אינו עושה כלום והוי ליה אמירה לאמירה, כי לע"ד זה לא חשיב שתי אמירות כדי להקל, דשתי אמירות היינו דמאמר ראשון גמר והלך לו ושוב בא השני מצד עצמו ועושה מעשה, והכא כל היום דזה האומר הראשון, והוא עומד על גביהן. וכשגם בעיקר הדין חלוק עליו הרב גרשון בסימן ]מ"ט[ כאשר )רמ"ט(הזכיר הרב חתם סופר שם. גם מה שכתב הרב חתם סופר, ומצורף לזה עוד שהרי ידוע ששכר וי"ו ימים, ואם כן דעת ישראל שינוח ביום שבת קדש, והגוי מחליף קדש בחול ונח ביום חגם, ונמצא דמה שעובד ביום שבת לדעת עצמו הוא עושה. ע"כ. ועמו הסליחה רבה זה לא ניתן ליאמר, דמימי עולם כולי עלמא ידעי דהגוי שובת ביום ראשון ואדעתא דהכי נחתי כולי עלמא, ואינו דבר שנתחלף מחדש לזה הפועל כדי להטעות את עצמינו אשר לא ידענו זה, כי מה מחליף בדבר דמעיקרא כך הוא. וזה נמי כתבו הרב ז"ל לסניף כמו הכא בסימן הקודם כמו שיראה הרואה. ואדרבא כתב הרב מג"א שם בהאי דינא גופיה, וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות, ומכל מקום ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו, כי בזמן הזה אין הנכרים מניחים לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם, ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול ה'. אבל תיקון הרחוב אין נקרא על שם ישראל כל כך, ובמקום שאין נוהגים היתר ברחוב אין להקל. עכ"ל. לנו לעינים דהא דהגוי שובת ביום ראשון ועושה מלאכה בשבת איכא חילול ה', ואיך הרב ז"ל עשאו טעמא להיתרא בנדון שלו. והן אמת דהרב ז"ל שם כתב, דהא דחיישינן )בסימן נ"ט(לחילול ה' היה בימים ראשונים דהיו טובים מאלה, שלא הורגלו ישראל לומר לנכרי לעשות מלאכה וכו'. כיע"ש. וגם על זה דן אנכי, כי לא כל המקומות שוין ולא כל המלאכות שוות, דבנין בפרהסיא שאני, וישראל קדושים בכל מקומות מושבותיהם ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדירתם. וראה תראה דהרב ז"ל גופיה כבר נשתמש מדבריו אלה של )בסימן ס"א(המג"א לאסו'ר איסר משום חילול ה'. כיע"ש. והרי לך דלא השוה מידותיו ממקום למקום. ועיין פרי מגדים בחלק אשל אברהם שם. אלא ,דבלאו הכי אין אנו צריכים לכל זה, דכבר דחאו הרב ז"ל הן מצד דלא מיקרו רבים, והן מצד דברבים נמי הוא היפך הש"ס בסוכה , והפיל היסוד והלך )די"ג(]נג: רש"י ד"ה כאומר[לבקש טעמים אחרים, דאיכא פסידא מרובה וצערא דגופא, ולא גרע מחולי שאין בו סכנה, ואפילו הכי לא סמך על דעתו אם לא יסכימו מופלגי התורה להתיר. כיע"ש. וכל זה הוא ראיה מהימנא לנידון דידן לאסור איסר. ומה שנשתמש שם מתיקון ההכרזה, דבריו תמוהים לפי מאי דכתיבנא לעילא דלא ישמע על פיך האי תקנתא דהכרזה, ומסתיי בנדון שלו להתיר ע"י הטעמים אחרים שכתב מפסידא וצערא דגופא ותלה באשלי רברבי אם יסכימו עמו להתיר, ומד'ן נשמע דהכא אזיל ומודה הרב ז"ל שאין מקום להתיר כלל. יבא השלישי, מה שכתב בסימן ס"א על בנין חומות בית הקברות, והביא בתחילה דברי המג"א הנ"ל דברבים ליכא חשדא, ודחה היתר זה משום דאיכא חילול ה', והחמיר בדבר דאפילו משום כבוד המתים אין לוותר חלק גבוה וכבודו יתברך שמו. זולת דסיים וכתב, אם האמת דאיכא למיחש לביטול בנין, כי הבנין כקוץ בפני השרים, יש להתיר בקבלנות, אבל על כל פנים בתחילה יראו להשתדל הרבה עם הקבלנים ע"י ריצוי כסף כפי היכולת, אולי ישמעו לשבות ביום השבת, באופן שעל ידי זה יתפרסם הדבר דאינו ברצון הקהל והרב, וכל למעוטי בחילול ה' עדיף. עד כאן דבריו. אתה הראת לדעת כי החתם סופ ר הגאון, מי כמוהו מורה, דיבר בשלש תשובות הללו באימה וביראה דקשה להתיר אפילו בקבלנות, הגם שהיו נדונות שלו על צד מוכרח, כל שכן בנדון שלנו דהוא בנין הרחבה לעשות תוספת על העיקר, דהאוספידל במקומו עומד ואתם מבקשים שיהיה המקום רחבת ידים, לא בשביל זה תעשו לשבת קדש מקום צר כדי להרחיב את גבולך. וישאו קל וחומר, ומה בבנין אחד שנת התר"ב שלא היו בתים לדור אפילו ליחידים, ולא היה כלל אפילו בית אחד לאוספידל מחמת השרפה, והרבה בונים, עם כל זה לא התירו הרבנים לבנות בשבת, כל שכן וקל וחומר עתה דהוא לפאר המקום יתר שאת ממה שהיה, דאיך ניקום ונעביד היפך הוראת הרבנים שבשנת תר"ב להקל ולא להחמיר. הס כי לא להזכיר, והוא ברור. ועיין להרב מים רבים , ופנים )סימן ט"ו וטו"ב(מאירות . )ח"א סימן ל"ח(וגדולה מזו ראינו להרב מטה יאודה )דף נ"ו ע"ב ]סק"י ד"ה עוד ראיתי להרב יד אהרן[(, דאחר שהביא דברי הלכות קטנות דבעל החזקה הוא כבעל הקרקע, ולא יוכל ז"ל ]ח"א סימן רצ"ה[לבנות בשבת אפילו דהגוי אדעתא דנפשיה קא עביד, כתב עליו וז"ל: ונראה לי דאפילו למאן דאמר דין מטלטלין בחזקות, יש לאסור, כיון דהוי מלאכת פרהסיא והישראל נהנה ממלאכת שבת, שהרי מתחזקת החזקה ומתעלה בבנין, ואפילו הגוי עושה מעצמו לבנות קרקעו ראוי לישראל לעכב על ידו אם שמוע ישמע בקולו, משום דיש כמה מכשולות שנולדין מזה, דכמה פעמים עומדין בעלי החצר על האומנים לומר להם שיעשו כך או לא יעשו, והם מושיטין להם אבנים ונסרים וקורות. ואם הגדולים שבחצר נזהרין אין הנשים והקטנים נזהרין. וכמה פעמים אסרנו להם בפשיטות ולא מטעם חומרא בלבד, לפי שענין הבנין בבתים ובחצרות אוושא מלתא טפי, וגם בהרבה חצרות יש לישראל חלק בגוף הקרקע לשליש ולרביע, ולא שמענו מעולם מי שיראה פנים להתיר. עכ"ל. דון מינה ומינה דמצוה איכא להיות קרא בגרון דאסור לבנות בשבת אפילו בדרך קבלנות. והוא ברור. ואני מוסיף לומר בנדון זה דהמבחן לעינים, דזה פעמים דהקונסול שמע לקול מורים וסילק להאומנים, ואיך יתכן דמהרסיך ומחרביך ממך יצאו, שרי להו מאריהו. ואי משום דצריך להשלים ימי הבטלה של השבת, הרי ניחא להו להכולל לשלם כדי שלא יהא בתוך עמי עובדין דחול בשבת וילפי מקלקלתא, וכנגד חומרת שבת מלתא זוטרתי היא אפילו אם ישלמו, כי מה יתן ומה יוסיף נגד כבוד שבת. וברור. וראה נועם שיח במוסר השכל על פתגם דנא שכתב הרב המגיה בספר פחד יצחק מערכת מ' . כיע"ש. ועיין להרב מלאכת )דף קכ"א ע"א(שלמה קמחי נר"ו . )סימן ב'(ואחר אחרון אני בא תורה שיש לה בית אב, מה שראתה עיני להתייר הגדול פאר הדור אבונא מרנא זצוק"ל בספר לב חיים , דאייתיה לנדון שלו ההיא דהמג"א דבקבלנות )ח"ב סימן ן'(]סק"ד[דדוקא ברבים ליכא חשדא, והביא מהרב מטה יאודה בזבל דהוא לפנות המקום הוא דהתירו, דליכא כי אם טלטול, אך בבנין וסתירה לא. והרבה לומר טועמי'ה חיים על פי דרכו של הרב מטה יאודה ז"ל כדי לומר דדוקא בזבל הוא דהותר, ועוד הוסיף לומר דבעירנו אזמיר ליכא מנהג להתיר, ואף גם זאת דדוקא בהני דידוע דליכא כי אם בקבלנות, וכמו שכתבתי לעיל משם מר דודי הרב נדיב לב ז"ל, והרי שנים קרוב'ים נתנבאו בסגנון אחד. וגם שם תמצא בסימן ]קפ"א[ באמירה )קכ"א(לאמירה גוי אחר, דלא התיר כי אם משום דינא דמלכותא דינא ושהוא בשאר לשונות, ועוד לו שם בזה בסימן ק"ד. ודוק. והשתא דאתינן להכי, הרי אית לן מרבני עירנו הרב מרן אבא זצוק"ל, והרב מר דודי זלה"ה, והרב פתח הדביר ז"ל, דסתמו את הפתח שלא לבנות בשבת אפילו בקבלנות ואפילו בשל רבים, ושהמנהג כך, ואין אנו צ ריכים לעדותם על המנהג, דהרי בעינינו ראינו בתיקוני בתי כנסיות אפילו בזמן שהיה בפחד וברשות, לא עשו בשבת בשום עת וזמן, ולא תהא כהנת כפונדקית. ועתה האיר וזרח ספר ישרי לב להרב צרור המור דודי לי המלך דוד ז"ל, ובדף י"א ע"א אסו'ר אס'ר שלא יבנו אפילו בית הכנסת בעיר הקודש ירושלים, וזכר עשה מעלת המגיה נר"ו לספר חתם סופר חלק הששי דהסכים לזה, וזו הוכחה על סברתו )סימן ג"ם(דכתיבנא לעילא. ועיין בתשובת תפארת צבי , והביאה )סימן יו"ד(הרב כרם שלמה אשכנזי . יע"ש. ועד אחרן גדול הדור )סימן רמ"ד(האחרון שיחיה לעד, מר ניהו רבה דעמיה גאון עוזינו מוה"ר המופלא המלך שלמה נר"ו ,ויהי ה' את יאושע דהלכה כמותו דיהיב לן מכותב'ות אר'ש גזרה, וחתים עלה לאסו'ר איסר שלא יבנו כלל בשבת באוספידל, ומי יבא לערער אחר מארי דאתרא. וכשאני לעצמי חומ'ר בקדש, כיון דאשכחן להרב אבי העזר'י זלה"ה דאסר, איככה אוכל להעלים עין מזה ולנטות מדרכו במה שאסר, כי על כן איני רואה מקום כדי להקל בזה בשום אופן. הנלע"ד כתבתי ביום ט"ו סיון שנת על פי התורה אשר יורוך לחיים טובים ולשלום. הצעיר אברהם פאלאג'י .ס"ט שם הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו וכו'. הרדב"ז (נז) בתשובה כ"י נשאל, בעשיר אחד זהיר במצוות, ולא יצא שם רע עליו מימיו, דפסק עם הבנאים לבנות לו חצר בסך ידוע, ואם הפסידו הפסידו לעצמן. והתחילו במלאכה והיו עושין מלאכה לעצמן בשבתות, ומתקנין האבנים בבתי העכו"ם רחוק מאותו חצר, ובשבת אחת בנו בחצר והעלו האבנים בדימוס. וכשראה זה בעל החצר לא ידע אם מותר לעשותו בשבת או אסור, ואחר שהלך לביתו חשש לאיסור ושלח ועיכב הבנאים וביטל המלאכה בשבת. וביום ראשון קראוהו ראשי הקהל ואמרו לו מה זאת עשית, ונשבע שלא ידע שהיו עושין מלאכה, וקבל מה שהדין נותן עליו, ועוד שיתן קנס על מה שאירע. ולא רצו אלא נדוהו, ועוד הטילו עליו קנס, וחרה לו עד מות על נדויו, וישב בנדויו חמשה ימים. ושאל האיש אם עשו כדין במה שנדוהו. והשיב הרב וז"ל: אילו פסק עמהם לבנות לו ביתו והם בונים בו בשבת אסור, ואילו היו בונים מדעתו, אפשר שיהיה בר נדוי לפי שמזלזל באיסורין דרבנן, וכל המזלזל באסורין דרבנן בר נדוי הוא, כדמוכח פרק בתרא דיבמות בההוא ]קכא.[דטבע באגמא דסמקי. וגרסינן פרק מי שהפך בההיא ]מועד קטן יז.[אמתא דחמאת לספרא דמחי לינוקא יתיר מצורכיה, אמרה ליה יהא ההוא גברא מוחרם וכו'. אבל מ"מ בזה שאינו ידוע שבנו הבנאים אלו מדעתו ושלח שלוחו לעכבן, אפשר שלא יהיה בר נדוי מן הדין. אבל ראשי הקהל שנדוהו יש לדונם לכף זכות, כי מפני שרוב העולם עכשיו אינם בני תורה, קרוב הדבר לבוא לידי תקלה גדולה ונמצא שם שמים מתחלל, וכל כיוצא בזה מצוה ומנהג ותקון. וגדולה מזו אמרו ביבמות , בית דין מכין ]צ:[ועונשין שלא מן הדין וכו', ואין הנכבד ההוא נגרע מערכו בכך, מוטב שיתנדה זכאי ולא ראוי לכך משיתנדה חייב וראוי לכך. וצריך הוא ליישב דעתו ולשמוע מה שחביריו אומרים לו לגדור הדבר ולשם שמים. עכ"ד. ומדברי הרב והנדון הזה, הוכי'ח תוכי'ח דהמזלזל בדברי תורה או בדברי סופרים האי בר נח"ש הוא בלי התראה, והרי הוא כמבואר. והכין אסיקנא בעניותין בחו"מ )סימן ל"ד אות י"ד(בס"ד. וחזיתיה לרב מהר"ר אברהם גאטינייו בספר צרור הכסף )או"ח , שנשאל על ראובן שעשה לחמניות בדבש סימן ג'(בפסח שרוצים לקונסו ממון. והשיב וז"ל: לא ידעתי מה מקום לקונסו אם אמת שלש בדבש ולא עירב טיפת מים וכו', ואי משום מה שהורה הרב שיירי ]כנסת הגדולה סימן תס"ז הגב"י אות ח'[שאסור לעשות מילופיטא"ס בדבש משום דאי אפשר דבש שלא יטילו שם מים וכו', ואף שנאמר שראובן לא ידע בכל אלה, לאו בר קנסא הוא כיון שטוען שכן ראה, ושוגג היה בדבר, שלא נודע לו שהעושה כן הוא בדבש שאין חשש מים. כלל העולה שאיני רואה שום חיוב קנס לראובן וכו', ואם כבר נטלו ממנו חייבים הם להחזיר וכו'. עכ"ד. והסכים עמו הרב כרם שלמה ]אמאריליו[שם. וכאשר ירדוף הקורא יעלה על לב דדבריהם הם מנגדים לתשובת הרדב"ז, ואי שמיע להו לרבנן תשובת הרדב"ז היו מחזיקים ביד הפרנסים שקנסוהו. אבל בקושטא הדבר מבואר דאין הנושאים שוים, ולא דמי נדונם לנדון הרדב"ז. וגם אינהו ידעי דאין תקלה יוצאה מאותו מעשה. שם (נח) הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו וכו'. בספרי הקטן ]סק"א[ברכי יוסף ,הבאתי תשובת הרדב"ז כתיבת יד בעשיר אחד זהיר במצוות וכו', וזכורני שהעתקתי זה מספר כתיבת יד שהיו בו תשובות נפרדות מרבנים שונים, ועל כל תשובה כותב שמא דמארה עלה, ועל תשובה זו כתב שהיא מהרדב"ז, וכך כתבתי בברכי יוסף. ועתה כרגע נראה לי ספר הבתים כתיבת יד, והם תשובות הרשב"א לאלפים מסודרים לבתים עדר עדר לבדו, ושם תשובה זו ככתבה אני מוצא בחלק ראשון )בית א' סימן כ"ב(וכלשונה אות באות. ונתגלה שהיא תשובת הרשב"א ]ח"ד סימן . שט"ו[שם (נט) לבנות לו חצירו או כותלו. כתב המג"א וז"ל: ]סק"ד[מדלא כתב סתם לבנות לו בית, משמע דוקא כשידוע שהוא שלו, אבל אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו שרי כמו שכתבתי סוף סימן רמ"ג . ומ"מ נ"ל דאסור, דיש ]סק"ד[לחוש לשכיניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו כמו שכתב בהגה. עכ"ל. ולענ"ד נראה פשוט דסתם מחובר הוא ידוע שהוא של ישראל דאית ליה קלא, ודוקא בספינה שהיא מטלטלין בעינן שתהיה ספינה הידועה לישראל כדבסמוך , והא דנקט )סעיף ד'(חצירו וכותלו קושטא קאמר, שהרי הוציא זה מהירושלמי ]שבת דמפליג בין תלוש למחובר, והתם פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[מחובר סתם קתני, ונפקא מינה דאפילו במקום שאין לו שכנים ולא בני בית אסור לעולם, דחיישינן לאורחים דאתו מעלמא, דאף אם לא היו יודעין מתחלה סופן לידע כיון דהוא דבר מפורסם. והך דסוף סימן רמ"ג במרחץ שבבית, אין המלאכה בתיקון המרחץ עצמו אלא הרחיצה שתיעשה בתוכו, ואין זה בכלל דבר פרהסיא, ולכך אם אין רוחצין בו רק השכנים, ליכא למיחש לחשדא דאתו מעלמא דאינן יודעין שהסיקוהו בשבת. ועיין במה ]סק"ז[שכתבתי שם .בס"ד ומה שכתב ההגה יש לחוש לאורחים הבאים שם, ר"ל שבאים בחול לעשות עסקים ושובתים שם, שאף על פי שאינן דרין ש ם יש לחוש להם, כיון שבעל הקרקע הוא דר שם על ידו מתפרסם הדבר שהקרקע שלו, מה שאין כן בבנין שיהיה חוץ לתחום, אפילו אם יבואו אורחים בתוך השבוע וישבתו שם ליכא היכירא שהוא של הישראל. ואין צורך לחילוק שכתב המג"א דאין דרך ישראל לשבות אלא אצל יהודים, דאפילו )סק"ח(כששובתין בדירה מיוחדת להם ולא אצל ישראל בכל ענין אסור. ואם תאמר והא אמרו בגמרא בפרק במה מדליקין ]שבת כג.[דלחשדא דעלמא לא חיישינן, ולכך חצר שיש לה שני פתחים מרוח אחת אין צריך להדליק אלא בפתח אחד, דלע]ל[מא ליכא למיחש וכדאיתא סימן תרע"א . יש לומר דהתם דאין החשד ]ס"ח[אלא לשעה קלה ודרך העברה בעלמא לא חשו לחשדא דעלמא, מה שאין כן כל השבת שהם יושבין שם איכא למיחש טפי. ואע"ג דבעומדת תוך התחום או אי איכא מתא דמקרבה להתם, חששו לבאים ממקומם למקום הזה כדי לטייל ואינן שובתין שם ולא מקום קביעות שלהם שם, מ"מ כיון דשייך שיבואו איש ממקומו בכל יום השבת איכא חשדא טפי. ועוד יש לחלק באופן מהירושלמי דריש פ"ג אחר, והוא במה שנרגש המג"א )סק"ו(דשביעית והביאו הרב תוספות יו"ט שם, דלא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין. יע"ש. דשאני התם דהחשד רחוק דאיכא תרתי, חדא שיאמרו שהוא מעוברי עבירה שהוציא הזבל כדי לזבל שדהו, ועוד דכיון דהוא לאחר שנפסקו עובדי עבודת שדה בית הבעל, אלא דיש לחשוב שמא יש לו בית השלחין ובשבילה הוציא הזבל, כולי האי ליכא למיחש, אבל בני עירו הרי יודעין אם יש לו בית השלחין או לא, ואם תמצי לומר דאין חילוק בין חשדא דחד מילתא לחשדא דתרי, דלעולם ליכא למיחש לארחי ופרחי דאתו מעלמא, מ"מ שאני התם דהחשד הוא גדול שיעבור האיסור הוא בעצמו, ובכהאי גוונא ליכא למיחש לדעלמא, אבל בדבר שהאיסור נעשה על ידי עכו"ם וקיל להו לאינשי טובא ואתו למחשדיה אף דאתו מעלמא, דנמצא קולו חומרו. לכך גבי שבת דהחשד הוא שמא הוא שכר עכו"ם שכיר יום דאיסורו קל, חיישינן גם לחשדא דעלמא. ודו"ק. ודע דהמג"א ז"ל כתב, דבעירו נוהגין היתר לשכור ]סק"ח[עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב, ועושין מלאכה בשבת, שנוטלין גבשושית לתקן הרחוב דחייב משום בונה. וכתב דהטעם הוא משום דבשל רבים ליכא חשדא כדאיתא בטור יו"ד סימן קמ"א , וא"כ לפי זה יש להתיר לבנות בית הכנסת ]ס"ד[בשבת בקבלנות. יע"ש. וא"כ ,אחר המחילה בנשיקת ידי קדשו חלילה להתיר בנין בית הכנסת, דלא שייך כלל הך דהתם דבשל רבים ליכא חשדא, דהתם בשהיית הצורות החשד הוא שיאמרו שהשהה אותם אצלו כדי לעובדם, דהשהייה היא ענין אחד והעבודה הוא ענין אחר, ולכך כיון דהשהייה גופא אין בה איסור אלא ד]י[חשדוהו שהוא עובדה, בכהאי גוונא ליכא חשדא בשל רבים, מה שאין כן הכא דגוף הבנין עצמו נעשה באיסור על ידי שכירות פועלים לפי סברת הרואין, ומה לי של יחיד או של רבים, כיון שסוברין הרואין שהפועל עצמו הוא ]סק"ג[משם הר"ם אסור, וכ"ש לפי הטעם שכתבנו לעיל ומשם הר"ן ז"ל, דמיחזי להו לאינשי כשכיר יום, דמשמע דאפילו ידעו שהוא בקבלנות אומרים שהקבלנות בכהאי גוונא חשיבא כשכיר יום. ועוד דלדבריו ז"ל בואו ונתיר גם לשנים ושלשה שותפין בחצר, דהא בתרי ותלת נמי ליכא חשדא דחשיב כרבים, כמו שכתב הש"ך שם . ועוד דגם שם ]סקכ"ז[שהיית הצורות אין הדבר מוסכם, דהרי מור"ם ז"ל שם מייתי לה בשם יש אומרים. והדבר פשוט לאסור בבנין בית הכנסת, ואדרבה בבנין זה יש להחמיר טפי בשל רבים, דלא אתו יחידים ועבדי נמי הכי, דאין הכל בקיאין לחלק בין רבים ליחיד, וכ"ש בבית הכנסת המיוחד להשראת שכינה ולקיבול תפלותיהן של ישראל, דצריך שלא יהיה בו מום ואפילו איסור כל דהו. וזה פשוט לענ"ד. מיהו בפינוי הזבל נראה שיש ל התיר, דבטלטול הזבל אין בו אלא איסור מוקצה או משום טירחא, ואפילו לישראל הותר במקום מצוה כגון מפני האורחים או מפני ביטול בית המדרש, כדאיתא ריש פרק מפנין והובא לקמן סימן ]שבת קכו:[של"ג , ועל ידי עכו"ם הוי כמו שבות דשבות דהותר מפני ]ס"א[החולי או מפני צורך הרבה או לדבר מצוה כדלקמן סימן ש"ז , וכשיתרבה הזבל באשפה כולהו איתנהו ביה, דמאיס טפי ]ס"ה[ויש ריח רע בפרט בימות החמה ומזיק הריח לבריות, וגם מפני התפלה והברכות שאינן יכולין לקרות מחמת ריח רע שיתהווה באשפות שבכל חצר וחצר שבמבוי שמצטרפין ונותנין ריחם למרחוק. ואם מטעם נטילת הגבשושית הא נמי ליתא דאינו מתכוין לה, דאין כוונתו אלא לנקות הזבל, ולא הוי פסיק רישיה. ואם תמצי לומר דפסיק רישיה, אין עיקר קציצת ישראל עם העכו"ם אלא על סילוק הזבל, ואם העכו"ם עושה מעצמו הא לא נחית אדעתא דהכי. ועוד דבנטילת הגבשושית מן הרחוב לא איכפת ליה לישראל, והוי כמו עביד בארעא דחבריה, דאפילו על ידי ישראל עצמו אין בו חיוב ואפילו פסיק רישיה, דהא לא ניחא ליה וכדאיתא בפרק הבונה ושם בתוספות )דף ק"ג ע"א(]ד"ה לא . יע"ש. צריכא[שם (ס) לבנות לו חצירו או כותלו. כתב במג"א , חצירו )סק"ד(כו', ויחשדוהו כמו שכתב בהג"ה. והיינו כמו שכתב המג"א בסק"ז. שם (סא) לבנות לו חצירו או כותלו. כתב מג"א , מ"מ )סק"ד(נ"ל דאסור וכו'. נ"ב: עיין סק"ט. שם (סב) לבנות לו חצירו או כותלו. כתב הטור, שיבנה לו כותלו. נ"ב: כתב הרב מג"א , מדלא כתב סתם )בסק"ד(לבנות לו בית, משמע דוקא כשידוע שהוא שלו, אבל אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו שרי כמו שכתבתי בסימן רמ"ג, ע"ש בסק"ד, ומ"מ נ"ל דאסור, דיש לחוש לשכניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו כמו שכתב מור"ם. ע"כ. ומה דשרי בסימן רמ"ג , כבר לחלק יצא הרב מג"א שם ]ס"ב בהגה[)בסק"ד(. ומה שהקשה . ועיין מה שכתב הרב מטה יהודה ]סק"ז[ז"ל מההיא דחצר שיש לה שני פתחים כו' דליכא למיחש כדאיתא בסימן תרע"א , ותירץ דהתם אין החשד אלא ]ס"ח[לשעה קלה דרך העברה בעלמא לא חשו לחשדא כו', כבר הרב מג"א בנה לו ציון ועיין סימן תרע"א, ואתה תחזה שם )בסק"ו(שכתב דלא חיישינן לחשד דעלמא כו', ויאמרו שהם שני )בסקי"ב(בתים, דאנשים נכרים אין מצוי ברחובות לילה. ועל מה שכתב הרב מג"א ז"ל ליקח הזבל מן הרחוב )בסק"ח(כו', עיין מה שכתב הרב מטה יהודה בסוף סק"ד. ועל מה שכתב הרב מג"א שם דבשל רבים ליכא חשדא כו', והיה נ"ל להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות כו', עיין מה שכתב על דבריו הרב מטה יהודה , וחלילה להתיר בנין בית )בסק"ד(הכנסת בשבת, ולא שייך כלל הא דהתם דבשל רב ים ליכא חשדא כו'. ע"ש. ועיין מה שכתב רב אחאי כמה"ר אברהם פאלאג'י נר"ו בספר שמע אברהם על דברי )]ח"ב[ בדף קמ"ו ע"ב ]ד"ה אלא[(הרב מג"א, דהם היפך שיטת רש"י בגיטין )דנ"ט( ]ס: ד"ה משום כו', דאף בשל רבים חיישינן לחשדא. וע"ש מה שיצא חשדא[לחלק חלוק'א דרבנן. ועל מה שכתב הרב מג"א בסק"ז, עיין מה שכתב הרב נהר )סק"ב(. שלום שם (סג) לבנות לו חצירו או כותלו. עיין מג"א , דלכך ]סק"ד[חצירו, להורות דוקא נקט הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[כשידוע שהוא שלו, אבל באינו ידוע שרי. ע"ש. ולפענ"ד אינו מוכרח, ואדרבא מדלא מצינו שום חילוק בירושלמי ]שבת פ"א רק בין מחובר לתלוש, משמע דמחובר ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[בכל גווני אסור, והיינו משום דבמחובר אף דהמקום אינו ידוע שהוא שלו, מ"מ המלאכה בעצמה מתפרסם שהוא של ישראל. אמנם הא דנקט הרמב"ם חצירו, בא להורות אפילו פסק עמו לבנות לו חצירו, היינו לבנות לו בתוך חצירו ]ברשותו[, )ברשותם(אף דאין המלאכה גלויה ואינה ברה"ר, מ"מ אסור משום דמלאכת)ו( מחובר בעצמה ידועה שהיא של ישראל אף שאינו , אבל אם היתה גלוי, וזה שדקדק הרמב"ם בריש לשונו ]הי"ג[המלאכה ידועה וגלויה ומפורסמת, פירוש, ידועה אע"פ שאינה גלויה, מ"מ אסור. כן נראה לי. שם (סד) לבנות לו חצירו או כותלו. עיין מג"א שכתב, )סק"ד(דמשמע דוקא בידוע שהוא שלו, אבל באין ידוע שרי, כמו בסוף סימן רמ"ג במרחץ בבית דירה. ומסיק המג"א ]סק"ד[דמ"מ נראה לו דאסור, והחילוק מסימן רמ"ג הוא, משום דכאן )סק"ב(, עיקר טעם נוטל הישראל כל הפירות. ולפי מה שכתבתי לאסור בקבלנות הוא מטעם זה אף במקום דנהגו בקבלנות, וא"כ באין ידוע וגם הוא מקום הנוהג בקבלנות אולי יש להתיר. שם (סה) לבנות לו חצירו או כותלו. כתב במג"א , מדלא )סק"ד(כתב סתם לבנות לו בית כו', דוקא כשידוע שהוא שלו אבל כו'. עיין בתשובת משיבת נפש חילק, דמה שכתב )סימן ו'(הרמב"ם חצירו, לאפוקי קנה ישראל ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[מעכו"ם קרקע ושיבנה הנכרי בנין עליו, דלא נתפרסם שם ישראל עליו לכ"ע שריא. אבל של ישראל רק שעומד במקום שאינו ידוע שהוא שלו, גם באינו מפורסם אפילו להשכנים אסור. ע"ש. ועיין מה שכתב בתשובת מהרש"ם . ועיין בתשובת )ח"ב סימן קכ"ג(שערי צדק מה שהקשה השואל על דברי המג"א, )או"ח סימן כ"ד(ועיין שם מה שיישב בזה. שם (סו) לבנות לו חצירו או כותלו וכו'. אותן בני אדם המקילין שהגוי מוליך העפר מלפני הבנין ופסולת האבנים ואומרים שהוא בקבלנות, וכיון שכן בשלו הוא עושה, ראוי לגעור בהם ולמנוע אותן שלא יוליכו עפר או פסולת מלפני הבתים בשבת, שהרואה אומר שכיר הוא וישראל אמר לו להוליך בשבת. ואם הבית של גוי וישראל דר בה מותר, שהמלאכה של גוי ולא של ישראל. ואם הדבר מוטל על הדר בבית אסור. הרדב"ז ז"ל בתשובותיו . )חלק)חמישי( ]ששי[ סימן שני אלפים נ"ו(]סק"ח[ ד"ה פה בעירנו, וברבני ועיין להרב מג"א ז"ל )סק"ה(האחרונים ז"ל. ועיין לנהירו דעיינין מעלת הרב המופלא נר"ו בספרו הבהיר הנד"מ ממש נדיב לב . )או"ח סימן יו"ד( (סז) שם או לקצור לו שדהו. כתב הטור )דף קנ"ח עמוד ב' שיטה , ישראל ששכר נכרים לבנות לו בית בקבלנות וכו'. ב'(נ"ב: עיין בתשובות הרשב"א ז"ל . )]ח"א[ סימן תשפ"ג(שם (סח) או לקצור לו שדהו. כתב ב"י , )דף קנ"ט ע"א שיטה י"ג(וכן דעת סמ"ג כו'. נ"ב: הב"ח ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[האריך להוכיח דהסמ"ג וספר התרומות ]אות ג'[]סימן קמ"ו[והמרדכי חולקים על הרמב"ם ז"ל ]שבת סימן תי"א[]הלכות שבת פ"ו . ולענין הלכה, רבנו המחבר בספר הקצר והב"ח פסקו הי"ד[-הי"ג כהרמב"ם ז"ל לאסור קבולת אפילו בשדה תוך התחום. שם (סט) או לקצור לו שדהו. כתב ב"י , והעלו )שיטה(]עבודה זרה דלא דמי לאריסות דשדה, דלעולם כא: תוד"ה אריסא[הוא רגילות לקבל שדה)ו(באריסות וכו'. נ"ב: יש לחקור לדעת ר"י, בשדה דקיימא לאריסות, אם לא נתנה באריסות כי אם בקבלנות בכל כך סך קצוב לחרוש ולקצור מתוך שדהו, אם מותר הגוי לעשות מלאכה בשבת, שמתחילת דברי ר"י שכתב דהשדה כיון שהוא רגילות לקבל שדה באריסות לפיכך מותר, מה שאין כן בבית דרגילות הוא להשכיר יום ביומו כו', משמע דבשדה שרי אף בקבלנות לפי שהרואה יאמר קבלנותיה או אריסותיה קא עביד, ולא יאמר שהוא שכיר יום, כיון שאין רגילות להשכיר שדה יום ביומו, ובבית לא אסרו בקבולת אלא משום שמא יאמרו שכיר יום הוא כיון שבבית רגילות הוא להשכיר. אבל מדברי הירושלמי ]שבת פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[שהביא בסוף דבריו דבמחובר אסור בקבולת, וסתם ולא חילק דבשדה מותר בקבולת, משמע דאף בשדה אסור בקבולת. ויש לצדד דשמא תחילת דבריו הם אליבא דר"ת, ובסוף דבריו גילה דעתו לאסור כל קבולת אפילו בשדה, או נאמר דכיון שהירושלמי לא הזכיר שדה כי אם דוקא בית שאסור בקבולת ולא הוזכר שדה, משמע דבשדה מותר בקבולת כיון שאין דרכו להשכיר והרואה יאמר קבלנותיה קא עביד. וראיתי להמרדכי שהביא מחלוקת ר"ת ]עבודה זרה סימן תת"ו[שהתיר לבנות בקבולת ור"י שהוא אוסר, וכתב אחר דברי ר"י וז"ל: ודוקא מותר להשכיר את שדהו למחצה לשליש ולרביע דהיינו אריסות, אבל קבלנות דהיינו מעות אתן לך כך וכך ותחרוש השדה שלי ותקצור בכך וכך, אסור אם עושהו בשבת כו'. עכ"ל. וכן כתב מהר"ם בתשובות הגדולות ]דפוס פראג[סימן תרי"ט. יע"ש. נראה מדבריו שהבין בדברי ר"י דאף בשדה אסר הקבולת, ולא התיר כי אם דוקא באריסות כסתמא דתלמודא, דלא יתכן לומר שהביא דברי ר"י שמתיר בשדה אף בקבולת, וחלק עליו וכתב ודוקא מותר להשכיר וכו'. וא"כ צריך להסכים דברי ר"י לומר שאוסר אף בקבולת בשדה, ומה שכתב דבשדה מותר לפי שאין רגילות להשכיר, היינו לדחות דברי ר"ת שעשה ק"ו להתיר קבולת בבית, דהשתא אריסות שדה שחלק ישראל משביח במלאכה שרי, קבלנות שאין בו שבח לישראל כלל במה שממהר הגוי לעשות קבלנותו, לא כל שכן דנימא קבלנותיה קעביד וכו'. וכתב ר"י עליו דהאי ק"ו איפריך, שאם אמרו בשדה הוא משום דלעולם הוא רגילות לקבל שדה באריסות למחצה כו', וא"כ נמצא שהגוי בדידיה קטרח, ולא אמרינן שחלק ישראל משביח בו ג"כ, אבל בבית שרגילות להשכיר יום ביומו, ובעל הבית רוצה שישלים מלאכתו, ואין לגוי חלק בבית לומר בדידיה קא טרח, הא ודאי אסור. וכיון שהטעם שמותר בשדה הוא משום אריסות דבדידיה קטרח, היכא שהוא בקבלנות הוי ליה כדין בית כיון שאינו נוטל למחצה ולשליש כאריס. וכן נראה מדברי התוספות שהביאו דברי הר"ם, שנתן טעם לדברי ר"י דבשדה אסור בקבלנות, כיון שנוטל חלק בגוף הקרקע הוי ליה כשותף, אבל אם קבל את השדה עליו בכל כך מעות, הא ודאי לא חשיב כשותף שהרי אין לו חלק בגוף הקרקע. ומטעם זה תורה יוצאת להשכיר ריחיים לגוי אם נוטל קמח בחלקו, דהוה קא סלקא דעתין לדעת ר"י דכיון שהוא בקבולת אסור כדין שדה, אבל לטעם הר"ם ז"ל שפירש דאריס בשדה מותר לפי שנוטל חלק הפירות וחשוב שותף, הוא הדין לריחיים כיון שנוטל חלק בקמח לפי חלקו הוי ליה כדין אריס בשדה דמותר לכ"ע. ובדברי הר"ם בשנות'ו את טעם ר"י בפירושו משום דאריס הוי ליה כשותף, משמע דקבלנות אף בשדה אסור לסברת ר"י כיון שאין נוטל חלק בפירות השדה. ולפיכך כתבו התוספות בסוף דבריהם: ומסקנא דשמעתא שמעינן מהכא דקבולת דתלוש אינו מותר אלא בתוך ביתו של גוי, אבל במחובר אינו מותר אלא מחוץ לתחום אבל תוך התחום אסור. ע"כ. נראה מדבריהם דקבלנות בתוך התחום אסור בכל גוונא בבית ובשדה אין שום היתר כלל, מדלא חילקו מן הבתים ומן השדות כי אם כתבו דסתם קבלנות אסור. ובתשובה כתיבת יד למוהר"ם יאושע שונצין ז"ל ]נחלה ליהושע כתב על דברי התוספות וז"ל: איכא למידק, סימן י"ג[דכיון דר"י נתן טעם לשבח במה שחילק בין שדה לבית, דבשדה אין דרך להיות בו שכירי יום לפיכך מותר, למה זה כתבו התוספות, והר"ם נתן טעם, שכבר נאמר הדין והטעם. ואין לומר דהביאו התוספות לההיא דהר"ם כדי להחמיר, דאילו מתוך דברי ר"י משמע דשדה בקבלנות שרי כיון דקיימא לאריסות, וקבלנות לא נאסר אלא משום דאמרי אינשי שכיר יום הוא, וכיון דשדה לאריסותא קיימא תלו אינשי דאריס הוה בגויה ולא תלו בשכירות יום, והר"ם הוסיף דאריסות דוקא שרי כיון שנוטל בגוף השדה הוי ליה כשותף, אבל קבלנות לא הוי כמו שותף ואסור, דאם כן מאי האי דקאמרי התוספות ולפי זה יש להתיר וכו', דמשמע דמטעמיה דהר"ם נמשכה קולא זאת. לכן נראה דר"י והר"ם אע"ג דשוין הם בדין קבולת דלתרוייהו אסור, מ"מ פליגי בפירוש ההלכה, ולפי הפירושים ישתנה הדין, ולכל חד מינייהו איכא קולא מצד זה וחומרא מצד זה. ואומר אני שכל שכירות לא ימנע מארבע חלוקות, או הוי שכירות יום, או קבלנות, או הוי אריסות, או הוי חכירות דהיינו שהבעל נוטל סך קצוב ומסתלק מן הפירות והמתעסק נוטל את הכל, וחלוקה זאת יותר ראויה אל צד ההיתר מכל החלוקות האחרות, וסבירא ליה לר"י דאפילו זאת החלוקה אסורה גבי מרחץ משום דטעו אינשי וסברי דהוי שכירות יום, והוא הדין לכל הדברים שאפשר לטעות בהם דהוו שכירי יום. אמנם דבר שאין דרך להיות בו שכיר יום דהיינו למיתלי בשכירות יום, דמסתמא חוקרים ודורשים עד שידעו הדבר בבירור אם הוא חכירות, אלא טעמא הוא דכיון שאינו נוטל בגוף הקרקע אלא הריוח שלו הוא מעות, מיחזי להו לאינשי דהוי כשלוחו של ישראל, וימשך מזה קולא וחומרא, חומרא בשדה דקבלנות בו אסור כיון שאינו נוטל כלום בגוף הקרקע ולא הוי כשותף, וקולא דאפילו דבר שדרכו להשכיר בשכירות יום, אם השכירו שיטול מגופו שרי שדומה לשותפות. וזהו שכתבו התוספות ולפירוש זה יש להתיר הריחיים וכו', דאילו לפירוש ר"י לשכירות יום קיימא, ואפילו אם יטול חלקו מגוף הריחיים טעו בה אינשי ויתלו לומר דהוי שכיר יום, ולדברי הר"ם כיון שנוטל חלקו בקמח שרי כו'. עכ"ל. ואנחנו בעניותנו כבר הוכחנו מסוף דברי התוספות ודברי מהר"ם והמרדכי, דסבירא להו בדעת ר"י דבשדה אסור אף בקבלנות. ועוד בה, שמדברי הר"ם ]שנתן[ טעם )שנתנו(לדברי ר"י משום שאריס דמי לשותף, נראה שבקבלנות אין דרך להתיר כלל בשדה, שאם התירו באריס היינו משום דהוי ליה כשותף שנוטל חלק בקרקע, מה שאין כן בקבלנות דסוף סוף אינו נוטל חלק מגוף הקרקע כי אם נוטל מעות בשכר טורחו, והא ודאי אסור, ויש להתיר להשכיר ריחיים לגוי אם נוטל חלקו בקמח, ולדעת ר"י היה אסור כיון שאסר אף בקבולת. וכן כתב בכוונת דברי התוספות. ועוד לאלוד מילין המגן דוד ]ט"ז סק"ב[בדברי הרמב"ם והפוסקים. וכתבתים ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[בתשובה על מרחץ שלקחוהו בשותפות ישראל וגוי, ובימי החול שניהם מחממין אותו ומתעסקים בו וחולקים השכר ביניהם, וביום השבת מחממו הגוי ונותן מחצית השכר לישראל, ויש צדדין להתיר דגוי אדעתא דמחצה שלו קא עביד כו' וכמו שכתב . ע"ש. ועיין במרן לקמן הר"ן ז"ל ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא שמעינן[סימן רמ"ה . יע"ש. ]ס"א[שם (ע) או לקצור לו שדהו. דע דהתוספות ]כא: ד"ה אריסא[והרא"ש ז"ל סוף פרק קמא דעבודה זרה, ]סימן כ"ג[דכתבו מחלוקת ר"ת ור"י בבנין בית בקבלנות דר"י אוסר, אין כוונתם לומר דר"י אינו אוסר אלא בקבלנות בית אבל בקבלנות שדה מותר, דליתא, דהא מייתי ראיה מהירושלמי ]שבת פ"א ה"ח, דפוסק הלכה כרשב"א דאסר קיבולת במחובר, עבודה זרה פ"א ה"א[והתם קיבולת סתם קאמר בין דבית בין דשדה. וכן הך דשמואל בפרק מי שהפך דקאמר מקבלי קיבולת בתוך ]מועד קטן יב.[התחום אסור, דלדעת ר"י מיירי בשבת, הא קיבולת סתם קאמר דמשמע אפילו דשדה. ותדע דהא לא מפלגי התוספות התם בין דרשב"א לדרשב"ג אלא מאריסות לדין קבלנות, דקי"ל כרשב"ג באריסות דארעא לאריסותא קיימא, וקי"ל כרשב"א בקיבולת לאסור, אלמא דלא שרינן אלא אריסות. וכל שכן לפי הטעם שכתבו התוספות שם משם הר"ם וז"ל: והר"ם היה נותן טעם בשכרו לא הוי כשותף ואסור, ולהכי קאמר דמרחץ אסור דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, דכיון שנוטל מעות בשכרו ולא שייך ליטול זה בגוף המרחץ אסור. ע"כ. א"כ גם בשדה אם קצץ לו שכרו והעכו"ם אינו נוטל בגוף הקרקע כלום, יהיה אסור כדין בית. ומה שלא הזכירו התוספות אליבא דר"י שאוסר אלא קיבולת דבנין בית, בודאי דלאו דוקא, ולפי דר"ת מתיר גם בקבלנות דבית נגררו לכתוב שם בית בסברת ר"י. ועוד דשדה לאו אורחיה בקבלנות אלא באריסות, דדרך הוא ליטול בגוף השדה, מה שאין כן בבית דאין דרך ליטול בגופו כמו שכתבו התוספות במרחץ. דליכא למימר דסבירא להו כדעת המתירין שהביאו הרב המגיד והר"ן ז"ל ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[]עבודה זרה , שמתירין מטעם שהרואין תולין באריסות, דליתא, ו: ד"ה ומהא[דא"כ הוה להו לפרושי כדי להעמיד קיבולת דשמואל ודהירושלמי בקיבולת בנין, ומדסתמו דבריהם משמע דכל קיבולת אסור כפשט הלשון. ובזה ניחא דברי בעל התרומות ז"ל, דבפ"ק דעבודה זרה כתב בפירוש דכל קיבולת אסור ]סימן קמ"ו[בין דבית בין דשדה, דאסר שם לבנות לו כותלו ולקצור שדהו, ובהלכות שבת כתב דעת ר"י וכלשון התוספות. ועוד )סימן רכ"א(דכתב בתחילת לשונו, ומורי ר"י אומר דמההיא דעורות לעבדן וכו' ומריחיים שנותנין בהם חטים מערב שבת אין ראיה, משום שהמלאכה נעשית מאליה וטוחנן, אבל קבולת שהעכו"ם עושה מלאכת ישראל אסור כאילו מצוה העכו"ם לעשות בשבת. ע"כ. וכן לקמיה סימן רכ"ב ]כתב, מורי[ רבנו יצחק אומר )כמורי(שאסור לעשות כל כך קיבולת במחובר בתוך התחום. ע"כ. הרי שלא הזכיר קיבולת בית אלא קיבולת במחובר, דמשמע כל מחובר אסור, ועוד דכיון דקי"ל דריחיים דינם כשדה ודרכם באריסות, למה הוצרכו לתת טעם בהיתר ריחיים משום שהמלאכה נעשית מאליה, ותיפוק ליה דדינן כדין שדה שמותר בה הקבלנות. וכן מוכחת דעת הסמ"ג בלאוין דכתב וז"ל: ]ס"ה[)דף כ"א ע"ג(שדה של ]ישראל[ שקבלה ]גוי[ לקצור וכו' דאריס )עכו"ם(אריסותיה קעביד, ואם אין נותן לו רק מעות לטרוח אסור, כדפסק בירושלמי כרשב"א דאסר קיבולת במחובר לקרקע. ע"כ. הרי דגם בשדה אם אינו נוטל חלק בגוף השדה רק המעות אסור, והביא ראיה מהך דרשב"א, אלמא דמשמע ליה דרשב"א אוסר בכל קיבולת דמחובר בין דבית בין דשדה. וכן מוכח לשונו לעיל שכתב וז"ל: מכאן פסק ר"י שאסור לעשות כל )דף י"ט ע"ג(קיבולת במחובר בתוך התחום. ע"כ. דמשמע ]בכל[ מקום )ככל(דמחובר אסרינן הקיבולת. ומה שסיים וז"ל: ולא מבעיא הבנין עצמו דאסור, אלא אפילו לתקן האבנים נמי אסיר אפילו רחוק מהחומה בביתו של עכו"ם כיון דצורך מחובר הוא. ע"כ. אינו ר"ל דוקא בנין, אלא נקט בנין כדי ללמדנו דאפילו האבנים לצורך הבנין נמי אסור, מאי דלא שייך כן בשדה. וזה פשוט בכוונת הסמ"ג ובכוונת הרב בעל התרומות. ונמצא דאין חילוק ביניהם ובין הרמב"ם ז"ל דאסר קבלנות ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[בבית ובשדה וכפסק השו"ע כאן. וכמו שכתב מרן ב"י בפשיטות, דדעת התוספות והמרדכי והסמ"ג תת"ז[-]עבודה זרה סימנים תת"ו וספר התרומה והגהות מיימוניות כדעת הרמב"ם ז"ל, ]אות נ'[שדין השדה שוה לדין בית לענין קיבולת. וממילא דגם הטור שכתב דר"י אוסר בקבלנות דבנין בית, וסיים וכן כתב הרמב"ם ז"ל, בודאי כוונתו דגם בקבלנות דשדה אסור, ודלא כשיטת הרב בית חדש ז"ל לאחר המחילה שנכנס בדוחקים רבים בין ]אות ג'[בכוונת הסמ"ג בין בכוונת ספר התרומה בין בשיטת הטור, וכתב דלדעתם מותר קבלנות בשדה והשיג על מרן ב"י. יע"ש באורך. דלאחר נשיקת ידיו אין לנו לצאת מדרך הפשוטה לילך בדרך העקומה, ומכ"ש להמדקדק בדבריהם ז"ל יראה דדרך ישרה היא הבנת מרן ב"י, ודרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל, וכן העלה הרב מגן דוד . יע"ש. וגם הב"ח גופיה אף על פי )]ט"ז[ סק"ב(שהראה פנים להקל בקבלנות שדה לדעת הנך רבוותא ז"ל, מ"מ לענין הלכה כתב בסוף דבריו דנקיטינן לאיסורא וכפסק הש"ע. ]הגב"י סק"א[, שהביא ושוב אחר כותבי זה ראיתי להרב בני חיי תשובה אחת שפלפל בכוונת ר"י אם הוא ]נחלה ליהושע סימן י"ג[אוסר גם בקבלנות שדה, והעלה כמ ו שכתבתי, שלי"ת ]שבח לאל . ]אלא[ שלא הזכיר דברי הסמ"ג וספר התרומה, יתברך[)אלמא(וגם לא הזכיר דברי הב"ח. יע"ש באורך. ועיין מה שכתבתי לעיל ריש סימן רמ"ג . שם (עא) או לקצור לו שדהו. ב"ח : הב"י הביא דברי ]אות ג'[הרמב"ם , והסכמות הר"ן ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[]עבודה והרב המגיד שאוסרים גם קבלנות זרה ו: ד"ה ומהא[]שם הט"ו[השדה, וכתב על זה, שכן דעת התוספות והמרדכי סוף פ"ק דעבודת אלילים , וכן דעת סמ"ג תת"ז[-]סימנים תת"ו ]לאוין ס"ה דף , וסמ"ק , וספר התרומה , י"ט ע"ג[]סימן רפ"ב עמ' ש"א[]סימן קמ"ו[והגהות מיימוניות . ועיין בתוספות ]שם אות נ'[)ד"ה אריסותא( ]עבודה שכתבו על שם ר"י וז"ל: ומהא דשמעתין זרה כא: ד"ה אריסא[דשכירות ליכא למידק וכו'. ולפום ריהטא נוטים דבריהם דקבלנות השדה מותר, דרגילות באריסות וליכא למיחש למראית העין. אמנם מאחר דלא כתבו בפירוש להתיר כמו שכתב ר"ת לענין קבלנות הבית, משמע דסברא זו אינה מספקת רק לדחות דברי ר"ת דלא ללמוד מכאן קבלנות הבית, אבל לא להתיר על ידה קבלנות השדה, דכל מה שמשביח ע"י מעשה הגוי בשבת הכל הוא לישראל, ואפילו בחול משביח השדה ע"י מה שהגוי עושה בשבת, וכמו שכתבו התוספות )בד"ה אם התנה( ]שם ובדף כב. לענין אריסות, וכ"ש לענין קבלנות השדה. ואף ד"ה לא יאמר[דפסקינן להתיר באריסות דהלכתא כרשב"ג, אבל מהיכא תיתי להתיר בקבלנות השדה. ואפשר דר"ת אע"פ דמתיר בקבלנות הבית מודה בקבלנות השדה דאסור מטעם זה. ואף דר"ת פליג על דברי ר"י דרוצה לאסור בתנור מכח סברא זו, הוא מפני הטעם דמחזי. ומה שכתבו התוספות בסוף דבריהם, אבל במחובר אינו מותר וכו', על כרחך אמרי גם בשדה, והוא מדסמכו דבריהם על דברי הר"מ שנותן טעם להתיר באריסות משום שנוטל מגוף הפירות, וא"כ בקבלנות השדה דלא שייך סברא זו יש לאסור, ומבואר דדעת התוספות כדעת הרמב"ם. וז"ל המרדכי סוף פרק קמא דעבודת אלילים: ודוקא מותר להשכיר שדהו למחצה ולשליש ולרביע, אבל קבלנות אסור. והסמ"ג כתב ז"ל: קבולת השדה אסור, והביאו הב"ח שכן כתב בדף כ"א. וז"ל ]אות ג'[הסמ"ק הביאו הב"ח: ושדה מותר משום ]שם בהגהה אות ב'[דאריסותא קעביד לפי שנוטל הגוי מתבואת השדה, והוא הדין בריחיים ותנור בקבלנות מותר שנוטל מן החטים ומן הפת ודמי לשדה. ע"כ. וז"ל התרומה ראיתיו במרדכי עבודת אלילים ]סימן : כתב בספר התרומה, זה הכלל, ישראל שיש לו שדה אם תת"ז[מניחו לגוי למחצה וכו' מותר לחרוש בשבת, ואם הישראל נותן לו מעות אפילו בקיבולת אסור כיון שהוא במחובר. וז"ל הגהות מיימוניות אהא דכתב הרמב"ם לאסור בין בקבלנות הבית ובין בקבלנות השדה כשהוא תוך התחום, וכתבו ז"ל: וכן פסק ר"י בפרק קמא דמכילתין )ו(]מ[ירושלמי ]תוס' שבת יז: ד"ה אין נותנין[וסוף פ"ק דעבודת אלילים, וכדמוכח בתוספתא ]שבת פ"א ה"ח[דהלכה כרשב"א דאסור כל הקיבולת ]עבודה זרה פ"א ה"ב[במחובר. והביאו הירושלמי שהביאו התוספות וכתבו עליו ז"ל: ובתוספתא דעבודת אלילים מייתי לה וגרסי לה רשב"ג, ו אע"פ שמתיר בשדה בפ"ק דעבודת אלילים, גבי בית אסיר, וגם זה ]כר"ת[. נראה ברור דמה שכתבו וכן פסק ראיית ר"י ודלא )כר"מ(ר"י, ר"ל לאסור כל הקיבולת בין דבית ובין דשדה כמו שפסק הרמב"ם, דאם לא כן לא יצדק לשון וכן. וכן מה שכתבו דהלכה כרשב"א דאסור כל קיבולת, ר"ל בין דבית ובין דשדה, וכן משמע לשון כל. ומה שכתבו ואע"פ שמתיר בשדה, ר"ל שמתיר בשכירות ובאריסות, וא"כ הוה אמינא דקל וחומר בקבלנות הבית כדעת ר"ת, ואשמעינן דמ"מ אוסר בבית. דאין לומר דמה שכתבו שמתיר בשדה, ר"ל בקבלנות, הא לא נזכר בדברי רשב"ג שום קבלנות. ומה שכתבו וגם זה ראיית ר"י ודלא כר"ת, ר"ל דאריסות שדה שאני שרגילות לעולם לאריסות כמו שכתבו התוספות. ועיין ברא"ש פ"ק דעבודת אלילים שהוא ]סימן כ"ג[קרוב לדברי התוספות. והנה הב"ח ז"ל הביא תחלה דברי התוספות והרא"ש, ופיר)ו(ש דבריהם דסבירא להו קבלנות השדה מותר משום דרגילות וכו', והביא דברי הסמ"ג שכתב בדף י"ט ז"ל: ואע"פ דהלכה כרשב"ג במחובר של שדה, אינו דומה מחובר של שדה למחובר ]שרגילות[ לקבל באריסות וכו'. של בית, דדוקא שדה )שרגילה(וכתב הב"ח על זה ז"ל: והשתא אם איתא דסבירא ליה להסמ"ג דקבלנות שדה נמי אסור, אמאי הוצרך לחילוק זה, הא בלאו הכי אפילו קבלנות השדה אסור, אלא על כרחך דסבירא ליה דקבלנות אותם דסבירא להו דקבלנות השדה ג"כ אסור כמו שהבינם הרב ב"י. ודברי הרא"ש הם כדברי התוספות, ודברי הסמ"ג הם ג"כ כדברי התוספות. ומה שמדקדק הב"ח דאמאי הוצרך לחילוק זה וכו', אין זה אלא תימה, דאף אי סבירא ליה לסמ"ג דמותר גם בקבלנות השדה, האיך היה יכול לדחות דברי ר"ת בדברי עצמו, דהא י"ל דר"ת אוסר גם בקבלנות השדה. ועוד דנלמד סתום מן המפורש, מאחר שכתב בדף כ"א בפירוש לאיסור, א"כ מסתמא כן הוא דעתו, ואין ספק דוחה את הודאי. ועל דברי הסמ"ק שהבאתי כתב הב"ח ז"ל: ובסמ"ק משמע נמי דקיבולת שדה מותר, דז"ל הסמ"ק: ושדה מותר וכו' עד ודמי לשדה. והוכחתו הוא, מדהזכיר גבי ריחיים ותנור לשון קבולת, משמע דשדה דאיירי לעיל מיניה איירי נמי בקיבולת. והנה פילא בקופא דמחטא אני רואה, וכל המעיין רואה דהסמ"ק כתב בפירוש דאיירי באריסות ושנוטל מגוף התבואה, דלא שייך זה בקבלן. ובאמת שהב"ח בעצמו הרגיש בזה וכתב ז"ל: ומיהו אפשר דהסמ"ק לא קאמר אלא דוקא כשנוטל לפי חלקו דהוי ליה כשותף, וקרי ליה קיבולת שהגוי מקבל עליו כל המלאכה. וסיים ז"ל: אבל אין להבין מדבריו שהסכימה דעתו לדעת הרמב"ם לאסור קבלנות השדה כמו שכתב הב"י. ודע דהב"ח הביא על שם ספר התרומה )פ' כל כתבי(]פ"ק דשבת דמתיר בקבלנות השדה, וזה סותר למה שכתב סימן רכ"א[למעלה בשמו מה שכתב בעבודת אלילים , ומתוך כך ]סימן קמ"ו[כתב דמה שכתב בעבודת אלילים הוא דעת עצמו, ומה שכתב ]בסימן רכ"א[ הוא על שם ר"י. וזהו לשיטתו )בפרק כל כתבי(שפירש דר"י מתיר בקבלנות השדה. והנה לא אוכל דבר בזה שאין בידי ספר התרומה, אמנם כבר כתבתי דדעת ר"י לאסור. וכתב עוד, דבדברי הרא"ש מבואר דמתיר קיבולת השדה כדפרישית בסימן רמ"ג , וזהו ג"כ דעת הטור שהשמיט ]אות ג'[מדברי הרמב"ם ]איסור[ דקיבולת השדה. והנה בסימן )התיר(רמ"ג ראיתי שהביא דברי הרא"ש וסיום דבריו שכתב הלכך כל קיבולת במחובר בבנין בית אסיר וכו', וכתב הב"ח ז"ל משמע דוקא בנין בית אסרו הרא"ש, אבל שדה מותר דליכא למיחש לרואים. ע"כ. ואני ראיתי ברא"ש שכתב קיבולת כבנין בית, ולא כתב בבנין, ומשמע דאוסר אף בשדה. ואחר שהביא הב"ח דברי הפוסקים בזה, כתב ז"ל: ומכל מאי שכתבנו יצאה השגה על מה שכתב הב"י שכדעת הרמב"ם הוא דעת הת וספות והמרדכי פ"ק דעבודת אלילים והסמ"ג וסמ"ק וספר התרומה והגהות מיימוניות, דאינו כן, ומה שכתבו התוספות בסוף דבריהם אבל במחובר אינו מותר, ר"ל בבנין דוקא. ולפי מה שכתבתי למעלה דברי כל הפוסקים מבוארים שהוא כמו שהבין הב"י. ודע דהטור לא הזכיר מדין קבלנות השדה כלל, ותימה גדולה על הב"ח שכתב בסימן זה בפשיטות דהטור בסימן רמ"ג פסק דשדה כיון ]ריש אות ג'[שם (עב) או לקצור לו שדהו. פסק כהפוסקים דאפילו בשדה אם הבעלים נוטלים כל הפירות אסור, ולא שרינן בשדה אלא באריסות וכ"ש בחכירות. וכתב בב"י שכן דעת התוספות סוף פ"ק דעבודה זרה . והקשה הרב ט"ז , ]כא: ד"ה אריסא[]סק"ב[שהתוספות כתבו שם שאין דומה נותן ביתו בקבולת לאריסות דשדה, דלעולם הוא רגילות לקבל שדה באריסות, אבל בית רגילים לשכור, משמע דבעבודת שדה מותר בקבולת. עוד הקשה, כי לכאורה תמוה, דעינינו רואות דרגילים לבנות בית בקבלנות. וע"ש מה שתירץ. ולע"ד תירוצו דחוק, דכיון שרגילות לבנות בקבלנות, למה אסור בקבלנות משום דאתו למחשדיה שהוא בשכירות, כי למה יתלו בשאינו מצוי. ותו דכי היכי דשרי באריסות משום דאיכא נמי היתרא דקבלנות ולא תלו בשכירות, הכי נמי ראוי להתיר בקבלנות משום דאיכא נמי היתרא דאריסות, ולא נאמר דהיתרא דאריסות הוי כאילו אינו. ולע"ד בבית אסור משום דרוב בנין בתים ע"י שכיר יום, וכמו שכתב הרא"ש ]עבודה בהדיא, ואסור, דיתלו בשכירות דשכיח. ובשדה זרה פ"א סימן כ"ג[רובם יהבי באריסות, הילכך באריסות שרי. אבל בקבולת פליגי רבוותא אי שרי, דכיון דבשדה בין קבולת ובין שכירות לא שכיחא, איכא למימר דאחר שידעו האמת שאינו אריס, אתו למחשדיה שהוא שכיר יום כיון דשכירות וקבולת לא שכיח אחד טפי מחבירו. והתוספות שם לא נחתו לידע ולהודיע קבולת בשדה אי שרי או אסור, אבל מכל מקום ממה שכתבו סתם בסוף דבריהם דמחובר אסור, מוכיח הרב ב"י דאף בשדה אסור. שם (עג) או לקצור לו שדהו. כתב ט"ז , או לקצור שדהו )סק"ב(וכו', כן כתב הרב המגיד , וכתב ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[ב"י על זה שכן דעת התוספות וכו'. ]עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[ע"ש. ואמר אדמ"ו דשפיר פסק הרב ב"י שכן דעת התוספות, דכל מחלוקתם עם ר"ת לאסור בקבלנות בבנין בית, הוא מהא דאמר שמואל במועד קטן מקבל]י[ קבלנות כו', דר"ת רוצה ]יב.[להעמיד מימרא דשמואל רק באבל החמירו, ותוספות מיאנו בזה, דשמואל סתמא קאמר ומיירי אפילו בשבת. א"כ גם לשיטתם יקשה הא שמואל סתמא קאמר, ואליבייהו צ"ל דדוקא גבי בית אסר שמואל בקבלנות אבל גבי שדה מותר, אלא ודאי דגם התוספות סבירא להו דבכל הקבלנות אסור. וגם יש מכאן ראיה מ]ד[קאמר הש"ס ]אריסא אריסותיה קעביד[, ]בעבודה זרה שם[והוה ליה למימר דמותר גבי שדה משום דקבלן קבלנות עביד, אלא ודאי דתוספות סברי דגם בשדה אסור בקבלנות דלא שכיח כמו בבית, ואי משום דיתלה באריסות, סבירא להו כדעת הרב המגיד שאם יחקר)ה( הדבר ויראה שאינו באריסות יתלה בשכיר יום. וגם לר"ת לק"מ דלמה לא אמר הש"ס קבלן קבלנות עביד, י"ל דגם ר"ת מודה בשדה דאסור בקבלנות, דבשלמא גבי בית אי אפשר למצוא באריסות, רק בשכיר יום או בקבלנות, וזה יותר שכיח להשכיר בקבלנ ות כדי שלא יהא צריך לחשוב שכר כל יום ויום. וא"כ ]גבי שדה[ כי ראה נתינת המעות יאמרו בודאי שאינו באריסות דהא אינו נוטל חלק בפירות אלא שכיר יום הוא, ולא יאמרו שהוא בקבלנות כדי למנוע הטרחא, דהא היה יכול ליתן באריסות, אלא ודאי דשכיר יום הוא, ושפיר אסור בשדה. וק"ל. וא"כ פסק המחבר אליבא דכל הדיעות. ודו"ק. שם (עד) או לקצור לו שדהו. מג"א לקצור לו שדהו וכו'. )סק"ה(כן היא דעת הרמב"ם והר"ן ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[]עבודה , וכתבתי מזה לעיל בסימן רמ"ג . אבל רבים זרה ו: ד"ה ומהא[חולקין ומתירין אפילו אם שוכר הנכרי בדמים בקבלנות ופירות כולן נוטל הישראל, והטעם, שיאמרו העולם שדה לאריסות עביד, עיין במ"מ בפ"ו מהלכות שבת . ]הט"ו[שם (עה) או לקצור לו שדהו. וכתב הב"י שכן כתבו התוספות . וכתב הט"ז בסוף פ"ק דעבודה זרה ]כא: ד"ה אריסא[, דכוונת הב"י למה שהביאו התוספות שם דברי )בסק"ב(הירושלמי . ע"ש. ולפענ"ד נראה ]שבת פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[דכוונתו למה שכתבו התוספות שם, והובא בב"י לעיל בסימן רמ"ג, דהר"ם היה נותן טעם דלהכי מותר באריסות שדה, דכיון דנוטל בגוף השדה דמי לשותף, אבל בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו לא הוי כשותף וכו'. ע"ש. א"כ כיון דקבלנות דבית אסור משום דנוטל מעות, א"כ קבלנות דשדה בכהאי גוונא דנוטל מעות נמי אסור. שם (עו) או לקצור לו שדהו. ,אע"ג דשדה לאריסותא קיימא ומשום הכי פסק מרן לעיל סימן רמ"ג דמותר ]ס"א[לשכור שדה שכן דרך לקבל שדה באריסות, וא"כ הכא אמאי אסר. כבר הרב המגיד ז"ל נרגש מזה, ]הלכות שבת פ"ו הט"ו[ותירץ דלא התירו אלא כשהאמת כך הוא, כלומר שהם יתלו הדבר באריסות, ואם יחקרו ימצאו שכך הוא שהגוי חולק בפירות, אבל כהאי גוונא שהבעלים נוטלים כל הפירות, מחזי להו לאנשי כשכיר יום. יע"ש. ולפק"ד אבאר עוד, דבשלמא התם משכיר לו כל השנה והגוי חורש וזורע וקוצר, אז ודאי אפילו שנקראת של ישראל תולים באריסות, אמנם הכא שראו שהחרישה והזריעה עשאה בידו, ולקצירה לבד שכר את הגוי, אין סברא לומר דבעבור מלאכת הקצירה מלאכה קלה יתן לו חלק בקרקע, ובודאי שאומרים ששכרו מדי יום ביומו, משום הכי אסור אף אם יהיה שנותן לו חלק מפני הרואים כאמור. וראיתי להר"ב ב"ח ז"ל שהקשה הכי להר"מ שכתב ]אות ג'[דברי מרן, ותירץ וז"ל: ונראה לתרץ, דאין דעת הרמב"ם דקבלנות אסור מפני שאין דרך לשכור פועלים יום יום, אלא כל שאין לפועל חלק בריוח הן רב הן מעט אסור, דכיון דהכל יודעים שקצץ אומרים שכבר שכר הגוי לעשות לו מלאכה בשבת. יע"ש. ו לפק"ד לא ידעתי מה חידש על דברי הרב המגיד, שדבריו ז"ל הם הם דברי הרב המגיד ז"ל בעיקר החילוק, הגם כי דבריו אין להם שחר במה שכתב דכיון שהכל יודעים שקצץ כו', דהא עיקר קושייתו היא דבשדה הכל תולים באריסות, מנא ליה לומר דהכל יודעים שקצץ, וכך היה לו לומר, דאין דעת הרמב"ם דקבלנות כו', אלא כל שאין לפועל חלק בריוח כו' אסור שמא יחקרו וידעו שאינו אריס ויאמרו ששכיר יום הוא, ששכרו לעשות מלאכה בשבת כו'. וכתב הרב ב"ח שם )אפילו(וז"ל: ולפי זה כיון שהתוספות והרא"ש ]כא: ד"ה אריסא[]סימן כ"ג[סוף פ"ק דעבודה זרה כתבו, דקבולת בית אסור משום שדרך לשכור פועלים יום כו', בקבולת שדה וכרם דאין דרך לשכור פועלים שרי דלא כהרמב"ם. יע"ש. ולפק"ד ליתא, שהרי)מ(דברי התוספות ברור מללו כמו שכתב מרן בב"י דהתוספות קיימי בשיטת הרמב"ם, שכן כתבו משם הר"מ וז"ל: והר"מ היה נותן טעם דלהכי מותר באריסות שדה, דכיון שאינו נוטל מעות בשכרו אלא נוטל בגוף הקרקע דמי לשותף, אבל בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו, לא הוי כשותף ואסור כו'. הרי בהדיא שכתבו שבשדה אינו מותר אלא משום שנוטל בגוף הקרקע, משמע דאם אינו נוטל הוי כמו קבלן דבית כיון שאינו שותף. ומוכרח דגם הם הכי סבירא להו, מדלמדו מדין הר"מ להתיר בריחיים כשנוטל חלק. יע"ש. הרי לך בהדיא דהתוספות בסברת הרמב"ם קיימי, ואפשר דהאי הר"מ שכתבו סתם הוא הרמב"ם ז"ל. ומן התימה על הט"ז ז"ל שהרגיש בדברי מרן הא דכתב דהתוספות ]סק"ב[קיימי בשיטת הר"מ , ותירץ דברים אחרים ולא דקדק ]הרמב"ם[כמו שכתבתי אנא זעירא. והר"ב ט"ז כתב בתירוץ השני לפרש דברי התוספות ז"ל ]סק"ב[וז"ל: ועוד נראה לי כו', כי לכאורה תמוה הוא מה שכתבו אבל בבנין בית רגילים לשכור מידי יום יום, והלא עינינו הרואות דאדרבה רגילים להשכיר אומן כו' בקבלנות, אלא נראה דהכי מחלקים התוספות, דבשדה יש שני דרכים להתיר, האחד שעובד לעצמו למחצה כו' או שעובד לישראל כולו והוא בקבלנות, ודרך אחר לאיסור שעובד לישראל דרך שכיר יום, בזה אזלינן לקולא שרגילים לעבוד לעצמו גם כן, מה שאין כן בבנין בית אין שום היתר שעובד לעצמו, שאין זה בשום פעם אלא עובד לישראל, ואין היתר אלא מה שעושה בקבלנות, ויש כנגדו צד איסור שמא שכיר יום הוא, על כן יש להחמיר אפילו בקבלנות. וא"כ שדה נמי, אם אמת הוא שעובד לישראל בקבלנות אזיל ליה הצד היתר השני כיון דודאי אינו, הוי ליה כמו בית ואסור ונמצא כו'. יע"ש. ולפק"ד אחר המחילה אין ממש בדבריו, תחילת כל מה שהקשה להתוספות דעינינו הרואות כו', הא ודאי מלבד כי התוספות ז"ל הם המדברים לפי זמנם כי הכי הוא רגילות, אלא דגם בזמנינו זה רובא דעלמא הכי הוא. ואם במדינתו לא עבדי הכי, בטלה היא אגב ארעא אחריתי כי רובא נינהו. לא זו אף זו, דכיון דהוא כתב שורש ועיקר לדין שדה שיש בו שני היתרות, האחד שעושה לעצמו למחצה כו' ועוד דרך קבולת כו', נמצא שסובר דלדעת התוספות דרך קבולת שרי בודאי, בשברור לכל שקיבולת הוא בעירו. ובהא ודאי כבר נמצאו התוספות חולקים על הרמב"ם, דהרמב"ם לא התיר אלא כשיש לו חלק דוקא. ועוד קשה במה שכתב שאם אמת הוא שעושה בקבלנות אזיל ליה הצד היתר השני כו' והוי ליה כמו בית כו', ולפק"ד לא הבנתי כוונתו, דהא הוא כתב דקבולת הוא צד היתר גמור, וכיון שכן אם כולי עלמא ידעי לה שבקבלנות עושה זה הגוי אמאי אסור, הא ליכא עוד לומר שמא בשכירות עושה, כיון דידעי לה כולי עלמא דבקבולת עושה, ואי לא ידעי אי בקבולת עושה או בשכירות, הרי איכא גם כן צד היתר השני שמא לעצמו עושה ולדידיה מותר, באופן כי לפק"ד לא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל בזה. יע"ש. עוד כתב הב"ח ז"ל שם, שדייק מדברי הסמ"ג ]לאוין ס"ה דף י"ט נגד סברת הר"מ, ממה שכתב, ואע"ג שאין הלכה ע"ג[כרשב"א במחובר של שדה אלא כרשב"ג, אינו דומה מחובר של שדה למחובר של בית, דדוקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר גוי אריסותיה עביד, אבל בית שרגילות להשכיר פועלים שכירי יום לא יאמרו הרואים קבלנותיה קא עביד כו'. יע"ש. ואנא קטינא עברתי על ראייתו ולא מצאתי משען מדברי הסמ"ג נגד סברת הרמב"ם, והוא דלפק"ד יש לפרש דברי הסמ"ג בהדיא כסברת הרמב"ם. וזהו שכתב ואינו דומה מחובר דשדה למחובר של בית, דדוקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה כו', ור"ל שיש לו חלק בו אז מותר, ומשום הכי הלכה כרשב"ג שמתיר להשכירו, משום שגוי אריסותיה קא עביד לשבח חלקו. אמנם בית שרגילות להשכיר פועלים, אפילו בקבולת אסור, יען לא יאמרו קבלנותיה קא עביד לפי שאין לו חלק בו. ומדוייק עוד מהסמ"ג דקאי בשיטת הרמב"ם, מדלא אשמועינן חילוק בין בית לשדה בקבלנות דהוא מחודש טפי, אלא אשמועינן באריסות. יע"ש. והמדייק עוד בדבריו יראה שהסמ"ג בהדיא קאי בשיטת הר"מ. ולפק"ד כל דברי מרן שרירין וקיימין, שדעת הסמ"ג, וסמ"ק ]סימן רפ"ב עמ' , והתוספות, וספר התרומה , והגהות מיימוניות ש"א[]סימן קמ"ו[, בשיטת הרב המגיד משם הרמב"ם. והדברים ברורים ]שם אות נ'[ואין צורך להעלותם על ספר. פוק חזי מאן קא מסהיד עלוהי מרן בב"י, והדברים ברורים לעין כל חוזה. יע"ש. והרב מגן דוד סיים שם משם מרן בב"י, דמה שכתב רבנו ]ט"ז[ירוחם דריחיים של ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ד בשם רב נטרונאי[מים מותר ליתנם לגוי בקבלנות, הוא לדעת המתירים כו'. וקיצור דין יש בדבריו, שסיים מרן, דכוונת הגאון הוא שנותנו לגוי בסך ידוע לשנה, והגוי מקבל לעצמו כל מה שיעלה הריוח ממנה בין רב בין מעט מהישראל בסך ידוע, וכתב דהדברים מוכיחים שכך היא כוונתו. יע"ש. ועיין בתוספות סוף פ"ק דעבודת אלילים שכתבו דריחיים מותר שנטחנים מאליהם. יע"ש. קם דינא, דקבלנות דשדה אסור כל שאין לגוי חלק בו, וכן העלה הר"ב ב"ח במסקנת הדין. יע"ש. ומדי חופשי בדברי ]הגב"י סק"א[הפוסקים, חזון הרבתי להר"ב בני חיי בסימן זה ,שעמד ועלה ונסתפק בסברת ר"י, ובאיזה דברים כיוונתי לדעתו וגלוי הוא לפניו יתברך. אמנם לא תעזוב נפשי מלשאול מדוע בדבריו לא נסתייע מדברי מרן שהתוספות סבירא להו כהר"מ, וגם כמה מרבוותא קיימי בשיטה זו נגד המתירים ונגד מהרי"ן . .יע"ש שם (עז) או לקצור לו שדהו. דע דבהא דקבלנות שדה אם מותר איכא פלוגתא דרבוואתא, והרא"ש בפרק מי שהפך בההיא דאמרינן מקבלי קיבולת בתוך ]מועד קטן פ"ב סימן ו'[]יב.[התחום אסור, הביא פירוש הראב"ד דפירש דהאי קיבולת לאו קיבולת דשדה איירי, דההיא אפילו ב]י[מי אבלו מותר וכ"ש במועד כו'. וע"ש. אלמא דהרא"ש סבירא ליה כהראב"ד דקיבולת שדה מותר. וכן מצינו להר"ף הביאו הארחות חיים בהלכות שבת . וכן מצינו להרשב"א ז"ל בתשובותיו ש"ז[-]סימנים ש"ו )]ח"א[ סימן וז"ל: אסור לפסוק עם הגוי לבנות לו ביתו, ואע"ג תשפ"ג(דאמרינן בעבודה זרה אבל שדהו לגוי ]שרי[, ואמרינן ]כא:[במועד קטן אבל האריסין והקבלנים הרי אלו יעשו, וי"ל ]יא:[דההיא דוקא בקיבולת שדה שאין שם משום מראית העין וכו', ותדע דהרי אמרו במועד קטן , מקבלי קיבולת בתוך התחום ]יב.[אסו ר, אלמא יש קיבולת אסור והיינו בבנין בית. וגם הרמב"ן בספר תורת האדם הביא שתי סברות הללו, ]ענין האבלות עמ' קס"ח[והביא הא דקבלנות שדה מותר לבסוף וכתב, ולזה הדרך יש צד פנים.)אבל עיין להרב זרע אמת דצירף )ח"א סימן ל"א ]ד"ה ומעתה[(לכת האוסרים להרמב"ן בספר תורת האדם דף נ"ו . יע"ש. ]ע"ב[וכן נגרר אחריו מרן מלכא רב אג"ן נר"ו בספרו ]אברהם גאטינייו[הנחמד צל הכסף כמו שיע"ש(. ומדברי התוספות )דף י"ג ע"ב(שכתבו במסכת עבודה זרה סוף פ"ק , וגם לא דמי ]כא: ד"ה אריסא[לאריסות שדה ]דשמעתין[, דלעולם הוא רגילות לקבל )דשמעינן(שדה באריסות, אבל בבנין בית רגילות לשכור מידי יום ביומו. וכן מדכתבו התוספות בתר הכי, ועוד דבירושלמי ]שבת פ"א ה"ח, דקיבולת דבית אסור, משמע דוקא דבית, ליכא עבודה זרה פ"א ה"א[למשמע מינה דמותר קבלנות, דכן כתב הרמב"ן כדברי התוספות, ואח"ך צידד בענין אי קבלנות שדה מותר או אסור. וכן הסמ"ג כתב כדברי התוספות במקום אחד ואח"ך ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[העלה במקום אחר קרוב ממנו דקבולת שדה אסור, ]דף כ"א ע"ג[וכן הרב ספר התרומה בהלכות עבודה זרה כתב כדברי התוספות, ובהלכות שבת נראה מדבריו דקבלנות שדה אסור, וכאשר ציינו כל הפוסקים דהכי סבירא ליה, וכן כתבו קצת מהאחרונים,)אבל )סק"א(דכתב וז"ל: דהרב בעל התרומה עיין להרב מטה יאודה ז"ל בפ"ק דעבודה זרה כתב בפירוש דכל קיבולת ]סימן קמ"ו[אסור בין דבית בין דשדה, דאסר שם לבנות לו כותלו ולקצור שדהו, ובהלכות שבת כתב דעת ר"י וכלשון התוספות )סימן רכ"א(וכו'. אלא דאין הספר מצוי אצלי. ועיין להרב נחל אשכול בהלכות עבודה זרה , שכתב בדעת ספר )]סימן מ"ו[ דף קכ"ד סק"ו(האשכול בלשון אפשר דבשדה מהני קבלנות לכך מדייק בנין. יע"ש. ולפי מה שכתבו שם הרב מטה יאודה והרב המחבר ז"ל אין זה דיוק(. ומ"מ אין דעתי נוחה בזה, דמי הכריחנו להוציא דברים הללו מפשטן, דעינינו הרואות מדברי ר"י דקבלנות שדה מותר, ואין להביא ראיה מדברי כל הפוסקים שכתבנו למעלה, דכיון דסברא זו לחלק בין קבלנות דבית ודשדה כתבה ר"י, וכיון דכן הוצרכו להביא הדברים כמו שכתב ר"י בעצמו ולא שינו הדברים, אבל ר"י בעצמו מה לו לומר דברים כאלו דנשמע מינה דקבלנות שדה מותר. זה נ"ל פשוט דמי מכריחנו לומר דר"י לדברי ר"ת קאמר. וכן מצאתי להריטב"א ז"ל במועד קטן אההיא ]יא:[דהאריסין ]והקבלנין[ הרי אלו יעשו, דקבלנות דבנין )והקבלנות(בית קאמר. וכתב, והא דמקבלי קיבולת דאמרינן לקמן, כבר פירש רש"י ז"ל דקיבולת דבנין בית דאורחיה בשכיר יום ולא שייך לומר בהא אריסותיה קעביד, וכן פירש ר"י. וכן הוא בפירוש רש"י להרי"ף . הרי לן בהדיא ]שם ה: ד"ה מקבלין קבולת[להנך רבוואתא דשרו, דהם הראב"ד והרמב"ן והרא"ש והרשב"א והר"ף, וגם דברי רש"י ז"ל הכי מוכיחים כמו שכתב הריטב"א, וכן נראין דברי ר"י כמו דפרישית, וכן דברי ר"ת ז"ל ]עבודה זרה , כיון דהוא ז"ל שרי קבלנות דבית כל שכן כא: תוד"ה אריסא[קבלנות שדה. ואע"ג דנדחית סברתו לענין בית, לענין קבלנות לא נדחית. והרואה את דעת האוסרין, והם הר"ם ז"ל הביאוהו התוספות ז"ל , סבירא ליה דהאי דמ ותרין באריסות שדה, ]שם[היינו דוקא משום דכיון דנוטל בגוף הקרקע דמי לשותף ושרי, משמע דבקבלנות שדה דלא דמי לשותף אסיר דאינו נוטל בגוף הקרקע, זה הפירוש אי אפשר להולמו, דא"כ הא אמרינן בירושלמי וכן במועד קטן דקבלנות מותר בחוץ לתחום. ואי אמרת הטעם הוא משום דלא מיחזי כשותף, אפילו בחוץ לתחום נמי ליתסר. ועוד קבלנות במטלטלין נמי ליתסר משום דלא דמי לשותף, וחזינן לבית הלל דשרו עורות לעבדן משום ]שבת יז:[דבדידיה קעביד. אלא ודאי דליתא לסברא דהר"ם. ודו"ק. אמנם מצאתי להרמב"ם דקאמר, הפוסק ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[עם העכו"ם לבנות לו חצרו או לקצור את שדהו, או ששכרו שנה או שנתיים ליטע את כרמו כו', אסור שאינן יודעים שפסק. ולבי אומר לי דאין דברי הרמב"ם מוכרחים לומר דקבלנות שדה אסור, אלא דוקא נקט הרמב"ם לקצור את שדהו דהויא לה מלאכה חדא דשדה דאין דרך ליתנו באריסות, כמו דכן הסברא נותנת לכל מבין ומעיין בפיסקי ההלכות, דמשום מלאכה חדא דשדה אין נותנין לו שליש השדה ולא רביע, ואין דרך לתת באריסות אלא מתחילת השנה ועד אחרית השנה. וכן שכרו ליטע את כרמו אין דרך לתתו באריסות, משום דאין אדם עובד חמש שנים ואח"כ לוקח בפירות למחצה או לשליש או לרביע, משום דקודם חמש עד שנה רביעית ערלים, ושנה רביעית קודש הלולים לה'. ואחרים השיבו עלי, דמה אתה אומר דדוקא נקט הרמב"ם קצירה וכן נטיעת כרם, א"כ שכרו שנה או שתים היכי משכחת לה, וכי לנטיעת כרם צריך שנה או שנתים. והשבתי עליהם לדידך נמי אינו צריך שתים או שנה אחת כולה לעשות מלאכת הכרם, אלא ודאי דדוקא נקט הרמב"ם ליטע את כרמו, ומאי דקאמר שנה או שנתיים פירושו דכל נטיעת כרם דצריך בתוך שנה או שנתיים דחייב לנטוע לו. זהו הנ"ל בכוונת הרמב"ם. וכן מצאתי לרבנו ברוך דכתב ]ספר התרומה סימן קמ"ו[כדברי הרמב"ם, ומנעתי את עצמי לומר דברים כאלו שאמרתי בדברי הרמב"ם, שיש קצת להוכיח דאין נראה כן דבריו. ומ"מ לענין הלכה לכאורה היה נ"ל לפסוק כהנך רבוואתא שכתבתי לעיל, דהם הראב"ד והרשב"א והרמב"ן ורש"י והריטב"א ור"ת ור"ף ור"י והרא"ש ז"ל, וכן נראה דברי ר"י בעל הטורים בנו, נגד סברת האוסרין דהם רבנו ברוך ]ספר התרומה סימן רכ"ב[והמרדכי והגהות מיימוניות ]עבודה זרה סימן תת"ו[]שם אות נ'[והר"ן וסמ"ג וסמ"ק ז"ל ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[]סימן רפ"ב עמ' , וחזרתי לאחורי לפסוק נגד סברת מרן ז"ל, ומ"מ הרוצה ש"א[להחמיר יחמיר והמקיל לא הפסיד. ]ואביא[ ראיה לדברי )והביא(דהרמב"ם לא אסר קבלנות שדה, מדחזינן להראב"ד דהוא בר פלוגתיה דשרי קבלנות שדה, ואם איתא דאיכא למשמע מינה מדברי הרמב"ם ז"ל דקבלנות אסור, היה לו להשיג עילויה ולומר דשרי. ואין לדחות ולומר דתרי הראב"ד הוו, דלא אמרינן הכי אלא במקום שיש דוחק, כאשר כתב הש"ך בכמה מקומות , אלא ודאי דאין משמעות דברי הרמב"ם אלא כמו דפרישית)ועיין מאי דכייל לן הרב כל החיים בדעת הראב"ד ואוקי )דף ט"ו ע"ב ]סק"ב[(באתרין, והן נסתר הכרעת הרב המחבר ז"ל(. ומה שכתב הר"ן במועד קטן דקבלנות שדה דשרי בההיא דמקבלי ]ה: ד"ה מקבלי[קיבולת, ובשבת פרק קמא ובפרק כל כתבי ]ז. ד"ה ובכולן[]מו: כתב כדברי האוסרין, כן דרך הר"ן ליקח במקום ד"ה ולענין קבלנות[אחד פירוש רש"י, ובמקום הענין כתב כדברי שאר פוסקים כאשר נראה לו להלכה, כמו שכן כתב הרב פר"ח בסימן ס"ח ]יו"ד[.)ועיין להרב נר מצוה ח"ב בדף ע"ט ]סק"ה[]ע"א, כללי ה פוסקים , דהביא משם בעלי הכללים דכתבו דפירוש על מערכת נ' אות קס"ז[מסכת מועד קטן בהרי"ף אינו מהר"ן אלא מהנמק"י, והן נסתר קושיית הרב המחבר ז"ל. וכן ראיתי להרב מהר"י באסאן ]שו"ת בדף ס"ה דכתב כן(. ומעתה מה שכתב הרב ב"י לחמי תודה[בסימן רמ"ג , ומ"מ נראה לגרוס בהבלעה ]ד"ה ומה שכתוב בספרי[במקום קבלנות, כי היכי דלא נשוייה להרא"ש ]עבודה זרה פ"א סימן חולק על רוב הפוסקים, ליתא, דכן מצינו להרא"ש בהדיא כ"ה[דכתב כדברי המתירין ודוק, כאשר כתבתי בסימן רמ"ג.)לא מצאתי כלום בדברי הרב המחבר ז"ל שדבר שם מזה, וחבל על דאבדין ולא משתכחין(. שם (עח) או לקצור לו שדהו. כתב הרב ב"י וז"ל: וכן הוא סברת התוספות , והסמ"ג ]עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[]לאוין ס"ה , והמרדכי , ובעל התרומה , דף י"ט ע"ג[]סימן תת"ו[]סימן קמ"ו[והגהות מיימוניות . יע"ש. ומי שיראה ]הלכות שבת פ"ו אות נ'[בסמ"ג ובהתוספות ובספר התרומה ודאי דמודה להרב ב"י, ודלא כהרב ב"ח שנדחק הרבה דכל הני רבוואתא סוברים ]אות ג'[דמותר, ונדחק הרבה בין בכוונת הסמ"ג ובין בכוונת ספר התרומה, וכתב דלדעתם מותר קבלנות דשדה והשיג על מרן ב"י. יע"ש. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אין לנו לצאת מדרך הפשוטה לילך בדרך העקומה, דדרך הישרה היא הבנת מרן הב"י, ודרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל. ועיין להרב בני חיי ]הגב"י סק"א[, שפלפל בדעת ר"י אם אוסר בקבלנות. יע"ש. ולא הבנתי מה שכתב דלר"י בקבלנות אסור משום ]בד"ה וראיתי[דדוקא באריסות שיש טענה דבדידיה קא טרח, אבל קבלנות לא יש טענה בדידיה קא טרח. יע"ש. משמע דאיסור קבלנות דשדה הוא מדינא דלא יש טענה בדידיה קא טרח, וזה לא אמרו אדם מעולם, דאעיקרא הרמב"ם דאוסר קבלנות ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[דשדה אינו מטעם זה אלא מטעם מראית העין וכמבואר בב"י, אבל לאסור מדינא אעיקרא הרמב"ם לא אמרו. ומוכרח הוא דאי אפשר שסוברים כן התוספות, דהלא התוספות התירו בפירוש קיבולת מחובר חוץ לתחום, וכאשר יראה הרואה בסוף דבור המתחיל אריסא וכו', ומסוף הדיבור יש ראיה קצת דהתוספות סוברים דקיבולת דשדה אסור. ועוד דבסמ"ג אחר שני דפים )]דף למטה כתב בפירוש, דאפילו בשדה אם קצץ עמו כ"א[ ע"ג(בקבלנות דמעות אסור, וצ"ע על הרב ב"ח שלא ראה לשון זה. והנה בדעת הרא"ש אי סובר כדעת הרמב"ם ודעמיה דאסור קיבולת דשדה או כדעת המתירין, בדבר זה יש מחלוקת והבאתי בדבר, דהרב ב"י כתב בסימן רמ"ג ]ד"ה ומה שכתוב בספרי[)אות א'(, דכדי דלא נשוייה להרא"ש לשונו לעיל בסימן רמ"ג חולק עם כל הפוסקים דאוסרים קיבולת דשדה אמרינן דגם הרא"ש סובר דאסור. והרב ב"ח סובר ]כאן וסימן רמ"ג אות ג'[דהרא"ש הוא מכת המתירים. יע"ש. ואנכי הדל אחרי המחילה רבה מהרב ב"י נראה שהרא"ש מתיר, דאליבא דהרמב"ם דסוגיא דפרק מי שהפך אמר שמואל מקבלי קיבולת אסור, ]מועד קטן יב.[מתוקמא אפיל ו בשדה, וכת המתירים אוקמוה דוקא בבנין בית וכמו שכתב הר"ן . והרא"ש שם ]ה: ד"ה מקבלי[]פ"ב סימן ו'[באותה סוגיא פירוש הראב"ד דסובר דהך סוגיא מתוקמא דוקא בבנין בית אבל לא בשדה הביאו שם, וכאשר יראה הרואה שם. ודוק. ועיין לקמן באות ד' )ועיין להרב מטה יאודה )בסק"א(שפלפל בזה. ועיין לעיל בתורתו של רבי אבהו של הרב המחבר זלה"ה בהלכות שבת .(מה שכתב מזה. ודוק שם (עט) או לקצור לו שדהו. עיין בהר"ן בעבודה זרה בפרק לפני אידיהן , דפסק כהרמב"ם ]ו: ד"ה ומהא[]הלכות דקבלנות דשדה אסור. וצ"ע דבפרק מי שהפך שבת פ"ו הי"ד[]מועד לא משמע הכי, דשם פירש דזה דאמר שמואל שם מקבלי קטן יב.[קיבולת, לא מיירי בקיבולת דשדה דשם מותר, אלא מיירי בקיבולת דבנין. משמע דסובר דקיבולת דשדה מותר וכפירוש הראב"ד שהביא הרא"ש שם בפרק מי שהפך , ]פ"ב סימן ו'[והבאתי לשונו לעיל באות א' . יע"ש. וגם הרב שלטי הגבורים כתב שם דהראב"ד הוא מן המתירין, וכתב לשונו הרא"ש. ]ה:[וא"כ קשה דהר"ן נמי כתב כלשון הראב"ד שהביא הרא"ש שם בפרק מי שהפך, וממה שכתב בשלטי הגבורים יש ראיה למה ולפי מה שכתבתי לעיל באות ב' שכתבתי באות א'. יע"ש.) דפירוש דמועד קטן הוא מהנמוקי יוסף ולא מהר"ן, הן נסתר קושיית הרב המחבר זלה"ה, ועיין לעיל בתורתו של רבי אבא ]סימן א'[מה שכתב שם מזה, ומה שכתבתי אני בהלכות שבת הדל בהגה על דבריו(. שם (פ) או לקצור לו שדהו. עיין ט"ז . והנה כפי הנראה )סק"ב(מלשון הש"ס ופוסקים, יש בענין זה שלשה חילוקים, אריסות וקבלנות ]וחכירות[. אריסות היינו שנוטל חלק )ושכיר יום(מחצה או שליש, ובזה פשיטא דמותר מדינא, וגם מראית עין לא שייך בזה אם דבר זה דרכו ליתן באריסות. וקבלנות ג"כ מותר מדינא, כיון דקיימא לן כב"ה דאף הוא בעצמו מותר ]שבת יז:[להתחיל במלאכה מערב שבת והמלאכה נגמרת בשבת, ומחמת מראית עין אסור. ופירוש מראית עין, או שלא ידעו אם נעשה בקבלנות וסבורים ששכיר יום הוא, או דאף אם ידעו אם נעשה בקבלנות לא יבינו החילוק שבין קבלנות ובין שכיר יום. וחכירות דהיינו שמשכיר לעכו"ם שיהיה כל הריוח של הנכרי והנכרי יתן לו דבר קצוב, זה מותר מדינא ואסור משום מראית עין. והנה בש"ס דעבודה זרה , בהא דקאמר רשב"ג לא )דף כ"א ע"ב(ישכיר אדם מרחץ לנכרי משום שנקראת על שמו ונכרי עושה מלאכה בשבת ויו"ט, אבל לכותי מאי שרי, כותי נמי קעביד מלאכה בחוה"מ. וקשה דהרי התוספות הקשו ]ד"ה מאי[בהא דשרינן שדה משום דקיימי לאריסות, דהא רשב"ג כב"ש סבירא ליה דאסור להתחיל מלאכה בערב שבת ושתהיה נגמרת , וכל המלאכות אסורות בקבלנות אפילו מלאכת בשבת ]שבת יח.[נדפס לעיל .נדפס באות הבאה .'נדפס לעיל אות ע .נדפס באות הקודמת .נדפס באות הקודמת .נדפס לעיל אות ל"ג תלו ש, וכ"ש אריסות דמחובר. וכבר הבאתי לעיל ]סימן רמ"ג סק"א[מה שכתב הרשב"א , דהיינו דוקא ]עבודה זרה כא: ד"ה אבל[מלאכת ישראל בקבלנות של העכו"ם, שהעכו"ם עובד לצורך ישראל, אבל באריסות עכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד ואין זה מלאכת ישראל. והנה זה לי זמן רב כתבתי בתשובה, דאף לב"ש דסוברים דאסור להתחיל במלאכה בערב שבת שתהיה נגמרת בשבת, היינו בשבת ויו"ט, אבל בחוה"מ היה מותר להתחיל קודם המועד שתהיה נגמרת בחוה"מ. אלא דהך דינא לא משכחת בחוה"מ, דהרי אם התחיל קודם מועד בלאו הכי נעשית ביו"ט ואסור לעשות משום שנגמרת במועד, אבל אם היה איזה נפקא מינה פשיטא דאף לבית שמאי היה מותר להתחיל קודם חוה"מ ושתהיה נגמרת בחול המועד. וטעמא דידי דבש"ס שם במסכת שבת ושוין אלו ואלו שטוענין בקורת בית הבד, )דף י"ח ע"א(וקאמר הש"ס הטעם, משום דאי עביד להו בשבת ליכא ]יט.[חיוב חטאת לא אסרי ב"ש להתחיל קודם השבת שתהיה נגמרת בשבת. ואף דגם לענין אמירה לעכו"ם דג"כ אינו רק מדרבנן, מ"מ אסרינן לב"ש אם התחיל מבעוד יום והמלאכה נגמרת בשבת, אף דליכא חיוב חטאת מכל מקום אסרי ב"ש, כבר הרגישו בזה רבותינו בעלי תוספות במסכת שבת דף הנ"ל ]יז: , ותירצו כיון דמ"מ מלאכה זו יש בה חיוב חטאת ד"ה אין מוכרים[אם נעשה ע"י ישראל העמידו חז"ל דבריהם אף ע"י נכרי, דגזרינן נכרי אטו ישראל. עיין שם היטב מילתא בטעמא. אבל במלאכת חוה"מ דאף בישראל ליכא חיוב חטאת, לא אסרי ב"ש וכמו בהך דטוענין. ועוד נ"ל לפי מה דמבואר בירושלמי ]שבת טעמייהו דב"ש משום שנאמר "ששת ימים תעשה פ"א ה"ה[]מעשיך[ וביום השביעי תשבות" , דהיינו )מלאכתך(]שמות כ"ג, י"ב[לאסור מלאכה שאינה שובתת בשבת מאליה, אבל בחוה"מ לא מצינו קרא ע"ז, ואין לך בו אלא חידושו. והוספתי דברים בטעם הענין, דמלאכת חוה"מ אינה אסורה אלא מלאכת אומן ושיש בה טורח, ומה שנעשית מאליה אין זה מלאכת אומן ולא טורח, וכמו דלא אסרינן שביתת בהמה וכלים בחוה"מ אף לדעת המחמירין ביום טוב, משום דלא אסרו רק מה שהאדם עושה, ובחוה"מ לא שייך זה. והמעיין בש"ס דשבת ובירושלמי ובדברי הפוסקים יראה בעין שהדבר ברור מאד, והארכתי בזה בתשובתי. ומעתה קשה, דילמא טעמא דרשב"ג דאסור במרחץ משום דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דקבלנות דתלוש אסור בשבת משום דגמר המלאכה נעשית בשבת ואסור ע"י עכו"ם כמו ע"י ישראל, וא"כ אף שכירות לעכו"ם דמותר מצד הדין אסור משום מראית עין, דיש שני צדדי איסור, דאף קבלנות דהיינו שנותן לנכרי דבר קצוב בעד מלאכה זו וכל השכר של הישראל, ושכיר יום פשיטא דאסור, ואין היתר רק אריסות, וכיון דיש ]שני[ צדדי איסור שייך מראית עין. אבל בחוה"מ דמותר קבלנות מדינא אף לב"ש ואין איסור רק בשכיר יום, ויש שני צדדי היתר, לכך ליכא איסורא להשכיר לכותי. והמעיין היטב יראה שהיא קושיא נפלאה באמת אחר המעיין בכל המקומות ורמזתי עליהם. ומן האמור נראה לי להביא ראיה לדעת מוהר"ר יצחק אבוהב שכתב דבמרחץ אסור קבלנות מדינא אף ]סימן רמ"ג[לדידן דקיי"ל כב"ה, משום שהישראל מרויח בזה שמסיק הנכרי המרחץ ביום השבת, עיין במג"א . מעתה אף )סימן רמ"ג סק"ב(בחוה"מ שייך טעם זה דקבלנות אסור מדינא, ועל כן שפיר הקשה הש"ס לכותי נמי אסור משום דעביד מלאכה בחוה"מ. ובזה ישבתי על נכון מה דהקשה הש"ס שם לרשב"ג דנקט מרחץ אבל שדהו מאי. עיין שם. והקשו התוספות ]ד"ה דילמא לכך לא נקט שדהו, דשדה אף לכותי אסור משום אבל[דעביד מלאכה בחוה"מ, דבמרחץ משני הש"ס משום דאנן נמי עבדינן אבל בשדה לא שייך, וכבר הרגישו בזה. ובזה אתי שפיר, דבשדה דקבלנות מותר מצד הדין היה לנו להתיר בלאו הכי דיש שני צדדי היתר, רק דלרשב"ג דסבירא ליה כב"ש בלאו הכי אסור קבלנות אפילו בתלוש והיינו בשבת, אבל בחוה"מ דבררנו דאף ב"ש מודה מותר להשכיר, ושפיר דייק דבשדה מותר קבלנות לב"ה, דאין מלאכת ישראל מתעלה בזה ואין הישראל נהנה מזה. ודוק היטב. ואמנם לפי דעת הפוסקים דבקבלנות מיחזי לאינשי כשכיר יום, וא"כ אף אם יתברר להם שנעשה בקבלנות יש חשש מראית עין, וא"כ ליכא שני צדדי היתר, דקבלנות ושכיר יום חדא הם. וכל הדברים שכתבתי בזה הם דברים ברורים. שם (פא) או לקצור לו שדהו. ד"ה או לקצור במג"א . )סק"ה(מלשון בעל התרומה נראה )הלכות שבת סימן רכ"א(דסבירא ליה לחלק בין בית דאסור בקבלנות ובין שדה דמותר בקבלנות, וכן נראה מלשון הגהות מיימוני )בפ"ו מהלכות שבת הי"ד , וזה כדעת היש מי שכתב שמבואר שם במגיד משנה או"ק נ'(והר"ן בפ"ק דעבודת אלילים . וכן הוא דעת ]הט"ו[]ו: ד"ה ומהא[הרשב"א בתשובה . וחלוקי הדעות תלוי בשני )ח"א סימן תשפ"ג(טעמי התוספות שם בעבודת אלילים בפ"ק )דף כ"א ע"ב ד"ה אריסא , דלטעמא קמא משום דרגילות בשדה א"כ הוא הדין וכו'(קבלנות, ולטעם הר"ם שם משום דכיון דאינו נוטל מעות וכו', א"כ דוקא אריס ולא קבלנות. ועיין בנודע ביהודה )ח"א סימן י"ב(לא זכר רק טעם ראשון, ולזה תפס בפשיטות דבמקום שרוב ]בנינים[ המה בקבלנות אף בבנין מותר, ויעוין שם מה )גננים(שדחה אח"כ. נקוט מיהא פלגא מיניה דבשדה יש להקל. שם (פב) או לקצור לו שדהו. כתב הטור, וכן כתב הרמב"ם . נ"ב: עיין מה שכתב הב"ח ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[)בסק"א(כתב, דמה שכתב רבנו וכן בסעיף ג'. והרב מטה יהודה כתב הרמב"ם, כוונתו דגם בקבלנות דשדה אסור, דלא כשיטת הב"ח שנכנס בדוחקים ]בין בכוונת[ הסמ"ג )כן כוונת(]לאוין ס"ה כו', והשיג על הב"י כו', וגם הב"ח בסוף דף י"ט ע"ג ודף כ"א ע"ג[דבריו כתב דנקטינן לאיסורא אף בקבלנות דשדה וכפסק הש"ע. עיין שם באורך. ומאי דיש להקשות לדברי הרמב"ם, כיון דאיסור קיבולת אינו אלא מפני הרואים שיאמרו שכירי יום נינהו, בשדה שדרכו לאריסות אמאי אוסר. עיין בב"ח שם שכתב דאין דעת הרמב"ם דקבלנות אסור מפני דדרך לשכור מידי יום יום, אלא דכל שאין לפועל חלק בריוח כו' אלא בדבר קצוב אסור כו'. ע"ש. ועיין בספר יצחק ירנן , ועיין מה )בפ"ו מהלכות שבת דין ט"ו(שכתבו הט"ז והרב מג"א . ועל מה שכתב הט"ז )בסק"ב()בסק"ה(ז"ל על דברי התוספות דעינינו רואות ]עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[דרגילין להשכיר לאומן שיבנה בית דרך כלל בקבלנות כו', עיין )בסק"א(,ובספר נוה שלום בספר נהר שלום )בדף קכ"א)ע"ד(. ע"ש. ]ע"א[(שם (פג) או לקצור לו שדהו. כתב ב"י, והעלו דלא דמי לאריסות דשדה, ]ד[לעולם כו'. נ"ב: עיין מה שכתב הרב בני חיי )בסק"א(. שם (פד) או לקצור לו שדהו. כן הוא לשון הרמב"ם ז"ל ]הלכות . והנה לכאורה היה נ"ל הא דנקט שבת פ"ו הי"ד[הרמב"ם או לקצור לו שדהו, להורות דדוקא קצירת שדה הוא דאסור תוך התחום, משום דאין דרך לשכור קצירת שדה בלבד באריסות, אבל אם שכרו לעבוד לו כל מלאכת שדהו בקבלנות מותר אפילו תוך התחום, וליכא משום מראית העין דאמרי אריסותא קא עביד. והא דאמר שמואל מקבלי ]מועד קטן יב.[קיבולת בתוך התחום אסור, היינו קיבולת בית וקצירת שדה. אמנם אחר העיון נראה לע"ד ברור, דסבירא ליה להרמב"ם דדוקא קיבולת בית וקצירת שדה הוא דאינו אסור אלא משום מראית העין, ולכך מותר חוץ לתחום. והטעם משום דבזה אין לישראל שום ריוח במה שהעו"ג ממהר לעשות מלאכתו גם בשבת. אבל כשיקבל העו"ג לעבוד כל מלאכת שדהו, דיש לישראל ריוח במה שממהר לעשות מלאכה בשבת, אסור מדינא אפילו חוץ לתחום. וכן נראה לי להוכיח מדברי התוספות סוף פ"ק דעבודת אלילים וז"ל שם: ומתוך כך התיר ]כא: ד"ה אריסא[רבנו תם לישראל שנתן ביתו לעשות בקבלנות לבנות בו אפילו בשבת, וק"ו נמי הוא, דהשתא אריסות שדה שחלק ישראל משביח במלאכה שרי, קבלנות שאין בו שבח לישראל במה שממהר לעשות מלאכתו לא כ"ש דנימא קבלן קבלנותו עביד. עכ"ל. והנה יש להבין מאי ראיה אריסות לקבלנות, בשלמא אריסות הוא עובד בשביל חלקו, מה שאין כן בקבלנות דהמלאכה הוא בשביל ישראל. וצריך לומר דכוונת התוספות דבקבלנות גם כן עובד בשביל עצמו כדי למהר ליטול שכרו, ועל זה כתבו וק"ו נמי הוא דבקבלנות אין שבח לישראל במה שממהר לעשות קבלנותו. אם כן מוכח בהדיא דדוקא קבלנות דבית, אבל קבלנות דשדה דיש שבח לישראל במה שהוא עושה בשבת אסור מדינא. והא דשרינן באריסות אף על גב דחלק ישראל משביח, היינו משום דיש לעו"ג חלק בגוף השדה דמי לשותף ובדידיה קא טרח, מה שאין כן בקבלנות, וכמו שהביאו התוספות לחלק בשם ר"מ, רק דהר"מ גדולה מזו אוסר אף בקיבולת דבית מדינא, וזה לא סבירא ליה לר"ת, והטעם משום דבבית אין שום שבח לישראל במה שהעו"ג ממהר לעשות בשבת, מה שאין כן בקבלנות דשדה מודה ר"ת להר"ם דאסור מדינא, דהא הישראל משביח ממה שהוא עושה בשבת. ועוד נראה לי ראיה מהגמרא דעבודת אלילים, דהנה הר"ן כתב שם וז"ל: ומהא שמעינן דכיון שיש לעו"ג ]ו: ד"ה ומהא[חלק בפירות בשדה אף על פי שישראל נהנה כו' מותר, וכ"ש שמותר להשכיר שדהו לעו"ג, כגון שהעו"ג שכרו בסך ידוע כו', ותלמודא דנקט טעמא דאריסות קא עביד לרבותא נקטיה כו', ועוד שאילו היה אריסות אסור, אף השכירות היה אסור דארעא לאריסי קיימי. ע"כ. והנה יש להבין בהר"ן, למה ליה להוכיח דשכירות שדה מותר מכח כל שכן, תיפוק ליה דהא קתני בברייתא לא ישכור מרחץ, ומינה דייקינן אבל שדהו לנכרי מאי שרי. וצריך לומר דכוונתו להוכיח אפילו בשכירות פירות כגון שהישראל נוטל פירות סך ידוע, וזה לא שמענו מדיוקא דהברייתא, דכוונתה לשכירות מעות כמו במרחץ, ולזה )הקשו(]הקשה[ אמאי לא נקט הגמרא דאמרי שכירותי ה קא עביד. ועל זה תירץ, חדא דנקט אריסותא לרבותא, ועוד שאילו אריסות אסור אף השכירות אסור, דבאריסות יתלו ולא בשכירות. אמנם עדיין יש להבין דלמה ליה כל האריכות, לימא דלכך נקט אריסות משום דארעא לאריסות קיימי. ועל כרחך דזה אינו מספיק, דמ"מ הוי ליה למנקט שכירותא קא עביד, וממילא הוה ידעינן דאריסות גם כן שרי, ולכך כתב הר"ן דאי הוה נקט שכירותיה קא עביד, לא הוה ידעינן דאריסות מותר דעובד בשביל ישראל גם כן, אבל השתא דנקט אריסות דמותר, א"כ מכ"ש שכירות. כן נראה לי ברור כוונת הר"ן ז"ל. אם כן לפי זה אי נימא דקבלנות גם כן מותר מדינא בשדה כמו בבית, א"כ קשה אמאי לא נקט הגמרא שדה מאי טעמא שרי דאמרי קבלן קבלנותא קא עביד, והוה ידעינן דאריסות שרי מכח כ"ש דקבלנות. ועל כרחך דקבלנות באמת אסור מדינא בשדה, דהא שדה הישראל משביח במה שממהר לעשות מלאכתו גם בשבת. וזה דנקט הרמב"ם ז"ל לקצור לו שדהו, דבקצירות שדה אין שום שבח לישראל במה שממהר לקצור גם בשבת, אבל כשקיבל לעבוד כל מלאכת שדהו אסור מדינא ואפילו חוץ לתחום. כן נראה לי ברור, ותימה על האחרונים שלא הרגישו בזה. בשכירות עם האינו יהודי, והאינו יהודי עובד אדמתו ונוטל חלק ידוע יותר בשביל עבודתו, שכתב דאפילו לשיטת הפוסקים דבשדה אסור בקבלנות, היינו כשאין להאינו יהודי חלק בו, אבל כשיש להאינו יהודי חלק בו מותר. ועיין לקמן סימן רמ"ה )סעיף . ועוד מצדד שם להפוסקים האוסרים שדה בקיבולת ג' בהגה(היינו דוקא קצירה שרואין שהאינו יהודי אינו נוטל חלק בהתבואה ויש לחוש למראית העין כמו שכתב המג"א , ]סק"ה[אבל שאר מלאכות כגון חרישה וכיוצא בזה ליכא למיחש למראית העין, שיאמרו אריס הוא. ע"ש. שם (פו) או לקצור לו שדהו. עיין באר היטב . ועיין בשו"ת )סק"ד(עולת שמואל ביש לו שדות למחצה בשכירות )סימן כ"ד(עם האינו יהודי, והאינו יהודי עובד אדמתו ונוטל חלק ידוע יותר בשביל עבודתו, שכתב דאפילו לשיטת הפוסקים דבשדה אסור בקבלנות, היינו כשאין לאינו יהודי חלק בו, אבל כשיש להאינו יהודי חלק בו מותר. ועיין לקמן סימן רמ"ה . ועוד )סעיף ג' בהג"ה(מצדד שם להפוסקים האוסרים שדה בקיבולת, היינו דוקא קצירה שרואין שהאינו יהודי אינו נוטל חלק בהתבואה ויש לחוש למראית עין כמו שכתב המג"א , אבל שאר מלאכות כגון ]סק"ה[חרישה וכיו"ב, ליכא למיחש למראית עין, שיאמרו אריס הוא. ע"ש. ]הערת מהרש"ם: מה שכתב בט"ז לחלק דבשדה יש )סק"ב(שני דרכים להיתר, מה שאין כן בבנין בית יש לחוש לחשדא. יש לעיין מהא דעירובין דמאן )דף ע"ה ע"ב(דידע ידע ומאן דלא ידע סבר עירובי עירב וכו' אגירי מיגר וכו', ומוכח דיתלו להקל. ובמג"א דבדיש לו פדיון )סימן תס"ט ]סק"ב[(ליכא מראית עין דיאמרו שפדה, ועיין מהרש"א שבת )דף ק"ל ברש"י ד"ה ואייתיה וכו', דמי ידע שהכלים שבתו בבית ע"ב(וכו', דלאו כ"ע ידעו וכו'. ע"ש ותבין. ומה שכתב במג"א , דאם עומד במקום שאינו ידוע אם )סק"ד(הוא שלו שרי, אלא דיש לחוש לשכיניו, עיין תשובת משיבת נפש שחולק על זה, וגם באינו מפורסם אפילו )סימן ו'(לשכנים אסור והביא ראיה לזה. ע"ש[. שם (פז) או לקצור לו שדהו. ואף דשדה דרכו באריסות, מ"מ כיון דרואין דאח"כ נוטל הישראל כל הפירות יחשדוהו בשכיר יום. וכתב הט"ז , דמדברי התוספות )בסק"ב()עבודה זרה דף במה דחלקו על ר"ת וכתבו דיש חילוק בין כ"א ע"ב ד"ה אריסא(אריסות שדה לבנין בית, דשדה רגילין באריסות אבל בית רגילין לבנות בשכיר יום, משמע דשדה מותר בקבלנות. ור"ל דא"כ הוי להו לחלק בין אריסות לקבלנות. ע"כ. ובעניי לא אבין, דהתוספות לא באו רק על דברי ר"ת דיליף קבלנות בית מאריסות, על זה השיבו דהתם דרכו בכך, ואין הכי נמי אי הוי מדקדקין בין שכיר יום לקבלנות, וכיון דנוטל כל הפירות יבואו לחשדו בשכיר יום. וקצת היה אפשר לפרש, דהט"ז נתכוין מדכתבו התוספות טעם האיסור משום דרגילין בשכיר יום, משמע דברגילין בקבלנות ג"כ מותר, אך מסוף דברי הט"ז לא משמע כן. עוד כתב הט"ז לחלק בין אריסות שדה לקבלנות, משום דבשדה יש שני דרכי היתר, אריסות וקבלנות, אבל בבית דאין כאן רק היתר קבלנות, אסור, ומסיק דלפי זה גם בשדה בקבלנות דאזיל ליה צד אריסות, אסור. ואין לדבריו הבנה, דא"כ גם באריסות אזיל ליה צד היתר דקבלנות. ובלבושי שרד ]סק"ג[פירש כוונתו, דבשדה שיש שני צדדי היתר מותר, ואי דאח"כ יחקרו וידעו שאינו בקבלנות, על כרחך ידעו שהוא באריסות, דאיך ידעו שאינו בקבלנות על כרחך משום דיראו דעכו"ם נוטל חלק בהפירות, א"כ ידעו שהוא באריסות, אבל אם יחקרו וידעו שאינו באריסות מפני שאינו נוטל הפירות, יאמרו שהוא שכיר יום. הרחבתי דבריו כדי להבין, ובאמת הוא סברא. אכן ודאי מהט"ז לא משמע שכוונתו כן, וגם קשה דא"כ מה דחקו לומר שיש שני צדדי היתר, שיחלק בקיצור, דשאני שדה דנוטל הפירות ידעו שהוא באריסות, כיון דעל כרחך מוכרח לבוא לזה. ואכן נראה כוונת הט"ז, דאותו היתר דקבלנות שייך גם באריסות, דחוץ דנוטל חלק מהפירות, הא פסק עצמו לעבוד כל מלאכת השדה, דאין נפקא מינה מתי יעבוד, וא"כ באריסות עצמו יש שני צדדי היתר, וקבלנות בכלל אריסות, אבל אין אריסות בכלל קבלנות, ואם מקבל עליו נפל צד היתר דאריסות. ואכן נראה דהט"ז הולך לשיטתו לעיל סימן רמ"ג , דאף במרחץ בקבלנות אין איסור מדינא רק משום מראית ]סק"ב[העין, אבל להמג"א שם דבמרחץ בקבלנות מדין אסור, ]סק"ב[ומ"מ מותר באריסות בנתפרסם, והרי שם באריסות אין צד היתר דקבלנות ונפל צד היתר דקבלנות, ומ"מ מותר. ודו"ק. ועיין ב"י ביו"ד סימן ש"פ בשם הרמב"ן ]ס"כ[]תורת האדם ענין האבלות עמ' . קס"ח[שם (פח) או לקצור לו שדהו. כתב בט"ז , וא"כ שדה נמי )סק"ב(כו', כיון דודאי אינו הוי ליה כמו בית. צ"ל דודאי אינו אריס, כן כתב בתשובת מהרא"ל וע"ש מה שכתב )או"ח סימן ב'(בכוונת הט"ז, ועיין תשובת כתב סופר . )או"ח סימן מ"ב(שם (פט) או לקצור לו שדהו וכו'. כתב מג"א שם, )סק"ה(ויחשדוהו ששכיר יום הוא. ועוד יש לחוש שבני ביתו שאמר להם שאינו אריס אלא בקיבולת, או שיודעים מעצמן שאינו אריס, יחשדוהו שאמר לפניהם שקר שהוא בקיבולת אלא שהוא שכיר יום כמו שכתב , מה שאין כן באריסות. )סק"ז(שם (צ) או לקצור לו שדהו וכו'. כתב מג"א , ידעו דלאו )סק"ה(אריס הוא ויחשדוהו. עיין מנחת כהן , כתב )]שער א'[ פ"י(דדבר שדרכו באריסות מותר בשכירות וכן איפכא. ע"ש. והלחם ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[משנה .כתב איפכא שם (צא) או לקצור לו שדהו וכו'. כתב ט"ז , אלא )סק"ב(כשהאמת כן. וכן כתב מג"א . וצ"ע ממשנה ]סק"ה[ואם היה יכול להלך בה למקום אחר עבודה זרה )דף י"א ע"ב(מותר, ופרש"י דהרואה אומר למקום אחר הולך, ואע"ג שאין האמת כן. וצ"ל דהתם לא יודע מזה ודמי לחוץ לתחום, מה שאין כן כאן. עיין מג"א . )סק"ה(שם (צב) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. פה עירנו נוהגים היתר לשכור גוי בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב, והגוי עושה מלאכה בשבת, ואע"ג דהוי מלאכה דאורייתא, צ"ל דבשל רבים ליכא חשדא, אבל בשכיר יום פשיטא דאסור. וא"כ היה נראה לי להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות. ומ"מ ראיתי שלא רצו להתירו, כי בזמן הזה אין הגוים מניחין לשום אדם לעשות מלאכת בפרהסיא ביום חגם, ואם נניח לעשות איכא חילול ה'. אבל תיקון הרחוב אין נקרא על שם ישראל כל כך, ומ"מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל. מג"א ז"ל . )סק"ח(שם (צג) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. כתב מג"א , )סק"ח(חוץ לתחום וכו', כמו שכתוב ביו"ד סימן קמ"א ס"ד . גבי צורות הבולטות דאסור משום חשד עבודה זרה, וגבי ]בהגה[רבים כגון בית הכנסת התירו משום דליכא חשד. שם (צד) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. במג"א כתב, )סק"ח(פה בעירנו וכו', כדאמרינן היתה לו גבשושית. נ"ב: דף ע"ג ע"ב בלשון זה, היתה לו גבשושית ונטלה, בבית ]שבת[חייב משום בונה. וז"ל רמב"ם : המשוה פני הקרקע )פ"י הלכה י"ב(בבית, כגון שהשפיל תל או ]מילא גומא או[ גיא הרי זה בונה. וע"ש בהרב המגיד. וא"כ דאין איסור זה אלא משום משוה פני קרקע, ר"ל דבמרוצף באבנים אין איסור, ועיין סימן של"ז , ]ס"ב[והיינו לענ"ד טעמיה דגדול שהתיר. אבל טעמו דמשום דבשל רבים אין חשדא, כבר עמד עליו בספר תוספת שבת ]סק"ז ד"ה וביטלו בטוב טעם. ומלבד זה לענ"ד בשל הרבים כתב המג"א[מדלא חשידי, יותר יש לחוש שילמדו מהם היתר אפילו בשכירות, דלא כולי עלמא דינא גמירי לחלק בין שכירות לקבלנות. הכלל, שלענ"ד אין שום הבדל, ויפה ]עשו[ הגדולים שלא רצו להתיר, והוא מדינא אסור כמו בשל יחיד וגרוע מיניה, ולא משום חילול השם לחוד. שם (צה) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. כתב מג"א , )סק"ח(ואע"ג דמלאכה דאורייתא וכו'. מתוך דבריו יש ללמוד דבדבר שאינו מלאכה דאורייתא, וא"כ לא הוי אלא שבות דשבות שרי, דבכהאי גוונא לא גזרו משום שבות דשבות. אבל בסימן רמ"ו משמע דאפילו בשבות דשבות יש לחוש למראית )סק"ו(העין, דהא שם בסעיף ב' נמי אינו אסור אלא משום מראית עין, שיאמרו שהישראל צוהו להוציאו, ואפילו הכי כתבו המג"א ]שם[וט"ז , דאפילו לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה אסורה. ]סק"ג[וכן משמע מהב"י שהביא המג"א סימן זה והט"ז ]ס"ו[)סקי"ז(שם . ויש לדחות. )סק"ו(שם (צו) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. עיין במג"א ]סק"ח[שכתב לענין בנין בית הכנסת דבשל רבים ליכא חשדא. וזה זמן רב כתבתי בתשובה דיש לחלק בדבר בין איסור עבודה זרה לשאר איסורים, ובפרט דכאן אינו רק איסור דרבנן. ואח"ז הבאתי ראיה מהא דלא דייק הש"ס להתיר שדה ממתניתין ]עבודה , דתנן אין משכירין להם שדות בא"י ובחו"ל משכירין. זרה כ:[וכתבתי דמזה אין ראיה, דמתניתין דינא קמשמע לן דמותר להשכיר שדה, ונפקא מינה לענין שנים שיש להם שדה ונקראת על שמם או שדה הקהל דליכא ביה חשדא. עוד כתבתי שם דשינוי לשון המשנה דברישא קתני משכירין להם שדות, וכן כל לשון המשנה נאמר בלשון רבים, ובאיסור להשכיר מרחץ נקט ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ לשון יחיד, משום דבשל ]נאה[ בביאור לשון רבים ליכא חשדא. והוא דקדוק )ראה(המשנה, וראיה לדברי המג"א. ומ"מ לדינא כתבתי דאסור לבנות בית הכנסת של רבים משום חשדא, וכן משמע לי מסתימת לשונות הפוסקים בזה. שם (צז) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. כתב מג"א )סק"ח(חוץ כו', ביו"ד סימן קמ"א כו'. והש"ך שם ]ס"ד[כתב בשם רבנו ירוחם דגם ברבים )בסקכ"ז(]ני"ז ח"ה דף קנ"ח ע"ד[מכוער הדבר. שם (צח) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. עיין באר היטב , ובתשובות כתב סופר שמפקפק על ]סק"ה[)סימן מ'(ההיתר דבשל רבים ליכא חשדא, וכ"ש דבשל בית הכנסת ראוי להחמיר יותר, כדאמרינן בגמרא בענין זה אדם ]מועד קטן יב.[חשוב שאני, אף דהתם הוא בהיתר גמור. ע"ש. שם (צט) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. במג"א , לבנות )סק"ח(בית הכנסת בשבת, דלא חיישינן לחשדא דרבים. השיג על זה, שאני עבודה בתוספת שבת ]סק"ז ד"ה כתב המג"א[זרה דלא חיישינן לרבים, ונודע ביהודה מהדורא תניינא )או"ח מסכים למג"א. ועיין מג"א , וחת"ס סימן ק"ג()סימן רע"ו סק"ח(, ושואל ומשיב מהדורא א' , )או"ח תשובות ס' ס"א()ח"ג סימן קכ"ד(וחת"ס . )ח"ו תשובה מ"ג(שם (ק) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. עיין באר היטב ושערי תשובה מה שכתבו בדין בית הכנסת לבנות בשבת. ועיין )סק"ה(בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא דכתב שיש )ח"ג סימן קכ"ד(להחמיר, רק שהוא תלוי לפי ראות עיני הדיין, כשיבין שעל ידי זה יתבטל חלילה בנין בית הכנסת והוא צורך גדול, יש לסמוך להתיר. ועיין בשו"ת אמרי אש בהשמטות, ובשו"ת חתם סופר בדין בנין בית הקברות באיזה אופן שיש להתיר. )או"ח סימן ס"א(ועיין בשו"ת כתב סופר שכתב שם שאינו אומר )או"ח סימן מ'(לא איסור ולא היתר, רק שיותר ראוי להחמיר בבנין בית הכנסת משאר בניני רשות. ועיין במחנה חיים שמסתפק )ח"ב סימן י"ח(בדבר, וכתב שם שאם ימכרו הקרקע אפשר יש להתיר, וזה ג"כ רק היכא דחיישינן שמא יתבטל ח"ו בנין בית הכנסת על ידי זה. ע"ש. אמנם בחתם סופר כתב שהוא איסור )חלק ששי סימן מ"ג(גמור כי יש חילול השם לבנות בשבת ויום טוב. וכן כתב בשו"ת מהרי"א אסאד , וכן כתב בשו"ת )או"ח סימן)מ"ג( ]נ"ג[ וסימן נ"ז(דברי חיים , ובשו"ת מהר"ם שיק )בהשמטות בסוף ח"ב סימן ב'(]סק"ד[, ובשו"ת שאילת , ובישועות יעקב כאן )חאו"ח סימן קי"ג(שלום . ועיין שם שכתב דיש ליזהר יותר )]ח"א[ סימן ז' וסימן ע"ז(בבית הכנסת מבנין בית, וגם בית המרחץ ובית הטבילה יש לאסור. יעו"ש. וכן כתב בשו"ת בית יצחק )חיו"ד ח"ב בקונטרס . יעו"ש. אולם לענין בית הטבילה הנצרך לנשים אחרון סימן ד'(לטבילת מצוה, כתב בשו"ת דברי חיים , דאם )]או"ח[ ח"ב סימן כ"ד(יש לחשוש שיתבטל על ידי זה בנין המקוה אם לא יבנו בשבת, אז יכולין להתיר לבנות, והיותר נכון שהאיש הזה הנברר מהקהל שיעסוק בבנין המקוה, הוא יעשה כתב עם העכו"ם הבונה אצל ערכאות איך שהוא נותן לו הקרקע בעד כך וכך, באופן שיבנה שם בנין כפי הציור שבידו בעד כך וכך, ואם יגמור הבנין מחויב הישראל ליתן בעדו סך כך וכך בעד הקרקע והבנין, ואם לא ישלים הבנין יתן קנס סך פלוני, והקרקע והבנין יוחלט להעכו"ם, ובאופן זה יש להתיר. יעו"ש דבריו באורך. ועיין בשו"ת הרי בשמים , על דבר שנשרף רוב בתי העיר )מהדורא תניינא סימן קפ"ו(ובתוכם גם בית המרחץ, ואין להם מקוה לטבילת נשים, וניתן בנין המרחץ לנכרי בקיבולת ונתפרסם כן בהעיר, ושכחו להתנות עמו שלא יבנה בשבת, ואינו רוצה לציית שלא יבנה בשבת כי אם כשיתנו לו הוספה סכום רב. והעלה שם להקל להניחו שיבנה בשבת. יעו"ש גם במפתחות הספר. ועיין בשו"ת ריב"ן )סימן ג'(שכתב אופן ההיתר לבנות בית כנסת ע"י עכו"ם בקבלנות בשבת. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק , בבית הכנסת שנבנה )או"ח סימן מ"א(בקבלנות ע"י עכו"ם בשבת וישראל אחד עמד שם אצל הפועלים כמו בחול, שכתב דלמגדר מילתא הנכון שלא לילך בבית הכנסת הלזה. ועיין בספר שדי חמד באסיפת דינים מערכת בית הכנסת , ובפמ"ג באשל אברהם . יעו"ש. ועיין )אות א'()סימן רע"ו סק"ח()דף מ"ו ע"א(שכתב, דבבית הכנסת יש לדון בספר מנחת פתים היתר מטעם דכתב המרדכי , מובא בטוש"ע לקמן סימן תרנ"ה , דלא שכיח שיעשה אדם מצוה הבאה בעבירה, א"כ כיון []ס"א דבית הכנסת מצוה הוא לא יחשדוהו שבונה באיסור. ועיין בשו"ת מהר"י ברונא שכתב, דחשדא שייך אף בשעה )סימן ל"ח(שעוסק במצוה, וראיה משבת שאמרו ובסכנה )דף ק"ל ע"א()מביאו(]מכסהו[ על פי עדים. יעו"ש. מיהו שם ענין אחר, שהרואה אינו יודע שעושה מצוה וחושדו שנושא חפצו, אמנם בבנין בית הכנסת יש לומר סברת המרדכי הנ"ל. ובגוף הדבר אם ברבים שייך חשדא, עיין במנחת פתים הנ"ל שהביא ראיה ממשנה )פרה שגם ברבים שייך חשדא, ועיין תוספות יום טוב פ"ג מ"ז()שם . ועיין בשו"ת חתם סופר משנה י' ד"ה שלש פעמים()חלק או"ח סימן . ס' ושם בח"ו סימן)י"ג( ]מ"ג[(ומה שכתב בבאר היטב לענין לפנות הזבל מן הרחוב, ]סק"ה[עיין בזה בשדי חמד באסיפת דינים )מערכת חול המועד אות , ובקונטרס הכללים . ג'()מערכת חי"ת אות נ"ד(שם (קא) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. עיין מה שכתב הרב מג"א , פה בעירנו נוהגין היתר לשכור נכרים )סק"ח(בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב וכו', ועיין מה שכתב עט"ר רב אמר"ם גאון עוזינו בספר לב חיים , וה"ה מר )ח"ב סימן ן' דף כ"ח(דודי בספר נדיב לב . )ח"א חאו"ח סימן יו"ד(שם (קב) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. עיין בספר ישרי לב לגאון עוזינו מר דודי ח"ד מן קאמיא זצ"ל ]חיים דוד[שכתב וז"ל: עובדא הוה בעה"ק שהיו בונים בהכ"נ )דף י"א ע"ב(ע"י פועלי גוים ביום שבת קודש, שסמכו דברבים ליכא חשדא, בכל זאת הוריתי לאסור איסר משום חילול ה', שהערלים יבנו ביום שבת קודש וביום אידם יתבטלו, וכדאי בזיון ולעג הרבה. וק"ו הדברים בהיות הדבר בבנין בהכ"נ אשר כל תפארתינו בו, ועומד במקום מקדש וקדשיו, איככה נוכל לראות ברעה הזאת, וכל כי הא אין ראוי לסמוך על המתירים, ואדרבא ברוב עם יגדל התימה והחילול ה', ודי בזה. אלו דבריו משיב דברים נכוחים. וכבר זה נפתח בגדולים ועולים עם מג"ן שויה מגננ"ו הוא הרב מג"א בסימן זה שכ"כ, פה בעירנו נוהגין היתר לשכור )סק"ח(נכרים בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והנכרים עושים המלאכה בשבת, ואע"ג דמלאכה וכו', וצריך לומר דגדול אחד הורה להם כך משום דבשל רבים ליכא חשדא כמו שכתוב וכו', וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות, ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו, כי בזמן הזה אין הנכרים מניחין לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם, ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול ה' וכו'. עיין עליו. עד שאני תמיה על הסומכים ועל הרב גדול העונה, כי לב צדיק יהגה לענות מילתא דתלי באשילי רברבי מגיני ארץ ואין כל חדש. דוקא היכא דיש לו חזקה לא שביק היתרא ועביד איסורא. ולפ"ז במרחץ יש חשש גם ברבים. אמנם על כרחך ליכא למימר כן, דא"כ מה פריך בעבודה זרה בהא דאמר רשב"ג לא )דף כ"א ע"ב(ישכיר מרחצו לנכרי אבל שדהו לנכרי שרי דאריסותיה קעביד, מרחץ נמי אמרי אריסא אריסותיה קעביד. ע"ש. ומה קושיא, בשלמא מרחץ דכל יום יש ריוח חדש יחשדוהו שהגוי שכור אצלו ליום, אבל בשדה דיכול לעבוד בחול, מהיכי תיתי יחשדוהו דעביד איסורא לשכור שכירי יום על שבת, וחזקה דלא שביק היתרא ועביד איסורא. ועל כרחך צריך לומר דגם בשדה יש חשד, שהיה מוכרח ליקח שכירי יום על שבת דלא היה מצוי לו בחול כל כך בזול, כיון דשאר יהודים ג"כ שוכרים או דהזמן חרישה או קצירה עוברת, וכה"ג יש הנאות טובא בכל מלאכות ולא שייך חזקה דלא שביק היתרא. ולפי מה שכתב בחתם סופר , דדעת הרמב"ם בפירוש המשניות סוף פ"ק )חאו"ח סימן נ"ט(דעבודה זרה דאינו חושש כלל לחשדא דישראל, רק שהגוים יחללו השם ויאמרו ישראל לא מנטרי שבתא, משמע דסבירא ליה דישראל לא יחשוד אותו, דידין אותו לכף זכות, רק משום חילול השם דגוים. ע"ש. דמכח זה יצא לידון בדבר חדש בזמנינו בארצות הקרות, דע"כ מסיקין ע"י עכו"ם, סברי דכך שמירת שבת, רק ישראל לא יעשה. ע"ש. דלפי זה יש ליישב קושיות הגמרא, דלגבי נכרים ודאי ליכא לחלק מצד חזקה דלא שביק היתרא לא יחשדו. אבל דברי החת"ס תמוהין במחכ"ה, דהא ז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה: ויכנסו בו הנכרים ויאמרו רחצנו במרחץ פלוני היום, ובזה יש חלול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכור אצלו לזמן. עכ"ל. ואם משום חלול השם דגוים חייש, למה הוצרך לומר למי שישמע זה, הא סגי לחוש לנכרים הרוחצים, דעדיף ראיה משמיעה, ועל כרחך צריך לומר דהיינו מי שישמע היינו הישראלים ישמעו מהנכרים. ועל כרחך צריך לומר כן, דאם לא כן תקשי קבלנות בתלוש בבית נכרי דקי"ל דשרי משום דאינו מפורסם שהוא של ישראל, והרי הקבלן גופא יודע, וכן במקבלי קבולת מחוץ לתחום הא איכא חילול השם דנכרים. ויש ליישב, דהקבלנים דיודעים האמת דקבלנים הם ליכא חילול השם, וכן במרחץ הרוחצים סתמא ידעו )ששכיר(]ששכור[ אצל הנכרי, רק השומע לא ידע, אבל הרוחצים )דיראי(]דיראו[ דאין הישראל במרחץ לשמור השכירות יבינו דהשכירות של הנכרי. גם י"ל דחלול השם לא שייך רק מפורסם לרבים בשווקים ורחובות. ודו"ק. שם (קד) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. כתב הבאר היטב , דבשל רבים ליכא חשדא. כן הסכים בנודע )סק"ה(ביהודה תניינא . אמנם בספר תוספת שבת השיג )סימן ק"ג(]סק"ז[על המג"א , וכן כתב באשל אברהם בשם אליה רבה ]סק"ח[, דשמא באיסור דרבנן כזה גם ברבים איכא חשדא. גם ]סק"ה[בחתם סופר כתב דצ"ע מש"ס )סימן ס'()סוכה דף נ"ג ע"ב רש"י ד"ה . ומה שנוהגין ליקח הזבל מרחוב, כתב בחתם סופר כאומר מודים(ידינו תקיפה היו מפנים בערב שבת קודש, נמצא פני הרחוב אינו נקרא על שם ישראל. עיין בחתם סופר אודות בנין חומות בית הקברות )סימן ס"א(שהקבלנים אינם רוצים לשבות שני ימים זה אחר זה, וגם איכא למיחש שיתבטל הבנין, וגם המתים הקבורים שם מוטלין בבזיון גדול, כתב שם דבכהאי גוונא ליכא חילול השם, דידוע דגם ביום אידם בונים ועושים כל מלאכת פרהסיא בעת הצורך שאי אפשר לדחות, דהיינו בימי המלחמות וכדומה. ועל כל פנים בתחלה ישתדלו הרבה בריצוי כסף כפי היכולת, באופן שעל ידי זה יתפרסם שהבנין אינו ברצון הקהל והרב. ועיין שם בחתם סופר לענין בית הכנסת, כתב שם שלא ישגיחו )]ח"ו[ סימן מ"ג(על הפסד של מאה זהובים כסף, דגם בעירו נתנו להאומן שישים אדומים זהב שישבות בשבת. ע"ש שהאריך. ועיין בחוקי חיים , אחר שהביא שהגדולים לא )]הלכות שבת[ אות מ' ]סק"ז דף ס"ב ע"א[(התירו משום חילול ה' כתב אח"כ: אבל ראיתי בלינטשיטץ שהניחו לבנות בית הכנסת בשבת, ושאלתי את פי מחותני המאור הגדול הישיש מה"ר אברהם אב"ד ק"ק הנ"ל, ]המגן אברהם[והשיב לי שכבר הורה כן הגאון אב"ד דמדינה מו"ה איציק אב"ד ק"ק פויזנא עפ"י שו"ת שייחד לו בענין זה. עכ"ל. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא שהאריך )ח"ג סימן)קכ"ז(]קכ"ד[(לאסור, וכתב דגם בשו"ת אמרי אש מחמיר ]בהשמטה בסוף הספר[בזה, ובאמת לפי פרצת הדור יש להחמיר בכל עוז, מ"מ הכל תלוי לפי ראות עיני המורה כשיבין שצורך גדול הוא יכול להתיר. ועיין שו"ת דברי חיים בעיר ביליטץ לא )ח"ב סימן כ"ד(היה מקוה לטבילת נשים, וע"י שצריכה לילך דרך רחוקה יוכל לבוא לכמה תקלות, מסיק כיון דעכשיו בעוונות הרבים אם אין מקוה בעיר שכיחי הרבה להקל שלא לטבול כלל, על כן יש להקל, ומ"מ יעשה היהודי פארטראג אצל הנאטער, שהיהודי נותן לנכרי הפלאטץ בעד כך וכך, והנכרי מחויב להעמיד בנין כפי הציור שבידו, ואחר שיגמור מחויב הישראל ליתן בעד הפלאטץ והבנין כך וכך. ואם לא ישלים הנכרי הבנין יתן קנס כך וכך, והקרקע יוחלט להנכרי. עכ"ל. שם (קה) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. כתב מג"א , )סק"ח(דבשל רבים ליכא חשדא. עיין בזה במג"א לעיל )סימן , ובאליה רבה כאן . ולכאורה בבית הכנסת יש ס"א סק"ט(]סק"ה[לדון היתר מטעם אחר, דהא כתב המרדכי , הובא בטוש"ע לקמן סימן תרנ"ה , דלא שכיח שיעשה אדם מצוה הבאה בעבירה, ]ס"א[א"כ כיון דבית הכנסת מצוה היא, לא יחשדוהו שבונה באיסור. ועיין בשו"ת מהר"י ברונא , שכתב דחשדא שייך אף )סימן ל"ח(בשעה שעוסק במצוה, וראיה משבת , ובסכנה )דף ק"ל ע"א()מביאו(טעם זה כתוב שם בשם הגהות אשרי)סוכה פ"ד סימן א'( בשם אור זרוע)ח"ב הלכות סוכה סימן שי"ד(, גבי גוי שהביא לולב מחוץ לתחום שמותר ]מכסהו[ עפ"י עדים. יעו"ש. מיהו שם ענין אחר, שהרואה אינו יודע שעושה מצוה וחושדו שנושא חפצו, כמו שכתב רש"י שם . אבל הכא גם הרואה יודע שעושה מצוה שבונה ]ד"ה משום חשדא[בית הכנסת, רק שחושדו שהיא בעבירה, ובכה"ג יש לומר סברת מרדכי הנ"ל. ובגוף הדבר אם ברבים שייך חשדא, עיין בפרה ולא אדומה שלא יאמרו שנים שחטו, והיינו מפני )פ"ג מ"ז(החשד, והא שריפת הפרה היה במעמד רבים דכל ישראל היו מקדימין להר המשחה, ועיין תוספות יום טוב )שם משנה י' ד"ה , ואפילו הכי שייך חשדא. ועיין חת"ס או"ח )סימן ס'(שלש פעמים(ובחת"ס ח"ו . )סימן)י"ג(]מ"ג[(שם (קו) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. כתב המג"א , )סק"ח(שכיון שהאומות אינם מניחים למי שאינו בן דתם לעשות ביום חגם, יש חילול השם אם יניח ישראל לעשות אפילו על דרך המותר. והגאון ר' עקיבא איגר כתב שאינו חילול ]סק"ב[השם. ולי נראה ראיה מדברי ספר חסידים למג"א שנקרא חילול וז"ל: אם יש דבר השם בזה האופן, שכתב )בסימן תתכ"ט(שהנכרים נוהגים בו איסור וליהודים אינו אסור, אסור לו ליהודי שיאכל פן יתחלל שם שמים על ידו, כגון נכרי שראה שנכרי חברו רבע בהמה ואמר לנכרים שלא לאכול אותה, ונמכרה ליהודי, לא יאכלנה ישראל. עכ"ל. אף שעניני תורתנו מתחלפים , מכל מקום בדבר שהוא מוסכם בשכל לענין )בין ישראל לעמים(נאה, יש חילול השם אם לא נזהר. שם (קז) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. עוד כתב המג"א , פה בעירנו וכו', כדאמרינן היתה לו גבשושית ]סק"ח[וכו', דגדול אחד הורה להם כך משום דבשל רבים ליכא חשדא וכו', וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות וכו', ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם וכו'. וכתב בספר בית מאיר : שבת בלשון זה, היתה לו גבשושית )דף ע"ג ע"ב(ונטלה, בבית חייב משום בונה. וז"ל רמב"ם : )פ"י הלכה י"ב(המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או ]מילא גומא או[גיא הרי זה בונה. וע"ש בהרב המגיד. וא"כ דאין איסור זה אלא משום משוה פני קרקע, ר"ל דבמרוצף באבנים אין איסור, ועיין סימן של"ז , והיינו לענ"ד טעמיה דגדול שהתיר. אבל טעמו ]ס"ב[דמשום בשל רבים אין חשדא, כבר עמד עליו בספר תוספת שבת וביטלו בטוב טעם. ומלבד זה לענ"ד בשל ]סק"ז ד"ה כתב המג"א[הרבים מדלא חשידי יותר יש לחוש שילמדו מהם היתר אפילו בשכירות, דלא כולי עלמא דינא גמירי לחלק בין שכירות לקבלנות. הכלל, שלענ"ד אין שום הבדל, ויפה עשו הגדולים שלא רצו להתיר, והוא מדינא אסור כמו בשל יחיד וגרוע מיניה, ולא משום חילול השם לחוד. עכ"ל.)ועיין באליה רבה (. ]סק"ה[ועיין בפתחי תשובה שמביא בשם תשובת כתב סופר )סימן מ'(, שמפקפק על ההיתר דבשל רבים ליכא חשדא, וכל שכן דבשל בהכנ"ס ראוי להחמיר יותר, כדאמרינן בגמרא ]מועד קטן יב.[לענין זה אדם חשוב שאני, אף דהתם הוא בהיתר גמור. ע"ש. עכ"ל. ובכלל דברי הבית מאיר דבריו. שם (קח) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. בתל תלפיות )מחברת מביא בשם הגאון מורנו הרב אליהו מנחם ה' אות י"ב(גאיטיין ז"ל אב"ד ק"ק העדיעס יע"א וז"ל: כתב המג"א )סימן , דהמתירים לנקות הרחוב של יהודים סמכו אהא רמ"ד סק"ח(דשו"ע יו"ד דברבים ליכא חשדא. ואליהו )סימן קמ"א ס"ד ]בהגה[(רבה כתב דבדרבנן גם ברבים איכא חשד. ובתוספת שבת ]סק"ה[כתב, דדוקא בעבודה זרה ליכא חשדא ברבים, אבל )סק"ג( ]סק"ז[בשאר איסורי דאורייתא גם ברבים איכא חשדא. ולכאורה רציתי להביא ראיה לדבריו ממגילה , דבני העיר שפסקו )דף כ"ז ע"א(עליהם צדקה בעיר אחרת נותנים, ופרש"י משום ]ד"ה נותנין[חשד. וכן פסקו הרי"ף , ורמב"ם ]מגילה ח:[]הלכות מתנות עניים פ"ז , ורא"ש , וטוש"ע , והלא הי"ד[]מגילה פ"ד סימן ה'[)יו"ד רנ"ו ]ס"ו[(ברבים ליכא חשדא, אלא על כרחך דבשאר איסורי דאורייתא אף ברבים איכא חשדא. אמנם למה שכתב בחת"ס , )או"ח סימן ס'(דעד כאן לא אמרינן דברבים ליכא חשדא אלא בדבר השייך לרבים ובזה מיירי המג"א, אבל דבר שאינו משתתף לרבים, אפילו אלף יחידים איכא חשדא לכל אחד בפני עצמו, והיינו הך , א"כ אין ראיה מהא דמגילה, דגדי מקולס דבני רומי ]פסחים נג.[דשם ג"כ יש לחשוד לכל אחד בפני עצמו, וכה"ג כתב הפמ"ג באו"ח שם, דאף דברבים ליכא חשד, כה"ג שכל אחד מהטבחים יש לו חנות לשם יאמרו אחד מהם צוה למכור שלו. ולפי זה יש להשיב על מה שכתב בנשמת אדם הלכות שבת , )כלל ג' אות ב'(דלמג"א היה יכול להתיר אפילו כששנים דרים בחצר, דשנים קרי רבים כמו שכתב הש"ך יו"ד בשם רבנו ירוחם )סימן קמ"א ס"ק כ"ז(. ע"ש. דמפני שדרים בחצר לא שייך ]ני"ז ח"ה דף קנ"ח ע"ד[דברבים ליכא חשדא. אלא א"כ כוונתו לומר דבשני שותפים היה יכול להתיר. וכן הקשה באמת בתשובת תפארת צבי , )סימן י'(לרבנו ירוחם דסבירא ליה אף תרי לא חשידי, א"כ נתיר בקבלנות נמי לשני שותפים לבנות חצרם, ולא מצינו היתר זה.)וקדם בקושיא זאת לאדמ"ו בכתב סופר או"ח סימן)מ"ט( ]מ'[(. וראיתי בתפארת צבי הנ"ל דהקשה על ראיית רבנו ירוחם, דנראה דלא משני רבים שאני על אבוה דשמואל ולוי דהוו תרתי, רק על בעלי דבי כנישתא דהוו רבים, וסמכו שצורות אלו לא לעכו"ם נעשו, לכן לא צוו להסיר האנדרטי, אבל תרי יש לומר דחשידי, וגם כיון דמצלי הוו עשרה מסתמא ולא חשידי. יעו"ש. ולענ"ד בלאו הכי תמוה ראיית רבנו ירוחם דתרי לא חשידי מאבוה דשמואל ולוי, דהאמת דבעבודה זרה גרסינן )דף מ"ג ע"ב(והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי, אבל בראש השנה )דף כ"ד הגירסא והוו עיילי ביה רב ושמואל ואבוה דשמואל )ע"א( ]ע"ב[(ולוי, וא"כ ליכא ראיה כלל דתרי לא חשידי. ותמיה על הבדק דטעמא דברבים ליכא חשדא דלא חשדינן שאנשים רבים יעשו עבירה, וא"כ מאי נפק"מ אם הוי דבר המשתתף לרבים או אם רבים עושים הדבר. ועוד דבראש השנה ועבודה זרה )דף מ"ג(אמרינן בהדיא כיון דנשיא הוה שכיחי רבים גביה, ומאי הוה, הא עכ"פ אין הדבר משתתף לרבים, אלא ודאי דבכל אופן ליכא חשדא ברבים. ולפי זה היה ראיה ממגילה לתוספת שבת, )דף כ"ז(דדוקא בעבודה זרה ליכא חשדא ברבים, או דשם במגילה הטעם משום כיעור, וכמו שכתב בבית הילל יו"ד ריש סימן רנ"ז ]בהגהה על הקושיא דגבאי צדקה , ועל כרחך מבן הרב המחבר[]שם ס"ב[הטעם משום כיעור, דהא גבאי צדקה אין פחות משנים ]סימן רנ"ו וליכא חשדא. ובענין זה קשה לי על המג"א שנראה כסותר ס"ג[את עצמו ממה שכתב הכא, דבסימן ס"א הביא ראיה )סק"ט(מסוכה דאפילו ברבים איכא חשדא, ובמחצית השקל )דף נ"ג ע"ב(כתב שצריך לחלק בין הכא לבסימן קמ"א ס"ד, ולא הקשה דברי המג"א דנראים כסותרים את עצמם, ובתשובת חת"ס הנ"ל ]ד"ה הקשה ג"כ קושיית המחצית השקל. ובהגהות חתם סופר אמנם[כתב, דה"ר יונה שבב"י סבירא כאן ]בסימן ס"א[]ברכות כג: ד"ה וכל[ליה ברבים ליכא חשדא, ]והש"ס[ בסוכה קאי לאידך )שה"ס(לישנא , כמ"ש הרי"ף , ורמב"ם )עבודה זרה מ"ג(]עבודה זרה יח:[, ושו"ע , אבל לא הי"א[-]הלכות ע"ז פ"ג ה"י ]יו"ד סימן קמ"א ס"ד[הקשה על המג"א. ועוד י"ל ראיה לתוספת שבת מירושלמי )פ"א , דאיתא תמן, אית תניי תני שתי נרות דולקין, ואית דפסחים ה"ה(תניי תני שני סדינין, א"ר פינחס ולא פליגון, מ"ד שתי פרות שתי נרות בחול, מ"ד שני סדינין בשבת. ולכאורה קשה כיון דבלאו הכי צריך לומר דהפרות לא היו חורשות, אלא נראה כחורשות מפני קושיא דלעיל דירושלים מקום שנהגו שלא לעשות, וכיון שכן למה ליה לאוקמי בחול, הא אף בשבת מותר נראה כחורשות. אלא על כרחך דבשאר איסורים אף ברבים איכא חשדא. עכ"ל. ועיין עוד אריכות בזה בספר שדה חמד מערכת חי"ת )כללים(כלל נ"ד. ע"ש. שם (קט) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. כתב במג"א , )סק"ח(פה בעירנו נוהגין היתר וכו' דגדול אחד הורה להם כך משום דבשל רב ים ליכא חשדא כמו שכתוב כו'. וכתב בתשובת חת"ס , דהיינו בדבר השייך לרבים כגון ההוא דפרק )סימן ס'(הצלמים , דההיא בי כנישתא דהוה בה אנדרטא ]עבודה זרה מג:[ועיילו בה ]אבוה דשמואל ולוי[ משום דברבים )שמואל ורב יהודה(ליכא חשדא, ובהכי נמי מיירי המג"א, אבל דבר שאינו משתתף לרבים, אפילו אלף יחידים איכא חשדא לכל אחד בפני עצמו. ומיישב בזה ההוא דפרק מקום שנהגו , תודוס איש ]פסחים נג.[רומי שהנהיג את בני רומא לאכול גדי מקולס ושלחו כו' דמחזי כקדשים בחוץ. וקשה, הא ברבים ליכא חשדא. ובתשובת כתב ]מ'[ האריך לבאר, דהב"י ביו"ד סופר סימן )י'(]בבדק הבית סימן סברא דברבים ליכא חשדא, והרמ"א אף שכתב יש אומרים, אין ראיה דהכי נקטינן, גם לא ביאר בכמה הוי רבים. ולפי זה צ"ל דהמג"א סמך על י"א הללו כיון דרבנן הוא, ועכ"פ דוקא בהרבה, ואפילו יותר משניים ]לא[, רק בציבור. ועיין בספר זכרון ]שמואל[מה שתמה על המג"א. )יוסף()דף)כ"ז ע"ב( ]פ"ז ע"א[(ועיין בתשובת עמודי אש מה שכתב לתרץ. ועיין )סימן ה' אות י"ז(באליה רבה ובתוספת שבת , ועיין ]סק"ה[]סק"ז ד"ה כתב המג"א[בתשובת נודע ביהודה מהדורא תניינא , ועיין )חאו"ח סימן ק"ג(. בתשובת בית יצחק )יו"ד ח"ב בקונטרס אחרון סימן ט"ז(שם במג"א, וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת כו' איכא חילול השם. בתשובת חתם סופר דלאו דוקא אם )סימן ס"א(הבית הכנסת נבנה על קרקע ישראל, אלא אפילו נבנה על קרקע גוי המשכיר לישראל, כיון שהבנין של ישראל איכא חילול השם, ולא דמי לרחוב דאין שייכות לישראל כלל דשייך לשר, וגם ידוע הוא שמפנים האשפה ברחובות בשבת מפני יום אידם שביום ראשון, ואי היתה ידינו תקיפה היו מפנים בערב שבת קודש לכבוד השבת, נמצא דלא יקרא על שם ישראל. ומהאי טעמא לא רצה להתיר לבנות חומת הבית הקברות אף שהיה הקרקע של גוי ורק מוחכרת על זמן משרים, והאינם יהודים הקבלנים אינם רוצים לשבות, כיון דנקרא על שם ישראל דמצבות של ישראל עומדים שם איכא חילול השם טפי מבית הכנסת. ולהלכה העלה , דאם ישבות יהיה על פי מה שכתב הבאר היטב כאן ]סק"ה[נתבטל לגמרי שרי אף בבית הכנסת בהכרזה, ועוד צדדי היתרים שיתנה ולא יקבל שרי. ע"ש. וראיתי בתשובות כתב סופר )סימן כתב, שטעם הגדולים שלא סמכו על הא דברבים ליכא מ'(חשדא, על פי מה שכתב הב"י בסימן תרע"א דבנר חנוכה ]ס"ח[בשני פתחים איכא חשדא, ובבית הכנסת בדאיכא פתחא אחרינא ליכא חשדא , דבנר חנוכה דאיכא פסידא דממונא ]ברכות ח:, סא.[חיישינן יותר. והמג"א חולק. ע"ש. ועפ"י דברי הב"י ]שם סקי"ב[דהיכא דאיכא פסידא חיישינן יותר, וא"כ לפי זה הא דברבים ליכא חשדא היינו בליכא פסידא, וא"כ לפי זה לבנות בקבלנות דאיכא פסידא גם ברבים חשדינן, אבל בזבל ברחוב ליכא פסידא. והובא שם בבית הכנסת שאם ישבות ממלאכתו בשבתות וביו"ט אי אפשר לגמור עד ימים נוראים. והאריך בפלפול שם ומסיק שיש לדמות להא דהבאר היטב הנ"ל, הגם דלא יתבטל הבנין לגמרי על ידי כן, מ"מ בימים קדושים רוב עם הדרת מלך, ובלא זה יהיו מפוזרים יש לצדד, ולדינא לא אוסר ולא מתיר. שם (קי) אם היתה המלאכה במדינה וכו'. כתב בבאר היטב , ונראה לי שאם ח"ו יש חשש שיתבטל הבית )סק"ה(הכנסת מלבנות, שרי בקבלנות. כן הוסכם בתשובת חתם סופר . )או"ח סימן ס"א(שם קיא(אם היתה המלאכה במדינה וכו'. מג"א כתב, )סק"ח(שבת ואשל אברהם(. והקשה כק"ז ]סק"ז ד"ה כתב המג"א[]כבוד מרן החתם סופר , הא בתודוס איש רומי קדושת זקני[]סימן ס'[)פרק שהנהיג בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי מקום שנהגו ]פסחים נג.[(פסחים, ושלחו לו אלמלא תודוס אתה גזרני עליך נדוי דמחזי כקדשים בחוץ, הא ליכא רק חשדא והיו רבים ואע"פ כן יש חשדא. ונ"ל ליישב דעת מג"א)דעל הגמרא ראש השנה ועבודה זרה אין קושיא, די"ל רק באיסור חמור כעבודה זרה אין חשד ברבים, כסברת אליה רבה ותוספת שבת שחולקים באמת על המג"א( על פי מה שהקשה ב"י דמאי שנא )יו"ד סימן ה' ]ס"ג[(דבעבודה זרה אם אחד מהשותפין שחט לעבודה זרה שחיטתו כשרה, ובשחט לשם קדשים הבהמה אסורה, ותירץ הט"ז , ]סק"ז[דעד כאן לא פליגי תוספות והרא"ש ]חולין מא. ד"ה בישראל[]פ"ב על רמב"ם ורש"י סימן י"ד[]הלכות שחיטה פ"ב הלכה כ"א[]ד"ה , וסבירא להו דאפילו בשותף אין אוסר אלא בעכו"ם, בישראל[דסברא טובא היא שאין אדם מישראל עובד עכו"ם, אלא ודאי לצערו מכווין, מה שאין כן בשוחט לשם קדשים אסור בשותפות דסובר מצוה קעביד. וכעין ראיה יש לסברת הט"ז מגמרא בבא קמא סבר מצוה קא עבידנא. ובזה יש ליישב קושיית )דף ק"ב ע"ב(מרן החת"ס ז"ל, דבמעשה דתודוס דמחזי כקדשים בחוץ אף דרבים הוי, אבל העושים בעצמם סוברים דמצוה קעבדו, לכן יש חשדא בזה אפילו ברבים. עוד הקשה מרן החת"ס על מג"א הנ"ל, מסוכה דף ]נ"ג[)נ"ז(ע"ב ברש"י ד"ה כאומר מודים מודים וכו', דהתם רבים הוי. ונ"ל בס"ד דלכאורה יש לתמוה על רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי דעיילו להאי בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוי , הא אף ביה אנדרטא וגם רבים התפללו שם )ראש השנה שם(דליכא חשדא ברבים, אבל עכ"פ מכוער הדבר)כמבואר בש"ך סימן קמ"א סק]כ["ז, ובשו"ת חתם סופר סימן ד'(, ]יו"ד[]ח"ו[ועל כרחך צ"ל דאנוסים היו, ולא היה אפשר להסיר משם האנדרטא)כמו שכתוב במבי"ט ח"א סימן ]ל'[ הובא )שמ"ד(בדרכי תשובה אות מ"ד(. אך אכתי קשה הא לא היו צריכים ]שם[להתפלל שם, וא"ת זה נמי היו כופין להתפלל שם, א"כ הוי כמכוון להעביר על הדת שצריך למסור נפשו עליה, ועוד דהני אמוראים הקדושים לא דרו התם, רק עיילו שמה בלכתם דרך שם, כי רצו להתפלל שם. וצ"ל דעיילו התם להתפלל, דתניא חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו )מגילה כט.(שכינה עמהם, גלו למצרים וכו' גלו לבבל וכו', בבבל היכא שריא, אמר אביי בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, ואיתא שם דממש שמעו לשכינה שבאה, על כן היתה חשובה בעיניהם ובעיני הציבור להתפלל שם תמיד)עיין ברש"י ר"ה ]כד: ד"ה דשף ומגילה ומהרש"א שם ויתיב[]כט. ד"ה דשף ויתיב[]בחדושי אגדות[למה נקרא שף ויתיב(, וכן ברבן גמליאל בצורת ]ד"ה בי כנישתא[הלבנה היו צריכים לו, והתכלית להראות להדיוטות. וכן )ר"ה שם(בענין המג"א תכליתם להוציא הזבל ע"י עכו"ם בשבת, לכן אף אבל במקום דלית תכלית רק חשד מודה מג"א דאף ברבים יש חשדא, דאין במה לדונו לכף זכות, שאין תכלית ונשאר החשד, לכן במודים מודים יש חשדא אפילו ברבים, דליכא לכפילות מודים שום תכלית, דדי להקב"ה במודים חדא)ועיין ברע"ב ]ד"ה , ותפארת ישראל בועז , ותוספות חדשים פ"ה מודים מודים[]אות ג'[מ"ג דברכות(. ואין לומר שגם באמירת מודים מודים יש תכלית, שמא לא כיוון דעתו בפעם הראשונה, דכבר פריך גמרא )ברכות הכי, ומשני חברותא כלפי שמיא וכו'. לג:(שם קיב(אם היתה המלאכה במדינה וכו'. בנין בית הכנסת ע"י גוים בקבלנות בשבת, עיין להמג"א , )סימן רמ"ד סק"ח(ולהגאון חתם סופר , ולהרב ישרי לב )ח"ו סימן מ"ג()חאו"ח דף י"א , ולהרב ישמח לב . ]ע"ב[()או"ח סימן א'(שם קיג(אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור וכו'. בסוף פ"ק דע"ז . וכתבו התוס' בד"ה )דף כ"א ע"ב(אריסא וכו', אכן ר"ת מוקי לה באבל וכו', אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור, פירוש, לפי שיראו בני העיר )מלאכתן(]מלאכתו[כשילכו לשם. ע"כ. הוכרחו לפרש דלא כפרש"י , משום דלדברי ר"ת דאיירי באבל, בני העיר ]מועד קטן יב. ד"ה אבל[שיושבין במתא דמקרבא להתם מאין יודעים שהוא אבל, לזה פירש לפי שיראו בני העיר מלאכתן כשילכו לשם. אלא דצריך להבין דהיאך הם הולכים לשם כיון דהוי חוץ לתחום. ויש ליישב. בא"ד בשם הירושלמי : בשבת ]שבת פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[ובאבל ובעבודת אלילים הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. שכתב שלא ידע עבודת אלילים מאי ועיין במהרש"א ]ד"ה אריסא[היא, והיא בירושלמי פ"ק דעבודת אלילים לענין אידן של ]ה"א[עכו"ם, והוא בישראל שעשה מלאכה של גוי. וכתוב שם בזה הלשון. בד"ה אבל לנכרי מאי שרי: עוד יש לומר, דסבר דבגוי שרי, דאי בגוי אסור לשמועינן גוי דלית ביה אלא חדא, וכל שכן כותי. ע"כ. והקשה מהרש"א , דא"כ מאי דייק לעיל אבל ]ד"ה אבל[לכותי מאי שרי, אימא דלרבותא נקט נכרי וכל שכן כותי. ע"ש. ואין זו קושיא, דכיון דבברייתא לא קאמר אלא שעושה מלאכה בשבתות וי"ט ]ו[לא קאמר חולו של מועד, היכי מצי למימר דלרבותא נקט נכרי וכל שכן כותי, הא בכותי אינו אסור מטעם שעושה מלאכה בשבתות וימים טובים, שהכותי שומר שבת וימים טובים, אלא שהאיסור הוא משום חולו של מועד ולא הזכירו הברייתא, לא מצי למימר הכי. אבל לאידך ברייתא דקתני וכותי ]עושה[ מלאכה בחולו של מועד אתי שפיר, אם )שעשה(איתא דבנכרים אסור, לישמועינן נכרי, שהרי איסור חולו של מועד איתיה וגם כן שבתות וימים טובים, וכל שכן כותי דאית ביה תרתי וחדא מינייהו חולו של מועד שהוא מפורש. והקשה הר"ן , דאמאי לא קאמר אבל שדהו ]ע"ז ו: ד"ה ומהא[לנכרי שרי מאי טעמא שכיר שכירותיה קעביד. ותירץ, דאי אריסות הוה אסור אף שכירות היה אסור, שיאמרו אריסיה הוא. אי נמי לרבותא נקט, שאפילו באריס שחלק ישראל משביח, אפילו הכי מותר דאריסותיה קעביד. ולפי זה התירוץ צריך לומר, דמאי דקאמר אריסא דמרחץ לא עבדי אינשי, הוא אף באריסות לא עבדי אינשי וגם כן בשכירות לא עבדי, ולפי זה מאי דאמרינן לקמן אריסותא לרבי שמעון בן אלעזר לית ליה, אינו רוצה לומר דבאריסות כיון שמשביח חלק ישראל אסור דהוי כשלוחו, דאם כן יהא מותר מטעם שכירות. שם קיד(אם היתה המלאכה במדינה וכו' אסור לו להניחם וכו'. שאלוני משפט צדק על חצר שיש פה עיר הקודש ירושלים ת"ו בצד בית הכנסת והיה חרב, ועל ידי כמה כרכורים והוצאות עד שנתנו רשות אלי הארץ לבנותו וע"י פיזור ממון, והגיע יום שבת קודש, ויען רוצים לגמור הבנין שמא יחזרו בהם וישאר חרב, אם מותר להניח לפועלים לעשות מלאכה בשבת. הנה אם נבוא להתיר שיעשו עם האומנים קבלנות כדי שהגוים אדעתא דנפשייהו יעשו, אין זה נכון כלל, יען לא שרי בקבולת אלא בצנעא, אבל בפר]ה[סיא לא, כמבואר בש"ע או"ח . יע"ש. ומלאכת בנין אפילו בחול )סימן רמ"ד וסימן רנ"ב ]ס"ב[(המועד אסור אפילו בקבולת כמו שכתוב סימן תקמ"ג . )ס"ב(יע"ש. ולענין לבנות בית הכנסת בכה"ג שרי אם יש לחוש שיתבטל מלבנות, כמבואר בבאר היטב , וכמו )סימן רמ"ד סק"ה(שכתוב בסימן תקמ"ד בדברי מור"ם ומרן בבדק הבית. )ס"א(מ"מ זהו דוקא בבית הכנסת, אמנם הכא דהוא בית מאן לימא דמותר משום שיתבטל, ועיין תשובת מוהר"ם בר ברוך דפוס , שכתב דאפילו אם אינם מניחים לגמור קרימונייא )סימן קמ"ב(אסור, והובאה תשובה זאת בשבלי הלקט סימן ]רכ"ב[. )ע"א(יע"ש. וכפי זה מצד זה אין בידנו להתירו, אמנם מצד אחר יש להתיר בפשיטות, והוא ממה שכתב מר"ן בש"ע )סימן ש"ו סי"א(וז"ל: מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הגוי בשבת, וחותם ומעלה בערכאות שלהם, דכיון שאינו אסור אלא מדרבנן, משום ישוב א"י לא גזרו. יע"ש. ואם מה שלא היה מעולם של ישראל משום ישוב מותר, כ"ש מה שכבר הוא ביד ישראל ורוצים לתקנו ויש לחוש שמא יתבטל אם לא יגמרו דודאי מותר , דהא עיקר איסור המלאכה ע"י הגוי אינו אלא משום דאמירה לגוי שבות, וכיון דרבנן לא גזרו משום ]ישוב[ א"י ליכא איסורא כלל, )שבות(שהרי לדברי מר"ן אפילו לקנות שהישראל עצמו הוא הקונה בשבת, וכ"ש לכתוב ע"י גוי שהגוי כותב, ואפילו שהגוי עושה המלאכה, ומדלא חילק בזה בין צינעא לפר]ה[סיא, נראה דבכל גוונא שרי ואפילו בפר]ה[סיא. ואף שהרב משפט צדק תמה על הדבר, הרי הרב )ח"א סימן ל"א(אליהו רבא בביאורו על הש"ע כתב שהוא ]סימן ש"ו סקכ"ב[תלמוד ערוך והובא בספר תמים דעים ]ירושלמי מועד קטן פ"ב ה"ד[. ועיין בשיירי ברכה . יע"ש. וכפי זה )סימן קע"ה()סימן ש"ו ס"א(נראה דבנדון דידן מותר משום ישוב א"י. ודבר זה אמרתיהו מדעתי, וזיכני האל יתברך ומצאתי לי רב, הרב מנחת כהן בספר משמרת ]השבת[, שכתב שם מכמה סוגיאות, )הבית()שער א' פ"א(שלומר לגוי לעשות לנו מלאכה אין איסורו אלא מדרבנן, וכתב דלאחד משלשה דברים האמירה לגוי מותרת בשבת ואפילו במלאכה דאסורה מן התורה, והדבר השני הוא משום ישוב א"י, והביא סוגיית גיטין ודברי הרמב"ם ]ח:[]הלכות שבת פ"ו הי"א[ופסק מר"ן הנזכר, וכתב שהוא מוסכם מכל הפוסקים. יע"ש. וכפי זה בנדון דידן נמי שרי כדכתיבנא, וכן נעשה מעשה ועשו מלאכה. וצור יצילנו משגיאות, כן יהי רצון אמן. שם קטו(אם היתה המלאכה במדינה וכו' אסור לו להניחם וכו'. חצר של ישראל בארץ הקדושה תוב"ב שהיה חרב ושמם, וע"י פיזור ממון לאלי הארץ ניתן רשות לבנותו, מותר להניח לפועלים לעשות מלאכה אפילו בשבת בכל גוונא ואפילו בפרהסיא, דחיישינן שמא יחזרו בהם וישאר חרב, ומשום ישוב א"י מוסכם מכל הפוסקים ז"ל להתיר, דעיקר איסור מלאכה אינו אלא משום אמירה לגוי, והותר משום ישוב א"י. וכן עשו מעשה רב בעה"ק ירושלים ת"ו. הרב מים שאל ז"ל )דף א' ע"א(. שם קטז(אם היתה המלאכה במדינה וכו' אסור לו להניחם וכו'. עיין בכה"ח שהביא מעשה רב שבעה"ק )אות י'(ירושלם הייתה חצר של ישראל חרבה, וע"י פיזור ממון לאילי הארץ ניתן לו רשות לבנותה, והתירו לפועלים גוים לעשות מלאכה בשבת בכל גווני ואפילו בפרהסיא, דחששו שמא יחזרו בהם, ומשום ישוב א"י התירו אמירה לגוי. מים שאל . שם קיז(אסור לו להניחם לעשות לו מלאכה בשבת. נ"ל כוונתו שיתנה עמו תחלה שלא לעשות בשבת, ואז רשאי ליתן לו, כדאמר רבי שמעון בן אלעזר בגמרא ]עבודה זרה , גוי אומרים לו וציית. ע"ש. ועל זה לא מצינו שחלק רשב"ג, כב.[רק הוא איירי בלא אמר לו. ואין להקשות מהא דלקמן סימן רמ"ו ס"ג בהגה, ]די"ל[ היכא דמגיע ריוח לגוי ודאי אינו )וי"ל(ציית, אבל הכא אינו מגיע לו ריוח. ובזה אתי שפיר שקאמר רשב"ג סתם לא ישכור כו', משמע אע"ג דמתנה עמו, דהתם כיון שמגיע לו ריוח אינו נאמן, אבל בשדה מסתמא אינו מגיע לו ריוח. כן נ"ל. ועיין מג"א . )סימן ש"ה סקי"ז(שם קיח(אסור לו להניחם לעשות לו מלאכה בשבת וכו'. נשאלתי מאחד שהתפלל תפלת ערבית בשבת בבית המדרש, אם מחויב בעת אשר ילך מבית המדרש למחות בהם. ופשיט]נא[ דבלילה אינו צריך למחות, דכיון דעיקר הטעם דהרואה יאמר שכיר יום הוא ולא קבלן, א"כ למה עושה בלילה, דהלא שכיר יום אינו עובד אלא ביום. עיין בבא מציעא , )דף פ"ג(וחושן משפט . ולאסור משום חשש שמא )של"ג( ]סימן של"א ס"א[יטעו הרואים שזה שכר אותו לחשוך בלילה, זה לא מצינו. שם קיט(מפני הרואים. לפי טעם זה שפיר יש ללמוד שמי שיש לו שפחות עכו"ם, שאסור שיעשו מלאכה בבית אדוניהם, ואפילו שהם עושות לעצמם כגון שתופרות בגד שלהן, שמא יאמרו הרואים דלאדוניהם הם עושים. וכן מצאתי להרב בעל ט"ז ז"ל שכתב משם רבנו שמחה )בסק"א(]הובא בהגהות מרדכי . ומיהו כל שניכר שלעצמה תופרת, כגון שהיא שבת סימן תנ"ב[תופרת הבגד עליה או שיש להן לשפחות מלבוש ידוע וניכר לכל יש להקל. שם (קכ) מפני הרואים. עיין בט"ז בשם הגהות מרדכי ]סק"א[בפרק קמא דשבת בשם רבנו שמחה, דיש ]סימן תנ"ב[ללמוד מהירושלמי דהשפחות אסור לעשות ]שבת פ"א ה"ט[מלאכה בבית ישראל בשבת, והטעם מפני הרואין, שלא יאמרו תמה, מלאכת ישראל עושים. ע"ש. והרב אליה רבה ]סקי"א[דבהגהות מרדכי שם דסוף פרק קמא דשבת , מותר ]סימן תנ"ד[לישראל להניח עבדו או שפחתו כותית לעשות מלאכת עצמן בביתו, א"כ דברי הגהות מרדכי סותרין זה את זה. והט"ז אגב חורפיה לא דק, דבהגהות מרדכי בשם רבנו שמחה איירי במלאכת ישראל, ואיירי אמה שכתב קודם זה דאפילו בקצץ דוקא בביתו של גוי. והביא מדכתב מהרש"ל ]עמודי שלמה לאוין בשם ספר התרומה, מותר להניחן לעשות מלאכת ס"ה עמ' ל"ז[עצמן בבית ישראל. ע"ש. ולשון ]הגהות[ המרדכי ]משמע[)מ"ש(אפילו מלאכת עצמן כדכתב הט"ז, ודברי ספר התרומה סימן ]רכ"ב ורנ"ב[, ומותר להניח עבדו גוי לעשות מלאכתו )רפ"ב(בשבת כשהמלאכה של גוי עצמו וליכא למען ינוח. ע"ש. ואיכא לפרושי מלאכת עצמן ואינה בבית ישראל, וחדושא דלא נקרא למען ינוח. ומה שכתב הרב הנזכר בשם ספר התרומה בבית ישראל זה לא היה ולא נברא, דלא נזכר בשם ספר התרומה עושה מלאכה בביתו של ישראל, אלא עניינו דלא תימא עובר משום למען ינוח. וכ"מ מדברי הגהות מרדכי בפ"ק דשבת לאשמעינן חידוש שאינו עובר משום למען ינוח, ולכן מה שכתב בביתו, צ"ל דיש לפרש ביתו של עבד המיוחד לו, ולא בביתו של רבו, דאיכא חשש הרואין כמו שכתב הט"ז. וכן בדין, דלא נחית אלא להתיר שלא יהא עובר משום למען ינוח. שם קכא(מפני הרואים. כתב הבאר היטב , כתב הגהות )סק"ג(]מרדכי[, דהשפחות אסורות )מיימון(]סימן תנ"ב[לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת, והטעם מפני הרואים וכו'. משמע דגם מלאכת עצמן אסור. ובאליה רבה תמה, דשם ]סקי"א[בהגהות מרדכי מבואר דמלאכת עצמן שרי, וכתב ]סימן תנ"ד[במשבצות זהב דשם היתר בצנעה דלא שייך רואים. ]סק"ב[עיין בשערי תשובה בשם נודע ביהודה . ]סק"ג[]מהדו"ק סימן י"ב[ובחדושי רע"א סימן רמ"ג כתב, דהיכא שמנהג העיר ]סק"ג[לשכור בקבלנות לא חיישינן ]ל[אורחים, דמנהג העיר מסתמא ידוע לאורחים. וע"ל בשם ב"א דס"ל כנוב"י. ועיין בחתם )סק"ט(סופר , בעיר פרשבורג שכמה בתים נפלו מחמת )סימן ס'(המלחמה, ולא היה להם מקום מנוח להם ולילדיהם, ומחמת שרבו הבונים יקר מאד למצוא פועלים ושאר צרכי הבנין, ואם יאחר זמן מה יגיע ימי הסתיו וירבה ההפסד, וגם צערא דגופא, עיין שם שמצדד להתיר בקבלנות. ומסיק דצערא דגופא לא גרע מחולה שאין בו סכנה שאומר לנכרי להדיא, מכל שכן להתיר איסור קל כזה, ומכל שכן אי לא שרית ליה אפשר דאתי למיעבד איסור רבה לשכור פועלים שכירי יום. מכל הלין טעמי מסכים להתיר, וע"ש דאופן השכירות של הפועלים היה שהישראלים שכרו את האומן שקורין מיינסטער שהוא יעמיד פועלים ושכירי יום שלו, ולבסוף יעלה בחשבון כמה הוציא הוצאות וישולם לו וקוצצים לו סך ריוח, וכתב שם דאע"ג דהפועלים הם שכירי יום, מ"מ הם אדעתא דאומן עבדו ולא אדעתא דישראל, והאומן הרי קצץ בקבלנות. שם קכב(מפני הרואים שאינם יודעים שפסק. אם יש להתיר בנין בקבולת ע"י הכרזה, שיעבירו קול במחנה העברים שבנין פלוני הוא בקבלנות, דנראה דכיון דטעם האיסור אינו אלא מפני הרואים, שיחשדוהו שהוא ע"י שכיר יום, שאינן יודעין שפסק בקבולת, וא"כ כל שמודיעין הענין לרבים ע"י הכרזה יסתלק החשד. הנה הרב השואל להרב הגדול מוהרי"ך ז"ל בספר זרע אמת נתרעם על זה על בני עירו, )ח"ג או"ח סימן ה'(דנעשה להם כהיתר לבנות בשבת בקבלנות ע"י גוי, הגם דכולהו רבוותא דחו סברת ר"ת ז"ל , ומעידים ]עבודה זרה כא: תוד"ה אריסא[עדות שקר שבכמה מקומות ישראל נהגו בזה היתר בפני גדולי חכמי ישראל ע"י הכרזה. ואם איתא להא, למה לא תיקנו חז"ל כן בכמה דברים שאסרו משום חשדא, כגון חצר שיש לה שני פתחים , ושלא יסיימו בתורה פחות משלשה פסוקים ]שבת כג.[, האיכא תקנתא שיכריזו הדבר בתוך קהל ועדה. ע"ש ]מגילה כא:[שהאריך בסתירת סברא זו. והרב זרע אמת ז"ל ג"כ הסכים עמו בביטול דעה זו מכמה טעמי תריצי. וטעמא קמא שהוא היותר עיקרי, הוא כי מי יאמין להכרזתו, וחשדי ליה דמה שמכריז שהוא בקבלנות הוא שקר ודבר כזב. וכתב שם שרב אחד בזמנו ואת ש מו לא הגיד, הורה כן להתיר בהכרזה, והוא ז"ל ייחד אליו הדיבור וסתר ראיותיו, ממה שמצינו בתשובה אשכנזית ]שו"ת שהביא מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תכ"ז ודפוס קרימונה סימן מ"ב[בהגה"ה סימן רמ"ד ס"א, דאפילו אם דר בין הגוים יש לחוש לאורחים או לבני ביתו שיחשדוהו, וכתב על זה הרב מג"א ז"ל ששכר המרחץ לגוי שרי, דהתם יודעים שהגוי נוטל הריוח מן המרחץ, אבל הכא יחשדוהו ששכר הגוי לימים והוא יאמר ששכרו בקבלנות, כמו שכתב הר"ן גבי ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[שדה. עכ"ד. וכוונתו פשוטה, דההיא דסימן רמ"ג הוי דבר הנראה לעין שהגוי נוטל ריוח המרחץ, אבל הכא מי יודע אם הוא בקבלנות או בשכיר יום, ולעולם אינו יוצא מידי חשד. עיין שם שהביא מתשובת הרב דברי יוסף ז"ל ]ד[כתב לחלק )סימן ט'(כן. ולפי דבריהם ז"ל מאי דמהני הפירסום היינו כשהדבר מתפרסם מאליו שיכירו וידעו כל הרואים בעיניהם שהוא בקבולת, אבל פירסום מפי בעל הדבר לא מהני. וכדבריהם נראה מדברי מרן ז"ל לעיל סוף סימן רמ"ג דכתב, אפילו מרחץ )ס"ב(או תנור, אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע"י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם וכו' מותר. ע"כ. מדאיכפל תנא להשמיענו אופן הפירסום שהיה ע"י שהשכירם שנה אחר שנה, נראה דאין פירסום הדבר אלא בעושה בקבולת שנים רבות, שמתאמת הדבר אצל הרואים מצד מה שרואים בעיניהם ולא מפי השמועה כנזכר. וא"כ מה שכתב מור"ם ז"ל לקמן סוף סימן רמ"ו שיפרסם שעשה דרך היתר, אין הכוונה שבעל המלאכה יפרסם הדבר, אלא שיעשה טצדקי שיכירו מעצמם שהוא בדרך היתר. וכן מתבאר מדברי הרב הלבוש ז"ל שם בשנותו את טעמו וכתב, ובלבד שיהא צד ההיתר מפורסם מפני מראית העין. שמע מינה כדאמרן. אלא דלכאורה היה נראה דהרב נודע ביהודה ז"ל מהדורא בתרא חולק על זה, וסובר דאפילו )חאו"ח סימן ל"ח דף טו"ב ע"ב(בעל דבר עצמו נאמן אם מודיע שהוא בקבולת, ולא חשדינן ליה שמשקר, וממילא משמע דמהני הכרזה, שכתב וז"ל: מה שכתב מעלתו ותמה על מה שכתבתי בנודע ביהודה )חאו"ח סימן י"ב ד"ה , שדקדקתי על הש"ע שהתיר בסימן רמ"ג במרחץ ותנור אם אלא(מנהג רוב אנשי העיר להשכיר, למה לא ניחוש לאורחים. ועל זה כתב מעלתו דליכא שום חשש בזה, דהאורחים קודם שיחשדו אותו יוודע לאורח שבמקום ההוא דרכם להשכיר. ואני תמה על דבריו, אורחים הבאים דרך הלוכם ושובתים כאן, מנין יוודע להם מנהג המקום. ואם כוונתו שקודם שיבואו לחושדו מסתמא יחקרו תחילה אחר המנהג, א"כ בטל החשד לגמרי אפילו מבני העיר, שקודם שיחשדוהו יחקרו את בעל התנור וריחים ומרחץ ויודיע להם שהוא בקבולת. ואם יאמר שהבעל דבר עצמו לא יאמינו לו ויחשדוהו ששקר אומר, מה שאין כן לשאר בני העיר יאמינו, אם אתה אומר כן, א"כ יהיה מקום שאין שם שום יאודי רק זה לבדו חמור ממקום שדרים הרבה יאודים וכו', כי אצל מי יחקרו והבעל דבר לא יהיה נאמן בעיניהם, ובמקום שדרים הרבה ישראלים יהיה מותר אתמהה, ולא אשכחן חידוש זה בדברי שום פוסק. ועוד הרי במרחץ יש חילוק בין רוחצין בו רק שכני המרחץ כמבואר בסוף סימן רמ"ג, וע"ש במג"א , ומדוע לא נימא )סק"ד(גם אם רוחצים בו הכל יהיה מותר, שקודם שיחשדו ישאלו את נאמן באומרו שהוא בקבולת, והוא ז"ל מפיץ ומדיח אף מפרר וזורה אותה מכח כל ההוכחות הנזכרות, היפך סברת הרב זרע אמת ז"ל. וזה תימה, דממקום שבא הרב זרע אמת ז"ל למילף איסורא, למקום ההוא קר'א הגאון הרב נודע ביהודה ז"ל ויליף היתרא. ושו"ר ,דיתכן לומר דגם הרב נודע ביהודה ז"ל דעתו כן הוא שלא להתיר בהכרזה על פי הבעל דבר שהוא בקבולת, ודוקא במרחץ שאין רוחצין בו אלא שכניו מהני מה ש יודעין שהוא מושכר לגוי, משום דחזו דאיהו שקיל שכירות מהגוי והגוי גובה כל שכר המרחץ לעצמו, מה שאין כן כשהחשד הוא בין שכירות לקבלנות דלא מינכר לאינשי, אתו למיחשדיה, וכמו שכתב הרב מג"א ז"ל. ונראה דהכי נקיט עיקר גם הרב נודע ביהודה ז"ל, ומה שכתב בלשונו, ואם יאמר שהבעל דבר עצמו לא יאמינו לו וכו', לא תידוק מינה דסבירא ליה איפכא דמהימן בעל דבר, אלא כל עצמו לא בא אלא לדחות תירוץ הרב שכנגדו ולומר דחקירה לא מהני מידי, דאי אמרת מהני נמצא חמור כשהוא דר לבדו מכשדרים הרבה יאודים שם. ומדחזינן דלית]י[ה להאי דינא, שמע מינה דגם ברבים דרים שם לא סמכינן אחקירה, וליתא להאי חילוקא. ומה שציין שם להרב מג"א, הוא כמרמז דבחילוק הרב מג"א ז"ל מתיישב גם קושייתו שהקשה במהדורא קמא, דודאי יש חילוק בין חשדא דשכירות לקבלנות דעכ"פ המלאכה היא של ישראל, לחשדא דהכא, דכיון שהמרחץ שכור הוא לגוי שנה בשנה ונתפרסם הדבר לבני העיר, תו לא מיקרי שם בעליו עליו, והאורחים לא ידעו ולא יבינו שהוא של ישראל כלל. זה נ"ל בכוונת דברי הרב ז"ל. ולפי זה למדנו דגם הוא ז"ל הכי סבירא ליה דבעל דבר עצמו לא מהימן לומר שהוא בקבלנות כסברת הרב זרע אמת ז"ל כנזכר. ועיין להרב עיקרי הד"ט ז"ל משם הרב שב יעקב , דמידי )חיו"ד סימן ל"ו אות ל'()סימן ס"ג(דאסור באבלות מפני מראית העין אשתרי ע"י פרסום. ע"ש. ומ"מ נראה דבעל נפש יחוש לעצמו שלא להורות פתחי היתר ומקלו יגיד לו , ופוק חזי אמרי קדוש הרב הגדול חיד"א ז"ל בספר לב דוד בקונטרס ברית עולם , שכתב וז"ל: )סימן שמ"ח(והנה שפתים יחלו עשירי עם, כי בשאט בנפש מניחין שהגוים יבנו בטענות שוא נגד הדין, עיניהם תחזינה דברי רבנו המאזין ומעיד בנו מעשה שהיה בזמנו, כי לא נשאר לו הבית ולא לזרעו ונחלתו נהפכה לזרים. וראשי העם קדמוניות יתבוננו מה שהיה בדורו של רבנו הרשב"א ז"ל , לנדות ולקנוס אף ]ח"ד סימן שט"ו[לירא ה' וגדול שלא ידע באמת שהגוים בונים, ויאזרו חיל לישר הדורים וכו'. ע"ש. ואדם דן מכל זה גם לכל מי שירצה להקל בחומר איסור בנין בשבת על ידי גוי בכל אופן שיהיה, ואזהרתיה מהכא, ושומר נפשו ירחק מהם, הנה כי כן יבורך גבר, הון ועושר בביתו והיתה לו ולזרעו אחריו זרעו בחיים. שם קכג(הגה ואפילו אם דר בין הגוים וכו'. כתב ב"י )דף קנ"ח , כתוב בתשובות אשכנזיות עמוד ד' שיטה נ"א(]שו"ת , יהודי מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תכ"ז ודפוס קרימונה סימן מ"ב[הדר בישוב לבדו וכו'. נ"ב: ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ]תתע"ה[. )תתע"ג(שם קכד(הגה ואפילו אם דר בין הגוים וכו'. כתב ב"י, כתוב בתשובה אשכנזית כו'. נ"ב: הלשון מגומגם וצ"ל ששוכר לו פועלים שיעשו מלאכתו בשבת וביו"ט, ואף על פי . שמשכיר בחול כו'. עיין מאמר מרדכי )בסק"ג(שם קכה(הגה ואפילו אם דר בין הגוים יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו וכו'. כתב ט"ז , )סק"ג(ואפילו וכו' שסותר זה. עיין מג"א . )סק"ז(שם קכו(הגה ואפילו אם דר בין הגוים יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו וכו'. בט"ז ובמג"א )סק"ג(, ע"ש מה שכתבו. וכתבו כן לשיטתם בדברי מהר"י אבוהב )סק"ז(]סק"א[סוף סימן רמ"ג . וכבר כתב]תי[ שם ]מג"א סק"ד וט"ז סק"ג[.שאינו ענין לכאן כלל שם קכז(הגה ואפילו אם דר בין הגוים יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו וכו'. עיין ט"ז ומג"א ]סק"ג[, ועיין מה שכתבתי בסימן רמ"ג . יע"ש. והחילוק )ס"ק ו' ז'(ברור, דלעיל כיון שאין רגילות להשכירו אין לחוש שבאותו היום השכירו, אמנם הכא דכל אורח לא יחנה אלא אצל ישראל, ורואה הפועלים עושים מלאכה, ודאי שיחשדוהו שעושין מלאכה לו לישראל ובשכירות, ומשום הכי אסר מור"ם. ודוק שכן הוא מדוייק בתשובה שהביא מרן בב"י. יע"ש. שם קכח(הגה ואפילו אם דר בין הגוים יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו וכו'. עיין מה שכתב הט"ז , ובשו"ת נודע ביהודה או"ח סימן י"ב. ]סק"ג[]קמא[שם קכט(הגה ואפילו אם דר בין הגוים יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו וכו'. כתב הט"ז , )סק"ג(שזה סותר למה שכתב בהג"ה סימן רמ"ג ס"ב במרחץ. והנודע ביהודה תמה, דא"כ סותר נמי למה שכתב המחבר )ח"א סימן י"ב(ברמ"ג סעיף ב' במרחץ, ]דאם[ מנהג רוב אנשי אותו )דיש(המקום להשכירם מותר, דהא יש לחוש לאורחים שיבואו ממקום דאין המנהג להשכיר ולא ידעי מנהג אותו המקום. ועל כן כתב דמיירי שהמרחץ אינו ברשות ישראל, רק מתוך שרוחצים בו בחול יודעים בו שהוא של ישראל ויחשדוהו בשבת ששכר את הנכרי, וא"כ אורחים שיבואו לא ידעו כלל שהמרחץ של ישראל וליכא חשדא כלל. כן תמצית דבריו. ומסתימת לשון המחבר והפוסקים משמע דמותר בכל גווני כשמנהג אותו המקום להשכיר, וכן דברי הרמ"א דלעיל בסימן רמ"ג ס"ב מיירי כשהמרחץ בבית ישראל שרי אם אין רוחצין רק אותן שבביתו ולא חייש לאורחים. ולפי מה שכתב בפירוש המשנה לרמב"ם סוף פ"א דעבודה זרה, דהחשש במרחץ שיאמרו הנכרים רחצנו היום במרחץ של פלוני וישמעו ישראל. ע"ש. לפ"ז מה יועיל אם המרחץ אינו עומד בבית ישראל, דמ"מ ישמעו האורחים שהנכרים יאמרו רחצנו במרחץ של פלוני ישראל. ודוחק לומר כיון דמנהג המקום להשכיר אין המרחץ נקרא רק על שם השוכרו, ולא יאמרו רחצנו במרחץ של פלוני הישראל. אכן לפי מה שכתבתי לעיל בסימן רמ"ג , י"ל דלא חיישינן לחשד הבא מפי נכרים רק ביש רגלים לדבר. וא"כ בשלמא לבני אותו המקום דידעו דהמרחץ של פלוני, יש חשש שיראו הנכרים יוצאים מהמרחץ ויאמ רו רחצנו, דלזה יש רגלים לדבר, ומה שיאמרו במרחץ פלוני בלאו הכי ידוע, אבל לאורחים דאין ידוע דהמרחץ של פלוני רק מפיהם של נכרים, ולזה ליכא רגלים לדבר ולא חיישינן. אמנם לסברת התוספת שבת הנ"ל דלא ירד ]סימן רמ"ג סק"ד[לחלק בכך, ליכא למימר כדברי הרב נודע ביהודה, דמה בכך שהמרחץ אינו בין הישראלים, מ"מ ישמעו נכרים יאמרו רחצנו במרחץ של פלוני, ולא חלקו אם הישראלים נקראים בשמות נכרים אם לא. אמנם לפי סברתו יש ליישב בלאו הכי קושיות הט"ז והנודע ביהודה, דמבואר בספר היקר הנ"ל, דבמרחץ חיישינן לאמירת העכו"ם משום שנקראת על שמו ביותר, אבל בבנין בית מותר בחוץ לתחום ולא חששו שיראו הנכרים ויאמרו בפני ישראל, כיון דלא נקרא על שם ישראל כל כך כמרחץ דנקרא על שמו בבירור. ע"ש. ועיין במג"א לקמן , דשם הישראל נקרא עליו היינו שם הישראל )סימן רנ"ב סק"י(הידוע, היינו שם בעליו ולא שם ישראל סתם, וכמו שכתב הפמ"ג כאן , ובש"ע של הגאון ר"ז ז"ל בקונטרס )באשל אברהם סקי"ג(אחרון . והנה במרחץ דאין ישראל רוחץ בשבת, ליכא חשש ]סק"ג[רק משום עכו"ם אשר יאמרו רחצנו במרחץ פלוני וכנ"ל, והוא משום דנקרא על שם ישראל בעליו ביותר ומפורסם יותר לרבים, לכן חששו אף לאמירת נכרים. ואם כן י"ל תינח לאנשי אותו המקום ידוע יותר ומפורסם הרבה בעל המרחץ ביחוד, אבל לאורחים דאינו ניכר ומפורסם כל כך בעל המרחץ, ואף כשישמעו שם פלוני כמה יוסף איכא בשוקי, א"כ לא גרע מבנין בית דחוץ לתחום דלא חששו משום אמירת נכרים. ואם כן אתי שפיר הכל בלא סתירה, דכאן יש לחוש לאורחים שיראו בנין הבית בעצמם שפיר חייש, אבל לעיל במרחץ ותנור ליכא חשש רק לאמירת עכו"ם וישראל ישמע מפיהם, ולא חששו רק משום שנקרא על שם בעליו ביותר ומפורסם הרבה לבני המקום, אבל כשמנהג אותו מקום להשכיר, דליכא חשש רק לאורחים דלהם אינו ידוע ומפורסם כל כך שם בעל המרחץ, לא חששו לשמיעתם מפי הנכרים כמו בבנין חוץ לתחום, ולכן גם הרמ"א לעיל במרחץ כשרוחצים רק בני ביתו לא חייש לאורחים. ואתי שפיר הכל בס"ד. אמנם קשה לי על סברת התוספת שבת, דא"כ מה פריך בעבודה זרה , מרחץ נמי אמרי אריסא אריסותיה עביד, דהא ]כא:[מפורש שם הטעם דלא ישכיר מרחצו לנכרי דנקראת על שם ישראל, ונימא שאני מרחץ דנקרא יותר על שם הישראל משדה חששו יותר. וצ"ל כיון דאין ידוע שרוחצין בו בשבת רק על פי שמיעה מעכו"ם, ליכא חשש מראית עין יותר מן שדה דרואין ישראל בעצמן, אף דאינו נקרא על שם ישראל כמרחץ. שם (קל) הגה ואפילו אם דר בין הגוים יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו וכו'. כתב ט"ז , עיין )סק"ג(מה שכתב בסימן רמ"ג סעיף ב' שסותר זה כו'. נ"ב: עיין נודע ביהודה קמא דאין בזה סתירה כלל ומיישב שם. )או"ח סימן י"ב(שם קלא(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. כתב במג"א , עיין פ"ג דשביעית וכו'. לא )סק"ו(]משנה א'[קשיא מידי מהתם, דהתם ודאי הקרובים יודעים שאין לו בית השלחים, ולרחוקים אין לחוש למראית עין. והכא נמי לרחוקים לא חיישינן רק לקרובים. ואלו האורחים לאו מעלמא אתו אלא מהעיר הסמוכה לו, שמא שובתים בכפר. וכן כתב בתשובה ]שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תכ"ז ודפוס קרימונה סימן מ"ב[בהדיא: הרי עירו מיקרבא להתם וא"כ בני ביתו חשדי ליה. ר"ל אותם שהם עמו בכפר, ואורחים דמקלעי קאי אבני עירו דמיקרבא להתם. שם קלב(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. כתב הרב מג"א , עיין פ"ג דשביעית משנה א', כתב ]סק"ו[תוספות יום טוב בשם ירושלמי , ולא חיישינן לעוברים ]שם[ושבים מפני מראית העין. ונ"ל דבשביעית היקלו. עכ"ל. ולעד"נ, דהתם בשלמא מבני העיר שייך חשדא, דכיון דידעי דיש לו שדה בית השלחין יחשדוהו שלזבל שדהו הוא מוציאו, אבל כל שאין לו בית השלחין לא חיישינן אפילו לעוברים ושבים, דלמה יחשדוהו בספק רחוק, דאפשר שיתלו שמא אין לו בית השלחין, ואפילו יש לו, שמא מוציאו לאשפתו. מה שאין כן הכא, דכיון דרובא דעלמא בונים בתים בשכירות אמרי כי גם הוא מאחד מהם. שם קלג(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. מג"א לאורחים. עיין פ"ג דשביעית , )סק"ו(]משנה א'[מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות, משיפסקו עובדי עבודה, שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא. וקאמר בירושלמי , מעתה אפילו ]שם[משפסקו עובד]י[ עבודה יהא אסור מפני מראית עין, שלא יהא אומרים לתוך שדה בית השלחין הוא מוציא. ומתרץ, יודעים הם בני עירו אם יש לו בית השלחין או לא. אמר ר' יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין. שם קלד(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. עיין להרב מג"א , דעל מה שכתב מור"ם שם דאפילו דר בין )סק"ו(העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו)הו(אותו, על זה בנה אצלו ציו'ן למה שכתב בפ"ג דשביעית )משנה התיו"ט, שמביא הירושלמי דלא חיישינן לעוברים ושבים א'(]שם[מפני מראית העין ]אלא[ לבני עירו, וצ"ל דבשביעית הקילו. וציין לסימן תרע"א. יע"ש. ועיין להרב תוספות חדשים שם בשביעית שרמז לדברי הרב מג"א הללו, וסיים בה, דאין להקשות דמאי שנא הלא שביעית נמי הוא איסור דאורייתא כמו שבת, די"ל כיון דזיבול השדות הוא רק דרבנן, כמו שפסק הרמב"ם ריש הלכות שמיטה , הקילו, ועוד בשביעית איסורו מושך כל השנה של ]ה"ד[שמיטה לא רצו להחמיר כל כך, מה שאין כן שבת הוא יום אחד, , הביאו הרב וסברא זאת מפורש בירושלמי ]שביעית פ"ב ה"ז[תוספות יום טוב בפ"ק דמועד קטן . יע"ש. ועיין להרב )משנה א'(]סק"ב[שחילק עוד לזה, דבשלמא מבני העיר שייך נהר שלום חשדא, דכיון דידעי דיש לו שדה בית השלחים יחשדוהו שלזבל שדהו הוא מוציאו, אבל כל שאין לו בית השלחין לא חיישינן אפילו לעוברים ושבים, דלמה יחשדוהו בספק רחוק, דאפשר שיתלו שמא אין לו בית השלחין, ואפילו שיש לו, שמא מוציאו לאשפתו. מה שאין כן הכא דכיון דרובא דעלמא בונים בתים בשכירות אמרי גם הוא מאחד מהם. יעוין שם, ולהרב חמד משה ]סק"ג[. והרב מטה יאודה )בסק"ד(חילק לזה, דשאני התם דהחשד הוא גדול שהאיסור יעבור הוא בעצמו, ובכהאי גוונא ליכא למיחש לדעלמא, אבל בדבר שהאיסור נעשה ע"י עכו"ם קיל להו לאינשי טובא ואתו למחשדיה אף דאתו מעלמא, דנמצא קולו חומרו, לכך גבי שבת דהחשד הוא שמא הוא שכר העכו"ם שכיר יום דאיסורו קיל חיישינן גם לחשדא דעלמא. ומה שכתב עוד על זה עיין עליו. )ועיין להרב נודע ביהודה , דשם )מהדורא א' באו"ח סימן י"ב(כתב בכוונת הירושלמי, דהקילו בשביעית משום דאין איסורו חמיר כמו איסור שבת ויו"ט, ולמד מזה לחול המועד דאין איסור מלאכה בו אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים, דאין להחמיר בו יותר משביעית, דכיון דלא חששו בשביעית למראית עין של אורחים רק לבני עירו, גם בחול המועד אין לחוש למראית עין של אורחים. יע"ש. ועיין עוד לו בנודע ביהודה , שהביא שם משם גאון אחד )מהדורא בתרא בסימן ק"א מאו"ח(שהשיג על דבריו, מכח מה שכתב הרב תוספות יו"ט בריש מועד קטן בשם הירושלמי לטעם השני, והוא כמו שכתב התוספות הגאון .נדפס לעיל אות קל"ב .נדפס לעיל אות קל"א .נדפס לעיל אות נ"ט .מכאן ועד סוף החידוש הם דברי הרב המגיה חדשים אלא דלא זכר שר דבריו , ועל זה השיב על דבריו הרב נודע ביהודה דאין כוונת הירושלמי כן. כמו שיע"ש באורך. ועיין להרב הגיד מרדכי , דשם הביא )]חיו"ד סימן י"ג[ בדף ע"ד ע"ג(מה שכתב הרב חוות יאיר וז"ל: דאפילו למאי )בסימן ק"ן(דקי"ל דיושב בקרון שמושכין אותו ]רמב"ם הלכות כלאים פ"ט ה"ט[בכלאים דלוקה, והיינו ודאי בדאזלא בשבילו וכו', מ"מ אסור אפילו לא אזלא בשבילו, ונשארתי יושב על אפי ועל חמתי כי היה כמעט סכנת נפש, ולולי זה היה נ"ל איסור עכ"פ מפני מראית העין, אף שהוא בשדה, איכא למיחש לארחי ופרחי הפוגעין בו בדרך וכו'. ועל זה הקשה על דבריו מהירושלמי הלזו אשר הביאוהו הר"ש והרב תוספות יום טוב שם בשביעית, דנראה בעליל דליכא למיחש בדרך משום מראית עין, ואיך כתב הרב ז"ל דאיכא למיחש, והניח הדבר בצ"ע רב. ע"ע. ולפי האמור אין קושיא בדבר כלל, או כמו שכתב הרב מג"א דבשביעית הקילו שהוא מדרבנן, לא כן כלאים דהוי איסור מדאורייתא וכמו שכתב הרב חוות יאיר, וכן כתב הרב זרע אמת , הביא דבריו הרב הגיד מרדכי שם , )ח"ג בסימן קמ"ז(]דף ע"ו ע"ב[ולדידהו שפיר יש לחלק בהכי. אבל הרב הגיד מרדכי שם רוח אחרת אתו, דהסכים שם דאינו אלא איסורא דרבנן, ולדידיה הוי דומיא דשביעית דהוי דרבנן ואין לחוש לרואים. או כמו שכתבו התוספות חדשים והגאון שהביאו הרב נודע ביהודה , דבשביעית איסורו מושך כל השנה של שמיטה לא רצו להחמיר כל כך, מה שאין כן שבת הוא יום אחד, כמו כן הך דכלאים הוי דומיא דשבת, דהגם דאיסור כלאים איסורו מושך כל השנה כולה, מ"מ ענין זה שיהא אדם יושב בקרון שהיא נמשכת ע"י כלאי בהמה אין ענין זה שכיח, והוי ליה כמו שבת דאין לחוש מפני הרואים . אלא דכפי מה שכתב הרב נודע ביהודה בעיקר כוונת הירושלמי אין לחלק בהכי. ועיין להרב מראה הפנים שם בירושלמי , שנתעורר על הירושלמי מהא דשבת ]ד"ה הדא[]כג:[ויצא לחלק, ולפי חילוקו הן נסתר קושייתו של הרב הגיד מרדכי כמו שיעוין שם. ועיין להרב חתם סופר מה )בחאו"ח סימן ס'(שחילק עוד בזה, ולפי חילוקו יוצא לן הכא גבי כלאים דיש לחוש לאורחים, והוא דכיון דענין זה דנדון הרב חוות יאיר היה בשדה, א"כ הוי דומיא למה שכתב מור"ם ואפילו היה דר בין העכו"ם דיש לחוש לאורחים הבאים שם, וכמו שרמז שם הרב חוות יאיר על זה, כמו שיע"ש. נראה שהן שוין, כיון שאין שם ישראל שרואהו. ודוק. וגם למה שכתב הרב מטה יהודה, יש לחוש גבי כלאים למראית העין כיון דהאיסור נעשה ע"י עכו"ם דהיינו המשכת הקרון, וגם למה שכתב הרב נהר שלום. ודוק. עוד ראיתי להרב הגיד מרדכי שם שהקשה להרב ]דף ע"ד ע"ג[חוות יאיר, דכיון דבתחילת דבריו כתב שהוא אסור לישב בקרון שמושכין אותו כלאים אף דאזיל בלאו דידיה, אין אנחנו צריכין עוד מפני מראית העין, שהרי הוא אסור מחמת עצמו, ולמה הפך הקערה על פיה וחזר ואמר שהאיסור הוא מפני מראית העין. והניח דבריו בצ"ע. עיין עליו. ולכאורה י"ל דכוונת הרב חוות יאיר במה שכתב ולולי זה היה נ"ל איסור על כל פנים מפני מראית העין, היינו דמתחילה כתב דאסור אפילו לא אזלא בשבילו, והשתא הדר ביה לומר ולולי זה היה נ"ל דאיכא איסור עכ"פ בדלא אזלא בשבילו דוקא משום מראית העין לחוד דיחשדו אותו דאזלא בשבילו, הגם דהאמת הוא דלא אזלא בשבילו וליכא איסורא. או נאמר דכוונתו היתה במה שכתב ולולי זה, היינו דמתחילה כתב דמאי דישב שם היינו משום דהיה כמעט סכנת נפש, והשתא קאמר דלולי זה דלא היה סכנה בדבר היה נ"ל איסור עכ"פ מפני מראית העין ולא כמו שכתב בתחילה דאסור מדינא, וזהו רמזו במה שכתב על כל פנים, ודבר זה היה ספק אצלו אי אסור מדינא או מפני מראית העין, אבל בסוף דבריו הסכים דאסור מפני מראית העין כמו שיעוין שם. ועיין למורינו הרב הגדול בס"ה צל הכסף )ח"א ]סימן ד'[ בדף י"ג , שהביא מהרב נודע ביהודה ע"ג()מהדורא קמא בחאו"ח סימן דכתב, דגם שדרך בני העיר לעשותו בקבלנות אסור לעשותו י"ב(בבית ישראל, דהגם דאין לחוש לרואים מבני העיר כיון דיודעים שהוא בקבלנות, עדיין יש לחוש לאורחים הבאים שם ואינם יודעים דעשיית המלאכה היא בקבלנות. ובמהדורא בתרא )בסימן הביא שתלמידו חלק עליו בזה וסבירא ליה דאין לחוש ח"ל(לאורחים, דקודם שיבואו לחשוד יתודע להם מבני העיר ההיא דדרכם לשכור בקבלנות. ומורינו הרב מר הוא דאמר דהרב זרע אמת חולק בזה, דהרב התיר בנדון דידן )בח"א סימן ל"א(שהמלאכה נעשית בבית ישראל מטעם דאורחיה דמלאכה זו היא בקבלנות, והנה מלאכה זאת דנדון הרב זרע אמת אין ספק שאינה נעשית בכל המדינות כדי שידעו כל העולם שדרכה בקבלנות, וכיון שאינה נעשית בכל המדינות למה לא חשש לאורחים הבאים שם ממקומות שאינם עושים מלאכה זאת ואינם יודעים דדרכה בקבלנות, אלא ודאי נראה דסבירא ליה כסברת מר תלמידו דהרב נודע ביהודה, דכיון דידוע לכל בני העיר אין לחוש לאורחים, דיתודע להם מבני העיר דדרכה בקבלנות. ואין לנו הכרע במחלוקת זה, עכ"פ המקיל בזה יש לו על מה לסמוך. עכ"ד. ועיין להרב זרע אמת דכתב וז"ל: )בח"ג ]סימן ה'[ דף י"ג ע"ג(ואי נאמר להתיר מטעם דרוב בני העיר נוהגים לבנות הבתים בקיבולת כמו שצידד מעכ"ת לבי מהסס, חדא דסוף סוף יש לחוש לאורחים דלא ידעי דבאותו מקום אורחייהו בקיבולת, דומיא למה שכתב מור"ם בהגה בסימן רמ"ד דחיישינן )ס"א(לאורחים שיחשדוהו שהם שכירי יום, והכא נמי יחשדוהו האורחים שהם שכירי יום, משום דלא ידעי דדרך בני אותה העיר הוא בקיבולת, וציין למהריט"ץ הנ"ל, וא"כ ההכרזה הזאת לא לעזר ולא לעזרה. ושם רמז למה שכתב הוא ז"ל בח"א, אך עם כל זה לבי נוקפי להתיר מטעם הא' הנ"ל. ועוד שמדעתי כי קשה הוא להוכיח דרובא דמנכר של אנשי העיר יהיו נוהגים לבנות בקיבולת, דבלאו הכי ודאי אסור כמו שכתב מהריט"ץ. ושם ציין ]סק"י[למה שכתב הרב מטה יהודה .לסתירת דברי הרמב"ם ושוב ציין להרב נודע ביהודה דכתב, דאפילו )בסימן י"ב הנ"ל(במקום שכל בני העיר בונים בקיבולת אפילו הכי יש לאסור, משום דכיון דרוב העול ם בונים בשכירי יום איכא למיחש לאורחים דלא ידעי דדרכם בקיבולת, אך בחוה"מ התיר על פי הרב מג"א, דבשביעית דקיל לא חשו למראית העין. והשיג על דבריו דשאני שביעית דקיל טפי משאר איסורי דרבנן, תדע לך דהא בנר חנוכה אע"ג דהוי דרבנן חשו למראית העין כבסימן תרע"א . יע"ש. הרי דחזינן להרב עצמו דחשש לאורחים ]ס"ח[וכדעת הרב נודע ביהודה. ואם איתא כמו שכתב מורינו הרב בעד הרב זרע אמת, דבח"א סבירא ליה כמר תלמידו של הרב נודע ביהודה, א"כ דבריו סתראי נינהו. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר בעדו, דמה שכתב בח"א היינו שהמלאכה זאת דרכה בקבלנות בכל המקומות, ובכהאי גוונא ליכא למיחש לאורחים, דכל זה דחשש בח"ג לאורחים היינו במלאכה שנעשית בין בקבלנות בין בשכירות, ובכה"ג איכא למיחש לאורחים. ויגיד עליו ריעו )מעה(]ממה[ שרמז כאן בח"ג למה שכתב הוא עצמו בח"א. ועיין להרב נדיב לב , שנראה מדבריו שהבין כן )ח"א בסימן יו"ד מאו"ח(בכוונתו כמו שיעוין שם. ואין לומר דחזר בו בח"ג ממה שכתב בח"א, דהוא דוחק, דכל כי האי מלתא היה לו לפרש. ועיין להרב ]סק"ב[פתח הדביר בח"ג כאן .מה שהאריך בזה, לך נא ראה והנה ממה שכתב כאן בח"ג לחלק דשאני שביעית ]הרב זרע אמת[דקיל טפי משאר איסורי דרבנן, א"כ הן נסתר מה שכתב הרב הגיד מרדכי על הרב חוות יאיר, גם לפי שיטתו דסבירא ליה דהכא בכלאים אינו אלא איסורא דרבנן, אין להקשות משביעית, דקיל טפי משאר איסורי דרבנן, אלא דעיין להרב חוות יאיר שם. ודוק(. שם קלה(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. עיין במג"א שהקשה מפ"ג דשביעית , ]סק"ו[]משנה א'[דמבואר בירושלמי דלא חששו למראית עין דעוברים ושבים, ]סימן רמ"ג סק"ג[וצריך לומר דשביעית הקילו. כבר כתבתי לעיל דאין הפירוש משום דשבת חמור, דהרי אין כאן רק מראית עין דאיסור שבות, ועיקר החילוק בין שביעית לשבת, הוא דשבת ליכא פסידא כמו בשביעית דאיכא פסידא. אמנם עדיין קשה, דאי נימא דאסור להשכיר לעכו"ם, אם כן יש כאן פסידא. וצריך לומר כיון דאם מתנה עם העכו"ם שלא יעשה מלאכה בשבת שרי, אם כן הרי יש בידו לעשות השכירות בדרך היתר וליכא פסידא. ובחידושי הקשיתי על זה, דבש"ס עבודה זרה אהא דתני ]כא:[לא ישכיר אדם ]מרחצו[ לנכרי מפני שנקראת על שמו, )שדהו(,אבל לכותי מאי שרי, כותי נמי עביד מלאכה בחולו של מועד והרי בש"ס לקמן מבואר דאם מתנה עם הנכרי שלא יעשה ]כב.[מלאכה בשבת מהני דנכרי ציית, אבל אם מתנה עם הכותי שינוח בחוה"מ אינו מועיל, דכותי לא ציית, דאמר אנא גמירנא טפי מינך, וא"כ בכותי אי נחוש למראית עין לא יהיה מועיל שום תנאי, ואינו רשאי להשכיר כלל ואיכא פסידא, לכך לא חשו למראית עין כלל. וצ"ל דבאמת אף דנתיר לכותי מ"מ צריך שיתנה עמו עכ"פ, דאיך נימא דמשום חשש שמא לא יציית ]הכותי[ נתיר יותר עד שלא יצטרך להתנות, וכשמתנה אף )הנכרי(לנכרי מותרים, ושפיר דייק. ואמנם בגוף הדבר אי מהני תנאי במרחץ אני מסתפק מאד, דהרי סתמא קאמר רשב"ג לא ישכיר מרחץ לנכרי, והרי בלישנא דרשב"א דאמר לא ישכיר שדה לכותי קאמר הש"ס דמיירי בהתנה, ובלשון רשב"ג נימא דאיירי דוקא בלא התנה. על כן נראה לי דוקא בשדה דלא חשוב ריוח מה שעושה בשבת, כיון דמלאכת שדה היא מלאכה הכוללת וכמו שכתבו הפוסקים, דעל כן קבלנות מותר במלאכת שדה דאם לא יעשה היום יעשה למחר, כי לא כל יום יחרוש החורש ויקצור הקוצר, על כן מותר קבלנות, ומהאי טעמא אין הנכרי חשוד שיעבור על זה. אבל במרחץ דכתב מוהר"י אבוהב ]סימן רמ"ג[דקבלנות אסור מדינא, כיון דהסקת המרחץ כל יום חשוב הנאה חדשה, דאף אם כבר הסיקו יום אתמול יש הנאה במה שמסיקו היום ג"כ, א"כ כמו דחשוב הנאה מה שמסיק כן נחשד הנכרי שלא יציית לישראל במקום פסידא כהאי מילתא, ועל כן אמר רשב"ג במרחץ בסתם לא ישכיר אף ע"י תנאי, ובהך דרשב"א דאיירי בשדה בזה מהני תנאי. ואי ]נימא[ דבמרחץ לא מהני )נימי(תנאי א"כ פשיטא דחשוב פסידא, ועל כן לא חיישינן במרחץ למראית עין דאורחים, ובשדה ובית חיישינן למראית עין דאורחים. וכן נ"ל ברור בדינים אלו הגם שלא מצאתי דבר מזה בפוסקים. שם קלו(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. גליון מג"א , לאורחים כו', וצריך לומר דבשביעית הקילו. )סק"ו(עכ"ל. עיין במסכת גיטין בתוס' ד"ה נטייבה כו', )דף מ"ד ע"ב(ואומר ר"ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום כו'. עכ"ל. ונראה דבשביעית הקילו, היינו שביעית בזמן הזה. וע"ש בתוס' ד"ה אין עודרין כו', אי נמי בשביעית בזמן )דף ס"ב ע"א(הזה דרבנן. עכ"ל. עיין שם דף ל"ו ע"א, אמר אביי בשביעית בזמן הזה. ועיין בטור חו"מ . ויש לעיין בזה במה )ריש סימן ס"ז(שכתב מ"ו הגאון נ"ע בנודע ביהודה קמא )חאו"ח סימן י"ב(דמלאכת חול המועד קיל לענין מראית עין משביעית. עיין שם. שם קלז(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. במג"א כתב, וצריך לומר דבשביעית סימן רמ"ד )סק"ו(הקילו. וצריך עיון מגיטין ]נד.[ דבשביעית החמירו יותר )מ"ה(מבשבת לענין נוטע, וגם הרמב"ם ז"ל פ"כ ]פסק כן[]הלכות שמיטה , משום דנחשדו על השביעית ולא נחשדו על ויובל פ"א הי"ב[השבת. וצריך לומר דהיינו כשהישראל בעצמו עושה אבל לא ע"י אינו יהודי. עוד שם מראה מקום לסימן תרע"א . כוונתו דשם מבואר ]ס"ח[לענין נר חנוכה בחצר שיש לו שני פתחים מרוח אחת, דאין צריך להדליק אלא באחד מהם, ולא חיישינן לחשד דעלמא, והיינו כמו שכתב המג"א שם משום דאין מצויין ברחוב ]סקי"ב[בלילה. אמנם בלאו הכי אתי שפיר, משום דנר חנוכה דרבנן הקילו בה דלא חיישינן למראית עין, כמו שכתבתי בשם הרא"ש לעיל סימן קי"א. ]שבת פכ"ב סימן ט'[שם קלח(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. עיין במג"א שמביא בירושלמי )סק"ו(]שביעית פ"ג ה"א[דלא חיישינן לעוברים ושבים וכו'. ובתשובת חתם סופר )סימן ס'(תירץ, דהתם בירושלמי הקשה תח ילה מבני עירו שיחשדו אותו, ותירץ בני עירו יודעין. ועל זה אמר הדא דתימא דליכא למיחש לעוברים ושבים. שהאורחים רואים שמלאו לבו בפני המון עירו, ידונו שמסתמא עושה דרך היתר, מה שאין כן הכא שדר בין א"י יחשדוהו האורחים, הואיל שדר בין הא"י עושה מה שלבו חפץ באיסור. ע"ש. שם קלט(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. עיין מה שכתב במג"א דבשביעית הקילו. ונלע"ד )סק"ו(הטעם, דדוקא התם דרוב שדי תנובה אשר בעולם הם שדה הבעל אשר למטר השמים ישתו מים לרויה, ושדה בית השלחין מעט המה לנגדם, ולזאת אין לחוש לעובר ושב, כי הם אשר לא ידעו שדי העיר מה המה, יתלו ברובא שבודאי שדה הבעל המה גם כן, ואין לחוש רק לאנשי העיר בעיר שרובה הם שדה בית השלחין. ולאנשי העיר בלאו הכי אין לחוש, כי הם יודעים אם יש לו ג"כ בית השלחין או לא. מה שאין כן בנדון דידן ודאי דיש לחוש גם לעוברי דרך, כיון שדרך הוא לשכור באלה העכו"ם ליום לעשות מלאכתו בשבת שלא כדת בשדה ישראל וביתו, אם לא באריסות שבשדה כמבואר. שם (קמ) בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'.]הערת מהרש"ם: עיין במג"א . ובנודע ביהודה מהדורא )סק"ו(קמא החמיר מהאי טעמא דבעינן שיעמוד ברשות )סימן י"ב(עכו"ם. ועיין תשובת ברכת יוסף שהשיג עליו ושכן פסק )סימן ו'(]סק"ג[, וכן מוכח מתשובת מהר"י באסן בחמד משה )]לחמי , ותשובת זרע אמת , דאין לחוש הכא תודה[ סימן ד'()סימן ל"א(לאורחים רק בקבלנות. ע"ש היטב[. שם קמא(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. והקשה המג"א מהירושלמי ריש פ"ג דשביעית שהובא ]סק"ו[בתוספות יום טוב שם, בהא דמאימתי מוציאין זבלין לאשפתות, דמבואר דלא חיישינן לעוברים ושבים למראית עין. וכתב דצריך לומר דבשביעית הקילו. ועיין בחתם סופר שם שכתב ]סימן ס'[שזהו דוחק גדול, דאדרבה נחשד ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות . עוד הקשה המג"א מסימן תרע"א ]גיטין נד.[גבי נר חנוכה, דלא חיישינן לחשדא דאורחים, ומה שתירץ ]ס"ח[המג"א שם דבלילה לא שכיחי אורחים, כתב החתם סופר ]סקי"ב[שם דגם זהו דוחק, דהא זמן נר חנוכה הוא עד שתכלה רגל מן השוק ואז שכיחי אורחים. והנראה לענ"ד ליישב קושיות המג"א הנ"ל, דהנה בהא דמראית עין י"ל שני חששות, אחד דהרואה יחשדנו שעושה איסור, השני דהרואה יחשוב מדעושה דבר זה בפרהסיא בודאי עושה זאת ע"פ הוראת חכם, וילמד מזה להקל לנפשו. והנה חשש זה השני לא שייך באיסור הפשוט לכל, דודאי בשביל שרואה שעושה איסור לא ילמד ממנו, ורק בדבר שאינו פשוט להעולם בזה יש חשש זה. ולפי זה ניחא, דבשלמא בשביעית ובנר חנוכה הכל יודעים דאסור לזבל בשביעית, דזיל קרי בי רב "ושבתה הארץ" וכו' , לכן בשביל זה ]ויקרא כ"ה, ב'[שרואה שמוציא זבל לא ילמד מזה להקל, וכן בנר חנוכה לא יעלה על הדעת להקל בשביל זה, דכולי עלמא י ודעים דחיוב להדליק נר חנוכה, ולא נשאר רק החשש הראשון הנ"ל, ועל כן אין חשש רק לבני עירו, אבל לא חיישינן כולי האי דילמא יזדמנו אורחים בשעה הזאת ויחשדו אותו. אבל הכא כיון דלהעולם אינו פשוט האיסור, כיון דאין הישראל עושה שום איסור בידים ורק דהעכו"ם עושה בשבילו, על כן יש חשש השני הנ"ל, דאולי יהיה הרואה איש המוני, ויחשוב דודאי הורה החכם דעכו"ם כשעושה עבור ישראל אין איסור, דהא הישראל שובת כנזכר לעיל, ולזה יבוא להקל לעצמו, ולכן חיישינן שמא יראה איש המוני מן האורחים. ואף דמיעוטא הוא, חיישינן לזה כיון דיכול לבוא לידי מכשול. כן נראה לי. הארכתי בזה מפני שלענ"ד תירוץ נכון הוא. ועיין בנודע ביהודה מהדורא קמא שם ]סימן י"ב[שיצא לידון דבחול המועד יש להתיר שלא לחוש לאורחים כיון דדרבנן הוא כמו שביעית. ע"ש. ולפי מה שכתבתי נראה דבחול המועד פשיטא יש להחמיר, כיון דקיל בעיני העולם, וגם אין הישראל עושה איסור בידים, מכל שכן שיש לחוש לאורחים שיקילו לנפשם כנ"ל. שם קמב(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. והקשה המג"א , הא מבואר בירושלמי פ"ג דשביעית )סק"ו(דלא חיישינן לעוברים ושבים מפני מראית העין, ועיין מה ]ה"א[]סק"א[. וכעת ראיתי בספר חלת אהרן שכתבתי בזה בפנים להגאון רבי אהרן פריד ז"ל מביסערמין ]נדפס בסוף שו"ת מהרא"פ[שתירץ, דבשלמא בשבת כיון דחכמים גזרו על כל עושה מלאכה במחובר ע"י עכו"ם בקבלנות מפני חשד בני עירו, ודאי דלא חלקו חכמים בגזירתם, דאפילו מי שדר יחידי בין העכו"ם, אפילו הכי חשו ג"כ לעוברים ושבים אף דלא שכיחי כולי האי, מ"מ עיקר תקנה היה עפ"י הרוב שדר בעירו בין שאר היהודים. וכיון דגזרו לא חילקו בגזירתם על הדר יחידי שהוא מילתא דלא שכיחא, וחשו ג"כ לעוברים ושבים דג"כ לא שכיחי, וחדא גזירה היא. אבל בשביעית דלבני עירו לא גזרו להוציא זבל לאחר שפסקו עוברי עבירה, דמידע ידעו בני עירו דלית ליה בית השלחין, דאי אית ליה באמת אסור, ובלית ליה מותר דליכא מראית העין, א"כ לעשות גזירה ולאסור משום עוברים ושבים לחוד דלא שכיחי, ודאי דלא חיישינן להו. ודברי פי חכם חן. שם קמג(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. עיין מג"א שהקשה מפ"ג דשביעית מ"א, כתב התוספות )סק"ו(יו"ט בשם הירושלמי , דלא חיישינן לאורחים מפני מראית ]שם[עין, וצ"ל דבשביעית הקילו. ע"ש. ובשו"ת נודע ביהודה קמא מפרש הכוונה דהוי איסור קל, ועל פי זה למד חאו"ח ]סימן י"ב[לחוה"מ דהוי נמי איסור קל. ע"ש. ובחכמת שלמה כאן הקשה עליו, דאם נימא שחלקו בזה חכמינו ז"ל בין איסור קל לחמור, ולדבריו חוה"מ הוי איסור קל, א"כ מאי פריך בפ"ק דעבודה זרה לרשב"ג דאמר אסור להשכיר מרחצו לנכרי, הא )דף כ"א ע"ב(לכותי שרי, כותי נמי עביד ביה מלאכה בחולו של מועד. והא יש לומר דוקא בשבת ויו"ט דהוי איסור חמור חיישינן למראית עין דחשדינן ליה, אבל בחוה"מ דאיסור קל לא חיישינן למראית עין. ע"ש. ולא קשיא מידי, דודאי לענין מראית עין אין חילוק כלל בין איסור חמור לאיסור קל, אפילו באיסור דרבנן איכא . משום מראית עין כמו שהוכיח הש"ך ביו"ד סימן פ"ז ס"ג ]סק"ו[ע"ש.)ויש סברא עוד להיפוך, דבאיסור דאורייתא לא יחשדו אותו, אבל באיסור קל יחשדו אותו שאינו חושש על איסור דרבנן(. ואך לענין זה במקום דליכא משום מראית עין ורק דניחוש לאורחים, בזה במקום דיש לחוש לאיסור חמור דאורייתא חיישינן ובאיסור קל לא חיישינן. וכעין דאמרינן בהא דאמר רב , כל מקום שאסרו חכמים משום מראית עין ]שבת סד:[אפילו בחדרי חדרים אסור, דזה דוקא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן, הובא בט"ז לעיל סימן ]רמ"ג[. ע"ש. )רי"ג(]סק"ג[והכא נמי דכוותיה, ואין כאן קושיא כלל על הנודע ביהודה. וזה פשוט וברור. שוב ראיתי במנורה הטהורה סימן רמ"ג , ]סק"א[שהקשה לר"ת ]תוס' חגיגה יח. ד"ה חולו, עבודה זרה כב. ד"ה תיפוק[דמלאכת חוה"מ דרבנן, הא י"ל דרשב"ג רק באיסור דאורייתא חושש. ותירץ דפשיטא דבמראית עין אין חילוק. )ובזה שכתבתי שיש סברא לכאן ולכאן, די"ל דיותר יש לחוש למראית עין באיסור דאורייתא מבאיסור קל דרבנן, ויש סברא גם להיפוך, דבאיסור דרבנן יותר יש לחוש לחשדא מבאיסור דאורייתא, יש ליישב קושיית התוספות שם ]עבודה זרה , דבדברי רשב"ג דנקיט נכרי דייק אבל לכותי מאי שרי, ד"ה אבל[הא עביד מלאכה בחוש"מ וכו', ובדברי רשב"א דנקיט לא ישכור שדהו לכותי וכו' דייק אבל לנכרי מאי שרי וכו'. ע"ש. ובמה שכתבתי אתי שפיר, דכיון דיש סברא לכאן ולכאן הו"ל כל אחד למנקט תרוייהו נכרי וכותי. ועיין מה שכתבתי בחיבורי מתנה טובה על מסכת שבת דף ]י"ז[ ביישוב הסוגיא על נכון(. )י"ח(ועיין שם בחכמת שלמה שהביא פירוש הישועות יעקב ]סימן רמ"ג סק"ג[בירושלמי, שכתב, בשביעית הקילו בסוף ]פ"ב[)פ"ד(דשביעית דהיינו מפני שהוא זמן מרובה, לא כמו שפירש הנודע ביהודה דשביעית קיל, והוא עפ"י פירוש התיו"ט שם ובמסכת מועד קטן . ע"ש. ועיין בנודע ביהודה תניינא חאו"ח ]פ"א מ"א[שדחה פירוש התיו"ט. ע"ש ותבין. ועיין בחדושי חת"ס )סימן ק"א(כאן שהקשה על דברי הנודע ביהודה שפירש ]חאו"ח סימן ס'[דשביעית קיל דזיבול דרבנן, הא כאן בשבת נמי כל שכן אמירה לנכרי דרבנן. ע"ש. ואולי כוונתו על פי דברי הסמ"ג ]לאוין ע"ה דף שהביא הט"ז לעיל , דע"י נכרי )סימן)רס"ג(]רמ"ג סק"ג[(כ"ד ע"ד[]סימן רמ"ג[בשם המחנה הוי דאורייתא, ועיין מה שכתבתי לעיל אפרים , דבשכיר יום הוי דאורייתא, רק ]הלכות שלוחין סימן י"א[אמירה בלי שכר לנכרי הוי דרבנן. ומה שכתב שהתוספות חדשים שם פירשו פירוש אחר שלא כדברי הנודע ]שביעית ריש פ"ג[ביהודה. ע"ש. הוא כפירוש הישועות יעקב עפ"י התיו"ט, וכבר כתבתי שהנודע ביהודה תניינא דחה פירוש זה. ובעיקר קושיית המג"א מהא דירושלמי, הדא אמרה לא חשו למראית עין מפני עוברים ושבים, וכאן אמרינן אפילו דר בין הנכרים יש לחוש לאורחים הבאים לשם. לולא דברי המג"א היה נראה לענ"ד דהירושלמי קאמר דלא חשו לעוברים ושבים מפני מראית עין, משום דדיינינן העוברים ושבים כאילו דרים שם בעיר, דהם נגררו למקום שעוברים לשם, וכיון דבמקום שדר שם ליכא משום מראית עין דיודעים שאין לו בית השלחין, לא חשו לעוברים ושבים וחשבינן להו כאילו דרים שם. וא"כ כאן בדר בין הנכרים ובאים שמה אורחים וחשבינן להו כאילו דרים שם בין הנכרים, א"כ איכא משום מראית עין, כיון דאמרינן דהוי כאילו דרים שם. וזה נראה מאד לענ"ד. ועיין בשערי תשובה , שעל מה שכתב המג"א שיש )סק"ה(]סק"ח[להתיר לבנות בהכ"נ ע"י קבלנות דברבים ליכא חשדא כדאיתא ביו"ד סימן קמ"א , כתב בשם האליה רבה ]ס"ד[]סק"ה[די"ל דשבות אף ברבים איכא חשדא וצ"ע. עכ"ל. מבואר לפי דברי האליה רבה יש יותר חשדא באיסור דרבנן מאיסור דאורייתא, דבאיסור חמור י"ל דלא חשדינן ליה רק באיסור קל יש חשד יותר. ולפי זה י"ל קושיית התוספות שם בעבודה זרה אין זה מופיע בתוספות יום .נדפס לעיל בסימן רמ"ג אות קס"ח .בישועות יעקב לפנינו כתב כן בשם הירושלמי מועד קטן ]ה"ג[. ע"ש בהא דקאמר רשב"א לא ישכיר אדם שדהו )דף כ"ב ]ע"א ד"ה אי[(לכותי מפני שעושה בו מלאכה בחוש"מ, ופריך אבל לנכרי מאי שרי דאמרו אריסא אריסותיה עביד, כותי נמי כו', אלא אריסותא לרשב"א לית ליה, אלא נכרי ציית כותי לא ציית, אי הכי תיפוק ליה משום לפני עור וכו'. והקשו התוספות דמאי קאמר אי הכי, דאמילתא ]דרשב"א[ גופא היה יכול להקשות תיפוק )דרשב"ג(ליה משום לפני עור, ולמה לי מפני שנקראת על שמו. ונראה דהנה לדעת ר"ת ודעימיה דמלאכת חוה"מ דרבנן, א"כ באמירה לכותי לעשות מלאכה בחולו של מועד הוי דרבנן, אבל באמירה לנכרי לעשות מלאכה בשבת ויו"ט הוי דאורייתא לדעת הסמ"ג הנ"ל, וא"כ י"ל דרשב"א נקיט כותי ומשום חוש"מ דהוי איסור קיל חשדינן ליה, אבל בנכרי דהוי דאורייתא ליכא חשדא, ואתי שפיר ג"כ דלא פליג אמתני' דמתיר להקשות דילמא בשדה לנכרי, שכתבו התוספות ]כא: ד"ה אבל[נקט רשב"א כותי וכ"ש נכרי, ותירצו דמסתמא לא פליג אמתני' דמתיר בשדה לנכרי. ע"ש. ולפי מה שכתבתי שפיר לא פליג אמתני' ומתיר בשדה לנכרי, משום דהוי דאורייתא וליכא חשדא, אבל לכותי דהוי דרבנן ואיסור קל איכא חשדא.)ועיין מה שכתבתי לעיל סימן רמ"ג י"ל והבן(. וצ"ל דהש"ס דדייק הכא בדברי רשב"א ומחלק בין נכרי לכותי משום דנכרי ציית וכותי לא ציית, סבירא ליה מלאכת חוה"מ דאורייתא, א"כ הוי ג"כ דאורייתא, ודעת התוספות ורא"ש בחגיגה דבאיסור דרבנן ליכא משום לפני עור. ע"ש. וא"כ מיושב קושיית התוספות הנ"ל, כיון דמחלק בין נכרי לכותי משום דזה ציית וזה לא ציית, על כרחך דסבירא ליה מלאכת חוה"מ דאורייתא, דאי דרבנן הא י"ל משום הכי נקט כותי משום דהוי דרבנן איכא חשדא, אי הכי תיפוק ליה משום לפני עור. אבל אגופא דרשב"א ליכא להקשות, די"ל דמלאכת חוה"מ דרבנן וליכא משום לפני עור. ודו"ק. שם קמד(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. ותמה מג"א מירושלמי ]סק"ו[)מובא בתוספות יום טוב פ"ג , דלא חיישינן לעוברים ושבים מפני מראית עין משנה א' דשביעית(אלא לבני עירו. ולולי מסתפינא הייתי אומר דלא מוכח מירושלמי הנ"ל דלא חיישינן למראית עין רק לבני עירו, אלא אדרבה משם יהיה מוכח דרק שם לא חיישינן אבל בעלמא חיישינן, וא"כ לא רק שלא יהיה קשה מהתם על רמ"א, אדרבה יהיה משם ראיה אליו, דהא לך לשון מתניתין שם: מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות, משיפסקו עוברי עבירה. ואמר בירושלמי , מעתה אפילו משפסקו עובדי עבודה יהא ]שם פ"ג ה"א[אסור מפני מראית עין שלא יאמרו לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא, ומשני יודעין הם בני עירו אם יש לו בית השלחין או לא, א"ר יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית עין. עכ"ל. ומר' יוסי הנ"ל דן המג"א דר"ל דלא חיישינן לאורחים מפני מראית עין, אבל י"ל דהרמ"א סבירא ליה דהכי קאמר, הדא אמרה פירוש האי תנא דמתניתין דמתיר להוציא זבלים לאשפתות משיפסקו עוברי עבירה ולא חש למראית עין אף אח"כ שלתוך בית השלחין הוא מוציא, ועל כרחך משום דבני העיר יודעין בו שאין לו בית השלחין, הוא מיירי באופן דלא חשו לעוברין ושבין, פירוש דליכא עוברין ושבין, דאי איכא עוברין ושבין אז אסור אף אח"כ, דאף דלית חשד מפני בני העיר אבל יש מראית עין מפני העוברין ושבין, אלא על כרחך מיירי במקום דלא באו שם עוברין ושבין, וא"כ לא רק קושיא ליכא, אלא אף ראיה יש מהכא לרמ"א ז"ל. שם קמה(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. כתב במג"א , עיין פ"ג דשביעית כו', דלא )סק"ו(]מ"א[חיישינן לעוברים ושבים כו', וצריך לומר דבשביעית הקילו. ראיתי בתשובת חתם סופר תמה, דאדרבא )חאו"ח סימן ס'(בשביעית נחשדו ולא על השבתות , ועוד מסברא חמיר ]גיטין נד.[טפי מעשה בגופו להוליך זבל מאמירה לנכרי בשבת. גם מש"כ המג"א מסימן תרע"א , ושם תירץ דבלילה לא ]ס"ח[]סקי"ב[שכיחי אורחים, גם זה דוחק, דנר חנוכה זמנו עד שתכלה רגל מן השוק ואז שכיחי אורחים. לזה כתב דבירושלמי קאי היכא שבני עירו יודעים אם יש לו השלחים, ומשום הכי לא חיישינן לאורחים, דגם המה כשיראו שהוא מלאו לבו להוליך זבל בפרהסיא בפני בני עירו ישראלים, ידעו האורחים ויבינו מסתמא יודעים בני עירו שאין לו בית השלחים, דאי לאו הכי לא מלאו לבו לעשות כן, ומשום הכי לא חיישינן לאורחים, והוא הדין והוא הטעם בנר חנוכה, וכן נמי במרחץ דשכנים הם ישראלים לא חיישינן לאורחים מהאי טעמא. אבל תשובה אשכנזית ]שו"ת מיירי מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תכ"ז ודפוס קרימונה סימן מ"ב[מאדם הדר בין גוים, ולכשיבואו שם אורחים יחשדוהו לומר הואיל ודר בין הגוים ואין ישראל רואהו מלאו לבו לעשות רע, ומשום הכי איכא חשד מפני האורחים. וברא מזכה אבא, עיין בתשובת כתב סופר מפרש כוונת מרן החתם סופר )בסימן מ"ד(ז"ל. ועיין בתוספות חדשים אשר סביב המשניות מה שכתב ]שם[בזה, ועיין בתשובת נודע ביהודה מהדורא קמא , )חאו"ח סימן י"ב(ובמהדורא תניינא . ועיין תשובת ברכת יוסף )חלק או"ח סימן ל"ח(מה שכתב בדברי המג"א כאן, ועיין )או"ח סימן ו' בד"ה וליתר(]סק"ג[. ו)ב(דברי הפמ"ג כאן א"נ בספר חמד משה . ]אינם נראים[ועיין תשובת מהר"י באסאן , ובתשובת זרע )]לחמי תודה[ סימן ד'(אמת . ועיין בתשובת ברכת יוסף )]ח"א[ סימן ל"א()או"ח סימן ז'(שכתב, דאין כוונת המג"א כמו שהבין הנודע ביהודה, אלא דר"ל דבשביעית שייך פסידא שהוא זמן מרובה, ובסוף ימי השביעית אמרינן לא פלוג, א"כ גם גבי שבת לא שייך פסידא. ועיין בתשובת שערי צדק מה שכתב בענין זה, ועיין )או"ח סימן ל"ב(עוד שם בסימן ל"ג. שם קמו(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם ו כו'. כתב מג"א , עיין פ"ג דשבועות משנה א'. צריך לומר פ"ג )סק"ו(דשביעית. ובתוספות חדשים שם משני, משום דלא הוה בשביעית רק מלאכה דרבנן לכן לא חיישינן לאורחים. ולי נראה לחלק, דהתם מיירי שמוציא זבלים מן העיר בפרהסיא, משום הכי אין לחוש לחשד, שהאורח יסבור כיון שהוא מוציא זבלים בפרהסיא)ומיירי לאחר שפסקו עוברי עבירה(, מסתמא מותר לו להוציא, כיון שהוא עושה זאת בפני עם ועדה ואין מוחה בידו, אבל הכא מיירי שאין דר שם אלא הוא לבדו, אז יחשוב אותו אורח שהוא עושה איסור בזה. וממילא מיושב קצת גם מנר חנוכה דמבואר בסימן תרע"א שלא חיישינן למראית עין ]ס"ח[של אורח, כמו שביאר המחצית השקל כאן, דהתם דמיירי בעיר לא יחשוד האורח אותו שלא הדליק, כסברתי. ועוד נלענ"ד ליישב באופן אחר, בשלמא גבי דבר מחובר דדרך רוב העולם שמלאכתן מתארכת לזמן ארוך, כגון לבנות ביתו או לקצור שדהו שנמשך לזמן מרובה, בזה ודאי יש לחוש תוך הזמן הזה שיבא אורח וגם הרבה אורחים, ואינם מועטים. אכן בדבר שהוא רק לשעה מועטת לא אסרו חז"ל דלמא יבוא באותו פעם אורח, ואם יבוא אינו רק אחד, לכן הכא גבי דבר מחובר כגון לבנות כותל, או לקצור שדהו, חיישינן לאורחים ואסור. מה שאין כן גבי שביעית, דמוציא זבלים לאשפתות אינו רק לשעה, בזו לא חיישינן לאורחים, והוא הדין גבי נר חנוכה שאינו אלא חצי שעה. ולעיל גבי מרחץ נמי ]סימן רמ"ג ס"ב בהגה[שאינו אלא לשעות לא חיישינן. שם קמז(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם וכו'. כתב מג"א , לאורחים, עיין פ"ג דשביעית מ"א, כתב )סק"ו(תוספות יום טוב שמביא הירושלמי , דלא חיישינן לעוברים ]שם[ושבים מפני מראית העין אלא לבני עירו, וצ"ל דבשביעית הקילו, ועיין עוד סוף סימן תרע"א . עכ"ל המג"א. והנה יש ]ס"ח[לחלק, דגבי שביעית אם יחשדוהו שהוא עובר עבירה, צריכין לחשוב שיש לו בית השלחין וגם שרוצה לזבל את שדהו, וזהו רחוק קצת ולא חיישינן כולי האי, מה שאין כן כאן צריכין רק ]סק"ב[לחשדו שהוא שכירו. וכעין זה מצאתי גם בנהר שלום ,שכתב וז"ל: ולענ"ד דהתם בשלמא מבני העיר שייך חשדא דכיון דידעי דיש לו שדה בית השלחין יחשדוהו שלזבל שדהו הוא מוציא, אבל כל שאין לו בית השלחין לא חיישינן אפילו לעוברים ושבים, דלמה יחשדוהו בספק רחוק, דאפשר שיתלו שמא אין לו בית השלחין, ואפילו יש לו, שמא מוציא לאשפתות. מה שאין כן הכא דכיון דרובא דעלמא בונים בתים בשכירות, אמרי כי גם הוא מאחד מהם. עכ"ל הנהר שלום. אמנם לי יראה דלהמג"א לא ניחא ליה לחלק כנזכר, דמשמע ליה מלשון הירושלמי דבכל אופן אין חוששין לאורחין. דאיתא שם, הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית עין, ולא אמר לא חשו כאן .()עיין במראה הפנים ופני משה שם והנה מה שציין לסימן תרע"א , עיין בירור דבריו במחצית ]ס"ח[השקל. ואעתיק פה מה שכתבתי בחידושי על הגמרא שבת )דף חצר שיש לה שני פתחים וכו', מדבהאי לא אדליק וכו', כ"ג ע"א(והנה לכאורה יש לתמוה מאי האי דקאמר, אי ידעו החושדים דאינו מחוייב רק בפתח אחד, א"כ למה יאמרו כן, ואי לא ידעו א"כ מאי קאמר מדבהאי לא אדליק בהשני נמי לא אדליק, בלא זה הא אינהו סברי דמחוייבין להדליק בשניהם, ואין לומר דיחשבו דשל שני בעל י בתים הם הפתחים, ]דא"כ[ הקושיא הנזכרת תקשי, דל"ל ההוכחה ומה היא ההוכחה מגברא לגברא. ויש ליישב בדוחק. ועוד י"ל, דהנה באמת החשש דחושדים הוא שמא יוציאו עליו לעז שלא קיים את הדין המחוייב, ולזה שמא יטעו ויחשבו שצריכים להדליק בשני פתחים והוא לא הדליק רק באחת, מפני זה לא נצוה להדליק בשני פתחים דאין אנו אחראים לזה, דא"כ נעשה עוד דברים מפני שיש חושבים שצריכים לעשותם, ועוד סוף סוף כשיגידו שזה לא הדליק בשני הפתחים יודיעו להם שאין צריכים רק באחת. אבל זה אנו חוששים, פן יאמרו בלבם מדבהאי לא אדליק בהאי נמי לא אדליק, וילכו ויגידו שהוא לא הדליק כלל בחשבם שצריכים להדליק בשניהם וכולן מצוה אחת היא כמו ארבע ציציות, ולזה יאמרו מדבהאי לא אדליק מסתמא בשניה נמי לא אדליק, דלמה יעשה חצי המצוה, ועיין מה שכתבתי שם בעזה"י לתרץ בזה קושיית הב"י הובא ]סימן תרע"א[במג"א . ]שם סקי"ב[שם קמח(בהגה יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו אותו וכו'. הוא הדין למלאכת תלוש בביתו של ישראל יש לחוש שיחשדוהו בני ביתו. והא לא פליג עם מהר"י אבוהב שהביא ב"י סימן רמ"ג. דברי יוסף . ]סוף[)סימן ט'(עבדנין שכירי חדש מישראל בבית סגורה דליכא למיחש לרואים, מותרים לעשות בצנעא בשבת. דברי יוסף שם. עש"ב ובשו"ת מים רבים . )סימנים ט"ו וי"ו ]וי"ז[(שם קמט(בהגה או לבני ביתו שיחשדו אותו. מג"א לבני )סק"ז(ביתו וכו'. צ"ע לחלק למה ידעו שם וכאן לא ידעו האמת, ואין דומה לשדה שמחלק הר"ן ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[ומתיר אריסות ואוסר קבלנות, משום שרואה שנוטל הפירות באריסות ולא בקבלנות, אבל למה לא ידעו ששכרו בקבלנות. וי"ל שם ג"כ נוטל באמת העכו"ם הפירות כולם ומבורר הוא, ועוד עיקר המלאכה נעשה שם בשביל העכו"ם, משום הכי יש להקל, מה שאין כן כאן הוא בשני דברים להיפך, שאין כאן פירות שנוטל העכו"ם, ועוד עיקר המלאכה נעשית בשביל ישראל אלא העכו"ם קיבל שכירותו בשביל זה, ומשום הכי יש להחמיר יותר. שם (קנ) בהגה או לבני ביתו שיחשדו אותו. כתב במג"א , )סק"ז(לבני ביתו שיחשדו וכו', אבל יחשדוהו ששכר העכו"ם לימים ואמר ששכרו בקבלנות וכו'. עכ"ל המג"א. לכאורה למה יחשדוהו שהוא משקר, וי"ל שיחשבו שמה שאומר שהוא בקבולת הוא כדי שלא ישכרוהו אחרים, דהוא מפחד דיעבוד אצלו היום ולמחר יוטב בעיני אחרים לשכור אותו, ולכן מפרסם שהוא שכרו בקבולת ולא רק בתור שכיר יום כדי שיתיאשו אחרים מלשכור אותו,)אבל אין סברא לומר דהחשד הוא משום שרוצה שיעבוד גם בשבת(. שם קנא(ואם היתה המלאכה חוץ לתחום. וליכ א למיחש לאורחים, לפי שאין ישראל דרים באותו מקום. ולפי זה אם יתאכסנו שם אורחים לשבות כי קדש עליהם היום אין לחוש, יען אומרים הגוים בבתיהם הם בונים. ]ו[אם דר שם איזה בעל הבית אסור, אי משום אורחים אי משום בני ביתו כמו שכתב מור"ם, והוא מתשובה אשכנזית ]שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שכתב מרן בב"י. דפוס פראג סימן תכ"ז ודפוס קרימונה סימן מ"ב[יע"ש. ובמג"א ז"ל כתב, לפי שאין דרך ישראל לשבות ]סק"ח[אלא אצל יאודים. ולפק"ד אין זה מספיק, אם לא מהטעם שכתבתי. ודוק. שם קנב(ואם היתה המלאכה חוץ לתחום. עיין מה שכתב הרב מגן אברהם , ובשו"ת נודע ביהודה סימן הנזכר ]סק"ח[. ]מהדורא קמא או"ח סימן י"ב[שם קנג(ואם היתה המלאכה חוץ לתחום. וכתב המג"א )סק"ה(]סק"ח[, וליכא למיחש שיקלעו אורחים לשם, דמסתמא אין דרך ישראל לשבות אלא אצל יהודים. ובנודע ביהודה הנ"ל סימן י"ב כתב שהוא דוחק גדול, ועל ]מהדורא קמא[כן כתב הוא דלא שייך חשש אורחים אלא כשהמלאכה היא בביתו של ישראל שדר בה או סמוך לה וכו', אבל אם הוא רחוק מביתו מה בכך שיבואו אורחים, ומנין ידעו ויבינו הנך אורחים שהיא מלאכת ישראל כלל, רק יסברו שהוא ביתו של נכרי ומלאכת נכרי הוא, ומיושב שפיר קושיית המג"א. ע"ש. שם קנד(ואם היתה המלאכה חוץ לתחום וכו'. כן הוא בש"ס מועד קטן . והנה בהך דלא ישכיר אדם )דף י"ב ע"א(מרחץ לנכרי מפני שנקראת על שמו , לא מצינו ]עבודה זרה כא:[חילוק זה בין תוך התחום או חוץ לתחום, ולכאורה דין אחד להם, דחוץ לתחום מקום שאין רואה לא שייך מראית עין, מ"מ

סעיף ב

לא נזכר דבר זה בפוסקים בפירוש, רק בדברי הב"ח מצאתי שכתב בפשיטות דאף שכירות מרחץ יוּתר חוץ לתחום. ולכאורה היה נראה בעיני לחלק הענינים, ותחילה אבאר מה שכתב הסמ"ג בשם מכילתא , "כל מלאכה ]לאוין ע"ה דף כ"ד ע"ד[]בא פרשה ט'[לא יעשה בהם" , דאף ע"י אחרים שיעשה לו אסור. ]שמות י"ב, כ'[והנה לא נעלם מעין הסמ"ג דאמירה לנכרי אינו רק שבות ]שבת קנ.[, ]ואמרינן[ בפרק מפנין , כל צורכי חולה )ותנינן(]שם קכט.[שאין בו סכנה אומר לנכרי לעשותו. אמנם כוונתו מבואר בספר יראים להר"א ממיץ , דכוונתו דאם המלאכה היא בשל ]סימן ד"ש[ישראל, כגון שעובד בשדה ישראל זה אסור מן התורה)או כעין דאורייתא, והוא נסמך על הקרא דכל מלאכה לא יעשה(, אבל שאר מלאכות הנעשים ע"י עכו"ם כגון אפיה ובישול וכדומה, מלאכת תלוש לצורך ישראל ואינו בדבר שהוא של ישראל, פשיטא דאינו רק מדרבנן, ואדרבה היא שבות קל כמו דקאמר הש"ס ]ולא שני ל ך בין[ שבות דלית ביה ]עירובין סח.[)מי קדמית(מעשה לשבות דאית ביה מעשה. עש"ה בש"ס. והנה נוכל לומר דהא דהתירו חז"ל מראית עין דחוץ לתחום משום דלא שכיחי אינשי, התם היינו במידי דלית ביה רק שבות דרבנן, אבל בדבר שהוא מן התורה או עכ"פ כעין דאורייתא ונלמד ממדרש הכתובים, בזה החמירו. והנה מלאכת מרחץ של ישראל הוא והנכרי עושה מלאכת ישראל, בזה נראה שהוא מלאכת ישראל, דהיינו שעובד במרחץ ישראל לצורך ישראל, אבל מקבלי קבולת דהיינו שהוא נותן לנכרי דבר קצוב שיבנה לו בית, א"כ כל זמן שאין הבית נבנה הרי הוא של הנכרי, בזה פשיטא דאף אם מצוה להעכו"ם שיבנה לו בשבת ג"כ הנכרי בדידיה קעביד ואין זה מלאכת ישראל, וזה החילוק שבין מרחץ שהוא של ישראל והנכרי עובד בה עבודת ישראל אסור אף חוץ לתחום. ובזה היה נכון שלא הזכירו הפוסקים בשכירות מרחץ לנכרי בין חוץ לתחום ובין תוך התחום. אלא כיון שהרב ב"ח כתב בפשיטות דאף במרחץ הדין כן, הרוצה לסמוך עליו יש לו אילן גדול לסמוך עליו בפרט במילתא דרבנן. ודו"ק. סעיף קנה(ב' לפסול האבנים וכו'. כתב הטור )דף קנ"ח ע"ג שיטה , ואפילו סיתת הגוי האבנים בביתו וכו'. נ"ב: ויש ד'(אומרים דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי. ספר המפה והלבוש. שם קנו(לפסול האבנים ולתקן הקורות וכו'. עיין בדגול מרבבה, ונראה לפע"ד וכו'. נ"ב: לפע"ד יש לפקפק טובא, דהא מבואר במג"א והוא מדברי )סימן שכ"ה סקל"א(הרמב"ם , דבדבר של פרהסיא אפילו עשאו ]הלכות שבת פ"ו ה"ב[מעצמו משלו לצורך ישראל אסור לעולם, וא"כ כל ההיתר הוא משום הקציצה, וכיון דבמחובר חיישינן למראית עין שלא ידעו הקציצה, א"כ אין חילוק אם האבנים הם של נכרים כיון שעשאו בפרהסיא לצורך ישראל. וצ"ע . שם קנז(לפסול האבנים ולתקן הקורות וכו'. וכתב הדגול מרבבה, דאם העכו"ם מסתת אבנים שלו שהישראל עשה עמו קבולת, והברירה ביד העכו"ם לסתת אבנים אחרים ולקחת אלו לעצמו, אפילו עושה לצורך ישראל ומפורסם שעושה לצרכו, אפילו הכי מותר אם אינו עושה בביתו של ישראל. ע"ש. והנה בתלוש כהאי גוונא, היינו דבר שאין שם הישראל נקרא עליו, עיין קונטרס אחרון , והיינו דינא דשו"ת )]בש"ע הגר"ז[ סק"ג(הרשב"א ז"ל בערבה שהביא המחבר בסימן רנ"ב ]ח"ה סימן רי"א[, דבמפורסמת וידועה שהיא של ישראל ועושה אותה במקום )ס"ג(מפורסם, טוב להחמיר ולאסור)אבל אם אינו עושה במקום מפורסם אין בו שום חומרא(, אבל בדבר ששם ישראל נקרא עליו וידוע שהוא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם מדינא אסור, דדינא כמו מחובר כמו שכתב המחבר כאן . וכל זה ]ס"ד[בתלוש, אבל במחובר לא ידעתי אם יש חילוק בדבר ששם ישראל נקרא עליו או לא. וכיון דבמחובר לא בעינן מלאכה מפורסמת וידועה שהיא של ישראל ורק במקצת יודעים סגי כמו שכתב המג"א , אפשר דאף בדבר שאין שם הישראל נקרא )סק"ב(עליו, כגון ישראל שעשה קבולת עם עכו"ם שיבנה לו בית על קרקע של עכו"ם אסור. ולכאורה אי נימא דבמחובר אין חילוק, א"כ איך הכריחו התוספות והרא"ש ז"ל ]ד"ה אריסא[]פ"א סימן במסכת עבודה זרה דסיתות אבנים ולתקן כ"ג[)כ"ב ע"ב( ]כא:[הקורות אפילו בביתו של עכו"ם אסור, דהא במחובר כה"ג פליגי, דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודים דאסור דברשות ישראל הוא, והיכי משכחת מחובר לקרקע בביתו של עכו"ם. ע"כ. ואמאי לא משכחת לה, הא משכחת לה בקרקע של עכו"ם. ובאמת הב"ח כתב לדחות ראיה זו, דמיירי ]אות ב'[בקרקע של עכו"ם, וכן כתב בספר יראים סימן קי"ג ]השלם סימן . אבל התוספות והרא"ש ז"ל דלא ניחא להו לתרוצי הכי, ד"ש[על כרחך דסבירא להו דגם במחובר אם אין שם הישראל נקרא עליו דינו כתלוש. ומדברי הדגול מרבבה משמע דבמחובר גמור כהאי גוונא שאין שם הישראל נקרא עליו הוי אסור, ולא התיר אלא בסיתות אבנים, שדי לנו להחמיר אם אבנים של ישראל, ולא התיר בפשיטות מטעם דגם במחובר כה"ג מותר. ואפשר דחש לומר כיון דלצורך מחובר ששם הישראל נקרא עליו הוא, דינו כמחובר ששם הישראל נקרא עליו הוא. וצ"ע. שם קנח(לפסול האבנים וכו' אפילו בביתו של גוי אסור כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. נראה דאיסור זה דלצורך מחובר, רוב הפוסקים ז"ל אסרי ליה, שהרי התוספות ]עבודה זרה והרא"ש ז"ל כתבו, דפלוגתא כא: ד"ה אריסא[]שם פ"א סימן כ"ג[דהירושלמי היא בצורך מחובר, ]שבת פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[והלכה כרבי שמעון בן אלעזר דאוסר, וכן כתב הסמ"ג )]לאוין בפשיטות ולא הביא שום חולק. ובספר ס"ה[ דף י"ט ]ע"ג[(התרומה , אף על פי שמתחלה כתב דתקון האבנים )סימן רכ"ב(והקורות הוי תלוש ויכול להיות דמותר, מ"מ הרי כתב במסקנת דבריו וז"ל: מיהו נראה דאסור אפילו רחוק כיון דצורך מחובר הוא, דמחובר כי האי פליגי ופסיק כר' שמעון בן אלעזר, דאילו לעשות הבנין אפילו רבנן מודו דאסור דהא ברשות ישראל הוא, דהא אף תלוש דשרו כמו כלים לכובס נכרי, היינו דוקא כשמתקנם בבית העכו"ם. ע"כ. אלמא דלמסקנא פשיטא ליה דאסור. ומרן ב"י דכתב דספר התרומה נראה שהוא מסופק בדבר, הוא תימה, כיון דבמסקנא פשיטא ליה לאיסורא. ואפשר דהוא הוכיח כן מקיצור פסקי ספר התרומה , שכתב לבסוף, ]סימן רכ"ב[ושמא גם זה אסור כיון דצורך מחובר הוא וכו'. יע"ש. ומה שהביא מרן מדברי רבנו ירוחם ז"ל ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[דכתב דיש שהחמירו, דמשמע דאינה אלא חומרא בעלמא, וכתב מרן דהוכיח לה כן מהרא"ש ז"ל, שכתב בסוף פ"ק דעבודה זרה וז"ל: וכן שמעתי שזקינו של אבא מורי בנו לו בית בקבלנות, וסתתו האומנים בביתן בשבת ולא רצה לשקעם בבנין. ע"כ. ומשמע ליה לרבנו ירוחם דדרך חומרא היא, דאם לא כן למה ליה לאתויי מעשה זקינו. עכ"ל. הרי כבר דחה הבנה זו, וכתב דאפשר דמייתי ראיה דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר. ע"כ. ונלע"ד דכן הוא מוכרח, דבא להוכיח דהעיקר כדברי ר"י, ולא כר"ת דפוסק הלכה כרשב"ג ומתיר אף בקיבולת בנין ביתו, דליתא מכח דפסקו בירושלמי כרשב"א, ואהא קאי וכן שמעתי שזקינו וכו' ולא רצה לשקעם בבנין. וכן מוכח ממה שסיים הרא"ש ז"ל, וכן מוכח במועד קטן ]יב.[דאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור. וכתב עוד וז"ל: ואמרו על ר"ת כשבנה ביתו לא סמך על הוראתו ונהג בו איסור. ע"כ. וכל זה הוא להודיע דסברת רבנו יצחק ז"ל עיקר, וממילא כיון דקיבולת קרקע אסורה, גם לצורך מחובר אסור, והא פשיטא ליה להרא"ש ז"ל ולא הוצרך להביא עליה כרשב"א, ממילא מוכח דגם לצורך מחובר אסור, דאילו מחובר גופיה מודו רבנן דלא עדיף מהתלוש שעושה בו העכו"ם מלאכה בביתו של ישראל. ודברי רבנו ירוחם דכתב לשון חומרא, נראה דאינו חוזר על סיתות האבנים בלבד, אלא על מה שהחמירו על עצמם שלא ליכנס באותו בית, דאפשר דס"ל לענין דינא כדעת רב נטרונאי גאון ז"ל שהביא מרן לעיל [58 ']תורתן של ראשונים ח"ב עמ סימן רמ"ג, דסבירא ליה שאפילו במקום שאסור להשכיר המרחץ, אם עבר והשכירו, עבדיה לאיסורא ונוטל מהעכו"ם שכרו. יע"ש. אלא שהגדולים החמירו שלא ליכנס. אבל לדעת האוסרים השכר בדיעבד, פשיטא דאין חילוק בין מחובר גופיה לדבר שהוא תלוש ונעשה לצורך מחובר. ומעתה יש לתמוה על מור"ם ז"ל בהגה, שכתב דיש אומרים אם אינו מפורסם ]שהוא[ של ישראל שרי, והורה מורה מקום שהוא מהכלבו. דלכאורה אין לו שחר, דלסברא זו הנזכרת בספר הכלבו , משמע דאפילו במחובר גופיה )סימן ל"א ]דף ל' ע"ג[(אם אינו מפורסם שרי, שהרי כתב וז"ל: פוסק וכו' והעכו"ם עושה בשבת בצינעא, במה דברים אמורים בצנעא כגון חוץ לתחום וכו' אבל תוך התחום אסור וכו', ואם אין המלאכה מפורסמת שהיא של ישראל מותר. ע"כ. והתם לא הזכיר כלל סיתות האבנים ותיקון צורך מחובר אם אינו מפורסם מותר. ובעלי שיטה זו אע"ג דפוסקים כהירושלמי דפוסק כר' ]שם[שמעון בן אלעזר שהרי אסרו תוך התחום, ודלא כרבנו תם ז"ל דדוחה דברי הירושלמי, מ"מ נראה שהם מפרשים דהחילוק שיש בין תלוש למחובר הוא בסתם, ובהכי פליגי רבנן ור' שמעון בן אלעזר וקי"ל כרשב"א, אבל בידוע שאינו מפורסם, כגון חצר העומדת בשכונת העכו"ם, בכהאי גוונא אפילו ר' שמעון בן אלעזר מודה דשרי, וממילא לשיטה זו מוכח דכ"ש באבנים ונסרים דשרו דלא עדיפי מהמחובר גופיה כפי סברתם. ואח"כ כתב הכלבו וז"ל: וה"ר יצחק ז"ל כתב, קיבולת בתוך ביתו של עכו"ם מותר וכו', ואפילו בביתו של עכו"ם בדבר מחובר אסור באותה העיר כגון סתות אבנים ותקון קורות לעשות בית. ע"כ. ור"ל דר"י אסר בפירוש אפילו לצורך מחובר, משום דמשמע ליה דסתם מחובר חשיב פרהסיא, ולא צריכינן לפלוגתא דרשב"א אלא כדי לאסור דבר שהוא לצורך מחובר. ולפ"ז מה שתמה הרב מג"א ז"ל על בעל עולת שבת שכתב דברים סותרין, ]סק"ב[דמתחלה כתב דמחובר אף אם אינו מפורסם ]אסור[, והדר כתב דאם אינו מפורסם לא גרע ממחובר, יע"ש . ליתא, )סק"ט(דמתחלה כתב לשיטת הש"ע, ולבסוף כתב לדעת סברא ראשונה שהביא לה הכלבו ומפרש כמו שפירשנו, וזה ברור בכוונת בעל עולת שבת. ועכ"פ דוחק לפרש דברי ההגה דקאי אכולה מילתא דגם במחובר גופיה אם אינו מפורסם שרי, דא"כ היה לו להגיה כן בסעיף א'. ולכך נראה דלא הוציא דין זה מהכלבו, אלא מקום החומה ובנין הבית שיחברום ויקבעום בהם שם, שלא יהא נראה בשביל אותה חומה ואותו בנין של ישראל ולא ברשות ישראל. עכ"ל. ולזה נתכוון מור"ם ז"ל לשלול אם עשה סמוך למקום הבנין, אבל רחוק ממנו מותר. והמורה מקום שציין הכלבו טעה מצד הלשון שהורה לשון הכלבו ממש וליתא. ועיין בב"ח ז"ל דהיקל בזה, ואנו אין לנו אלא דברי מרן ב"י ]אות ב'[והש"ע דפסקו לאסור בפשיטות לצורך מחובר כדין מחובר גופיה, והיא היא הסברא האמיתית והמוכרחת בכוונת הירושלמי, ולא שבקינן פשיטותייהו דהתוספות והרא"ש והסמ"ג דאסרו בודאי מקמי ספיקייהו דקצת פוסקים ז"ל, דאין ספק מוציא מידי ודאי. ונראה דמכח דפירוש הירושלמי מוכרח דבצורך מחובר הוא דפליגי, לכך הרמב"ם ז"ל דפסק כדעת ]הלכות שבת פ"ו הי"ד[רשב"א של הירושלמי, לא הוצרך לבאר דין דצורך מחובר, דתפס לשון הירושלמי דנקט מחובר סתם דפירושו צורך מחובר, דמכשירי מחובר כמחובר דמו, והכי נק יטינן. שם קנט(לפסול האבנים וכו' אפילו בביתו של גוי אסור כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. ב"ח . עיין תוספות )אות ב'(עבודת אלילים סוף פ"ק מה שכתבו בשם )]כא:[ ד"ה אריסא(הירושלמי , במה דברים אמורים ]שבת פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[בתלוש אבל במחובר אסור. והוכיחו התוספות דהאי מחובר הוא אפילו רק לצורך מחובר, דהיינו סיתות אבנים, דאי מחובר ממש אף רבנן מודו דאסור. והב"ח כתב, דאיכא למימר דאיירי בבנין של ישראל והקרקע של גוי הוא דאסור, אבל סיתות אבנים מותר. ]ע"כ[. ואפשר דקשיא להתוספות דא"כ אמאי מפליג בין תלוש למחובר, הוי ליה לאפלוגי בין צורך מחובר למחובר זה ממש. ועוד הא התוספות הביאו ראיה מהא דאסור ליתן כלים לכובס אלא בביתו של גוי, משמע דסיתות אבנים שהוא צורך מחובר אף בבית גוי אסור. שם (קס) לפסול האבנים וכו' אפילו בביתו של גוי אסור כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. כתב הטור , ואפילו )שיטה ד'(אם סיתת הגוי האבנים וכו'. נ"ב: מדברי הרמב"ם ]הלכות שבת לא יש הכרע בדבריו שסובר כן, שהרי כתב בפירוש פ"ו הי"ד[לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו וכו', הרי דלא אסר אלא הבנין, אבל לסתת את האבנים בביתו של גוי אפשר שסובר שמותר. ומעתה מה שכתב המרדכי ז"ל דהרמב"ם בפירוש אסר לסתת את האבנים, איני יודע היכן ראה כן. ע"ש בפרק ט"ז דף ק"פ. ויש ליישב. שם קסא(לפסול האבנים וכו' אפילו בביתו של גוי אסור כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. כתב ב"י , אבל )שיטה י"ז(מדברי רבנו ירוחם נראה דחומרא בעלמא ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ג[הוא וכו'. נ"ב: והרב ב'"ח ז"ל תירץ דאין מוכרח פירוש ]אות ב'[זה בירושלמי , דפשוטו משמע ]שבת פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[דלא אסר בנין בביתו של גוי אלא במחובר ממש, דבונה ביתו של ישראל ברשותו של גוי, כגון שהקרקע של גוי והבנין של ישראל וכו'. ע"ש. ולי נראה דמלבד דהוא דוחק, דבתוך בתיהם לא משמע הכי, מלבד זה כוונת רבנו להקשות לרבנו ירוחם, דמהיכן ראה שיש מהגדולים שהחמירו על עצמם. לזה כתב שלמד כן ממה שכתב הרא"ש בשם זקנו ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ג[של מר אביו שלא רצה לשקען בבנין. ולזה כתב מרן ז"ל שמשם אין ראיה, דדלמא דמייתי ראיה הרא"ש דהלכה כר' שמעון בן אלעזר, או דסיתות אבנים מקרי מחובר לקרקע, אבל לא שעשה אותו משום חומרא, וא"כ מהיכן ראה רבנו ירוחם שיש מהגדולים וכו'. וא"כ קושיית מרן אינו על פירוש הירושלמי, דאפשר לפרשו כדבריו ז"ל אף שהוא עפ"י הדוחק, אלא כל קושייתו הוא על מה שכתב שיש מהגדולים שהחמירו על עצמם, שלא מצינו כן בשום פוסק זולת הא דמייתי הרא"ש משם זקנו, ומשם אין ראיה. וזהו מבואר בלשון מרן ז"ל. שם קסב(לפסול האבנים וכו' אפילו בביתו של גוי אס ור כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. זה נלמד מדגרסינן בירושלמי , אומנים עכו"ם שהיו ]שבת פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[עושין עם ישראל, בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר. אמר ר' שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים בתלוש, אבל במחובר אסור. ופוסק הלכה כרשב"א. ועל כרחך פלוגתייהו לפסול אבנים למחובר, דאם לא כן הלא גם הת"ק אוסר בתוך ביתו, דהאיך אפשר מחובר בבית נכרי, אלא על כרחך מיירי לפסול אבנים לצורך מחובר, וזה אוסר רשב"א. ונראה מדבריהם דמדינא אסור, כן כתב הרב ב"י, ואף אם אינו מפורסם שהוא של ישראל אסור משום לא פלוג. והיש אומרים הוא דעת הכל בו ]סימן ל"א דף ל' , דסבירא ליה דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי כיון ע"ג[דאיכא תרתי לטיבותא, שהוא בביתו של עכו"ם, וגם המלאכה בעצמה אינה מפורסמת שהיא של ישראל, וליכא לדמויי למחובר ממש. אבל אם המלאכה מפורסמת שהיא של ישראל, אז גם אם נעשית בצנעה בבית עכו"ם, כיון דאיכא מיהת בחד צד דמיא למחובר אסור. א"כ מפרש הא דקאמר רשב"א במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור, היינו כשהיא מפורסמת שהיא של ישראל, א"כ צריך לפרש דבתלוש אפילו מלאכה מפורסמת שרי. ומקשה העולת שבת , וא"כ הוא תימה ]סק"ב[מדוע לא השיג רב בעל הג"ה בסעיף ד'. וכתב, ואפשר לחלק בדוחק בין מלאכה שהיא מפורסמת אבל היא אינה נעשית בפרהסיא, אבל כשהמלאכה עצמה נעשית בפרהסיא בפני הכל יש לאסור יותר. והאליה רבה ר"ל דמה שכתב דאסור היינו ]סק"ו[לסברא ראשונה, ומה דמשמע מותר היינו ליש אומרים, כן מפורש ג"כ בדברי העולת שבת. ע"ש. ועוד כתב , ]העולת שבת[דאפשר דאם אינו מפורסם אפילו במחובר עצמו שרי. ואפשר דזה קשה ליה להמג"א למה ליה לאפושי פלוגתא, דלמא )בסק"ט(במחובר עצמו באמת אסור, שהרי לא הוצרך רק לפרש דברי ר' שמעון בן אלעזר דאמר במחובר אסור ומיירי בביתו של עכו"ם, ועל כרחך מיירי לפסול אבנים, ועל זה מוכח ההיתר באינו מפורסם לדעת הכל בו, אבל במחובר עצמו מודה. ואפשר העולת שבת סובר מדקראו רשב"א מחובר שמע מינה שדין מחובר עצמו יש לו, ואפילו במחובר עצמו מותר באינו מפורסם. וק"ל. שם קסג(לפסול האבנים וכו' אפילו בביתו של גוי אסור כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. נ"ב: עיין מה שכתב מרן בב"י משם התוספות , והרא"ש ]עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[]שם פ"א , וסמ"ג , והגהות סימן כ"ג[]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[]מיימוניות הלכות . יע"ש. וכתב עוד, אבל מדברי רבנו ירוחם שבת פ"ו אות מ'[]ני"ב נראה דחומרא בעלמא הוא כו', ונראה שכתב חי"ב דף פ"ב ע"ב[כן מפני שכתב הרא"ש כו'. ועיין מה שכתב הר"ב ב"ח . ]אות ב'[ולפי קוצר דעתי הגם כי אפשר לפרש לשון הירושלמי ]שבת פ"א כמו שפירש הוא ז"ל, מכל מקום מאחר ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[דרבנו ירוחם בא להודיע דעת המחמירים, הוקשה לו למרן שלא היה לו לכתוב שהחמירו על עצמם כו', דמורה דלא כן להלכה, והלא בהדיא מפורש בדבריהם דמדינא אסור, ואומרו שהחמירו על עצמם מורה שלעצמם החמירו ולא לאחרים, משום הכי כתב שכתב כן ממה שכתב הרא"ש משם ]זקנו[ אינו מורה צד הדין אלא חומרא. יע"ש. אמנם לפירוש התוספות והרא"ש דינא נמי הכי הוא דאסור, ואין להקל. יע"ש. שם קסד(לפס ול האבנים וכו' אפילו בביתו של גוי אסור כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. ראיתי ונתון אל לבי על המנהג שנהגו פה העירה אזמיר יע"א, שכאשר קונים אבן של שיש מפועלי אב'ן כדי לשים אותה על גבי מצבת המת, אינן נזהרים לפרש דבריהם עם הגוי באזהרה יתירה שלא יחקוק בשבת הכתיבה שכתב עליה הסופר בכתב אשורית, דהיינו הקינה המיוסדת עפ"י המשקל, ושם הנפטר וזמן פטירתו כנהוג, ואיזה ציורים ופרחי שושנים מפותחות סביבותיה, דלפום דינא דקמן נראה דיש לאסור החקיקה הלזו בשבת, וכל שכן כשהסופר כותב הקינה על האבן בערב שבת אחר חצות, דקרוב לודאי שהגוי יסתת ויחקוק אותה ביום שבת קודש. והאבן הזאת נקראת תלוש לצורך מחובר, שהרי אחרי ככלות כל החקיקה מסיעין אותה ע"י נושא סבל במוט לבית הקברות וקובעין אותה על גבי המצבה, וטחין סביבותיה ומחברין אותה בחומר וסיד וכיוצא ושם תהיה עומדת לעד, וא"כ אפילו שהגוי מסתתה בחנותו ולא ברשות ישראל אסור לשקעה בבנין, ולא עוד אלא דלפעמים כשהעת נחוץ כגון שרוצים קרובי המת להשתטח על קבר המת ביום ראשון בשבת או סמוך למשמרת ראש חודש, הנה הם מזרזים זה מוכרח הגוי לעשות מלאכתו בשבת כדי לגומרה ליום הנועד, וזה הוי כמי שאומר לגוי לעשות מלאכה בשבת בשליחותו של ישראל. זאת ועוד דחשיב מידי דפרהסיא, כיון דתבנית האבן הלזו היא ניכרת ומיוחדת שהיא לצורך ישראל, דמלבד דצורת האבן אינה דומה לצורת אבן שמשימים הגוים על קברי מתיהם כמפורסם, עוד בה כי המכתב מכתב ישראל, וא"כ כל עובר ושב דרך החנות ורואה את הגוי מסתת בשבת, מלבד דיודע בבירור שלצורך ישראל הוא, אף גם זאת כי כשמתקרב אצלו וקורא כתב שעל גבה יודע שהיא של פלוני ישראל, ומי התיר כזאת בתוך התחום. אי לזאת ראיתי לברר דין זה בס"ד, אולי אמצא איזה פתח היתר לזה. וזה החלי בעזר צורי וגואלי. איתא בירושלמי פ"ק דשבת ובפ"ק דעבודה זרה )ה"ח()ה"א(וז"ל: תני אומנין גוים שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר. אמר רבי שמעון ן' אלעזר, במה דברים אמורים בקבולת, אבל בשכיר יום אסור. במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור, ובעיר אחרת בין כך ובין כך מותר. מהו בין כך ובין כך מותר, בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר בין בקבולת. אמר רבי ]אי[לא, בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקבולת. ר"ש בר כרסנא בשם רבי אחא, בשבת ובאבל ובעבודה זרה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. ע"כ. ופירש הרב קרבן העדה ז"ל בפ"ק דשבת, בקבולת, שקצץ עמו בשכר כל מלאכתו, דאין פסידא לישראל אם לא יעשה היום, וגוי אדעתא דנפשיה עביד. אבל בשכיר יום, דמקפיד ישראל על עשיית מלאכה אסור. אבל מחובר לקרקע, כגון לסתת אבנים. אסור, אפילו בקבולת. בעיר אחרת, שנתן לגוי לעשות לו בעיר אחרת דליכא למיחש למראית העין. מהו בין כך ובין כך, מי אמרינן בין בתלוש בין במחובר, או דילמא בין בשכיר בין בקבולת. ובלבד בקבולת, אף בעיר אחרת לא שרי אלא בקבולת וכו'. ע"כ. הנה מה שפירש הרב ז"ל מחובר לקרקע כגון לסתת אבנים, ולא הניחו כפשוטו דהיינו לבנות לו בית וכו', משום דבירושלמי תני בתוך בתיהן מותר דהיינו ברשות הגוי, ועלה קמפליג רשב"א ואמר במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור, והיכי משכחת שיעסוק הגוי בביתו של גוי דליתסר אם לא בסיתות אבנים, דהגם דהוי תלוש הוי לצורך מחובר, שאחר הסיתות מוליכה לבית ישראל וקובעה בבנין, להכי חשוב כמחובר ואסור אפילו בביתו של גוי. ופשוט דלמד זה מדברי התוספות ז"ל בספ"ק דעבודה זרה , דשם )דף כ"א ע"ב ד"ה אריסא(הביאו הירושלמי הלז להוכיח דלא כר"ת שהיה מתיר בנין בשבת בקבולת, והם ז"ל סתרו ראיותיו והביאו ראיות לאסור, ומכלל הראיות נסתייעו מדברי הירושלמי הנזכר וז"ל: ועוד דבירושלמי דפ"ק דשבת משמע דקבולת דבית אסור בין באבל בין בשבת, והכי איתא התם אומנין גוים וכו', אלמא פסיק הלכה כרשב"א דאמר בעירו במחובר אסור אף בקבולת, והוא הדין בתוך התחום. ולא מבעיא הבנין עצמו דאסור אלא אף לפסול האבנים ופסיק הלכה כרשב"א, דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא, ולא שרו אף תלוש אלא בביתו של גוי וכו'. ע"כ. הנה דהתוספות ז"ל מפרשי הך מחובר לקרקע דאמר רשב"א דהיינו סתיתת אבנים דהוי לצורך מחובר מתרי טעמי, חדא דבהכי משכחת שיהיה מחובר בביתו של גוי, ותו דבהכי דוקא הוא דצרכינן לפסוק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר כדי לאוסרו, דאי מחובר גמור דהיינו בנין בית או כותל ברשות ישראל גם ת"ק מודה דאסור, ומה שייך לומר הלכה מכלל דפליגי, אלא ודאי דבצורך מחובר איירי. ודין זה פסקוהו הפוסקים ז"ל, הרא"ש , ובנו רבנו הטור ז"ל ]שם פ"א סימן כ"ג[סימן זה, וספר התרומה , והסמ"ג )סימן רכ"ב(]לאוין ס"ה דף י"ט , והגהות מיימוניות פ"ו מהלכות שבת , ולמדוהו ע"ג[]אות נ'[מהירושלמי הנזכר, ומרן והרב הלבוש ז"ל בדין שלפנינו. והנה מרן ז"ל בב"י שם אחר שהביא כל דברי הראשונים ז"ל הנזכרים, כתב וז"ל: ונראה מדבריהם דמדינא אסור וכו', אבל מדברי רבנו ירוחם בחי"ב נראה דחומרא ]ני"ב דף פ"ב ע"ב[בעלמא הוא, שכתב וז"ל: ויש מהגדולים שהחמירו על עצמם אפילו שקבל הגוי לסתת אבנים בידו בדבר ידוע ותיקנם בבית של גוי עצמו. ע"כ. ונראה שכתב כן מפני שכתב הרא"ש, וכן שמעתי שזקנו של אבא מורי בנו לו בית בקבלנות, וסתתו האומנים בביתן בשבת ולא רצה לשקען בבנין, ומשמע לרבנו ירוחם דדרך חומרא הוא, דאם לא כן למה ליה לאתויי מעשה זקנו. ולי אין זה כדאי להוכיח כן, דהא אפשר דאייתי ראיה מזקנו דהלכה כרשב"א דירושלמי, א"נ מייתי ראיה דסיתות אבנים מיקרי מחובר לקרקע. מיהו מספר התרומה נראה שהוא מסופק בדבר. ע"כ. ולכאורה לא זכיתי להבין דחיית מרן הראשונה, דדחי טעמא דיהיב בדעת רבנו ירוחם דאפשר דמייתי ראיה מזקנו דהלכה כרשב"א, דלהא מלתא לא הוה צריך לאתויי מזקנו מאחר דבהדיא איפסיקא הלכתא בירושלמי כרשב"א, וכיון דדין זה לא הוזכר בתלמודא דידן והוזכר בירושלמי, והתם איפסיקא הלכתא כרשב"א, הא תו למה לי, דמי איכא ספיקא בפסק הלכה זו. וכן כתב להדיא הרא"ש ז"ל בפסקיו שם אחר שהביא הירושלמי ופסק ההלכה שפסקו שם כרשב"א, וז"ל: וכיון דפוסק בתלמוד ירושלמי כרשב"א, ולא מצינו בתלמוד שלנו שחולק עליו, מנין לנו להתיר, הלכך כל קבולת במחובר וכו' אסור, ואפילו בתלוש לצורך מחובר וכו'. ע"ש. הרי דמקמי דמייתי עובדא דזקנו, פשיטא ליה להרא"ש דהלכה כרשב"א מטעמא דהכי איפסיקא הלכתא להדיא בירושלמי ולא אשכחן איפכא בתלמודא דידן. ואפשר ליישב. ודוק. באופן דדעת רובא דרבוותא דהפוסקים ז"ל לאסור לגוי לסתת אבנים בשבת לצורך ישראל אפילו ברשות הגוי, דמפרשי דהירושלמי דאסר מחובר ברשות הגוי לא משכחת לה אלא בהכי. והגם דהרב ב"ח ז"ל נתן טעם לדברי רבנו ירוחם ]אות ב'[ז"ל, דסבירא ליה דעיקר הדין אינו אלא חומרא בעלמא, משום דאין פירוש זה מוכרח בדברי הירושלמי, ואפשר דכוונת הירושלמי בענין אחר וכו'. ע"ש. מ"מ עיין להרב המפורסם )סק"ב ]וסק"ה[(, ולהרב מוהר"י עייאש ז"ל בספר מטה יהודה מאמר מרדכי ז"ל שדחו דבריו, והרב מאמר מרדכי ז"ל )סק"ד(דקדק יפה בלשונו של מרן ז"ל דכל כחו לדחות דברי רבנו ירוחם לאו מכח הירושלמי הוא. ע"ש. ודעת הרמב"ם ז"ל בדין זה דתלוש לצורך מחובר לא נתבאר היכי סבירא ליה, שהרי פסק בפ"ו מהלכות שבת )הי"ב וז"ל: פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים והגוי י"ג י"ד(עושה לעצמו וכו', וכן השוכר את הגוי לימים הרבה מותר אע"פ שהוא עושה בשבת, כיצד, כגון ששכר הגוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר. במה דברים אמורים, בצנעא שאין מכירין הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה וגלויה ומפורסמת אסורה, שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ וכו', לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור שדהו או ששכרו שנה או שתים לבנות לו וכו', אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור וכו', ואם היתה המלאכה חוץ לתחום מותר וכו'. ע"כ. הנה דלא ביאר אלא דין תלוש גמור ודין מחובר גמור, ובתלוש מחלק בין צנעא לפרהסיא, ובמחובר מחלק בין תוך התחום לחוץ לתחום. אמנם בתלוש לצורך מחובר לא גילה דעתו, וניחזי אנן למאן נדמייה, אי לתלוש גמור להתיר בצנעא, דהיינו לסתת אבנים בביתו של גוי, אם למחובר גמור לאסור בכל גוונא בתוך התחום, ומשמע כפי זה דאפילו בצנעא דמשכחת בצורך מחובר צנעא בתוך התחום, דהיינו בביתו של גוי, אפילו הכי אסור. ויש דעות חלוקות בזה ברבני האחרונים ז"ל מאי דעתיה דהרמב"ם ז"ל בזה, דהרב מוהר"ר ישעיא באסאן ז"ל בספר תודת השלמים עמד בפר'ש )]לחמי תודה[ סימן ג' דף ז"ן ע"א(דברי הרמב"ם ז"ל הללו, וכתב דדבריו מבוארים שטעם האיסור הוא משום פרהסיא, וכשהתיר התיר כלים, וכשאסר לא אסר אלא מלאכת קרקע, וזהו שכתב במה דברים אמורים בצנעא, כלומר בכלים אין להם קול ואין הכל מכירין שמלאכת ישראל היא, אבל מלאכת קרקע יש לה קול לפי שהיא ידועה וגלויה ומפורסמת ואסור. ע"ש. ומדכתב בדעתו דדוקא כלים אין להם קול אבל מלאכת קרקע יש לה קול, משמע דבעי למימר דאפילו תלוש לצורך מחובר דיינינן ליה כמחובר לגמרי לאסור, דהא נמי מלאכת קרקע מיקרי ויש לה קול, ולכך אפילו בצנעא תוך התחום אסור, ולא שרינן בצנעא אלא בתלוש גמור דהיינו כלים ככתיבת ספר ואריגת בגד. וכן כתב בדף ט"ן ע"ג, דר"י ובעל התרומה תלמידו ואחריהם כל ישרי לב בשיטת הרמב"ם וסיעתו קיימי, שתולים טעם האיסור בפירסום, ואע"פ כן אי לאו דתיקון אבנים צורך מחובר הוא ואית ליה קלא הוה שרי כל שהיה רחוק מהבנין. ע"ש. הרי דנקיט בדעת הרמב"ם לאסור תלוש לצורך מחובר, דהיינו סיתות אבנים אפילו רחוק מהבנין מטעמא דאית ליה קלא. והרב מוהר"י עייאש ז"ל בספר מטה יהודה )סוף סק"ה(גם הוא נקיט הכי בדעתו של הרמב"ם ז"ל, אלא דמפרש דבריו בדרך אחרת, דלאו מכללא שמעינן מדלא התיר אלא כלים דהיינו תלוש גמור בצנעא, שמע מינה דלצורך מחובר אסור, אלא מר יהודאי גאון ז"ל מפרש דמאי דנקט הרמב"ם בסוף דבריו מחובר, לאו מחובר גמור דוקא קאמר, אלא גם מלאכת צורך מחובר נמי מחובר קרי ליה, שהרי כתב בביאור דעת הרמב"ם ז"ל וז"ל: ונראה דמכח דפירוש הירושלמי מוכרח דבצורך מחובר הוא דפליגי, לכך הרמב"ם ז"ל דפסק כדעת רשב"א של הירושלמי לא הוצרך לבאר דין דצורך מחובר, דתפס לשון הירושלמי דנקט מחובר סתם דפירושו צורך מחובר, דמכשירי מחובר כמחובר דמי, והכי נקטינן. עכ"ל. וכן כתב עוד לעיל מזה )סוף סק"ב(בדעת הרמב"ם ז"ל. ע"ש. ונראה דהרב ז"ל לא רצה לפרש כשיטת הרב מוהר"י באסאן ז"ל הנזכר, משום דקשיא ליה דאי אתינן למידק מרישא דלא התיר בצנעא אלא תלוש גמור, דשמע מינה דתלוש לצורך מחובר אסור אפילו בצנעא, נידוק איפכא מסיפא, מדלא אסר אלא במחובר גמור כל שהוא תוך התחום, משמע דוקא מחובר גמור דלא אפשר בצנעא תוך התחום אסור, אבל כל שהוא תלוש לצורך מחובר דמשכחת בצנעא, אפילו תוך התחום שרי, והוי היפך דיוקא דרישא. ואי אתינן למימר נעשה דיוקא דרישא כסיפא עצמה כמו שרגילות בש"ס לומר כן היכא דקשיא דיוקא אדיוקא, הכי נמי נימא דדיוקא דרישא דהיינו סיתות אבנים נעשה כסיפא עצמה דהיינו לבנות לו בית דאסור אפילו בביתו של גוי, דגם בלשון הפוסקים רגילי לתרץ בנעשה, וכמו שכתב מוהריב"ל בלשון רבנו הטור ז"ל דדייניה ז"ל )ח"ג סימן ס"ג(]סימן קע"ה[בנעשה, והוא הדין וכל שכן בלשון הרמב"ם ז"ל. ועיין להרב יד מלאכי ז"ל , דאייתי משם מרן החבי"ב ז"ל )מערכת הנו"ן אות תפ"ח(בכנסת הגדולה , דגם הוא )חו"מ סימן מ"א הגה"ט אות)ז'( ]ט"ז[(פירש לשון הטור ז"ל בנעשה, וא פילו שהסיפא כתובה בלשון אבל. ע"ש. ועיין למורנו הרב חיים ומלך נר"ו בספר סמיכה לחיים ובספר חקקי לב )חו"מ סימן י"א דף פ"ז ע"א()חו"מ סימן ו' דף , שהביא כלל זה דמוהריב"ל ז"ל, והוא נר"ו פירש ג"כ ל"א ע"ד(דברי הטור שלפניו בנעשה, והביא דברי מרן ]חו"מ סימן שס"ט[החבי"ב ז"ל הנזכרים, וכתב עוד, והגם שכתבתי שם בספר סמיכה לחיים בשם הרדב"ז ז"ל )בתשובות החדשות סימן קי"ד( ]ח"ה דנעשה בפוסקים הוא דוחק. ע"ש. מ"מ מוכרחים סימן אלף תפ"ז[אנחנו לתרץ בזה כן כדי ליישב דברי הטור. ע"ש. ובדף ל"ב ע"ב כתב לפרש גם דברי הרמב"ם ז"ל ]הלכות גזילה ואבידה פ"ה הי"ד[בדרך זה. ע"ש. וא"כ אנן נמי נפרש דברי הרמב"ם ז"ל דדין זה בדרך נעשה, ואתי סברתו כסברת רוב הפוסקים הראשונים ז"ל הפכיות, שהרי בדין הסיפא כתב הרמב"ם לפיכך וכו', דמהך לישנא משמע דרישא וסיפא חד טעמא נינהו וחד דינא הוו, ולא ראינו כעת שנשתמשו בש"ס ולא בפוסקים כשהוא בלשון כזה למידק מרישא לסיפא ולתרוצי בדרך נעשה, זולת בדרישא וסיפא הוו הפכיות מהן ללאו, לא כשהן שוות באו"ה , ]באיסור והיתר[אלא דפתח בתלוש וסיים במחובר וכיוצא כי הכא. והגם דלפי הכלל שהביא לנו הרב יד מלאכי ז"ל שם משם הרב )באות תפ"ח(מוהר"ר בצלאל ז"ל , דלא ]שיטה מקובצת בבא מציעא ל. ד"ה אבל לא[אמרינן נעשה כשהסיפא נשנית בלשון אבל, והרב מוהר"ש אלגאזי ז"ל בגופי הלכות נתן טעם, ]משום[)כלל תכ"ג()משום(דכל היכא דתני בלשון אבל משמע דהסיפא נדרשת לעצמה ואין לה עסק עם הרישא. ע"ש. ולפי זה טפי אית לן לדיוקי רישא וסיפא ולתרוצי בנעשה בכהאי גוונא שרישא וסיפא בחד גוונא דתרוייהו משולבות אשה אל אחותה ואין צד לומר דנדרשת לעצמה. מ"מ כיון דלא אשכחן כה"ג, הלב מהסס בדבר וצריך חיפוש. ולפי ,דרכו של הרב מוהר"י עייאש ז"ל אין אנו צריכין לכל זה דהא הוא ז"ל מפרש דמחובר דקאמר הרמב"ם ז"ל היינו צורך מחובר, וכפי פירוש זה הרי הדין מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל לאסור בתלוש לצורך מחובר אפילו בצנעא בביתו של גוי כל דהוי תוך התחום. אלא דקשה לע"ד על פירוש זה, דבשלמא בלשון הירושלמי דנקיט מחובר סתם יש מקום לפרש דצורך מחובר קאמר, ומה גם דתני בביתו של גוי מותר, ולא משכחת מחובר גמור בביתו של גוי. ברם הרמב"ם ז"ל דלא נקט מחובר סתם אלא מפרש לבנות לו ביתו וכו', איך נאמר בדעתו דצורך מחובר קאמר. ואולי י"ל דיפרש דלבנות ביתו דקאמר היינו כל הצריך לבנין ביתו הוא ומכשיריו, ואתיא מכללא סיתות אבנים, וכייל צורך מחובר ומחובר בחדא מחתא לאורויי דתרוייהו שוו בדינייהו לאסור אפילו בצנעא כל דהוי תוך התחום. ומ"מ למדנו דהגם דמוהר"י עייאש ומוהר"י באסאן ז"ל חלוקים בהבנת לשון הרמב"ם ז"ל, הא מיהא לענין דינא שם הם שוי'ם ללכת דדעת הרמב"ם ז"ל לאסור סיתות אבנים אפילו בביתו של גוי, דכמחובר דמי. ואפשר דגם מוהר"י עייאש ז"ל מודה לטעמיה דמוהר"י באסאן ז"ל, דגם תלוש לצורך מחובר קלא אית ליה כמחובר גמור. גם הרב הפרישה ז"ל חזיתיה לדעתיה דנקיט הכי בדעת ]אות ה'[הרמב"ם ז"ל, שכתב ליישב מה שנרגש מרן ז"ל בב"י על דברי הטור, וז"ל: ולענין שוכר לו גוי לשנה לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד, כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו שמותר, משום ]הי"ב[דהוי כמי שקצץ עמו לכתוב וכו' דשרי, וכתבו רבנו בשמו בסימן זה אגב גררא אף על פי שאינו ענין לו, דהא לא שקיל וטרי בענין סימן זה אלא במלאכה דמחובר. ע"כ. ועל זה כתב הרב הפרישה וז"ל: עוד יש לומר, דאילו הוה מייתי סי פא לחוד, הוה .דשכרו לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד בלא קציצה לשנה עכ"ל. הנה דגם הוא ז"ל נקיט הכי בשיטת הרמב"ם לאסור לסתת אבנים לצורך מחובר אפילו בביתו של גוי, כמו שאסור בשכירות יום אפילו בתלוש גמור ואפילו בצנעא, וליכא למידק מסיפא דדוקא מחובר אסור אבל צורך מחובר מותר, אלא אדרבא דייקינן איפכא. והנך רואה דאמרה למלתיה שכן הבין רבנו הטור בדעת הרמב"ם ז"ל, ולכוונה זו העתיק רישא דבבא זו דהויא שלא מעניינו בסימן זה, והוכיח בדעתו דגם תלוש לצורך מחובר דינו כמחובר לאסור, וכשיטת רבנו הטור ז"ל גופיה דאסר בפירוש. ונראה דטעמו דמפרש דברי הרמב"ם כפירוש מוהר"י באסאן ז"ל, דהגם דמחובר דסיפא הוי מחובר גמור ולא תלוש לצורך מחובר כדפריש ]מוהר"י עייאש[ ז"ל, מ"מ )מוהרי"א(סבירא ליה לדינא דצורך מחובר דינו כמחובר גמור, ואפשר משום דאית ליה קלא כנזכר. וכן ראיתי להרב חדושי אנשי שם ז"ל אשר סביב המרדכי פרק כל כתבי אות ע"ג ד"ה מוהר"ם, שכתב וז"ל: ]שבת סימן תי"א[אפילו לתקן אבני גזית ולפסלן ולתקן הקורות והנסרים רחוק מן החומה שאינו נראה בשביל אותה חומה, בהא מסופק ר"י הואיל וצורך מחובר, ורמב"ם ז"ל אסר בפ"ו דשבת. עכ"ל. הנה דגם הוא ז"ל פשיטא ליה בדעת הרמב"ם ז"ל לאסור סיתות אבנים אפילו בביתו של גוי ואפילו רחוק מהבנין שאינו ניכר שהוא לצורך ישראל כמדובר. אלא דלעומת זה ראיתי להרב יד אהרן ז"ל )בהגה"ט(:שכתב וז"ל: ואפילו אם סיתת הגוי האבנים, נ"ב מדברי הרמב"ם לא יש הכרח שסובר כן, שהרי כתב בפירוש, לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו או כותלו וכו', הרי שלא אסר אלא הבנין, אבל לסתת האבנים בביתו של גוי אפשר דסובר דמותר, ומעתה מה שכתב המרדכי ז"ל דהרמב"ם בפירוש אסר לסתת אבנים, איני יודע היכן ראה כן, ויש ליישב. עכ"ד. ואין ספק דזה שכתב משם המרדכי כוונתו על חדושי אנשי שם סביב המרדכי כנזכר, דבמרדכי גופיה ליתנהו להני מילי. ומה שכתב בשמו דהרמב"ם אסר בפירוש, ט"ס הוא וצ"ל בפ"ו ככתוב שם, ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר כנזכר. ומיהו דעתו ז"ל בסברת הרמב"ם ז"ל, דסיתות אבנים בביתו של גוי אפשר דסבירא ליה דמותר, היפך כל האמור. ולפקע"ד תמהני טובא בעיקר קושייתו על הרב חדושי אנשי שם ז"ל דהיכן ראה כן בדברי הרמב"ם, אחהמ"ר קשיא טובא, דמלבד דכן נראה מדקדוק דבריו מרישא לסיפא כנזכר, ואילו הוא ז"ל לא העתיק אלא סוף דברי הרמב"ם ודקדק מהם בהיפך, עוד זאת דאשתמטיתיה לפי שעה דברי הרב הפרישה הנזכר, שכתב להדיא דדעת הרמב"ם לאסור סיתות אבנים, ושכן הבין הטור ז"ל בדעתו כנזכר. וזה יש להרגיש על הרב מטה יהודה ז"ל, דכל יומא שמעתתיה דהרב יד אהרן ז"ל בפומיה, ואילו הכא מאחר דאיהו ז"ל הכי סבירא ליה בדעת הרמב"ם לאסור איך לא תמה עליו בזה. ואנכי חזון הרביתי להרב מראה הפנים ז"ל על הירושלמי דפ"ק דעבודה זרה הנזכר , שכתב וז"ל: מכאן )ד"ה הלכה כרשב"א(הביאו התוספות ראיה לדחות ראיות ר"ת וכו', וכדברי רבי אילא דמסיק הכא בהדיא דלא התיר בעיר אחרת דהיינו חוץ לתחום אלא בקבלנות, ובתוך התחום אסור אפילו בקבולת במחובר לקרקע ואפילו בביתו של גוי, והיינו לצורך מחובר כגון לסתת אבנים, ובתלוש מן הקרקע לכולי עלמא מותר בקבולת בביתו של נכרי כדאמר הכא במה דברים אמורים בתלוש וכו', וזה קאי על במה דברים אמורים קמייתא דבקבולת דוקא וכו', וכך הם : וכן השוכר דברי הרמב"ם ז"ל בזה )בפ"ו מהלכות שבת הי"ב וי"ג(את הנכרי לימים הרבה וכו' כגון שיכתוב לו או שיארוג לו וכו', במה דברים אמורים בצנעא וכו', והיינו בביתו של נכרי ובמקום שלא יהא ניכר שהמלאכה היא של ישראל, ומיהו בדין מחובר לקרקע ובקבולת משמע מדבריו ז"ל דלא פסק כהך דהכא, שהרי בהלכה י"ד כתב לפיכך וכו' לבנות לו חצרו, ]ו[לא כתב אלא החילוק שבין אותה העיר ובתוך התחום דאסור וחוץ לתחום הוא מותר, והטעם בתוך התחום אסור מפני הרואים, והיינו טעמא דלעיל בדבריו ומשום דבמחובר לקרקע ובתוך התחום הוי פרהסיא, וא"כ משמע דלצורך מחובר בביתו של נכרי מותר לדעתו ז"ל בקבולת. ונראה דהוא ז"ל סמך עצמו בזה את"ק דרבי אילא דהכא דמפרש מהו בין כך ובין כך מותר, בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר בין בקבולת, וא"כ חוץ לתחום מותר אפילו במחובר בקבולת דליכא מפני הרואים, והוא הדין בצנעא בביתו של נכרי דלצורך מחובר וכו'. ומעתה כל שהוא בצנעא אין כאן איסור, וכך לי בביתו של נכרי באותה העיר בלצורך מחובר כמו בעיר אחרת במחובר וכו'. ע"כ. הנה מבואר דפירש בדעת הרמב"ם ז"ל היפך כל הפוסקים הנזכרים, דלסתת אבנים בביתו של גוי שרי היפך מסקנת רוב הפוסקים הנזכרים, והיינו דמפרש דמה שחילק בסיפא בין תוך התחום לחוץ לתחום היינו חילוקא דרישא גופיה דמחלק בין צנעה לפרהסיא, וא"כ תלוש לצורך מחובר דמשכחת לה צנעא בתוך התחום דהיינו בביתו של גוי שרי. ועיקר פירושו וכל דבריו נפלאו ממני אחהמ"ר ולא יכולתי להולמן, דמדכתב ומיהו בדין מחובר וכו' משמע מדבריו דלא פסק כהך דהכא וכו', לא כתב אלא החילוק שבין אותה העיר וכו', נראה שהבין בכוונת הרמב"ם ז"ל דבמחובר לקרקע חוץ לתחום שרי אפילו בשכיר יום, והיינו דמסיים דסמך עצמו על ת"ק דרבי אילא וכו' בין בשכיר בין בקבולת. ואם זה כוונתו קשיא טובא מכמה אנפי, חדא דמהו זה שמסיים וא"כ חוץ לתחום מותר אפילו במחובר בקבולת דליכא מפני הרואים. וזה תימה, דהא לפי פירושו אפילו בשכיר יום שרי ומאי איריא קבולת. ותו דאעיקרא הרמב"ם ז"ל לא התיר אפילו חוץ לתחום אלא בקבולת, שכן מעיקרא כתב לאסור תוך התחום להפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו או כותלו או ששכרו שנה או שתים לבנות לו חצר, ועלה מסיים ואם היתה המלאכה חוץ לתחום מותר, אלמא דלא התיר חוץ לתחום אלא קבולת דאסר תוך התחום, וכן בפ"ה מהלכות אבל הי"ב פסק להדיא שכיר יום בעיר אחרת לא יעשה לו, ועיין שם בהגהות מיימוניות דכתב דעבודת )אות ל'(קרקע דהויא פרהסיא אפילו בעיר אחרת אסור. ע"ש. וכל זה כרבי אילא דסבירא ליה ובלבד בקבולת היפך ת"ק דידיה דדין שבת ואבל ועבודה זרה שוין כמו שאמרו שם בירושלמי, ובשלשתן פסק הירושלמי כרשב"א, ומי דחקו לפרש זה בדעת הרמב"ם דבתלוש פסק כרבי אילא דבביתו של גוי שרי ובמחובר פסק כת"ק דרבי אילא, מאחר דמפורש בדבריו הכא ובהלכות אבל דבשתי החלוקות פסק כרבי אילא, וגם בתלוש לצורך מחובר מבואר דעתו לאסור אפילו בביתו של גוי וכדכתיבנא לעיל משם כמה מרבוותא ז"ל. סוף דבר לא ירדתי לעומק דעתו ודבריו צל"ע. איברא דהא דפרכינן עליה במאי דמפרש בדעת הרמב"ם דסיתות אבנים שרי בביתו של גוי תוך התחום בצנעא דהוי היפך סברת רוב הפוסקים כנזכר, חזינא השתא דסברא זו לא נפלאת היא ולא רחוקה, שהרי מור"ם ז"ל בהגה כתב בשם י"א, דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי. ע"כ. והם דברי הכלבו . והגם דהרב תוספת שבת ז"ל ]סימן ל"א דף ל' ע"ג[)סק"י(כתב דטעם פלוגתייהו הוי דלדעה הראשונה, והם התוספות והרא"ש ז"ל, סיתות אבנים דמי לגמרי למחובר, ואסור אף אם אינו מפורסם שהוא של ישראל משום לא פלוג, והי"א ס"ל דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי כיון דאיכא תרתי לטיבותא, שהוא בביתו של גוי וגם המלאכה בעצמה אינה מפורסמת שהיא של ישראל, אבל אם היא מפורסמת שהיא של ישראל, אף אם נעשית בצנעה בבית הגוי, כיון דדמי בחד צד למחובר אתי לאיחלופי במחובר ממש ואסיר. ע"ש. ולפי דבריו ז"ל ודאי נראה דדעת הרמב"ם כדעה קמייתא שהוא דעת הטור לאסור צורך מחובר אפילו בצנעא. מיהו ראיתי להרב מאמר מרדכי ז"ל )סק"ה(שכתב על דברי מור"ם ז"ל הללו וז"ל: והנני יוסיף להפליא, דלפק"ד נראה עיקר דאין כאן מחלוקת כלל, שהרי מדברי הרמב"ם משמע בהדיא כהי"א, והרי מרן ז"ל כתב בס"א בסתם כדברי הרמב"ם. גם מור"ם בדרכי משה לא כתב זה ]אות ב'[בלשון מחלוקת, והמעיין בכלבו ובארחות חיים )דף ל"א(]הלכות מקור י"א זה שהזכיר רמ"א, יראה שכתבו מה שבת סימן ש"י[שכתבו על פי הבנתם בדברי הרמב"ם ז"ל, ו מודים בסיתות אבנים, וצ"ל דהיינו במפורסם, ובשאינו מפורסם שרי כמו שביארו אח"ך, ונמצא לפי"ז שאין כאן מחלוקת. אמנם מדברי מור"ם ז"ל בהגה לא משמע הכי וכו'. ע"ש. הרי דסבר מר בדעת הרמב"ם דמחלק גם בסיתות אבנים בין מפורסם לשאינו מפורסם, דבביתו של גוי ואינו ניכר שהוא של ישראל שרי, ולדעתו גם דעת מרן ז"ל כן הוא ואין כאן מחלוקת, וזה כסברת הרב מראה הפנים שכתב בדעת הרמב"ם ז"ל לחלק בסיתות גופיה בין מפורסם לשאינו מפורסם, וכשאינו מפורסם שאינו שאר הקושיות שהקשינו על הרב מראה הפנים ז"ל אכתי בדוכתייהו קיימי. גם מכל מה שכתבנו מתבאר דאפילו מאן דמיקל בדעת הרמב"ם להתיר סיתות תוך התחום, אינו אלא על פי התנאי דצנעא שאינו ניכר שהמלאכה של ישראל, אבל להתיר לגמרי בכל גוונא זו לא שמענו. וא"כ אתאן לדינא דקמן דהגוי מסתת אבנים בתוך התחום בחנותו לעיני כל עובר ושב, והמלאכה מפורסמת גלויה וידועה לכל מראה עיני שהיא של ישראל ולצורך ישראל היא נעשית, נראה לאסור להניח לגוי שיסתתנה בשבת, דהא כל שניכר שהוא מלאכת ישראל אפילו בביתו של גוי אסור, כ"ש בחנות פתוחה לשוק דחשיב פרהסיא ואסיר, כ"ש וכ"ש דבקרוב איש אצל האבן וקורא כדרכו הכתב והמכתב, מכיר ג"כ בפרטות מי האיש בעל האבן הזאת, כיון דשם המת כתוב וחקוק עליה, וקרובי המת ניכרים וידועים לבני העיר, וזה פירסום יותר ויש להחמיר בו, וגרע טפי מסתם מלאכת פרהסיא דעלמא, כמו והרב פרי מגדים שכתבו הרב מג"א ז"ל לקמן )סימן רנ"ב סק"י(ז"ל חלק אשל אברהם סימן זה בדעת מרן ז"ל, דהפרש )סקי"ג(יש בין נקרא שם ישראל עליו היינו ידוע ספינה זו של איש פלוני, דמדינא אסור משום מראית העין, לכשאין שם ישראל ידוע נקרא עליו רק יודעין שהוא של ישראל, כמו כתונת ביד הכובס וניכרים שהם של ישראל, דבהא אמרינן דטוב להחמיר, אבל בספינה דנקרא שם ישראל פלוני עליה, אף באין מקום מפורסם אסור. ע"ש. ובנדון דידן איתנהו לכולהו, דתבנית האבן ניכרת לכל שהיא מצבת אבן ישראל, וגם הקורא הכתב יודע ביחוד של איזה ישראל הוא, וגם שמעמידה במקום מפורסם כדי לפתח פתוחה מעשה רוקם, דפשיטא ודאי דאסור להניח לגוי , לסתתה בשבת. ועיין לקמן סימן רמ"ז ]ס"א ובמג"א סק"ב[דהחמירו באגרת שלוחה ע"י גוי מערב שבת טפי מכלים, משום דכתב ישראל ביד גוי ניכר ומיחזי כשלוח]ו[, ועיין שם הדברים. ק"ו כשקובע לו זמן קצר ככתוב בשאלה שמתנה עמו שתהיה מוכנת ליום אחד בשבת, דמסתמא לא יוכל הגוי לגומרה אם לא שיעשה מלאכתה גם בשבת, דמצד זה נמי אסור, דהוי כמצוה לגוי שיעשה מלאכה בשבת. וכן כתב הרב ט"ז ז"ל , )סק"ח(]סק"ה[דאם שכרו לגמור ספר או בגד תוך זמן פלוני, הוי כמקפיד אם יבטל איזה יום ואסור. ע"ש. וכתב על זה הרב משבצות זהב ז"ל שם וז"ל: עיין ט"ז, החמיר כשקובע לו זמן, דאדעתא דישראל עביד לגמור תוך הזמן, והרב אליה רבה ז"ל מתיר )אות י"ב(בכה"ג, דאם לא יעשה בשבת יעשה בחול. ע"ש. וסברת הרב ט"ז נראה נכון, כיון שקובע לו שצריך לו הבגד תוך הזמן, וידוע שאי אפשר לגמור אם לא שעושה בשבת ג"כ, הוי כמצוה לעשות בשבת, ואף דאם יאנוס הגוי עצמו וישב בלילה יוכל לגמור בחול, מ"מ אדעתא דישראל קעביד. ע"ש. ואם כל כך החמירו בספר או בגד דהוי תלוש גמור, כ"ש בסיתות אבנים דהוו צורך מחובר, דמצד דחשיב פרהסיא יש להחמיר בו יותר. וכיוצא לזה דנפשיה עביד למהר להשלים מלאכתו, אבל ישראל אינו מקפיד מתי יעשה, אבל בערב שבת אסור דמיחזי כאומר לו הוי רץ למהר ולילך אפילו בשבת, ואמירה לגוי שבות אפילו קודם השבת. ע"ש. ועיין לקמן סימן רמ"ז ובמה שכתב שם הרב תוספת שבת , הוא הדין הכא כמובן, וא"כ לא מצאתי )ס"ק ב' וד'(סמך לדבר. ואתנה את פני ליישב המנהג לפום דינא, דכד דייקינן שפיר נדון דידן שאני, ולא דמי לדין התוספות והטור ומרן ז"ל, שהרי זה האיש בעל האבן דנדון דידן לא קנה האבן מאדם אחר ומסרה לגוי זה כדי לסתתה, אלא קונה אותה מהגוי על מנת שיסתתנה, ואין זה דין התוספות ז"ל ודעימייהו, וכמתבאר מתשובת גדול דעה הרדב"ז ז"ל ]ח"ו[ סימן שני אלפים )בח"ה(נ"ו, שנשאל בראובן שבונה בית והתנה עם הגוי לחצוב לו אבנים מן ההר ולסתת אותם, והלך הגוי וסתת אותם בשבת, אם מותר לישראל לשקעם בבנין, לפי שראית שכתב הטור וז"ל: ואפילו סתת הגוי האבנים בביתו בשבת אסור לישראל לשקעם בבנין. תשובה. אין דברי הטור אלא בזמן שהאבנים של ישראל והוא שכר את הגוי לסתת אותם בקבלנות, ולפיכך אסר לפי שהם לצורך המחובר, ואמר רבי שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור כיון שהוא בתוך התחום, אבל בנדון דידן שקנה מן הגוי אבנים והתנה שיסתת אותם, אין בזה חשש איסור, דהוי כאילו קנה מן הגוי אבנים מסותתות ומתוקנות. ומ"מ אם הגוי מסתת אותם בשבת סמוך לבנין אסור משום מראית העין, שהרואה אומר שכירו הוא ועושה מלאכה בשבת. ואם תאמר כל מה שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, לא קשיא, דמדינא מותר היה כיון דגוי בשלו הוא עושה ואפילו קבלנות אין כאן, אלא חומרא בעלמא אנו מחמירין שלא יאמרו וכו'. ע"כ. הנה דמחלק הרדב"ז ז"ל בין כשהיו האבנים של ישראל מעיקרא ושוב נותנן לגוי שיסתת אותם, דבכהאי גוונא איירי הירושלמי דאסר כיון דהגוי עושה מלאכה בשבת בממונו של ישראל, מה שאין כן כשבשעה שקונה האבנים מהגוי מתנה עמו לסתתם, דבכי האי גוונא גם אם יסתת בשבת בשלו הוא עושה, ומותר לשקעם בבנין, דהוי ליה כקונה ממנו אבנים מסותתות. וא"כ נדון דידן דדמי לנדונו של הרדב"ז, שכשקונה האבן קונה אותה בתנאי שיסתתנה ויחקוק בה הכתב שכותב עליה הסופר, וא"כ הגם שיסתת בשבת עדיין לא נגמר המקח ולאו ברשות ישראל קיימא והגוי בשלו הוא עושה. והיתר זה עצמו של הרדב"ז ראיתיו ג"כ להגאון מוהרי"ח לנדא ז"ל בספר דגול מרבבה סימן זה, שכתבו מסברא דנפשיה על דברי מרן ז"ל הללו וז"ל: ונלע"ד דאיסור זה הוא כשהאבנים והקורות הם של ישראל ונתנם לאומן גוי לסתתם ולתקנם, אבל אם הגוי מסתת אבנים שלו ומתקן קורות שלו, שהישראל עשה עמו קבולת על הכל והברירה עוד ביד הגוי לסתת אבנים אחרות ישראל אפילו הכי מותר, שזה עדיין לא נקרא מלאכת ישראל. והתוספות למדו איסור דסיתות אבנים מדלא משכחת מחובר בבית גוי רק בזה, וא"כ די לנו להחמיר אם האבנים הם של ישראל. ע"כ. הרי דגם הוא ז"ל קאי בשיטת הרדב"ז להתיר בכהאי גוונא. ובנדון דידן נמי דהוי באופן זה כנזכר, שכל מלאכת הריקום והחקיקה הלזו אינו פורע הישראל בעדה אפילו פרוטה רק מה שפסקו בעד דמי ]האבן[, והגוי מסתתם על )האאן(ידו או ע"י פועל שלו, נראה ודאי לפי דבריהם דאין כאן מיחוש איסור סתיתה בשבת, דגוי אדעתא דנפשיה קעביד, ומותר לכתחילה לקובעה על גבי המצבה. וכיוצא לזה כתב הרב גנת ורדים ז"ל בגבינות לחות שמביאין לשוק ביום )כלל ג' סימן כ"א(ראשון למכור, וידוע ומפורסם שמלאכת שבת היא, דהתיקון הוא שיתנה הישראל עם הגוי שלא יקנה ממנו אלא אם כן יעשנה גבינות, וא"כ יד ישראל לא אגידא במלאכה, וכיון דהוא דרך מקח וממכר אין אנו אחראין לטועים שיסברו שהוא דרך . שכירות. ע"ש. והביא דבריו הרב שערי תשובה )סקי"א(אלא דעדיין היתר זה מפוקפק בידינו מכמה אנפי, חדא דהרדב"ז ז"ל לא התיר כשקנאה מהגוי על מנת לסתתה אלא בתנאי שלא יסתת אותה סמוך לבנין מפני מראית העין, מינה דבנדון דידן שמסתתה בחנות פתוחה לרשות הרבים בתוך התחום, וכל העובר הוא מכיר בה שהיא של ישראל, וכשמגיע לפרק הקורא כתב שלה מכיר שהיא של ישראל פלוני, ובכה"ג סבירא ליה להרדב"ז ז"ל דאסיר אפילו כשקונה אבן על מנת לסתתה כנדון דידן. ואיברא דהרב מוהרי"ח ז"ל הנזכר חולק על זה, שהרי באופן כזה שהאבנים עדיין של הגוי המסתת, כתב להדיא דאפילו עושה ה אומן לצורך ישראל, ואפילו מפורסם שלצורך ישראל עושה, אם אינו בביתו של ישראל מותר, שעדיין לא נקרא מלאכת ישראל כנזכר. וכפי זה נמצא דהך דנדון דידן אין היתרו מוסכם, דלמר אסיר ולמר שרי, ומי הכניסנו בתגר זה להתיר לכתחילה נגד הרדב"ז דרב גובריה ורב חיליה בלא שום דוחק. ותו דאפילו לדעת הרב מוהרי"ח ז"ל שהתיר, עין רואה שאינו מתיר אפילו במפורסם דלצורך ישראל קעביד אלא בנדונו, שהברירה ביד הגוי להחזיק לעצמו אלו האבנים שסתת בשבת ולהניח אחרים תחתיהם ואין ביד הישראל לעכב על ידו. מה שאין כן בנדון דידן שאחר שהישראל בירר האבן לפי כבוד המת ולפי יכולתו ופסק עליו דמים כפי מה שהושוו ביניהם, תו לא מצי הגוי להחליפה באחרת, דהישראל קפיד טובא שלא יחליפנה ולא ימיר אותה כנודע, וא"כ זה אות ומופת חותך היפך נדון הרב, דאדרבא היא קנויה לישראל, וכשמסתתה הגוי בשבת נמצא בשל ישראל הוא עושה, ומלאכת ישראל מקריא, ואפילו שאין שכר הסתיתה והחקיקה בפרטות אלא הישראל פורע )בפרטות(בהבלעה בתוך דמי המקח כמו בנדון שלהם, מ"מ כל שאין ביד הגוי להחליפה נראה שלא התיר הרב ז"ל. ונמצא דבנדון דידן איכא תרתי לריעותא, הן שהמלאכה גלויה ומפורסמת שהיא של הרב גנת ורדים ז"ל שאני דאיירי בתלוש גמור, אבל בנדון דידן דצורך מחובר הוא מנא לן להקל. והיה מקום להקל דאיכא עדיפותא בנדון דידן מאי דליכא בנדונם, והוא דהדבר ידוע ופשוט שהוקבע המנהג מימי עולם דכשקונה הישראל מהגוי אבן למצבה, אפילו מן הסתם, אחריות האבן הוי על הגוי המוכר עד שיושיבוה הסבלים במקום מושבה על גבי המצבה, ומנהג זה פשוט וגלוי לכל ומוסכם ביניהם, ואפילו שכר המוליכים אותה פורע הגוי המוכר מכיסו. וטעם המנהג הוא משום אונסא דשכיח, דאפשר שתפול האבן מעליהם ותשבר בהולכתה לבית הקברות, ולפעמים המת קבור בגובהו של הר וטורחים הרבה הסבלים להעלותה אל ראש ההר ולהושיבה במקומה, ועל כן עלולה מאד להשבר בדרך עליותה להר, לכך המנהג קבוע ומוסכם מימי קדם שכל עוד שלא נקבעה האבן במקומה עדיין היא ברשות הגוי המוכר, שאם תשבר חייב להעמיד לו אבן אחרת כמוה ושברי הראשונה לגוי המוכר. ולפי זה היה נראה להקל דלמפרע בשעת הסיתות והחקיקה עדיין האבן היא של הגוי ובדידיה קא טרח, וחקיקת שם המת עליה אינו עושה קנין להעמידה ברשות ישראל, דכיון שהוא מעותד ועלול שתשוב לרשות הגוי ע"י שבירה, שרי לסתתה ע"י גוי בשבת דברשות גוי קיימא, הגם שאם לא תשבר מקפיד הגוי או הישראל על החילוף כנזכר, זה כחו יפה של קבלת האחריות להעמידה עדיין ברשות המוכר. והכי אשכחן לענין חמץ, דפסק מרן ז"ל לקמן , גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל, )סימן ת"ם ס"א(אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה, בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו חייב לבערו וכו'. ע"ש. והוא ש"ס ערוך בפ"ק דפסחים כמו שנביא לקמן בס"ד. מבואר )דף ה' ע"ב(שכל שחייב באחריותו חשיב כדידיה לענין שחייב לבערו, והוא הדין בנדון דידן כמובן. ואם כנים אנחנו בזה, נקיים אנחנו ממה שגמגמנו ג"כ לעיל מתשובת הרדב"ז ז"ל דחייש למראית העין, דכל כהאי גוונא שהמנהג ידוע לכל שכל שלא נקבעה האבן על המצבה אכתי ברשותיה דגוי קיימא, הגם שכל עובר ושב רואה שהגוי מסתתה בשבת ויודע שלצורך ישראל פלוני עושה ליכא איסורא, כיון שזה הרואה יודע הוא מהמנהג הלז שאחריותה על הגוי, ובשעת הסיתות לאו אבן ישראל היא אלא של גוי, ויודע הרואה הלז דגוי בשלו הוא עושה. ושאני נדון הרדב"ז, דהגם שפסק עם הגוי וקנה ממנו אבנים בתנאי לסתתם, אין הרואה יודע מזה, ולהכי בעי שלא יהיה הסיתות סמוך לבנין, אבל בנדון דידן שתנאי זה הוקבע מימי קדם, והוא ידוע ופשוט לכל שכל קונה אבן לקובעה על גבי מצבות המתים אחריותה על המוכר, אפילו תהיה ניכרת שלצורך ישראל פלוני הוא שרי. ובהכי ניחא נמי מה שגמגמנו עוד דיש להחמיר בנדון דידן מטעם דלא מצי הגוי להחליפה וכמו שכתב הרב מהרי"ח, דלהא נמי אפשר לומר דזה שהצריך הרב דיהיה רשות לגוי להחליפה, אינו אלא כשפסק דידן מצד קבלת האחריות שמקבל הגוי, הותר הדבר אפילו שאין ביד הגוי להחליפה. אלא דאעיקרא דדינא הא דכתיבנא דקבלת אחריות השבירה משוי ליה כדידיה לענין שבת וגוי בדידיה קטרח נראה שאינו ברור, וממקום שבאנו להביא ראיה מדין חמץ איפכא שמעינן לה, דאמר התם בפ"ק דפסחים , אמר מר יכול )דף ה' ע"ב(יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים, תלמוד לומר "לא ימצא" ]שמות , הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה י"ב, י"ט[של אחרים, לא קשיא הא דקביל עליה אחריות הא דלא קביל עליה אחריות, כי הא דאמר להו רבא לבני מחוזא, בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מגניב ואילו מתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי, כדילכון דמי ואסיר. ופריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר, שאני הכא דאמר קרא "לא ימצא". איכא דאמרי הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאיצטריך לא ימצא, אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי, ומשני איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי, קמ"ל. פירש"י, הואיל וכי איתיה הדר איהו גופיה למריה בעיניה, וזה עדיין לא נאבד, וכי אמרה רבי שמעון לההיא, היכא דאינו בעין, כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבים באחריותם וכו'. ע"ש. ואחד הרואה דהיינו דאיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא, דנפקא מינה לשאר מילי דלית בהו גילויא דקרא כמו גבי חמץ דכתיב ביה לא ימצא, דללישנא קמא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דקי"ל כוותיה, כיון דמיחייב באחריותיה כדידיה דמי גם בשאר מילי. ברם ללישנא בתרא י"ל דבשאר מילי דליכא גילויא דקרא אמרינן אדרבא איפכא, דכיון דכי איתיה הדר בעיניה, אע"ג דמיחייב באחריותיה לאו כדידיה דמי, ומאחר דקי"ל הלכתא כלישנא בתרא היכא דלישנא קמא אתמר בסתם ולישנא בתרא בלשון איכא דאמרי, כמו שכתב רבנו יונה ז"ל בפ"ח דברכות גבי נוטל אדם ידיו ]מא: ד"ה ולענין פסקא[שחרית, וכן כתב הרב כנה"ג בשם )יו"ד סימן י' הגה"ט אות טו"ב(הרז"ה , והריטב"א בחדושי גיטין ]במאור חולין מ. ד"ה אמר[)דף כ"א , וכן כתב מרן כסף משנה ע"א( ]כז. ד"ה והרב בעל המאור[)פ"ח , דהיכא דאמרינן איכא דאמרי ואיכא דאמרי מהלכות קרבן פסח ה"ד(לא מתבריר הי הוי לישנא קמא ולישנא בתרא, וכן כתבו כמה מרבוותא ז"ל, ]קבצם[ כעמיר ה"ה בספר יד מלאכי ז"ל )קצבם(. ע"ש. ומינה להך סוגיא דקמן דלישנא קמא נאמר )סימן שפ"ה(בסתם, דהלכתא כלישנא בתרא. ולפום לישנא בתרא נפקא מינה לנדון דידן, דמאי דמקבל הגוי המוכר אחריות האבן לא מעלה ומוריד לאחשוביה כדידיה להתיר לסתת בשבת, אע"ג שאם נאבדת או נשברת הויא ממון דגוי, הא מיהא כיון דכי איתיה שלימה הדרא בעיניה לרשות ישראל, חזר הדין דשל ישראל מיקרי כיון שכבר קנאה בכסף מלא וקמה ברשותיה, והדרן אלא דלכאורה קשה על זה מההיא דאמרינן ביבמות )דף ס"ו , אתמר המכנסת שום לבעלה, היא אומרת כלי אני ע"א(נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, הדין עם מי, רב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוו, ורבי אמי אמר הדין עמו, כיון דאמר מר אם מתו מתו ]לו[, ואם הותירו הותירו )לה(לו, הואיל וחייב באחריותן יאכלו. אמר רב ספרא מי קתני והן שלו, הואיל וחייב באחריותן קתני ולעולם לאו דידיה נינהו. ופריך וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה, והתנן ישראל ששכר פרה מכהן וכו'. ותסברא נהי נמי דמחייב בגניבה ואבידה, באונסיה בכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב. הא לא דמיא אלא לסיפא, ישראל ששם פרה מכהן וכו', אבל כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה. ופירש"י, כהן ששם פרה מישראל, בדמיה כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו להחזירה ]פרות[לו בדמים הללו, שאם תכחש או ת אנס או יוזלו )פירות(בעולם יתן הדמים. יאכילנה כרשיני תרומה, הואיל וקבלה באחריותו, ואף על פי שחוזרת בעיניה אם לא יפחתו דמיה, כל כמה דלא הדרא דידיה היא, וגבי עבדים נמי, אע"ג דהדרי בעינייהו כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה אכלי. ע"כ. הרי דלענין תרומה לא אמרינן כיון דאי איתיה הדרא בעיניה לאו דידיה היא, אלא אדרבא אמרינן איפכא, דכל כמה דלא הדר וקאי באחריותיה כדידיה דמי. ואילו בסוגיית פסחים גבי חמץ ללישנא בתרא דהוי עיקר כנזכר, אמרינן דאי לאו גילויא דקרא עבדינן עיקר ממאי דאילו איתיה הדרא בעיניה לאו כדידיה דמיא אע"ג דקביל עליה אחריות, היפך הנראה מסוגיית יבמות. ויגדל התימה לפי מה שכתב הרב המאירי ז"ל בחדושיו ליבמות שם וז"ל: לפי דרכך למדת שלא אמרו בצאן ברזל שתהא האשה יכולה לומר שלי אני נוטלת אלא משום שבח בית אביה, מעתה אם קבל אדם נכסים מחברו בצאן ברזל, הרי הם ברשות מקבל לגמרי ואין הלה יכול לומר שלי אני נוטל, מעתה כהן ששם פרה מישראל ר"ל שקבלה עליו בשעה ששכרה להחזירה לו כמו שהיא שוה עכשיו, ושמו עכשיו אותו השום והרי היא כנכסי צאן ברזל עליו, וכן שאם תתפטם יהיה היותר שלו וכו' ולהתחייב באחריות על שויה של עכשיו, הרי היא ברשות הכהן ויכול להאכילה כרשיני תרומה, וישראל ששמה מכהן בדרכים אלו אין מאכילה, שהרי ברשות מקבל היא, אחר שאחריותה עליו הן בכחשה הן בפחיתת דמיה וכו'. ע"ש. הרי להדיא דלאו דוקא לענין תרומה הוא דאמרינן דהויא שלו אלא גם לשאר דברים, כל דלא הוי בין איש לאשתו שקבל מחברו נכסי צאן ברזל הוי כשלו לגמרי. ואילו בפסחים אמרינן דאע"ג דאי מיגניב או מיתביד ברשותיה קאי, כיון דאי איתיה הדר בעיניה לאו שלו מיקרי. וכתבו התוספות ז"ל בשבועות , דמיגניב או מיתביד )דף מ"ד ע"א ד"ה שומר אבידה(באונס קאמר דמיחייב. ע"ש. ואפילו הכי אי לאו גילויא דקרא לא חשיב שלו, היפך מאי ]דמשמע[ מהכא דכל דמיחייב )דמ"ש(באונסין הויא שלו לגמרי, אע"ג דאי איתיה הדרא בעיניה. דהוי שלו לגמרי משום דקביל עליה נמי זולא דאם נפחת מדמיו עליה דידיה הדר, אבל שואל הגם דקביל עליה אונסין לא קביל עליה זולא, ולהכי לא הוי שלו מטעמא דאי איתיה הדר בעיניה. וכן מתבאר מדין ישראל ששכר פרה מכהן, דאע"ג דקביל עליה נמי אונסין לאו ברשותיה קיימא. וכן כתבו להדיא הרמב"ן ]ד"ה והרב המאירי ז"ל בחדושיו ליבמות , ה"ג בכולהו[]ד"ה מכנסת[]סו:[והיינו משום דלא קביל עליה כחשא וזולא. וכן ראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו ליבמות שם, שכתב וז"ל: הכי גריס רש"י, נהי נמי דמחייב בגניבה ואבידה, באונסין ובכחשה ופחיתת דמיה מי מיחייב, אבל בנוסחי דווקני עתיקי גרסינן, נהי נמי דמיחייב באונסין, בכחשה ובפחיתת דמיה מי מיחייב וכו'. הכא לא נחית לשוכר בלבד אלא אפילו לשואל, ולומר דליכא לדמויי דין שומרים לנכסי צאן ברזל, דאפילו שואל שהוא הגדול שבשומרים לא מיחייב אלא באונסין, ולא בכחשה ובפחיתות דמיה, הלכך לאו דידיה היא ואין כהן מאכיל אותה כרשיני תרומה, דהכי קים להו לרבנן דהוא הדין לשואל, וגבי צאן ברזל מיחייב אפילו ]ובפחיתות[ דמים, והכי תניא בתוספתא וכו'. בכחשה )וביתרות(עש"ב. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו ליבמות שם. ע"ש. מתבאר מכל זה, דהא דקבלת אחריות משוי ליה כדידיה לענין אכילת תרומה אינו אלא במקבל כל מיני אחריות, דהיינו גניבה ואבידה ואונסין ויוקרא וזולא וכחשה ופחיתות דמים, דדוקא באחריות גמור כי האי חשיב כשלו ומאכילו בתרומה, אבל אי לא קביל אלא אחריות גניבה ואבידה ואונסין לבד ולא השאר לא חשיב כשלו, ולהכי כהן ששכר פרה מישראל הגם דאחריות אונסין עליו אינו מאכילה כרשיני תרומה. מעתה גבי חמץ נמי דמבואר בסוגיא דליכא אחריות על הישראל, אלא דאילו מיגניב ומיתביד וכו', ואפילו לדעת התוספות דשבועות הנזכרים דמיגניב ומיתביד באונס קאמר, על כל פנים לא קביל עליה אחריות דזולא וכו', ולהכי דוקא משום דגלי קרא "לא ימצא" אמרינן דמיחייב לבערו, הא בעלמא דליכא גילויא דקרא אדרבא אמרינן כיון דאילו איתיה הדרא בעיניה לאו דידיה הוא כיון דלא קביל עליה אחריות יוקרא וזולא, ובזה יתורצו שתי הסוגיאות אל גורן נכון. ומינה נמי דתא נפקת לנדון דידן, דקבלת אחריות שמקבל הגוי מוכר האבנים מגן שוייא לענין איסור שבת, דמאחר שאינו מקבל עליו אלא אחריות דשבירה וגניבה ואבידה אבל יוקרא וזולא לא קביל, לא חשיב כדידיה לגמרי למימר דבדידיה קטרח, אדרבא כיון דיוקרא וזולא רמי על ישראל אמרינן דבשל ישראל קטרח ואפילו בביתו של גוי אסיר, וכ"ש בחנות פתוחה לרחוב כנזכר. ועדיפא מינה אמינא, דלענין איסור שבת גם אם היה מקבל הגוי אחריות יוקרא וזולא, לא חשיב כדידיה להתיר בשבילו איסור שבת, כיון שאין כח ביד הגוי למוכרה לאחרים, דמלתא כדנא בפלוגתא מתנייא, והביאו מרן ב"י לקמן סוף סימן רמ"ו וז"ל: כתב בהגהות פ"ו בשם ]מיימוניות[]דפוס קושטא הי"ח[, ישראל שהשכיר שוורים לגוי לחרוש סמ"ק ]סימן רפ"ב עמ' ש"ב[ויוקרא וזולא כי עתה הם עליו נכסי צאן ברזל, ויש שהיו אוסרין ]אעפ"כ[, כיון דאין הגוי יכול למוכרה אם ירצה, נקראת )ועפי"כ(בהמת ישראל בכל מקום וישראל מצווה על שביתת בהמתו, והביאוהו סמ"ג והתרומה סימן ]לאוין ס"ה דף כ"א ע"ד[]במפתחות[קמ"ח וכו'. ע"כ. ובש"ע שם ס"ד הביא שתי הסברות בשם י"א וי"א, וידוע דכי נקיט מרן הכי דעתו לפסוק כי"א בתרא והיינו להחמיר, דכיון שאין הגוי יכול למוכרה נקראת בהמת ישראל. ]הגב"י[דנקיט נמי הכי. ואם כן ועיין להרב יד אהרן ז"ל שם בנדון דידן אפילו אם היה האחריות דיוקרא וזולא על הגוי, כיון שאינו יכול למוכרה לאו כדידיה דמיא לענין שבת, וכמאן דליתיה אחריות דמי ושל ישראל היא, כ"ש דאפילו אחריות כי האי ליכא, דודאי איסור שבת רמי עליה לכולי עלמא. ומה גם דהרואה יראה דהרדב"ז ז"ל בתשובה הנזכרת סיים וכתב וז"ל: ותו דעיקר הדין משמע דחומרא בעלמא הוא כיון שעושה הגוי בתוך ביתו, ותו דתלוש הוא אף על פי שהוא לצורך מחובר, ויש מי שנסתפק בדין זה, הלכך כיון דבזמן שהאבנים של ישראל וסתת הגוי בביתו הוי משום חומרא או משום ספק, בנדון דידן כולי עלמא מודו דמותר, דגוי בשלו הוא עושה ואין כאן אפילו קבלנות. עכ"ל. נראה דלא סמך על הטעם ראשון לבד להתיר, והוסיף לומר דעיקר הדין הוי חומרא, והיינו דברי רבנו ירוחם שכתב מרן ז"ל בב"י. גם כתב דיש ]חי"ב ני"ב דף פ"ב ע"ב[מי שנסתפק בדין זה והיינו דברי ספר התרומה שהביא ]סימן רכ"ב[מרן ז"ל שם, וקרוב לזה כתב גם הגאון מהרי"ח ז"ל בדגול מרבבה. ויש צד לומר דמה שעצרו כח להתיר בנדונם, היינו שסמכו עצמם על טעם זה האחרון דעיקר הדין הוי חומרא או ספק, מינה לדידן דנקטינן כסברת מרן ז"ל דמסיק בב"י דלא כרבנו ירוחם וספר התרומה, דעיקר הדין לאו חומרא הוא אלא מדינא אסור, כסברת אינך גדולי הפוסקים וכדפסק בפשיטות בש"ע, י"ל לדידן הא נמי אסור, דכי נמי קנאה מן הגוי על מנת לסתתה, הגם דמדינא אפשר דשרי משום חומרא מיהא אסיר. ולכאורה היה נראה לקיים המנהג דבכהאי גוונא ליכא למיחש למראית העין, כיון דחנות הגוי מוכר האבנים ומסתתן הגם שהיא בתוך התחום ופתוחה לרחוב דדשו בה רבים, מ"מ אינו אלא רחוב של גוים ואין ישראל דר שם ולא בקרוב לה, ועל כן אינו מצוי שישראל יעבור דרך שם בשבת, ואפילו אי מיתרמי שאיזה ישראל יעבור במקרה דרך שם, מלתא דלא שכיח הוא ולא חיישינן לה, וא"כ חשיב כחוץ לתחום ושרי, ודמי למה שכתב הרב מחצית השקל ז"ל לתרץ קושיית הרב תוספת )סק"ח(שבת ז"ל , שהקשה על מה שהתירו חז"ל לעשות חוץ ]סק"ז[לתחום כל האסור מפני מראית העין, דהוה להו לאסור גם חוץ לתחום כמלא עיניו פן יעמוד אדם בסוף התחום ויראה שעושין מלאכה חוץ לתחום, והשיב לזה וז"ל: בלאו הכי איכא למיחש שמא יש מי שהניח עירוב לילך ארבעת אלפים אמות, אלא על כרחך כיון דאין דרך בני אדם לילך בשבת לדרך רחוק כי אם לטייל, ואין דרך לטייל עד סוף אלפיים, אלא דאין דרך טיול שוה בבני אדם, על כל פנים עד סוף אלפיים אין דרך, אלא שהשוו חכמים מדותיהם שלא לחלק, ונתנו שיעור תחום שהוא סוף גבול שסתם בני אדם רשאים לילך, ואם יקרה שאחד ילך עד סוף התחום או יניח עירוב, כיון דלא שכיח לא חששו. עכ"ל. דכוותה היה נראה להקל בנדון דידן, דכיון דלא חיישינן למלתא דלא שכיח ותלינן דמסתמא אין רואה, הוא הדין תוך התחום כל שהגוי מתעסק ברחוב הגוים שאין שום ישראל עובר דרך שם בשבת, אפילו שבמקרה יעבור איזה ישראל מלתא דלא שכיחא היא ולא חששו לה, ואכתי חשיב צנעא ושרי. ברם הא ודאי בורכא היא ולא ניתן ליאמר, דכל שהוא תוך התחום אפילו עושה הגוי מלאכתו בחדרי חדרים אסיר, וכדינא דמרן כאן, ולא עוד אלא דאפילו מלאכה שנעשית בחשאי בלא השמעת קול כמו תפירה אפילו הכי אסור, כמו שכתב הרב )סק"ב(, דבכל אופן מיקרי פרהסיא כל שהוא מטה יהודה ז"ל תוך התחום. ע"ש. והגם דאשכחן שהתירו מלאכת הגוי בשבת כל שאינו בביתו של ישראל, וכמו שכתב שם הרב מטה יהודה ז"ל וז"ל: הדבר פשוט כיון דתליא מלתא בצנעא ופרהסיא, אין חילוק בין מלאכה בתלוש למלאכה במחובר, דהרי מחובר חוץ לתחום מותר דהוי צנעא, ומטלטלין בביתו של ישראל אסור דהוי פרהסיא וכו', ובבית הגוי אפילו בגדים שידועין למלבושי הישראל שרי, די"ל שהוא מתקן כדי למכור לישראל, ואפילו במלבוש הידוע שהוא מתקנו לצורך הישראל לא חילקו ושרי, ואפילו הגוי יושב בחנות שלו אין לאסור, דכהאי גוונא לא מקרי פרהסיא, ולא אסרו אלא בביתו של ישראל דוקא, דאז אין לספק במלאכתו דודאי שכיר הוא בא בשכרו, ולא אסרו אלא כגון ספינה דדרכה ליעשות בפרסום. ע"ש. וכן כתב הרב תודת השלמים ז"ל שם על דברי הרשב"א ז"ל )דף נ"ט ע"א(]שבת יט. וז"ל: ואין לטעות בדבריו דבביתו של גוי דוקא ד"ה הא דתנן[בעינן, דלא אתא אלא לאפוקי בביתו של ישראל, אבל לאו למימרא שצריך שהגוי יעשה דוקא בתוך ביתו ולא מבחוץ, דהא סתמא תנן ובכולן בית הלל מתירין עם השמש, ואף על ]שבת יז:[פי שהעבדן שוטחן בחמה כנגד העם והכובס מכבסן על גבי הנהר במקום רואין כדרכן של אומנין הללו, וכדברי הריטב"א בפרק מי שהפך שכתב בהדיא, דהא ]מועד קטן יא: ד"ה האריסין[דתנן גבי שבת ובכולן בית הלל מתירין עם השמש היינו אפילו בכובס שמכבס על גבי הנהר ובכלים מפורסמים לבעליהן, דסתמא נקטינן לה התם וכו', ולא קאמר הרב ז"ל אלא כגון ספינה דוקא שהיא ידועה לישראל ששם בעליה עליה, שקורין אותה ספינה של פלוני ומלאכת פרהסיא היא וכו'. ע"ש. הנה דשני נביאים נתנבאו בסגנון אחד, דכל שאינו עושה בביתו של ישראל שרי, וא"כ יאמר האומר דהוא הדין נמי בנדון דידן שאין הגוי מסתת האבן אלא בחנותו ולא ברשות ישראל, וכגון דא אפילו עושה אותה בפרהסיא לעיני כל חי שרי כל שאינו בביתו של ישראל, הא נמי לאו מלתא היא, דהדבר פשוט ומבואר מאליו דלא התירו כן אלא בתלוש גמור כגון כלים ומטלטלים ועורות וכיוצא, אבל נדון דידן דתלוש לצורך מחובר הוא, דכבר הוכחנו משם רובא דרבוותא ומרן ז"ל עמהם דדין מחובר גמור יש לו, אין לו היתר אלא חוץ לתחום דוקא. באופן דלפק"ד חזרתי על כל הצדדים וצדי צדדים אפילו באנפי רחיקי ודחיקי לבקש היתר ולא מצאתי, ולע"ד יש להזהיר לסופרים שלא יכתבו האבן ביום הששי אחר חצות שלא נשאר לגוי פנאי לסתתה בו ביום ומוכרח לגמור מלאכתו ביום השביעי, ונמצא הישראל עביד איסורא. ובלאו הכי אסור לסו פר לכתוב בשכר בערב שבת מן המנחה ולמעלה, וכמו שאכתוב לקמן בסימן רנ"א בס"ד. ואם אי אפשר לו לכותבה )אות וי"ו(ביום אחר, על כל פנים יקדים לכותבה קודם חצות אחר הכנת צרכי שבת, ובזה יוכל הגוי לחקוק אותה קודם השבת, ועל כל פנים יזהירנו שלא יחקוק הכתב בשבת, וגם לא יקצבו לו זמן קצר שמוכרח לתקנה בשבת. והאל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר. ]ושו"ר להרב בית דוד ז"ל , שאסר לצוות לגוי בערב )סימן צ"ט(שבת לילך למקום רחוק לקצוץ הדס ללולב, ולהתנות עמו להביאם באחד בשבת קודם חשיכה דוקא הגם שקצץ עמו, כיון דהגוי ילך חוץ לתחום ויעקור מן המחובר לצורך ישראל, ולא שייך הכא לומר דבדידיה קטרח. עש"ב. והוא מסכים למה שכתבנו בס"ד[. שם קסה(לפסול האבנים וכו' אפילו בביתו של גוי אסור כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. כתב ב"י, אבל מדברי רבנו ירוחם נראה דחומרא בעלמא הוא כו'. נ"ב: ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[מה שתירץ בזה הב"ח , פירושו דחוק, עיין מה שכתבו ]אות ב'[)בהגב"י(, מאמר מרדכי , מטה על דבריו הרב יד אהרן )בסק"ד()סק"ה(. ועמ"ש הרב מג"א יהודה , ע"ש במטה יהודה )בסק"ט(מה שכתב על דבריו. שם קסו(לפסול האבנים וכו' אפילו בביתו של גוי אסור כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. הנה הב"י הביא בשם רבנו ירוחם וז"ל: ויש מהגדולים שהחמירו על ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[עצמם אפילו שקיבל הנכרי לסתת האבנים בדבר ידוע, ותקנם בביתו של נכרי עצמו. ע"ש. ותמה הב"י עליו דהא זה מדינא אסור ולא מצד חומרא, כמבואר בתוספות ]עבודה זרה כא: ד"ה ורא"ש . ע"ש. ולענ"ד דברי רבנו ירוחם אריסא[]שם פ"א סימן כ"ג[נכונים וברורים, וכוונתו דהא דכתבו התוספות והרא"ש להוכיח דסיתות אבנים הוי כמחובר, היינו שהנכרי קיבל עליו כל מלאכת ביתו וגם לסתת האבנים, דבכהאי גוונא הוי לצורך מחובר ומינכר מילתא דלצורך זה הבנין של ישראל הוא עושה. אמנם רבנו ירוחם מיירי באופן שלא קיבל עליו הנכרי רק לסתת האבנים בדבר ידוע ואינו עושה הבנין כלל, כמבואר בלשונו שם, ובכהאי גוונא פשיטא דאינו אלא חומרא בעלמא. כן נ"ל ברור. שם קסז(לפסול האבנים וכו' אפילו בביתו של גוי אסור כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. כתב בב"י, א"נ מייתי ראיה דסיתות האבנים וכו'. נ"ב: וגם זה מוכרח, שהרי בכהאי גוונא הוא דפליגי, דבנין גופיה אפילו רבנן מודו, שהרי ברשות ישראל הוא וכמו שכתב למעלה. שם קסח(ולתקן הקורות אפילו בביתו של גוי אסור כיון דלצורך מחובר הוא. שאלה. ישראל שצוה לגוי מערב שבת שיביא לו חריות דקל בליל מוצאי שבת והגוי הביאם לו בשבת. אם יש לחוש לזה שלא יכול להשתמש בהם לצורך סכך או דפנות לסוכה או אין לחוש. תשובה. כתב מרן ז"ל , אם תיקן הגוי קורות )סימן רמ"ד ס"ב(אפילו בביתו של אינו יהודי אסור, כיון דלצורך מחובר הוא. ע"ש. ונראה דלא דמי כלל, דבנדון דידן אפשר שנחתכו בעש"ק והובאו ביום שבת קודש, אבל התם גוף המלאכה נעשית ביום השבת. ועוד דהכא התנה עמו שיביאם לו במוצאי שבת קודש, וממילא גם החיתוך יהיה בחול, רק שהגוי שינה. ועוד דהתם הם של ישראל ועשאם לו הגוי בשבת, אבל הכא הם של הגוי וישראל קנאם ממנו והם של הגוי עד מוצאי שבת קודש שיהיו של ישראל כשיפרענו, וכמו שכתב הרב כף . ועוד דהכא לא דמי למחובר הנראה החיים נר"ו שם )בס"ק כ"ז(תמיד, אבל הכא הוא בשביל דירת עראי לשבעת ימי סוכות בלבד. וא"כ מכל הני טעמי נראה דאין לחוש. שם קסט(ולתקן הקורות אפילו בביתו של גוי אסור כיון דלצורך מחובר הוא. חריות של דקל שמסככים בהם הסוכה, שצוה עליהם ישראל לגוי בתוך השבוע, והביאם לו הגוי בשבת. יש מי שרצה לאסור מדין אבנים שכתב מרן )בסימן רמ"ד , שאם סיתת הגוי האבנים בשבת אסור לבנות בהם סעיף ב'(עולמית. עכ"ד. וליתא, דהתם דוקא שהאבנים של ישראל, אבל אם צוה לגוי לקנות ממנו אבנים וסיתתן בשבת מותרים, וכמו שכתב הרדב"ז חלק ]ו'[ סימן שני אלפים ]נ"ו[, והרב )ה'()נ"ז(דגול מרבבה שם, והביאם הרב כף החיים שם . ועוד )ס"ק כ"ז(שכתב המג"א)כמדומה לי( דבדבר מצוה לא חיישינן שמא יאמר לגוי פעם אחרת. ועוד דמצוות לאו ליהנות ניתנו. ועיין להרב גבי סיכך בעצי אשרה. ע"ש. ערך השלחן )סימן תרכ"ט אות א'(שם (קע) ולתקן הקורות וכו' דלצורך מחובר הוא וכו'. בנשמת אדם הלכות שבת מתיר ליתן קורות )כלל)ב'( ]ג' ס"ה[(לעשות מהם נסרים לסחורה, דאינו אסור אלא אם כן לצורך בנין ביתו, מה שאין כן לסחורה לא שייך זה. ודוקא שאין נוסרין לבנין שהוא מיוחד לישראל רק לסחורה כשיזדמן לו למכור, אבל אם היו מיוחדים לאיזה בנין של ישראל, אפילו אינו הבעלים שבונה, והדבר ג"כ מפורסם שהנסרים מיוחדים לבנין זה, יש לאסור. ע"ש. שם קעא(ולתקן הקורות וכו' דלצורך מחובר הוא וכו'. עיין בנשמת אדם , שמתיר ליתן קורות )כלל)ב'( ]ג' ס"ה[(לעשות מהם נסרים לסחורה, דאינו אסור אלא אם כן לצורך בנין ביתו, מה שאין כן לסחורה לא שייך זה. ודוקא שאין נוסרין לבנין שהוא מיוחד לישראל רק לסחורה כשיזדמן לו למכור, אבל אם היו מיוחדים לאיזה בנין של ישראל, אפילו אינו הבעלים שבונה, והדבר ג"כ מפורסם שהנסרים מיוחדים לבנין זה יש לאסור. ע"ש. ומובא בפתחי תשובה . שם קעב(ולתקן הקורות וכו' דלצורך מחובר הוא וכו'. עיין בנשמת אדם , דמותר ליתן קורות )כלל ג' סימן ה'(לעשות נסרים בקבלנות, דהיינו שיתן לו מכל שאק כך וכך, דדוקא כשמתקן לצורך אותו בית אסור, מה שאין כן לסחורה, ]ומהאי טעמא[ כתב בחיי אדם ודוקא ברשותו של נכרי. )ומהיו"ט(שם דאסור להעמיד תנור בית החורף, אע"ג שידוע )סימן)י'( ]י"ד[(שזה נעשה בקבלנות, כיון שהוא בביתו של ישראל אסור. שם קעג(אפילו בביתו של גוי וכו'. כתב ב"י )דף קנ"ח ע"ד שיטה , וסתתו האומנין בביתן כו'. נ"ב: כצ"ל "בביתן" כ"ב(ולא בביתו, עיין בספר בני דוד . )דף ה' ע"ב)וע"ד( ]וע"ג[(שם קעד(אפילו בביתו של גוי אסור וכו'. עיין בתשובת משיבת נפש שמפקפק על זה, דבביתו של )סימן ו' בד"ה בא"ח(אינו יהודי מותר בכל גווני, אלא דמיסתפינא להקל נגד התוספות והרא"ש . ]עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[]שם פ"א סימן כ"ג[שם קעה(אפילו בביתו של גוי אסור וכו'. עיין בשו"ת משיבת נפש שמפקפק על זה, דבביתו )סימן וא"ו בד"ה בא"ח(של אינו יהודי מותר בכל גווני, אלא דמסתפינא להקל נגד התוספות והרא"ש . ]עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[]שם פ"א סימן כ"ג[יעו"ש. מובא בפתחי תשובה . שם קעו(כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. כתב מג"א , אסור )סק"ט(ואח"כ וכו'. נ"ב: עיין לעיל סק"ד. שם קעז(כיון דלצורך מחובר הוא וכו'. כתב מג"א , )סק"ט(אפילו אינו מפורסם אסור. וכן כתב מנחת כהן שער א' פ"ג. ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: הוא דעת תוספות ]עבודה זרה והרא"ש , דדמי לגמרי למחובר, כא: ד"ה אריסא[]שם פ"א סימן כ"ג[דאסור אפילו אינו מפורסם שהוא של ישראל משום לא פלוג, כמו שכתב התוספת שבת [. )סק"ו( ]סק"י[שם קעח(כיון דלצורך מחובר הוא, ואם עשו כן לא ישקעם בבנין הגה ויש אומרים דאם אינו מפורסם וכו' שרי. לכאורה מאי האי דלצורך מחובר הוא, הא אפילו במחובר עצמו עדיין לא השמיענו אם נאסר הבנין, וגם שם במחובר גופיה כתב בסעיף ג' דנכון להחמיר, דמשמע דמצד הדין מותר הבנין אלא דנכון להחמיר, וא"כ אמאי סתם הכא דלא ישקעם בבנין דמשמע דדין גמור הוא. עוד יש להסתפק בפירוש דברי ההגה שכתב דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי, אם כוונתו דמותר למסור לעכו"ם דיסתת האבנים, או דכוונתו דמותר לשקעם בבנין, אבל לכתחלה למסור להם לעשות אפשר דזה מודה דאסור. שם קעט(ואם עשו כן לא ישקעם בבנין. מלשון הרא"ש ]עבודה שהביא ב"י, נ"ל דהך דינא אליבא זרה פ"א סימן כ"ג[דכ"ע אינו אסור אלא מחומרא בעלמא, רק לכתחלה אסור מדינא, אבל בדיעבד למה יאסר יותר משאר מלאכה שעשה גוי בשביל ישראל וקצץ דמותר אף במחובר, עיין סעיף ג'. ובזה אין צורך לדחק במ"ש ב"י. ע"ש. ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: במג"א "שהוא לפני כתוב "אין צורך שבת במ"ש והגהתי כמו שכתוב בפנים על פי העתקת דודי הרב מוהר"ש נר"ו[. וצ"ע על הטור שפסק דמדינא אסור אפילו בדיעבד, ]הערת הנ"ל: אולי י"ל דגם הטור רק לכתחלה קאמר דאסור לשקעם בבנין מצד חומרא בעלמא, דהיינו משום לא פלוג אסור לישראל לשקעם, הא אם כבר נעשה על ידי נכרי או ישראל ודאי לית כאן חששא. ומה ששינה המחבר מלשון הטור, אפשר דכוונתו לפרש לשון הטור דאינו אלא חומרא[ ולא משמע כן מלשון הרא"ש. ודו"ק. ומטעם זה נ"ל שינה המחבר מלשון הטור ולא כתב אסור, להורות דאינו אסור אלא מחומרא. שם (קפ) ואם עשו כן לא ישקעם בבנין. אם הוא מפורסם, ומכל מקום בדיעבד במקום הפסד יש להתיר לשקעם בבנין כמו שכתב רמ"א. חיי אדם . משמע דמותר אפילו ]כלל ג' ס"ט[הוא מפורסם, והוא תמיה, דהא הרמ"א לא התיר רק באינו מפורסם, וכן כתב בתניא להתיר ]ש"ע הגר"ז קונטרס אחרון סק"ד[בהפסד מרובה באינו מפורסם. ועיין באשל אברהם בשם )בסקי"ג(]תוספת שבת[, דמחובר אסור אף שאין ידוע שהוא )הלבוש(]סק"י[של ישראל. ובאבנים שלצורך מחובר בתרתי לטיבותא שאין ידוע ובצנעה שרי, הא חדא לריעותא אסור. ובתלוש גמור כספינה דוקא תרתי לריעותא אסור. ולא ידענא מנין לו כל זה. ובכלבו משמע דאף מחובר גמור אם אין נקרא שם ]סימן ל"א דף ל' ע"ג[ישראל עליו שרי, ויש לומר דגם הרב קאי אמחובר גמור דשרי באינו מפורסם והמחבר מודה בזה, ומה שכתב ויש אומרים, לא לחלוק אלא כיון שלא נמצא ברוב הפוסקים כן. עכ"ל. ועיין במג"א שהקשה דברי עולת שבת אהדדי, ]סק"ט[]סק"ב[דבתחלה כתב דמחובר אפילו אינו מפורסם אסור, ואח"כ כתב דאם אינו מפורסם לא גרע ממחובר, משמע דסבירא ליה דשרי. וכתב בלבושי שרד דהעולת שבת סבירא ליה ]סקי"ג[דמחובר מדינא שרי באינו מפורסם, רק משום דדרכו להיות מפורסם, משום הכי גם אינ ו מפורסם אסור משום לא פלוג. ועל זה כתב בעולת שבת דבתלוש לצורך מחובר לא גרע ממחובר דמותר מדינא ואינו אסור רק משום לא פלוג, וזה שהוא תלוש ובביתו של נכרי לא שייך לא פלוג. עכ"ל. על כל פנים במפורסם לכ"ע אסור, ובאינו מפורסם להתניא לא שרי רק בדיעבד ובהפסד מרובה, ולהפרי מגדים ולבושי שרד שרי אפילו לכתחלה. שם קפא(הגה ויש אומרים דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי. הנה דין זה הוא מספר הכלבו הלכות שבת , ובספר ארחות חיים הלכות )סימן ל"א)דל"א( ]דף ל' ע"ג[(שבת . יע"ש. ונראה ודאי שהנותנים )סימן)ש"ב( ]ש"י[ דף ד"ן ע"ד(בגדים לצמרים לתופרן, שיש היכר בין מלבושים של ישראל לגוים, דאפילו הוא בקבלנות אסור, כי הרואים הבגדים הם ניכרים שהם של ישראל ולא משאר אומות, ואם כן איסור גמור הוא, ואין צריך לומר שיבוא הגוי בבית ישראל בשבת לתופרן. וכבר אירע מעשה בזמנינו באחד שהביא גוי בביתו בשבת לתפור, והרבנים ז"ל קנסו אותו. עוד אנכי מודיע דברי, כי דוקא בכלים המטלטלים שייך בהו חילוק זה להתיר בקבלנות בבית הגוי כשאינו מפורסם שהוא של ישראל, אבל בבונה בנין בבית ישראל או בחנות של ישראל, אפילו שיהיה ברחוב הגוים ואינה ניכרת לישראל הדרים בעיר, עם כל זה לא שייך להתיר בבית החנות מהאי טעמא שאינו מפורסם שהוא של ישראל, כי כיון שהוא בתוך המדינה או בתוך התחום אי אפשר שלא יהיה ידיעה לאיזה אחד מישראל, וחברך ]חברא[ אית ליה, ובכל אופן אסור. וזה ברור. ועיין )חברך(להרשב"א . ע"ש. ועיין למרן לקמן )ח"ד סימן שט"ו()סימן רנ"ב ס"ג(שכתב וז"ל: ואם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם טוב להחמיר. וכתב הרב מג"א והביאו הרב באר היטב , שאם ראהו בשבת ]סק"י[)סק"ה(צריך למחות בידו אפילו קצץ. יע"ש. ומכאן תוכחת חיים על הבונים בתים ועליות מרווחים ועושים כמה מיני מלאכות בקבלנות, אין צריך לומר כשהבנין הוא בתוך תחום שיש בבית הגוי, כל עוד שהדבר ידוע ומפורסם בתוך העיר דזאת המלאכה שעושה הגוי בדבר מטולטל הוא לצורך בנין הבית הזה שהוא ]של[ ישראל, ואני אומר עדיפא מינה, דאפילו מעיר לעיר כל שידוע ומפורסם שזאת המלאכה היא לצורך בית ישראל בכל אופן אסור. ומה נואלו כמה אנשים שבונים פלטרין גדולים ומוציאים הוצאות רבי רבבות דינרי זהב, ומכניסים הם וממונם באחריות בחילול שבת בקבלנות לבנותו, דח"ו יהיה העוון גורם שלא ידור בו, כי כן כתוב בספר החסידים , כי המחלל ]סימן שמ"ח[שבת בבנין ביתו באיסור לא ישאר לדורתם. ורמזתי ברמ'ז כ"ה בסדר כי תשא "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם" , לדרתם כתיב, כי ר"ל דאם ישמור את ]שמות ל"א, ט"ז[השבת יהיה דירתם לדורותם. ובלאו הכי יש לפרשו על פי הדין שפסק מרן בסימן זה וז"ל: אם בנו לישראל עכו"ם בית )סעיף ג'(בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו. ע"כ. וז"א ]וזה "ושמרו בני ישראל לעשות את השבת לדורותם", כתיב אומרו[]לדרתם[, דהכוונה כשישמרו ישראל את השבת שלא )לדירתם(לבנות אפילו ע"י גוי באיסור, אזי לדירתם יהיה לדורותם, הא לאו הכי אסור לדור בתוכו. עיין בקונטרס תנופה חיים ]סדר כ י בס"ד. ומי פתי יוציא ממון לבנות ביתו פלטין של תשא סימן כ"ב[מלך ולהכניסו באחריות להיות בו איסור בונה ביתו באיסור בשבת ע"י גוי אפילו בקבלנות. ומשבח אני לאחד מרשומי עירנו מיראי ה' וחושבי שמו שהיה בונה ביתו בכפר, ואמר שאחד חכם שהיה הבנין על ידו התיר לבנות לגוי בקבלנות בשבת, וכשנתודע לי אמרתי לו שהוא איסור גמור, וביקש ממני תיקון, ואמרתי שיתן לתלמידי חכמים נצרכים כמנין שבת תש"ב אריות, וכן עשה אשריו ואשרי חלקו. שם קפב(בהגה דאם אינו מפורסם. עיין בשו"ת שער יהודה , באחד שדר בווערצהויז בעיר גדולה, והבנין )סימן א'(והרעכט שייך לאדון עכו"ם מפורסם, והיה בנין ישן נטוי לנפול ורצה האדון לבנותו מחדש, וקיבל הישראל היושב בה לבנותו בסך מסוים שהשוה עצמו עם האדון עפ"י כתב, ושהוא ישכור בנאים וכל הצריך לבנין כפי הפלאן שעשה הבויא מיינסטיר של האדון, וגם עכו"ם אחד היה קצת שותף לעסק זה. ושכר הישראל כל הבונים בקיבולת, דהיינו שהשוה את עצמו עם האומן של בנין אבנים לשלם לו מכל קלאפטיר, וכן עם אומן של בנין העצים, והם ישכרו ויתנו להבנין כל הבונים והפועלים וכל משרתי הבנין, ואין לישראל עסק בזה. והישראל הנ"ל הוכרח לצאת מן הווערצהויז, כי בנין הישן נהרס עד היסוד ויש הפסד רב אם לא יבנו בשבת, וכן האדון יקפיד על זה. וכתב שם דמותר לבנות בשבת, ומהיות טוב ימכור לעכו"ם כל זכות שיש לו בעסק הבנין מהאדון, שיהיה הוא הקונה והמוכר והעוסק, ויקח דראהן געלד ויזקוף השאר במלוה. יעוין שם טעמו. ועיין בשו"ת שכתב דהדבר פשוט דבדבר כזה מהרי"א הלוי )ח"א סימן כ"ט(

סעיף ג

סעיף קפג(ג' אם בנו לישראל גוים וכו'. כתב ב"י )ע"ב שיטה , דכל שכן הוא כו'. נ"ב: מיהו אם בנו גוים ל"ג(ביתו בקבלנות, וכל שכן סיתות אבנים בביתו של גוי, יש להתיר לדור בו, וכן לשקע הקורות בבנין, דכיון דאיכא ר"ת ]עבודה זרה דמתיר בקבלנות לכתחלה, כדאי לסמוך עליו כא: תוד"ה אריסא[בדיעבד. ב"ח . ]אות א'[אם התנה ישראל עם הגוי שלא לעשות מלאכה בשבת, והעכו"ם עשאם בעל כרחו למהר להשלים מלאכתו, אין לחוש. ספר המפה והלבוש. שם קפד(אם בנו לישראל גוים בית בשבת באיסור וכו'. נראה דהש"ע דסתם כאן משמע דסבירא ליה דבכל איסור מיירי, בין באיסור דקבלנות דתוך התחום דאינו אסור מדינא אלא מפני מראית העין, בין איסור דאסור מדינא כגון שכירות פועלים שכיר יום, בכל ענין אין לאסור מן הדין שלא יכנסו בו, דאיסורא דעבוד עבוד, ואין המניעה אלא מצד חומרא בלבד. והיינו טעמא משום דהש"ע אזיל לטעמיה שכתב בב"י בסימן תקמ"ג ]ס"ב[לדעת הטור, שהוא סובר דכלישנא בתרא נקיטינן, ]מועד קטן יב.[דמר זוטרא דבנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום ולא על בגויה, מיירי דסיועי הוה מסייע בתיבנא בהדייהו, שהיה נותן להם תבן למלאכה, דהואיל וסייע בהדייהו אסור, ומדלא קאמר תלמודא אסור ליכנס אלא דהנך רבנן, א"כ מא י דלא עלו בגווה משמע דחומרא היא שהחמירו מ"מ ממדת חסידות. עיין עליו. ולפ"ז אם נבנה בהיתר כגון בשבת חוץ לתחום, ליכא חומרא כלל ואפילו לאדם חשוב, דהא ללישנא בתרא לא נזכר חילוק כלל בין חשוב לשאינו חשוב. וכתב עוד מרן ב"י בכאן, דהטור דכתב דין זה דנכון להחמיר בחולו של מועד, ולא נכתב בסימן זה דדיני שבת, משום דנלמד שבת במכל שכן דחול המועד. ואע"ג דלפ"ז היה לו להש"ע ג"כ לכותבו בסימן תקמ"ג כדרך הטור, וממה שלא כתבו אלא כאן בדיני שבת לא שמעינן דבחולו של מועד נמי נכון להחמיר. יש לומר כיון דהך עובדא דמר זוטרא איירי בשבת, כדמשמע בגמרא מדפריך עלה מדשמואל דאמר חוץ לתחום מותר, תפס לשון הגמרא. אי נמי, במאי דהחמיר הטור גם בחולו של מועד לא סבירא ליה כוותיה בהא, וסבירא ליה להש"ע דמלאכת חולו של מועד דאיכא למ"ד אין איסורא אלא מדרבנן ., אין להחמיר בה כל כך לאחר שנעשה האיסור ונלע"ד פשוט דהא דאמרינן דאיסור כניסה בשדה ובבית שנעשה בו איסור אינו מן הדין אלא חומרא בעלמא, זהו דוקא במה שכבר נעשה ואי אפשר לתקנו, אבל בכגון סיתות האבנים וכיוצא ועדיין לא נשקעו בתוך הבנין, כיון דיש תיקון דלא ישקעם בבנין, הא ודאי דאיסור זה הוא מן הדין, דלא אמרינן בכה"ג איסורא דעבוד עבוד, ולכך הש"ע בסעיף דלעיל כתב סתם לא ישקעם בבנין משום דלא נכנס בסוג ענין החומרא דעירב דין המוזכרת כאן, ודלא כהרב בית חדש ב'[-']אות א דשיקוע הבנין עם בנין הבית שנבנה כבר בקבלנות. יע"ש. דליתא לענ"ד, והא כדאיתיה והא כדאיתיה. ואגב נבין דהב"ח הבין בכוונת הטור, דהך ]סימן תקמ"ג אות ב'[דסיועי סייע בתיבנא בהדייהו מיירי בשאין בו איסור כל כך ומיירי בחוץ לתחום, ולכך בשבת אם לא סייע מודה אפילו לאדם חשוב ללישנא בתרא, כיון דחוץ לתחום מותר מן הדין בשבת, מה שאין כן בחולו של מועד דאסור מן הדין חוץ לתחום, לכך נכון להחמיר שלא יכנסו בו. והטור שלא הזכיר דין זה בשבת, משום דכיון דלא נזכר בגמרא אלא בשבת ובסייע ובחוץ לתחום, ולפי הדין ליכא איסורא בסיוע, ולא שייך להזכיר בחוץ לתחום שום חומרא ואפילו לאדם חשוב, דכיון דמן הדין מותר חוץ לתחום בשבת, ולא שייך להזכירו אלא בחולו של מועד דאסור בו חוץ לתחום מדינא. וכי תימא לישמועינן בעשו מלאכה תוך התחום בשבת דגם שם אסור מדינא, הא לא קשיא, כיון דעובדא דמר זוטרא לא איירי אלא בחוץ לתחום גם הטור נקט לה בחוץ לתחום. וחילוק דאדם חשוב דלישנא קמא, אם היה הטור פוסק כהך לישנא, לא שייך להזכירו אלא בהלכות שבת דשם יש היתר דחוץ לתחום, מה שאין כן בחולו של מועד יהא אסור מן הדין לכל העולם ליכנס לתוכו. ולפי שיטתו זאת תמה על מרן ב"י דכתב, דמדלא חילק רבנו בין חשוב לאינו חשוב שמעינן דסבירא ליה דהלכה כלישנא בתרא, דהיכי שייך חילוק אדם חשוב בחולו של מועד. והוצרך הב"ח לכתוב אליביה דסבירא ליה דלשמואל גם בחולו של מועד מותר חוץ לתחום. יע"ש באורך. ואחר המחילה כוונת מרן היא על עיקר הדין, דאם היה מחלק בין חשוב לשאינו חשוב לא היה כותב דין זה אלא בשבת, ומינה שמעינן לחולו של מועד שיהא אסור לכ"ע ולא לחשוב בלבד, ומרן ב"י כתב ההתחלה וממילא נמשכת התולדה, דבמקום שאסור מן הדין יהיה אסור ליכנס בבית מן הדין ולא חומרא בלבד. גם שיטתו של הב"ח גופיה בכוונת הטור היא דחוקה יותר, דמנא ליה ללמוד מהך דסיועי בתבנא שאין בו איסור כל כך למקום שהוא אסור מן הדין שאין לימנע מליכנס אלא מחמת חומרא ולא מן הדין. ועוד דאם תמצא לומר דמר זוטרא לא איירי אלא בחוץ לתחום דשבת, מ"מ כי היכי דלא איירי כלל בחולו של מועד ואפילו הכי למד ממנו הטור לדין חולו של מועד, הכי נמי היה לו לכותבו בשבת ללמוד דין דתוך התחום דנכון להחמיר שלא ליכנס בו. וכי תימא דהתם אסור גם מדינא, א"כ גם בחולו של מועד בחוץ לתחום ]ד[אסור מדינא יהיה אסור מן הדין, ולא דמי להך דסייע בתבנא דאינה אלא חומרא. ועוד דקשיא טפי דהוה ליה ללמדינו בדיני שבת איסור כניסה בבנין דתוך התחום, והא עדיף טפי ללמדינו מה שאסור מן הדין ולא ללמדינו דבר שאין בו אלא חומרא בלבד דנכון להחמיר שלא יכנסו בתוכו. וכבר הרב מגן דוד ]ט"ז[בסימן זה וסימן תקמ"ג ביאר כוונת מרן ב"י על ]סק"ד[]סק"א[נכון וכדכתיבנא בס"ד. יע"ש. שם קפה(אם בנו לישראל וכו' נכון להחמיר וכו'. בט"ז )סק"ד(נכון להחמיר וכו'. ע"ש ובסימן תקמ"ג מה שכתב בזה. ולי נראה דלא הוצרך הרב ב"י לכל זה, דמזה לא מוכח כלל, דאימא סייעי שאני וגרע מעשה באיסור. אכן בלא זה מוכח שפיר, מדהקשה על זה והאמר שמואל מקבלי ]מועד קטן יב.[קיבולת מחוץ לתחום מותר, משמע הא אי הוה אסור שפיר עבידו דלא עאלו בגווה, רק כיון דנבנה בהיתר הקשה, ממילא מוכח דאם נבנה באיסור אף בלא אדם חשוב מן הראוי שלא יכנסו לשם. ומה שכתבו הטור והמחבר "ונכון", משום דמדינא אין לאסור בדיעבד משום מעשה דנכרי, דבישראל גופיה קנס הוא במבשל בשבת ואפילו הכי לאחר מותר , לכן ]סימן שי"ח ס"א[כתבו ונכון למי שירצה להחמיר על עצמו. ואפשר שבית שהוא דבר הניכר ראוי להחמיר בו טפי מבישול. ומה שכתב מג"א , מיהו כאן מדינא שרי כיון דקצץ וכו' לכן כתב ונכון. )סקי"א(אין זה נכון, דהלא סתמו וכתבו הטור והמחבר אם נבנה באיסור, משמע אפילו שכרו שכיר יום אפילו הכי רק נכון הוא להחמיר ולא מדינא, והטעם הואיל ושכרו. וכן בסוף סימן תרס"ד ]סי"א מיירי באמר לו שתהא מזומנת על כל פנים, דאם לא כן בהגה[מותר לישראל אחר. כן נ"ל נכון. שם קפו(אם בנו לישראל וכו' נכון להחמיר כו'. בחוץ לתחום אדם חשוב שאני , ומשמע בתוך לתחום ]מועד קטן יב.[לכ"ע אסיר, ומאי כתב נכון להחמיר, הלא איסור חמור הוא. ואמר אדמ"ו דבזה המקשן והתרצן היו מחולקים, המקשן היה סובר ג"כ אדם חשוב שאני וזה תוך התחום דוקא, דבשאר בני אדם מותר אבל באדם חשוב יש להחמיר, חוץ לתחום אפילו אדם חשוב מותר, והשיב לו התרצן אפילו בחוץ לתחום אדם חשוב שאני, ובתוך התחום אין חילוק בין אדם חשוב לשאר בני אדם ויש להחמיר, ולפ"ז שפיר כתב ונכון להחמיר, דהא אפילו בתוך התחום אינו איסור. ודו"ק. שם קפז(אם בנו לישראל וכו' נכון להחמיר וכו'. כתב מג"א , נכון להחמיר, וב"ח כתב וכו' ומותר )סק"י(ב'[-']אות א בדיעבד. פירוש מאחר שכבר נבנה וצריך לסותרו יש לסמוך אדעת ר"ת שמתיר כל המחובר ]עבודה זרה כא: תוד"ה אריסא[בקבלנות כמו שדה. אע"פ דר"ת עצמו חזר בו, וכמו שכתבו התוספות והרא"ש והטור והרב ב"י, וא"כ האיך ]שם פ"א סימן כ"ג[לסמוך על דבריו. הוא מפרש דלא חזר בו, אלא להחמיר על עצמו כשבנה ביתו לא הניחו לבנות בשבת. אבל הרב ב"י לא כתב כן, וכן הוא לשון הטור. שם קפח(אם בנו לישראל כו' נ כון להחמיר וכו'. נ"ב: עיין סוגיית מועד קטן עובדא דמר זוטרא, )דף י"ב ע"א(]סייע[ומשני אדם חשוב שאני, ואיכא דאמרי סיועי )סיעי(בתיבנא. יע"ש. ועיין מה שכתב מרן בב"י בהלכות חול המועד סימן תקמ"ג . וע"ש בסימן זה דהטור תפס כאיכא דאמרי ]ס"ב[בתרא, דסיועי ]סייע[ והיה איסור. ודייק מרן מדלא אמרו )סיעי(בו איסור מפורש, אלא שאלו האמוראים לא רצו לעייל בגוויה, שמע מינה שאין איסור רק לכתחילה החמירו על עצמם שלא לכנוס שם, וכן לכל אדם. יע"ש. ומשום הכי אתי שפיר מה שכתב מרן פה דאפילו ]נבנה[ באיסור דנכון להחמיר, ור"ל )נכנס(דאפילו בנבנה בתוך התחום וכיוצא, מחמת חומרא לא יכנסו ולא מדינא. גם מה שכתב הר"ב מגן אברהם בסימן תקמ"ג )סק"ב(וז"ל: ואם בנו באיסור משמע דמותר ליכנס בו, ]דהב"י )דרבי'(סימן רמ"ד[.'כתב דעובדא דמר זוטרא מיירי ביום טוב כו ]עכ"ל[. אין הכוונה דמותר לגמרי ואפילו חומרא ליכא, שהרי בהדיא כתב מרן איפכא, אלא הכוונה דמותר מדינא, אמנם נכון להחמיר וכמו שפסק מרן. ומה שכתב דהב"י כתב דעובדא דמר זוטרא מיירי ביום טוב, לא היה צריך לזה, מאחר דכתב מרן דכלישנא בתרא נקטינן, דהיינו שסיועי ]סייע[ כו', והיינו )סיעי(שבנאו באיסור, ואפילו הכי מחמת חומרא לא נכנסו. יע"ש. וכתב הב"ח , דאם בנו בשבת בקבלנות יש לסמוך על ב'[-']אות א ר"ת ומותר בדיעבד. והוא ]תוספות עבודה זרה כא: ד"ה אריסא[הדין אם תיקן הגוי את האבנים בשבת בביתו והיה בקבלנות, דודאי מותר לישראל לשקעם בבנין בחול. יע"ש. שם קפט(אם בנו לישראל וכו' נכון להחמיר וכו'. והרב ב"י כתב הטעם דאמאי הוא חומרא, וכתב הטעם בסימן תקמ"ג דפוסק כלישנא בתרא, דאיתא בש"ס פרק מי שהפך ]ס"ב[בההיא דמר זוטרא דבנו ליה אפדנא ולא על, ]מועד קטן יב.[דלישנא בתרא דסיועי סייעי בתיבנא, לא שנא אדם חשוב לא שנא שאר בני אדם אסור, ומדלא קאמר הש"ס אסור משמע דחומרא הוא. יע"ש. ואפשר לומר דלעולם היכא דסייעי בתיבנא מדינא אסור, ואינו ראיה מדלא קאמר הש"ס אסור. ומה שכתב הטור לשון חומרא, אפקיה מדעתיה, דבש"ס משמע דהא דאסור להכנס הוא משום שיש חשש איסור ממש, דלא היה קבלנות גמורה ויש חשש איסור שכיר יום, אבל כשהוא קבלנות גמורה אלא דהאיסור הוא משום מראית העין אפשר דמותר, דאעיקרא נבנה בהיתר גמור, ומשום דמספקא ליה להטור משום הכי כתב נכון להחמיר, דהוא חומרא בעלמא בחוץ לתחום בחול המועד כיון שהיה קבלנות גמורה. וקשה על הטור דאמאי כאן ]סימן כתב נכון להחמיר, ובאבנים שתקנם בשבת כתב בסימן תקמ"ג[רמ"ד דאסור לשקען בבנין, ואינו משום חומרא אלא משום איסור. ומוכרח לומר דשאני בנין היכא דתקנו האבנים כ"כ האי אפשר לעשות, אבל בית שלם לא אמרינן אסור כיון שהוא ספק והוא בית שלם משום הכי הוא חומרא. ועיין להרב ב"ח ]אות דמשמע דרצה לומר שהם בשוה. יע"ש. ועיין בספר מטה ב'[-'א ]סק"ו[יאודה . אם (קצ) בנו לישראל וכו' נכון להחמיר וכו'. כתב הרב מג"א , דכיון דקצץ שרי מדינא, דגוי אדעתא דנפשיה ]סקי"א[עבד, אלא נכון להחמיר. ע"ש. וקשה דהא מר זוטרא ]מועד קטן הוה מסייע בהדייהו דעביד הוא איסור, וכתב הב"י סימן יב.[]תקמ"ג ס"ב[, דמה שלא נכנס לא מן הדין אלא חסידות, )תרמ"ג(וכן כתב הריטב"א בחדושיו . ע"ש. וז"ל רבנו ]שם ד"ה איכא דאמרי[ישעיה הראשון בפרק שואל ]פסקי הרי"ד שבת קנא. סוף ד"ה מאי , כל מלאכה שעושה הגוי לישראל והיא מפורסמת לרבים, ממקום[כגון בנה את ביתו בשבת, אסור עליו לעולם, והא דשרו בית הלל עם השמש, דוקא בביתו של גוי דאין רואה, ]שבת יז:[וכדאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור ]מועד קטן שם[]חוץ[ לתחום מותר. עכ"ל. וכן כתב הרוקח . )חוק()סימן קל"ה(ומוכח בהדיא דסבירא להו דאפילו בקבולת דגוי אדעתא דנפשיה עביד, כל שנתן לו ישראל שאין הגוי יכול לעכב הכלי לעצמו אסור מן הדין. אלא דבעורות לעבד וכלי לכובס כתבו, כיון דאינו תחלת הדבר אלא תקונו אסור בכדי שיעשו. ע"ש. ומ"מ לכ"ע אין חילוק בין ארון וקבר לשאר מלאכות, דכל מלאכה שעשה הגוי לצורך ישראל בפרהסיא אסורה לו לעולם, וכן כתב בהדיא הרמב"ם ריש פ"ו , ודלא כהרב מטה יהודה ]מהלכות שבת ה"ב[]סק"ז[. ע"ש. ועיין מה שכתבתי סימן שכ"ה . ]סק"ז[שם קצא(אם בנו לישראל וכו' נכון להחמיר וכו'. כתב ט"ז בשם הב"ח להקל כר"ת )סק"ד(ב'[-']אות א ]תוס' עבודה . והאליה רבה מקיים דברי הש"ע גם זרה כא: ד"ה אריסא[]סק"ח[לב"ח. ע"ש. שם קצב(אם בנו לישראל וכו' נכון להחמיר וכו'. וכן כתב רבנו הטור לקמן בסימן תקמ"ג לענין חוה"מ, וכתב מרן בב"י שם , וזהו שכתב רבנו נכון להחמיר, כלומר אע"ג ]ס"ב[דמדינא שרי. ע"ש. וכאן כתב וז"ל: ורבנו לא כתב כאן כלום לענין שבת, ובסימן תקמ"ג בענין חוה"מ כתב שאם נבנה באיסור ע"י נכרי נכון להחמיר שלא יכנסו בו, וכתבו רבנו גבי חוה"מ, משום דמשם נלמד להיכא דנבנה באיסור בשבת דנכון להחמיר דכל שכן הוא. ע"כ. ומשמע נמי דמדינא שרי אפילו בשבת. ועיין מה שכתב בספר ירים משה הנ"מ בליקוטים )אות נ' דף נ"א סוף . יע"ש. ודומיא נמי מההיא דאיתא בפ"ק דחולין ע"ד()דף ז' ע"ב(מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו, שלא רצה ליכנס לביתו על דבר שהיה אסור לו. אם קצג(בנו לישראל וכו' נכון להחמיר וכו'. ודעת הט"ז , דאף אם נבנה באיסור גמור ע"י עכו"ם כגון )בסק"ד(ע"י שכירי יום אינו אלא נכון להחמיר. והא דמבואר בסימן שכ"ה בעשו לו ארון אסור לו עולמית, כתב האליה רבה )סי"ד(דהכא שאני, דמ"מ עושה העכו"ם אדעתיה דנפשיה )בסק"ח(משום שכירותו ששכרו קודם השבת. ע"כ. והדבר צ"ע, דכפי הנראה עכו"ם עושה מאיליו לא גרע משכיר יום, דהא בעכו"ם עושה מאיליו אמרינן להדיא בגמרא עכו"ם )דף קכ"א ע"א(לדעתיה דנפשיה עביד. ויותר נראה לומר דהט"ז לשיטתו )בסימן דמת חמור, דגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר שכ"ה סקי"ג(שנתחלל בו שבת, והוא שיטת הרז"ה , והרמב"ן ]במאור שבת סה.[, והר"ן ז"ל . אבל ]בחידושיו שם קנא. ד"ה מתני' גוי[]שם סד: ד"ה עשו[לדעת הרמב"ם ז"ל דבדבר של פרהסיא אפילו בחי )בפ"ו ה"ב(אסור לו עולמית, ע"ש בהרב המגיד שלמדו מדין הקבר, ולא סבירא ליה לחלק בין חי למת, על כן צריך לומר כמו שכתב המג"א, דהא דהכא רק נכון להחמיר כיון שקצץ, והיינו כיון שהוא בקבלנות, אבל בשכיר יום אסור מדינא, דלא עדיף מעושה מאיליו. אבל דעת הרב ז"ל משמע )]ש"ע הגר"ז[ בסימן שכ"ה סכ"א(דאף לדעת הרמב"ם ז"ל מותר בשכיר יום מדינא, כפי הנראה מדבריו בקונטרס אחרון דיש לומר דגם המג"א )סימן רמ"ג סק"ב(מודה בזה, ומה שכתב המג"א קצץ, גם שכיר יום בכלל כיון שנותן לו שכר, ולא אתי לאפוקי אלא כשצוהו לעכו"ם לעשות בלי שכר, דאז אדעתיה דישראל קעביד, ובזה משמע מדבריו שם דגם הט"ז מודה. והדבר צ"ע מהיכן למדנו דבר זה דאף בשכיר יום אינו אלא נכון להחמיר, כיון דלא למדנו דבר זה אלא מעובדא דמר זוטרא , והתם קבלנות הוי. וצ"ע. ואקוה לדבר ]מועד קטן יב.[מזה אי"ה בסימן שכ"ה שם . והנה הרב ז"ל פסק כאן בסתם )כהט"ז(דאף בשכיר יום אינו אלא נכון להחמיר, אלא דבסימן שכ"ה כתב, דוקא שלא קבע לו הישראל איזה יום ועשה )סכ"א(מעצמו בשבת. ולעת עתה לא ידעתי מקור הדבר. וצ"ע. שם קצד(אם בנו לישראל וכו' נכון להחמיר וכו'. כתב הבאר היטב , ובספר אליה רבה הוכיח )סק"ו(]סק"ח[כמשמעות הב"ח וכו'. כן כתב באשל אברהם , ]אות ב'[]סק"י[שהב"ח היקל מדינא אבל נכון להחמיר בקבלנות, והמג"א היקל שאין להחמיר כלל. ועיין שם במשבצות זהב דגם הט"ז ]סק"ד[סבירא ליה כמג"א, וכן פסקו בתניא ובחיי אדם ]ש"ע הגר"ז ס"ז[. ואם התרו בו שלא יבנה בשבת ולא רצה לשמוע, ]כלל ג' ס"ז[אסור לאותו ישראל לדור בו ולאחרים מותר. נזר ישראל ]סימן ע' בשם שו"ת אמרי א"ש . עיין שם בליקוטי רימ"א סק"י[)סימן י"ד(דבתוספת שבת הביא בשם ספר חסידים , ]סקי"א[)סימן שמ"ח(דמעשה באחד שבנה בשבת ע"י עכו"ם בקבלנות וגערו בו ולא רצה לשמוע, ולא היו ימים מועטים שלא נשאר הבית לא לו ולא לזרעו. עכ"ל. ועיין שם בפירוש אזולאי דמעשה היה דבעה"ב לא ידע שהם בונים בשבת, אף על פי כן נידוהו ולקחו קנס. והשיב הרשב"א דיש לדון ראשי הקהל לזכות, ]ח"ד סימן שט"ו[שיבוא על ידי זה לתקלה ונמצא שם שמים מתחלל. וכתב ]סק"א[הביא זה בשם רדב"ז, ואח"כ ראיתי דבספרו ברכי יוסף תשובה זו בספר הבתים לרשב"א, ]ומה ]ח"א בית א' סימן כ"ב[שכתבתיה על שם[)וב(רדב"ז ]כי[ שם יש תשובות מלוקט]ות[מכמה רבנים וטעה המעתיק. ע"כ . ובשכיר יום סבירא ליה להב"ח דמדינא אסור לדור בו, ולהט"ז מדינא שרי רק דנכון להחמיר. משבצות זהב. ]סק"ד[]סק"ה[ובתניא וכן פסקו בחמד משה . ועיין בחיי אדם ]שם[דאסור מדינא לו לעולם, ולאחרים בכדי שיעשה, ונכון ]שם[להחמיר לעולם אף לאחרים אלא ימכור לנכרים. עכ"ל. וכן כתב בנשמת אדם בשם אליה רבה, דאף שהחמירו שלא לכנוס, מ"מ מותר להנות ממנו ולמכרה לנכרים. ועיין בשואל ומשיב מהדורא הוכיח דמותר אף לישראל לקנות ממנו, דלא תניינא )ח"ב סימן י"ב(קנסו במכירה, והוא הדין בנו של הבונה מותר לדור בו. עכ"ל. ועיין לקמן סימן שכ"ה סעיף י"ד. ועיין בחמד משה שכתב, ]שם[דדוקא בסימן תרס"ד דאמר ליה שתהא מזומנת לו, ]סי"א בהגה[דאם לא כן מותר לישראל. שם קצה(אם בנו לישראל וכו' נכון להחמיר וכו'. המג"א )סק"י(כתב בשם הב"ח , דבקבלנות יש לסמוך על ב'[-']אות א ר"ת ומותר בדיעבד. ובסקי"א כתב וז"ל: מיהו כאן מדינא שרי, כיון דקצץ לו שכר ועכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד, לכן כתב דנכון להחמיר. ע"כ. והלבושי שרד הבין דכוונת המג"א ]סקי"ז[דבקבלנות נכון להחמיר, ומה שכתב בסק"י דיש לסמוך על ר"ת, היינו דלכן מותר מדינא, אבל מ"מ נכון להחמיר. וכן משמע קצת מהפמ"ג סקי"א)ובסק"י לא משמע כן(, ובשכיר יום מדינא אסור. כן תוכן דבריו. והוא תימה, דהא גם בסקי"ב כתב המג"א ומיהו בקצץ בקבלנות כבר כתבתי דדיעבד מותר, משמע דאין להחמיר כלל. ואכן פשוט דאף דהמג"א מחלק כן בשם הב"ח. אכן דברי השו"ע ודאי דמשמע דבכל ענין נכון להחמיר, אף בקבלנות. וגם מדברי השו"ע דכתב סתם בנו באיסור נכון וכו', משמע דאף בשכיר יום אינו רק חומרא ונכון להחמיר. וכן ראיתי בשו"ע הרב כתב, דבקבלנות מותר לכנוס ובשכיר יום נכון להחמיר. וכן ]ס"ז[מהפמ"ג משמע כן, ובזה לא פסק ה מג"א כהב"ח, דמדינא )סקי"א(אסור. ולפ"ז יתפרשו דברי המג"א בפשיטות, דבסק"י הביא דברי הב"ח לדינא דאין להחמיר בקבלנות, ובסקי"א כתב לפי דברי הש"ע, רק שם מה שכתב מיהו מדינא שרי כיון דקצץ, לא איירי כלל בקבלנות, רק סובר דכל דקצץ דמים אינו ]דומה[)דומא(לסימן שכ"ה , ומותר מדינא אף בשכיר יום. ]סי"ד[ואכן כבר כתבתי בסק"ב , דמה שכתבו לסמוך על ר"ת בקבלנות, אין הדבר מוסכם אצלי אם ר"ת עצמו מתיר במקום שרגילין לעבוד בשכיר יום, דמאי שנא ממרחץ להשכיר במקום שאין מפורסם. מ"מ מכל האחרונים משמע דבכל קבלנות אין צריך להחמיר שלא לכנוס בו, ואולי הוא דומה למה שכתבתי ]סק"ז[, דבכל מקום דאין האיסור רק משום לעיל סימן רמ"ג מראית העין אין שכרו אסור בדיעבד. ואף דקצת יש לחלק, דהתם אין ראוי שישאר ביד העכו"ם השכר כמו שכתב רב נטרונאי , אבל להחמיר שלא לכנוס [58 ']תורתן של ראשונים ח"ב עמ אולי אין הכי נמי דיש להחמיר, מ"מ אין לחלוק על כל האחרונים דכתבו כאן להתיר בקבלנות בדיעבד, כיון דאף בשכיר יום אינו רק חומרא. שם קצו(אם בנו לישראל וכו' נכון להחמיר שלא יכנסו בו. כתב בב"י , והראב"ד פירש ההיא עובדא )בסוף הסימן(דלא היתה קבלנות גמורה וכו'. נ"ב: צ"ע דזה דוקא אליבא דלישנא בתרא , אבל אליבא דלישנא קמא מאי איכא ]מועד קטן יב.[למימר. ועיין בט"ז . ודוק היטב. )סק"ד(שם קצז(אם בנו לישראל גוים וכו' נכון להחמיר שלא יכנסו בו. ואם הישראלי בנה בעצמו יסתר, כמפורש בתרומות ]פ"ב[ מ"ג, הנוטע בשבת במזיד יעקר. ועיין )פ"ה(בבאר היטב סוף סימן ]של"ד[ מספר חסידים , )של"ה()סימן קפ"א(וברמ"א סימן רנ"ב , ופרי מגדים סימן רנ"ג )ס"ד()משבצות ססק"י(ובסימן ש"ז ובסימן תקל"ח , ומנחת חינוך )ט"ז ס"ק י"ד()ס"ו(גבי עיר הנדחת. אמנם לכאורה צ"ע מאמרם בבמדבר )מצוה תס"ה(, שלפי שנלכדה יריחו בשבת רבה נשא )פרשה י"ד ]פסקא א'[(החרימה יהושע, ובכל זאת אחרי שעברו ובנו אותה מותר לישב בה, עיין ירושלמי סנהדרין . ויש לומר כי חיאל עיר )פ"י ה"ח(אחרת בנה אך שקראה על שם יריחו, עיין סנהדרין . )דף קי"ג ע"א(ובזה יונח אשר מצינו שיריחו נבנתה כבר קודם לחיאל, עיין שופטים , שעיר התמרים היא יריחו , ושבו )א', ט"ז()דברים ל"ד, ג'(ב'-ביריחו בשמואל . ובכלל נראה כי גזירת יריחו שלא )י', ה'(תבנה עוד היה מדין מלכות, וכן נענש עכן במעלו מדין מלכות )הארכתי בזה במ אמרי בתי המשפט בא"י (, ולאיסורא ]ערך יריחו[לא ילפינן. וכעת מצאתי בספר פרי תבואה , שהעלה ]ערך יריחו[שקללת יהושע היה אך שלא לבנות חומות יריחו לזכר נס נפילתה, ולכן נקט "בבכורו ייסדנה ובצעירו יצב דלתיה" ]יהושע , שלשון זה לא יפול על יסוד עיר. ע"ש ואכמ"ל. ו', כ"ו[]סעיף ג' שהבאתי מספר פרי תבואה שקללת יהושע היה אך שלא לבנות חומות יריחו לזכר נס נפילתה, ולכן נקט בבכורו ייסדנה ובצעירו יצב דלתיה, שלשון זה לא יפול על יסוד העיר עצמה כי אם על חומתה – וזהו כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים , לזה הטעם החרים יהושע מי שיבנה יריחו ]ח"ג פרק נ'[לעולם, להיות המופת ההוא קיים עומד, כי כל מי שראה החומה ההיא שקועה בארץ יתבאר לו שאין זה תכונת בנין שנהרס אבל נשקע במופת. אולם לפי זה בלתי מובן אמרם בסנהדרין )דף קי"ג שאסור לבנות עיר אחרת ולקרותה בשם יריחו, הרי כל עיקר ע"א(הזכרון במראה החומה שנפלה. ויעוין בירושלמי , אין מקיפין על עיר של )שבת פ"א סוף ה"ח(עכו"ם פחות משלשה ימים קודם לשבת, הדא דתימר במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא ]ב[שבת דכתיב "כה תעשה ששת ימים" , וכתיב "וביום השביעי תסובו את העיר שבע ]יהושע ו', ג'[פעמים", וכתיב "עד רדתה" אפילו בשבת. ואשר ]דברים כ' כ'[אמרו בבמדבר רבה שם, אם יאמר לך אדם האיך חלל )פרשה י"ד(יהושע את השבת כו', אמור לו ע"פ הקב"ה עשה, שנאמר )יהושע "ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי וגו' וסבותם את העיר ד'[(-'ו', ]ב וגו' וביום השביעי תסובו את העיר" כו'. ולכאורה למה הוצרך להיתר מיוחד, הרי זה בכלל עד רדתה. זהו שעד רדתה נאמר בתכסיסי מלחמה טבעית של פעם, אם תופסק בינתיים יתאושש האויב ויהפך לרודף, אבל אז שהיה כיבוש נסי ע"י סיבוב העיר ותקיעת שופרות, שלולא שכך נצטוה הרי היו יכולים להחל בסיבוב באחד משאר ימות החול ולא יחול הסיבוב השביעי בשבת, אין זה בכלל עד רדתה, רק לפי שכך נצטווה בדיבור , ובספרי מרגליות הים מיוחד. וראה זהר חדש תשא )דף מ"ד ע"ג([. )כרך סנהדרין צ"ד ב' אות כ'(שם קצח(נכון להחמיר וכו'. .'כתב ב"י, אדם חשוב שאני וכו עיין מה שכתב הרב קול הרמ"ז זיע"א בפ"ק דשבת . ועיין מה שכתבנו לקמן בס"ד בסימן נז"ר בהגב"י ]משנה ט'[. ]סק"ז[שם קצט(נכון להחמיר שלא יכנסו בו. משמע דאפילו אחרים לא יכנסו בו, כדמוכח במועד קטן , )דף י"ב ע"א(דקאמר איקלע רב ספרא ורב הונא בר חנינא ולא עלו לגויה, וכן מדוקדק לשון הש"ע דכתב שלא יכנסו בו בלשון רבים, ולא כתב שלא יכנס בלשון יחיד כמו שכתב בכל הסימן. וכן כתב הרב מגן אברהם , וכת ב עוד וז"ל: ואע"ג דבסימן שכ"ה סעיף )סקי"א(]י"ד[ כתב הש"ע ודוקא לאותו ישראל אסור, שאני התם )ד'(דהעכו"ם עשאו מעצמו לצורך ישראל, מה שאין כן כאן שהוא שכר העכו"ם. ועיין סוף סימן תרס"ד. מיהו כאן מדינא שרי כיון דקצץ לו שכר ועכו"ם אדעתא דנפשיה עביד לכן כתב דנכון להחמיר. עכ"ל. ודברי הרב נפלאו ממני דקסלקא דעתיה מעיקרא לדמות דין זה לדין מת דסימן שכ"ה, ושאני מת דהוא יוצא מן הכלל, שהרי בחפרו קבר או עשו ארון בפרהסיא לצורך ישראל אמרו דלא יקבר בו עולמית, ואילו בשאר ענינים אפילו אמר הישראל לעכו"ם בפירוש לעשות לו מלאכה אינה אסורה לו עולמית אלא ימתין לערב בכדי שיעשו, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל: ישראל שאמר לעכו"ם לעשות לו מלאכה זו )פ"ו דין ח'(בשבת, אע"פ שעבר ומכין אותו מכת מרדות, מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שתיעשה. ע"כ. ופסקה הש"ע בסימן ש"ז ס"ך, וכתב מרן ב"י שם סוף הסימן )דס"ל(דלא קי"ל כרבנו ירוחם ז"ל דאסורה לו ]ני"ב חי"ב דף פ"ג ע"ב[אותה מלאכה לעולם משום קנסא. יע"ש. וכן בדין חלילין שכתב הטור סוף סימן שכ"ה, דאם אמר לו ישראל להביאן אסורין לו לעולם, תמה מרן שם דלא אשכחן דאסורים לעולם אלא במבשל בשבת במזיד דחילל שבת בידיו, אבל על אמירה ]בבא קמא עא.[לעכו"ם שאינה אלא שבות למה יאסר עולמית. וסיים דאם סבירא ליה להטור כרבנו ירוחם דקנסינן ליה הא לא קי"ל כוותיה. יע"ש. ומה שיישב שם הרב מגן דוד דטעם איסור ]ט"ז סקי"ד[עולמית בחלילין הוא משום דהוי כמו פרהסיא כיון דאמר לו בפירוש. יע"ש. וגם עיין בב"ח . ואחר המחילה ליתא ]אות ט'[לענ"ד, דאע"פ שמדברי הרמב"ם מוכח דגם חלילין אם היו בפרהסיא דינן כארון וקבר ולא יספוד בהן עולמית, היינו על עשייתן במקום מפורסם או כשהוכן בפרסום, אבל משום האמירה לא יהא זה נחשב לפרסום, ואפילו צוהו הישראל לעכו"ם בפני הרואים לא הוי בכך פרסום, דהפרסום הוא על גוף המעשה שנעשה בפרסום. ועוד דאיך הטור יניח דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בנעשה בפרסום וישנה לשונו מהעשיה לאמירה, אתמהא. ומחוורתא כהבנת מרן ב"י דהטור סברא דנפשיה קאמר. ועכ"פ לא אשכחן דהפרסום אוסר עולמית אלא גבי מת, משום דגנאי הוא למת שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת, כמו שכתב הר"ן ז"ל הביאו מרן ב"י שם סימן ]שבת סה. ד"ה וגרסי'[שכ"ה . ]סי"ד[והרא"ש בפרק אין צדין נתן טעם אחר לגבי ]ביצה פ"ג סימן ב'[הא דבעלמא בהובא מחוץ לתחום אין צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, ובחלילין בעינן עד כדי שיבואו ממקום קרוב, דשאני מילתא דמת דאוושא טפי והכל יודעין שבשביל מת הביאו ואחמור טפי, כדתנן אם עשה קבר בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית, ולא שרינן בכדי שיעשו. עכ"ל. והביאו מרן שם . ותדע עוד, דהא הרא"ש ז"ל אינו מחלק בין צינעא ]סט"ו[לפרהסיא, וסבירא ליה דבכל ענין לא יקבר עולמית, מאי דלא אשכחן הכי בשום דוכתא, אלמא דלא החמירו אלא במת אי משום כבודו אי משום מילתא דמת אוושא טפי. וא"כ ליתא לקושיית המג"א מעיקרא, לא לענין מה שלא אסור מן הדין על הבעלים עצמן שלא ליכנס בבית, ולא לענין מה שלא החמירו גבי מת כשאר כל אדם, דהא כדאיתיה והא כדאיתיה, ובפרט בענין השבותין דאין לדמות השבותין זו לזו כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה , הביאה ]ח"א סימנים רצ"ז, תש"ט[מרן ב"י סימן ש"ז . והמג"א אזיל לטעמיה במה שכתב סימן ]ס"ה[שכ"ה ס"ק ]ל"א[ ובסימן ש"ז, וכתב שם על דברי )א'()סקכ"ח(הש"ע דמותר ליהנות בכדי שיעשו, ובלבד שלא יהיה דבר של פרהסיא. יע"ש. דמשמע דבכל דבר אוסר עולמית אם נעשה בפרהסיא. וליתא, דלא אמרו אלא במת ואין לך לחדש דבר אחר מעתה, וכמו שכתב בהדיא הרב מגן דוד בסימן שכ"ה )סקי"ד . יע"ש. והוא פשוט לענ"ד. בד"ה בטור כתוב וכו'(גם מה שחילק המגן אברהם לפי שיטתו בין התם דעושה עכו"ם מעצמו ובין כאן דהוא שכר העכו"ם, ליתא, דהתם נמי אפילו אמר לו הישראל לחפור קבר מותר לאחר, ואפילו חומרא ליכא וכדמוכח מדברי הטור בדין חלילין דכתיבנא. ותדע דאם באנו לדמות דין דסימן זה לדין מת, היה לנו לומר בכאן דיהיה אסור לבעל הבנין עולמית מן הדין, ואנו קי"ל דאפילו עשה דבר שאסור מן הדין, כגון שכר פועלים לבנות לו בית בתורת שכיר יום, אין בו איסור כניסה אלא מחמת חומרא, וכמו שכתבתי לעיל ]סק"ו[, וכדמוכח מהך דסיועי סייע בתיבנא בריש הסעיף בהדייהו. ולכך גם מה שסיים הרב וז"ל: מיהו מדינא כאן שרי כיון דקצץ וכו', דמשמע דלא שרי כאן אלא בקצץ, ליתא וכדכתיבנא. וכן מאי דמשמע מתוך דבריו דגם במת אם קצץ עם העכו"ם דמותר ליקבר בו אותו המת לפי הדין, ליתא, דבכל ענין אמרו גבי מת. ומה שציין המג"א מהך דסוף סימן תרס"ד, ר"ל עכו"ם שקצצו ערבה בשביל ישראל בשבת, ומיירי בקצץ דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ולכך כשירה. וסיים הרשב"א ז"ל בתשובה , והזכירו מרן ב"י ומור"ם ז"ל בהג"ה וז"ל: אבל ]ח"ה סימן רי"א[יפה עשיתם להחמיר כיון שנעשה בפרהסיא, ובמקום פרהסיא יש לחוש לרינון שעה. ע"כ. דמשמע דכמו שהחמירו כאן בבנין כך החמירו שם בערבה, מחובר שהוא דבר הניכר ועומד קיים והארץ לעולם עומדת, הויא חומרא הקרובה לדין, אבל במלאכת מטלטלין אפילו נעשית בפרהסיא לא מצינו שום חומרא שיחמירו שלא ליהנות, והך דערבה אינה אלא זהירות בלבד לפי שהיא של רבים ושל מצוה, וגם אפשר בערבה אחרת כמו שכתב שם ההג"ה, ועיין במגן אברהם ועיין בב"י ריש )סימן שכ"ה ס"ק ל"ב(סימן רנ"ב . ודו"ק. ]ס"ב[שם (ר) נכון להחמיר שלא יכנסו בו. כתב ב"י )דף קנ"ט ע"ב שיטה , שאם נבנה באיסור ע"י גוים נכון להחמיר שלא ל"א(יכנסו בו וכו'. נ"ב: וכן פסק כאן בספר הקצר. ועיין בספר מג"א , ובספר קרית מלך רב . )סקי"א()דף כ"ז ע"א(שם (רא) נכון להחמיר שלא יכנסו בו. כתב מג"א , שלא )סקי"א(יכנסו וכו', ועיין סוף סימן תרס"ד . שפסק ]בהגה[שהרשב"א מתיר אפילו צוה לקוצצו. ואפשר דשם ]ח"ה סימן רי"א[משום שהוא למצוה, ואע"ג ]ד[בסוף סימן תקפ"ו אינו ]סכ"א[מתיר אלא שבות דשבות ומקום מצוה, ש"ה דקצץ ]שאני הכא[ואינו נהנה ממנו בשבת עצמו אלא לאחר שבת וכמש"ל. ואפילו הכי מסיים הרמ"א ונכון להחמיר, מה שאין כן בסוף סימן תרס"ד שהיה הושענא רבה ביום ראשון וקצץ העכו"ם בשבת, אם כן לא היו צריכים בשבת, משום הכי סיים הרמ"א רק ויש להחמיר משום רינון קול. שם (רב) נכון להחמיר שלא יכנסו בו. ,פירוש אפילו אחרים כעובדא דאיתמר בש"ס . יע"ש. וכתב ]מועד קטן יב.[הרב מגן אברהם , ומאי שנא ממה שכתב מרן בסימן ]סקי"א[שכ"ה דדוקא לאותו ישראל אסור כו'. ולפק"ד שניא )סעיף י"ד(ושניא, דבשלמא התם דמלאכת ארון וקבר כולי עלמא ידעי לה דבקבלנות נעשה, ובקבלנות בתלוש מותר, דהתם אסרו משום שהיה בפרהסיא, משום הכי לאותו ישראל אסור ולאחרים שרי, מאחר דעיקר המלאכה לא נעשית באיסור. אמנם בבית דגם בקבלנות אסור, נמצא שבית זה נבנה באיסור, משום הכי גם לאחרים צריך להחמיר. ואף על גב דמלאכת פרהסיא ]בתלוש[כמש"ל אסור כמו מלאכת מחובר, היינו דוקא למי ]סעיף ד'[שנעשית בשבילו שאותם כלים או מטלטלין הם שלו, כגון נותן כליו לתקן או מלבושיו לכבס, מה שאין כן בהך דארון דכל העצים והדפים הם של גוי ולהנאתו מכוין. יע"ש. שם (רג) נכון להחמיר שלא יכנסו בו. כתב ב"י, גרסינן בפרק מי שהפך כו'. נ"ב: עיין בט"ז ]מועד קטן יב.[)סק"ד(ובסימן תקמ"ג מה שביאר בכוונת דברי רבנו על נכון, )סק"א()בסק"ו(. עיין מה שכתב הרב מג"א ובדברי הרב מטה יהודה שלא יכנסו בו אפילו אחרים, כן משמע בגמרא, הביאה )בסקי"א(בב"י ובט"ז ]סק"ד[, דקאמר איקלע רב ספרא ורב הונא )סק"א(בר חיננא ולא עלו לגויה, וכן מדוקדק לשון הש"ע דכתב שלא )סק"ז(. וכתב עוד הרב יכנסו בו בלשון רבים, עיין מטה יהודה מג"א, ואע"ג דבסימן שכ"ה סעיף י"ד כתב דדוקא לאותו ישראל אסור, שאני התם דהגוי עשאו מעצמו לצורך ישראל כו', ועיין סימן תרס"ד . מיהו כאן מדינא שרי כו', לכן כתב ]סי"א בהגה[דנכון להחמיר. ע"כ. עיין מה שכתב על דבריו הרב מטה יהודה )בסק"א(, שהביא מה . ופוק חזי להרב ערך השלחן )בסוף סק"ז(שכתב רבנו ישעיה הראשון בפרק שואל ]פסקי הרי"ד שבת קנא. סוף , דכל מלאכה שעושה הגוי לישראל והיא ד"ה מאי ממקום[,מפורסמת לרבים, כגון בנה את ביתו בשבת, אסור עליו לעולם והא דשרו בית הלל עם השמש, דוקא בביתו של גוי ]שבת יז:[דאין רואה וכדברי שמואל כו', ושכן כתב הרוקח . )סימן קל"ה(ומוכח בהדיא דאפילו בקבולת, דגוי אדעתא דנפשיה עביד כו' אסור מן הדין, אלא דבכלי]ם[ לכובס כתבו כיון דאינו תחילת הדבר אלא תיקונו אסור בכדי שיעשו כו', וכל מלאכה שעשה הגוי לצורך ישראל בפרהסיא אסורה לו לעולם, ושכן כתב בהדיא הרמב"ם , ודלא כהרב מטה יהודה. ועיין )בפ"ו מהלכות שבת דין ב'(, מג"א שם . ערך השלחן סימן שכ"ה )סק"ז()סקל"ג(ומה שציין הרב מג"א ועיין סימן תרס"ד, כוונתו דשם בסעיף י"א אם חל יום הושענא רבה ביום ראשון, וקצצו הגוים ערבה בשבת והביאו, כשרה. וכתב שם הרב מג"א , אפילו )בסק"י(ציוה לו ישראל. מיהו כתב שם מור"ם ז"ל דיש להחמיר אם יש לו ערבה אחרת. ועיין מה שכתבו הרב מטה יהודה ז"ל )בסוף )כאן סקי"א(. ועיין מה שכתב הרב מג"א , ובבגדי ישע ז"ל סק"ז(בסימן רנ"ב . ומה שהצריך עיון על הב"י, עיין מה )ס"ק יו"ד(שכתב בבגדי ישע . ]שם[שם (רד) נכון להחמיר שלא יכנסו בו. והנה דעת המג"א בס"ק זה , דאף דקבלנות עדיף מעושה מאיליו דאינו ]סקי"א[אלא נכון להחמיר, מ"מ לענין זה חמור מעושה מאיליו דנכון להחמיר אף לאחרים. ובהתנה עם העכו"ם שלא לעשות בשבת והעכו"ם עשה מאיליו לטובת ישראל, לכאורה היינו עכו"ם עושה מאיליו, ועדיף מיניה כיון שהתנה שלא לעשות ושרי לאחרים. וכן משמע לכאורה מדברי המג"א )ססק"ב( ]סוף סקי"ב[שכתב, א"כ כל שעשאן לטובת ישראל אפילו מעצמו אסור, וכמו שכתוב בסימן שכ"ה סעיף י"ד. ע"כ. והתם שרי לאחרים. אלא דא"כ הדר יקשה מעובדא דמר זוטרא שפירש המגן אברהם שם דהתנה ועשו לטובת מר זוטרא, ומאי טעמא לא עלו בגוה רב ספרא ורב הונא בר חיננא. ועל כרחך לומר דהיכי דהוא שכר העכו"ם, אף שצוהו שלא יעשה בשבת והעכו"ם עשה מאיליו לטובתו, גרע מהיכי שהעכו"ם עושה מהתחלה לטובתו. וצ"ע. שם (רה) נכון להחמיר שלא יכנסו בו. עיין מג"א . נ"ב: )סקי"א(ולי נראה דשאני ארון וקבר שאינו נעשה אלא בצמצום בכדי שיספיק לאדם אחד דוקא, ולכך לא נאסר רק למי שנעשה בשבילו דוקא. מה שאין כן הכא, שהבית נעשה בכדי שיספיק להרבה בני אדם ולכך נאסר לאחרים נמי. והוא הדין והוא הטעם לההיא דסוף סימן תרס"ד . ]סי"א בהגה[שם (רו) נכון להחמיר שלא יכנסו בו וכו'. עיין באר היטב . )סק"ו(ועיין בשו"ת אמרי אש , באחד שבנה בית )]ח"א[ סימן י"ד(באופן שהרב דשם אמר לו שיש איסור אפילו בקבלנות לבנות בשבת, והוא לא ציית, אם יש להחמיר אפילו לאחרים שלא יכנסו בו, והניח בצ"ע. רק מחמת שבלתי ספק שאחרים לא ישמעו לו, על כן יש להחמיר כל כך שלא ילכו במספר ימי השבת בכדי שיעשה. יעו"ש.)]הערת מהרש"ם:[ ע"ע תשובת חמדת משה סימן ב' בענין בנין בתים אם המנהג לבנות רק בקבלנות(. ועיין בספר חסידים , שהביא מעשה באחד שנתן ביתו )סימן שמ"ח(לעכו"ם לעשות מלאכתו בשבת בקבלנות, והיו רבים מתרעמים עליו ולא שמע, ולא היו ימים מועטים שלא נשאר לא הקרקע ולא הבנין לא בידיו ולא לזרעו. ועיין בפירוש החיד"א שם. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא , דאם בנה )ח"ב סימן י"ב(בשבת ובא ליד בנו מותר לכנוס. ולקנותו מותר גם ממנו ושרי לכנוס בו. יעוין שם. ועיין בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורא תליתאה , ובשו"ת חסד לאברהם )סוף סימן קכ"א()חיו"ד סימן)קי"ד(, דאין שום היתר לבנות ע"י שטר מכירה. יעוין שם. ועיין ]קי"ב[(בשו"ת שאילת שלום בצדיק אחד ששכר )מהדורא תניינא סימן מ"ט(בית גדול ושילם דמי השכירות סכום רב, ואח"כ השיג מכתב כי הבית אשר שכר נבנה באיסור ביום שבת קדש ושאסור ליכנוס ולדור בו. וכתב שם כיון שכבר שכרו ושילם דמי השכירות שהוא הפסד רב, וגם יש בזה שעת הדחק גדול דאינו בנמצא שם לשכור דירות אחרות כפי צורכו וכבודו, ודאי כדיעבד דמי ואין להחמיר בזה אף ממדת חסידות ואף לאדם חשוב. יעו"ש. שם (רז) הגה מיהו אם התנה וכו'. אע"ג דכל דין הנזכר אבנין דקבלנות לא מיירי בשאמר לו הישראל לעשות בשבת, אלא שכר לו סתם והעכו"ם עשה מעצמו בשבת, מ"מ שכר לו בסתם ולא התנה בפירוש שלא יעשה מלאכה בשבת, מה שאין כן דברי ההג"ה מיירי בהתנה בפירוש שלא לעשות, ועבר העכו"ם על ציוויו כדי למהר לגמור המלאכה, ובכה"ג אפילו חומרא ליכא, דמאי הוה ליה לישראל למיעבד טפי מהתנאי. ולא ידעתי מאי קשיא ליה להרב מג"א מעובדא דמר זוטרא )סקי"ב(דמפרש לה כשהתנה. יע"ש. דמנא ליה הא, ואדרבא ]מועד קטן יב.[מדפריך התם מדשמואל דחוץ לתחום מותר, משמע דמר זוטרא נמי שכר בקיבולת כדשמואל. וכי תימא דגברא רבה כמר זוטרא מסתמא לא עביד אפילו חשש איסור ובודאי דהתנה, א"כ מנלן שעשו כן לטובת מר זוטרא ולא כדי לגמור המלאכה בזריזות כדי להרויח עוד מלאכה אחרת כסתם אומנין. ועוד אין טעם לחילוק זה, דעיקר ההיתר הוא משום התנאי, ומה לי אם עברו על צווי בעל הבית משום הנאת בעל הבית או משום הנאת עצמן. וההג"ה שכתב למהר להשלים מלאכתו, אורחא דמלתא נקט, דמסתמא לא יעשו היפך דעת הבעלים אלא משום הנאת דידהו, וזה נ"ל פשוט. שם (רח) הגה מיהו אם התנה וכו'. כתב מג"א , מיהו אם )סקי"ב(התנה וכו', צ"ע ]וכו'[. אפשר דהש"ע למד דין זה מהא דישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות שמותר בהתנה, וכמ"ש ר"י .סימן רמ"ה, והוא הדין הכא נמי דמהני תנאי אף במחובר שם (רט) הגה מיהו אם התנה וכו'. כתב במג"א , צ"ע )סקי"ב(וכו'. לא ידעתי מאי קשיא ליה, אי נמי מיירי במטלטלין, כיון דמהני תנאה הוא הדין במחובר. ולשיטתו אזיל שכן כתב בסק"ב לחלק בין תלוש למחובר. ]ולדעתי[)ולדעתו(אין חילוק ביניהם לדעת הרמב"ם והוא דעת ]הלכות שבת פ"ו הי"ג[המחבר, אלא הכל תלוי בצינעה או בפרהסיא, ונקטו לשון שהוא ודאי בפרהסיא, מה שאין כן תלוש אפשר לו שיקחנו לביתו ולא יראנו אדם. ועיין בתוספות שבת )דף י"ז ע"ב ד"ה אין נותנין(בפלוגתא שבין ר"ת לר"י. גם לא ידעתי מה ראה לומר שהמרדכי במטלטלין מיירי, שהרי סתם ואמר מקבלין ]מועד קטן סימן תתנ"ב[קיבולת במועד לעשותו אחר המועד, ואם עשה הנכרי במועד מותר, כדתנן בשבת פוסק על מנת לשבות ואינו )דף י"ט ע" (א) שובת. עכ"ל. ודלמא בקרקע נמי מיירי, ואי משום דמייתי ראיה מספינה, הכי נמי ר"ת מייתי ראיה מהא לבונה בית בסוף פ"ק , וגם המחבר כתב בסעיף ד' דמלאכת דעבודה זרה ]כא: ד"ה אריסא[פרהסיא דספינה כמחובר דמיא. גם מי הגיד לו דמר זוטרא ]מועד התנה, דלמא לא התנה וסמך דמחוץ לתחום מותר קטן יב.[כשמואל, וכמו דמסקינן גם לדידן. ולכן נראה אחר שהתנה אין חילוק כלל בין הנכרי עושה לטובתו או לטובת עצמו, כיון דמ"מ בעל כרחו דישראל עושה אין איסור, ומנא לן לחלק בכך. שם (רי) הגה מיהו אם התנה וכו'. עיין מג"א . עיין מ"ש )סקי"ב(סימן תקמ"ד. ושמעתי להקשות דא"כ לא יתכן סוגיא בפרק מי שהפך , דאיתא התם מר זוטרא בנו ליה ]מועד קטן יב.[אפדנא מקבלי קבולת חוץ לתחום, איקלע רב ספרא ורב הונא ]בר חיננא[ ולא עיילי לגוויה, איכא דאמרי הוא לא על לגוויה. והא אמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום שרי. ע"ש. ולפי זה מאי פריך, דלמא משום הכי לא עיילי לגוויה כיון שהעכו"ם עשו לטובת מר זוטרא. וטעות הוא, דעיקר פירכת הש"ס ארב ספרא ורב הונא דלא עיילי לגוויה, דכיון דמר זוטרא מסתמא התנה שלא לעשות בשבת, ולא מיקרי שהוא שכר עכו"ם רק כמו שעשאה לצורך ישראל מעצמו, ובאותו ענין דוקא לאותו ישראל . וק"ל. וואלף אסור, כמו שכתב מג"א בסעיף הקודם ]סקי"א[איגר . שם ריא(הגה מיהו אם התנה וכו'. כתב הרב מג"א , ]סקי"ב[צ"ע דמשמע דלא מהני תנאי אלא במטלטלין אבל לא במחובר, דהמרדכי ורבנו ירוחם ]מועד קטן סימן תתנ"ב[]נ"ד ח"ה איירי במטלטלין וכמו שכתוב סוף סימן תקמ"ג. ע"כ. דף ל"ז ע"א[ולע"ד נראה דאע"ג דאיירי במטלטלין מ"מ התם בשכיר יום, דכל שלא פסק על מנת לשבות אסור מדינא, ואפילו הכי שרי בפסק, וא"כ הכא אע"ג דאיירי בקרקעות, מ"מ כיון דאין אסור אלא מפני הרואים, לא גרע מההיא דהתם, הילכך כל דפסק עמו על מנת לשבות ולא שבת יש להתיר. עוד הקשה, דעל כרחך כששכר מר זוטרא אמר להם שלא לעשות בשבת, ]מועד קטן יב.[והם עשאוהו שלא מדעתו, ולכן לא רצה ליכנס בו, משמע שאף בענין זה אסור. ע"כ. ואפשר דהתם כיון דחוץ לתחום הוה, לא התנה כלל, לא מיבעיא ללישנא דאדם חשוב שאני, דפשיטא דכיון שאין שום צד איסור לאו אדעתיה להתנות, אלא אפילו ללישנא דסיועיה סייעיה בתיבנא, מעיקרא היה סבור דמ"מ הוי ליה קבולת גמור ושרי בחוץ לתחום מבלי שיקצוץ על מנת לשבות. שם ריב(הגה מיהו אם התנה וכו'. כתב מג"א , מיהו אם )סקי"ב(התנה וכו', ועוד על כרחך מר זוטרא ]מועד קטן יב.[כשהשכיר העכו"ם אמר להם שלא לעשות בשבת וכו'. ואמר אמ"ו דלכאורה ליתא קושיא של המג"א, דללישנא קמא דאמר התם במועד קטן מר זוטרא עייל בגוויה, וא"כ על כרחך דסבירא ליה דקבלנות חוץ לתחו ם מותר, ובודאי לא התנה משום שהיה בנין היתר גמור. וגם ללישנא בתרא, אף דקאמר איהו נמי לא עייל בגויה, א"כ בתחילה מאי קסבר שצוה לבנות לו בית ולא יכנוס בתוכו, אלא ודאי דבתחלה סבירא ליה דקבלנות מותר, ולבסוף אמרו לו דקבלנות אסור ולכך לא נכנס בתוכו. וצ"ל ]המג"א[ הוא דמסתמא מר זוטרא היה רוצה דקושיית )הגמ'(לצאת אליבא דכ"ע, כיון דאיכא מאן דאמר דאוסר מסתמא התנה מתחילה, ואפילו הכי לא עייל ללישנא בתרא, ]ו[מקשה )הגמ'(]המג"א[ שפיר. ודו"ק. שם ריג(הגה מיהו אם התנה וכו'. כתב מג"א , מיהו אם )סקי"ב(התנה וכו', ועוד קשה דעל כרחך מר זוטרא ]מועד קטן כששכר הנכרי אמר לו שלא לעשות בשבת. והאליה רבה יב.[תירץ, דמה שהביא ראיה ממר זוטרא, י"ל דלא התנה ]סק"ט[משום שהיה חוץ לתחום, וא"כ היתר גמור הוא רק ממידת חסידות, וא"כ מסתמא לא התנה. והראב"ד ]הו"ד ברבנו ירוחם ני"ב סבירא ליה דאפילו מידת חסידות ליכא בחוץ חי"ב דף פ"ב ע"ב[לתחום, אלא התבן משלו היה, ומ"מ הוי קבלנות אלא דלאו גמורה היא כמו שכתב הנמוקי יוסף , או ]מועד קטן ה: ד"ה מקבלי[דלא מסיק אדעתיה שימשוך המלאכה עד יום טוב. ותימה על המג"א שלא השיג זה וכתב ראיה גרועה כזו. שם ריד(הגה מיהו אם התנה כו'. אע"ג דלשון המרדכי ]מועד ורבנו ירוחם קטן סימן תתנ"ב[]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[מיירי ]ב[מטלטלים, מכל מקום מדלא אסרו ליהנות מאותה מלאכה שנעשית בפרהסיא למי שנעשית בשבילו עד שיכבסם הוא שנית כו', משמע דמהני התנאי להשתמש בהם תכף גם לבעל המטלטלין, מינה נשמע לבית דמהני התנאי יען הגוי לנפשיה עביד, ומעשה דמר זוטרא דאיתמר, מיירי ]מועד קטן יב.[שלא התנה עמם שלא לעשות. יע"ש. ועיין מה שכתב הר"ב מג"א ז"ל . ודוק. ]סקי"ב[שם רטו(הגה מיהו אם התנה וכו'. כתב מג"א מיהו כו', )סקי"ב(דעל כרחך מר זוטרא כו'. דהרב ב"י כתב בשם , דמר זוטרא הראב"ד ]הו"ד ברבנו ירוחם ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[)מועד ]וכו'[, ולא רצו לכנס בו, לא היה קבלנות גמור, קטן דף י"ב ע"א(שהיו לוקחים תבן ממר זוטרא כאיכא דאמרי שם, אבל בקבלנות גמור מותר חוץ לתחום אפילו אדם חשוב. וכן פסק הטור בסימן תקמ"ג, דאם נבנה באיסור נכון להחמיר שלא יכנסו בו, וכתב הרב ב"י שם , שפוסק כאיכא דאמרי דסיועי סייע בתיבנא ]ס"ב[דנבנה באיסור, וכן כתב הט"ז פה . א"כ אם התנה עם הא"י ]סק"ד[שלא לעשות בשבת, והא"י עושה בעל כרחו, אין איסור בבנין ומותר ליכנס בו, וא"כ ]אף[ אם תימצי לומר שמר זוטרא )אם(התנה עם הא"י שלא לעשות, כיון שמסייע לא"י הוי נבנה באיסור. שם רטז(הגה מיהו אם התנה וכו'. על מה שכתב מור"ם מיהו אם התנה ישראל עם הגוי כו', עיין מה שכתב הרב מג"א , ועיין מה שכתב על דבריו הרב מטה יהודה )בסקי"ב()בסק"ח(, ומה שכתב הרב נהר שלום ז"ל )בסק"ג(. ואפשר כיון דהתם דחוץ לתחום הוי לא התנה כלל כו', כן כתב האליה רבה )בסקי"ב(. ומה שכתב הרב , הביא דבריו הרב בגדי ישע ]סק"ט[מג"א, מיהו בקצץ בקבלנות שרי בדיעבד כמו שכתבתי לעיל, היינו בס"ק יו"ד משם הב"ח . והגם דלרבנו לא סבירא ב'[-']אות א ליה הכי, אפשר דבהתנה מודה. שם ריז(הגה מיהו אם התנה וכו'. עיין מג"א . נ"ב: ולי )סקי"ב(נראה שרמ"א משמע ליה כיון דהכא ליכא איסורא מצד הדין, וכמו שכתב הרב ב"י בסימן תקמ"ג , ושלכך כתבו ]ס"ב[הטור שם והש"ע הכא לשון נכון להחמיר וכו', ועיין מה שכתב הט"ז הכא , על כן לא חילק בין מלאכת מטלטלין )בסק"ד(למחובר. ומה שכתב, ועוד על כרחך מר זוטרא כששכר ]מועד קטן יב.[העכו"ם אמר לו שלא לעשות בשבת וכו'. נ"ב: אין זה מוכרח לע"ד, כיון שלא נזכר כן בש"ס. ואי משה לא אמרה יחזקאל מנין לו. ומה גם דשמא המלאכה היתה די'ה לששה ימים, ולכך לא סלקא דעתיה דמר זוטרא להתנות עם העכו"ם, והעכו"ם הוא שנתרשל עד שעשה ביום שבת נמי. גם מה שחילק בין עשה העכו"ם מעצמו לטובת ישראל ובין טובתו כדי למהר וכו', אין חילוק זה מספיק לע"ד, יען דמה שעושה לטובת ישראל אין טובתו שלימה, דממילא לטובת עצמו נמי הוא דורש, דבשלום הישראל שלום יהיה לו, דכיון שגמר מלאכה זו יכול הוא להתעסק במלאכה אחרת וירויח יותר. גם כשעושה לטובת עצמו כדי למהר וכו', ממילא יהיה נמי אך טוב לישראל שנגמרה מלאכתו ונתיישב דעתו, וא"כ אפוכי מטרתא למה לי. והנכון לע"ד כמו שכתבתי בס"ד ותו לא מידי. שם ריח(הגה מיהו אם התנה וכו'. המג"א הקשה, דהא )סקי"ב(מר זוטרא מסתמא התנה עם )מועד קטן דף י"ב ע"א(העכו"ם שלא לעשות בשבת. והנה לכאורה הא מר זוטרא סיועי סייע בתיבנא, ומשמע קצת דהיה יכול למחות בידם שלא יקחו מתבן שלו, רק לא אסיק אדעתיה למחות, לכן אף בהתנה אסור. ונראה דפשוט להמג"א דאף דנתן התבן משלו, מ"מ אין שום איסור מדינא בקצץ, ולכן אם מהני תנאי מהני גם שם, לולי כמו שתירץ דשם עשו לטובתו. שם ריט(הגה מיהו אם התנה עם הגוי שלא לעשות לו מלאכה בשבת וכו'. אחד שבנה ביתו ע"י אומן קבלן, והאומן שוכר פועלים לעבוד עמו, ואין לבעל הבית כלום ע ם הפועלים, והתנה עמו בפירוש שלא יבנה בשבת, רק לא כתב בהכתב שהיה ביניהם זה התנאי, ועכשיו האומן רוצה לבנות גם בשבת. עיין בשו"ת כתב סופר או"ח דבקושי אפשר להתיר )ס"י( ]סימן מ"א[בזה, רק מחמת שהתנה עמו ואין בידו לעזור לו עכשיו אפשר להתיר. ומכל מקום טוב שילך עמו בערכאות לתבוע עלבונו מה שלא קיים האומן התנאי שהיה ביניהם, כדי שיתפרסם הדבר שהתנה עמו. ועיין בשו"ת אבני צדק )חאו"ח סימן כ"א כ"ב כ"ג(מענינים אלו. ועיין בשו"ת בית יצחק )חיו"ד ח"ב בקונטרס אחרון , אחד שבונה ריחיים של מים, והפועלים אומרים שישלם סימן ה'(להם שכר שבת אף אם לא יעבדו בשבת, אם מותר לעבוד בשבת הואיל ויש בזה הפסד רב, וכתב דאסור לבנות בשבת. וע"ש אם העכו"ם יבנה בשבת אי צריך להמתין בכדי שיעשה. ועיין בשו"ת מהר"ח כהן ראפפורט בעכו"ם שהניח את ישראל לבנות )סימן ד'(בנין על אדמת נכר והישראל יתן לו מס מכל שנה ערך חמשה זהובים, ושכר הישראל עכו"ם לבנות הבנין בקבלנות, ועשה כתב בערכאותיהם, ונכתב בכתב שמאיזה צד שיהיה המניעה מלגמור הבנין עד ארבעה שבועות ישלם קנס חמשים זהובים מצד העובר לצד המקיים, והקרקע הוא רחוק מדירת היהודים. וכתב שם דמותר להניח לו לבנות בשבת ויו"ט מכמה טעמים. יעוין שם. ועיין בשו"ת רמ"ץ בבתי החומות שנשרפו וצריכין )סימן י"ז(לבנות מחמת חשש סכנה, וגם שאין להם מקום לדור, שהתיר לבנות בשבת ויו"ט ע"י עכו"ם. יעוין שם טעמו. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק בעיר אחד שהיתה שריפה גדולה, ויהודים )סימן ק'(סחופים ומדולדלים בלי דירה, וימי הקור ממשמשין ובאין, שמתיר לבנות בקבלנות שהבעל מלאכה ישלם לפועלים וכל המלאכה עליו. ועיין שם במהר"ם שיק מה )סימן ק"א וסימן צ"ה(שכתב בדין מי שיש לו בביתו מלאכת מעשה אורג, ומוכרח שיהיה אצלו עכו"ם לעזור למלאכתו, ואינם רוצים להשכיר עצמם רק באופן שיעבדו גם בשבת, עיין שם מה שצדד לכאן ולכאן. ועיין בשערי צדק לענין היתר לבנות בקבלנות )סימן ל"א(בשבת, ושם בסימן ל"ג לענין איך להתנהג במכס בשבת. ועיין בשו"ת ברכת יוסף באחד שחפר מרתף הסמוך לביתו )סימן ח'(קודם השבת שתי ימים, ובאם לא יחפרו העכו"ם בשבת כדי לתקן אותו יבא לידי היזק גדול, וגם יש חשש סכנה שלא יפול הבית, ע"ש שהורה שימכור הבית לעכו"ם קודם השבת, ואז יהיה מותר לחפור בו גם בשבת, כיון שעדיין לא היה דר שם באותו בדין הנ"ל הבית ואין שמו ניכר עליו. ועיין בחתם סופר )סימן ס'(שהיתה שריפה גדולה וכו', שמצדד שם להתיר לבנות ע"י עכו"ם, ועיין שם אופן ההיתר. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה . )ח"ג סימן צ"ב(]הערת מהרש"ם: מה שכתב בשם ברכת יוסף , )סימן ח'(בתשובה אחת לק"ק סאטמאר, הארכתי בדין חפירה בעומק ע"י דאמפף עד שיגיע החפירה אל יסוד המעיין ]קיטור[ואי אפשר להפסיק בינתיים, והדבר נחוץ לצורך מקוה, והעליתי דיש לומר דזהו רק גרמא. והבאתי מש"ס שבת , )דף ק"כ ע"ב(ובבא קמא , ורא"ש , וירושלמי )דף ס' ע"א(]שם פ"ו סימן י"א[)פי"א , ואבן העוזר , ותשובת בית אפרים ה"א()סימן שכ"ח()יו"ד סוף סימן , ותוספות מנחות , ושו"ת זרע ס"ב()דף נ"ו ע"ב ]ד"ה ומעשה שבת[(אמת . והבאתי מדברי הפני יהושע )ח"א סימן ס"ד()ביצה דף כ"ב ע"א , דכל שאין המלאכה נעשית מיד אלא אחר זמן בתוס' ד"ה המסתפק(וממילא נעשית, ליכא חיוב חטאת. וגם ההבערה יש לומר דהוי מלאכה שאין צריכה לגופה. ועיין תשובת חות יאיר )סימן קפ"ג(וקובץ סוף פרק ז' מהלכות שבת , דבנין חומת העיר הוי ]ה"ז[מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם מבואר בבאר היטב ]סק"ה[ותוספת שבת דהיכי שיש חשש שיתבטל לגמרי יש ]סוף סק"ז[להקל בקבלנות, וכן הוא בפרמ"ג אשל אברהם . )סימן רע"ו סק"ח(ואף דבשו"ת אמרי אש בהשמטות חולק עליו וכן הוא בשו"ת תפארת צבי , אבל בתשובת חתם סופר )או"ח סימן י'()סימן ס"א(קיים דבריו, ובנדון דידן שיעשו גם בימי חגיהם דליכא חילול השם, יש להקל שיעשו שטר עם האומן בערכאות דאית ליה קלא כמו שכתב בתשובת ר' חיים כהן , ובאמת שכן הוא בב"י )סימן ד'(בשם מהר"י בי רב, ובמג"א . ואף )סוף סימן רמ"ה()סימן רמ"ו סקט"ו(שהחת"ס כתב דאין היתר בקבלנות בשום פרסום, )סימן קי"ג(ועיין כתב סופר , וע"ש בחת"ס שסותר את )סימן מ"ב()סימן נ"ז(עצמו. והבאתי מתשובת דברי חיים בענין )ח"ב חאו"ח סימן כ"ד(בנין מקוה. ואכמ"ל[. שם (רכ) הגה מיהו אם התנה עם הגוי שלא לעשות לו מלאכה בשבת וכו'. עיין מג"א . וכתב בתשובת כתב סופר ]סקי"ב[, באחד שהתנה עם האומן נכרי בקבלנות סך מסוים, )בסימן מ"א(והתנה עמו בפירוש שלא יבנה בשבת, אבל לא כתב כן בשטר קבלנות שנעשה עמו, והאומן בונה בשבת כדי למהר מלאכתו, וכבר רצה לפייס בממון שכר בטילה ושכירי יום ולא רצה בשום אופן, ואם ילך עמו למשפט ע"י הוצאות רבות אפשר לכופו. ושאל השואל אם מחוייב בדבר לעשות. והאריך שם ביאור רחב בכל השיטות, ומסיק לדינא דאין צריך יותר, ומ"מ טוב שילך אל הערכאות לתבוע עלבונו כי לא קיים עמו התנאי, כדי שיפורסם שהתנה עמו ועומד ומוחה, הגם שאין לסמוך על זה הפרסום, כאן אין אנו צריכים רק מהיות טוב, עש"ה ותבין ביאור כל השיטות, ואי"ה בחידושי אבאר זאת. שם רכא(הגה מיהו אם התנה עם הגוי שלא לעשות לו מלאכה בשבת וכו'. נשאלתי מהחה"ש הדה"מ כמה"ר ר' דוד הכהן הי"ו ]מהחכמים השלמים הדיינים המצויינים[וכמה"ר ר' מקיקץ חדאד הי"ו, במי ששכר גוי לחדש לנכש ולעקור העשבים הרעים מהירקות שבשדהו ולהשקות הירקות, והתנה עמו שלא ישקה הירקות בשבת, ולא ידלה המים מהבאר בשבת, ולפי ההשערה הגוי מעצמו מנכש העשבים בשבת כיון שהוא בטל ממלאכות אחרות, אם מותר או לא? תשובה. אם לא התנה עמו שלא יעשה מלאכה בשבת, ודאי אסור, שהרי כתב מרן ז"ל , לא ישכיר )סימן רמ"ג ס"א(אדם מרחץ לגוי מפני שנקרא על שמו וכו', דסת ם מרחץ לאו לאריסותא עביד, ואמרי שכל הריוח לישראל ושכר את הגוי בכך וכך ליום, ונמצא הגוי עושה בשליחותו של ישראל. ע"ש. אלמא דמדינא אסור להשכירו כנזכר. וכן מתבאר מסימן רמ"ד ס"א, דאפילו בקבלנות אם היתה ידועה ומפורסמת שהיא של ישראל אסור, מפני שהרואה את הגוי עוסק ואינו יודע שקצץ, אומר שפלוני שכר את הגוי לעשות מלאכה בשבת. ע"ש. ואפילו בכהאי גוונא דשוכרו לחדש או לשנה בבת אחת אסור, כמבואר סימן רמ"ד ס"ה, ומדברי מור"ם והמג"א מדברי מרן ז"ל ]בב"י[. אך אם מתנה עמו להדיא שלא יעבוד בשדהו שום )סק"ט( ]סקט"ז[עבודה בשבת והגוי מאליו עובד ועובר על מה שהתנו, נראה דאם היתה השדה בעיר או בתוך תחום העיר, אסור לו להניחו לעשות מלאכה בשדהו בשבת, שאינם יודעים שהתנה עמו, אבל אם היתה השדה חוץ לעיר וחוץ לתחום מותר, ודומה זה למה שכתב מרן ז"ל בפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו )סימן רמ"ד ס"א(וכו'. ע"ש. והגם דמור"ם ז"ל כתב, ואם התנה עמו שלא )ס"ג(לעשות לו מלאכה בשבת, והגוי עשאה בעל כרחו למהר להשלים מלאכתו, אין לחוש, וכתבו האחרונים הרב אליה רבה ]סק"ט[]סק"ח[, דאפילו עשאה לטובת ישראל והרב מטה יהודה ז"ל שרי, ומור"ם אורחא דמלתא נקט, ובנ"ד י"ל דגם המג"א מודה דהגוי לטובת עצמו עושה שלא יהיה בטל. מכל מקום נראה דלא התיר מור"ם רק בדיעבד שלא תאסר עליו אותה מלאכה, אבל לכתחילה צריך למונעו, וראיה לזה מדלא הגיה מור"ם ז"ל כן רק בסעיף ג' דמיירי בעבר ועשה, ולא הגיה זה בסעיף א' דמיירי בלכתחילה. ועוד דממקומו מוכרח, דכמו דלא ידעי אינשי דקצץ

סעיף ד

.הכי נמי לא ידעי שהתנה כן. ולכן נראה דצריך למונעו מזה וליתר שאת כדי שיקבל ותהיה עליו אימה לקיים, וכן לפרסם הדבר לצאת ידי הרואים, נראה דהשכירות ותנאי זה שלא יעשה בשדהו כלום בשבת תהיה על ידי הערכאות סופרי הישמעאלים )עדול(, כעין מה שכתב מרן ז"ל בסימן רמ"ו סוף ס"ה ויש מתירין וכו'. זהו הנלע"ד. שם רכב(בהגה והגוי עשאה בעל כרחו למהר להשלים מלאכתו וכו'. .אבל אם עשה לטובת ישראל אסור מג"א . אפילו שכר הנכרי לימים והנכרי עשה מעצמו ]סקי"ב[לטובת עצמו, מותר אפילו בעה"ב לדור כיון שהתנה עמו. נזר בשם אליה רבה ישראל . ]סימן ע' ח"ב ס"ו[ישראל ועכו"ם שיש להם כותל מפסיק בין חצריהם, ורוצה העכו"ם לבנותה בשותפות ובונה אף בשבת בעל כרחו של ישראל, אין הישראל עובר על זה. זכור לאברהם ]מערכת השי"ן . הלכות שבת ערך בנין[סעיף רכג(ד' מלאכת פרהסיא וכו'. מי שיש לו תנור העושה בתוכו כלי זכוכית הנקרא שי'ש'אנה, כי תנור זה לא ישקוט ולא ינוח מלהיות דלוק באש כל ימות השבוע והשבת בכלל, כי אשו לא תכבה כי יש לו פסידא רבה, אי מותר לישראל להיות לו תנור זה, ולהיות הגוים עושים מלאכה בתנורו של ישראל בשבת. נראה בודאי דאיסור גמור, דכל מה שכתב הרדב"ז בתשובות החדשות במלאכת הסוקאר הנעשה ע"י )ח"א סימן י"ג(שוורים, ואי אפשר בלתי עשות מלאכה גם בשבת, דאתי לידי פסידא, מצא הרב ז"ל ארבעה תיקונים להתיר בשבת, וכולם לא שייכי כאן. גם מוהריט"ץ בתשובה רצה להתיר בענין )סימן ס"ו(כיוצא בזה שהגוים עושים מלאכה בשבת והוא מפורסם שהוא של ישראל, שהתיר ע"י קבולת וכדומה כמו שיע"ש, כאן בנדון דידן התנור הוא מפורסם שהיא של ישראל, וגם המלאכה הנעשית בשבת בתנור זה הנקרא על שמו, כל המלאכה שלו שהוא מוכר כלי הזכוכית הנעשים בתנור זה. ואפילו שבמקומינו הוא דבכל תנור הוא מנהג שלוקחים בשכירות, כמו שכתבתי ]סק"א[דבכהאי גוונא יש להתיר בתנור ע"י לעיל סימן רמ"ג שכירות, בכאן לא שייך שכירות מעיקרא כי כל מלאכתו של בעל התנור לעצמו, ועוד כי תנור זה יען הוא יחיד שלא יש בעיר עוד תנור אחר, ויש לו שם בפני עצמו שי'ש'אנה על שם שעושים בתוכו כלי זכוכית שהוא גלוי ומפורסם שהוא שלו, אין מקום להתיר ע"י שכירות בתנור זה בשום אופן, ואפילו בשותפות עם הגוי אין מקום להתיר בתנור בזה שהבעל התנור הוא המוכר הכלים שנעשו בתוך תנור זה והוא נקרא על שמו והמלאכה שלו, לא ראיתי שום היתר בדבר. ועיין מה שכתב בתשובת דת ודין , ובספר לחמי תודה , ועיין להרב עיקרי ]סימן ו'[)סימן ג' וסימן ד'(הד"ט דכתב ככל הצורך. )סימן י"ד אות ט'(ומכאן תוכחת חיים, כי זה האיש אשר היה לו זה התנור הנקרא שישאנה, אשר היה לו מאבות אבותיו והיו מרויחים ריוח גדול במלאכת התנור הנזכר בעשיית כלי זכוכית ריוח עצום, ולא היה להם הצלחה, שהיה להם איבוד ממון בענינים האחרים ובגנבים, עד שלבסוף בזמנינו זה ראתה עיני כי זה המקום שהיה התנור בתוכו עם כל כלי הזכוכית, בשריפה ליל שבת קודש נשרף הכל, וקם בנו הי"ו ומכר את כל כלי ביתו כדי לחזור ולבנותה מחדש, עד שאפילו חצר גדול שהיה לו שדר בתוכו משכנו, וגם זה החצר שהתנור בתוכו כדי לחזור ולבנותו נתנו ג"כ במשכנתא. ושוב אחר שבנאו והכין התנור לעשות בו מלאכת עשיית הזכוכית הנזכרת בליל שבת קודש, נפסד ונתקלקל כל כלי הזכוכית אשר בתוך התנור עד שאינם ראויים לשוה פרוטה ואבד כמה וכמה, פסידא גדולה דלא הדרא. ובכן קריתי אותו לפני ואמרתי לו, אמת שאביך וזקניך היה להם מלאכת התנור הנזכר וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, והם אמרו כי עפ"י הוראת הרבנים הקדמונים ז"ל אשר הורו להם תיקון היתר עשו, ואנחנו לא ידענו מה היה דעת הרבנים ומה תיקון מצאו להם, והרי קיימא לן דאין סומכין על מסכת עדויות וכאשר כתבנו במקום אחר בס"ד. איכו השתא לדידי חזי, כי לא יש צד היתר בדבר והוא איסור גמור, והעד על זה כי מלבד כי אבותיך שהיו מרויחים שם באותו תנור, לא ראו סימן ברכה מעולם ונאבד כל העושר ההוא בענין רע, עוד בה כי הן עתה עינינו הרואות כי בליל שבת נשרף המקום הזה ונאבדו כל הכלים, ובליל שבת אחר שבנית אותו נפסד הכל, דשמע מינה דמן השמים יוכיחו כי אין מן הראוי עפ"י הדין להיות לך תנור כזה בשבת, דאיכא משום איסור חילול שבת. לכן לעצתי תשמע, חדל מעשות זאת ומן השמים יתנו לך עושר וכבוד וחיים ממקום אחר. והגם כי היה לו חובות הרבה וממושכנים זה חצר התנור וחצר אחר גדול, הכל מכר כדי לשלם חובותיו, ופירש ממלאכת התנור הנזכר משום שלא לפגוע באיסור שבת, ומובטחני כי יעשרהו המלך מלכו של עולם עושר גדול על אשר שמע לכל דברי התורה הזאת, ומה גם כי ידוע שיום השבת מזלו שבתי ומאדים ולא יש ריוח במי שעוסק במלאכה, כמו שכתב הראב"ע סדר . יעוין יתרו על פסוק "זכור את יום השבת לקדשו" ]שמות כ', ז'[

סעיף ה

'שם. ומידה טובה מרובה ממידת פורענות, כי זה האיש ירא ה שפירש מעשות זה, תהיה שכרו כפול ומכופל להריק לו ברכה וחיים עד בלי די, אמן. שם רכד(מלאכת פרהסיא אפילו במטלטלין כגון ספינה וכו'. ר"ל דכל מלאכת מטלטלין דעלמא לא מיקרייא מפורסמת אלא כשנעשית בביתו של ישראל, אבל בביתו של עכו"ם אפילו אם ידועה שהיא של ישרא ל מותרת, דכל בבית עכו"ם לא גזרו, וכמו שכתב מרן ב"י ריש סימן רנ"ב . ]ס"ג[וספינה שאני דאין דרך לעשותה אלא בפרהסיא ובמקום מפורסם, ואם היתה ידועה שהיא של ישראל אסור, וכעין קבלת מכס דסוף הסימן דדרכו להיות בפרהסיא, ואי לאו משום פסידא לא הוה שרינן ליה. ולכך הש"ע בסימן רנ"ב ס"ג דכתב וז"ל: ואם היתה מלאכה מפורסמת וידועה שהיא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם, טוב להחמיר ולאסור. ע"כ. דמשמע דאין שם איסור מן הדין, משום דהתם בסתם מטלטלין שאין דרכן בפרהסיא, ולכך כשיעשם האומן בפרהסיא אין לחוש לו מן הדין, מה שאין כן בספינה דאי אפשר למלאכה דידה שתיעשה בצינעא, ומשום הכי נעשה דינה כדין מחובר. ועיין במג"א . ודו"ק. )סקי"ג(שם רכה(מלאכת פרהסיא אפילו במטלטלין כגון ספינה וכו'. נקט ספינה משום דנעשית במקום מפורסם, ומשום הכי אסור. ועיין סימן רנ"ב ס"ג. שם רכו(מלאכת פרהסיא אפילו במטלטלין כגון ספינה וכו'. עיין מג"א , ומה שכתבתי לקמן סימן רנ"ב ]סקי"ג[. ]ס"ג[שם רכז(מלאכת פרהסיא אפילו במטלטלין כגון ספינה וכו'. עיין בספר מנורה הטהורה שכתב, ]קני המנורה סקי"ב[דבספינה אסור גם כשנעשה בבית עכו"ם, אבל בשאר מטלטלין אינו אלא טוב להחמיר אם לא כשנעשה במקום מפורסם. יעו"ש. שם רכח(כגון ספינה וכו'. מג"א כגון ספינה. פירוש )סקי"ג(ששוכר גוי לעשות לו ספינה ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: הלבוש כתב להדיא כגון בנין ספינה[, דלא כחמד שהבין דשוכר גוי להוליך לו ספינה, ע"ש משה סימן רנ"ב ]סק"ג[שם רכט(כגון ספינה הידועה לישראל. .ועושה במקום מפורסם מג"א . ועיין בנשמת אדם בשם ]סקי"ג[)כלל ג' סימן ג'(תוספת שבת דדוקא שידוע מי הם בעליו, עיין ]סימן רנ"ב סקי"ד[שם שהוכיח כן מרבנו ירוחם הביאו הב"י ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[. ע"ש. וכן כתב בתניא . ועיין שם ]סימן רנ"ב ס"ג[]ש"ע הגר"ז ס"ה[בקונטרס אחרון, דאפילו אינו מפורסם לרבים, רק שקצת יודעים שהוא של פלוני ג"כ אסור. ועיין בנשמת אדם דאם יודעים שלשה בני אדם מיקרי מפורסם, כמו שכתב רש"י בשבועות )דף . עכ"ל. ודוקא בדבר שכבר נקרא שם כ"ה ע"ב ד"ה והוא שניכר(ישראל עליו, אבל אם שכר לנכרי לעשות לו בקבלנות כלים חדשים, כיון שעדיין לא נקרא שמו עליהם כיון שלא באו עדיין לרשותו, לפיכך אף שעושה במקום מפורסם ונתפרסם לרבים שעושה בשביל ישראל אין צריך למחות מעיקר הדין, מ"מ טוב . ובחיי אדם כתב, דאם הנכרי עושה להחמיר. תניא ]שם[]שם ס"י[מנעלים או עגלה חדשה וכיוצא בזה, כיון שאם ירצה ימכור אותו לאחר ויעשה לישראל אחרים, אף על פי שידוע ומפורסם שעושה בשביל ישראל אינו צריך למחות. עכ"ל. וכן כתב בדגול מרבבה, מובא בשערי תשובה סעיף ב'. כתב בחיי אדם , דברים ]שם[שמנהג כל בני העיר ליתן בקבלנות כמו כלים לכובס וכלי עגלה, אף על פי שידוע שהוא של ישראל ועושה במקום מפורסם כגון ברחוב מותר דלא גרע ממרחץ ותנור, ובביתו של ישראל הכל אסור ולא מהני שום היתר. ועיין שם בנשמת אדם סימן ]ג'[)ה'(דכן כתב בספר התרומה , ושכן משמע בירושלמי ]סימן רכ"ב[]שבת שהביאו התוספות ]עבודה זרה כא: ד"ה פ"א ה"ח, עבודה זרה פ"א ה"א[, דאפילו כלים בקבלנות אסור בביתו של ישראל. ע"כ. אריסא[שם (רל) כגון ספינה הידועה לישראל. כתב במג"א , דלא )סקי"ג(כעולת שבת . עיין במג"א דבעינן דוקא ]סק"ב[)סק"ב(שהכל יודעים שהוא של ישראל, אבל אם רק קצת יודעים מותר, והעולת שבת חולק. ועיין בתשובת ערוגת הבושם ]סק"א[]סימן לאדומ"ו הגה"ק ז"ל שדעתו להחזיק בדעת העולת שבת, מ"ז[ומפרש לשון המחבר שאין הכל מכירים, אבל אם מקצת ]ס"א[מכירים אסור. סעיף רלא(ה' אם שכר גוי וכו'. מרן, ובהגהות ]מרדכי[[]כתב שם רלב(אם שכר גוי לשנה וכו'. דע דסברא ראשונה היא סברת הרמב"ם ז"ל , והיש מי שאוסר ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[הוא הראב"ד ז"ל בהשגתו, שכתב וז"ל: שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל, מ"מ אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות. ע"כ. ר"ל בשקבל עליו לכתוב לו ספר ולא קצב עמו הזמן, אין לו הנאה לישראל מעשיית המלאכה בשבת, כיון שהוא עושה בכל עת שירצה, מה שאין כן בקצב ]לו[ זמן הרי )לומר(נהנה ישראל ממלאכת שבת, שהרי ניתוסף לו מה שכתב העכו"ם ביום השבת, דאם לא היה כותב היה חסר לו דף אחד או שני דפין, שהרי לא מיירי הרמב"ם ז"ל במייחד לו ספר אחד או בגד אחד לעשותן בתוך השנה בדוקא, אלא גם בשכרו לכתוב לו כל מה שיצטרך מעניני הכתיבה, או לארוג לו כל מה שיצטרך מעניני האר יגה, הכל בכלל ההיתר. ולדעת הראב"ד אסור בשני האופנים, דאף בשכרו לשנה לכתוב לו ספר מיוחד, מ"מ אם לא השלימו הגוי לשנה שקצב עמו, הרי הישראל עכ"פ נותן לו שכר השנה כולה, וא"כ עכ"פ יש הנאה לישראל במלאכת שבת. ובאמת שסברת הראב"ד ז"ל נראית קרובה אל הדעת. ואפשר דטעם הרמב"ם ז"ל הוא, משום דכיון דמלאכת שבת הויא בהבלעה ואינה מובדלת לעצמה, חשיב לה כמו קצץ שיכתוב לו ספר, ולכך כתב הרמב"ם ז"ל והוא שלא יחשוב עמו יום יום, דכשבא לחשבון הימים הרי ליכא הבלעה. ואפילו אינו מחשב עמו אלא על ימות החול, מ"מ כיון דקפיד על מספר הימים מיחזי דהוא נהנה מיום שבת כיון דנחית לדקדק כל כך, דאילו לא היה מדקדק אלא על מנין החדשים או השבועות ולא איכפת ליה בביטול יום אחד, אין זה נקרא נהנה ממלאכת שבת כיון דגם על הביטול אינו מקפיד. ועיין בספר מעשה רוקח . ]ח"א דף ק"ס ע"א[וראיתי להרב מגן דוד שכתב וז"ל: דגם הרמב"ם ]ט"ז סק"ה[לא התיר בקוצב לזמן אלא באינו מקפיד אם יבטל איזה יום, אבל אם מקפיד עליו שלא לישב איזה יום בטל ודאי אסור לכ"ע, וכן אפילו בסתם והוא שכרו לגמור ספר או בגד תוך אותו זמן הוה כמקפיד, דלא התיר הרמב"ם אלא כשאין עליו לגמור המלאכה ואינו מקפיד על ביטולו כנלע"ד. עכ"ל. והנה החלק הראשון כבר כתבתי דכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דכתב שלא יחשוב עמו יום יום, דמשמע דבדאיכא קפידא על מנין הימים מודה הרמב"ם ז"ל לאסור. אבל בחלק שני דכתב דאם ייחד לו הספר לגומרו תוך שנה הוי כמקפיד, ולא התיר הרמב"ם אלא בדאיכא תרתי לטיבותא, אינו מקפיד וגם אינו מייחד לגמור לו הספר או הבגד, אחר המחילה איני מודה לו בזה, שהרי הרמב"ם כתב סתם לכתוב לו ולארוג לו, דמשמע בכל ענין, ועוד דכן משמע ממה שכתב הרב ב"י דדוקא ששכרו למלאכה מיוחדת, אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך הזמן אסור לכ"ע, ופסקו מור"ם ז"ל בהג"ה. דמשמע דכל שהוא למלאכה מיוחדת מותר בכל ענין, דאי לא תימא הכי לישמועינן רבותא בששכרו לגמור ספר תוך הזמן, ואנא ידענא במכל שכן כששכרו לכל המלאכות דרוצה הוא שיהנה ממנו בכל שעה. ומיהו אם התנה עמו שיגמור הספר תוך הזמן ואם לאו ינכה לו משכרו, אפשר דמותר גם לסברת הראב"ד ז"ל דהא לא משתרשא ליה. והרב מג"א משמע מדבריו דבחלק שני סובר כדעת המגן דוד. )סקי"ד(יע"ש. ולי נראה עיקר כדכתיבנא, דלא אסר הרמב"ם ז"ל אלא בדאיכא תרתי לריעותא, שמקפיד על ביטולו וגם יורד עמו לחשבון על מספר הימים שביטל, אבל אם לא יחשוב עמו יום יום, אע"פ שימחה בו בשעת המלאכה לומר לו עמוד ועשה מלאכתך אין זה נקרא דקדוק. וזהו שכתב הראב"ד אע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל, דפירוש אינו מדקדק הוא שלא יחשב לו הימים, דאי בעינן נמי שלא יקפיד עליו בשעת מעשה, היה לו לומר שלא יקפיד, אבל לישנא דשאינו מדקדק משמע דקפידא איכא ודקדוק ליכא. ודו"ק. ומעתה אבוא בס"ד לדברי האחרונים ז"ל, הראשון אדם הרב מוהרי"ט צהלו"ן ז"ל בתשובותיו , שנשאל על )סימן ס"ו(ענין המסבנ"א שעושים בהם העכו"ם לישראל מלאכה בשבת, והוא דבר מפורסם שהוא לצורך ישראל. והעלה הרב להתיר מטעם שכן הוא דרך כל בני העיר לעשות בקיבולת, והוי ליה , שאם נהגו בני העיר להשכירו תו כדין מרחץ ]סימן רמ"ג ס"ב[ליכא למיחש שיאמרו שהוא שכיר יום כיון שבני העיר נוהגין כך, וכתב דכן הדין בבנין הבתים אם נהגו הכל לבנות בקבלנות מותר, ולא אסרו אלא כשאין נוהגין רוב אנשים רק בשכירות פועלים יום יום. יע"ש. ואחר המחילה ליתא, דכבר כתבתי לעיל ]סק"ג[, דבבנין בית וכיוצא לא מהני קבלנות אפילו ריש הסימן נתפרסם, כיון דאינו נוטל העכו"ם חלק בפירות רק מעות בשכרו וכל הריוח לישראל אין לו היתר, דמיחזי להו לאינשי כשכיר יום, וכמו שכתב]תי[ שם בשם הרב מגן דוד ]סימן רמ"ג סק"ב ד"ה , וזה ג"כ מוכח מלשון הרמב"ם ז"ל הכלל העולה[)סוף פ"ו מהלכות שכתב, דבחוה"מ אסור בקיבולת אפילו חוץ לתחום שאין יו"ט(הכל יודעין שיש הפרש בין שכיר לקבלן בענין זה. ומה שכתב מהריט"ץ ז"ל בתשובה הנזכרת דדברי הרמב"ם סותרים זה את זה, דמלשון הנזכר דדין חולו של מועד משמע שאפילו ידעו שהוא בקבלנות אסור מטעם דאינן יודעין ההפרש שיש בין שכיר לקבלן, ואילו בפ"ו מהלכות שבת ]הי"ג[כתב שלא ידעו שהוא קבלן אלא יחשבו ששכר אותו, דמשמע דאם יודעים שהוא קבלן מותר, והניח הקושיא בצ"ע. ולענ"ד לא קשיא, דהרמב"ם ז"ל בהלכות שבת עיקר הטעם קאמר, דמעיקרא טעם האיסור הוא משום שיאמרו שהוא שכיר יום, ואף אם אח"כ יתגלה להם שאינו אלא קבלן, אינן יודעין שיש הפרש בין שכיר לקבלן, דאילו לא היה ענין שכיר יום כלל לא היינו אוסרין קבלנות, דאף אם יטעו ולא יחלקו הרי אינן חושדין אלא בדבר המותר, ומה איכפת לן אם יחשבו הפתאים שהוא אסור. מה שאין כן עכשיו שיש ענין מציאות דשכיר יום שהוא אסור מן הדין, כשיטעו ויסברו שגם הקבלן דין שכיר יום יש לו אתו להתיר גם שכיר יום. ונמצא דשתי הלשונות עולין בקנה אחד וטעם אחד הם. ומה שהאריך שם לתת טעם להתיר לפי שזאת המסבנ"א היא מטלטלין בביתו של העכו"ם. יע"ש. אין צורך לכל אותה שקלא וטריא, דעיקר הדין תלוי בדבר שדרכו להיות בפרהסיא, ואם זאת המסבאנ"א דרכה להיות בפרסום, אפילו היתה בביתו של עכו"ם, אם היא ידועה שהיא של ישראל דינה ]סק"ט[, והוא פשוט כקרקע וכדין הספינה וכדכתיבנא לעיל ]הגב"י[שגם הוא חולק על לענ"ד. ועיין ביד אהרן או"ח מהריט"ץ ז"ל. ע"ש. ב להרב הגדול כמהר"ר שמואל אבוהב , )]דבר שמואל[ סימן קל"ב(שנשאל על ענין פילאטויו שהוא חבור כלים וגלגלים שטווין ושוזרין בו המשי, והבית הוא של ישראל ועושין בו העכו"ם מלאכת טויית המשי של הישראל, וכל כלי המלאכה הם של הישראל, אם מותר להניחם לעשות המלאכה בשבת. והשיב הרב לאסור בפשיטות, אם מטעם שהמלאכה מפורסמת היא לבעליה הישראלי ודינה כדין הספינה הידועה לישראל, ועוד שהעכו"ם שכירי יום. ועוד דאם תמצא לומר דהיו שכורים לשנה ולשתים, ולדעת הרמב"ם מותר לשכור עכו"ם לשנה לכתוב לו ספר, מ"מ כיון דלהראב"ד ז"ל וסיעתו אסור ומסתבר טעמייהו אין לנו להתיר. ועוד דגם להרמב"ם ז"ל הרי יש חילופי דיעות בהבנת לשונו, יש מי שמפרש שהרמב"ם מתיר בכל ענין ומטעם הבלעה וכדכתיבנא לעיל, ויש מי שמפרש להחמיר וכהבנת המגן דוד והמגן אברהם. וסיים דאם תאמר דאזלינן לקולא בכוונת הרמב"ם ז"ל ונפסוק כמותו משום דספיקא דרבנן לקולא, ויתוקן מעשה השכירות לשנה או לשנתים בהבלעה, מ"מ לא פלטינן מטעם ראשון דהוי פרהסיא. יע"ש. וסיים דאין שום תיקון מועיל אם לא ישכיר לעכו"ם לכל כך שנים הבית על כל הבנין וכל תשמישי הפלאטוי"ו ההוא, שיתן לו העכו"ם בשכירותו כך וכך ליטרין של משי לשנה, והסכום יהיה כפי אומד הדעת מה שאפשר להיעשות ולגמור בימים שאינם אסורים לנו ולהם, ובכך יוכלו להתנות עם הסוחרים על מנת שלא יעסקו בשבתות וביו"ט בעבודת המשי של ישראל המשכיר. ועוד סיים, דאם אין דרך באותה העיר להשכיר הבנין ההוא דאז יהיה דינו כדין איסור השכרת התנור והמרחץ. ע"כ. ומכאן מוכח דגם הרב הנזכר סבירא ליה דאין להתיר בקבלנות דבנין אף במקום שנהגו רוב אנשי העיר לשכור בקבלנות, כיון שכל הריוח לישראל, דהרי לא מצא הרב שום תיקון אלא על ידי שישכיר הבית וכליו ויהיה כל הריוח לעכו"ם, כמו חכירות או אריסות שדה דבדידיה קא טרח. אלא דלא ידעתי טעמו של הרב שהחמיר אם לא נהגו רוב אנשי העיר להשכיר באופן הנזכר, ואמאי לא תיסגי לן במה ]שהשכירו[)שהזכירו(לשנים מרובות, דאז אפילו יחיד מהני ליה כדכתיבנא לעיל סימן ]סק"ד[, וזה שהשכירו לכל כך שנים עדיף משני מיני רמ"ג ההיתר ]שנזכרו[ שם בש"ע , שהם או אם השכיר )שנחברו(]ס"ב[שנה אחר שנה או שנהגו רוב בני העיר להשכיר כמבואר בדברי מרן ב"י סימן רמ"ג. ואפשר דהטעם שהחמיר הוא, משום דאין הישראל נוטל מעות בשכירות אלא במשי הוי ליה כאילו כל הריוח לישראל. ג להרב כמוה"ר יוסף אירגאס ז"ל בספרו דברי יוסף , ]סימן ט'[שנשאל על ישראל שיש בידו בית אחת שכורה לצורך מלאכת העבדנין שמתקנין ומעבדין שם העורות, והפועלים עכו"ם ואינם מתבטלין מהמלאכה גם ביום השבת, אם מותר לישראל להניחם לעשות ביום שבת כיון שהם שכירי חודש, או דילמא לעולם אסור כל שאינו בקיבולת, ואת"ל דמותר מן הדין כיון שהם שכירי חודש, אם יש לאסור משום מראית העין כיון שהמלאכה היא בבית ישראל והבית בתוך העיר. והשיב הרב וזה תורף דבריו, באמת דלדעת הרמב"ם דמתיר בשוכר עכו"ם לשנה שיכתוב לו דהוי ליה כאילו קצץ, ופסק הש"ע כמותו, הכא נמי במלאכת העיבוד דהעכו"ם הוא שכיר חודש מותר מן הדין, אלא דכוונת הרמב"ם ז"ל אע"פ שהבין הראב"ד דמיירי בשאינו מדקדק עמו כשהוא בטל, מ"מ פשט הלשון יורה דאפילו במדקדק עמו כשיתבטל מתיר הרמב"ם ז"ל כל שאינו מחשב עמו יום יום, כיון שנותן לו שכר השבת בהבלעה. יע"ש. ולענ"ד נראה דמדכתב הרמב"ם ז"ל שלא יחשוב עמו יום יום, משמע דמיירי בדלא קפיד, דאע"ג דקפידא לחוד והחשבון לחוד, מ"מ כל המקפיד סתמו יבוא לחשבון, דאם בשעת החשבון אינו בא בימים הרי נראה דלא קפיד. והבנת הראב"ד ז"ל היא אמיתית בכוונת רבנו ז"ל וממנה לא נזוז וכמו שכתבתי בשם המגן דוד ז"ל לעיל תחילת הסעיף. יע"ש. ומה שהשיג על מהר"ש אבוהב ז"ל במה שהבין מה שכתב הרמב"ם לשון שהוא עושה בכל עת שירצה, דלא קאי אקצץ אלא על שוכר לזמן, והוא סובר דלא קאי אלא אקצץ דסמיך ליה, שהקוצץ עושה בכל עת שירצה, מה שאין כן בשוכר לזמן דהוא מחוייב לעשות בשבת, ואעפ"כ מתיר מכח דהוי שכירות שבת בהבלעה. יע"ש. ולי נראה עיקר כהבנת מהר"ש אבוהב, משום דאם כוונתו על הקוצץ הוא שפת יתר, וגם רבנו לא קא עסיק אלא בדין שוכר לזמן, ודין דקצץ לא הזכירו כאן אלא לדימוי בעלמא. ואף אם נודה להבנת מהר"י אירגאס ז"ל בהבנת הלשון, מ"מ דיוק הראב"ד בדעת רבנו דסבירא ליה דמיירי באינו מקפיד הוא מוכרח מכח מה שכתב רבנו ז"ל בסוף דבריו, והוא שלא יחשוב עמו יום יום, וכדכתיבנא. וסיים שם המחבר ז"ל בתשובה הנזכרת, דלענין דינא יש להחמיר כסברת הראב"ד ז"ל דמסתבר טעמיה, ואין תקנה במלאכת העיבוד הנזכרת אם לא בקצץ, דהיינו שיתן הישראל העורות לעבדנין בקיבולת, דהיינו שיקבל עליו העכו"ם לתקן ולעבד כך וכך עורות בשכר ידוע, בין שיעשה המלאכה בזמן מועט בין בזמן מרובה, דהשתא כיון דקצץ בדידיה קטרח ומותר אליבא דכ"ע. וחזר וכתב, דכיון שהוא עושה בביתו של ישראל יש לאסור, ונסתפק אם יעשה בצנעא בביתו של ישראל אם מותר. ואע"פ שמצא בדברי הרב בעל מנחת כהן ]משמרת השבת שער א' פ"ג[שכתב, דבכל ענין אסור בבית ישראל אפילו בצינעא משום דלא פלוג רבנן. מ"מ גמגם בזה מהא דכתבו התוספות ]כתובות ס. ד"ה , דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו ממעכן[בחדרי חדרים אסור, אינו אלא בדבר שהעושה אותו איכא איסורא דאורייתא. והכא דעושה ע"י עכו"ם ליכא אלא איסורא דרבנן, ולמה נאסור בצינעא. ועוד דאשכחן במלאכת מחובר בקבלנות מותר חוץ לתחום כיון דליכא רואים, וכ"ש במלאכת תלוש בבית ישראל בצנעא. וחזר הרב ואמר דיש לחוש לבני ביתו שיחשדוהו, אלא דשאני בנדון דידן שהיא דירה בפני עצמה וליכא בני בית, מותר אם יסגרו הדלת בעדם כיון דליכא רואים כלל, וסמך על זה להקל הלכה למעשה. יע"ש. ולענ"ד נראה פשוט לאסור, דכל בביתו של ישראל לא פלוג רבנן וכמו שכתבתי לעיל, וכמו שכתב מרן ב"י ריש סימן רנ"ב, ולאו מטעם דלא פלוג רבנן לחוד נאסור וכדעת המנחת כהן, אלא משום דכל שהוא בביתו של ישראל לא שייך בו צינעא, משום דשכיחי נכנסין ויוצאין ואי אפשר להצניע ענין המלאכה, וגם העכו"ם העושה אינ ו שומע לנו להטמין עצמו כשיבוא אדם אחר מן השוק. ועוד דמלאכת העיבוד היא מלאכת פרהסיא, שהיא מלאכה מיוחדת וידועה ונקראת על שמו של ישראל, ואפילו היתה החצר של עכו"ם אין להתיר, כיון שהכל יודעין שהם פועלים לישראל שהעורות והכלים כולם של ישראל הוו, וכ"ש בנדון זה דאיכא תרתי לריעותא חלילה להתיר, וזה ברור לפי דעתי הקצרה. ושוב אחרי מופלג בא לידי ספר מים רבים, וראיתי שם כתוב לאמר, שהרב הנזכר כתב לו )בסימן י"ד(תשובה הנזכרת, והמהר"ר רפאל ישצ"ו סתר את דבריו )סימן ט"ו(והעלה לאסור. יעש"ב, וגם בסימן י"ו . ודו"ק. ]וי"ז[ד להרב בעל פנים מאירות ז"ל , שראיתי לו ז"ל )בח"א סימן ל"ח(שכל דבריו הם מכוונים אל האמת, שנשאל על עיר אחת שמחזיקים הישראל אורכדי ששוכרים מן שר המקום לחפור בהרים ולהוציא העפר שעושים הברזל ממנו, ושורפים וצורפים העפר באור, יום ולילה ולא ישבותו, וכן עושים זכוכיות, איך יתנהגו בשבת. והשיב, לכאורה דאע"ג דקי"ל דמקבלי קיבולת תוך התחום אינו אסור אלא מפני מראית העין, שאני התם דלא משתרש לישראל במה שהעכו"ם ממהר לעשות בשבת, דמה שאין כן הכא בשריפת העפר, אם לא יעשה גם יום השבת הרי אם אי אפשר לו לגומרו זולתי אם יעשה המלאכה גם בשבתות, מודה הרמב"ם דאסור, וכהבנת הרב מגן אברהם. וא"כ בנדון זה, אם היה שוכר פועלים לשנה להתיך העפר לעשות ממנו ברזל, אם היה בטל יום אחד היה מקפיד, וכשמקפיד אסור לכ"ע כמו שכתב הרב מגן דוד ז"ל. וכן הא דשרו בית הלל לתת ]שבת יז:[עורות לעבדן עם חשיכה וכלים לכובס נכרי ]כיון[ דקצץ, )אע"ג(מיירי בענין דאין הישראל מקפיד אם לא יעשה בשבת ואין לו ריוח כשיעשה בו, אבל כשהישראל מרויח במה שעושה העכו"ם בשבת אסור אפילו בקוצץ, וכגון ישראל שרוצה לילך לדרך למוצאי שבת מיד ונותן כליו לכובס שיביא לו במוצאי שבת, כיון דאי אפשר לעשות מלאכה זו אלא בשבת שליחותיה דישראל קעביד. וכן בשכירות כלים, אם ישכירם לו חוץ מהשבתות לא יתן העכו"ם שכר שלם כמו כשמשכירם לו גם לשבתות בכלל, ואע"ג דהוי בהבלעה, הרי נהנה הישראל משכר שבת.)ועיין בטור וב"י ריש סימן רמ"ו וריש סימן ש"ז ושם במגן דוד (. ולא דמי לקבלת מכס והכאת מטבע דשרו ]סק"ג[משום פסידא, דשאני התם דאיכא פסידא מהקרן, אבל בנדון זה דמלאכת הברזל מהעפר ליכא כי אם הפסד מן הריוח, וקי"ל דעבורי רווחא לאו פסידא הוי. ואף אם היה הפסד בקרן אין להתיר, דאין לדמות השבותין זה לזה, דיש לומר דלא התירו מטעם פסידא אלא כשהממון מזומן לפניו כהך דנותן כיסו לנכרי , דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, מה שאין כן הכא ]שבת קנג.[שאין הממון בעין לפניו אלא אם לא יעשה יפסיד מה שהיה נכנס לידו לעתיד, ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים. ובסוף התשובה כתב וז"ל: ובנדון שלפנינו חזרנו על כל הצדדים ולא מצאנו היתר ברור אלא בענין זה, לענין חפירת הקרקע, כיון שלפעמים הפועלים בטלים, יש היתר שישכור פועלים בקבלנות, דהיינו מעשרה עגלות עפר אתן לכם כך וכך, ואין הישראל מרויח במה שהעכו"ם עושה בשבת, שהיה יכול להשלים המלאכה בלילה ובדידיה קטרח. אבל בהתכת העפר ששורפין וצורפין יום ולילה אש לא תכבה, אין היתר אלא א"כ שימכור לעכו"ם קודם שבת כל החתיכות הגדולות של ברזל, והעכו"ם יעשה לנפשו החתיכות הקטנות בשבת ובדידיה קטרח. ואין כאן משום מראית העין, דהורמנא בעלמא מכר לו מה שיש לו רשות מן השר, ורשות ביד הישראל ליקח אח"כ בפרעון חובו אותן חתיכות הקטנות שראויין לימכר בשוק. וכן בהיתוך זכוכיות בהו"ט, ימכור קודם השבת כל מה שיש לו בהו"ט, ועכו"ם בדידיה קטרח, וישראל יקבל בדמי המכר הזכוכיות שהעכו"ם עושה דעכו"ם בדידיה קטרח. עכ"ל. ולדידי מסתבר א דגם היתרים האלו אינן ברורין להתיר, כיון דאלו המלאכות דרכן ליעשות בפרהסיא וקלא אית להו דלזכות ישראל הם נעשין, לפי שהכל יודעין הקונה מן שר העיר מי הוא ואי זה הוא ועל שם ישראל נקראין, לכך אין להניחם ('רמ"ד אות ב . ועיין בספר יד אהרן ]הגב"י[:שכתב וז"ל מלאכת הזכוכית ומוכרחים לעשות מלאכה בשבת ע"י עכו"ם, מותר כיון שהוא בקיבולת. דת ודין . עכ"ל יע"ש. )סימן ו'(עוד ראיתי להרב יד אהרן נר"ו שכתב וז"ל: הלוקחים הגראקוס מאת מורשה המלך בעד סך קצוב לשנה, ומנהג בין היהודים בעלי הגארקוס, שכל אחד יש להם עכו"ם מושכר אצלם בדבר ידוע לשנה או לחדש כדי שיקבל עליו לעשות כל המלאכה הצריכה להם, מותר להם לעשות מלאכה בשבת וביו"ט. מהר"י די בוטון ז"ל, הובאו דבריו בספר בית שלמה . עכ"ל. )דף ק"ס ע"א(עוד כתב שם ריש הסימן וז"ל: בתי החזקות שלנו בבתי העכו"ם, והיהודי מקדים לו מעות בשכירות ושוכר פועלים לבנות, מהר"י חאגיז בספר הלכות קטנות הורה )ח"א סימן רצ"ה(פנים להתיר, ואח"כ כתב שראה בירושלים לכל הרבנים שהיו מחמירין ומונעין לבעל החזקה לעשות כן. עכ"ל. ושוב עמדתי על דברי הרב ז"ל בספר הלכות קטנות סימן הנזכר, והנני מעתיק לשונו אות באות: תשובה, דעתי בזה שאפילו שהיה דין קרקע בחזקות, כיון שאיכא יד עכו"ם באמצע הכל יודעין דבשל עכו"ם הוא בונה ואדעתא דידיה עביד ולאו אדעתא דישראל ולאו שליחותיה דישראל קעביד, אבל מה אעשה ולא כך קבלתי, וראיתי מעשים בכל יום בעיה"ק ירושלים תוב"ב, שרבותי ורבני העיר היו מחמירין בדבר ומונעים לישראל בעל החזקה, מאחר דהיו רואין שהעכו"ם בעל החצר יעשה כל מה שיאמר לו הישראל, ובפרט אם ירצה אותו במתן בסתר לא יסרב בדבר, ואין בידי כח לשנות לך היפך מזה, כי טעמא דמסתבר הוא להרחיק לזות שפתים, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, וראויה היא שבת. עכ"ל. ונלע"ד שאפילו למ"ד דין מטלטלין בחזקות יש לאסור, כיון דהוי מלאכת פרהסיא והישראל נהנה ממלאכת השבת שהרי מתחזקת החזקה ומתעלה בבנין. ולא מיבעיא אם היה באופן הנזכר בתשובה שהעכו"ם עושה על דעת הישראל לכל מה שיאמר דחשיב כאילו הישראל הוא המעמיד הפועלים, אלא אפילו העכו"ם עושה מעצמו לבנות קרקעו, ראוי להישראל שיעכב על ידו אם שמוע ישמע בקולו, משום דיש כמה מכשולות שנולדין מזה, דכמה פעמים עומדים בעלי החצר על האומנים לומר להם שיעשו כך או לא יעשו, והם מושיטין להם אבנים ונסרים וקורות, ואם הגדולים שבחצר נזהרין אין הנשים והקטנים נזהרין, וכמה פעמים אסרנו להם בפשיטות ולא מטעם חומרא בלבד, לפי שענין הבנין בבתים ובחצירות אוושא מילתא טפי, וגם בהרבה חצירות יש לישראל חלק בגוף הקרקע לשליש ולרביע ולא שמענו מעולם מי שיראה פנים להתיר. עוד ראיתי להרב הגדול בעל משנה למלך ז"ל שכתב )בפ"ו וז"ל: ונסתפקנו במי שקונה הגאביל"ה, מהלכות שבת דין י"ז(אם מותר ליקח גאביל"ה משחיטת יום טוב, אי מיחזי כנוטל שכר שבת. ומדברי הריב"ש ז"ל מוכח דשרי, דהא )סימן תצ"ח ות"ק(התם בליל יו"ט נשחטה הפרה, וצידד הרב לומר דאסור משום נוגע בדבר, שמע מינה דמותר ליקח גאביל"ה משחיטת יום טוב. עכ"ל. והרב לא פירש טעמו של ההיתר הלז, ונראה הטעם דלא מיקרי שכר שבת אלא כגון הך דשוכר את הפועל לשמור את הפרה, דנתבאר סימן ש"ו דאם היה שכיר יום אסור, דעיקר ]ס"ד[השכר הוא על מאי דנחית הפועל לשמור בשבת, ובשביל השמירה לחודה הוא נוטל שכר, מה שאין כן ביו"ט, כי ישחט שור וכבש ועז אינו אלא בשביל שמחת יו "ט לאכול בסעודה, ושכר הגאביל"ה קא אתי ממילא באגב, שאינו שוחט הבהמה בשביל השכר של הגאביל"ה, דאינו נקרא שכר שבת אלא השכר הבא להדיא מדבר המיוחד. ועוד דהגאביל"ה ג"כ היא בהבלעה, שהוא מחשב כמה בהמות נשחטו בחודש או בשבת ובכללם יום טוב, וכל מידי דהוי בהבלעה אין בו משום שכר שבת. וגם ראיתי בתשובת מורינו הרשב"ץ ז"ל , שנשאל )ח"ב סימן נ"ד(במה שנהגו לצוד דגים בסירות דוגה קרוב לחוף הים במקום רואים, וכל בעל מצודה פורש מצודתו כל איש יומו, ויש יהודים שיש להם מצודות ושוכרים עכו"ם לפרוס אותם, לפעמים תבוא משמרתו לפרוס מצודתו ביום השבת, והמנהג במצודות ההם שהמנהיג הדוגית ההיא הפורס המצודה נוטל רביע ממה שתעלה המצודה, והוא מטפל בדוגית להכניס בים ובמצודה לפורסה ולשוטחה כדי לנגבה. אבל אין הוצאה אחרת מוטלת עליו כי אם על בעל המצודה, וגם אין לו קביעות, כי הרשות ביד בעל המצודה לסלקו בכל עת שירצה וגם הרשות בידו להסתלק, ו]הנערים המשרתים[ המנהיג הזה ג"כ יש להם רביע במה שתעלה המצודה שכר טורחם במשיכת המצודה בחבלים מן הים, וגם אלו אין להם קביעות כלל, אלא בעל המצודה כרצונו יחליפם ויחלופו. והשיב הרב, דבר זה היתר גמור הוא, דעד כאן לא אסרו במרחץ משום טעמא דנקראת על שמו אלא לפי שהם קרקעות ושם בעליהם עליהם, אבל בספינה המטלטלת ליכא למימר שנקראת על שמו וכ"ש במצודה. ומשום שביתת כלים ליכא, דקי"ל כבית הלל . ואי משום דקא מתהני ]שבת יח.[ממלאכת שבת, הא קי"ל כב"ה דפורסין מצודות עם השמש אע"פ שניצודין בשבת, ואי משום שהעכו"ם פורס אותה בשבת אמירה לעכו"ם שבות אפילו אמר לו קודם וקי"ל ]סימן ש"ז ס"ב[השבת, הא נמי ליתא, כיון שקצץ עמו דמים כדקי"ל ]שבת יז:[דנותנין עורות וכו' וכלים וכו' אע"פ שעושה מלאכתו בשבת ואע"פ שמכבסן בנהר במקום רואים, דלא פלוג רבנן, שכל שאינו עושה בביתו של ישראל מיקרי בצינעא ואפילו בקבלנות, ומשום דלא ליתחזי כשכר שבת וכו' טוב לעשותו ע"י הבלעה וכו'. יע"ש. שם רלג(אם שכר גוי לשנה וכו'. כתב הטור )דף קנ"ח ע"ב שיטה , וכן כתב הרמב"ם אם שכרו ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[ז'(לשנה שיכתוב לו כו'. נ"ב: עיין בספר מג"א , ובספר קרית )סקי"ד(מלך רב . )דף כ"ה ע"ד(שם רלד(אם שכר גוי לשנה וכו'. כתב ב"י , והניח )שיטה ל"ב(הדבר בצ"ע. נ"ב: עיין בספר ]דבר שמואל[)ד"מ(, ובספר מים רבים . )סימן קל"ב()חאו"ח סימן י"ד ט"ו י"ו ]וי"ז[(שם רלה(אם שכר גוי לשנה וכו'. זה דעת הרמב"ם ]הלכות שבת , ויש מי שאוסר זה דעת הראב"ד. ומדברי פ"ו הי"ב[הרמב"ם יש ראייה לב"ח בסימן רמ"ג , דקבלנות מרחץ ]אות ג'[מותר משום דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד כדי שישכור הישראל ליה לפעם אחרת. זה הטעם לדברי הרמב"ם. אך קשה לשיטת מהר"י אבוהב ושאר פוסקים דסבירא להו דקבלנות מרחץ אסור דלא שייך נכרי לדעתיה דנפשיה עביד בשביל כך, א"כ גם דינא דרמב"ם ליתא. וצ"ל דלא דמי לאהדדי, דבשלמא הכא גבי אריגת בגד, י"ל שפיר נכרי אדעתיה דנפשיה עביד, דזה לא שכיח שיזדמן מחר בגד או כתיבת ספר, וא"כ יכול לעשות מלאכתו מחר ומרויח הנכרי במה שעושה המלאכה בשבת, שאם לא יעשה בשבת היה צריך לעשות למחר, מה שאין כן גבי מרחץ אין מרויח הנכרי כלום במלאכת שבת ממה נפשך, אם יבואו בני אדם למחר לרחוץ צריך גם למחר להסיק, ואם לא יבואו בני אדם למחר ויהיה לו פנאי למחר לעשות מלאכתו, מכל מקום אף אם לא עשה מלאכה בשבת ג"כ ]לא[ היה יכול לעשות מלאכתו מחר, דאותם בני אדם שבאים בשבת לרחוץ ודאי לא ימתינו למחר, ונמצא הוי כל מלאכה בשביל הישראל. ועוד יש לומר, דהכא אם לא יעשה היום יעשה למחר, א"כ אינו נהנה ממלאכת שבת כלום, מה שאין כן גבי מרחץ אם לא ירחצו היום הוי פסידא דלא הדר, והוי שפיר נהנה ממלאכת שבת. ודו"ק. שם רלו(אם שכר גוי לשנה וכו'. כן כתב הרמב"ם ]הלכות שבת , וביאור הדברים הוא, שפסק עמו לכתוב לו פ"ו הי"ב[כל מה שיצטרך לו לשנה או לשנתים, וסבירא ליה להרמב"ם דאף דפסק עמו זמן שנה או שנתים וקרוב הדבר שלא יהיה בטל יום אחד, אפילו הכי מותר לכתוב בשבת, דהוי כקוצץ לכתוב לו סתם שלא קבע זמן דמותר, שאין הישראל מצוהו לכתוב וגם אינו כותב בבית ישראל, והיה יכול להניח הגוי המלאכה ולכתוב ביום אחר, כשכותב הגוי בשבת הוי ליה כאילו עושה לעצמו, ובהא הוא דהתיר הרמב"ם. יע"ש. שם רלז(אם שכר גוי לשנה וכו'. הרב מהר"י עייאש בספר מטה ]סק"י[האריך למעניתו בתשובות האחרונים יהודה בנדוניהם, בתשובת מהריט"ץ על המאסבאנ"ה, )סימן ס"ו(ובתשובת דבר שמואל על הפילאטויי"ו, ובתשובת )סימן קל"ב(על העבדנים, ובתשובת פנים מאירות דברי יוסף )סימן ט'()ח"א על צירוף ברזל מעפר, ובתשובת הלכות קטנות סימן ל"ח(]ח"א על עכו"ם בונה בביתו והיא חזקת ישראל וכו', והוא סימן רצ"ה[ז"ל כתב דעתו בכל פרטי דינים הנזכרים ויתר דיני אחרונים באורך. ע"ש. ובשו"ת זרע אמת לה"ה מה"ר ישמעאל כהן נר"ו האריך בענין הפילאטויי"ו, ומה תיקון )]ח"א[ סימן ל"א וסימן ל"ב(יעשו שיהא מותר ע"פ הדין. עש"ב. שם רלח(אם שכר גוי לשנה וכו'. כתב הבאר היטב , זהו )סק"ז(דעת הרמב"ם וכו'. מדהביא בש"ע ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[דעת הרמב"ם בסתם ודעת הראב"ד בלשון יש מי שאומר, מכלל דסבירא ליה דעיקר כרמב"ם, ובפרט להקל בדברי סופרים. וכן פסק רמ"א בדרכי משה בשם הטור, וכן פסק בשו"ת תודות ]אות ג'[שלמים . תניא בקונטרס אחרון [. ]סוף סימן ד'[]ש"ע הגר"ז[]סק"ו ונראה לי כוונת הרמב"ם וכו'. כן כתב המג"א , ולשיטתו ]סקי"ד[בסימן רמ"ג דפסק כהמהר"י אבוהב, דאפילו ]סק"ב[קבלנות גמור אסור היכא שהישראל מרויח. אכן הט"ז ]סק"ה[פירש כאן לשיטתו בסימן רמ"ג , דאף על פי שהישראל ]סק"ה[מרויח במלאכת שבת אינו אסור רק משום מראית עין, לכן כאן שהוא בצנעה וליכא מראית עין שרי. וסבירא ליה לרמב"ם דאע"ג ששכרו לשנה, מכל מקום כיון שאינו מקפיד אם יבטל שפסק כמג"א. דינו כקבלנות. ע"ש. ועיין בתניא ]ש"ע הגר"ז ס"ט[אמנם בקונטרס אחרון חזר בו והשיג על מג"א ופסק ]סק"ה[כט"ז. ואם שכרו לגמור לו ספר או בגד תוך אותו זמן גם להרמב"ם אסור. ט"ז . דכיון דאי אפשר לגמור תוך אותו ]סק"ה[זמן אם לא שעושה בשבת, הוי כמצוה לעשות בשבת. ואף אם יאנוס עצמו לישב בלילה יוכל לגמור בחול, מכל מקום אדעתא דישראל עביד. משבצות זהב. שם רלט(אם שכר גוי לשנה או לשתים וכו'. ראיתי כתוב בספר )ו(שב יעקב , מה שנוהגין בק"ק אחת )חאו"ח סימן ט"ו(אשר הנרות שמדליקין בבהכ"נ בערב שבת מרבים בנרות לכבוד השבת, ואחר יציאת בהכ"נ בליל שבת בא עכו"ם אחד מעצמו ומכבה כל הנרות כי כבר מושכר מהקהל לכל השנה. יעו"ש שלפי צדדי ההיתר שכתב לא מהני לאם היה מושכר ליום השבת וליום טוב דוקא שלאחר יציאת הקהל מבית הכנסת יבוא העכו"ם ויכבה, דגם לחשש דליקה ליכא. שם (רמ) אם שכר גוי לשנה או לשתים וכו'. אם מותר להשכיר גוי לחדש או לשנה שיבוא לכבות נרות של בהכ"נ אחר תפילת ערבית ליל שבת, שהם דולקים ממין אחד שקורין אותו בלעז גא'ז, ואם ישארו דולקים עד ליל מוצאי שבת יש בדבר הפסד מרובה. ועוד דאיכא חשש דליקה כפי מה שאומרים דלפעמים תעלה הלהב עד תקרת הבית. עיין סימן של"ד, ועיין משם של"ה סימן רמ"ד. ועיין מג"א סימן תר"י ]סק"ד[]ח"ב מסכת . ועיין סימן ש"ז וסימן תקפ"ו )ס"ה(יומא פרק נר מצוה אות ל"ב[. ועיין מג"א סימן ש"ז , ועיין מחזיק ברכה שם ()סכ"א )סק"ז(. ועיין שב יעקב הביא דבריו הרב אשל אברהם ]סק"ב[)סימן ט"ו(, והרב זכור לאברהם משם ]אופנהיים, סימן ש"ז ס"ה[]הלכות שבת[הרב מחזיק ברכה אות ן' ערך נר. ע"ש. וכתבתי ]סימן תקי"ד סק"א[זה למהר"א אנקוואה ז"ל והסכים להתיר, ה"ה כמוס ]הרי הוא[עמדי. ודוק. שם רמא(אם ש כר גוי לשנה או לשתים וכו'. עיין בספר תורת אביגדר , מה שכתב בדין עכו"ם שמושכר )סימן רמ"ז(לישראל על מאה ימים, אם מותר לישראל להניח אותו לעבוד בשבת בצנעה. ועיין בשו"ת ריב"ם שנייטוך , באחד )סימן י"ט(שיש לו שדות וכרמים, אם מותר להניח העבד שכיר שנה לעבוד עבודת ישראל בשבת בלי דובר אליו שום דבר. גם אם מותר להניח להעבד הנ"ל שישכור פועלים אחרים ולחתוך מספוא לבהמותיו בשבת. ומצדד שם להחמיר. יעו"ש. ועיין בשו"ת בית היוצר , באחד שקיבל מאדון יהודי מלאכת הטאבק, והנה )סימן ח'(מלאכתו נעשית ע"י אחרים, ויש לו שכירי שנה שמשלם להם שכר קצוב לשנה, אשר מיועדים לנטוע ולעקור ולעשות כל מלאכת הטאבאק. אולם במשך השנה שוכר גם שכירי יום. האם מותר לעשות המלאכה בשבת עכ"פ ע"י שכירי שנה הנ"ל. וכתב שם שיפסוק עם העכו"ם הנשכרים לשנה שיתן להם מהריוח שיהיה מכל הטאבאק איינס פראצענט, או חצי זהוב מכל מאה זהובים. ומה טוב יותר שיקבלו חלקם עוד מהטאבאק גופא. וזה יהיה חוץ מהשכירות שנותנים להם. ועיין שם עוד בסימן ט' מה שכתב בענין זה. שם רמב(שיכתוב לו. כתב מג"א , כדרך השרים. אפשר )סקי"ד(דמיירי בנכרים דידן שיש להם יום בטל בכל שבוע, אבל כל זה דוחק בלשון הרמב"ם ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: ר"ל מפני שכתב שם בפ"ו הי"ב שהוא עושה בכל עת שירצה והוא שלא יחשוב עמו יום יום[. וגם המנחת כהן מפרשו כפשוטו, ע"ש פ"ג. ]שער א' ריש[שם רמג(שיכתוב לו. כתב מג"א , ואין הישראל מרויח )סקי"ד(וכו'. כמו שכתב המג"א בסימן רמ"ג כשיטת )סק"ב(מהר"י אבוהב. שם רמד(או שיארוג לו בגד. עיין בשו"ת מהרא"ל , )סימן ב'(בישראל שהיה לו פאבריקין לעשות מעשה אורג סחורות נאיקין וכדומה, ויש אומנים עושים מלאכה עפ"י השוואה מכל אמה, והישראל ייחד להם מקום, והאומנים עושים בשבת ובכל יום, אם יש איסור בדבר. והעלה דאין להתיר רק באופן שישכיר הישראל החדר להעכו"ם בשכירות גמורה שלא יהיה נתלה במלאכת שבת, ויהיה קבלנות בבית העכו"ם. יעו"ש. ועיין בזה בקונטרס מראית העין הנספח לספר זכרון אברהם שהאריך להקל בזה, והוא השואל להגאון מהרא"ל הנ"ל. ]הלוי[)דף ק"א ע"א(ועיין בספר מאורי אור בחלק באר שבע ,שכתב בענין מלאכת גוי בשביל ישראל שאומנתו תמיד בעשיית לבדים ובגדים ומנעלים ומושיב פועלים בביתו, מסתברא דחמירא אף בקבלנות מבנין בית ועשיית בגדו וכתיבת ספרו שאינו נחוץ ליום ויומים, אבל באלו הן הנה עיקר הרווחה ברבות המלאכה, ובפרט במשלם על המדה אמה ואמתיים אף שאינם שכירי יום, וכן האמרכל בבנין בתים ע"פ קבלנות ומעמיד פועלים והרווחתו בתוספת מלאכה. ועיין בשו"ת הרי בשמים מהדורא תניינא )סימן על דבר סוחרי טאנדייט, ויש להם פועלים חייטים עכו"ם כ"ד(שעושים מלאכתם בקבלנות, איך יתנהגו בשבת. יעוין שם אופני ההיתר. ועיין בשו"ת בית יצחק , )חיו"ד ח"ב בק ונטרס אחרון סימן ג'(במי שיש לו פועלים עכו"ם השכורים לשנה שיעשו טאוולין, והשכירות שלהם דבר קצוב מכל שטיק, והפועלים עושין מלאכה בשבת בבית ישראל, אי יאי למעבד הכי. וכתב לאסור בבית ישראל, רק שיהיה דירה מיוחדת שאין הישראל משתמש בשום תשמיש בכל ימי החול, ויעשה שטר שכירות עם הפועלים שלא יהיה הערמה, אך יהיה באמת מושכר להם. יעו"ש. ]הערת מהרש"ם: עיין שו"ת בית אפרים החדשות )דף ו' ודף בענין פאבריק של טוויית צמר ועשיית בגדים, ז'(והצמר והבתים והכלים של ישראל, והפועלים בקבלנות מכל ליטרא סך קצוב, ופסק דאם בכל המדינה עושים רק בקבלנות, ורמז למה שכתב בשערי תשובה בשם דברי יוסף ]סימן רמ"ג סק"ג[ומים רבים . ואם בכל המדינה רק ]סימן ט'[י"ז[-]סימנים י"ד בקבלנות גם המים רבים מודה להקל, והביא מתשובת יעב"ץ , אבל שם לא הויא קבלנות, משא"כ בנדון דידן, לכן )ח"ב סימן ס'(יש למכור הכלים לנכרי, וטוב למכור גם הצמר)ולא יבוא היהודי לשם ביום שבת קודש( ויחזור ויקנה בחול אחר שנטוה, אבל זהו אינו מעכב, ואם ]אפשר[ שיהיה הדלת סגור ויעשו )אפרש(בצינעה וגם הפועלים לא ירגישו שמטמין הדבר שלא יהא חילול ה' בפניהם מה טוב. עכ"ד. ועיין תשובת מהרש"ם )ח"ב סימן מ"ז . ועיין נטע שורק חאו"ח בדינים וסימן קע"ב()סימן ט"ז י"ז י"ח(אלו[. שם רמה(והוא שלא יחשוב עמו יום יום כו'. נ"ב: זה הלשון לא נמצא בטור ולא בב"י אלא ברמב"ם ]הלכות שבת . גם בש"ע התניא השמיטו. ונ"ל משום דהוא דבר פ"ו הי"ב[פשוט, שהרי אם מחשב עמו יום יום היינו שמחשב עמו כמה ארג או כתב היום, הן אם הוא לצורך תשלומין שישלם לו חלק המגיע על אותו יום, א"כ תו לא נחשב לקבלן רק לשכיר יום. וכן אם לפרש שמחשב עמו כמה עשה בכדי לידע אם לא בטל היום, א"כ הוי כמקפיד עליו שלא ישב בטל דאסור גם לרמב"ם כמבואר בט"ז כאן . וכן אם החשבון הוא כדי שידע ]סק"ה[הישראל כמה יש לו מלאכה גמורה מזה היום, שצריך להישראל לדעת דבר זה לענינו, ג"כ הוי כקובע לו מלאכתו בשבת ואסור. ודו"ק. שם רמו(ולא יעשה המלאכה בבית ישראל. מלאכת העבדנים שעושים מלאכה בבית ישראל אפילו אם הוא בהבלעה אם מותר, עיין בספר מים רבים שהביא )חאו"ח סימן י"ד(שם דברי הרב מהר"י אירגס ז"ל , שפסק שאם ]דברי יוסף סימן ט'[הבית של ישראל היא דירה בפני עצמה שהוא אינו דר שם ואין שם בני ביתו, שאם יעשו מלאכתם בשבת בצינעה ובדלת סגור באופן שהעוברים בשוק לא ירגישו שהגוים עושים מלאכה בשבת, דאין כאן חשש איסור. והרב המחבר ז"ל שם )סימן ט"ו(לא הסכים להתיר כל עוד שהבית של ישראל, ושם )בסימן י"ו(חזר והחזיק סברתו, והרב המחבר ז"ל חזר וסתר כל )סימן י"ז(ראיותיו והחזיק סברתו. ועיין במהדורא קמא מה שרמזתי שם. שם , רמז(ולא יעשה המלאכה בבית ישראל. כתב ב"י ודבר פשוט הוא דלא איירי הרמב"ם אלא כו'. נ"ב: עיין שתמה על רבנו, שדברי במעשה רוקח )בפ"ו מהלכות שבת דין י"ב(הרמב"ם סתומים ולא חילק אלא בין צינעא לפרהסיא כו'. ואולם )בסק"ב(שכתב, דבחילוק זה דצינעא עיין במטה יהודה ופרהסיא יתבאר לנו ]דבבית[ ישראל אסור דהוי פרהסיא )דבנין(כו', ומטלטלין בבית ישראל לעולם אסור כו'. ע"ש. ועיין מה שכתב הרב מג"א . )בסק"ב(שם רמח(בבית ישראל. ,וצריך שיוציא מבית ישראל קודם שבת ואף בייחד לו מקום דמיקל המג"א סימן רנ"ב ]סק"ד[בשאלה, כאן לא מהני, וגרע ממכירה דהחמיר רמ"א שם . ]ס"א[חיי אדם . ]כלל ג' ס"ב[שם רמט(ויש מי שאוסר וכו'. הוא הראב"ד ]הלכות שבת פ"ו , ומפורש טעמו משום דקא משתרש בכתיבה זו הי"ב[אם יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שתיהן כאחת. והרב המגיד הניח הדבר בצ"ע. יע"ש. ]שם[שם (רנ) בהגה ששכרו למלאכה מיוחדת וכו'. עיין בתשובת חתם סופר , שנשאל באחד מחזיק בית בישול )סימן נ"ט(שכר)ברייאהויז(, ופועל אינו יהודי מושכר לו לשנה, באם יקצוב לו שיקח לו מכל בישול יורה שכר חבית אחת לעצמו ודומה לאריס דאדעתיה דנפשיה קעביד. והשיב דלא נראה לו מתרי טעמא, חדא דדבר מועט כזה אינו אלא הערמה. ועוד אפילו אם נימא דדבר מועט מהני, היינו שיהנה מגוף הפירות אחד ממאה שכר, נמצא דכל עבודתו הכל להנאתו, אבל כאן כשנאמר שיטול חבית אחת נמצא כל מה שמרבה יותר, בשביל ישראל הוא עושה. ויותר נראה שאם יקצוץ שכרו מכל מאה בישולים, ויהיה במשך זמן אימתי שירצה, ולא יזכיר לו שום זמן, ואין הישראל דוחה הזמן בשבת או בחול, בזה מותר מדינא רק משום מראית העין. שם רנא(בהגה ששכרו למלאכה מיוחדת וכו'. עיין בשו"ת חתם סופר , שנשאל באחד שמחזיק )סימן נ"ט(ברייהויז, ופועל אינו ישראל מושכר לו לשנה, אם יש היתר בשבת באם יקצוב לו שיקח לו מכל בישול יורה שכר חבית אחת לעצמו, ודומה לאריס דאדעתיה דנפשיה קעביד. והשיב דלא נראה לו משני טעמים, חדא דדבר מועט כזה אינו אלא הערמה. ועוד אפילו אם נימא דדבר מועט מהני, היינו שיהנה מגוף הפירות אחד ממאה שיוציא השדה יהא שלו או אחד ממאה מהריוח, נמצא דכל עבודתו הכל להנאתו, אבל כאן כשנא מר שיטול חבית אחת, נמצא כל מה שמרבה יותר בשביל ישראל הוא עושה. ויותר היה נראה שאם יקצוץ שכרו מכל מאה בישולים ויהיה במשך זמן אימתי שירצה, ולא יזכיר לו שום זמן, ואין הישראל דוחה הזמן בשבת או בחול בזה מותר מדינא רק משום מראית עין. יעו"ש. מובא בפתחי תשובה . שם רנב(בהגה אבל כששכרו לכל המלאכות וכו' לכולי עלמא אסור. כתב ב"י , ואפשר דעד )דף קנ"ט ע"א שיטה ל"ו(כאן לא שרי הרמב"ם וכו'. נ"ב: והוא הדין ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[אם שכרו לארוג לו תמיד או לכתוב לו תמיד, פשיטא דאסור לכתוב לו בשבת. מג"א ז"ל . )סקי"ו(שם רנג(בהגה אבל כששכרו לכל המלאכות וכו' לכולי עלמא אסור. משום דיותר ודאי הוא שיצטרך גם למחר לעשות לו מלאכה אחרת או לכתוב לו דבר אחר, וא"כ מרויח הישראל במלאכת הגוי בשבת. וכ"ש אם שכרו שיכתוב תמיד או יארוג תמיד ומקפיד עליו אם יבטל יום אחד דודאי אסור, ואפילו לסברת הרמב"ם , ולא התיר הרמב"ם אלא ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[כשאין עליו לגמור המלאכה ואינו מקפיד על ביטולו, מה שאין כן אם מקפיד, או אם עליו לכתוב תמיד, דודאי גם הרמב"ם יודה דאסור. ועיין מג"א וט"ז . יע"ש. ]סקט"ז[]סק"ה[שם רנד(בהגה אבל כששכרו לכל המלאכות וכו' לכולי עלמא אסור. כתב מג"א , לכתוב לו תמיד וכו'. נ"ב: )סקט"ז(עיין לעיל סימן רמ"ג . )סק"ב(שם רנה(בהגה אבל כששכרו לכל המלאכות וכו' לכולי עלמא אסור. ,לשון כ"ע שכתב הרמ"א אינו מדוקדק כל כך דבאמת לשון ]הגהות מרדכי[מורה )המרדכי(]שבת סימן תס"ב[דאיירי בשכרו לכל המלאכות, ומ"מ התיר הרב. והרב ב"י נסתפק, דאפשר דבשכר לכל המלאכות מודה הרמב"ם ז"ל ]הלכות דאסור. ואמנם דברי הב"י בזה אינם מוכרחים, וגם שבת פ"ו הי"ב[

סעיף ו

הרב לא החליט הדבר. ועיין לקמן סימן רמ"ז מבואר שם ]ס"ו[דישראל שיש לו שכיר עכו"ם אין לשלוח על ידו אגרת בשבת, ומבואר בלשונו דברביעי וחמישי מותר, וכן כתב בספר מג"א , ואפשר לחלק הענינים בזה ויבואר לקמן. )סק"ט(שם רנו(בהגה אבל כששכרו לכל המלאכות וכו' לכולי עלמא אסור. כתב ב"י, ואפשר דעד כאן לא שרי הרמב"ם כו'. ופסקה מור"ם בסעיף ה'. ועל מה שכתב ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[הט"ז , עיין מה שכתב על דבריו הרב מטה יהודה )בסק"ה()בסק"י(, ועיין מג"א . )סקי"ד(שם רנז(בהגה אבל כששכרו לכל המלאכות וכו' לכולי עלמא אסור. כתב הבאר היטב , והוא הדין אם שכרו )סק"ח(לכתוב לו תמיד. ולהט"ז גם זה מותר אם אינו מקפיד, ]סק"ה[וכן פסק בתניא בקונטרס אחרון . שם רנח(בהגה אבל כששכרו לכל המלאכות וכו' לכולי עלמא אסור. ויש מתירים גם בזה, לפי שהגוי אינו מעלה על דעתו שהישראל אינו מכריחו לעשות בשבת, ושלא ינכה לו משכרו אף אם לא יעשה בשבת, אלא עושה מאליו להשלים ]קבלנותו[. ואין לסמוך על זה כי אם לענין דליקה משום )קבלתו(הפסד כמו שיתבאר בסימן של"ד , ולענין שליחות אגרת ]סכ"ו[כמו שיתבאר בסימן רמ"ז , ע"ש הטעם. תניא ]ס"י[]ש"ע הגר"ז . וכן כתב בדגול מרבבה, דמדברי המרדכי סי"א[]הגהות מרדכי סימן שהביא הב"י משמע שמושכר סתם לכל המלאכות, אלא תס"ב[שהמרדכי לא התיר בזה אלא בדליקה משום הפסד. סעיף רנט(ו' יהודי הקונה מכס וכו'. כתב ב"י , ואיכא )שיטה נ"ה(למידק למה ליה לר"מ לאהדורי אפרק מי שהחשיך וכו'. נ"ב: עיין בתשובות מהר"א ששון ז"ל . )]תורת אמת[ סימן קנ"ו(שם (רס) יהודי הקונה מכס וכו'. כתב ב"י , כתוב )שיטה מ"א(וכו'. נ"ב: ישראל במרדכי רמ"ז[-]שבת סימנים רמ"ו הממונה על מטבע של מלך דינו כדין הממונה על המכס, ואף על פי שמשמיעין קול בשבת ]בהכאת[ המטבע. ספר )בהכרתת(המפה והלבוש. גם בתשובה כתב יד למהר"ר חרישקאש אדרת ן' אדרת ז"ל החמיר בדבר, וכתב: וכן נהגו לאסור בכל אלו הארצות, ובזה הקהל מימי לא ראיתי ולא שמעתי ולא עלתה במחשבה אחד מהם לתת ביתו בקבולת, כי האיסור שגור וידוע בפי הכל. וכן הסכים מהר"א שלום בתשובה כתב יד. שם רסא(יהודי הקונה מכס וכו'. עיקר דין זה הוא מדברי , שפסק המרדכי ז"ל בפ"ק דשבת רמ"ז[-]סימנים רמ"ו רבנו מאיר ז"ל שאם הוא בקיבולת דהיינו לכשתגבה מאה ליטרין אתן לך כך וכך מותר, כהך דב"ה מתירין עם השמש ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי דסימן רנ"ב . אבל בשכירות אסור )ס"ב(דהיינו שכיר יום, ודומיא דהנך דלא שרינן אלא בקצץ. וסיים המרדכי וז"ל: ואם תמצא לומר שיש לחלוק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת, מ"מ נראה להביא ראיה להתיר מפרק מי שהחשיך , דמשום פסידא שרו ליה רבנן, דאי לא שרו ]שבת קנג.[ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר, הכא נמי לא שנא, וכ"ש להציל מידם, דאי לא שרו ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהו. ע"כ. ודקדק מרן ב"י ז"ל, דלמאי איצטריך לטעם פסידא, והיה לו לומר דקבלת מכס לית בה איסור דאורייתא, ותירץ שני תירוצים, או דסתם מכס צריכין לכתוב, או דלא שאני לן באמירה לעכו"ם שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. יע"ש. וראיתי להרב הגדול בעל משנה למלך בפ"ו מהלכות שבת שתמה על מרן, איך עלה על דעתו בתירוץ ראשון ]ה"ט[לחלק ולומר דבמלאכה דרבנן שריא אמירה לעכו"ם, והרי הרמב"ם ז"ל לא התיר שבות דשבות אלא בדאיכא חולי או ]שם[מצוה. וכתב משם מהר"א ששון ז"ל , דהא ]תורת אמת סימן קנ"ו[דלא שאני לן היינו באומר לעכו"ם בשבת עצמו, אבל באומר לו בימות החול לעשות בשבת אז יש לחלק בין מלאכה דאורייתא לדרבנן, ולפי תירוץ שני גם באמירה דקודם שבת אין חילוק. וגמגם על תירוץ זה הרב ואמר דגם בזה פשיטא ליה למרן דאין אסר ליתן מעות לעכו"ם מערב חילוק, שהרי בסימן ש"ז ]ס"ג[שבת לקנות לו בשבת, ופסקו הש"ע, והוא מדברי הסמ"ג ]הובא והרא"ש והטור ז"ל. במרדכי שבת סימן רמ"ט[]בבא מציעא פ"ז סימן ו'[והוצרך ליישב באופן אחר, דהא דלא מפליגינן בין אמירה בשבת לאמירה דקודם השבת בין דאורייתא לדרבנן, היינו דוקא אם העכו"ם עושה אדעתא דישראל, מה שאין כן בנדון דהר"ם דמיירי בקיבולת, עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד, ובכה"ג מצינן לפלוגי ולהתיר קודם השבת באיסורא דרבנן. ולפ"ז בתירוץ שני שתירץ מרן דאף בקבלנות אין הפרש בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן, הוי חידוש גמור. ע"כ. וקשיא לי גם על חילוק זה של הרב משנה למלך, שהרי מוכח שם בב"י דהך דשכירות פועלים נמי מיירי )ריש סימן ש"ז(בקצץ, שהרי מייתי עלה דכן כתב הרמב"ם בפ"ו , ועוד ]ה"א[דבהגהות מיימון שהעתיק שם מרן לגבי דנותן מעות ]שם אות ב'[מערב שבת לקנות לו, איתא דלא דמי לכל הנהו דשרו ב"ה עם השמש , דהתם אי בעי עביד מחר אי בעי ימתין, אבל ]שבת יז:[הכא אי אפשר כי אם למחר ביום השוק. ע"כ. אלמא דבהך דנותן מעות לקנות מיירי בקצץ, אלמא דפשיטא ליה דאפילו בקבלנות דבדידיה טרח אסור אף במידי דרבנן. ולכך נראה עיקר כתירוץ מהר"א ששון ז"ל, דלא קשיא ליה למרן אלא במאי דפשיטא לן מדברי הרמב"ם ז"ל ולא במאי דפשיטא ליה מדברי שאר פוסקים. ועל כל פנים למסקנת מרן בתירוץ שני לעולם הכל אסור, בין אמירה דבשבת בין אמירה דקודם השבת, בין קצץ בין לא קצץ, בין באיסור דאורייתא בין באיסור דרבנן. ומה שיש לדקדק בדברי מרן בהך דסימן ש"ז, עיין בתשובתי בספר בית יאודה בס"ד. )חאו"ח סימן מ"ד(עוד כתב מרן ז"ל על דברי המרדכי וז"ל: וא"ת והא קבלת מכס מילתא דפרהסיא היא ולכ"ע אסור אפילו במטלטלין, יש לומר דהתם בדליכא פסידא. ואין להקשות דהך דפרק מי שהחשיך לא שרי משום פסידא אלא כי היכי דלא ליעביד איסורא רבה להוליך ארבע אמות ברשות הרבים, אבל בקבלת מכס דליכא אלא איסורא דרבנן אמאי נשרי, דהכא נמי איכא למיחש לאיסור תורה שמא יכתוב שכן דרך מקבלי מכסים. ע"כ. וגם על זה דקדק מהר"א ששון ז"ל, דהניחא לתירוץ ראשון דלעי ל, אבל לתירוץ שני דמשמע דלא חייש לכתיבה מאי מתרץ. וי"ל דלעולם איכא חששא דשמא יכתוב, אלא דלתירוץ ראשון הוי ודאי כותבין, דאם אינו אלא ספק לא אסרינן משום קובע מלאכתו בשבת. ולתירוץ שני אף דנימא דאינו ודאי שיכתוב אלא ספק, אפילו הכי אסור מטעם דלא שאני לן בין דאורייתא לדרבנן, אבל הכא שאנו באים ]להתיר[ מטעם )לאסור()שמא(]שלא[ יבוא לידי איסורא דאורייתא, אף שלא יהיה ודאי שיכתוב אלא משום ספק ספיקא, שרינן ליה. ע"כ. ולפי דבריו מה שסיים מרן שכן דרך מקבלי מכסים, היינו ר"ל בעלמא, וכיון שדרכן כן, אפילו כאן לא היה דרכן לכתוב יש לחוש שמא יכתבו, ונמצא דלעולם בקבלת מכס שייכא הך חששא, ושפיר שרינן אמירה לעכו"ם במקום פסידא. ומעתה מה שדקדק הרב מגן דוד , דלדברי מרן הוי ]ט"ז סק"ו[קולא דאתי לידי חומרא, דבמקום שאין כותבין היה לו לאסור להשכיר עכו"ם, כי אין כאן חשש שיבוא לידי איסורא דאורייתא, והוה להו לפוסקים לחלק בכך. יע"ש. ליתא, דמה שלא חילקו הוא משום דרגילות הוא ודרך למקבלי מכסים לכתוב, ולכך איכא חששא דכתיבה לעולם. וגדולה מזו אני אומר, דאפילו בהך גוונא דכתב הרב מגן אברהם , דבמקום )סקי"ז(שאין כותבין כגון אותן שלוקחים מיני מאכל אסור. יע"ש. דלדידי בכל גוונא מותר במכס, דאיכא חששא דכתיבה לעולם. ואני תמיה על הרב מגן דוד, שהרי בסימן של"ד הרבה פוסקים סבירא להו דאין להתיר איסור דרבנן כגון לטלטל מוקצה במקום פסידא, והיא סברת היש אוסרין שהביא הש"ע שם סעיף ב'. יע"ש. הכלל דדברי מרן ב"י הם שרירין וקיימין, דאין להתיר במי שהחשיך לו ליתן כיסו לנכרי אלא במקום איסור תורה, אבל בדליכא אלא איסור דרבנן אין להתיר, ואין חילוק בין איסור חמור שעושה בידיו לאיסור קל שתעשה על ידי עכו"ם, כיון דתרוייהו אינם אלא איסור דרבנן, ומה שיעשה בידו אינו בודאי אלא חששא בעלמא, אין להתיר להדיא ע"י עכו"ם, ודלא כדעת הרב מגן דוד. וזה פשוט לענ"ד. עוד כתב הרב משנה למלך ז"ל על דברי מרן ז"ל, דלמה )לא(כתב דמה שהוצרך המרדכי לטעמא דפסידא הוא משום פרהסיא, ותיפוק ליה דאפילו לא יהיה כאן איסור אמירה לעכו"ם סוף סוף אסור ליטול שכר שבת, וכמו שכתב הטור סוף סימן רמ"ג, אם משכירו לימים אסור ליטול שכר שבת, וכן דעת מרן בדין קבלת מטבע, וא"כ נימא דמשום שכר שבת )סוף סימן רמ"ה(הוצרך לטעם פסידא. ותירץ דאין הכי נמי דצריכינן לטעמא דפסידא גם להאי מלתא, אלא דלשון המרדכי משמע דלא אתי עלה אלא מטעם איסור אמירה לעכו"ם. יע"ש באורך. והכוונה בהך דסוף סימן רמ"ג הוא דבדין מרחץ דאם נתפרסם הדבר שמשכירו לשנה או לשתים דחזר להיות דינו כשדה, מ"מ אין דינו כשדה לגמרי, ואין לו היתר בקבלנות שיהיה כל הריוח של ישראל והמשכיר פוסק עמו לתת לו שכרו דבר קצוב, דדוקא בשדה משום שאע"פ שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר, אבל במרחץ שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום, נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור, וכמו שכתב מרן בשם מהר"י אבוהב ז"ל, דלא גרסינן בטור בקבלנות אלא בהבלעה, דהיינו שמשכירו לעכו"ם ליטול העכו"ם כל הריוח, ואעפ"כ אין היתר לישראל ליקח השכירות מהעכו"ם אלא אם משכירו לחדש או לשנה, אבל אם משכירו בדבר ידוע ליום אסור מדינא ליטול שכר שבת ויו"ט להדיא, וכמו שכתב שם וכן המגן דוד . יע"ש. ולפ"ז ]הוה[מג"א )סק"ב(]ט"ז סק"ב[)הנה(מצי הרב משנה למלך למיפרך גם מדין קבלנות דהתם, דאסור אפילו לחודש או לשנה, וכ"ש הכא בדין קבלת מכס דאינו עולה ליום דאסור. אלא דהרב בתורת רבותא קא פריך, דאם תמצא לומר דהתם נמי מותר בקבלנות וכפי גירסא האחרת בטור, מ"מ לימים מיהת שלא בהבלעה לכ"ע אסור אע"ג דבדידיה קא טרח, והכא בדין מכס שאני שהתירו משום פסידא, מה שאין כן במרחץ אע"פ שיש הפס ד לישראל אותו יום אין זה נקרא הפסד, דעבורי רווחא לאו פסידא הוא ולא דמי למכס דמפסיד חובו. ומעתה מרן בש"ע שלא הזכיר אלא דין קבלת מכס דהוא בקבלנות והריוח כולו לישראל, ולא הזכיר דין קבלת מטבע, משום דאם הוא בקבלנות אסור דחשיב כשכיר יום, ולא מהני טעמא דפסידא כיון שנותן לו שכר יומו, ולא שייכא התם קבלנות דהכא דמכס שהוא לכשתגבה מאה דינרין אתן לך כך וכך, כי אם לישב ולעשות מלאכה של הכאת המטבע. אבל באותו אופן שיהיה משכיר לו אותו היום ויהיה כל הריוח לעכו"ם, אע"פ שהוא שלא בהבלעה מותר משום פסידא. והא לא איצטריך ליה להש"ע לאומרו, דאתי במכ"ש מדין קבלנות דמכס שכל הריוח לישראל והותר משום פסידא. ומור"ם ז"ל בהגה הזכירו כאן גבי מכס אע"ג דאתי במכ"ש מהדין שכתב הש"ע, דאם במקום שכל הריוח לישראל התירו מטעם פסידא, כ"ש במקום שכל הריוח לעכו"ם וישראל אין לו כי אם השכירות דיהא מותר משום פסידא. אלא שהוצרך מור"ם ז"ל לכותבו, כדי ללמדינו הדיוק דבדליכא פסידא אפילו בכה"ג שיהא הריוח לעכו"ם אסור, דמ"מ הרי הוא נוטל שכר שבת. אלא דמ"מ בדין ישראל הממונה על המטבע דכתב בסתם דדינו כדין הממונה על המכס לא היה לו לסתום, דמשמע דתרי גווני דהיתרי מכס הכי נמי במטבע, והא ליתא, דלא שמעינן שריותא במטבע אלא באופן שיהיה כל הריוח לעכו"ם, ולא קאי מור"ם ז"ל אלא אדסמיך ליה שנזכר בדבריו ולא אשריותא דנזכרה בש"ע. ומכאן יתבאר לנו דמה שהאריך הרב מגן אברהם בדין זה בכוונת הגהות אשירי )סקי"ח(]עבודה זרה פ"א סימן כ"ד[שהביא מרן סוף סימן רמ"ה, ולדבריו שריותא דמכס דבש"ע בקיבולת הוא הדין נמי במטבע, ליתא לדעת מרן ב"י, ועיין בספר דת ודין . ואנו אין לנו אלא דעת מרן אפילו במקום )סימן ו'(שהוא פוסק להקל, כ"ש במקום שיפסוק להחמיר כי הכא, דלעולם בדרך קבלנות לא הותר אלא במכס, אבל במטבע לא הותר אלא באופן דשכירות שיטול העכו"ם הריוח. וכן במה שכתב מור"ם ז"ל בהג"ה לקמן סימן רמ"ה ס"ג בדין שותפות דעכו"ם וז"ל: ואם ירצה להשכיר לעכו"ם חלקו בשבת או לשוכרו בקיבולת שרי כמו שנתבאר לענין מכס ומטבע, כ"ש כאן דשרי עם שותפות העכו"ם. ע"כ. ליתא לדעת הש"ע, דלא התירו אלא במכס משום פסידא ולא במקום אחר, כיון שהוא קובע יע"ש, מלאכתו בשבת, וכבר השיגו המגן דוד ז"ל ]שם סק"ג[וכתב שאין לסמוך על אותו ההיתר אם לא בהבלעה. ועיין שם במגן אברהם , ועיין בתשובה דבר שמואל , )סק"ח()סימן קל"ב וקל"ג(וספר פנים מאירות . ודו"ק. )ח"א סימן ל"ח(שם רסב(יהודי הקונה מכס וכו'. כתב ב"י , ומ"מ )שיטה מ"ט(נראה להביא ראיה להתיר, מדתניא בפרק מי שהחשיך וכו'. נ"ב: בספר עולת שבת כתב ]שבת קנג.[]סק"ה[דמותר לומר לגוי משחשיכה שיקבל המכס, ובסוף כתב דלמעשה צ"ע. ומדברי מהריק"ש נראה דסבירא ליה דאם עבר ]ערך לחם[ולא אמר לו מערב שבת שיקבל המכס, שמותר לומר אף משחשיכה. ע"ש. שם רסג(יהודי הקונה מכס וכו'. כתב ב"י , ואיכא )שיטה נ"ד(למידק וכו'. נ"ב: עיין בתשובות מהר"א ששון )סימן , ובספר דת ודין , ובספר משנה למלך בפ"ו מהלכות קנ"ו()סימן ו'(שבת . ]ה"ט[שם רסד(יהודי הקונה מכס וכו'. כתב ב"י , כגון )שיטה מ"ח(שהשכירו כך, לכשתגבה מאה ליטרין כו'. נ"ב: עיין בספר קרית מלך רב . )דף כ"ה ע"ג(שם , ואיכא למידק למה ליה לר"מ לאהדורי כו'. נ"ב: ()שיטה נ"ה עיין בספר משנה למלך , ובספר ט"ז , )פ"ו דין ט'()סק"ו(ובספר קרית מלך רב , ובספר נחפה בכסף )דף כ"ה ע"ב()חיו"ד סימן ]הגב"י[. ועיין מה שכתבתי במהדורא קמא , ד' דף כ"ח ע"ד()דף שע"ב ע"ג ע"ד(ובספר בארות המים בתשובות סימן יו"ד . שם , וא"ת והא קבלת מכס מילתא דפרהסיא הוא (')ע"ב שיטה ב כו'. נ"ב: בני דוד . )דף ד' ע"ד(שם רסה(יהודי הקונה מכס וכו'. דין זה הוא מהמרדכי ]שבת בשם מהר"מ, ועיין בב"י שהקשה רמ"ז[-סימנים רמ"ו על דבריו וז"ל: ואיכא למידק למה ליה להר"מ לאהדורי אפרק מי שהחשיך למפרק מאי דקשיא ליה דבהנך אין ]שבת קנג.[ישראל קובע מלאכתו בשבת, ובנדון זה קובע לו ליטול מכס בשבת, לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא. עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק בדברי הב"י, לפי מאי דסלקא דעתיה לפום קושייתו דאין איסור אמירה לנכרי במלאכה דרבנן, מאי זה דמדקדק בדברי מהר"מ דלמה ליה טעמא דפסידא, יותר היה לו להקשות אגוף הדין שכתב מהר"מ דדוקא בקבולת שרי אבל בשכיר יום אסור, ולפום סברא זו אף בשכיר יום מותר. ועיין במשנה למלך מה שהקשה שם אדברי ב"י )פ"ו מהלכות שבת דין ט'(הנ"ל. ולפי מה שכתב הוא שם גם זה אתי שפיר. ע"ש. שם רסו(יהודי הקונה מכס כו'. כתב המרדכי ]שבת סימנים , הביאו הב"י, על אודות היאודים ]הקונים[רמ"ז[-רמ"ו המכסים ומשכירים להם גוים לקבל מכס בשבת, נראה דבקבולת מותר, דבית הלל מתירין עם השמש אע"ג דמלאכה ]שבת יז:[דאורייתא היא. ע"כ. והנה מדברים אלו נראה דבמכס לא הוי איסור אלא מדרבנן, שהרי כתב אע"ג דאיסורא דאורייתא, דמשמע דכל שכן כאן דהוי דרבנן, דאל"כ היה לו לומר דבקבולת מותר ואע"ג דהוי מלאכה דאורייתא, דבית הלל מתירין וכו'. ואילו הרב לקמן כתב דהוי מלאכה דאורייתא. ]ב"י[ועיין בספר משנה למלך מה שכתב משם ]הלכות שבת פ"ו ה"ט[מהר"א ששון ז"ל . ולדבריו קשה, ]תורת אמת סימן קנ"ו[דאמאי לא הקשה הב"י דאמאי אסר המרדכי כשיהיה בשכירות, הא אינו אסור אלא מדרבנן, אבל לפירוש המשנה למלך ניחא. ואמרינן עוד בסוף פ"ק דעבודה זרה , הנהו מוריקאי וכו' ]כב.[אלא מהא ליכא למשמע וכו'. ואין להקשות דנימא נעשה דבאו לחשבון, ]דזה[ אינו פשוט כל כך שנאמר נעשה כמי שבאו לחשבון. ועיין בספר לחם סתרים , ]דף י"ח ע"ב ד"ה גמרא[על תשובת ובמה שכתב מרן ]בב"י סימן רמ"ה ס"ו ד"ה וזאת[ריצב"א. ]ו[עיין במה שכתבתי לקמן בסוס"י רמ"ו בס"ד . שם רסז(יהודי הקונה מכס וכו'. עיין בהרב משנה למלך )פ"ו , שכתב מהר"א ששון ז"ל מהלכות שבת ה"ט(]תורת אמת , דעד כאן לא הצריך הרמב"ם להתיר אמירה לגוי סימן קנ"ו[]שם[דוקא בשיש מקצת חולי או צורך מצוה אלא בשאומר לגוי בשבת, ]אבל[ אם אומר לגוי בחול, יש חילוק בין מלאכה ]דאורייתא[ למלאכה דרבנן. והוא ז"ל חלק עליו. ועיין בדברי מוהר"ם שהביא הרב ב"י סימן רמ"ז[-]הובא במרדכי שבת סימנים רמ"ו ]רמ"ד[ על היהודים הקונים מכסים כו' כדברי הרב משנה )רמ"ה(למלך ז"ל. ועיין מה שהביא בריש סימן ש"ז בשם הגהות ]ס"ג[מיימוניות ז"ל: ולא דמו לכל הנהו דשרו בית הלל ]פ"ו אות ב'[.כו', להיפך שם רסח(יהודי הקונה מכס וכו'. כתב ב"י, ועוד יש לומר דלא שני לן באמירה לגוי כו'. נ"ב: עיין מה שכתב על דבריו מהר"א ששון בתשובה , ועיין מה )]תורת אמת[ סימן קנ"ו(, ועיין מה שכתב הרב משנה למלך בפ"ו מהלכות שבת )דין ט'()בסקי"א(. ועל מה שכתב שכתב על דבריו הרב מטה יהודה הרב מג"א , עיין ביד אפרים סמוך לש"ע . ועל )בס"ק טו"ב()סקח"י(מה שכתב הט"ז , עיין מה שכתב על דבריו הרב נהר )בסק"ו(]סק"ד[, מטה יהודה ז"ל שם, ועיין מה שכתב הרב שלום ס"ו )בדף צ"ז ע"א(יד המלך . שם רסט(יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי וכו'. מי שלקח מכס דאמייאט וצריך לקנות שוורים לעשות סוקא"ר, ואם נדצ"ל שער .נדפס לקמן בסימן רמ"ו אות רצ"א .נדפס לעיל אות רס"א .נדפס לקמן אות רפ"ט .נדפס לעיל אות רס"ו לא יעשו מלאכה בשבתות וימים טובים יופסד הכל, הרדב"ז בתשובות החדשות צידד אופני ההיתר. )]ח"א[ סימן י"ג()בעיין ]ועיין בשו"ת[ מהריט"ץ , ובשו"ת מהר"ר השו"ת()סימן ס"ו(ישעיה באסאן הנקרא לחמי תודה . )סימן ג' וסימן ד'(מי שיש לו אוצר של חומץ ואינו יכול לסוגרו בשבת מפני השר שמכריחו. בערב שבת אחר חצות יאמר לעכו"ם, כל אשר תמכור מסך כדים אלו אשר אני נותן לך בסך פלוני, מהיום אני נותן לך שכר פלוני, אם תרצה מכור אותם מהיום. ואם ביום א' יותיר מסך הכדים הנזכרים, ימכרם העכו"ם ביום א' ויטול שכרו משלם. ח"ר שלמה סאלאמי בתשובה הובאה בשו"ת שערי ישועה כתב יד או"ח שער ד' סימן ו' . אבל הרב מהר"י זיין שם )סימן י'(חלק עליו, וכתב דאין לו תקנה אלא אם כן ירויח לו זמן או קודם שבת או אחר שבת שיוכל העכו"ם למוכרם באותו זמן. וכיון שהרויח לו זמן, מותר הישראל ליקח ממנו מה שנשאר בידו אחר השבת. יהודים שיש להם מצודות ושוכרים עכו"ם ולפעמים צדין בשבת, עיין בשו"ת הרשב"ץ , ועיין )ח"ב סימן נ"ד(סוף סימן תקע"ז. בשו"ת הרב בנו מהר"ש ]שו"ת הרשב"ש[שם (ער) יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי וכו'. ענין אלו הקונים חוק הקבוע לאנשי חיל מאת אדוני הארץ מדי חודש בחודשו, ונכנסים היהודים תחתיהם לקבלו, ולפעמים מתרמי פריעתם בשבת, מה דינם. ונקרא ענין זה בלשון ערבי רוותכיי"א. הנה כתב מרן הקדוש באו"ח סימן רמ"ד וז"ל: כתב המרדכי , שפסק ר"מ על אודות בפ"ק דשבת רמ"ז[-]סימנים רמ"ו היהודים הקונים המכסים ומשכירים להם גוים לקבל מכס בשבת, נראה דבקבולת מותר, דב"ה מתירין עם השמש וכו'. ]שבת יז:[והיכי דמי קבולת גבי מכס, כגון שהשכירו כך, לכשתגבה מאה ליטרין אתן לך כך וכך וכו'. ומיהו אפשר דבשעת קניה שרי דהא לא עביד איסורא, ולכי מטי שבת כיון דכבר קנוי הוא שרי להשכיר לו גוי בקבולת לקבל לו המכס משום פסידא. עכ"ל. יעש"ב טעמו וראיותיו שכדי לקצר דלגתים. נקטינן מדבריו דכל שכן הוא בנדון דידן דליכא חששא דשמא יכתוב כדאיכא במכס, וגם משום חייו כי זו מלאכתו ואין לו מלאכה אחרת, וגם כבר קנה החוק של הראת"כ הזה ואינו יכול לינצל ממנו הוא וכל באי כוחו, מותר להשכיר גוי בקבולת לקבל לו הראת"כ בשבתות באופן זה, לכשתגבה מאה ליטרין אתן לך כך וכך כדין המכס. וברור וע"ע למורינו הרב ]סקי"א[הגדול מוהר"י עייאש ז"ל בספר מטה יהודה . שם רעא(יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי לקבל מכס בשבת וכו'. עיין בב"י גבי מי שקנה המכס ושוכר עכו"ם לשבת לקבל המכס, שהקשה למה לא אמר הר"ם ]הובא במרדכי דמשום הכי שרי, משום דעכו"ם עושה רק רמ"ז[-שבת סימנים רמ"ו איסור דרבנן. ותירץ, דסתם מקבלי מכס צריכים לכתוב דהוי דאורייתא. ע"ש. משמע מלשון ב"י בפשיטות, דכתב גלחות מדאורייתא, דאי רק דרבנן הוא, העכו"ם בודאי אינו כותב בלשון הקודש רק כתב גלחות, ואפילו הכי כתב דהוי מן התורה . ועיין רמ"א סימן ש"ו דהוי רק דרבנן. ועיין מג"א סימן ש"מ , ]סי"א[]סק"י[ונודע ביהודה תניינא , ויד יצחק , )חאו"ח סימן ל"ג()ח"ג סימן צ"ה(מה שכתבו בענין זה. שוב ראיתי בנודע ביהודה תניינא שכתב על )חאו"ח סימן כ"ט(דברי בית יוסף הנ"ל, דאנן על רמ"א סמכינן דסובר כתב גלחות רק דרבנן בסימן ש"ו סעיף י"א בהג"ה. ואף שבית שמואל סימן קכ"ו חולק, ועיין מג"א סימן ש"מ, )]אה"ע[]סק"א[(אף על פי כן כדאי רמ"א לסמוך עליו. עכ"ד ע"ש. אמנם אאמו"ר הגאון נ"י הראני שבחתם סופר חלק חו"מ ]בהשמטות[, כתב לעיקר שכתב )בליקוטים()סימן קצ"ה(גלחות מן התורה, וזה שכתב הנודע ביהודה תניינא כדאי רמ"א לסמוך עליו, משום דאיהו עסוק שם באיסור דרבנן לכתוב ע"י גוי, דלרמ"א הוי שבות דשבות ולשאר פוסקים שבות אחד, וכתב דבהפסד מרובה כמו עובדא דהתם יש לסמוך בדרבנן ארמ"א. ע"ש. שם רעב(יהודי הקונה מכס וכו' מותר אם הוא בקבולת. כתוב בתשובה להרב הנזכר , על תנור ]נחלה ליהושע סימן י"ג[של זכוכית של ישראל ומתעסקים בו אומנים גוים, ואם יתבטלו ממלאכתם ביום השבת יש הפסד מרובה שמתקרר התנור, וביום הראשון ג"כ יתבטלו ממלאכתם בשביל שלא טרחו בשבת, שאם יש חלק לאומן העושה מלאכה בגוף התנור מחצה או שליש או רביע, ויטול מהזכוכית חלק לפי מה שיש לו בגוף התנור, מותר לכל הדעות, וכמו שכתב הר"ן על ישראל וגוי שהם שותפים במרחץ וכו', וכן כתב הריב"ש שיש להתיר, לפי )בסימן קנ"א(שהגוי לא ימנע מלעשות מלאכה בבהמות כיון שיש לו חלק בהם וכו', ודומה לאריסות דשדה שכל העבודה מוטלת עליו, ואע"פ שהישראל מתהנה מהשבח שמשביח הגוי בשבת שרי כו'. עכת"ד. שם רעג(יהודי הקונה מכס וכו' מותר אם הוא בקבולת. כתב ב"י , כתב המרדכי )שיטה מ"א(רמ"ז[-]שבת סימנים רמ"ו על היאודים שקונים המכסים. נ"ב: מלאכת השיחאנה הוא מלאכת הזכוכית ומוכרחים לעשות מלאכה בשבת ע"י גוים, מותר כיון שהוא בקבולת. ]נחלה ליהושע[ סימן י"ג, )נחלת יאושע(וכן פסק מהר"א ן' שנגי ז"ל בספר דת ודין . )סימן ו'(המסבנה שעושין בצידון, ועושין מלאכה בשבת הגוים, והוא דבר מפורסם שהוא מלאכת ישראל, כתב מהרי"ט צהלון ז"ל , דכיון שהוא מטלטלין והוא בביתו של גוי )בסימן ס"ו(והוא בקבולת מותר. ובנה בניינו ממה שכתב הרב המגיד בפ"ז מהלכות יו"ט , דוקא אינו אסור אלא בקבולת קרקע לא ]הכ"ה[במטלטלין. וכתב הוא ז"ל דצריך טעם למה במקרקעי אסור ובמטלטלין מותר, וכתב דבמקרקעי אוושא מלתא והדבר ניכר קרקע זה של פלוני ישראל הוא, אבל במטלטלין שנתן לו בגד לארוג והגוי עושה מלאכה בביתו, אין הדבר מפורסם שזה החפץ לישראל כיון שהגוי עושה בביתו, ולכן מותר בקבולת דאיכא תרתי לטיבותא, חדא שאין הכל יודעים שהוא של ישראל, ואפילו ידעו יאמרו שהוא בקבולת. ע"כ ע"ש. ומכח זה הוכרח ליעייל פילא בקופא דמחטא, ולומר דמה שכתב הרמב"ם ]הלכות במה דברים אמורים בצנעא וכו', דקאי לפוסק שבת פ"ו הי"ג[לבנות לו, והוא דוחק גמור. והנראה לע"ד הוא, דמה שכתב הרב המגיד דוקא מקרקעי, דמשמע אבל מטלטלי לא, לאו לאפוקי דבמטלטלי בכל ענין מותר, אלא לומר דדוקא במקרקעי אסור בכל ענין, אבל במטלטלי דוקא בצנעא מותר אבל בפרהסיא אסור וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות שבת , אבל לאו לאפוקי ]שם[דבמטלטלין בכל ענין שרי, דזה לא אמרה אדם מעולם. וזהו מה שכתב הרב המגיד דכל שהוא מותר בשבת מותר בחול המועד, דהיינו מטלטלין שמותר בצנעא בשבת, והוא הדין בחול המועד, ומה שאסור בשבת דהיינו פרהסיא כ"ש שאסור בחול המועד. וזהו נראה לע"ד בדברי הרב המגיד. ואיני יודע מי הכריחו למהריט"ץ לומר כן בדברי הרב המגיד כדי שידחו ולומר דמה שכתב הרמב"ם במה דברים אמורים בצנעא דקאי להפוסק עם הגוי וכו', אלא כמו שכתבתי עיקר, ומה שכתב הרב המגיד בהלכות חול המועד היינו מה שכתב הרמב"ם בהלכות שבת, כן נראה לי ברור כוונת המגיד . ולענין הלכה, כפי מה שכתבתי לעיל משם מהר"י צונצין בספר ]נחלה ליהושע[ ומהר"א ן' שנגי ז"ל בענין תנור של זכוכית שמותר בקבולת, הוא הדין הכא, כיון שכל העולם יודעים שהוא בקבולת ודאי מותר וכמו שפסק הוא כנ"ל. ועיין בספר דבר שמואל מה שכתב על ענין הפולוטוייו. )סימן קל"ב(הלוקחים הג'ארקיש מאת מורשה המלך בעד סך קצוב ]זכיון[לשנה, ומנהג בין היאודים בעלי הג'ארקיס שכל אחד יש להם גוי מושכר אצלם בדבר ידוע לשנה או לחודש, כדי שיקבל עליו לעשות כל המלאכה הצריכה להם, מותר להם לעשות מלאכה בשבת ובימים טובים. מהר"י די בוטון ז"ל, הובאו דבריו בספר בית שלמה . )דף ק"ס ע"א(שם רעד(יהודי הקונה מכס וכו' מותר אם הוא בקבולת. עיין )בהגב"י(, שהביא משם הרב להרב יד אהרן ז"ל מוהריט"ץ ז"ל דכתב, דקבולת מלאכת מטלטלין דעביד )סימן ס"ו(גוי בביתיה, דליכא למיחש לרואים, דידעי הכל דלאו שכיר יום הוא אלא קבלן, ולפיכך שרי אף דידעי כולי עלמא דמלאכת ישראל הוא. והרב יד אהרן ז"ל תמה עליו. עש"ב. ועיין להרב כמהר"ר דוד הלוי ז"ל בתשובתו כי באה בספר שמן המשחה להרב כמהר"ש חיים ז"ל , שכתב דסברת מהריט"ץ )דף ט"ז ע"ד(ז"ל של כת הקודמין היא, שכן כתב רבנו ירוחם )ני"ב חי"ב ]דף , והביאו מרן ז"ל בב"י סימן רנ"ב , ואיך הרב יד פ"ב ע"ב[(]ס"ג[אהרן ז"ל דחאה בשתי ידים. ע"ש. ועיין להרב מג"א ז"ל בריש סימן זה , ועיין להרב זרע אמת ז"ל דפליג )סק"ב()]ח"א[ סימן ל"א(אמוהריט"ץ, ועיין לו עוד בח"ג . )או"ח סימן ה' דף י"ג ע"ג(שם ערה(יהודי הקונה מכס וכו' מותר אם הוא בקבולת. על תנור של זכוכית של ישראל ומוכרחים לעשות מלאכה בשבת ע"י גוים, מותר כיון שהוא בקבולת. הרב )נחלת ]נחלה ליהושע[, דת ודין סימן ]ו'[, הביאו יאושע()סימן י"ג()ז'()בהגב"י(והרב בני חיי )בסק"ב(. ועיין בתשובת הרב יד אהרן הרב פנים מאירות הביאו הרב מטה יהודה )ח"א סימן ל"ח()בסק"ד(]סק"י אות ד'[, ועיין בעיקרי הד"ט שמביא כמה )סימן י"ד אות ט'(נדונות מעין זה. המשבנ"ה שעושין בצידון ועושין מלאכה בשבת הגוים, והוא דבר מפורסם שהוא מלאכת ישראל, הורה מהריט"ץ דכיון שהוא מטלטלין והוא בביתו של גוי והוא )בסימן ס"ו(בקבולת מותר. ועיין ביד אהרן בהגב"י שכתב, לפי מה שכתבו הרב ]נחלה ליהושע[ והרב דת ודין בענין תנור של )נחלת יאושע(זכוכית שמותר בקבולת, הוא הדין הכא, כיון שכל העולם יודעין שהוא בקבולת ודאי מותר כו'. ע"ש. והגם דהרב מטה יהודה כתב, דלא מהני קבולת אפילו )בדף נ"ה ע"ב ]סק"י ד"ה ומעתה[(נתפרסם כיון דאינו נוטל הגוי חלק כו', וחולק על מהריט"ץ. עיין שם שכתב שגם הרב יד אהרן חולק על מהריט"ץ, עין רואה דאזיל ומודה ובודאי מותר. ועיין בספר נוה שלום ז"ל )בדף קס"א , שהביא מהריטב"א דאם נתפרסם ע"א וב'(]שבת יח. ד"ה ובכולן[הקיבולת ודאי שרי, וע"ש מה שחלק על דברי הרב מטה יהודה. ועיין במהר"י באסאן בסימן ]ד'[ שקיים דברי ]לחמי תודה[)ה'(מהריט"ץ, דכל דאורחיה בקבלנות אפילו להרמב"ם ]הלכות שבת מותר. ע"ש ובספר זרע אמת הי"ד, והלכות יו"ט סוף פ"ז[-פ"ו הי"ג )סימן רמ"ה סק"ד(, מחזיק ברכה . )]ח"א[ סימן ל"א(שם רעו(יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי וכו' מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב ב"י , )דף קנ"ט עמוד ראשון שיטה מ"א(כתב המרדכי בפרקא קמא דשבת , שפסק רמ"ז[-]סימנים רמ"ו )רא"ם(]הר"מ[ ז"ל על היהודים שקונים המוכסים וכו'. נ"ב: ישראל שקנה המלח מאת השר, מותר לו להשכיר פועלים נכרים בקבולת לבשל אותו המלח בדבר הידוע שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך. רש"ל ז"ל בתשובה . )סימן ק'(שם רעז(יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי וכו' מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב מג"א , בקיבולת וכו'. ועיין )סקי"ז(בט"ז שמבאר דבריו יותר כאשר הובא בב"י. ע"ש. )סק"ו(שם יהודי ששכר וכו'. זו לשון מהרש"ל בתשובה : ]סימן ק'[יהודי ששכר מלח, מותר לשכור פועלים בקיבולת שאם יעשה כך וכך יתן להם כך ]וכך[, ואז מותרים לעשות בשבת )כך(גם בכלים שלו, דהוי מלאכת תלוש ואינה נקראת על שמו, ודוקא שלא קובע מלאכה בשבת. שם רעח(יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי וכו' מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב הבאר היטב , יהודי ששכר )סק"ט(קיצר דבריו, המלח וכו'. רש"ל סימן ק'. ]ע"כ[. המג"א ]סקי"ז[דשם בתשובה כתב דאין הפסד המלח דומה להפסד מטבע, לכן לא הותר לקבוע לו מלאכתו לשבת לחוד, וגם צריך לומר שאם יעשה כך וכך מלח יתן כך וכך. מחצית השקל. ואף שאם לא היה עושה בשבת היה מגיע הפסד לישראל, שהימים שלא יתבשלו לא ינוכה להשר משכרו, וגם לא יניחנו לבשל כנגדם לשנה אחרת, ובשביל כך הוא מקפיד מאד שלא יתבטלו אפילו יום אחד, מ"מ אין צריך למחות, אלא די שיאמר להם שאינם מוכרחים לעשות בשבת. ואם אעפ"כ עושים בשביל להרבות . ואין שכרם אין צריך לומר להם כלום. תניא ]ש"ע הגר"ז ס"כ[לאסור משום מראית עין, לפי שהרואה אינו יודע שהבישול זה הוא של ישראל, שהכלים שמבשלים בהם וכן העצים שמבערים בהם אינו מפורסם לרבים שהוא של ישראל, ובלבד שלא יביאו עצים מרשות ישראל בשבת. ואפילו מסר להם העצים מערב שבת אלא שלא הוציאו מרשותו, אסור להניחם שיוציאו מרשותו בשבת משום מראית עין. תניא . ובנשמת אדם ]שם[)כלל ג' סימן כתב, כיון דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד, והוא מחויב ליתן ד'(להם מה שיצטרכו, א"כ העצים נקנו לנכרי. ע"ש. לפ"ז אפילו נתפרסם שהעצים של ישראל שרי. מ"מ נ"ל דגם החיי אדם מודה דאסור להביא העצים מרשות ישראל. ועיין באשל אברהם ]סקי"ח[שכתב, דבכוונה שינה המג"א מלשון רש"ל, משום דסבירא ליה דגם במלח מותר אפילו בקבולת הדומה למכס. ומה שציין רש"ל, רצונו לומר דשם נזכר ענין זה, ומ"מ לא כדבריו ממש. וכן דרכו לפעמים. עכ"ל. נראה דסבירא ליה דגם בכיוון מלאכתו בשבת מותר במלח כמו במכס. כתב 'בחיי אדם כלל ג , ישראל ששכר הוטטע ]סעיפים ט"ז וי"ח[שעושים זכוכית מעכו"ם, אף על פי שהעצים ]בית יציקה[הם של ישראל מותר לשכור פועלים נכרים בקבלנות, וכן מי ששכר ברייהויז או ציגעלהוט , ]מבשלת שיכר[]בית יציקה ללבנים[דהיינו שיאמר להם לכשתעשו כך וכך שיכר א ו זכוכית תקחו כך וכך, ודוקא אם הגוף הוא של נכרי רק ששכר מנכרי, אבל אם הגוף הוא של ישראל דינם לפי מנהג אנשי המקום כמו במרחץ ותנור, ואין תקנה אלא אם כן שימכור אותם לנכרי ויפרסם הדבר שמכר לנכרי, והנכרי יעשה אותם אפותיקי מפורש בתורת משכון, ואז כיון שהגוף הוא של נכרי, אף שהכלים של ישראל יכול לשכור בקבלנות. ע"כ. ועיין בשערי תשובה בשם ]סק"ט[פנים מאירות , משמע שם שצריך למכור גם הכלים. ]ח"א סימן ל"ח[וכן כתב בשו"ת בית אפרים , במי שיש לו ]החדשות סימן ב'[פאבריק של טויית צמר ועשיית בגדים, כתב שם שאם רוב הפאבריקאנטען שבמדינה דרכם לשכור פועלים בקבלנות, יש להתיר ע"י מכירת הכלים לנכרים. וטוב למכור גם הצמר ויחזור לקנות בחול, מ"מ אינו מעכב, וטוב שיעשה כמו שכתב בדברי יוסף , שיהיה הדלת סגור ויעשו בצנעה, וגם יזהר ]אירגאס סימן ט'[בעל הבית מלבוא לשם בשבת. עכ"ד. ועיין בספר החיים )סימן , שכתב בדבר הפאבריקען שהם בבית הידוע לישראל, מסיק רמ"ד(שם דבקבלנות יש חשש המבואר במג"א סימן רנ"ב , ]סק"י[שאפילו בקצץ אם רואה שהנכרי עושה מלאכתו צריך למחות, לכן יעשו דרך מכירה למכור הצמר לנכרי והוא יתן אותם לפועלים נכרים, וליתר שאת יכתבו הדבר בערכאות, ויקבע השטר מכירה על הבית שנעשה בו המלאכה. ע"כ. ועיין בחיי אדם , בדבר שהמנהג ליתן בקבלנות אין צריך )כלל ג' אות י'(למחות. עכ"ל. ועל כרחך צריך לומר כן, דהא רש"ל מתיר במלח אף דסבירא ליה דאין שם הפסד כל כך כמו במכס. וכתב בתניא , דדי שיאמר להם שאינו מכריחם, אבל אין צריך למחות. ]ס"כ[ובאשל אברהם כתב, דאפילו לקבוע לו שיעשה בשבת ]סקי"ח[מותר כמו שכתבתי לעיל בשמו, א"כ שפיר כתב החיי אדם דיכול לעשות בקבלנות. ונראה לי דגם אם אין גוף הברייאהויז של ישראל רק ששכר מנכרי, צריך עכ"פ להשכירם לנכרי, כמו שכתב רמ"א , דאם שכרם מנכרי וחזר והשכירם לנכרי )סימן רמ"ג ס"ב(]סימן רמ"ג סק"ו[דיש אומרים שרי. ועיין מה שכתבתי לעיל אפילו ישב בה הישראל מותר להשכירם, אבל אם לא השכיר אסור לעשות מלאכה בקבלנות בבית ישראל. ותמיה לי על החיי אדם שלא הזכיר שצריך להשכיר. ועיין בשואל ומשיב )מהד"ק שכתב, שימכור הגראלנא והכלים והוא יעשה היין ח"ב סימן ס"ט(שרף, או שיעשה שותפות עם הנכרי, דהיינו שיחשוב כמה עולה השכירות שלו, כך יתן לו חלק בגראלנא ויכתוב בערכאות. וכן , דיעשה שותפות אף שיהיה שותף אחד כתב בח"ג ]סימן נ"ה[למאה, ויש להנכרי הברירה ליקח חלקו בסוף שבוע או חודש. ואם יגיע חלקו ריוח יותר מכפי השכירות שייך לו, ולהפסד אינו שותף. והישראל יכול לכתוב שיש לו נאמנות על החשבון. וזה הדרך הוא הנכון. ע"כ. וכן כתב במהודרא תליתאה )ח"א סימן ש"ז(לענין אופה דייטש געבעקס. וכן כתב במהדורא רביעאה )ח"ג לענין אנשים שהתקשרו עצמם להעמיד בנין לקיר"ה סימן צ"ב(בזמן המוגבל, שיעשו שותפות עם המייסטער, ]לקיסר ירום הודו[ויכתבו קאנטראקט להיות עפ"י נימוסם שותף גמור, ואף ]חוזה[אח"כ יכול לקבלו לשותף אף אחד למאה ויעלה בערכאות כדי לפרסם הדבר, ויוכלו לכתוב שהברירה בידו שאם לא ירצה ליקח הריוח יתנו לו כפי הסך הנקצב לו, כן יעשה לענין הגראלניס והשדות והבהמות שעושין מלאכה בעסק זה, כיון שהנכרי הוא שותף, ואם תמות הבהמה יהיה היזק להשותפות, א"כ אין ביד הישראל למחות שלא יעשה המלאכה בשבת, א"כ אין כאן משום שביתת בהמתו. וע"ש במהדורא קמא שכתב, )]ח"ב[ סימ ן קע"ח(דלענין הבהמות צריך שיתנה בתחלה שקונה אותם בזה האופן שאין לישראל חלק בבהמה ביום השבת. ועיין בחסד לאברהם שכתב, שישכיר הפסעסיא לנכרי על כל השנה וימכור )סימן כ"א(לו הבהמות, ויכתוב בהקאנטראקט שהישראל מחויב להשגיח בכל ימות החול לטובת השוכר בכל ענינים בעד שכר כך וכך, ויש לו רשות למכור ולקנות כפי הצורך לפי דעתו על חשבונו של נכרי. אמנם בשו"ת בית יצחק כתב דזה )סימן ל"ב ]אות י"ג[(הוא הערמה גדולה, דהרי הישראל עוסק בכל ימי השבוע בכל המקח וממכר, לכן כתב שיעשה עם הנכרי שותפות שיהיה לו חלק בגוף הגראלנא, ויתנה עמו שכל המלאכה חל עליו, ויתן לו עבור זה מכל היסק היינו מכל פארייב כך וכך, וחוץ זה יהיה לו חלק בגוף המקח וממכר, ואין צריך לזה הותנה מתחילה. אך לענין הבהמות יתנה מתחילה שיהא הבהמות של נכרי ביום השבת, ושיהיו באחריותו לאונסין וליוקרא וזולא ופחתא, שכן כתב בשו"ת אמרי אש . וכל זה אם עושה באמת ]ח"א סימן ט"ו[שותפות, אבל מי שיודע בנפשו שלא יוכל לעשות שותפות באמת, יעשה כמו שכתב בחסד לאברהם, מ"מ שומר נפשו יעשה שותפות באמת. ועיין בשו"ת בית שלמה , שכתב )סימנים נ' נ"א(גם כן דאם ימכור לנכרי הוא הערמה ניכרת, שהעסק יהיה שייך להנכרי והישראל קונה ומוכר ועוסק בו לבדו כל השנה, והדבר רק כצחוק, והוא גרוע יותר ממתנת בית ]חורון[, נדרים )חורין(, שאמרו דכל שהוכיח סופו על תחלתו סוף פרק השותפין ]מח.[אינו כלום. על כן כתב דיעשה שותפות באופן זה, שיהיה להישראל חלק חמשה ומחצה והנכרי חלק שביעית ומחצה, ויתנה עם הנכרי דכל שבוע משני שעות בערב שבת קודש קודם הלילה עד שתי שעות בליל מוצש"ק יהא מוטל רק על הנכרי לבד, וכן בכל יו"ט וחוה"מ מן שתי שעות ערב יום טוב עד שתי שעות במוצאי יום טוב, וכנגד עמלו יטול חלק בריוח, והישראל יעמול בכל שאר השבוע ויטול כנגדם חלק בריוח. וכן הבהמות יהיו שייכות להנכרי בזמנים הנ"ל, והישראל מחויב למכור ולקנות כפי הצורך, וישכיר הגראלנא לישראל אחר, וזה פשיטא ,דשרי, והישראל אחר שמשכיר לו ולנכרי ג"כ אינו עושה איסור דהא לא נקרא הגראלנא על שמו. ע"ש שסיים שכבר נתפרסם דרך זה לפני רבנים ותפסוהו כמרגליות. ועיין בשו"ת דברי חיים , דלא נראה לו דרך זה לעשות שותפות, דהא הטעם )ח"א סימן ו'(דמותר כשהנכרי שותף משום דאדעתא דידיה עביד, אבל הכא בהברייהויז ידוע לכל שהישראל שוכר פועלים ומשלם להם, והפועלים כמעט אין מכירים רק הישראל, א"כ עושים רק אדעתא דישראל. ובפרט אם כתב דהברירה ביד הנכרי שלא לחשוב ויתנו לו כך וכך, א"כ לא איכפת לו במלאכת שבת, ואם שעושה כדי שירויח הרבה, זה ערמה ברורה ודמי לחוכא. לכן ישכיר הברייהויז וימכור כל המאטריאלען, ויתנה דכדי שיהא בטוח במעות ישגיח הוא ובעצתו יתנהג הכל, ואחר כלות השכירות יאמר להשוכר שישלם המגיע לו, או שיקח היין שרף והאמאטריאלען הנשארים בעד חובו, וזה היתר ברור בלי שום פיקפוק, רק משום מראית עין דגם בשכירות אם נקרא שמו עליו אסור, מ"מ משום פסידא שרי, ובפרט שכבר נהגו לעשות ע"י היתר, א"כ ליכא משום מראית עין. ע"כ. ונראה לי דמ"מ טוב שישכיר מקודם לישראל אחר, והאחר ישכיר להנכרי כמו שכתב הבית שלמה. עוד נראה לי דאם יש לו אומן, שישכיר אותה בקבלנות מכל פארייב, והוא ישלם לפועלים שהם שכירי יום, ולא יהא להם עסק עם הישראל רק שהישראל ישלם להם כפי ]סק"ב[צווי האומן, א"כ זה הוי קבלנות כמו שכתבתי לעיל בשם חתם סופר . וכל זה בפאבריקען, אבל בשדות ]ח"א סימן ס'[יעשה כמו שכתבו בדברי חיים וחסד לאברהם. וע"ש בדברי חיים נוסח השטר מכירה. )סימן ז'(שם רעט(יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי וכו' מותר אם הוא בקבולת וכו'. עיין מג"א בשם רש"ל )סקי"ז(]שו"ת סימן , במי ששכר המלח דמותר לשכור לו פועלים בקבולת כו'. ק'[והיינו אפילו בתוך התחום, כמבואר להדיא בשו"ת מהרש"ל שם. והגאון מלבוב בספרו בית יצחק )או"ח סימן ל"ב ]אות ח'[(במחכת"ה לא עיין בתשובת רש"ל. והטעם פשוט משום שאין הדבר מפורסם שהכלים הם של ישראל כמו שכתב רש"ל שם, ועל גוף המלח בודאי אין שם הישראל נקרא עליו. ועיין בחיי אדם , שמתיר גם בישראל ששכר ברייא הויז )כלל ג' ]סט"ז[(מעכו"ם לשכור פועלים בקבולת. ולענ"ד צ"ע, דבזה שפיר שם ישראל נקרא עליו, דשכירות מעכו"ם קנין גמור הוא ונקרא על שמו, והוי ליה קבולת בביתו של ישראל דאסור, דהא הברייא הויז שלו, ושכירות ליומו ממכר הוא, ולא דמי לשכירות מלח כלל. ונראה דדעת החיי אדם דכמו במרחץ ותנור לעיל )סימן רמ"ג בשכר מעכו"ם מותר להשכיר, הוא הדין לשכור פועלים סעיף ב'(בקבולת, ועיין שו"ת בית יצחק הנ"ל. ועכ"פ נראה דמיירי שאין הישראל דר שם באותו ברייא הויז, דאם לא כן ודאי איכא מראית עין. וצ"ע בכל זה, דנראה מסברא דמה ששכר מגוי הוא בכל משך זמן השכירות שלו, ]ו[אין לו שום היתר בקבולת, דהוי ליה קבולת בביתו. אף דבמכס התירו גם בכהאי גוונא, הא לא דמי למכס כמובן מכמה טעמים. שם (רפ) יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי וכו' מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב במג"א , יהודי ששכר המלח )סקי"ז(מותר לשכור לו פועלים בקבולת. רש"ל . צ"ע ]שו"ת סימן ק'[שהובא בסתם. והמעיין ברש"ל יראה דדוקא חוץ לתחום. ושמא בשמו המג"א סבירא ליה כמו שכתב הפמ"ג ]אשל אברהם[, דבמכס ומטבע לא שייך מראית עין כיון ששכרו )בסקי"ח(מהמלך כבסימן רמ"ג סעיף ב', וסבירא ליה כיון ששכרו מגוי, כיון שמותר להשכירו לגוי, הוא הדין נמי בקבלנות, ולא שייך מראית עין, וחולק בזה על הרש"ל, וצ"ע שלא הרגישו בזה. עיין מזה. בית יצחק ח'[-']או"ח סימן ל"ב אות ז שם רפא(יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי לקבל מכס בשבת מותר אם הוא בקבולת וכו'. ועיין במגן אברהם שכתב, דאז שרי מדינא כמו שכתוב סימן רנ"ב . ואף )סקי"ז(]ס"ב[על גב דאסור לקבוע לו מלאכתו בשבת, מכל מקום הכא שרי משום פסידא, דאי לא שרית ליה אתי לידי איסורא דאורייתא, שיבוא לקבל המכס בעצמו ויכתוב כדאיתא סימן רס"ו. ע"כ. שהביא הב"י. והוא מדברי המרדכי רמ"ז[-]שבת סימנים רמ"ו מבואר ולכאורה הדבר צריך ביאור, דהא בסימן רס"ו )ס"א(להדיא דאף אם העכו"ם עושה לו בחנם מותר, והוא מדברי הרמב"ם ז"ל , ולמה הוצרכו כאן קבולת. ]הלכות שבת פ"ו הכ"ב[ועוד יקשה טפי מה שכתב במרדכי שם, דבקבולת מותר אבל בשכירות אסור. ע"כ. והדבר אינו מובן לי, כיון דהותר לקבוע מלאכתו בשבת, מה לי קבלנות מה לי שכיר יום, דכפי הנראה האוסרין בקבלנות לקבוע מלאכתו בשבת היינו מטעם שליחות, וא"כ קבלנות ושכיר יום שוין בזה. וליכא למימר דקבלנות אדעתיה דנפשיה קעביד, דהא שכיר יום נמי אדעתיה דנפשיה בסופו. קעביד, ועיין מהדורא בתרא ]בש"ע הגר"ז סימן רמ"ג[וכן יקשה במה שכתב המג"א , דבמכס שאין כותבין כגון )בסקי"ז(אותן שלוקחין מיני מאכל, שרי משום פסידא דהוי שבות דשבות, ואף להאוסרין שבות דשבות במקום פסידא, מכל מקום הכא שרי שלא ישתקע הממון ביד עכו"ם. ע"כ. ופירש הרב ז"ל דחשוב דבר מצוה. וכיון דההיתר הוא ]ש"ע הגר"ז סי"ב[)דהוא(דהוי שבות דשבות במקום מצוה, א"כ הא לא מצאנו במקום שהתירו שבות דשבות במקום מצוה שהוצרכו קצץ. והוי אפשר לומר דמה שכתב המג"א שם ומכל מקום נראה לי דשרי וכו', היינו דבמכס שאין כותבין שרי לגמרי אפילו בלא קבולת ואפילו אין נותן לו שכר כלל. אלא דבדברי הרב ז"ל בסעיף י"ב מבואר דאף במכס שאין כותבין בעי קבולת. וכל זה צ"ע. ובעולת שבת כתב, ונראה לי דאפילו לא אמר לעכו"ם ]סק"ה[מבעוד יום לקבל המכס, יכול לומר גם משחשיכה כדלקמן בסימן רס"ו גבי כיס. מיהו למעשה צ"ע. ע"כ. וכתב עליו במנורה הטהורה , ואין בזה צריך עיון. ע"כ. והיינו ]סק"י[כיון דמהר"ם מדמה לה לכיס, וכי היכי דהתם שרי משחשיכה הכי נמי הכא. ולדידי הדבר צע"ג, דאי לגמרי מדמינן לה לכיס א"כ אפילו באינו נותן לו שכר לישתרי, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם וכן פסקינן בשו"ע. אלא ,שיש לי בזה צ"ע אחר, דלפי מה דמשמע מדברי מהר"ם שלא הותר אמירה לעכו"ם כפשוטה ורק בקבולת, מבואר דשבות גמור לא רצה להתיר. וא"כ בשבת אם יקצץ עם העכו"ם הוי ליה שבות גמור על ידי ישראל, דהיינו שכירות פועלים שאסור בשבת דדמי למקח וממכר, עיין סימן ש"ו , ]ס"ג וס"ו[ובאליה רבה שם . וא"כ שבות כהאי גוונא היכי מצאנו )סק"ט וי"ח(שהתיר מהר"ם. ועוד דהא פשיטא דעדיף שלא לקצץ שלא יעבור הישראל על שבות דשכירות פועלים. ואכתי לא פלטינן מאיסור אמירה לעכו"ם, דאף בקבלנות איסורא אית ביה משום שקובע מלאכתו בשבת. וכל שכן במכס שאין כותבין שעיקר ההיתר משום שבות דשבות, ואם יקצץ עם העכו"ם הא הוי שבות גמור וקעבר על שבות דשכירות פועלים. וצע"ג לדינא. והנה מה שכתב המג"א כגון אותן שלוקחין מיני מאכל, לכאורה צריך לומר דהיינו מיני מאכל שיש בהם חשש צידה ומחובר, דאם לא כן כיון שכתב המג"א דאין בזה איסור )בסק"כ(אלא משום ממצוא חפצך, וכיון דאיסור זה מותר לצורך מצוה, דחפצי שמים מותרין כמו שנתבאר בסימן ש"ו ס"ג, וכיון דכתב המג"א כדי שלא ישתקע בידם חשוב דבר מצוה, א"כ אפילו הישראל בעצמו מותר לקבל. אע"כ דמיירי בדבר שיש בו חשש צידה ומחובר. אלא שעדיין יקשה הא דס"ק כ' שכתב דאסור לקבל משום ממצוא חפצך, ועל כרחך דמיירי לקבל מעכו"ם. דאילו מישראל לא שייך החשש צידה ומחובר, וא"כ יהיה מותר כדי שלא ישתקע בידם. וצריך עיון. ועיין מה שכתבתי בריש סימן ש"ז . ]סק"ב[שם רפב(הקונה מכס וכו'. עיין באשל אברהם מהקדוש מבוטשאטש, שמלמד זכות על המזיגה בכפרים בשבתות, דכיון שהמשקין משועבדים לשר דהמקום ההוא ליטול מזה וליתן להבאים לקנות משקים, שבודאי דינא דמלכותא הוא שאל יחסר המזג להבאים לקנות, הדר הוי ליה כמשקה דהשר וכו'. וכן הוא עכשיו בהטריפיקין במה שמוכרין טוטין וטאביק של הקיר"ה . וטוב למכור המשקים בערב שבת ]הקיסר ירום הודו[בכסף ומשיכה או הגבהה או בשטר כעין שבערב פסח, ואולי די בסיטומתא. ועיין שם שהאריך בזה טובא. ומה שכתב בבאר היטב ]הגב"י[, וכן בשם היד אהרן )סקי"א(כתב הפמ"ג בשם אליה רבה , ]משבצות זהב סק"ז[]סקט"ו[להחמיר ביושב ומשמר. כתב באשל אברהם הנ"ל, דנראה שכשהוא רק יוצא ונכנס כדי שיהיה מרתת העכו"ם ואיננו מטריד את עצמו בכך, כולי עלמא מודו שאין פתחון פה על הנוהגים להקל. וכתב עוד שם, דלכ"ע מותר להיות עומד בשעה שהעכו"ם מטעינים שקים עם תבואות כדי להוליך לו כפי שקנה מהשר שיעמיד לו תבואה למרחוק, וכדי שלא תוחלף לו תבואה אחרת או שלא תומעט המדידה על ידי זה עומד שם ורואה ואינו מדבר שיחה כל דהוא. יעוין שם עוד פרטי דינים בזה. שם רפג(ומשכיר לו גוי. אינו מדויק, וכוונתו ששוכר לו. אשל אברהם , לבושי שרד . ]סקי"ח[]סקכ"ד[שם רפד(ומשכיר לו גוי. .כוונתו ששוכר לו עכו"ם שם רפה(ומשכיר לו גוי. והנה בלבושי שרד העיר על ]סקכ"ד[מה שכתב בש"ע, ומשכיר לו עכו"ם וכו', וז"ל: הלשון אינו מדויק, כי הכוונה היא ששוכר את הנכרי. וע"ש. גם בב"י בסימן זה כשהביא דברי המרדכי רמ"ז[-]שבת סימנים רמ"ו שממנו העתיק דין זה בש"ע, כתב וז"ל שם: היהודים הקונים המכסים ומשכירים להם עכו"ם וכו', כתב שם בחדושי הגהות וז"ל: לפום רהיטא היה נראה להגיה ושוכרים להם, אלא ]אות ז'[שנראה בכל סימן זה ושאחר כך שלא היו מקפידים וקוראים לשוכר משכיר וכו'. ע"ש. וזה תמוה שבכל הסימן פלטה קולמוסם טעות זו, והמחבר העתיקו גם בש"ע, וגם בסימן רמ"ה שהעתיק הב"י דברי הגהות אשרי בפרק קמא דעבודה זרה ]סימן , כתב ג"כ ישראל ועכו"ם שקבלו מטבע מן המלך כו' אם כ"ד[ישראל פיקח ישכיר את העכו"ם וכו', הרי ודאי דבכוונה כתב כן. וצ"ל דהבליעו כאן, דאין זו שכירות לפעולה, אלא שמשכירין לעכו"ם את המכס עצמו. ודו"ק. ואולי דבדוקא נקט משכיר, והיינו שהוא משכיר לאינו יהודי את זכויותיו. ומה שכתב בקבולת, היינו דלא נימא שהוא משכיר להם לימים והיינו רק ליום השבת בלבד, אלא הוא מתנה כשתגבה כך וכך אתן לך כך וכך, והוא בעצמו יושב בימות החול, ולפיכך לא נשאר לזה רק ימי השבת, אבל הרי זה כמו הבלעה, דכיון דיכול משום פסיקה זו גם להניח לו בימים אחרים אם ירצה הישראל, הוי ליה כמו הבלעה. אלא דלפי זה צריך לגרוס ומשכיר לאינו יהודי לקבל מכס בשבת, וגם הוה ליה למימר לכשתגבה כך וכך תן לי כך וכך, שהרי המכס שייך להאינו יהודי, והאינו יהודי הוא שנותן שכירות לבעל המכס. וצ"ל דבאמת באופן רשמי לא ירשה השר להשכיר לאחרים, ולפיכך הפסיקא הרשמית היא שהישראל שוכר לעצמו פועל בקיבולת, והלה כשמתעסק מתעסק הוא לטובת הישראל וכן הוא במטבע ג"כ. ויש להוכיח דכוונת המחבר היא דהפסיקא היתה לכל השנה לכשתגבה כך וכך, אלא שהישראל גובה בימות החול בעצמו אבל ימי השבת הם בהבלעה, דאי נימא דכוונת המחבר היא דרק לימי השבת הוא דפסק הכי, א"כ מה זה שכתב הרמ"א וכן יוכל להשכיר המכס לכל השבתות והאינו יהודי יקח הריוח של שבתות לעצמו וכו', דמאי קא משמע לן, הא כל שכן הוא ופשיטא הוא. אלא דכאן קא משמע לן דאם מקנה לו כל הריוח דאז אין כאן שכר שבת, ולפיכך מותר אפילו אם התנה בהדיא לכל השבתות, אלא דקא משמע לן דלא נימא דכיון דבמכס שם הישראל חל עליו, וא"כ הרי זה כמרחץ דאסור להשכירו, קא משמע לן דבמקום פסידא כהאי גוונא לא חששו. ודו"ק. ועיין לקמן . )סימן רמ"ה ס"ג בהגה(ועיין בחדושי הגרעק"א שהקשה, אמאי קרי לה שכירות ]סק"ד[בקיבולת, שהרי זה אריסות גמורה כשהתנה לכשתגבה מאה דינרים תקבל כך וכך. וע"ש. אבל באמת יהיה כאן הדין אם יטול הלה פירות בסך כך וכך, ואעפ"כ יתן לישראל מעות, וא"כ אין זו אריסות, וגם מדאינו נוטל חלק בכל המכס של ימות החול. ודו"ק. שם רפו(ומשכיר לו גוי וכו' מותר אם הוא בקבולת. בענין מלאכת גוי בשביל ישראל, שאומנותו תמיד בעשיית לבדים ובגדים ומנעלים, ומושיב פועלים בביתו. מסתברא דחמירא אף בקבלנות מבנין בית, ועשיית בגדו וכתיבת ספרו שאינו נחוץ ליום ויומיים, אבל באלו הן הנה עיקר הרווחה ברבות המלאכה, ובפרט במשלם על המדה אמה ואמתים אף שאינם שכירי יום, וכן האמרכל בבנין בתים ע"פ קבלנות ומעמיד פועלים, והרווחתו בתוספת מלאכה. שם רפז(ומשכיר לו גוי וכו' מותר אם הוא בקבולת. עיין מה שכתבתי לעיל בבאר שבע במלאכה ע"י גוי, אך בפרהסיא לכ"ע איסור גמור וחילול השם, שגם הם נועלים חנותם בחגם. והחשוד לכך אחר שהתרו בו אינו נאמן על הטרפות, דליכא היתר רק בשותפות ממש, וגם במטבע ומכס שיש בית מיוחד שלא בבית ישראל, וזאת אין צריך לפרש בש"ע, וכמש"ל שלהי עבודה זרה בש"ע סימן קי"ט. אכן ביו"ט יש סמיכה להקל בהפסד גדול, כמו שהביא האליה רבה סימן תקי"ד כמה פוסקים ]ד[שרי לכבות בעצמו, ]סק"ד[מכ"ש ע"י גוי במכירת בשר דשרי הכל לצורך ישראל מדינא כמו בחול, רק לכם ולא לנכרים לאו מכלל עשה, ולא קיי"ל אהדריה לאסורא, כהוכחתי לקמן מהדורא בתרא כאן קדושין דף י"ג ע"ב בשיטת ר"י דאורלינש. ועל פי שלשה ]דף קפ"ג ע"א מדפי הספר[תנאים, שימכור קודם יו"ט כל הבשר לגוי באופן שיהא הריוח לגוי ובשלו הוא עוסק, והנותר מצי ליקח אחר יו"ט דהוי כנזדמן, וגם לא יפתח הגוי החלון שבחנות רק הפתח בצדו להאיר, וצריך שיהא פתח ביתו מלבד פתח החנות, כדי שלא יצטרך שום ישראל לכנס לביתו דרך החנות. ובסימן תרנ"ו שאין צריך לבזבז במצות עשה אפילו אתרוג. ועוד ציינתי ,בשומר גוי בבציר והכי נמי אם אי אפשר שרי נמי בשומר ישראל כהט"ז , ]סק"ז[]הגב"י[דלא כיד אהרן . שם רפח(מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב ב"י , )ע"ב שיטה ה'(ואין להקשות דהתם בפרק מי שהחשיך ]שבת קנג.[וכו'. נ"ב: הרב בעל ט"ז תמה על מרן ז"ל, דכפי זה הוא ]סק"ו[חומרא דאתי לידי קולא, דא"כ אין היתר אלא במקום שיש חשש שמא יכתוב, ובמקום שאין כותבין היה לנו לאסור להשכיר גוי כי אין כאן חשש שיבוא לידי איסור דאורייתא, והיה להם לפוסקים לחלק בכך. ועוד תמה עליו, דהא איתא בפרק מי שהחשיך דגם במקום דליכא איסורא דאורייתא אנו רואין ]קנד:[לחוש להפסד שלא יבוא לידי איסור היותר גדול וכו'. עש"ב. ונראה שלא על מרן ז"ל תלונותיו אלא על רוב הפוסקים, שהרי בסימן של"ד הקשה רבנו בעל הטורים על בעל התרומות ]ס"ב[שכתב, דאפילו מעות יכולים להציל מפני הדליקה כי ]סימן רכ"ו[היכי דשרי למי שהחשיך בדרך וכו', ותמה עליו ר"י בעל הטורים דשאני התם שלא יבוא לידי איסור דאורייתא, אבל הכא אם הוציאו אין איסור דאורייתא לדידן שאין לנו רשות הרבים, ופסקו מרן לקמן. הרי דדוקא אי שרינן משום פסידא היינו היכא דאיכא חששא שמא יבוא לידי איסור דאורייתא, הוא הדין נמי בנדון דידן, אי ליכא איסורא דאורייתא לא שרינן ליה משום פסידא. ומה שלא חלקו הפוסקים בזה, הוא משום דהוא דבר פשוט דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב, ומשום מיעוטא דיש שאינן כותבין לא חיישינן. ובאלו המוכסים שכתב הוא ז"ל שאינן כותבין, ודאי דאסור לשכור לו גוי כדי לקבל המכס בשבת. וזה פשוט לע"ד. גם מה שהקשה מההיא דפרק מי שהחשיך , הא מוקי לה ]קנד:[בשליפי זוטרי דליכא משום מבטל כלי מהיכנו, דאי מבטל ודאי אסור. ואע"ג דבאותה שעה מבטלו, כיון שהוא הפסד מרובה רבנן מחלו ליקרייהו דוקא לאותה שעה שמבטל כלי מהיכנו דליכא איסורא כל כך. כן נראה לי. . שם רפט(מותר אם הוא בקבולת וכו'. .היינו משום הפסד הקשה הרב ב"י, דעד כאן לא שרינן בפרק מי שהחשיך משום הפסד אלא דלא ליעביד איסורא רבא ]שבת קנג.[דהולכת ארבע אמות. וכתב על זה הרב ט"ז , דבפרק מי ]סק"ו[שהחשיך שרינן להניח כרים וכסתות תחת בהמה שהיא ]קנד:[טעונה כלי זכוכית)שאינם ראוים לטלטול, כקרנא דאומנא(, ולהתיר השקים והם נופלים, אע"ג דהתם בחצר לא מצי לבוא לידי איסורא דאורייתא וכו', הכא נמי במכס וכו'. ולע"ד יש לדחות, דהתם לא איסור גמור התירו, דהא מוקי לה הגמרא .בשאינו מבטלם מהיכנם אלא לשעתם, דהיינו בשליפי זוטרי ופירש"י ששומט הכר מתחתיהם עד שמגיעים לארץ, וכהאי גוונא לא דמי לסותר, עיין להמג"א , ודוקא )סימן רס"ו סקי"ד(בכה"ג הוא דשרינן כי היכי שלא יבוא לעשות איסור גמור לטלטלם בידיו ולהגיעם לארץ, ועוד התם נמי אפשר דחששו שמא יניחם על הבהמה עד הלילה ואיכא צער בעלי חיים דהוי דאורייתא. אלא ודאי כמו שכתב הרב בית יוסף, דהכא נמי חיישינן שמא יכתוב. ומה שהקשה הרב מג"א דא"כ כל []סקי"ז דליכא חששא שמא יכתוב היה לנו לאסור להשכיר גוים, י"ל דכיון דברוב מקבלי מכס איכא חשש שמא יכתוב התירו לגמרי, דומיא דמה שכתב הט"ז בסוף דבור זה שהתירו במכס משום שהוא עסק גדול, ואף אם לפעמים הוא קטן אפילו הכי התירו לגמרי. שם (רצ) מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב ט"ז , אם הוא )סק"ו(בקבולת ]וכו'[, תו תמהני. דע דהרי"ף ]שבת סו:[והרא"ש השמיטו בגמרא הך תירוצא ]שם פכ"ד סימן א'[]שם קנד:[דכולסא, וכמו שהקשה עליהם המג"א סימן רס"ו , ולפ"ז ]סקי"ד[צריך לתרץ קושיית הגמרא דאיירי בשליפי רברבי, וכמו שכתב המהרש"א. וא"כ לכאורה אין מקום לקושיית הט"ז, דהא לא גרס האי מהו דתימא וכו'. אמנם אדרבא קשיא טפי, דהשתא סבירא ליה דחששו אף להפסד מועט, ושרינן איסור קל דרבנן, דהיינו דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, דלא ליתי לידי טלטול מוקצה בידים שהוא איסור חמור דרבנן. אמנם אחרי העיון נראה דעת הרב ב"י, דמה שאמרו בגמרא להפסד מרובה חששו, אינו ר"ל מטעם דשמא יעשה איסור חמור דרבנן, אלא דר"ל דחכמים חששו וחסו על הפסד ממונו, וכמו שאמרו בש"ס בכמה דוכתי התורה חסה על ממונם של ישראל, ומהם ביומא )דף)מ"א( ]מ"ד[, זבחים , מנחות . וכן אמרו פרק מי ע"ב()דף ו' ע"ב()דף ע"ו ע"ב(שהיה , מיחס הוא דחס רחמנא עליה. וכן אמרו בפרק ]פסחים צב:[אין צדין לענין בהמה מסוכנת, דמשום פסידא התירו ]ביצה כה.[לשחוט. וכן אמרו ריש כתובות , הרי שהיה טבחו טבוח ויינו ]ג:[מזוג וכו'. וכן הוא בראש השנה לענין חצוצרות של כסף. ]כז.[וא"כ הכא נמי פירושו הכי. ולשון זה דומה ממש למה שאמרו ריש פרק משילין , מהו דתימא להפסד מרובה חששו ]ביצה לו.[וכו', ושם ליכא איסור חמור דהא איירי בפירות הראויין, וא"כ על כרחך הוא משום דחכמים חסו עליו, והוא הדין הכא נמי. וראיה ברורה לפירוש זה, דאי לא תימא הכי קשה, אמאי לא חלקו בריש פרקין גבי מי שהחשיך בדרך דדוקא בהפסד ]שבת קנג.[מרובה חששו, אלא על כרחך דשאני התם דהחשש הוא שלא יבוא לידי איסור חמור שהוא דאורייתא, וא"כ בדעתו תליא, ואיכא למיחש שמא לא יעמיד עצמו גם על הפסד מועט, ולכך התירו בלא פלוג. אבל הכא לא איירי מזה, רק מטעם דחסו חכמים על הפסדו, שייך שפיר לחלק בין הפסד מרובה למועט. וז"ל הר"ן פרק מי שהחשיך : כתבו התוספות ]שבת סו. ד"ה וכתבו[בשם ר"ת, וכן כתב ספר התרומה , דמהא שמעינן ]סימן רכ"ו[דמי שמתיירא מן הלסטים שמותר לטלטל את המעות להחביא, ]ד[משום הפסד ממונו שרי ליה רבנן, כי היכא דשרי ליה הכא כי אין עמו נכרי ואינך אחרינא לטלטל כיסו פחות פחות מארבע אמות. ע"כ. וכתב הר"ן על זה וז"ל: אלא ]שם ד"ה אבל[שהרשב"א מצא להם תשובה, דהכא כי שרו, לא ]קנג. ד"ה ואלא[מפני הפסד ממונו הוא דשרינן, אלא כי היכא דלא ליתי לידי איסור דאורייתא, אבל במתיירא מפני ליסטים מאי איכא, דאי לא שרית ליה אתי לטלטולי, אטו כדי שלא יבוא לידי איסור טלטול שרינן ליה טלטול. ע"כ. והר"ן השיג על תשובה זו וכתב, דהכא נמי הא דהתירו להוליכו פחות פחות מארבע אמות, הוא נמי משום דאי לא תתירם יבוא לידי איסור דאורייתא. עכ"ל בקיצור. הנה מבואר דהרשב"א הבין דעת ר"ת וספר התרומה דהיתרא דמוליכו פחות פחות מארבע אמות הוא אינו מפני דשמא יבוא לידי איסור דאורייתא רק הוא משום הפסד ממונו, וא"כ גבי כלי זכוכית נמי יש לפרשו הכי, ואין מקום להקשות על הרב ב"י. ולענין קושיית הרשב"א, יראה דר"ת וספר התרומה הוכיחו דעל כרחך הך היתרא דמוליכו פחות פחות מארבע אמות הוא מפני הפסד ממונו, והוא דודאי מה שאמרו אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, אינו ר"ל דודאי יעבור על איסור דאורייתא אף דיוכל להציל ע"י איסור קל, דאטו מחזקינן לכולי עלמא ברשיעי, אלא דמספקא לן מאחר דלא נתיר לו והוא בהול על ממונו, יהא נחפז ולא יבחין בין איסור דרבנן לדאורייתא, וכמו שאמרו בפסחים גבי בכור שאחזו דם. ע"ש. ולכך התירו לו איסור )דף י"א ע"א(דרבנן, ואז יאמר די לי במה שהתירו לי, דהיינו ליתן כיסו לנכרי או להניחו על החמור. אבל בהא דמוליכו פחות פחות מארבע אמות, דאכתי איכא למיחש שמא יוליכנו ארבע אמות בבת אחת שהוא ספק הרגיל, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, דמאי אולמי האי ספיקא מהאי ספיקא, אלא על כרחך דהטעם הוא מפני הפסד ממונו, דחסו על הפסדו ולא חששו לשמא יוליכנו ארבע אמות בבת אחת, דהם אמרו והם אמרו. ועוד קצת ראיה דהטעם משום הפסד ממונו, דאי מטעם אין אדם וכו', קשה אמאי לא בקשו חכמים לגלותו הא גם בזה שייך "כבוד אלקים הסתר ]שבת קנג:[דבר" , כיון דאינו מעמיד עצמו על ממונו, ג"כ יש ]משלי כ"ה, ב'[ספק שמא יוליכנו ארבע אמות בבת אחת, אלא דהתירו לגמרי משום הפסדו. והנה הרא"ש הקשה על ]פירוש רש"י[)פי' זה(]שם קנט. ד"ה מי שלש קושיות עצומות, דהסוגיא מוכרחת דאיירי שהחשיך[משחשכה. ולא מצאתי שום יישוב עליהן במפרשי הגפ"ת, זולת הקקיון דיונה נדחק ליישב קושיא אחת. ולכך נראה לי דמה מבעוד יום, אינו ר"ל לאפוקי משתחשך, שכתב רש"י ]ד"ה נותן[דודאי סבירא ליה לרש"י דאם לא נתן מבעוד יום דנותן משתחשך, אלא דהיה קשה לרש"י אמאי קאמר דנותן כיסו לנכרי, היה לו לומר מותר ליתן. אלא דבא להורות דמחויב ליתן מבעוד יום משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ובודאי לא ישליך כיסו, וא"כ אסור לו להמתין עד שיקדש היום דאז על כרחו יתן לנכרי, ולכך מחויב ליתן לו מיד. וראיה ברורה לפירוש זה מהא דאמרו בגמרא , דנותן כיסו לנכרי הוא משמונה ]שבת יז:[עשר דבר שגזרו בו ביום. וזהו שהטור שינה לשון הגמרא בסימן ]רס"ו[ וכתב יתן כיסו לנכרי. והנה פירוש זה כתבתי טרם )של"ד(שהגיע לידי ספר הב"ח, וכעת שזכני ה' לידי ספר הב"ח מצאתי תהלות לאל כדברי בסימן הנ"ל , וב"ה שכוונתי לדעתו ]אות א'[הרמה, דלפירוש זה נסתלקו כל קושיות הרא"ש ז"ל. אמנם דעת הר"ן לכאורה אי אפשר לפרש כן, והוא דזה לשון הנימוקי יוסף פרק הפועלים אהא דאמרו אסור ]בבא מציעא נג. דבור ראשון[]שם צ.[לומר לנכרי חסום פי פרתי ודוש בה, מהא שמעינן דאסור לומר לגוי בחול שיעשה מלאכה בשבת, כן כתב הרשב"א ]תשובות . והר"ן הביא ראיה החדשות מכ"י סימן כ'[]בחדושיו שם ד"ה ולענין[אחרת, וזהו מדאיצטריך היתרא למי שהחשיך בדרך ליתן כיסו לנכרי לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, דאילו מהכא אין נראה כל כך ראיה, משום שאומר לו כן בזמן שהוא אסור לו לדוש, מה שאין כן כשאומר לו בחול לעשות מלאכה בשבת. ע"כ. וא"כ מוכח לכאורה דהר"ן סבירא ליה דוקא מבעוד יום, דאם לא כן אף לדידיה יקשה דילמא איצטריך האי טעמא להתיר לו משחשכה בזמן שהוא אסור, אבל בחול מותר לומר לגוי שיעשה מלאכה בשבת. ועיין בריש מסכת שבת גבי הושיט ]ג:[ידו לרשות הרבים וכו', דקאמר איפכא מסתברא וכו', ומשמע דהסברא הוא לאיסור דאורייתא חיישינן ולא לאיסור דרבנן. שם רצא(מותר אם הוא בקבולת וכו'. נ"ב: דאז מדינא שרי כמבואר בריש סימן רנ"ב . ואע"ג שאסור ]ס"ב[לקבוע לו מלאכתו בשבת והכא קובע לו ליטול המכס בשבת, מ"מ שרי משום פסידא. והקשה מרן בב"י דהיה לו לומר שאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא. ותירץ, דלפעמים צריך לכתוב ואיכא מלאכה דאורייתא. יעוין שם. וראיתי להר"ב מגן אברהם שכתב וז"ל: א"כ משמע דבמכס שאין כותבין ]סקי"ז[כגון אותם שלוקחים ממיני מאכל, אסור כו'. יע"ש. ולפק"ד לא ידעתי מנא ליה לדייק הא מדברי מרן אלו, דהא מרן ז"ל תמה על המרדכי , ]שבת סימנים רמ"ו–רמ"ז[דלמה לו להביא עצות מרחוק לחלק ולהתיר במכס מההיא דפרק מי שהחשיך דמשום פסידא מותר, תיפוק ליה דאפילו ]שבת קנג.[בלא פסידא שרי כיון שאין בקבלת מכס איסור תורה, ועלה משני דהוצרך לחלק ולהסתייע מההיא כיון דזימנין צריך לכתוב ואיכא איסור דאורייתא. א"כ אדרבא שמעינן דכל דליכא איסור תורה כגון דליכא כתיבה אפילו בלא פסידא שרי. אמנם אם יש לדון ולדייק דבמקום דליכא מלאכה אסור, הוא ממה שכתב מרן ז"ל לקמן אחר מה שהקשה דהתם בפרק מי שהחשיך לא התירו ליה משום פסידא אלא בדאיכא למיחש שמא יבוא לעשות איסורא רבא, כגון להוליכו הוא עצמו דאיכא איסור תורה, אבל הכא דגוי מקבל המכס ליכא אלא איסורא דרבנן אמאי נישרי איסור אמירה לגוי, ותירץ דהכא נמי איכא למיחש לאיסור כתיבה דאורייתא כו'. משמע מזה דכל דליכא למיחש שמא יבוא לעשות איסור דאורייתא, כגון דליכא כתיבה אסור. וראיתי להרב מג"א שכתב דמ"מ שרי משום פסידא שלא יפסיד כו', ולפי קוצר דעתי אין הוראה זו מכוונת, דהא כיון שלא מצינו שהתירו משום פסידא אלא בדאיכא למיחש שיעבור אדאורייתא, א"כ כל דליכא למיחש להך אפילו במקום פסידא אסור. אמנם לפק"ד נראה לי דשרי, משום דאפילו דאין ]כתיבה[ יש לחוש לאיסורי תורה, )סיבה(שמא יבוא לחתוך תפר המשא לראות מה שיש בה , או יבוא ליקח פירות שנתלשו ביום שבת ויאכלם בו ביום , או יבוא לצאת חוץ לתחום להשיג את הבורח מן המכס ויחזיר את המשא בידו ארבע אמות שם וכיוצא. וכיון שכן במקום דאיכא )סכנה(]פסידא[ מותר. יע"ש. שם רצב(מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב ט"ז , תמהני )סק"ו(על פה קדוש כו'. כוונת הב"י ניחא על מהר"ם ]הובא שהביא ראיה מהתם ארבע רמ"ז[-במרדכי שבת סימנים רמ"ו ]שבת קנג.[אמות ברשות הרבים כו', ועוד שותא דמר לא ידענא, ובחצר ליכא איסור דאורייתא כו' ליתא התם , אלא דשרי ]שבת קנד:[בהפסד מרובה לבטל מהיכנו להביא כר וכסת תחתיה, וגם הב"י מודה דשרי בדרבנן היכא שאין לבוא לאיסור דאורייתא, ודמיון עצמו אינו מוכרח. שם רצג(מותר אם הוא בקבולת וכו'. המרדכי ]שבת סימנים כתב עיקר הטעם להתיר, מדאמרינן פרק מי רמ"ז[-רמ"ו שהחשיך דמשום פסידא שרו רבנן, הוא הדין בזה. ]שבת קנג.[וכתב הרב ב"י, דאף דבש"ס פרק מי שהחשיך קאמר הש"ס עיקר הטעם דחיישינן דאי לא שרו ליה רבנן יבוא לכלל איסור תורה ולכך התירו איסור דרבנן, וכאן דבקבלת מכס אף אם לא יתירו לו רבנן לא יבוא לכלל איסור תורה, דבקבלת מכס ליכא איסור תורה כלל. וכתב משום דאף איסור תורה משכחת במכס, שמא יכתוב. וכתב הט"ז , דלפ"ז יצא לנו חומרא, דהיכי דאין ]סק"ו[דרך לכתוב המכס דליכא חשש איסור תורה, לא נתיר איסור דרבנן בשביל שלא יגיע לכלל איסור דרבנן היותר חמור, וכן נכון בסברא. אלא שהרב הביא ראיה מש"ס הנ"ל דהתירו ]קנד:[איסור דרבנן קל כדי שלא יבוא לכלל איסור דרבנן היותר חמור, דבש"ס פרק מי שהחשיך מבואר דבהמה הטעונה כלי זכוכית מתירין לו להניח תחתיו כרים וכסתות ומתיר החבלים והכלים נופלים, אף דיש איסור להניח ]תחתיו[ כרים וכסתות, )אחריו(כמה שכתב הר"ן משום ביטול כלי מהיכנו לפי ]סו: ד"ה ואחרים[שעה, או משום חשש נוטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל כמו שכתב ]הרז"ה[, מ"מ מותר משום פסידא, )הרמ"ה(]במאור שם[ואף דאין חשש שלא יבוא לעשות איסור תורה דהרי איירי שם בחצר. עכת"ד הט"ז. ואני אומר דברי הרב ב"י נכונים, דבש"ס דשבת שם דאתיא כמ"ד צער בעלי חיים דאורייתא, ועל כן אי אפשר להניח הכלים על החמור עד מוצאי שבת משום איסור צער בעלי חיים, ואי אפשר באופן אחר, רק או שיטול הכלים מן החמור בידיו ואז אינו צריך להניח כלים תחתיהן, או שיתיר החבלים והכלים נופלים מאליהן, ולפי שיש פסידא שמשתברין, מניח תחתיהן כרים וכסתות. והקשה הש"ס והא קמבטל כלים מהיכנו, ואין כוונת הש"ס שיניח הכלים על בהמה, דזה אי אפשר מחמת צער בעלי חיים, רק דהש"ס סובר דיותר יש ליטול בידיו מלהניח כרים וכסתות תחתיהן, ומשני בשליפי זוטרי דאינו מבטל לכל היום וזה חשוב איסור קל, ויותר טוב לעבור על זה מן ליטול בידיו. ומעתה אי לא יתירו לו להניח כלים תחתיהן, וגם לא יתירו לו ליטול בידיו רק להתיר החבלים שיפלו על הארץ, חיישינן שמא מתוך פסידא ואדם בהול על ממונו, יניחם על הבהמה ויעבור על איסור צער בעלי חיים שהוא דאורייתא, ואף דלא קעביד מעשה מ"מ על איסור תורה קעבר, דאם חיישינן שמא יעבור על איסור תורה בידים כ"ש דנחוש שמא יעבור על איסור צער בעלי חיים בשב ואל תעשה, ואנן חזינן ]שבת קכח:[דחז"ל לא העמידו דבריהם במקום צער בעלי חיים. ובזה ישבתי על נכון הא דהקשה הש"ס מברייתא דתניא מתיר החבלים והשקים נופלים ואף על פי שמשתברין, ומוקי לה בכולסא. וקשה למה לא מוקמינן בקרנא דאומנא ובשליפי רברבי, דיש בזה חשש מבטל כלי מהיכנו ועל כן לא התירו להניח כרים וכסתות תחתיהן. ובזה אתי שפיר, דבאמת לדינא הכל מותר, אף מבטל כלי מהיכנו ואף ליטול בידו, משום דאי לא שרית ליה יעבור על איסור צער בעלי חיים דהוא דבר תורה, אלא דהש"ס קאמר דהיכי דיש כאן ביטול כלי מהיכנו יוכל ליטול בידו שלא יגיע לכלל איסור צער בעלי חיים, וא"כ שפיר הקשה הש"ס מהך דאף על פי שמשתברין, ועל כן קאמר הש"ס בכולסא. שוב ראיתי שהרשב"א נתקשה בזה בחדושיו למסכת שבת , דלמה לא מוקי במקום דשייך ביטול ]קנד: ד"ה התם בכולסא[כלי מהיכנו. והנלע"ד כתבתי. עכ"פ אין ראיה מדברי הש"ס להתיר איסור דרבנן במקום חשש שמא יעבור על איסור אחר דרבנן, דשם חיישינן שמא יעבור על איסור צער בעלי חיים דבר תורה. וזה ברור. ועיין לקמן סימן רס"ו. שם רצד(מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב מג"א , )סקי"ז(בקבולת, דאז שרי מדינא. עיין משנה למלך פ"ו ]הערת המו" ל הר"ר יצחק במברגר: הלכה ט'. ועיין תוספת שבת סקט"ז[. , ולפי דבריו וכו', ותו תמהני וכו'. נחפה בכסף ז"ל )סק"ו()ח"א . דף כ"ט ע"א(שם רצו(מותר אם הוא בקבולת וכו'. דין זה ממה שכתב המרדכי בשם מהר"ם, הביאו רמ"ז[-]שבת סימנים רמ"ו הב"י, דמשום פסידא התירו לו, דאי לא שרית ליה אתי לידי איסור דאורייתא. וכתב הט"ז , אפילו היכא דליכא למיחש ]סק"ו[רק שיבוא לידי איסור דרבנן היותר חמור ג"כ התירו לו, והביא ראיה מפרק מי שהחשיך , ועפ"ז הקשה דלמה לא ]שבת קנד:[התירו במרחץ לשכור לנכרי המרחץ משום פסידא ]סימן רמ"ג ס"א[כמו במכס, כדי שלא יבוא לידי איסור חמור שיהיה עו"ג שכירו. ע"ש. ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות, דבשלמא גבי מכס דרכו להשכיר בקיבולת, ואין חשש רק משום דהעו"ג קובע לעשות מלאכת ישראל בשבת, על זה קאמר המרדכי דזה התירו לו כדי שלא יבוא לידי איסור חמור. אבל במרחץ דאין דרכו בקיבולת ובאריסות רק לשכור לנכרי בשכיר יום, אם כן לא שייך שיתירו לו להשכיר לנכרי המרחץ כדי שלא ישכור עו"ג, )בהא(]דהא[ גם עתה כשמשכיר המרחץ לנכרי אמרי אינשי שהעו"ג שכיר יום הוא אצלו, מה שאין כן במכס ידעו דזאת התירו לו משום פסידא, אבל במרחץ יאמרו דמשום פסידא מותר ע"י נכרי אפילו בשכיר יום. כן נראה לי ברור ודוק. שם רצז(מותר אם הוא בקבולת וכו'.]הערת מהרש"ם: בט"ז השיג על דברי ב"י דהוי קולא דאתי לידי )סק"ו(חומרא במקום שאין כותבים. ולענ"ד כיון דבמקום שיש חשש שיבוא לאיסור תורה שרי, אין לאסור במקום דליכא חשש כתיבה, כמו שכתבו כהאי גוונא בתוספות חולין )דף צ"ז ע"א ]ד"ה לענין שומן הגיד. שאני חלב[(ומה שכתב הט"ז דגם בתרי איסורי דרבנן עדיף שיעשה איסור הקל, עיין בפמ"ג אשל אברהם .)העירוני )סימן שי"א סק"ה(מיומא , מתוך שאדם בהול על מתו אתי לכבויי וכו', )דף פ"ה ע"א(והא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ויש ליישב לפי מה שכתב הר"ן פרק חבית , ובב"י סוף סימן של"ד , ]סא. ד"ה ובמקום[]סכ"ו[דכיבוי דלפעמים הוי צריכה לגופה החמירו טפי, ועיין כהאי גוונא באשל אברהם , ועיין מג"א סימן רס"ו )סימן שי"א()סק"ד(ושל"ד . ובאליה רבה סימן רס"ו , דמ"מ יש ]סק"ג[)סק"ג()סק"ד(להתיר שבות דשבות שלא יבוא לידי שבות, וע"ש בתוספת שבת (. ועיין לקמן סימן של"ד בטור וב"י בד"ה ונראה )סוף סק"א(]ס"ב[לי שהוא אסור וכו', דבמקום דליכא חשש איסור תורה יש להחמיר. וזהו כמו שכתב הט"ז לעיל[. שם רחצ(מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב הבאר היטב , )סק"ט(דלא התירו אלא בהפסד גדול. אף אם לפעמים הוא במכס, ובכל כיוצא בזה שדרך להיות הפסד גדול על הרוב. תניא . ]ש"ע הגר"ז סי"ד[שם רצט(מותר אם הוא בקבולת וכו'. עיין ט"ז , מה )סק"ו(שכתב בפרט במדינות אלו שברוב המקומות וכו' אין כותבין קבלת המכס וכו'. נ"ב: לא ידעתי מאי קושיא, מאחר שהרב ב"י מעיד בגודלו דבסתם מקבלי מכס צריכים לכתוב וכו' וכן הדעת נוטה, א"כ מה לנו ולרוב המקומות שבמדינתו, שאם אינם כותבין אין נקראים סוחרים אלא גמלים וחמרים ואין מביאין ראיה מהם. ומה שכתב יש איסור חמור שיקבל הוא בעצמו וכו'. נ"ב: ולי נראה שהרב ב"י לא משמע ליה חשש זה, כיון שאפשר שלא יקבל הישראל בידו אלא שהעכו"ם בעל הפרקמטיא יניח מעות המכס במקום המשתמר, וכעין מה שכתב בב"י בסוף סימן ש"ז בשם האגודה . ועיין מה שכתב המג"א בסימן ]שבת סימן א'[שכ"ה שרבנו ירוחם מקיל לגמרי. )סק"ח(]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ג[יע"ש. ומה .'שכתב למה לא התירו בסימן רמ"ג וכו' משום פסידא וכו נ"ב: ולעד"נ דלא קשיא מידי, דשאני מרחץ ותנור דליכא פסידא אלא מניעת הריוח. ועיין מה שכתב שם מור"ם בהגה בס"ב. אבל במכס שאם לא נתיר לו בענין זה, הלא כל הסוחרים מכוונים כניסת הסחורה לעיר ביום השבת כדי שלא יתנו המכס, וא"כ אין לך הפסד גדול יותר מזה. ותו לא מידי. שם (ש) מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב ט"ז , ותו )סק"ו(תמהני, דהא בפרק מי שהחשיך כו', גבי ]שבת קנד:[היתה בהמתו טעונה טבל כו', אמרינן להפסד מועט לא חששו, שמע מינה דלהפסד מרובה חששו. לא זכיתי להבין כוונתו, דהא התוספות כתבו, דאיסור אין כלי ניטל אלא )בדף מג: ד"ה כבר(לדבר הניטל הקילו במקום הפסד, ובודאי דזה דוקא לאיסור קל כזה הוא דהקילו ולא שייך כלל למקום אחר. ובזה יתיישב קושיית המג"א בסימן רס"ו על המחבר שם שהשמיט )סקי"ד(אוקימתא דהש"ס בכולסא. דלפי דבריהם זה אינו אלא לרב הונא שם לשיטתו דסבירא ליה אין כלי ניטל כו', אבל לדידן לא שייך זה כלל, ובשליפא זוטרא מותר, ויתבאר יותר שם בס"ד. שם (שא) מותר אם הוא בקבולת וכו'. המרדכי ]שבת סימנים מתיר מטעם פסידא, והט"ז הקשה, רמ"ז[-רמ"ו )סק"ו(למה במרחץ בסימן רמ"ג לא התירו משום פסידא. ואני לא אבין, דבמרחץ הוא רק מניעת הריוח, אבל כאן הפסידא הוא משום שהוא משלם להשר גם עבור יום השבת ומפסיד מכיסו. וזה פשוט. והנה הב"י הקשה דהא הוא בפרהסיא, ותירץ משום פסידא. ואח"כ הקשה דעד כאן לא שרינן במי שהחשיך )שבת דף גבי כיס, רק דיש לחוש דיבוא לאיסור דאורייתא. ובלאו קנ"ג ע"א(היה מניח מלקבל המכס, ורק משום שקיבלו לימי החול מוכרח לשלם גם בשביל יום השבת, לכן בשביל הפסד חשבו שהוא ממון השר ושלא יצטרך אח"כ לשלם מכיסו, ומה שמקבל העכו"ם הוי כמקבל להשר וכעושה מלאכת השר. ואולי בלאו הכי אין בו קנין גמור לכן עדיין של השר הוא, ולכן אף בפרהסיא אין בו איסור. והנה המג"א כתב וז"ל: צ"ע, דבשלמא כששוכר )סקי"ח(העכו"ם בקבולת הוא נוטל שכר שבת בהבלעה, מה שאין כן כשמשכיר לעכו"ם ריוח של השבתות הוי ליה שכר שבת שלא בהבלעה וכו'. והכל תמהו דאף בשוכר בקבולת למה הוי הבלעה. ולפי הנ"ל נראה, דודאי מה שהנותן נותן המכס אין זה נקרא כלל ריוח רק חוב הקצוב, ואם היה הישראל נותן הכל כפי מה שיקבל אין זה שכר שבת, ורק מה שירויח זה הוא באיסור שכר שבת, ועיקר הקבלה הוא חוב מה שחייב העכו"ם ליתן המכס, וזה אינו שכר שבת, לכן אף אם מעורב בהם ריוח מיקרי הבלעה, אבל במשכיר לעכו"ם הוא משכיר זכותו, לכן הוי שכר שבת, ולכן מתרץ דגם זה הוא רק סחורה שיביא לו בשבת. שם (שב) מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב בט"ז בסוף )סק"ו(הדיבור, מה שאין כן בההיא דמרחץ וכיוצא שאין ההפסד גדול. ולפ"ז בקנה בית מנכרי ומרחץ בתוכו ויש הפסד מרובה, יש לדמות למטבע ומכס. ולא משמע כן בסימן רמ"ג סעיף ב', ועוד מי הכריחו לשכור המכס. ועיין בתשובת מהרא"ל , דבמרחץ שהוא בבית ישראל לא התירו אפילו )או"ח סימן ב'(בהפסד רק אם הוא במקום מיוחד מן המלך, עשה"ב שכתב ליישב קושיות הט"ז דבמכס ומטבע שאני, דאם לא נתיר שוב אי אפשר לישראל ליקח עסק זה, וזהו נחשב לפסידא גדולה כמו שמצינו בחול המועד באו"ח סימן תקל"ט, מה שאין כן במרחץ אין אוסרין רק השבת לבד, אף שיש לו הפסד לא מתירין. שם (שג) מותר אם הוא בקבולת וכו'. עיין מג"א דבמכס )סקי"ז(שאין כותבין שרי דהוי שבות דשבות במקום הפסד, ואף להאוסרין שבות דשבות במקום הפסד שרי כדי שלא ישתקע הממון בידם. ולכאורה קשה מסימן רמ"ג דכתב )ס"ג( ]ס"ב[, הרמ"א דאם עבר והשכירו במקום האסור ששכרו אסור. וע"ש במג"א בשם הב"ח , דהיכא דאסור ]סק"ה[]אות ג' ד"ה כתב ב"י על[מדינא שכרו אסור בדיעבד, משמע מלשונו אף שאין העכו"ם עובד כלום בשבת רק שמקבל השכר ג"כ אסור, והא הוי ג"כ רק שבות דשבות במקום הפסד. ואיכא למימר דיש לחלק בין מרחץ למכס, דבמרחץ אין ההפסד גדול כל כך ואינו רק מניעת הריוח, כמו שכתב הלבושי שרד שם , וכן מחלק המחצית השקל שם ]סימן רמ"ד סקכ"ח[)סקי"ז(בין הפסד המלח להפסד המכס. ועוד י"ל דהישראל לא קנה כלל שליחות לגוי לחומרא פשיטא ]בבא מציעא עא: וברש"י ד"ה בשלמא[דאסור מדרבנן. וצ"ע. שם (שד) מותר אם הוא בקבולת וכו'. כתב במג"א כמו )סקי"ז(שכתוב סימן רנ"ב. כוונת המג"א על סעיף ד' במחבר: כל שקצץ מותר ללבוש המלבוש אפילו עשה העכו"ם בשבת. שם ואע"ג די"א דאסור שבות דשבות וכו'. עיין בסימן רע"ו וברמ"א שם, ועיין בסימן תקפ"ו . )ס"ב וס"ג(]סכ"א[שם (שה) הגה וכן יכול להשכיר המכס וכו'. עיין בשו"ת חתם סופר , באחד שקנה חירות )סימן קי"ג באמצע התשובה(ממכירת המלח, שאין רשות לאחר למכור מלח בלעדו, והניח אלף זוז לאחריות שלא יוסגר החנות בשום זמן כדי שיהיה מצוי לקנות תמיד. וכתב שם, שעצה הנכונה הוא שבכל ערב שבת וערב יו"ט ימכור לעכו"ם המכירו איזה ככרות מלח שיהיה שלו ממש במכירה גמורה, והעכו"ם ימכור את שלו באותן הימים בשבתות ויו"ט אפילו אם אי אפשר בחנות אחרת. ומה שישאר לו אחר שבת, אם ישוו במקחם יכול הישראל לחזור ליקח ממנו, ואם לאו יקומו לעצמו עד שבת הבא, זה הוא הדרך היותר מחוור. ואם אי אפשר באופן זה יש להתיר ע"י קבלנות. יעו"ש. ועיין שם בסימן ס"ג, על דבר מורה צדק שהתיר למוכרי טאבאק לעשות פעולתם ע"י עכו"ם בשבת בביתו, ע"י שיפקיר הטאבאק בפני שלשה, שכתב שם שהמורה צדק יחזור מהוראתו, ויודה ולא יבוש כי איסור יש בזה. ועיין בשו"ת דברי חיים )]ח"ב[ סימן איך יתנהג הפונדק במכירת שחת ושבולת שועל בשבתות כ"ז(ויו"ט, וכתב שם עצתו שימכור קודם השבת לעכו"ם בכסף ואגב קרקע, והגוי יעשה הגבהה בשחת ושבולת שועל בעד כך וכך, ואז יכול העכו"ם למכור בעצמו אף בשבת ויו"ט. ועיין בשו"ת חסד לאברהם , בדין מחזיקי נהר לצוד בו )סימן כ'(דגים, אם רשאים למכור זכותם לעכו"ם שהם יצודו בשבת ויו"ט, וכתב שם להתיר ע"י מכירה ובאופן המועיל ובהפסד מרובה. יעו"ש. ועיין בפמ"ג כאן באשל אברהם , בנידון )סק"ח(מקולין של ישראל העומד ברחוב מפורסם, אי שרי ליתן המפתח לעכו"ם לפתוח המקולין שימכרו בהמות טריפות מה שקנאו]ם[מהישראלים, ואי איכא ביה חשדא שיאמרו שישראלים מוכרים בשבת ויו"ט בשליחות של גוי, יעוין שם, ובשו"ת אבני צדק , ובספר הקובץ על הרמב"ם , )חאו"ח סימן ל"ג()הלכות שבת פ"ו ה"א(ובשו"ת לחמי תודה , ובעקרי הד"ט . )סימן ג'()סימן י"ד אות ט'(ועיין בשו"ת בית יצחק , שנשאל )חיו"ד ח"ב בקונטרס אחרון סימן ]ו'[(בדבר הזובחים שקבלו על עצמם למכור בשר לבעלי מלחמה העומדים פרסה סמוך לעיר, והם לוקחים בשר אצלם בכל יום, וכעת רוצים למכור גם בשבת בחנותם שבתוך העיר ע"י שטר מכירה, שימכרו הם לעכו"ם והעכו"ם ימכור לבעלי מלחמה. שכתב שאינו רוצה להתיר למכור בשר ע"י והביא מהפמ"ג ]שם[לאסור עליהם. ובהשאלה הנ"ל העלה דאם אפשר שיעשו שטר מכירה כדין תורה וגם שותפות באיזה חלק באמת לא בהערמה, וגם ימכור העכו"ם הבשר לאנשי חיל בצינעא לא בפרהסיא בפתיחת החנות, יש מקום להתיר אם יש הפסד גדול. יעו"ש. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק , באחד ששכר לו בית )חאו"ח סימן צ"ט(ובו חנות שאינו צריך לו, והשכירו לעכו"ם באופן שיתן לו חלק מהריוח שיהיה, והעכו"ם לבדו הוא המוכר בחנות. וכתב שם שמותר למכור בחנות בשבת, רק ליתר שאת יאמר להעכו"ם דניחא ליה שלא ימכור בשבת, וגם הפירמא יהיה על שם העכו"ם. ועיין שם בסימן ק"ב נידון פתיחת קאנצלייא בשבת. יעו"ש. ועיין בשו"ת ריב"א טעם ההיתר במה )חאו"ח סימן י"ב(שנוהגין שקצבים יהודים מוסרים למשרת שלהם את הבשר מערב שבת במשקל, והמשרת מוכר לאחדים בשבת ואין מוחה. יעו"ש. ועיין בשו"ת פרשת מרדכי , על דבר אחד ששכר לבשל )סימן י"א(באדיש, ויש לו פועל עכו"ם, איך לנהוג בשבת. וכתב דאין תקנה רק שישתתף עם עכו"ם שותפות ממש דאז לא נקרא על שם הישראל לבד. ובזה יש שתי דרכים, או שישתתף סתם שיהיה לו חלק, ויחלוקו סתם, דקיי"ל דמסתמא שרי כשיטת הרא"ש , וכן משמע ברמ"א סימן רמ"ה סעיף א' ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[)וכוונתו להתיר בכהאי גוונא רק בדיעבד ליטול השכר, דאי לכתחלה ודאי אסור, וגם זה דוקא בהפסד מרובה כהכרעת הרמ"א שם(. או יתנה עמו בתחלה קודם השותפות טול אתה של שבת ואני בחול, שאז אפילו באו אח"כ לחשבון שרי, כדקיי"ל כרש"י והרמב"ם , ]עבודה זרה כב. ד"ה ואם[הי"ח[-]הלכות שבת פ"ו הי"ז כמו שכתב בש"ע , וע"ש בט"ז , ועיין )סימן רמ"ה סעיף ב'()סק"ב(ט"ז יו"ד . ושם בסימן י"ב על דבר מי שרוצה )סימן רצ"ד סק"כ(למכור ביתו לעכו"ם, ושם יעשו פועלים עכו"ם מלאכת ישראל בדבר תלוש, ורוצה הישראל לעשות שותפות עם עכו"ם. וכתב דודאי מה שמוכר הבית לעכו"ם לא מעלה ולא מוריד, דסוף סוף מפורסם הוא שהמלאכה נעשית בשביל ישראל, דלאו בבית ישראל תליא מילתא אלא בפרסום הדבר תליא. והעלה שהעכו"ם עצמו יהיה הקבלן, שישכור להגוי בדבר מה להשבתות, ואז שרי גם אפילו כשיעמיד העכו"ם פועל אחר על הוצאות עצמו, דסתמא כן הוא כשמשכירו לו להעכו"ם שהוצאות הפועל על העכו"ם. יעו"ש דבריו באריכות. ועיין בשו"ת מגדל השן )סימן במי שיש לו תנור לשריפת לבינים, והלבינים מונחים מוכנים ס"ו(לשריפה, והגיע יוה"כ וסוכות באמצע, ואם לא ישרפם עתה שוב אולי לא יוכל אח"כ לעסוק בהם מחמת גשמים, אם רשאי לשורפם ביו"ט. יעו"ש אופן היתירו. ]הערת מהרש"ם: עיין שואל ומשיב תליתאה )ח"א סימן ש"ז(בדין אופה ישראל שנחוץ לו לאפות גם בשבת, שיעשה שטר מכירה עם הבעל מלאכה שיהיה לו חלק כך וכך בהמלאכה, וישום כמה עולה תשלומי כל שבוע שיהיה עולה חלקו כן, וביד כפי העולה לו שכר מלאכה על חשבון הריוח, ויעשה ע"ז שטר גם בדיני אומות העולם, ויהיה נעתק בבית האופים בפנים או בחוץ, למען ידעו שיש להאומן עכו"ם חלק בזה. ע"ש. ולא ביאר שיתנה עמו שיהיו ימי שבת ויום טוב לחלקו[. ועיין בשו"ת שער יהודה באומן ציקיר בעקער שיש לו )סימן ב'(חנות ודירה, ואין לו פתח לילך מדירתו לחוץ זולת שילך ויבוא דרך החנות. ומחזיק עכו"ם אחד מיוחד ליום השבת, והעכו"ם יודע מחיר כל הסחורה והמשקאות, ויש לו חלק עשירית מהריוח, והישראל או בני ביתו עומדים אצלו רק לשמור שלא יגנוב העכו"ם ממעות הפדיון. והעלה שם לאסור, ואף אם יעשה שותפות עם עכו"ם והעכו"ם ישב עמו בכל ימי החול בחנות למכור ובשבת ימכור העכו"ם לבדו והישראל יושב אצלו, גם כן אסור משום מראית עין. יעו"ש. ועיין בחתם סופר )סימן . ועיין במנורה הטהורה מה שכתב בזה. נ"ח()]קני המנורה[ בסקי"ז(ועיין בשו"ת אוריין תליתאי , על דבר )סימן ק"ס באמצע התשובה(שנוהגין למכור המזיגה של שבת לעכו"ם וכדומה מלאכות שבת הנעשים ע"י עכו"ם על דרך הערמת מכירה, אי בעינן ע"י שטר מכירה דוקא כמו במכירת חמץ קודם פסח. והביא שם בשם הגאון מהר"ש קלוגר מבראד שכתב דאין צריך בזה שטר מכירה רק די בהאנדשלאג ודראהן . והוא חולק ]תקיעת כף[]דמי קדימה[עליו, דבעינן שטר מכירה על כל מלאכת שבת הנהוגים ע"י עכו"ם על דרך הערמת מכירה, דבלא שטר מוכחא מילתא דהערמה עבדו בינייהו. יעו"ש. ועיין בספר פדה את אברהם , על דבר ישראל )מערכת ש' אות ו'(שיש לו קאבאנ"י בשכירות, ויש לו גוי המסייע לישראל במלאכתו בשכר קצוב כך וכך לשבוע, ובשבת פותח הגוי החנות ועוסק במלאכתו, אמנם כל הריוח הוא לגוי ואין לו לישראל מאומה מריוח שבת, ובההיא הנאה מתרצה הגוי בשכר קצבתו לשבוע פחות משוויו, באופן שאם אינו מניחו הישראל בשבת שירויח לעצמו אינו נוח לו בהסך שנותן לו כי לא יתרצה זה ]אל[ אדוניו בכך, והאריך בזה והעלה לאסור. יעו"ש. שם (שו) הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. עיין להמג"א שהצריך עיון על דין זה, ]סקי"ח[דבשלמא כששוכר הנכרי בקבולת הוא נוטל שכר שבת בהבלעה, מה שאין כן כשמשכיר לנכרי ריוח של כל השבתות, הוי ליה שכר שבת שלא בהבלעה, דאסור אפילו במקום פסידא, כמו שכתוב בסימן רמ"ג בתנור ומרחץ וכו'. יע"ש. ונלע"ד ]ס"א[דכוונתו, דבשלמא כששוכר הנכרי בקבולת, ליכא איסור אלא משום מראית העין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, ואף על גב דגבי מרחץ אסרינן לעיל בסימן רמ"ג משום מראית העין והתם נמי איכא פסידא, מ"מ י"ל דהכא דאיכא תרתי, משום פסידא ולהציל מידם להכי שרינן, מה שאין כן גבי מרחץ. ועוד י"ל דיש לחלק בין פסידא רבא לפסידא זוטא, וכמו שכן חילק הרב ט"ז . מה שאין כן כשמשכיר לנכרי ריוח של כל ]סק"ו[השבתות, הוי ליה שכר שבת שלא בהבלעה, וזה אסור מדינא ואסור אפילו במקום פסידא. וליכא למימר דשאני הכא משום דלהציל מידם שרי, דאכתי כיון דאפשר בקבולת דאינו אסור אלא משום מראית העין, למה נתיר לו להשכיר המכס דאסור מדינא. ועוד ליכא לחלק בין הפסד מרובה להפסד מועט, דלא ניח"ל לחלק בזה בדבר שהוא אסור מן הדין, וכמו שכתב הרב אשל אברהם. יע"ש. וראיתי להרב דגול מרבבה שכתב דגבי מכס ליכא חשד, משום דתיכף ששכר המכס מהמלך משכירו לשבתות לגוי, ומעולם לא נקרא שם הישראל עליו בשבת, מה שאין כן כשמשכיר הריוח, הוי ליה שכר שבת שלא בהבלעה ואסור מן הדין. יע"ש. ולפי דבריו צריך לומר, דלפי מסקנת המג"א שכתב דבמשכיר לנכרי הריוח נמי אינו אסור מן הדין, צריך לומר הא דלא אסרינן משום חשד כמו גבי מרחץ, משום דאין כאן משום מראית העין וכמו שכתב הוא ז"ל, ומה שכתב בהגהה ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כהאי גוונא לא חששו. יע"ש. צריך לומר דכוונ תו דהאי טעמא דלא חיישינן משום מראית העין, מטעם שכתב הרב הנזכר, והא דהוצרך לומר משום פסידא, משום דאי לא הוי פסידא הוה חיישינן אף בכהאי גוונא, וזה דוחק גדול. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר מה שהצריך עיון הרב שם דמאי קושיא דילמא הכא שאני משום דמציל מידם. יע"ש. ולא קשיא מידי וכמו שביארנו. ושוב שכתב כעין זה שכתבנו. יע"ש ראיתי להרב תוספת שבת ]סקי"ז[ודו"ק. שם (שז) הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. כתב במג"א , ז"ל הגהות אשרי )סקי"ח(]עבודה זרה פ"א : ישראל וכו' התנו עד שלא קבלו המטבע שיעשה הגוי סימן כ"ד[בשבת והישראל בחול מותר, ואם לא התנו וכו'. נראה לי פשוט וכו'. . אין זה פשוט איזה עשיה ש"כ הג"א, ]עכ"ל המג"א[]שכתב[כיון שאין הישראל והנכרי עושים כלום. גם מה זה שכתב ואסור ליהנות וכו'. ומה שכתב מג"א שכיוון למה שכתב פ"ק דשבת , והתם קאמר דאף אם קצץ עם הנכרי בעשיית הדבר ]סימן ל"ז[וגמרה בשבת אסור ללבשה בשבת, וכן כתב המחבר סימן ]רנ"ב[ ס"ד. ולא היה צריך להשמיענו דבר כזה במטבע, )רנ"ד(שאיזה הנאה תהיה לו ממנה בשבת. גם לשון גביה שכתב לא שייך הכא במטבע כי אם במכס. אכן גם דברי הרב ב"י ]סימן דחוקים, שפירש שישכיר לנכרי החלק רמ"ה ס"ו ד"ה כתוב בהגהות[שיש לישראל בבית המטבע בשבת בכך וכך, ויטול הנכרי כל הריוח כמו במכס, והאי ואסור ליהנות קאי אדלמטה, ותיבת אסור ט"ס הוא ומיותרת וכו'. ואין זה לשון הגהות אשירי שכתב ישכיר את הנכרי שיעשה חלקו, והוא פירש שישכיר את הריוח לנכרי, וזה דוחק. והנראה שהישראל והנכרי קבלו המטבע ר"ל לעשות המטבע למלך והם עצמם העושים המטבע, ולכן התיר לשכור את הנכרי שיעשה עבורו כיון דאין המלאכה של ישראל אלא של מלך ,, ולזה קאמר דבדידהו קא טרחי, ר"ל בשל נכרי ועל זה קאמר ואסור ליהנות ממנו, ר"ל שלא ישכיר את הנכרי בפחות ממה שיגיע לו ליום, דא"כ נוטל שכר שבת והנכרי שליחותו עביד, מה שאין כן אי לא קא מיתהני כלום, הנכרי לאו שליחותיה עביד רק שליחות המלך ואדעתא דידיה עביד, ורמ"א מיירי בממונה על המטבע ונוטל הריוח לבד ואינו עושה בעצמו המלאכה, והוה דומה למכס ממש, דבזה לא איכפת ליה למלך אם יאבד כל המטבע והמכס דהכל שייך לישראל כנ"ל. שם (שח) הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. כתב מג"א , ז"ל הגהות אשרי סוף פרק קמא )סקי"ח(וכו', הרב ב"י דעבודה זרה ]סימן כ"ד[]ס"ו ד"ה כתוב בהגהות אשרי[וב"ח בסימן רמ"ה נדחקו בזה, לפי שהם פירשו דברי ]אות ג'[הגהות אשרי שישכור העכו"ם לימים בודאי אסור, אלא שישכור להם שכר השבתות כולן הן רב או מעט בקבלנות. ופירשו ואסור ליהנות ממנו בשבת שלא בשכירות דשליחותיה קא עביד הוא דיבור אחד, וא"כ אסור שני מיותר ומחקו. אבל לפירוש המג"א חידש שני דברים, אחד דמותר להשכיר שיהיה ריוח לישראל דהיינו כשתגבה מאה דינרין אתן כך וכך, והשני שאסור להנות ממנו בשבת אפילו הוא דבר המותר שקיבל, ואח"כ אמר דין אחר שלא בשכירות אסור דשליחותיה קא עביד, וא"כ אין צריך למחקו האסור השני. וק"ל. שם לכן נראה לי דאין שייך שכר שבת כלל וכו', רק שקנה ממנו וכו'. ואיכא לאקשויי הא הוי דבר שלא בא לעולם. וי"ל דמיירי דמשעבד גופו לכך, ומהני אפילו בדבר שלא בא לעולם, כדאיתא בחו"מ סימן ס' . ע"ש. ועיקר היתר כאן משום ]ס"ו[שהוא פסידא גדולה, ואין לדמות לפסידא דמרחץ שאינו פסידא כל כך ומשום הכי התירו כאן יותר. שם (שט) הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. כתב מרן בסימן רמ"ה משם הגהות אשרי ]ס"ו בב"י[וז"ל: ישראל וגוי שקבלו מטבע מן ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ד[המלך, אם התנו כו' ואם לא התנו מתחילה, אם ישראל פיקח ישכיר את הגוי שיעשה בשבת, דבדידיה קא טרח ומותר. כללא דמלתא, בשכירות דבדידיה קא טרח מותר, ואסור לישראל ליהנות ממנו בשבת שלא בשכירות אסור דשליחותיה קא עביד. ע"כ. וראיתי להר"ב מג"א שכתב, דכוונתו כמו שכתב ]סקי"ח[המרדכי ז"ל , שישכיר את הגוי לכשתגבה רמ"ז[-]שבת סימנים רמ"ו לי מאה דינרין אתן לך כך וכך, וזהו מה שסיים וכתב דבשכירות דבדידיה קא טרח מותר כו'. יע"ש. ולפק"ד לא ידעתי איך דימה דין זה לדין המרדכי, דדין המרדכי קא מיירי בשוכר את הגוי לכל השבוע ואמר ליה לכשתגבה כך וכך אתן לך, אז מותר לגבות הגוי אפילו בשבת, יען השכיר את הגוי בקבולת, ואפשר שמאה דינרין לא יגבה בשתי שבועות, והוי ספק אם יגבה בשבת דשמא לא יבוא אדם בשבת אז שרי, דהוי ספק אם יגבה המאה בשבת לחוד. ואז אפילו אם יגבה בשבת מותר, יען הוי כמשכיר בהבלעת שאר ימים שדה ומרחץ. אמנם במטבע שהוא קבל המטבע מהמלך, ואף אם יאמר בכל מאה דינרין שתטבע אתן לך כך וכך ודאי דאסור, יען עושה אותם בודאי בשבת, ומטבע לא מבטלה כוליה שתא, והזהב הוא של הישראל, ונמצא עושה מלאכה לישראל בשבת בשליחותיה, ופשיטא דאסור. לכן לפק"ד העיקר כפירוש מרן בב"י, דכוונת ]הגהות אשרי בשם[האור זרוע היא, שהישראל ]ח"ד פסקי עבודה זרה סימן קמ"ב[משכיר לגוי המקום שהגוי יעשה לעצמו, ואז מותר כיון דהוי המקום של המלך והגוי לעצמו עושה ומותר. ומה שכתב בתר הכי כללא דמלתא, הכי פירושו, בשכירות שמשכיר המקום, והגוי בדידיה קא טרח מותר, ואסור ליהנות ממנו בשבת, פירוש שאסור ליקח הישראל השכירות ביום השבת, אלא או קודם שבת או אחר השבת. אמנם אם הגוי עושה לישראל והוא שלא בשכירות המקום, אסור דשליחותיה קא עביד, ואפילו שקצב עמו לכל מאה כך וכך, כיון דבשליחותיה קא עביד והוא נותן זהב להתיך ולעשות המטבע. ולפי האמור אין צורך להגיה דברי ההגהה. יע"ש. וסיים מרן וזה לשונו: ואף על פי שכתב הרא"ש ]וכו'[, דלא שרי להשכיר שדה או מרחץ אלא על ידי הבלעת שאר ימים, אבל אם היה משכיר ליום ]וכו'[, איכא למימר דהכא שרי משום פסידא כמו שכתב במרדכי. יע"ש. שם (שי) הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. כתב במג"א , להשכיר כו', ואסור ליהנות ממנו )סקי"ח(בשבת, פירוש אע"פ שקצץ כו'. ר"ל דאע"ג דגוף השכירות ו]ה[ענין מותר, מ"מ אם ניתן לו במכס דבר מאכל כמו שכתב בס"ק י"ז, אסור לישראל ליהנות ממנו בשבת. ומה שכתב וכל זה ברור כשמש, והרב ב"י כו' נדחקו בזה, כי הב"י כתב דתיבת ט"ס אסור בתרא שכתב הגהות אשרי ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ד[הוא כי הוא מיותר, ולפירוש המג"א ניחא, כן כתב המחצית השקל. ע"ש. שם שיא(הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. כתב מג"א , ז"ל הגהות אשרי )סקי"ח(]עבודה זרה פ"א וכו'. נ"ב: עיין סימן רמ"ה סעיף ג'. סימן כ"ד[שם דבשלמא ששוכר הא"י בקיבולת הוא נוטל שכר שבת בהבלעה וכו'. נ"ב: עיין סימן רמ"ה שכ"כ בשם )סק"ו(. הר"ן ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[שם רק שקנה ממנו המכס. ר"ל דבכהאי גוונא שמוכר הריוח שיגיע לו בשבת לא שייך שכר שבת, והוי ליה כמוכר סחורה, מה שאין כן במרחץ ותנור הגוף נשאר לישראל, וכן כל כיוצא בזה. שם שיב(הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. הרב במג"א הקשה, דא"כ הוי שכר שבת שלא ]סקי"ח[בהבלעה דאסור, וכתב דאין זה שכר שבת, דהדבר דומה למוכר סחורה שיגיע לידו ביום השבת והוא הדין זה. וזה אינו ברור, דבמכס בכל יום יש זכות חדש. ועיין בט"ז לקמן סימן ת"ן ]סק"ו[מה שכתב בזה לענין שכירות אורנדא דזה הוי דבר שלא בא לעולם, ואין הזכות של הקונה או השוכר מתורת מכירת הענין רק הזכות שיש לו, וא"כ הדר הוי ליה שכר שבת. ואמנם באמת בגוף ענין זה דשכר שבת נחלקו הקדמונים אי שייך איסור שכר שבת במקום מצוה. ודעת הר"ר ]שמואל[)ברוך(]מובא במרדכי דלצורך מצוה מותר ליתן לו שכר שבת, וקצת כתובות סימן קפ"ט[פוסקים חולקים על זה. ובאמת דקשה לדעת המתירין מהך דשוכר פועל לשמור את הפרה ופרש"י דהיינו ]בבא מציעא נח.[פרה אדומה. וקשה דהוי צורך מצוה ומ"מ אסור שכר שבת . ואמנם הט"ז בסימן תקפ"ה כתב דלשם מצוה אחרת באמת ]סק"ז[לא התירו, רק משום מצות שבת דהיינו שנוגע ליום זה. על כן נראה לי דבזה כיון דחששו חז"ל אי לא שרי משום פסידא, אדם בהול על ממונו אתי לעבור איסור היותר גדול, א"כ חשוב צורך שמירת שבת ומותר לקבל שכר שבת. וזה ברור. שם שיג(הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. כתב מג"א , הוא נוטל שכר שבת בהבלעה. )סקי"ח(והמשנה למלך הנ"ל לא נחית לכל דברי ]הלכות שבת פ"ו ה"ט[המג"א דכאן. ע"ש. ]הערת המו"ל הרב יצחק במברגר: ועיין [. דגול מרבבה ותוספת שבת )סקי"ז(שם שיד(הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. )יהודי אומן קיבל לשרוף יין שרף אצל אדון אחד וליתן מכל פוד כך וכך יין שרף, ואחריות התבואה עד חזרת היין שרף על יהודי. והכלים והעוזרים של האדון. ויש בתוכם אינו יהודי שיודע ג"כ בטיב המלאכה. האיך יתנהג במלאכתו בשבת, ובימי הפסח שיש שמונה ימים וקשה לבטל העסק לגמרי, ואי אפשר לסמוך משך זמן על אינו יהודי הבקי. ואם להניח לאכול בראהע .(ולשתות החלב נראה על פי מה שכתב המג"א סוף סימן רמ"ד גבי מכס )סקי"ח(להשכיר לא"י, אף שמשכיר רק לשבת דהוי כמוכר לו ההורמנא, וביאר זה אאזמו"ר נ"ע שלא ]ש"ע הגר"ז סט"ז[)אף(נשאר לו כלום בזה ליום הנ"ל. ולפ"ז מותר לומר לו מערב שבת כך וכך יעשה למחר, דהוי ליה כאומר לו כבה דליקתך דשרי אף שעל ידי זה מגיע הנאה לישראל, כמו שכתב בש"ע סוף סימן ש"ז וברבנו שם . וצ"ע קושיית ]סכ"א בהגה[]ש"ע הגר"ז סל"ה[]תוספת שבת[שמוכר לו דבר שלא בא לעולם. )התוס'(]סקי"ז[וי"ל שהמג"א לא חש לזה, דמה שקנה מכר כו', וא"כ גם הקניה לא הויא קניה. והנה לפ"ז היה שרי גם שהישראל ילך למחר להשגיח עליו כמו בגבינות , אך בזה אסר ]סימן ש"ז סכ"ב בהגה[המג"א דנקרא שם ישראל עליו. ומה שצ"ע ]כאן סק"כ ושם סקל"ג[דהר"מ לא התיר רק גבי מכס רמ"ז[-]הובא במרדכי שבת סימנים רמ"ו שיש פסידא ע"פ רוב, גם כאן י"ל כן, שאם לא יעשה בשבת לא ישכיר לו השר ואיכא פסידא כו'. וצ"ע. והנה ,בפמ"ג במג"א ס"ק הנ"ל כתב לתרץ קושיית התוס' הנ"ל דיכול לסלק את עצמו עכ"פ מדבר שלא בא לעולם. ונראה דמצינו כהאי גוונא בגמרא, דאע"פ שהלוקח אינו זוכה עדיין עם כל זה המוכר נסתלק לגמרי מזה. והוא מה שאמרו בגמרא דחזקת הבתים , אינו יהודי מכי מטא זוזי לידיה )]בבא בתרא[ דף נ"ד ע"ב(אסתלק, ישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידיה כו'. אע"ג דהרשב"ם כתב שם דבישראל לא אמרינן כן, זהו ]ד"ה אסתלק ליה[משום דבישראל אין כל קנינו בכסף, אבל הכא י"ל כן אם יכתוב שטר עכ"פ, דאף שאין השטר והכסף קונה בדבר שלא בא לעולם, עכ"ז הישראל נסתלק כו', וממילא זה קונה. והא דלא מהני מכירה מהאי טעמא בכל דבר שלא בא לעולם, זהו בדבר שהמוכר זוכה בו אח"כ ממילא כמו בפירות דקל, הרי הקרקע והדקל של המוכר זוכים לו פירותיו כשיבואו לעולם בטרם שיזכה הלוקח, מה שאין כן הכא. ועוד דהכא הוי כדבר שבא לעולם, שהרי התבואה ושאר דברים של השר הם כבר תחת ידי הישראל מערב שבת. ועיין בחמד משה סוף סימן רמ"ד )סק"ו(דפירש, והנראה שהישראל והא"י קבלו המטבע, ר"ל לעשות המטבע למלך והם עצמן העושים המטבע, ולכן התיר לשכור את שותפו שיעשה עבורו, כיון דאין המלאכה של ישראל אלא של מלך. עכ"ל. א"כ לדבריו בנדון זה ג"כ שהישראל עושה היי"ש להשר מדגן של השר, מותר לשכור את הא"י שיעשה עבורו כו'. אבל לא הבינותי דבריו, דכיון דהוא קבל לעשות המטבע והוא מעמיד פועל במקומו, הרי זה אסור בודאי אף שאין המלאכה שלו. לכן נראה דאפילו בכה"ג צריכים אנו לטעמו דהמג"א שמוכר לו מה שיש עליו לעשות כו', אלא דנפק"מ דלפ"ז אינו המכירה בדבר שלא בא לעולם. וכמו כן לענין חג הפסח צריך למכור תחלה לא"י, ועיין ט"ז , כתב בהדיא דפסח כשבת בזה כו'. ) סוף סימן ת"ן ]סק"ו[(וטוב שיתנה תחלה, ויקח רשות מהשר שיוכל למכור לא"י על שבת ויו"ט. והרי אין הפסד להשר בזה. ונידון להאכיל הבהמות בראה"ע עיין בבכור שור פרק כל שעה . ]פסחים כא.[שם שטו(הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. כתב מג"א , מכר לו הורמנא דמלכא. עיין )סקי"ח(מחצית השקל בשם תוספת שבת , הא הוי דבר שלא בא ]סקי"ז[לעולם. ותירץ בתשובת מרמ"ש , ]מהר"ם שיק[)חחו"מ תשובה כ'(דבמלתא דרבים בנשיא ומלך הוה קנין גם בדבר שלא בא לעולם, וראיה ממשמרות כהונה ע"י משה רבנו ע"ה ודוד, ותורה קראו ממכר, "לבד ממכריו על ]ה[אבות" . )דברים י"ח, ח'(שם שטז(הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. כתב מג"א , דלא שייך כאן שכר שבת וכו'. )סקי"ח(צ"ע ממהרי"ק שבהגה לקמן סימן ש"ע ס"ב, דאם )שורש מ"ח(מתחלה לא שכרה אדעתה דהכי וכו', דהתם נמי אין הגוף שלו, וכשהשכיר לאחר לא נשאר לו כלל, ואף דנשאר לו בית אחר, ]הביניים[, והתם מיירי שהשכיר הכא נמי נשאר לו ימות )הבנין(לשני על זמן דאינו יכול לסלקו תוך זמנו כמו שכתב פמ"ג שם , וכן משמע מסתימת רמ"א ומהרי"ק מדלא מצא ]אשל אברהם סק"ו[איסור רק אם שכרה תחלה גם על דעת חברו. שם שיז(הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. המג"א כתב, דלכן לא הוי כשכר שבת דהוי )סקי"ח(כקונה ממנו סחורה. האחרונים פקפקו בזה, דהרי אין יכול להשכיר, דהוי דבר שלא בא לעולם, עיין מחצית השקל. ובעניי לא הבנתי קושייתם, נהי דהעכו"ם לא קנה, מ"מ מאי איסור יש בזה. וחוץ דיש לומר דהרי גם הוא אין לו בהמכס קנין יותר, וכל מה שיש לו בו הקנהו להעכו"ם. אך ודאי דלפי זה אם קנאו מדינא דמלכותא ונאמר דשייך קנין מדינא דמלכותא אף בדבר שלא בא לעולם, וקצת סוברים כן , אם כן ודאי צריך להשכיר להעכו"ם ולהקנות לו באופן שיקנה מדינא דמלכותא ג"כ, א"כ כל זכות שיש לו בו הקנהו להעכו"ם. ואין דומה למה שכתב המג"א בהלכות פסח , דהתם בריחיים שייך ]סימן ת"נ סוף סקי"ב[קנין. אך בלאו הכי אף אם העכו"ם לא קנאו מה איסור יש בזה, הא מ"מ המכס שיבוא בשבת הרי הוא כבר סילק זכותו ולא יהנה ממנו, ומה איסור יש במה שמקבל מהעכו"ם עבור סילוק אף דלא יקנה, מ"מ אין זה שכר שבת ואף גזל עכו"ם אין בו, והרי העכו"ם מקבל המכס לעצמו. כן נראה פשוט. שם שיח(הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. כתב מג"א , דמ"מ באותו יום )סקי"ח ד"ה להשכיר וכו'(יש פסידא דחשבינן לכל יום בפני עצמו וכו'. עיין כהאי גוונא ש"ך , דאע"ג דשכירות ליומא ממכר הוא, )חו"מ סימן של"ד סק"ב(מ"מ אם שכרו למשל על שנה, אמרינן דכל יומא ויומא ממכר חדש הוא, ולא אמרינן דכל הזמן ממכר אחד הוא. ע"ש. והוא כסברת המג"א כאן. שם שיט(הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. כתב במג"א , ויש לומר דמכל מקום באותו יום יש פסידא, )סקי"ח(דחשבינן לכל יום בפני עצמו. עיין תשובת חתם סופר )חאו"ח מה שכתב בזה. סימן נ"ח בד"ה וענין(שם (שכ) הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו'. כתב המג"א , וכן כתב הגהות אשרי ספ"ק )בסקי"ח(דשבת , ומביאו סימן רנ"ב ס"ד. וא"כ גם הג"א דפ"ק ]סימן ל"ז[דעבודה זרה הכוונה אע"ג שקצץ, מ"מ מהמלאכה ]סימן כ"ד[דשבת אסור ליהנות בשבת עצמה, דהיינו אם מקבל המכס באיזה דברים שראוים ליהנות בהם בשבת כמו דבר מאכל או מלבוש לא כסף. שם דבשלמא כששוכר וכו' שכר שבת בהבלעה וכו'. הכוונה שיבליע קצת גם מערב שבת. שם .אכן נ"ל וכו'. המג"א חוזר ומתרץ דינא דרמ"א שם שכא(הגה וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לגוי וכו' ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה וכו'. שאלה. ישראל בעל מלאכה שקורין אזאנ'י, שיש לו חנות פתוחה בשוק ששם מוכר הסממנים לחולים ישראלים וגוים כפי הפתקאות שיביאו מן הרופאים, ושם מתקן אותם בבישול וטחינה, ונפשו לשאול הגיעה מה יעשה בשבת, אם יבטל העסק הזה שלא יתן בשבת כלום ויסגור החנות אי אפשר דהוה ליה פסידא רבא, דעתה אפילו בחול לא יקנו ממנו ולא יביאו לו פתקאות, ואם יש לזה תקנה שיביא אדם אחר וישב בחנות בשבת והוא יתן הסמנים לחולים, וכל ריוח שיעלה מן הסמנים בו ביום יקח הגוי לעצמו, וישראל בעל החנות לא יכנס לחנות ביום שבת כלל, אם שרי למעבד כן. יורינו ושכרו כפול מן השמים. תשובה. עסק זה ודאי אית ביה איסור מלאכה דאורייתא ג"כ בישול והבערה וכיוצא, ואמרו רז"ל שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין בשבת בין ביו"ט, ואסמכוה אקרא דכתיב "כל מלאכה לא יעשה בהם" בציר"י, ]שמות י"ב, ט"ז[משמע כל מלאכה לא תהיה נעשית לך לא ע"י עצמך ולא ע"י אחרים, בין ע"י ישראל בין ע"י גוי, וי"א שהוא לימוד גמור ולא אסמכתא אלא איסור דאורייתא הוא. מיהו אפילו להי"א אינו אסור אלא כשמוסר לו הישראל המלאכה לגוי בשבת, אבל אם מסר לו המלאכה מערב שבת מותר, ובלבד שיעשה אותה הגוי בביתו, אבל בבית ישראל אסור מפני מראית העין, וכנזכר כל זה בסימן ]רמ"ד[, ולכן כל דבר שאסור בישראל לעשותו )רמ"ג(אסור לומר לגוי לעשותו, דהא בשליחותו קא עביד, ואפילו אמר לו קודם שבת לעשות דבר זה בשבת אסור, אע"ג דהגוי אינו בתורת שליחות מן התורה, מ"מ מדברי סופרים יש שליחות לגוי לחומרא . ועל כן בנדון דידן אע"פ שישראל נותן המפתח של החנות לגוי מערב שבת, והגוי לבדו נכנס בחנות בשבת והפתקאות של הסממנים לוקח אותם הגוי ועוסק בסממנים ונותן לחולים, עם כל זה כיון דהסמנים הם וכל כלי המלאכה של ישראל, והחנות ידועה לכל אדם שהוא של ישראל, הוי ליה כעושה הגוי מלאכה בבית ישראל ואסור. ואע"ג דמלאכה זו היא לצורך החולה, וקי"ל ]סימן שכ"ח סי"ז[בחולה ישראל אע"פ שהוא חולה שאין בו סכנה מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבילו, מ"מ אין הגוי הזה עושה בשביל חולים של ישראל אלא עוסק גם בשביל חולים גוים, וכיון דמביאו ישראל לעסוק שם, הרי אמר לו לעשות מלאכה בשביל הגוים דליכא היתר בזה. ואע"ג דהישראל אינו נהנה מן הריוח של אותו היום שיעלה מעסק הגוי אלא הגוי לוקח כל הריוח, עם כל זה ישראל נהנה מן עסק של הגוי, דעל ידו נמכרים הסמנים שלו ונעשים מעות, אע"פ שאינו לוקח אלא ערך הקרן שלהם, דמניעת הריוח לא חשיב הפסד, ועוד איכא הנאה לישראל מן עסק זה שעוסק הגוי בשבת, דעל ידי כן חנותו מתקיימת בימי החול שיקנו ממנו סממנים, ואם יסגור חנותו בשבת לא יקנו ממנו בחול. וכל היכא דאיכא הנאה לישראל עם הנאת הגוי אסור לומר לגוי לעשות, וכמו שכתב בספר שלחן עצי שיטים )סימן א' סעיף בדיני אמירה לגוי וז"ל: אבל מותר לומר לגוי בשבת שיעשה ט"ו(מלאכת עצמו, כמו בשל בשר שלך וכבה דליקה שלך, והוא הדין בכל דבר שאין הישראל נהנה מותר לנכרי לעשות, אבל אסור לומר לגוי הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך אפילו אין מזונותיו עליך דחשיב הנאה, דכיון שנותן לו ניחא ליה שיאכל. ופירש שם וז"ל: הא למה זה דומה לאומר לנכרי חסום פרתך ודוש בה דשרי, אבל אסור לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה אפילו בידוע של גוי, שהרי נהנה ישראל, כי כאשר חוסמה מרבה לו שכר, וכהאי גוונא אסור לומר הילך בשר זה ובשל אותו וכו'. עכ"ל. וכל זה מפורש בש"ע וב"י ומג"א בסימן ש"ז . ]סקכ"ט[]סכ"א[ועיין מה שכתב בב"י בסימן ש"ד בשם הרב המגיד ז"ל ]הלכות , ועל כן גם בנדון דידן לא גרע מאומר לנכרי חסום שבת פ"כ הי"ד[פרתי ודוש בה דקי"ל אפילו בדיש של גוי נמי אסור, משום דמטי הנאה לישראל ג"כ, וכן דמי נמי לאומר הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך דאסור, ונדון דידן כ"ש הוא, משום דמטי הנאה גדולה לישראל מעסק זה שעוסק הגוי בשבת, דאם יסגור החנות בשבת אין באים כל כך בני אדם לקנות ממנו סימני רפואה בחול מאחר דבשבת צריכין לקנות מאחר. מיהו נראה מאחר דאית ליה פסידא הרבה אם לא יתן הסממנים מחנותו ביום שבת, יש להתיר לו באופן זה, שישכיר בכל ערב שבת את החנות וסממנים שיש לו שם וגם כל הכלים הנמצאים שם לאותו הגוי העוסק במלאכה, ויקבל ממנו סך מה בשביל המכר וימסור לו המפתח, ואז יבוא הגוי ביום שבת ויעסוק בחנות בשלו ולא יכנס הישראל ביום שבת שם, וביום ראשון יחזור ישראל ויקנה החנות עם כל אשר בתוכה מיד הגוי ושבוע, וכאשר מצינו כיוצא בזה להגאון פנים מאירות )ח"א סימן בהתכת העפר ששורפין וצורפין יום ולילה אש לא תכבה, ל"ח(שכתב, אין היתר בזה אלא אם כן שישכיר לגוי קודם שבת כל חתיכות גדולות של ברזל כך וכך, והגוי יעשה לנפשו החתיכות הקטנות בשבת ובדידיה קטרח, ורשות ביד ישראל ליקח אח"כ בפרעון חובו אותן חתיכות קטנות שראויים למכור בשוק. וכן בהתוך זכוכית בהו"ט ג"כ ימכור קודם שבת כל מה שיש לו בהו"ט והגוי בדידיה קטרח, וישראל יקבל בדמי המכר הזכוכית שהגוי עושה, דגוי בדידיה קטרח. עכ"ד ע"ש. והביא דבריו בעקרי הד"ט , וסיים שם וז"ל: גם הרב דת ודין )סימן י"ד אות ט'(נשאל אם יש היתר במלאכת הזכוכית, כיון שידוע הדבר ]סימן ו'[שמוכרחים לעשות מלאכה בשבת, דאם לא כן תפסד המלאכה, והגוי עוסק במ לאכה ומשלמין לו כמנין החתיכות שעושה, והעלה דבכהאי גוונא היתר גמור הוא ואין בו סרך איסור וכו'. ע"ש. והנה מצינו למור"ם ז"ל בסימן ]רמ"ד[ ס"ו שכתב, וכן )רע"ד(יוכל ]להשכיר[ המכס לכל השבתות לגוי והגוי )להמכר(יקח הריוח של השבתות לעצמו, ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כהאי גוונא לא חששו. ע"ש. ובאמת הגם דנמצא במרדכי במקור דין הנזכר ]שבת סימן רמ"ז[שכתב טעם אחר, משום דהוי כמציל מידם, כבר כתב הרב תוספת שבת ושאר אחרונים דעיקר הטעם הוא משום ]סקי"ז[דאיכא הפסד מרובה, ואותו הטעם דהוי כמציל מידם לרווחא דמלתא כתביה, ולעולם כל היכא דאיכא הפסד מרובה לא חיישינן. ועיין חתם סופר . ע"ש. )או"ח סימן נ"ט(ובענין ,מראית העין, יש באחרונים דחשו אפילו במקום הפסד ויש דלא חשו במקום הפסד. ועיין להגאון מהר"ח צאנז בדברי חיים שעשה תיקון למכור, וכתב וז"ל: )ח"א או"ח סימן וא"ו(זה היתר ברור בלי שום פקפוק, ורק מראית העין שייך כמבואר, דקיי"ל גם בשכירות אם נקרא שמו עליו אסור להשכיר כמבואר, מ"מ משום פסידא שרי, ובפרט כה"ג שכבר נוהגין כן בהיתרים ע"פ גדולים בכמה מקומות ואין שייך מראית העין, ולכן במקום הפסד מותר בזה האופן שכתבתי. עכ"ל ע"ש. גם הרב הנזכר כתב וז"ל: הרבה היתרים היו לפני ולא ישרו )בח"ב סימן כ"ג(בעיני, רק באופן שישכיר כל העסק לנכרי והבהמות ימסור לו לחלוטין וכו' ואין לו חשש הערמה, וג"כ לא ישאר לנו רק מראית העין, וזה היתר מגדולי הראשונים, וכן נפסק בש"ע גבי מכס להיתר וכו'. עכ"ד ע"ש. ועל כן בנדון דידן יש להתיר באופן שכתבנו, והרואה יראה בנדון דידן אין כאן חששא דמראית העין כל כך, כיון דמלאכה זו היא לצורך החולים, ובשביל חולים של ישראל אע"ג דאין בהם סכנה, כולי עלמא ידעי דמותר להביא הגוי לביתו לעשות מלאכה לצורך החולה, ועל כן אע"פ שרואין דגם הגוים עצמו גם לחולים גוים משום איבה, וגם אין לו פ"פ ]פתחון פה[לדחותם, כי יאמרו לו גוי אתה ואין לך שבת וכבר אתה עושה בשביל ישראל, ולמה לא תעשה בשבילנו ג"כ. ומה יענה להם, היכול יוכל לומר להם אסור לי לעשות לכם עסק זה כי גוים אתם. ורק גבי מילדת ישראל אמרינן בסימן ש"ל דאסור ]ס"ב[לילד נכרית, משום דיכולה לומר ישראל שומרי שבת הן לכך מותר לי לחלל שבת בעבורם, אבל לנכרים אסור לי לחלל שבת בעבורם כיון דלאו שומרי שבת הם, ואלו הן דברים המשככין את האוזן. וכל זה נאמר בהיכא דהמילדת היא ישראל שאסור לה לחלל שבת, אבל כאן העוסק במלאכה הוא גוי, איך יוכל לומר לגוים דרק לישראלים מותר לי לעסוק ולא לגוים, ולכן אפילו שרואין אותו עוסק בשביל גוים ג"כ, אין כאן חשדא דמראית העין שיאמרו בעל החנות שכרו לעשות בשביל חולים נכרים ג"כ, אלא יאמרו הגוי עושה מעצמו לחולים נכרים דאי אפשר לו לדחותם. ועוד נ"ל טעמא אחרינא דאין כאן חשש איסור מראית העין, ואין צורך להאריך יותר דדי בזה שכתבתי בס"ד. שם שכב(הגה וכן יכול להשכיר וכו' דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו וכו'. עיין תוספות עבודה זרה )טו. , כתבו בשם ה"ר ברוך, דאין להתיר סוף ד"ה)איסור( ]אימור[ וכו'(אלא כשקונה הסוסים לצורך עצמו ונמלך עליו למכרו, דאם לא ימכרנו יפסיד, אב ל אם לקח הסוסים כדי למכרם ולהרויח אסור, דלא יקחם ולא יפסיד בהם. עכ"ל. א"כ הכא נמי בנדון דידן לא ישכור ולא יפסיד. וצ"ע, ויש ליישב. שם שכג(בהגה להשכיר המכס וכו'. כתב בפמ"ג באשל אברהם , דהפקר יכול לסלק עצמו עכ"פ מדבר שלא )סקי"ח(בא לעולם. כן כתב הב"ח ז"ל בתשובה . ועיין )]בישנות[ סימן קכ"ד(בקצות החושן השיג על הב"ח, ועיין בנתיבות )סימן רי"א ]סק"ד[(המשפט שם , ועיין בתשובת שואל ומשיב , ]סק"א[)ח"ב סימן ס"ו(ובתשובת עמודי אש , ע"ש )סימן ו' אות ח' בד"ה ]בספר זכרון למשה[(שמאריך בזה. שם שכד(בהגה להשכיר המכס לכל השבתות וכו'. פירוש בקבולת, דהיינו שמשכיר לו כל מה שיעלה מכס השבתות בסך מה, בין אם יקבץ יותר או לא יקבוץ, ואז ודאי הגוי עושה לעצמו. וכן מתבאר מדברי מרן בב"י ]סימן רמ"ה ד"ה . ועיין ]בב"י כאן[ עוד שהיתר זה הוא יען כתוב בהגהות אשרי[)שם(]ד[בשעת קניה שרי דלא עבדי איסורא, ומשום הכי לכי אתי שבת שרי משום פסידא. יע"ש. שם שכה(בהגה והגוי יקח הריוח וכו'. 'רמ"א בהג"ה וכן כו והעכו"ם יקח הריוח. כצ"ל. שם שכו(בהגה ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חיישינן. ועיין מג"א )סקי"ח(שכתב דבתנור ומרחץ לפעמים איכא פסידא יותר מבמכס. וא"כ לדעת המג"א יקשה מאי טעמא בתנור ומרחץ חששו למראית עין. ועיין קני המנורה , ודגול מרבבה, ותוספת שבת ]סקט"ז[. ולכאורה נראה דמראית עין דשבות דינו כשבות דשבות, ]סקי"ז[עיין קונטרס אחרון . ובזה שפיר יש לחלק, )סימן רנ"ב סק"ג(דבמכס כדי שלא ישתקע בידם חשוב לדבר מצוה כמו שכתב )בסקי"ז(, והוי שבות דשבות במקום מצוה. אבל תנור המג"א ומרחץ אף דהוי שבות דשבות במקום הפסד אסור)אלא בהפסד גדול(. אבל שכר שבת שפיר הקשה המגן אברהם, דלזה לא שייך היתרא דשלא ישתקע בידם כמבואר בב"י סוף סימן רמ"ה ]ד"ה . ואפשר דזה כוונת הרמ"א ז"ל שכתב דבמקום כתוב בהגהות אשירי[פסידא כהאי גוונא, דהיינו כדי שלא ישתקע בידם. ויצא לנו דאף לדעת המג"א במקום הפסד גדול שרי מראית עין, דהוי שבות דשבות במקום הפסד גדול דשרי לדעת המג"א בסימן ש"ז )סוף . אלא דאפשר לומר דבמקום הפסד גדול אף מראית עין סק"ז(דאורייתא מותר. וצריך עיון. שם שכז(בהגה ואף על פי שמשמיעים קול בשבת וכו'. :נ"ב ומותר ליתן כסף לגוי לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהוא של ישראל, ואין לחוש כיון דהגוי עביד ]מקורביל[. ופירוש הדברים, לפי הכתוב בשכרו. ע"כ הר"מ בסעיף הקודם צ"ל דהיתר דין זה הוא דאחר שהגוי שכר המקום לעשות לעצמו בשבת, יכול ישראל אחר ליתן כסף להתיך אותה ולעשותה מטבעות, יען אין כאן קול שהוא עושה אותם לישראל. ועוד דהגוי לעצמו עושה להרויח כ"כ מעות על עשיית אותם מטבעות, והוי ליה כנותן כלים לגוי לתקן, והגוי לנפשיה עביד כמבואר. שם שכח(בהגה ואף על פי שמשמיעים קול בשבת וכו'. כתב מג"א , ומותר ליתן כסף וכו'. ר"ל בערב )סקי"ט(שבת, ואינו אסור משום השמעת קול כדלקמן סימן רנ"ב סעיף , משום דאינו של ישראל וכו' ה' . ]בהגה[שם שכט(בהגה ואף על פי שמשמיעים קול בשבת וכו' :. נ"ב ואם ידוע בעיר שישראל ממונה עליו, אע"פ שעושין המלאכה בבית במקום מוצנע, מ"מ כיון שמשמעת הקול הוי כעושה במקום פרהסיא, וכיון שידוע ג"כ שהוא של ישראל יש להחמיר כדלקמן סימן רנ"ב ס"ג. כן משמע להדיא בדרכי משה שם . ]אות ז'[שם (של) בהגה ואף על פי שמשמיעים קול בשבת וכו'. כתב הרב מג"א , ומותר ליתן כסף לגוי כיון שאין )בסקי"ט(כאן שמיעת קול כו'. וביאר עליה הרב מחצית השקל, דר"ל אדם אחר שלא קנה המטבע מהמלך דליכא פסידא, ולכן בעינן שאין כאן שמיעת קול שהוא ישראל. ע"כ. אמנם רואה אנכי להרב יד אפרים שם שכתב, דר"ל שהישראל הממונה מן המלך על הכאת המטבע מותר ליתן לגוי הכסף לתקן המעות אפילו בשבת, דאין חשש משום שמשמיע קול בשבת כו', דזה דוקא היכא שהשמעת קול הוא מחמת כלי ישראל כו', מה שאין כן כאן כו' אינו של ישראל כו' אלא הכל שייך למלך כו'. ע"ש. שם שלא(בהגה ויזהר וכו'. עיין בספר מנורה הטהורה ]קני שכתב דזה כשהשכיר לעכו"ם, אבל המנורה סקי"ז[בקבלנות מותר לישב לראות שלא יגנוב, שיתן הכל בתיבת מכס, והכל משום פסידא. ובריחיים צ"ע לדינא אם הוי פסידא מה שיגנוב מעט, ובמקום דלא הוי פסידא אסור לישראל לישב, משום דעל ידי זה מחזי טפי כשליחו והוי כבית ישראל, אלא דבריחיים ששכר מהשר דמאד אדם בהול, אפשר דהוי כמקום פסידא. יעו"ש. שם שלב(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. מהטעם שכתב המרדכי , דהוא מדאמרינן סוף פרק בכל מערבין ]שבת סימן רמ"ז[]עירובין , לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה, ולא יטייל לח:[על פתח מדינה כדי ליכנס למרחץ מיד. יע"ש. מוכח דהוי משום "ממצוא חפצך" , וכדלקמן סימן ש"ו . ]ישעיה נ"ח, י"ג[]ס"א[ואעפ"כ אין לחלק בין כשהריוח הוא לישראל ובין כשהוא משכיר לעכו"ם והריוח הוא לעכו"ם, דבכל ענין אית ביה איסור ממצוא חפצך, כיון דישראל מישך שייך באותו עסק, וכנראה מדברי ההג"ה דסתם דבריו. ואין צריך לומר הטעם משום שמא יאמרו לצורכו הוא עושה, דאפילו ליכא הך חששא לעולם אסור. ולכך נראה ברור לאסור אפילו ביושב על דעת לשמור לעכו"ם שלא לגנוב, כיון דעכ"פ מלאכת המטבע היא של ישראל הרי נקרא עושה חפציו בשבת. ומה שהביא הרב מגן דוד ]ט"ז סק"ז[ראיה להתיר מהא דסימן ש"ז , דמותר לומר לחבירו )סעיף י'(שמור לי פירות שבתחומך וכו'. אחר המחילה לא דמי, דהתם לא עביד מידי אלא יושב ומשמר במקומו, מה שאין כן כאן שהולך למקום עשיית המלאכה כדי לראות מלאכת העכו"ם כמה ירויח ולא יגנוב זה ודאי אסור. וכן הך דסימן ש"ו )סעיף ד'(דשוכר פועל לשמור זרעים, דלא אסיר אלא מטעם שכר שבת ולא מטעם איסור שמירה גופיה, אין ראיה ממנה כלל, דלגבי שומר דעלמא שהוא יושב ומשמר מה שאינו שלו אין כאן עשיית חפצים לגבי דידיה. ולכך אין להקל באלו שנהגו להושיב ישראל לגבי ריחיים, ועוד דאי אפשר להם ליזהר שלא ידברו כלום מהעסק, וכל היושב שם פרצה קוראת לגנב ומדבר דיבור של חול, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ועיין בספר יד אהרן ]הגב"י[.. ודו"ק שם שלג(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. כתב במג"א , שלא )סק"כ(יאמרו וכו'. זה הטעם מפי עצמו אמר, והמרדכי ]שבת סימן רמ"ז[כתב הטעם כמו שכתב בט"ז , וכן הביא הרב ב"י. ע"ש. ]סק"ז[שם שלד(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. כתב ב"י , אבל )שיטה נ"ב(לישב אצל הגוי ]המקבל המכס[ אסור וכו'. נ"ב: נראה דאם הוא שלוחו מותר, דהא הכא הטעם הוא שאם ישב אצל הגוי יאמרו שהוא שכירו ואז ודאי אסור, אבל אם הוא שלוחו שאינם יודעים שזה המכס הוא של ישראל זה, אז ודאי מותר, וכפי זה בכל גוונא אסור לבעל המכס לישב אצל הגוי. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב בעל ט"ז שכתב, )בסק"ז(דאפילו שלוחו אסור לישב שם ]היינו[ כדי לראות )אלא(ה]ת[עסקות שיעשה הגוי וכדי לקבל ממנו החשבון למחר, אבל לישב שם שלא יגנוב ודאי דמותר, והביא ראיה מהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים וכו' . וליתא ]בבא מציעא נח.[לע"ד, דכאן האיסור הוא משום שנקרא על שמו, וכל שרואה אותו יושב שם אומר שהוא שכירו ואסור. וכן משמעות דברי רמ"א שכתב דאפילו השכירו לשבתות מותר, ואחר זה כתב דלישב שם אסור. הרי דאם השכירו לשבתות דאין לישראל עסק בו, ואפילו הכי כתב דאסור לישב שם. ואם איתא להא, הוה ליה לפרושי. וכן כתב הרב בעל מג"א דהאיסור ]סקי"ח[הוא משום מראית העין, וכמו שכתב תי עיקר דבכל גוונא אסור לישב שם. והראיה שהביא מהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים אינה ראיה לנדון דידן. איברא דמהראיה שהביא מההיא דלא יטייל , ]עירובין לח:[משמע דאין הטעם משום מראית עין אלא ממצוא חפצך, אבל כד מעינינן שפיר מוכח דההיא נמי משום חשדא הוא, שהרי כתב הרב המגיד בפרק כ"ד מהלכות שבת משם ]ה"ב[הרמב"ן והרשב"א ז"ל , דההיא ]שבת קנ: ד"ה מת[]שם ד"ה על[ברייתא דלא יטייל אדם בתוך שדהו מיירי בשדה שהיא צריכה לניר ולעבוד דמנכרא מלתא, וכן מטייל לפתח מדינה ]שם לט.[שהמרחץ שם, דמנכרא מלתא ואתי לידי חשדא. ע"כ. הרי דהתם נמי איירי משום חשדא, וא"כ הוא הדין נמי הכא דכיון דהמכס של ישראל הוא ונקראת על שמו, מוכחא מלתא דלישראל הוא עושה, וכן משמע מדברי הרב שלטי הגבורים בפ"ק דעבודה זרה . ]ו: אות ב'[שם , אבל לישב אצל הגוי המקבל המכס אסור. נ"ב: ()שיטה נ"ג לא מבעיא כשהמכס הוא לישראל, אלא אפילו השכירו לגוי לשבתות ואין לו עסק בכך, אפילו הכי אסור, שלא יאמרו לצרכו הוא עושה. מג"א ז"ל . )ס"ק ך'(אין לישראל לקבל דבר מאכל במכס שלא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר, משום "ממצוא חפצך" ]ישעיה . מג"א ז"ל . נ"ח, י"ג[)סק"ך(שם שלה(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. כתב הרב ט"ז , יליף ]סק"ז[לה במרדכי מהא דאיתא סוף פרק בכל מערבין ]שבת סימן רמ"ז[, לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה. ]עירובין לח:[ונ"ל דאם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את הגוי שלא יגנוב אלא יניח לתיבת המכס מותר, וראיה וכו'. יעוין עליו. ולע"ד הא מלתא צריכא רבא, דאההיא דפרק בכל מערבין כתב הרב המגיד בפרק כ"ד , דההולך לגינתו בתוך התחום להחשיך לתלוש ]ה"ב[פירות מותר משום דלא מינכרא מלתא, ובההיא דלא יהלך אדם בתוך שדהו וכן ההולך לפתח המדינה שהמרחץ שם, מנכרא מלתא ואתי לידי חשד. עכ"ל. וא"כ בנדון דידן נמי איכא חשדא ואסור, דאע"ג דמטי ליה פסידא, פרהסיא כהאי גוונא לא התירו. כתב, דלאו דוקא כשהמכס הוא לישראל, גם הרב מג"א ]סק"כ[אלא אפילו השכירו לגוי ואין לו עסק בכך אסור שלא יאמרו לצרכו הוא עושה. ומה שהביא ראיה שהשמירה מותר יש לחלק, דשאני ]משבת קנא.[הכא שמביא עצמו לידי חשד, ועוד דעד כאן לא הותר השמירה אלא לשמור ממונא שבא כבר לידו כדי שלא יגנב ממנו, כמו שכתב הרמב"ם פרק הנזכר , אבל ממון זה אינו עתה )דין ח'(ברשותו, ומחזר היום כדי שלמחר יגיע בידו, אין לך מצוא חפצך גדול מזה. ואין זה ענין להתנה עם חבירו שמור לי פירות שבתחומך, דהוי כשומר בשלו כיון שעי"ז נשמרים פירותיו שבתחום חבירו. וכן ההיא דפרק הזהב , שומר ]בבא מציעא נח.[שמנאוהו גזברים של קדש לשמור ספיחי שביעית לעומר, דקאמר דאם הוא שכיר חודש שרי ליטול גם שכר שב ת, התם נמי הוי ליה כשומר בשלו, דהא נתחייב באחריותו וברשותיה קאי, ועוד דהתם אפילו אם לא היה שומר בשלו מותר, שלא גרע מחפצי שמים דשרי, ובפרט דאי אפשר בלאו הכי)דלא היה רשאי להתנדב שומר חנם כדתנן ריש פ"ד דשקלים(, ומשום חשד שיאמרו שכיר יום הוא ליכא, דהא כ"ע ידעי דגזברי הקדש השכירוהו. וכתב הש"ך דבתרי )יו"ד סימן)קנ"א( ]קמ"א[ סקכ"ז(ליכא חשד, וגזברי הקדש שלשה היו כדתנן פ"ה דשקלים )משנה , מה שאין כן הכא יש לאסור משום ממצוא חפצך ומשום ב'(חשד, ואפילו אם השכירו לגוי אם אין לו עסק עמו דאין שם ממצוא חפצך, מ"מ מידי חשד לא פלט. שם שלו(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. פירוש, אפילו אם יושב שם לשמור שלא יגנוב אסור, שהרואה אומר לצורכו הוא עושה, דלא כהרב ט"ז . ומה שהביא ראיה משמירת פירות , ]סק"ז[]שבת קנא.[התם שאני, דכיון דאינו בעל השדה כולי עלמא ידעי דלשמור עומד ולא לידע מה היא צריכה, מה שאין כן כשבעל השדה יושב שם. ומשום הכי התירו בפרק הזהב לשמור וליקח ]בבא מציעא נח.[שכר השבת בהבלעה כשהוא שומר לחודש, יען כל רואה יודע דלשמרה יושב, מה שאין כן הכא, דהרואה אומר לצורכו יושב. וכתב הרב מג"א , וצריך לדקדק אם הישראל מקבל דבר ]סק"כ[מאכל במכס שלא הובא מחוץ לתחום כו' אם שרי לישראל לקבל בעצמו, ונראה לי דאסור משום "ממצוא חפצך" וכו'. ]ע"כ[. ולפק"ד מאחר דאין היתר לישב שם ]ישעיה נ"ח, י"ג[במכס, מאין יבא לקבל דבר לעצמו, מאחר שביארנו שאסור לישב שם. ושמא כוונתו לאו בישראל שהשכיר גוי לקבל המכס מיירי, אלא בישראל שאינו גובה המכס בשבת, אלא פותח בית המכס למען ]יחנו[ שם בעלי הסחורה ולמחר יגבה דמי )יחונו(המכס או פירות, אז אין לישראל לקבל בעצמו אלא ישב מנגד משום ממצוא חפצך כו'. ולפק"ד גם משום חשדא יש להזהר להתקרב למשאות הסחורה, שמא יחשבו שמקבל מכסם ביום השבת. ודוק. שם שלז(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. ולענין פאבריקן עיין בשו"ת תשובה מאהבה בקצרה, ועיין שו"ת נודע )ח"א סימן ע"ג(ביהודה תניינא . )חאו"ח סימן ל"ח(שם גליון ט"ז שלא ישב ישראל כו', ובזה ניחא מה שנהגו )סק"ז(מחזיקי ריחיים כו'. עכ"ל. עיין לקמן סימן רנ"ב במג"א , שאינו מתיר אלא אם השעה צריכה לכך. ע"ש. )סק"כ(שם שלח(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. עיין מה שכתבתי לעיל בבאר שבע דשרי להעמיד שומר גוי בקצץ, ועיין לקמן מהדורא בתרא מועד קטן . ויש סומכין על הט"ז ]דף קפ"ט ע"א[שלא יגנב שרי גם בעצמו, ובמחילת כבודם אינו כלום, ]סק"ז[דהרמ"א נקט בשעת מלאכה. ועמ"ש מרדכי ]שבת סימנים ובב"י, קבלה או כתיבת מכס וחילוף מטבעות או רמ"ז[-רמ"ו עשייתן, א"כ מה מייתי מן שמיר ה לבד שלא בשעת מלאכה כמו שמור פירות שבתחומך או שמירת פרה ]שבת קנא.[)מזרעים(]וזרעים[)בפרט לפירוש רש"י ]בבא מציעא נח. ד"ה לשמור את הפרה, והר"ן וד"ה ולשמור הזרעים[]נדרים לז. ד"ה לשמור הפרה וד"ה את , פרה אדומה וזרעים עומר, הוי חפצי שמים, לכ"ע שרי הזרעים[שאין האיסור רק משום "ממצוא חפצך" והיושב ]ישעיה נ"ח, י"ג[בשעת מלאכה מחזי כשלוחו(. אבל בנדון שעת מלאכה בצירת כרם או מלאכת ריחיים אין היתר לישראל, כמו שכתב הב"י , דאסור לילך בשדהו לידע מה צריכה ע"ש, מברייתא ]עירובין לח:[רק בשומר גוי כדברינו. אך לישב מרחוק נגד מקום שמביא הענבים כדי שיראה כניסתו לכפר שלא יגנוב דרך הליכתו מן הענבים, אין למחות, שאינו יושב אצלו, וגם ]בשמירה[)כשמירה(לחוד דעדיף מטיול לכנס למרחץ שהוא עכ"פ בשביל דבר האסור בשבת הוי ממצוא חפצך, מה שאין כן שמירה דבר המותר ואצל גוי מחזי כשלוחו. שם שלט(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. עיין בט"ז שכתב ]סק"ז[דוקא דרך התעסקות, אבל לשמירה לחוד מותר. והביא ראיה מהך דשוכר את הפועל לשמור פרה ותינוק . ואין ]בבא מציעא נח.[זה ראיה, דהרי הט"ז בעצמו סימן תקפ"ה הוכיח מזה ]סק"ז[דשכר שבת אף בצורכי מצוה אסור, דאם לא כן למה יאסור בשמירת פרה ותינוק לקבל שכר שבת. וא"כ איך הביא ראיה מזה להתיר שמירת הפועל, כיון דאין חשש איסור בדבר רק משום קרא "ממצוא חפצך" , דאסור לאדם לילך בתוך ]ישעיה נ"ח, י"ג[שדהו לראות מה היא צריכה . וידוע דקיי"ל ]עירובין לח:[]שבת קנ.[חפציך אסורים ולא חפצי מצוה, והדבר פשוט. ויותר נכון לפי מה שכתבתי לדחות דברי הט"ז, דבאמת במקום מצוה ליכא איסורא בשכר שבת, ואמנם היינו כשאי אפשר בענין אחר, אבל במקום דאפשר להשיג פועל שישמור בחנם בודאי אסור ליתן לו שכר שבת, דהרי בנטילת השכר ליכא מצוה, דהרי אפשר שיעשה הדבר בחנם, ולזה קאמר אין נותנין לו שכר שבת. דבודאי אם אי אפשר להשיג פועל שישמור בחנם ואי אפשר באופן אחר בודאי שרי, דבלאו הכי פשיטא דלא העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה רבה, אבל כיון דהפועל אינו רשאי לקבל השכר לא ירצה לקבל, והשמיענו ברייתא דיש איסור בזה, וא"כ לא קשיא מידי קושיית הט"ז כאן גם כן, דגוף השמירה באמת צורך מצוה הוא ושרי, אלא דנטילת השכר שנוטל הפועל אין בזה צורך מצוה. וזה ברור. שם (שמ) בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'.]הערת מהרש"ם: עיין בט"ז , ובמשבצות זהב רמז להמג"א סימן ש"ז בשם ]סק"ז[]סקל"ג[שלטי גבורים . ועיין בש"ך יו"ד ]עבודה זרה ז.[)סימן קט"ו סק"כ(בשם אגודה ותורת חטאת ]שבת סימן קצ"א[]כלל פ"א סימן א'[דמוכח כדעת הט"ז[. שם שמא(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. איסור זה מבואר במרדכי הובא בט"ז , שהוא משום "ממצוא חפצך" ]שבת סימן רמ"ז[]סק"ז[, עיין אליה רבה סוף סימן זה. ואי נימא דלדעת ]ישעיה נ"ח, י"ג[מהר"ם ז"ל התירו הכא שבות גמור מטעם אדם בהול וכו', על כרחך דשבות ממצוא חפצך חמור משבות דאמירה לעכו"ם. אלא שזה צ"ע, דהא שבות דממצוא חפצך הותר לדבר מצוה, ושבות דאמירה לעכו"ם אסור לדבר מצוה לדידן. ועל כרחך לומר דבזה שישמור את העכו"ם שלא יגנוב לא שייך אדם בהול וכו'. אלא דלדעת המג"א דכדי שלא ישתקע בידם חשוב דבר ]סקי"ז[מצוה , קשה, דא"כ אין בזה איסור משום ממצוא חפצך דחפצי שמים מותרין. ולכאורה מטעם זה כתב המג"א טעם שלא )סק"כ(יאמרו לצרכו הוא עושה. ואף דלא חששו במקום פסידא כהאי גוונא למראית עין כמו שכתב הרמ"א ז"ל, הפסד שלא יגנוב הוא הפסד מועט. אלא דאכתי קשה, כיון דלא הוי אלא מראית עין דשבות, דמי לשבות דשבות דמותר במקום מצוה דשלא ישתקע בידם. ולכן מכל זה היה נראה דהא דשלא ישתקע בידם לא חשוב דבר מצוה גמור ורק סניף הוי. ויתישב בזה הרבה ממה שיש להקשות בענין זה. אלא שהרב ז"ל כתב )]ש"ע הגר"ז[ בסי"ב(דחשוב דבר מצוה. וצ"ע. ולדעת הב"ח בשו"ת )]הישנות[ סימן דאיסור ממצוא חפצך התירו במקום הפסד, כל שכן שיקשה קמ"ו(מכאן. שם שמב(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. הט"ז הביא דהמרדכי )סק"ז(יליף לה מהא דאמרינן עירובין , לא ]שבת סימן רמ"ז[)דף ל"ח ע"ב(יהלך אדם בשדהו לידע מה היא צריכה. וכתב הט"ז דמ"מ לישב שלא יגנוב מותר, ואין איסור לישב רק שהוא כדי לקבל ממנו חשבון, וראיה דמותר לשמור פרה ופירות. ע"כ. והפמ"ג הקשה, דלקמן סוף סימן ש"ז במג"א גבי גבינות, כתב בשם ]סקל"ג[השלטי גבורים , דמותר לישב אצל הגבינות שיעשם ]עבודה זרה ז.[בהיתר משום דעדיין אינם שלו, משמע אבל לולי זה אסור לישב אצלו. ולי נראה דלק"מ, דבלאו הכי צריך להבין מה מדמה הט"ז לשמירת פרה ופירות, דשם אין איסור כלל. ואך להבין דברי המרדכי דאיך מדמה להא דלא ילך בתוך שדהו, דהתם הוא צורך חול. ואך פשוט דהמרדכי מדמה דכמו דהתם מפני שהוא אסור היום אסור לילך לידע וכו', והכא נמי כיון שהוא אסור בעצמו אסור לעיין כשהעכו"ם עושהו בשבילו, דלא עדיף ממלאכה שיעשה בחול, ולפ"ז שפיר כתב הט"ז דבאינו רוצה לקבל חשבון אין זה דומה למלאכה שיעשה למחר, דכיון דאינו יושב רק לשמור שלא יגנוב, הוא רק כמו שמירה דפרה דיושב שלא יגזול. ופשוט. וא"כ לא דמי לגבינות, דהתם יושב כדי שיקנה והרי הקניה אסורה בשבת והוי לעסק איסור, כמו יושב לקבל חשבון, ולהכי הוצרך מטעם דעדיין לא קנאו. שם שמג(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. כתב בט"ז , דמותר )סק"ז(להיות יושב ומשמר הגוי שלא יגנוב מעות המכס. כתב לי ידיד נפשי הרה"ג אב"ד ק"ק קריפטש שליט"א, וז"ל: עיין גמרא בבא מציעא אי משמר כעושה מעשה דמי. ע"ש. ועיין )דף צ"ג ע"א(שער אפרים , ובשואל ומשיב רביעאה . )סימן)ו'( ]ז'[()ח"ג סימן צ"ב(ע"ש. ובתשובת מים חיים ח'[(]אות כ"ב סימן )]רפפורט[הביא ראיה מיומא דיתיב ר' מאיר ונטריה כולי יומא )דף פ"ג ע"ב()שמר כיס מעות שלו בשבת(. ע"ש. ולענ"ד יש לדחות ראיה זו כמובן. עכ"ל. שם שדמ(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. כתב הט"ז וכו', אבל )סק"ז(אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור העכו"ם שלא יגנוב וכו' מותר, וראיה וכו'. עיין בבא מציעא מחלוקת רב )דף צ"ג ע"א(ושמואל אי משמר כעושה מעשה דמי או לא. ע"ש. ופסקינן שם כשמואל דלאו כעושה מעשה דמי. ויש ראיה לזה להט"ז כאן. ועיין עוד יומא אזיל ר' מאיר ונטרה כולי יומא )דף פ"ג ע"ב(דשבתא וכו'. ע"ש. ומבואר דמותר כהט"ז. ע"ש ותבין. שם שמה(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. כתב בט"ז , וראיה )סק"ז(, שמור לי פירות שבתחומך. עיין ממה שאמרו ]שבת קנא.[מה בתשובת שואל ומשיב )מהדורא תליתאה)ח"א( ]ח"ב[ סימן קע"ז(שכתב לדחות ראיה זו וגם ראיה השניה. שם שמו(בהגה ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו וכו'. כתב ט"ז ]סק"ז[, ותו )סק"א(ראיה בפרק הזהב השוכר את הפועל לשמור את )דף נ"ח ע"א(הפרה לשמור את התינוק לשמור הזרעים)ו(אין נותנים להם שכר שבת, הרי שעכ"פ עושה היתר בשמירה, רק שאין נותנין לו משום שכר שבת וכו'. ]עכ"ל[. יעוין ברש"י ]שכר[ על זה )בשבת(בבא מציעא שם שפירש לשמור את הפרה היא הפרה האדומה, והתינוק לשריפת הפרה, והזרעים לעומר, כולם חפצי מצוה. ופירושו מוכרח שבאדם לא שייך דין שומרין, ומעתה אין ראיה לחפצי חול. שם שמז(בהגה שלא ישב הישראל וכו'. בתשובה כתבתי במעשה שבא לידי, דאם משכיר כל ענין המכס לנכרי והאיסור משום מראית עין, יש להחמיר יותר שלא ישב ישראל אצלו שיקבל לידו במוצאי שבת תיכף המעות. וטעמא דידי דבאמת יש מראית עין שיאמרו ששכר הנכרי שיעשה מלאכתו, אלא דמטעם פסידא שרינן לה, וחזינן דלא התירו שיעמוד ]היהודי[ דזה לא חשוב פסידא כל כך. ובפרט )שיהודי(אם באמת כל ענין המכס והריוח שייך להנכרי. ולענין מראית עין אין חשש בזה כל כך שיאמרו שכל הריוח של הישראל והעכו"ם הוא אצלו שכיר יום, דמהיכא תיתי יחשבו כן, והרי חז"ל אמרו הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ]בבא מציעא כט:[ולא יעמוד אצלם, ומי פתי יעשה זאת לאבד מעותיו, אלא ודאי דהנכרי שכר המכס, ומה שעולה דמי המכס בין רב או מעט הכל לנכרי, וישראל מקבל דבר קצוב, ועל כן אינו משגיח, כי יודע הוא כי לא לו יהיה הריוח וההפסד. אבל אם הוא של ישראל ושוכר העכו"ם בקבלנות, והיינו לכשתגבה כך וכך תקבל שכרו כך וכך, ודבר זה שרינן ג"כ מטעם פסידא, בזה אינו מזיק כל כך מה שיושב אצלו. והבן זה. שם שמח(בהגה שלא ישב הישראל וכו'. כתב המגן אברהם , דאף כשמשכיר לעכו"ם כל מה שיעלה ]סק"כ[הריוח והעכו"ם נותן לו דבר קצוב, מ"מ אסור לישראל שישב שם. והנה לפי"ז היה להם להפוסקים למינקט הך דינא דלא ישב בגוונא דמשכיר לעכו"ם ריוח של כל השבתות דהוא רבותא טפי. ואמנם אחר העיון ה"א דיותר יש להתיר כששייך כל ]הייתי אומר[הריוח לישראל וקבלנות העכו"ם הוא בקציצה כשתגבה כך וכך אתן לך מכל מאה, דבזה אם לא יעמוד ישראל אצלו)ו(יבוא לידי פסידא. אבל השכיר לעכו"ם שכל מה שיעלה יהיה הכל לנכרי בין רב או מעט, והנכרי נותן בעד זה דבר קצוב לישראל, אין כאן פסידא לישראל. והדבר ברור כשמש. שם שמט(במלאכתו וכו'. מה שכתב המג"א דאם )בסוף סק"כ(הישראל מקבל דבר מאכל במכס שלא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר נראה לי דאסור משום ממצוא חפצך. ע"כ. לכאורה קשה למה אין בזה איסור משום שכר שבת. והרבה נצטערתי בזה. וכעת מצאתי להקני המנורה שכתב כן. אבל נתיישבתי וראיתי שדבר זה צריך הבנה. ]סקי"ז[דהנה במיני מאכל ומשקה שמותר למוכרם בשבת כמו שיתבאר בסימן שכ"ג, מותר לקבל המעות אחר שבת ואין זה מיקרי שכר שבת. ועד כאן לא פליגי רבה ורב יוסף )]שבת[ בדף קמ"ח ע"ב(אלא אי ניתנה לתבוע בבית דין, ואנן קיימא לן דניתנה לתבוע, אבל משום שכר שבת אין בו. ועל כרחך דשכר שבת לא מיקרי אלא כשהגוף של המשכיר ונוטל בעד הפירות ככל שכירות דעלמא, אבל כשלוקח מעות בעד הגוף זה מיקרי מכירה ואין בו משום שכר שבת אף שמרויח בזה. ולפי זה במכס שאין בו שום גוף, דכשנוטל המכס בעד הסחורה, היינו כאילו מכר לו המכס שהיה לו על זו הסחורה, ולא נשאר להמקבל שום דבר, אין בזה משום שכר שבת. והוא קרוב לסברת המג"א , אלא )סקי"ח(דהמג"א חידש עוד דאף היכי שמשכיר המכס של כל יום השבת דדמי טפי לשכירות, מ"מ כתב דדמי לסחורה. ודו"ק בכל זה כי )סק"ג(היא סברא ברורה. עיין סימן רמ"ה .

סימן רמה

סעיף א

סעיף (א) א' ישראל וגוי וכו'. כתב הטור )דף קנ"ט עמוד ראשון , ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות וכו'. שיטה א'(נ"ב: עיין במה שכתב רבנו בעל הטורים ז"ל בסימן ת"ן, שאלה לרש"י, ישראל ונכרי וכו'. ועיין במה שכתבתי בסימן ש"ז בסייעתא דשמיא. )]הגב"י[ דף ר"א עמוד ג' שיטה מ"ז(שם (ב) ישראל וגוי וכו'. ,ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני בחול , דלא דמי למשכיר שדהו לעכו"ם דשרי, דהתם ]עבודה זרה כב.[כל עבודת השדה על העכו"ם רמיא, אבל הכא על הישראל נמי רמיא והוי כמעמיד פועל. ואם התנה מתחלה מותר, דהוי כאילו אומר שאין שותפות על יום השבת ועל יום ראשון. ואם באו לחשבון אסור, פירש רש"י אלא התנו קאי, אבל בהתנו הכל שרי. . אבל הראב"ד וכן פסק הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[]בחדושיו כתב, דאהתנו קאי, דאפילו בהתנו אם לעבודה זרה שם ד"ה ואם באו[באו אח"כ לחשבון, איגלאי מלתא דהערמה בעלמא היתה. פירש הב"ח דוקא התנו, שאמר אתה נטלת ביום השבת מאה ]אות א'[ואני ביום ראשון תשעים מלא לי, זה הוא אסור אפילו בהתנו, אבל אם באו לחשבון בסתמא וחלקו בסתמא, אפילו הראב"ד מודה דשרי. ואח"כ בעי בגמרא קבלו סתמא וחילקו סתמא, שלא אמרו מידי בשעת הקבלה, וכן בשעת חלוקה חלקו סתמא בשוה, והוא אבעיא דלא איפשיטא, ופסק הרא"ש להקל ]סימן כ"ה[דשרי, והרמב"ם פסק להחמיר דזה ג"כ אסור. עכ"ל הגמרא ]שם[עם פירושים. ועתה נבוא לבאר דברי הש"ע, ואע"ג דיש לחלק בין שדה לתנור וריחים, דבשדה דין הוא שיהיה אסור בלא התנו, לפי שחלק הישראל מתעלה ומתרבה באותו מלאכה שעושה הגוי בשבת, אבל בתנור ומרחץ אין חלק הישראל מתעלה, שהרי הגוי נוטל לעצמו כולו, וזה הוא היה באמת סברת הר"י ]עבודה זרה להתיר, אבל חזר והודה לר"ת שזה ג"כ אסור, כב. תוד"ה לא[משום דהוי כאילו מעמיד פועל בידים ביום השבת. ומה שכתב המג"א , וא"כ אם הם אין עושין כלום רק )בסק"א(שהעכו"ם מסיק בתנור וכו', פירוש, אם הם בעצמן אין עושין כלום, רק שאנשים אחרים אופין בעצמן בתנור של השותפין ונותן להם סך מה בשכרם, יכול הישראל לקבל מהם שכרו המגיע לו ובלבד שיהיה בהבלעה, דהא לא מתחזי כשלוחו של ישראל, דהעכו"ם העושין אדעתייהו דנפשייהו עבדי, וכדאיתא בסימן רמ"ג , אלא דשם אסור מפני מראית ]ס"א בהגה[העין, וכאן ליכא מראית העין, דאל"כ אפילו התנו אסור. זה הוא כוונתו מה שמסיים דאל"כ אפילו התנו אסור, משום מראית העין, אלא ודאי מיירי במקום דליכא מראית העין. וק"ל. ובספרים שלפנינו כתוב אפילו התנור אוסר, והוא ט"ס. וק"ל. שם (ג) ישראל וגוי וכו' בשותפות וכו'.]הערת מהרש"ם: עיין שו"ת פאר הדור להרמב"ם , דגם אם הכלים )סימן קכ"ו(של הישראל לבד שרי. ועיין בכל בו בשו"ת שבסופו ]דף ק"ח בשם רב יוסף גאון, דאסור לישראל לעשות הערמה עם גוי ע"א[שותפו, שימכור לו בהמתו או מקח שבחנותו שיעשה העכו"ם מלאכה בשבת, ואחר שבת יחזור ויקנה, דכיון דהערמה הוא אסור עד דנפיק הישראל מההוא בהמה או מקח לגמרי. ע"ש. וגם בתשובות מהר"ם אלשקר הביא מתשובת רב יוסף )סימן מ"ב(גאון הנ"ל. ואולי סבירא ליה דמלאכה ע"י עכו"ם מן התורה ]סק"ט[בשם כמה אסור, כמו שכתבתי לעיל סוף סימן רמ"ג פוסקים, וסבירא ליה דהערמה בדאורייתא אסור. ואולי לא מיירי במקום הפסד מרובה, כדמוכח בירושלמי , )פ"ג דפסחים ה"ג(דבשביל לחוס על ממון ישראל התירו הערמה. ועיין ירושלמי , רבי טרפון מערים וקידש שלש מאות )פ"ד דיבמות הי"ב בסופו(נשים להאכילן תרומה בשנת רעבון. ובתשובה ]שו"ת מהרש"ם ח"ו הארכתי ואכ"מ[. סימן י"ב[שם (ד) ישראל וגוי וכו' שהם שותפין בחנות וכו'. נראה רמז מאמרם כשר שבטבחים שותפו של עמלק. ]קדושין פב.[משום דטבח שכיח הזיקא, בשבת רוב גוים קונים הרבה על יום אידם, ואדם כשר שבהם ושומר שבת שלא למכור אפילו ע"י גוי, יעשה שותפות ושרי כדינא דהכא, ונקט עמלק גימטריא קונה גוים טבח עם הכולל. שם (ה) ישראל וגוי וכו' שהם שותפין בחנות וכו'. בסימן זה נתגלה באיזה אופן מותר לישראל לפתוח חנותו בשבת על ידי שותפות עם נכרי, ואע"פ שמצד הדין הדבר הוא כשר וישר, אפילו הכי יש לימנע מזה, כי כל זמן שהחנות של הישראל היא סוגרת ומסוגרת ביום השבת, גם כל משרתיו היהודים המדקדקים בכל עניני שבת יש להם מקום לשבות בו ולנוח בו בשבת. אבל אם הישראל משתתף עם הנכרי, הרבה פעמים החנות יהיה פתוח ביום השבת מכאן ולהבא, ולכן המשרתים אשר היו לפנים באותה חנות לא יוכלו עוד לשרת שם, כי הנכרי בודאי ומסתמא רוצה שכל המשרתים עושים מלאכתו ביום השבת, ועל ידי זה הנסיון ליראים ולשלמים בעבודת השם יהיה גדול מאד, והשם מציל אותם כדי שלא יהיה קל בעיניהם לחלל השבת. ואם יהיה כזאת בכמה חנויות של ישראלים שמשתתפים עם הנכרים, יהיה גם הנסיון הלוך וגדול למשרתים המדקדקים, ובמיעוט השנים לא יהיה להן עוד מקום שיוכלו לשבות בו ביום השבת. ומשום הכי בזמן הזה שישנן כמה דחוקים וקשות בענין שמירת שבת, יזהרו הרבנים ולא יעשו לישראל נקל ביותר לה שתתף עם הנכרי, אלא ישימו עיניהם על התנאי בשותפות זה, שהנכרי נוטל חובה על שכמו שבחנותו ישמרו עוד כמה משרתים ישראלים את השבת. שם (ו) ישראל וגוי שיש להם שדה וכו' בשותפות. כתב הטור , וכן יראה דעת הרמב"ם )דף קנ"ט ע"ב שיטה ה'(]הלכות שבת שכתב, המשתתף עם הגוי וכו'. נ"ב: אמר המאסף, פ"ו הי"ז[אע"פ שדברי הרמב"ם הם כשנשתתפו במעותיהם, ואין קבלה מאחר, שהוא נדון ר"י ור"ת ז"ל, מדקאמר המשתתף עם הגוי ולא קאמר ישראל וגוי שקבלו מלאכה או סחורה, אפילו הכי מביא ראיה מדברי הרמב"ם לדין ר"י ור"ת, מפני שהרמב"ם השוום בפרק הנזכר, שכתב המשתתף וכו' וכן אם קבלו שדה בשותפות דין אחד הוא וכו'. שם (ז) ישראל וגוי שיש להם שדה וכו' בשותפות. כתב ב"י , וכן אם קבלו שדה בשותפות וכו'. נ"ב: קצת )שיטה נ"ב(ישראל וגוי שקבלו שדה ]בשותפות[, והרמב"ם השוה )ושותפו'(דין המשתתף עם דין הברייתא, והיה לו לכתוב תחלה דין הברייתא ואח"כ היה לו לכתוב וכן המשתתף, כדרכו בכל המקומות שבתחלה מביא דין התלמוד ואח"כ דין הנלמד ממנו. שם (ח) ישראל וגוי שיש להם שדה וכו' אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו וכו'. כתב הבאה"ט , דע ההיתר גמור הוא וכו' שיתנו מתחלה וכו'. עיין מג"א )סק"א(, דבשדה צריך לומר תעמול אתה לזרוע ולחרוש בשבת ]סק"ב[ותטול בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת, ואני אעמול בחול ואקח כנגדו בחול. עכ"ל. דבשדה אין ריוח כל יום ידוע. מחצית השקל. שם (ט) ישראל וגוי שיש להם שדה וכו' אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו וכו'. כתב ב"י, ותטול בשעת קצירה או בצירה כנגד עמלך בשבת. נ"ב: לכאורה אינו מובן, דכיון שהגוי עובד ביום השבת לבדו, והישראל לוקח עבודת ו יום אחד כנגדו, א"כ מהו ההפרש שיפול ביניהם שיצטרך לומר תטול כנגד עבודתך. ואפשר דר"ל שאולי אחד מהם לא יעבוד את יומו שלם. שם (י) ישראל וגוי שיש להם שדה וכו' אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו וכו'. כתב ב"י )ד"ה ישראל , וטול חלקך בשבת ואני בחול, כלומר תעמול ועכו"ם שקבלו וכו'(לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה או בצירה כנגד עמלך בשבת, ואני או שלוחי אטרח לעשות כן בחול כדי ליטול בשעת קצירה וכו' כנגד יום שלי כו'. וכתוב עוד בספר התרומה ]סימן , אבל אם העכו"ם נכנס בשדה לחרוש ולזרוע חלקו של קמ"ז[ישראל למחצה לשליש ולרביע, מותר דאריסותיה קעביד. ופשוט הוא, וכבר נתבאר בסימן רמ"ג. עכ"ל. והנה אם נפרש דדין שדה דעלמא קמ"ל, והיינו הא דאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה )דף , דשדה שרי משום דאריס אריסותיה קעביד, א"כ ודאי כ"א ע"ב(שזה פשוט ומאי קמשמע לן בספר התרומה דין זה, וגם אינו נופל מה שכתב לחרוש ולזרוע חלקו של ישראל, דהא כל השדה היא של הישראל. ואם בא רק להסביר ולחלק בין אריסות לגוונא דידן דהיינו אריסות דעלמא, א"כ הוה ליה למימר, ולא דמי לעכו"ם שנכנס לשדה באריסות וכו'. ולפיכך נראה לי דיש כאן דין מחודש ולא הוי פשוט כל כך, דקמשמע לן בספר התרומה, דבישראל ועכו"ם שקבלו שדה דאסור לומר טול ]חלקך[)חלקי(בשבת ואני בחול, היינו דוקא אם העכו"ם נוטל כל חלקו של שבת והישראל כל חלקו בחול, אבל אם הישראל נותן לעכו"ם מהמגיע לחלקו מחצה או שליש או רביע, נמצא דמה שהעכו"ם ]נוטל[ אין זה בשכר מה שהישראל נותן לו ממה שהוא עמל בחול, אלא שהוא נותן לעכו"ם את חלקו באריסות, וקמ"ל דלא נימא דאריסות מהניא אלא כשבעל השדה מוסר לו את האריסות, ,שנותן לו למחצה או לשליש, קמ"ל דמהני. ועיין בהגה ס"ג ודוק. שם (יא) ישראל וגוי שיש להם שדה או תנור וכו' בשותפות וכו'. ,הנה בש"ע אין מבואר רק בהתנו מתחלה מותר דאין מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ובלא התנו אסור כיון דמוטל על ישראל לעבוד ביום השבת והעכו"ם מניח לו ליטול חלקו יום אחד מימי החול, א"כ העכו"ם עובד שבת בשליחות ישראל. אכן זה אינו מבואר באם הישראל עובד יום אחד בחול, כמו בזמנינו דהעכו"ם אין עובדין יום הראשון, ואומר לו הישראל כיון שאינך רוצה לעבוד יום זה לא אתן לך חלק מזה, והעכו"ם עובד יום השבת ואינו נותן לישראל ג"כ, ולכאורה היה נראה פשוט דבזה אין כאן איסור, דהרי אין עכו"ם שליחו כלל, ואם היה רוצה העכו"ם לעבוד ביום החול עם הישראל, היה נותן לו חלקו גם מיום זה, וגם היה העכו"ם נוטל חלק של יום השבת, א"כ מה שליחות יש כאן. ואך לכאורה היה אפשר לומר, כיון דהשכר שמקבל הישראל אינו שכר פעולה לבד, רק מעורב שכר פעולה עם שכר התנור, ואם היו באין לפנינו לדין, היינו אומרים שהישראל נוטל כל הריוח, על כרחך הוא משום דהעכו"ם נוטל ריוח של יום השבת כולו, וא"כ נימא ג"כ דאסור. אך זה אינו, דהא שכר התנור אין שייך בזה איסור שליחות. ואי דהישראל אסור לקבל שכר התנור בשבת, הוא רק משום שכר שבת דאסור, וא"כ כאן אינו נוטל שכר של יום השבת. ואי דבשביל שכר של יום השבת הוא נוטל יום אחר והוי שכר שבת, נראה דגם זה אין שום איסור, דאין לך הבלעה יותר מזה, חוץ דאינו שכר ידוע של שבת, בלא"ה הוא מעורב בהבלעה עם שכר הפעולה. ויש מקום לפלפל בזה בענין הנהו שתלי דערלה , אך מהנראה כי גם ]עבודה זרה כב.[זה אסור במשמעות הפוסקים. שם (יב) ישראל וגוי שיש להם שדה או תנור וכו' אם התנו מתחלה. עיין בספר שני המאורות בתשובות אדרת אליהו להרב מהר"א קובו ז"ל , פלפול עצום בדין זה )סימן א'(ובבירור כל הסברות כדרכו דרך הקדש. שם (יג) שדה או תנור. כתב במג"א , תנור, אע"פ שאין )סק"א(חלק הישראל מתרבה כשעושה האינו יהודי כמו בשדה, אפילו הכי אסור וכו'. עכ"ל המג"א. מקור דין זה הוא מש"ס שם, ישראל ונכרי שקבלו שדה עבודה זרה )דף כ"ב ע"א(בשותפות, לא יאמר ישראל לנכרי טול חלקך בשבת ואני בחול, ואם התנו בתחלה מותר. ופרש"י ז"ל שם וז"ל: שקבלו שדה באריסותן מבעה"ב, ומשקבלוה הוטלה על שניהם לעבוד בה ביחד. עכ"ל רש"י ז"ל שם. ודין התנור הוא שם בתוספות )ד"ה וז"ל: מעשה כך היה בימי ר"ת, שגבה לא יאמר לו ישראל לנכרי(ישראל אחד בחובו תנור אחד מנכרי וכו', ולא התנו וכו', והיה ר"י רוצה לומר דמותר, דלא דמי לשדה דהכא, דגבי שדה חלק הישראל משביח אף בחול במה שהנכרי טורח בשבת, אבל בתנור אינו משביח כלל במה שהעכו"ם עושה בו בשבת וכו', ואף שלא התנו בתחלה. ולא הודה לו ר"ת לזה, ונראה לו דאין לחלק בין תנור לשדה, דאע"פ שאינו משביח וכו', מ"מ הוי כאילו מעמיד פועל בידים. ונראה לה"ר אלחנן, דבתנור אפילו התנו מתחלה לא יועיל וכו'. והנה מה שדקדק רש"י ז"ל בלשונו באריסות, יש לומר שיסב ור כר"י, דבתנור כיון דאין מתרבה חלק הישראל במה שהנכרי עובד בשבת, לכן מותר אפילו לא התנו, א"כ גבי שדה כהאי גוונא היכא שקבלו בקבולת, דהיינו שכל התבואה והפירות יטול בעל השדה, והוא יתן להם בעד פעולתם שכר קצוב, יהיה דינו כתנור לשיטת הר"י. אמנם יש לדחות, דאף אם נאמר דקאי בקבולת, מ"מ לא דמי שדה לתנור, דעכ"פ מרויח הישראל בהא דעשה בה הנכרי בשבת שלא יצטרך הוא לעבוד עבודה בחול, משא"כ בתנור דלא שייך זה)עיין לעיל סימן רמ"ג )סק"ג(]סק"ב[במג"א החילוק בין מרחץ לשדה לאיסורא(. והא דפרש"י ז"ל באריסות, אפשר דסבר כשיטת הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו , מובא לעיל סימן רמ"ד, ועיין לעיל סימן רמ"ג הי"ד[-הי"ב ]במג"א[והמחצית השקל שם, דקבולת בשדה אסור, וז"ל )סק"ב(]מחצית השקל[: מ"מ אחרי החקירה שאינו באריסות לא יתלו בקבלנות וכו', יתלו שהוא שכיר יום ושלוחו של ישראל. ע"ש. אולם לכאורה הכא לא שייך זה, דלמה יתלו יותר שהישראל הוא הבעה"ב והנכרי שכירו, הלא קבלוהו שניהם ביחד, ואין דומה להא דלעיל דשם הוא באמת הישראל הבעה"ב, אם לא באופן שהישראל יעשה כל ימי החול והעכו"ם רק בשבת, בזה אפשר יש לגזור שיחשבו שהישראל הוא הבעה"ב מפני שהוא שם יותר. אמנם יש ליישב באופן אחר, דבאמת יסבור רש"י ז"ל כהרמב"ם ז"ל וכנזכר, ומה שהקשינו דכאן לא שייך המראית עין, יש לומר דהמראית עין אינו בשביל הישראל, שקבלו יחד, אלא משום דכאן נשנה סתם שקבלו, ויוכל היות או מעכו"ם או מישראל, לכן פירש באריסות בשביל הישראל הראשון שקבלו ממנו. שם (יד) או תנור. כתב מג"א , וכל זה במקום שמותר )סוף סק"ג(להשכיר תנור וכו'. קאי אזה שכתב בשם התוספות , שאין לאינו יהודי חלק בתנור, וא"כ אסור ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[משום מראית עין כמו שכתוב לעיל סימן רמ"ג , אם לא על ]ס"א[הדרך שנתבאר שם ס"ב. אבל אם יש לאינו יהודי חלק בו, אין בו משום מראית עין כלל, כמ"ש לעיל ובסמוך . )בסק"א()סק"ה(שם (טו) או תנור. כתב מג"א , וכל זה במקום שמותר )סוף סק"ג(להשכיר תנור כו'. נ"ב: ועיין סימן רמ"ג , וצ"ע )סק"ג(שהוא סתירה לכאורה. וצ"ע. שם (טז) או תנור וכו'. וכתב המג"א וז"ל: וא"כ אם הם )בסק"א(אין עושין כלום, רק שהעכו"ם מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות, אע"ג דישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת, מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה, כמו שכתב ב"י סוף סימן זה בשם ריב"ש . עכ"ל. ולפום הסברא הדין דין אמת, ]סימן קנ"א[כיון דאין כאן איסור משום מעמיד פועל, רק משום שכר שבת, מותר בהבלעה, וחלוקת סתם מיקרי בהבלעה, כדמוכח ממה שכתב הב"י בסוף הסימן בשם הריב"ש. אבל היכא דאסור משום מעמיד פועל, בזה לא שייך היתר הבלעה כלל, א"כ גם חלוקת סתם אסור. אבל קשה לפ"ז הסוגיא דסוף פרק קמא דעבודה זרה , ]כב.[דאמרינן התם: תא שמע, אם התנו מתחלה מותר, הא וז"ל: וא"ת לידוק סתמא אסור. וכתבו שם התוספות ]ד"ה ת"ש[מרישא, וי"ל דאיכא למימר דהוא הדין סתמא, אלא משום דבעי למיתני סיפא ואם התנו מתחלה מותר אע"פ ]שהתנה[ לו )שהתנו(כך בפירוש. עכ"ל. ופירש מהרש"א דבריהם, דלעולם סתמא אסור, והא דקתני האי לישנא)ו(לא יאמר וכו', דאי לא הוה קתני אלא ואם התנו בלחוד, לא הוה שרינן אלא בשלא התנו בפירוש טול שבת נגד חול, אלא שאמר לו מתחלה טול ימים נגד ימים, ומבליע לנכרי השבת בחלקו. ע"ש. ולסברת הפוסקים הנ"ל זה ליתא, כיון דאמרינן דסתמא אסור, על כרחך לא מהני כאן היתר הבלעה, דאל"כ הא סתמא הבלעה מיקרי, וכן הוא בדין דלא מהני כאן הבלעה, כיון דיש כאן איסור משום דמעמיד פועל, א"כ האיך סלקא דעתך לומר הא דקתני אם התנו היינו טול ימים נגד ימים, ומותר משום הבלעה, הא סתמא אסור אע"פ שהיא הבלעה. ועיין במה שאכתוב בסמוך בס"ק שאח"ז .בס"ד שם יז או תנור וכו'. נ"ב: אע"ג שאין חלק הישראל מתרבה (כשעושה הגוי בשבת כמו שדה, אפילו הכי אסור, דהוי כאילו מעמיד פועל בידים על חצי היום המוטל עליו. תוספות עבודה זרה . יע"ש. וכתב הרב מג"א ז"ל )דף כ"ב ]ע"א ד"ה לא[(, א"כ אם הם אין עושין כלום רק שהגוי מסיק התנור ]סק"א[ואופין בו ונותנין שכירות, אע"ג דהישראל אסור לקבל השכירות, מ"מ רשאי לחלק סתם בהבלעה וכו'. יע"ש. ולפק"ד היינו דוקא כשעוסקים שניהם באמצע השבוע, אמנם אם עסיק כל חד יום אחד, א"כ היינו דין מרן, וכמבואר זה בדברי הר"ן ]עבודה זרה ו: . ולפי זה לא ידעתי מאי חדית לן רב, שדין זה היינו ד"ה ומהא[דין מור"ם המבואר בהגהה שלפנינו. יע"ש. ועיין ב"ח )סוף סעיף . יע"ש. ב'(שם (יח) או תנור וכו'. כתב במג"א , תנור וכו', וא"כ אם )סק"א(הם אין עושין כלום. ר"ל בעלי התנור אין אופין ומסיקין, רק מי שהעיסה שלו הוא מסיק התנור ואופה בו. ומה שכתב, רק שהנכרי מסיק, משום דהא מיירי בשבת וישראל ודאי אינו אופה ומסיק באותו יום אלא נכרי שהעיסה שלו. כן כתב המחצית השקל. ועיין מג"א . )סק"ח(שם (יט) או תנור וכו'. כתב מג"א , רק שהעכו"ם מסיק )סק"א(התנור. ר"ל השוכר. שם (כ) או תנור וכו'. כתב המג"א , אם אין עושין כלום, )סק"א(רק שהעכו"ם מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות, אע"ג דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת, מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה. ע"כ. ולכאורה הא גוף קבלת השכירות אסור, ולא מבעיא אם הוא מעות, אלא אפילו דבר מאכל שאין בו שום איסור, אסור משום ממצוא חפצך, כמו שכתב המג"א סוס"י ]רמ"ד[, וא"כ הוי כמעמיד פועל )רמ"ג(לאיסור זה. ואין לומר דלא חיישינן לאיסור מעמיד פועל אלא באיסור דאורייתא, דהא אפילו בנותן מעות להתעסק אסור, כמו שכתב רב שרירא גאון , וכמבואר ]תשובות הגאונים)ליק( סימן ס"ח[ברמ"א ז"ל . אלא דלפי מה שכתב המג"א בסימן רמ"ד )סעיף ד'(, דשבות דשבות במקום שלא ישתקע בידם מותר לקבל, )סקי"ז(על כרחך הא דרב שרירא גאון צריך לומר דמיירי בעושה איסור )סק"י(. דאורייתא, וכל זה צ"ע, עיין מה שכתבתי שם שם (כא) או תנור וכו'. כתב הבאה"ט , אם הם אין עושים )סק"א(כלום וכו', אע"ג דהישראל אסור לקבל השכירות וכו', מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה. ]ע"כ[. אם לא אמר לנכרי שיקבל השכר בשבת והוא יקבל ביום אחר, אלא הגוי מעצמו התעסק לקבל השכר ואח"כ נתרצה מאליו לחלוק כל השכר בשוה ]מותר לדברי הכל[. תניא . וצ"ע ממה ]ש"ע הגר"ז ס"ז[נפשך, אי מיירי שכל אחד עוסק לקבל השכר ביומו, אמאי לא הוי כמעמיד פועל, דכיון דהישראל אסור לקבל, אסור לעכו"ם ]סק"ה[בשם תניא לקבל בשבילו, כמו שכתבתי לעיל סימן רמ"ג . ואם מיירי ששניהם עוסקים ביחד, א"כ גם אם ]סימן רמ"ג ס"ג[הם בעצמן צריכין להתעסק מותר, כמו שכתב רמ"א. ואפשר דכאן אפילו כל אחד עוסק ביומו, מ"מ כיון שאין דרך להקפיד אם ביום אחד אין חברו יכול לקבל, ובכהאי גוונא אין יכול לתבוע שכר טרחא כמבואר בחו"מ, אין זה כמעמיד פועל. שם (כב) או תנור וכו'. עיין מג"א , דאם הם אין עושין )סק"א(כלום, רק דכל הרוצה לאפות מסיק בעצמו ונותן שכר, אף דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת, מ"מ יכול לחלוק אח"כ סתם, דהוי שכר שבת בהבלעה. ולכאורה הסברא ,צ"ע, דבשלמא אם היה האופה מסיק התנור בימי החול ג"כ ונותן שכר תנור של כל השבוע, הוי הבלעה, אבל כאן העכו"ם השותף הוא מקבל ריוח של השבת חצי בשביל הישראל, א"כ תיכף הוי שכר שבת, ומה מהני מה שהעכו"ם מקבלו. וצריך לומר כיון דהוא אינו מצוה שיתן לו, וגם אינו תובע שיתנו לו בשביל מה שאפה העכו"ם בשבת, והשותף בעצמו נותן לו בהבלעה, לכן מותר. ולפ"ז אסור לבוא עם שותפו לחשבון מה שנתנו המסיקין שיתן לו חצי, דא"כ ודאי הוי שכר שבת. וצ"ע. שם (כג) או תנור וכו'. כתב במג"א , ואע"פ שאין חלק )סק"א(ישראל מתרבה ע"י שעושה העכו"ם בשבת, אפילו הכי אסור. תוספות גבי מעשה דתנור, )עבודה זרה דף כ"ב ע"א ]ד"ה לא[(דמתחלה סבר הר"י להתיר בתנור אפילו אינו מתנה בתחלה, דבגמרא דמחלק בין התנה או לא איירי בשדה, והיה סבור הר"י לחלק ולהתיר בתנור אפילו אם לא הת נה, והר"ת אוסר משום דהוי כפועל לעשות בידים, והר"י הודה לו. והנה פה בדין זה יש משום שני איסורים, האחד משום שכר שבת, ועוד משום איסור מלאכת שבת. והר"י מתחלה לא עלה על דעתו משום דהוה כפועל שלו, רק משום שכר שבת, ועל זה רצה להתיר כיון דאין חלק הישראל משביח. ועל זה קאמר הר"ת דלא משום שכר שבת, אלא משום דהוי כפועל שעושה בשליחות הישראל. וא"כ כתב המג"א, היכא דאין האופה עושה כלום לא שייך דהוה כפועל, ורק משום שכר שבת, וזה מותר ע"י הבלעה כיון דמחלקין שכר ימים שלמים ג"כ. שם מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה וכו'. שלא יאמר טול אתה רק שיתן לו שכר של השבוע. שם (כד) או תנור או מרחץ וכו'. מה שהוצרך לפרט תנור ומרחץ וריחיים, הוא לאפוקי מסברת ר"י ז"ל ]עבודה זרה כב. שהיה מתיר בתנור ודכוותיה, מטעם דסבירא ליה דלא תוד"ה לא[אמרו אלא בשדה, לפי שחלק הישראל מתעלה ומתרבה באותה מלאכה שעושה העכו"ם בשבת, משא"כ בתנור וכיוצא בו שאין חלק ישראל מתעלה בכך, מותר לחלוק ולומר יהא שלי בחול ושלך בשבת. וחלק עליו רבנו תם ז"ל. וגם הוא חזר בו, מטעם דאע"פ שאינו משביח במלאכת שבת, מ"מ הוי כאילו מעמיד פועל בידים. עיין בתוספות והרא"ש ז"ל ספ"ק דמסכת ]שם[עבודה זרה , שהעלו כדעת ר"ת ז"ל לאסור, ולהצריך ]סימן כ"ד[גם בתנור תנאי דומיא דשדה, וכפסק הש"ע. ובכוונת ר"י וטעמו, עיין בבית חדש . והיה צריך להתיישב בדבריו, אלא דכיון ]אות ב'[שאין הלכה כדעת ר"י ז"ל אין להאריך. שם (כה) תנור וכו' בשותפות. כתב ב"י )דף קנ"ט עמוד ד' שיטה , ולכן הרא"ש והפוסקים לא הזכירו דין זה זולתי ד'(וכו'. נ"ב: גם הרא"ם ז"ל בהגהות אשירי ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ד[סבירא ליה כרבנו אלחנן )בח"א סימן)פ"ג( ]פ"ה[(]שם כב. תוד"ה לא[והגהות אשירי ז"ל. שם (כו) תנור וכו' בשותפות. כתב המג"א , ונראה לי ]סק"ג[דהתוספות והגהות אשירי ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[]פ"ק לא אסרו אלא כשאמר לו טול אתה בשבת וכו'. דמה סימן כ"ד[שכתב ]המג"א[ לעיל כך וכך ימים ]ו[שבת בכללם, הוא לשון הב"י בשם תוספות והגהות אשירי, אבל הם כתבו סתמא. ע"ש. שם כתב מרן ב"י ז"ל וז"ל: והיכא (כז) תנור וכו' בשותפות. שגוף התנור של ישראל והאופה המסיקו נוטל חלקו בתנור, והיהודי נוטל כך וכך ימים והאופה נוטל כך וכך ימים, בשם רבנו אלחנן ז"ל, כתבו שם התוספות ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[ד אפילו התנו מתחלה לא יועיל, כיון שכל התנור של ישראל, והוה ליה כמשכיר תנורו בשבת ואומר לעכו"ם טול שכר תנורי בשבת כשתסיקו לי בחול, ולא דמי לישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות שיש לעכו"ם חלק בגוף הקרקע. ומ"מ נראה מתוך דבריהם דלא סבירא להו כוותיה, דמאחר שכל אחד נוטל חלקו, כקיבלו בשותפות דמי אע"פ שאין לעכו"ם חלק בו. ולכן הרא"ש ושאר הפוסקים לא הזכירו דין זה, זולתי בהגהות אשירי ]שם פ"א שכתב דאפילו התנו לא מהני, דלא שייך למימר שיהא סימן כ"ד[קנוי לעכו"ם בשבת ולישראל ביום אחר בחול אם לא יקנה לעכו"ם חלק בתנור שיהיה לעולם שלו בשבת. עכ"ל. וראיתי להרב מג"א שחלק על מרן ב"י, וכתב וז"ל: )סק"ג(דאדרבה, מדכתבו הרא"ש ורבנו ירוחם ]שם[]ני"ב חי"ב , מעשה באחד שגבה חצי תנור בחובו, ולא כתבו דף פ"ב ע"ב[כמו שכתבו התוספות שהיה נוטל האופה כך וכך ימים, א"כ שמע מינה דסבירא להו דבאופה לא מהני התנו, ולזה פירש בהגהות אשירי ואם אין וכו'. ונ"ל דהתוספות והגהות אשירי לא ]אסרו[ אלא כשאמר לו טול אתה בשבת, ר"ל של שבת )אמרו(לבדך, דהוה ליה כמשכיר תנורו בשבת על מנת שיסיק לו בחול ונוטל שכר שבת, דהוי כנותן לו מעות בשכר וכו', אבל לומר לאופה טול אתה שנים ושלשה ימים ואני שנים ושלשה ימים שרי, דהוי ליה שכר שבת בהבלעה, ובאופן זה התיר ר"ת ]שם[להתנות, דלא כמו שכתב הרב ב"י שהתוספות חזרו מדבריהם דליתא. עכ"ל. ולענ"ד עיקר כהבנת מרן ב"י דהתוספות לא סבירא להו הך דרבנו אלחנן ז"ל, שהרי התוספות שהביאו הך מעשה דגבה ישראל תנור מעכו"ם בחובו הביאוהו שהיה בימי ר"ת, ועל זה אמרו דר"י היה מתיר מטעם אחר, שרצה לחלק בין תנור לשדה, ור"ת לא הודה לו בזה, וסבירא ליה דשוין הם ואסיר בלא התנו, דמשמע דבהתנו מיהא לכולי עלמא מותר גם באותו מעשה דעליה קיימי. וכן במסקנא כתבו התוספות, דר"ת באותו מעשה דתנור צוה לקבל החוב מן העכו"ם, ולחזור ולהלוות ולהתנות מתחילה. ע"כ. דמשמע דכשהתנו בתחלה, אפילו היה התנאי באופן שהיה באותו מעשה, שהעכו"ם יטול שכר השבת כנגד מה שמסיקו בחול, אעפ"כ מותר, דהא ר"ת לא בא לתקן באותו מעשה, אלא שהצריך להיות תנאי מעיקרא ולא הצריך דבר אחר. וסברת ה"ר אלחנן שהביאו התוספות, דאסר אפילו בהתנו מטעם דכיון שהתנור של ישראל הוא, לאו משום דסברי כוותיה, אלא כדי להוכיח משם דלא כר"י שמיקל בתנור לגמרי אפילו בהתנו. וא"כ הרא"ש ז"ל ודעמיה דלא הזכירו סברת הרב אלחנן ז"ל, בודאי דלא סבירא להו כוותיה, דמן הסתם לא שמעינן איסורא. ועוד, דילמד סתום מן המפורש, דכיון דהך מעשה דבימי ר"ת הוא עצמו המעשה הנזכר בדברי התוספות, והתם מיירי אפילו בשהוא של ישראל לבדו, ואעפ"כ כתבו דמהני תנאי, שמע מינה דלא שני לן בין תנור שהוא בשותפות בין תנור שהוא של ישראל לבדו, בכל ענין מהני תנאי דמעיקרא, ודלא כהרב מגן אברהם ז"ל אחר המחילה. ומה שנסתייע מהגהות אשירי שסיימו ואם אין לאופה וכו', אין זה סיוע, דסברא דנפשייהו קאמרי, ואין כן דעת הרא"ש ז"ל שבפנים, כמו שהוא בכמה מקומות כן שדרכן לכתוב דבריהם בסתם והם חולקים. גם מה שחילק מג"א בין כשאמר לעכו"ם ליטול לבדו שכר שבת ]ל[בין כשנוטל שנים ושלשה ימים בהבלעה, איני יודע מנין לו, דודאי לסברת הרב אלחנן ז"ל דאתי עלה מטעמא דהוי כמשכיר תנורו בשבת, ולא הותר התנאי אלא כשיש לעכו"ם חלק בגוף הקרקע, אין חילוק בשיהיה התנור של ישראל לבדו בין הכי ובין הכי ]אסור[, דהרי עכ"פ ישראל נהנה ממלאכת שבת, ולשיטתו אסור מן הדין כדין שכיר יום דאסיר בסימן רמ"ג, אפילו כשישכיר העכו"ם לשנים ולשלשה ימים, דלא הותר אלא בקבלנות. ועוד, דהרי ה"ר אלחנן ז"ל קאי על גוף המעשה הנזכר בתוספות בראש דבריהם, והמעשה כתוב בו: והיה לו ליהודי ליטול כך ]וכך[ימים בחלקו ולאופה כמו כן כך וכך. ע"כ. ופירוש כך וכך הוא שלשה וארבעה ימים, ואעפ"כ אסר רבי אלחנן ז"ל. ואם נאמר שמודה הרב מג"א שלדעת ה"ר אלחנן ז"ל אין הכי נמי דאין חילוק, אלא דלדעת ר"ת אנו מחלקין בכך, מנליה לחלק חילוק שלא נזכר ולא נתבאר בדבריהם כלל, אתמהא. לכך נלע"ד עיקר כהבנת מרן ב"י, ובהתנו בכל ענין מותר, ולכך השמיט הש"ע האיסור של הרב אלחנן ז"ל ולא ]הגב"י[דכתב, דהרא"ם ז"ל בתשובה הזכירו כלל. ועיין בכנה"ג סבירא ליה כה"ר אלחנן ז"ל. יע"ש. ]ח"א סימן פ"ה[שם (כח) תנור וכו' בשותפות. כתב במג"א , ולי נראה )סק"ג(דאדרבה וכו'. הוכחה זו אינה, דאי משום הכי לא היה לו להרא"ש לשנות המעשה מכמות ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ד[שהיה, ואם רצה לפסוק כרבנו אלחנן היה לו ]שם כב. תוד"ה לא[לפרש ולא לסתום, ועכ"פ היה לו לקצר ולכתוב דין בפני עצמו, ולא דרך מעשה לסתור דברי התוספות שכתבו המעשה ]שם[בדרך אחר. אלא ודאי זה אינו, דהגירסא בתוספות היתה לפני הרא"ש חצי התנור ולכן כתב כך. ועל כרחך שכן הוא הגירסא הנכונה בתוספות, חדא מדכתבו והיה לו לאופה המסיק חלקו בתנור, והאיך היה לו חלק, כיון שכל התנור של ישראל, שגבה כולו בחובו. ותו, מה זה שכתבו ולא התנו מתחלה, איזו תחלה וסוף יש בזה, כיון שהתנור כולו של ישראל ואין לאופה שכר אפילו עבור שאופה בשביל ישראל, א"כ כל יומא תחלה הוא שיכול לסלק אותו ולומר עתה אני מתנה כך וכך אי מהני תנאה. ותו, דלבסוף כתבו התוספות באותו מעשה דתנור, צוה ר"ת לקבל החוב מן הנכרי ולחזור ולהלוות ולהתנות בתחלה. עכ"ל. ומאי הועיל בזה, כיון דסוף סוף כל התנור של ישראל, ואי לא סבירא להו כרבנו אלחנן, הרי ר"ת לא סבירא ליה כן, ואי סבירא , הכי הוה ליה למימר ליה ומיירי בהבלעה כמו שכתב מג"א ]שם[שיתנה בהבלעה ולמה לי החזרת המעות. אלא ודאי שגם בתוספות הגירסא חצי תנור אחד, ומעתה כל דבריהם נכונים. ומה שכתב מג"א לחלק בין אמר ליה טול אתה בשבת וכו', כן הוא באמת למאן דסבירא ליה דמותר להשכיר התנור, אבל מדברי רבנו אלחנן נראה דאוסר להשכיר התנור, ואין הכרע גמור בדבריו. מיהו מה שכתב ובאופן זה התיר ר"ת, זה אינו, שהרי ר"ת הצריך לחזרת המעות ולא לעקירת השותפות, כמו שכתבתי לעיל. ונ"ל דלהכי לא הביא הרא"ש ושאר פוסקים הא דרבנו פלוגתת רב אלחנן, כיון דמסיק הרא"ש מיד אחר זה ]סימן כ"ה[האי והרמב"ן בשכירות התנור, והסכים ]עבודה זרה כא: ד"ה אבל[לדעת רב האי שמותר להשכיר התנור בהבלעה, לכן לא הוצרך לכתוב זה, דאין זה עדיף משכירות. ועל זה סמכו כל הפוסקים וסתמו הדברים. ולדינא הכי נראה כמו שחילק מג"א בין אם אמר לו טול אתה בשבת ובין אם אמר לו לכמה ימים דהוה כמו שכירות ממש. ע"ש. כן נראה לי נכון. שם (כט) תנור וכו' בשותפות. כתב במג"א וז"ל: ואם אין )סק"ג(לאופה נכרי חלק בתנור, אפילו אמר לו מתחלה טול לעצמך כך וכך ימים כו'. עכ"ל. נ"ב: ר"ל שהב"י הבין כן בדברי הגהות אשרי , אבל שם נזכר סתם התנו, ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ד[והמג"א חולק על הב"י בסמוך. עוד :שם וז"ל: ונראה מתוך דבריהם וכו'. נ"ב: כתב הב"י וז"ל ונראה מתוך דבריהם וכו'. כצ"ל. שם דלא קי"ל כוותיה. נ"ב: פירוש כרבנו אלחנן שאוסר. עיין שם בב"י. שם (ל) תנור וכו' בשותפות. כתב הרב מג"א , ואם אין ]סק"ג[לאופה גוי חלק בתנור, אפילו אמר לו מתחלה טול אתה וכו' אסור. תוספות , והגהות אשירי ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[.)וכתב הב"י( ונראה וכו' עד מה שכתב דלא []שם פ"א סימן כ"ד כמו שכתב הרב ב"י שהתוספות חזרו מדבריהם, ע"ש דליתא וכו', עיין עליו. מה שכתב דלא כמו שכתב בית יוסף שהתוספות חזרו מדבריהם וכו', היינו מה שכתב בבית יוסף שנראה מתוך דבריהם דלא קי"ל כוותיה, שהוכיח זה הבית יוסף ממה שכתבו התוספות אחר שהזכירו סברת הר"ר אלחנן וז"ל: וגם ר"ת באותו מעשה דתנור צוה לקבל החוב ולהתנות מתחלה. ע"כ. ומפרש הרב ב"י דהיינו להתנות שיטול הוא שכר שבת, ודלא כה"ר אלחנן. והרב מג"א סבירא ליה דלא אסר ה"ר אלחנן אלא שיטול שכר שבת, אבל שנים ושלשה ימים שרי, וגם ר"ת לא התיר אלא דוקא באופן זה. אמנם לעד"נ כי התיר ר"ת אפילו במייחד יום שבת בלבד לגוי בשכר טרחו שטורח בחול, דסבירא ליה דדעת הישראל להקנות שיהיה לגמרי קנוי לגוי ליום שבת, דכיון דעל ידי זה לא עביד איסורא גמר ומקני ליה, דומיא דמה שכתבו התוספות בבבא מציעא , דאנן סהדי דמפקיר ליה )דף ל' ע"ב ד"ה אפקרה וכו'(בלבו כדי שלא יעשה איסור. וכן משמע מלשון פסקי תוספות שכתבו, ישראל וגוי שותפים בתנור וכו' צריך ]עבודה זרה אות ל"ד[למכור חלקו לנכרי וכו', ויתנה שהנכרי יעשה בשבת והוא בחול וכו', וכן תנור של ישראל ונכרי מקבלו ממנו שרי. ע"כ. משמע דשרי כמו כן שיתנה שהנכרי יקבל ריוח השבת בשביל טרחו בימי החול. שם (לא) תנור וכו' בשותפות. כתב מג"א , ]ו[שבת בכללן )סק"ג(וכו', עכ"ל הב"י, ולי נראה דאדרבה. השגה זו תמוהה, דהמעיין ברא"ש יראה שהביא אותו ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ד[המעשה ממש שהביאו התוספות שנתווכחו בה ]שם כב. ד"ה לא[הר"י ור"ת, ואף דהרא"ש שינה הלשון קצת, אין להוציא הדברים ממשמעותן דהחצי השני היה של אופה והתיר ר"ת בהתנה. שם ונראה לי דהתוספות והגהות אשירי וכו', ובאופן זה ]שם[התיר ר"ת. לפי מה שכתב לעיל אפילו אמר לו תחלה טול לעצמך כך וכך ימים ]ו[שבת בכללן וכו' דאסור, משמע דאף בהבלעה אסור. והמעיין בב"י דלא נזכר שם שבת בכללם, ואין בדבריו הכרח באיזה אופן אסרו התוספות והגהות אשירי, דזה לשון הב"י: והיכא שגוף התנור של ישראל והאופה נוטל חלקו, הוי זה נוטל כך ימים והאופה כך ימים, כתבו התוספות בשם ה"ר אלחנן דאפילו התנה לא יועיל וכו'. ]ע"כ[. וא"כ אפשר דאף הרב ב"י סבירא ליה דלא אסרו רק בכה"ג שכתב המג"א. ויש לי בכאן מקום עיון למאי שהחליט המג"א דהתוספות והגהות אשירי לא אסרו בהתנה רק באומר טול אתה שבת וכו', ובהבלעה מותר, וא"כ האיך כתב ובאופן זה התיר ר"ת, ור"ל דוקא בהבלעה, הא ר"ת איירי ביש לאופה חלק בו, וא"כ מאחר שהרא"ש פוסק כר"ת דהתנה מהני, וכן נראה מדברי ]שם[המג"א שכתב שמע מינה דסבירא להו באופה לא מהני, ור"ל דאין לו חלק בו, ומשמע דביש לנכרי חלק סבירא ליה להרא"ש דמהני כדעת ר"ת, וא"כ לדעת הרא"ש אין חילוק בין יש לנכרי חלק ובין אין לו חלק, דהא בתרוייהו לא מהני התנה רק בהבלעה. וקושיא זו היא תשובה ניצחת להוכיח כדעת הרב ב"י דהרא"ש סבירא ליה דבכל ענין שרי בהתנה. גם ,מה שכתב, דלא כמו שכתב הב"י דהתוספות חזרו דליתא לא ידעתי כוונתו, הא מבואר בתוספות דחזרו והודו לדברי ר"ת. והטור כתב ז"ל: ואם התנה ואמר טול אתה של שבת ואני בחול מותר, ועל זה הביא פלוגתא דר"י ור"ת, ומשמע דעתו דהתנה מועיל בכל ענין לדעת ר"ת. ועיין במוהרש"א ]עבודה זרה ובתורת חיים שהוכיחו כן מדברי כב. תוד"ה ת"ש[]שם ד"ה תא שמע[התוספות. ודע, דלפי המשך לשונם של תוספות שכתבו וגם ר"י חזר בו אחר שהביאו דברי ה"ר אלחנן, משמע לכאורה דה"ר אלחנן קאי על אותו תנור שמחולקים בו הר"י ור"ת, ואף שכתב כיון שכל התנור של ישראל, מ"מ יש לומר דלאופה מגיע חלק שכרו ויש לו אופה מיוחד. אך שראיתי שהב"י וכל האחרונים פירשו שאין לאופה כלל חלק בו, יראה דעתם מוכרחת מהא דאמר בגמרא ואם התנה מותר, דמבואר דביש לו שותפות מהני תנאי. שם (לב) תנור וכו' בשותפות. כתב מג"א , ולי נראה, )סק"ג(מדכתבו הרא"ש ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ד[)והתוס'(]ורבנו ירוחם[, מעשה באחד שגבה חצי ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ג[תנור וכו'. ע"ש. ואמר אדמו"ה דדברי הב"י נכונים וברורים, דודאי הא דכתב הרא"ש חצי תנור, לאו פירושו דמתחלה גבה חצי תנור, אלא פירושו דמתחלה גבה ישראל תנור שלם, רק ע"י תנאי שהתנה עם העכו"ם שיתן לו בשכר הסקה של חול כל יום השבת, וכתב לו באופן שלא יוכל לחזור בו לעולם, והוי כמי שקנה עכו"ם חלק שביעית ואין לישראל חלק בו כלל, ולכך קאמר חצי תנור, ובזה מחולקים ר"י ור"ת אם צריך תנאי או לא, אבל בודאי אם התנה כהאי גוונא ודאי מהני. אבל בודאי אם לא כתב בו שלא לחזור בו לעולם, בודאי אמת דין הגהות אשירי דלא הוי כקנוי לעכו"ם רק שביעית, דהא אימת שירצה ]שם[יחזור בו. וק"ל. שם (לג) תנור וכו' בשותפות. כתב המג"א , וז"ל רבנו )סק"ג(ירוחם וכו'. היינו דעת הרא"ש ]ני"ב חי"ב דף פ"ב סוע"ב[דפסק להקל. ומה שכתב להרמב"ם ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[תרוייהו אסירי, דפסק איבעיא לחומרא. ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[ומה שכתב ואם אין לאופה עכו"ם חלק בתנור וכו', הוא לשון הגהות אשירי , דבזה אין תקנה, מאחר שאין ]שם סימן כ"ד[לו חלק בתנור, במה יזכה שיהיה קנוי לו ביום השבת. ומה שכתב ולזה פירש בהג"ה ואם אין וכו'. פירוש, בהגהת אשיר י הנ"ל ]שכתב[, ואם אין לאופה עכו"ם חלק בתנור לא מהני התנו, דלא שייך למימר שיהיה קנוי לעכו"ם בשבת, ופירש דוקא כמו שכתב הרא"ש שגבה חצי תנור בחובו מהני התנו, משום ששייך לעכו"ם חצי תנור, משא"כ כשכל התנור שייך לישראל, והוא שוכר עכו"ם ונותן לשכרו יום השבת. ומה שכתב ונראה לי דהתוספות והגהות ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[אשירי לא אסרו וכו'. כלומר כשאינו מזכיר לו שבת, אלא טול אתה שנים או שלשה ימים, וכן אני נוטל שנים ושלשה ימים, וא"כ הוא תרתי להיתרא, שאינו מזכיר לו יום השבת ונותן לו בהבלעה, אם כן הוא שרי. אבל מה שסיים דלא כמו שכתב הרב ב"י דהתוספות חזרו מדבריהם ע"ש דליתא, הוא תימה, שכן מפורש בהדיא, דהר"י רצה להתיר בתנור מאחר שאין חלק ישראל מתרבה ומשביח, וחזר ר"י והודה לדברי ר"ת ומייתי ראיה לדבריו מהתוספתא. ע"ש. ודוק. שם (לד) תנור וכו' בשותפות. נ"ב: כתב מרן בב"י וז"ל על מה שכתב הטור ור"י היה מתיר בתנור וכו': והיכא שגוף התנור של ישראל והאופה המסיקו נוטל חלקו בתנור, והיהודי נוטל כך וכך ימים וגם האופה נוטל כך וכך ימים, כתבו שם התוספות בשם ה"ר אלחנן, דאפילו התנו ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[מתחלה לא יועיל, כיון שכל התנור של ישראל, והוה ליה כמשכיר תנורו בשבת ואומר לגוי טול שכר תנורי בשבת כשתסיקנו לי בחול, ולא דמי לישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות, שיש לגוי חלק בגוף הקרקע. ומ"מ נראה מתוך דבריהם ז"ל דלא סבירא להו כוותיה, מאחר שכל אחד נוטל חלקו כקיבלו בשותפות דמי אע"פ שאין לו חלק בו, ולכן הרא"ש והפוסקים ז"ל לא הזכירו דין זה כו'. יע"ש. וראיתי להרב מג"א ז"ל שכתב, דאדרבה מדכתבו ]סק"ג[הרא"ש ורבנו ירוחם ]שם פ"א סימן כ"ד[]ני"ב חי"ב דף פ"ב , מעשה באחד שגבה חצי תנור וכו', ולא כתבו כמו שכתבו ע"ב[התוספות שהיה נוטל האופה כך וכך ימים, שמע מינה דסבירא להו דבאופה לא מהני התנו וכו'. וכתב ז"ל דהתוספות )והמג"א(]והגהות אשירי[לא אסרו אלא כשאומר לו טול אתה בשבת ]שם[וכו', אבל לומר לגוי טול אתה שכר שלשה ימים שרי, דהוי ליה שכר שבת בהבלעה, דלא כמו שכתב הרב ב"י שהתוספות חזרו ]מדבריהם[. יע"ש. ולפק"ד בחנם דחה דברי מרן ז"ל, שהרי מרן ז"ל כל מה שכתב היינו ממש מה שכתב הוא ז"ל לדינא. והוא דמרן ז"ל דקדק מהתוספות שהביאו המעשה שגם האופה לקח כך וכך דעלה אסר ר"ת, וכתבו משם רבנו אלחנן דגם בהתנו אסור, מוכח מזה דגם כשהגוי לקח כך וכך ימים אסר ה"ר אלחנן כיון שאין לו בגוף התנור, ועלה כתב דמדבריהם מוכח דכל שכל אחד נוטל חלקו כשותפות דמי, ור"ל דכיון שהגוי יש לו מלבד יום השבת ימים אחרים, אין זה כמשכיר תנורו בשבת, אלא הוי ליה כאילו הוו שותפים, והיינו ודאי משום דהוי בהבלעה. ופירש מרן יותר, דהוה ליה כאילו עשאו שותף בגוף התנור. ועל דין זה כתב דמשום הכי הרא"ש והפוסקים לא ]הזכירו[ דין זה דה"ר )התירו(אלחנן בשכירו לכך וכך ימים. אלא דבהגהות אשירי כתב דין זה דאפילו התנו לא מהני וכו', ומדכתב הגהות אשירי אם לא יקצה לגוי חלק בתנור שיהיה לעולם שלו בשבת, מוכח שכל שלא הקנה לו חלק אין לו תיקון ואפילו שיקח הגוי כך וכך ימים. יע"ש. ומרן דקדק מהתוספות שכתבו כללו של דבר וכו' אם לקחו ישראל וגוי בשותפות כו' אלא א"כ התנו וכו' שאין לישראל בשבת שום חלק כו'. יע"ש. דכל שהתנו אפילו שלא היה לו לגוי חלק בגוף התנור אלא שהיו שותפים בריוח, שכל שהתנו מותר. ומה שכתב הרא"ש עובדא בגבה חצי תנור, אין זה ראיה, דיש לומר דלהרא"ש דאמר גופא דעובדא)ד(הכי הוה, ]שינה[ המעשה. כללו של דבר, דגם מרן אזיל ומש"ה לא )שנא(ומודה דבאומר לגוי טול אתה שנים שלשה ימים דפשיטא דמותר, דהוי ליה כשותפין, וכהוראת המג"א ז"ל. יע"ש. שם (לה) תנור וכו' בשותפות. שם בנר ישראל , דלא ]מג"א סק"ג[כהרב ב"י שתוספות חזרו וכו', דחה באליה רבה שם . ]סק"א[שם (לו) תנור וכו' בשותפות. כתב מג"א , דין זה עכ"ל. )סק"ג(צריך לומר עכ"ל ב"י. ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: כן הוא גם בכרם שלמה[. שם ונוטל שכר שבת, דהוי כנותן לו מעות בשכר. ]ע"כ[. ולא דמי לדלקמן סימן רמ"ו ס"א בהגה. ]הערת הנ"ל: תירץ אחי ר' יעקב נר"ו, דהתם שאלה והכא שכירות, וכמו שכתב . ונראה נכון לכאורה[. ועיין מה שכתבתי שם. הט"ז שם ]סק"ב[,ואף אם הישראל נוטל הימים הראשונים של השבוע והגוי אח"כ ואם כן דמי למה שכתב המג"א לקמן סימן ש"ו , דאם )סק"ז(פוחתין לו מהחוב בשביל שבת שרי, והכא נמי אם הישראל נוטל ראשונה הוא חייב לשלם לו שכר טרחתו, ובמה שנוטל הגוי אח"כ תנור בשבת, מפחית ליה בזה. אבל לפי מה שכתבתי שם בשם הריטב"א אתי שפיר, דהכא ]סימן ש"ו[]כתובות סד. ד"ה כיון[הוא שכר שבת גמור, ואסור אפילו בכהאי גוונא. שם (לז) תנור וכו' בשותפות. כתב ב"י, וכבר כתבו שם התוספות שחזר בו וכו'. עיין ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[מה שכתב הרב מג"א , ומה שכתבתי בהגה"ט ד"ה )בסק"ג(]סק"א[ואם לא התנו . שם (לח) תנור וכו' בשותפות. עיין מג"א במה שכתב אם )סק"ג(לא שיהא קנוי לו לעולם. תוספות ]עבודה זרה כא: ד"ה והגהות אשירי בשם הר"ר אלחנן. כצ"ל. [לא ]שם פ"א סימן כ"ד[שם (לט) תנור וכו' בשותפות. כתב הבאה"ט , אם אין )סק"ב(לאופה אינו יהודי חלק בגוף התנור, רק שישראל אומר לו מתחלה טול אתה לעצמך כך וכך ימים ובתוכם שבת כדי שתסיקנו גם בחול, דמותר ג"כ בהתנו. ובתניא ]ש"ע הגר"ז כתב וז"ל: אין תנאי זה מועיל אלא כשהקנה לו חלק בגוף סי"א[התנור, דהיינו שבימים אלו שהשבת בתוכם גוף התנור קנוי לגוי וכו', אבל אם לא הקנה לו אסור וכו', דכיון שמסיק בשבת בתנורו של ישראל ויש לישראל ריוח במה שמסיק בשבת, שאם לא היה מסיק בשבת לא היה מסיק לישראל בחול, נראה כאילו מסיק לישראל בשליחותו. עכ"ל. וכן נראה דסבירא ליה להיד אפרים . ע"ש. אבל אם העכו"ם נוטל חצי ריוח בכל יום ]סק"ג[שרי, אפילו אין לו חלק בגוף התנור, דאין נראה כשליחו, דהעכו"ם אדעתא דידיה עביד, כמו שכתב המג"א . ומ"מ ]סק"ו[לא יניחנו להתעסק בתנורו בשבת אלא במקומות שמותר להשכיר תנור לגוי, דאם לא כן אסור משום מראית עין. תניא . ]ס"ט[אם נותן לנכרי שאופה כל השבוע זהוב לשבוע, וגם ביום השבת רשות בידו להסיק וכל הריוח שלו, זה מיקרי שכר שבת בהבלעה, מ"מ אסור משום מראית עין אפילו במקום שרגילין להשכיר, דמ"מ אין רגילין להשכיר ליום אחד. ואין לו תקנה, רק שיעשה עמו שותפות לפי חשבון שכרו. כתב סופר . )סימן מ"ג(ועיין לעיל סימן רמ"ד. שם (מ) תנור וכו' בשותפות. כתב במג"א , שמע מינה )סק"ג(דסבירא להו דבאופה וכו'. דמדכתב הרא"ש ]עבודה זרה דהיה להאופה חלק מחצה בתנור משום הכי מהני פ"א סימן כ"ד[תנאי, אבל אם היה כולו של ישראל לא מהני התנאי, והוא כשיטת רבנו אלחנן . ]שם כב. תוד"ה לא[שם (מא) תנור וכו' בשותפות. כתב במג"א , וחלקו סתם )סק"ג(וכו', כתב ב"י ואם אין לאופה אינו יהודי וכו', שלא שייך לומר שיקנה לו בשבת אם לא שיהא קנוי לו לעולם. עכ"ל המג"א. כתב הגרש"ז זללה"ה )]ש"ע הגר"ז[ בקונטרס אחרון אות ד'(וז"ל: ומה שכתב לעולם, אינו מלשון עולמית עד עולמי עד, דהא קיי"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לכל ]קידושין ו:[מילי וכו', ומה איכפת לן הכא כשלאחר זמן מה ישאר כולו לישראל. אלא ודאי דמה שכתב לעולם ר"ל בין שיסיק לישראל בחול בין שלא יסיק יהיה קנוי לו בשבת, וזה נקרא שמקנה לו חלק בתנור וכו'. עכ"ל הגרש"ז ז"ל. אמנם היה קשה לי, הלא מפורש לקמן במג"א )סימן רמ"ו סק"ט(בזה הלשון: וגם מכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת, ולא בשבת לחוד. עכ"ל. וא"כ חזינן דבאמת לא מהני מכירה ליומיה, וקשה על זה קושית הגרש"ז הנזכר ממתנה על מנת להחזיר. אולם כבר כתב לקמן הגרש"ז )]סימן רמ"ו[ בסעיף , וז"ל: אין להתיר לכתחלה אפילו רוצה לפרסם לרבים וכו', י"א(או שמקנה גוף הבהמה לגוי ליום השבת, לפי שאפשר שימצאו הרבה שיודעים מהשכירות ו השאלה שהן לכל ימות השבוע, ואינם יודעים וכו' מההקנאה שהן לשבת בלבד, ויראה להם שגם בשבת היא שכורה ושאולה בלבד, וגוף הבהמה של ישראל כמו בכל ימות השבוע. עד כאן לשון הגרש"ז. ועיין שם בקונטרס אחרון. שם (מב) או שהם שותפין בחנות וכו'. עיין באר היטב . )סק"א(ועיין בחתם סופר , במי שיש לו חנות )סימן נ"ח(בשותפות עם עכו"ם, אם מותר לישב הנכרי בחנות בשבת. ועיין בעיקרי הד"ט (, ובשו"ת שער יהודה , )סימן י"ד ]אות ט'[)סימן ב'(]סקי"ח[. ועיין בספר עבודת הבאתיו לעיל סימן רמ"ד סעיף ו' השם , ובספר אברהם אזכור , רמזו )סימן ב'()]מערכת השי"ן[ אות נ"ו(בספרו פדה את אברהם . יעו"ש. ועיין בשו"ת )מערכת ש' אות ה'(דברי חיים ח"ב , בדין ישראלים ועכו"ם שיש )חאו"ח סימן ל"ד(להם שדה בשותפות העשוי לחפור בהן בורות למצוא נפט, והגוים המה מחצה לנגד שותפים הישראלים, ועסק זה אי אפשר להיות בלתי שישכור ערלים שכירי יום שיעבדו בשבת, ולבטל השותפות אי אפשר כי המה שרים גדולים. ע"ש שכתב איך יתנהגו למכור חלקם לערלים. ועיין בזכור לאברהם )בהלכות שבת . ועיין בשו"ת אמרי בינה )]דיני שבת[ סימן אות שי"ן בערך מלאכה(. זי"ן(ועיין בשו"ת בית היוצר , באחד ששכר דאמפף זעג )סימן ז'(מאשין ובתוכו רחיים ג"כ, ונשתתף עם שותף אחד אשר הוא פוקר ומחלל שבת קדש בפרהסיא, והפירמא הולך על שניהם, ובעת ההשתתפות התנה עמו בראשונה לשמור שבת כהלכתו, אבל לאחר שנתקשרו בכתב שותפות, עשה הפוקר בחזקת היד מלאכתו בשבת. וכתב שם דעתו בזה, שיבטל השותפות עם שותפו הנ"ל, ואח"כ יחזרו להשתתף, ויתנו בתחלה, שחציו מהשבוע דהיינו ביום ראשון שני שלישי וחצי היום רביעי יהיה להשומר שבת, וחצי השני מיום רביעי וחמישי וששי ושבת יהיה להפוקר, וכל אחד יעסוק בעסק לשלם להפועלים, כמו שכתב בש"ע כאן לענין שותף עכו"ם. ואם אי אפשר לעשות כן, נוכל להתיר ע"פ הדחק שישכיר חלקו מן השבת להאומן עכו"ם, באופן שהעכו"ם ישלם להפועלים וכל ההוצאות מחלק העכו"ם, וההכנסה מיום השבת יהיה כולו לעכו"ם, רק עכו"ם יתן לו דבר קצבה עבור השכירות הזה, כמו דמתירין לענין מכס. יעו"ש. שם (מג) או שהם שותפין בחנות וכו'. שאלה. שני יהודים שותפים זה עם זה במכונה אחת שעושים בה משקה קל הנקרא "גאזו'ז", ואחד מהם מחלל שבת ופותח חנותו בשבת ועובד בשבת, ושותפו השני ירא שמים, איך יתנהג עמו בשותפות זו. ואם דומה זה לישראל וגוי שותפים בריחים או בחנות וכיוצא בזה. תשובה. אם בנקל יוכל לפרוש משותפות זו הנה מה טוב ומה נעים, ואל תתחבר לרשע שנינו , וגרע ]אבות פ"א מ"ז[משותפות עם גוי, דהגוי אינו מצווה לשבות, ואדרבא גוי ששבת חייב מיתה . אבל זה המחלל שבת בפרהסיא הוא ]סנהדרין נח:[טמא ומטמא כל הנלוה והנדבק אליו. אך אם זה אי אפשר לפרוש ממנו מאיזה סיבות, נראה לי דדינו כגוי גמור, וכמו שכתב מרן ז"ל בב"י משם ה"ר יונה בשם חכמי צרפת, ]יו"ד סימן קי"ט סי"א[דמשומד לחלל שבתות בפרהסיא הוא מין ויינו יין נסך, אם הוא מוחזק בזה שלש פעמים בפני עשרה. ע"ש. וכן כתב הרב חתם סופר ז"ל . ע"ש. ומינה נמי לנדון דידן, דאם הוא ]חיו"ד סימן ק"כ[בכהאי גוונא אם הוא מוחזק לחלל שבת שלש פעמים בפני , דמומר עשרה דינו כגוי. וכן כתב מרן ז"ל ביו"ד סימן ב' ]ס"ה[לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם, ואם אינו מחלל שבת באיסורים דאורייתא פלוגתא הוי. וע"ש בבאר היטב , ]סקט"ו[ובפתחי תשובה , ועיין להרב תבואות שור ז"ל , ]סק"ח[]אות כ"ט[ומשם בארה דאין לחלק בין אתרא דקיל להו שבת, וכן אין לחלק בין גברא דלא ידע חומר שבת כל כך, דמפני חומר שבת לא חילקה תורה. ע"ש. ובנ"ד מסתמא עובר על הכל הן דאורייתא הן דרבנן, וא"כ דינו כגוי וכמו שיבואר הלאה בעה"ו. אמנם לדינא נראה לענ"ד, בין שיהיה נידון כגוי או יהיה כישראל רשע, על כל פנים מה דמהני בגוי מהני בישראל כזה, אלא דחכמים דיברו בהווה, דמסתמא כל ישראל יש להם חלק בשבת ולא ברשיעי עסקינן, אך אם ימצא איזה רשע רע כזה, עכ"פ מאי דמהני בגוי מהני גם בו, שהרי כל עיקר הטעם של ההיתר בגוי משום דאדעתא דידיה קעביד ולא בשליחות הישראל, והוא הדין לנדון דידן ג"כ הא ודאי דהרשע אדעתא דידיה קעביד. וא"כ יתנה עמו מתחילה כמו שכתב מרן ז"ל סימן רמ"ה ס"א. ואם לא התנו בתחילה, יש תיקון כמו שכתב מרן ז"ל שם ס"ג. ע"ש. ויזהר שלא ישב הישראל אצל הרשע כשעושה במלאכתו הגם דאינו עושה הוא כלום, כמו שכתב מור"ם ז"ל בסימן רמ"ד ס"ו. ע"ש. זהו הנראה לי בזה. הכו"ח ביום י"ט אייר שנת עזר"ת. ע"ה המ"ך ס"ט. שם (מד) או שהם שותפין בחנות בסחורה וכו'. ,או בסחורה לשון הרמב"ם. ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: ר"ל שאיתא שם ]בפ"ו[ הי"ז, המשתתף עם העכו"ם )בפ"ז(במלאכה או בסחורה או בחנות. והטור הביא לשונו המשתתף עם העכו"ם במלאכה או בסחורה, ולא הזכיר חנות. והב"י הביא לא בחנות, קמ"ל שגם בחנות שרי[. שם (מה) אם התנו. קודם שנכנס בפרטי החילוקים, צריך להסביר לכאורה דלמה גרע אם ישראל ונכרי המה שותפים דצריך להתנות, ואם כל השדה של ישראל ונתנה באריסות מותר סתם. והחילוק הוא פשוט, דהתם כיון דהישראל נתן כל העבודה על האריס, אין על הישראל שום אחריות העבודה כלום, משא"כ הכא דמוטל על הישראל חצי עבודה, ואם הנכרי יעבוד עבורו יהיה נראה ממש כמעמיד פועל. שם (מו) אם התנו וכו'. פרש"י בספ"ק דעבודה זרה ]כב. ד"ה , דהא לא קיבל עליה ישראל עבודה בשבת, ואין מותר[הנכרי שלוחו. ובספר התרומה כתב, אם התנו מתחלה )סימן קמ"ז(קודם שקנה השדה שלא יהא לו חלק בשדה ביום השבת כי אם לגוי זה. ועיין ב"י ]דבחדא[ מחתא מחתינהו לפרש"י )דבחדלו(וספר התרומה. והפ רי מגדים באשל אברהם עמד בזה. )סק"ב(ולפע"ד כל אחד פירש לפי ענין דמיירי, רש"י קאי להדיא אישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות באריסות, דבלא"ה אין לישראל חלק בגוף השדה, ותרוייהו רק שכר עבודתם נוטלים משדה הנכרי, א"כ כי התנו מעיקרא, נוטל הגוי שכר טרחו בשבת מן בעל השדה, לא משותפו ישראל, ואינו שליחו של ישראל כלל, ובזה ודאי א"צ לפרש שלא יהא לישראל חלק בשדה ביום שבת, רק די להתנות שהגוי יטול נגד שבת. ובספר התרומה שם קאי להדיא אאם קנו שדה בשותפות, בזה לא סגי לומר דמשום דהתנו אין הגוי שלוחו של ישראל, דמ"מ עובד הגוי בחצי שדה של ישראל בשבת, ואף דגוי נוטל הפירות בעד עמלו בשבת חלק שביעית וכה"ג, מ"מ הוי עושה שליחות ישראל בשכר, וישראל קבע מלאכתו בשבת כשהתנה מעיקרא שיטרח הגוי בשבת ויטול כנגדו בפירות, וזה אסור גם באריסות, וכמבואר בסימן רמ"ד , ובספר התרומה , דאריסות בב"י, ומג"א )סקח"י()סימן קמ"ה(בשדה שרי משום דכשירצה יעשה וכשירצה ימנע, וא"כ הכא דקובע מלאכתו בשבת, הוה ליה לאסור אף דנוטל פירות בעד יום השבת, כיון דאין כל מלאכת השדה מוטל על הגוי רק ביום השבת, ובחול מוטל על שניהם, ועל כן הוצרך בספר התרומה לומר דהתנו מעיקרא שלא יהא חלק לישראל בגוף השדה בשבת כלל. אלא דמ"מ יש לומר כמו שכתב הב"י, אף דלא פירש בהדיא שלא יהא לישראל חלק ביום השבת בהשדה, רק שיטול הגוי נגד עמלו בשבת, ממילא הכי הוי, כיון דמעיקרא אדעתא דהכי קנו. אבל כל אחד פירש יפה לפי עניינו. שם (מז) אם התנו מתחלה וכו'. כתב מרן ב"י וז"ל: ואהא דשרינן בהתנו מתחלה, כתוב בסמ"ג ]לאוין ס"ה דף כ"א והתרומה , אם התנו מתחלה קודם שקנו השדה ע"ד[]סימן קמ"ז[שלא יהיה לישראל חלק בו ביום השבת. ונראה דלאו למימרא שצריך לפרש כן בהדיא, אלא מכיון שהתנה קודם שקנו השדה ,שיאמר השלילה בפירוש, שהוא שלא יהיה לישראל חלק בשבת אלא סגי לו באמירת החיוב ומכלל הן אתה שומע לאו. וא"כ הש"ע דנקט לישראל לבדו וכו', אע"פ שאינו לשון שלילה, מ"מ גם בחיוב אין צורך לומר כל לשון הכתוב, וסגי באומר טול אתה בשבת ואני בחול . שם (מח) אם התנו מתחלה וכו'. כן הוא בברייתא ספ"ק דעבודה זרה . עיין בב"י שכתב וז"ל: ואהא דשריא בהתנו ]כב.[מתחלה, כתוב בסמ"ג והתרומה , ]לאוין ס"ה דף כ"א ע"ד[]סימן קמ"ז[אם התנו מתחלה קודם שקנו השדה שלא יהיה לישראל חלק בו ביום השבת. ונראה דלאו למימר שצריך לפרש כן בהדיא, אלא מכיון שהתנו קודם שקנו השדה טול אתה בשבת ואני בחול, הוה ליה כאילו התנו שלא יהיה לו חלק בו ביום השבת. עכ"ל. נמצא מלשון הסמ"ג והתרומה היה נראה הא דקתני בברייתא דאם התנו מתחלה מותר, היינו דהתנו כן בהדיא שלא יהיה לישראל חלק בו ביום השבת, ואזה כתב הב"י דאין צריך לפרש כן בהדיא וכו'. וצריכין אנו למודעי, באמת מנא ליה להב"י זה, דלמא באמת צריך לפרש כן בהדיא, כמשמעות לשון הסמ"ג והתרומה. ונראה לי דמוכח כן מהסוגיא דספ"ק דעבודה זרה, דקאמר התם: ת"ש, אם התנו מתחלה מותר, הא סתמא אסור. והקשה בתוספות ]ד"ה , דלידוק מרישא דסתמא מותר, ותירצו דאיכא למימר הא ת"ש[דקתני ברישא לא יאמר וכו', היינו משום סיפא. ופירש מהרש"א דבריהם והבאתיו לעיל בס"ק הקודם , היינו דאי לא היה קתני אלא ואם התנו בלחוד, לא הוי שרינן אלא בהתנו ואמר לו מתחלה טול ימים כנגד ימים. ע"ש. א"כ מוכח השתא דקתני ברישא לא יאמר לנכרי טול חלקך בשבת וכו', הא דקתני בסיפא אם התנו מתחלה, היינו דהתנו בהאי לישנא גופא דקתני ברישא לא יאמר, א"כ מוכח ממילא נמי דאין צריך לפרש שלא יהיה לו חלק בו ביום השבת כמשמעות הסמ"ג והתרומה, כיון דקאי אלישנא דרישא. ולפ"ז אין אנו צריכין לדברי המהרש"א הנ"ל, שהם נגד המושכל ודברי הפוסקים כמו שכתבתי לעיל בס"ק הקודם, אלא יש לפרש דברי התוספות כפשוטו, דאי לא הוה קתני אלא ואם התנו בלחוד, הוה אמינא שצריך לפרש בהדיא שלא יהיה לישראל חלק בו ביום השבת כמשמעות הסמ"ג והתרומה. וזמש"ל. שם (מט) אם התנו מתחלה וכו'. עיין באר היטב , דוקא ]סק"א[בהתנו קודם הלקיחה. ובתשובות שמלת בנימין )דף י"ז(עוד, דדוקא שלא היתה של ישראל בתחלה, אבל אם היתה של ישראל תחלה ועכשיו רוצה להשתתף לא מהני התנו, אפילו היכא דלא ישב בה הישראל עדיין אלא שכתב בערכותיהם, דהוי כהעמיד פועל לעשות בשבת, ומכל שכן בדאיכא בהמות דאיכא גם איסור דשביתת בהמה. עיין שם דמסיק שיבטלו השותפות ויחזרו וישתתפו כלקמן . וצריך לומר דהיינו שימכרו )סעיף ג'(לאיש אחר, אבל לבטל השותפות לא מהני הכא, דאם כן ישאר של ישראל לבד כמקדם. ועיין בתשובות כתב סופר , )סימן מ"ג(באחד ששכר מאינו יהודי בית אופה שלו לאפות לחם למכור וגם לאפות להמביאים בצק שלהם, והתנו עמו מיד אם יביאו האינם יהודים בצקם לאפות בשבת רשות נתונה לו להסיק התנור מעצים שלו, וקצבו לו שכרו זהב אחד בשבוע. דע"פ עיקר הדין מותר, דבדנפשיה קעביד, ורק שאסור משום מראית העין כמו בשוכר מרחץ דלעיל סימן רמ"ג . ע"ש. ]ס"א[שם (נ) אם התנו מתחלה וכו'. עיין באר היטב , דוקא )סק"א(בהתנו קודם הלקיחה. ועיין בשו"ת שמלת בנימין )דף שכתב עוד, דדוקא שלא היתה של ישראל בתחלה, אבל אם י"ז(היתה של ישראל תחלה ועכשיו רוצה להשתתף, לא מהני התנו, אפילו היכא דלא ישב בה הישראל עדיין אלא שכתב בערכותיהם, דהוי כהעמיד פועל לעשות בשבת, ומכל שכן בדאיכא בהמות דאיכא גם איסור שביתת בהמה, ע"ש דמסיק שיבטלו השותפות ויחזרו וישתתפו כלקמן . וצריך לומר )סעיף ג'(דהיינו שימכרו לאיש אחר, אבל לבטל השותפות לא מהני הכא, דא"כ ישאר של ישראל לבד כמקדם. כן כתב בפתחי תשובה . ועיין בשו"ת שם אריה , שהביא ג"כ בשם שמלת בנימין )סימן ב'(כנ"ל, והעלה ג"כ דבכהאי גוונא צריך לבטל כל העסק ולחזור ולשכרו בשותפות. יעו"ש. ועיין בשו"ת הרי בשמים )מהדורא , שנשאל במחזיקי המרחץ, שנוהגים שבליל שבת תניינא סימן קפ"ז(קדש מניחים הערלים לילך במרחץ להזיע, והערל העובד בהמרחץ מקבל מהם השכר. אם רשאי היהודי מחזיק המרחץ ליטול חלק מזה. והעלה דאסור, כי אם על דרך זה, שהבלן בשעת שכירות המרחץ מהקהל ישכור בשותפות עם העכו"ם, ויתן לו איזה פראצענט שיעלה כפי חשבון שכירתו חלף ]אחוז[עבודתו בהמרחץ, ויתנה עמו טול אתה בשבת ואני בחול. ואם כבר שכר הבלן את המרחץ, יוכל לבטל השכירות ולשכור מחדש עם הנכרי ולהתנות, ואח"כ יוכל הישראל לקנות ממנו בדמי השכירות שקוצץ לו. יעו"ש. ]הערת מהרש"ם: מה שכתב בשם תשובת שמלת בנימין, כן פסק בתשובות רבנו אליהו מזרחי סימן ]פ"ה[. )פ"ג(ובתשובה אחת העליתי ]שו"ת מהרש"ם ח"ח חאו"ח סימן ל"ו[דהרא"מ לשיטתו, דסבירא ליה כדעת ר' אלחנן שהובא בתוספות ורא"ש וב"י סימן זה ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[]שם סימן כ"ד[)ד"ה , כמו שכתב בהגהת מהרל"ח שם והיכא שגוף התנור וכו'(]אות ו'[]הגב"י[. אבל לדידן יש לומר דשרי גם בכהאי בשם כנה"ג גוונא. ועיין מג"א . ועיין שו"ת בית שלמה )סק"ג()או"ח סימן ל"ו(שפסק גם כן להקל, והביא ראיה מהגהות אשירי, ע"ש באורך, ולא ידע מתשובת רא"מ הנ"ל[. שם (נא) אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו וכו'. נשאלתי לחוות דעי הקלוש, לדעת מה יעשה ישראל שהוא שותף עם הגוי לקנות חיטים, ומרקדין אותם בכברה ובטבלה לנקותו מהקש והתבן, ושוב שולחין אותן חוץ לעיר לריחיים של מים לטוחנן, ומוכרין הקמח בחנותן, והגוי פותח החנות ביום שבת קדש ועושה מלאכתו בפרהסיא בהרקדת החיטים, וכל ישראל העוברין ביום שבת קדש דרך החנות הנזכרת ורואין את הגוי מתעסק במלאכתו, יחדיו ירננ'ו וקראו ערער אחר ראובן השותף הנזכר, דכיון דמלאכה זו מוטלת על שניהם שהרי הם שותפים ועוסקים, א"כ כשהגוי לבדו עושה המלאכה בשבת, הרי הגוי שליחותיה דישראל קעביד, ועוד דנמצא שהישראל נהנה ממלאכת שבת. וכשמעי את הדברים גערתי בראובן הנזכר, דאיך ערב את לבו להניח לגוי בשבת לעשות מלאכה. והשיב לי, דמעיקרא כשנשתתף עם הגוי, פיחת מחלקו כמו שמונה למאה, והוסיף אותם על חלק הגוי, ופירש אמריו ואמר לגוי, אלו השמונה למאה יהיו לך לבדך משלי, בשביל הריוח המתהוה ממלאכת שבת. ואמרתי לו, מי הורה לך לעשות כדבר הזה, והשיב שהוא מדעתו עשה כן. אך יען אתרמי מילתא שנתרעמתי עליו בזה, חילה פני שאעמוד בדין זה בספרן של צדיקים ז"ל, האם יש היתר ע"פ תנאי זה שהתנה עמו מעיקרא, לשיוכל לפתוח הגוי החנות בשבת ולהתעסק בה, דנימא דהשתא הגוי אדעתא דנפשיה עביד או לא מהני. ואמרתי לו, שעד שיתברר הדין, יצוה לגוי שלא יפתח החנות בשבת, וכן עשה. וה' ינחנו במעגלי צדק ואמת, לא נטה ימין ושמאל. אמן כן יהי רצון. תשובה. כתב רבנו הטור ז"ל כאן וז"ל: ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני בחול, ואפילו לא אמר כן בפירוש, אלא כשבאים לחשבון אומר הישראל אטול אני של יום ראשון כנגד שבת שנטלת אתה, אסור. אבל אם מתחלה כשקבלו השותפות התנו שיטול הגוי של שבת והישראל יום ראשון כנגדו, מותר. ור"י היה מתיר בתנור שקבלו בשותפות אפילו לא התנו, דדוקא בשדה אסור, לפי שחלק הישראל מתעלה ומתרבה באותה מלאכה שעושה הגוי בשבת, אבל בתנור שאין חלק ישראל מתעלה בכך, מותר לחלוק ולומר יהא שלי בחול ושלך בשבת, ור"ת אוסר. וכן יראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב, המשתתף ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[עם הגוי במלאכה או בסחורה, אם התנו וכו'. ומלאכה דומה לתנור, שאין חלק ישראל מתעלה במה שהגוי עושה, ואסר בלא התנו וכו'. ע"כ. וכתב מרן ז"ל בב"י, שדברי ר"י ור"ת הלא הם כתובים בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[ספ"ק דעבודה זרה , וכבר כתבו שם התוספות שחזר ]סימן כ"ד[בו ר"י, והביא ראי ה לדברי ר"ת דאין חילוק בין תנור לשדה וכו'. ע"ש. והרואה יראה דנדון דידן גרע טובא, דאפילו למאי דאסיק אדעתיה ר"י מעיקרא לאסור דוקא בשדה משום מתעלה ומשביח גם חלק הישראל, וגם ששולח החיטים לריחיים לטוחנן, ומזמינן למכור הקמח, דודאי אסור. וכל שכן למה שחזר בו ר"י והביא ראיה מהתוספתא לאסור בכל גוונא ]דמאי פ"ו הי"ג[בלא התנו. אלא דגם בנדון דידן נזכר הישראל מאיסור שבת בתחלת השיתוף, ונתן דעתו להוסיף על חלק הגוי שמנה למאה כדי שלא ליהנות משכר שבת, ככתוב בשאלה. ובטרם נקרב לראות אם אופן זה שעשה הישראל מגנא ומצלא מהאיסור, אימא מילתא. דלכאורה נראה דנדון כזה לא היה צריך שום תנאי מעיקרא, ובלא התנו נמי שרי ליה לישראל לחלוק עם הגוי שכר שבת וימי החול שוה בשוה, וליכא נדנוד איסור כלל, וחבל על דאבדין שמונה למאה דיהיב לגוי ללא צורך. והוא דכתב הר"ן ז"ל ספ"ק דעבודה זרה , ]ו: ד"ה ומהא[והביא דבריו מרן ז"ל בב"י כאן וז"ל: ומרחץ שלקחוהו ישראל וגוי בשותפות, וגוי מחממו בשבת בשביל חלקו, ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל, ובימות החול שניהם מחממין אותו, כתב הר"ן דנ"ל דשרי, דגוי אדעתא דמחצה שלו קעביד, אע"פ שהישראל משתכר במלאכה שלו, הוה ליה כבעל שדה לגבי אריס, דאמרינן דכיון דאריס אדעתא דנפשיה עבד, אע"ג דמטי ליה לישראל רווחא שרי, וליכא משום שכר שבת כלל, וגם ליכא מפני שהיא נקראת על שמו, דכיון דהכל יודעים שמרחץ זה יש לגוי חלק בו הוה ליה כשדה, דכיון דעביד לאריסותא אמרי אריסותיה הוא דעביד. ולא תקשי לך מההיא דתניא בדמאי , ]שם[ישראל וגוי שלקחו שדה או מרחץ בשותפות, לא יאמר לו טול חלקך בשבת וכו', דהתם כיון שישראל נוטל בחול כנגדו, נמצא שנעשה ]הגוי[ שלוחו בשבת, אבל הכא ששניהם מחממים בחול את המרחץ, כשהגוי מחממו בשבת לאו שליחותא דישראל קא עביד, אלא אדעתא דנפשיה קא טרח כאריס, וישראל מטי ליה הנאה ממילא. ומ"מ דוקא ליקח מה שנשתכר המרחץ בשבת בהבלעת שאר הימים, אבל אם בפני עצמו לוקח לא, ואע"ג דבהיתרא אתא לידיה מחזי כשכר שבת. ע"כ. וטעם החילוק מבואר בדברי הרב תוספת שבת ז"ל , והרב )סק"ה(מחצית השקל ז"ל , דכשכל אחד עוסק ביומו, הרי )סק"ד(הישראל מחויב לעסוק נגד מה שעסק הגוי בשבת, ואז שפיר מקרי הגוי שלוחו, דהוי כאילו אמר לו עשה עתה בשבילי בשבת ואני אעשה בשביל זה בחול. אבל כששניהם עוסקים ביחד כל ימי החול, ואין הישראל מחויב להשלים מלאכתו בחול, לית לן בה, דאפילו אם יתבטל הישראל לפעמים מלהתעסק יעסוק הגוי לבדו ואינו מקפיד, אמרינן דגוי עביד בשבת אדעתא דנפשיה בשביל חלקו שיש לו בה, ואף שיש ריוח בזה לישראל לא אכפת לן וכו'. ע"ש. א"כ בנדון דידן נמי, שהישראל והגוי שניהם מתעסקים בעסק השותפות בימי החול, ואינם מתעסקים כל אחד יומו, וא"כ אין הישראל מחויב להשלים בחול כנגד מה שעשה הגוי בשבת, דלא קפדי אהדדי אם אחד יטרח הרבה והאחד מעט, בשבת לאו שליחותיה דישראל קעביד, שאין חיוב על ישראל לטרוח כנגד זה כלל, ונמצא דגוי אדעתא דריוחא דפלגא דידיה הוא דטרח, ואפילו שירויח הישראל בזה לית לן בה. וכיון שהשותפות בנוי על אופן זה, הגם דלא התנו קודם השיתוף, שרי לישראל לחלוק עמו בשוה גם ריוח השבת בהבלעה, ולא היה צריך הישראל לוותר מחלקו לגוי השמונה למאה הנזכרים בשאלה, דבלא"ה שרי. אלא דניחזי אנן אם סברת הר"ן ז"ל הלזו מוסכמת מהפוסקים המפורסמים עמודי ההוראה ז"ל, דהנה מרן ז"ל שם בב"י אחר שהביא לשון הר"ן כתב וז"ל: ואין נראה שיהיה כן דעת הרמב"ם , שהר י כתב שהמשתתף עם הגוי ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[במלאכה או בסחורה ולא התנו, כשיבואו לחלוק נוטל הגוי שכר השבתות כולן. ומשמע דבחול שניהם עושין מלאכה וכו', ואפילו הכי כתב שיטול הגוי שכר שבת, ואם כדברי הר"ן הוה ליה למשרי וכו'. אלא שמתוך מה שכתב ולא תקשי לך מההיא דתניא בדמאי וכו', נראה שדעתו לומר דהא דתניא ישראל וגוי שקבלו בשותפות, מתוקמא בשאין דרכן להתעסק שניהם ביחד, אלא זה עובד יום וחברו עובד יום וכו', והשתא אפשר לומר דלהרמב"ם נמי מיירי בשאין שניהם מתעסקים יחד תמיד במלאכה, אלא הגוי מתעסק יום שבת וזה מתעסק יום אחר כנגדו, ומשום הכי אסר, אבל אם היו שניהם יחד מתעסקים תמיד וכו' ובשבת מתעסק בה הגוי לבדו שרי וכו', דדמי ממש לההיא דמרחץ שכתב הר"ן. כן נראה לי ליישב דברי הרמב"ם לדעת הר"ן, דאל"כ הוה ליה לכתוב שהרמב"ם חלוק בדבר. עכ"ל. ולפי דברי מרן ז"ל הללו, דהרמב"ם ז"ל מסכים לסברת הר"ן הלזו, ומרן העתיק לשון הרמב"ם ז"ל בש"ע, נראה פשוט דהכי נקיטינן להקל, דמפרשינן דברי הרמב"ם בשאין שניהם מתעסקים יחד, אבל במתעסקים יחד כל ימי החול, מודה לדעת הר"ן. וכל שכן למה שכתב הרב ב"ח ז"ל , דאפילו היה )ס"ב(דעת הרמב"ם לאסור בכל ענין שלא כדעת הר"ן, אפילו הכי כהר"ן נקיטינן דמסתבר טעמיה, כל שכן דאיכא לפרש דגם הרמב"ם הכי סבירא ליה וכדכתב ב"י. וכן פסק בהגהת ש"ע והכי נקיטינן. עכ"ל. וא"כ גם בנ"ד, כל שהם מתנהגים כסדר הזה, אפילו היה נוטל ראובן כל חלקו הראוי לו כי לא ינכה השמונה למאה, כשר הדבר, ובלבד שיטול חלקו בהבלעה, שיעשו חשבון מכל שבעת ימי השבוע ויחלקו ביניהם. דהגם דאיכא הבלעה דאסירא בלא התנו, וכגון שהגוי נוטל כך וכך ימים ושבת בתוכם, והישראל נוטל שאר הימים, דאע"ג דבכהאי גוונא ליכא משום שכר שבת, דעל כל פנים נוטל בהבלעה, מ"מ אסור, דמה שהגוי עושה בשבת הרי הוא כשלוחו של ישראל, דלולי שעושה גוי בשבת ונוטל שכר השבת, לא היה עוסק בחול באותן הימים ששייכים לישראל, דהא בימים דשייכי לישראל לא שקיל גוי מידי, ואינו עושה אלא לצורך ישראל, והיינו משום שעושה בשבת ונוטל שכר השבת לבדו, ולכן הוי כשלוחו ובעי תנאי. אבל הבלעה כי האי, שנוטל הגוי חצי הריוח מכל שבעת ימי השבוע, כל מה שעושה הגוי בחול ובשבת, אדעתא דנפשיה עביד כיון שנוטל שכר בכל עת, ולא הוי לא כמעמיד פועל ולא מחזי כשכר שבת, כדאסברה ניהלן הרב מחצית השקל ז"ל . ע"ש. וכיון דהך הבלעה דידן היא העולה לפום דינא, א"כ )סק"ו(לדעת הר"ן והוא דעת הרמב"ם ומרן ז"ל, זוהי דרך ישרה גם בלא התנו. ברם דא עקא, דחזה הוית להרב המפורסם מוהר"י עייאש ז"ל )סק"ה(דכתב, דהגם דמרן ז"ל בב"י בספר מטה יהודה הביא סברת הר"ן הנזכרת, וכתב דאפשר דגם הרמב"ם לא מיירי אלא בשכל אחד עוסק ביומו, מ"מ בש"ע מדלא הזכיר חילוק הר"ן, משמע דדעתו להחמיר כנראה מסתם דברי הרמב"ם ז"ל, וכן מוכח מלשון רש"י ז"ל , ומשקבלוה ]עבודה זרה כב. ד"ה שקיבלו[הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד. ]ע"כ[. וכן נראה עיקר, דאע"ג דמור"ם ז"ל בהגה פסק חילוק הר"ן בסמוך בשם יש אומרים, אין לתפוס אלא דברי הש"ע, דבתריה גרירינן. ע"כ. וכן )סק"ג(,שכתב על דברי מור"ם ז"ל ראיתי להרב נהר שלום ז"ל והיא דעת מרן בב"י דמפרש דהרמב"ם בהכי איירי, ומ"מ בש"ע לא סמך על זה, אלא העתיק לשון הרמב"ם סתם, דמשמע מיניה דאף אם עוסקים שניהם כל ימי החול והגוי בשבת אסור. וכן משמע ממה שכתב הרמב"ם סמוך לזה , שהתירו ]שם הי"ח[הגאונים ליתן מעות לגוי להתעסק בהם, והגוי נושא ונותן בהם וחולק עמו בשוה, משמע דוקא התם שאין המלאכה מוטלת על ישראל לעשותה ואין העסק ניכר ממי הוא כמו שכתב הש"ע , משא"כ הכא שיאמרו שהישראל עשה שליח לגוי שיטרח )ס"ד(גם בשבילו. ע"כ. הרי דסבירא להו לרבוותא בתראי ז"ל, דלפסק הלכה לא סבירא ליה למרן כסברת הר"ן. וכדבריהם נלע"ד לדייק מדברי מרן, שאחר שפירש להשוות דעת הרמב"ם עם הר"ן, כתב: כן נראה לי ליישב דברי הרמב"ם לדעת הר"ן. ע"ש. וכלומר דהר"ן דלא כתב דהרמב"ם חולק בזה, שמע מינה שהוא מפרש כן דברי הרמב"ם, וכדפירש ההיא דדמאי, מכלל דליה לא סבירא ליה הכי בדעת הרמב"ם. יתר על כן ראיתי להרב תוספת ולהרב בגדי ישע ז"ל , שכתבו בדעת מרן ז"ל שבת ז"ל ]שם[בב"י שהוא מסתפק בדעת הרמב"ם אי סבירא ליה כהר"ן. ע"ש. שמע מינה דלא החליט מרן דמודה הרמב"ם בזה, וכדדייקנא בעניותין מתוך לשונו. וא"כ אין לנו אלא פשט דברי הרמב"ם ומרן ז"ל דאין לחלק בכך, ובכל גוונא אפילו שניהם מתעסקים יחד כל ימי החול יש לאסור לדידן דנקיטינן כהוראות מרן ז"ל כנזכר, דלא כסברת הר"ן ז"ל. וא"כ נראה דלאו למגנא הוה ויתור השמונה למאה מחלק הישראל, ולכן ניהדר אנפין בדין הויתור הלז שויתר הישראל שמונה למאה מחלקו לגוי בשביל שכר השבת, אי שפיר דמי לפום דינא, כי לעת עתה נראה שאנו צריכין אליו. ואומר דלכאורה לא יועיל ולא יציל, דהנה החילוק שיש בין התנו מעיקרא קודם שנשתתפו דשרי, להיכא שנשתתפו ושוב אומר לו טול אתה של שבת דאסירי, שמעינן ליה מדברי מרן ז"ל בב"י, ולמד אותו מדברי רש"י ז"ל וז"ל: ]שם ד"ה שקבלו עד ד"ה מותר[כלומר דלא דמי למשכיר שדהו לגוי דשרי, דהתם כל עבודת השדה עליה דגוי רמיא, אבל הכא אישראל נמי רמיא שהרי השדה של שניהם הוא, והוי כאילו מעמיד פועל במקומו שיעשה מלאכתו בשבת והוא יעשה במקומו למחר, הילכך אסור כשלא התנו, ואם התנו מותר, משום דכיון דמעיקרא התנו, הוה ליה כאילו אין לישראל חלק בשדה כלל ביום השבת, אלא כולו של גוי בשבת וכולו של ישראל ביום החול, ונמצא שלא הוטלה מלאכת שבת על ישראל כלל, מאחר שאין השדה שלו ביום ההוא, וזהו שפירש"י וכו'. ע"ש. דהעולה מזה הוא, דכדי שיהא מותר לישראל לחלוק עם הגוי כל שבעת הימים ושבת בכלל, אינו אלא כשיתרוקן הישראל זכותו שבשותפות בשבת, כאילו אינו שותף ביום ההוא ואין לו חלק בו, וכל נכסי השותפות הוו של גוי, וכי עביד בשבת אדעתא דנפשיה לחודיה הוא דעביד. לא כן בנדון דידן דהתנאי שעשה מתחילת השיתוף עם הגוי היה בהיפך, שגם שכר השבתות יכניסם לתוך השיתוף ויחלקו ביניהם, ולפי שהישראל אינו מתעסק בשבת ויתר לו הני שמונה למאה. וא"כ איכא הכא תרתי לגריעותא, חדא דכיון דאיהו לא סליק נפשיה מהשותפות בשבת כמשפט, מחזי כמעמיד פועל במקומו על חצי השבת, והיה שכרו הני שמונה למאה בשביל טורח פעולה כל שבתות השנה, וגוי כי עביד בשליחותיה דישראל קעביד. וזאת שנית, דכשחולק עם הגוי הרי הוא נהנה משכר שבת, דשמא ריוח הגוי שמרויח בשבת עולה יותר מזה, ובאותו מותר נהנה מריוח המתהוה בשבת, שלא אמרו בברייתא דהתנו מעיקרא מהני אלא באומר לו טול אתה ]עבודה זרה כב.[של שבת וכו', שכל הריוח של שבת יהיה לגוי לבדו, וכנגדו כל ריוח יום אחד של חול לישראל לבדו, שנמצא שאין הישראל נהנה כלל משכר שבת, אבל בנדון דידן מי מפיס שלא ירויח הגוי יותר מזה, והיכי שרי ליה בהכי לחלוק עמו ריוח כל הימים בשוה, והא היכא דלא התנו מעיקרא שאין היתר לישראל ליטול ריוח יום אחר כנגד השבת, אלא כל שכר השבתות לגוי לבדו, כתבו הרמב"ם ומרן ז"ל, דאם אין ריוח ]הלכות שבת פ"ו הי"ח[השבת ידוע, יטול הגוי שביעית הריוח לעצמו והשאר יחלוקו, הרי דצריך שיטול בעד שכר שבת ריוח שוה לשאר ימים, אבל שמונה למאה דבציר טובא נראה דלא מהני, דסוף סוף נהנה במקצת משכר שבת. ויש להוכיח כן מדברי הרב מג"א ז"ל , על מה שכתב )סק"ח(מור"ם ז"ל , ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו בשבת או ]ס"ג[לשוכרו בקבולת שרי, כתב על זה וז"ל: וכן לשוכרו בקבולת, לשכור הגוי אפילו בקבולת, דהוי כ מעמיד פועל, אלא היכא דא"א בענין אחר, כגון שא"א להם לבטל השיתוף, אז שרי משום פסידא וכו'. ע"כ. וביאר דבריו הרב מחצית השקל ז"ל, שנרגש על רמ"א איך התיר לשוכרו בקבולת, דהיינו שפוסק עם הגוי שבכל מאה דינרים שירויח שיתן לגוי כך וכך, דהיתר זה לא יתכן, דהא מה שהתירו ע"י תנאי היינו שלא יהיה לישראל חלק בשבת כי אם לגוי, ובקבולת לא אפשר למימר שאין לישראל חלק בשבת, דהא נוטל כל הריוח של שבת אלא שמשלם לגוי שכרו בקבולת, ומכח קושיא זו אוקי דינו של מור"ם כשבעלי התנור נוטלין שכר שאלת תנורם ואינן עושין הם בעצמם. ע"ש. הרי שכל שנוטל שכר שבת גם כן ועושין בעצמן, אי אפשר לומר שאין לישראל חלק בו, אדרבא נראה כמעמיד פועל במקומו כמדובר. אכן נראה כי לקיחת הגוי השמונה למאה מועיל ומהני ע"פ הדין, אפילו במוכח שהגוי ירויח בשבת יותר מזה, שרי ליה לישראל לחלוק עמו כל השכר אחר כך, ולא חיישינן על המותר מהשמונה למאה, וכמו שכתב מהרלנ"ח ז"ל )סימן ק"ו ]ד"ה , שאפילו שיקרה מקרה שביום השבת ירויח הגוי יותר ונלע"ד[(מביום שנטל הישראל לעצמו, יוכל לקחת הישראל החלק מהריוח, שהתנו ביניהם ולא יקרא נוטל שכר שבת. ואע"פ שכתב , אם התנו בתחלה שיהא שכר השבת לגוי הרמב"ם ז"ל ]שם הי"ז[לבדו אם מעט ואם הרבה, זהו דוקא כשנודע שכר של כל יום ויום בפני עצמו, אבל כשאינו ידוע אין לחוש שמא הרויח בשבת בעצמו יותר ויקרא הישראל נוטל שכר שבת. וכן הרב ]הרמב"ם[אמר למטה , יראה לי שהגוי נוטל שביעית השכר. סוף ]שם הי"ח[דבר, אם התנו בשעה שנשתתפו, אין הישראל עובר וכו' על איסור נוטל שכר שבת. ע"ש. הרי דכשאינו ידוע ריוח כל יום בפני עצמו, אלא שהוא נותן לגוי איזה סך קצוב כנגד יום השבת, גם אם ירויח באיזה שבת יותר מהקצבה ההיא יכול הישראל ליקח חלק ממנו, כי אין לנו אלא מה שקצב עמו. ולמד כן מדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב שנותן לו שביעית הריוח בשביל ריוח השבת, ומי לא עסקינן דהיה בשבת ריוח הרבה יותר משביעית הריוח, והיכי סגי ליה בהכי, הרי באותו המותר דטפי משביעית נמצא הישראל נהנה משכר שבת, אלא ודאי דכל שאין ידוע ריוח כל יום בפני עצמו, סגי לן בהכי. וא"כ גם בנ"ד, כיון שאין ידוע ריוח כל יום בפני עצמו, די בקצבת השמונה למאה שיתן לגוי והשאר יחלוקו ביניהם. ומה גם דאפילו אם יהיה הריוח של שבת יותר הרבה מהשמונה למאה, כל דמעיקרא התנו בכך שיתן הישראל בעד ריוח השבת שמונה למאה ונתרצה הגוי שפיר דמי, דיש לומר חדא מתרתי, או דאפילו אי מתרמי שביום שבת אחד ירויח יותר מזה, בשבת אחר לא ירויח כלל או מעט מזער, דנמצא כשאנו באים לשום ולהעריך כל שכר השבתות ביחד, אחד באחד יגשו יעלה ,שבת ירויח יותר מזה, מ"מ כיון שהתנו כך מעיקרא ונתרצה הגוי כי הדר חולק עמו כל שכר השבתות ביחד, מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה הגוי לישראל, ולעולם הגוי אדעתיה דנפשיה עביד. ואפילו יתן הגוי לישראל כל הריוח המגיע לו ביום שאסור )הגה"ט אות ג'(, במלאכה, כתב מרן החבי"ב ז"ל בשיורי כנה"ג דכל שאין הגוי מחויב לתת כלום לישראל, מותר גמור לקבל הריוח, דאטו גוי שמרויח בשבת ונתנו לישראל במתנה מי אסיר, מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. ע"ש. והגם דאין הנדונות שוין כיע"ש, מ"מ האי כללא דכייל לן שייך גם לנדון דידן, דכל ריוח השבת אין הגוי מחויב לתת ממנו לישראל אפילו פרוטה, וא"כ כי יהיב ליה לאו לשם חלוקת ריוח שותפות הוא דיהיב ליה, אלא דרך מתנה. והא ,דידן עדיפא לפום דינא, דאי האי ישראל בר אוריין הוה כיון דנחית לאתנויי, מעיקרא הוה ליה לאתנויי טול אתה של שבת וכו', ויקבל עליו עבודת יום אחד ושכרו לו לבדו כנגד שבת, ולא היה מפסיד אלו השמונה למאה מחלקו, נקיט מיהא, שהישראל נותן לגוי אלו השמונה למאה ואינו נוטל כנגדן מהגוי כלום, כאילו לא הקנה מעיקרא, וזה מותר גמור. ולהכי שרי להניח לגוי שיעסוק בחנות בשבת, דא דעתא דידיה עביד. ומשום מראית העין ליכא, כיון שהכל יודעים שיש לגוי חלק בו. וכל ,שכן שיש לומר דהני שמונה למאה הוא ממש שכר שבת ולא משכחת שירויח הגוי יותר מזה, דהדבר ידוע דריוח מוכרי הקמח אינו מצוי אלא ביום חמישי בשבת, שכל ישראל קונים קמח לאכילת כל השבוע, אך בשאר הימים אינו מצוי מכירה כי אם באקראי, וכל שכן ביום שבת שאין בו כי אם קצת הכנה והזמנה כגון הרקדת החטים וכיוצא. וכיון דהני שותפי נחתי להפריד ריוח יום השבת משאר הימים, ולא הפרידו אלא הני שמונה למאה, שמע מינה דשיערו בדעתם לפי ידיעתם באופיו של אומנות זה דסכום זה סגי לריוח השבת, שאינו מתהווה בשבת ריוח יותר מזה, ונמצא שהם עשו מה שהיה ראוי לעשות היכא שלא התנו, וא"כ ודאי שרי. ודמי למה שכתב מור"ם ז"ל בהגה וז"ל: ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו )ס"ג(בשבת או לשוכרו בקבולת שרי. ע"כ. והך דקמן נראה דדמי לשכירות בקבולת, ועדיפא מיניה, דהא קבולת ביאר בו הרב מחצית השקל)והבאנו דבריו לעיל בסמוך(, דהיינו שפסק עם הגוי שבכל מאה דינרים שירויח שיתן לגוי כך וכך, ומה שנרגש הרב מג"א ז"ל על היתר זה, שאיך אפשר לומר שאין ]סק"ח[לישראל חלק בו והרי הוא נוטל ריוח השבת לעצמו, ומכח זה אוקי לה כשמשכירין התנור לאחר, הנה קושיא זו לא תפול על ההיתר שלפנינו, שקבולת כזה דמי לשביעית הריוח שכתבו הרמב"ם ומרן ז"ל, שהוא מניח כל הריוח המתהוה ]שם הי"ח[בשבת שיהיה כולו לכיסו של גוי, הכא נמי כיון ששיערו דאין בשבת ריוח כי אם כשמונה למאה, הרי כל הריוח מנח בכיסתיה דגוי השותף ואינו נהנה ממנו, ולהכי כשחולק שוב כל הריוח עם הגוי ונוטל הישראל חלקו לפי החלקים שפסקו ביניהם, אינו אלא חלקו בריוח ימי החול לבד, ששכר שבת כולו נטלו הגוי, וא"כ נמצא שהוא מותר בשופי. כנלע"ד. ]ועיין להגאון הרב חתם סופר ז"ל חאו"ח [. )סימן ח"נ ונ"ט(שם (נב) אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו ודע, דכתב הב"ח ז"ל אם מעט ואם הרבה וכו'. ]אות , דההמצאה שכתב הראב"ד ז"ל א'[]בחדושיו לעבודה זרה כב. ד"ה לאיסור בבאו לחשבון אפילו בהתנו, שרוצים לחלוק ואם באו[בשוה ואפילו היה חלק עכו"ם של שבת הרבה יותר מחלק ישראל של יום ראשון, מודים בה רש"י ]עבודה זרה כב. ד"ה ואם והרמב"ם ז"ל , דעד כאן לא אמרו בבאו באו[]הלכות שבת פ"ו הי"ז[לחשבון אינו אסור אלא בלא התנו דמוכח דבהתנו שרי, אלא כפי פירושם בפירוש באו לחשבון שהוא יום אחד כנגד יום שבת, שלא באו לדקדק אלא במספר הימים יום כנגד יום, ולא ידקדקו אם יהיה ריוח יום זה יותר מחבירו, אבל אם מדקדקין גם במותר שיותיר יום אחד מיום האחר, בהא אסיר לכולי עלמא. מיהו , התירו לגמרי לדעת מהר"י אבוהב ז"ל והש"ע בסמוך )סעיף ב'(ההמצאה של הראב"ד ז"ל, מטעם דסבירא להו דלעולם בהתנו מעיקרא ליכא שום איסור. וא"ת והא אשכחן לרבנו בפרק עשירי ממאכלות אסורות בדיני שכתב וז"ל: עכו"ם וישראל שהיו שותפין ערלה ]הי"ד[בנטיעה, אם התנו מתחלת השותפות שיהיה העכו"ם אוכל שני ערלה, וישראל אוכל שלש שנים משני היתר כנגד שני הערלה, הרי זה מותר, ואם לא התנו מתחלה אסור, ובלבד שלא יבואו לחשבון. כיצד, כגון שיחשוב כמה פירות אכל העכו"ם בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, אם התנ ו בזה אסור, שהרי זה כמחליף פירות ערלה. עכ"ל. ועיין בפירוש ההלכות להר"ן ז"ל סוף פרק קמא דעבודה זרה שמיישב ]ו: ד"ה ומהא[הסוגיא, דקשיא לרבנו לפי שיטת רש"י ז"ל, שפירש דבערלה ליכא שליחות דמלאכה דעכו"ם, דהרי אף לישראל מותר לעבוד נטיעת הערלה, ואי משום אכילה דישראל אוכל בשני ההיתר כנגד אותן שני האיסור, אין זה נהנה, שכך המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל. יע"ש. דלרבנו מקרי נהנה מהאיסור כיון שנוטל חליפי ערלה. ומ"מ אם תמצי לומר דלרבנו דין שבת ודין ערלה שוים הם ובתרוייהו בעינן התנו, מ"מ בהתנו מיהת שרו בכל ענין לדעת הרב המגיד , דכתב דרבנו מפרש כפרש"י, ]הלכות שבת שם[דלא קאי באו לחשבון דסיפא דברייתא אלא ארישא דלא התנו, אבל בהתנו בכל ענין מותר, ]וכדעת[ הש"ע דסעיף ב'. )לדעת(ולדעת הב"ח הוה ניחא, דהתם כוונת רבנו שיבואו לחשבון על תוספת שמוסיף יום אחד על חבירו, והיינו דנקט שיחשוב כמה פירות אכל העכו"ם ולא נקט שיחשוב כמה שנים, אבל להרב המגיד קשה. וכבר הקשה כן הרב לחם משנה ז"ל ]הלכות מאכלות . יע"ש. ולפי הנראה מדבריו, דאליבא דהר"ן בדעת [אסורות שם רבנו דין ערלה חמור מדין שבת, ומן הדין חליפי ערלה כי האי גוונא חמירי ואסירי מדאורייתא, ולא דמי לשבת דליכא איסורא אלא מדרבנן משום דנראה כשלוחו. ואי לאו דברי הר"ן ז"ל בכוונת רבנו, הייתי מפרש דעתו באופן אחר. דמאי דקאמר אם התנו מתחלת השותפות, אינו ר"ל קודם שנשתתפו, אלא ר"ל אחר שקבלו הנטיעה בשותפות התנו מתחלה קודם שהתחילו להתעסק בעבודת הארץ, ונמצא דהתנו דהתם היא לא התנו דשבת, ולכך בכהאי גוונא אם באו לחשבון אסור כיון שלא התנו מקודם שנשתתפו. ומה שסיים שם ואם לא התנו אסור, פירוש שלא התנו כלל, דאז בכל ענין אסור, דהרי נהנה מפירות ערלה, משא"כ בהתנו אין להתיר אלא כשלא יבואו לחשבון. והיינו דבדיני שבת נקט רבנו בתחלה בבי"ת, דר"ל קודם שגמרו השותפות, אבל בדין ערלה כתב מתחלה במ"ם וגם סיים לכתוב לשון השותפות, דנתכוון בזה תחלת השותפות שהוא קודם התחלת]ם[ בעסק. כנלע"ד. וראיתי בספר מעשה רוקח שפלפל בלשון זה של דין ערלה עם לשון ]הלכות שבת שם[דהלכות שבת, ויש קצת גמגומים בדבריו, דוק ותשכח ואין להאריך. ומ"מ לענין דינא אנו אין לנו אלא פסק הש"ע דהתיר בכל ענין בהתנו, ודלא כהרב מגן אברהם דכתב לאסור כדעת )סק"ב(הבית חדש, וליתא לענ"ד. ועיין בספר מגילת ספר להרב ר' בנימין קאזיס ז"ל . ושוב עמדתי על דברי )בלאוין ס"ה דף י"ג ע"ב(הרב בעל שפתי כהן ז"ל, ומצאתי בסימן רצ"ד בדין ערלה סעיף י"ג , שגם הוא ז"ל הוקשה לו דברי הרמב"ם ז"ל משבת ]סקכ"ז[לערלה כמו שהקשינו לעיל, והעלה דבין בשבת בין בערלה לא הותר בהתנו מתחלה אלא בהתנו יום כנגד יום, אבל בהתנו שיהא המותר מתחלה בשוה הרי זה אסור. ופירוש אם באו לחשבון היינו על תנאי דמעיקרא, שהתנו מתחלה שיתחלק המותר שבכל יום ביניהם בשוה. וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל שם וכתב אם התנו בזה, דהיינו שיהא השכר של כל יום בשוה, דמעיקרא אדעתא דהכי נחתי. ואין זה סותר למה שכתב הש"ע כאן )סעיף ב'(דבנתרצה לחלוק בשוה מותר, דהתם לא היה התנאי מתחלה אלא יום כנגד יום, שכל אחד נוטל יום כנגד יום אם מעט אם הרבה, דאז הריצוי של השוואת החלוקה אח"כ הוא בתורת מחילה וויתור. ולפ"ז ניחא, דיבואו לשונות הש"ע הנזכרים מדוקדקים הדק היטב, דמתחלה בסעיף זה כתב, אם התנו ]וכו'[ אם מעט אם הרבה, דמשמע דוקא יום כנגד יום, אבל אם גם המותר שיעדיף יום על חבירו יהיה לחצאין, אסור, והיינו כשיהיה בתורת תנאי. ובסעיף ב' דהתיר שווי החלוקה מיירי בלא התנו כך בפירוש, אלא בשעת החלוקה נאותו מעצמם ונתרצו לחלוק בשוה, דאין זה הריצוי מכח שום תנאי ושום חיוב שקדם, אז בכה"ג פשוט להיתר. וכן גם דעת הרב ב"ח שם, וזה אמת ויציב, לבאר שיטות רש"י והרמב"ם והראב"ד ז"ל, כל שיטה ושיטה בפני עצמה בפלפול עצום ורב, עיניך תחזינה מישרים, וגם הוא ז"ל אזיל ומודי לענין דינא לחילוק שחילק הרב הש"ך, לאסור גם בהתנו מתחלה שיהא חלוקת שכר הימים בשוה והכי נקיטינן. ודוק. שם (נג) אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט ואם הרבה וכו'. לאפוקי שאם יעשו חשבון אחר כך שתהא חלוקתן שוה, דהיינו שאומר לו אתה נטלת בשבת כך וכך ואני נטלתי פחות, ]נחלק[ המותר, אז אסור, דהוי )וחלק(ליה כנוטל שכר שבת. ומיהו כל זה הוא דוקא כששואל לחלוק בהדיא, אמנם אם התנו מתחלה ואחר כך נתרצה הגוי לחלק בשוה, יתבאר בסעיף ב'. וראיתי להרב מג"א ז"ל שכתב וז"ל: אבל אסור לחשוב ]סק"ב[עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מעט, נחלק המותר, כמו שכתב הראב"ד ]בחדושיו לעבודה זרה כב. ד"ה ואם באו[כו'. יע"ש. משמע מדבריו שכוונת הראב"ד היא לאסור משום שהישראל תובע לחלוק, אמנם הא סתמא שהגוי נתרצה לחלוק מותר, כדפסק מרן בסעיף ב'. ולפק"ד לפי דקדוק דברי הראב"ד , נראה דאפילו בנתרצה הגוי ובאו שכתב הר"ן ]שם ו: ד"ה ומהא[לחלוק סתם נראה דאסור, ואפילו שאין הישראל תובעו, כל שאין הגוי לוקח שכר שבת לעצמו בין מעט בין הרבה, שכן כתב: אבל הראב"ד פירש דאהתנו מעיקרא קאי, כלומר אע"פ שהתנו אם אח"כ יבואו לחשבון ותהא חלוקתן שוה אסור, דכיון שבאו לחשבון אשתכח דתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוא כו'. יע"ש. מוכח מדבריו שכתב, אם אחר כך יבואו לחשבון ותהא חלוקתן שוה, וגם מטעמא דכל שאין הגוי לוקח שכר שבת לחוד, איכא למימר הערמה בעלמא ואסור, ולפי זה אין חילוק אם באו לחלוק סתם או שהישראל תובעו. וראיתי להר"ן ז"ל שהקשה על שיטת הראב"ד, דא"כ מאי ]שם[פריך בש"ס שם אימא סיפא ואם באו לחשבון ]כב.[אסור הא סתמא שרי, הא דסתמא שרי היינו משום )שאהתנו(]שהתנו[ מעיקרא. ולפק"ד אין לפרש לשיטת הראב"ד ז"ל דלעולם מה שאמרו ואם באו לחשבון אהתנו קאי, ואסור משום דמחזי כהערמה, ובתר הכי בעי סתמא כנ"ל שלא התנו ובאו לחלוק בשוה מאי, ובעי למפשט ממה שאמרו ואם התנו, הא לא התנו אסור, וקא דייק דמדאמרינן בסיפא ואם באו לחשבון אסור, ומשמע דדוקא משום שמתחלה התנו שיהיה יום שבת לגוי ואחר כך באו לחשבון שהישראל תובעו, אז אסור משום דמחזי כהערמה שהרי בטלו התנאי, הא סתמא כנ"ל שבאו לחלוק סתם בהתנו שרי, אפילו שזה הוא היפך התנאי, וא"כ הוא הדין בלא התנו ובאו לחלוק סתם דשרי, ומשום הכי אתמר אלא מהא ליכא למשמע וכו'. דאין זה נכון לפי מאי דהוכחתי מדברי הראב"ד ז"ל, דאפילו בבאו לחלוק בסתמא והישראל לא תבע, אפ"ה הש"ס דקאמר סתמא מאי, ושפיר פשיט מרישא דהתנו אין לא התנו לא, ומאי פריך מסיפא דאם באו לחשבון אסור הא סתמא מותר, דאין לומר מותר, יען האי אם באו לחשבון לאו דהישראל שואל מוֹתר שבת, אלא בסתם באו לחלוק ואפ"ה אסור, אף שהתנו מתחלה שיום השבת יהיה עסק הגוי והגוי רוצה לוותר לישראל מחלקו, כל שכן אם לא התנו דסתמא אסור, משום דמחזי כלוקח שכר שבת. וגם הר"ב ב"ח ז"ל אזיל בשיטת המג"א ז"ל, שמפרש ]אות א'[דברי הראב"ד כשישראל תובעו להשוות החלוקות, וליתא, כמו שהוכחתי, דמדברי הראב"ד מוכח שאפילו באו לחלוק סתם, כל שלא נתקיים התנאי אסור. ומה שכתב שכן הוא לדעת רש"י גם כן, לפק"ד דבריו נכונים בסגנון זה, שגם לדעת רש"י והר"ן, אם באו לחשבון דהיינו שהישראל תובע בהדיא היפך מה שהתנו ורוצה ליהנות בשכר שבת, אז ודאי אסור, אמנם אם הגוי נתרצה לחלוק בסתם והישראל לא תבעו, ודאי דשרי, דהגוי רשאי לוותר משלו, וכמו שכתב מרן , והוא מתורת מהר"י אבוהב, )סעיף ב'(דהכל תלוי בהתנו ולא התנו, דכל שהתנו ניכר הוא שאין לישראל חלק בשבת אלא שהגוי רוצה לוותר מחלקו. ומה שכתב מרן בב"י בכל גוונא שרי, אין הכוונה שאפילו שהישראל תובעו כנזכר דמותר, אלא דהכוונה דבין אם יקח הגוי חלק השבתות לחוד כתנאו בין אם לא יקח אלא יחלוק בסתם עם הישראל, שרי כיון שהתנו, דבהכי קא מתיר הגאון מהר"י אבוהב ז"ל, ודלא כמה שהבין הב"ח ז"ל בעדו. יע"ש. נקטינן לפי האמור, דמה שכתב מרן אם מעט ואם הרבה, היינו לאפוקי שלא יתבע הישראל אח"כ לחלק המותר של השבתות. ודוק. והרב נחלת צבי ז"ל כתב על דברי מרן ]סק"ב[הב"י ז"ל שהביא משם מהר"י אבוהב הנזכר לעיל וז"ל: דברים אלו אינם מובנים לי, הלא להפוסקים דנראה מדבריהם שסברי דסיפא ואם באו לחשבון אינו קאי לאם התנו, וכמו שכתב רש"י דבהתנו מתחלה מותר אפילו אם באו לחשבון והזכיר לו של שבת, ממילא כל שכן אם התנו מתחילה ואח"כ חלקו סתם דמותר וכו'. יע"ש. ורואה אני את דבריו ז"ל שאין להם שחר, דמנא ליה הא דבהתנו מתחלה מותר ואפילו אם תבעו החשבון, כדי שיגמור מזה קל וחומר להקשות להגאון ז"ל, והלא לא ראינו בשום פוסק שכתב זה, והוא ז"ל כינה הדין משם רש"י, ורש"י זלה"ה לא ביאר כלום, אלא דכתב ואם התנו מותר, דהא לא קבל עליה ישראל עבודת שבת ואין הגוי שלוחו. ואדרבה מדכתב ואין הגוי שלוחו מורה שאין הישראל מזכיר לו של שבת, דאי מזכיר לו ותובעו אם כן הוי ליה כאילו עשאו שלוחו, דגלי דעתיה דשלוחו הוא. ולפק"ד אין דבריו מובנים כלל. וכתב עוד שם, ואין להקשות על הראב"ד וכו', והקשה להראב"ד קושיית הר"ן ז"ל ולא הזכירו, ודחה קושייתו בנקל באומר ודברים. ולפק"ד עברתי על כל דבריו, ואין בהם כנגד יום מותר, ליתא, שאם הוא קורא הבלעה מה שאמר לו טול יום כנגד יום, טפי יקרא בהבלעה מה שאמר לו טול אתה של שבת ואני של חול. ועוד דכבר הוכחנו שהראב"ד סובר לאסור אפילו בסתם, כל שכן כשהתנה עמו בהכי. ומה שכתב ועלה קאמר בברייתא אם בא לחשבון אסור וכו', אהיכא קאי, אי קאי אאמר לו טול אתה של שבת ואני של חול שלדעתו כתב שמתיר הראב"ד, א"כ נמצא דעת הראב"ד הוא היפך הברייתא, ואי קאי אאמר לו טול אתה יום כנגד יום ועלה קאמר בברייתא דאסור, מלבד דהוא מתחלה כתב דיום כנגד יום הוי בהבלעה ומותר וזה סותר דבריו, אלא דאח"כ כתב אבל אם לא התנו בפירוש וכו', אלא התנה שיטול יום כנגד יום וכו' מותר. והן מעט מזעיר ממה שיש מן הקושי בדבריו, ולפק"ד דבריו פה שלא בדקדוק נכתבו. ודוק. וכתב הרב מג"א ז"ל , וגבי שדה צריך שיאמר לו, תעמול ]סק"ב[לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת, ואני אעמול בחול ואטול כנגדך בחול, ואפ"ה שרי וכו'. יע"ש. אם כוונתו לומר שאומר לו טול אתה שכר עמלך ביום השבת ואני אטול שכר עמלי בחול כמוך, לפק"ד פשיטא דאסור, דהא הוה ליה כאילו אמר אתה תהיה שלוחי בשבת לעבוד בעבורי וטול לך שכרך, ואני אהיה שלוחך בחול ואטול שכרי, כיון שעל שניהם המלאכה מוטלת והוא לוקח יום כנגד יום, ומה לי אם לוקח השכר בשבת או בחול, כיון ששניהם שוים בקצבה ועל שניהם מוטל לעשות ואמר לו שהוא יעשה בשבת, פשיטא דשלוחו הוי. ואפילו אם נאמר שכוונתו היא שאומר לו טול אתה עמלך בעבור שבת מה שהוא ראוי ליקח בשכר מלאכת יום אחד ואני אטול כמו כן בשכר אותו יום של חול והשאר חולקים, גם זה אינו נכון דנמצא באו לחשבון לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדן בחול, ועוד דהוי קובעו ל היות שוים ולחלוק בשוים. לכן לפק"ד מה שמותר הוא בשני אופנים, או אם יתנו בתחלה טול אתה מה שגדל ממה שאתה זורע בשבת בין רב בין מעט ואני אטול ממה שגדל ממה שאני זורע בחול, או יתנו ביניהם ואח"כ יחלוקו בסתם. אמנם כל שקוצב שכר טורח יום שבת ולוקח הוא כנגדו שכר טורחו בחול והשאר חולקים, אז לפק"ד אסור, ולא אמרינן בש"ס דכל שהתנה שרי לפי שאין מוטל על הישראל לעשות בשבת, אלא כשאינו נהנה מאותה זריעה שזרע הגוי, אלא היא היא לגוי. אי נמי אפשר בדרך אחרת, כשהתנה עמו מתחלה שיעשה הגוי בשבת ויקח שכרו משלם, והוא לא יקח כנגדו שכר כלל בחול, אלא עובדים שניהם בחול כל ימי החול במה שיעלה פירות יחלוקו, ונמצא שעל הגוי מוטל העבודה בשבת ואז לא הוי שלוחו, כמבואר בריש סימן רמ"ג , דכל ]ס"א[שיש לגוי חלק בפירות אפילו בשוכרו יום יום מותר. יע"ש. אמנם באומר לו טול עמלך בשבת ואני בחול, לפק"ד אין מקום להתירו. ואחרי כותבי ראיתי סמך לדברי, ממה שכתב מרן הב"י על מה בשעת קצירה או בצירה כנגד עמלך בשבת, ואני או שלוחי אטרח לעשות כן בחול, כדי ליטול בשעת קצירה וכו' נגד יום שלי. כן ]פירש[ בספר התרומה וכו'. הרי לך )פרש"י(]סימן קמ"ז[בהדיא, דעל מה שאמרו בש"ס לא יאמר טול חלקך וכו', פירשו פירוש הר"ב מגן אברהם ז"ל שכתב להקל, ואח"ז כתב מרן הא דשרי בהתנו בתחלה, כתוב בסמ"ג וספר ]לאוין ס"ה דף כ"א ע"ד[התרומה , אם התנו מתחלה קודם שיקנו השדה שלא יהיה ]שם[לישראל חלק בו ביום וכו'. יע"ש. הרי דפירש זו כמו שפירשתי אנא זעירא, שיקח הגוי כל מה שיעלה ממה שזורע בשבת בין רב בין מעט, וכן הוא לוקח בחול וכו', ועל זה פירש ז"ל שאינו צריך לפרש הדברים בהדיא, אלא כל שאמר לו טול אתה בשבת ואני בחול, זהו פירושו, והוי ליה כאילו פירש בהדיא. יע"ש. וכן עיקר. שם (נד) אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט ואם הרבה וכו'. אבל אסור לחשוב עמו ולומר, אתה נטלת בשבת מרובה ואני מעט, נחלק המותר, כמו שכתב הראב"ד וכו'. עכ"ל ]בחדושיו לעבודה זרה כב. ד"ה ואם באו[. וכתב עליו בספר נתיב חיים, קשה לפי הרב מגן אברהם ]סק"ב[שיטת הראב"ד קושיית התוספות . וצ"ע. )ד"ה ואם באו לחשבון(עכ"ל. ועיין מה שכתב בתשובות הרמב"ם . )]פאר הדור[ סימן קכ"ו(שם (נה) אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט ואם הרבה וכו'. אפילו באו לחשבון, לומר כמה ימי שבת נטלת ואני אטול כנגדן ימי החול ]מותר[, אבל באו לחשבון בשוה כמה הרווחת בשבת ואטול כנגדן, כתב הב"ח דלכו"ע אסור אפילו התנו, וכן כתב הרדב"ז בלשונות ]אות א'[הרמב"ם . ע"ש. ומה שדחק הב"ח )סימן רל"ב( ]ח"ה סימן אלף תקצ"ו[דאמאי לא פירש כפירוש הראב"ד ]בחדושיו לעבודה זרה כב. ד"ה ואם והגאונים ואם באו לחשבון באו[]תשובות הגאונים)ליק( סימן ס"ח[כהאי גוונא וקאי אהתנו. ע"ש. ואין צורך, דא"כ היכי דייקינן מינה הא סתמא בלא תנאי מותר. וכן הקשה הוא עצמו )סימן ת"נ לראבי"ה . ואע"ג דהר"ן ]אות א'[(]סימן תס"ו[]עבודה זרה ו: ד"ה כתב בשם הראב"ד ישוב לדבריו, שאר הפוסקים לא סבירא ומהא[להו כן, וע"ש בחדושי הרמב"ן , וכן כתב ]כב. ד"ה ואם התנו[הרדב"ז . ע"ש מה שכתב עוד לחלק בין שבת לערלה. ועיין ]שם[בש"ך . )יו"ד סימן רצ"ד ]סקכ"ז[(שם (נו) אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט ואם הרבה וכו'. כתב הרב הגדול בספר ברכות )דף טו"ב ע"א(וז"ל: לאפוקי שאם יעשו חשבון אחר מים ז"ל כך שתהא חלוקתן שוה, דהיינו שאומר לו אתה נטלת בשבת כך וכך ואני נטלתי פחות, נחלק המותר, אז אסור דהוה ליה כנוטל שכר שבת. ומיהו כל זה הוא דוקא כששואל לחלוק בהדיא, אמנם אם התנו מתחילה ואח"כ נתרצה הגוי לחלוק בשוה יתבאר בס"ב. וראיתי להרב מג"א ז"ל שכתב וז"ל: אבל אסור ]סק"ב[לחשוב עמו ולומר לו אתה נטלת בשבת מרובה ואני מעט נחלק המותר, כמו שכתב הראב"ד ז"ל ]בחדושיו לעבודה זרה כב. ד"ה ואם וכו'. ע"ש. משמע מדבריו שכוונת הראב"ד ז"ל היא לאסור באו[משום שהישראל תובע לחלוק, הא סתמא שהגוי נתרצה לחלוק מותר, כדפסק מרן ]בס"ב[. ולפק"ד לפי דקדוק דברי )בס"ד(הראב"ד שכתב הר"ן , נראה דאפילו ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[דנתרצה הגוי ובאו לחלוק סתם אסור, ואפילו שאין הישראל תובעו, כל שאין הגוי לוקח שכר שבת לעצמו בין מעט בין הרבה, שכן כתב וכו'. ע"ש. ולע"ד אחרי המחילה רבה יש להרגיש עליו למה לא הקשה עוד על הרב מג"א ז"ל, דמשמעות דבריו הללו דסתמא שרי לא יתכן ג"כ על סברת הגאונים ז"ל , ואילו הוא ז"ל ]כריך[ ותני ]תשובות הגאונים)ליק( סימן ס"ח[)פריך(כמו שכתבו הראב"ד ובתשובת הגאונים שהביא ב"י, והרי בתשובת הגאונים שם כתוב בפירוש הברייתא ואם ]עבודה זרה כב.[באו לחשבון אסור וז"ל: פירוש אם באו לחשבון, דאע"ג דהויא שבת בחלקו דגוי וחד בשבת בחלקו של ישראל, שרי אם לא יבואו לחשבון, אלא שבת דגוי אם מרובה ואם מועט כל דהו, ומקבל גוי על נפשיה דאי לא אתי ליה בשבת אלא דבר מועט לא מחשב, אבל אם באו לחשבון, דאמר ליה את שקלת בחדא בשבתא מאה זוזי ואנא שקלית בשבת תשעים זוזי, מלא לי, וכל שכן אי בר ישראל תבע כהדין אסור. עכ"ל. הרי דלא סוף דבר כשהישראל תובעו הוא דאסרו הגאונים, אלא אפילו כשהגוי תובע לישראל, דמלבד שאין הישראל נהנה משכר שבת, הנה הגוי נהנה משכר הישראל ביום החול שכנגד השבת ואפילו הכי אסרו, כל שכן כשהגוי חולק ברצונו עם הישראל שכר שבת דלדידהו אסור. ופסק מרן ז"ל בס"ב דפסק להתיר, לאו לדעת ְ כולי עלמא, אלא להמתירין החולקים אהראב"ד והגאונים ז"ל בפירוש הברייתא, וסבירא להו דחלוקא דואם באו לחשבון לאו אהתנו קאי, אך להראב"ד ז"ל והגאונים דמפרשי להחמיר דאהתנו קאי, גם בסתם אסיר. וא"כ היה לו לתמוה על הרב מג"א ז"ל גם מתשובת הגאונים ז"ל הלזו. שם (נז) אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט ואם הרבה וכו'. כתב מג"א , אם מעט )סק"ב(כו' אבל אסור ]כו'[. וכתב המחצית השקל בשם הב"ח , ]אות א'[דכתב דרש"י מודה בזה. ע"ש. וצ"ע, דבעבודה זרה )דף כ"ב ע"א(פירש רש"י, ואם באו לחשבון, לאו אהתנו מתחלה קאי. ע"ש. ואם איתא דבכהאי גוונא שכתב מג"א סובר רש"י דאסור בהתנו, אמאי כתב רש"י דבאו לחשבון לא קאי אהתנו. וכן כתבו תוספות שם , דבהתנו מותר בכל ענין. ]ד"ה ואם[שם (נח) אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט ואם הרבה וכו'. כתב ב"י, וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפ"ו וכו'. שם בדין טו"ב. ועיין שם בדברי הרב המגיד ז"ל, ודלא כפירוש הראב"ד ]בחדושיו לעבודה זרה כב. ד"ה שהזכיר הר"ן וכו'. עיין בב"ח ואם באו[]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[מה שפירש דברי הראב"ד. ועמ"ש הט"ז , עיין ]אות א'[)בסק"ב(מה שכתב על דבריו הרב נוה שלום . ועיין מה )בדף קכ"ב ע"ב()בסק"ג(. ובסוף דבריו כתב, דלענין דינא שכתב הרב מטה יהודה אין לנו אלא פסק הש"ע דהתיר בכל ענין אם התנו, דלא כהרב מג"א וכו'. ע"ש. ועיין מה שכתב על דבריו הרב נוה )בסק"ב()סק"א(, יצחק ירנן , ערך השלחן שלום )בדף קכ"ב ע"ד ]ד"ה וכתב[(. )דף מ"ח ע"א וב'(שם (נט) אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט ואם הרבה וכו'. כתב המג"א , אבל ]סק"ב[אסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט נחלק המותר, כמו שכתבו הראב"ד ]בחדושיו לעבודה זרה כב. ד"ה , וב"י בשם תשובת הגאונים , וב"ח ואם באו[]ליק, סימן ס"ח[]אות . יע"ש. ולכאורה מדברי מרן בס"ב נראה דפליג על זה, שכתב, א'[היכא שהתנו בתחלה, אם אח"כ נתרצה ]הגוי[ לחלוק )הכותי(בשוה מותר. הרי שמתיר היכא שהתנו אף אם אח"כ באו לחשבון וחלקו בשוה. ולכאורה י"ל דבס"ב מיירי היכא שחלקו בסתם ונתרצה ]הגוי[ לחלוק בשוה, אבל היכא שהזכיר לו )הכותי(בפירוש אתה נטלת בשבת מרובה נחלק המותר, אסור. אבל לכאורה מדברי מרן בב"י אין נראה כן, שכתב משם מהר"י משמע דבהתנו בכל אבוהב, דמהרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[גוונא שרי, מדפירש דאם באו לחשבון אלא התנו, ולא אהתנו כפירוש הראב"ד, שמעינן דהיכא דהתנו בכל גוונא שרי. יע"ש. הרי משמע דהיכא דהתנו בכל גוונא שרי, דאי במפרש אסור, אכתי עדיין קשה, דאמאי לא מפרש הרמב"ם דאם באו לחשבון קאי אהתנו והיכא שאמר אתה נטלת בשבת מרובה וכו', אלא על כרחך דבהתנו בכל גוונא שרי, וכמו שכתב הט"ז . )בסעיף ב'(יע"ש. ושוב ראיתי להרב אליה רבא שכתב, דמה שכתב ]סק"ב[מהר"י אבוהב היכא דהתנו שרי בכל גוונא, היינו בין שבא לחשבון ואמר כמה ימי שבת נטלת ואני אטול כנגדן בימי החול הן רב הן מעט, בין שחולקין בשוה שלא הזכירו ממה שהיה בשבת מרובה. ומה שכתב הט"ז אין ראיה, דכבר תירץ הב"ח דקמ"ל דאף שלא אמר מלא לי אסור היכא דלא התנו. יע"ש. שם (ס) אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט ואם הרבה וכו'. כתב ב"י , הדין )בד"ה תשובה()צ"ל הכין( חזינא וכו', אם לא יבואו לחשבון אלא שבת דגוי וכו'. נ"ב: המדקדק היטב יראה שדעת הגאון ]תשובות הגאונים כפירוש הראב"ד ז"ל )ליק(סימן ס"ח[]בחדושי לעבודה זרה כב. ד"ה , דהאי ואם באו לחשבון אהתנו קאי, ודוק. ואם באו[שם (סא) אם התנו מתחלה וכו' שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט ואם הרבה וכו'. עיין במג"א . המג"א )סק"ב(מפרש דהמחבר סובר כשיטת הראב"ד ]בחדושיו לעבודה זרה כב. ד"ה , לא כרש"י . עיין בגמרא עבודה זרה ואם באו[]ד"ה ואם[)דף כ"ב . ע"א(שם (סב) שיהיה שכר השבת לגוי. שאלה. שנים ושלשה ישראלים שרצו להשתתף עם שנים ושלשה גוים בבית חרושת לקרח, ועובדת אפילו בשבת על ידי הגוים המשתתפים, איך יעשו להנצל מאיסור שבת, כי אי אפשר להם להתנות שהכנסות עבודת השבת יהיו לגוים לבדם, כי הדבר הזה מעורב הוא ואי אפשר לדעתו ולהבדילו. תשובה. נראה לי כעת שיתנו תחילה בכונטראטו או )חוזה(בכתבים אשר יהיו ביניהם, שהחלק השביעי מריוח שיהיה יקחו אותו הגוים לבדם, והשאר יחלק ביניהם כל אחד כפי המגיע לו כפי מה שהותנה ביניהם מראש. ואמינא לה ממה שכתב מרן ז"ל , דאם לא התנו יטול הגוי )או"ח סימן רמ"ה ס"א(שכר השבתות כולן, ואם לא היה שכר השבת ידוע יטול הגוי לבדו שביעית השכר, וחולקים השאר. ע"ש. וכיון דזה מהני אפילו בלא תנאי מראש, כל שכן וק"ו באם התנו כן מתחילה. וראיתי להרב כף החיים ז"ל , שכתב בשם הרב פתח )אות ד'()אות ב'(, שהתיר בנותן לגוי שמונה למאה נגד הדביר מלאכת השבת שיהיו אלו לגוי לבדו. ע"ש. ואין הספר הנזכר בידינו להבין ולדעת צדדי ההיתר בזה, דלפי האמור צריך שהגוי יקח לו כחמשה עשר למאה, דהיינו השביעית, ולא שמונה למאה. ואולי טעמו בזה, דלא כתב כן מרן ז"ל רק בלא התנו אבל בהתנו שרי בכהאי גוונא. אבל קשה, דא"כ אפילו באחד למאה נמי יהיה מותר ולמה צריך שמונה למאה, ואם נאמר דמעשה שהיה כך היה, היה לו להרב כף החיים ז"ל להעתיק רק כך וכך למאה. ועוד קשה, שהרי עיקר האיסור הוא שלא יהנה ממלאכת שבת, והרי בכהאי גוונא הוא נהנה, וכי מפני שמשלם לגוי שכר שבת שנתרצו ונשתוו בו יהיה מותר ליהנות, אתמהה, דמה יתן זה ומה יוסיף. ולכן לעניות דעתי כיון דאין ספר ה נזכר מצוי אצלנו ולא ידענו טעמו אין לסמוך להתיר רק באופן זה שזכרנו. ועוד יש לחפש בזה בעה"ו. שם (סג) אם מעט ואם הרבה. אם ביום השבת הרויח הנכרי יותר מיום שנטל הישראל לעצמו, יוכל הישראל לקחת החלק מהריוח שהתנו ביניהם, ולא יקרא נוטל שכר שבת. הרלנ"ח בתשובות . )סימן ק"ו(שם (סד) אם מעט ואם הרבה. עיין מה שכתב במג"א בשם ר"ל ן' חביב בסק"ב. ותדע דהוא מיירי בהתנו ]סימן ק"ו[.תחלה, ובכהאי גוונא דוקא כתב ההיתר דרשאין לחלוק בשוה שם (סה) אם מעט ואם הרבה וכו'. בתחלה חשבתי דמה שכתב אם מעט אם הרבה אינו ר"ל שיתנה כן בהדיא, אלא כיון שאמר לגוי שיהיה שכר השבת לו לבדו, בזה נכלל אם מעט ואם הרבה, אבל לפרש בהדיא כן, לא צריך. והיה נ"ל ראיה, מהא שכתב בב"י בשם תשובת הגאונים , )וראב"ד(]ליק, סימן ס"ח[]וראב"ד[, אהאי דינא דהתנה, ]בחדושיו לעבודה זרה כב. ד"ה ואם באו[דאסור לחשוב עמו לומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט, נחלק המותר. ע"כ. ואילו התנה מתחלה בהדיא אם מעט ואם הרבה, פשיטא דאינו יכול לומר לו אתה נטלת בשבת מרובה ואני מעט נחלק המותר, וכן הגוי לא יכול לומר לישראל אתה נטלת באחד בשבת מרובה ואני לקחתי בשבת מועט נחלק המותר, דהא התנו כן מתחלה בהדיא שיהיה לכל אחד ביומו בין מעט בין מרובה, אלא ודאי דזה לא התנו בהדיא, אלא התנו רק ששכר שבת לעכו"ם, ושכר יום אחד בחול לישראל, ואף דמסתמא הוי כאילו פירשו בין מעט בין מרובה, מ"מ הוה אמינא כיון שלא אמרו כן בהדיא, יכולין לבוא אח"כ בטענה זו שזה לקח הרבה ואידך מעט, לכך כתבו דאסור. כן נראה לי מעצמי בס"ד. שוב ראיתי בספר משנה ברורה בחלק ביאור הלכה, שכתב על הא שכתב בש"ע אם מעט ואם הרבה: נראה דהוא הדין אפילו לא פירשו כן בפירוש, דמסתמא כך הוא, ולא בא רק לאפוקי אם מתנה עמו שלבסוף יבאו לחשבון משני הימים, , ישראל ואינו יהודי דאסור. וכן משמע מעבודה זרה )דף כ"ב ע"א(שקבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לאינו יהודי טול חלקך בשבת ואני בחול, ואם התנו מתחלה מותר, ולא הזכיר כלל בברייתא שיאמר הן רב או מעט. ע"כ. ולענ"ד מלשון הברייתא אין ראיה, דיש לומר דאה"נ זה נכלל במה שאמר בברייתא אח"כ, ואם באו לחשבון אסור, ר"ל לכן צריכים להתנות בתחלה הן רב הן מעט, דאל"כ יש חשש שיבוא העכו"ם ויאמר אח"כ נבוא לחשבון, ביומך נטלת מרובה ואני מעט, ונחלק המותר, ובכה"ג הוי כאילו ביטל התנאי הראשון ואסור, לכן יתנה מתחלה בהדיא הן מעט הן מרובה, שלא יכול הגוי לבוא אח"כ ולומר אתה לקחת מרובה ואני מעט, ואם יאמר לית בדבריו כלום, משא"כ אם לא יתנה מתחלה בין מעט בין הרבה, יש לחוש שיבוא לומר כן. ואף שכתבו תוספות התם , דמשמע ליה לגמרא ]ד"ה ואם באו[דהאי אם באו לחשבון אסור לא משמע דקאי אהתנו דקתני מקמיה, היינו לפי הס"ד דרצה לפשוט בעיא דגמרא מסיפא, אבל כשמסיק מהא ליכא למשמע מידי, יש לומר דאולי באמת גם אהתנו דמעיקרא קאי. ועוד, דמה שכתבו תוספות וכן רש"י ]ד"ה , דבהתנו מתחלה שוב לא איכפת לן במה שבאו הא סתמא[לחשבון, היינו לחשבון שיחלוקו בשוה אם העכו"ם רוצה, וכמו , אבל אף בהתנו אסור לחשב עם הגוי שכתב המחבר פה )סעיף ב'(לומר אתה נטלת מרובה בשבת ואני מעט בחול, או שהגוי יאמר אתה נטלת בחול מרובה ואני בשבת מעט. לכן נראה, דבאמת צריך מהאי טעמא לפרש בהדיא בהתנו מתחלה בין מעט בין הרבה, כפשטות לשון המחבר. שם (סו) ושכר יום אחר וכו'. נראה פשוט דוקא במקיים תנאו שיהיה ישראל עובד יום אחד כנגד יום השבת שעבד העכו"ם, משא"כ כשאינו מקיים תנאו, ואף במקיים במקצת ומבטל במקצת אין להתיר, דהרי נהנה משכר שבת. ומיהו במקיים תנאו לא בעינן יום ראשון הסמוך לשבת, וכן לא בעינן יום קבוע מיוחד בכל שבוע, וסגי בביטול יום אחד בכל שבוע, ואין קפידא אם לפעמים יקדים ולפעמים יאחר. וזה הכל נכלל בלשון יום אחר דנקט הש"ע, ולא נקט כלשון הטור דכתב יום ראשון. וכן משמע מלשון הברייתא דקתני, טול ]עבודה זרה כב.[חלקך בשבת ואני בחול אם התנו מתחלה מותר. ולא שייך כאן לאסור משום מראית העין כשלא יהיה יום קבוע ומיוחד. שם (סז) ואם לא התנו וכו'. כתב ב"י , וכתב הר"ן )שיטה כ"ו(בסוף פרק קמא דעבודה זרה שכן דעת ]ו: ד"ה ומהא[הרי"ף וכו'. נ"ב: ויש לתמוה על הרא"ש שפסק ]שם סימן כ"ה[בפשיטות דנקטינן לקולא, והרי"ף מן המחמירין. ואפילו תימא ]הלכות שבת פ"ו הי"ח[שדעת הרי"ף אינו בבירור, כיון דהרמב"ם מן המחמירין, איך תפס בפשיטות לקולא ואפילו ]לא )להביא(הביא[ סברת הרמב"ם. ומדברי רבנו בעל הטורים ז"ל נראה דמיחש חייש לסברת הרמב"ם דנקטינן לחומרא. שם (סח) ואם לא התנו וכו'. כתב ב"י , הכי נקטינן )שיטה כ"ח(וכו'. נ"ב: ונראה לי דבהפסד גדול יש לסמוך על הרא"ש ורבנו ירוחם ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[]ני"ב חי"ב דף פ"ב . ספר המפה, והלבוש . ואני כתבתי בתשובה, דאנו ]ס"ג[סוע"ב[אין לנו אלא דברי רבן של בני גולה, רבנו המחבר. שם (סט) ואם לא התנו וכו'. טעם האיסור בלא התנו מתחלה הוא כדפרש"י ז"ל , דכיון ]עבודה זרה כב. ד"ה שקיבלו[שקיבלו השדה באריסות, הרי משקיבלוה הוטלה על שניהם להתעסק בה ביחד. ולכך לא מיבעיא כשיאמר לעכו"ם בפירוש, טול חלקך בשבת לעבוד לזרוע ולחרוש ותטול חלקך בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת, ואני או שלוחי אטרח לעשות כן בחול כדי ליטול בשעת קצירה כנגד היום שלי, דהא פשיטא דאסור, לפי שנעשה העכו"ם שלוחו של ישראל על חצי היום המוטל עליו. וכתב מרן ב"י דלא דמי למשכיר שדהו לעכו"ם דשרי, דהתם כל עבודת השדה עליה דעכו"ם רמיא, אבל הכא אישראל נמי רמיא שהרי השדה של שניהם הוא, והוי כאילו מעמיד פועל ,במקומו שיעשה מלאכתו בשבת והוא יעשה במקומו למחר הילכך אסור. ואפילו לא אמר לו בפירוש טול אתה מלאכתך בשבת ואני בחול, אלא קבלו סתם ועשו סתם, דעייל העכו"ם בשבת וישראל בחול בלא צווי הישראל, ולאחר זמן באו לחשבון לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדן ימי החול, אסור, דשכר שבת הוא נוטל, דגלי דעתיה דעכו"ם שלוחו הוה. כן פירש רש"י ז"ל . וכן דעת הרמב"ם ז"ל ]שם וד"ה אסור[]הלכות , דמפרש דמאי דקתני בסיפא דברייתא ואם באו שבת פ"ו הי"ז[לחשבון אסור, מיירי בלא התנו, ודלא כהראב"ד ז"ל ]בחדושיו , וכמו שכתב הרב המגיד, מדסתם לעבודה זרה כב. ד"ה ואם באו[הרמב"ם וכתב דאין היתר בשום צד אלא כשיטול העכו"ם לבדו שכר השבתות. יע"ש. וכן דעת הש"ע. ולא זו בלבד דבאו לחשבון הוא דאסור, אלא אפילו היה הכל בסתם, דגם בשעת החלוקה חלקו סתם, שזו היא בעיית הגמרא , דאיבעיא להו סתמא מאי, ופירש רש"י וז"ל: סתמא ]שם[מאי, שקבלו סתם ]ועשו סתם[, עכו"ם בשבת וישראל בחד בשבת, ולא אמר ישראל מעולם טול אתה את השבת ואני בחול, מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכיר ישראל את השבת. ע"כ. ולא איפשיטא, ונקיט לה הרמב"ם ז"ל לחומרא, ודלא כהרא"ש ז"ל דפסק לקולא, ולכך כתב הש"ע להחמיר, ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[משום דגם הרי"ף ז"ל הכי סבירא ליה , ולא כתב הש"ע שום היתר בסתמא, דהא הצריך לעולם שיטול העכו"ם שכר השבתות לבדו או שביעית השכר, וכמו שכתב הרב המגיד. אבל מדברי הש"ע דבסמוך שלא התיר בחלקו בשוה אלא בהתנו )סעיף ב'(מתחלה, אין לדקדק דבדלא התנה אסור, דהתם לא מיירי מענין הסתם המוזכר בש"ס, דאי הכי מאי למימרא, והרי אפילו בבאו לחשבון מותר לשיטת רש"י ודעמיה, ולאפוקי מהראב"ד ז"ל, וגם מאי הוה מספקא ליה למהר"י אבוהב ז"ל מעיקרא בזה, יע"ש בב"י ז"ל. אלא דהתם מיירי דלפעמים יהיה שכר העכו"ם בשבתות טפי מיום ראשון של הישראל, וכשיטול הישראל בשוה הרי נהנה ממלאכת יום השבת, ואעפ"כ כיון דהתנו מתחלה לא חל השיתוף על יום השבת כלל, ומה שנוטל בו הישראל חשיב כמתנה בעלמא שנותן לו העכו"ם מאליו ומעצמו. שם (ע) ואם לא התנו וכו'. כתב ב"י , ונתן טעם )שיטה כ"ז(לדבריו וכו'. נ"ב: וז"ל ]הר"ן עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[שם: ונראה לי שהם סוברים דלישני נינהו, דודאי מאן דמתני עובדא דרבא סתמא הוה ואפילו הכי אכסיף, וכי איבעיא לן סתמא מאי, אליבא דרב גביהה. עכ"ל. ולע"ד נראה דהם דברים תמוהים, דאיך אפשר דעובדא דרבא סתמא הוה, דאי סתמא הוה א"כ מאי פריך ליה מברייתא דישראל וגוי שהיו שותפים וכו', הא מאותה ברייתא לא יש הכרח בסתמא אי אסור או לא, וא"כ מאי פריך ליה מהברייתא, אלא מוכרח דעובדא דרבא בלא התנו הוה, ומשום הכי פריך שפיר מאותה ברייתא. ויש ליישב בדוחק. שם (עא) ואם לא התנו וכו'. כתב ב"י , ולעניין הלכה כיון )שם(דהרי"ף והרמב"ם וכו'. נ"ב: וכן ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[דרכו בכל מקום, דכיון דהרי"ף והרמב"ם בחד שיטתא פוסק כוותייהו, ומשום הכי פסק כאן לחומרא אף דספיקא דרבנן לקולא, מאחר דהרי"ף והרמב"ם פסקו לחומרא. ועיין בספר עולת שבת . ]סק"א[שם (עב) ואם לא התנו וכו'. כתב הטור , )דף קנ"ט ע"ב שיטה י"ג(וכתב א"א הרא"ש ז"ל כיון ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[דספיקא דרבנן הוא ]אזלינן[ לקולא וכו'. נ"ב: מ"מ טוב )אמרינן(להחמיר, ויתנה מתחלה עם הגוי לצאת ידי חובה, כיון דספיקא דאיסורא הוא, וכל שכן בזמן הזה שאם באת להתיר יבואו לידי . ועיין בספר איסור תורה. הרא"ה ז"ל בספר זקן אהרן )סימן קכ"ו(אדרת אליהו . )]שני מאורות הגדולים[ סימן א'(שם (עג) ואם לא התנו בתחלה. כתב ב"י , ]וז"ל[]סוף הסימן[הריב"ש : עדיין יש איסור בלוקח ריוח יום ]סימן קנ"א[חול וכו', שהרי לוקח שכר ]שבת[ שלא בהבלעה וכו'. יש להקשות, דתיפוק ליה דאסור משום דהגוי הוי שלוחו של ישראל במלאכה, כמו שכתב רש"י סוף פ"ק דעבודה זרה ]כב. ד"ה לא , וכן כתבו כל הפוסקים. ועיין עוד שם בדברי רש"י ז"ל יאמר[. )ד"ה ואם באו לחשבון וכו'(שם (עד) ואם לא התנו בתחלה. כתב ב"י , וזה לשון ]סוף הסימן[הריב"ש בתשובה וכו'. עיין מה שכתב הרב ]סימן קנ"א[ידיו של משה . ועיין מה שכתב הרב מטה יהודה בסימן רמ"ו )סקי"ד(. שם (עה) ואם לא התנו בתחלה. לפי הטעם שכתב רש"י ז"ל דבאו לחשבון אסור, דגלי ]עבודה זרה כב. ד"ה אסור[דעתיה דעכו"ם שלוחו הוי ושכר שבת קא שקיל. ע"כ. א"כ אם החשבון בהבלעה, כגון שהעכו"ם עבד שני ימים והישראל שני ימים, מותר בבאו לחשבון, כיון דהוי שכר שבת בהבלעה. והיינו להמתירין בסתמא , אבל להאוסרין ]הרא"ש עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[, ולפי מה שכתב רש"י ז"ל ]הרמב"ם הלכות שבת פ"ו הי"ז[]שם ד"ה דהיינו לחלוק בשוה והיינו הבלעה, ואפילו הכי אסור סתמא מאי[מטעם שכתב הרב ז"ל , שנמצא שלמפרע היה ]ש"ע הגר"ז ס"ו[כשלוחו, א"כ באו לחשבון פשיטא שאסור אף בהבלעה. וצריך ביאור מה שכתב רש"י ז"ל דעכו"ם שלוחו הוי. ע"כ. דא"כ בלא טעמא דשכר שבת קא שקיל יאסר מטעם שליחות. אלא דבאמת אין בזה משום שליחות כיון שלא אמר לו, אלא שהוא לוקח שכר עבור מה שעבד העכו"ם בשבת. ודוק. שם (עו) ואם לא התנו בתחלה וכו'. הנה מרן ב"י כתב לקמן בשם הר"ן ז"ל , שכתב דאיסור ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[הנאמר בשלא התנו אינו אלא בשכל אחד עוסק ביומו, לכך העכו"ם נעשה שלוחו של ישראל בשבת, אבל כששניהם עוסקין ביחד בכל יום, אם העכו"ם עוסק לבדו בשבת ונותן לישראל חלק ממה שנשתכר, הוי דינו כאריס, דבדידיה קטרח. וגם ליכא מפני מראית העין,)ד(כיון שהכל יודעין שהעכו"ם הוא שותף בשדה. וכתב מרן, דהרמב"ם ז"ל מדסתם ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[דבריו, משמע אפילו בששניהם עושין המלאכה ביחד ובשבת עוסק העכו"ם לבדו, בכל ענין צריך שיטול העכו"ם לבדו שכר השבתות. וחזר מרן וכתב, דאפשר דגם הרמב"ם לא מיירי אלא בשכל אחד עוסק ביומו. יע"ש. וכאן בש"ע מדלא הזכיר חילוק הר"ן ז"ל, משמע דדעתו להחמיר כנראה מסתם דברי הרמב"ם. וכן מוכח מלשון רש"י ז"ל , שכתב ]עבודה זרה כב. ד"ה שקיבלו[וז"ל: ומשקבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד. ע"כ. וכן נראה עיקר, דאע"ג דמור"ם ז"ל בהג"ה כתב חילוק הר"ן בסמוך בשם יש אומרים, אין לתפוס אלא דברי הש"ע דבתריה גרירינן. ומיהו נראה שאם הישראל הכניס עכו"ם אחד לעמוד במקומו לחרוש ולזרוע חלקו של ישראל בשבת למחצה ולשליש ולרביע, או אפילו העכו"ם השותף עצמו יהיה כמו אריס, מותר דאריסותיה קא עביד, וזה הוא ההיתר שהזכיר מרן ב"י בריש סימן זה בשם ספר התרומה . ועיין בהג"ה דבסמוך ]סימן קמ"ז[. )סוף ס"ג(שם (עז) ואם לא התנו בתחלה כשיבואו לחלוק נוטל הגוי שכר השבתות כולם וכו'. כתב ב"י , וכתב הרב )ע"ד שיטה כ"ה(המגיד ז"ל וכו'. נ"ב: יש שהבינו שהרב ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[המגיד עם רבנו בעל הטורים ז"ל אינם שוים בדקדוק שמדקדקים בדברי הרמב"ם ז"ל, שהרב המגיד מדקדק כן מדברי הרמב"ם מדסתם ואסר בלא התנו ואמר שהגוי נוטל שכר השבתות, ורבנו בעל הטורים דקדק כן ממה שכתב למטה , ואם לא התנו ]הי"ח[ושכר השבת אינו ידוע וכו'. ולפי הנחה זו, היה נראה שהרב המגיד לא דקדק כן ממקום שדקדק רבנו בעל הטורים ז"ל, משום דאפשר לדחות דמהתם ליכא למשמע מינה דנקיט לה לחומרא, דלא בא הרמב"ם להשמיענו שם אלא היכא שאין השכר ידוע שהגוי יטול שביעית השכר, אבל אין הכרח שם דמיירי בסתמא, דאפשר דאמר לו טול אתה שכר שבת ואני אטול בחול, ואח"כ נודע לו שהוא אסור, ואינו רוצה ליטול שכר שבת ואינו יודע כמה הוא, דיטול שביעית השכר. ולכן הוכיח כן מדסתם הרמב"ם ז"ל וכתב, ואם לא התנו מתחלה כשיבואו לחלוק נוטל ]הגוי[שכר השבתות, ולא התנה דוקא במפרש אבל בסתם מותר, משמע דאפילו בסתם אסור. ורבנו בעל הטורים ז"ל שהוכיח כן, רצה אבל אין זה אמת, וכד מעיינינן חזינן שאין חילוק בין רבנו בעל הטורים ז"ל והרב המגיד בענין הדקדוק, וכולם דקדקו ממקום אחד, והוא מהמקום שדקדקו רבנו בעל הטורים ז"ל. ודברי הרב המגיד אינם ענין לדברי רבנו בעל הטורים. וקודם שאבוא אל ביאור דברי הרב המגיד, שאלה אחת קטנה אנכי שואל בדברי הרב ]המגיד[, במה שכתב: ורבנו לא הזכיר באו לחשבון, ונראה שהוא מפרש כפרש"י , ]עבודה זרה כב. ד"ה ואם[דהכי קאמר, אבל אם לא התנו מתחלה וגם לא אמר טו ל חלקך בשבת ]ואני בחול[, אלא שעמד זה ונטל חלקו מעצמו בשבת ולבסוף באו לחשבון אסור דגוי שלוחיה הוה. ע"כ. ומה בכך שפירש כפרש"י, ואיך נתיישב מה שלא הביא ואם באו לחשבון אסור במה שסובר כפרש"י, דעדיין קשה, דאמאי לא הביא חלוקה זו דאם באו לחשבון אף דלא אמר טול חלקך אסור, כמו שהברייתא עצמה הביאה, אחר שהביאה חלוקה דלא יאמר טול חלקך וכו' והחלוקה בתנאי, הביאה ג"כ ואם באו לחשבון אסור. אבל כוונת הרב המגיד מבוארת, דבמה שפירש כפרש"י נתיישב למה לא הביא חלוקה דאם באו לחשבון אסור, דכיון דהוא סובר דסתמא שנטלו בלא חשבון ובלא תנאי אסור, כל שכן שאם באו לחשבון אסור. אבל אם מפרש כפירוש הראב"ד ]בחדושיו , דאם באו לחשבון אהתנו מעיקרא לעבודה זרה כב. ד"ה ואם באו[קאי, כלומר אע"פ שהתנו אם אח"כ באו לחשבון ותהא חלוקתן שוה אסור, דכיון דבאו לחשבון אשתכח דמעיקרא הערמה בעלמא הוא, אף דסובר הרב דבסתמא נקטינן לחומרא, היה צורך להביא חלוקה זו דאם באו לחשבון, להשמיענו דאף אם התנו בתחלה כל שבאו לחשבון אסור, מדלא הביאה ודאי דסובר כפרש"י, ואין צורך להביאה דמכל שכן דסתמא נפיק, וכדמוכח בגמרא, דאמרינן אימא סיפא אם באו לחשבון אסור הא סתמא מותר, דמשמע דלא שייך למתני דאם באו לחשבון אסור אלא אם נקטינן דסתמא מותר, אבל אם סתמא אסור לא שייך למתני ואם באו לחשבון אסור, ולכן הרמב"ם דסובר דסתמא אסור השמיט חלוקה זו דאם באו לחשבון אסור, דהא ודאי פשיטא. והרי"ף דפוסק דסתמא לחומרא כמו שכתב הר"ן ]שם ו: ד"ה , אפשר דהעתיק הברייתא כמות שהיא. אי נמי אפשר ומהא[דיפרש ואם באו לחשבון אסור כפירוש הראב"ד. מעתה דברי הרב המגיד כך מתפרשין, ורבנו לא הזכיר ואם באו לחשבון, ונראה שהוא מפרש כפרש"י, ובזה נפטר להביאו, דאיבעיא לן בגמרא סתמא מאי, וכתבו דלחומרא עבדינן ואסור, כלומר וכן היא דעת הרמב"ם, וממקום שדקדק כן רבנו בעל הטורים ז"ל. מעתה לא קשה ממה שסתם ואסר היכא דלא התנו מתחלה אבל ]לא אם[ באו לחשבון, דאי סתמא אסור כל שכן באו )אם לא(לחשבון. זה פירוש דברי הרב המגיד ובאו אל נכון דברי רבנו בעל הטורים ז"ל. שם (עח) ואם לא התנו בתחלה כשיבואו לחלוק נוטל הגוי שכר השבתות כולם וכו'. כתב ב"י , וכתב )ע"ד שיטה כ"ה(,לחומרא, הוא ממה שכתב ואם לא התנה נוטל של כל השבתות ומדברי רבנו יעקב בעל הטורים נראה דהוי ממה שכתב ]שם הי"ח[]הגב"י סק"ג[, שכתב יראה לי. ועיין בהרב החבי"ב ז"ל בשיירי דדברי רבנו יעקב בעל הטורים ודברי הרב המגיד כולם שפה אחת ודברים אחדים הם. אבל מריהטא דלישנא דרבנו ב"י ז"ל שכתב, וסתם שאם לא התנו אסור לישראל ליקח שכר )נר'(השבתות, משמע קצת דמה שכתב הרב המגיד ז"ל הוא כמו שנראה מפשט דברי הרב המגיד. אבל יש ליישב, דגם מרן ז"ל מה שכתב דקאי ליראה לי שכתב הרמב"ם ז"ל, וכמו שכתב רבנו יעקב בעל הטורים. שם (עט) ואם לא התנו בתחלה כשיבואו לחלוק נוטל הגוי שכר השבתות כולם וכו'. הרמב"ם לא ]הלכות שבת פ"ו הי "ז[כתב מה שאמרו בברייתא ואם באו לידי חשבון ]עבודה זרה כב.[אסור. ועיין מה שכתב הרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם )סימן . ועיין מה שכתבתי בהגהותי רל"ב( ]ח"ה סימן אלף תקצ"ו[להרמב"ם תשובת מהר"י קורקוס על זה באורך ובטוב טעם ודעת. ועיין בתשובות הרב מהר"ר אליהו קובו בספר מאורות , כי האריך הרחיב בשקלא הגדולים )בחלק אדרת אליהו סימן א'(וטריא וביאור שיטות הראשונים בזה באריכות גדול. ע"ש, ובשו"ת זקן אהרן . )סימן קכ"ו(שם (פ) ואם לא התנו בתחלה וכו' נוטל הגוי שכר השבתות כולם והשאר חולקים אותו וכו'. כתב ב"י )ע"ג שיטה , וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפ"ו ל"א(הי"ח[-]מהלכות שבת הי"ז וכו'. נ"ב: עיין בפ"י מהלכות מאכלות אסורות שנראה ]הי"ד[סותר לזה. ועיין בתשובות הרדב"ז ז"ל החדשות )ח"ב בלשונות , ובספר לחם משנה , הרמב"ם סימן רל"ב( ]ח"ה סימן אלף תקצ"ו[)שם(ובש"ך , ובספר אדרת אליהו מה )יו"ד סימן רצ"ד ]סקכ"ז[()סימן א'(שהעמיק הרחיב בענין זה, ולא זכינו לראות מה שהעלה לענין דינא. ועיין בספר מגילת ספר . )חלק לאוין דף י"ג ע"ב(שם (פא) ואם לא התנו בתחלה וכו' נוטל הגוי שכר השבתות כולם והשאר חולקים אותו וכו'. סיים הרמב"ם פ"ו , ואינו מוסיף לו כלום כנגד יום השבת אלא ]מהלכות שבת הי"ז[אם כן התנה בתחלה. וראיתי להרב המגיד שם שכתב, דהרמב"ם מפרש מה שאמרה הגמרא ואם באו לחשבון ]עבודה זרה כב.[אסור, דקאי אאם לא התנה ולבסוף באו לחשבון דאסור. עוד כתב, דכיון דאיבעיא בגמרא סתמא מאי ולא איפשיטא, לכן סתם רבנו ואסר שלא התנו. וק"ל שבפ"י מהלכות מאכלות אסורות כתב הרמב"ם וז"ל: גוי וישראל שהיו שותפין בנטיעה, אם ]הי"ד[התנו מתחלת השותפות שיהיה הכותי אוכל שני ערלה וישראל אוכל שלש שנים משני היתר כנגד שני ערלה, הרי זה מותר, ואם לא התנו מתחלה אסור. ובלבד שלא יבואו לחשבון, כיצד, כגון שיחשוב כמה פירות אכל הכותי בשני ערלה, עד שיאכל הישראל כנגד אותן פירות. ואם התנו כזה אסור. ע"כ. מבואר מזה דאיהו מפרש ואם באו לחשבון דקאי אהתנו, ולמימר דבהתנו מתחלה לבוא לחשבון מכל מה שיעלה פירות ערלה כדי שיאכל הישראל כנגדן אסור. והיינו דדייק נמי הכא שכתב, אם התנו שיהיה שכר השבת לכותי לבדו אם מעט ואם הרבה ושכר וכו'. ע"כ. הרי הרמב"ם פירש ואם באו לחשבון דקאי אהתנה. גם מה שכתב עוד המגיד ז"ל, דהרמב"ם לא כתב בהדיא מאי דאיבעיא בגמרא סתמא מאי ולא איפשיטא, אלא מסתמיות דבריו נלמד, הוא דוחק לע"ד, שאין זה מדרכו להבליע בנעימה דין המוזכר בגמרא, ובפרט כי לא איפשיטא, וצריכים אנן למודעי אי תפשינן מספיקא להחמיר או להקל. כי על כן נלע"ד, דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י , ]שם ד"ה סתמא[דפירש הבעיא בהיכא שקבלו סתם מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכור ישראל את יום השבת, אלא מפרש כפירוש רבנו ירוחם שהביא המג"א , דהגוי מדנפשיה בלי ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[]סק"ג[שהתנה כלל לקח לעצמו בשבת, ונתן ריוח של יום אחר כנגדו לישראל. והיינו שכתב, ואינו מוסיף לו כלום כנגד יום השבת, ר"ל שכל שלא התנה מתחלה, והגוי מעצמו בא להוסיף לו כלום נגד מה שאכל הוא ריוח השבת, אסור, דהוה ליה נוטל שכר שבת. כתב, דאם לא התנו מתחלה, גם בהלכות מאכלות אסורות ]שם[אסור לישראל שיאכל כלום כנגד שני ערלה שאכל הגוי. ע"כ. ומה שסיים על זה הכא, אלא אם כן התנה מתחלה, והוא שפת יתר למדקדק, כיון ז"ל לע"ד, שכל שהתנה כדינו, דהיינו שיקח הגוי שכר שבת אם מעט ואם הרבה, אם בעת החלוקה נתן ריוח לישראל בשביל מה שהרויח הגוי ביום שבת יותר ממה שהרויח הישראל ביומו שפיר דמי, ודלא כהראב"ד ]בחדושיו דסבירא ליה דכיון שבאו אח"כ לעבודה זרה שם ד"ה ואם באו[לדקדק בכך אישתכח דמעיקרא הערמה בעלמא הוה, ומפרש דזהו פירוש אם באו לחשבון אסור הנאמר בגמרא, והרמב"ם סבירא ליה דזה מותר. וזה לע"ד גם דעת התוספות , דאמאי דהוה בעי ]שם ד"ה ואם[למפשט בעיא דסתמא מאי מדתניא ואם באו לחשבון אסור, כתבו: וא"ת לימא דהכי קאמר, אם באו לחשבון אסור אפילו התנו מתחלה. ויש לומר דסבירא ליה דודאי אם התנו מתחלה מותר בכל ענין. ע"כ. ובעל כרחך הכי פירושו, דלימא דהכי קאמר, אפילו התנו מתחלה, אם באו אח"כ לחשבון מדוקדק שיטול הישראל כנגד מה שהרויח הגוי בשבת אסור. ומדמשנו שכל שהתנו מתחלה מותר בכל ענין, אלמא מותר אח"כ לבוא עמו בחשבון מדוקדק. והב"י כתב, כי מהר"י אבוהב נסתפק היכא דהתנה תחלה ובא לחלוק אח"כ בשוה אי שרי או אסיר, וכתב הב"י דמהרמב"ם מוכח דשרי. ולע"ד גם מלשון התוספות זה יש הוכחה ברורה דשרי, ואפילו לבוא עמו בחשבון ליטול נגד השבת. ועל פי מה שכתבתי דהרמב"ם מפרש סתמא מאי דהיינו שהגוי מאליו נתן לישראל יום אחד נגד השבת, תו לא קשה מה שהקשו התוספות לפרש"י, דלימא הכי קאמר, דאם באו לחשבון אסור אפילו התנו וכו', ולהרמב"ם אין כאן קושיא, דאם באו לחשבון היינו אם מעיקרא התנו לעשות חשבון, ושפיר מוכיח מהכא דדוקא כי התנו לבוא אח"כ לחשבון שיאכל הישראל כפי מה שירויח הגוי בשבת אסור, הא אם לא התנו מתחלה כן, אלא שהגוי הוסיף דבר מה לישראל נגד מה שלקח הוא ריוח השבת, שפיר דמי. וסהדי בשחקים, איך אחר כתבי מצאתי להש"ך )יורה שהשיג על הרב המגיד בזה, וכתב שם דעה סימן רצ"ד ]סקכ"ז[(כמעט כל מה שכתבתי אני בעניי. ע"ש. ושבח לאל יתברך. והרב ט"ז שם כתב בשם הב"ח , דאם התנה )סק"ך(]אות י'[מעיקרא שיאכל הגוי שלש שני ערלה והוא כנגדם שלש שני היתר, אפילו באו אח"כ לחשבון מותר. ע"ש. וזה כמו שכתבתי בסמוך. ודקדקתי כן ממה שכתב הרמב"ם אלא אם כן התנה מתחלה. והוא ז"ל כתב עליו דאסור, והרמב"ם שכתב אם התנו בזה הוא לרבותא, דאע"פ דברישא אמר דהתנו בתחלה מהני, מ"מ תנאי בזה לא מהני אפילו בתחלה, וכל שכן בלא התנו תחלה. ע"כ. ואיני יודע מאי קשיא ליה, דאם לא התנו כלל מתחלה, ודאי דאינו רשאי לבוא בחשבון, אבל כל שהתנה מתחלה שיאכל הגוי שני ערלה אם מעט ואם הרבה, ושוב נדבה רוחו להוסיף על ריוח הישראל, מה בכך, מתנה הוא דיהיב ליה, והיינו דלא אסר הרמב"ם אלא בהתנה מתחלה לבוא בחשבון, דוק מינה שאם התנה כדינו, מותר לבוא אח"כ לחשבון. עוד סיים שם: וכן מוכח כוונת הרמב"ם, דאם איתא שיש כאן היתר כשבאו לחשבון אם לא התנו תחלה, היה לו להודיענו זה גם לענין שבת, אלא פשוט שלרבותא כתב כן וכו', וכל שכן אם לא התנה שאסור אח"כ לעשות על פי החשבון. ע"כ. ומכלל דברינו אין מקום לזה, ]ו[אין צריך להאריך. ומ"מ משמע לע"ד, דאע"ג דבפירוש ואם באו לחשבון, וכן בפירוש מה שאמרו בגמרא סתמא מאי, פליגי בה רש"י והרמב"ם, מ"מ לא נפקא מינה מידי לענין דינא, דרש"י נמי מודה שאם מעיקרא התנו שיטול הישראל בחול כשיעור מה שירויח הגוי בשבת אסור, וכן אם הגוי מאליו ירד בשבת והישראל ירד בחול, הרי זה ג"כ בכלל הבעיא, דהא תלה רש"י טעם ההיתר הואיל ואינו מזכיר ישראל את השבת. ולהרא"ש דפסק הבעיא לקולא שרי. וז"ל הטור ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[ברמזים : וסתמא שלא דברו כלום, א"א הרא"ש ]שם רמז כ"ד[מתיר. וכן להרמב"ם אם לא התנו כלל מתחלה, ובאו אח"כ לחשבון לומר טול אתה בימי החול כנגד מה שנטלתי אני בשבת, או אם באו לחלוק הכל בשוה, מודה ודאי דאסור. וכתב בב"י בשם תשובות הגאונים , דאם אומר ]ליק, סימן ס"ח[הגוי שקילנא בשבת תשעים זוזי ואת בחד בשבא מאה, מלא לי, אסור, וכל שכן אם הישראל תובע כן. ע"כ. והבין הרב ט"ז שדבריהם אמורים אפילו בהתנה מתחלה כראוי. )סוף סק"ב(וכן נראה מתוך דברי המג"א . ולעד"נ דאי אפשר לפרש )סק"ב(כך, חדא, דאחר שהתנה עמו כראוי, ואמר לו שקול את בשבת אם מעט ואם הרבה ואני ביום ראשון, אם הגוי אלם וחזר מתנאו כשראה שהעדיף ריוח הישראל על שלו, ולא מצי לאשתעויי דינא בהדיה ומוכרח למלאת לו, מאי אית ליה למעבד, וכי בכי הא לימרו הגאונים דאסור. ועוד מלשון התשובה שכתבו, היכא דשותפין ישראל וגוי וביומא דשבתא עביד גוי וכו', משמע שעשה כן מעצמו מבלי שיקדים התנאי. לכן נלע"ד דהגאונים דוקא בלא התנו מיירי, דבלא התנו אי הוה עסיק האי בשבת והאי בחול ונוטל זה ריוח השבת וזה ריוח בחול סבירא להו דשרי, דהם מפרשים דהיינו סתמא מאי האמור בגמרא, ופוסקים הבעיא לקולא. אבל כי נחתי לחשבנא מי מהם העדיף להרויח אסור. וזהו שכתבו שם שרי אם לא יבוא לחשבון, אלא שבת דגוי ומקבל אנפשיה וכו', והיינו שאחר שנשתתפו לוקח הגוי שכר שבת ומקבל עליו וכו'. שם (פב) ואם לא התנו בתחלה וכו' נוטל הגוי שכר השבתות כולם והשאר חולקים אותו וכו'. כתב ב"י, בתשובות הגאונים וכו'. עמ"ש הט"ז והרב מג"א ]סק"ב[, )בסק"ב()סק"ג()בתוך סק"ב(. עיין מה שכתב על דבריהם הרב נהר שלום שם (פג) ואם לא התנו בתחלה וכו' נוטל הגוי שכר השבתות כולם והשאר חולקים אותו וכו'. כתב בנהר שלום ]סק"ב[, מה שכתוב בתשובות הגאונים אם אמר ]ליק, סימן ס"ח[הגוי שקילנא בשבת צ' זוז וכו', הבינו הט"ז והמג"א ]סק"ב[דמיירי בהתנה, ואי אפשר לומר כן, דבהתנה עם הגוי אלם ]סק"ב[וחזר מתנאו כשרואה שחלק ישראל העדיף ומוכרח למלאות, וכי בהא יאמרו הגאונים דאסור, ועל כרחך בלא התנה מיירי. ואם ]התנה[]ו[הישראל אמר מלא לי, בזה פליגי הרמב"ם ]הלכות שבת והראב"ד , דרמב"ם פ"ו הי"ז[]בחדושיו לעבודה זרה כב. ד"ה ואם באו[סבירא ליה כיון דהתנה אפילו באו אח"כ לחשבון מותר, ולראב"ד אסור, דכיון דבאו אח"כ לדקדק בחשבון אשתכח דמעיקרא הערמה בעלמא הוי. עכ"ד. ולענין הלכה יש להחמיר אם באו לחשבון, מ"מ בשדה יש להקל, שהחשבון אינו סותר התנאי, שאף לפי התנאי יכולין לבוא לחשבון לחלוק בשוה, כיון שעבד הישראל יום אחד כנגד יום השבת. תניא ]ש"ע הגר"ז[בקונטרס אחרון . ]סק"א[שם (פד) ואם לא התנו בתחלה וכו' הגה ויש מתירין השכר וכו'. נבאר שני דעות המבוארות כאן. נעתיק דברי הש"ס במסכת עבודה זרה , הני מוריקאי דנכרי שקיל )דף כ"ב ע"א(בשבתא וישראל בחד בשבתא, ומייתי הש"ס ברייתא, דתניא ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לנכרי טול אתה בשבת ואני בחול, ואם התנו מותר, ואם באו לחשבון אסור. ושם בעי הש"ס סתמא מהו, ולא איפשט בעיין. וכתב הרא"ש , כיון דספיקא הוא במידי דרבנן נקטינן לקולא, ]שם פ"א סימן כ"ה[]שם ז.[והרמב"ם ואמנם הרי"ף החמירו ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[בזה. ועיין בר"ן שביקש דרך ליישב דברי ]שם ו: ד"ה ומהא[הרמב"ם בטעמו מסתמא דסוגיא שם גבי הך עובדא דרבא, דמשמע מזה דסתמא אסור, וכן עלה במחשבה לפני. אמנם על כרחך אין טעם זה מספיק כל כך, ועל כן נראה לפע"ד הטעם של הרמב"ם שהחמיר בדבר, דבש"ס שם בעי למיפשט מדנקט התנו בתחלה מותר, משמע הא סתמא אסור, ולכאורה קשה על זה, דילמא לכך נקט התנו בתחלה, דבזה אף באומר טול אתה בשבת ואני בחול מותר, וכבר הרגיש בדבר מוהר"ש ז"ל . וצריך לומר כמו שכתב הרב, דהוא ]שם תוד"ה ת"ש[מילתא דפשיטא דאם סתמא מותר כל שכן בהתנה דמותר אף באומר טול אתה בשבת. וביאור הדבר, דהא דהוה אמינא דאף תנאי לא יועיל, אף דבאמת אין הדבר של ישראל ועכו"ם בדידיה טרח, היינו משום דנוכל לומר כיון דחלקו של ישראל מתעלה ג"כ וישראל נהנה מזה יאסר דמיחזי כשלוחו, אבל אי נימא דסתמא מותר ואף דמכל מקום יש הנאה לישראל לא משגיחין במה שחלקו מתעלה, רק כשאומר בפירוש טול אתה בשבת דמיחזי כשלוחו, כל שכן בהתנה מתחלה, כיון דאין לישראל חלק בעשיית הנכרי, הוי ליה כאומר בשל לעצמך בשר נבילה שלך המבואר לקמן דאין איסור בזה. וזה ברור בפירוש ]סימן ש"ז סכ"א[הענין להמעיין היטב. והנה בש"ס שם, רב גביהה מבי כתיל אמר, הני שתילי דערלה הוי אכיל ישראל שלש שנים דהיתרא נגד מה שאכל נכרי שלש שנים דערלה. ועיין פירוש רש"י שכתב דבזה ]ד"ה שרא להו[פשיטא דמותר, דאין זה דומה לשבת, דבשני ערלה הישראל ג"כ מותר לעבוד האדמה, ואי משום אכילה, הוא המשפט ששנה שזה עובד הוא אוכל. והא אותביה רבינא לרבא, ומשני לא תיובתא הוי אלא סייעתא. ופירש רש"י , מדקתני התנו מותר ]ד"ה לסיועי[שמע מינה היכי דליכא איסור שליחות מותר, והוא הדין בערלה. ואמנם הרמב"ם פירש הך )פ"י מהלכות מאכלות אסורות ]הי"ד[(עובדא איירי בהתנה מתחלה, אבל בלא התנה)ש(אסור לישראל לקבל בשלש ת שני היתר נגד מה שקבל הנכרי בשני ערלה, דהוי כמו חלופי איסורי הנאה, אלא דבהתנו מתחלה מותר משום דלא היתה של ]הישראל[ מעולם ולא מחזי כחליפין, ועל זה )הנכרי(קאמר דסייעתא הוי מהך ברייתא דקתני ג"כ אם התנו מותר לענין שבת, והוא הדין לענין ערלה. ועיין היטב בר"ן . ודוק. ]שם[והנה קשה מה ראיה מייתי דתנאי גבי ערלה מועיל מהא דמועיל גבי שבת, הא גבי ערלה מילתא דפשיטא דאף בסתמא דאכל נכרי שני ערלה ואכל ישראל כנגדם שני דהיתרא אסור, דהני חליפי איסור, כיון דשם לאו מצד שליחות של הישראל קאסר רק משום דנהנה מחלופי איסור הנאה, ומה לי באמירתו או בסתמא כמבואר בלשון הרמב"ם פ"י מהלכות מאכלות אסורות הנ"ל. וכיון שכן נוכל לומר דאף התנה לא מהני, אבל בשבת דסתמא ג"כ מותר, רק באומר טול אתה בשבת אסור משום דהוי כשלוחו, לבד בהתנה מתחלה, אין אמירתו שאומר טול בשבת מזיק כלום כמו שכתבתי, דלא גרע אמירת טול בתנאי מסתם בלי תנאי, וכמו שמוכרח מלשון הסוגיא כמו שכתבתי לעיל, וא"כ אין כאן ראיה. וצריך לומר דהך סוגיא סובר דסתמא אסור בשבת ומשום שחלק הישראל מתעלה והוי כמו שלוחו, ומ"מ בהתנה מותר, דתנאי עושה כאילו אין ישראל נהנה כלל דזהו חלקו של נכרי מתחלה. ומעתה הוא הדין לענין חליפי ערלה ג"כ, והוי סייעתא. חזינן דסתמא דסוגיא אזיל למאי דסבירא ליה דסתמא אסור, לכך פסק רבנו כן. ודוק כי זה ברור ואמת בטעם הרמב"ם. שם (פה) נוטל הגוי שכר השבתות כולם. ראובן הוציא לו גוי אחד סך מעות והלבישם בסחורה, והושיבו בחנות אחת שימכור וישא ויתן, וכל הריוח שירויחו יחלקו לחצאין. ויהי היום קרוב ליום אידם, חשב הגוי מחשבות על דבר ממונו, ורצה לראות מה שיש בחנות בין רב למעט, כי אמר אולי איפרסן ראובן, ונטל מפתחות החנות מיד ראובן, ופתח החנות וישב בה כל שמנת ימי הפסח ומכר מהסחורה שהיתה בחנות, ומהריוח שהרויח באותה סחורה שמכר נתן החצי לראובן. ויהי מהיום ההוא והלאה וישימה לחוק, כי מידי שנה בשנה לוקח המפתחות מראובן, ורואה בחפצי החנות, ונושא ונותן כל ימי הפסח, ומהריוח שמרויח נותן אותו החצי לראובן. נשאלתי בסימן הנזכר .אם יכול ראובן ליהנות מאותם המעות או לא והשבתי, דאפילו למאן דפסיק לחומרא בסתמא, בנדון שלנו מותר. ואפילו למה שהסכמתי למעלה בסמוך )אות ב'(דגוי הנותן מעות לישראל להתעסק אסור, הכא שרי מתרי טעמי. חדא, דכל המשא ומתן מהתלמוד , אינו ]עבודה זרה כב.[אלא בעושה ישראל מלאכה בחול והגוי בשבת, אז אמרינן דגוי אדעתא דישראל קא עביד, ובשביל שאין הישראל יכול לעשות המלאכה בשבת עושה הגוי, אבל בנדון הלז, שעינינו רואות דביום שבת קדש אין הגוי עושה מלאכה, אלא פעם אחת בשנה בימי הפסח, אז ודאי הדברים מוכיחים שאין כוונת הגוי לעסוק אותם הימים משום דשליחותיה דישראל קא עביד. ומה גם אם דברי השאלה באו בדקדוק שאינו כן אלא כל שמנת ימי הפסח לא בימי החג, דהא ודאי נראין הדברים דגוי לאו שליחותיה דישראל קא עביד, דאי שליחותיה דישראל קא עביד, למה אין עושה כן בתשעת ימי החג ובחג השבועות וראש השנה והשבתות ושאר ימים שאין ישראל עושה מלאכה, מדאינו עושה כן אלא בשמנת ימי הפסח פעם אחת בשנה, מורה בפירוש שאין כוונתו אלא לראות ממונו היכן הוא אי איפרסן ראובן, כדרך הסוחרים שנותנים ממונם ביד אחד, שפעם אחת בשנה דורשין על ממונם אם היא מובטחת או לא, ואגב שהוצרך לראות ממונו רוצה בקיומו של ריוח ודורש לעצמו, וממילא מטי ליה הנאה לישראל והוא מותר גמור. ועוד, דלא הוצרכו התלמוד והפוסק ים לתת טעמים להיתר או לחיוב אלא היכא כשישראל צריך ליתן חשבון לגוי המחכיר לו ולהעלות לו שכרו, כגון בישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות באריסות, שעל מנת כן ירדו בשדה זו לעבדה ולשמרה ליתן לבעל השדה שכרו שהתנו עמו, והגוי והיהודי משועבדים זה לזה לעבוד השדה להשלים קצבתן, בזה אם לא התנו מתחלה ודאי דאם ישראל וגוי עושים מלאכה בשבוע כל ימי החול וגוי בשבת, שליחותיה קא עביד, מאחר דחייבין להשלים שכירותן. וכן המשתתף עם הגוי במלאכה או בסחורה, שנשתעבדו זה לזה לעסוק בחנות או בסחורה, וכן ישראל וגוי שלקחו מרחץ בשותפות, ואינם מחממין אותו תמיד יחד, אלא זה יום אחד וזה יום אחד, אסיר מהאי טעמא, דכיון דהם מחויבים לעשות במלאכה, כל שהגוי עושה בשבת וישראל ביום אחר, גוי שליחותיה דישראל קא עביד להשלים חיובם זה לזה. אבל גוי הנותן מעות לישראל להתעסק בהם, אע"ג דלא שייך ביה לומר דכיון דאין מלאכה זו מוטלת על ישראל שרי, מ"מ מטעם אחר שרי, דכיון דהמעות מהגוי הם, ואינו מחויב לתת חלקו לישראל אלא כשישראל עוסק במלאכה, דנמצא זה משתכר במעותיו וזה במלאכתו, אבל כשהישראל אינו עושה מלאכה עם המעות אלא הגוי, אין שום חיוב לגוי ליתן לישראל כלום, כיון דהמעות שלו והוא הטורח מה לישראל אצל הגוי, ודאי בדידיה קא טרח. ולכן בנדון שלפנינו שהמלאי הוא של הגוי והוא עושה מלאכה שמנת ימים הללו, אין לישראל חלק הכרחי בריוח, אלא הכל הוא של גוי, ואם הגוי נותן לו חלקו, לפנים משורת הדין הוא דעבד, ומתנה הוא דקא יהיב ליה, לכן מותר גמור לקבל הריוח, דלא שייך בכאן מפני שנקראת על שמו, שהמעות הם של הגוי. ]ו[שליחותיה קא עביד נמי לא שייך, כיון דאינו מחויב לתת לו כלום. ומהאי טעמא נמי לא מיקרי שכר שבת, כיון דאינו חייב מתנה הוא דיהיב, דאטו גוי שמרויח בשבת ונתנו לישראל במתנה מי אסיר. ומה שאסרתי לעיל כשהגוי נותן מעות לישראל )באות ב'(להתעסק אסור, היינו כשהתנו שזה יעסוק בחול וזה יעסוק בשבת ויחלוקו, אבל בכגון זה ודאי מותר. ומפני שאני מסתפק בנדון דידן לפי טעם זה, אם כפי דינם חייב הגוי לתת חצי הריוח לישראל אי שרי או לא, טוב הדבר שקודם שיגיעו הימים הללו שהגוי עוסק בחנות, ימחלו התנאים שביניהם, ויחזרו להשתתף מחדש, ויתנו קודם השתוף על זה יום כנגד יום, שהגוי יקח ריוח ימי הפסח בין רב למעט, והישראל יקח ריוח מימי החול מה שיעלו בין רב למעט. וכן דקדק הרב ב"י מדברי התוספות בההיא דתנור , וכתב דהוא הדין למשתתף במלאכה ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[או בסחורה. ובזה הגיע לפרשת דרכים וניצול מכולם. שם (פו) נוטל הגוי שכר השבתות כולם. בשיירי כנה"ג )הגה"ט אות ג'(, שפעם אחת בשנה דורשין על ממונם אם היא מובטחת או לא. כצ"ל. הגה כתיבת יד. שם (פז) הגה ויש מתירין וכו'. זו היא סברת הרא"ש ז"ל ]עבודה , דנקיט הך בעיא דסתמא דלא זרה פ"א סימן כ"ה[איפשיטא לקולא, ודוקא בכהאי גוונא דהכל היה בסתם, שקבלו סתם ועשו סתם, דעייל העכו"ם בשבת וישראל בחול, וגם לא באו לחשבון לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדו בחול, אלא שחלקו בשוה בשתיקה. ונראה דאפילו קודם חלוקה, אם יודע הישראל שדעתו של עכו"ם לחלוק בשוה, ישתוק ולא ימנע מלחלוק בשוה, דאפילו לכתחלה מותר כדמוכח מפרש"י ז"ל, ולשון דיעבד דנקט ההג"ה וגם מה שסיים וחלקו סתם, לאו למימרא דוקא בדיעבד אחר שכבר חלקו ועל דרך מאי דהוה הוה, אלא קרי בדיעבד כלפי מה שלא התנו, דלכת חלה היה להם שהעתיק להתנות קודם שישתתפו. ועיין במגן אברהם ]סק"ג[דברי רבנו ירוחם ז"ל , ובאו דבריו ]ני"ב חי"ב דף פ"ב סוע"ב[סתומים. יע"ש. ומיהו אפשר לומר, דאע"ג דלהרא"ש ז"ל דנקיט הבעיא לקולא מותר לחלוק לכתחלה בשוה וכדמשמע מלשון הטור, מ"מ לא רצה ]הרמ"א[ לסמוך על סברתו להקל, אלא בדיעבד אם כבר חלקו לענין דאם היה הפסד גדול, יש לסמוך עלייהו. ועכ"פ אין לנו לפסוק אלא כדעת הש"ע שאוסר בכל ענין, ואין שם שום היתר רק שיטול העכו"ם שכר השבתות לבדו והשאר חולקים. ודע, דגם להרא"ש ז"ל דמתיר בסתם, היינו דוקא יום כנגד יום, אבל לחלוק הכל בשוה חלקים שוים, דלפעמים ריוח העכו"ם בשבת הוא מרובה, לכולי עלמא אסור, ולא הותר אלא בהתנו דסעיף ב' . שם (פח) הגה ויש מתירין השכר בדיעבד. ומקשה העולת שבת , והא בסימן רמ"ג פסק דאם עבר ]סק"א[]ס"ב בהגה[והשכירו השכר אסור. והניח בקושיא. ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה, שם עשה איסור ועבר אדרבנן, משא"כ כאן הוא דעת הרא"ש דפוסק האבעיא לקולא כמו ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[שכתבתי לעיל , וא"כ לא עשה איסור כלל, ופשיטא דשרי לדעת הרא"ש. ודבריו תמוהים. אבל מה שמקשה המג"א עליו )בסק"ה(וז"ל: ועולת שבת כתב ]ד[בסימן רמ"ג וכו' ולא דק וכו'. פירוש, לדברי העולת שבת שמקשה עוד קושיא ]וז"ל[: ועוד דלעיל התיר לשכור פועל בהדיא, והכא אינו מתיר אלא בסתם אבל לא בבואם לחשבון. ואפשר לחלק דהתם הוא קבולת כשתגבה כך וכך, אבל הכא אין נראה כ"כ קבולת, דבעד כל שבת עוסק ישראל יום אחר. עכ"ל. וכוונתו להקשות מסימן רמ"ד , ]ס"ו[דמתיר גבי מכס לשכור העכו"ם לגבות, ונותן לו שכר מכל מאה שגובה. והבין המג"א שכוונתו להקשות מסימן רמ"ג, משום דקושיא ראשונה התחיל מסימן רמ"ג גם קושיא זו הקשה מסימן רמ"ג, לכך כתב עליו ולא דק, אבל באמת קושיא שניה מקשה מסימן רמ"ד וכנ"ל, ומקשה שפיר. וק"ל. שם (פט) הגה ויש מתירין השכר בדיעבד אפילו לא התנו וחלקו סתם. כתב הרב מג"א ז"ל משם רבנו )סק"ג(ירוחם , דאם לא התנו ובאו לחשבון ואמר ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ב[לו טול אתה בשבת ואני בחול אסור וכו'. ע"ש. אין להקשות מאי שנא שכר שבת מאיסור רבית, דבאיסור רבית קי"ל ]יו"ד סימן כדעת רוב הפוסקים ז"ל, דסבירא להו דיש בו מחילה ק"ס ס"ה[במעות שלקח, שיאמר לו הלווה המעות שנתתי לך ברבית יהיו לך במתנה או מחלתים לך, וסגי, והכי נקיט לעיקר עט"ר מוה"ר הגדול חקרי לב ז"ל . )מהדורא בתרא חיו"ד סימן)ג'( ]ד'[ דף ל"ב ע"ד(ע"ש. והכא נמי בשכר שבת תיהני ליה מחילה, דהגם שאסור לישראל ליהנות ממנו, כי מחיל ליה לישתרי, דומיא למה שפסק מרן בסעיף ב', דהיכא דהתנו מתחילה, אם אחר כך בשעת חלוקה נתרצה הגוי לחלוק בשוה מותר, וטעמא הוי משום דמתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. הוא הדין נימא כי לא התנו נמי לישתרי ע"י מתנה דומיא דרבית. ואפשר דטעמא דהיכא דלא התנו אסור, היינו משום דכשקנו השדה הוטל מלאכת השדה על שניהם, וכ י עביד גוי בשבת, שליחותיה דישראל קעביד, ובכי הא אפילו כי מחיל אסור, דשכר זה דשקיל ישראל לאו דגוי הוא שיהא שייך בו מחילה או מתנה, אלא ריוחא דישראל הוא דאתא לידיה באיסור, ואינו נעקר האיסור ע"י מחילה או מתנה. אבל בהתנו מתחילה שכל ריוח של שבת של גוי, דאז אדעתא דנפשיה קעביד, וכן גבי רבית דמעות של לוה קשקיל, מהני כי יהיב לשם מתנה. שם (צ) בהגה אפילו לא התנו וחלקו סתם וכו'. במג"א . )סק"ג(תחלתו הוא לשון הב"י בשם רבנו ירוחם ]ני"ב חי"ב דף ושאר פוסקים, וכצ"ל: זה לשון רבנו ירוחם ואם לא פ"ב סוע"ב[התנו וכו', תוספות והגהות אשירי ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[]שם פ"א בשם הר"ר אלחנן, ונראה מתוך דבריהם דלא קיימא לן סימן כ"ד[כוותיה וכו'. עד כאן לשון ב"י. כצ"ל. שם (צא) בהגה אפילו לא התנו וחלקו סתם וכו'. הרב מג"א הביא דברי רבנו ירוחם )סק"ג(]ני"ב חי"ב דף פ"ב סוע"ב[ורש"י , וכתב בספר נתיב חיים: פירוש, ]עבודה זרה כב. ד"ה סתמא[דלא כמו שכתב הרב ב"י דהתוספות חזרו מדבריהם ]שם ד"ה לא[וכו', כתב בספר הנזכר, ולפ"ז הרא"ש והגהות ]שם פ"א סימן כ"ד[אשירי נמי איירי בכהאי גוונא שאמר לגוי טול אתה בשבת ]שם[על מנת שתסיק לי בחול, אבל לומר לגוי טול אתה שנים ושלשה ימים ואני שנים ושלשה ימים שרי. עכ"ל. שם (צב) בהגה אפילו לא התנו וחלקו סתם וכו'. כתב במג"א , ז"ל רבנו ירוחם וכו'. )סק"ג(]ני"ב חי"ב דף פ"ב סוע"ב[הוא פירוש למה שכתב רמ"א חלקו סתם, דדוקא סתם, אבל אסור לומר בשעת חלוקה טול אתה בשבת וכו'. ועיין ]במג"א[סימן רמ"ו . )סקי"ג(שם (צג) בהגה אפילו לא התנו וחלקו סתם וכו'. כתב מג"א , וחלקו כו' וז"ל רש"י ]וכו'[. עיין מחצית )סק"ג(השקל. וצ"ע, דרמ"א דמתיר בחלקו סתם, אמאי לא כתב נמי שקבלו סתם, כי אע"ג שפסק רמ"א איבעיא סתמא בעבודה זרה שם לקולא, הא פירש רש"י דאיבעיא מיירי ]כב.[]ד"ה סתמא מאי[שקבלו וחלקו סתם. שם (צד) בהגה אפילו לא התנו וחלקו סת ם וכו'. ,כתב הטור ואם לא התנו וכו'. נ"ב: על מה שכתב מור"ם ז"ל ויש מתירין השכר בדיעבד אפילו לא התנו וחלקו סתם וכו', כתב הרב מג"א וז"ל: וחלקו סתם, זה לשון רבנו ירוחם )בסק"ג(]ני"ב : ואם מסתמא לקח הגוי בשבת בלא אמירת חי"ב דף פ"ב סוע"ב[ישראל, איבעיא ולא אפשיטא ולקולא. ע"כ. ור"ל דעייל הגוי בשבת בסתם בלי אמירת ישראל שיטול חלקו בשבת, וישראל לקח בחול בסתם, וגם לא באו לחשבון לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדן בחול, אלא שחלקו בשתיקה, , ולא איפשיטא, ולקולא. איבעיא בסוף פ"ק דעבודה זרה ]כב.[ועיין שם בהרא"ש ז"ל , דפסק להקל כדברי רבנו ]סימן כ"ה[ירוחם ז"ל. ומה שכתב ]המג"א[, ולהרמב"ם תרוייהו אסירי. בפ"ו מהלכות שבת דין טו"ב, ואם לא התנו בתחלה וכו', עיין שם בדברי הרב המגיד דאיבעיא להו סתמא מאי וכו' ולא איפשיטא, וכתבו דלחומרא עבדינן ואסור, ומתוך כך סתם רבנו ואסר וכו'. ע"ש. וכן כתב הב"י ז"ל כאן, מדסתם הרמב"ם משמע דפסק האיבעיא לחומרא וכו'. וכתב עוד הרב מג"א: כתב הב"י, ואם אין לאופה גוי חלק בתנור)כצ"ל(, אפילו אמר לו מתחלה טול לעצמך כך וכך ימים וכו' אסור. דע דאין לשון הגהות אשירי כך, אלא ז"ל , ואם אין לאופה גוי חלק שם בסוף פ"ק דעבודה זרה ]סימן כ"ד[בתנור, אפילו התנו לא מהני וכו'. וכן כתב הב"י ז"ל. שם ,['ונראה מתוך דבריהם וכו'. צ"ל כתב הב"י ז"ל וז"ל ]וכו ונראה מתוך דבריהם וכו' דלא קי"ל כוותיה, דהיינו כרבנו שם ולי נראה דאדרבא מדברי הרא"ש ורבנו ירוחם ]שם סימן כ"ד[שכתבו מעשה באחד שגבה חצי תנור בחובו וכו'. ר"ל, דלדעת הב"י ז"ל שכתב ולכן הרא"ש ושאר פוסקים לא הזכירו דין זה, משמע שהגהות אשירי חולק על הרא"ש, דלהרא"ש כשהתנו מהני, ולהגהות אשירי אפילו התנו לא מהני אם לא יקנה לגוי. ]וע"ז כתב מג"א[ דאדרבה, מדשינה הרא"ש וכתב שגבה חצי תנור וכו', דהיה לגוי חלק בו ולכך מהני תנאי, אבל אם גבה כל התנור ולא היה לגוי חלק בו, הכי נמי דלא מהני תנאי, וא"כ הגהות אשירי אינו חולק על הרא"ש אלא לפרש דבריו בא. שם .ולזה פירש בהגה ואם אין וכו'. דהיינו בהגהות אשירי שם ]וצ"ל[ דהתוספות והגהות וכו'. התוספות היינו)ו(ר' )ור"ל(אלחנן וכו'. שם אבל לומר לאופה טול אתה שנים ושלשה ימים. ר"ל כשיהיה שכר איזה ימים לגוי ובכללן גם יום השבת, דהוה ליה שכר שבת בהבלעה שרי, דבאופן זה התיר ר"ת להתנות. )בסק"ו(על דברי הרב מג"א ועיין מה שכתב הרב מטה יהודה ז"ל, דלדעת ר"ת דכשהתנו בתחלה, אפילו היה התנאי באופן שהיה באותו מעשה שהגוי יטול שכר השבת כנגד מה שעסקו בחול, אעפ"כ מותר, דלר"ת וכו' הצריך להיות תנאי מעיקרא ולא )בסק"א(, שכתב על דברי הצריך דבר אחר. עיין בחמד משה המג"א במה שכתב דבאופן זה התיר ר"ת, זהו אמת . ע"ש. ובמה בדעת ר"ת, ויפה אמר שכתב הרב יד אפרים )סביב לש"ע סק"ג(חנ'ן הרב מג"א. ועיין מה שכתב הרב חמד משה על דברי הרב מג"א במה שכתב ולי נראה דאדרבא וכו', דהגירסא בתוספות לפני הרא"ש חצי התנור, ועל כרחך שכן הוא מ"ד ]מהא דכתבו[התוספות, והיה לו לאופה המסיק חלקו בתנור וכו'. הרואה מה שיפה פירש דברי התוספות הרב יד אפרים בדעת הרב מג"א, אין זה שום הוכחה כמו שיע"ש. ועל מה שכתב הרב מג"א בסוף דבריו, דלא כמו שכתב הרב ב"י דהתוספות חזרו מדבריהם, הקשה הרב בגדי ישע )בסק"ג(,, דמפורש בהדיא בתוספות דחזר ר"י והודה לדברי ר"ת ומייתי ראיה כו'. ע"ש. ועיין מה שכתב הרב מחזיק ברכה )בסק"ב(. ועיין מה שכתב נהר שלום )בסק"א(. שם (צה) בהגה ויש אומרים שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו וכו'. כתב ב"י )דף ק"א ע"א שיטה , כתב הר"ן בסוף פ"ק דעבודה זרה וכו'. נ"ב: ז'(]ו: ד"ה ומהא[עיין בספר קרית מלך רב , ובספר בני דוד )דף כ"ו ע"ב וע"ג()דף . ה' ע"א(שם (צו) בהגה ויש אומרים שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו וכו'. ואע"ג דבשאר הימים נראה .נדפס לעיל אות כ"ז .נדפס לעיל אות כ"ח .נדפס לעיל אות ל"ג .נדפס לעיל אות צ"א .'נדפס לעיל אות ל שניהם מתעסקים יחד, וביום אחד דוקא עוסק הישראל לבדו נגד מה שעסק הגוי בשבת אסור, והיא דעת הר"ן בב"י, דמפרש דהרמב"ם בהכי איירי. ומ"מ בש"ע לא סמך ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[על זה, אלא העתיק לשון הרמב"ם סתם, דמשמע מיניה שאף אם עוסקים שניהם כל ימי החול והגוי בשבת אסור. וכן משמע ממה , שהתירו הגאונים ליתן מעות שכתב הרמב"ם סמוך לזה ]הי"ח[לגוי להתעסק בהן, והגוי נושא ונותן בהן וחולק עמו בשוה, משמע דוקא התם שאין המלאכה מוטלת על ישראל לעשותה, ואין העסק ניכר ממי הוא, כמו שכתב השלחן ערוך , )סעיף ד'(משא"כ הכא שיאמרו שהישראל עשה שליח לגוי שיטרח גם בשבילו. שם (צז) בהגה ויש אומרים שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו וכו'. זהו דעת הרמב"ם , דמאי שנא מאריסות. אבל דעת החולקים, יש לומר דסבירא להו דלא דמו להדדי, בשלמא גבי אריסות אין המלאכה מוטלת כלל על ישראל, אבל הכא מוטלת גם על ישראל. וצריך לומר מה שכתב רמ"א שם כיון שאין המלאכה מוטלת עליו לעשות, היינו שאין המלאכה מוטלת על ישראל לבד, אפ"ה שרי לדעת הר"ן ]עבודה , כיון דגם על גוי מוטלת כמו אריסות. וק"ל. זרה ו: ד"ה ומהא[שם (צח) בהגה ויש אומרים שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו וכו'. מג"א עוסק ביומו. )סק"ד(פירוש, כן כתב הר"ן דאינו אסור אלא ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[כהאי גוונא כשהישראל מחויב לעסוק נגד מה שעסק העכו"ם בשבת, אז שפיר מיקרי העכו"ם שלוחו, דהוי כאילו אומר לו עשה אתה בשבילי בשבת ואני אעשה בשביל זה בחול. אבל כשאין ישראל מחויב להשלים מלאכתו בחול, כגון הכא שהעכו"ם עושה לבדו בשבת, ואפילו הכי בחול עושה כמו הישראל ואינו שובת נגד זה שעשה בשבת לבד, אם כן לא נקרא מעמיד פועל, אלא עכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד וחלק ישראל ממילא מתרבה, כמו גבי שדה באריסות. והב"י מסתפק אי גם הרמב"ם מודה בהא. אבל אם התנור של ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[ישראל ונוטל העכו"ם בכל יום חלק ריוח, א"כ הוי כמו אריס ומודו כו"ע דשרי, רק שיקח הישראל בהבלעה. ומה שכתב והוא הדין כשהישראל מחויב לעסוק הכל, פירוש, דבשיירי כנסת ]הגה"ט סק"ב[כתב, דאם הוא להיפוך, דהעכו"ם נותן הגדולה מעות לישראל להתעסק בהם, ובשבת עוסק העכו"ם לבדו, אי שרי לישראל לקבל שכר הריוח שהרוויח בשבת, ומסיק דאסור, כיון שהמלאכה היתה מוטלת על ישראל לבדו הוי כשלוחו. ע"כ. ונראה לי דלא התנו מעיקרא דוקא, שאין המלאכה מוטלת עליו ביום השבת, אבל כשהתנו מעיקרא וא"כ אין הישראל מחויב כלל ביום השבת, א"כ מתנת חנם נותן לו אח"כ ולמה יהיה אסור. ואפשר משום מראית העין מאחר שרואין שעוסק בחול לבדו. שם (צט) בהגה ויש אומרים שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו וכו'. כן כתב הר"ן ]עבודה זרה ו: , דאינו אסור אלא דוקא כהאי גוונא כשהישראל מחויב ד"ה ומהא[לעשות נגד מה שעשה העכו"ם בשבת, אז שפיר מיקרי העכו"ם שלוחו, דהוי כאילו אמר לו עשה אתה בשבילי בשבת ואני אעשה בחול, אבל כשאין ישראל מחויב להשלים מלאכתו בחול שרי, דבזה אמרינן גוי אדעתיה דנפשיה קא עביד בשביל חלקו שיש לו בה, ואע"פ שיש בו ריוח לישראל, מידי דהוי כאריס שמסיים הרב ב"י שגם הרמב"ם מודה בהא, ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[רק שיהיה בהבלעה. וזה ג"כ כוונת המג"א , אבל דבריו )בסק"ו(מגומגמים וצריך תיקון, כי בודאי נדפסים שלא כהוגן. בתחלה מה שמתחיל ואע"ג דמותר בפני עצמו מ"מ מתחזי כשכר שבת, הלא זה שכר שבת ממש ופשיטא שצריך להיות בהבלעה . גם מה שכתב אבל בההוא מעשה שכתבתי לעיל וכו', ע"כ. כצ"ל: דלפי זה בההוא שכתבתי לעיל בשם התוספות נמי שרי, דהא אין הישראל מחויב כלל רק האופה, וא"כ לא הוי האופה שלוחו, וא"כ אפילו לא התנו מעיקרא שרי, רק שיהיה בהבלעה. גם מה שסיים, אבל לעיל כיון שאם לא היה מסיק בשבת לא היה האופה מסיק לישראל בחול, א"כ הוה ליה כמשכיר תנורו וכמו שכתבתי , הוה ליה למימר כמעמיד פועל, שזה הוא עיקר לעיל )בסק"ג(הטעם דלעיל, אלא ודאי נדפסים בטעות. וכן כתבו האליה רבה ותוספת שבת . ]סק"ח[]סק"ה[שם (ק) בהגה ויש אומרים שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו וכו'. "כתב ב י, אלא וכו', אבל אם דרכם להתעסק שניהם ביחד תמיד וכו'. משמע דטעמו של הר"ן לפי דברי מרן, דכיון דדרכו של גוי ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[להתעסק עם הישראל יחד בכל יום, כי לא אתי ישראל בשבת ונשאר לבדו לא הוי כלל שלוחו של ישראל, אלא הגוי ]אדעתא[דידיה קעביד והישראל הוא דלא עביד חיובו. ולפי דבריו מתיישב]ת[ קושיית הרב מג"א על הר"ן ז"ל. ועיין בדברי מגלת ספר . ]לאוין ס"ה דף י"ג ע"ב ד"ה ואם באו[שם (קא) בהגה ויש אומרים שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו וכו'. עיין מה שכתבתי בעניותין )אות ב'(לעיל .בס"ד שם (קב) בהגה שכל אחד עוסק ביומו. הטעם, משום דהוה ליה הגוי שלוחו של ישראל, ומכל שכן כשהישראל מחויב ]המתעסק[. מג"א לעשות הכל והגוי בשבת לבד הוא )כמתעסק(ז"ל . ]סק"ד[שם (קג) בהגה שכל אחד עוסק ביומו. כתב מג"א , והוא )סק"ד(הדין כשהישראל ]וכו'[. ולכאורה זה כאן דומה למה שכתב הרמ"א בשם הר"ן . וצ"ע. ]הערת ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[המו"ל הר"ר יצחק במברגר: במג"א שהיה לפני כתוב ולכאורה זה אין דומה, והגהתי בפנים ע"פ העתקת דודי הרב מוהר"ש נר"ו. והגאון זצ"ל דייק בזה כמו שדייק הפמ"ג, שכתב וז"ל: ומה שכתב הוא הדין לכאורה כל שכן הוא. ע"ש[. שם (קד) בהגה דגוי אדעתיה דנפשיה קא עביד. כתב ב"י )דף , הוה ליה כבעל שדה לגבי אריס וכו'. ק"ס ע"א שיטה י'(נ"ב: דקדק לכתוב הוה ליה כבעל שדה, לומר דלא הוי כבעל שדה ממש לגבי אריס, דהתם אריסותיה קא עביד וכולה מלאכה דגוי הוא, אלא שנותן שליש או רביע לבעל השדה, משא"כ הכא שקבלוהו שניהם. ועוד, דבשדה שייך לומר אריסותיה קא עביד משא"כ במרחץ, כדאמרינן בפ"ק דעבודה זרה שדה אריסא ]כא:[אריסותיה קא עביד, אריסא למרחץ לא עבדי אינשי, לכן כתב הרב דהוה ליה כבעל שדה לגבי אריס, אע"ג דלא שייך לומר אריסותיה כיון שאינה נקראת על שמו, ולא הוצרכו בגמרא לומר אריסותיה קא עביד אלא במשכיר שדהו לגוי דנקרא על שמו, אבל כל שאינו נקרא על שמו כי הכא, אע"ג דליכא למימר אריסותיה קא עביד, שרי כיון דאין ]המרחץ[ נקרא על )השדה(שמו. שם קה בהגה דגוי אדעתיה דנפשיה קא עביד. וליכא משום (שכר שבת, משום דהוה ליה כאר יס, וכיון שהכל יודעים שיש לגוי חלק בו, ליכא משום מראית העין. מגן אברהם . יע"ש. )סק"ה(שם (קו) בהגה כיון שאין המלאכה מוטלת עליו. עיין בר"ן שם , דמשמע אפילו אם מתחלה ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[הוטלה המלאכה על ישראל, רק שהעכו"ם עושה מעצמו בשבת לבדו, מותר. ומה שכתב רמ"א, נראה לי כוונתו שעכשיו עכ"פ לא הוטל על ישראל, ור"ל דאין צריך לשלם עבורו יום אחר. ודוק בלשון רמ"א גופא דמשמע כן. ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: ר"ל שהרמ"א כתב בשבת עסק העכו"ם לבדו, ולא כתב עוסק לבדו דאז היה משמע שצריך לעסוק בשבת קודש[. שם (קז) בהגה ומכל מקום לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה ]הגב"י סק"א[, דבכלל וכו'. נ"ב: עיין ג"כ בני חיי הכא זה הוא ג"כ שכר הרופא, שמוסיפין לו ביום ששי וביום ראשון עבור שכר שבת, דמותר הוא. שם (קח) בהגה ומכל מקום לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה עם שאר הימים. ואע"ג דמותר אפילו בפני עצמו, מ"מ מחזי כשכר שבת. הר"ן ז"ל . וכתב הרב ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[מג"א ז"ל , דבההיא מעשה שכתבנו לעיל בס"ק ג' משם ]סק"ו[התוספות , נמי שרי אם הגוי נוטל חצי הריוח בכל ]שם כב. ד"ה לא[יום, דהא אין הישראל מחויב כלל לעסוק רק האופה, ואם כן לא הוי האופה שלוחו. ולפק"ד כיון דמיירי שכל המלאכה מוטלת על הגוי, גוי אדעתא דנפשיה עביד מאחר שיש לו שותפות, והוה ליה כאריס. ומ"מ כיון דהר"ן ז"ל לא התיר אלא בהבלעה משום דמחזי כנוטל שכר שבת, גם הכא יש לדון הכי אע"פ שמותר, משום דמחזי כשכר שבת. וכל זה לא מיירי אלא במקום שדרכן להשכיר תנור, כמו שמבואר בסימן רמ"ג . יע"ש. ]סעיף ב'[ומה שכתב הרב מג"א ]דאפילו[ לא התנו מתחלה שרי )דאפ"ה(רק שיהיה בהבלעה וכו', לפק"ד אין זה מחוור, דבשלמא בשדה מותר באריס משום דכל המלאכה עומדת על האריס לעשות כל ימי השבוע, ואחר כך חולקים למחצה או לשליש, ואין חלק הישראל מבורר, משום הכי מותר דלנפשיה קא עביד, אמנם הכא כל שלא התנו, כל שלא חלקו כך וכך ימים לאופה וכך וכך ימים לישראל, נמצא שהישראל נהנה ממלאכת שבת במה שהגוי לוקח יום השבת נגד יום שלקח הישראל מימות החול , וא"כ היינו בעיית הש"ס דבעי סתמא מאי, ]עבודה זרה כב.[דפסק מרן לחומרא דיטול הגוי שביעית, והם דברי הרמב"ם שכתב שאם לא התנו ולא היה שכר שבת ]הלכות שבת פ"ו הי"ח[ידוע יראה לי שהגוי נוטל שביעית וכו', הרי שאפילו בהבלעה שלא היה שכר שבת ידוע, כל שלא התנו אסר הרמב"ם ז"ל. יע"ש. לכן לפק"ד נראה דבעי התנה דוקא, דאז הוי ליה כמפרש וכו' כמו שכתבתי לעיל . יע"ש. והא דשרי בהבלעה, היינו כההיא דסימן רמ"ו , שלא הזכיר לו)ל(כך וכך ליום, אלא ]ס"א[כך וכך ]לשבעה[ ימים או לחדש, אמנם כל שהזכיר )לשלש (ה) ימים דהיינו כך וכך ליום, אפילו שהיה לזמן אסור, א"כ הכא נמי שהם שותפים וחלקו הימים, לא הוי בהבלעה ואסור, לכן ודאי צריך להתנות. ודוק. שם (קט) בהגה אלא בהבלעה. כתב במג"א , וכן בההיא )סק"ו(מעשה שכתבנו לעיל בשם התוספות. כצ"ל. ור"ל דאף שהתנור שם הוא של ישראל לבד, אם האינו יהודי היה נוטל חצי הריוח שרי אפילו לא התנו, דהיינו אריסות ממש, ועל הדרך שנתבאר בסימן רמ"ג ס"ב. אלא דשם לא היה האינו יהודי נוטל הריוח כי אם בשבת, ובשביל זה היה מסיק לישראל בחול ]ולא[היה נוטל ריוח בחול, משום הכי הוה ליה כמשכיר תנורו ולא שרי .אלא בהבלעה עיין מחצית השקל שפירש דברי המג"א שנוטל גוי חצי השכר מכל שבעת ימי השבת, וא"כ בכל יום שעושה על דעת עצמו עושה, אבל בלוקח יום שם אם האינו יהודי נוטל חצי הריוח בכל יום וכו'. נכתב בצד הגליון: היכי דליכא משום מראית עין. שם (קי) בהגה אלא בהבלעה. שיחלקו שוה בשוה הריוח של כל ימי השבוע ולא הריוח של יום השבת בפני עצמו. ומה שכתב המג"א ואע"ג דמותר וכו', ר"ל מדינא לא הוי )סק"ו(שכר שבת אפילו אם יחלוקו שכר יום השבת בפני עצמו, כיון דאינו יהודי אדעתא דנפשיה עביד, וכן כתב המג"א לעיל בסימן רמ"ד , אלא דמ"מ מחזי כשכר שבת. )סקי"ח(שם קיא(בהגה אלא בהבלעה. כתב במג"א , ואע"ג וכו'. )סק"ו(פירוש, הא לפי מה שמפרש המג"א דהוה ]סק"ה[כאריס, א"כ לא הוה שכר שבת כלל, ולמה ליה הבלעה הא אין כאן שכר שבת כלל, ועל זה תירץ מ"מ מחזי כשכר שבת. שם וכן בההוא מעשה וכו'. היינו מעשה שהביאו התוספות בתנור של ישראל והאופה מסיקו. ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[כוונת המג"א, דלכאורה קשה מה שכתב פה דאפילו בלא התנו שרי אם הוא בהבלעה, ולמה כתב לעיל בהאי מעשה דדוקא אם התנו מותר, ועל זה כתב המג"א דדוקא בהבלעה, ופה כתב דאפילו שלא התנו ג"כ מותר בהבלעה, על זה כתב מג"א דגם התם אם היו מחלקין הריוח למחצית כל יום היה מותר אפילו בלא התנו, אבל התם איירי שהעכו"ם לקח הריוח של כך וכך ימים וכן הישראל, א"כ האי ריוח שלקח הישראל שלשה ימים היינו משום שכר התנור הוי כמשכיר תנורו. שם קיב(בהגה אלא בהבלעה. כתב המג"א , אבל בההוא ]סק"ו[מעשה כו'. נראה דצריך לומר ואם כן בההוא מעשה. שם ,רק שיהיה בהבלעה. דהיינו חצי הריוח לנכרי עם כמה ימים אבל שבת לבדו אסור כמו שכתב לעיל . )סוסק"ג(שם קיג(בהגה אלא בהבלעה. כתב מג"א , ועיין סס"י ג'. )סק"ו(צריך לומר סק"ג . שם קיד(בהגה אלא בהבלעה וכו'.]הערת מהרש"ם: עיין בתוספת שבת , דאם משכיר )סימן רמ"ד סקט"ז וסקי"ז(גם מקצת יום ערב שבת מיקרי הבלעה. ועיין נודע ביהודה ושו"ת בית שלמה , דאם )מהדורא תניינא סוף סימן כ"ו()או"ח סימן ל"ו(כולל דמי הסחורה עם דמי השכירות, מיקרי ג"כ בהבלעה[. שם קטו(בהגה בהבלעה. היוצא מדברי המג"א , )בסק"ג וסק"ו(דאם העבודה מוטלת על העכו"ם לבדו, הוי אריסות ממש, דמותר לחלוק בשוה בהבלעה אף שלא התנה. אבל לומר

סעיף ב

טול אתה שנים או שלשה ימים וכו' ואני וכו' זה אסור, אלא אם כן התנה, והיינו שהקנה לו חלק בגוף התנור על תנאי זה. אבל לומר לו טול אתה בשבת ואני בחול, לא מהני אף שהקנה לו חלק בגוף התנור, דכיון שהקנה לו בתנאי, הוי רק שכירות והוי שכר שבת שלא בהבלעה. ועיין בדברי הרב ז"ל )]ש"ע הגר"ז[)סקי"א(הדברים מוטעמים . וע"פ מה שנתבאר בסימן רמ"ד סי"א(מאוד לע"ד. סעיף קטז(ב' היכא שהתנו וכו'. כתב ב"י , דכל היכא )שיטה ל"א(דהתנו בכל גוונא שרי וכו'. נ"ב: וכן פסק בספר הקצר, אבל הב"ח כתב דנקטינן דאפילו התנו אסירי. ]אות א'[שם קיז(היכא שהתנו וכו'. כתב ב"י , וכתב הגאון )ע"ד שיטה כ"ז(מהר"י אבוהב ז"ל, לדברי הפוסקים לחומרא וכו'. נ"ב: , ובספר קרית מלך רב . עיין בספר ב"ח ]אות א'[)דף כ"ח ע"א(שם קיח(היכא שהתנו וכו'. ,דלכתחלה התנו בין רב או מעט אע"ג דאח"כ חלקו בשוה מותר, דלא הוה שכר שבת כלל. שם קיט(היכא שהתנו בתחלה וכו'. כתב ב"י , בכל )שיטה ל"ב(גוונא שרי וכו'. נ"ב: עיין בב"ח ז"ל שכתב, ]אות א'[דהראב"ד סבירא ליה כדעת ]בחדושיו לעבודה זרה כב. ד"ה ואם באו[תשובת הגאונים שהביא מרן לקמן. ולע"ד נראה ]ליק, סימן ס"ח[דליתא, וכן משמע מדברי הר"ן שהקשה ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[עליו, דאם איתא דואם באו לחשבון קאי לוהתנו, א"כ מאי פריך אימא סיפא וכו', לימא דסתמא שרי משום בגמרא ]שם כב.[דהתנו. וכפי דעת הב"ח לא קשיא מידי, דאדרבא אם התנו ואח"כ היו רוצים לחלק בשוה שיהיה אסור, מאחר דכבר התנו מעיקרא שיהיה חלק הגוי בשבת אם מעט ואם הרבה, וכן חלק ]ישראל[ בחול, ועכשיו נתרצו לחלוק בשוה, מוכרח דמאי דהתנו מעיקרא הערמה הוה ואפילו הכי מותר, מכל שכן בסתמא שיהא מותר, וא"כ מאי קושיא, אלא ודאי דהר"ן ז"ל לא סבירא ליה הכי בדעת הראב"ד ז"ל. שם (קכ) היכא שהתנו בתחלה וכו'. דין זה הובא בב"י בשם מהר"י אבוהב , אבל דברי המחבר שכתבו להלכה תמוהין בעיני, דנראה שדבריו סותרין זה את זה, דהא לעיל כתב וז"ל: אם התנו מתחלה בשעה שבאו להשתתף )בסעיף א'(שיהיה שכר שבת לעכו"ם לבדו אם מעט ואם הרבה וכו'. משמע דאסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט ונחלק המותר, והיינו כפירוש הראב"ד ]בחדושיו לעבודה זרה כב. שהביא הב"י, הא דקתני בברייתא ואם באו ד"ה ואם באו[]שם[לחשבון אסור דקאי אהתנו מתחלה. וכן כתב המג"א . )בסק"ב(ע"ש. ולכאורה קשה לפירוש הראב"ד הא דקאמר התם בסוף הסוגיא, אימא סיפא באו לחשבון אסור הא סתמא מותר וכו', האיך מדייק מזה דסתמא מותר, כיון דקאי אהתנו, וכמו שהקשו שם התוספות באמת. ע"ש. ואין לומר דהראב"ד ]ד"ה ואם באו[מפרש הא דמיבעיא להו סתמא מהו, קאי נמי אהתנו מתחלה ואח"כ חלקו סתמא בשוה, דא"כ ]היכי[ בעי למפשט מהא )היכא(דקתני אם התנו מתחלה דסתמא אסור. ועל כרחך צריך לומר לדעת הראב"ד, דהני תרי סתמות, דהיינו אם לא התנו כלל וחלקו סתם, או אם התנו מתחלה ואח"כ חלקו סתם בשוה דינם שוה, ובזה אתיא הסוגיא שפיר. ולפ"ז קשה על המחבר, כיון דפסק לעיל בסעיף א' דאם לא התנו כלל דעכו"ם נוטל שכר השבתות כולם, כדעת הרמב"ם דפסק האיבעיא ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[לחומרא, וכאן פסק בהתנו מתחלה ואח"כ חלקו סתמא דמותר, ומחלק בין סתמא לסתמא, וזה אינו לדעת הראב"ד. וצ"ע. שם קכא(היכא שהתנו בתחלה וכו'. כתב מרן , וכתב ]בב"י[הגאון מהר"י אבוהב, לדברי הפוסקים לחומרא, יש להסתפק היכא שהתנו מתחלה ואח"כ חלקו סתם אם הוא מותר. ולע"ד נראה דמדחזינן דהרמב"ם וכו' היכא וכו' בכל גוונא שרי כו'. ועיין בט"ז יו"ד סימן רצ"ד היפך דבריו. והנה ]סק"כ[לכאורה מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל: ואם ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[לא התנו בתחלה וכו', ואינו מוציא לו כלום כנגד יום השבת אלא א"כ התנו בתחלה וכו'. משמע כסברת הט"ז, דאם איתא כמהר"י אבוהב מאי איריא להוציא לו כלום כנגד יום השבת, הרי בשהתנו אפילו לחלוק בשוה מותר, אלא משמע דוקא להוציא וכו'. אמנם יש להקשות לפי זה ממה שכתב עוד שם וז"ל: ואם לא התנו וכו' ולא היה שכר שבת ידוע כו'. ]הי"ח[ואם איתא למה לא אשמועינן אפילו בדהתנו. ואפשר דלכך כתב לא התנו, משום דבהתנו אין מצוי שלא לידע מה היה שכר שבת. אי נמי דאף הט"ז לא אסר אלא כשבאו לחשבון לחלוק בשוה, אבל לחלוק בסתם בשוה מותר. ועיין בדברי הר"ן ספ"ק דעבודה זרה , שכתב אחר דברי הראב"ד ]ו: ד"ה ומהא[]בחדושיו לעבודה זרה וז"ל: ולפי זה כי דייקינן אימא סיפא וכו' הא כב. ד"ה ואם באו[סתמא וכו', ]דמאי[ קושיא, אין סתמא שרי וכו'. ע"ש. )ומאי(

סעיף ג

משמע כדברי מהר"י אבוהב. ומה שכתב מרן ז"ל מדלא פירש הרמב"ם וכו', יש לדחות, דאימא משום דפשטא דאם באו לחשבון קאי אמאי דקתני טול אתה בשבת וכו', ועדיין לענין דינא לא יחלוקו הרמב"ם והראב"ד. שם קכב(היכא שהתנו בתחלה וכו'. עיין מה שכתבתי בס"ד )אות ג'(. לעיל שם קכג(היכא שהתנו בתחלה וכו'. כתב ב"י, היכא דהתנו בכל גוונא שרי. עיין מה שכתב הרב ט"ז . ועיין מה )בסק"ב(שכתב הרב אליה רבה , הביא דבריו הרב נוה שלום ]סק"ב[)בדף , וע"ש מה שכתב על דבריו. ועיין מה שכתב הרב ידיו קכ"ב ע"ד(של משה לפנים . שם קכד(היכא שהתנו בתחלה וכו'. וביו"ד )סימן רצ"ד סי"ג(כתב, דאם התנו מתחלה שהעכו"ם יאכל שני הערלה, וישראל אוכל שלש שנים משני היתר כנגד שני הערלה, הרי זה מותר, ובלבד שלא יבאו לחשבון. כיצד, כגון שיחשוב כמה פירות אכל העכו"ם וכו'. ודברי המחבר סותרין זה את זה, ועיין במשבצות . )סק"ב(ולענ"ד החילוק מבואר, דהכא מפורש בס"א דהתנו שיהא שכר השבת לעכו"ם אם מעט ואם הרבה, א"כ מה דמתרצה אח"כ לחלוק בשוה מתנה בעלמא הוא, ומתחלה הותנה בפירוש על פי הדין. אבל ביו"ד לא הזכיר בתנאי אם מעט ואם הרבה, רק שעכו"ם יאכל שני הערלה וישראל אוכל שלש שנים משני היתר, דזה יש לפרש שהעכו"ם יאכל בשני הערלה הוא רק לענין זמן האכילה, אבל לא אם מעט ואם הרבה, דזה ימלאו זה לזה. ויש לפרש ג"כ דכוונתם אם מעט ואם הרבה, על כן אם לא באו לחשבון הרי כוונתם באמת אם מעט ואם הרבה, אבל כשבאו לחשבון אגלאי למפרע דכוונתם רק על זמן האכילה, וזה אסור. ואפשר לכוין זה ג"כ בלשון הרמב"ם, שכתב בפ"י מהלכות מאכלות אסורות , אם התנו כזה אסור, דכוונתו ]הי"ד[דוקא כזה התנאי שכתב מתחלה, שהעכו"ם יאכל שני הערלה, ולא פרשו אם מעט ואם הרבה, אזי אם באו לחשבון כמה אכל כבר העכו"ם, אסור, אבל אם פרשו מתחלה אם מעט ואם הרבה, לא אכפת לן כשיבאו אח"כ ל חשבון. ועל כן בהלכות שבת פ"ו פירש הרמב"ם כלשון המחבר כאן, שיאמרו מתחלה אם ]הי"ז[מעט ואם הרבה, ולא כתב דאם באו לחשבון אח"כ דאסור. ובשדה, נלע"ד אף דלא פירש להדיא בתנאי אם מעט ואם הרבה, מ"מ על כרחך כוונתם כן הוא, דהא אין השכר נפרד לעצמו בכל שבת, אלא בזמן בישול התבואה באין ליטול שכר עבודתם, ושכר שבת היינו שכר עמלך בשבת כמבואר בספר התרומה ובב"י, וא"כ על כרחך הכוונה אם מעט ואם ]סימן קמ"ז[הרבה רק מחמת דמיירי ג"כ בתנור ומרחץ ורחיים, וברמב"ם במלאכה וסחורה, על כן פירש אם מעט ואם הרבה. ובאמת אפילו לא פירשו תחלה, רק אח"כ עכו"ם נטל שכר שבת אם מעט ואם הרבה, אגלאי למפרע דכוונתם בתנאי על אופן זה היה. ואין כוונת הרמב"ם ומחבר שמוכרח לפרש מתחלה בתנאי אם שצריך מעט ואם הרבה, דזה לא נזכר בגמרא ]עבודה זרה כב.[לפרש כן להדיא, רק הכוונה שהתנאי יהיה על כוונת אופן זה אם מעט ואם הרבה, ועל כן הכל לפי הענין, אם בחלוקתן באו לחשבון דאגלאי למפרע דלא על כוונה זאת התנו אסור, ואם לא באו לחשבון אגלאי דכוונתן אם מעט ואם הרבה, אבל כשפירשו מתחלה אם מעט ואם הרבה חזינן דתנאי על אופן זה היה, ומה לנו אם בלב לא כיונו לזה, דברים שבלב לא הוי דברים. ואולי כוונת הרמב"ם אם התנו כזה, היינו שהיה התנאי באופן שאפשר להסכימו עם החשבון שאח"כ, ועל כן לא כתב אם התנו כן, וגם מדויק מה שכתב הרמב"ם כמה אכל, דמשמע דקאי אלשעבר. עיין במשבצות , ולפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל בס"ד. ]שם[שם קכה(לחלוק בשוה מותר. [עיין מה שכתב ]הרב מג"א . )סק"ב(סעיף קכו(ג' היכא שלא התנו בתחלה יש תיקון על ידי שיחזיר המוכר להם דמי הקרקע או ימכרוהו לאיש אחר ויחזרו ויקנוהו בשותפות וכו'. בעניי לא זכיתי להבין למה צריך לכל זה, והרי בבבא בתרא מבואר בש"ס, )דף י"ג ע"א(דחלוקת הימים הוי חלוקה, הן בעבד דעובד עצמו יום אחד ורבו יום אחד, ואף בכור ופשוט שהניח להם אביהם בהמה טמאה. וא"כ הכא נמי אמאי לא יהיו יכולים לחלוק עצמן בזה שיום השבת יהיה שייך להעכו"ם ויום אחד לישראל, ואין שייך כאן דנוטל שכר בשביל יום השבת, דזה אינו חלופי שבת כלל, רק התנור עצמו יהיה שייך יום השבת לעכו"ם, ולו יום אחד, וזה הוי קנין בגוף התנור. ומהש"ס עבודה זרה דבעי )דף כ"ב ע"א(התנו בתחלה אין ראיה כלל, דשם שקיבלו באריסות א"כ נתחייבו לעבוד בה שניהם, ואין שייך שיחלקו בזה, דשניהם נשתעבדו לבעה"ב וזה לזה, אבל היכי שקנו והם שותפים בו, כמו דיכולין לחלוק בהשדה, למה לא יחלקו בימים. מיהו בשדה בלא"ה היה נראה דאין שייך בה חלוקה, דמה דמהני התנו בתחלה, הוא רק לזה דלא יהיה שום חיוב על הישראל לעבוד בשבת, אבל בחלוקה שכתבתי דיום זה הוא שלו, אין שייך כלל בשדה, דאין הריוח על הימים רק על הפירות שיחלקו אח"כ, א"כ ודאי אין שייך בו חלוקת ימים שנאמר דיום זה הוא שלו ויוכל הנכרי לעבוד. אכן בתנור וריחיים ומרחץ, ודאי היה נראה דיכולין אח"כ לחלקו בימים, ויהיה של הנכרי בשבת ויום אחר מימי החול של ישראל. ואך לכאורה היה נראה דזו היא סברת ר"י בתוספות סוף פ"ק דעבודה זרה , בההוא ישראל שגבה תנור )]כב.[ ד"ה לא יאמר(בחובו, והיה לישראל ליטול כך וכך ימים ולהאופה כך וכך ימים, ולא התנו בתחלה. וכתבו דר"י היה מתיר, וכתב לחלק בין שדה שחלק ישראל משביח לכן אסור בלא התנו, אבל בתנור אין חלק ישראל משביח, לכן אף בלא התנו מתחלה מותר. ולכאורה צריך להבין מה היתה סברת ר"י, ומה נפק"מ במה שמשביח או לא, ומאיזה טעם אסור בשדה דנאמר דזה לא שייך בתנור. וראיתי בב"ח שכתב, דהיתה דעת ר"י דבשדה לאו מטעם ]אות ב'[שליחות אסרו רק מטעם שכר שבת, ולכן אם חלקו משביח שייך שכר שבת, ולא בתנור, דאם מטעם שליחות אף בתנור למה יהיה מותר, ורק משום ]שכר[ שבת ]אסור[, ובתנור לא הוי רק חלופי שכר שבת. ע"ש. ובעניי לא זכיתי להבין דבריו, דאיך שייך לאסור בשדה משום שכר שבת, הא אין לך הבלעה יותר מזה, כיון דחולק אח"כ בהפירות ואין השכר שבת ידוע כלל. ואך נראה כמו שכתבתי, דר"י היה רוצה להתיר דהיה סבור דחלוקת הימים הוי חלוקה, וא"כ הוי יום השבת שלו לגמרי, ורק בשדה דחלקו של ישראל נשבח במה שהעכו"ם עובד בו, א"כ אין שייך לומר דביום השבת הוי של העכו"ם לגמרי, דהרי השבח בעל כרחו יטול גם הישראל. ולפ"ז יצא לנו דמדחזינן דהפוסקים חולקים על הר"י, על כרחנו דסבירא להו דאין שייך כלל חלוקה בימים, וצ"ל הטעם, דאף דאמרינן דחלוקת ימים הוי חלוקה, זה רק לענין הריוח, אבל מ"מ כיון דאין כאן חלוקה בגוף, כמו דאמרינן בש"ס בבא בתרא שם גבי עבד, דפריך א"כ ביום של עצמו ישא שפחה וכו', וקאמר באיסורא לא קאמרינן, וא"כ כיון דאין זה קנין הגוף, לכן לא מהני תנאי אח"כ. כן צריכין לומר על פי ההכרח. ורק אין דעתי נוחה בזה ועדיין אני נבוך, דמשמע מהפוסקים דהאיסור הוא משום דמעמיד פועל והוי כשליחו, ואמת כן הוא אם לא אמר לו רק עשה אתה בשבת ואני בחול, אבל באמר לו יהיה שלך בשבת ועשה בו, דמדין חלוקה נגע בו, א"כ למה יגרע משכירות שמשכירו על שבת, ואי דאסור גם להשכיר על שבת, הוא רק משום דנוטל שכר שבת, וא"כ מותר בהבלעה, אבל למה נאמר דהוי כשליחו. וצריך עיון גדול לפענ"ד. ועיין מה שכתבתי עוד ]סק"י[בזה בסימן רמ"ו .בחלוקת בהמה בימים שם קכז יש תיקון על ידי שיחזיר וכו'. נראה דצריך שיהיה (ביטול השותפות באופן המועיל ע"פ הדין, דהיינו בחזרת הקרקע, שצריך קנין סודר וקריעת שטר המכר הראשון עם חזרת הדמים. וכן בביטול השותפות שבחנות, צריכין לירד לחשבון על מה שהרויחו כבר ויטול כל אחד חלקו לביתו ורשותו, שיעשה בו קנין משיכה, ויקרעו ג"כ שטר השותפות הראשון. וכן כשקיבלו קרקע בשותפות, אופן ביטול השיתוף הוא כשיטול כל אחד כלי האומנות שלו שהניח לאותה מלאכה, ויחשבו מה שעשו באותה מלאכה, והעכו"ם יטול שכר השבתות, ויחלקו השאר בשוה. באופן שלא נשאר לאחד על חבירו שום שעבוד, ויחזרו להתנות כשירצו להשתתף פעם שנית. וכן נראה . יע"ש. דעת הרב מג"א ז"ל )סק"ז(שם קכח(יש תיקון על ידי שיחזיר המוכר להם דמי הקרקע. נ"ב: וכגון שיש משפט ידוע שיקנו בכסף, אזי חזרת הכסף חשיבא, אמנם אם בכסף ושטר, צריך שתהיה החזרה בשטר וקנין גמור. ועיין חו"מ סימן קצ"ד , ומור"ם סימן ]ס"א[קפ"ט . יע"ש. ]ס"א[שם קכט(יש תיקון על ידי שיחזיר המוכר להם דמי הקרקע. ,דברי מרן ז"ל בדין זה נובעים ממקור מים חיים דברי ר"ת ז"ל שהביאו התוספות סוף פ"ק דעבודה זרה )דף כ"ב , אההוא עובדא דישראל שגבה תנור מן הגוי ע"א ד"ה לא יאמר(בחובו, כתבו בסוף הדיבור וז"ל: וגם ר"ת באותו מעשה דתנור, צוה לקבל החוב מן הגוי ולחזור ולהלוות ולהתנות מתחלה. ע"ש. וכמו שכתב בב"י באורך. ועיין להרב מג"א ז"ל . )סק"ז(]סק"ז[, האריך והרב הגדול מהר"י עייאש ז"ל בספר מטה יהודה לבאר דביטול השותפות צריך שיהיה באופן המועיל על פי הדין, בחזרת הקרקע בקנין סודר ובקריעת שטר המכר הראשון עם חזרת הדמים וכו'. ע"ש. וכן כתב הרב ברכות מים ז"ל )דף ח"י ע"א(, דהא דמהני תיקון חזרת הדמים בלבד, היינו דוקא כשיש משפט ידוע שיקנו בכסף, אזי חזרת הכסף חשיבא, אמנם אם בכסף ושטר, צריך שתהיה חזרה בשטר בקנין גמור. ע"ש. ולכאורה יש לחקור, למה הצריך ר"ת להחזיר דמי המקח לבעליו כדי לבטל המקח ושיתרוקן זכות הישראל מהשדה בשבת, דהא בלא"ה הוה סגי כל שחזרו בהם מהמקח משני הצדדין ונקרע השטר מכר הראשון, ועי"ז ממילא הוקם הקרקע ברשות בעלים הראשונים, אע"פ שהמעות הנה הנם ביד המוכר, לא יהיו אלא כפקדון בעלמא, ואם כן יעשו התנאי כדין ושוב יכתבו שטר מכר מחדש מבלי שנצריך להחזיר דמי המקח. דהא אשכחן לרבנו תם ז"ל גופיה, הביאו דבריו התוספות ז"ל ביבמות פרק האשה רבה , דהגם )דף צ"ג ע"א ד"ה קנויה לך(שנתעכלו המעות ביד המוכר, חשיב כאילו המעות בעין לענין קנין כסף, שכתבו שם גבי מימרא ]ד[רב, האומר לחבירו שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו, קנה, וז"ל: וקשה לר"י למה צריך מעכשיו, דכיון דאית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כאילו בא לעולם, ובדבר שבא לעולם אין צריך מעכשיו. ואומר ר"ת, דהכא איצטריך מעכשיו, משום דסתם קנין שדה הוא בחליפין או בשטר או בחזקה, וכסף אין קונה במקום שכותבין שטר אם לא שפירש בהדיא וכו', ולהכי צריך מעכשיו, דאפילו בדבר שבא לעולם אם אמר קני בחזקה או בחליפין לאחר שלשים ולא אמר מעכשיו, לא קנה, הואיל ובשעה שיש לקנין לחול כבר פסקה החזקה והוחזר הסודר וכו'. אבל גבי אחר שתתגיירי אין צריך מעכשיו, דסתם קדושין בכסף הם, דאפילו נתאכלו המעות חשיב כל שעה כאילו הם בעין, שהמעות נשארו אצל המקנה, ואם לא נעשה הקנין היה מוטל עליו להחזירם, וחשוב כאילו הם בעין לשם קדושין וכו'. עש"ב. מבואר דדוקא משום דאורחא דמילתא דקנין שדה הוא בחליפין או בשטר וחזקה ולא בכסף, הוא דכתבו דלא קני אם לא בלשון מעכשיו, הא היכא דבא לקנות בכסף חזר הדין להיות כקדושין דאין צריך מעכשיו, דאפילו נתאכלו המעות לאחר שלשים קונה אחר כך במקום שכותבין, כיון דהמעות נשארו אצל הקונה, ואם לא היה נעשה הקנין היה מוטל עליו להחזירן, הרי דמעות שהוא מוכרח להחזירם בהבטל הענין ולא סגי בלא"ה, אע"ג דהשתא לא החזירם, כיון דלחזרה קיימי כמוחזרים דמו. הכא נמי דהם באים לבטל המקח כמאן דליתיה, וכשיתבטל צריך המוכר להחזיר המעות, הגם דליתנהו בעין ולא החזירם, לא מעלה ולא מוריד כל היכא דאיתנהו ברשותא דמארי קמא איתנהו, כיון דעכ"פ צריך להחזירם. וא"כ אמאי מצריך הכא ר"ת ז"ל לענין שבת להחזיר המעות בפועל, ולא סגי ליה מה שצריך המוכר להחזירן בהכרח לשווינהו כמוחזרים וכאילו אתו לידא דמוכר ממש, כסברת ר"ת ז"ל גופיה גבי קידושין. ואפשר לומר דשאני גבי קדושין דליכא שום נדנוד איסור בקיום הקדושין, ואין שום דבר מכריחנו לעשות המעות כמאן דליתנהו, אלא דלקיום הקדושין בעינן שיחולו אחר שתתגייר, ולהכי אמרינן דאע"ג דנתאכלו חשיבי כאילו הם בעין, ועושה עכשיו קנין בהם, הגם דליתנהו בעין ולא נשא ונתן ביד. ברם הכא דאיכא איסור שבת לפנינו, ואם אנו מחזיקים המקח משעה ראשונה, נמצא הישראל נהנה ממעשה שבת והגוי ולא סגי בהניח מעותיו אצל המוכר כהלואה או פקדון, דבהכי לא פקע איסורא ומחזי כהערמה ח"ו. ונפקא מינה, דהוא הדין לכל מילי דאיסורא, כגון גבי פסח, דפסק מרן ז"ל לקמן )סימן , ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות, אומר לגוי קודם ת"ן ס"ג(פסח טול אתה של פסח ואני אטול אחר כך. ע"ש. אם לא התנו כן קודם פסח, דהדין הוא לתקן להם לבטל השיתוף ולהתנות התנאי קודם השיתוף, כמו שהוא הדין לענין איסור שבת, וכמו שכתב שם הרב ט"ז ז"ל , הנה ביטול שותפות זה צריך )סק"א(שיהיה ג"כ בהחזרת דמים כי הכא ממש, כיון דאיסורא הוא, וכהוראת ר"ת ז"ל פה. ומסתברא נמי דהוא הדין לענין איסור רבית, שאם הלוה לחבירו בדרך שיש בו איסור רבית, ושוב באו לתקן הענין לעשות שותפות ביניהם כדי שיטול הריוח בהיתר, נראה דכשבאים לבטל הענין הראשון שהיה באיסור, בעינן נמי שדמי ההלואה יחזרו למלוה בפועל, ולא שישארו המעות ביד הלווה דרך פקדון עד שיעשו אופן ההיתר. וכנלע"ד מדברי ר"ת הללו. וכי תימא כי איכא איסור בדבר מאי הוי, ואעיקרא נמי למאי איצטריך אפילו לבטל המקח, ומאי שנא מההיא דפסק מרן ז"ל בחו"מ : מקח שנעשה באיסור, כגון שהוסיף בשווי )סימן ר"ח(המקח בשביל המתנת המעות, או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר, וכן אם נשבע או נדר שלא למכור ועבר ומכר, ונתקיים בקנין או באחד מדרכי ההקנאות, המקח קיים ויתן כשער של היתר, ואין אחד מהם יכול לבטל המקח. ע"ש. והוא דין מוסכם מכל הפוסקים ז"ל, והוא מהש"ס דמציעא )דף ס"ה . ע"ש. הרי דהגם שנעשה באיסור, אין צריך לא ביטול מקח ע"א(ולא החזרת מעות, אלא יתקיים המקח בדרך היתר. ואילו הכא בדין התנור אמאי הצריך ר"ת לקבל החוב מן הגוי, ולא הספיק לו לסלק האיסור ולקיים המקח בדרך היתר. אך התירוץ מבואר ופשוט כמו שחילק ידי"נ ואור עיני חכם בני בכורי נר"ו, דר"ת איירי היכא דבעי הישראל ליטול חלקו גם משכר שבת, דדבר זה אסור בלא התנו, וע"י התנאי בא לתקן, להפוך את האיסור להיתר ע"י ביטול המקח, שיהנה הישראל משכר שבת ממש, ועל כן כדי להתיר לו מה שנאסר בלא התנו בעינן מעשה רב, שיהא שם ביטול מקח והחזרת מעות, שיהרס הבנין הראשון שנבנה באיסור הריסה גמורה עד היסוד בה, שלא יהיה להם אחיזה זה על זה מחמת השיתוף הראשון כאילו לא היה כלל. אבל גבי מקח שנעשה באיסור דפסקינן שהמקח קיים, לא בא אלא לסלק האיסור ולא להפוך האיסור להיתר, אלא שלא יוסיף לו בשביל המתנת המעות וכיוצא. ולכך פסק מרן שם דהלוקח יכול לחזור בו שלא ליתן כשער היוקר, כיון דמתחלה לא לכך ירד, דבשער הזול פסק עמו. ע"ש. נמצא דעדיין הוא אסור ליטול בשער הזול כדמעיקרא, ומילתא כדנא פשיטא דלא בעי ביטול מקח. ובדינא דקמן נמי הוי כהאי גוונא, דכשלא התנו מעיקרא פסק מרן ז"ל דכשיבואו לחלוק נוטל הגוי שכר השבתות כולן והשאר )בס"א(שנעשה באיסור, אבל כדי להתיר ליטול גם שכר שבת וכיוצא שאר איסור, אה"נ דצריך לבטל מעשה הראשון והחזרת דמים ולהתנות מתחלה. ומאחר עלות כל זה, יש לעמוד לכאורה על דברי התייר הגדול עט"ר מורנו הרב חקרי לב ז"ל , )ח"ב מיו"ד סימן כ"ד(דנסתפק לענין משכנתא, דאם יהיה האופן שהמלוה והלווה נתרצו ויאותו לעשות הענין בדרך משכנתא דאית בה איסור רבית או בתנאי חזרה, משום דלא בקיאי באיסור רבית, וגם נתן הכסף ללווה המוכר על דעת זה, ויהי בבואם אצל הסופר שיכתוב להם השטר, גילה להם שזה רבית גמורה, וצריך לבטל תנאי החזרה ולכתוב השטר במכר גמור, ואחר כך אם ירצה הקונה יעשו הטבה, וחזרו בהם המוכר והקונה ועשו בדרך היתר כדברי הסופר, האם ניתר האיסור בכך. וכתב דזה תלוי במחלוקת הראשונים .אי שטרי דידן שטרי קנין נינהו או שטרי ראיה ד למאן דאמר שטרי קנין, יש לומר דל מהכא קנין הכסף דכמאן דליתיה דמי שנעשה באיסור, הרי קנה בקנין שטר דקנין גמור הוא בפני עצמו. וכי תימא הרי קי"ל בטור חו"מ , )סימן קצ"א(דבשטר לא קנה עד שיתן דמים, יש לומר דהיינו דוקא בלא נתן דמים כלל, אבל כאן שכבר נתן דמים אלא שהיה באיסור ולא קנה, כי כתב שטר אחר כך הא איכא דמים ושטר, וסמכא דעתיה וגמר ומקנה. וכהאי גוונא ראיתי שחילק רש"ל בתשובה . )סימן ב'(אבל אי שטרי דידן הם שטרי ראיה, כיון שנגמר הקנין באיסור, מאי אהני השטר ראיה. אלא דאכתי יש לדון גם אי הוו שטרי ראיה, דאף בקנין כסף גרידא העשוי באיסור, אם ביטל המוכר תנאי החזרה לגמרי הרי המקח קיים, דבעת ביטול התנאי קנה בכסף שביד המוכר, ואף אם נתאכלו המעות, כמו שכתב הב"י חו"מ בשם התוספות , דאי ]סימן ק"צ סעיף י"ח[]יבמות צג. ד"ה קנויה[קנו בכסף במקום שכותבין את השטר, אף אם נתאכלו המעות קנה, הואיל ואילו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירם חשיב כאילו הם בעין. ע"ש. וכן מבואר בתשובות המבי"ט ז"ל )ח"א , דמוכר בתנאי חזרה ]אם המוכר ביטל התנאי[ המקח סימן רע"ג(קיים. ע"ש. ואי קשיא לך לפ"ז בתשובות רש"ל שכתב, )סימן ב'(דאי מכר על תנאי שיעלה לארץ ישראל ונתן הכסף, ועשה השטר אחר כך בעדים אחרים בלי שום תנאי, ונאנס ולא יוכל לעלות, דאם הם שטרי קניין קנה, דכיון דלא הזכיר התנאי הרי ביטל התנאי, אבל אם הם שטרי ראיה לא קנה. ע"ש. ואם איתא, גם בשטרי ראיה ליקני, דכיון דלא הזכיר התנאי הרי ביטלו וקנה. הא לא קשיא, דהתם אם אינן שטרי קנין לא חש לפרש התנאי, שכבר נגמר, ואין בשטר קנין חדש וכו'. עש"ב. ולע"ד אחרי נשיקת עפרות רגלי קדשו לא זכיתי לבוא אל כוונתו, דהנה מבואר בדברי קדשו, דאי אמרינן דשטרי דידן דקניין נינהו שפיר דמי, דדל מהכא קניין כסף שנעשה באיסור הרי קונה בשטר כנזכר. ולפק"ד לפי מה שלמדנו מדברי ר"ת ז"ל בדין שלפנינו, כל עוד שלא החזיר המוכר כסף המקנה שלקח באיסור, אכתי איסור רביתא רביע עלייהו, ואפילו למאן דאמר שטרי קניין נינהו, הרי גם קניין שטר באיסור הוא עשוי, דכל שלא הוחזרו המעות ליכא ביטול תנאי חזרה דמעיקרא, ואיגלאי מילתא למפרע דהמעשה האחרון הערמה בעלמא הוא, והוכיח סופו על תחלתו, שלא סתרו המעשה הראשון לגמרי כמאן דליתיה, לפי שדעתם היה להעמיד הענין עוד הפעם, דאכתי הוו אגידי הלווה והמלוה אהדדי, כיון דפש בינייהו עסק ממון מחמת מעשה הראשון ולא נתפרדה החבילה הראשונה לגמרי, וכי הדר שקיל ריוח המשכנתא לאו דרך היתר הוא. והגם דהגאון רש"ל ז"ל כתב בנדונו דדמי לנדון מוה"ר ז"ל דתלי בהך פלוגתא בשטרי דידן, אחרי נשיקת הרצפה יש לחלק, דבנדון רש"ל ז"ל ליכא שום סרך איסור אלא ממון לבד, דהמוכר רוצה לחזור מהמכר, שכן פירש מעיקרא דזבין אדעתא למיסק לצפורי, והקונה רוצה להחזיק במקחו מטעם שלא פורש התנאי תוך השטר, הא ודאי נדון ההוא תלוי בההיא פלוגתא. ברם נדונו ז"ל דעבוד תנאי דאיסור ויהיב זוזי בההוא תנאה, כיון דלא פקע איסור רבית משום דלא החזיר המעות, הרי גם קנין השטר קניין דאיסור הוא. ומה שכתב מר ניהו רבה ז"ל דאף אם נתאכלו המעות קנה בכסף, כמו שכתב ב"י בשם התוספות, דאי קנו בכסף במקום שכותבין את השטר וכו'. הרואה יראה דדברי התוספות הללו שהביא הוא ז"ל, הם דברי התוספות דפרק האשה רבה דכתיבנא לעיל, ועל כרחך לחלק בין איסור לממון כנזכר, והיכא דאיכא סרך איסור לא מהני אם נשארו המעות ביד המוכר, שניתנו דרך איסור. דאי לא תימא הכי קשה, דדברי התוספות הנזכרים הם דברי ר"ת כנזכר, ותקשי לר"ת מדידיה אדידיה, אלא ודאי כדכתיבנא. וא"כ בנדונו דבאיסור איירי, חזר הדין למאי דאמרן, דכל דלא היה שם חזרת דמים אכתי בקלקוליה קאי, וכתיבת השטר לא מהני להפקיע האיסור כנלמד מדברי ר"ת הנזכרים. ומה שנסתייע מתשובת הרב המבי"ט ז"ל, שכתב דמוכר בתנאי חזרה אם המוכר ביטל התנאי המקח קיים. הנ ה הרואה התשובה במקומה, בעיניו יראה דהתם לא בא לתקן הענין להפוך האיסור להיתר כנדונו שאחר ימים יכתוב לו המוכר מדעתו שטר הטבה אם ירצה, אלא שמכח דאסור מצד הדין ביטל תנאי החזרה ותנאי הבנין והדירה וכיוצא, וישאר הכל ע"פ הדין, שבעל המעות לא יתבע מעותיו, וחיוב הבנין יהיה על בעל המעות, ושלא ידור בעל החצר בבית. והרב ז"ל דן דין זה כמקח שנעשה באיסור, דקי"ל דהמקח קיים ויסתלק האיסור. אבל לעשות הענין ההוא שאסור לעשותו באופן המועיל לפום דינא, בזה לא דבר הרב המבי"ט ז"ל, ומאי מייתי מיניה לנדונו, דעל כל פנים כותב הקונה שטר הטבה, ובפרוע הדמים חוזר הבית לבעלים בדרך היתר, דזה דומה לנדונו של ר"ת בדינא דקמן, שע"י התנאי שמתנה תחלה בשעה שקונין השדה הותר לו שכר פעולת שבת ע"י הגוי, מה שהיה אסור ליטול בשלא התנו, וכדי להפוך האיסור לעשותו היתר מבואר מדברי ר"ת דבעי חזרת מעות, שהרי צוה לקבל החוב מן הגוי. וכן פסק מרן ז"ל בדין שלפנינו. ואין הכי נמי דבנדון התנור נמי אם היה מתנה הישראל באיסור לחלוק ביניהם שכר שבת, ושוב היה הישראל מתרצה לבטל התנאי ושיטול הגוי לבדו כל שכר שבת, ודאי אין צריך ביטול השיתוף בשביל ביטול התנאי ולחזור ולהשתתף מחדש, וכל שמוותר ומבטל האיסור שבו, דמי למקח שנעשה באיסור ויסתלק האיסור והמקח קיים כנזכר. והוא פלא לרוב בקיאותו של מוה"ר ז"ל שלא הביא דברי ר"ת הנזכרים, ולהצריך בנדונו לקבל המעות מיד המוכר כדי שיתבטל המכר הראשון דאיסור לגמרי. ואין ,לומר דמר סבר דגם בנדונו לא אתי להפוך האיסור להיתר דבשלמא בעובדא דר"ת לא יפסיד הישראל ריוח ימי השבת כאילו אין כאן איסור, אבל נדון מוה"ר ז"ל אינו אלא לסלק האיסור בלבד, כיון שכותבין שטר מכר חלוט ולא הוטל על הקונה שום חיוב לחזור ולמוכרו, רק תלוי הדבר ברצונו ואם לא ירצה לא יכתוב לו הטבה, והגם דלפום מנהגא הקונה כותב הטבה, אינו בהכרח וחיוב רק ברצון, דלהכי קרו ליה הטבה, וכיון שאם לא ירצה לא יחזיר לו הבית, נמצא שלא נעשה המבוקש שלו שהיה רוצה לעשות באיסור להתנות בחיוב שיחזירנה, וכיון שלא עשו כן אין כאן אלא סילוק איסור ולא תיקון האיסור בדרך היתר, ולכך לא הצריך חזרת דמים כדין מקח שנעשה באיסור. הא ליתא, וכמו שדחה הוא ז"ל שם, דעכ"פ דעתו שיעשה לו המוכר אחר כך שטר הטבה מרצונו ולא גמר לבטל התנאי, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. והיה נראה ליישב, דשאני שבת ושאר איסורי מדין רבית, ודוקא בשבת וכיוצא הצריך ר"ת שתתפרד החבילה לגמרי ויחזיר גם דמי המקח של איסור לבעליו, אבל גבי רבית יש להקל, וכל שביטלו התנאי דחזרה סגי ולא בעי החזרת מעות. וכההיא דכתב הראב"ד ז"ל בענין מוכר קרקע בחוב, )פ"ז מהלכות מכירה ה"ד(דדוקא לענין רבית הוא דחשיב קנין מה שהקנה לו בחובו להפקיע איסור רבית, משא"כ בעלמא דלא קנה כלל. ע"ש. ודברי הראב"ד ז"ל הללו הביאם הרב תוספות יו"ט ז"ל )פ"ה דמציעא , וכתב וז"ל: ור"ל, שאע"פ שלא קנה מדין מ"א ד"ה ויין אין לו(קניה, כיון שאין כאן אלא איסור רבית דרבנן, יכלו רבנן למימר דקנה, ושוינהו כאילו זכה בהם וקנאם, כדאמרינן בעלמא ]בבא עשו את שאינו זוכה כזוכה. ע"כ. ושם במשנה ז' מציעא יב:[)ד"ה כתב, דרבית דע"י מקח וממכר מדבריהם הוא. ע"ש. יצא השער(וא"כ הכא נמי, הגם דמעיקרא כי אתו זוזי לידיה דמוכר, באיסור דאורייתא אתא לידיה בדרך הלואה דרבית, מ"מ אותו המעשה לא בא לידי קיום, שכבר נתרצו שניהם וביטלוהו, והחזרת מעות שאנו רוצים בו, אינו אלא כי היכי דלא ליחזי מעשה השני דרך להיות רבית דדבריהם דיש להקל בו. וא"כ שפיר עבד מורנו הרב ז"ל שלא להצריך להחזיר המעות, דכי היכי דהתם עשו את שאינו זוכה כזוכה לסלק איסור רבית, ה"נ אמרינן דשפיר דמי בלי חזרת מעות לסלק הערמת רבית דקיל מיניה. ברם חזינא דישוב זה אינו מספיק, שהרי רבים חולקים על סברת הראב"ד ז"ל הלזו, דהנה הרמב"ם ז"ל שם חלוק עליו, ומר סבר דלא שני לן בין רבית לקנ ין דעלמא, ומאי דקני גבי רבית בחוב, היינו משום דבעלמא נמי הקונה בחוב חשיב קנין לענין מי שפרע, ואין הכי נמי דכל מאי דלא חשיב קנין בעלמא, גם לענין רבית לא הוי קנין להפקיע האיסור, כמו שכתב שם הרב המגיד ז"ל. וכן כתב הרב מגדל עוז ז"ל , דמה שכתב ]שם[הראב"ד דאטעיתיה להרמב"ם וכו', לאו טעותא היא אלא ראיה גמורה היא, דאע"ג דלענין איסור רבית מיירי, ילפינן מינה לענין קנייה, דאי לאו דקנייה מאי קעביד. ועוד יש לי ראיה גמורה דומה בדומה, ממה שאמרו פרק איזה נשך הרי ]בבא מציעא סג.[שנושה בחבירו מנה וכו'. ע"ש. וכלומר ומדשרינן גבי רבית שמע מינה דגם בעלמא קנין הוי. וכן דעת רש"י ז"ל במציעא )דף ס"ג , וכן כתבו התוספות ז"ל שם , ע"א ד"ה יש לו()דף ס"ב ע"ב ד"ה אע"פ(דאע"פ שלא משך אין זה רבית, כיון שאם היה בא המוכר לחזור הוה קאי במי שפרע. וכתב על זה הרב תוספות יו"ט ז"ל שם וז"ל: נראה שדעתם שאין להוציא מדי איסור )במשנה ז' ד"ה יצא(רבית אא"כ שנוכל לומר שהיו קנויים לזה שנתן המעות וברשותיה אייקור, דליכא למימר דדוקא לענין איסור רבית סגי, שהרי כתבו הוה קאי במי שפרע, משמע דדינא הכי בקנייה דעלמא. ע"ש. הנה לפניך דהך מלתא בפלוגתא קיימא, דלהראב"ד ודעימיה, אע"ג דלא חשיב קנין בעלמא, כל לגבי רבית כי היכי דלא ליעבור איסורא עשו את שאינו זוכה כזוכה, ולדעת הנך רבוותא ז"ל, כל דלא קני ליה בקנין בממון דעלמא, לא חשיב קנין לגבי רבית לאפקועי איסוריה אפילו דרבנן. ומה גם דדעת מרן ז"ל בש"ע חו"מ )סימן קצ"ט ]ס"ב[ וסימן ר"ד ]ס"י[(כרש"י והרמב"ם ז"ל, דמלוה קונה לענין מי שפרע. ועיין להרב תוספות יו"ט שם שהקשה על מרן ז"ל בכסף משנה )במשנה ז'(במה שדחה הרב המגיד ז"ל. וא"כ אין )פכ"ב מהלכות מכירה ]ה"ג[(מקום ליישב דעת מוה"ר ז"ל ע"פ החילוק הנזכר, מאחר דרבים לוחמים על סברא זו, ובפרט מרן ז"ל דאית לן למנקט כוותיה. ואגב אומר, דחזה הוית לעט"ר מוה"ר ז"ל גופיה שם בחלק הנזכר , שעמד על חקירת הרב צמח צדק ז"ל )סימן י"ט(במכירת משכונות, דאם יהיה הענין שהנותן המעות עיכב )סימן כ'(החפץ לעצמו ולא רצה להחזירו, באומרו שקנה אותו קנין גמור, והלווה משיב דנהי שהאמת כן, אך לא היה דעתו כי אם להיתר רבית לבד ולא גמר להקנותו לחלוטין, אי כייפינן ליה להחזיר או לא. דהרב צמח צדק ז"ל הביא ראיה ממה שכתבו תוספות וז"ל: ומשיכה דהכא לא הויא במציעא )דף ס"ג ע"א ד"ה בשמשך(ראייתו, והרבה להביא ראיות להיפך, שיכול המלוה לעכב החפץ הקנוי לו, דקנייה בקנין גמור ולא להיתר רבית לבד. ומכלל הראיות יליף נמי מדיני שבת, דלכאורה נראה כסברת הרב צמח צדק ממאי דכתבו התוספות ז"ל בעירובין )דף ס"ו ע"א ד"ה יפה , דשכירות רשות מגוי לא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת, בתרא(דלא הוי אלא כמתנה בעלמא, שאין עושין אלא להתיר טלטול. ע"כ. הרי נראה דמכר הנעשה להתיר איסור אינו מכר גמור. ושוב דחה זה, והביא שזה מחלוקת בין האחרונים ז"ל באו"ח סימן רמ"ו בדין הפקר בשבת, אם אינו מפקירו הפקר גמור בכדי ]ס"ג[שיכולין אחרים לזכות בו, אי הוי הפקר להפקיע איסור שבת וכן איסור חמץ. ואחר שאסף וקיבץ כל הסברות כתב, ואיך שיהיה הנה נתבאר שדעת הב"י והט"ז , ועולת תמיד ]שם סק"ה[]עולת שבת , דפשיט]א[ להו דגם מכר הנעשה להתי ר את האיסור הוי סק"ג[מכר גמור, וגם בספר אליה רבה החמיר לענין דינא. וכבר ]סקי"ב[ביארתי שגם מור"ם ולבוש אינן חולקין בזה, ואין סברת ]שם[הרב צמח צדק ובנו ז"ל עומדת נגד דעת רבים שזכרתי. עש"ב. וזוהי ,שקשה טובא לכאורה, דמאחר דכל רז לא אניס ליה אדמייתי מחלוקת אחרונים בדין הפקר לשבת, טפי הוה מצי לאתויי מחלוקת הראשונים ז"ל, הראב"ד ודעימיה ז"ל עם רש"י והתוספות והרמב"ם ודעימייהו ז"ל, בדין רבית עצמו, אי קנין הנעשה להפקיע איסור רבית אי סגי בקנין גרוע או לא, דלהראב"ד ודעימיה ז"ל קונה בחוב לא הוי קנין למקח דעלמא, דמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן קנין כסף כלל, וכן הושוו כל הגאונים, וכן הדין בקידושין, ואפילו הכי לאיסור רבית חשיב קנין, דעשו שאינו זוכה כזוכה. ולדעת החולקים ז"ל, כל דלא הוי קנין למקח דעלמא לא הוי קנין לרבית, ושאני ההיא דמוכר בחוב, דהא מיהא חשיב קנין לקבולי מי שפרע. וגם קשים לכאורה דברי התוספות ז"ל אהדדי, דמדבריהם גבי משיכה שהביא הרב צמח צדק ז"ל, משמע דלענין רבית הקלו, וזה כסברת הראב"ד ודעימיה ז"ל, ואילו הם ז"ל בדף ס"ב ]ע"ב ד"ה כתבו בפירוש, דמאי דמהני להתיר רבית כשיצא השער, אע"פ[היינו משום דבעלמא הוה קאי במי שפרע, משמע הא לאו הכי לא שרינן גבי רבית, וכדדייק ממילתייהו הרב תוספות יו"ט כנזכר. מיהו כד דייקינן פורתא, חזינן דמוה"ר ז"ל הדין עמו שלא הביא מחלוקת הראשונים הנזכרת, דאינו ענין לנדונו כלל. דודאי התוספות ז"ל הכי סבירא להו כסברת רש"י והרמב"ם ז"ל, דהיכא דלא הוי קנין בעלמא אפילו למי שפרע, לא מהני גבי רבית להתיר האיסור, וכדברי הרב תוספות יו"ט ז"ל. ומה שכתבו בדף ס"ג דמשיכה זו לא באה אלא להתיר פיסוק ]ע"א ד"ה בשמשך[ולא לקנות, אין הכוונה דלא מהניא ההיא משיכה כדי לקנות, אלא התם מלתא אחריתי קאמרי. והוא, דלדעת רב דאמר התם דאין עושין אמנה אלא בפירות עצמן ולא בדמיהן, והיינו דמאי ואהא קאמרי בש"ס, דאי משך מתחלה החיטין קני להו גם לענין זה, שאם בא לעשות מהחיטין יין, אם יש לו מותר וקנה היין. ואהא כתבו התוספות, דמשיכה זו לאו לקנות לגמרי קאמר לשלא יוכל המוכר לאכול החיטין, אלא להתיר פיסוק היין, והיינו דמי שפרע איכא גם בלי משיכה, וההוא קנין מהני לחיטין גופייהו, אבל המשיכה מהני להתיר פיסוק היין אבל לא לקנות לגמרי. וטעמייהו, משום דהקונה גופיה כשמשך החטים לא היה בדעתו לקנותם לגמרי לשלא יוכל המוכר לאוכלם, אלא שדעתו לעשות כן משום הא מלתא דוקא שיוכל ליקח בדמיהן יין, וגם המוכר לא גמר להקנות לגמרי אלא לענין זה לבד. וכן כתב להדיא מוה"ר ז"ל בדחייתו ראיית הרב )שם דף ל"ו ע"ג(צמח צדק ז"ל, וז"ל: הנה בגופא דהך ברייתא משמע שזה שקנה בעד חובו חטים ושוב בעד חטים ]לקח[ יין וכו', אין עיקרו לאכול החטים ויין ושמן, כי אם להרויח ביוקר החטים, וכן נראה מפרש"י וכו'. ע"ש. באופן דמה שאינו ]שם ד"ה הגיע[קונה לגמרי ע"י המשיכה, לאו מצד חסרון קנין במשיכה, אלא שכך היה דעתו מעיקרא שלא לקנות החטין עצמן. וכן כתב הגאון כמוהרי"ט אלגאזי ז"ל בסימן שאחרי זה )]חקרי לב סימן כ'[וז"ל: ומה שהביא מהתוספות דאיזהו נשך וכו' הוא דף ט"ל ע"א(על דרך זה, דהתוספות סבירא להו דאף דמשיכת החטים וכיוצא מכירה גמורה היא, מ"מ הוא על דעת זה דמסתמא אמרינן דכוונתו להקנות לו על מנת שיוכל המוכר לחזור ולזכות בהם, ולכן אם אכלן המוכר לא חשיב שולח יד בפקדון. ע"כ. והגם דאיכא בינייהו נפקותא אי הוי קניין גמור, דלדעת מוה"ר ז"ל מעיקרא לא כיון להקנות אלא לענין פיסוק בלבד, ולדעת הגאון מוהרי"ט אלגאזי ז"ל כיון להקנאה גמורה, אלא דכיון בהם על מנת שיוכל המוכר לזכות בהם ולאוכלן , נקוט מיהא דקנין משיכה אין בו גרעון וחסרון הקנאה מצד עצמו, אלא דלא כיוון בקניינו אלא לענין פיסוק היין לבד, ולעולם דאי הוה בעי לקנות לגמרי, כביר מצאה ידו במשיכה זו עצמה לקנות לגמרי, אלא שלא רצה. וא"כ אין כל זה ענין למחלוקת רש"י והרמב"ם והתוספות ז"ל גופייהו עם סברת הראב"ד ז"ל, דהתם קיימי רבנן כשהקנין לא נעשה כדינו, דחסר בו שום דבר, כגון שלא היו המעות בעין אלא בחוב, וגם שלא היה שם משיכה, בהא הוא דפליגי בעלמא, וכן אי הוי מלתא דבעלמא אינו קנין כלל אי לגבי רבית מהני, דגם אם היה מכוין לקנות בו לא הוה קני מצד החסרון דיש בקנין גופיה, לא כן בשכבר עשה הקנין בשלימות כי הכא שכבר משך החטים אלא דדעתו היה להתיר פיסוק דוקא, זהו ענין אחר כנזכר. ומאי דשרינן בהכי גבי רבית, לא משום דמקלינן גבי איסור רבית לעשות שאינו זוכה כזוכה, אלא משום דלהתיר רבית מיהא היתה כוונתו. ולהכי לא הזכיר מוה"ר ז"ל ולא הגאון מהרי"ט אלגאזי ז"ל מחלוקת זה דהראב"ד ורמב"ם בשאלה דהלווה טוען דלא עשה כן כי אם להתיר הרבית לבד ולא גמר להקנותו לחלוטין, ולא דמי לההוא מחלוקת כלל, דההוא בקנין גרוע מצד עצמו קמפלגי, וממילא גם דברי התוספות ז"ל לא קשו אהדדי כלל וכדאמרן. אלא דאכתי יש להרגיש על מורנו הרב ז"ל, במה שכתב שם על דברי הרב אליה רבה ז"ל )סימן י"ט(]סימן רמ"ו סקי"ב[במה שהקשה על מרן ז"ל בב"י ועל הרב ט"ז ]סימן רמ"ו[]שם , דסבירא להו דהפקר להתיר איסור הוי הפקר גמור, מדברי סק"ה[התוספות בבבא מציעא שהביא הרב צמח )דף ס"ג ע"א ד"ה בשמשך(צדק ז"ל לראיה דמכר להתיר איסור אינו מכר, וכתב ]האליה רבה[ליישב, דדוקא באיסור ללוות סאה בסאה דהוי רבית דרבנן, יפה כתבו התוספות דאף דמשיכה אין בה כדי לקנות, מ"מ כיון שמשך לא מחזי כרבית ולא גזרו בה רבנן, אבל מה שהוא רבית גמור ודאי יש לומר כל שאין מכירה הוי שם הלואה. והקשה עליו מוה"ר ז"ל, דאדרבא הדברים ק"ו, אי באיסור רבית דרבנן ובאו להתיר ע"י מכירה ועשו משיכה כדין אפילו הכי יש לומר דאינו קנין גמור כיון שנעשה להתיר האיסור, כל שכן במכר הנעשה להתיר רבית דאורייתא דאף שעשו משיכה כדין אינו מכר גמור וכו'. עש"ב. ואחר המחילה רבה דברי הרב אליה רבה ז"ל נראין ברורין, דדעתו לומר דמשיכה כזו שלא היתה כוונתו לקנות לגמרי, הא דמהניא לענין רבית מיהא שתועיל כוונתו להתיר האיסור, הוא דוקא ברבית דרבנן, אבל ברבית דאורייתא יש לנו לומר, ]דכיון[ דלא כיון לקנות לגמרי, גם לענין רבית שהיתה כוונת קנינו בו לא קנה ולא אהנו מעשיו מידי. ואה"נ דקניה גמורה דמהניא לקנות לחלוטין פשיטא דמהניא לכל מיני רבית בין דאורייתא בין דרבנן. כן נראה לי בכוונתו. הדרן למילתין, לדברי מורנו הרב ז"ל דסימן כ"ד, דלביטול משכנתא דאיסור לא הצריך החזרת מעות כדהצריך ר"ת ז"ל, בדינא דקמן אין מקום ליישב דבריבית דרבנן יש להקל כסברת הראב"ד ז"ל, דגם מה שאינו קנין אחשביה לקנין משום הפקעת רבית, הכא נמי יש להקל לאחשוביה ביטול מקח גם בלי חזרת דמים, דרבים פליגי עליה כנזכר, ומאחר דדעת מרן ז"ל בחו"מ כדעת רש"י והרמב"ם והתוספות ז"ל דבעינן לענין רבית שיהא קנין מיהא למי שפרע, וגם דעת מרן ז"ל פה כסברת ר"ת ז"ל להצריך החזרת מעות לביטול מקח דאיסור, קשה על מוה"ר ז"ל כנזכר. ובני ,ידידי החה"ש ונז"י כמה"ר רפאל חייא הי"ו יישב לזה דנדון מוה"ר ז"ל שאני, דכי אתנו מעיקרא הלווה והמלוה בדרך איסור, דעתם היה לילך אל הסופר לכתוב השטר, וכל שעדיין לא נכתב השטר אכתי לא גמרו הענין, דכל דבריהם תלויין ועומדים עד כתיבת השטר, והגם דהמלוה יהיב דמי, לא סמכא דעתייהו על אותו מכר דאיסור כל דליכא שטרא, וכמאן דליתיה דמי, דנתינת המעות על סמך השטר היה, ולהכי לא כי הם ניתנו על דעת השטר והשטר נכתב כדין. אכן בנדון התנור דר"ת ז"ל, דכי עבוד בדרך איסור גמרו הענין כן בנתינת המעות לבד, ולא תלו הענין בשטר ולא בדבר אחר, לכך הצריך ר"ת לקבל החוב מן הגוי ולחזור ולהלוות ולהתנות מתחלה. אלו דבריו הי"ו ויפה השיב. ועיין למורנו הרב ז"ל גופיה בחקרי לב ודוק. ועיין להרב )מהדורא בתרא חיו"ד סימן)ג'( ]ד'[ דף ל"ב ע"א וע"ב(לחם רב ז"ל בנוסח השאלה. )סימן ק"ן(ואין להקשות עוד על זה מדברי ריצב"א ז"ל בתשובה שהביא מרן ז"ל בב"י סימן זה, שכתב וז"ל: וששאלת על ישראל שיש לו עם הגוי שדות בשותפות ושוורים, בשביל שדות אין איסור וכו'. ואיני מוצא תקנה להתיר, אם לא שימכור אותם לגוי האריס או שילוה אותם שוורים לו בהלואה גמורה, שיהא רשות ביד הגוי להוציאם שלא ברשות ישראל אם ירצה, ויזקוף הדמים על הגוי, ואחריות השוורים על הגוי וכו'. ועוד נראה בעיני, שאפילו לא יהא רשות ביד הגוי להוציאם שלא ברשות הישראל, יש למצוא תקנה, כגון שיזקוף הדמים על הגוי במלוה ויחזור הגוי וימשכן אותם לישראל, ולא ימשכנם להרהין אצלו אלא יעשה אפותיקי וכו'. ע"ש. וביאור התיקון השני כתב הרב מהריט"ץ ז"ל וז"ל: כיצד, שיאמר לגוי שוורים אלו )סימן ע"ו(קניתים במאה מנה, הרי הם עליך המעות הלואה שמכרתים לך, והשוורים יהיו אפותיקי לי על הדמים וכו'. ע"כ. הרי דלריצב"א ז"ל מהני במכירה באשראי, הגם דליכא מתן מעות בעין, וסגי בשזקפם על הגוי במלוה, והכא מצריך ר"ת בנדון דידן מתן דמים בפועל. דיש לחלק בין ביטול מקח והפרדת השותפות, דבעי גם החזרת מעות לבטל ענין הראשון לגמרי שהיה באיסור, ברם הכא דע"י קיום המקח מסלק האיסור, כל שקנה הגוי השוורים ע"י מכירה במשיכה, הגם דליכא קנין מעות סגי ותו ליכא איסורא. ולענין אם הלכו אצל סופר מומחה שיכתוב להם שטר כשר ע"פ הדין, והסופר טעה וכתב השטר בדרך איסור, אי חשבינן להו כאנוסים וניחשביה לשטרא כמאן דליתיה וכאילו נעשה הענין כדין וכהלכה ויקח בעל המעות חלקו בריוח, עיין להרב גינת ורדים ז"ל שכתב, דחשיב כאילו נעשה )חיו"ד כלל ו' סימן ו'(הדבר בהיתר. ועיין מה שכתב על דבריו הרב זרע אמת ז"ל )חיו"ד . דון מינה ואוקי באתרין בדינא דקמן. סוף סימן ע"ב(שם (קל) יש תיקון על ידי שיחזיר המוכר להם דמי הקרקע. כתב ב"י , ואם לקחו השדה סתם )ד"ה ישראל ועכו"ם וכו'(ולא התנו, נראה מדברי התוספות שיש ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[תיקון ע"י שיחזרו וימכרוהו למוכר ויקבלו דמיהם ממנו, או ימכרוהו לאיש אחר, ויחזרו ויקנוהו בשותפות, ויתנו קודם קניה וכו'. ע"ש. והנה מה שהזכיר ויקבלו דמיהם, משמע דבדוקא נקט ליה, דלא סגי רק שיחזרו ממכרייהו ואף שהדמים ישארו תחת שצריך קנין חדש וכו'. הרי דלא סגי החזרת הדמים אלא [ס"א שצריך קנין, ואפילו הכי נקט המחבר החזרת הדמים, משמע דהקנאה לחוד לא מהניא. וצריך לומר דאם עדיין הדמים תחת ידו, מ"מ כיון דלא חילקו הדמים עדיין משותפין הן בדמי הקרקע, ולא שייך התנו, דבאמצע השותפות הם עומדין, משא"כ אם קבלו הדמים הלא קי"ל דמעות כמאן דפליגי ]בבא מציעא סט:[דמי, וא"כ אם התנו שהן מבטלין השותפות הרי הם כנשתתפו מחדש ויכולין להתנ ות. ודוק. שם קלא(או ימכרוהו לאיש אחר וכו'. ולפק"ד נראה דהוא הדין שימכרו זה לזה חלקו בקנין גמור, או הישראל שימכור חלקו או שהגוי ימכור לישראל חלקו, ואחר כך חוזר המוכר וקונהו בתנאי בשעת הקניה, דמה לי אחד מהם מה לי אדם מעלמא, כיון שהמכר כדין. וזה פשוט. שם קלב(ויבטלו השותפות וכו'. גוי שיש לו ריחים של זיתים והכניס עמו יהודי אחד להתעסק עמו, והגוי לוקח לעצמו שני שלישים מהריוח והישראל חלק אחד מהריוח, והגוי רוצה לעבוד גם ביום השבת, יש להם לבטל השותפות על ידי שיעשו חשבון בריוח כמה מגיע לכל אחד, ויקחו כל אחד חלקו לביתו ויעשה בו קנין ויקרעו את שטר השותפות הראשון, ויאמר לו כי עתה כל אחד לעצמו ורוצים להשתתף מחדש, ויעשו תנאי שחלק השבת יהיה כולו לגוי לבדו וכנגדו יום אחד בשבוע יקח הישראל שני חלקים וחלק השלישי יקח הגוי, והחלק הנוסף שלקח הישראל באותו יום הוא כנגד מה שלקח הגוי בריוח של יום השבת שליש ממנו היה מגיע לישראל, או שיקח הגוי יום שבת ויום אחד בשבוע כל הריוח של שני הימים ויום שלישי יקח הישראל לבדו, ושאר הימים יחלקו יחד הגוי שני חלקים והישראל חלק אחד. ואחרי שהתנו כן בשותפות גם אם יחלקו אחר כך שוה בשוה, מותר. שם קלג(יבטלו השיתוף וכו'. היכא שלא התנו וכו' יבטלו השיתוף וימחלו זה לזה ואח"כ יחזרו להשתתף ויתנו בתחלה. כצ"ל .. הגה כ"י שם קלד(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו. כתב ב"י )דף ק"ס , איכא למימר דהכא שרי משום עמוד ב' שיטה ב'(פסידא וכו'. נכתב בצדו: ואפשר דישכיר על ידי קבלנות קאמר כי התם. מצאתי הגהה כתיבת יד. שם קלה(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו. כתב ב"י )דף ק"ס , ואין דעתו לומר וכו'. נ"ב: עיין בב"ח ע"א שיטה נ"ג(. ]אות ג'[שם קלו(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו. כתב ב"י בד"ה כתוב בהגהות אשירי וכו': ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ד[ומה שכתוב בהגה זו ואסור ליהנות ממנו בשבת שלא בשכירות אסור דשליחותיה עביד, האי אסור בתראה נראה דט"ס הוא וכו'. נ"ב: ולענ"ד נראה דאסור ראשון הוא מיותר ולא אחרון וק"ל. ע"כ מצאתי בהגה. שם קלז(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. כתב ב"י )דף , נראה מדברי התוספות קנ"ט ע"ג שיטה י'(]עבודה זרה כב. שיש תיקון וכו'. נ"ב: אם ירצה להשכיר לעכו"ם חלקו ד"ה לא[בשבת או לשכרו בקבולת, שרי. ספר המפה והלבוש. שם קלח(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. ,נראה דר"ל באלו שלא התנו ולא יכלו לעשות התקון המוזכר בסעיף זה, יש תיקון אחר והוא זה שישכיר לעכו"ם חלקו, דהיינו שיקח העכו"ם כל הריוח של השבתות לבדו, ויתן שכר לישראל. והוא הדין נמי בקבלנות, שיאמר ישראל לעכו"ם לכשתרויח מאה דינרין אתן לך כך וכך, דבכהאי גוונא בעלמא אינו אסור אלא משום מראית העין, שיאמרו שהעכו"ם הוא שכיר יום והוי שלוחו של ישראל, בכהאי גוונא דיש לעכו"ם חלק בשדה או בתנור ליכא משום מראית העין, ועכו"ם כי קא טרח בדידיה קא טרח. וכן מוכח מדברי הגהות אשירי ]עבודה שהעתיק מרן ב"י לקמן בסימן זה, וז"ל: ישראל זרה פ"א סימן כ"ד[ועכו"ם שקבלו מטבע מן המלך, אם התנו עד שלא קבלו המטבע שיעשה העכו"ם בשבת והישראל בחול, מותר, ואם לא התנו מתחלה, אם ישראל פיקח ישכיר את העכו"ם שיעשה חלקו בשבת, דבדידיה קא טרח ומותר. כללא דמלתא, בשכירות דבדידיה קא טרח מותר, וליהנות ממנו בשבת שלא בשכירות אסור, דשליחותיה קעביד. ע"כ. ופירש דבריהם מרן, דלאו בשכיר יום מיירי שיהיה הריוח לישראל, דהא פשיטא דאסור, כיון שאינו משכירו אלא לשבת שליחותיה קעביד, ואפילו בעושה בצינעא, וכל שכן מטבע דהוי מלתא דפרהסיא, אלא ר"ל ישכיר לעכו"ם החלק שיש לו בבית המטבע בכך וכך, ויטול העכו"ם כל ריוח שבת, דהשתא לאו שליחותיה דישראל קעביד, דבדידיה טרח. ואע"ג דבמרחץ ושדה לא שרי אלא ע"י הבלעה כמו שכתב הטור סימן רמ"ג, הכא שרי משום פסידא, כמו שכתב גבי מכס. ע"כ תורף דברי מרן ז"ל. וא"כ המרדכי ]שבת סימן רמ"ז[מור"ם ז"ל בהג"ה מיירי בכה"ג בשלא התנו, ומשכיר באופן הנזכר שיהיה כל הריוח לעכו"ם. ושפיר כתב דאתי במכל שכן מדין מכס ומטבע המבואר בסוף סימן רמ"ד דהוו של ישראל לבד, כל שכן כאן דהוי בשותפות עם העכו"ם. ודלא כמו שכתב הרב מגן אברהם , דלא שרי להשכיר באופן הנזכר )סק"ה( ]סק"ח[אלא דוקא מעיקרא קודם שקבלוהו וכו' יע"ש, דליתא לענ"ד. וגם הרב גופיה כתב לבסוף, דאם אי אפשר לבטל השיתוף אז שרי משום פסידא. ומיהו בדאפשר לבטל השיתוף אין להתיר, דאע"ג דבהך דמטבע דהגהות אשירי לא נזכר ביטול השיתוף, שאני התם דקיבלו המטבע מן המלך ומלכותא לא הדרא, והוי לא אפשר. ונראה דגם מור"ם ז"ל שכתב אם ירצה להשכיר וכו' לא מיירי אלא בכה"ג, ואע"פ שלשון אם ירצה לא משמע כן כמו שכתב המג"א ז"ל, יש לומר כיון דקאי על דברי הש"ע לא הוצרך לפרש. ומעתה מה שתמה המגן דוד ז"ל על ההיתר שהתיר )]ט"ז[ סק"ג(מור"ם ז"ל אפילו שלא בהבלעה, וכתב דלא התירו אלא גבי מכס ומטבע דהוא עסק גדול, ומאי שנא שדה ומרחץ דלא התירו אלא בהבלעה דבהו נמי שייך טעמא דפסידא כמו כאן. יע"ש. לאחר המחילה אין כאן תימה, כיון דמור"ם ז"ל מיירי בשלא התנו מתחלה ומיירי נמי בשלא היה אפשר לבטל השיתוף, הוי שפיר דאיכא פסידא, ודינו כמכס ומטבע. ומה שכתב עוד המגן דוד מתשובת הריב"ש ז"ל ]סימן קנ"א[שהעתיק מרן סוף הסימן, שאסר בשותפים בבהמות ]בב"י[לטחון בריחיים שלא ליטול שכר שבת אם לא בהבלעה, מוכח בנדון ההגה דלהשכיר לעכו"ם לשבתות לחוד אסור. יע"ש. ליתא לענ"ד, דהריב"ש ז"ל לא אסר בשלא התנו אלא באומר לעכו"ם טול אתה חלקך בשבת ואני בחול, דבזה מיירי בתשובה, אבל בנדון של ההגה דמיירי במשכיר לעכו"ם כל החלק שלו והעכו"ם נוטל כל הריוח, לא דיבר הריב"ש ז"ל, ומודה הוא דלא בעינן הבלעה. ותדע, דהא כתב מרן ב"י ריש הסימן בשם ספר התרומה ]סק"ה[, דאם העמיד הישראל עכו"ם וכתבתיו לעיל ]סימן קמ"ז[אחר במקומו בתורת אריס לשבת, דמותר אע"פ שלא התנו, משום דעכו"ם בדידיה קא טרח, והכי נמי בשכירות שיהיה באופן הנזכר הוי דכוותה. ודע דדבר פשוט הוא דאם אין הישראל עוסק כלל במלאכה אפילו בחול)ק(, רק שהעכו"ם מסיק התנור ואופה בו ונותן שכירות, מותר לכו"ע לחלוק עם עכו"ם שותפו בשוה, וכמו שכתב הרב מגן אברהם בסעיף זה ובריש הסימן . ]סק"ח[]סק"א[יע"ש. שם קלט(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. כתב ב"י )דף , נראה מדברי התוספות קנ"ט ע"ג שיטה יו"ד(]עבודה זרה שיש תיקון וכו'. נ"ב: ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו כב. ד"ה לא[בשבת או לשוכרו בקבולת שרי. ספר המפה והלבוש. והט"ז חלק עליו וכתב, דזה לא התירו כי אם במכס ובמטבע )סק"ג(משום פסידא, אבל לאו בשותפות. ע"ש. ועיין במג"א ז"ל . )סק"ח(שם (קמ) הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. כתב הט"ז , איני יודע מי התיר לרמ"א. עיין מג"א )סק"ג()סק"ה(. ונראה קצת ראיה לדבריו דמותר, דהא כל סימן זה איירי ]סק"ח[דמעולם לא נקרא שם הישראל עליו, דהא קבלוהו באריסות, והוא קיל יותר מאם קנהו בשותפות. שם קמא(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. כתב המג"א , להשכיר לעכו"ם וכו', אלא היכי שאי אפשר )סק"ח(לבטל השותפות אז שרי משום פסידא, וכמו שכתוב סימן רמ"ד . אבל הט"ז חולק על הגהת רמ"א, וכתב אפילו ]ס"ו בהגה[]סק"ג[אי אפשר בענין אחר לא דמי כלל לפסידא דמכס, דהוא עסק רב, ואדם בהול עליו ביותר. ודבריו דברי טעם המה כמבואר בב"י. וק"ל. שם קמב(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. נ"ב: היינו דוקא בהשכירו מתחלה בשעה שבאו להשתתף, דהוה ליה כהתנו מתחלה, אבל אחר השתוף לא מהני. ואפילו במקום פסידא אסור לו ליהנות משכירות שבת, דהא דבמקום פסידא התירו היינו בשיש לחוש שיעשה איסור חמור, כההיא דפרק מי שכתב המרדכי בההיא דמכס שהחשיך ]שבת קנג.[]שם סימן רמ"ז[לעיל סימן רמ"ד , משא"כ הכא שאם ירצה לעשות הוא ]ס"ו[איסור תורה, מינכר לכל ומוחים בידו ומענישים אות ו. שם קמג(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. כתב בט"ז , איני יודע מי התיר להרמ"א כו'. וסברת )סק"ג(הרמ"א גם לעיל אינו מוכרח, ושרי נמי בשכירות ]סימן רמ"ד ס"ו[מפורש לשבת, אלא דחדא נקט. וגם ראייתו מריב"ש ]סימן קנ"א[דחה באליה רבה . ע"ש. ]סק"ד[שם קמד(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. הדבר תמוה באמת, דאיך ישכיר לו חלקו בשבת הרי הוא שכר שבת שלא בהבלעה. ובמג"א כתב, דהיכי דאפשר לבטל ]סק"ח[הענין ולחזור ולשכרו ולומר לנכרי טול אתה בשבת, בזה אסור משום מראית עין כיון דליכא פסידא. והנה לעיל ]סימן רמ"ד ס"ו במכס התירו לשכור בקבולת משום פסידא, וכאן בהגה[]ס"א לא התירו אלא ]בחלקו[ בסתמא כמבואר ברמ"א. ותירץ בהגה[בספר עולת שבת , דשם כיון שאומר לו לכשתגבה סך כזה ]סק"א[אתן לך כך וכך לכך מתירין, אבל כאן שהישראל עושה יום אחד גרע טפי. זהו דברי העולת שבת וכוונתו. ובעל מג"א ]סק"ה[השיג עליו, ולפי מה שבארתי דבריו נראה לי שדבריו נכונים. ובחלק התשובות בארתי באריכות מה שנהגו כעת מחזיקי פאסעסי' מהשר והאונטר טאהנין של השר עובדים ביום השבת, ומחזיקי הפאסעסי' נוטלים כל השכר, שאסור מדינא, וכתבתי איך יתנהגו, ויבואר בסוף הספר. שם קמה(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. עיין מה ]ב'[שכתבתי בעניותי לעיל אות .בס"ד )ג'(שם קמו(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. מה שהקשו והט"ז איך התיר בלתי פסידא. המג"א ]סק"ח[]סק"ג[

סעיף ד

ע"ש. יש לתרץ, דהכא למאי ניחוש, לפרהסיא, הא תלו בהיתר שהתנו, ולכשיחקרו יתברר שהשכיר חלק הגוי. ומשום קובע בשבת, שאני מכס דלולי זה לא היה הגוי עושה מלאכת המכס שייך איסור קובע, מה שאין כן הכא בלא זה היה עושה, רק אומר לו שיהיה מעשיו רק אדעתא דנפשיה. ומשום שכר שבת גם כן יש לומר דמקרי בהבלעה, כיון דנותן הסחורה או מידי דממכר ולוקח דמים עבורו והריוח, מקרי הבלעה. עיין להמג"א ז"ל . ומה דחשבי ליה המפרשים ]סק"ח[]עיין מחצית רק מניעת ריוח, יש לומר דמקרי פסידא כיון שכבר השקל[זכה בחלק שלו על ידי שנטל הנכרי, והרי קבלוהו בשכירות. שם קמז(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. בט"ז )סק"ג(הקשה, הא הוי שכר שבת שלא בהבלעה דאסור. ובתשובות פרשת מרדכי להגאון מהר"ם בנעט ז"ל )או"ח סימן י"ב(מיישב דברי רמ"א בדברים עמוקים, דעיקר ההיתר משום שמשכיר לגוי השבתות בעד איזה שכירות, ונשאר כל יום השבת לגוי, ודאי דאין הישראל צריך שוב להשלים כנגדו מלאכתו בחול, וא"כ נשאר היתרו דר"ן המובא ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[ברמ"א . וגם בלאו הכי לא מיקרי כלל שכר שבת כי )סוף סעיף א'(אם בפועל הלוקח שכר פעולתו או ביום אחד כנגדו של שבת, אז הוה ליה עכ"פ חילופי שכר שבת, אבל כאן קודם שבת כבר מכר השכר לגוי, ר"ל ריוח השבת, ואז לא היה השבת ולא השכר בעולם, ומיד נתחייב לו הגוי לשלם, ובין שיעשה הגוי אח"כ מלאכה בשבת או לא כבר נתחייב הגוי לישראל, וא"כ אין כאן שכר שבת כלל. הגע בעצמך, הכי אסור לישראל למכור קרקעו לגוי או להשכירו אע"ג שיהנה הגוי מפירות הערלה שיגדלו . בקרקע, פשיטא דשרי, וכן מפורש ביו"ד )סימן רצ"ד סעיף ט"ו(ועיין שם בט"ז , ועיין שם בנקודות הכסף. )ס"ק)כ"ח( ]כ"ב[ וכ"ג(ואין לומר דרק במכירה מתיר הש"ע שם אבל בשכירות אסור דאינה משתלמת אלא לבסוף והכא נמי הרי אז השכר שבת בעולם, דזה אינו, דסוף סוף חיובו מתחיל עוד מתחלה כמבואר ביו"ד , ובחו"מ , ובש"ך )סימן קמ"ג סעיף ב'()סימן קכ"ו סעיף י"ח(שם , ועל כרחך צריך לומר דבכל זאת הוי ההיתר משום )סקע"ו(שבעת שהשכיר לו עדיין ליתא לפרי ערלה בעולם וכבר נתחייב לו הגוי וחובו הוא דנוטל ישראל ממנו, הכי נמי בנ"ד יש לומר כן. ע"ש. שם קמח(הגה ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו וכו'. כתב במג"א , נראה לי וכו'. המג"א רוצה בזה לתרץ קושית )סק"ח(הט"ז . עיין שם. ]סק"ג[שם קמט(בהגה או לשכרו בקבולת וכו'. במג"א . צ"ע )סק"ח(שדבריו בכאן נראין כמתנגדים למה שכתב סימן לכן נ"ל וכו' רמ"ד .. ע"ש )סקי"ח(שם (קנ) בהגה או לשכרו בקבולת וכו'. מדברי רמ"א מוכח שאם שוכר את הגוי בקבולת, דהיינו שיקח כך וכך ויעשה ]ה[מלאכה בשבת, והריוח הבא הוא שלו , מותר. ולפק"ד אפילו במקום שאין עושים הם המלאכה רק שגובין שכר התנור ורחיים, אסור דהוי כשכר שבת. ועיין במה שכתב הרב מג"א ז"ל בסימן משם הרא"ש ז"ל . יע"ש. רמ"ג )סק"א(]עבודה זרה פ"א סימן כ"ה[ועיין מג"א סימן רמ"ד . ויפה כיון הר"ב ט"ז במה )סקי"ח(]סק"ג[שהשיג על רמ"א בכל דין זה. יע"ש. שם קנא(בהגה או לשכרו בקבולת וכו'. כתב במג"א , )סק"ח(משום פסידא וכן לשכרו וכו'. ובסימן רמ"ד ]סקי"ח[כתב, דשכר שבת אפילו במקום פסידא אסור. וצ"ע . שם להשכירו לאינו יהודי בהבלעה וכו'. ר"ל עם שאר ריוח יום או יומים, דאל"כ הוי שכר שבת, דבכאן אינו עולה התירוץ שכתב בסימן רמ"ד . )סקי"ח(שם קנב(בהגה או לשכרו בקבולת וכו'. כתב במג"א )סק"ח(בסוף הדבור, והוא הדין לשכרו בקיבולת ולא ייחד לו שבת. עיין בתשובות חתם סופר מה שכתב )או"ח סימן נ"ח(בזה. סעיף קנג(ד' יכול ישראל ליתן וכו'. מה ששינה הש"ע מלשון הרמב"ם ז"ל שהוא מרא ]הלכות שבת פ"ו הי"ח[דשמעתא בדין זה, שכתב "הנותן", לפי שכתב בב"י דלשון הנותן משמע דדוקא בדיעבד קאמר, וכתב דלישנא דהנותן אינו מדוייק דאפילו לכתחלה נמי שרי, ולכן כתב יכול ישראל ליתן וכו'. שם קנד(יכול ישראל ליתן וכו'. נ"ב: אפילו לכתחילה, ולכן דקדק מרן וכתב יכול, ולא כתב הנותן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו . יע"ש. וכן כתב מרן בב"י, דהדעת נוטה ]מהלכות שבת הי"ח[דאפילו לכתחלה יכול ליתן מעות, ומהטעם שכתב הכלבו ]סימן , דהוה ליה שכר מעותיו, והוא כשכירות כלים, ל"א דף ל' ע"ג[שאין לנו שביתת כלים. יע"ש. ועיין תשובת הגאונים ]ליק, סימן שכתב מרן בב"י. ומה שכתבו דהא מותר לישראל להשכיר ס"ח[שדהו לגוי, לא קאי אמה שכתבו אבל היכא דאיכא חנותא, אלא אמה שכתבו קודם לכן מריש התשובה, אף אנחנא הכי שמיע לן וכו'. יע"ש. גם מה שכתבו דהוה עביד ישראל איסורא בהכי, צריך לומר וליכא איסורא בהכי. יע"ש. שם קנה(יכול ישראל ליתן לגוי מעות וכו'. כתב ב"י )שיטה , וז"ל תשובות הגאונים וכו'. נ"ב: בתשובות מ"א(הגאונים שבידנו הובאה תשובה זו בסגנון אחר, ()בסימן מ"ג והכל עולה לענין אחד. שם קנו(יכול ישראל ליתן לגוי מעות וכו'. כתב ב"י , )שיטה נ"א(איסורא בהכי וכו'. נ"ב: נ"ל ליכא איסורא בהכי. שם קנז(יכול ישראל ליתן לגוי מעות וכו'. כתב ב"י , )שיטה מ'(וזה לשון תשובות הגאונים, כתב רב שרירא וכו'. נ"ב: עיין בספר זקן אהרן . )סימן קכ"ו(שם קנח(יכול ישראל ליתן לגוי מעות וכו'. בב"י, מה שכתב בשם תשובת הגאונים: תשובה, הדין חזינא וכו', ועביד מאי דהוי עביד ישראל ליכא איסורא. כצ"ל. וכן מצאתי בדפוס דיהרנפורט. שם קנט(יכול ישראל ליתן לגוי מעות להתעסק וכו'. עיין מה שכתב הרב מהר"ר יחזקאל קצנלבוגן, הובאו דבריו בשו"ת שאלת יעבץ . ועיין מה שכתב הרב המחבר )ח"ב סימן ס'(שם שהשיג על דבריו, ופסק בנדונו שהוא סחורה של בגדי צמר גפן לבן של ישראל, שמוסרם לבעל מלאכה שיצייר בהם ציורים בשכירות יום יום, ונקראת המלאכה על שמו ובפרסום, דאסור שיתעסק בשבת ויו"ט, וביאר הטעם, ודלא כהרב הנזכר דשרי. ועיין עוד שם מה שהוסיף לחזק האיסור. ע"ש )בסימן ס"א(באורך, ובשו"ת דת ודין , ובספר יד אהרן לעיל )סימן ו'()סימן רמ"ד ]הגב"י[(., ומשם באר'ה שם (קס) יכול ישראל ליתן לגוי מעות להתעסק וכו'. נשאלתי אם מותר לקנות אכסיו"ן)מניות( של איזו חברה העובדת בשבת? ונראה דאם הפועלים נכרים ויש להם עצמם חלק בריוח, לא תיבעי לך דשרי, דהיינו מה שכתב מרן בא"ח סימן רמ"ה ס"ד: יכול ישראל ליתן לנכרי מעות להתעסק בהם, ואע"פ שהאינו יהודי נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה, מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהאינו יהודי עושה שליחותו, וכן אין העסק ניכר ממי הוא. ע"ש. ואפילו אין הפועלים אלא שכירים בלבד כמו שהוא הרגילות, וא"כ אדעתא דבעלים עבדי, מ"מ נראה שאין הבעלים לענין זה אותם הקונים האכסיו"ן, שהרי אין להם דבר ולא חצי דבר לעשות קטנה או גדולה בפנים החברה רק ליקח חלק בריוח לתקופת השנה, אבל כל ענייני החברה הם מתנהלים על פי מייסדיה הראשונים, אשר ידם על העליונה לחוקק סדריה ומשטריה ולתקן מוצאיה ומובאיה ולהביא פועלים וכל המצטרך כאשר יישר בעיניהם, והם איפוא הבעלים האמתיים שהפועלים עושים הכל בשליחותם, שהרי כולם מקטן ועד גדול על פיהם יצאו ועל פיהם יבואו ואדעתא דידהו קעבדי ודאי, ויד הפועלים כידם וכמי שעובדים המייסדים עצמם דמי. ובכן אם היו המייסדים האלה כולם נכרים, לא תיבעי לך נמי דשרי, שהרי עדיין זה הקונה אכסיו"ן דומה לדינו של מרן הנ"ל שהוא נותן מעות לאלו המייסדים שהם נכרים להתעסק, והם מתעסקים בשבת ע"י הפועלים שמביאים לדעת עצמם. ואפילו יהיו בין הפועלים איזה ישראלים, נראה שאין חשש, דהא ודאי גם בדינו של מרן אם היה הנכרי מביא יהודי לעבוד לו בשבת אינו באחריות הישראל בעל המעות כלל. כי תיבעי לך אם במייסדים עצמם יש איזה ישראלים, דהוה ליה הקונה אכסיו"ן כמ י שנותן מעות לנכרי ויהודי שעובדים יחד בשבת והוא חולק עמהם בריוח, דגבי יהודי לא שייך למימר אדעתא דנפשיה קעביד, דסוף סוף רווחא באיסורא אתי. ואיברא דיש לומר דכשם שהתיר מרן לישראל ליתן מעות לנכרי והוא מתעסק בשבת משום דאדעתא דנפשיה קעביד להרויח לעצמו המחצית שלו, כך יתיר מרן לישראל ונכרי שהטילו מעות לאמצע והביאו פועלים להתעסק, והנכרי מכריח את הפועלים לעבוד בשבת, דאדעתא דנפשיה נמי קעביד להרויח לעצמו המחצית שלו. אבל זה יתכן אם באמת לא היו ידי הישראל במעל כלל ורק הנכרי מכריחם מדעת עצמו, אבל בנדון דידן אם היו בין המייסדים איזה ישראלים והם מומרים ב"מ, ודאי שגם הם עם הנכרים בעצה אחת להכריח את הפועלים לעבוד בשבת. וקושטא קאי דאדעתא דתרוייהו עבדי ורווחא באיסורא אתי. וזה הקונה אכסיו"ן וחולק עמהם אכיל איסורא. אחרי כותבי ראיתי שאלה כזו ממש לענין רבית בספר ישא אי"ש . ושם נמצאו )חלק יורה דעה סימן ג' דף י"ג ע"א(תשובות רבות בענין זה. והתשובה הראשונה אשר שם להרה"ג ר' שלום הדאיה זצ"ל נמצאת בספרו ודובר שלום . )יו"ד סימן ב'(והרב המגיה הרה"ג בנו נר"ו ]זצ"ל[ שם האריך למעניתו. ומתוך מה שנתבאר אתה תראה מה שיש להשיב על דברי קדשו שם בהגה ו' דף מ"ד ע"א. ולאפס הפנאי לא יכולתי לברר שיחותי מה שיש לי לכתוב על דברי כל אחד מהם במה שיוצא מדבריהם לשאלתנו. אבל בדרך כלל אגיד שעמדתי על דברי כולם ועמדתי בדעתי במה שכתבתי . ולא עוד אלא שהשואל בנדון דידן חזר ואמר לי שכל המייסדים ישראלים, ואמרתי לו דלית דין צריך בשש דודאי אסור. הכלל העולה)מבן המחבר(: אסור לקנות מניות של חברה העובדת בשבת אלא אם כן כל מייסדי החברה ומנהליה אינם יהודים, והכל נעשה על פיהם, אע"פ שיש בין הפועלים שם איזה יהודים. . שם קסא(יכול ישראל ליתן לגוי מעות להתעסק בהם וכו'. ואם הגוי נותן לישראל להתעסק בהם ועוסק הגוי בשבת, אסור, אבל אם אין הגוי עוסק כי אם פעם אחת בשנה, שרי. מרן ג'[-']ב . החבי"ב ז"ל בשיירי כנה"ג בהגה"ט אות )א"ב(שם קסב(מעות להתעסק וכו'. כתב הטור , )עמוד שני שיטה י"ז(וכתב עוד הנותן מעות לנכרי וכו'. נ"ב: ומכאן שמותר להלוות לנכרי לקנות בהמה ולחלוק עמו. הרלנ"ח ז"ל . )סימן ק"ו(שם קסג(ואף על פי שהגוי נושא ונותן בהם בשבת. ולא יאמר לו לעסוק בשבת. תוספת שבת . וכן מבואר ]סקי"ב[בסימן ש"ז ]ס"ב[. )ס"ג(שם קסד(מפני שאין מלאכה זו וכו'. עוד טעם אחר הביאו מרן משם הכלבו וז"ל: לפי שאין ]ב ב"י[]סימן ל"א דף ל' ע"ג[אותו שכר אלא שכר מעותיו, והוא כשכירות כלים שאין לנו שביתת כלים. ע"כ. נראה ברור דלטעם זה אפילו )בשעבר(]שידוע[ שהעסק הוא של הישראל מותר, דהרי בכלים לא חילקו בשאלה ושכירות דידהו אם הם כלים ידועים שהם של ישראל או לאו. וכן לטעם ראשון שכתב הרב המגיד ]הלכות שבת פ"ו , שהוא מה שכתב הש"ע כאן, מפני שאין מלאכה זו מוטלת הי"ח[על ישראל לעשותה, משמע אפילו בידוע שהעסק הוא של הישראל. אבל לטעם שני שכתב דאין העסק ניכר ממי הוא, קשה, וכן ראיתי להרה"ג ר' יוסף גינזבורג נר"ו בעלון "שיחת השבוע" פרשת משפטים התשס"ג שכתב, שיש מלמדים זכות על בעלי מניות של בנק המלוה ליהודים בריבית ללא היתר עיסקא, או חברות שאינן שומרות שבת וכשרות ומחזיקות חמץ בפסח, כיון שאין זו שותפות רגילה אלא "בעלות מוגבלת", דהיינו שאין הבעלים חייבים לכסות מכיסם את הפסדי החברה. ויש אוסרים רק בעלות על "מניות שליטה" שיש לבעליהן זכות הצבעה בהנהלת החברה. אולם ממכתב הרבי מליבאוויטש זצ"ל ברור שהוא רואה בכל בעלי המניות שותפים רגילים לכל דבר. עכת"ד. ובשו"ת תפלה למשה להגר"מ הלוי זצ"ל )ח"א סימן ל"א( מצדד להתיר בנדון דידן, ומדמי לה למבשל בשבת במזיד שמותר לאחרים במוצ"ש, ושם)אות י"ג( העיר על דברי אמה"ג זצ"ל דמה בכך דעבדי איסורא מ"מ המעות אינם אסורים. עש"ב. ול כאורה אין הנדון דומה לראיה, דכאן הוא שותף ממש בחילולי שבת במניות שקונה בעבר ובעתיד, ומה ענין זה למי שבישל בשבת, דאיסורא דעבד עבד והתבשיל מותר לאחרים במוצ"ש. אבל הקונה מניות של מחללי שבת עליו נאמר "חולק עם גנב שונא עיין מה שהאריכו בזה בשו"ת .נדפסו לקמן אות ק"ע ולעיל אות פ"ה נפשו")משלי כ"ט כ"ד(. וכל שכן חולק עם מחלל שבת. נאמ"ן ס"ט. דאף אם היה ניכר מאי ]הוי[. וזה שכתוב בתשובות הגאונים ]ליק, בשם רב שרירא ז"ל שהביא מרן בסמוך, שכתב וז"ל: סימן ס"ח[אבל היכא דאיכא חנותא דידיעא בשותפות דיליה אסור. ע"כ. אינו ר"ל על הפרסום, אלא ר"ל כדמסיק התם, היכא דשותפין אינון וישראל ועכו"ם עבדי תרוייהו וכו', שהוא החילוק שכתב ההגה בסמוך. והתם בתשובה הנזכרת כתב הדין בסתם חלוקת ההיתר וחלוקת האיסור כלל, ואח"כ פירש בדרך פרט, דוק ותשכח. ועל חלוקת ההיתר כתב הטעם, דהא מותר לישראל להשכיר שדהו לעכו"ם ואע"ג דקעביד בשבתא. ע"כ. וכיון דמשכירות שדה יליף לה, מוכח דאפילו במפורסם דומיא דשדה שידוע שהוא של ישראל שרי. וכן מוכח ג"כ מדין שותפין שעוסקין שאינם ביחד, והתם הרי ניכר שישראל יושב ועוסק עמו בכל יום, ואעפ"כ לא אסרינן ליה אלא מטעם דמחזי העכו"ם שלוחו. ולכך נראה לומר, דר"ל בטעם זה שאפילו ידוע שהעסק הוא של הישראל, אינו ניכר מי הוא זה הישראל ואיזה הוא, פלוני או פלוני בשם יקרא, והיינו לשון אין העסק ניכר ממי הוא, ולא נקט לשון אינו ניכר שהוא של ישראל. ומ"מ נראה לענין דינא דאפילו ניכר וידוע שהוא של פלוני ישראל מותר ,. תדע שהרי בשכירות כלים כתב מרן ב"י בסימן רמ"ו בשם ]ס"א[הרוקח , דאסר להשכיר ספינה או עגלה לעכו"ם ]סימן ד"ש[להוליכה במים בשבת ויו"ט, וכתב מרן עלה דהוא אליבא דבית , אבל לבית הלל הא אמרו אין אדם מצווה על שמאי ]שבת יז:[שביתת כליו. והתם מסתמא ידוע הספינה של מי היא, ואפילו הכי מותר אליבא דבית הלל דקי"ל כוותיה. ועיין בספר זקן אהרן דכתב, דהא דמתעסק דסעיף זה מיירי בלי קביעות )סימן קכ"ו(מקום, אבל בקבוע בחנות, אפילו העכו"ם יושב לבדו, דינו כמו שניהם מתעסקין. יעש"ב. שם קסה(מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל וכו' וכן אין העסק ניכר ממי הוא. נ"ב: דוק מינה, שאם המלאכה מוטלת על ישראל וניכרת, אסור. וכגון שהגוי נתן מעות לישראל להתעסק בהם והגוי רוצה לעסוק בשבת, אסור. ועיין שיירי )הגהת הטור אות ב'(שכתב הכי בפשיטות. יע"ש. ועיין שם כנה"ג )אות ג'(, על מה ששאלוהו על גוי שהיה הולך לחנות ישראל חבירו כל ימות הפסח דוקא, והתיר ז"ל. יע"ש. ולפק"ד לפי נוסח השאלה נראה שדוקא באותם הימים היה הולך, כנראה שבאותם הימים היה המכר נמכר, ואם היו עוברים אלו הימים לא היה מוכר כך וכך בשאר השנה, ולפי זה אפשר להתיר ממה שכתב מרן בסימן תקל"ט סעיף ה'. יע"ש. שם קסו(וכן אין העסק ניכר ממי הוא. עיין בזכור לאברהם ]סק"י[, דהרב מטה יהודה )]הלכות שבת[ ערך שותף(כתב דלדינא אפילו ניכר של מי הוא שרי. וכתב עוד בשם זקן אהרן , דכל זה בלי קביעות מקום, אבל בקבוע בחנות, ]סימן קכ"ו[אפילו הגוי יושב לבדו דינו כשניהם מתעסקים. ע"כ. ועיין בשערי תשובה סימן רמ"ד בשם בני דוד , )סק"ט(]הלכות שבת פ"ו[וכאן בשם נודע ביהודה . )סק"ה( ]סק"ד[]מהדורא תניינא סימן כ"ט[ועיין בשו"ת חתם סופר , דמה שכתב הנודע ביהודה )סימן נ"ח(שישכיר גוף החנות, קיצר בדבריו, ור"ל שישכיר לו החנות עם החירות ]והחכירה[ של יום השבת, וכמו שכתב )והמכירה(במג"א סימן רמ"ד . ועיין שם בחתם סופר, במי שחכר )סוס"ק י"ח(מהשר מכירת מלח על שלש שנים, והשתתף עם הנכרי וגם מושכר בקבלנות, ובכל ימי השבוע נוטל מכל ככר מלח שהוא מוכר שלשה פגים, ואם יסגור החנות בשבת יהיה הפסד גדול, כי עיקר מכירת המלח הוא בשבת. ומסיק, כיון שהגוי שותף וגם לקח בקבלנות ובהבלעה ואיכא הפסד רב, יש להתיר, ובתנאי שיתפרסם השותפות לכל העיר. ומשום הכי נראה לי דוקא כשהשותפות הוא עיקר אם מעט אם רב ושכר קבולת הוא להיתר שבת. אבל אם הקבולת הוא עיקר, דהיינו שהוא משרת שלו והשותפות נעשה משום היתר שבת, קשה לסמוך על זה, דודאי איכא מראית עין. וגם הישראל לא יהיה יושב ומשמר, אע"פ שהט"ז התיר, שומר נפשו ירחק. וכבר צווח ]סימן רמ"ד סק"ז[הגאון תוספת שבת על זה וסיים מוטב שיהיו שוגגין ]שם סקי"ט[וכו'. ורגיל אני לומר למוכרי יי"ש שימכרו בערב שבת כך וכך מדות, ומה שמשייר יקנה אחר שבת, ובזה לא היה צריך להיות יושב ומשמר, וגם ניצל מכמה פקפוקים. ועיין שם באחד שקנה חירות מכירת המלח שאין רשאי למכור מלח מבלעדו, והוצרך להניח אלף זהובים לאחריות שלא יסגר החנות בשום זמן, תקון היותר טוב שבכל ערב שבת ויו"ט ימכור לגוי איזה ככרות מלח מכירה גמורה, והגוי ימכור את שלו באותו החנות, ומה שישאר לו יקנה ממנו אחר שבת. ואם אי אפשר לעשות כן, יש להתיר ע"י קבלנות כמו במכס, אך בשאר חנויות שאינו אלא מניעת הריוח, חלילה וחלילה להתיר. ע"כ. ועיין שם בחלק חו"מ , דאם כל ימי החול )סימן קצ"ה אות ג'(הישראל והנכרי עוסקים ביחד בחנות, וידוע לכל שהנכרי שותף, אזי בשבת ישב הגוי לבדו, ושום אחד מבני ביתו לא יהיה שם, וכל ריוח של שבת יהיה להגוי. אך אם כל השבוע אין זכר לנכרי רק בשבת, הרי הערמה ניכרת, ואסור. ע"כ. ועיין בשו"ת שבסוף ש"ע הרב שכתב, מי שמחזיק מחיה, יאמר לגוי, אם )סימן ב'(הייתי רוצה לשכור אותך הייתי נותן על דרך משל מכל טאפ שיכר כך וכך, ומן טאפ יי"ש כך וכך, אין אני שוכר אותך, אלא אני מוכר לך, ותתן לי בעד כל טאפ המעות שתקבל בעדו פחות כך וכך, ורשאי הישראל להיות יוצא ונכנס לשמרו, רק שלא ידבר ולא יחשוב עמו רק אחר שבת. גם מוכרי הערינג ומלח ינהגו למכור מכירה גמורה. ע"כ. וכן כתב בכלכלת שבת ]דיני מלאכת שימכור היי"ש בערב שבת. וצריך שימכור היי"ש שבת אות י"ד[בבית שלו ולא בבית ישראל המיוחד להשענק, אע"פ שאין הישראל דר שם, אא"כ נתפרסם שדרכו למכור. ועיין בחסד לאברהם , דאסור למכור ביתו לנכרי כדי )חיו"ד סימן)קי"ב(]קנ"ב[(שיבנה בשבת, משום דאומדנא דמוכח שעושה כן להפקיע איסור שבת, משום דאומדנא שלא מכר שיהיה שלו לחלוטין, אבל מי שמשכיר ביתו, פשיטא דהנכרי רשאי למכור היי"ש בשבת, דאין כאן אומדנא דמוכח. ועיין בספר החיים סימן רמ"ד , דמותר ]ס"ו[למכור היי"ש בביתו של ישראל, ע"ש דאין צריך להשכיר לו ביתו. שם קסז(וכן אין העסק ניכר ממי הוא. משמע אבל אם ניכר שהעסק נמי של ישראל אסור, והוא תימה, הא הני שני טעמים שכתב הרב המגיד חלוקים הם, ]הלכות שבת פ"ו הי"ח[ולטעם ראשון שהוא טעם בפני עצמו, מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל, וסגי בזה דאי אפשר למימר שהגוי עושה שליחותו, וזה הטעם סגי אפילו ניכר ממי הוא. ויש מן האחרונים שבאמת כתבו הכי לדינא, דמותר אפילו אם ניכר העסק שהוא נמי של ישראל. ולולי מסתפינא הייתי אומר, דבמקום שדרך ליתן לגוי מעות להתעסק בהם ולחלוק בשכר, ואין כאן מראית עין שיאמרו שהגוי שכירו הוא, שיתלו שעושה באופן שרגילין לעשות, אז אפילו אם ניכר שהעסק של ישראל מותר, דסמכינן על טעם ראשון של הרב המגיד לגמרי, אבל במקום שאין דרך לעשות כן ויש מראית עין, אז צריך נמי שלא יהיה ניכר שהעסק של ישראל. וצ"ע לדינא. שם קסח(וכן אין העסק ניכר ממי הוא. .שאלה ישראל וגוי שבאים להשתתף במכונה לעשיית השלג ועובד ]קרח[בה הגוי לבדו בחול ובשבת וביו"ט, והוא הו א המשכיר את הפועלים, ועבודת השלג היא באחת החנויות שבשוק, והישראל אין עליו רק המעות לבד, אם כולם או חלק מהם כפי מה שנשתוו ביניהם, אי שרי לעשות כן או לא. תשובה. הרב זקן אהרן אוסר בחנות, אבל מדברי )סימן קכ"ו()ס"ק יו"ד(נראה הרב מטה יהודה ז"ל סימן רמ"ה דלא סבירא ליה כן. ומה שכתב ועיין להרב זקן אהרן וגו' אינו לשם אסיפה, דא"כ היה לו לקבוע ולציין זה בסעיף לבדו על דברי מרן, אלא דכוונתו כאילו כתב ודלא כהרב זקן אהרן, ומפני ,הכבוד כתב דעתו וציין לעיין בדבריו. וכן מוכח מטעמו של דבר דנראה דעיקר יסודו של הרב זקן אהרן משום דניכר של מי היא, וא"כ לדעת הרב מטה יהודה שמתיר להדיא גם בניכר, ודאי דחולק על הרב זקן אהרן ז"ל. ולדינא נראה דכיון דהרב מטה יהודה ראה דבריו וחלק עליו, סמכינן על הרב מטה יהודה דהוא בתראה. ועוד דכן נראה מסתמיות דברי הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו ומרן ז"ל שלא חילקו בזה, ומשמע דבכל אופן שרו. וכן הי"ח[מדברי תשובות הגאונים שהביא מרן ז"ל בב"י, ]ליק, סימן ס"ח[שלא אסרו בחנותא אלא משום דשניהם מתעסקים, מוכח דבלא מתעסק כלל הישראל שרי. וכן מבואר להדיא בהרב מטה יהודה ריש סימן רמ"ה , דכשאין הישראל מתעסק כלל לא הוי עכו"ם שלוחו. ע"ש. וכן ממה שלמדו מהא דשדה, מוכח דגם דאיכא קביעות שרי. ]והיינו דכמו דבשדה הכל ידעי דבאריסות היא ושריא דאדעתא דנפשיה עביד, כמו כן בזה לא חיישינן למראית העין, דהכל ידעי דעסקא היא ואדעתא דנפשיה עביד[. וכן מדברי הרב המגיד ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות שבת הי"ח דסברת הגאונים פשוטה, מוכח דאין לחלק בכך, שאם היה חילוק בדבר לא יתכן לומר לשון פשוטה. וכן שני הטעמים שזכר הרב המגיד שייכי גם בחנות לפי מה שכתב הרב מטה יהודה בכוונתו שא ינו ניכר מי הוא. ע"ש. אמנם הרב כף החיים ז"ל נראה )סימן רמ"ה אות כ"ג כ"ד(שלא הבין כן בכוונת הרב מטה יהודה ז"ל, והנלע"ד כתבתי. גם מדברי הרב מטה יהודה )ס"ק י"א(שכתב על דברי מור"ם ודוקא בכהאי גוונא שהגוי נושא ונותן לחוד וגו' וז"ל: ואע"ג דזה נלמד ממה שכתב הש"ע ס"א או שהם שותפים בחנות בסחורה וגו'. ע"ש. אלמא דבסעיף זה מיירי להתיר גם בחנות, דאל"כ לא קשיא מידי למה הוצרך לומר זה, דקמ"ל טובא דגם דליכא חנות אסורים אם מתעסקים יחד. ושוב ראיתי בתשובת שנשאל, ישראל שנתן לעכו"ם הגאונים דפוס מנטובא )סימן מ"ג(מעות בשותפות ונושא ונותן העכו"ם בהם בשבת ובחול, מותר לישראל ליקח מן הריוח ההוא או לא. והשיב, אם המעות ההם ביד העכו"ם ונושא ונותן בהם כרצונו, ואין ישראל נושא ונותן עם המעות ההם עם העכו"ם, אלא העכו"ם עושה מה שיראה לו ואין לישראל עסק בו, מותר לקחת מן הריוח ההוא ישראל. אבל אם יש חנות או מקום שיש בה סחורה שנודע שהוא בשותפות לישראל, אסור לו לישראל להשתתף עם העכו"ם ויהיה העכו"ם פותח החנות ונושא ונותן בשבת ויהיה לישראל בריוח ההוא שירויח בשבת או ביום טוב. וכן מרחץ שיש לישראל לא ישכירוהו לעכו"ם והעכו"ם יהיה עושה בו מלאכה בשבת או ביו"ט. אבל שדה מותר להשכירו לעכו"ם. אך אם שותפים הם ונושאים ונותנים יחד בחול, ובשבת נושא ונותן העכו"ם לבדו, אסור הוא לישראל ליקח מן הריוח ההוא, ואפילו לומר היהודי לעכו"ם טול אתה הריוח של שבת או של יו"ט ואני אטול של יום חול. ואם מתחילה התנו כך מותר הוא. עכ"ל. ודבריו ז"ל סתומים במה שאסר חנות או מקום שיש בו סחורה שנודע שהוא בשותפות לישראל, דמראשית דבריו נראה דמיירי גם בשאין הישראל עושה עמו כלום תמיד והגוי הוא העושה בחול ובשבת, ומסוף דבריו שכתב ויהיה העכו"ם פותח החנות ונושא ונותן בשבת נראה דמיירי בשישראל עושה עמו בחול. אך מסוף דבריו שסיים אך אם הם שותפים וגו' דקאי אאם אין כאן חנות ולא מקום, מוכח דמה שאסר בחנות או מקום מיירי גם אם אין הישראל עושה כלום בחול עמו. וכן נראה עיקר בכוונתו. ומה שלא זכר רק משא ומתן הגוי בשבת, היינו משום דזה הוא הגורם האיסור. וא"כ לפי דבריו ז"ל יש לאסור בנדון דידן כל שיש חנות או מקום שנודע שהיא בשותפות עם העכו"ם, אבל אם לא נודע זה, נראה דמותר גם לדברי הגאונים הנזכרים. ובגדר הידיעה, נראה דזה תלוי באם החנות או המקום מושכרים לשם הישראל והגוי, או דיש קלא דלא פסיק שמכירים הרואים והשומעים דזו החנות וזה המקום של הסחורה הם בשותפות. וזה דלא כהרב זקן אהרן שאוסר בכל אופן, ודלא כהרב מטה יהודה שהבאתי לעיל מזה שמתיר בכל ענין. ואולי דגם הרב זקן אהרן בהכי מיירי בנודעת שהיא בשותפות. אכן הרב מטה יהודה דמיירי גם בנודעת שהיא של שותפות קשה. ויש פנים לומר דאילו ראה דברי תשובות הגאונים לא היה מתיר בנודע. ועוד יש לומר, דהרב מטה יהודה לא מיירי בשיש חנות רק מעות ונודעים שהם בשותפות עם ישראל, ומה שכתב ועיין וכו' אין כוונתו לחלוק רק לציון בעלמא. ואי הכי הוי יש לסייע דעתו מדברי תשובה זו דלא אסר בנודעת השותפות רק בדאיכא חנות או מקום, דמשמע דבדליכא חנות אין לחלק בין נודעת לשאינה נודעת. מיהו ממה שפירש בתשובת רב שרירא גאון דקאי על החנות ומיירי בדעבידי ]תשובות הגאונים)ליק( סימן ס"ח[אהדדי, נראה להדיא דחולק על הרב זקן אהרן. ע"ש. והקרוב אלי דזו התשובה עצמה היא התשובה שזכר מרן ז"ל בב"י סימן רמ"ה בשם תשובת רבנו שרירא גאון, אלא שאחר כך הרב המאסף תשובות הגאונים קיצר ושינה הלשון. ושם בתשובה שזכר מרן נראה דיש ט"ס וצריך לומר ליכא איסורא. ע"ש. וכן ]הגב"י[שהגיה ליכא איסורא. וכן כתב עוד ראיתי להכנה"ג ז"ל ]הגב"י[דבתשובות הגאונים שבידינו הובאה תשובה )סימן מ"ג(זו בסגנון אחר, והכל עולה לענין אחד. ע"ש. ]מיהו צ"ע במה שהביא ההגהמ"ח ז"ל מתשובת הגאונים דאוסרים בחנות גם במתעסק הגוי לבדו, ואין נראה כן ממה שהביא הב"י מתשובת רב שרירא גאון, דמשם מוכח דדוקא במתעסקין שניהם. וכן הבין גם הרב מטה יהודה ז"ל בדבריהם, והביאו ההמ"ח קודם זה. וכן כתב מור"ם בדרכי משה הארוך משם רב נטרונאי. ע"ש[. ובדרך כלל הנה הגאונים מדמו איכא חנותא או מקום למרחץ של ישראל, ובליכא חנותא והגוי עושה תמיד לבדו מדמו לה לשדה, ובעושין שניהם בחול הגם דליכא חנותא מדמו לה למרחץ. זהו הנלע"ד כעת. וא"כ בנדון דידן דאיכא חנות, אף דהישראל אינו מתעסק, לדעת הגאונים אסור, וכן דעת הרב זקן אהרן. מיהו יש צד להתיר והוא שיאמר לגוי שיקח על כל מאה כילו הנעשית והנמכרת סך מה, וכעין מה שכתב הרב כף החיים ז"ל . ע"ש. ועוד חזון למועד. הכו"ח ביום כ"ו אב יה"ל )אות כ"ד(התרצ"ט. ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א. שם קסט(וכן אין העסק ניכר ממי הוא. שאלה. ישראל שרוצה להשתתף עם גוי אחד במכונה של שלג ואיזה ]קרח[דברים אחרים, וכל העסק מתנהג ע"י שכירים גוים רק שהקרן מאת הישראל, ]והישראל[ והגוי חולקים הריוח. איך יעשה הישראל כדי להינצל מאיסור שבת. תשובה. הא ודאי דאין להתיר בנדון דידן ממה שכתב המג"א ריש סימן רמ"ה, דאם בעלי התנור אין עושין כלום רק שהעכו"מ בעל העיסה מסיק ואופה ונותן שכירות, רשאי לחלוק סתם בהבלעה כמו שכתב מרן בב"י סוף סימן זה משם הריב"ש )סק"ח(. ע"ש. דהתם שאני , וכן כתב הרב מטה יהודה ]סימן קנ"א[שאין בעלי התנור ולא שכיריהם מתעסקין בכלום, לא כן בנדון דידן שהעסק מתנהל ע"י שכירים ופועלים של בעלי העסק איכא נמי משום עבודה בשבת. והגם דהריב"ש שהביא מרן בב"י כתב דמשום שביתת בהמתו ליכא כיון שהעכו"ם עושה בה מלאכה מחמת חלקו בעל כרחו של ישראל וכו'. הרי סיים שהישראלים עשו איסור להשתתף עם עכו"ם בלא תנאי. ע"ש. ועוד דנראה דמרן ז"ל לא סבירא ליה הכי ממה שהשמיט בסימן רמ"ו סעיף )סקי"ד(. ע"ש. וא"כ ה' היתר זה. וכן כתב הרב מטה יהודה שם בנדון דידן אין לנו אלא ההיתר שכתב מרן ז"ל בש"ע ריש סימן רמ"ה, שיעשו תנאי בשעה שבאים להשתתף שיהיה שכר שבת לעכו"ם לבדו, ושכר יום אחד כנגד שכר שבת ]לישראל[ לבדו, דבזה מותר. ואז אם בשעת חלוקה נתרצה העכו"ם לחלוק בשוה מותר, וכמו שכתב שם סעיף ב'. והגם דהב"ח והמג"א ]אות א'[חלקו על דברי מרן, אנן בתריה דמרן גרירי כמו שכתב ]סק"ב[)סק"ג(. והגם דרש"י ז"ל הרב מטה יהודה ז"ל שם ]עבודה זרה פירש טול אתה חלקך בשבת לענין עבודה, כב. ד"ה לא יאמר[שהישראל יעבוד יום אחד כנגד יום שבת, ובנדון דידן לא שייך תנאי דעבודה שהרי שניהם אינם מתעסקין, עיין למהר"א קובו ז"ל בספר אדרת אליהו שכתב, )]שני המאורות הגדולים[ סימן א'(דרש"י ובעלי התוספות מפרשי לה בדלא ברירא השכר של ישראל במלאכתו של גוי בשבתא, ]ד עיקר[ תנאם היא )ועיקר(טיבה של עבודה בשדה, באומר ישראל לגוי תחת עבודתי בשבת חצי יום אעבוד חד יומא דחול לבדי, והרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו מפרש להאי תנאה דטול אתה בשבת כפשטיה ליטול הי"ז[בשבחא ורווחא וכו'. ע"ש בד"ה ועוד ובד"ה האמנם ובד"ה ואלו, שכתב דנפקא מינה ביניהם בהתנו והגוי עבד ביום השבת וביום של ישראל עבדו שניהם, דלרש"י לא מהני, ולהרמב"ם מהני. ע"ש. והנה מרן ז"ל בש"ע העתיק לשון הרמב"ם ]שם[שכתב: אם התנו וכו' שיהיה שכר השבת לאינו יהודי לבדו אם מעט ואם הרבה וכו'. ואנן בתריה דמרן ז"ל גרירי. ועוד נראה דגם לרש"י ז"ל היינו דוקא אם עבד הגוי ביומו דביום של ישראל יד שניהם שוה, אבל בנדון דידן דשניהם אינם עובדים מהני שפיר תנאה דריוח, דהוי כאילו ביום השבת כל הפועלים הם שכירים של הגוי ובמקומו הם עובדים, שהרי כל הריוח של אותו יום שייך לגוי, ודכוותה ביום של ישראל כל הפועלים הם שכירים של ישראל ובמקומו הם עובדים, והוי ממש כאילו עושים הם בעצמם יום כנגד יום כנ"ל. מיהו מה שיש להסתפק בזה הוא משום דבנדון דידן תנאי זה לא יתכן, וקרוב לודאי שלא ירצה הגוי לעשות לו חשבון של ריוח של יום השבת לבד ושל יום ראשון לבד, שהרי הם מערבים את כל מה שנעבד ביחד ומוכרים את הכל ביחד, ואי אפשר להפריד בין הריוח של יום שבת לריוח של יום אחד כנגדו. והגם דלקושטא שרי לחלוק בשוה כמו שכתב מרן , מ"מ יש לומר דהיינו דוקא היכא ]ס"ב[דישנו במציאות תנאי זה להתקיים, רק שאח"כ מוותר ומוחל לו, לא כן כאן דאי אפשר תנאי זה להתקיים אפשר דלא מהני. ולא מצאתי כעת גילוי לזה. אבל נ"ל דיש להתיר לעשות באופן זה שיתן לגוי סך מה למאה בעד כל הריוח של כל השבוע, כמו שכתב מור"ם בסעיף ג', שאם ירצה להשכיר לאינו יהודי חלקו בשבת או לשוכרו בקבולת שרי. ע"ש. וגם דמור"ם ז"ל מתיר קבולת אפילו שכר שבת לחוד, עיין להט"ז שחלק על דברי מור"ם ולא התיר )סק"ג(אלא בהבלעה. ועיין להמג"א , ולהרב כף החיים , )סק"ח()אות י"ז(שכן דעת הרב אליה רבה והתוספת שבת והרב ]סק"ד[]סק"ח[זלמן . גם מדברי מרן בב"י משמע דלא שרי אלא ]ש"ע הגר"ז סי"ג[משום פסידא כמו במטבע. ועיין למרן בב"י )סימן רמ"ד ]ס"ו[(שכתב, דמשום פסידא אין להתיר אלא בשכבר קנה ולא לקנות לכתחילה, ומיהו אפשר דבשעת הקניה שרי דהא לא עביד איסורא וכו'. נראה דלא ברירא ליה להתיר לכתחילה, דבדרך )סקי"א(אפשר הוא דקאמר לה. גם עיין להרב מטה יהודה שם בדעת מרן דאין להתיר בקבולת אלא במכס דוקא, אבל במטבע וכדומה לא שרי אלא בשכירות ולא בקבולת. ע"ש. ומ"מ היכא שיהיה הקבולת בכל הריוח של כל ימי השבוע בשכר שבת בהבלעה, ודאי יש להתיר לכולי עלמא כמו שכתבו הט"ז ]שם[והמג"א והאחרונים שהזכיר הרב כף החיים ז"ל . ונראה ]שם[]שם[]סק"ב[שהביאו הרב דזהו טעמו ונימוקו של הרב פתח הדביר כף החיים ז"ל , שהתיר אם בשעה שנשתתף עם העכו"ם )באות ד'(פיחת מחלקו שמונה למאה והוסיף אותם על חלק העכו"ם, ופירש לו שאלו השמונה למאה יהיו לך לבדך משלי בשביל הריוח המתהווה ממלאכת שבת. ע"ש. לכן בנדון דידן יש לעשות כן, כנלע"ד. ושלחתי זה להרה"ג מוהרמ"ך להודיעני דעתו הרחבה בזה. וזה מה שהשיב לי. ראיתי מה שכתב כת"ר נר"ו, ולעד"ן דבכהאי גוונא שאין הישראל מתעסק כלל במלאכה לא בחול ולא בשבת, וכן השכירות של הפועלים אין לישראל עסק בהם והגוי הוא העושה את כל זה, הרי זה דומה למה שכתב מרן בסימן רמ"ה יכול הישראל ליתן לגוי וכו'. והגם דהרב זקן אהרן ז"ל )סעיף ד'(דעתו דמיירי בלא קביעות מקום וכו', נלע"ד דדעת )בסימן קכ"ו()סק"י(היפך זה, ודעתו לדינא הרב מטה יהודה ז"ל בסימן רמ"ה להתיר גם בקביעות מקום, ואח"כ כתב ועיין בספר זקן אהרן וכו', ר"ל שאין דעתו כן, ושממה שנתבאר אין דבריו נראים. וכן לענ"ד יש לדקדק מתשובת הגאונים , דגם דהוי ]ליק, סימן ס"ח[חנותא, כשאין הישראל עושה כלום לא בחול ולא בשבת מתירים, וזה היפך דברי הרב זקן אהרן ז"ל. וכן מדברי הרב המגיד ז"ל שכתב דסברת הגאונים )בפ"ו מהלכות שבת הלכה י"ח(נראית פשוטה וכו', מוכח דבכל אופן יש להתיר הגם דיש לו חנות, דאי איתא שיש חילוק זה לא הוי הדבר פשוט כיון שיש חילוקים. וכן סתם לשון הרמב"ם ומרן והגאונים מורים דאין לחלק בכך. וכן שני טעמי ההיתר שהזכיר הרב המגיד שייכי גם בחנות למה שפירש הרב מטה יהודה בכוונתו דאין העסק ניכר ממי הוא, וכל שכן למאי דמסיק דאפילו ניכר. ע"ש. ונראה ודאי דטעמו של הרב זקן אהרן בנוי על מה שהבין דבעינן שאין העסק ניכר לגמרי, ולכן אסר בחנות דהוי ניכר, וא"כ למאי דמסיק הרב מטה יהודה דאפילו ניכר שרי יש להתיר. ומה שלא הזכיר כל זה הרב מטה יהודה להדיא, אינו אלא דרך כבוד להרב זקן אהרן ז"ל. ומאחר דהרב מטה יהודה ז"ל ראה דבריו וחלק עליו סמכינן עליו, דהוא בא אחריו. ועוד דכן נראה מסתמיות דברי הרמב"ם ומרן ותשובת הגאונים. ועוד דכן מוכח מדמדמה לה בתשובת הגאונים להא דשדה והיא ג"כ קבועה, ומדהזכיר חנותא לאסור בעובדים שניהם, מוכח דבלא זה שרי וכאמור. אך מדברי הרב כף החיים ז"ל נראה דלא עלה על דעתו דפליגי. )אות כ"ג וכ"ד()ס"ק י"א(והנלע"ד כתבתי. גם מדברי הרב מטה יהודה ,שכתב דאע"ג וכו', מוכח דגם בחנות מיירי. ע"ש. ומ"מ לאפושי בהיתירא יש לקצוץ לו סך מה על כל מאה כילו הנעשים והנמכרים על ידו, וכעין מה שכתב מרן , וכמו שכתב )סעיף ה'(הרב כף החיים . ע"ש. כל שלא ראינו מי שמפרש דעת )באות כ"ד(הרב מטה יהודה להדיא להתיר גם בחנות. ונראה דיש לכתוב בכונטראט'ו שכל העבודה היא על הגוי, וכן שכירות ]בחוזה[הפועלים כל ימי השותפות. ועיין להרב מטה יהודה ז"ל )אות א'(, דנראה דמה שאמרו בשותפים אינו אלא כשהישראל מחויב לעבוד, דהוי כשלוחו באותו יום כשיטת מרן הב"י. ע"ש. ואכמ"ל בזה. זהו הנלע"ד אם כה יסכים כת"ר נר"ו. ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א. ]עיין מ"ש מוה"ר זצ"ל בספרו שו"ת שואל ונשאל ח"ב )חאו"ח סימן י"ז(בענין זה באריכות, ונראה שהיא מהדורא בתרא לתשובתו שנדפסה למעלה. ועיין עוד לו בשואל ונשאל )סימן ל"ב(.[בקצרה ח"ד וזה .(מה שכתבתי בעניותי להשיב על דברי קדשו נר"ו)ז"ל ראיתי מה שכתב הרה"ג מוהרמ"ך נר"ו ]ז"ל[ לעיל. והן אמת דמדברי הרב מטה יהודה נראה דיש להתיר גם ]סק"י[בחנות היכא דאין הישראל מתעסק כלל עם העכו"ם, דאין העבודה מוטלת עליו, דהא פירש מה שכתבו בתשובת הגאונים, אבל היכא דאיכא חנותא דידיעא בשותפות דיליה אסור וכו', דאינו ר"ל מצד הפרסום, אלא כדמסיק התם, היכא דשותפין אינון וישראל ועכו"ם עבדי תרוייהו וכו', שהוא החילוק הנזכר בהגה בסמוך וכו'. ע"ש. מבואר להדיא דגם בחנות דוקא אי עבדי תרוייהו. איברא דמה שהוכיח לזה ממה שכתוב בתשובת הגאונים הטעם דהא מותר לישראל להשכיר שדהו וכו', וכיון דמשדה יליף לה מוכח דאפילו במפורסם שהוא של ישראל דומיא דשדה שרי וכו'. ע"ש. לאה"ר יש לדחות, דדוקא שדה דלאריסותא קיימא וכולי עלמא ידעי שאין זה שכירו, ומינה ילפי הגאונים לנותן לגוי מעות ואין הישראל מתעסק עמו וגם אינו מפורסם שהוא של ישראל דליכא מפני מראית העין דומיא דהיתר שדה, אבל בחנות דידיעא בשותפות דישראל, הגם דמשום שכר ]שבת[ שרי כיון דאין העבודה מוטלת על הישראל, מ"מ איכא איסורא מפני מראית העין, דומיא דמרחץ בריש סימן רמ"ג. ועיין שם בהגה, דהיכא דליכא משום מראית העין, כגון שאין נקרא על שם הישראל או שהוא בבית דירה וכיוצא שרי. ע"ש. ומה שהוכיח עוד מדין השותפים דמתעסקים ביחד דלא אסרינן אלא מטעם דמיחזי כשלוחו אע"ג דניכר שהוא של ישראל. ע"ש. יש לומר דהתם בלאו הכי אסור מדינא משום שכר שבת, ולא צריכים לטעם דמראית העין. ואיכא נפקא מינה לדינא, דאם נודע שנה אחר שנה שהוא אריסו אין כאן משום מראית העין כמו שכתב מרן בסימן ]רמ"ג ס"ב[, אבל מדינא אפילו בכהאי גוונא אסור. וא"כ היכא דאיכא משום מראית העין אסור דומיא דמרחץ דסימן רמ"ג. ועוד דהיכא דהמרחץ של ישראל, אורחא דמילתא הוא דאם ניתן לגוי באריסות שכל המלאכה על הגוי, שזה העסק שלו וזו המלאכה עליו, ואין חשש כלל משום דהוי כשלוחו, אלא הטעם הוא משום מראית העין שהרואים לא ידעו ,המציאות איך היתה ויטעו לומר שהוא שכירו, משא"כ האמת אבל כשהם שותפים ממש ומתעסקים יחד או כל אחד ביומו לא שייך כלל לאסור משום מראית העין שיאמרו שזה שכירו כיון שהם מתעסקים כל אחד ביומו. ובזה יש לדחות ג"כ מה שהוכיח הרב מטה יהודה שם דאפילו בניכר שהעסק של פלוני ]סק"י[ישראל שרי מדין שכירות כלים, שכתב מרן בב"י סימן רמ"ו בשם הרוקח דאסור להשכיר ספינה או עגלה ]ס"א[]סימן ד"ש[לעכו"ם להוליכה במים וכו', וכתב מרן ז"ל דזה דוקא לבית , אבל אליבא דבית הלל הא אמרי אין אדם מצווה שמאי ]שבת יז:[על שביתת כליו, הרי דאפילו בספינה ועגלה דניכרים שהם של ישראל אפ"ה שרי. ע"ש. דמרן לא השיג על הרוקח אלא מפני שנראה מדבריו כאוסר מדינא, וכמו שכתב שאם יעשה כן מחלל שבת הוא וכו', ולזה כתב מרן דמדינא אין אדם מצווה על שביתת כלים לבית הלל דקיימא לן כוותייהו, ולעולם דאכתי איכא איסורא משום מראית העין היכא שהם מיוחדים למלאכה ומנהג העיר דלאו לאריסותא קיימי, אבל אם מנהג העיר דלאריסותא קיימי שרי דומיא דמרחץ. ובאמת דמדברי מרן מבואר דבניכר וידוע שהוא של פלוני ישראל אסור, דהרי מרן פסק נמי לטעם השני של הרב המגיד ז"ל דאין העסק ניכר ממי הוא. ומה שפירש הרב מטה יהודה בדברי מרן דר"ל שאין ניכר הישראל מי הוא פלוני או פלוני אבל לעולם מיירי בניכר שהוא של ישראל, הוא תמוה, דמאחר דאפילו בניכר שהוא של ישראל שרי, היה לו להתיר אפילו בניכר מי הוא הישראל, דהרי בעגלה וספינה שרי אפילו שנקראים על שם הישראל גם שניכר הישראל מי הוא, ועל כרחך כדאמרן, ודברי מרן כפשוטם. ושני הטעמים שכתב מרן ז"ל צריכי, הטעם הראשון שאין מלאכה זו מוטלת וכו' הוא להתיר שכר שבת שהעכו"ם עושה בשליחותו, והטעם השני הוא כדי להתיר מפני מראית העין. ולפ"ז נראה דמה שכתבו בתשובת הגאונים אבל היכא דאיכא חנותא דידיע בשותפות דיליה אסור, וכן מה שכתבו אבל היכא דשותפין אינון וישראל ועכו"ם עבדי תרוייהו וכו', תרתי מילי קאמרי, דבתחילה אסרו היכא דאיכא חנותא דידיע בשותפות דיליה אע"ג דאין ישראל מתעסק עמו, מפני מראית העין שאומרים שהעכו"ם שכירו של ישראל, דומיא דמרחץ, דלא התירו אלא בשדה משום דסתמא לאריסותא קיימא. ושוב כתבו, אבל היכא דשותפין אינון וישראל ועכו"ם עבדי תרוייהו, דבכהאי גוונא אסור משום שכר שבת שהעכו"ם עושה בשליחותו, ולטעם זה אפילו אי ליכא קביעות מקום או היכא שהמלאכה בביתו של גוי דלא ידיע בשותפות דיליה, אפ"ה אסור. וזהו טעמו של הרב זקן אהרן בסימן קכ"ו שכתב בשאלה, יהודי רוצה להשתתף עם גוי בחנות והסחורה של שניהם בחנות והגוי יושב בחנות אלא שהכל יודעים שיש שותפות עם היהודי, ועל זה כתב בתשובה וז"ל: ומה שכתב אחר כך נותן לגוי להתעסק אינו דומה לנדון זה, ולכן אין דינן שוה, דההיא קרינן ליה, ודינם שוה כדלעיל. וזה מבואר יותר מביעתא בכותחא. עיין שם דכיון שהכל יודעים שהם שותפים אסר הרב, ולמד זה ממה שכתוב בתשובת הגאונים דהיכא דאיכא חנותא דידיע בשותפות דישראל אסור וכנז"ל. ואפשר שגם זה בכלל מה שכתב מרן בטעם השני דאין העסק ניכר ממי הוא, ובא לאפוקי היכא שיש חנות וניכר שהיא בשותפות עם ישראל פלוני, דבכהאי גוונא אסור אפילו אין ישראל מתעסק, וכמו שכתוב בתשובת הגאונים דהיכא דאיכא חנותא וכו'. ועיין להרב משנה שכתב על דברי מרן ז"ל, שאם היה ניכר ונקרא ברורה )סקי"ח(על שם הישראל אסור מפני מראית העין כמו שכתוב בסימן רמ"ג גבי מרחץ. ועיין בשער הציון שכן מוכח בביאור הגר"א )סקי"ד(ופשוט. וצריך לומר לדבריו, דהגם דמרן בב"י כתב דדעת ]סקט"ו[התוספות דלא כה"ר אלחנן, דגם דהתנור ]עבודה זרה כב. ד"ה לא[של ישראל שרי בהתנו, ושכן דעת הרא"ש ושאר פוסקים שלא הזכירו דין זה. ע"ש. ותנור דינו כמרחץ, ואמאי לא חיישינן למראית העין. דיש ליישב, דכיון דשניהם מתעסקים בו כל אחד ביומו הכל יודעים שהריוח בשותפות ולא בשכירות, וליכא רק משום שכר שבת ולכך שרי בהתנו, אבל אם אינו מתעסק רק הגוי, חיישינן למראית העין שיאמרו שהוא בשכירות. באופן דהיכא דיש חנות קבועה וניכר שהעסק על שם הישראל דעת הגר"א והמשנ"ב לאסור בזה, דלא כהרב מטה יהודה. ומ"מ יש לומר דלא אסרו אלא היכא דהחנות של ישראל לגמרי או שהיא שכורה על שם הישראל, דהשתא ניכר שהעסק של ישראל ויש לחוש למראית העין דומיא דמרחץ, שיאמרו שהוא שכור אצלו ולא באריסות, אבל היכא דהחנות של שניהם או שכורה על שם שניהם דלא הוי דומיא דמרחץ, יש לומר דמודו להתיר, דמרן בטעם השני לא שלל רק היכא שהעסק ניכר שכולו של ישראל, אבל כשידוע שהוא בשותפות, גם בחנות שהיא קבועה שרי, ודלא כהרב זקן אהרן ז"ל שאוסר גם בזה. ואולם ראיתי בתשובת הגאונים וז"ל: שאלה. ישראל )סימן מ"ג(שנתן לעכו"ם מעות בשותפות ונושא ונותן העכו"ם בהם בשבת ובחול, מותר לישראל ליקח מן הריוח ההוא או לא. תשובה. אם המעות ההם ביד העכו"ם ונושא ונותן בהם כרצונו, ואין הישראל נושא ונותן במעות ההם עם העכו"ם, אלא העכו"ם עושה בהם מה שיראה לו ואין לישראל עסק בו, מותר הישראל לקחת מן הריוח ההוא. אבל אם יש חנות או מקום שיש בה סחורה שנודע שהיא בשותפות לישראל, אסור לו לישראל להשתתף עם העכו"ם ויהיה העכו"ם פותח החנות ונושא ונותן בשבת ויהיה לישראל חלק בריוח ההוא שירויח בשבת או ביו"ט. וכן מרחץ שיש לישראל לא ישכירו לעכו"ם והעכו"ם יהיה עושה בו מלאכה בשבת או ביו"ט. אבל שדה מותר להשכירה לעכו"ם. אך אם שותפים הם ונושאין ונותנין יחד בחול, ובשבת נושא ונותן העכו"ם לבדו, אסור לישראל ליקח מן הריוח ההוא, ואפילו לומר היהודי לעכו"ם טול אתה הריוח של שבת או של ,בשותפות עם ישראל אסור אפילו היכא שהגוי מתעסק לבדו כמבואר מה שכתבו אבל אם יש חנות וכו' ויהיה העכו"ם פותח החנות ונושא ונותן בשבת וכו', והיינו משום דילפי לה ממרחץ. וכן נראה ממה שכתבו אך אם שותפים הם ונושאים ונותנים יחד וכו', מכלל דקודם זה מיירי שהגוי מתעסק לבדו, ודלא כמו שכתב הרב מטה יהודה ז"ל דמה שכתוב בתשובת הגאונים שהביא מרן בב"י אבל היכא דאיכא חנותא דידיעא בשותפות דיליה אסור, היינו כדמסיק אח"כ היכא דשותפים אינון וישראל ועכו"ם עבדי תרוייהו, ובודאי דלא ראה הרב מטה יהודה ז"ל תשובת הגאונים הלזו דמוכח מינה להדיא דגם בכהאי גוונא אסור. ומינה דגם בתשובת הגאונים שהביא מרן בב"י הכי מתפרשא, דאפילו מתעסק הגוי לבדו, היכא דידיעא שהיא בשותפות אסור. וצריך לומר דהיכא דעבדי תרוייהו עדיף טפי מהיכא דהגוי עוסק לבדו, דהתם שרי בהתנו, והיינו משום דחשבינן ליה כאילו ביום שבת היא של הגוי לבדו כיון שנוטל כל הריוח של יום השבת בין רב למעט, וביום שכנגדו שעוסק בו הישראל חשבינן שאותו היום הוא של הישראל לבדו, אבל היכא שכל השבוע מתעסק הגוי לבדו, הוי כשלוחו של ישראל בחלקו של ישראל, ונמצא שביום השבת מתעסק בחלק הישראל בשליחותו של הישראל. ונמצא לפ"ז דעיקר האיסור בזה הוא משום שכר שבת ולא משום מראית העין, דמשום מראית העין אין לאסור רק בנודע שהוא של ישראל לבדו וחושדים אותו שהוא שכיר יום שלו ולא שהוא באריסות, אבל היכא שנודע לכל שהם שותפים יחד ואין העכו"ם שכיר יום אצלו, אין בזה חשש משום מראית העין, אלא על כרחך כדאמרן דמשום שכר שבת נגעו בה. ומה שכתוב בתשובת הגאונים וכן מרחץ שיש לישראל וכו', צריך לומר דמילתא באנפי נפשה היא, ואינו טעם למה שכתבו מקודם לאסור בחנות שנודע שהוא בשותפות לישראל, דאין הטעם שוה בשניהם דזה משום שכר שבת וזה משום מראית העין וכנז"ל. אי נמי דהכל אחד, דטעמא דמרחץ הוא שלא יאמרו שכיר יום הוא אצלו והוי שלוחו, ומינה ילפי להיכא שהחנות ידועה בשותפות, שיבואו לומר דמה שאין הישראל מתעסק לא משום שלא הוטלה עליו המלאכה, אלא שהוא שכיר יום אצלו בימים השייכים לעבודת ישראל, ולא דמי להיכא שמתעסקים שניהם דלא טעו בהכי. ועל כן לא התירו הגאונים בנותן מעות לעכו"ם אלא היכא דאין כאן חנות ידועה שהיא בשותפות עם ישראל, דהשתא אין כאן חשש משום מראית העין מאחר דאין העסק ניכר ממי הוא, ולכן מהני הך טעמא דכיון שהוא נושא ונותן בהם כרצונו ואין לישראל עסק בו ולא הוטלה כלל המלאכה על ישראל לא הוי כשלוחו, ומשום מראית העין ליכא כנז"ל. באופן דמתשובת הגאונים הלזו נראה כדעת הרב זקן אהרן ז"ל. ושמעתי באומרים לי ליישב דעת הרב מטה יהודה ז"ל, שגם בתשובה זו יש להעמיס פירושו של הרב מטה יהודה ז"ל בתשובת הגאונים שהביא מרן בב"י, דמה שכתבו אבל אם יש חנות היינו ששניהם מתעסקים. וזהו שכתבו אסור לו לישראל להשתתף עם העכו"ם, דלכאורה הלשון כפול, דכבר כתבו שנודע שהוא בשותפות לישראל, ועל כרחך צריך לומר דכוונתם דאסור לישראל להשתתף עם העכו"ם גם במלאכה, דהיינו שמתעסקים יחד ויהיה העכו"ם פותח החנות בשבת ומתעסק לבדו, וכדמסקי אח"כ אך אם שותפים הם ונושאים ונותנים יחד בחול וכו'. עוד שמעתי דיש להגיה בתשובת הגאונים אבל אם יש חנות או מקום וכו' שנודע שהוא לישראל אסור לו לישראל להשתתף וכו', והיינו שהחנות היא של ישראל או ששכורה על שמו, דבזה אסור לישראל להשתתף בריוח מפני מראית העין דומיא דמרחץ ממש. וניחא בזה כפל הלשון, גם ניחא מאי דמייתי על זה ממרחץ. והוא נכון אלא דקשה להגיה. גם הרב מטה יהודה בסוף דבריו הביא דברי הרב זקן אהרן ז"ל ולא העיר על דבריו מתשובת הגאונים לפי פירושו ז"ל, נראה קצת דלא סמך לדינא על פירושו נגד דעת הרב זקן אהרן ז"ל. וא"כ נראה דיש להחמיר בידוע שהם בשותפות. אבל היכא דהחנות שכורה על שם הגוי, וכן הרשיון של הממשלה יר"ה הנקרא "באתינדה" הוא ג"כ על שם הגוי, נראה דגם לדעת הרב זקן אהרן יש להתיר, מאחר דאין שם , ולהרב הישראל נקרא עליו. ועיין למור"ם בסימן רמ"ג )סעיף ב'(נודע ביהודה תניינא , הביא דבריו הרב שערי )או"ח סימן כ"ט(תשובה . ע"ש. )סימן רמ"ה)סק"ג( ]סק"ב[(שם (קע) הגה ודוקא בכי האי גוונא שהגוי נותן ונושא לחוד )חלק או"ח סימן י"ג(וכו'. אמר המאסף, בתשובה ,חקרתי, מה זה שבגמרא ובפוסקים נתבארו כל החלוקות כשישראל או גוי שכרו, או כשישראל משכיר לגוי, וכן כשנשתתפו יחד במלאכה ובסחורה, וכן כשישראל היה נותן מעות לגוי להתעסק, ולא נתבאר כשהגוי נותן מעות לישראל להתעסק ועוסק הגוי בשבת, אי שרי לישראל לקבולי שכר שבת. ועם שהפרטים לא תקיף בהם הידיעה, מ"מ כגון דא לא צריכא רבה שיבארו לנו הפוסקים כשהגוי נותן מעות להתעסק מה דינו, כמו שביארו פרטים אחרים בשאר החלוקות אע"פ שלא הוזכרו בגמרא? אשר על כן היה נראה, דדוקא כשישראל נותן מעות לגוי להתעסק בהם, חולק עמו בשוה מותר, משום דאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהגוי עושה שליחותו, כמו שכתב הרב המגיד ז"ל. אבל בהיפך כשהגוי נתן מעות לישראל להתעסק, הא ודאי אסירא, דכיון דמלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה ועשאה הגוי, שליחותיה קא עביד. ואף על פי שבשבת אין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה, אין הדבר תלוי בזה, אלא מי הוא המתעסק ועליה דידיה הדר לעסוק במלאכה, וכל שהמלאכה תלויה בישראל לעשותה באיזה

סעיף ה

יום שיהיה, אע"פ שלא יעשה אותה ביום שבת שייך לומר דגוי שליחותיה דישראל קא עביד, שהמלאכה מוטלת על ישראל לעשותה, ולפי שאינו יכול להתעסק בשבת עביד גוי שליחותיה. באופן שממה שלא ביארו הפוסקים חלוקה זו מה תהא עליה, וגם מהטעם שנתן הרב המגיד ז"ל , יוצא ]הלכות שבת פ"ו הי"ח[דגוי הנותן מעות לישראל אסור לישראל ליטול חלק בריוח יום של שבת בלי תנאי מעיקרא. וגם לפי טעם הכלבו ]סימן ל"א דף שכתב, לפי שאין אותו שכר אלא שכר מעותיו, והוא ל' ע"ג[כשכירות כלים שאין לנו שביתת כלים, על כרחך יוצא דכשהגוי נותן מעות לישראל דלא שייך לומר שנוטל שכר מעותיו, אסור. שם קעא(הגה ודוקא בכי האי גוונא שהגוי נותן ונושא לחוד וכו'. אע"ג דזה נלמד ממה שכתב הש"ע או )סעיף א'(שהם שותפים בחנות בסחורה, שאני התם שהממון הוא של שניהם, אבל כאן אע"פ שהממון כולו של ישראל והוה קס"ד להתיר אף בששניהם עוסקין ביחד, קמ"ל דדינם שוה. כתב הרב )בהגהת הטור אות ב'(, דבתשובה חלק בשיירי כנסת הגדולה או"ח חקרתי דבפוסקים נתבארו כל הפרטים זולתי פרט אחד שלא נתבאר, והוא כשהעכו"ם נותן מעות לישראל ועוסק העכו"ם בשבת, אי שרי לישראל לקבולי שכר שבת או לאו, והיה נראה דדוקא כשישראל נותן מעות לעכו"ם להתעסק בהם הוא דמותר לחלוק עמו בשוה, כיון דאין המלאכה מוטלת על ישראל לעשותה, אבל בהיפך שהעכו"ם הוא הנותן והמתעסק הוא הישראל, דכיון דעליו המלאכה לגמור ועשאה העכו"ם, שליחותיה קעביד. אע"פ שאין המלאכה מוטלת עליו לעשותה יום השבת, אין הדבר תלוי בזה, אלא מי הוא המתעסק ועליה דידיה הדר לעסוק במלאכה, וכל שהמלאכה תלויה בישראל לעשותה באיזה יום שיהיה, אע"פ שלא יעשנה ביום שבת, שייך לומר דעכו"ם שליחותיה קעביד, כפי טעם הרב המגיד בנותן ישראל לעכו"ם. ]הלכות שבת פ"ו הי"ח[וגם לפי טעם הכלבו דאתי עלה משום דהוי ]סימן ל"א דף ל' ע"ג[שכר מעותיו והוה ליה כשכירות כלים, יוצא ג"כ דכשהעכו"ם נותן מעות לישראל דלא שייך לומר שנוטל שכר מעותיו, אסור. עכת"ד. ורמזה לזו הרב מגן אברהם . יע"ש. )סק"ד(עוד כתב השיירי כנסת הגדולה )אות ג'(, בראובן שהיה מתעסק במעות של עכו"ם והיה יושב בחנות בסחורה, ואחר זמן חשב העכו"ם בעל הממון מחשבות שמא הפסידן ראובן, ולקח המפתחות של החנות וישב בה כל שמונת ימי הפסח ומכר מהסחורה, ומהריוח שעשה נתן החצי לראובן, ומאותו היום והלאה וישימה לחוק מדי שנה בשנה לעשות כן בימי פסח. נשאלתי על זה אם מותר לראובן ליהנות מאותם המעות או לא. והשבתי להתיר, דאפילו למה שהסכמתי אות ב' לאסור, הכא שרי מתרי טעמי, חדא דכיון דאינו עושה בכל השבתות וגם לא בשאר ימים טובים כי אם פעם אחת בשנה בימי הפסח בלבד, זה מוכיח דאין כוונת העכו"ם לעשות שליחותו של הישראל כי אם לראות ממונו אם הוא בטוח, וליכא בכה"ג שום שליחות. ועוד, דלא אמרו בעלמא אלא כשהעכו"ם עוסק בשבת על צד החיוב, אבל כשהעכו"ם עושה מרצונו ולא מחמת שום שעבוד, אין לאסור, כיון דאם ירצה העכו"ם ליטול כל שכר של אותן הימים הוא לבדו, לית מאן דימחי בידיה, כיון שהוא בעל הממון והוא הוא הטורח, ומה שנותן להישראל אינו אלא מתנה בעלמא למה נאסור, והך דאות ב' מיירי בשהתנו דזה יעסוק בשבת וזה בחול. ומיהו אם כפי דינם חייב העכו"ם לתת חלק לישראל, יש להסתפק, ולכך טוב הדבר שקודם הגעת ימי הפסח, יבטלו השיתוף וימחלו התנאים שביניהם, ויחזרו להשתתף מחדש, ויתנו קודם השיתוף יום כנגד יום, שהעכו"ם יקח ריוח ימי הפסח בין רב למעט, והישראל יקח ריוח מימי החול כנגדם מה שיעלו בין רב למעט. ע"כ תורף דבריו. יע"ש. שם קעב(הגה ודוקא בכהאי גוונא שהגוי נותן ונושא לחוד )בהגה"ט סוף אות ב'(וכו'. שיירי כנסת הגדולה : .בריוח של יום שבת בלי תנאי וכו'. כצ"ל. הגה כתיבת יד סעיף קעג(ה' מותר לישראל ליתן סחורה לגוי וכו'. כתב בשערי תשובה , יש לומר מהיכי תיתי יחשדוהו שאמר )סק"ד(לו כן בשבת, ולכן יש כאן מקום היתר וכו'. נ"ב: פירוש, וא"כ לכל היותר יחשדוהו רק שאמר לנכרי בערב שבת לעשות שבות, וזה לא נמצא בשום פוסק לאסור אמירה לנכרי בערב שבת לעשות בשבת דבר שהוא רק שבות, רק הב"י הוא ]סימן רמ"ד ס"ו[שחידש דבר זה מדעתיה דנפשיה כמו שהעיד המשנה למלך , על כן אין לך בו אלא חדושו לאסור גוף ]הלכות שבת פ"ו ה"ט[המעשה, אבל לא לחוש לחשדא זו. עד כאן. כן הוא בנודע ביהודה שם בפנים. והשערי תשובה קיצר ]מהדורא תניינא סימן כ"ט[בכאן ביותר. שם קעד(מותר לישראל ליתן סחורה לגוי למכור וכו' ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת. והנה בענין הטרעפיק שמוסר לו טיטין וקובע לו מלאכתו בשבת, ולא דמי למכס דלעיל , דכאן הא מוסר לו הטיטין שלו. ועיין ]סימן רמ"ד ס"ו[]סימן רמ"ד סק"ה[, דאם שערי תשובה בשם הברכי יוסף ]סק"ד[השר כופהו למכור חומץ ומוסר לעכו"ם, צריך שיתן לו מקום שיוכל למכור ערב שבת וביום ראשון אם יותיר. וכן שם בהיתר של הנודע ביהודה שהביא השערי ]מהדורא תניינא או"ח סימן כ"ט[תשובה, הוא דוקא אם הוא בקבולת על כל השנה. ונראה דכאן צריך שיקנה לו הטיטין בקנין גמור, ויהיה לעכו"ם חלק בריוח, ואז מותר משום פסידא, כיון דיפסיד חירות מכירות הטיטין. וקיצרתי. שם קעה(אם קצץ וכו'. משמע דבלא קצץ אסור אפילו בנותן לו הסחורה מיום ראשון, והיינו משום דאזיל לטעמיה בדין שליחות האגרות דסימן רמ"ז , וכן בסימן )סעיף א'(רנ"ב בנותן בגדים לכובס נכרי, דאם לא קצץ אסור )סעיף ב'(אפילו ברביעי, ודלא כדעת מור"ם ז"ל דמיקל שם. ולדעתו היה אפשר לומר דהוא הדין נמי כאן אם יתן לו הסחורה ברביעי וחמישי מותר אפילו בלא קצץ, כיון דאפשר שהסחורה תמכר מקודם השבת. ומה שלא הגיה כאן, סמך על מה שהגיה בשתי המקומות הנזכרים, דאתי במכל שכן מדין בגדים לכובס, דהעכו"ם עושה מלאכה דאורייתא, כל שכן במכירת הסחורה דלית בה לישראל אלא איסורא דרבנן. מיהו יש לומר דלא התיר מור"ם ז"ל אלא שם, שיש לאותן המלאכות קצבה ודרכן ליעשות מיד כשיתחיל במלאכה, משא"כ בסחורה שדרכה לימכר על יד, אומדנא דמוכח שמוכר אפילו בשבת, דאין זה בגד מיוחד אלא סחורה שיש בה כמה דברים. ומיהו לא נפקא לן מינה מידי כיון דקי"ל כדעת הש"ע דלעולם אסור בלא קצץ. והדבר פשוט דלכו"ע אם קצץ מותר אפילו בנותן לו הסחורה בערב שבת, דהא הסמ"ג שהעתיק מרן, מדמי לה למשלח אגרות ביד עכו"ם, ובאגרות מבואר דמותר בקצץ אפילו בערב שבת עם חשיכה, וכן בנותן בגדיו לכובס בסימן רנ"ב, וכן מבואר בב"י סימן ש"ז . ומה שהוצרך ההג"ה שם סעיף ד' ]ס"ד[לכפול דין זה, אפשר כדי ללמדינו דאפילו בערב שבת מותר, דהא קאי על דברי הש"ע דכתב שם, מותר לתת מערב שבת מעות לעכו"ם לקנות לו, וסיים על זה וכן מותר ליתן לו בגדים למכור, ור"ל מערב שבת, ומשום דסמך אמה שנתבאר כאן לא הוצרך לבאר דמיירי בקצץ. ודוק. ועיין בתשובה בית יאודה חלק א' . )סימן מ"ד בחלק או"ח(שם קעו(ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת. אלא בסתמא מכור וקנה לכשתחפוץ. מרן בב"י בשם המרדכי ]שבת סימן נראה דצ"ל סמ"ק)סימן רפ"ב עמ' ש"ב(, הובא בב"י כאן ובסימן ש"ז)ס"ד(, וז"ל: אין משלחין אגרות .נדפס לעיל בסימן רמ"ד אות רס"ט . ועיין סימן ש"ז ס"ד מור"ם. רמ"ט[שם קעז(ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת. לבי מהסס היכא דיום שבת הוא ידוע דמוכרין וקונין הסוחרי גוים אותה סחורה, או שהוא יום יריד, ומידע ידיע דבעבור זאת הוא שנותן הסחורה לגוי למכור, וכל כהאי גוונא דהזמן מגלה דעת ישראל, יגורתי מלתת היתר הגם דלא יוציא בשפתיו הישראל שם שבת מכל וכל. וצריך להתיישב בדבר . ועיין להרב מג"א סוף סימן רמ"ז . ועיין מה שכתב הרב יד אפרים . ]סק"ח[)סימן רב"ן()סימן צ"ט(. ועיניך תראינה להרב ודוק במה שכתב הרב בית דוד כרם שלמה ז"ל בסימן רמ"ג ורמ"ד ורמ"ה, דעשה שבעה פרקים בסעיפי דינים באמירה לגוי שבות ובמלאכות הנעשות ע"י הגוים. ע"ש. שם קעח תנור שלקחו ישראל משכון וכו'. זה לשון הרא"ש (: תנור סוף פרק קמא דעבודה זרה ]סימן כ"ד[)מיהו(שלקחו ישראל במשכון, נראה שאין צריך להתנות כלום, כיון שהוא ברשות העכו"ם, ושכר התנור הוא רק לישראל ברבית שלו, ואין לישראל חלק בגוף התנור. ע"כ. והוא לשון התוספות , וכן הוא לשון הטור. ומשמע דצריך שלשה ]שם כב. ד"ה לא[דברים, אחד לאפוקי אם היה ברשות ישראל ונתעסק בו קצת ירחין, אע"פ שהחזירו לעכו"ם והעכו"ם הוא האופה והוא המסיק ונותן לישראל שכר תנור ברבית מעותיו, אסור דהוי כשל ישראל. ב', שיטול הישראל כל שכר התנור, לאפוקי אם היה חלק לעכו"ם באותו ריוח שליש או רביע, הוי כמו שותף. ג', שאין לישראל חלק בגוף התנור, לאפוקי אם היה לו בו חלק והעכו"ם השאר שלו, ונטל הישראל אותו השאר בחובו, והעכו"ם מתעסק בו בשבת, אסור משום שכר שבת של אותו החלק שהוא שלו. וקשיא לי, דבשלמא שני החלקים ראשון ואחרון ניחא דהוי שכר שבת, אבל חלק האמצעי מה בכך אם יטול העכו"ם חלק באותו ריוח, ואדרבה כל דכן הוא דמותר טפי דטרח בדנפשיה, חד משום הנאה דידיה וחד בשביל לקיים תנאו שפורע הרבית שהוא חייב. ונראה דלכך נתחכם הש"ע והשמיט חלוקה האמצעית, ולא כתב בעיקר הטעם אלא השני דברים, לפי שהם מעכבין לענין הדין. ואע"פ שכתב בתחלה הדין וקבל עליו העכו"ם שמה שיעלה שכר התנור יתן לישראל ברבית מעותיו, דפירושו כל שכר התנור, היינו משום דהכי הוי מסתמא, כיון שלוקח כל התנור במשכון ולא חציו או שלישו והשאר יהיה של העכו"ם, שמע מינה דחוב הישראל היה גדול עד שלא יספיק לו כי אם שכר כל התנור. וגם השמיענו רבותא, דאפילו בכהאי גוונא שאין העכו"ם נהנה כלום מהריוח של התנור, דהוה קא סלקא דעתין דלא מיקרי בדנפשיה טרח, קמ"ל דגם לקיים תנאו חשיב בדנפשיה טרח. וכן נראה קצת מדברי הרב ב"ח . ]אות ג'[

סעיף ו

יע"ש. ומה שהוסיף מרן מדיליה וכתב, וגם אין הישראל אומר לו לעסוק בשבת, ולא נזכר זה בדברי התוספות והרא"ש ז"ל, הוא מילתא דמסתברא, דאם מתנה עליו שיעסוק גם בשבת, לא ]לך[חשיב כאומר לו עסוק במלאכתך בשבת כדי שתגבה )לו(חובי דמותר, דשאני הכא דכיון שהתנור הוא ממושכן בידו ואין העכו"ם יכול ליטול ממנו לעצמו, חשיב כשלו לענין זה כשיצוהו לעסוק בשבת. ודוק. שם קעט(ליטול שכר שבת. כתב ב"י, אסור ליקח שכר שבת ויו"ט וכו'. נ"ב: כתב הרב מר זקני ז"ל, על מה שנהגו הרופאים ליטול שכרן דבר יום ביומו, וביום הששי וביום הראשון מוסיפין על שכרן בעד יום השבת, ונמצא נוטלין שכר שבת, היה נראה לומר דשאני דבר שהוא מלאכה, שאע"פ שאותה מלאכה נעשית ע"י גוי, כיון שהשכר שנוטל הוא בעבור המלאכה, נוטל שכר שבת מיקרי, כגון תנור שדה וריחיים דלמלאכה עבידי ואסור. אבל דבר שהוא עצמו אינו מלאכה האסורה לעשותה בשבת ע"י עצמו, אע"פ שנותנין שכר עליה לא מיקרי שכר שבת, אלא מתנה בעלמא ומותר. אלא שאמרו , השוכר את הפועל לשמור הפרה בפרק הזהב ]בבא מציעא נח.[והתינוק וזרעים דאין נוטל שכר שבת, והא התם דלאו מלאכה קעביד אלא שמירה בעלמא ומיחזי שכר שבת ואסור. כל זה אמרתי פה אל פה כשהיינו הולכים הלוך ודבר עם מוהר"ר רפאל איספיריאל נר"ו. אח"כ ראיתי שהם דברים דחויים, ונראה , ובהלכות דמותר, וכמו שכתב מרן הב"י ז"ל סימן ש"ו ]ס"ד[שופר מ"ש על דברי המרדכי )סימן תקפ"ה ]ס"ה[(]כתובות סימן קפ"ט[בנוטל שכר על התקיעות. יע"ש. עכ"ל . שם כתב הרב בעל ספר בני חיי (קפ) ליטול שכר שבת. ]המגיה הגב"י סק"א[וז"ל: כתב הרב מר זקיני ז"ל, על מה שנהגו הרופאים ליטול שכרן דבר יום ביומו, וביום הששי וביום הראשון מוסיפין על שכרן בעד יום השבת ונמצא נוטלין שכר השבת, נראה לומר דשאני דבר שהוא מלאכה, שאע"פ שאותה מלאכה נעשית ע"י עכו"ם, כיון שהשכר שנוטל הוא בעבור המלאכה נוטל שכר שבת מיקרי, כגון תנור שדה וריחיים דלמלאכה עבידי ואסור, אבל דבר שהוא עצמו אינו מלאכה האסורה לעשות בשבת ע"י עצמו, אע"פ שנותנין שכר עליה לא מיקרי שכר שבת אלא מתנה בעלמא, ומותר. אלא שאמרו בפרק הזהב , השוכר את הפועל לשמור הפרה והתינוק ]בבא מציעא נח.[והזרעים, דאין נוטל שכר שבת, והא התם דלאו מלאכה קעביד אלא שמירה בעלמא, ומחזי שכר שבת ואסור. אחר כך ראיתי שהם דברים דחויים ונראה דמותר, וכמו שכתב מרן הב"י סימן , ובהלכות שופר סימן תקפ"ה מ"ש על דברי ש"ו ]ס"ד[]ס"ה[המרדכי בנוטל שכר על התקיעות. יע"ש. עכ"ל. ]כתובות סימן קפ"ט[ור"ל כיון דאין איסור זה אלא מדרבנן דמחזי כשכר שבת, לכך במקום מצוה, להתפלל ולתקוע לא גזרו, והכי נמי ברפואה דאיכא מצוה לא גזרו. אלא דאין היתר זה ברור, דהרי הטור )ס"ס אסר אפילו במקום מצוה, והש"ע הביא תקפ"ה()בסימן ש"ו ס"ה(שתי סברות ]וסתם[ כדעת האוסרים, וגם בסימן תקפ"ה ]ס"ה[כתב, הנוטל שכר לתקוע אינו רואה סימן ברכה. יע"ש. ולדבריו יש לומר גם ברופאים כן, דאינן רואין מאותו שכר סימן ברכה. מיהו נלע"ד דבענין הרפואות מותר לכולי עלמא ואין בו אפילו סימן קללה, משום דאשכחן דלא התירו שבות אפילו במקום מצוה, והתירו אמירה לעכו"ם בחולה שאין בו סכנה, לכך ברופא ישראל שיבוא לבקר החולה ואינו עושה שום דבר כי אם למשש הדופק וגם לסדר לו סדר המאכל והמשתה וכיוצא, בכהאי גוונא לא אסרו שכר שבת, וכעין הא דאמרינן בעלמא במקום חולי או במקום צערא לא גזרו רבנן. ועוד, דבאופן שאמר הרב שלא יטול שכר שבת בפני עצמו אלא שיבליעו בנעימה בכלל יום ששי ויום ראשון, הוי שכר שבת בהבלעה, ומותר ואין בו פקפוק. ועיין בקונטרס קטן תשובות להרב החבי"ב ז"ל )]שו"ת כנסת הגדולה[, שנטה להיתר השמש שמכריז יום השבת על הקרקעות. סימן י"ו(יעש"ב. שם ליטול שכר שבת. עיין בני חיי קפא(על []הגב"י סק"א שכר הרופאים. ועיין בסו"ס מאמר המלך ]דף קכ"ט , ובתשובות מוה"ר דרך עץ החיים , ובמה ]סימן ב'[ע"א והלאה[שכתב הגאון הרמ"ז בחקרי לב מהדורא בתרא . ועיין )סימן ט'(זכור ליצחק לענין בהבלעה. ועיין בית )סימן פ"ה ]דף קכ"ה ע"ד[(המלך ]שנסתפק האם מותר[ לחכמי )]חלק סוכת דוד[ דף ה' ]ע"ד[(הישיבה ליטול פרס ]על לימודם בשבת[. יע"ש. ועיין מור , ויד המלך , ובתי כנסיות וקציעה )סימן ש"ו(]דף ק"ז ע"ד[]סימן ש"ו, , ובספר יקהיל שלמה , ועמודי דף ע"ו ע"ג[]סימן ש"ו דף ל"ח ע"ב[. ]ועיין ביו"ד סימן של"ו חיים עמוד תורה מה ]אות ל"ד[]סק"ב[שרשמתי שם בס"ד[. שם קפב(בנפשיה טרח. .כי טרח לנפשיה טרח לקיים תנאו כצ"ל. הגה כתיבת יד. סעיף קפג(ו' אם אפו גוים וכו' בשבת על כרחו ונתנו לו פת בשכר התנור אסור ליהנות ממנו. שכל שכר שבת וחלופי שבת אסור אפילו בדיעבד, כדמוכח בש"ס ]עבודה זרה , שאמרו ואם באו לחשבון אסור. מרדכי כב.[]שבת סימן רמ"ו[והובא בב"י. ואף לפי מה שכתב רמ"א לעיל סימן רמ"ד )ס"ג(דכל שהתנה אין לחוש, הכא אסור אפילו שהיה בעל כורחו, דשאני שכירות שכל שכירות זה באיסור בא לידו, משא"כ מלאכה דבית או כלים דלאו כולהו באיסור. ודוק. שם קפד(אם אפו גוים וכו' בשבת על כרחו ונתנו לו פת בשכר התנור אסור ליהנות ממנו. נ"ב: עיין סימן רמ"ד ס"ג בהגהה. שם קפה(ונתנו לו פת וכו'. והלבוש מסיים בטעמו, ]סעיף ג'[דהא הפת קנוי לו משעת אפייה, ונאפה בשבילו בשבת, ואסור בהנאה מדרבנן. משמע דוקא כשנותנים פת, אבל כשנותנים לו מעות בשכרו מותר. והקשה עליו האליה רבה , ]דהב"י[ העתיק המרדכי בקצרה, ]סק"ז[)הוא(]שבת סימן רמ"ו[אבל בהמרדכי גופיה מוכח להדיא דגם כשנותנים מעות אסור, אלא דהמעשה כך היה בפת. ע"ש. שם קפו(ונתנו לו פת וכו'. כתב באליה רבה , הוא הדין ]סק"ז[אם נתנו לו מעות אסור, ועובדא היה בפת. ע"כ. ולפענ"ד דדיוק קמ"ל, דאם לא אפו רק בשבת ואפילו רק בעל כרחו, הוא דלא יקבל שכר, אבל א ם אפו בו אף בשאר ימים, שכתב הב"ח כיון שהוא בהבלעה מותר ]סימן רמ"ג אות ג' ד"ה כתב[לקבל שכר שבת. ע"ש. וקאמר בכהאי גוונא לא רק מעות, אלא אפילו אותו הפת שאפו בו בשבת נמי מותר לקבל, כיון שהיה בעל כרחו ובהבלעה. שם קפז(ונתנו לו פת וכו'. עיין לבוש שכתב וז"ל: דהא ]ס"ג[הפת קנוי לו משעת אפיה, ונאפה בשבילו בשבת, ואסור בהנאה מדרבנן. עכ"ל. והנה מטעם זה משום שעשה מלאכה בעד הישראל, וכי גרע זה ממבשל בשבת בשוגג המבואר בסימן שי"ח , וממה שכתוב בסימן ש"ז סעיף כ')עיין שם ]ס"א[במשנ"ב סקע"ב ובמה שכתב שם לעיין בסימן שכ"ה סי"ד(. אמנם עיין אליה רבה שכתב שגם מעות אסור לקבל מהם, ]סק"ז[והטעם דמשום שכר שבת נגעו בה. ועיין ש"ע הרב )סימן ט'(]סעיף י"ט[. ועיין בכף החיים . )אות ל"ב(שם קפח(אסור ליהנות ממנו. רבותא אשמועינן, אפילו שהיה בעל כרחו השכר אסור בדיעבד, וכל שכן אם היה ברצונו, מהטעם שכתב המרדכי , שכל שכר שבת ]שבת סימן רמ"ו[וחילופי שבת אסור אפילו בדיעבד, ולאפוקי מדעת רב נטרונאי ז"ל שמתיר בדיעבד בכל [58 ']תורתן של ראשונים)הורוויץ( ח"ב עמ ענין, דאיסורא דעבד עבד, כמו שכתב מרן ב"י . ]סימן רמ"ג ס"ב[]סק"ח[על דברי ועיין מה שכתבתי בס"ד לעיל סוף סימן רמ"ג ההג"ה שהזכיר מחלוקת בזה, וכבר כתבתי דאין לנו לזוז מפסק הש"ע. יעש"ב. שם קפט(אסור ליהנות ממנו. כתב ב"י , )דף ק"ס ע"א שיטה מ"ו(ואע"פ שאין כן דעת רב נטרונאי ז"ל ]תורתן של וכו'. נ"ב: ואיני יודע מה יענה רב [58ראשונים)הורוויץ( ח"ב עמוד נטרונאי לראיית המרדכי מהא דאם באו לחשבון, ]שבת סימן רמ"ו[דמשמע דהוי בדיעבד ואפילו הכי אסור ליטול שכר שבת. ואפשר דשאני התם בנדון רב נטרונאי, דכיון דמדינא מותר להשכיר תנור, אלא דהאיסור הוא משום מראית העין, והא ראיה דבמקום שרגילין להשכיר התנור או המרחץ מותר ליטול שכר שבת ובלבד בהבלעה, משום הכי כתב רב נטרונאי דאם בדיעבד השכירו ששכרו מותר, דלא מחמרינן כולי האי כל היכא דהאיסור הוא משום מראית העין. אבל הכא שהאיסור הוא מדינא, משום דהגוי הוי שלוחו של ישראל ונוטל שכר שבת, התם אפילו בדיעבד יהיה אסור ליקח שכר שבת. וא"כ נראה לע"ד דרב נטרונאי לא פליג אהרמב"ם , ]דאפשר[]הלכות שבת פ"ו הי"ז[)דאפי'(בענין זה יודה רב נטרונאי דאסור ליטול שכר שבת אף שיהיה בדיעבד. שם (קצ) אסור ליהנות ממנו. כתב ב"י, ואע"פ שאין כן דעת רב נטרונאי גאון [58]תורתן של ראשונים)הורוויץ( ח"ב עמוד וכו'. יש להקשות, דמה ענין דברי הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו הי"ז[לרב נטרונאי, הרי רב נטרונאי מיירי בשכירות מרחץ, דמן הדין מותר ואינו אסור אלא משום מראית העין ומשום הכי בדיעבד מותר, אבל הרמב"ם מיירי כשהגוי שלוחו של ישראל, וגם רב נטרונאי מודה דאסור ליקח שכר שבת. שם קצא(אסור ליהנות ממנו. כתב ב"י, ואע"פ שאין כן דעת רב נטרונאי וכו'. עיין מה שכתב הרב ידיו של משה . ועיין מה שכתב הרב מטה יהודה בסימן רמ"ג )סק"א(. שם קצב(אסור ליהנות ממנו. ועיין מה שכתבתי לקמן בסימן שכ"ה ס"ד , ובמה שרמזתי שם בס"ד. ויעויין ]סק"א[שם להרב נזירות שמשון מה שהקשה ממה שאיתא ]דף י"ג ע"א[לקמן בסימן תקי"ז . יע"ש. )ס"א(שם קצג(אסור ליהנות ממנו. עיין תשובות עמק הלכה )חאו"ח מה שהאריך לתמוה על זה. ועיין בתשובות סימן פ"ב(עמודי אש , מה שכתב להצדיק דברי )סימן ה' אות א' בד"ה והנה(הש"ע.

סימן רמו

סעיף א

סעיף א' מותר וכו'. נ"ב: זהו דעת הרי"ף והרמב"ם (א) ]הלכות , שלא פסקו כברייתא דתניא בפרק קמא שבת פ"ו הט"ז[דשבת , ת"ר לא ישכור אדם כליו לגוי בערב שבת, )דף י"ט ע"א(וברביעי ובחמישי מותר, כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד גוי מערב שבת וברביעי ובחמישי מותר, אמרו עליו על רבי יוסי כו'. והרי"ף השמיטה. וכתבו הרא"ש והר"ן ]שם פ"א סימן ל"ו[]שם ז. , דטעמיה משום דמפרש לה משום שביתת כלים וכבית ד"ה גרסינן[שמאי כו'. יע"ש. ותמהו הרא"ש והר"ן ז"ל, דא"כ ברביעי ובחמישי אמאי מותר כו'. יע"ש. וראיתי להר"ב ב"ח ]אות א'[שביקש לתרץ, דמיירי בקצץ דמדינא שרי כו' דגוי אדעתיה דנפשיה עביד כו'. יע"ש. ולפק"ד הדבר תמוה, דהא אם אמרינן דברייתא ב"ש תני לה ומשום שביתת כלים, פשיטא דקצץ לא מהני כלל, שהרי גבי בהמה דמצווה על שביתתה לא מצינו היתר כי אם לדעת ספר המצוות בהבלעה ]סמ"ק סימן רפ"ב עמ' ש"א[והפקר, ואיך אפשר דיתירו בכלים בקצץ לחוד כיון דהוא מצווה על שביתתם. ומיהו לעיקר קושיית הרא"ש והר"ן דא"כ אמאי ברביעי ובחמישי מותר, לע"ד כבר תירץ לזה הרמב"ן במסכת עבודה זרה , והביא דבריו ]הרב ב"ח[]במלחמות ד:[)רבנו בחיי(בסוף סימן זה, שכתב, ההיא ברייתא דפרק קמא דשבת אי ב"ש תני לה, דילמא סבירא להו שאלה ושכירות קנו משום הכי שרו ברביעי או בחמישי, ואנן לא סבירא לן הכי כו'. יע"ש. וא"כ גם הרי"ף והרמב"ם אפשר דמוקי לה כב"ש ומפרשי לה הכי. וק"ל. עוד דייק הרא"ש, דאי ב"ש היא הוה ליה לומר הא מני ב"ש היא כו'. וכתב הב"ח , דאין צריך לפרש כאן, כיון ]אות א'[דבאותה סוגיא מפורש דב"ה לית להו שביתת כלים, אם כן ממילא ידעינן דהך ברייתא ב"ש היא. ואחר המחילה אין בדבריו ממש, שהרי מאחר דיכולים אנו לפרש הברייתא ככולי עלמא וכמו שפירשו לה הרא"ש והר"ן כו', א"כ מה יושיענו מה שמוזכר שם דב"ה לית להו שביתת כלים לומר דהך ברייתא היא כב"ש, עדיין יכולים אנו לומר דגם כב"ה היא, והיינו או משום שכר שבת או משום שהוא שלוחו. וא"כ אי איתא דב"ש היא היה לו לומר הא מני כו'. ודקדוק זה ]קשה[ להרי"ף אם )קם(לא דקי"ל שאין דרך הש"ס לפרש כולי האי כו'. שם מותר וכו'. כתב ב"י, והרי"ף השמיטה כו'. ועינינו (ב) הרואות בהרי"ף שלפנינו דאיתא. ואפשר לומר ]שבת ז.[דאח"ך היא ל'ו נדפסה. ועל מה שהקשו הרא"ש ]שבת פ"א סימן והר"ן ברביעי ובחמישי אמאי מותר כו'. ל"ו[]שם ז. ד"ה גרסינן[עיין בב"ח מה שתירץ, ועיין מה שכתב על דבריו הרב ]אות א'[ברכות מים .בריש סימן זה שם מותר וכו'. בברייתא שבת איתא דאסור (ג) )דף י"ט ע"א(להשכיר כלים לעכו"ם בערב שבת. אכן הרי"ף לא העתיק ברייתא זו, והרמב "ם גם כן לא פסק ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[כן. וכתב הרא"ש , דסברי דברייתא זו אתיא ]שבת פ"א סימן ל"ו[כב"ש דסבירא להו דשביתת כלים אסור, ואך הרא"ש ]שם יח.[שם הקשה דא"כ למה ברביעי וחמישי מותר, ותירץ שם. והנה בעל המאור פרק קמא דעבודה זרה גבי שכירות בהמתו ]ד:[הביא דיש מתירין להשכיר ברביעי וחמישי, והביא ראיה מברייתא זו דאתיא כב"ש דשביתת כלים אסור ומכל מקום ברביעי וחמישי מותר, הכי נמי לדידן בשביתת בהמתו. והרמב"ן במלחמות השיג עליו וכתב דאין ראיה מברייתא זו, דדילמא ]שם[ב"ש סבירא להו דשכירות קניא ולא קי"ל כן. ע"כ. והוא תימה, דאם שכירות קניא למה אסור בערב שבת. ואם יש איזה טעם לאסור, או משום דיאמרו דהעכו"ם עובד בשליחות ישראל, או כיון דתחילת החשבון מתחיל בשבת מיחזי כשכר שבת ולא מהני הבלעה, כמו שכתבו קצת המפרשים, א"כ למה הוצרכו לאוקמי כב"ש ודחי לה מהלכה, הא שפיר יש לאוקמיה כב"ה ואסרו מטעם זה. הוא תימה גדולה לכאורה. ונראה דכבר ידוע מחלוקת רש"י ור"ת ]קידושין יד: ד"ה הואיל[, אי משיכה בנכרי קונה. ורש"י סבירא ]שם תוד"ה הואיל[ליה דמשיכה אינה קונה בנכרי. ובחדושי לחו"מ ]אבני החושן[סימן ר"ד הארכתי דמשמע מדברי הרמב"ם ]סק"א[]הלכות בכורות דכסף קונה בנכרי, והוא סותר למה שכתב בהלכות זכיה פ"ד ה"ה[. ואך בדברי הרי"ף יש לומר דסבירא ליה גם כן כרש"י ]פ"א הי"ד[דמשיכה אינה קונה, וסתם שכירות אין נותנין כסף, דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף. ועיין קידושין משמע )דף מ"ז ע"ב(דאף אי משיכה אינה קונה, מ"מ אם עשה בה אח"כ מלאכה קנאה, עיין שם גבי השואל קרדום מחבירו. וא"כ לפי זה אם ישכיר לעכו"ם ומשיכה אינה קונה, א"כ לא יקנה העכו"ם עד שיעשה בו מלאכה, ולפי זה שפיר קאמר דאסור להשכיר ערב שבת, דאם לא יתן כסף ומשיכה אינה קונה, וא"כ יהיה הקנין בשבת, ואסור להשכיר בשבת. ואף דודאי הישראל לא ירצה להקנות בשבת, א"כ עושה מלאכה בכלי של ישראל ומצווה על שביתתה לב"ש. אבל ברביעי וחמישי מותר, כיון דמסתמא יעשה בה מלאכתו קודם שבת ושכירות קניא, וא"כ אין הישראל מצווה על שביתתה. כן נראה ליישב דברי הרמב"ן על דרך הפלפול. שם מותר להשאיל וכו'. כתב ב"י , ומעתה אל (ד) )שיטה נ"ב(תטעה כו'. נ"ב: הב"ח האריך לישב דברי ]אות ב'[אפילו כבית הלל, ולבסוף כתב: ולענין הלכה, הרוקח ]סימן מ"א[אע"ג דמשמע מדעת רוב הפוסקים דשביתת כלים שרי אפילו בכלים דקא עביד מעשה, היינו שלא להורות לאחרים כנגד רוב הפוסקים, אבל כל ירא שמים יחמיר כמו שכתב הרוקח דפשטא דסוגיא משמע כדבריו. ע"כ. שם מותר להשאיל וכו'. נ"ב: מרן הב"י כתב בשם הרוקח (ה) שהביא ]הגהות[ המרדכי , ]סימן מ"א[]שבת פ"א סימן תנ"ב[שפסק אפילו השאילו באמצע השבוע צריך ליקחנו בערב שבת. ע"כ. וכתב מרן דההוא פסקא אתי א כב"ש דסבירא להו ]שבת יח.[אדם מצווה על שביתת כליו, אבל אנן קי"ל כב"ה כו'. ועיין בב"ח שהאריך וכתב דתימה הוא דהרוקח פסק כב"ש. ]אות ב'[]בסוגיא[ דלב"ה אית להו ולכן נראה דהרוקח סבירא ליה )כסוגיא(שביתת כלים דאורייתא כו'. ולפק"ד הגם כי הכי צריך לומר בעד הרוקח, ועוד דכן מוכח בדבריו, שכתב בסימן מ"א דין ערב שבת כו' ב"ה מתירין כו', אבל כלים שעושין בהם מלאכה כגון מרה ומחרישה וכלי נגר וקורדום, אדם מוזהר על שביתתן אפילו השאילן באמצע השבת כו'. יע"ש. משמע דלב"ה הורה כל דין זה. יע"ש. אמנם כוונת מרן מבוררת דלכל הפוסקים קמאי ובתראי דין זה הוא לב"ש ואין לפסוק הלכה כוותיה. ודוק. שם מותר להשאיל וכו'. אבל הרוקח פסק, דכלי (ו) ]סימן מ"א[מעשה אפילו השאילה באמצע השבוע צריך ליקח בערב שבת. וכתב הב"י דסבירא ליה כב"ש דאמר דאדם מצווה ]שבת יח.[על שביתת כליו, אבל אנן קי"ל כב"ה. ע"ש. ואע"ג דלרבי אושעיא ס"ל לב"ש דאפילו כלי דלא עבד מעשה מצווה על שביתתו, ]שם[פסק כרבה דלא אסרו ב"ש אלא כלי דעביד מעשה, משום דסתם הש"ס הכי סבירא ליה. ע"ש בתוספות והרא"ש ]ד"ה ולימא מר[]פ"א . אבל שלטי הגבורים סביב הגהות מרדכי סימן ל"ג[]סימן תנ"ב אות כתב בשם ה"ר יוסף ששמע מפי רבו רבנו שמואל, דב"ה אית ג'[להו שביתת כלים בכלי דעבד מעשה. ע"ש. וכן כתבו הגהות , גבי ספינה המושכרת מרדכי בפרק קמא דעירובין ]סימן תקכ"ח[לישראל, דשרי ליכנס בה אע"ג דשכירות קניא ומצווה על שביתת כליו, משום דמינח נייחא ומיא ממטו לה. ע"ש. משמע דכלי דעביד מעשה מצווה על שביתתו. וכן פירש הב"ח דברי ]אות ב'[הרוקח והאריך בטעמו, וכתב שכן ראוי להחמיר, ולא זכר דרבי יוסף ורבנו שמואל והגהות מרדכי סבירא להו כן. ומה שכתב הב"ח דקשה לרוקח על תירוץ התוספות, הא אשכחן לעיל דפריך אביי לרב יוסף, דילמא מאי אפר עפר דבר גיבול הוא, אלמא דחיק לאוקמי מתניתין אליבא דכולי עלמא אע"ג דאין הלכה כרבי יוסי, דקי"ל ]הלכה[ כרבי מחברו ]עירובין . ע"ש. תמהני דהא בסימן שכ"א ושכ"ד לא קיי"ל מו:[]סי"ד[]ס"ג[כרבי אלא כרבי יוסי ברבי יהודה, משום דסתם מתניתין דפרק כוותיה, וכן כתב הרוקח עצמו . מי שהחשיך ]שבת קנה:[)סימן ס"ה(ע"ש. ומהאי טעמא דחיק אביי לאוקמי סתם מתניתין דפרק קמא כוותיה דלא קשיא סתמא אסתמא. עיין מה שכתבתי סימן שכ"ד . ]סק"ב[שם מותר להשאיל וכו'. בש"ס דמסכת שבת (ז) )דף י"ט ע"א(מבואר דאסור להשכיר כלים לנכרים בערב שבת, אלא שרי"ף ורמב"ם השמיטו, דסברי דהך ברייתא ב"ש היא , ]שם יח.[ואנן קי"ל דלא חיישינן לשביתת כלים. ואמנם הרוקח ]סימן מ"א[פסק דאסור להשכיר כלים שעושין בהן מלאכה, דחיישינן לשביתת כלים בכלים שנעשה בעצמם המלאכה כגון ריחיים וכדומה, דדוקא כשאין הכלי עצמו עושה מלאכה אלא שנעשה בה מלאכה. וכתבו האחרונים, דלדידיה אסור להשכיר כל ימות השבוע, וכמו שכתבו התוספות שם , דאיך אפשר ]יט. ד"ה לא[לומר משום שביתת כלי א"כ אף ברביעי וחמישי יאסור. ובתשובה כתבתי דבדקדוק כתבו התוספות רביעי וחמישי, ולא כתבו סתמא מאי איריא בערב שבת אף קודם לכן יאסור, וכמ"ש גבי הך דאין מפליגין בספינה דאף קודם לכן יאסור אם הטעם ]סק"א[. ואמנם משום איסור תחומין, עיין לקמן סימן רמ"ח ביאור הדבר בפשיטות, דבאמת בש"ס שם הקשה לב"ש ]יח:[דסבירא להו שביתת כלים, מגיגית נר וקדרה, וקאמר דאפקורי מפקר להו. והנה לקמן גבי שביתת בהמתו, מבואר בש"ע דיכול להפקירה כדי להפקיע איסור שבת ומ"מ אין אדם יכול לזכות בה, ויבואר לקמן. וא"כ למה נאסור להשכיר כלים או בהמתו לנכרי, הרי בידו להפקירה כדי להפקיע איסור שבת, ומכל מקום אין שום אדם יכול לזכות בה. ואמנם ההפקר צריך להיות בעת השכירות, דאם בעת השכירות אינו מפקיר, יש חשש איסור דשמא לא יפקיר אח"כ. והנה אנן קי"ל בחו"מ )סימן)ק"ע( ]רע"ג דתוך שלשה ימים יכול לחזור מן ההפקר כל זמן שלא ס"ט[(, זכה בו אדם. ועיין בסמ"ע שם , דמשום שדה שהוצרכו ]סקי"ג[חז"ל לתקן משום מעשרות, הפקיעו חז"ל ההפקר אף במטלטלים, וכיון דיש בידו לחזור ולא בעינן שיזכה מן ההפקר, א"כ כל שלשה ימים עובר משום שביתת כלים, דאף דאינו חוזר כיון דיש בידו זכות דאף בלי שום מעשה או זכיה יהיה הדבר שלו, שייך בזה הואיל ויש לו זכות מה שאינו זכות לאחרים חשוב כשלו, ועיין לקמן הלכות פסח, לכך אסור להשכיר. והיינו דדקדקו התוספות רביעי וחמישי שהם שלשה ימים קודם התחלת יום השבת, אבל קודם רביעי יוכל להשכיר כנ"ל. ובגיגית נר , דהא דקאמר אפקורי וקדרה כתב הרשב"א ]שבת יח: ד"ה גיגית[מפקר היינו מתורת הפקר בית דין, ובזה מיישב הרשב"א דלא תקשי דהפקר בעינן ]בפני[ שלשה. ע"ש. דהכא משום הפקר בית דין קאתינן עלה. אבל מה שהאדם מפקיר בעצמו פשיטא דכיון דאין אחר יכול לזכות בו וגם הוא בעצמו יכול לחזור בו תוך שלשה לא חשוב הפקר, כנ"ל בזה. ובחדושי הארכתי בזה, ואין כאן מקום להאריך. שם מותר להשאיל וכו'. כתב ב"י, והרוקח פסק (ח) ]סימן מ"א[אפילו השאילו כו'. עיין מה שכתב הרב ברכות מים ז"ל )דף ח"י ע"ג(. שם מותר להשאיל וכו'. כתב ב"י, ואם יעשה כן מחלל שבת (ט) ויו"ט הוא. כצ"ל. וכן הוא ברוקח סימן הנזכר. ]ד"ש[עיין מאמר מרדכי . )בסק"א(שם מותר להשאיל וכו'.]הערת מהרש"ם: בב"י הביא בשם (י) רוקח דאדם מצווה על שביתת כ ליו ]סימן מ"א וסימן ד"ש[ותמה עליו. ועיין חדושי חתם סופר לשבת )דף י"ח ]ע"א ד"ה ואיתא[(שקיים דברי רוקח, דבעושה העכו"ם מלאכה בידים גם ב"ה מודים, והעמיס דין זה בדעת הירושלמי . ע"ש. ]שבת פ"א ה"ה[ובמה שכתב בש"ע לשיטת היש אומרים דביום חמישי מותר להשכיר, עיין בר"ן פרק קמא דעבודה זרה דאם ]ו: ד"ה ומהא[מפרש לעשות מלאכה בשבת אסור. ואולי רק אליבא דב"ש ולא לדידן. ע"ש ותבין. ועיין בטור ובב"י בשם תורת )יו"ד סימן ש"פ(האדם , דמבואר דלשיטת האוסרים לא ]ענין האבלות עמ' קס"ח[התירו אריסות אלא בקרקע, ולא בכלים ובהמה שנקראים על שם וש"ך שם . א"כ מהראוי הישראל. ועיין שם בש"ע )סט"ו(]סקט"ז[לאסור)מ(להשכיר כלים שעושין בהן מלאכה בשבת. וצ"ע. ועיין במנחת כהן בכל דינים אלו.)וע"ש שהכריע )משמרת השבת פ"י(דהעיקר כדיעה ראשונה להתיר גם בערב שבת, וחולק על הרמ"א שהכריע כדיעה שניה([. שם ,כתב ב"י, ודוקא להשכיר (יא) מותר להשאיל ולהשכיר. אבל להשאיל כתב סמ"ג כו', ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ב[והוא מדברי התוספות בפרק קמא דשבת )דף י"ט ע"א ד"ה לא ישכור(כו'. ע"ש בסוף דבריו. ואם לחשך אדם לומר היכי נוכל להתברר משאלה לשכירות, דגם בשאלה אפשר לומר דיאמרו דהשכירם, דע דמרן בש"ע פסק להשאיל מותר אפילו בערב שבת. )ס"א(וכתב מור"ם ז"ל, ומותר להשאיל בערב שבת כו', דלא אמרינן דהוי כשכירות, וע"ש בהרב מג"א . והרי הוא כמבואר )בסק"ד(בדברי רבנו על דברי ההגהות ]מיימוניות הלכות שבת פ"ו אות ק'[דמותר להשאיל אע"ג שנראה כשכר שבת, דע"י שמשאיל לגוי כליו משאיל לו הגוי כליו בחול, כיון דלא הוי בדרך שכירות )סק"ד(. מותר. ע"ש. ועיין מה שכתב הט"ז , מטה יהודה )בסק"ב(שם מותר להשאיל ולהשכיר וכו'. סברא ראשונה היא סברת (יב) רי"ף והרמב"ם ז"ל שדחו הך ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[ברייתא דדף י"ט ע"א, דקתני לא ישכיר אדם כליו בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר. ע"כ. משום דסבירא להו דאתיא כבית שמאי, ואנן קי"ל כב"ה דלית להו שביתת כלים, ולכך סיים הרמב"ם ז"ל ובטעמו שהוא לשון הש"ע, מפני שאין אנו מצווין על שביתת כלים. ולשיטתם אפילו בערב שבת מותר דהא סתמא קאמרי, ועוד דומיא דשאלה דלכולי עלמא מותר גם לסברא שנית. ומשמע דגם שלא בהבלעה ]מותר[, דהא לא הוזכר )אסור(חיוב בהבלעה אלא בסברא שנית. דאע"ג דהתוספות ]שם ד"ה לא[ודעמייהו מייתו ראיה מהך דהשוכר הפועל לשמור פרה וזרעים דלקמן דאם היה שכיר יום אסור, והתם הרי פסקה )סימן ש"ו ס"ד(הרמב"ם ז"ל סוף פ"ו מהלכות שבת, מ"מ מסתמיות דבריו כאן מוכח דאפילו שלא בהבלעה מותר. ועוד מדעריב ליה לשכירות בהדי שאלה ובשאלה מותר בכל ענין, שמע מינה דגם שכירות מותר בכל ענין . וסבירא ליה דבכהאי גוונא ליכא משום שכר שבת, כיון דשכירות ליומיה ממכר הוי הכלי כמו של עכו"ם. מה שאין כן התם גבי פרה וזרעים, דאינן של השומר אלא של הבעלים והוא עומד עליהם לשומרם, הרי הוא נוטל שכר שבת, ולא הוזכר ענין ההבלעה אלא לטעם התוספות ודעמייהו דסבירא להו דהך ברייתא אתיא אפילו לבית הלל, והטעם שאסור בערב שבת הוא משום מראית העין, שכיון שהוא סמוך לשבת נראה כנוטל שכר שבת, ולכך כיון דבענין זה יש איסור משום שכר שבת, א"כ הוי שפיר לדמותו לדין שומר להצריך הבלעה. וכן לדעת רבנו יונה ז"ל שהוא סברת ]הו"ד ברא"ש שבת פ"א סימן ל"ו[יש אומרים דבסמוך, דאתי עלה מטעם דהוי כשלוחו ויש בו משום שכר שבת, צריך לומר דין הבלעה, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל אפילו בלא הבלעה. ומה שכתב מרן ב"י ליישב דקדוק הגאון מהר"י אבוהב ז"ל על לשון הטור, וכתב עליו דלדברי הכל בעינן הבלעה. יע"ש. היינו כלפי סברת מהר"י דסבירא ליה דלרבנו יונה לא בעינן הבלעה, דהא ליתא, דבין לתוספות בין לרבנו יונה צריך הבלעה ומטעמא דכתיבנא, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל לא בעינן הבלעה. וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל בספר המלחמות , ]שם ז:[שכתב משם הראב"ד ז"ל, דלבית הלל אפילו שלא בהבלעה מותר. יע"ש. וזה שלא כדברי הרב מגן דוד שכתב ]ט"ז סק"א[דלכולי עלמא בעינן הבלעה, וכן כתב גם כן עולת שבת . ]סק"א[יע"ש. וליתא לענ"ד. ודוק. שם ,פירוש, אפילו בערב שבת (יג) מותר להשאיל ולהשכיר וכו'. כמבואר בדברי הרמב"ם שכתב, מותר )בפ"ו דין ט"ז(להשאיל כלים ולהשכירן כו'. וכתב הרב המגיד, מדהשוה שאלה לשכירות נראה שדעתו שכשם ששאלה מותרת ואפילו ערב שבת גם בשכירות כן, והוא שיצא מביתו קודם חשיכה. והיינו ודאי דוקא בשהשכירן בהבלעה, כמו שכתבו הרא"ש ]שבת פ"א סימן והר"ן ושאר רבוותא, דהא מברייתא בפרק ל"ו[]שם ז. ד"ה גרסינן[הזהב ילפי לה. ועיין ט"ז . יע"ש. ]בבא מציעא נח.[)סק"א(שם מותר להשאיל ולהשכיר וכו'. נשאלתי מחו"ר (יד) ]מחכמי מדנין יע"א האם מותר להשכיר בערב שבת את ורבני[האופנים הנקראים ביסכלי"ת לגוי שישתמש בו בשבת בלתי הבלעה עם ימי החול. תשובה. לסתם מרן ז"ל נראה דמותר גם בלתי )סימן רמ"ו ס"א(הבלעה, דאין אנו מצווים על שביתת כלים בשבת. ומה שכתב מרן ז"ל ובלבד וגו', אינו אלא לדעת יש אומרים. )סק"ד( ]סק"א[, ודחה דברי הט"ז וכן כתב הרב מטה יהודה ז"ל והעולת שבת דלא סבירא להו כן. עש"ב.)וע"ש ]סק"א[]סק"א[דבתחילה נקט אסור והוא ט"ס וצריך לומר מותר כמו שיראה המעיין וכמו שסיים שם(. ומה שכתב הרב כף החיים נר"ו ]סק"ח[)סק"ג(, דלהרב מטה יהודה עצמו יש בשם הרב מטה יהודה לאסור. לאחר המחילה רבה אין נראה כן כוונת הרב מטה יהודה, דלא נחית כלל לזה רק דליש אומרים צריך הבלעה, ולדעת שהיא סתם דעת מרן אין צריך הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[הבלעה כמו שיראה הרואה שם. וא"כ לדידן דבתריה דמרן גרירין ודעתו כסתם, כדקי"ל סתם וי"א הלכה כסתם, מותר. והגם )אות)כ'( ]ב'[(שכתב לחוש לסברת דראיתי להרב ברכי יוסף ז"ל האוסרים. ע"ש. נראה דמודה הוא ז"ל דלהלכה דעת הרי"ף והרמב"ם עיקר, כמו שהשרישנו מרן בהקדמתו, וכמו שכן סתם מרן ז"ל כדעתם, אלא דבדרך חששא יש לו לאדם להחמיר לחוש, אבל להורות לרבים יש לנו להורות כסתם מרן ז"ל, וכל שכן שאין לגעור במי שעושה כן. זהו הנלע"ד אם כה יסכים . החותם ביום כ' אייר התרפ"ח ע"ה כלפון כת"ר נר"ו אתי משה הכהן .סילט"א שם מותר להשאיל ולהשכיר וכו'. אל מעלת ותהלת הרב (טו) המובהק החה"ש הדה"מ ]החכם השלם[]הדיין המצויין[באי ג'רבה יע"א כמוהר"ר ר' כלפון משה הכהן יחשל"א ]יחי שמו . לעד אמן[ואחדשו"ט כדחזי אל מעכ"ת. מכתבך היקר הגיע לנכון, ובו ארי נעשה שואל, אם מותר להשכיר בערב שבת מרכבת האופנים הנקראת ביסכלית לגוי שישתמש בה בשבת נראה בלתי הבלעה. ובתשובה עלה כי לדעת מרן )סימן רמ"ו ס"א(דמותר וגו', ומבקש מעכ"ת הסכמה על זה. עכ"ל. הנני להשיב, אע"פ דמעכ"ת אינו צריך הסכמה על זה דמה ידעתי ולא ידע, מ"מ רצון צדיק אעשה והגם דהוי כיהודה ועוד לקרא, והוא דמה שכתב משם הרב מטה יהודה בדעת מרן, ואע"פ דהברכ"י וכו', נלע"ד בזה לומר בנדון זה של הביסכלי"ת יש להקל גם להאוסרים, והוא דהרב אליה רבה פסק כמו ]סק"א[שכתב הב"ח בשם הרוקח , דכל ירא שמים ]אות ב'[]סימן מ"א[יחמיר על עצמו, וסיים דוקא בכלים דקא עביד בהו מעשה כמו ריחים או מצודה דהפח נקשר ותופס העוף וכיוצא בזה. עכ"ל. והביא דבריו הרב אשל אברהם בסימן הנ"ל . וא"כ בנדון ]סק"ז[דידן דאין מלאכתו לאסור אלא לרכוב עליה, ודאי לא גרע מבהמה של ישראל דאין אסור להשכירה לעכו"ם רק לעשות בה מלאכה. ועיין ש"ע סימן הנ"ל ובהרב באר היטב , )ס"ג(]סק"ג[דלשכור לגוי כדי לרכוב עליה שרי. ומה שכתב הרב מטה יהודה )בסק"ג(דמבואר בדבריו דגם בחלוק דמותר לדעת היש אומרים היינו דוקא בהבלעה, וע"י הבלעה שרי אפילו בערב שבת, אבל שלא בהבלעה הוה ליה כשכיר יום זולתי לדעת הרמב"ם. ולפי דבריו אין להתיר רק לדעת מרן. ובאמת שמדברי הרב אשל אברהם והרב אליה רבה אין נראה כן. ומ"מ איך שיהיה ]סק"ב[לדעת מרן מותר, ובודאי דהכי נקיטינן וכמו שכתב מעכ"ת. ואין להאריך עוד כי אם בשים שלום טובה וברכה מאת הועד. ע"ה דוד כטורזא .ס"ט שם מותר להשאיל ולהשכיר וכו'. אם מותר להשכיר לגוי (טז) מכונת תפירה בערב שבת לעבוד בה בשבת. הנה לדעת הסתם שהביא מרן ריש סימן רמ"ו יש להתיר, ואע"ג דלהיש אומרים שהביא מרן ז"ל לא התיר רק ביום חמישי, קי"ל כסתם מרן. ולענין אם צריך הבלעה, הנה מרן שם לא שרי רק בהבלעה )סק"א(כגון שישכיר לו לחודש וכו', אמנם הרב מטה יהודה שם כתב, דדברי מרן הנזכרים אינם אלא לסברת היש אומרים, אבל לדעת הסתם שרי אפילו בלא הבלעה, מדלא הזכיר מרן הבלעה אלא בסברא שנית. ועוד מדעירב ליה לשכירות בהדי שאלה ובשאלה שרי בכל ענין, שמע מינה דגם השכירות מותר בכל ענין, ושלא כדעת הט"ז והעולת שבת דלכולי ]סק"א[]סק"א[עלמא בעי הבלעה. ע"ש. ואין זה מוכרח, דמאי דנקיט מרן שאלה ושכירות בהדי הדדי, היינו מצד מה שהגוי עושה בהם מלאכה, דבתרוייהו שרי משום דאין אנו מצווים על שביתת כלים, אבל מה שצריך הבלעה הוא מצד שכר שבת, וזה לא שייך כלל בשאלה שהיא בחנם, ולא שייך לומר דשכירות דומיא דשאלה דשרי בלא הבלעה וכמובן. ומה שלא כתב מרן תנאי דהבלעה בדעת הסתם, י"ל משום דדרך מרן להעתיק לשון הרמב"ם, ובדברי הרמב"ם לא נזכר זה, ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[דסמך על מה שכתב בשוכר את הפועל שהוא מקור ]שם הכ"ה[דין זה, ולא נזכרה ]אלא[ בדברי הפוסקים בעלי סברת היש אומרים, ולכך כתבה מרן ז"ל בדעת היש אומרים. ולענין דינא נראה לאסור מספק ספיקא, שמא כדעת היש אומרים, ושמא כדעת הט"ז ודעמיה דגם לסתם אסור ]בלא הבלעה[. שם מותר להשאיל ולהשכיר וכו'. מותר להשאיל ולהשכיר (יז) כליו לגוי אף על פי שהוא עושה בהם מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים, ומכל מקום יש להחמיר להצריך לכתחילה להשכיר בהבלעה כגון שיאמר לו תן לי שכר עשרה ימים, ולכל הפחות שיתנה עמו שישכיר לו גם ביום ששי ובמוצאי שבת. שם מותר להשאיל ולהשכיר כליו לגוי וכו'. כתב ב"י (יח) )ע"ד , הכי נקטינן כו'. נ"ב: ובספר הקצר הביא שתי שיטה ב'(הסברות. וכתבו ספר המפה והלבוש שכדעת התוספות עיקר . שם מותר להשאיל ולהשכיר כליו לגוי וכו'. זו סברת הרי"ף (יט) והרמב"ם . וכתב מרן בב"י, דכיון ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[דהרי"ף והרמב"ם מסכימין לדעת אחת הכי נקטינן. וכתב על זה ]הגב"י סק"ג[שיירי כנה"ג ,, ובספר הקצר הביא שתי הסברות וכתבו בספר המפה והלבוש שדעת התוספות עיקר. עכ"ל. ואין דברי הרב מכוונים כל כך, דמשמע קצת דמרן שינה את טעמו כאן בש"ע ממה שכתב בבית יוסף דנקיטינן כהרי"ף והרמב"ם, דהכא בש"ע הביא שתי הסברות. ולי ההדיוט אין כאן שינוי, דמודעת זו דהכי אורחיה דמרן, דהסברא שכותב בסתם היא הלכה למעשה, אלא דזימנין דמשכחת דמייתי סברת החולקים בלשון יש אומרים. וא"כ הכא שכתב בסתם כדעת הרי"ף והרמב"ם כן הוא דעתו, אלא דמייתי סברות החולקים. והטעם עיין מה שכתב הרב שפתי כהן יו"ד סימן רמ"ב בדרכי הוראת איסור והיתר. ע"ש. ומאחר שכן הכי הוה ליה למימר להרב שיירי כנה"ג: וכן בספר הקצר כתב סברת הרי"ף והרמב"ם בסתם. שם מותר להשאיל ולהשכיר כליו לגוי וכו'. כתב ב"י, ולענין (כ) הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם כו' הכי ]הלכות שבת פ"ו ט"ז[נקטינן. וכן פסק בש"ע סעיף א'. ועיין בדרכי משה )אות א'(שכתב, דאין דבריו נראין לדחות כל הני רבוותא כו' מקמי הרי"ף והרמב"ם, ולכן כתב בהגה דהעיקר כסברא אחרונה. שם מותר להשאיל ולהשכיר כליו לגוי וכו'. כן הוא דעת (כא) מרן ז"ל וכדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ]הלכות שבת פ"ו ]סק"ב[כתב , והכי נקטינן. והגם דהרב ברכי יוסף ז"ל הט"ז[לחוש ליש אומרים. ע"ש. נראה דגם הרב ברכי יוסף ז"ל מודה דלדינא נקטינן כסתם מרן, רק שיש לחוש ולהחמיר כיש אומרים. ע"ש בלשונו. ולכן ודאי מי שנוהג כדעת מרן אין למחות בידו. והבא לשאול, אם אין הפסד מרובה יש לחוש לדעת היש אומרים. ובהפסד מרובה יש להורות גם לכתחילה כדעת סתם מרן ז"ל, וכדקי"ל בעלמא דסתם ויש אומרים הלכה כסתם. והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו לחוש להיש אומרים וכמו שכתב הרב ברכי יוסף ז"ל. שם (כב) מותר להשאיל ולהשכיר כליו לגוי וכו' ויש אומרים וכו'. כתב ב"י בד"ה תנו רבנן וכו', אבל דעת התוספות והרא"ש והר"ן ]שבת יט. ד"ה לא[]שם פ"א סימן ל"ו[]שם ז. ד"ה גרסינן[וכו'. נ"ב: עיין להמאירי בפרק קמא דשבת , ]יט. ד"ה מוכר[והרמב"ן במלחמות , והרשב"א בחדושיו , ]שם ז.[]יט. ד"ה והמחוור[וארחות חיים , ושבלי הלקט )דף נ"ד ע"ב ]הלכות שבת סימן ש"ה[()דף . הגה כ"י. י"ו(]סימן קי"ג[שם שאין אנו מצווים על שביתת כלים. כתב הטור (כג) )דף ק"ס , דשביתת כלים לאו דאורייתא כו'. נ"ב: ע"ב שיטה ט'(דגים הנצודים במצודת ישראל בשבת שצדם גוי, לערב הם מותרים, לפי שאין כאן אמירה ואינו מצווה על שביתת כלים. הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל , וכתב שכן כתב מר אביו )סימן תקע"ז(ז"ל . ]שו"ת התשב"ץ ח"ב סימן נ"ד[שם ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו'. כתב (כד) הטור , ומיהו פירש ה"ר יונה ז"ל הא )עמוד ב' שיטה א'(דאסור בששי וכו'. נ"ב: ובשלטי הגבורים אשר סביב הגהות המרדכי בפרק קמא דשבת כתב בשם ראב"ן ]סימן תנ"ב אות ד'[ז"ל , דהא ]דבית הלל[מתירין להשאיל כלים )דבית דין(]שבת יח.[בערב שבת, כגון מקטורין ושאר מלבושים וכרים וכסתות דלא עבד בהו איסורא דמלאכה, אבל שאר כלים אסור להשאיל לנכרי אפילו ברביעי כדי שישארו בשבת, וצריך שיקחם מיד הנכרי קודם השבת. שם ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו'. כתב (כה) ב"י , וליתא כו'. נ"ב: עיין בב"ח )דף ק"ס ע"ג שיטה מ"ד(]אות א' ד"ה אכן[. שם ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו'. הנה (כו) סברא זו היא סברת רבנו יונה ז"ל ]הו"ד ברא"ש שבת פ"א , ואע"פ שהיא סברא נגד דעת רוב הפוסקים ז"ל דסבירא סימן ל"ו[להו כהתוספות , דאף בכלים שאין עושין בהן ]שבת יט. ד"ה לא[מלאכה כגון חלוק וטלית אסור בערב שבת משום מראית העין שנראה כנוטל שכר, מ"מ כיון שהרא"ש ז"ל כתב סברתו לבסוף, וגם הטור לא העתיק אלא סברתו, לכך גם הש"ע לא הזכיר בשם יש אומרים אלא סברתו והשמיט דעת התוספות לגמרי. ועוד דהרב המגיד תפס סברת ה"ר יונה עיקר, ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[וכתב דכן היא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות. ואע"פ שנראה שיש חילוק ביניהם בגוף הטעם, דלהרב המגיד הטעם הוא משום דמיחזי כנוטל שכר שבת, ולהראב"ד ז"ל משום שנראה כשלוחו של ישראל, שהוא הוא הטעם הנזכר בדברי הרא"ש והטור אליבא דרבנו יונה ז"ל, מ"מ שוים הם בעיקר הדין דלא אסרינן אלא בכלים שעושין בהן מלאכה, כגון ריחיים ומחרישה ושאר כלי אומנות. וכן מצאתי להרשב"א ז"ל בחדושיו בשבע שיטות שנתן השני טעמים הנזכרים אליבא דסברא ]שבת יט. ד"ה והמחוור[הנזכרת, דלא אסרינן להשכיר כלים בערב שבת אלא כלים שעושין בהן מלאכה, וכתב שסברא זו היא הנראית מחוורת לו. ובזה נתיישב מה שדקדק בעל מרכבת המשנה נר"ו ]הלכות שבת על טעם הרב המגיד, דהוה קא סלקא דעתיה דלא שייך הך פ"ו[טעמא אלא לדעת התוספות דאינן מחלקין בין כלי לכלי, וליתא, דגם לשיטת רבנו יונה שייך לומר אותו טעם, משום דסבירא ליה דלא מתחזי כנוטל שכר שבת אלא בדאיכא תרתי, ערב שבת וכלים שעושין בהם מלאכה. אבל חלוק וטלית דאין בתשמישן שום מלאכה, לא מיחזי לאינשי דאית בהו שכר, כי יאמרו דלית בהו שכר כיון דאינן מתקלקלין, ואפילו ידעי דהרי הוא נוטל שכר, לא מיקרי שכר שבת כיון דאינן עושין בהם שום מלאכה. ועיין בספר מעשה רוקח בביאור דברי הרב המגיד בסוף ]שם[הלשון. יע"ש והוא פשוט. והנה מבואר בהרא"ש ז"ל טעם רבנו יונה ז"ל הוא דבכלים שעושין בהן מלאכה מחזי דמלאכה שעושה בהן העכו"ם בשבת כשלוחו של ישראל, ואין לאסור מטעם זה אלא היכא דהישראל נהנה שיש לו ריוח במה שהכלים נשכרים לעכו"ם גם בשבת. ולכך בשאלה דאין בה ריוח לא שייך לומר שלוחו, דלמה יצוהו הישראל לעשות מלאכה בשבת בדבר שאין לו בו הנאה. וכן בחלוק וטלית וכיוצא שאין נעשית בהם מלאכה, מה יש ענינא דשליחות כלל הרי ליכא מלאכה. וכי ת ימא הרי סוף סוף נהנה ישראל מאותו שכירות בשבת, אין זה וכן הקשה הרב המחבר על הרב המגיד בספרו מרכבת המשנה, ועיין מה שכתבו ליישב הרב .'ועיין ג"כ להרב ברכות מים, נדפס לקמן אות ל נקרא שכר שבת, כיון דהכלי שכור ביד העכו"ם חשיב כשלו, דלסברא זו אין לאסור משום שכר שבת אלא עד דאיכא תרתי, שהעכו"ם עושה מלאכה בכלים ויש לישראל הנאה מאותה מלאכה דאז מיחזי כשלוחו כשנוטל השכר, ולכך אין לאסור אלא בערב שבת, אבל ברביעי וחמישי מותר מטעם דסיים הרשב"א ז"ל בחדושיו וז"ל: דכולי האי לא אחמור כיון דעכו"ם במלאכתו הוא עוסק, ומאן דחזי נמי סבר לצורך מחר בלחוד הוא דמוגר ליה הילכך שרי. עכ"ל. ועיין בבית חדש ז"ל . ודוק. ]אות א'[שם ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו'. כתב (כז) ב"י , וכפי מה שכתב הרב המגיד )דף ק"ס ע"ד שיטה מ"ט(, דברי הראב"ד הם כדברי ה"ר יונה ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[]הו"ד וכו'. נ"ב: וז"ל שם: והקשו לו מן ברא"ש שבת פ"א סימן ל"ו[הברייתא וכו', ומתוך כך פירשו דבכלים שעושה בהם מלאכה חלוק שכירות משאלה דמחזי כנוטל שכר שבת, וזה דעת הראב"ד בהשגות. עכ"ל. ותימה, דכיון דטעמא דחלוק שכירות משאלה הוא משום דמחזי כנוטל שכר שבת, א"כ אפילו בכלים שאין עושים מלאכה יהיה אסור משום דמחזי כנוטל שכר שבת . ועוד יש קצת תימה איך כתב שכן דעת הראב"ד בהשגות, והלא מדברי הראב"ד משמע דס"ל כדעת ה"ר יונה דטעמא הוי משום דמחזי כשלוחו של ישראל, שכן כתב: אין הכל מודים לו בשכירות, הואיל ונהנה כאילו עושה מלאכה לישראל. הרי שלא כתב דמחזי כנוטל שכר שבת כמו שכתב הרב המגיד ז"ל, אלא מה שתירץ בדעת שנראה כשלוחו של ישראל. עיין בב"ח ]אות א'[הטור, ועיין ט"ז . ע"ש. )סק"ב(שם ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו'. אע"ג (כח) דלהתוספות והר"ן ]שבת יט. ד"ה לא[]שם ז. ד"ה גרסינן[וסיעתייהו אסור בערב שבת אף בכלים שאין עושין בהן מלאכה, לא חשו הש"ע והרמ"א לדבריהם, כיון דלהרי"ף והרמב"ם אפילו עושים בהם מלאכה שרי. וכן משמע ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[שהיא דעת ההלכות גדולות שלא הביא ברייתא דלא ישכיר אדם , כליו וכו' כמו שלא הביאה הרי"ף. ולרש"י ]שבת יט. ד"ה לא ישכיר[והר"ר יונה , והראב"ד ]הו"ד ברא"ש שם פ"א סימן ל"ו[]הלכות שבת , אסור כשעושים בהם מלאכה דוקא, נמצא דרבים הם פ"ו הט"ז[המקילים כשאין עושין בהן מלאכה. מיהו על הטור קצת קשה, למה לא הזכיר סברת התוספות, כיון שהרא"ש כתב תחלה בשם ר"י דטעם האיסור משום שנוטל שכר שבת, דלדידיה אסור אף כשאין עושים בהם מלאכה, ואח"כ כתב וה"ר יונה ז"ל פירש וכו' ולא הכריע ביניהם . שם ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו'. ב"ח (כט) . עיין גמרא דשבת ת"ר לא ישכיר )אות א'()דף י"ט ע"א(אדם כליו לגוי, וברא"ש שהביא הפלוגתא של ]שם פ"א סימן ל"ו[תוספות ודברי רבנו יונה. וכתב הטור ז"ל: ת"ר ]שבת יט. ד"ה לא[לא ישכיר כליו לגוי בערב שבת וברביעי וחמישי מותר, ובהבלעה דוקא. ומיהו פירש רבנו יונה, הא דאסור בערב שבת אפילו בהבלעה, היינו בכלים שעושין בהם מלאכה, דמחזי כאילו הוא שלוחו של ישראל, אבל אין עושין בהן מלאכה אפילו בערב שבת מותר בהבלעה. ודוקא להשכיר אסור משום שכר שבת, אבל להשאיל לו כתב בספר המצוות ]סמ"ג לאוין ס"ה דף י"ט ע"ב[שמותר אפילו בערב שבת. ע"כ. ]ו[כתב הב"י בשם רבנו ירוחם , דרבנו יונה אינו מתיר גם כן רק בהבלעה, ]ני"ב חי"ב דף פ"ב ע"ג[אלא שמהר"י אבוהב כתב: ולשון המחבר אינו מתוקן, שכתב ומיהו פירש רבנו יונה, שנראה שאין בכאן אלא פירוש אחד והם שני סברות. ע"כ. נראה שדעת מהר"י אבוהב דרבנו יונה חולק על כל דברי התוספות, גם על מה שכתבו דאיירי דוקא בהבלעה. וליתא. עכ"ל הרב ב"י. נראה דעת הרב ב"י, דאף שהזכירו הרא"ש והטור תוך דברי רבנו יונה שהביאו דאיירי בהבלעה, מ"מ מוכח דבדברי רבנו יונה עצמו לא נזכר דאיירי בהבלעה, רק שהרא"ש פירש כן דבריו, ואחריו נמשך הטור והכניסו כן תוך דבריו, ודאם לא כן למה הוצרך רבנו ירוחם להשמיענו דרבנו יונה אינו מתיר רק בהבלעה. וגם בנוסח הרא"ש שבב"ח לא נזכר תוך דברי רבנו יונה דאיירי בהבלעה, וא"כ שפיר היה מקום לומר דרבנו יונה מתיר אף בלא הבלעה, כיון דמדינא אינו אסור רק מטעם דמחזי כשלוחו, וברביעי וחמישי אינו מחזי כל כך כיון שהוא רחוק מן השבת. ועיין לעיל סימן רמ"ד מה שכתבתי על שם הר"ן, ולכאורה יקשה עליו דמפרק מי שהחשיך לא מוכח רק בערב שבת אסור ולא ברביעי וחמישי. שם ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו'. הוא דעת (ל) רבנו יונה שכתב הטור, והוזכר גם בדברי הרא"ש ]שבת שכתב וז"ל: וה"ר יונה פירש, דאי איירי בכלים פ"א סימן ל"ו[שאין עושין בהם מלאכה לא מסתבר למיסר בגוי טפי מישראל, דמה שייך מראית עין טפי בגוי מבישראל. ופירש דמיירי בכלים שעושה בהם מלאכה כגון ריחיים ומחרישה ושאר כלי אומנות, משום דמחזי דמלאכה שעושה הגוי בהם בשבת שלוחו של ישראל. ואע"ג דשרו בית הלל עורות לעבדן כו' כיון דקץ לו דמים כו', שאני התם דאין ריוח לישראל במה שהגוי עושה בשבת, אבל בשכירות כלים ידוע הוא אפילו בהבלעה אם ישכירם לו חוץ משבת לא יתן כו'. יע"ש. לכאורה יש לדעת לפירוש רבנו יונה דטעמא משום דנראה כשלוחו ומשום הכי בערב שבת אסור, א"כ גם ברביעי ובחמישי ליתסר משום דמחזי דהמלאכה שעושה בהם הגוי הוי בשליחותו של ישראל. וצריך לומר דטעם הגאון ז"ל הוא, דבשלמא כשלוקח אותם בערב שבת דלמחר עביד בהו מלאכה מחזי כשלוחו, דהרואה אומר דכיון דהישראל לא מצי עביד מלאכה בשבת שלח לגוי עם כליו בשליחותו, ואילו היה חול היה הישראל בהדי כליו, ומשום הכי אסור. ומשום הכי ברביעי ובחמישי מותר דלא מצי למימר שלוחו הוא, דהא גוי עביד בהו מלאכה שני ימים או יום אחד בלתי הישראל ודאי דלא הוי שלוחו. ועוד דבשני ימים או יום אחד קלא אית ליה אי גוי אדעתא דנפשיה עביד או בשליחות הישראל עד יום השבת, מה שאין כן בערב שבת. ודוק. ודלא כמו שכתב הטעם בב"ח דכבר עשה מלאכתו, דאפשר ]אות ב'[דעושה בהם בבית הגוי, דישראל רואה שגם בשבת עושה בהם מלאכה עדיין, ולפי זה היה לו לרבנו יונה לאסור אם רואהו הישראל עושה בשבת עדיין. יע"ש. והנה הטור ז"ל אחר שהביא דין הברייתא כתב, ומיירי בהבלעה שמשכירן לחודש, והילכך ברביעי או בחמישי מותר ואפילו הכי בששי אסור, אבל בשכיר יום אפילו ברביעי וחמישי נמי אסור. ומיהו פירש הר"ר יונה ז"ל, הא דאסרינן בששי אפילו בהבלעה, היינו בכלים שעושים בהם מלאכה כגון מחרישה וכיוצא בזה כו'. יע"ש. וכתב מרן בב"י, שהגאון מהר"י אבוהב ז"ל כתב שלשון הטור אינו מתוקן, שכתב ומיהו פירש הר"ר יונה, שנראה שאין כאן אלא פירוש אחד, והם שני סברות כמו שכתב בפסקים . עכ"ל. ומרן ז"ל בב"י הבין שכוונת הגאון להשיג דרבנו יונה פליג עם התוספות גם בדין ההבלעה, דלדעת רבנו יונה ברביעי ובחמישי מותר שלא בהבלעה, ואילו מדברי הטור מוכח דרבנו יונה לא פליג בהא כו'. ולפקד"ן דאם זוהי כוונת הגאון, סוגיית מציעא קשיתיה כמו שכתב מרן בב"י. ]נח.[ועוד דלא היה לו להשיג על מה שכתב הטור ומיהו רבנו יונה, אלא היה לו להשיג על מה שכתב הטור ומ"מ ברביעי ובחמישי מותר בהבלעה, שם היה לו להשיג הא, ולא בתחילת דברי רבנו יונה שהביא הטור, שאין משם גילוי לזה. ומשפט הלשון של הגאון מורה שבאלו התיבות שכתב הטור ומיהו פירש רבנו יונה, שם היא קושייתו. גם הר"ב ב"ח ז"ל פירש ז"ל ]אות א' ד"ה אכן[פירוש אחר, שכוונת הרב להשיג להטור, דכיון דהוא תפס עיקר לדין סברת רבנו יונה, א"כ ודאי דסבירא ליה דטעמא הוי משום דמחזי כשלוחו של ישראל, ולא משום דהוי שכר שבת כמו שכתבו התוספות והר"ן, וא"כ קשיתיה מה שכתב הטור אחרי זה ודוקא להשכיר אסור משום דהוי שכר שבת, אבל להשאיל מותר כו', והלא טעמא לא הוי משום דהוי שכר שבת, דאי טעמא הוי משום ]שכר[ שבת, גם בכלים שאין עושין בהם מלאכה אסור כו'. יע"ש. ולפק"ד דבריו תמוהים, חדא, דאם לזה כיון היה לו להשיג הא על דברי הטור אלו ולא בתחילת דבריו. ועוד דפשוט הוא דכוונת הטור היינו לומר דמה שאסור הוא משום דהוי כשכר, וכמבואר בדברי רבנו יונה שחילק בין עורות לעבדן להך דינא. יע"ש. ועוד דבזה לא שייך להשיג דאין הלשון מתוקן, אלא היה לו לומר דאין הדין מכוון כו'. לכן לפק"ד אחר כל זה נראה דכוונת הגאון מבוררת, דמאי דקשיא ליה הוא מה שכתב הטור ומיהו, דמדקאמר הטור ומיהו משמע דתחילת דבריו אינו מורה הכי, ועל זה קשיא ליה שגם מתחילת דבריו הכי משמע, שכתב דמיירי בהבלעה ודוקא ברביעי וחמישי הוא דמותר, אבל בשכירות יום אסור, ושפיר מצינן למימר דבכלי מלאכה מיירי והיינו דין רבנו יונה. ומדכתב אחריו ומיהו, משמע דאין דבריו הראשונים מחזיקים פירוש רבנו יונה, וזה אינו. וזה מדוייק בדבריו ז"ל שכתב: לשון המחבר אינו מתוקן שכתב ומיהו. ור"ל מדכתב ומיהו מורה שהוא סותר הקודם ואין כאן בדבריו אלו אלא פירוש אחר חדש, וכאילו הם שני סברות, שתחילת דבריו הם סברא אחת ומה שכתב אח"כ ומיהו הוא סברא אחרת, כמו שהרא"ש ז"ל בפסקיו הביא סברת ר"י ואח"כ סברת רבנו יונה, והלא גם פירוש ה"ר יונה נכלל בדבריו הראשונים. והכוונה דלא היה לו לומר אלא ופירש ה"ר יונה לבד ומשום הכי אין הלשון מתוקן. ודוק. שם ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו'. כתב (לא) ב"י, וכן נראה מדברי רש"י בפרק קמא דשבת )דף י"ט וז"ל: לא ]ישכיר[ אדם כליו לעשות בהם מלאכה ע"א()ישאיל(בערב שבת דנראה דמשכירו לו לצורך השבת. ע"כ. דדעת רבנו דפירוש רש"י אתי כדברי רבנו יונה ]הו"ד ברא"ש שם פ"א סימן ל"ו[דבכלים דעבדי בהם מלאכה איירי, ודייקא נמי שכן כתב לעשות בהם מלאכה. והיינו טעמא משום דמיחזי כנוטל שכר שבת, מדאמר דנראה שמשכירו לו לצורך השבת. ועיין בספר שבת של מי מה שכתב על דברי רש"י. ועיין בבאר הגולה )בדף ל"ח ע"ד(על מה שכתב הש"ע ויש אומרים דכלים כו', ציין וכן )סעיף א'(נראה מפרש"י שם. ומה שכתב רש"י לעשות בה מלאכה בערב שבת כו', נראה דסבירא ליה דאפילו לערב שבת לחוד אסור. דע דהרמב"ן ז"ל במלחמות הביא שהראב"ד סבירא ליה הכי, ]ז:[משום דהאי תנא סבירא ליה כב"ש דאית ליה שביתת כלים ולא יכנס לשבת כש הוא עושה מלאכה. ואולם עיין בספר יד המלך )בדף צ"ז ע"ב(,שכתב דדוחק הוא לומר שלרש"י סבירא ליה הכי ועיין שם מה שכתב בדעת רש"י. ועיין מה שכתב הרב ערך )בסק"ג(השלחן .משם ר' ישעיה הראשון כ"י שם ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו'. כתב (לב) ב"י, וכפי מה שכתב הרב ]המגיד[]הלכות שבת פ"ו הט"ז[דעת הראב"ד כו'. עיין מה שכתב על דבריו הרב יד אהרן )בהגב"י(ועיין מה שכתב הרב יד המלך )בדף צ"ז ע"ב(. שם (לג) ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו' אסור להשכיר. נראה פשוט דדעת מרן ז"ל דאין חילוק, וכמו שסתם דמותר להשאיל וכו' ולא חילק בזה, והגם דיש לומר דהסתם מיירי בשאר כלים או דלא מיירי בערב שבת. ועיין להרב מנחת יעקב , והרב פרי תואר . )כלל מ"ו אות י"ג()בסימן פ"ד סק"ט(וכן כתב הרב ערך השלחן בכמה מקומות משם הרב בית דוד , מ"מ דעת הרב ערך השלחן ]סימן ת"ט ותמ"א[]סימן תרכ"ט סק"ג[נראה שחולק על זה. ועיין לחכמי ורבני תונס בכמה מקומות. וכן נראה מלשון ההגה. ועיין ביו"ד ובהגה שם. ועוד )סימן צ"ח(דהב"י כתב להדיא דכיון דדעת הרי"ף והרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו ]סק"ב[דיש להקל הכי נקטינן. ומ"מ כתב הרב ברכי יוסף הט"ז[לחוש לסברת רוב הפוסקים דפליגי על הרי"ף והרמב"ם בזה. ע"ש. שם (לד) ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו' אסור ]סק"ב[שכתב, שיש לחוש להשכיר. עיין ברכי יוסף לסברת רוב הפוסקים קמאי ובתראי דפליגי על הרי"ף והרמב"ם בזה ואוסרים. ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[שם (לה) ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו' אסור להשכיר לגוי וכו'. כתב ב"י , וה"ר יונה )ד"ה ת"ר כו'(פירש, דאי איירי בכלים ]הו"ד ברא"ש שבת פ"א סימן ל"ו[)חדשים(שאין עושים בהם מלאכה, לא מסתבר למיסר בעכו"ם טפי מבישראל וכו'. והנראה לי לפרש דבריו, דאי בכלים שעושים בהם מלאכה שפיר יש לחלק בין עכו"ם לישראל, דעכו"ם שעושה מלאכה בכלי ששאל, שפי ר נראה שנוטל שכר שבת, דודאי העכו"ם משלם לו שכר השבת, דכיון דשאלן סמוך לשבת וגם יעשה בהן מלאכה. מה שאין כן ישראל שלא יעשה בהן מלאכה, ודאי שלא ישלם כלום בעד יום השבת, דכיון דאינו נהנה מהכלי בשבת אמאי ישלם. וכל זה בכלים שעושין בהן מלאכה, אבל בכלים שאין עושין בהן מלאכה אין לחלק בין עכו"ם לישראל. שם (לו) ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה וכו' אסור להשכיר לגוי בערב שבת. ולכאורה נראה דמותר להשכיר לעכו"ם בערב שבת כלים שעושין בהן מלאכה על סמך והב"ח שיפקירנה אח"כ בפני שלשה, דהא לדעת הב"י ]ס"ג[]אות , אף בבהמה דאיכא שביתת בהמתו מותר על סמך שיפקירנה, ה'[כל שכן בכלים. ואין לומר דבכלים כיון דאיסור הוא דמחזי כשלוחו לא מהני הפקר, דא"כ גם בבהמה הא עושה בה מלאכה, ונהי דליכא איסור שביתת בהמתו, הא איכא איסור דמחזי כשלוחו. ועל כרחך לומר, כיון שהפקירה ואין לו זכות בה דמי למכירה, דנראה פשוט דמכירה מותר אף בערב שבת, דדוקא היכא שעושה מלאכה בכלי שלו מחזי כשלוחו. ולכאורה אמינא דגם הא דבבהמה מהני הפקר, היינו בהשכירה לו ברביעי וחמישי אבל לא בערב שבת. וכן מוכח מדברי ]הסמ"ק[)הסמ"ג(]סימן שהביא בב"י, שכתב, ואם בהבלעה ורחוק משבת [רפ"ב עמ' ש"א שני ימים או יותר יש מתירין וע"י הפקר. ע"כ. מבואר דבערב שבת אסור. אבל נראה ]דהסמ"ק[ סבירא ליה כהתוספות )דהסמ"ג(דהאיסור הוא משום דמחזי כשכר שבת, ולזה ]שבת יט. ד"ה לא[לא מהני מה שיפקירנה אח"כ, אבל לדידן דסבירא לן דהאיסור הוא רק בכלים שעושין בהן מלאכה מטעם דמחזי כשלוחו, מהני מה שיפקירנה אפילו להשכירה בערב שבת. וכן משמע מסתימת הש"ע והמג"א דהפקר מהני אף בהשכירה בערב )ס"ג()סק"ט(שבת. ועיין אליה רבה . אבל באשל אברהם כתב, )סק"ט()סק"ט(ולהשכיר הסוסים בערב שבת אסור דמחזי כשלוחו, ואף היתר מכירה לא יועיל בערב שבת. ע"כ. ואי נימא דכוונתו דאפילו מכירה ממש אינו מותר בערב שבת בכלים שעושין בהן מלאכה, זה דבר חדש מאד. וז"ל הרא"ש ז"ל : דבשכירות )בפ"א סימן ל"ו(כלים ידוע הוא דאפילו בהבלעה אם ישכירם לו חוץ משבתות לא יתן לו כל שכירותיו. ע"כ. והנה מה שכתב הרא"ש ז"ל חוץ משבתות, על כרחך לאו דוקא דחוץ משבת אחת סגי, דעיקר החשש משום שבת ראשון שסמוך ליום שהשכירם לו. עיין קונטרס אחרון . וא"כ הדבר ידוע דזה )]בש"ע הגר"ז[ סימן רנ"ב סק"ז(לא שייך במכירה, דמשום חד יומא לא היה פוחת לו מהמקח. וגם לפי מה שכתב הב"ח דמסתמא יעשה מלאכה מיד ]אות ב'[בשבת דאם לא כן לא היה שוכרו אלא לאחר השבת. ע"כ. זה שייך בשכירות, דלא היה משלם שכירות בחנם שהשכר הוא לפי הימים, אבל במכירה לא שייך זה. ולדברי האשל אברהם, יהיה הר"ר יונה ז"ל מחמיר יותר מהתוספות, דלהר"ר יונה ז"ל אף במכירה אסור. ולכן יותר נראה כוונת האשל אברהם במה שכתב היתר מכירה לא יועיל בערב שבת, היינו במוכר לשבתות לבד, כמו שכתב הצמח צדק . ואף אם אין כוונתו כך, מ"מ ]סימן ל"ה[להלכה נראה דמותר למכור בערב שבת כלים שעושין בהן מלאכה. ולהשכיר על סמך שיפקירנה צ"ע. שם (לז) ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לגוי בערב שבת. ועיין בקני המנורה שכתב, דגם בהא דסימן ש"ז ס"ד )סק"ד(בהג"ה, דמותר ליתן לעכו"ם בגדים למכור בקבלנות, יש לאסור ליתן לו בערב שבת, דנעשה איסור בבגדים של ישראל דהיינו המכירה, ויש ריוח לישראל מזה. ע"כ. ולע"ד הדבר צ"ע, דדוקא מטעם שכתב הרא"ש ז"ל דידוע הוא דאם ]שבת פ"א סימן ל"ו[ישכירם לו חוץ משבתות לא יתן לו כל שכירותיו. ע"כ. אבל בנותן לעכו"ם בגדים למכור הדבר ידוע בהיפך, שאפילו אם יתנה עם העכו"ם שלא ימכור בשבת לא יצטרך להוסיף לו עבור זה. וסיים שם בקני המנורה, ועל כל פנים בהתירא דשדה ומרחץ בסימנים הקודמים נראה בודאי דאסור בערב שבת. ע"כ. והרב כתב, מרחץ תנור וריחיים לא ז"ל )]ש"ע הגר"ז[ בסימן רמ"ג סי"ד(ישכירו לו בערב שבת. ע"כ. והא דריחיים מבואר להדיא בהרא"ש ז"ל שכתב, כלים שעושין בהן מלאכה כגון ריחיים ]שם[ומחרישה. ע"כ. ולא ידעתי למה השמיט הטור ואחריו הש"ע ריחיים. וכן נראה בתנור ומרחץ, ששכירתן משתלמת לפי מנין הימים. אבל מה שכתב הקני מנורה 'בשדה' צ"ע, דבשדה כיון דאם לא יעבוד היום יעבוד למחר, אין הדבר ידוע אם היה משכיר לו על תנאי שלא יעבוד בשבתות אם היה פוחת לו. וצ"ע. שם דכלים שעושין בהם מלאכה. דוקא דברים שעושין (לח) בהם מלאכה דאורייתא, אבל אם עושין בהם מלאכה דרבנן מותר, כיון דלא מיחזי רק דעובר על שבות דשבות. נזר ישראל בשם חדושי רע"א . ]ח"א סימן ע"ד לקוטי רימ"א סק"ב[]סק"א[שם דכלים שעושין בהם מלאכה. פשוט דגם קדירה לבשל (לט) בה אסור להשכיר בערב שבת. ובערב יו"ט לכאורה שרי, כיון דבישול מותר ביו"ט לישראל. ונראה דאפילו הכי אסור, דמיחזי כשליחו, והרי ישראל אסור לבשל לצורך גוי ]סימן . ועיין מג"א סימן ת"ן ובמחצית השקל תקי"ב ס"א[)סק"ד( ]סק"ג[שם. שם אסור להשכיר לגוי בערב שבת. ת"ר לא ישכיר (מ) ]שבת יט.[אדם כליו לנכרי בערב שבת. וכתב רש"י, לא ישכיר אדם כליו, לעשות בהם מלאכה בערב שבת דמיחזי כמשכירו לצורך השבת. והנה מפשט דברי רש"י היה נראה דאפילו לערב שבת לחודיה אסור דמחזי כמשכירו לצורך שבת, אבל לענין דינא הוא חידוש גדול שאפילו ליום ששי בלבד יהא אסור. ואף שהראב"ד הביאו הרמב"ן במלחמות סבירא ליה הכי, היינו משום ]שם ז:[דהאי תנא סבירא ליה כב"ש דאית ליה שביתת כלים ולא יכנס לשבת כשהוא עושה מלאכה. ואם נאמר דסבירא ליה לרש"י הכי, הוא דוחק דהעיקר חסר. אלא מה שנראה לומר, דכוונת רש"י היא שלא ישכיר כלים בערב שבת לעשות בהם מלאכה דמחזי כו'. שתי לשונות . וכן כתוב בפרש"י שבהרי"ף ]ז. ד"ה לא ישכיר[ומשמע דסבירא ליה דמיירי בכלים שעושין בהם מלאכה שכן כתב לעשות בהם מלאכה, וסבירא ליה דטעמא משום דמחזי כנוטל שכר שבת, שהרי כתב דמחזי כמשכירו לצורך שבת, ואי טעמא משום שליחות הני מילי לא שייכי כמבואר. ולכאורה קשה, כיון דטעמא משום שכר שבת מה לי כלים שעושין בהם מלאכה ומה לי כלים שאין עושין בהם מלאכה. ומה שנ"ל לומר, דסבירא ליה לרש"י דא ף דטעמא משום שכר שבת, לא אסיר אלא בכלים שעושין מלאכה, וטעמא דכיון דהם כלי מלאכה שכל יום עושה בהן מלאכתו או שלוחו, וביום השבת הוא יושב ובטל, וכיון שמשכירו ביום שישי אומרים העולם שמשכירו לצורך שבת שלא יפסיד שכר שבת, כיון שבשבת אם לא היה עושה זה היה יושב ובטל, מה שאין כן בכלים שאין עושין בהם מלאכה שלא יש הוכחה שעשהו לצורך שבת ואפשר שעשהו בהבלעה. והרשב"א ז"ל בחדושיו נראה דסבירא ליה ]שם יט. ד"ה והמחוור[הכי, שכתב: ואיירי בכלים שעושים בהם מלאכה, וטעמא משום דמיחזי כנוטל שכר שבת או מטעם שליחות בכלים שעושין בהם מלאכה דוקא. ועיין בהרב המגיד ומה ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[]הגב"י[, ולפי מה שכתבתי לא קשיא שתמה עליו הרב יד אהרן מידי. אבל ה"ר יונה פירש, דמיירי ]הו"ד ברא"ש שם פ"א סימן ל"ו[דוקא בכלים שעושין בהם מלאכה ומטעם שליחות. והקשה מאי שנא מכלים לכובס, ותירץ דשאני התם דקצץ, וכיון שאין לו הנאה לא מיחזי כשלוחו, אבל הכא אף שהוא בהבלעה יש לו שכר משבת משום הכי מחזי כשלוחו. וי"ל דהיכי תלוי זה בזה. ואפשר לומר דהכי קאמר, בשלמא בכובס כיון שאין לו הנאה בגוף הכלי אם עשאו בשבת אם לאו לא מחזי כשלוחו, דמה הנאה יש לו אם עשהו בשבת כדי שנאמר שאמר לו לנכרי שיעשהו, מה שאין כן כשיש לו הנאה, שאף שהוא בהבלעה יש לו שכר מיום שבת, תולין העולם שהוא מלאכתו, דהיינו שהשכירו לו לטחון חטים ולא מצא לטחון ממקום אחר ונתן לו חטיו שיטחון כיון שיש לו הנאה. אבל הרז"ה נתן ]במאור שם ז.[טעם אחר, מפני שנראה כמתנה לחלל את השבת. והקשה עליו הרמב"ן , דא"כ למה מותר ליתן חטים בריחיים של ]במלחמות שם[מים ערב שבת עם חשכה, הא נראה כמתנה עם הריחיים לחלל את השבת. ועוד הקשה מנותן איגרות לנכרי אם קצץ. ע"ש. ויש לדקדק, דאמאי לא הקשה עליו מכלים לכובס נכרי, ואף דאיירי בקצץ, הרי הקשה עליו מאגרות בקצץ. ונראה לומר, דבכובס בקצץ אינו כמתנה עמו שיכבסם בשבת, שאפשר שיש לו בגדי נכרים ואותם הוא מכבס בשבת. מה שאין כן באגרות, כיון שקצץ ודאי שהוא משכים למלאכתו ללכת אל מקום חפצו כדי לבוא מהרה וללכת פעם אחרת, ואף שקצץ נראה כמתנה לחלל שבת. אמר עוד וברביעי ובחמישי מותר. ויש להקשות דכיון )דברביעי(]דבחמישי[ מותר כל שכן ]ברביעי[. ואין לתרץ )בחמישי(לא זו אף זו, כמו שכתבו התוספות ריש פ"ב דקידושין ]מא. ד"ה דבשתי תיבות לא אמרינן . ויש ליישב דלעולם דרך התנא האיש[לומר ]לא[ זו אף זו, וההיא דקידושין ענין אחר הוא, והקשתה הגמרא שם דכיון דתני תנא דבשלוחו מקדש היינו בו, דשלוחו מכח מאן אתי מן המקדש. ואין הכי נמי שדרך התנא לומר ]לא[זו אף זו היינו כשאינו אותו ענין ממש אלא שיוצא במכל שכן, בהא אמרינן דרך התנא כו', אבל כשהוא אותו הענין בעצמו ויותר חידוש בהא לא אמרינן דרך התנא. וכן מאי דפריך בגמרא רבי מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה, השתא חמשים נראה דכוונת הרב ז"ל לגמרא בסוכה)ב:( או בעירוב .נדפס לעיל אות כ"ז .עיין גליון הש"ס שם ין)ב:(. אולם שם לא הקשתה הגמרא השתא חמשים ארבעים מבעיא, ואולי נתחלף לרב המחבר ממה שאמרו בנדה)לז:( ר"מ אומר אפילו ארבעים וחמשים יום, והקשתה הגמרא השתא חמשים נראה דכוונת הרב לפסוק "למען ינוח שורך וחמרך ארבעים מבעיא. ועיין בתוספות סוכה)שם ד"ה עד( שביארו אמאי בסוכה לא הקשו כבנדה. ע"ש. מכשיר ארבעים מיבעיא, היינו משום דכיון דחמשים מכשיר היינו ארבעים, דלא אתי לכלל חמשים אלא א"כ אתי לכלל ארבעים. וכן ההיא דמפנין . ועיין בתוספות ז"ל פרק ]שבת קכו:[השוכר את האומנין גבי השוכר את )דף ע"ט ע"ב ]ד"ה השתא[(החמור לרכוב עליו איש לא תרכב עליו אשה. גרסינן בעבודה זרה , ובכל מקום אין מוכרין להם )דף ט"ו ע"א(בהמה גסה, מ אי טעמא, משום דקא עביד מלאכה בשבת. וניעביד, כיון דזבנה קניה. ופרש"י ז"ל , ]ד"ה כיון[דהעכו"ם לא הוזהרו על השבת, והא דאסור לומר לגוי עשה לי מלאכה, היינו משום "ודבר דבר" , דדבור אסור. ]ישעיה נ"ח, י"ג[ע"כ. ויש להקשות, דמאי קאמר והא דאסור לומר לגוי, דמשמע דאי הוה אמינא דהוזהרו על השבת הוה ניחא, והיכי ניחא דהא אמירה לגוי הוא איסור דרבנן, ואי גוים הוזהרו על השבת הוי איסור מדאורייתא משום לפני עור דומיא דהרבעה. ולמה שתירץ רש"י גם כן יש להקשות מהא דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים , חסום פרתי ודוש בה מהו, מי אמרינן ]בבא מציעא צ.[אמירה לגוי שבות היינו שבת דאיסור סקילה אבל איסור לאו לא, או דלמא לא שנא. ואי אמירה לגוי שבות הוי משום "ודבר דבר" מאי קמיבעיא ליה בשאר איסורים. וכבר היה אפשר לומר דמה שכתב רש"י דהאיסור הוא משום "ודבר דבר" היינו כשאומר לגוי שיעשה לו מלאכה, דכיון דהמלאכה היא לישראל אסור משום "ודבר דבר" דהוי דומיא ד"ממצוא חפצך" , ]שם[אבל התם שאומר לגוי שיעשה לעצמו, שכן כתב רש"י ודוש בה, דישה שלך, אסור מדרבנן. אבל זה אינו, שכתבו הראשונים שמה שכתב רש"י דישה שלך, דאי דישה שלו למה ליה למימר חסום פרתי, הא אפילו חסום פרתך יש להסתפק, דהא ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום. ע"ש בחדושי הר"ב ]שיטה . ועיין במה שכתב רש"י בביצה גבי מקובצת שם[]לז. ד"ה משום[אין מקדישין ואין מעריכין דדמי למקח וממכר, ופרש"י דמקח וממכר אסור משום "ודבר דבר" אי נמי גזרינן שמא יכתוב. ואם תאמר הויא לה גזירה לגזירה, כולה חדא גזירה היא. ע"כ. אלמא דלפירוש ראשון שהוא משום "ודבר דבר" אינו מדרבנן. ולפי זה אפשר שמה שכתב רש"י ז"ל דישה שלך הוי דוקא דהוי דרבנן. ותירץ בגמרא גזירה משום שאלה ומשום שכירות. ויש להקשות לפי מה שכתב הרא"ש בפרק קמא דשבת גבי ]סימן ל"ו[לא ישכיר אדם כליו לגוי בערב שבת, כתב, דשביתת כלים אליבא דב"ש אינו אסור אלא כשהיא מלאכת ישראל, אבל במלאכת גוי אינו עובר. ע"ש. ולפי זה צריך לומר, דשביתת בהמתו דהוי לכולי עלמא, אינו אסור כי אם במלאכתו של ישראל, דמאי שנא הא מהא, דהא בחד קרא כתיבי "למען ינוח כו' ובהמתך" , "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" לרבות שביתת ]כלים[)כל(. וכי היכי דלב"ש אינו מוזהר על שביתת כלים כי אם ]שבת יח.[במלאכתו של ישראל הכי נמי בשביתת בהמה, וא"כ הוא נראה דהויא גזירה לגזירה, שהרי כשמוכר לה מלבד שקנאה וגם הוא מלאכתו של גוי וגזרינן אטו שאלה ושכירות, והרי בשאלה ושכירות עדיין היא מלאכתו של גוי, אלא שיש לגזור אטו שאלה ושכירות במלאכתו של ישראל, וזהו נראה דהוי גזירה לגזירה. ולא דמי לשלמין ושבורין דלא פלוג רבנן בין בהמה ]עבודה זרה יד:[במה שאמר לבהמה. ועיין במה שכתב הב"י )סימן ש"ה ]סי"ח[(הירושלמי , דטעם דאין רוכבין על גבי בהמה היינו ]ביצה פ"ה ה"ב[משום שביתת בהמתו, והקשה הרב, שהרי החי נושא את עצמו. ותירץ, דנהי דאינו מוזהר על רכיבתו משום משא, אלא הטעם הוא שמצטערת הבהמה ואיכא משום שביתת בהמתו. וזה קצת תימה דמשום שמצטערת הבהמה איכא משום )עיין בהרשד"ם ח"א סימן ב'(שביתת, דהא לא הוזהרו אלא על המלאכה ועל המשא לא על הצער.)ואפשר לומר דהכי קאמר, בשעה שרוכבין הוא מכביד על הבהמה ואיכא משום משא(. ועוד דא"כ אמאי בן בתירא מתיר לקמן על מה שכתב הטור שאם בסוס. ועיין במה שכתב ]הב"י[נערו רוכב על הבהמה שאין למונעו, כתב שלדברי הירושלמי אפשר דאסור. ובגמרא דידן יהיב טעמא לבן בתירא ]עבודה זרה טז.[דהחי נושא עצמו, ורבי לא פליג עליה אלא משום דלכשיזקין דבדרכו מטחינו בריחיים בשבת. ועיין בשבת )דף צ"ד ע"א()ורכיבה(]ברכיבה[ לכולי עלמא פטור. ועיין בירושלמי פרק קמא דעבודה . ועיין בפרק מי שהחשיך ששם אמרו דליכא זרה ]ה"ו[]שבת קנג:[משום מחמר, דטוענו כשהיא מהלכת, ואילו משום שביתת בהמתו ליכא. ועיין בהר"ן שם . ]סו. ד"ה והלא[שם אסור להשכיר לגוי בערב שבת וכו'. כתב מג"א (מא) , אבל בחנם ]לא מחזי כשלוחו[. הרמב"ן )סק"ב(כתב בהדיא, דלהך טעמא אפילו בחנם אסור. ]במלחמות שבת ז.[וכן הסברא נותנת, דהא הרואים אינם יודעים שהוא בחנם, ואם כן מ"מ מחזי כשלוחו. רק הסמ"ק דפסק כן ]סימן רפ"ב עמ' ש"א[סובר הטעם האחר. ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: רצונו אדברי הטור, לומר דאסור משום שכר שבת[. ועיין ט"ז )סק"ב(צ"ע דארכיב אתרתי רכשי. ]הערת הנ"ל: ר"ל דכתב, ונראה לי דהך שכר שבת אין פירושו שנוטל וכו', אלא פירושו כיון שיש ריוח בזה ההשכרה במה שהוא נשכר בשבת, דזה גזרו משום מראית עין ששולח שלוחו להרויח לו. עכ"ל. וא"כ הרכיב שני הטעמים, דלטעם משום דמחזי כשלוחו אסור גם אם אינו מרויח כלום. וכנראה שזה הוא גם כן כוונתו במה שכתב וכעין זה כתב המג"א לקמן בשם הרמב"ם, דגם טעם הרמב"ם לכאורה )סק"ו(משום דמחזי כשלוחו, וא"כ אין מן הצורך שהב"י מזכירו עוד הפעם אחר שזה הוא שיטת הרב רבנו יונה[. ועיין מג"א לקמן בשם הרמב"ם וצ"ע במנחת כהן )סק"ו(]הלכות שבת פ"ו הי"ט[, פרק י'. ]הערת הנ"ל: וצ"ע במנחת כהן פ"י. ]משמרת השבת[הוסיף דודי הרב מוהר"ש נר"ו על פי העתקתו מש"ע דפוס חדש וכתב לי וז"ל: כוונת הגרא"ב זצ"ל על ספר מנחת כהן)לר' אברהם כהן פימינטיל ז"ל( שהאריך בבאור שני הטעמים על מה שכתב לשיטת שבפוסקים בזה, ומקשה על הלבוש ]ס"א[הפוסקים שדוקא שעושין בהם מלאכה אסור בערב שבת שנראה ]משום[ שנראה כנוטל שכר שבת, ולאלו הפוסקים הטעם )משור(כשלוחו. ע"ש. ועיין עוד שם במנחת כהן בכוונת הגרא"ב ז"ל במה שכתב וצ"ע במנחת כהן פ"י. עכ"ל[. שם אסור להשכיר לגוי בערב שבת וכו'. במג"א (מב) )סק"ב(בערב שבת, דמחזי כשלוחו. עכ"ל המג"א. וכתב המחצית השקל וז"ל: טעם זה כתב הר"ר יונה ]הו"ד ברא"ש שבת , לאפוקי מדעת התוספות שכתבו, ]שבת יט. ד"ה לא[פ"א סימן ל"ו[דאפילו בהבלעה כיון שתחילת השכירות היה סמוך לשבת נראה כשכר שבת, ולפי זה אפילו בכלים שאין עושין בהם מלאכה אסור. והר"ר יונה הקשה לפי זה מאי בין משכיר לאינו יהודי או לישראל, דלפי טעם זה אפילו לישראל יהיה אס ור להשכיר אפילו בהבלעה כשהוא בערב שבת. עכ"ל המחצית השקל. הנה לכאורה באמת כיון דהיה בהבלעה למה יגרע ערב שבת מבאמצע השבוע. ואולי יש לומר דס"ל דהבלעה מותר רק היכא דהשכירות מתחלת בימות החול ונטפל ונבלע בה גם של שבת, מה שאין כן אם מתחלת ביום השבת א"כ תיכף ניכר ונראה השכר דיום השבת. ועוד דבעת קבלו השכר ויחשוב את ימי השכירות כמה הם, יתחיל מיום השבת ועל ידי זה נראה השכר שבת. ובזה יש לבאר גם טעם החילוק בין שכירות לנכרי , דהישראל השוכר יהיה נזהר או לישראל )מה שהקשה הר"ר יונה(שלא להזכיר אז את יום השבת מה שאין כן בנכרי השוכר. ומה שהעיר הרי"ד נ"י שא"כ יהיה אסור להשכיר דירה. ע"ש. אמרתי דיש לחלק, דשאני דירה דדרך להשכיר בתים על שנה או על חודש, עיין ראש השנה , א"כ זה אינו נראה כשכר )דף ז' ע"ב(שבת, רק יזכיר מר"ח זה עד ר"ח זה, או מט"ו בחדש עד ט"ו בחודש זה. אבל שכירת כלים משכירין לימים מיוחדים או לשבוע, ואם יהיה יום ראשון לשכירות בשבת על כרחם יזכירו בהתחלת חשבון הימים, ולכן אסרו בכל אופן גם כי ישכירנו לחודש או יותר כשהוא ערב שבת. שם וביום חמישי מותר וכו'. כתב הטור (מג) )דף ק"ס עמוד ראשון , ואפילו הכי בששי אסור וכו'. נ"ב: לשלוח שיטה ג'(ביד הנכרי ממקום למקום כליו וחפציו, נוהגין בכל תפוצות הגולה להתיר אפילו ביום ששי ואין מפקפק בדבר. הר"מ אלשקאר ז"ל . )סימן מ"א(שם ובלבד שלא יטול שכר שבת וכו'. כתב בספר מנורה (מד) הטהורה , דאסור ליקח שכר שבת גם ]קני המנורה סק"א[מדירת בית וכדומה בדבר שאין בו מלאכה כלל, וכן אסור ליתן שכר שבת. ע"ש. שם ובלבד שלא יטול שכר שבת וכו'. כתב הבאר היטב (מה) , אבל ליטול שכר שבת וכו'. עיין מג"א )סק"א()סימן , דלדבר מצוה יש מתירים שכר שבת. אשל אברהם ש"ו סק"ח(. ]סק"ג[שם ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה וכו'. הא (מו) דמצריכינן הבלעה, הוא משום דילפי לה מדין שוכר את הפועל לשמור את הפרה . ואע"ג דבהבלעה ]בבא מציעא נח.[דהתם מותר אפילו בערב שבת, שאני התם דאינו עושה שום מלאכה, ולכך גם בכאן בחלוק וטלית מותר בערב שבת דומיא דהתם, דהא לא שרינן בהו נמי אלא בהבלעה דוקא. והש"ע שלא הזכיר דין הבלעה כאן אלא בכלים שעושין בהן מלאכה, משום דאיירי בהו, וממילא מוכח דהא ברביעי וחמישי כל הכלים מותרין ואעפ"כ מצרכינן הבלעה, והוא הדין נמי לחלוק וכיוצא בו דמותר גם בערב שבת שצריך הבלעה, דאם היה משכיר יום יום אסור מן הדין דהוי כשכיר יום, זולתי לדעת הרמב"ם ז"ל ]סק"א[. וכדכתיבנא לעיל ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[שם ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה וכו'. כל (מז) זה קאי לדעת היש אומרים, אבל לסתם מרן ז"ל שהוא , מותר להשכיר כל כדעת הרי"ף והרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[הכלים גם בערב שבת ובלתי הבלעה. ועיין להרב מטה יהודה ]סק"א[שהוכיח כן, ודחה דברי הט"ז והרב עולת ז"ל ]סק"א[שבת שסוברים דלכולי עלמא צריך הבלעה. ע"ש.)א"ה ]סק"א[שכתב, דלענין שצריך נכדו. עיין להרב כף החיים ז"ל )אות א'(להשכיר בהבלעה ואפילו בכלים שאין עושין בהם מלאכה זהו לכולי עלמא כמו שכתב בב"י, ודבריו סותרים למה שכתב איהו ז"ל גופיה משם הרב מטה יהודה , דלדעת הרמב"ם )באות ח'(]שם[אין צריך הבלעה וכו'. ע"ש. ובאמת כן נראה מדברי הב"י, וכיון דאסיק דלענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. ע"ש. א"כ מותר אפילו בערב שבת ואפילו בלא הבלעה(. שם בהבלעה. נ"ב: אבל ליטול שכר שבת לחוד, אפילו (מח) בכלי שאין עושין בו מלאכה אפילו בחדר לדור בו אסור, כמו שכתוב סימן ש"ו ס"ד. מג"א . יע"ש. ]סק"ג[שם בהבלעה. כתב במג"א , כמו שכתוב סימן ש"ו (מט) )סק"ג(ס"ד וכו'. נ"ב: ע"ש סק"ז. שם בהבלעה. כתב הטור, ברביעי ובחמישי מותר כו'. עמ"ש (נ) הרב מג"א אבל ליטול שכר שבת כו', ובזה )בסק"ג(נתבטלו דברי עולת שבת שחולק על הגהות מיימוניות ]סק"א[. ע"כ. ביאור דבריו עיין בספר בגדי ישע ]הלכות שבת פ"ו אות ק'[בריש סימן זה, וביד אפרים סביב לש"ע , מאמר מרדכי )סק"ג()סק"ד(. , מטה יהודה )סק"ב(שם בהבלעה. כתב מג"א , בהבלעה, אבל ליטול שכר (נא) )סק"ג(שבת לחוד אפילו בחדר לדור בו אסור כמו שכתוב סימן ש"ו ס"ד. ובזה נתבטלו דברי העולת שבת שחולק ]סק"א[. עכ"ל המג"א. ז"ל על הגהות מיימוניות ]הלכות שבת פ"ו אות ק'[העולת שבת: ומה שכתב ומותר להשאיל לו בערב שבת אע"ג שמתנה שהעכו"ם זה יחזור וישאיל לו, ולא אמרינן דכי האי גוונא דהוי שכירות, ז"ל הגהות מיימוניות: תניא בתוספתא ]מועד , דמשכיר אדם גומתו של מים לנכרי ומחליף עמו קטן פ"א ה"ב[של שבת למוצאי שבת ואינו חושש. מכאן הורה רבי, במקום שמבשלין המלח, שישכיר היהודי מחבת שלו לנכרי והנכרי יתן לו מחבת שלו ביום אחר. עכ"ל. וביאר ב"י הטעם, כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך כך וכך כדי שתשאילני כלי שלך שרי. ונראה לי, דאפילו הנותן נותן לו יותר מיום אחד נגד יום השבת גם כן מותר והוא פשוט. מיהו יש לתמוה על הגהות עצמו מאי ראיה מהתוספתא, דלמא התם איירי בגומא, דלישראל נמי מותר לדלות ממנה, ואשמעינן דאין בזה איסור משום שכר שבת כיון שאין לישראל ריוח, אבל במקום דיש לישראל ריוח כגון מחבת דבלאו הכי היתה בטלה ממלאכתה אפשר דאסור, דמאי שנא נותן מעות בשכירותו או תשמיש כלי. עכ"ל העולת שבת. וביאר הבגדי ישע כוונת המג"א וז"ל: והבין המג"א דכוונתו מאחר שהיא מלאכת היתר לא שייך שכר שבת, )בסק"ג(לכן השיג עליו. ועיין במאמר מרדכי שהוא גם כן השיג על העולת שבת ]סק"ב[והאריך. ואח"כ כתב בזה"ל: שוב ראיתי להרב מג"א וכו', וכוונתו מאחר דהכא מטעם שכר שבת לחוד אתינן עלה, אין חילוק בין כלי שעושין בו מלאכה לאין עושין דבכל גוונא אסור, וא"כ מאחר דשרי בתוספתא בגומא בדרך הנזכר)שואל ומשאיל(הוא הדין בכל הדברים. עכ"ל המאמר מרדכי. והנה הבגדי ישע הנזכר לעיל כתב להקשות על דברי העולת שבת שכתב, ונראה לי שאפילו הנותן נותן לו יותר מיום אחד נגד יום השבת גם כן מותר, וכתב על זה הבגדי ישע שם וז"ל: ועוד ראיה ברורה לסתור דבריו מכתובות . )דף ס"ד ע"ב(ע"ש לאסור אם מתנה שיתן לו יותר. עכ"ל הבגדי ישע. לענ"ד יש לחלק וליישב. שם ולהשאיל וכו'. כתב הטור , אבל להשאיל לו (נב) )שיטה ז'(מותר וכו'. נ"ב: עיין בהרלנ"ח ז"ל , ואכתבנו )סימן כ"ח(בסייעתא דשמיא בטור זה סימן ש"ה )דף קצ"ט ע"א שיטה נ"ג(בהגהת ב"י ז"ל. שם ולהשאיל לו וכו'. ובטור כתוב, ודוקא להשכיר אסור (נג) משום שכר שבת. ועיין בט"ז שהקשה אלשון )סק"ב(הטור, הא כבר הביא הטור דעת הר"ר יונה ]הו"ד ברא"ש שבת פ"א דהטעם הוא משום דנראה כשלוחו. ותירץ, הא דכתב סימן ל"ו[הטור משום שכר שבת, פירושו כיון שיש ריוח בזה ההשכרה וכו'. ע"ש. ועיין בהרב המגיד בפרק ו' מהלכות שבת )דין ט"ז(שכתב וז"ל: ומתוך כך פירשו ז"ל דבכלים שעושין בהם מלאכה, שכירות חלוק משאלה, דאסור להשכיר מערב שבת לעכו"ם דמחזי כנוטל שכר שבת וכו'. ע"ש. ומדכתב בכלים שעושין בהם מלאכה אסור להשכיר, מוכח דסובר כטעם הר"ר יונה משום דנראה כשלוחו, ואח"כ כתב דמחזי כנוטל שכר שבת, דבריו סותרין זה את זה, ולשון דמחזי)א( אי אפשר ליישב כמו שמיישב הט"ז לשון הטור. וצ"ע. שם ולהשאיל לו וכו'. כתב ט"ז , לכאורה קשה ]וכו'[. (נד) )סק"ב(]שבת יט. ד"ה והמחוור[. עיין ברשב"א שם הגה וכן עיקר כסברא האחרונה. וכן ראיתי בתשובה (נה) כ"י מהרב יחיאל קאשטילאץ, שהשיג על מרן בזה בכל תוקף שהניח שנים עשר פוסקים שהזכירם בבית יוסף, וכל ז"ה איננו שווה לו ופסק כהרי"ף והרמב"ם . ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[ופרט השנה שכתב הרב הנזכר בתשובתו הנזכרת הוא שנת השי"ג, והתמרמר מאד על פסק זה. ע"ש. וגם הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחדושיו , דחו דברי הרי"ף ]שבת ז.[]שבת יט. ד"ה ואיכא[בזה. הלכך יש לחוש לסברת רוב הפוסקים קמאי ובתראי דפליגי על הרי"ף והרמב"ם בזה. שם הגה וכן עיקר כסברא האחרונה. ה"ה חיד"א ז"ל (נו) )אות ב'(הביא מתשובה כ"י להרב בברכי יוסף מוהר"ר יחיאל קאשטילץ ז"ל שהשיג על מרן ז"ל בזה בכל תוקף, שהניח שנים עשר פוסקים שהזכירם בב"י ופסק כהרי"ף והרמב"ם . וגם הרמב"ן ]הלכות שבת פ"ו הט"ז[]במלחמות שבת ז.[והרשב"א ז"ל דחו דברי הרי"ף ז"ל בזה, ]שם יט. ד"ה ואיכא[ומסיק הוא ז"ל לחוש לסברת רוב הפוסקים קמאי ובתראי דפליגי על הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ע"ש. ויותר יגדל התימה, שמרן ז"ל בהקדמתו שכתב לפסוק הלכה כתרי מגו תלת עמודי ההוראה, סיים וכתב, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעת ההוא. ע"ש. ואילו הכא למה פסק כוותייהו נגד שנים עשר נשיאים קמאי ובתראי דקיימי דלא כוותייהו. ואפשר דכיון דמסיק התם ולכן פשט המנהג בהיפך, משמע דאינו פוסק דלא כוותייהו אלא היכא דנהגו העולם דלא כוותייהו אלא כרוב הפוסקים החולקים עליהם, אבל אם נהגו כשני עמודי ההוראה, הגם דרוב הפוסקים סבירא להו בהיפך לא שינה דרכו דרך הקודש. ואולי בדין זה ראה רבנו דהמנהג להתיר כהרי"ף והרמב"ם ולפיכך פסק כוותייהו, דכיון דקבלו עליהם סברתם אפילו להקל. ומה גם דבשל סופרים קי"ל הלך אחר המיקל, כל שכן שביתת כלים דאפילו איסורא דרבנן ליכא, כמו שכתב מרן ז"ל בב"י לקמן , ולכך פסק דמותר להשאיל לגוי )סימן רנ"ב ]ס"ה[(כלים אפילו מחרישה שעושה בהם מלאכה כהרי"ף והרמב"ם משני הטעמים הנזכרים, אי משום מנהגא אי משום דליכא אפילו איסור דרבנן. ועיין למרן מלכא עט"ר מורינו הרב הגדול חקרי לב ז"ל , דמתוך דבריו שם אפשר )חאו"ח סימן צ"ו דף ר"ט ע"ב(ליישב דעת מרן ז"ל גם בדין זה. ודוק. שם (נז) בהגה ומותר להשאיל לו בערב שבת אף על גב שמתנה שהגוי יחזור וישאיל לו וכו'. רצונו לומר כלי אחר כנגד הכלי שהשאיל לו הישראל, שאע"פ שאינו משאילו חנם מותר. וסיים מרן, כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך כך וכך כדי שתשאילני כלי שלך שרי. ע"כ. ורצונו לומר, שאם אמר לו מתחילה שאני נותן לך כלי זה בשאלה כדי שגם אתה תשאילני כלי שלך חשיב שכירות, כיון שהיש ראל הוא המתחיל חשיב שכירות, דמה לי אם לוקח מעות בשכירות הכלי או אם יקח כלי אחר. ואין היתר אלא כשהעכו"ם בא בתורת שאלה ואח"כ חוזר הישראל ומתנה עם העכו"ם שגם הוא ישאילנו . ודע דלשון הגהות מיימוניות כך )בפרק ו' ]אות ק'[(הוא: תניא בתוספתא , משכיר אדם גומתו של ]מועד קטן פ"א ה"ב[מים לעכו"ם ומחליף עמו של שבת למוצאי שבת. מכאן הורה רבי, במקום שמבשלין המלח, שישכיר היהודי המחבת שלו לעכו"ם והעכו"ם יתן לו מחבת שלו ביום אחר. ע"כ. וצריך לומר דלשון משכיר דנקטי ההגהות אינו מדוקדק, ורצונו לומר משאיל ותפס לשון שכירות בהשאלה. ומה שדקדק הרב בעל עולת שבת דמאי ראיה מייתו בהגהות מהתוספתא, דשאני גומא ]סק"א[דדמיא לכלים שאין עושין בהן מלאכה כגון חלוק וטלית, דהדלאת מים אינה מלאכה, מה שאין כן במחבת דעושה בה מלאכה ויש לישראל ריוח אפשר דיהיה אסור, דמה לי נותן מעות בשכירות או תשמיש כלי. יע"ש. נראה לומר דלפי מאי דכתיבנא ניחא, דהדבר תלוי בבקשת אותו כלי מתחלה אם בלשון שכירות או בלשון שאלה, וכל שהוא בלשון שאלה אע"פ שיש ריוח להישראל שרי דלא מיחזי תו כשלוחו, כיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן לא אסרו אלא כשיהיה בתורת שכירות. מיהו המג"א כתב וז"ל: אבל ליטול שכר שבת לחוד וכו', אפילו בחדר )סק"ג(לדור בו אסור וכו'. ובזה נתבטלו דברי עולת שבת שחולק על ההגהות מיימוניות. עכ"ל. ורצונו לומר, דבגומא לא הוי אלא יום אחד ואעפ"כ התירה התוספתא. וזה אמת אי לאו מטעם דחשיב שאלה. ודוק. שם (נח) בהגה ומותר להשאיל לו בערב שבת אף על גב שמתנה שהגוי יחזור וישאיל לו וכו'. וז"ל הגהות

סעיף ב

מיימוניות : תני בתוספתא ]הלכות שבת פ"ו אות ק'[]מועד קטן פ"א , משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף עמו של שבת ה"ב[למוצאי שבת. מכאן הורה רבי, במקום שמבשלין המלח, שישכיר היהודי המחבת שלו לעכו"ם והעכו"ם יתן לו מחבת שלו ביום אחר. עכ"ל. וביאר הב"י הטעם, כיון שלא בדרך שכירות ממש הוא, שלא אמר אתן לך כך וכך כדי שתשאילני כלי שלך שרי. כתב העולת שבת , ונ"ל שאפילו הכותי נותן לו יותר מיום ]סק"א[אחד נגד יום השבת גם כן מותר. ומיהו יש לתמוה על הגהות עצמו מאי ראיה מייתי מהתוספתא, דלמא התם מיירי בגומא דישראל נמי מותר לדלות ממנה, ואשמעינן דאין בזה איסור משום שכר שבת כיון שאין לישראל ריוח, אבל במקום שיש לישראל ריוח כגון מחבת דבלאו הכי היתה בטילה ממלאכתה אפשר דאסור, דמאי שנא)מ(נותן מעות בשכירות או תשמיש דכוונתו מאחר שהיא מלאכת כלי. עכ"ל. והבין המג"א )בסק"ג(היתר לא שייך שכר שבת, לכך השיג עליו וכן כל האחרונים השיגו עליו. ועוד ראיה ברורה לסתור דבריו מכתובות )דף ס"ד , עיין שם לאסור אם מתנה שיתן לו יותר. ע"ב(שם (נט) בהגה ומותר להשאיל לו בערב שבת אף על גב שמתנה שהגוי יחזור וישאיל לו וכו'. קשיא לי, אע"ג שנאמר שמותר בכהאי גוונא שלא נראה כשכירות כמבואר בהרב ב"י, הובא במחצית השקל , מ"מ כיון שאינו יהודי יחזור )סק"ד(וישאיל לו הוי שכירות, כדאמרינן בבבא מציעא , )דף פ"א ע"א(השאילני ואשאילך הוי שומר שכר, וכיון דהוי כשכירות אינו מותר אלא בהבלעה, וברמ"א שמותר להשאיל אפילו על שבת לבד. וצ"ע . שם בהגה אף על גב שמתנה. היינו שאומר לו בלשון על (ס) מנת ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: גם הלבוש כתב כן[, אבל אם אומר בלשון שכירות אסור, כן נראה בב"י ]הערת הנ"ל: כן הוא על פי העתקת דודי הרב מוהר"ש נר"ו, אבל במג"א שהיה לפני איתא כן הוא[. ובזה ]הערת הנ"ל: ר"ל אם אומר על מנת[ נראה לי דשרי אפילו אם הוא רק על שבת דהוי שכר שבת ממש, אבל אם אומר בלשון שכירות אסור אפילו בהבלעה בערב שבת דלא פלוג. אבל אם נותן לו מעות אפילו בעל מנת לא מהני דהוי ערמה. ולשון התוספת שבת ]הערת הנ"ל: במג"א שלפני איתא הרא"ש וט"ס הוא[ מגומגם. הערת ] הנ"ל: כתב לי דודי הרב מו"ה שלמה נר"ו וז"ל: כוונת הרב זצ"ל, שהתוספת שבת כתב בתחלת דבריו שאין חילוק )סק"ד(בין נתינת מעות לבין שכירות ממש, ובסוף דבריו כתב, דלא אמרו אלא דוקא כשנותן למשכיר מעות ממש בשכרו. ע"ש. ולדברי הגרא"ב זצ"ל העיקר הוא שלא יהיה בכלל שכירות, ועוד שלא יתן לו מעות. עכ"ל. עוד כתב לי דודי הרב הנ"ל וז"ל: איתא על דברי רמ"א אע"ג שמתנה ובבאורי הגר"א ז"ל )סק"ד(וז"ל: דכאן לא שייך טעמא דשכירות דיש ריוח לישראל כו'. ע"ש ברא"ש , ועיין שם בהגהות מיימוניות ]שבת פ"א סימן ל"ו[)פ"ו כתב, תניא בתו ספתא דמשכיר וכו' ]מועד קטן פ"א ה"ב[סעיף ק'(ומחליף וכו'. ורצונו לומר, דאין משכיר ממש, אלא חדא קתני כיצד מחליף, דממש שכירות אסור בערב שבת דשם סתמא קתני. עכ"ל דודי הרב נ"י. ובזה מתורץ קושיית הדברי צבי על הרמ"א, דמקשה, כיון שהאינו יהודי יחזור וישאיל לו הוי שכירות וכו', וכיון דהוי שכירות אינו מותר אלא בהבלעה וכו'. ע"ש. דכל שאינו נותן מעות ממש מותר אף שלא בהבלעה[. . ]הערת הנ"ל: מה שכתב שם, ועיין במג"א סימן רמ"ה )סק"ג(ונראה לי דהתוספות והגהות אשרי לא אסרו אלא כשאמר לו טול אתה בשבת וכו'. ע"ש[. שוב ראיתי בהגהות מיימוניות ]שם[עצמו, ולא משמע כן מלשונו כמו שפירשתי, אלא כפשוטו דזה לא מקרי שכירות כלל, ומשמע שם דאפילו בענין דהוי שכר שבת כגון שמשאילו לשבת לבד אפילו הכי שרי. ]הערת הנ"ל: וכן ומהגהות רע"א על מג"א משמע מהפרי מגדים )אשל אברהם סק"ד([. ועיין לקמן סימן ש"ו מה שכתבתי על המג"א, )סק"ד()סק"ז(וצריך לומר דהתם גרע טפי ]הערת הנ"ל: משום דשם נותן מעות ממש[. ומ"מ נראה לי להחמיר בענין דהוי שכר שבת גמור, רק הכא דאינו שכר שבת כלל רק מחזי אז שרי בכהאי גוונא דלא מחזי, אבל שכר שבת גמור ]אסור[ דמ"מ מקבל שכר שבת, ולא מצינו שהקילו בזה האיסור יותר משאר איסורים. סעיף ב' אסור להשאיל שום כלי לגוי כו'. הנה מקום אתי (סא) להעתיק מה שהשיבותי לעיה"ק צפת ת"ו, להר"י של החבורה מחזיקי התורה פרי עץ הדר דשם. על דבר שאלה דשאילנא קדמוהו. וזה דבר השאלה: בכפר אחד הסמוך לשם יש קאליניא ממושבות היהודים שקנו נחלת שדה וכרם הרי הוא ישוב החדש יסוד המעלה. ושאלו הקאליניסטען את הרב המורה דשם איך לנהוג בעבודת האדמה לענין שבת ויו"ט. והשיב להם חוות דעתו דרך היתר על פי ש"ע, שבעבודת האדמה יעשו עם העכו"ם שיעבדו בשדותיהם באריסות, והבהמות ימכרו להם והם יתנו להם ערבון, והמעות יזקפו להם במלוה. וגם את הכלים הנצרכים לעבודת האדמה ימכרו להם, והרפת ישכירו להם. ועל דרך זה שרטט וכתב להם נוסח השטר מכירה. ובא רעהו הראש ישיבה הנ"ל וחקרו, וגזר אומר כי כולו מקשה. והציע לפני השגותיו בד בבד, ונפשו בשאלתו לשום עיני על דבריו ולהשיבו דבר דבור על אופניו. והנה אנכי נעניתי לו, וזה תוכן תשובתי בקצירת אומר. (א) מה שכתב דמה שהצריכו למכור הכלים שעושים בהם מלאכה, הוא נגד דין המפורש בש"ע בזה, דלהשאיל לו מותר אפילו בערב שבת. ואפשר להליץ בעדם דירא שמים יוצא ידי דעת הב"ח שכתב, ולענין הלכה אע"פ דמשמע מדעת ]אות ב'[רוב הפוסקים כו', אבל ירא שמים יחמיר לעצמו. ע"כ. אף דלא טוב הורו לאחרים כו'. ע"כ תורף דבריו. הנה לעד"נ דאם באנו לחוש לדעת הב"ח שהביא דב"ה )בסעיף ב' מסימן זה(]שבת יח.[נמי אית להו דשביתת כלים דאורייתא בדקעביד מעשה, וכפסק הרוקח , עתה יאמר נא כי המורה טוב עשה בהצריכו ]סימן מ"א[למכור הכלי מעשה. ואף דהוא לא אמר אלא דכל ירא שמים יחמיר לעצמו, אבל לא יורה איסור לאחרים כנגד רוב הפוסקים, היינו שלא יורה להם איסור בדיעבד, וגם לא לכתחילה היכא דאי אפשר בענין אחר. אבל לצאת ידי חובת דעת הרוקח היכא דאפשר, מסתברא דעת הב"ח ]דהוא[ סובר דגם לאחריני )ההוא(מהראוי להורות כן הלכה למעשה, דכללא הוא דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן לאחרים גם הם. ודבר זה מלשונו למדתי, דדייק ואמר שלא להורות איסור דייקא לאחרים, ואין אומר שלא להורות להם הכי סתם. ומזה נשמע דלהורות להם אליבא דדעה זו בדאפשר שפיר דמי. אולם מדלא ראיתי אין גם אחד מהפוסקים האחרונים שיביא דעת הב"ח בזה, נוכחתי לדעת דגם בכהאי גוונא לית מאן דחש לה, ואפילו כלי שעושין בו מלאכה שרי להשאיל לכתחילה לאינו יהודי ואפילו בערב שבת כמו שכתב במג"א . ע"ש. )בסק"ד(אכן כל זה אם הכלים מונחים בביתו של האינו יהודי, אבל כשמונחים בבית הישראל, והאינו יהודי יצטרך לקחתם דאסור להשאיל שום משם בשבת, הרי מפורש בש"ע )סעיף ב'(כלי לאינו יהודי אפילו בערב שבת כו', מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו. ואפילו לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה, וכמו שכתב במג"א עיין שם, ובט"ז . ועיין )סק"ו()סק"ג(מה שכתב הב"ח , דכלים שעושין בהם מלאכה כגון )בסעיף ג'(מחרישה, בלאו האי טעמא נמי אסור דנראה כשלוחו לעשות בהם מלאכה עכשיו בשבת. ואין לומר דזה דוקא בהשאילו בערב שבת סמוך לחשיכה, מה שאין כן בהשאילו לו בימי קדם, דאז שוב לא איכפת לן במה שמוציאו מפתח ביתו בשבת, דזיל בתר טעמא שהרואה אותו יוצא בשבת וחפץ ישראל בידו סבור שישראל צוהו להוציאו, וטעם זה שייך בכהאי גוונא נמי. ומה שכתב בש"ע שאין שהות כו', היינו דאז אין להתיר להשאילו בשום אופן דודאי יוציאנו משחשיכה, מה שאין כן קודם לכן דאין איסור להשאילו דאפשר שיוציאנו מבעוד יום. אבל להוציא בשבת ודאי דבכל אופן אסור כשהוא שאול מבעל הבית ואינו שלו, מטעמא דנראה כשלוחו. וכמו שכתב בר"ן סוף פרק קמא דשבת דמיחלף בשלוחו. אם לא במוכרו לו מלפנים ]ז. ד"ה גמ'[וכבר יצא מרשות הישראל לגמרי והרי הוא שלו מאז מקדם, דבכהאי גוונא לכולי עלמא שרי, כמו שכתב בר"ן שם בריש הפרק , דלעולם בכותי ומיירי כגון שהחפץ ]א. ד"ה ומקשו)הראשון([של כותי, שאפילו מכניס ומוציא כל היום כ ולו אין כאן איסור כלל שאין החפץ של ישראל. וכן כתב במג"א סימן שכ"ה , )סק"ד(עיין שם שהוכיח אמיתת דין זה מלישנא דרמב"ם שכתב בפ"ו דין י"ט משבת: וכשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו כו'. ]ומה שכתב בסימן רמ"ו דצ"ע על הרב )סק"ה(]סק"ו[ב"י שהשמיט טעם הרמב"ם, צ"ע טובא, דהא טעם שלו דבר אין לו עם איסור שאלה דמיניה מיירי התם, מאחר דשאלה מותרת בשבת, ומה איכפת לן במה דיראה כמי שהשאיל לו בשבת, והוא לא אמר טעם דידיה רק במכירה והדומה האסורה בשבת, ומהאי טעמא השמיט בטעמא דידיה איסור שאלה דחשב ברישא, וקאמר יראה כמי שהלוהו כו' ואין זכר לשאלה בדבריו, עיין שם ובמג"א סימן רנ"ב דרק בעבור זאת כתב להחמיר במכירה )סק"ד(טפי מבשאלה. ומה שכתב הפמ"ג , דמה שכתב )באשל אברהם שם(הרמב"ם הלוהו בשבת זה משום הוצאה, צ"ע גם הוא, דהא עינינו הרואות דבהלואה נתן גם כן הטעם משום דיראה כמי שהלוהו לעכו"ם כו' בשבת. וההלואה הרי היא אסורה בשבת כמבואר במתניתין דשבת ריש פרק שואל , שואל )דף קמ"ח ע"א(אדם כו' ובלבד שלא יאמר לו הלויני. ואולי רצונו לומר דבהלוהו מלבד טעם הרמב"ם שייך נמי משום איסור הוצאה. או דמפרש הטעם דהלואה אסורה בשבת, על פי מה שכתבו בתוספות שם , דלשון הלואה אינו חוזר בעין, שההלואה להוצאה ]ד"ה שואל[נתנה[. ודלא כמו שכתב בט"ז דמסתבר כהמורין )סימן רנ"ב סק"ג(לאיסור אף בחפץ של עכו"ם כו'. ומה שכתב במג"א שם )סק"ד(דבמכירה יש להחמיר טפי מבשאלה כו', דהא כשיוודע שמכרו לו יאמרו שמכרו לו בשבת מה שאין כן בשאלה. היינו בגוונא דסימן רמ"ו סעיף ב' דאיירי בהשאילו או מכרו לו בערב שבת סמוך לחשיכה טרם הוציאו מביתו בתחלה, דאז כל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע מתי מכר ונתן לו וכמו שכתב הרמב"ם שם, מה שאין כן בשקנהו ממנו כמה ימים לפני השבת והוציאו משם בחול ואחר חזר והכניסו לביתו לרצונו, דינו כמכניס חפצו לבית ישראל דשרי להוציאו בשבת. האומנם דלפי מה שכתב מעלת כבודו דהכלים ההם ממושכנים להישראל בחובו, מסתברא דגם המכירה היא ללא הועיל בזה להתיר על ידו להוציאם בשבת מבית ישראל, הואיל ואין די במה שהם של אינו יהודי לבד, ובעינן נמי שלא יהיו ממושכנים כלל לישראל, וכמו שכתב במג"א . )סימן שכ"ה סק"ד(ומה שכתב בסוף סימן רמ"ו , דאע"פ שיניחם ביד )סקי"ד(הישראל למשכון והאינו יהודי נוטל אותם ועובד בהם שרי. יש לומר דמיירי כשמוציאם מביתו קודם חשיכה, או איירי בשכתב כן בערכאותיהם כדמסיק התם, וזה כדי לפרסומי מלתא כמו שכתב במג"א שם , וכדמסיק ברמ"א, רק שיפרסם שעשה )סקט"ו(דרך היתר. ולא נעשה כן בנדון דידן כי אם נתן לו לאינו יהודי רשות להעתיק השטר מכירה בלשונותיהם ונימוסיהם כמפורש בלישנא דשטרא. והגם שמכירת הכלים כתובה בשטר דקלא אית ליה, כדמוכח מהא דאיתא בגמרא דקידושין הלכתא )דף י"ג ע"ב(מלוה על פה כו' דלית ליה קלא. עיין שם ובסוף מסכת בבא בתרא . הן זה אינו רק בשטר בעדים, דקלא אית ליה מאשר ]קעה:[העדים מסקי לקלא, מה שאין כן בכת"י כשטרא האמור בענין המתחיל בלישנא דח"י דלמטה תעיד עלי כמאה ]דחתימת ידי[עדים כו"נ , ואין רושם קיום עדים ניכר בו דהוא ]כשרים ונאמנים[כמכירה שבעל פה, הכי נחשב הוא לענין זה. ועוד קאמינא דאף אם היה שטר בעדים המה לא מפקי לקלא רק בשטר הנעשה בין ישראל לישראל, מה שאין כן בשטר שבין ישראל לאינו יהודי, דהאינו יהודי אינו סומך על שטר שלנו, אשר אינו שוה בנימוסיהם עד שנעתק ללשונותם ונכתב בערכאותיהם, ולז את אז דוקא מפקי לקלא. ומהאי טעמא מבואר בש"ע דבעינן שיהיה השטר נכתב בערכאותיהם דוקא, ואין די בשטר בעדים הנכתב )מיות"ר(השטר הנעתק לפני בלשוננו. אכן עם הדיוק בלשון תביט עיני דנכתב בו סתם שמכרם להאינו יהודי בעד סך פלוני, ולא נזכר בו שהרהינם האינו יהודי אצל הישראל בתורת משכון בחובו, וא"כ תו בכהאי גוונא ליכא משום מראית עין. ומה גם למה שכתב בשאלתו דבנדון דידן יש פסידא טובא אם יהיו מוכרחים לשבות בשבת קדש, והוא פסידא דלא הדר שלא יזרעו בשבת זריעה וכיוצא בזה, ובמקום הפסד וצורך גדול כזה הרי הט"ז יודה גם הוא דיש להתיר וכדמסיק בדבריו שם. (ב) על דבר תנאי מכירת הבהמות שהתנו ביניהם בתקיעת כף ותקל"מ כתנאי בני גד ובני ראובן, ]ותנאי קודם למעשה[שאחריות מגניבה ואבידה חל על האינו יהודי לשלם כל סך דמי המכירה עד סוף פרוטה אחרונה להמוכר. אך באם יקרה אונס שבירה או מיתה אזי יקבל המוכר בחזרה את הבהמה שיקרה בה האונס בעד הסך הנתחייב לו כפי ההשוואה מבהמה זו. הנה לכאורה ]הטיב[ מעלת כבודו להעיר, דבזה הוסיפו לגרוע )היטב(להתנות תנאי במקח. דהנה במתנה על מנת להחזיר מבואר ברדב"ז , דחיישינן שמא לא יחזיר ונמצאת המתנה )ח"א סימן י"ג(בטלה ועבר על שביתת בהמתו. ובשלמא סתמא בלא התנו, איכא פלוגתא בין התבואות שור והמקור חיים ]פסחים כא.[]סימן תמ"ח , דלדעת התבואות שור מוכח מילתא דהערמה הואיל ואם סקי"א[תמות או תגנב ותאבד לא ישלם האינו יהודי, והערמה אסורה בדאורייתא. והמקור חיים לא סבירא ליה לחוש לכך, מאחר שאז מחויב האינו יהודי לשלם, וכשאינו משלם הוא משום שאין לו, או משום אלמות, שאינו מזיק בגוף המכירה. אבל במתנה תנאי במכר שעל מנת כן מכרו שיתחייב הקונה באחריות, יש לחוש שמא לא יקיים הנכרי לתנאי ונמצאת המכירה בטלה למפרע ועבר על שביתת בהמתו. ומה שהוסיף מעלת כבודו שאת מחקרו, דדברי הרדב"ז בזה נסתרים ממה שכתב הרא"ש בפרק לולב הגזול דחייב אפילו באונסין. ונהי דשואל לא )סוכה פ"ג סימן ל'(הוי, מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שוב הוי גזלן, אע"פ שברשות ירד, הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה עצמו גזלן למפרע. ]ע"כ[. לע"ד השיב לא נאמר, דבהא דהוי גזלן באינו מחזירה, אכתי לא הוה בהמת אינו יהודי בגלל הדבר הזה, אלא דמהאי טעמא דינו להתחייב באונסין. ולפי דברי היש מתירים דבש"ע בישראל שהשכיר שוורים לאינו יהודי )סימן רמ"ו סעיף ד'(לחרוש בהם, אם האינו יהודי מקבל עליו אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא, שפיר יש להתיר בכהאי גוונא גם כן. מה שאין כן ליש אוסרים דשם דסבירא ליה להב"י כוותיה כמו שכתב )מיותר(במג"א שם , דלא מהני מה שקיבל האינו )סוף סקט"ז(יהודי אחריות, דכיון שאין האינו יהודי יכול למוכרה אם ירצה, נקראת בהמת ישראל. דינא הוא במתנה על מנת להחזיר דבשלא החזירה אגלאי מילתא למפרע דבטלה המתנה וחייב על שביתת בהמתו, אף דהאינו יהודי הוה ליה גזלן וחייב באחריותה וכמו שכתב הרדב"ז. ומפסק הרב רבי יעקב בי רב שהביא בש"ע שם דמתיר ע"י שיזהיר ישראל את האינו יהודי שלא יעשה )סעיף ה'(בה מלאכה בשבת ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו אפילו מן האונסים, אין ראיה, דהוא סבירא ליה כדעת היש מפרשים הנ"ל. מה שאין כן הרדב"ז דאזיל בשיטת היש אוסרים, ולזאת מסיק דמזה הטעם בעצמו ליכא למימר שימכרם על מנת שיעשה מלאכתו, דלמא לא יעשה וקא עבר אף שהאחריות חל על האינו יהודי. ומשום דסבירא ליה דגם בשיתחייב באחריותן אכתי אינן שלו על ידי זה אלא של ישראל הנגזל. וכמימרא דרבי יוחנן בבבא קמא , גזל ולא נתייאשו הבעלים שני הן אינם )דף ס"ח ע"ב(יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו כו'. הרי מבואר דאכתי של נגזל הוא אלא שאינו ברשותו. וכן הוא מבואר ברדב"ז שם )סימן , דקבלת האחריות אינו מוציא החמץ מרשות בעליו, רצונו תק"ב(לומר דעדיין אינו שלו בזה ודינא קאמר בזה. ע"ש. וכן הוא מבואר בגמרא יבמות במה שאמרו הואיל וחייב )דף ס"ו ע"ב(באחריותן קתני ולעולם לאו דידיה נינהו. עיין שם, ובסנהדרין דף ע"ב ע"א ]ולא היא[ כי אוקמינא כו'. )ד"ה(וכל זה לפי דברי מעלת כבודו דיש לדמות הך מילתא לההיתר דמהר"י בי רב. אבל לא כן אנכי עמדי, דלע"ד בנדון דינו של הרדב"ז, המהר"י בי רב מודה דאינו מהני מה שהוא כגזלן שיהיה נחשב על ידי זה כשלו, ושאני דינו של מהר"י בי רב דהלוה את הבהמה לאינו יהודי לעשות בה מלאכתו, ויש להאינו יהודי בה קנין פירות, שהרי הפירות ה"ה השמוש שלו הוא כל ימי הלואתה, ובהצטרף חיוב האחריות שחל עליו אל קנין הפירות שיש לו בה שפיר נקראת בהמת האינו יהודי בגלל הדבר הזה. והוא הדין השכורה לו בשקבל עליה אחריות, הרי זה בא בשכרו שהוא קנין הפירות שיש לו בה במשך זמן השכירות מלבד חיוב אחריות שקבל עליו. ואע"פ שחוזרת בעין אם לא יפחתו דמיה, כל כמה דלא הדרה דידיה היא, וכמו שכתב בפרש"י יבמות . מה שאין )דף ס"ו ע"ב ד"ה יאכילנה כרשיני תרומה(כן בגזלן שאין לו בה שום קנין אף לא קנין הפירות כי אם אחריות לבדה, ולזאת לכולי עלמא אכתי נקראת בהמת ישראל אף שהגזלן חייב באחריותה. ושבה א"כ הערתו על תנאי האחריות לאיתנה. והישר בעיני דלא דמי נדון דידן לדינו של הרדב"ז כלל, דהתם התנה הנותן תנאי שהטיל על המקבל בקום ועשה, והוא תנאי אשר לולא התנהו בפירוש לא היה המקבל מחויב לעשותו. מה שאין כן בנדון דידן דהקונה לא נתחייב ע"י תנאי חיוב אחריות גניבה ואבידה לעשות בקום ועשה דבר שלא היה מחויב לעשותו בזולת תנאי מפורש, דהא גם אם לא היה מתנה אתו תנאי זה ממילא גם אז היה חיוב האחריות חל על הקונה מצד הדין. ואחרי אשר מותר דמי המכירה זקף עליו במלוה ומחויב לשלם לו ההלואה בהזמן פרעון בלי שום טענה ומענה כמפורש בשטר, ואם יתרחש לו אחריות ממילא יקרה אותו ולא את המוכר שאינה שלו, ואם יהיו לשנות ולהטיל האחריות על המוכר אשר לא כדת, יצטרך לתבוע אותו בדינא, והיא לא תצלח אחרי שהדין עם המוכר. וא"כ אי אפשר לצייר בזה בטול קיום התנאי כלל. האומנם אי קשיא הא קשיא, דא"כ כל עיקר תנאי מפורש שהתנה לגבי אחריות גניבה ואבידה יהיה אך למותר, ומה צורך יש בו אם אין בו נפקא מינה לדינא. ואשר אנכי אחזה הנכון בהתרת קושיא זו, דבאמת דבר אין לו עם חיוב אחריות גניבה ואבידה שעל הקונה, ולא נעשה כי אם לחזוק חיובו של המוכר, שקבל על עצמו שבאם יקרה אונס שבירה ומיתה יקבל בחזרה הבהמה שיקרה בה האונס בעד סך שנשאר חייב לו כפי השוואה, וכדמוכח ממ"ש אח"כ בשטר. ובענין תנאי הנ"ל, לענין אונס הבהמות היה תנאי מפורש, הרי מפורש דהתנאי לא היה רק לענין אונס ולא לגבי גניבה ואבידה. ולישנא דאחריות מגניבה ואבידה חל עליו לשלם לו את כל סך דמי המכירה עד סוף פרוטה אחרונה, שופרא דשטרא הוא ויפוי כח השטר הבא מחמת חשש ב"ד טועין, כדמפורש בפרש"י לבבא בתרא )דף ס"ט , כלישנא דוהאחריות מכל הכלים המה ע"ב ד"ה שופרא דשטרא(עליו כגון שבירה וגניבה ואבידה וכדומה דבשטר גבי מכירת הכלים. והשיב לא נאמר, דלפי מה שכתב באו"ח סימן רמ"ו הבהמה להיות שלו. דיש לומר דהתם דוקא בשקבל עליו כל מיני האחריות, מה שאין כן בנדון דידן דלא קבל עליו כי אם אחריות שבירה ומיתה, וכדמחלקינן ביבמות , נהי נמי דמחייב )דף ס"ו ע"ב(בגניבה ואב ידה, באונסיה בכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב. שוב ראיתי דלאו מילתא היא דאמרת להוכיח משם, דאין די באחריות אונסין לבדה עד דאיכא עמה גם כן אחריות גניבה ואבידה. ואדרבא משם יש להוכיח דהעיקר תלוי באחריות אונסין בין תצטרף אתה אחריות גניבה ואבידה או לא. דאי לא תימא הכי, בתר דתירץ הש"ס הקושיא מסיפא נהי נמי דמיחייב בגניבה ואבידה כו', הוה ליה להוסיף שאת קושייתו מרישא דישראל ששכר פרה מכהן הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה, והא כהן המשכיר אינו חייב כי אם באונסין בכחשא ובפחת דמיה, ולא גם באחריות גניבה ואבידה דמוטלת על ישראל השוכר ולא עליו. אלא ודאי כמו שכתבתי כן הוא דאחריות אונסין היא העיקר, ואותה הרי קבל בנדון דידן הישראל עליו. אולם לפי מה שכתבתי לעיל לחלק לגבי קבלת חיוב אחריות בין שואל ושוכר ובין איש נכרי אשר בזולת חיוב האחריות אין לו בה שום קנין כלל ואפילו קנין הפירות. גם בשהיה הישראל מקבל עליו כל האחריות כולן אכתי אין להוכיח מהתם דנקראת בהמת ישראל בהכי. ואכתי יש להשיב לפי מה שכתב מעלת כבודו, דבנדון דידן האינו יהודי הרהין הבהמות ביד הישראל ויש לו עליהן שיעבוד ואין האינו יהודי יכול למוכרן, מהא דאיתא בש"ע שם דיש אוסרים דכיון שאין האינו יהודי יכול למכרה אם ירצה נקראת בהמת ישראל. ובשלמא לפי דברי הרב משנה למלך )בפ"ו , דדוקא התם דהשוורים הם של ישראל, ולזאת אף משבת הט"ז(שהוא קבל עליו אחריות כו' אפילו הכי אסור משום דהשוורים הם של ישראל. מה שאין כן כשמכרם או כשהלוה אותם להאינו יהודי בהלואה גמורה כמו בדינא דריצב"א המובא בסעיף ה' דהשוורים הם של עכו"ם, ומשום הכי אף שמשכנם אח"כ ואין רשות ביד העכו"ם להוציאם, אפילו הכי שרי משום דהשוורים הן של עכו"ם אתי שפיר דהרי בנדון דידן גם כן הבהמות הן של עכו"ם. אבל לפי דברי הרב ב"י בסוף סימן רמ"ה, שדברי הריצב"א שהתיר אפילו כשאין רשות בידו להוציאם הם כדעת המתירים, דאילו לדעת היש אוסרים גם במכרם לאינו יהודי והם שלו בעינן שיהיה האינו יהודי יכול למכרם לרצונו. דא עקתא בנדון דידן שהרהינן ביד ישראל ואינו יכול למכרן בלתו. אולם אם באנו להוכיח דין זה מדברי הרב ב"י, ממילא יהיו נסתרים מעיקרא דדינא מהך דינא דמתנה על מנת להחזיר דמהניא לגבי איסור שבת וכמו שכתבתי לעיל בשם הרדב"ז. וכן כתב במג"א , דבכל מקום הוי מתנה חוץ מחמץ, דמשום )סימן תמ"ח סק"ה(חומרא דחמץ לא מהני. וחומרא יתירה היא והבו דלא להוסיף עליה לדמות לה מלתא אחריתי. והרי במתנה על מנת להחזיר פשיטא ליה דלדעת היש אוסרים נמי לא איכפת לן במכירה גמורה. איברא דאכתי מקום יש בראש לחלק ולומר דלא התיר הריצב"א רק בחדא לריעותא דומיא דמתנה על מנת להחזיר, מה שאין כן היכא דאיכא תרתי לריעותא כמו בנדון דידן, חדא, דאין רשות ביד האינו יהודי להוציאן, וזאת שנית, דאחריות אונס אינו חל עליו כי אם על הישראל. אשר לא כדת מתנה על מנת להחזיר דבה האחריות חל על המקבל וכמו שכתבתי לעיל בשם הרא"ש. אכן אם לדין עינינו הרואות בש"ע חו"מ דנפסקת ההלכה כדעת ה"ר ישעיה )סימן רמ"א סעיף ח'(שהביא הרא"ש , דבמתנה על מנת להחזיר אינו ]סוכה פ"ג סימן ל'[חייב באונסין. ולפי זה שפיר הוכח תוכיח את עמיתך מדינא דמתנה על מנת להחזיר, דבתרתי לריעותא נמי הדין נותן להתיר. אך כל זה לפי דברי מעלת כבודו בשאלתו. אבל אשר אנכי אחזה ליכא בנדון דידן אין גם אחת משתי ריעותות האמורות בענין, כי לא נזכר בלשון השטר רק דמותר דמי המכירה זקף עליו במלוה, ולא פורש שיעשה אותן הבהמות אפותיקי לישראל המוכר או יהרהנם אצלו. אף לא כתב האינו יהודי להמוכר שטר בעדים עליהן ולא שיעבד לו נכסיו עבור המלוה שנשאר חייב לו, ומחיוב אחריות אונסין גם כן לא פטר אותו מכל וכל ישראל המוכר וקבל עליו, ואם יעדרו הבהמות מכל וכל ע"י האונס ודאי דכפי התנאי אכתי חל חיוב אחריותן על הקונה, מה גם עתה, אלא שבאם יקרה להן אונס שבירה ומיתה ונ בלתן וגופן קיים, חייב הישראל את עצמו לקבל גופות הבהמות אשר היו לפלטה בחזרה בעד סך שנשאר חייב לו טרם יסלק חובו מכל וכל, וכפי השוואה מבהמה זו שישומו ביניהם אז דמי שוויה דוקא ולא כפי מה שחשבו מחירה בעת המכירה, ומה שיפחת אז שוויה מלפנים יפסיד אינו יהודי הקונה ולא המוכר. הרי דאחריות אונסין רובו גם לפי התנאי עודנו חל על האינו יהודי, אלא שהישראל יחלק שכם בהאחריות במה שאז יקבל בחזרה את הבהמות שיקרה בהן האונס בעד שארית החוב, אם יקרה בטרם ישלם המלוה שזקף עליו כפי ההשואה וכדמפורש בהשטר. אולם כאשר אנכי עם לבבי אשיחה, נפשי בשאלתי מי בקש זאת מידם להוסיף תנאי זה בהשטר, ומה תועלת יש בו לתוקף קיום המכירה, האם נדרשו בזה לטובת האינו יהודי, כי נטשו את המוכר ודאגו לו. ואם מדאגה בדבר פן לא יאות האינו יהודי לקנותן ממנו בלתו, אכתי מה חפצם בפרשת משפטי תנאי בני גד ובני ראובן, האם חשו לבל יתבטל המכר בהעדר משפטי התנאי. ונהפוך הוא אשר אז התנאי בטל והמעשה קיים. ומה מנו יהלוך מחסור דיני התנאי הבלתי ניכר להאינו יהודי כלל, ובנפשו דמה כי גם בהעדר מהתנאי דין תנאי בני גד ובני ראובן הוא קיים שפיר. אתמהא. ורוח מבינתי יענני כי לא דבר ריק הוא תנאי זה, ולא טובת האינו יהודי כיוונו בו, ולא למענו ימ"ש רק לצורך שאינה נראית הערמה כל כך. דהנה במקור חיים סימן תמ"ח בהצותו על הרב תבואות שור דגמר אומר )סקי"א(]פסחים כא.[דהמכירה לאינו יהודי היא ערמה הניכרת ואינה קיימת, הואיל באר חשש הערמה בזה דכי ימות מן הבהמה הנכרי לא ישלם לו, ולזאת בחלותה הישראל הוא משתדל להציל ממות נפשה, ומכל מיני נזק חיותה. ובזה הורה לדעת כי לא לבו הלך להאמין בחיובי הקונה הכתובים בספר המקנה. והנה כדי להקל ממנה נטל הערמה הרובצת על תנאי המכירה. ולמען לא תהיה מוכחא מלתא כל כך, עיניהם הלא לאמונה להמעיט אחריות שבירה ומיתה בהוסיפם תנאי שיקבל המוכר בחזרה את הבהמה שיקרה בה האונס כפי ההשוואה, כי אז יבואו לעמק השוה על דבר המחיר שיחשב למוכר בקחתו אותה בחזרה במחיר גדול יותר מכדי שוויה אז. ועזוב יעזוב עמו בדבר הזה במעמס אחריות אונסין כי רב הוא, ושוב על ידי זה לא יהיה ניכר עוד מהא שישתדל בחלותה להצילה מאחריות שבירה ומיתה, דלא נתן אמון בחיובי האינו יהודי הקונה שהתחייב בחיוב גמור. ומעלת כבודו דמסתבר ליה דמהא דמקבל ישראל המוכר אחריות שבירה ומיתה אשר לא כדרך המוכרים, נראה דלא גמר ומקני, והוי אומדנא דמוכח טפי וגלוי דעת דהוי רק הערמה להפקיע איסור שבת, וגם האינו יהודי אין נפשו אל קניה בערמה גלויה כזו. לא ידעתי איך לא יבין את זאת, דרק בעבור זאת סבר וקבל להשתתף עמו באחריות שבירה ומיתה שלא כדרך שאר המוכרים, למען יאות לו לקנותן באמת בלב שלם. וגם הוא סמך לבו כי האינו יהודי יקבל עליו לרצונו שאר חיובי הקניה באמת ובתמים. ובזה כי אם תם חשש הערמה ממכירתו. ואחרי הודע דמן הדין קבלת האחריות שמקבל המוכר על עצמו לא תתן מגרעה בהמכירה, איך מלאו לבו להפריד בין הדבקים. ותחת אשר במכירת חמץ ובכור קי"ל דאנן סהדי שהישראל גמר ומקני כדי להנצל מאיסור בל יראה ובל ימצא ולהפטר מן הבכורה, וכמו שכתוב בתוספות עבודה זרה שאנן סהדי שהישראל גמר )דף ע"א ע"א סד"ה לר' אשי(ואקני לנכרי כדי להפטר מן הבהמה, יאמר לגבי שבת ההיפוך דבודאי הוה רק הערמה להפקיע איסור שבת, היפך המבואר בתוספות בבא מציעא דגם לענין שבת אנן )דף ל' ע"ב סד"ה אפקרה(סהדי דמפקיר להו בלבו, שלא יעשה איסור שביתת כלים. ומי זה אמר ותהי כי תנאי האחריות שהוא מקבל עליו רק למען תת קיום להמכירה ולהסיר ממנה חשש הערמה, יחשב לסיבה גורמת הערמה. וגם אם יהיבנא ליה סברתו דאין דרך משא ומתן בכך, הן דין זה בלתי מזיק לגוף המכירה כלל, ולא נאמר רק לגבי איסור רבית כשמקבל עליו לוקח אחריות יתר בשכר הקדמת המעות, והרי זה כעין הלוואה ברבית. ומלבד חשש זה אין דין זה מגרע המכירה ברב או במעט. ובנדון דידן אדרבא יתן לה עוז ועצמה, כי אם הרה"ג בחתם סופר ראה כי יש דרך ) סימן ס"ב(ישר לפני איש להסיר חשש הערמה האמור ממכירת החמץ במה שהנהיג במדינתו, או שנהגו מאז מקדם לכתוב השטר מכירה הערמה אף שמכרו סתם, ובזה חל האחריות כולו על הקונה מאחר שנכתב בספר, ובידו הכח לגבותו ממנו בדינא דמלכותא. מה נעשה אנן במדינות שיספיקו בשטרי דידן למען הסר חשש הערמה, הלא בהמעיט משא האחריות מעל שכם הקונה כדי שיוכל הקנין לבוא לפעלת אדם בכל תנאיו, ובדבר הזה המוכר והקונה שניהם סמכה דעתם בו לכל תנאיו. (ג) ומטעם זה לע"ד טוב עשו במה שזקפו מותר המעות במלוה על האינו יהודי, ובזה נתקיים המכר כמו שכתבו בתוספות כתובות . ע"ש. ובטור ורמ"א )דף צ"ב ע"א ד"ה ראובן שמכר שדה(. ואין לומר דבזה לא סמכה דעתם למכירה )סימן ק"צ סעיף י'(גמורה שמא האינו יהודי יחזור בו מהקניה ויפסיד הערבון, אחרי שמותר דמי המכירה זקף עליו במלוה, והתנו שמחויב לשלם לו כל החוב עד סוף פרוטה אחרונה עד חצי שנה בלי שום טענה ומענה ופתחון פה ודין ודברים בעולם כלל, ושוב לא יועיל לו החלטת הערבון להתיר על ידי זה חרצבות הקנין לחפצו. ולא הצריכו שיהיה ערב קבלן דהוא מועיל לכולי עלמא לפי דבריהם, מה שאין כן זקיפת מלוה דדעת כמה פוסקים דלא מהני לענין כסף, וכמו שכתב הרה"ג בעל התניא. מאשר בהערבות איכא ערמה גלויה שהיהודי אוהבו נותן לו חתימת ידו על הערב קבלן בעד הגוי הבלתי נודע לו חנם באין שילום רק בטובו וחסדו. ומהאי טעמא נמי לא מצינו אין גם אחד מכל הפוסקים הראשונים והאחרונים בשום מקום שיצריך ערב קבלן לכתחילה. וזה לפי דבריו דערב קבלן מועיל לכולי עלמא יותר מזקיפת מלוה, אבל לא כן אנכי עמדי. ולעד"נ דכיון דקנין שבין ישראל לאינו יהודי בסמיכת דעת תליא מילתא, כמו שכתב בסמ"ע )ריש . לזאת בזקיפת מלוה בההיא הנאה דקא מהימן סימן קצ"ד סק"א(ליה לאינו יהודי ולא בקש ממנו משכון או ערב קבלן, גמר וקני מיניה שפיר, וכעין מה דאמרינן בבבא בתרא , דערב )סוף דף קע"ג(משתעבד משום דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. ובבבא מציעא סוף פרק השוכר מתנה שומר )דף צ"ד ע"א(חינם להיות כשואל, ומתחייב מטעמא דבההיא הנאה דנפיק עליה קלא דאיניש מהימן הוא גמר ומשעבד נפשיה. מה שאין כן כשאינו מאמין לו עד דמעמיד ערב עבורו, מדלא האמין לאינו יהודי בלא ערב קבלן הרי לא סמכה דעתו ולא גמר וקני. והרה"ג בהתניא גם הוא לא הצריך בהלכות פסח סימן תמ"ח סעיף ח' שיעמיד לו ערב קבלן, אלא מטעמא דבזקיפת מלוה איכא חשש אחריות אלם האוסרת בחמץ בפסח לפי דברי הרמב"ם. אבל לגבי איסור שבת מודה בסימן רמ"ו דמהניא זקיפת )סעיף ט"ו(מלוה ולא בעינן ערב קבלן. וגם מה שכתב מעלת כבודו דהא דלריצב"א מהניא הכא זקיפת מלוה, יש לומר דסבירא ליה כמו שכתב הב"י בסימן רמ"ה, דאזיל בשיטת היש מתירים דבקבלת אחריות ויוקרא וזולא מיחשב כשלו. לו יהי כדבריו, על כל פנים חזינן דהורה כן בהלכות שבת להלכה ואינו מצריך ערב קבלן (ד) ומה שכתב מעלת כבודו, דמה צורך היה לו בקנין סודר דהוא קנין התלוי בפלוגתא דרבוותא, אחרי עשותם קנינים מועילים בכסף ומשיכה. הנה הוא מדויל ידיה משתלם, דגמר אומר דלפי דבריו לכמה גדולים זקיפת מלוה אינו מועיל לענין כסף, ומצרכי דימכור במעות מזומנים דוקא ולא בהקפה. ומעתה יש לומר, כי בראותם דקנין כסף כזה יש לשדות בו נרגא, לזאת הסכימו לצרף עמו קנין סודר שהוא קנין גמור שמועיל לכל הדברים, כמו שכתוב בחו"מ ריש סימן ר"ג. ואין לומר בכהאי גוונא דכל המוסיף גורע, ויש לחוש דכיון דגלי דעתיה דרוצה לקיים בקנין סודר, והוי כעין אמרם ז"ל דבנפילה ניחא ליה ]בבא מציעא ט:[דליקני כו'. דזה דוקא בקנין הבלתי צריך לו כלל, מה שאין כן היכא דיש לומר דבשניהם הוא חפץ, מאשר שניהם נצרכים לו גם יחדיו ואין די לו באחד מהם, כמו בנדון דידן דקנין סודר הוא בא מחשש דשמא זקיפת מלוה אין בידו טובו למלא מקום קנין כסף, וקנין כסף צריך לשיטת הפוסקים דקנין סודר הוא רק מדרבנן ואינו מועיל לגבי איסור דאורייתא. וגם בשנימא דזקיפת מלוה מועלת שפיר בקנין כסף לכולי עלמא, אכתי איכא למימר בנדון דידן שמא לא גמר לקנות רק בקנין סודר לפי מה שכתב הרמ"א בחו"מ סימן ר"נ , דאם כתב דשטר זה יהיה בכל )סעיף י"ז(אופן המועיל הוי כאילו כתב יפוי כח, היינו שלא הקנה אלא ליפות כחו כמו שכתב במחבר שם. והוא רק לרווחא דמילתא. ובנדון דידן הרי מפורש בשטר דהמכירה היתה מעכשיו באופן היותר מועיל לתקנת חז"ל. ומה גם בימינו שנוהגים הקונים לקנות בקנין סודר כל משא ומתן, וקי"ל דהקנין לפי המנהג וכמו . וכל דבר שכתב הרא"ש בבבא מציעא )דף י"ד ע"ב סימן ל"ח(שנהגו הסוחרים לקנות בו קי"ל דמועיל לגבי איסור חמור דמן בשם משאת התורה גם כן, וכמו שכתב במג"א )סימן תמ"ח סק"ד(בנימין . עיין שם ובחק יעקב , דהסכמת ]סימן נ"ט[)שם סקי"ד(אחרונים דכן כל דבר שנהגו כו' כיון שנהגו לקנות כך קונה הנכרי. גם יש לומר דהקנין סודר לא היה כי אם ליתר עוז תנאי האונס שקבל עליו הישראל. ומה שכתב בתומים סוף סימן קכ"ג דלרש"י עכו"ם לא קני )ס"ק קי"ב( ]סקי"ב[]קדושין יד: ד"ה הואיל[בקנין סודר. הנה כד דייקינן נמצא דרש"י ז"ל לא בא לומר אלא דמשיכה לא קניא בעכו"ם וכדמפורש בדבריו שם להדיא. ולא מיירי מקנין סודר וחזקה והדומה כלל, רק מקנין כסף ומשיכה שהם בגוף המקח. ולמה שכתב בשיטה מקובצת לכתובות )דף לענין רצה כותב לבתולה שטר של מאתיים נ"ו ]ע"ב ד"ה רבי יוסי[(וכותבת התקבלתי, טעמא דכתבה ליה הכי כו', דכיון שעיקר הענין הוא ע"י הערמה בעינן מעשה אלימא טפי על פי דת תורתנו הקדושה, כל שכן דשפיר עביד דהצריך בזה קנין סודר נוסף על קנין כסף ומשיכה בנדון דידן מחשש הערמה. וכמו שכתבתי במקום אחר ביישוב קושיית הרי"ט אלגזי )ברפ"ב על מה שהצריכו לכתחילה כסף ומשיכה, דנתנו בזה עוז דבכורות( (ה) עתה אשובה אראה מה חפצם בהשכרת הרפת בקר להאינו יהודי. והנלע"ד דכיונו בזה לצאת ידי חובת דעת הט"ז )בסימן הנ"ל, דמסתבר כהמורין לאיסור אף בחמץ של עכו"ם רנ"ב סק"ג(כו', כי הרואה אין מכיר של מי הוא החפץ. וטעם זה שייך בנדון דידן גם כן, דהשטר הוא בלשוננו ובכתב ידינו באין עדים טרם נכתב בערכאותיהם. והגם דהוא מסיק דבצורך גדול והפסד יש להתיר, היינו בדאי אפשר לתקן. מה שאין כן בנדון דידן דאפשר לתקן ע"י השכרת הרפת, ספו תמו הצורך וההפסד, אף כי אחרי הודע דהמכירה של הבהמות היתה בזקיפת הלואה, ובכהאי גוונא אם היתה הרפת בלתי נשכר להאינו יהודי ודאי דהיה חשש מראית עין, שהרואה יסבור שהבהמות ממושכנים ]ל[המוכר בחובו. ובכהאי גוונא המג"א מודה גם כן דאיכא לחשש מראית עין וכנ"ל. וא"ת אם לזה חששו מה הועיל שכירות ואנן קי"ל דשכירות לא קניא, וכמו שכתב המג"א . ויש )בסימן רמ"ו סק"ח(לומר, דדוקא לענין איסור שביתת בהמתו שהוא מדאורייתא דמזה איירי התם, הוא דכתב המג"א דקי"ל הכי, אבל לא לענין מראית עין, דבזה ודאי דיש לסמוך אמאן דאמר דשכירות ליומא ממכר הוא במקצת, וכמו שכתב בב"ח דשכירות )חו"מ סימן שי"ג(לזמניה ממכר הוא מדברי סופרים. וגם למאי דנימא דלא קניא כלל להקל אפילו במקצת כי אם להחמיר, היינו דלא קניא קנין הגוף, אבל קנין הפירות לענין שימוש, ודאי דשל השוכר הוא לכולי עלמא. ולענין מראית עין לא בעינן קנין הגוף ודי בקנין הפירות לבדו. ומה שכתב במג"א דלא מהני ייחד )סימן רנ"ב סק"ה(מקום מטעמא דאפילו שכירות לא קניא. ייחד מקום שאני, הואיל והמקום ההוא הרי הוא בביתו, אכתי איכא מראית עין של הרואה אותו יוצא מפתח ביתו, מה שאין כן בחדר המושכר כולו לאינו יהודי. ופוק חזי מה שכתב רש"י ז"ל בפסחים )דף ו' ע"א ד"ה אף , דלא לבית דירה התירו, אלא להעמיד בו בהמות. הרי במקום(דלהעמיד בו בהמות על כל פנים פשיטא ליה דהתירו להשכיר בית לאינו יהודי, ולא חששו כלל למה שיוציאן השוכר משם בשבת לעבוד עבודתו בשדהו. ועיין מה שכתב הרמ"א ביו"ד דהאידנא נהגו להשכיר אף לדירה. וכתב אדוני )סימן קנ"א סעיף י'(זקני הש"ך ז"ל בשם רא"ש סוף פרק קמא דעבודה זרה ]סקי"ז[, נהי דלדידן שכירות לא קניא, כיון שיד האומות )סוף סימן כ"ב(תקיפה בדיניהם שכירות אלימא כמכר. ע"כ. ומלבד כל אלה הואיל ולמאי דנימא שכירות לא קניא לענין מראית עין גם כן שוב יהיה צורך גדול והפסד. ובכהאי גוונא כבר הודענו דלכולי עלמא שרי בחפץ עכו"ם שהוא בביתו של ישראל, ולהחמיר לכולי עלמא אמרינן דשכירות קניא. ואין לומר דבלא זה אין כאן הפסד, דאכתי בידו למכור הרפת כמו שמכר הבהמות. ואי משום דבמכירה איכא הערמה מה שאין כן בשכירות, הא בדרבנן קי"ל דשרו הערמה שפיר, דהא קי"ל דקרקע אינה נקנה לעכו"ם בכסף לבדו בלא שטר כמו שכתב בש"ך חו"מ , מטעמא )ריש סימן קצ"ד(דישראל ועכו"ם אין סומכים דעתם זה על זה ובטל המקח אם נימוסי הקיסר ירום הודו, אין רוב בני אדם יכולים לעמוד בה במדינותינו. אבל השכרת קרקע שפיר נקנה בכסף לבד כמו שכתוב ברמ"א שם, ולזאת אין תקנה לרפת אלא בשכירות, וכמו שכתב הרב התניא בהלכות חמץ שבסוף הלכות פסח. אבל כמו שער בנפשי כי טוב לתלות על פתח הרפת לוח חקוק עליה שם האינו יהודי השוכר, ובזה יסולק החשש מראית עין לעיני כל עובר. וכעין תקנת המראית עין האמורה בענין דם דגים )ביו"ד , ובענין חלב שקדים שם. עוד סימן ס"ו ]ס"ט[()בסימן פ"ז סעיף ג'(זאת נלע"ד דמהאי טעמא נמי טוב ונכון לתקן כי גם הכלי מעשה יחזיקו ברפת ולא בבית הישראל. ומה דהשואל עלה ונסתפק אם לסמוך על התירו של הריב"ש שהביא הרדב"ז . אני אומר על ]סימן קנ"א[)בח"א סימן י"ג(התירו זה עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה. הרי הוא הרדב"ז גופיה שסיים כי מהארבעה דרכים שכתב, הטוב שבהם שילוה המעות לאינו יהודי, ואחריו שיתן הדמים לאינו יהודי ויקנה, ואחריו תבוא תקנת הריב"ש. ולמה זה עזב שתי תקנות הקודמות וטובות ממנה ובחר בה, והיא בלתי מוסכמת מקדמוני המורים וכמו שכתב הב"י בשם הריצב"א, כי שותפות העכו"ם היא ללא הועיל כי אם לגבי השדה אבל לא לגבי השוורים. שם ,צ"ע ביו"ט מאי (סב) אסור להשאיל שום כלי לגוי בשבת. דהא הוצאה שריא ביו"ט. ואע"ג דלצורך גוי אסור, הא לדידן דלית לן רשות הרבים מותר לשלוח ביו"ט לגוי ע"י גוי, כמו שכתב במג"א , א"כ ביו"ט לא שייך חשש )סימן תקי"ב ]סק"ב[(הנ"ל שישראל ציוהו להוציא. ומכל מקום אכתי שייך טעמא דנראה כמו דמג"א בשם רמב"ם ]הלכות שבת פ"ו הי"ט[)שלוה(]שהלוהו[ לעכו"ם, דזה אסור גם ביו"ט. והא דמותר לשלוח דבר מאכל לגוי, נראה דבמאכל לא שייך כל כך גזירה הנ"ל. וגם יש לומר דמיירי שם לצורך, דבזה גם בשבת מותר בעיר המוקף חומה, והוא הדין ביו"ט דרך כרמלית. ומה דאסור בשבת אף במוקף חומה, כגון במוכרו לו בערב שבת אף שייחד לו מקום משום מראית עין שמכר לו בשבת, כמו שכתב מג"א לקמן סימן רנ"ב , פשוט דזה אסור גם ביו"ט. ועיין לקמן סימן תקי"ח ]סק"ד[סעיף ב' בדין החזרת משכון לגוי ביו"ט. יעו"ש. שם (סג) אסור להשאיל שום כלי לגוי בשבת ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה כל שאין שהות להוציאו וכו'. כתב בספר תוספת שבת , משמע מהמחבר ]סק"ה[שכתב כל שאין שהות, דאם יש שהות מותר, ואמאי נהי דההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים נעשית בחול, מ"מ הרי מעביר ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית בשבת ויסברו שהישראל צוהו. וע"כ צריך לומר, דהעיקר מראית עין הוא דוקא בשעת ההוצאה כשרואה ישראל שהגוי מוציאו מבית ישראל, מה שאין כן אחרי זה אפילו יראו שהגוי מעביר ארבע אמות, מכל של ישראל יראה ההוצאה או העברה. ולפי זה הקשה בספר תוספת שבת על הט"ז , שכשחל ערב פסח )סימן תמ"ד סק"ה(בשבת, לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה מותר ליתן החמץ לגוי אפילו הרבה ביחד, דאפילו מוציא לכרמלית לית לן בה, כיון שהוא עסק מצוה, רק דצריך שלא יוציאנה חוץ לתחום. עכ"ל ט"ז. ואי נימא כמ"ש להמחבר, דעיקר מראית עין רק בשעת ההוצאה, א"כ מה לנו אם מוציאה חוץ לתחום. ולענ"ד לא קשיא בס"ד, דודאי עיקר חשש מראית עין רק בשעת הוצאה מבית ישראל לרשות הרבים ולא אח"כ, דלא חיישינן שמא הרואה בשעת הוצאה יראה גם כן אח"כ, דרק החשש שמא בדרך מקרה יראה ישראל שהגוי מוציא מבית ישראל. אבל כל זה בדבר שאינו ניכר דחפץ של ישראל הוא, אבל אם ניכר שהוא חפץ של ישראל אז חיישינן למראית עין אף אח"כ שלא בשעת הוצאה דמכירין החפץ ברשות הרבים, וכמו שכתב במחבר בענין )סימן רמ"ה ס"ד(שנותן ישראל לעכו"ם מעות להתעסק בהם, דחד תנאי שלא יהיה ניכר ממי הוא העסק. וא"כ המחבר הכא שכתב כל שאין שהות להוציאו וכו' דמשמע שאם יש שהות מותר, מיירי גם כן בכהאי גוונא שאין ניכר שמה שנושא הגוי שדבר של ישראל הוא, אבל בחמץ בערב פסח הוא ידוע ומפורסם שמה שנשאר חמץ לישראל נותנו לגוי. לכן בערב פסח שחל בשבת, נהי דמותר ליתן לו מפני עסק מצוה במקום דלית רשות הרבים דאורייתא רק כרמלית דרבנן, אבל כשיש חשש דאורייתא היינו תחומין לא הותרה, דהוי כניכר שהישראל נתנו לו דכן היה המנהג, וכשניכר ששל ישראל הוא אסרו מפני מראית עין בתחומין גם כן, אפילו שלא בשעת הוצאה מבית ישראל. שם (סד) אסור להשאיל שום כלי לגוי בשבת וכו' מפני שהרואה סבור שהישראל צוהו להוציאו. והיינו במקום רשות הרבים. והמג"א הביא דברי הרמב"ם )סק"ו()]הלכות ]ש[כתב, דכשיצא בשבת יראה כמי שהלוה שבת[ פ"ו הי"ט(לעכו"ם או משכנו. ובספר מנורה הטהורה הקשה דמה ]סק"ג[איסור יש בהלוה לו. ע"ש. נראה דרצונו לומר, דודאי אין לומר דהלוה לעכו"ם מעות, דמה ענין הכלי שהוציא העכו"ם לומר שהלוה לו מעות, ועל כרחך דרצונו לומר דהלוה לו הכלי, וא"כ מאי איסור יש בזה. ואכן נראה פשוט, דבתחילה כתב שם הרמב"ם לא ישאילנו ולא ילונו, פתח בשאלה והלואה וכאן סיים רק שהלוה, א"כ על כרחך איירי באופן דלא הדר בעינא, )דא"כ(]דאל"כ[ הוה ליה שאלה, וא"כ יש לומר דבכל ענין הלואה שייך איסור שמא יכתוב, ואף דהוא רק איסור דרבנן חששו למראית עין. ואך בנוסח ספרי הרמב"ם אשר לפני כתוב יראה כמו ]שהלוהו[ עכו"ם, משמע דיאמרו שהעכו"ם הלוה לו, )שהמלוהו(ולפי זה מה שכתב אח"כ או משכנו, צריך לומר "ומשכנו", ורצונו לומר דלוה מהעכו"ם מעות ומסר לו חפץ זה למשכון. שם להוציאו מפתח ביתו וכו'. נ"ב: עיין ריש סימן רנ"ב (סה) ובמג"א שם . )ס"א(]סק"ד[שם להוציאו מפתח ביתו וכו'. כתב במג"א , אם העיר (סו) )סק"ו(מוקפת חומה וכו' שרי וכו'. נ"ב: ובמכירה אפילו בכהאי גוונא אסור, כמו שכתב המג"א . )בסימן רנ"ב סק"ד(שם להוציאו מפתח ביתו וכו'. כתב מג"א , מפתח (סז) )סק"ה(ביתו, עיין סימן רנ"ב ס"א, ומדברי העולת שבת ]סק"ב[משמע שלא עיין שם. עכ"ל המג"א. והנה העולת שבת כתב וז"ל : אסור להשאיל וכו', וברמב"ם )בסק"ב()פ"ו ]מהלכות שבת הי"ט[(וכן לא יתן לו מתנה ולא ימכור אותו, שכל זמן שהוא בביתו וכו'. ע"ש. והמחבר דנקט לא ישאיל צ"ע אם דוקא נקט. עכ"ל העולת שבת. וביאור דבריו של העולת שבת, דלטעם המחבר שכתב מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו חמורה שאלה ממכירה, דבשאלה החפץ הוא של הישראל, וכשיוודע לאיש שהחפץ הוא עוד של הישראל, יראה שהישראל צוהו להוציא החפץ לצרכו. מה שאין כן כשהחפץ כבר מכרו לעכו"ם ואינו של הישראל עוד ולא שייך בזה שצוהו להוציא לצרכו א"כ קיל הוא משאלה. לכן יש לומר דהמחבר מחמיר רק בשאלה ולא מכירה במכירה. ולטעם הרמב"ם ז"ל שהביאו המג"א )בסק"ו(חמורה משאלה,)ע"ש ובמה שכתבתי שם (. לזה ציין המג"א לעיין בסימן רנ"ב, דשמה הזכיר המחבר בדין דמכירה, ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום,)ע"ש בט"ז סק"ב(. א"כ מוכח דגם במכירה סבר המחבר כן. שם מפני שהרואה סבור וכו'. דע דהרמב"ם ז"ל (סח) )בפרק ו' כתב וז"ל: לא יתן אדם בערב שבת ]מהלכות שבת הי"ט[(כלים לאומן עכו"ם לעשותן אע"פ שפסק עמו, אלא בכדי שיצא בהן מביתו קודם שחשיכה. וכן לא ימכור אדם חפציו לעכו"ם ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ימשכננו ולא יתן לו במתנה, אלא בכדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם השבת, שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נתן לו, וכשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו, יראה כמי שהלוהו לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת. עכ"ל. ולכאורה קשה, דבשלמא בכל הנך שהם מכירה והלואה ומשכנא וכן כלים לאומן, איכא טעמא דיאמרו שעשה הישראל מעשה של איסור בשבת למכור ולמשכן, דאע"פ שהישראל עשה בחול, כיון שהעכו"ם לא יצא עד שחשכה איכא חשדא, דהרואה אינו יודע אימתי עשה. אלא שאלה ומתנה מאי טעמא אסור, והרי אפילו כשהשאיל לעכו"ם בשבת אין כאן איסור בשאלה לחודה. וצריך לומר הטעם כמו שכתב מרן בסימן זה בשם הס מ"ג ]לאוין ס"ה והתרומה , שהוא לפי שהרואה סבור דף י"ט ע"ב[]סימן רכ"א[שישראל צוהו להוליכו חוץ לבית ברשות הרבים ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו. ע"כ. ורצונו לומר שנראה כשלוחו של ישראל שהוציא לצורך ישראל, והוא הוא הטעם שכתבו התוספות שם בפרק קמא )]דשבת[דף)י"ז( ]י"ח[ ע"ב ד"ה לא , שטעם האיסור הוא משום הוצאה ונראה כשלוחו. ואם ישאילנו(תאמר לפי זה למה הוצרך הרמב"ם ז"ל לומר טעמא אחרינא בכל הינך, ולימא טעמא דהוצאה דכולל לכולהו כמו שנראה כן מהתוספות הנזכרים. וי"ל דלטעם הוצאה לפעמים אין לחוש, כגון אם היתה עיר קנין של יחיד, או אם היה ביתו של עכו"ם באותו מבוי דליכא איסור הוצאה. מה שאין כן בהנך גווני דבכל ענין אסור, דהא כל הנך הם דברים האסורין ולעולם איכא חשדא. ואין לפרש כוונת רבינו כמו שפירש בעל ספר מעשה רוקח, דר"ל אפילו בשאלה יאמרו שמכר או משכן כי אינן יודעין שהשאיל לו. יע"ש. דליתא, חדא דהוי חומרא יתירה והוו כתרי ספיקי, ספק בשאלה או במכירה וכיוצא, ואם תמצי לומר במכירה ספק אם עשה בשבת או מבעוד יום דהא אינו ברור שבשבת נתן לו. ועוד למה רבנו פירש כל הענינים הלואה ומשכון ופסיקה ומכירה. ועוד שהיה לו לומר כשיצא העכו"ם וכו' וחפץ ישראל בידו אינו יודע אם הלוהו וכו', כמו שכתב בתחלה אין אדם יודע אימתי נתן לו, אלא ודאי דאין ספק לרואים אלא על הזמן, אבל בגוף הענין מסתמא הם יודעין ולכך הוצרך רבנו לפרט כולם. אבל בשאלה אע"פ שיודעין שלא בא ליד העכו"ם בתורת מכירה וכיוצא ועדיין הכלי של הישראל, מ"מ אינן יודעין אם הוא לצורך העכו"ם או לצורך הישראל להוליכו לו למקום פלוני, ולא חשיבי תרי ספיקי להתיר, דטפי תלו אינשי שההוצאה היא לצורך ישראל, כי אינו רגיל הישראל להשאיל כליו לעכו"ם. ושוב ראיתי להרב מגן אברהם )סק"ו(שנראה מלשונו שהבין דטעם הרמב"ם ז"ל הוא אפילו לשאלה ומתנה, דהיינו שיסברו שהיה בתורת הלואה ומכירה וכהבנת בעל מעשה רוקח, ותמה על מרן שהשמיט טעם הרמב"ם ז"ל. יע"ש. וליתא לענ"ד. ועיין במה שכתבו הב"ח והמגן דוד ז"ל ]אות ג'[. ]ט"ז סק"ג[כתב הרב המגיד וז"ל: ומה שכתב רבנו קודם חשיכה ובמשנה עם השמש, לפי שכבר ביאר שמשתשקע )בפרק ה' ]ה"ד[(החמה עד שיראו שלשה כוכבים הוא בין השמשות שהוא ספק חשיכה. עכ"ל. ולשון זה סובל שתי הבנות אחת לקולא ואחת לחומרא, לקולא היא דאם יאמר עם השמש משמע דבעינן בעוד שהשמש זורחת, אבל אם לא יצא מפתח הבית עד ששקעה החמה אסור, וזה אינו דכבר ביאר רבנו דמשתשקע החמה הוא זמן בין השמשות, וכיון שאינו אלא ספק אין לאסור כל כך משום חשש הרואים. או יש לפרש לחומרא, דלא הוצרך רבנו לבאר עם השמש, דכיון שכבר ביאר דבין השמשות ספק, ממילא מוכח דפירוש קודם חשיכה הוא קודם ספק חשיכה, וליכא למטעי לפרש קודם ודאי חשיכה, דאע"ג דאין איסור זה דיצא מפתח הבית אלא מדרבנן, וקי"ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו חפציו או חפצי העכו"ם, ובכל זמני הספק לא התירו. ונראה דהוא הדין נמי בזמן שהוא ודאי יום אלא שהוא זמן תוספת שהוא זמן שלשה מילין ורביע אחר שקיעת החמה, שנתבאר סימן רס"א , הוי נמי בכלל האיסור, והרב המגיד דלא נקט אלא ]ס"ב[בין השמשות מילתא דפסיקא נקט, דבתוספת איכא מאן דסבירא ליה דלית לן תוספת דאורייתא אלא בעינוי יוה"ך, וכן הוא סברת הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות שביתת עשור כמו שכתב ]ה"ו[הרב המגיד שם. ושוב מצאתי להרב תוספות יו"ט ז"ל סוף פרק , שהביא לשון הרב מגיד משנה הנזכר ופירש קמא דשבת ]מ"י[בו שתי ההבנות הנזכרות. וכתב דהעיקר כהבנה השנית דהיא לחומרא. יעש"ב. וכן נראה דעת הש"ע שכתב לקמן )סימן רנ"ב , ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום, אלמא דבעינן יום סעיף א'(ודאי ולא ספק, וכפשטא דמתניתין דקתני ובכולן ב"ה ]שבת יז:[מתירין עם השמש, ופרש"י ז"ל בעוד שהחמה ]יח. ד"ה עם השמש[זורחת, דמשמע כל ששקעה החמה ואינה זורחת בארץ נכנס האיסור, וא"כ מה שכתב הש"ע כאן קודם חשיכה, רצונו לומר קודם ספק חשיכה, דהרי לשון קודם חשיכה הוא כלשון המשנה דספ"ב דקתני עם חשיכה, ואמרו לה בגמרא עם חשיכה ]שם לד.[אין ספק חשיכה ספק אינו חשיכה לא. ועיין ב"ח סימן רס"א ובמה שכתבתי ריש סימן רנ"ב . ]אות א'[]סק"א[שם מפני שהרואה סבור וכו'. כתב מג"א , צוהו (סט) )סק"ו(כתב, כשיוצא להוציאו וכו', אבל הרמב"ם )פ"ו(מפתח ביתו בשבת יראה כמו ]שהלוהו[ לאינו יהודי או )שלוה(משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת. עכ"ל. והנה ז"ל הרמב"ם ז"ל , לא יתן וכו' ולא ישאילנו ולא ילונו וכו' אלא )שם הי"ט(בכדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם השבת וכו', וכשיצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלוהו לנכרי וכו' בשבת. עכ"ל הרמב"ם ז"ל. והנה לכאורה פתח בשאלה גם כן שכתב ולא ישאילנו וסיים רק בהלואה. ועוד לכאורה מה איסור יש בשאלה, הלא משנה מפורשת שואל ]שבת פכ"ג מ"א[אדם מחברו. ואולי היה מקום לחלק בין ישראל לעכו"ם לענין דדוקא לצורך שבת שאלה, עיין סימן ש"ז )]מג"א[ סקי"ד וסקט"ו(שרי, וא"כ זה ההיתר הוא שייך רק לישראל. אמנם מש"ע הגר"ז ז"ל שכתב , משמע דדוקא לענין הנחת משכון אינו מותר )אות כ'(רק בשהוא לצורך שבת, אבל שאלה בלא הנחת משכון מותר גם לצורך חול.)אבל זה צריך עיון מדוע לא יהא אסור מחמת הכנה משבת לחול(. עיין אליה רבה , ובתוספת שבת )שם סקכ"ח()שם , ובמשנה ברורה . ועיין פמ"ג . אות כ"ט()אות מ"ו()שם אות ט"ו(ובמג"א שם צע"ק מסקי"ד אסקט"ו. והנה בביאור יש לומר, דפתח גם בשאלה רומז על דהדר בעין והלואה על אינו חוזר בעין, ומסיים רק בהלואה לומר שיחשדוהו שהלוהו, דהיינו אף מה שנותן לו בשאלה דהדר בעין, אבל הלוהו לזמן מרובה דזהו , ועיין לשון הלואה, עיין תוספות שבת )דף קמ"ח ע"א ד"ה שואל(שם מפני שהרואה סבור שהישראל צוהו וכו'. דעת הט"ז (ע) , דאם העכו"ם דר במקום שאין איסור להוליך )סק"ג(לשם מותר, אבל מבואר דוקא בכלים שאין עושין מלאכה בהם. וכן כתב הב"ח ז"ל , וכתב הטעם דנראה כשלוחו לעשות ]אות ג'[עכשיו בשבת. ע"כ. ומשמע מזה דהוי כאומר לו הילך בשר ובשל אותו לצרכך. והא דמותר כדי שיצא מפתח ביתו, על כרחך דבאומר לו מערב שבת הילך בשר ובשל אותו לצרכך בשבת מותר. ועיין בסימן ש"ז ובאשל אברהם , ואקוה לדבר )ס"ג()סק"ג(שם מזה. אבל יותר נראה כוונת הב"ח דנראה כשלוחו לעשות בשבת מלאכת ישראל, ובערב שבת אין חשש, שיתלו שנתן לו בקבלנות. וכן צריך לומר על חשש שישראל צוהו להוציא, ומאי מהני לזה שיצא מפתח ביתו, הא בשולח חפצים מערב שבת בעי , אלא על קצץ כמו שיתבאר בסימן רמ"ז, וע"ש במג"א )סק"ח(כרחך יתלו שקצץ. ועיין תוספת שבת שלא כתב כן. )סק"ה(והנראה לע"ד כתבתי. שם מפני שהרואה סבור שהישראל צוהו להוציאו. כתב (עא) ב"י , לפי שהרואה סבור כו'. נ"ב: אפילו )שיטה י"ג(לדידן דלית לן רשות הרבים אסור. ב"ח . ]אות ג'[שם מפני שהרואה סבור שהישראל צוהו להוציאו. כתב (עב) ב"י , וטעמא מפורש בסמ"ג )ע"ד שיטה י"ג(]לאוין ס"ה והתרומה , לפי שהרואה סבור שישראל דף י"ט ע"ב[]סימן רכ"א[צוה לגוי להוליכו חוץ לבית ברשות הרבים וכו'. נ"ב: כתב הט"ז , דלדידן דלית לן רשות הרבים מותר, וכמו שכתב רבנו )סק"ג(בסימן שכ"ה , גבי מילא גוי מים לבהמתו שיש חילוק בין ]ס"י[רשות הרבים לכרמלית, א"כ לדידן דלית לן רשות הרבים מותר. ואח"כ כתב, דמדלא חילקו בכך משמע דבכל מקום אסור. ותמהני עליו, דהרי רבנו המחבר ז"ל הכריח בריש סימן שכ"ה, שאפילו שהחפצים של גוי אסור ליתן לו להוציא ואפילו לדידן דלית לן רשות הרבים, וכן כתב הוא ז"ל שם , דמה שכתב )בסק"א(רבנו המחבר בספר הקצר הוא אפילו לדידן דלית לן רשות הרבים. וכפי דעתו פליג דידיה אדידיה רבנו המחבר ז"ל, דבסעיף א' כתב דאפילו דלית לן רשות הרבים אסור ליתן חפץ לגוי להוציאו, ואילו בסעיף י' גבי מילא ]ל[בהמתו גוי מים חילק בין כרמלית לרשות הרבים. אלא ודאי דלא דמי, ובהוצאת החפץ אפילו לדידן דלית לן רשות הרבים אסור. וכן כתב המג"א ז"ל . ועיין שם בט"ז שכתב דאם הגוי דר בתוך מקום שאין )סק"ו(איסור להוליך שם ודאי מותר. שם מפני שהרואה סבור שהישראל צוהו להוציאו. כתב (עג) הרב ט"ז , שאם הגוי דר במקום שאין איסור ]סק"ג[להוליך שם ודאי מותר. ע"כ. ולהרמב"ם פ"ו ]מהלכות שבת הי"ט[שכתב, לא ימכור לגוי ולא ישאילנו ולא ילונו וכו', דכשיוצא הגוי מביתו יראה כמי שהלוהו או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת,)כלומר אפילו להשאיל דליכא איסורא מדינא אסור, שהרואה סובר שהלוה, והלואה אסיר שמא יכתוב כמו שכתב פרק כ"ג דין י"ב(, פשיטא שיש לאסור, וכן כתב המג"א . ]סק"ו[שם מפני שהרואה סבור שהישראל צוהו להוציאו. פירוש (עד) הדברים לפי דברי מרן בב"י, היינו שצוהו להוציאו חוץ לרשות הרבים. יע"ש. ולפי זה בעיר מוקפת חומה נראה דיש היתר גמור להשאיל. אמנם מדברי הרמב"ם )בפ"ו מהלכות שבת דין שכתב הטעם שיראה כמי שהלוהו לגוי או ]משכנו[י"ט()משכירו(או פסק עמו או מכר לו בשבת כו', מורה דאפילו בעיר מוקפת חומה אסור. ונראה דמשום הכי סתם מרן בפסקיו פה וכתב סתם שהישראל צוהו להוציאו, ולא פירש ברשות הרבים, נראה דכוונתו לומר שכל שיש לומר שהישראל מצוהו להוציאו מחמת שיש לו הנאה כגון שכירות או מכירה או משכון אסור. ועיין מה שכתב הר"ב מג"א . יע"ש. ודלא כמו שכתב הרב ט"ז ]סק"ו[שאם הגוי דר במקום שאין איסור להוליך דמותר. יע"ש. ]סק"ג[שם מפני שהרואה סבור שהישראל צוהו להוציאו. סיים (עה) הב"י, להוציאו לרשות הרבים. משמע לכאורה מדבריו דאם מוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד מותר. וכן כתב המג"א עיין עליו. הן אמת דמברייתא דגרסינן במסכת שבת ]סק"ו[]יח:[לא ילוה ולא ישכירנו וכו', רבי עקיבא אומר כדי שיצא מפתח ביתו, משמע דלא קפדינן אלא אפתח ביתו, יהיה פתוח לאיזה שירצה לרשות היחיד או לרשות הרבים סוף סוף אסור. וזה פשוט, דסתמא קתני. וכן הוא לפי טעמו של הרמב"ם ז"ל ]הלכות שאכתוב לקמן בסימן רנ"ב בגליון דנא ]הביאו שבת פ"ו הי"ט[המג"א שם סק"ו[. ולדברי המחבר אם נאמר דגם הוא ז"ל לא מחלק, ומה שכתב לרשות הרבים, כוונתו דהרואה אותו ביד הגוי אומר דודאי לא נתנו לו כי אם להוציא לרשות הרבים, וא"כ אפילו מרה"י לרה"י אם מוציא בשבת אומרים שהוא שליח ישראל, דישראל לא היה יכול להוציא למקום אחר ונותנו לגוי, מה שאין כן בערב שבת אין שום אדם משגיח ורואהו, וא"כ אין כפי זה חילוק בין טעם הרמב"ם ז"ל לטעם המחבר ז"ל ולעולם אסור בין לרה"י בין לרה"ר. ומה שהוצרך המחבר ז"ל להאי טעמא ולא הספיק לו טעם הרמב"ם ז"ל, הוא לאסור אפילו באדם שאינו עשוי למכור כליו, ודברים שעשוים להשאיל, דודאי לא יחשדהו אדם שמכרו, קמ"ל המחבר הכא דאפ"ה יאסרו מטעם זה. אכן ודאי במכר ומשכן שהזכיר המחבר לקמן )סימן ודאי סובר כטעם הרמב"ם, ולא הוצרך לטעם זה אלא רנ"ב ס"א(לשאלה דוקא. וכן נראה ממה שלא כתב טעם זה שם אלא סתם, מוכח ודאי כמו שכתבתי. ונמצא כפי זה דאין להקל כלל בין במכירה בין בשאלה בין ברה"ר בין ברה"י, כנ"ל פשוט. ותמהני דבשאלה יש להקל מהמג"א ז"ל שכתב לקמן סימן רנ"ב ]סק"ד[בעיר המוקפת חומה ובמכר יש להחמיר, כי אחר שהברייתא השוה אותם ואמר לא ישאיל ולא ימכור אלא וכו', א"כ ממה נפשך אם הטעם משום הוצאה בשניהם יש להקל, ואם מטעם מכירה בשניהם יש להחמיר. דהא ודאי לדעתו ז"ל מאן דאמר משום הוצאה סבירא ליה דלא קפדינן אמכירה כלל שיחשדו אותו בזה, דאי לא תימא הכי איך כתב בסימן ]רמ"ו[)רמ"ז(דבעיר המוקפת חומה שרי, והא איכא למיחש למכירה, ]סק"ו[אלא ודאי דאין לחושדו במכירה. וא"כ אחר שהברייתא השוותם איך נעשה חילוק ביניהם. וזה פשוט. שם מפני שהרואה סבור שהישראל צוהו להוציאו. כתב (עו) מג"א , וא"כ אם העיר מוקפת וכו'. וכן כתב )סק"ו(מנחת כהן . ]הערת המו"ל הר"ר יצחק )]משמרת השבת שער א'[ פ"י(במברגר: וכן כתב הט"ז . ומה שקשה על הט"ז, עיין פרי )סק"ג(מגדים , ותוספת שבת [. )אשל אברהם סק"ו()סק"ה(שם מפני שהרואה סבור שהישראל צוהו להוציאו. כתב (עז) ב"י, וטעמא מפורש בסמ"ג ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ב[והתרומה כו'. וכתב הרב מג"א , ואפילו לדידן ]סימן רכ"א[)בסק"ו(דלית לן רשות הרבים כו', כמו שכתב בב"י בסימן שכ"ה. וע"ש במג"א . א"כ אם העיר מוקפת חומה כו' שרי. אבל )סק"ז(הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת כתב, כשיצא הגוי מביתו )דין י"ט(בשבת וחפץ ישראל בידו, יראה כמו שהלוהו לגוי או משכירו או פסק עמו או מכר לו בשבת. ע"כ. ורצונו לומר, דלטעם הרמב"ם אפילו בעיר מוקפת חומה אסור. ובכן תימה על רבנו דקרא לו שמיט'ה טעם הרמב"ם. ויש להקל בעת הצורך ולסמו ך על טעם שכתב הב"י בעיר מוקפת חומה דמותר בעת הצורך. ועיין שם בספר מעשה רוקח דהבין כסברת הרב מג"א, דלהרמב"ם אפילו בשאלה יאמרו שמכר או משכן כי אינן יודעין כתב, דלדידן דלית לן רשות שהשאיל לו. ע"ש. והט"ז )בסק"ג(הרבים מותר כו'. ושוב כתב דמדלא חלקו בכך משמע בכל מקום )בהגב"י(אסור. וכן כתב הב"ח . ע"ש. ועיין ביד אהרן ]אות ג'[)בסק"ה(מה שכתב מה שכתב על דברי הט"ז. ועיין מטה יהודה על דברי הרב מג"א ז"ל. ואתה תחזה להרב ערך השלחן )בסק"ב(שהביא דהרשב"ץ כתב טעם הרמב"ם, )בח"ב סימן קס"ז(ושכן כתב בארחות חיים והכל בו ]הלכות שבת סימן ש"י[]סימן ל"א כו', ויש להחמיר כהרמב"ם כו' אפילו במקום שמותר דף ל' ע"ד[לטלטל אסור. ע"ש. שם מפני שהרואה סבור שהישראל צוהו להוציאו. כתב (עח) הבאר היטב , ואם העיר מוקפת חומה וכו'. ]סק"ב[והגוי דר שם. ט"ז . דאם הגוי דר חוץ לעיר, יש לחוש ]סק"ג[שמא יראה ישראל שמוציא מבית ישראל, ויכיר הגוי שדר חוץ לעיר ובודאי יוציא חוץ לעיר ואיכא מראית עין. ומהאי טעמא כתב הט"ז דצריך שלא יוציא חוץ לתחום, ר"ל )סימן תמ"ד ]סק"ה[(שידור תוך התחום, דאם דר חוץ לתחום איכא מראית עין דמסתמא יוציא חוץ לתחום. מחצית השקל . ובתניא ]סק"ו[]ש"ע כתב, אפילו הגוי דר במקום שאינו מעורב, אם ביתו הגר"ז ס"ה[של ישראל רחוק ממקום שאינו מעורב בענין שהרואה יוצא מביתו של ישראל אינו רואה כשהוא יוצא למקום שאינו מעורב רשאי. ומ"מ אם ידוע שהגוי יוליכנו חוץ לתחום, סבירא ליה להט"ז דאסור, והטעם לפי שחפצו קנה שביתה )סימן תמ"ד סק"ה(אצלו. אף שאינו מוזהר על תחום כליו כמו שאינו מוזהר על שביתת כליו, מ"מ אסור לגרום בידים שיוציא חוץ לתחום ע"י שמסרן ביד גוי. אבל מותר להראותו לגוי ולומר לו שיטלם מעצמו. ויש מתירים אפילו למסור בידים. ע"ש שהוציא כן מדברי רמ"א סוף סימן ש"ה, ותשובות מהר"ם אלשקר ]סימנים שמובא במג"א שם . מ"ב[-מ"א ]סקי"ח[כתב במשבצות זהב , אם ידוע וניכר שיוציא חוץ לתחום ]סק"ג[כגון מחרישה אסור. עכ"ל. משמע היכא שאינו ניכר מותר להשאיל אפילו כלים שעושים בהם מלאכה. ובט"ז משמע ]סק"א[דוקא כלים שאין עושין בהם מלאכה, וכן כתב בשלחן עצי שיטים . נזר ישראל ]דיני אמירה לעכו"ם סימן א' סכ"ב[]ח"א סימן ע"ד . וכן כתב בפרי מגדים עצמו באשל אברהם לקוטי רימ"א סק"ז[)סימן , דכלים שעושין בהם מלאכה אסור בשאלה אף רנ"ב סוף סק"ד(במוקף חומה, אלא א"כ יצא מפתח ביתו מבעוד יום, שלא יאמרו בשליחותו של ישראל עושה מלאכה בשבת. עכ"ל. וכל זה בשאלה, אבל אם מכר אפילו בערב שבת או שיש לו משכון של גוי, עיין לקמן סימן רנ"ב דאסור אפילו בעיר המעורבת. וכן אם הלוהו לזמן מרובה יותר משלשים יום או שנתן לו לעשות בו מלאכה אסור, והטעם שיחשדוהו שעשה כן בשבת, מה שאין כן בשאלה אין חשד שהרי מותר להשאיל בשבת. וחפצים של גוי שהם מופקדים ביד ישראל יכול ליתן לו אע"פ שיוציאנו לרשות הרבים כמו שכתוב ריש סימן שכ"ה. עיין שם תשלום דינים אלו. תניא . ]ש"ע הגר"ז ס"ה[שם צוהו להוציאו. כתב מג"א , צוהו להוציא וכו', (עט) )סק"ו(וא"כ אם העיר מוקפת חומה וכו', אבל הרמב"ם וכו', וצ"ע וכו', ע"ש וכו'. ואמר אדמו"ה דלא קשיא מידי, דהא זה הכלל, היכא דאיכא למיתלי בצד ההיתר תלינן, כמו בשדה דתלינן באריסות . וא"כ הרמב"ם ]עבודה זרה כא:[]הלכות שבת פ"ו איירי בעיר שאינה מוקפת חומה, וא"כ אם לוה לעכו"ם, הי"ט[האיסור הוא שיאמרו ישראל צוה להוציאו, ואי משום שיתלו בצד ההיתר, שיאמרו משום שמכר החפץ לעכו"ם, וא"כ ליכא איסור למימר הוצאה דעכו"ם מוציא את שלו, מ"מ המכר הוא באיסור בשבת, אבל בעיר המוקפת חומה דלא שייך איסור הוצאה, לא יאמר שמכר לו בשבת, כי יתלה בצד שהלוה לעכו"ם וליכא איסור כלל. ודו"ק.

סעיף ג

שם צוהו להוציאו. הרב מג"א תמה על מרן שהשמיט (פ) ]סק"ו[טעם הרמב"ם דיראה כמוכרו לו ]הלכות שבת פ"ו הי"ט[בשבת. וכן כתב הרשב"ץ דאפילו החפץ של גוי )ח"ב סימן קס"ז(אסור מפני חשד דיראה כמוכר, אלא א"כ היה דבר מורגל כל כך וכולי עלמא יודעים דליכא חשד. ע"ש. וכהאי גוונא כתב הרא"ש והטור , דאפילו היה ]שבת פ"א סימן א'[)]ריש[ סימן שכ"ה(החפץ של הגוי, הרואה שנותן לו אינו יודע. ע"ש. ועיין מה , דאסור ליתן מתנה בשבת דהוה ליה שכתוב סימן שכ"ג ]ס"ז[]סק"ה[. והרב אליה רבה כקנין. ע"ש. ודלא כהרב מטה יהודה כתב, דפסק כספר התרומה וסמ"ג ]סק"ח[]סימן רכ"א[]לאוין ס"ה דחולקים על הרמב"ם ולהם שומעים. ע"ש. וכבר דף י"ט ע"ב[כתבתי דהרשב"ץ כתב טעם הרמב"ם, וכן ראיתי בארחות חיים והכלבו . ועוד דהש"ע ]הלכות שבת סימן ש"י[]סימן ל"א דף ל' ע"ד[רובו ככולו מיוסד על דעת הרמב"ם ודרכו לפסוק כן. וכן כתב הרב שיירי כנה"ג סימן תצ"ה . ע"ש. ובאמת ]הגב"י סק"ה[דהתוספות והרא"ש והר"ן ]שבת יט. ד"ה נותנין[]שם פ"א סימן ל"ו[והמרדכי פסקו כספר התרומה ]שם ז. ד"ה ת"ר[]שם סימן רנ"ג[וסמ"ג, עיין בב"י סימן שכ"ה, מ"מ יש להחמיר כהרמב"ם וארחות חיים והכלבו והרשב"ץ דאפילו במקום שמותר לטלטל אסור. ע"ש. שם צוהו להוציאו. כתב בנר ישראל , צ"ע על (פא) )]מג"א[ סק"ו(הרב ב"י כו'. מיישב באליה רבה . ע"ש. ]סק"ח[שם צוהו להוציאו. עיין מג"א . נ"ב: ולי נראה שהרב (פב) )סק"ו(ב"י ז"ל לא משמע ליה כטעם הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו בזה, יען דבשבת הכי איתא, בית שמאי הי"ט[)דף י"ח ע"ב(אומרים לא ימכור וכו' ולא יתן לו במתנה, אלא כדי שיגיע הנכרי לביתו מבעוד יום, וב"ה אומרים ]אליבא דר"ע[, כדי דיצא מפתח ביתו של ישראל. וא"כ מדברי ב"ש נשמע לב"ה דטעמא משום רשות הרבים, דאילו טעם הרמב"ם לא אתי שפיר לדברי ב"ש. ודוק. סעיף ג' אסור וכו'. ליתן לגוי במתנה על מנת להחזיר, כתב (פג) הרדב"ז , אע"ג דהויא מתנה, חיישינן )]ח"א[ סימן י"ג(שמא לא יחזיר ונמצאת המתנה בטלה למפרע ועבר על שביתת בשמו גבי בהמתו. ע"ש. ועיין מה שכתבתי )סימן תמ"ח ]סק"ד[(חמץ, דאפילו מחזירו לו אחר הפסח ונמצא דהויא מתנה למפרע, עבר עליו. ע"ש. שם אסור וכו'. כתב הר"ן פרק לפני אידיהן (פד) )]עבודה זרה[ דף ט"ו ע"א(, דבנסיוני דהיינו שמוכר וקוצץ דמים ונותן לו על נסיון, ואם ימצא מקח טעות יחזיר לו הדמים, ליכא משום שביתת בהמתו דכבר קנה לה האינו יהודי. ע"ש. אבל בירושלמי איתא בהדיא, פעמים שהוא מוכרה לו לנסיון )פסחים פ"ד ה"ג(והוא מחזירה לו לאחר שלשה ימים ונמצא עובר עבירה בבהמתו של ישראל. וע"ש בגליון הש"ס. ועיין מה שכתבתי בחיבורי שם על דברי הר"ן הנ"ל . ישראל )דמאי פ"ג ]משנה ב'[(שם אסור וכו'. שייך להלכות שבת, שהשבתי לרב אחד, על (פה) דבר אשר כתב מעלתו על מה שהקשיתי בסימן רמ"ו על הר"ן שכתב דבנסיוני אינו עובר ]עבודה זרה ד: ד"ה ומקשו[הישראל על שביתת בהמתו, מהירושלמי דפסחים . וכתב ]פ"ד ה"ג[מעלתו דדינו כמו במתנה על מנת להחזיר דקי"ל ]סימן תרנ"ח ס"ד[דשמה מתנה, ומצינו בירושלמי דמתנה על מנת )סוכה פ"ד ה"ב(להחזיר לא שמה מתנה. זה אינו, דהא עיקר סברת הר"ן כתב שם שהרי בידו להקדישו, ובמתנה על מנת להחזיר הא אין בידו להקדישו. ואף אין לדמות לנותן הברירה ביד המקבל מתנה שאם ירצה להחזיר מחוייב הנותן לקבל דאז בידו להקדישו. גם כן לא דמי, דהתם הא נותן המתנה לכתחילה על דעת כן שיהא של המקבל עד שעת חזרה, אבל הכא הא להיפוך כשנותן לו כוונתו שלא להחזיר, ואילו היה יודע שיחזיר לא היה נותן לו כלל לנסיון. אלא סברת הר"ן כיון שאין תליא ברצון הישראל רק ביד האינו יהודי שלא להחזיר אין הישראל עובר. וזה נסתר מהירושלמי הנ"ל. שם אסור להשכיר וכו'. דע דדבר פשוט הוא דאיסור זה (פו) הוא אפילו ביום ראשון כמו שכתב הטור, כיון דטעם האיסור הוא משום שביתת בהמתו, כי השכירה מיום ראשון מאי הוי כמו שכתב מרן ב"י. וכן אפילו בהבלעה אסור מטעם הנזכר. ומיהו הא דמהני לקמן תקנתא דיפקירנה, אינו אלא לענין לינצל מדין איסור שביתת בהמתו, אבל לא מהני לינצל מאיסור שכר שבת אם היה השכירות לימים. וכן כתב הב"ח , )סעיף ו' סימן זה(וכן בעולת שבת . יע"ש. ]סק"ג[שם אסור להשכיר וכו'. פירוש, אפילו ביום חמישי ואפילו (פז) בהבלעה, יען אינו מפקיע איסור שביתה. ואע"ג דקי"ל בעלמא שכירות ליומיה ממכר הוא ]בבא מציעא נו:, חו"מ סימן רכ"ז , היינו לענין שקונה החפץ להשתמש בו כאילו הוא שלו, סל"ה[אבל לעולם עיקר החפץ שלו הוא, וכמו שכתב הר"ן ז"ל הובאו דבריו בנמוקי יוסף מציעא על ההיא דדף נ"ו . ]לב. ד"ה ל"ש[יע"ש. ועיין בשו"ת שלי חיו"ד הלכות שמיטה ]שער המים[]סימן , במה שנסתפקתי אי שמיטת קרקע נוהגת בישראל השוכר ו'[קרקע מהגוי, והארכתי בזה בס"ד. יע"ש. והעלתי לענין דינא דשכירות מדאורייתא נמי לא קניא להיות שלו. יע"ש. והבאתי דין זה שלפנינו והארכתי לבאר סברת הטור לפי מה שכתב כאן ומה שכתב בחו"מ. יע"ש. שם ,'כתב הב"י בד"ה אבל בהמתו וכו (פח) אסור להשכיר וכו'. פשוט הוא דכי ון דטעמא וכו'. נ"ב: וכן כתב הרשב"א בחדושיו לשבת . הגה כ"י. ]יט. ד"ה ואיכא[בא"ד ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמה שכתב הרוקח ]סימן וכו'. נ"ב: עיין מה שכתב המאירי ש'[]שבת יט. ד"ה מוכר[באורך, והמאור . ]שם ז. ד"ה והא[בא"ד ואפילו יפקירנה וכו'. נ"ב: עיין להמאירי ]שבת יח: ד"ה וארחות חיים . הגה כ"י. מוכר[)דף נ"ד ]סימן ש"ה[(שם אסור להשכיר וכו'.]הערת מהרש"ם: בר"ן פרק קמא (פט) דעבודה זרה הביא בשם י"א דביום ]ד: ד"ה רב הונא[חמישי מותר בסתם, והרמב"ן חולק. ומסתימת ]במלחמות שם[לשון הפוסקים נראה דסבירא להו כהרמב"ן[. שם אסור להשכיר או להשאיל. כתב הטור (צ) )דף ק"ס ע"ב שיטה , אבל בהמתו אסור בין להשאיל בין להשכיר וכו'. ט'(נ"ב: וכן פסק מר"ן ז"ל בספר הקצר. והרב בעל עולת שבת הקשה, דמרן ז"ל פליג דידיה אדידיה מהכא למה שפסק ]סק"ג[בסימן ש"ה שהתיר למסור בהמה לרועה. ע"ש. ולע"ד ]סכ"ג[נראה לומר דהחילוק ברור, דכשהוא בשכירות או בשאלה בסתמא עושה בה מלאכה בשבת והוי מדעת ישראל, אבל רועה אינו עושה מלאכה בבהמה דמרתת, ואם רואה אותו עושה מלאכה יהיה מוחה בו. שם אסור להשכיר או להשאיל. עיין מה שכתב הרב יד (צא) )בהגה"ט(, ובאר היטב אהרן ]לא )סק"ד()ולא השכירו(הזכירו[. עיין מה שכתב על דבריו הרב ברכות מים ז"ל )דף ח"י ע"ד(. שם אסור להשכיר או להשאיל וכו'. ובסעיף א': מותר (צב) להשאיל ולהשכיר וכו', הקדים כאן שכירות לשאלה ושם הקדים שאלה לשכירות, משום דנקט לא זו אף זו. ודו"ק. ומכאן לכאורה ראיה דבבהמה ישנה גם כן גזרה דכלים שעושין בהן מלאכה, ויש כאן גזרה שנראה כאילו העכו"ם הוא שלוחו. ודו"ק. ואולי יש לומר דלפיכך הקדים שכירות לשאלה, לפי מה שכתב בד"ה אבל בהמתו וכו' ז"ל: איכא להקשות הב"ח ]אות ד'[כו', דדילמא קרא לא איירי בהשאילו או השכירו, דכיון דהשכירו הוה ליה כמכירה כו', וכל שכן שאלה דקנייה עכו"ם משעת משיכה לה תחייב באונסין וכו'. ע"ש. הרי דבשאלה יש סברא להתיר יותר, ולפיכך הקדים האיסור בשכירות, והוסיף דאפילו בשאלה שהעכו"ם קנאה להתחייב באונסין ואפילו הכי אסור. וצע"ק אמאי בטור הקדים שאלה לשכירות. ואולי משום דסליק משאלה שמותר, לפיכך כשהזכיר דבהמה שאני התחיל בשאלה דקאי בה. ודו"ק. שם אסור להשכיר או להשאיל בהמתו וכו'. כתב הטור (צג) , אבל בהמתנו אסור להשאיל לו או להשכיר )שיטה י'(וכו'. נ"ב: טעם שביתת הבהמה, עיין ברשד"ם . )חלק או"ח סימן ב'(כל בהמה אסור להשכיר ולהשאיל אפילו סוס, ודלא כמי שרצה לפרש דהא דתנן בעבודת אלילים בן בתירא מתיר בסוס, ]יד:[אפילו בשאלה ושכירות. וכבר הכו על קדקד סברא זו רלנ"ח וגדול אחד בתשובה כתיבת יד. )בסימן כ"ח(מה שנראה מדברי רבנו בעל הטורים דדוקא שאלה ושכירות בהמה אסור אבל מכירה מותר, אף על גב דתנן בפרקא קמא דעבודת אלילים ובכל מקום לא ימכור להם בהמה גסה, ]שם[ומפרשינן התם טעמא דגזרינן ]אטו[ שאלה אטו שכירות. הטעם הוא משום דהאידנא נהגו היתר בכל מכירה, כמו שכתב רבנו בעל הטורים ז"ל ביו"ד , וסמך כאן אמה שכתב )סימן קנ"א ]ס"ד[(שם, אף על פי שדינים הללו לא שייכי לשם אלא כאן. שם אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו'. כתב ב"י (צד) , אין לו על מה שיסמוך וכו'. נ"ב: הב"ח )שיטה כ"ז(מוקי דברי הרוקח כשהשאילו לו בחנם ואמר [']אות ד ]סימן ש'[לו לא תעשה מלאכה. ולשון אחר כתב, דמיירי שמסרה לרועה גוי, כדברי רבנו האי גאון שהביא רבנו המחבר בסימן ש"ה , והכי נקטינן. ]סכ"ג[שם אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו'. כתב ב"י (צה) , אין לו על מה שיסמוך. נ"ב: ומה שכתב )שיטה כ"ח(בט"ז , אין לשון הרוקח סובל פירושו. ע"ש. )סק"ד(]סימן ש'[שם אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו'. כתב הרב (צו) ב"י, מתוך זה יתבאר לך שמה שכתב הרוקח , ]סימן ש'[בהמת ישראל ביד גוי, אם הגוי עושה בה מלאכה בשבת מאחר שאין לוקח שכירות מותר, ואם ישראל רואה מוחה בידו. עכ"ל. אין לו על מה שיסמוך. עכ"ל. וקשיא לי, אמאי לא הקשה עליו שהוא נגד גמרא ערוכה דעבודה זרה דאוסר בין )דף ט"ו ע"א(להשאיל ובין להשכיר, ומוכח משם דפשיטא טפי לאסור בשאלה מבשכירות. ועוד דכיון דהשאילו לגוי, אם בא הישראל למחות בידו אומר לו לאו לאותבה בכילתא יהביתא. ונראה דהרוקח איירי שהשאילו לשנים או שלשה ימים מקמי שבת, והגוי לא החזירה והרי היא אצלו בשבת, בהא קאמר דאף אם יעשה מלאכה בשבת מותר שהיא גזל בידו, ואם יעשה בה מלאכה וישראל רואה ימחה בידו. ועל זה קאמר הרב ב"י, דאפילו הכי עובר הישראל ומיחייב לאהדורי בתרא דליהדרא מקמי שבתא, כתב, דכוונת הרוקח ואי לא מיחייב להפקירה. והרב ט"ז ]סק"ד[שמותר למסור בהמתו לרועה גוי ואינו חושש שמא יעשה בה מלאכה כמו שכתב הש"ע סוף סימן ש"ה. וקשה, דא"כ אמאי נקט דיעבד. ועוד אי ברועה שכירות מאי שיאטיה, אדרבא הגוי מקבל שכר טרחו. שם ,כתב ב"י (צז) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו'. אין לו על מה שיסמוך כו'. הב"ח בסוף סימן ד' מוקי כשהשאילו לו בחנם כו', וא"נ דמיירי דברי הרוקח ]סימן ש'[שמסרם לרועה גוי כדברי רבנו האי גאון שהביא דבריו רבנו )סק"ה(. וכן בסימן ש"ה , והכי נקטינן. שכנה"ג הגב"י ]סכ"ג[כתב הט"ז . ועין רואה דזה נעלם מהרב יד אהרן כאן )בסק"ד()בהגה"ט( ]בהגב"י[דלא בא בזכור'ו. ועיין מה שכתב הרב נהר ]סק"ג[, בגדי ישע ז"ל )סק"ח(. שלום בס"ג שם אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו'. כתב (צח) הט"ז , וכתב הרוקח , בהמת ישראל )סק"ד(]סימן ש'[ביד עכו"ם, ]אם[ העכו"ם עושה בה מלאכה בשבת, מאחר )או(שאינו לוקח שכירות מותר וכו'. יעוין חתם סופר , )או"ח סימן ר"ב(שהביא שהישראל מצווה על שביתת בהמתו שלא תעשה מלאכתו, אבל מלאכת נכרי כשאינו מקבל שכר בעד זה מותר. ולכאורה צ"ע מעבודה זרה שאסור למכור בהמה )דף ט"ו ע"א(גסה לנכרי גזירה משום שאלה ושכירות. ע"ש. ולפי זה גם בשאלה כשאינו לוקח שכר בעד זה מותר, למה חששו לשאלה הרי מותרת. אמנם לכאורה צ"ע איך מותר להשאיל לעכו"ם הא כתיב "לא תחנם" , ]עיין[ עבודה זרה , ]דברים ז', ב'[)דף כ' ע"א(וכשמשאיל לו הרי נותן לו במתנה דמי השכירות שהיה צריך ליתן. אמנם לפי שבסתם כשמשאיל למכירו הוי כמכר מפני , ובירושלמי טובת הנאה, עיין תוספתא )עבודה זרה פ"ג ]ה"ה[()גיטין בעי הוינא מיתן ליה וישלים ליה טיבו, וממילא אסור פ"ה ה"ג(להשאיל למלאכת שבת דהוי אתי הנאה ליד ישראל, אבל כשמוסר בהמה לרועה שאין בזה טובת הנאה מותר. שם (צט) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת וכו'. בהמה של ישראל והחלב מחצה לנכרי ומחצה לישראל, יפקירנה או יתנה עמו שיתחייב באחריותה כל שבת ושבת, אז מותר להניח לחלוב בשבת. פנים חדשות בשם הרמ"ע מפאנו ז"ל . ]דף ה' ע"ב[)סימן קי"ב(שם (ק) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת וכו'. כתבו הגהות מרדכי )פכ"א דשבת ]סימן , שמותר לומר לגוי בשבת לחלוב הבהמה וכו', תס"ד[ דף קמ"א ע"ד(]וקל להבין[. מתשובת הגאונים וק"ל , ]שערי תשובה סימן רכ"א[וששאלתם מהו לחלוב הבהמות בשבת כו'. ומצאתי בפרק קמא דעבודה זרה על מתניתין ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה ]ה"ו[גסה, דפריך בירושלמי, בהמה דקה נמי עושין בה מלאכה שחייבין עליה בשבת גוזז וחולב. ותירץ, מאחר שהבהמה בעצמה אינה עושה מלאכה, מה שהגוי עושה בה מלאכה לא מיתסר. מה שאין כן בבהמה גסה דעבדא גופה איסורא. וצ"ע אמאי אסרינן גבי בכור "תזבח" ולא גיזה, "בשר" ולא ]דברים י"ב, ט"ו[]שם[חלב, אם לא מטעם עבודה כדמשמע בריש פרק ראשית הגז, ומ"מ צריך לקנות החלב מן הגוים. עכ"ל. והנה מה שאמר דגבי בכור אסרו גיזה וחלב מדכתיב "תזבח" ליתא, דהך קרא מיירי בפסולי המוקדשין, וצ"ל אמאי אסרינן בבכורות, דמימרא זאת איתא התם בפ"ב . אבל מה שכתב אם לא מטעם עבודה, ]טו.[נראה שכוונתו לומר דבשלמא דרשא דתזבח ולא גיזה ניחא, משום דכבר הזהירה בו תורה "ולא תגוז" , ודרשו ]דברים ט"ו, י"ט[בו אף לפסולי המוקדשין. אמנם דרשא ד"בשר" ולא חלב היכן מצינו שלא לחלוב, על כרחך שלא לחלוב הוא מטעם דכתיב "לא תעבוד" , וחליבה בכלל עבודה היא. ]שם[וקשה דאיסור החלב נפקא לן פ"ג דמעילה , דאתיא העברה ]יג.[העברה מן בכור, וחלב המוקדשין נמי אתיא מאמו אמו, דכיון דאסר הכתוב חלב במוקדשין, הוצרך לומר נמי בפסולי המוקדשין בשר דתידוק מינה ולא חלב וכו'. והתוספות ]שם ד"ה הקשו שם, למה לי קרא לאסור חלב במוקדשין, תיפוק ליה אתיא[מדדרשינן בשר ולא חלב. ע"ש. א"כ מהיכא תיתי לומר שהוא מטעם עבודה כדי להקשות על הירושלמי. ומצאתי בנמוקי הרב מר דודי מהר"ר יעקב אלפאנדארי ז"ל שהקשה על המרדכי, דהך דבשר ולא חלב איצטריך לאסור החלב עצמו, וכמו שכתבו התוספות ז"ל בבכורות דף כ"ה , ומהיכא ]ע"ב בסוף הדבור הראשון[תיתי שלא לחלוב מטעם עבודה. ותירץ, דהכי איתא בתוספות , שהוכיחו שם דאסור בפסולי שם במעילה )ד"ה חלב המוקדשין(המוקדשין בין החלב עצמו בין לחלוב אותו. יע"ש. ובהכי ניחא. אמנם בעיקר הדין תהי עלה, שהרי אמרו בפרק חבית ]שבת , חולב אדם בתוך הקדירה משום דמשקה הבא קמד:[לאוכל כאוכל דמי, והרי הוא אסור משום שביתת בהמתו. ותירץ ז"ל, דטעמא דחולב לתוך הקדרה דמותר, הוא משום דכיון שהוא לתוך האוכל לא מיקרי מפרק, שאין זה דרך פריקתו דהוי כמפריד אוכל מאוכל, וכמו שכתב רש"י שם , אבל לא ]ד"ה לתוך[מקרי מלאכה ואין כאן שביתת בהמתו. עכ"ל. ולא הבינותי דבריו, גם מאי דמייתי המרדכי מריש פרק ראשית הגז לא מצאתי שם מראש ועד סוף דבר השייך לחלב וחולב, ואפשר שט"ס נפל שם. שם (קא) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי כדי שיעשה בה מפאנו הרמ"ע כתב . וכו' בשבת מלאכה בתשובותיו וז"ל: בהמת ישראל והחלב שלה מחצה )סימן קי"ב(לבעליה ומחצה לאריס נכרי, מהו להניח לחלוב בשבת. תשובה. החולב מפרק הוא דהויא מלאכה גמורה בגופה של הבהמה, לפיכך אם הפקירה בעליה או התנה עם האריס שיתחייב באחריותה כל שבת ושבת מותר, ואם לאו אסור. עכ"ל. ולפום ריהטא איכא לאקשויי על הרב ז"ל, מהא דאמרו בירושלמי פרק מקום שנהגו ופרק קמא ]פסחים פ"ד ה"ג[דעבודה זרה אדתנן בכל מקום אין מוכרין בהמה גסה, מה ]ה"ו[בין גסה לדקה, בהמה גסה יש בה חיוב חטאת בהמה דקה אין בה חיוב חטאת. ואינו חולב ואינו גוזז, תמן היא מתחייבת, ברם הכא הוא מתחייב. ופירש בספר פני משה, תמן בבהמה גסה היא מתחייבת, כלומר ע"י מלאכה שהבהמה עצמה עושה בא החיוב חטאת. ברם ]הכא[, בבהמה דקה הבהמה עצמה אינה עושה כלום. הוא מתחייב, כלומר הוא שעושה מלאכה שחולב וגוזז, ולא שייך בזה שביתת בהמתו. עכ"ל. אלמא דבחולב אין כאן שביתת בהמתו דהבהמה אינה עושה כלום, והכא בנדון הרב הנזכר שהאריס נכרי אדעתא דידיה עביד, מאי אית ליה לישראל אם הוא מפרק, הא אין כאן משום שביתת בהמתו דהיא אינה עושה כלום. והוכחה זו מהירושלמי של כת הקודמין היא, והן הן דברי הגהות מרדכי וז"ל: )פרק כ"א דשבת ]סימן תס"ד[(מתשובת הגאונים)מה שכתב קודם וק"ל, קאי אדלעיל, ופשוט, וכן הוא בתשובת מהר"ם , )ק"ק(]ד"ק = דפוס קרימונה[)סימן קפ"א(וכן פירש הגאון בעל של"ה בספר בגדי ישע ]על המרדכי שם אות , לאפוקי מי שטעה מסיבת העתקת מהר"ח אלפאנדארי ד'[]הגב"י סק"ב[(, וששאלתם מהו לחלוב בהגהת בני חיי בסימן זה הבהמות בשבת, ומסיק דאסור משום דהחולב בשבת חייב משום מפרק, אבל משום סכנת הבהמה מותר לומר לכותי לחלוב וטול החלב וכו', ומצאתי בפרק קמא דעבודה זרה וכו', ופריך בירושלמי, בהמה דקה עושין בה מלאכה שחייבין עליה בשבת גוזז וחולב. ותירץ מאחר שבהמה בעצמה אינה עושה מלאכה, מה שהכותי עושה בה מלאכה לא מתסר וכו'. וצ"ע אמאי אסרינן גבי בכור "תזבח" ולא גיזה, "בשר" ולא ]דברים י"ב, ט"ו[]שם[חלב, אם לא מטעם עבודה כדמשמע ריש פרק ראשית הגז . ומ"מ צריך לקנות החלב מן הכותי דאז בדידיה טרח, דאם לא כן הרי הוא מלאכת ישראל ואסור. עכ"ל. הרי דהמרדכי הוכיח מהירושלמי דאין שביתת בהמה במה שחולבין אותה, דהבהמה אינה עושה כלום, אלא דקשיתיה מההיא דאמרינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב וכו'. וקשה על הרמ"ע, אם לא שנאמר דהוא סבר מכח ההיא דפריך המרדכי דלא קי"ל כירושלמי בהא. איברא דקושיית הגהות המרדכי מתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב אעיקרא אינה מובנת, דאם אמרו בירושלמי שהבהמה אינה מתחייבת שאינה עושה כלום, על כל פנים החולב הוא עושה בה מלאכה. והגם שנאמר דבשר ולא חלב הוי מטעם עבודה כדסבר הגהות מרדכי )ועיין מה שכתב בהגהת בני חיי(, מ"מ לא תברא למאי דאמור רבנן דמערבא, דהכא דרחמנא אמר לא תעבוד בבכור, אם הוא חולב הוא עושה בה עבודה אף דהיא אינה עושה כלום. וקשיא להרמ"ע דבנדונו איך קפסיק לאיסורא עד שיפקירנה או יתנה שתהא אחריותה עליו, ותסגי שלא יקח חלקו מהחלב שחולב בשבת דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד, והגם דהבהמה שלו ליכא משום שביתת בהמתו כמו שאמרו בירושלמי. ועלה בדעתי הקצרה לומר, דאין כוונת הירושלמי דבחולב ליכא עשה ד"למען ינוח שורך וחמורך" , אמנם ]שמות כ"ג, י"ב[כלפי מה שאמר דבגסה איכא חיוב חטאת, בזה מקשה הירושלמי דממאי דנקט דבגסה איכא חיוב חטאת, מוכח דדוקא משום חיוב חטאת דאיכא להכי גזרו רבנן שלא ימכור בהמה גסה, ואהא פריך דגם בדקה יש חיוב חטאת בגוזז וחולב. ומשני דאין כאן חיוב חטאת, ד"לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך" ]שמות כ', י'[היינו שאתה עושה עם בהמתך כמו שאמרו ז"ל , והכא ]שבת קנג:[דהנכרי עושה אין כאן חיוב חטאת. אבל מודה הוא הירושלמי דאיכא "למען ינוח שורך", והוא לאו הבא מכלל עשה. אבל הכא קיימינן דהגזרה היתה משום חיוב חטאת והכא ליכא. ועל פי זה נתיישבה היטב היטב קושיית הגהות מרדכי מתזבח וכו' ולא חלב, דגם הירושלמי מודה דאיכא לאו הבא מכלל עשה אף דחולב העכו"ם. וסלקי שפיר דברי הרמ"ע, דכיון דהאריס עושה מלאכה דמפרק בגופה של ]בהמת[ ישראל, עובר )בהמה(אדאורייתא לאו הבא מכלל עשה דלמען ינוח שורך. וראיתי להרב אליה רבה על דין שמותר לומר )סימן ש"ה סקי"ט(לעכו"ם לחלוב בהמתו משום צער בעלי חיים וכו', שהביא תשובת הרמ"ע הנזכרת וז"ל: וכן מותר וכו', צ"ע ממה שכתב בתשובת הרמ"ע וכו', והכא מתירין אפילו באינו אריס. ואפשר דמיירי התם כשאין החלב מצערה. וצ"ע. עכ"ל. )כצ"ל(ובעיני הדבר פשוט דהרמ"ע מיירי כשאין החלב מצערה דיש לה יונק ובזה הוא דאיכא למען ינוח, דאם החלב מצערה אין זה מנוחה אלא צער וסכנה, כמו שכתב הגהות מרדכי, ובתשובות מהר"ם הגדולות ובקטנות )]דפוס פראג[ סימן מ"ט()]דפוס קרימונה[. ע"ש. ובודאי דבהכי לא מיירי הרמ"ע, ולא סימן קפ"א וקפ"ב(ידעתי אמאי כתבה הרב אליהו רבה בלשון אפשר. ולא עוד אלא שהרב מג"א כתב, עיין סוף סימן ש"ה מסעיף כ' והלאה, )סק"ז(ודברי עולת שבת בשם הרמ"ע צ"ע. עכ"ל. ונראה דקשיא ]סק"ד[ליה על הרמ"ע מסימן ש"ה דין ך' שהוא דין מותר לומר לעכו"ם לחלוב בהמתו משום צער בעלי חיים וכקושיית הרב אליה רבה הנזכר. ולדעתי הקצרה הדברים פשוטים ולא קשיא מידי כדאמרן. וקצת קשה על הרב מג"א והרב אליה רבא דלא זכרו מדברי הגהת מרדכי הנזכרת. הגם הלום ראיתי בספר בני חיי בהגהת הרב מהר"ח אלפאנדארי , שכתב על דברי הגהות מרדכי הנזכר לעיל, שהרב מר ]שם[דודו מהר"י אלפאנדארי תהי עלה בעיקר הדין, שהרי אמרו פרק חבית , חולב אדם בתוך הקדרה משום דמשקה הבא ]שבת קמד:[לאוכל כאוכל דמי, והרי הוא אסור משום שביתת בהמתו. ותירץ, דטעמא דחולב לתוך הקדרה שהוא מותר, הוא שכיון שהוא לתוך האוכל לא מיקרי מפרק ולא מקרי מלאכה ואין כאן שביתת בהמתו. וכתב עליו הרב מהר"ח אלפאנדארי, ולא הבינותי דבריו. ע"ש. ונראה שכוונת מהר"ח אלפאנדארי, דנהי דחולב לתוך אוכל אינו חייב משום מלאכה דמפרק, אבל מ"מ לתסר משום שביתת בהמתו, כי ההיא דאמרינן בבכורות תזבח ולא גיזה ]טו.[בשר ולא חלב, והטעם למרדכי משום עבודה. והתם משמע דאפילו חולב לתוך האוכל אסור, דמ"מ עבודה היא לגבי בכור ואיכא משו ם שביתת בהמתו. ויש לומר דהכא כתיב "וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך" וגו' , וקים להו ]שמות כ"ג, י"ב[לרבנן דמה שהוא מותר לדידיה כמו חולב לתוך אוכל דאינו מפרק אינו מוזהר בבהמתו, ולא שייך בהא שביתת בהמתו כי אם במה שהוא מוזהר דנקרא מלאכה, ובמה שהוא מוזהר לשבות מוזהר שינוח שורו, אבל במאי דלדידיה שרי ולא הוי מלאכה, ליכא למיחש לשביתת בהמתו, ומלאכות שבת כבר ידועות לרז"ל. ומאי דשרינן בכתובות גונח להיות יונק )דף ס' ע"א(בשבת, ופסקו מרן לקמן , ולזה רמז הרב אליה )סימן שכ"ח דין ל"ג(רבה סימן ש"ה על דברי הרמ"ע , ולא חיישינן )ויש ט"ס שם(לשביתת בהמתו, לפי האמור אתי שפיר, דהתם הוא מפרק כלאחר יד וליכא איסור תורה, ובמקום צער לא גזור ומותר לדידיה, וא"כ ליכא שביתת בהמתו דלאו מלאכה היא מדאורייתא. ובלאו הכי שאני התם דהיינו רביתא, שוולדותיה יונקים והן האדם היה כאחד מהם, וליכא משום שביתת בהמתו בזה דהכי אורחה להניק, אבל משום דהוי מפרק כלאחר יד דאסור מדרבנן לא שרי אלא בגונח, והרי הוא כמבואר. וחזיתיה להרב יד אהרן , שתירץ לקושיית הרב )סוף סימן ש"ה(מהר"י אלפאנדארי וז"ל: ואפשר דהתם ביו"ט, וכיון דביו"ט ליכא משום שביתת בהמתו, משום הכי נקט טעמא דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. עכ"ל. ולא זכר דהגהות מרדכי כתבו דאיכא שביתת בהמתו פרק קמא דעירובין ]סימן תקכ"ח[ביו"ט, דמייתי התם תרי זימני טעם הירושלמי ]ביצה פ"ה ה"ב[למאי דתנן גבי יו"ט אין רוכבין על גבי בהמה משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ע"ש. ותו שהמרדכי פרק חבית ]שבת מוקי להא דחולב בתוך הקדרה ביו"ט, אבל בשבת לא סימן תל"ז[חזיא לשחיטה ואסור, משום דהבהמה כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת, ולדעת הרב יד אהרן הוה ליה למימר דבשבת איכא שביתת בהמתו. ויש ליישב. ]ועיין לקמן סימן תק"ה בב"י. ודו"ק[. והנה ,לפום ריהטא יש לצדד בדין זה, והגם דיש צדדין בדבר לדעתי הקצרה היה נראה דיש לדון במה שכתב הרמ"ע ולאסור בבהמה שיש לה יונקים ואין לה צער וסכנה מרוב חלב, אם לא שיפקירנה או יתנה עם האריס שיתחייב באחריותה כל שבת דאז מותר. אבל בבהמה דיש לה צער שרי, ובלבד שלא יהנה מחלקו בחלב או יקנהו בדבר מועט וכמו שכתוב סימן ש"ה . ]ס"כ[ודע דבהא דמייתי מהר"ם בתשובותיו הנזכרות והגהות מרדכי שהבאתי לעיל מתשובות הגאונים לחלוב )פכ"א דשבת(הבהמות, דמשום סכנה מותר לומר לעכו"ם לחלוב וטול החלב וכו', והוא דין הש"ע לקמן סימן ש"ה. מצאתי להרב שבלי הלקט דמייתי תשובות הגאונים לאסור. ושוב כתב: )כלל שני סימן ל"ג(וגאון אחר כתב, היכא דאיכא סכנה דבהמה, אומר לעכו"ם מערב שבת חלוב פרתי וטול החלב לעצמך. עכ"ל בשבלי הלקט הנדפס. אמנם בשבלי הלקט כתיבת יד יש )ערוגה שנית שבלת קכ"ג(שינוי גדול, ובתשובה הראשונה דמאן דאסר האריך וסיים וז"ל: הלכך אסור, ולגאון אחר מצאתי היכא דאיכא סכנה דבהמה אומר לגוי מערב שבת חלוב פרתי וטול לך החלב לעצמך. ותימה בדבר, ושמא סברת הגאון להתיר דהוה ליה כמקנה בהמתו לחלבה דהוה ליה כבהמתו של עכו"ם. ואין בנו כח להתיר, שהרי אמרו חכמים גונח יונק חלב בשבת, דהוה ליה מפרק ]כתובות ס.[כלאחר יד ובמקום צערא לא גזור רבנן, הא למדת שאפילו במקום צערא לא התירו אלא כלאחר יד. עכ"ל. וקצת קשה על המקצר שבלי הלקט)שהוא הנדפס( איך ה שמיט דעת בעל הספר דמסיק שאין בנו כח להתיר, ולא מייתי אלא תשובת הגאון השניה. ותו יש להרגיש על מהר"ם והגהות מרדכי, דמייתו ההיתר מתשובת הגאונים, ולא כתבו דאומר לעכו"ם מערב שבת כדמייתי הרב שבלי הלקט, שהגאון המתיר לא התיר אלא לומר מערב שבת. וכן כתב בספר תניא בשם הגאון, ]רבתי סימן י"ט[דאומר לגוי מערב שבת. ובזה יש לומר, דהא דכתב דאומר לגוי מערב שבת הוא כשנודע לו דבשבת הכי אורחיה דמסתכנת בחלב, ולזה אומר לעכו"ם מערב שבת, אבל כשלא ידע מקודם ובשבת רואה דמסתכנת, שרי לומר לו אפילו בשבת. ומשום הכי השמיט מהר"ם הא דאומר לו מערב שבת, דאינו אלא מהיות טוב וכשידע מקודם. או שמא תשובת הגאונים אשר מצא מהר"ם היה מגאונים אחרים ולא הצריך שם לומר לעכו"ם מערב שבת. ומ"מ נראה דכוונת הרב שבלי הלקט שכתב ותימה בדבר, הוא שהוקשה לו דאכתי איכא משום שביתת בהמתו שעושה מלאכה בה. ולזה תירץ דסבר הגאון דהוה ליה כמקנה לו בהמתו והוה ליה כבהמתו של עכו"ם. ולפי דרכנו למדנו, דסבר הרב שבלי הלקט דאיכא משום שביתת בהמתו בחליבה כדברי הרמ"ע, ולזה תמה על הגאון, דהגם דמשום סכנת הבהמה התיר הגאון לומר לעכו"ם לחלוב והחלב לעצמו, אכתי פש איסור שביתת בהמתו, ומתרץ לה. ולא סבר כמו שהבין הגהות מרדכי בירושלמי דעכו"ם הנזכר לעיל, או שמא סבר דתלמוד דידן פליג אירושלמי ונקיטינן כתלמודין. איברא דגברא רבא חזינא ותיובתא לא חזינא ופירוקא לא חזינא. דמאי מתמה על הגאון משום שביתת בהמתו, והא כי איכא סכנת בהמה מאי למען ינוח שורך איכא, אטו זו מנוחה שדבקי מיתה בהדה. ומשום שבות דאמירה לעכו"ם ליכא, דצער בעלי חיים דאורייתא, ושבות דרבנן, כמו שכתב מהר"ם בתשובותיו. והיתר הגאון ברור וטעמו ונימוקו עמו. ומאי דמשני דהוה ליה כבהמתו של עכו"ם הוא דבר קשה, דמשום דמה שחולב שלו נחשוב כאילו גוף הבהמה שלו. ומאי דמייתי ראיה מההיא דגונח יונק וכו' לא שמא מתיא, דהתם ישראל גופיה עביד ומשום הכי לא שרי אלא כלאחר יד. והדבר פשוט דאין ראיה מההיא ואין צורך להאריך. ונראה דהרב המקצר שבלי הלקט משום דראה דדבריו ז"ל בזה קשים השמיטם. וכן ספר תניא שתמיד אזיל בתר שבלי הלקט בזה השמיט סברתו. ]רבתי[אחרי כתבי ראה ראיתי להרב שאלת יעבץ שהביא )ח"ב סימן ע"ז(תשובת הרמ"ע הנזכרת, וביער עליה והגדיל המדורה טועה כתב זה, שהרי אפילו הבהמה והחלב של ישראל מותר לצוות לנכרי לחולבה. ועוד גדולה מזו שמענו שאפילו לישראל עצמו מותר לחלוב הבהמה, כדאמרינן חולב אדם עז ]שבת קמד:[לקדרה משום דמשקה הבא לאוכל הוא. ואע"ג דבתוספות ]שם פירשו דהיינו דוקא ביו"ט ולא בשבת, לא ברירא כולי ד"ה חולב[האי. אבל אין לפשוט מכאן דעל כרחך לפי זה לא קיימא הך דחולב משום מפרק, דאי הכי אכתי לתסר משום מפרק אפילו בחולב לקדרה, דהא זתים וענבים דכוותא נינהו. עכ"ל בקצור נמרץ. ואני בעניי אומר מה כל החרדה הזו, אטו לא משכחת שהבהמה יש לה ולדותיה דיונקים החלב וליכא סכנה ואז אין להתיר משום צער בעלי חיים, והרי בתשובת הגאונים שהביא מהר"ם בקצרות כתוב וז"ל: מהו לחלוב בשבת מפני )סימן קפ"ב(שמסתכנות, ואם אין יונקים עגלים מסתכנים וכו'. ע"ש. ופשט הדברים משמע דהיכא דיש יונקים אין כאן סכנה. וכן מוהר"ם ושאר פוסקים דמייתו דבריו כתבו משום סכנה דפרה, ואם יש לה מי שיינק אין לה סכנה וצער. ואפילו תימא דיש פרה שחלבה מרובה וגם אם העגל יינק חלב אמו רב הוא ומצטערת ומסתכנת, וזה בכלל מה שאמרו ז"ל יותר ממה שהעגל רוצה ]פסחים קיב.[לינק רוצה הפרה להניק, דכולל גם לאופן פרה זו. ולסוג זה יתפרש דיותר ממה שהעגל רוצה לינק כולל היכא דלא ינק עדיין ביום ההוא, וג ם היכא דינק כבר, ועל הכל פרה רוצה להניק מפני שהיא מצטערת וזהו בפרה שחלבה רב מאד. מכל מקום אודי לי מיהת דהאיכא כמה פרות שאם העגלים יינקו מהן אין להן עוד צער ואז אסור לחלוב ע"י עכו"ם. וגם בפרה שחלבה מירבא קרבי, כשחולב ע"י עכו"ם מפני סכנתה וצערה, העכו"ם חולב באופן שתהיה שוקטת ולא תצטער. אמנם אם היא אצל אריס יחלוב אותה פעם אחרת כשאין לה עוד צער, ובכל אופן דלית לה צער אסור. וכן מוכח מדברי רבנו ירוחם )חלק אדם נתיב י"ב שכתב, כשיש רוב חלב לבהמה ומצטערת אם מותר חלק עשירי(לגוי וכו'. עכ"ל. אלמא לאו מילתא פסיקתא היא. והגם דנקטי הפוסקים סתמא מותר לחלוב וכו', הרי הוא כמבואר דלא שרו אלא מטעם צער בעלי חיים, וא"כ כי ליכא צער בעלי חיים אסיר, ובהכי מיירי הרמ"ע ולא הוצרך לפרש, דידוע שהוא מקצר בדבריו מאד. וחס ליה להרמ"ע שלא ידע דין זה, וגם אם לא היה נדפס ש"ע, הרי מפורש בהרא"ש , ומרדכי ]שבת פי"ח סימן ג'[, והגהות מיימוניות , והטור ]שם סימן תמ"ח[]הלכות שבת פ"ח אות ז'[.)וראיתי לגדול אחר בתשובה כ"י שהיה קרוב לזמן ]סימן ש"ה[הרמ"ע, שמפליג בחכמת הרמ"ע ובקיאותו בנגלה ונסתר, שמשנתו היתה סדורה בפיו והלכותיו ברורות ומחוורות מאד(. וכבר כתב כן הרב אליה רבה והבאתיו לעיל, אלא שאמרה בדרך אפשר. והרב שאלת יעב"ץ מר ניהו דנעלם ממנו הגהת מרדכי דסוף שבת דמייתי מהירושלמי דעבודה זרה והדר קשיתיה מתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ככל הדברים אשר ראו עיניך דמאן דשרי סבר שאין זו מלאכה גמורה אלא מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן, ואיהו ז"ל סבור דמלאכה גמורה היא, וכיון שהיא מלאכה בגופה לא שריא ע"י נכרי. והטעות נגלה, דמאי איכפת לן אי המלאכה נעשית בגופה של בהמה, כיון שהבהמה אינה עושה שום דבר ולא מסייעה במאומה רק שגוי עושה המלאכה, ולכך סמכו הפוסקים בכללם להתיר הדבר לעולם. עכ"ל בקצור. לא נהירא, דאי הרמ"ע ידע מאן דשרי ודאי ראה המרדכי והגהות מיימוניות, ומפורש בהדיא דההיתר הוא משום דצער בעלי חיים דאורייתא דחי אמירה לעכו"ם כמבואר בדבריהם, ולא משום דאינה מלאכה גמורה. ומה שכתב והטעות נגלה שהבהמה אינה עושה כלום, אין כאן טעות, דהמרדכי תהי עלה דירושלמי דקאמר הכי מההיא דתזבח ולא גיזה, והרב שבלי הלקט תמה על היתר הגאון כמו שכתבתי לעיל. וראה בעיניך כי מה שהוא בעיניו טעות נגלה נמצאת הסברא בדברי הראשונים ומהנדזין בה. והגם שתמיהת הרב שבלי הלקט לא קשיא על הגאון כמו שכתבתי לעיל, היינו מטעם דכל שהבהמה בסכנה אין זה נייחא מה נאנחה בהמה וכמו שכתבתי לעיל. אבל בלאו הכי יש מקום לומר דאף שהבהמה לא תעשה דבר איכא למען ינוח וכמו שהארכנו לעיל בצדדים לכאן ולכאן. ומאי דמייתי ממה שאמרו חולב אדם עז וכו', היינו מאי דקשיתיה להרב מהר"י אלפאנדארי, וכבר לעיל כתבנו בזה. ומה שכתב אבל לפשוט וכו' דאי הכי אכתי לתסר משום מפרק וכו'. לא ידעתי מהו, דהא רש"י פירש פרק חבית )דף קד"ם דאין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל ]ע"ב ד"ה לתוך הקדרה[(מאוכל. ע"ש. ואין להאריך. ואחרי ,הדברים האלה חזה הוית תשובה אחת לרב צמח גאון הביאה התייר הגדול מהר"ם אלשקר בתשובותיו )סימן וז"ל: ומה ששאלתם, מאן דמסר חיותא לרועה מ"א וסימן מ"ב(גוי כל ירחא וירחא בכן וכן, ושהיא חיותא גביה בשבתות ובימים טובים שרי או אסיר. הכין חזינא דשפיר דמי ושרי, וליכא למיחש אלא דילמא חליב להו גוי בשבתות, ומה נפיק מינה אי מישהא והוי לישראל. ואי אתני ישראל מעיקרא בהדי רועה על מנת דחלבה לרועה ולית ליה ביה מדעם שפיר דמי. עכ"ל. והני מילי דהגאון ז"ל היפך דעת הרמ"ע כמבואר. ולעיל מבואר דאנא טרחנא ודוד מכרכ'ר כמה כרכורים להעמיד הוראת הרמ"ע. ואולם עתה אני אומר דמאחר דלא מ צינו מבואר בש"ס ובפוסקים כסברת הרמ"ע, ודברי הרב שבלי הלקט כ"י שהבאתי לעיל מוקשים. והגהות מרדכי הנזכר מקשה ומסיק בצ"ע. וגם הרב מג"א והרב אליה רבה אסקוה לתשובת הרמ"ע בצ"ע. והרב שאלת יעב"ץ דחאה בשתי ידים. וכל קבל דנא פשט הירושלמי דפרק מקום שנהגו ופרק קמא דעכו"ם נגד הרמ"ע, והגהות מרדכי פרק קמא דקידושין נראה דסמיך עלה, ]סימן תקס"ה[ותשובת הגאון רב צמח מכרזת ואומרת כן, נראה דהמיקל לא הפסיד, ובלבד שלא יהנה מחלבה, או יקנהו לפחות בדבר מועט כמו שכתוב סימן ש"ה . ]ס"כ[שם (קב) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת וכו'. בתשובת הרמ"ע )סימן קי"ב(כתב, דחולב מפרק הוא דהויא מלאכה גמורה בגופה של בהמה, ואסור לגוי שותף ישראל לחלוב אלא א"כ הפקיר וכו'. וליתא, דקי"ל אין מוכרין להם בהמה גסה גזירה משום שאלה ושכירות, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה , ואי הוה שייך איסור ]טו.[שביתת בהמתו בחלב אפילו בהמה דקה. וכן אמרו בהדיא בירושלמי , בהמה גסה יש בה חיוב ]עבודה זרה פ"א ה"ו[)למה(חטאת, פירוש ואיכא איסור שביתת בהמתו, דקה אין בה חיוב חטאת. ופריך ואינו חולב ואינו גוזז, תמן היא המתחייבת, ברם הכא הוא מתחייב. פירוש שאין הבהמה עושה שום מלאכה אלא החולב והגוזז. ושוב ראיתי בהגהות מרדכי בקידושין סימן ]תקס"ה[, שהתיר למסור בהמה לרועה בשבת ואין )תתרי"ד(לחוש לפי שחולבת בשבת והביא ראיה מהירושלמי הנזכר. ע"ש. שם (קג) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת וכו'. כתב הטור, ואפילו אם יפקירנה כו'. נ"ב: כתב הרב מג"א וז"ל: עיין סימן ש"ה )בסק"ז(]מסעיף כ' והלאה[, ]ודברי[ עולת שבת שכתב בשם )סק"ו(]סק"ד[הרמ"ע צ"ע. ]ע"כ[. ותשובת הרמ"ע היא בסימן קי"ב, והביא )בהגה"ט(, דאם הפקירה בעליה או התנה עם דבריו הכנה"ג האריס כו' מותר ואם לאו אסור. ומקשה מהא דסימן ש"ה, דמותר לגוי לחלוב כו' משום צער בעלי חיים ואין חולק בדבר. עיין במאמר מרדכי כאן מה שמקשה על הרמ"ע דאין )בסק"ו(טעם לזה כלל, דאטו התם הבהמה עושה מלאכה, הגוי הוא שחולב כו' ואין כאן שביתת בהמה כו'. ע"ש. וקרא לו שמיט'ה דברי הגהות מרדכי בפרק כ"א דשבת , והביא דבריו ]סימן תס"ד[)בסק"ב(. ועיין מה שכתב הרב אליה רבה הרב מחזיק ברכה כאן בסימן ש"ה , ומה שכתב הרב מחזיק ברכה שם . )סקי"ט(ג'[-']ס"ק ב שם (קד) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי כדי שיעשה "כתב מג א , אסור בה מלאכה בשבת וכו'. )סק"ז(להשכיר, עיין סימן ש"ה מסעיף כ' והלאה, ודברי עולת שבת שכתב בשם רמ"ע צ"ע. עכ"ל. וז"ל הרמ"ע ז"ל בתשובה ]סק"ד[: בהמת ישראל והחלב שלה מחצה לבעלים ומחצה )סימן קי"ב(לאריס נכרי, מהו להניח לחלוב בשבת. תשובה: החולב מפרק הוא דהויא מלאכה גמורה בגופה של בהמה, לפיכך אם הפקירה בעליה או התנה עם האריס שיתחייב באחריותה כל שבת ושבת מותר ואם לאו אסור. והקשה החדושי רעק"א ז"ל וז"ל: ]סק"ד[ואולם עיקר דברי הרמ"ע אין מובנים לי, דמה שייך בזה שביתת בהמתו ומה מלאכה בגופה דבהמה היא, הא הבהמה אינה עושה דבר רק אדם החולב עושה מלאכת מפרק, ומה בכך שהמלאכה בגופה, והרי זה כמו עורות לעבדן, דאף לב"ש דסבירא להו דמוזהר על שביתת כלים , דמ"מ אין בכך כלום כיון ]שבת יח.[דאין עושה מלאכה בגופו דפטור, כמו שכתבו תוספות )דף ח"י . ע"ש. הכי נמי לדידן לענין שביתת בהמתו. כן ע"ב ד"ה ולב"ש(נראה לענ"ד בעזה"י. עכ"ל הגרעק"א זצוקללה"ה. והנה לענ"ד לכאורה מה דמדמה ליה הגרע"א ז"ל לעורות לעבדן, למה לא נראה ליה ביותר לגיגית נר וקדרה דאסור בשביתת כלים לבית שמאי. מה תאמר דהתם מיתעביד המלאכה בתוך הקדרה כמו שכתבו התוספות שם, הלא גם הכא מיתעביד הדישה בתוך הבהמה. מה תאמר הלא המלאכה היא העיקר כשיוצאה לחוץ, וכל זמן שהיא בתוך הבהמה לא נקראת עדיין מלאכה. לענ"ד אינו כן, עיין בתוספות יו"ט )]שבת[ פרק שמונה וז"ל שם באמצע ד"ה החובל: ועוד הא תנינן שרצים משנה א'(וכו', אבל נצרר הדם חייב לפירוש קמא וכו' מפרק הוא אע"פ שלא יצא ולא נתקיימה כל מחשבתו, ודומה זה לכותב שם משמעון וכו'. והרי חזינן דאף דלא יצא עדיין מ"מ חשיבא מלאכה לחוב עלה. והנה חולב כל מלאכתו במפרק הוא מפני שדוחק בחלב הבלוע בדדין ומתברר מגומות הדדין, עיין ספר אגלי טל מלאכת דש . וגם הגרעק"א )דף נ' אות ה' ודף נ"ז אות י'(ז"ל במשניות שם שעמד ותמה על התוספות יו"ט )אות קל"ג(הנזכר, הכא לא שייך קושייתו. ומה שהעיר רח"ד נ"י על זה הלא גם מלבן נסחט בעובי הבגד. זה אינו, דהתם כל המלאכה היא הליבון, והליבון הוא נעשה רק בצאת המים מן הבגד.)לבד מה שלפענ"ד עיקר הפירוק הוא מהבלוע בדד עצמו ומשם נכנס בעטיני הדד ושם מפקד פקיד(. אמנם יש לומר, דכל עיקר חילוק של התוספות הוא רק לענין שביתת כלים, ושייך הנפקא מינה אם נעשית תוך הכלי או לא כי אם המלאכה עושה האדם לצורך הכלי, אבל לענין שביתת בהמה לא שייך. ומה שמביא רע"א ז"ל מדברי התוספות הוא רק לדוגמא, דכיון שאין הבהמה עושה דבר, וא"כ כיון דב"ה לא סבירא להו שביתת כלים, לא שייך מה שעושים בתוך הבהמה. והנה לכאורה לב"ש דסבירא להו שביתת כלים ל"ל ]לית גבי בהמה איסור חדש וכי גרע מכלים.)רמז לדבר בתוספות להו[בבא מציעא פרק הזהב מ"ו ע"ב ד"ה ופרי(. ואולי מפני דבשביתת כלי הוא לא תעשה מפסוק "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" והשמר פן ואל הוי לא תעשה, אבל גבי ]שמות כ"ג, י"ג[שביתת בהמה איכא עשה ולא תעשה, ויהיה לפי הנזכר גם כן נפקא מינה, דבאם לא שייך משום שביתת בהמה כנזכר יהיה על כל פנים משום שביתת כלים, אבל לב"ה דלא סבירא להו שביתת כלים, א"כ באופן כזה יהיה מותר, וכדברי הגרעק"א ז"ל הנזכר. אמנם באמת איני מבין מדוע ולמה לא הוי עשיית מלאכה בגופה של בהמה, הא החלק של הבהמה דהיינו הדד, כשהוא אוחזו בידו ודוחק הוא גורם להמשך החלב מפנים הבהמה והוי כמו כלי הנקרא)ליווער( שעשוי להוציא על ידו חלב מהדדים, וכי על חלק הבהמה לא אמרינן שביתת בהמה. ולפי זה ל כאורה דמדברי התוספות אין לתמוה על הרמ"ע ז"ל. אמנם התמיהה היא מדברי המרדכי ]הגהות מרדכי שבת סימן תס"ד שמביא הירושלמי . ואעתיק פרק כ"א[]עבודה זרה פ"א ה"ו[בעזה"י את לשון המרדכי ומה שפלפל בזה הספר מחזיק ברכה )ס"ב( ]סק"ב[, וז"ל המרדכי פרק כ"א דשבת: מותר בסימן רמ"ו לומר לנכרי בשבת לחלוב וכו' משום צער בעלי חיים וכו'. ומצאתי בפרק קמא דעבודה זרה וכו', ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. ופריך בירושלמי בהמה דקה נמי עושין בה מלאכה שחייבין עליה בשבת גוזז וחולב. ותירץ, מאחר שהבהמה עצמה אינה עושה מלאכה, מה שהנכרי עושה בה מלאכה לא מיתסר, מה שאין כן בבהמה גסה דעבדה גופא איסורא. וצ"ע אמאי אסרינן גבי ]בכור[ תזבח וכו' ]בכורות טו.[ולא חלב אם לא משום עבודה וכו'. עכ"ל המרדכי. ומזה המרדכי נראה כדברי הגרע"א ז"ל)ומלשון הירושלמי הנזכר המובא במרדכי(. והנה על קושיית המרדכי על הירושלמי מאיסור חולב בקדשים דהוא מטעם עבודה, אומר המחזיק ברכה וז"ל: איברא דקושיית ההגהת מרדכי מתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב אעיקרא אינה מובנת, דאם אמרו בירושלמי שהבהמה אינה מתחייבת דאינה עושה כלום, על כל פנים החולב הוא עושה בה מלאכה. והגם שנאמר דבשר ולא חלב הוי מטעם עבודה כדסבר הגהות מרדכי, מ"מ לא תברא למאי דאמור רבנן דמערבא, דהכא דרחמנא אמר לא תעבוד בבכור, אם הוא חולב הוא עושה בה עבודה אף דהיא אינה עושה כלום. עכ"ל. ומסיק המחזיק ברכה, וקשיא להרמ"ע דבנדונו איך ]קפסיק[ לאיסורא עד )אפסוק(שיפקירנה וכו', ותסגי שלא יקח חלקו מהחלב וכו'. והגם דהבהמה שלו ליכא משום שביתת בהמה כמו שכתב הירושלמי. וכתב עוד המחזיק ברכה וז"ל: ועלה בדעתי לומר, דאין כוונת הירושלמי דבחולב ליכא עשה ד"למען ינוח שורך וחמורך" , אמנם כלפי מה שאמר דבגסה איכא ]שמות כ"ג, י"ב[חיוב חטאת, בזה מקשה הירושלמי דממאי דנקט דבגסה איכא חיוב חטאת, מוכח דדוקא משום חיוב חטאת דאיכא להכי גזרו רבנן שלא ימכור בהמה גסה, ואהא פריך דגם בדקה איכא חיוב חטאת בגוזז וחולב. ומשני דאין כאן חיוב חטאת וכו'. אבל מודה הוא הירושלמי דאיכא "למען ינוח שורך" והוא לאו הבא מכלל עשה, אבל הכא קיימינן דהגזרה הוא משום חיוב חטאת, והכא ליכא. ועל פי זה נתישבה שפיר קושיית הגהות מרדכי מתזבח וכו', וגם הירושלמי מודה דאיכא לאו הבא מכלל עשה אף דחולב העכו"ם, וסליק שפיר דברי הרמ"ע, דכיון דהאריס עושה מלאכה דמפרק בגופה של בהמת ישראל עובר אדאורייתא לאו הבא מכלל עשה דלמען ינוח שורך. ואח"כ כתב הרב מחזיק ברכה, דהרמ"ע מיירי שאין החלב מצערה דיש לה יונק ובזה הוא דאיכא למען ינוח, דאם החלב מצערה אין זה מנוחה אלא צער וסכנה ובודאי דבהכי לא מיירי הרמ"ע. עכ"ל. ובזה ,מתורץ מה שהקשה אחד ממקשיבי השעור מהרא"י נ"י דאם איתא בזה בחולב משום מפרק ושביתת בהמה, א"כ אמאי התירו לקמן ע"י עכו"ם לחלוב אם מצערה. ]סימן ש"ה ס"ב[דזה לא מהני רק היכא דהאיסור הוא שבות, פירוש מה שהעכו"ם עושה. אבל אי הוי בזה משום שביתת בהמתו כדברי הרמ"ע איך התירו אפילו משום צער. אמנם לפי דברי המחזיק ברכה משום דאין זה מנוחה אלא צער, א"כ הוה ליה כמו מעמיד על המחובר משום האי קרא למען ינוח כדדרש במכילתא ]סימן שכ"ד סי"ג[. ]משפטים פרשה כ' ד"ה ששת ימים[ואני אמרתי דאפשר לתרץ על הרמ"ע על פי מה שראיתי בספר ערוך השלחן , וז"ל בדינא דמעמיד אדם )סימן רמ"ו אות י"ז(את ב המתו על המחובר, ומביא המכילתא דהוסיף לה ]שם[הכתוב נייח אחר, וכתב אח"כ: ויראה לי דאסמכתא היא, דאם לא כן גם בעבד ואמה נאמר כן שהרי כתיב שם וכו'. אמנם הענין כן הוא דודאי על הבהמה שאינה בת דעת כלל לא שייך בה איסור המלאכה, והאיסור על הבעלים כשהוא עושה בה המלאכה, אבל בלא הבעלים, כלומר בדבר שאין המלאכה נוגעת לעצמו לא שייך בה איסור, ולכן אמרו מעמיד וכו'. אבל העבד והאמה שיש בהם דעת, עליהם מוטל האיסור והבעלים מצווים להשגיח עליהם שלא יעשו שום מלאכה. עכ"ל. וא"כ לפי זה דהרמ"ע מיירי דהאריס חולב בהמתו של ישראל כדי לחלוק בחלב, וא"כ עושה לצורך בעל הבהמה ובזה איכא שביתת בהמה, מה שאין כן בדין דש"ע לקמן שם מיירי )סימן ש"ה ]ס"כ[(דחולב לצורך הבהמה שמצער לה החלב א"כ אין משום שביתת בהמה, ואין צריך עתה לומר מפני הצער דהבהמה התירו שביתת בהמה, אלא דבאם עושה לצורך הבהמה ולא לצורך הבעלים לא הוי שביתת בהמה כלל, רק שצריך לטעם מפני צער הבהמה דהא על כל פנים אמירה לעכו"ם שבות, והעכו"ם על כל פנים עושה מלאכת מפרק, לזה צריך לטעם צער, דמפני הצער התירו אמירה לעכו"ם אבל לא מפני טעם שביתת בהמה. שם (קה) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת וכו'. כתב מג"א , ודברי עולת )סק"ז(שבת שכתב בשם הרמ"ע צ"ע. עכ"ל. והיינו ]סק"ד[]סימן קי"ב[דכתב הרמ"ע בתשובה, דהחולב עושה מלאכה בגופה של פרה, לפיכך אם הפקירו הבעלים את הבהמה או התנו עם האריס שיתחייב באחריות כל שבת ושבת אז מותר. והקשה המג"א מסימן ש"ה דמותר לחלוב הפרה בשבת משום צער בעלי ]ס"כ[חיים אפילו בלא הפקירה. ותירץ האליה רבה דהרמ"ע ]סקי"ט[מיירי בענין דידוע שאינו מצערה החלב דאז בעינן שיפקירנה. ועיין בחדושי רע"ק דאיזה מלאכה ]יש[ כאן בגופה של ]סק"ד[פרה, הא הבהמה אינה עושה כאן שום מלאכה, והרי זה כמו עורות לעבדן דאין העור עושה כלום. וע"ש. ולפענ"ד באמת החולב פועל שהפרה תדחה החלב מגופה כידוע, ובאם אין הפרה רוצה לא יוכל החולב להוציא ממנה על כרחה, וכל חולב דעלמא עושים שניהם מלאכת מפרק. אלא דאעפ"כ אין כאן איסור שביתת בהמתו משום דהרי זה כהא דאמרינן בפרק כל כתבי , מעמיד אדם את בהמתו על גבי )]שבת[ דף קכ"ב ע"א(עשבים, וכדכתבו התוספות שם , יכול לא יניחנו ]ד"ה מעמיד[תולש כו', תלמוד לומר "למען ינוח" והרי נייח ]שמות כ"ג, י"ב[הוא לו. כמו כן הכא החליבה אף שהוא מפרק, אבל מכיון שהחלב מצערה הרי נייח הוא לה. מה שאין כן כשאינו מצערה אז שפיר עובר על שביתת בהמתו. ודו"ק. שם (קו) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם ודע דלא נתבאר בפוסקים מצווה על שביתת בהמתו. הראשונים ז"ל אלא דין ישראל שהשאיל והשכיר בהמתו לעכו"ם, אבל ישראל ששכר בהמה מהעכו"ם לא ידענו מה דינו, אם נאמר כיון דשכירות ליומיה ממכר הוי, חשיבא כשלו לענין שיהא מצווה על שביתתה, ועובר אם חזר והשכירה לעכו"ם אחר, או דילמא דאינו עובר אלא בבהמתו דוקא שכולה שלו. ומהא דאמרינן דמשכיר בהמתו לעכו"ם דבעליה עוברין עליה, אין ללמוד דלא הוי שכירות כמכר לענין שבת, דאם הוא כמכר הרי ]חשיבא[ בהמת העכו"ם דשכורה היא בידו, דשאני )חשיבת(התם דקנין הגוף של הבעלים עדיף טפי לגבי השכירות דאינו קנין אלא לזמן קצוב ולסוף הרי היא חוזרת לבעליה, אבל להיפך כשישראל הוא השוכר, מאן לימא לן דאינו עובר השוכר כל משך זמן השכירות, ונימא דתרי מיני קניות הוו חד דגוף וחד דשכירות, ובאחת מהנה חשיבא בהמתו של ישראל לעבור עליה משום שביתה. ומיהו מהסוגיא דפרק קמא דעבודה זרה )דף ט"ו , מוכח דשכירות לא קניא כלל בענין זה דשביתת הבהמה, ע"א(שהרי אמרו שם מעיקרא טעמא דאין מוכרין בהמה גסה לנכרי משום דעביד בה מלאכה בשבת. ופריך, וניעביד כיון דזבנה קנייה, ומשני גזירה משום שאלה ומשום שכירות. והדר פריך דשאלה קנייה ואגרה קנייה, והוה הש"ס בעי למימר גזירה משום נסיוני, ואתקיף עלה ושכירות מי קניא, והא תנן אסור להשכיר לעכו"ם בית דירה מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה וכתיב "ולא תביא תועבה אל ביתך" , ואי סלקא דעתך שכירות ]דברים ז', כ"ו[קניא הא כי קא מעייל לביתיה קא מעייל וכו'. והדר פריך מדתנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני ]תרומות פי"א מ"ט[תרומה, וכהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה, ואי סלקא דעתך שכירות קניא אמאי לא יאכילנה, פרה דידיה היא, אלא שמע מינה שכירות לא קניא. ע"כ. הרי מוכח דמסקנת הסוגיא היא דשכירות לא קניא ועדיין הדבר השכור ברשות בעליו. ואין לומר דהא דלא קניא הוא לאפוקי דלא נימא דקניא ותיהוי קולא שתצא מרשות הבעלים ולא יעבור עליה, ולהכי אמרינן דלא קניא לחומרא, אבל במקום דשייך בקנייה חומרא כגון בהמת עכו"ם השכורה לישראל אין הכי נמי דקניא לחומרא. דליתא, דהא רישא דהך מתניתין דתרומות קתני ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה, והוה לן למיזל לחומרא ולא יאכילנה דמיקריא פרה של ישראל מכח דשכירות קניא. ואע"ג דכתבו התוספות שם בד"ה ישראל ששכר פרה מכהן וכו', כתבו דמיירי כשאין מזונותיה על ישראל, לאו מטעם דשכירות קניא ולכן אם היו מזונותיה על ישראל לא היה רשאי להאכילה. דליתא, דהרי כתבו בדבור הסמוך לזה דלית לן דשכירות קניא אלא גבי אונאה, דכתיב ביה "ממכר" יתירה, אבל בעלמא לא קניא שכירות. אלא הטעם דאם היו מזונותיה על ישראל אינו רשאי להאכילה, משום דלא ליהוי גזלן שמאכיל לבהמה דבר שאינו שלו, ולאפוקי מפרש"י ז"ל שם . ]ד"ה יאכילנה[וכן כתבו התוספות גם כן במציעא בפרק הזהב )דף נ"ז( ]נו: ד"ה , וכן מוכח עוד מדבריהם שם בפרק קמא והאי[)דף י"א)ע"א( ]ע"ב , דסבירא להו דלא אמרינן דשכירות ליומיה ממכר הוי ד"ה וכי[(אלא באונאה. ובהכי ניחא דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שכירות שכתב בחצר דמשכיר ואגירא לשוכר, דזבל דתורי ]ה"ה[דאתו מעלמא הוי דמשכיר, משום דחצר דידיה הוא ושכירות לא קניא. ותמה עליו מרן ב"י בטור חו"מ הא קי"ל )סימן שי"ג(דשכירות ליומיה ממכר הוי. יע"ש. דלדעת התוספות אתי שפיר. ועיין בפירוש הרב לחם משנה ז"ל ריש ההלכות הנזכרות ]פ"ז שנשא ונתן באמונה בדברי מרן. יע"ש בארוכה. ועל כל ה"א[פנים הדין דין אמת דשכירות לא קניא. ומה שנמצא כתוב בהגהות אשירי סוף פרק קמא דמסכת עבודה זרה וז"ל: רבנו אפרים ברבי יצחק כתב, שאם ]סימן כ"ב[שכר ישראל בית מעכו"ם אסור לישראל להניח עבודה זרה בתוכו, וכן אם שכר בהמה וחימר אחריה בשבת חייב חטאת דשכירות קניא קצת. ואין נראה, ומ"מ הואיל ונפק מפומיה דגאון טוב ליזהר. מאור זרוע . עכ"ל. אין ]ח"ד פסקי עבודה זרה סימן קל"ח[ראיה משם לאסור, דהרי כתבו לענין דינא דאינו נראה, אלא דיש ליזהר זהירות בעלמא כדי לחוש לדעת הגאון ז"ל. ומור"ם ז"ל בהגהותיו ליו"ד כתב וז"ל: השוכר בית )סימן קנ"א סעיף י'(מעכו"ם יש להחמיר שלא להניח שם עבודה זרה של עכו"ם. ע"כ. הרי לא כתב אלא חומרא בעלמא. ועוד דאפילו אותה חומרא לא כתבה אלא שם גבי דיני עבודה זרה משום חומר דידיה, ואילו כאן בהלכות שבת השמיטה לגמרי. עוד ראיתי להרב שיירי כנה"ג ביו"ד סימן הנזכר )בהגהת הטור , כתב משם ]ספר שארית יהודה בהגהותיו[אות כ"ב()סימן , דממה שכתבו הפוסקים גבי שוכר בית בחו"ל )שם(]קנ"א[(דפטור מן המזוזה, ורבנן הוא דהצריכוה לאחר שלשים יום משום שנראה כשלו, נראה דשכירות לא קני כלל. יע"ש. וכן נראה מסתמיות דברי הפוסקים ז"ל שלא כתבו איסור שביתה אלא בבהמתו של ישראל ולא בשוכר בהמת עכו"ם. ועיין במגן אברהם דכתב בזה, ומשמע דספוקי מספקא ליה, ולכך )סק"ח(כתב דאם שכרה מעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממה נפשך. יע"ש ובריש סימן רס"ו. ולענ"ד נראה פשוט דלא קניא כלל לענין זה דשבת וכפי מה שנתבאר בס"ד, וכן מוכח עוד מלשון הר"ן ז"ל שכתב, ושאלה ושכירות לא ]שבת סו. ד"ה והלא[קנו. יע"ש ואין להאריך. ואגב יש לדקדק אם איסור מחמר שייך גם בבהמת העכו"ם כשישראל מחמר אחריה, או דוקא בבהמתו של ישראל, ולפי הנראה מהסוגיא דריש פרק מי שהחשיך שאמרו, ]שבת קנג:[המחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת, ולא נקטי בהמה סתם, משמע דדוקא על בהמה דידיה הוא דמחייב. וטעמא רבא איכא, כיון דאיסור מחמר נפקא לן מדכתיב "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך" שהוא דבר הנעשה בשותפות אדם ובהמה ]שמות כ', י'[ביחד, וכתיב "בהמתך" א"כ דוקא בהמה דידיה. ועוד דלאו דמחמר הוא דומה למצות עשה דשביתת בהמתו, דנפקא לן מדכתיב "למען ינוח שורך וחמורך" , וכי היכי ]שמות כ"ג, י"ב[דהעשה אינו אלא על בהמה דידיה ולא של אחרים, הכי נמי באיסור לאו דמאי שנא. ועיין מה שכתב הרמב"ם ז"ל ריש פרק כ' מהלכות שבת, ומה שכתב הרב המגיד ז"ל שם. וכן מוכח מהתוספות דפרק קמא דעבודה זרה , וכן )דף ט"ו ע"א ]ד"ה ושמעה[(מוכח גם מלשון הגהות אשירי שהעתקתי לעיל. ואם תאמר בגמרא הנזכרת דפריך אדתנן אם אין עמו נכרי מניח הכיס ]שבת[על החמור והלא מחמר. ומשני דלא עביד עקירה, דמניחו עליה כשהיא מהלכת, וכדאיתא לקמן סימן רס"ו. דמאי שינויא הוא, סוף סוף אכתי איכא איסור עשה דשביתת בהמתו, דכשהבהמה נוטלת המשאוי אפילו מאליה לית לה שביתה. ויש לומר, דכיון דהתירו להניח כיסו על חמורו מטעם דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, התירו נמי איסור עשה דשביתת בהמתו, דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ולא אסרו אלא לאו דמחמר דהוא בקום עשה, ושב ואל תעשה הוא דהתירו כדי שלא יעבירנו בידים ברה"ר על ידי עצמו. ושוב ראיתי להרב בעל תוספות יו"ט ז"ל בפסחים פרק מקום שנהגו , שכתב ]פ"ד משנה ג'[דאיסור דמחמר שייך בכל בהמה, דמאי שנא כיון דאיסורא דגופיה הוא, ובגמרא בחד לישנא אמרו המחמר אחר בהמה בשבת ולא נקטי בהמתו,)ד(מה שאין כן במצות עשה דשביתת בהמתו דוקא. וכתב לבסוף, דמהכתוב נראה דדוקא בבהמתו אסר רחמנא, דהא איסור דמחמר נמי מהך קרא דאיסור דשביתה הוא דנפיק לן וכתיב ביה ובהמתך. יע"ש. וסיים הרב וז"ל: ושוב מצאתי בהר"ן בפרק קמא דעבודה זרה דמפליג ]ד: ד"ה ומקשו[נמי בין מחמר לשביתת בהמה כמו שכתבתי. ע"כ. וסברת הר"ן ז"ל הביאה הרב מגן אברהם וז"ל: משום מחמר, )סימן רס"ו סק"ה(והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו, משום דאתא לאשמועינן אפילו אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך, וכל שכן אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו. ר"ן ]שם ובשבת דף סו. , וכן כתב הריב"ש . עכ"ל. עוד כתב ד"ה והלא[]סימן כ"ד[)בסק"ו(וז"ל: מניחו לאחר שעקרה, ואע"ג דהשתא ליכא שביתת בהמתו, מ"מ אי איכא עכו"ם יתננה לעכו"ם, כיון דאיכא שביתה אם לא יזהר בכך. ר"ן . ע"כ. ]שם[ולא ירדתי לסוף דעתו, בין על מה שחילק בין מחמר ובין שביתה דמנליה הא, ובין על מה שכתב דליכא שביתת בהמתו במניחו עליה כשהיא מהלכת, דהא סוף סוף הרי נוטלת המשאוי, וקרא כתיב "למען ינוח" וזו אין לה מנוחה. ותדע דהא תנינן בפרק במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה, ואמרינן בגמרא דכל מידי דלא הוי לנטירותא הוי משאוי, ופירשו רש"י ]שבת נא:[ז"ל והתוספות בראש הפרק , דטעם האיסור הוא משום ]ד"ה במה[שביתת בהמתו, אלמא דבמשאוי לחוד שהוא נשוא עליה מאליה איכא איסור דשביתת בהמתו, אע"ג דליכא עקירה והנחה. ועיין בב"י במה שכתב על הירושלמי , )סימן ש"ה ]סי"ח[(]ביצה פ"ה ה"ב[דנתן טעם איסור שאין רוכבין על גבי בהמה מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו, דהרי החי נושא את עצמו. יע"ש. וכן בדין נער הרוכב , דמוכח מזה דאי הוי מידי דלית ביה )שם סעיף כ"ב(חיות איכא איסור דשביתת בהמתו, ואפילו משא כל דהו, דאין חילוק בין רב למעט. ועיין שם במג"א . ומכיון )סקט"ו וסקט"ז(דהר"ן ז"ל חילק כן אנן מה נעני בתרייהו. הילך לשון הר"ן ז"ל בפרק מי שהחשיך וז"ל: והלא מחמר, מנהיג ]שבת סו. ד"ה והלא[חמור טעון הוי מחמר, ורחמנא ]אמר[ "לא תעשה כל )אמר(מלאכה אתה ובהמתך", ואי זו סתם מלאכה העשויה ע"י שניהם, זו שהיא טעונה והוא מחמר אחריה. והא דלא אקשינן ליה דהא עבר משום שביתת בהמתו, משום דהוה מתרץ ליה דילמא בבהמה שאינה שלו ושאלה ושכירות לא קנו. ואמסקנא לא קשיא מידי, דכיון דלא עביד עקירה והנחה אפילו משום שביתת בהמתו ליכא דבגופו נמי פטור. ומכאן ראיה למה שכתבתי בפרק קמא דעבודה זרה דבאיסורא דמחמר לא שנא בהמתו ]ד: ד"ה ומקשו[ולא שנא בהמת חבירו. עכ"ל. וכן הריב"ש ז"ל בתשובותיו סימן ]כ"ד[ הביא סברת הר"ן ז"ל, דבאיסור דמחמר אין הפרש )ק"א(בין בהמתו לבהמת חבירו שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו. יע"ש. וכתב עוד שם בשם הרשב"א ז"ל , ]עבודה זרה טו. ד"ה אי[דכשטוענת משאוי בחצר ליכא משום שביתת בהמתו, אלא כשמחמר אחריה אסור משום מחמר. ועיין במג"א , וגם )סקי"ב(עיין בגינת ורדים . יע"ש. ודוק. )חלק או"ח כלל ג' סימן ט"ו(שם (קז) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם בהמה מצווה על שביתתה, דשכירות קניא לחומרא. הגהות אשרי . ונ"ל דאם שכרה מהגוי וחזר והשכירה ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[לגוי שרי ממה נפשך. מג"א ז"ל . )סק"ח(שם (קח) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב הרב מג"א , זה ]סק"ח[אסור מדאורייתא, דקי"ל דשכירות לא קניא כי אם לענין אונאה. תוספות עבודה זרה . ואף דבחו"מ )דף ט"ו ע"א ]ד"ה והשתא[()סימן כתב דמיקרי חצרו של שוכר לענין קניה, צריך לומר ר"ס ס"ד(כמו שכתב הריב"ש וכו'. עכ"ל. ולפי הנלע"ד ]סימן שנ"ה[דהרא"ש דסבירא ליה דהוי חצרו של שוכר לית ]כלל א' סימן א'[ליה להא דהתוספות, וטעמא דמריהטא דסוגיא שם דפרק הזהב משמע דלאו מריבויא ד"ממכר" ]בבא מציעא נו:[]ויקרא כ"ה, י"ד[מרבי ליה לשכירות כדי שנאמר דהתם דוקא משום דגלי קרא, אלא דמשמעות ממכר הוי נמי שכירות, דמכירה בת יומה שמה מכירה. וז"ל הגמרא: מי כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם, "ממכר" כתיב ומכירה בת יומה שמה מכירה. ועוד דממכר יתירא איצטריך לכדדרשינן בתורת כהנים פרשת בהר . ע"ש. ]פרשה ג'[ומכח כל זה סובר הרא"ש דבכולהו מילי נמי שכירות ממכר היא. וכן כתב הטור חו"מ סימן קע"ה בשם אביו ]אות צ"ב[]כלל א' סימן , דמהאי טעמא בשכירות נמי איתיה לדינא דבר מצרא, וכתב ב'[בב"י שכן דעת הרשב"א . גם בריש סימן שי"ב ]ח"ג סימן קנ"א[כתב גם כן הטור בשמו, דאם שכר הבית לזמן קצוב, אפילו נפל ביתו דמשכיר אינו יכול להוציא השוכר מביתו, דשכירות כמכר. ובסוף סימן שי"ב כתב הב"י בשם הרשב"א ]ח"א סימן אל"ף כ"ח, , על ראובן שהשכיר בית לשמעון לשנה ומת אחר ח"ב סימן שכ"ח[שלשה חדשים, שאין בנו יכול לומר ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם, דשכירות ליומיה ממכר הוא. ובריש סימן שט"ו כתב הטור, שמתנה בשכירות כל תנאי שירצה כמו במכר, וכל שממכרו ממכר שכירותו שכירות וכן להיפך, ונתן טעם שהשכירות מכירה לזמן קצוב. ובסימן קצ"ה כתב הב"י ]ס"י[בשם בעל התרומות , דשכירות ומשכונא אינם ]שער ס"ד ח"ג[נקנים במלוה משום דהוי כמכר. ומעתה תיקשי מסוגיא דעבודה זרה דמסיק דשכירות לא קניא. ומצאתי מידי חפשי להרב תורת חיים במציעא )דף נ"ו ע"ב ]ד"ה , שהקשה על התוספות הקושיא שהקשיתי כי והאי[(מלישנא דסוגיא לא משמע כן. וגם הקשה ממה שכתב הטור , וסיים וז"ל: לכך נראה דאע"ג דשכירות לא קניא גוף )סימן קע"ה(הדבר, מ"מ כיון שיכול להשתמש בה ולעשות בה כל צרכיו בכלל מכירה היא, ומכירה מיקרי כדאשכחן בעבד עברי וכו'. הנה א"כ דעת הרא"ש דשכירות לא קני ולעולם שמא דמאריה עליה כיון שהגוף שלהם. והיינו טעמא דכהן ששכר פרה מישראל אינו אוכל בתרומה ולהיפך אוכל, והיינו טעמא נמי דהמשכיר בהמתו לגוי עובר עליה אם אינה שובתת, ומשכיר לו אפילו הכי שמה דמאריה עליה. ומאי דסבירא ליה להרא"ש סימן שי"ג , ולהראב"ד בהשגות , וכן היא דעת ]הלכות שכירות פ"ו ה"ה[רש"י , דהזבל שבחצר הוא לשוכר ולא ]בבא מציעא קב. ד"ה בחצר[למשכיר, היינו טעמא דחצרו משום ידו איתרבאי, ולגבי שוכר הוה ליה כידו דאזיל ואתי בביתא ולא לגבי משכיר, דומה לההיא דאיתא ריש פסחים , דמכי יחד ל ו בית תו לא עבר משכיר ]ו.[משום בל יראה ובל ימצא, משום דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא, במי שמצוי אצלו. ע"ש. ובסימן ר"ס ס"ד קאמר דהוי של שניהם בשותפות, משום דהתם כשמשכיר גם כן דר שם ומשתמר לדעת שניהם. כתב עוד שם הרב תורת חיים, דהרמב"ם נמי מדכתב ריש פ"ז מהלכות שכירות, כשם שמתנה וכו' כך מתנה בשכירות, שהשכירות מכירה לזמן קצוב. משמע דאיהו נמי לא סבירא ליה כהתוספות דבאונאה דוקא שכירות כמכר. ע"ש. וכן מוכח ממה שבפי"ג מהלכות מכירה נתן טעם למה שכירות כמכר לענין ]הי"ז[אונאה, משום שהשכירות מכירה בת יומא, ואם איתא דסבירא ליה דמריבויא דממכר מרבינן לה לא הוה שתיק מינה הרמב"ם. ואע"ג דבפ"ו מהלכות שכירות לא כתב הרמב"ם הא דאם שכר הבית לזמן קצוב לא מצי משכיר להוציאו אפילו נפל ביתו, והמגיד משנה העתיקו בשם הרשב"א, מ"מ לע"ד ]שם ה"ט[מוכרח הוא מדבריו. חדא דמסעיף ז' ואילך מיירי כשלא קצב זמן לשכירות אלא שכר סתם, ועליה דוקא קאמר דקאמר ליה משכיר אינו בדין שתהיה אתה יושב בביתי וכו'. ועוד מדקאמר אינו בדין שתהיה אתה יושב בביתי וכו' עד שתמצא מקום, משמע דבלא קצב איירי, והשוכר טוען להמתין לו השלשים יום שקבעו עד שימצא מקום. דאילו בקצב הכי הוה ליה למימר, אינו בדין שתהא יושב עד כלות ימי השכירות. ומ"מ אית ליה דאפילו הכי שם הבעלים ראשונים לא זז ממנו, ומהאי טעמא פסק בפ"ו שחצרו של אדם קונה לו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים, ]ה"ה[וכתב הש"ך ריש סימן שי"ג דסבירא ליה דמ"מ מיקרי חצר המשתמרת לדעת המשכיר כיון שהוא משומר והוא חצרו. ולענין דינא דבר מצרא, לפי הבנת הטור ]חו"מ סימן קע"ה אות בדברי הרמב"ם לא שייך כלל בשכירות, כיון דשם צ"ב[בעלים ראשונים לא אעדי מינייהו אפילו בתוך ימי השכירות. אבל לפי מה שהבין הרב מגיד משנה בדברי הרמב"ם )פי"ב , אפשר לומר דלהרמב"ם נמי איכא דינא דבר מהלכות שכנים דין ח'(מצרא בשכירות,)כגון ראובן שבא להשכיר חצר בצד חצרו של שמעון, שיכול שמעון לטעון אני קודם לשכור, דאילו מי שיש לו חצר בשכירות וחצר שאצלו נמכר בהא ודאי ליכא טענה דבר מצרא להרמב"ם כמו שכתב בכסף משנה דמוכח מדבריו שם סעיף י"ב. ע"ש(. ולדעת התוספות דשכירות לא קני ולא אמרינן דשכירות כמכר אלא לענין אונאה, הוא הדין נמי דאין בשכירות דינא דבר מצרא. ונלע"ד דאההיא שכתב הרא"ש דבשכרו לזמן קצוב אינו יכול להוציאו מביתו, התוספות פליגי, וסבירא להו דכיון דסתמא קאמר בגמרא דמצי אמר ליה לא עדיפת מינאי, שמע מינה דאיירי גם בקצץ זמן. ואע"ג דרש"י ביאר שם )דף ק"א דאיירי בלא קצץ ולא כתבו עליו התוספות ע"ב ]ד"ה לא עדיפת[(כלום, מ"מ מדבריהם משמע בהדיא )דף ק"ב ע"ב סד"ה בחזקת וכו'(דסבירא להו דאיירי אפילו שכרו לזמן קצוב. ע"ש. וכן הבין הרב תורת חיים שם, אלא שתמה עליהם דהרא"ש וטור כתבו דהתם בשלא קצץ. ולע"ד התוספות פליגי עלייהו, ולשיטתייהו אזלי דבשום מקום לא אמרינן שכירות כמכר. גם אההיא דסוף סימן שי"ב התוספות יסברו כהמרדכי דפליג ]בבא מציעא סימן שמ"ה[אהרשב"א וס"ל שיכול לומר לו ביתך איני רוצה וכו'. ואע"ג שהב"י כתב שם שדעת התוספות כהרשב"א, עיין להש"ך )סימן שכתב שהב"ח חלק עליו בזה. וההיא שכתב של"ד סק"ב(]אות ב'[הטור דחצרו של אדם קונה לו לשוכר, בהא נמי )סימן ר"ס ושי"ג(התוספות פליגי כמו שכתב הש"ך , )סימן ר"ס סקי"ד, וריש סימן שי"ג(וסבירא להו דהמשכיר קנה כסברת הרמב"ם,)אלא דמצרכי שיהא המשכיר ביתו פתוח לחצר, ולהרמב"ם אין צריך(. אבל מ"מ בההיא דריש סימן שט"ו מודו ה תוספות נמי, דגמרא ערוכה היא, וטעמא דלא אמרינן שכירות אינו כמכר אלא שלא ליפות כח השוכר לאורועי כח המשכיר, אבל לענין קניה שכירות כמכר. והוא הדין נמי במאי דאיתא בסימן שי"ב ושט"ו, דכל ספק שבין השוכר והמשכיר, המשכיר הוי מוחזק והשוכר מוציא מחברו עליו הראיה, זהו להתוספות נמי איתא, דארעא כל היכא דאיתא בחזקת מאריה איתא, והיינו טעמא דבמטלטלין השוכר הוי מוחזק כמו שכתב הסמ"ע כיון דברשותיה קאי. )סימן ש"י סקי"ב(כתב עוד הרב מג"א, ואם ישראל שכר מגוי בהמה מצווה על שביתתה, דשכירות קניא לחומרא. עכ"ל הגהות אשרי . וצ"ע דהא אמרינן בגמרא ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[]עבודה זרה , ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה משום טו.[דלא קני לה, משמע דאפילו לקולא אמרינן שכירות לא קניא, ובתוספות דעבודת אלילים כתבו דמיירי ]שם ד"ה ישראל[שמזונותיה על הכהן. ע"כ. וא"כ לפי זה לפירש"י ]ד"ה יאכילנה[שפירש שם רישא דמתניתין נמי אע"פ שמזונותיה על ישראל, וכן פירש הרע"ב בסוף תרומות , וכן פירשו התוספות ]פי"א מ"ט[גופייהו בפרק אלמנה לכהן גדול , לקולא ]יבמות סו: ד"ה ישראל[נמי אמרינן שכירות לא קניא, ומותר לישראל ששכר בהמה מגוי להניחה שתעשה מלאכה בשבת. מיהו לעד"ן, דמה שכתבו התוספות הכא דאיירי במזונותיה על הכהן, לאו למימרא דאילו על ישראל אסור משום איסור תרומה לזרים דשכירות קני לחומרא, אלא דאילו מזונותיה על ישראל אסור משום גזל. ורש"י נדחק בזה. ויש לדקדק בלשון הגהות אשרי, דלשון מצווה על שביתתה משמע דהוי דאורייתא, ומדקאמר לחומרא משמע דהוי מדבריהם. ואפשר ליישב, דהמשכיר לגוי המשכיר עובר, דכיון דהשוכר לא קנה הגוף קרינן בהמתך לגביה דמשכיר, ובשוכר מגוי קרינן לגבי שוכר בהמתך כיון דברשותיה קאי. אלא דלשון שכירות קני לחומרא לא משמע כן, וגם דמנא ליה הא, כיון דבגמרא אמרינן דקרינן ביה בהמתך דמשכיר. על כן נראה לי דמדרבנן קאמר, כמו שכתב הב"ח הביאו הש"ך )חו"מ סימן שי"ג דשכירות קני מדרבנן. ואע"ג דבישראל ששכר פרה מכהן סק"ה(לא אמרו דשכירות קני מדרבנן ויהא אסור להאכילה כרשיני תרומה, התם היינו טעמא דליכא לאו מדאורייתא להאכיל פרתו של ישראל כרשיני תרומה. עיין להר"ש )סוף מסכת תרומות(ולתוספות פרק אלמנה לכהן גדול. ועוד דהכא כולי עלמא ידעי שהיום שבת, ומאן דחזי לא ידע שהבהמה של גוי, מה שאין כן התם דלאו כולי עלמא ידעי דהני כרשיני תרומה הם. שם (קט) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב מג"א , שאדם )סק"ח(מצווה וכו' דשכירות לא קניא. ]ע"כ[. דאמרינן בגמרא ]עבודה זרה , כהן ששכר פרה מישראל אינו מאכילה תרומה, ואמאי הא טו.[שכירות קניא והוי פרה של כהן, אלא ודאי שכירות לא קניא. וצ"ע דהא אמרינן בגמרא עוד, שמע מינה דשכירות לא קניא דעדיין היא של כהן, ומשני מרישא לא מוכח מידי דרישא מיירי שמזונות על הכהן, ולפי זה מצינן לומר שכירות קניא, והא דשרי להאכילו תרומה משום שמזונות על הכהן, ובאמת לעולם שכירות קניא. ולכן דייק מסיפא מוכח דשכירות לא קניא משום דאין רשאי להאכילו תרומה. ואי תימא הכא נמי איירי שמזונותיו עליו, זה אינו, דאי שכירות קניא לא הוי של כהן מותר להאכילו תרומה. ודו"ק. שם (קי) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. נ"ב: כתוב בהגהת הרא"ש סוף פרק קמא , דאם שכר בהמה מגוי יש ]עבודה זרה סימן כ"ב[שכירות לחומרא. ועיין מה שתמה הרב מג"א על דבריו. ]סק"ח[ולפק"ד מה שכתב הרב מג"א דלהשכירה לגוי שרי, כן הוא מבואר בדברי ההגה שם, שכתב ואם שכר בהמה וחמר אחריה חייב, משמע דוקא במחמר אחריה אסור, אבל להשכירה לגוי לעשות בה מלאכה מותר. והגם כי בהגה שם כתב ואין נראה, מ"מ סיים דהואיל ונפק מפומיה דגאון טוב ליזהר. יע"ש. ולפק"ד כיון דהאיסור הוא לחמר אחריה, נראה דמפני הרואים שיאמרו שמחמר אחר בהמתו אסור הוא, אמנם להשכירה ודאי שרי. שם קיא(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. יש מן הגדולים שכתב , שישראל שיש בידו בהמה שאולה או שכורה או )מופקרת(]מופקדת[ אינו מצווה על שביתתה, שהשאלה או השכירות איננו קנין, ואיני קורא בה "בהמתך" . ויש מי שכתב, כדרך ]שמות כ', י'[שאדם מצווה על הכלאים ועל החסימה ואפילו בבהמה שאינה שלו, כן הדין בשביתת בהמה. ויראה לי שאין לנו בענינים אלו אלא מה שביארו בה רבותינו, אבל מה שלא דקדקו בו לא נדקדק אנחנו, כל שכן שנדקדק להקל, ואולי הם יהיו מעמידין מעוט של "בהמתך" בענין אחר שלא ידענו. לפיכך יראה לי שאין לנו למעט לא שאולה ולא שותפות, שהם היו דורשין לפעמים המעוטין לשותפות ולפעמים לשאולה ולשכורה. הרב ספר . והרב מגן אברהם הבתים כ"י )שער איסור הוצאה שער ט"ז ]אות י'[(הביא משם הגהות אשרי פרק קמא דעבודה זרה )סק"ח(]סימן , דאם ישראל שכר הבהמה מעכו"ם גם כן מצווה על כ"ב[שביתתה, דשכירות קניא לחומרא. וכתב עליו הרב תוספת שבת וז"ל: ולא העתיק יפה, דשם בהגהות אשרי אינו כתוב אלא )סק"ו(דטוב ליזהר, וכן כתב רמ"א על שמו ביו"ד סימן קנ"א ]ס"י[לענין עבודה זרה. עכ"ל. ואני אומר דגם הוא ז"ל קיצר את הרחב, וז"ל הגהות אשרי פרק קמא דעבודה זרה: רבנו אפרים ברבי יצחק כתב, שאם שכר ישראל בית מנכרי, אסור להניח עבודת כוכבים ומזלות בתוכו. וכן אם שכר בהמה וחימר אחריה בשבת חייב חטאת, דשכירות קניא קצת. ואין נראה, ומ"מ הואיל ונפק מפומיה דגאון טוב ליזהר. מאור זרוע . עכ"ל. הרי ]ח"ד פסקי עבודה זרה סימן קל"ח[דדחה סברת רבנו אפרים ברבי יצחק שכתב דשכירות קניא קצת, וכתב עלה ואין נראה, אלא דהואיל ונפק מפומיה דהגאון טוב ליזהר, ואיך הרב מג"א כותב על שמו דמצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא, הרי הגהות אשרי כתב עלה ואין נראה. אמנם נראה דכוונת הרב מגן אברהם הוא על סברת רבנו אפרים בר יצחק דאסר מטעם דשכירות קניא קצת, והביאו להקשות עליו מאותה שאמרו , ישראל ששכר פרה ]עבודה זרה טו.[מכהן מאכילה כרשיני תרומה, אלמא דאפילו לקולא אמרינן שכירות לא קניא, ואיך רבנו אפרים אסר שביתה. אבל ודאי דלא כיון על מאי דמסיק הגהות אשרי, דמאי קושיא והלא הוא קאמר ואין נראה וראייתו תהיה מהך דישראל ששכר פרה מכהן. אלא נראה דכוונת הרב מג"א על סברת רבנו אפרים כדאמרן. ומ"מ קצת קשה, דהוה ליה למימר דזה טעמו של הגהות אשרי דקאמר עלה ואין נראה, ולענין דינא משום זהירות בעלמא טבא ליהוי הואיל ונפק מפומיה וכו', ואמאי יכחידנה תחת לשונו. וקצת קשה על רבנו אפרים דקאמר דאם שכר בהמה וחמר אחריה בשבת חייב חטאת דשכירות קניא קצת. דממה שכתב דשכירות קניא קצת, מוכח דהפשוט הוא דשכירות לא קניא לגמרי אלא קצת, וא"כ איך קאמר דחייב חטאת והרי הוי חולין בעזרה. ויש ליישב. ומה שכתב עוד הרב תוספת שבת, וכן כתב רמ"א ביו"ד וכו', אינו מכוון, דשם כתב מור"ם השוכר בית מעכו"ם יש להחמיר שלא להניח שם עכו"ם וכו', הרי כתב יש להחמיר. וזה יש לפרשו כמו שכתב הרב מג"א דשכירות קניא לחומרא, ומאי מייתי מרמ"א. ולפי האמת נפרש דברי מור"ם דלאו דוקא יש להחמיר, ולאו משום דמספקא ליה אי שכירות קניא, אלא משום דנפק מפומיה דגאון וכו'. ועל כל פנים אין לשון יש להחמיר כלשון טוב ליזהר, ויש להרגיש קצת על מור"ם דנקט יש להחמיר. שוב ראיתי אחרי כתבי דמור"ם בדרכי משה כתב בדברי הגהות אשרי שהעתיק יש להחמיר. ע"ש. אחר המדב'ר ראיתי בהגהות מרדכי סוף פרק קמא דעירובין שכתב וז"ל: לפי טעם הירושלמי ]סימן תקכ"ח[]ביצה פ"ה דמפרש לא רוכבין על גבי בהמה מ"למען ינוח" ה"ב[]שמות כ"ג, , נראה דאסור לרכוב על גבי בהמת כותי כשהיא מושכרת י"ב[לישראל, דשכירות קנה לו להתחייב בשביתתה, כדאמר בפרק הזהב גבי אונאה "כי תמכרו" כתיב ]בבא מציעא נו:[]ויקרא כ"ה, וליומא הויא מכירה. ואם תאמר הא מסקינן פרק קמא י"ד[דעבודה זרה דשכירות לא קניא, וי"ל זיל הכא והכא ]טו.[לחומרא לחייב השוכר בכל דבר כאילו הויא שלו, שכירות קניא דשכירות ליומיה ממכר, וגם לחייב המשכיר במצוות התלויות בו שכירות לא קניא, הואיל ועתידה לחזור אליו, והכל לחומרא. אלעזר. עכ"ל. הראת לדעת דהגהות מרדכי כתבו דאזלינן לחומרא הכא והכא, ולא תקשי לדידיה ממאי דתנן ישראל ]שם[ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, דתתפרש כשמזונותיה על הכהן, כמו שכתב הרב מג"א משם התוספות ]סק"ח[]שם ד"ה . ואע"ג דמהתוספות משמע דשכירות לא קניא אלא ישראל[דמפרשי לה כשמזונותיה על הכהן משום גזל, וכן כתב הריטב"א , הגהות מרדכי ורבנו אפרים בר יצחק מפרשי לה ]שם ד"ה מתקיף[כשמזונותיה על הכהן משום דשכירות קניא לחומרא, וגם משום גזל השבט. ואפשר ,דמשום הכי נקט מור"ם ביו"ד סימן קנ"א ויש להחמיר משום סברת הגהות מרדכי, הגם שלא הזכירו בדרכי משה, וגם לא דקדק בלשון הגהות אשרי ומייתי יש להחמיר משמם. ונראה דלשון הגהות מרדכי הלז נעלם מהרב תוספת שבת ומהרב מהר"י עייאש בספר מטה יהודה הנדפס ]סק"ו[]סק"ט[שלא הזכירוהו. וגם הרב מהר"י עייאש שם מחדש פשיטא ליה טובא דלא קניא לענין שביתה בשבת. ע"ש. ואילו ראה הגהות מרדכי אפשר דהוה חייש, דמצינו חבר לרבנו אפרים בר יצחק. ולי ,ההדיוט יש להחמיר לחוש להגהות מרדכי ולרבנו אפרים ומה גם בתר דחזינא דכתב בספר הבתים שהבאתי לעיל, דיש מי שכתב דכדרך שאדם מצווה על הכלאים ועל החסימה ואפילו בבהמה שאינה שלו כן הדין בשביתת בהמה, והרב המחבר הכריע כן, ודאי יש להחמיר, ואפילו בבהמה ששכר ישראל מעכו"ם מצווה על שביתתה, ולא משום זהירות לבד כמו שכתב הגהת אשרי. שם קיב(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. בהגהות מרדכי ]עירובין ]סק"א[, מבואר דשכירות קניא שכתבתי לעיל סימן תקכ"ח[לחומרא, ואם ישראל שכר בהמה ]מגוי[ מצווה על )שגוי(שביתתה. וכן כתבו הגהות אשרי פרק קמא דעבודה זרה ]סימן . ע"ש. אבל הרשב"א והר"ן כ"ב[]שבת קנג: ד"ה והלא[]שם סו. ד"ה ]סק"ג[שכתבתי לעיל ., סבירא להו דשכירות לא קניא כלל והלא[ע"ש. וליכא למימר דמדרבנן אמרינן דשכירות קניא, דא"כ מאי פריך בפרק קמא דעבודה זרה ושכירות מי קניא וכו', אימא ]טו.[דלחומרא דוקא שכירות לא קניא מדרבנן, אבל מן התורה שכירות קניא, ולכך לא גזרינן מכירה אטו שכירות. וקצת תימה על הרשב"ץ דנראה דסבירא ליה דשכירות קניא )ח"ב סימן קס"ז(אפילו לקולא, עיין מה שכתבתי סימן רנ"ב . ]סק"ב[שם קיג(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. עיין במג"א שתמה ]סק"ח[על דברי הגה"ה אשרי שכתב דלהחמיר ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[אמרינן דשכירות קניא, שהוא נגד דברי הש"ס, דהא אמרינן ]שם ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה ]כרשיני[ תרומה, אף דאי טו.[נימא שכירות קניא הפרה של ישראל ואסור להאכילה תרומה. והרגיש בעצמו שלפי תירוץ התוספות במסכת עבודה זרה )דף יש ליישב קושייתו. אמנם תירוץ התוספות ט"ו ]ע"א ד"ה ישראל[(גם כן דחוק, גם דמלשון התוספות על כל פנים נראה דלא כדעת הגהת אשרי הנ"ל, שהקשו התוספות שם על המקשה, אמאי דייק מהך דכהן ששכר לא יאכילנה, ולא הקשה מהך דישראל ששכר דיאכילנה, ולא הקשו לפי המסקנא דהרי לחומרא שכירות קניא. אלא ודאי דהתוספות סוברים דאף לחומרא שכירות לא קניא. ונ"ל ליישב, דבאמת עיקר האיסור דלא יאכיל כרשיני תרומה, ואטו הבהמה אסורה לאכול תרומה או שאר איסורים. וכתבו התוספות במסכת שבת ובמסכת יבמות ]כו. ד"ה אין מדליקין[]סו: , דהטעם משום דהנאת כילוי אסור לישראל ד"ה לא יאכילנה[ליהנות מן התרומה. ומהאי טעמא אין מדליקין שמן של תרומה אלא ברשות של כהן, אבל ישראל אסור להדליק משום הנאת כילוי. והנה דעת הרבה קדמונים דהנאת כילוי דתרומה אינו אסור רק מדברי סופרים, וכבר האריך בדבר המשנה למלך מהלכות תרומות . וכיון שכן לא אמרינן להחמיר דשכירות קניא ]פ"ב הי"ד[בדרבנן, אבל לענין שביתת בהמתו דהוא איסור תורה ניזל להחמיר דשכירות קניא. והתוספות לפי דעת הש"ס שם דמותר אם השכיר בהמתו לנכרי משום דשכירות קניא, א"כ אף לקולא בדבר תורה אמרינן דקניא, א"כ אף בדרבנן ניזל לחומרא ושפיר הקשו, א"כ אין כאן ראיה לא מדברי הש"ס ולא מדברי התוספות לסתור דברי ההגהת אשרי דשכירות קניא לחומרא בדבר תורה. וזה ברור מאד. ואמנם עוד דרך אחר נראה לי בישוב קושיית התוספות ודברי הגהת אשרי אף לדעת האומרים דהנאת כילוי הוא מן התורה, דבאמת הך דשכירות לא קניא הוא משום דסבירא להו דכל קנין הגוף לשעה קנין פירות מיקרי, כמו שכתב הר"ן , דכיון ד גוף חוזר בעינא לבעלים הראשונים אין להשוכר קנין הגוף בדבר, וקנין פירות לאו כקנין הגוף. והאומרים שכירות קנין אף דחוזר בעינא לבעלים ראשונים, מ"מ כיון דהגוף קנוי לשעה ושכירות ליומא ממכר הוא, א"כ הוי קנין פירות בצירוף קנין הגוף לשעה, ואלים טפי משאר קנין פירות וחשוב כשלו. וכיון שכן יש לי מקום עיון במה שהוכיח הש"ס ]עבודה זרה שם[דשכירות לא קני מהך דתרומה דלא אזלינן אחר השוכר אם הוא כהן או ישראל אלא אחר הבעלים. ולכאורה אין זה ראיה, דהתוספות ריש פרק אלמנה לכהן גדול )]יבמות[ דף ס"ו ע"א ]ד"ה הקשו, למאן דסבירא ליה קנין הפירות כקנין הגוף דמי עבדי[(למה לא יאכלו עבדי נכסי מלוג בתרומה. וכן הא דקי"ל ]כריתות המפקיר עבדו ומעוכב גט שחרור אוכלין בתרומה, והא אין כד:[לבעלים בהם קנין פירות דאינו עובד בהם, ולמה יאכלו בתרומה למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף. וכתבו, דבתרומה כתיב קרא "קנין כספו" למעט אם יש בו קנין פירות, וכמו ]ויקרא כ"ב, י"א[כן אף אם אין לו קנין פירות אזלינן אחר קנין הגוף. וא"כ כיון דלענין תרומה הכל תלוי במה שהגוף שלו ונתמעט קנין פירות אף למאן דאמר בעלמא כקנין הגוף דמי, א"כ הוא הדין בקנין הפירות בצירוף קנין הגוף לשעה לדידן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אלא דבזה אלים קנין פירות טפי והיינו לשאר דברים, אבל לתרומה הכל תלוי במה שהגוף שלו ועדיין כחו בו. והיכי שהגוף של הכהן מיקרי קנין כספו ולהיפך לא מקרי קנין כספו, כמו דחזינן לענין עבדי מלוג ומעוכב גט שחרור. ואמנם הש"ס שפיר דייק, דהרי חזינן דסבירא ליה להש"ס דאי שכירות קנין אין להבעלים שום זכות בגוויה, דהרי אי מטעם קנין פירות אלים קאתינן עלה, הרי אף למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי, מ"מ אם יש לאחד קנין פירות ולהשני קנין הגוף מכלל שותפין לא יצאו)כמבואר בר"ן , הבאתיו בחיבורי ]גיטין כד: ד"ה גרסינן[ישועות יעקב לענין הך דבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה(. וזה פשוט. וא"כ הרי אנן קי"ל בבהמה המשותפת לנכרי ]ס"ה[וישראל, שייך בזה איסור שביתת בהמתו, וא"כ למה לא נימא משום שכירות. ואי דשכירות קניא, הא מ"מ יש להבעלים דהיינו ישראל גם כן חלק בו ואסור משום שביתת בהמתו. ועל כרחך דאי שכירות קניא אף כשותף לא יחשבו הבעלים דאין להם בו שום זכות וקנין, וא"כ אף לענין תרומה נימא דניזל בתר השוכר. ולבסוף דמסיק הש"ס באמת גזירה משום שכירות, שפיר נוכל לומר דחשוב קנין פירות אלים הואיל ויש בו קנין הגוף לשעה, ומכל מקום אינו אוכל בתרומה כשהגוף של ישראל, ואוכל בתרומה כשהגוף של כהן, משום דלענין תרומה אזלינן אחר קנין הגוף האמיתי וכמו שכתבו התוספות, אבל לענין שביתת בהמתו שכירות קניא להחמיר, ונתיישבה קושיית המג"א. ודו"ק. שם קיד(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. הנה הב"ח בחו"מ סימן שי"ג כתב, דאף דמן התורה שכירות לא קניא, מ"מ מדברי סופרים שכירות קניא. והש"ך שם השיג עליו, וכתב דלא ]סק"א[כתב כן ידע מנין לו דבר זה. והאמת דבשו"ת הב"ח ]הישנות[והאריך בדבר, והביא ראיות לזה מהא דקי"ל ]בבא מציעא נו:[שכירות ליומא ממכר, והקשו התוספות מהא ]שם ד"ה והאי[דקאמר הש"ס במסכת עבודה זרה דשכירות לא קניא, ועל ]טו.[כן כתב דלא קניא מן התורה ומדרבנן קניא. והביא מהא דקאמר הש"ס במסכת בבא קמא , כשם שתיקנו משיכה בלקוחות ]עט.[כן תיקנו בשומרים, וכשם שהקרקע נקנית וכו' כן שכירות, וכתב דלשון תיק נו קאי גם על שכירות, עיין שם היטב בתשובה )סימן . והש"ך מחמת שלא ראה דבריו בתשובה חשב דבריו כחלום י"ח(בלא פתרון, אבל המעיין בתשובה יראה כי היה הדבר מוכרח בעיני הגאון זצ"ל. והבליע הגאון במתק לשונו דלכך כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה משום דאין שכירות קונה דבר תורה. והנה באמת כי נחלקו בדבר מה"ר ירוחם ]נכ"ב ח"א דף קפ"א ע"ג[והבית יוסף, בקנין דרבנן אי מהני לענין איסור תורה, עיין ]סי"ג[. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן קנ"ג באבן העזר סימן כ"ח דגם הקדמונים נחלקו בזה. ואני בעניי הכנותי בזה קונטרס ]סק"ז[מיוחד ודברתי שם כל מה שיש לדבר בענין זה. ואמנם תורף הדבר דבאמת קנין דרבנן מהני להפקיע כח המקנה לגמרי דהפקר ב"ד הפקר, או מטעם דכיון דיש לזה קנין דרבנן הרי הוא מופקר לגמרי מאת המקנה. אמנם שיהיה כח ביד חז"ל להקנות להקונה שיהיה קנוי לו דבר תורה לא מצינו, ואף אם יש בידם להקנות לא עשו חז"ל שיהיה קנוי ביד הקונה דבר תורה, דלא היה להם ענין הכרח לדבר זה, ודי שיהיה קנוי בידו מדרבנן, וכן כתב בספר גט פשוט. ועיין בחיבורי ישועות יעקב באבן העזר ]סימן , דהא דקונה אותו דבר תורה היינו כזוכה מן ההפקר, כ"ח סק"ב[ועל כן במעמד שלשתן דלא זכה בו שלא בא לידו אף מן ההפקר אינו זוכה רק מדרבנן נשאר קנין דרבנן. ע"ש היטב. וכיון שכן נראה לי דבזה אף דאמרו חז"ל שכירות קניא ]עבודה זרה טו.[והיינו דחשוב כמו קנין הגוף כיון דלשעה ממכר הוא, ומן התורה אמרינן כיון דהדר לבעלים אין להשוכר בו קנין הגוף, הנה אף אם נימא דהפקר ב"ד הפקר, מ"מ פשיטא דאינו זוכה בו רק לשעה, דהרי לא הפקירו חז"ל רק לשעה, ואחר שכלתה ימי השכירות הדר בעינא, א"כ איך נימא דזכה מן ההפקר, הדר הוי ליה קני דבר תורה, הרי זכייתו מן ההפקר אינו רק כל ימי השכירות, ומן התורה כל שאין לו קנין עולמית לא חשוב קנין, א"כ עדיין אין בזה קנין רק מדרבנן, דקנין לשעה מן התורה לא חשוב קנין, ולכך לא יאכילנה תרומה. ודו"ק היטב. ולפי זה קשה לי קושיא אחת וגדולה היא אלי, מה הקשה הש"ס לשביתת בהמתו מאכילת תרומה, דתרומה שאני דכיון דלא זכה בה הכהן מן התורה להיות כשלו אסורה באכילת תרומה. ואף אי נימא דיצאת מרשות ישראל מתורת הפקר ב"ד, כיון דאין לכהן זכיה מן התורה לכך לא תאכל בתרומה, אבל בשביתת בהמתו דאף בהמת הפקר אין אדם מצווה על שביתתה, לכך אף במושכרת לנכרי אין הישראל מצווה על שביתתה. ואמנם צריך לומר, דקושיית הש"ס כיון דמדרבנן אית ליה קנין בדבר, והנאה של כילוי אינו רק דרבנן, למה לא יועיל שכירות, אלא ודאי דאף רבנן לא תיקנו קנין בשכירות, וא"כ אף הפקר אין כאן ושפיר קשה. אמנם הוא גופא קשה, דילמא הנאה של כילוי אסור מן התורה. ואמנם לפי זה קשה סיפא, בישראל ששכר פרה מכהן אמאי יאכילנה. וצריך לומר דהנאת כילוי אינו רק מדרבנן ולא החמירו חז"ל בזה כיון דהגוף של כהן וא"כ קשיא רישא. ולפי המסקנא דמסיק משום שאלה ומשום שכירות נכונים דברי הב"ח, ועל כן אף בישראל ששכר פרה מנכרי מ"מ יש להחמיר, כיון דמדרבנן אמרינן דשכירות קניא. והדברים ברורים כשמש. ועיין ]סק"ב[. בס"ק הסמוך שם קטו(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב מג"א , )סק"ח(. ]ע"כ[. אבל ובתוספות דעבודה זרה )דף ט"ו ע"א ]ד"ה השתא[(תוספות יבמות ריש פרק אלמנה לא כתבו כן. ]הערת המו"ל ה ר"ר יצחק במברגר: נראה כוונתו על תוספות שם )דף ס"ו ע"ב שכתבו, דשכירות לא קניא. ונראה כוונת הרב ד"ה ישראל ששכר(זצ"ל שכוונת התוספות לא קניא כלל אפילו לענין אונאה. ועיין פמ"ג ותוספת שבת [. ]אשל אברהם סק"ח[)סק"ה(שם קטז(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב ט"ז , כיון )סק"ד(שהישראל מצווה על בהמתו. מלשון הראב"ד שהביא בספר מלחמות לרמב"ן משמע לכאורה דבשאלה לא שייך שביתת בהמתו. ע"ש . ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: ]ב[מלחמות פרק קמא דשבת שכתב שם וז"ל: והראב"ד ז"ל מלמד עליו ]ז.[זכות ומעמיד כל ברייתא זו כבית שמאי , ושאלה ומשכון ]שבת יח.[מותרין, שלא הוזהרו על שביתת כלים אלא במלאכת ישראל, דומיא דעבד ואמה התושבים וכו'. ע"ש.)לא זכיתי להבין ולמצוא רמז לזה בדברי הראב"ד דאיירי משביתת בהמה. שה"ל ]שמחה הלוי [.([. אבל על כרחך אי אפשר לפרש דבריו כן, דהא מסקנת הגמרא בעבודה זרה להדיא, דבשאלה גם כן שייך )דף ט"ו ע"א(שביתת בהמתו. על כן צריך לומר דכוונתו דב"ש סבירא להו הכי וכן רב יוסף הכי סבירא ליה. וכן כתב הרמב"ן עצמו שם במסכת עבודה זרה בספר מלחמות . ]ד: ד"ה ומ"ש עוד[שם קיז(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב המג"א , ואם ]סק"ח[ישראל שכר מעכו"ם בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. עכ"ל הגהות אשרי וכו'. ומ"מ ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[נ"ל דאם שכרה מעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממה נפשך. עכ"ל. וז"ל הגהות אשרי סוף פרק קמא דעבודת אלילים: רבנו אפרים ]ברבי יצחק[ כתב, שאם שכר ישראל בית מנכרי )בכ"י(אסור לישראל להניח עבודת אלילים בתוכו, וכן אם שכר בהמה וחמר אחריה בשבת חייב חטאת, דשכירות קניא קצת. ואין נראה, ומ"מ הואיל ונפק מפומיה דגאון טוב ליזהר. עכ"ל. והנה ממה שכתב דחייב חטאת, נראה דסבירא ליה דמדאורייתא חשיב שלו ע"י שכירות, דכי אמרינן בגמרא דשכירות לא קניא, ]שם טו.[היינו ליהוי לגמרי של שוכר ולא דמשכיר, אלא דחשיב של משכיר ומ"מ חשיב נמי דשוכר דקניא קצת. ולפי זה גם בשכרה מעכו"ם וחזר והשכירה נמי אסור, דכיון דשכירות קניא קצת הוי נמי בהמתו של ישראל וחשיב כבהמת השותפין. והמג"א לפי מה שהעתיק בדברי הגהת אשרי דשכירות קניא לחומרא, משום הכי כתב דשרי ממה נפשך, ואינו כן בהגהת אשרי שלפנינו. ומ"מ נראה דלא קי"ל כה"ר אפרים, וכמו שכתב הגהת אשרי על דבריו ואין נראה. וכן נראה ממה שכתבו התוספות ]כא. ד"ה הא והמרדכי בסוף פרק קמא דעבודת אלילים לענין אמר[]סימן תת"י[מזוזה, דשוכר פטור ממזוזה מדאורייתא דכתיב "ביתך" ]דברים ולא של חברך, אלמא בשכירות לא קניא כלל ליהוי שלו, ו', ט'[שהרי בית השותפין חייב במזוזה לכולי עלמא. וכן נראה מדברי רמ"א שביו"ד סימן קנ"א , העתיק דברי הנזכר ]ס"י[]הגהות אשרי[לענין עבודת אלילים, ואילו כאן לענין שבת לא הביאו, אלא נראה דסבירא ליה דלא קי"ל כהגהת אשרי. ומ"מ לענין עבודת אלילים יש לחוש לדבריו, כדמסיק בגמרא דאפילו ]עבודה זרה טו.[שנאמר שכירות קניא שאני עבודת אלילים דחמירא. וכן כתב המאירי בפרק מי שהחשיך וז"ל: ולא ]שבת קנג. ד"ה ומה שאמרו[הותר אלא בבהמת חבירו שאין כאן דין שביתה, ושאלה ושכירות אין קונין לענין דין זה וכו'. ע"ש. וכן כתב הר"ן שם ]סו. ד"ה דשאלה ושכירות לא קנו. ע"ש. אכן מדברי הרא"ש והלא מחמר[בפרק קמא דפסחים נראה שדעתו כדעת הגהת אשרי, ]סימן ד'[שכתב וז"ל: דכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו. ע"ש. נראה דסבירא ליה דשכירות קניא לחומרא. וכן כתב הרב שאגת אריה בדיני חמץ . ומה )דף ע"א ע"ג ]סימן פ"ג[(שהקשה דסוגיא התם לא משמע הכי, דדייק ]עבודה זרה טו.[שכירות לא קניא מרישא דישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה וכו'. ע"ש. ליתא התם הכי, אלא מסיפא דייק לה. וכבר כתבו התוספות דרישא מיירי באין מזונותיה ]שם ד"ה ישראל[על ישראל. ע"ש. וכן כתב המג"א בדעת הגהת אשרי. שם קיח(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב הגהות אשרי ]עבודה שכירות קניא לחומרא, הביאו המג"א . זרה פ"א סימן כ"ב[]סק"ח[ודוקא בשכר חמור לבדו, אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני ולא שכר דוקא חמור זה אינו מצווה על שביתתו, כן כתב המג"א ריש סימן רס"ו . ומדברי הרשב"א בחדושיו ריש ]סק"א[פרק מי שהחשיך נראה דלא קניא כלל, דלא ]שבת קנג: ד"ה והלא[כהגהות אשרי, דפריך הגמרא והלא מחמר, כתב דהוה מצי לאקשויי והלא מצווה על שביתתה, אלא משום דיש לאוקומי בבהמה שאינה שלו ושכירות לא קניא. ע"ש. שם קיט(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב מג"א , ואם )סק"ח(ישראל שכר מגוי. עט"ר מוה"ר חקרי לב . )או"ח דף קצ"ה ריש ע"א(שם (קכ) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב מג"א , שאדם )סק"ח(וכו', ובתוספות דעבודה זרה וכו'. ורש"י שם ]טו. ד"ה השתא[]ד"ה פירש שמזונותיה על הישראל. ע"ש. משמע ששכירות יאכילנה[לא קני כלל. שם קכא(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב הטור, אבל בהמתו אסור כו', שאדם מצווה על שביתת בהמתו. ע"כ. עיין ברש"י בפרק קמא דעבודה זרה , )דף ט"ו ע"א ד"ה גזרה משום שאלה כו'(ועביד ביה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב "לא תעשה כל ומצווה על שביתתה. ע"כ. וז"ל מלאכה" וכו' ]דברים ה', י"ד[הלבוש בסעיף ג': שביתת בהמתו מצינו בפירוש בתורה כו' שנאמר "לא תעשה כל מלאכה ]וגו' ובהמתך[" ]שמות כ', י'[)וכו'(]אי נמי[ "למען ינוח שורך וחמורך" וכו' לפיכך ]שם כ"ג, י"ב[אסור להשכיר כו'. ועיין מה שכתב הב"ח , בגדי ישע )בסעיף ד'()סק"ח(. ועמ"ש הרב מג"א דזה אסור מדאורייתא דקי"ל שכירות )בסק"ח(לא קניא כי אם לענין אונאה, כמו שכתבו התוספות בפרק קמא דעבודה זרה , עיין שם במה )דף ט"ו ע"א ד"ה והשתא כו'(שכתב הריב"ש . ועל מה שכתב הרמב"ם בפ"ו )סימן שנ"ה(מהלכות שכירות דין ה', עיין מה שכתב הרב נוה שלום )בדף קט"ו , ובספר תורת נזיר בחדושיו על מסכת עבודה זרה ע"ב()דף ע"ה . ועיין מה שכתב הרב מג"א שם, ואם ישראל שכר מהגוי ע"א(בהמה מצווה על שביתתה כו', ומה שכתב על דבריו הרב תוספת שבת . עיין מה שכתב על דבריהם הרב מחזיק ברכה )בסק"ו()בסק"א(, ובספר מחצית השקל . ועיין שם במחזיק ברכה )סק"א(שהעלה דאפילו בבהמה ששכר ישראל מהגוי מצווה על שביתתה, ולא משום זהירות אלא לחומרא. ע"ש. ועיין מה שכתב )בסק"ד(, נהר שלום ס"ג ]סק"ד[. הרב ערך השלחן שם קכב(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו.]הערת מהרש"ם: ברש"י עבודה זרה מבואר דאיכא לאו, וכן הוא )דף ט"ו ע"א ד"ה גזרה וכו'(בר"ן שם . אבל בתוספות שבת ]ד: ד"ה ומקשו[)דף נ"א ע"ב ד"ה במה כתבו דליכא רק עשה, וכן הוא במאירי לשבת וכו'()דף קנ"ג ]ע"ב . ועיין בש"ך שכתב בפשיטות כדעת ד"ה ומה[()יו"ד סימן קנ"א סק"י(רש"י ור"ן. ועיין בפני יהושע שבת שם , ]נא: ד"ה בתוספות[דבאיסור הוצאה שהיא מלאכה גרועה ליכא משום שביתת בהמה אלא מדרבנן. ועיין תשובת שואל ומשיב מהדורא קמא )ח"ג סימן שדחה דבריו. ועיין מג"א ס"ד ]ד"ה והנה במ"ש[()סימן ש"ה סק"י(ותוספת שבת שם . ועיין במשבצות זהב ]סקל"א[)ריש סימן ש"ה(דלכולי עלמא גם נשים מצוות על שביתת בהמה. וכן הוא במקנה . ובשו"ת שם אריה פקפק )קדושין דף ל"ה ]ע"א ד"ה עוד[()סימן ב'(עליו. וגם בתוספות רע"א נסתפק בזה, ועיין שבת )ריש פ"ה דשבת(, פרתו של וכו' של שכנתו היתה, ועיין תשובת מהר"י )דף נ"ד ע"ב(אסאד , ובספר מנחת חינוך מוסך השבת )חאו"ח סימן צ"ב()אות באורך. ועיין במשבצות זהב אם גם בשעור ל"ט()סוף סימן רס"ו(תוספת שבת איכא איסור שביתת בהמה. ועיין תשובת שואל ומשיב שם שהעלה מסברתו דליכא משום שביתת בהמה ולא הזכיר מדברי פמ"ג. ועיין מהרשד"ם שחיזק דעת )או"ח סימן ב'(הסוברים דאיסור שביתת בהמה הוא משום צער בעלי חיים, והוכיח כן מדברי רש"י , וכן הוא ברבנו עובדיה ]שמות כ"ג, י"ב[ברטנורא פ"א דשבת להדיא כדבריו. ועיין מג"א , ]מ"ה[)סקי"ב(וגם מזה לא ידע בתשובת שואל ומשיב שם. ובדין בהמת עכו"ם ששכרה ישראל שבמג"א , עיין באליה )סק"ח(רבה בשם ספר התרומה , דאף דשכירות ]סקי"ב[]סימן קל"ט[כמכר מ"מ לא נקראת בהמת שוכר אלא של משכיר. ומצאתי במאירי לשבת שפסק גם כן דבשכירות )דף קנ"ג ]ע"ב ד"ה ומה[(ליכא משום שביתת בהמה. ועיין משנה למלך )פי"ד מטומאת צרעת בשם קרית ספר בדין בית עכו"ם המושכר לישראל דלא הי"ב(יראה בתחלה. וע"ש במשנה למלך בדין ספק נגעים )פ"ב ה"א(בדינא. ודו"ק. ועיין מקור חיים . ומה )סימן ת"מ ]בביאורים[ סק"ה(שהביא המג"א ראיה מהא דמאכילה כרשיני תרומה ]עבודה זרה , יש לדחות לפי מה שכתב הכסף משנה טו.[)פ"ב דתרומות ה"ב(בשם ירושלמי דתרומת כרשינין מדרבנן, אם כן גם ]חלה פ"ד ה"ד[]סק"ב[לקולא לא קניא. ובזה מיושבת קושיית הישועות יעקב ותשובת נטע שעשועים )]קארא[ סימן)ח'( ]ה' ד"ה והנה אחר[(בתוספות יבמות , ולפי מה שכתבתי ניחא. )דף ע'( ]סו: ד"ה ישראל[ודו"ק. ועיין בהגהות מרדכי סוף פרק קמא דעירובין ]סימן , דמבואר גם כן דשכירות קונה להחמיר ולא להקל. תקכ"ח[ובדין שאלה אם קונה, עיין קצות החושן , דגם )סימן ר"ב ]סק"א[(אם שכירות קונה מ"מ שאלה לא קניא, דלכולי עלמא לא הוי ממכר. ואני מצאתי בט"ז אה"ע )סימן כ"ח סקל"ו, וסימן נ"ז ואבן העוזר או"ח סוף סימן ש"ע בדעת מהרי"ק, דגם סק"ד(שאלה ממכר ליומא. ובריטב"א בשואל )קידושין דף מ"ז ע"ב(קרדום וכו', הקשה דהא שאלה מתנה ליומא הוא. ונ" ל ראיה להקצות החושן מתשובת הרשב"א שבב"י )ח"ג סימן קמ"ה()חו"מ , דאם התחסד עמו והשאיל לו ביתא ליכא דינא סוף סימן קע"ה(דבר מצרא, אף דבשכירות סבירא ליה דאיכא דינא דבר מצרא דשכירות ליומא ממכר. ע"ש ותבין. ועיין ריב"ש , )סימן רס"ד(והובא בחו"מ בהג"ה. ובפרט לפי מה שכתב )סימן קל"ח ס"א(נתיבות המשפט דבבית שייך טפי לומר דממכר )סימן שי"ב סקי"ג(]סק"א[הביא בשם ספר הוא. אבל הנה במחזיק ברכה סימן זה הבתים בשם יש אומרים, דגם ]שער איסור הוצאה שער ט"ז אות י'[בבהמה שאינה שלו ששאלה לו חייב משום שביתת בהמה. ועיין בר"ן פרק קמא דעבודה זרה , דאם מכר ]ד: ד"ה ומקשו[הבהמה לעכו"ם לנסותה ואם ימצא טעות יחזירנה, דהויא ברשות הקונה כדין מקח גמור כל זמן שאינו מחזירה. ועיין תוספות יו"ט שמביאו. אבל הוא סותר למה )פ"ד דפסחים מ"ג(שכתב בעצמו בנדרים , וגם הוא נגד )דף ל"א ]ע"א ד"ה אמר שמואל[(הירושלמי . וע"ש בגליון הש"ס. ושו"ר בתועפות )פ"ד דפסחים ה"ג(ראם שהביא גם כן מזה. ועיין בבית מאיר ]טויבש יורה דעה סימן כ'[לקמן מה שכתב לתמוה על דברי הר"ן בזה[. )סימן רס"ו(שם קכג(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב במג"א , אם )סק"ח(ישראל שכר מעכו"ם בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. עכ"ל . וצ"ע דהא ]הגהות אשרי עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[אמרינן בגמרא , ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה ]עבודה זרה טו.[כרשיני תרומה משום דלא קני לה, משמע אפילו לקולא שכירות לא קניא. ובתוספות דעבודה זרה כתבו, )דף ט"ו ]ע"א ד"ה ישראל[(דמיירי שמזונותיה על הכהן. ע"ש. הנה אינו מובן סברת התוספות, דאם שכירות קניא מה יועיל דמזונותיה על הכהן, הלא מ"מ אינה קנין כספו של כהן. והמהרש"א שם רצה לתרץ זה דאין זה שכירות גמורה. וגם זה אינו מובן, דמ"מ איך יהא לקולא לגמרי של כהן כיון דשכורה במקצת לישראל ושכירות קניא. והנה אפשר לתרץ קושיות המג"א על הגהות אשרי לפי מה שכתבתי בחדושי לבבא מציעא , דהא דשכירות )דף נ"ו ע"ב(ליומא ממכר, היינו בזמן השימוש ומקום שהונח חפצו של שוכר זה קנוי לשוכר, אבל בזמן ומקום הפנוי מתשמישי שוכר אזי אינו קנוי לשוכר רק למשכיר, על פי מה שכתב הלחם משנה )פ"ז , דשכירות ליומא ממכר רק לענין תשמישי מהלכות שכירות ]ה"א[(השוכר. והוי כעין מה שכתב הר"ן ריש פרק השותפים ]נדרים מה: , דגבי שותפים בכל עת שמשתמש בה זה חשוב החצר ד"ה ואיכא[שלו. ע"ש. הכי נמי בשכירות דגוף הדבר של משכיר רק השכירו לתשמיש, אם כן רק בזמן השמוש הוא קנוי לשוכר. וא"כ לא קשיא מידי על הגהות אשרי דסבירא ליה דקניא שכירות לחומרא, היינו בענין מה שמשתמש בה. ועל כן אסור השוכר לעשות בה מלאכה בשבת, כיון דמשתמש בה אותה שעה קנויה לשוכר, מה שאין כן ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, דהאכילה אינו ענ ין לשכירות ואותה שעה אינה קנויה לישראל. אמנם קשה לי טובא במה דפריך הש"ס שם אמאי ]בעבודה זרה[דסלקא דעתין דשכירות קניא, מסיפא דהך משנה דכהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה. דמאי זו קושיא, בשלמא לענין שביתת הבהמה שפיר שכירות קניא, דבעת שמשתמש בה הוי של שוכר ויהיה קנין שוכר ומשכיר בה כשותפים הנ"ל. אבל לענין האכילה שפיר הוי של המשכיר, וסתמא האכילה אינה בשעת חרישה וכדומה. ועל כן נלע"ד דזה כוונת הגמרא והתוספות במה דלא פריך מרישא רק מסיפא, משום דברישא מיירי שמזונותיה על המשכיר הכהן וכמו שכתבו התוספות . והסברא כך הוא, דכמו ]ד"ה ישראל[דשכירות קניא בעת המלאכה משום דהשכירה למלאכה הוי כנעשה השוכר שותף בה שתהא קנויה לו בשעה שישתמש בה, כן לענין המזונות, אם המזונות על השוכר הרי נכלל בהשכירות שתהא קנויה לו גם לענין האכילה ובעת האכילה. ועל כן שפיר פריך מסיפא, כיון דמזונותיה על השוכר הכהן למה לא יאכילנה כרשיני תרומה, כמו שבשעת מלאכה קנוי לשוכר דלהכי השכירה, כן בשעת האכילה, כיון דלהכי נמי השכירה שתהא שלו בשעת האכילה שיאכילנה משלו. אבל רישא ישראל ששכר פרה מכהן דמיירי שמזונותיה על הכהן המשכיר, א"כ לא השכירה שתהא שלו לענין האכילה, על כן אינה קנויה לו ומאכילה כרשיני תרומה. ולפי זה יצא לנו דאפילו לא חזר והשכירה לעכו"ם ועושה בה עכו"ם המשכיר או אחר, או אפילו ישראל אחר עושה בה מלאכה שאינה של השוכר, או הבהמה יוצאת במשא מעצמה שלא ע"י אדם, דבשלו מחויב הבעל הבית למונעה כמו שכתב המג"א , אבל בשכרה )בסימן ש"ה סקט"ז(מעכו"ם אינו מחויב למנעה, דאינה קנויה לו רק בעת שמשתמש בה מלאכתו ששכרה בשבילה, בזה הוה קנויה לו לס"ד דש"ס מדינא, ולמסקנא על כל פנים מחומרא לדעת הגהות אשרי. והמג"א כתב, דאם שכרה מעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממה נפשך, ולפי דבריו אם לא חזר והשכירה, רק המשכיר עושה בה מלאכה או באופנים הנ"ל מחויב למחות, ולפי מה שכתבתי אין צריך למחות.)ועיין בתשובות הרא"ש כלל א' סימן א', דמעלה ]לו שכר[ שכירות ליומא ממכר הוא, והוי כמו חצר השותפין . ע"ש. וכוונתו יש לפרש כמו שכתבתי, ]בבא בתרא פד:[דשל השוכר הוא לתשמישים ובשעת תשמישו, ושל משכיר הוא מקום וזמן הפנוי מתשמישי השוכר(. אח"כ מצאתי בטיב גיטין ריש פרק הזורק במהדורא בתרא , לפי מה שכתב )בד"ה אמנם(הסמ"ע דלהשוכר יש לו קנין הגוף בעת שמשתמש, ומתחלה קנהו על אופן זה שלא יחול הזכות רק לעת הצורך לו להשתמש ובעת הפנוי תהא של משכיר. אמנם יש ליישב קושיות המג"א על הגהות אשרי אף לפוסקים דישראל ששכר פרה מכהן ומזונותיה על ישראל מ"מ מאכילה כרשיני תרומה. והוא דיש לומר, מה דשכירות קניא לחומרא, היינו דסבירא להו שכירות ממכר הוא, אלא דאינו ממכר רק להשתמש, ועל כן אינה קנויה לשוכר רק בשעת תשמיש, והוי כשותף עם המשכיר, שבעוד שאינה עושה מלאכת השוכר קנויה למשכיר, ובשעה שמשתמש השוכר קנויה לו, וכמו שכתבתי לעיל. אמנם מבואר בראשונים ור"ן ריש פרק השותפין , דדבר זה תליא בברירה לומר הוברר הדבר ]נדרים מה: ד"ה ואיכא[למפרע שמשעה שקנו אותה קנה אותה כל אחד כולה לשעה שישתמש בה. ע"ש. הכא נמי בשעת קנין השכירות הוברר הדבר שקנה אותה השוכר שתהא שלו בשעה שישתמש בה. והנה דעת ר"ת שם , דבאמת גם בשותפין שנדרו הנאה זה מזה יש ]בר"ן[לנו לומר דלא הוברר שזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו כיון דקי"ל בדאורייתא אין ברירה, רק שם פסקינן כר"א)ה(]ביצה לח.[מטעם אחר, ]דויתור[ מותר במודר הנאה. ע"ש. ועל כרחך )דיתיר(הכא נמי שכירות לא קניא, דבדאוריית א אין ברירה, ולא אמרינן בשעה שהעכו"ם עושה בה מלאכה דהוברר הדבר למפרע שקנה אותה בשעת משיכה לשעה זו, וכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, אף דכל האיסור בהנאת תרומה בכלוי אינה רק מדרבנן ובדרבנן קי"ל יש ברירה, דאדרבה אם יש ברירה הרי בשעת אכילה אינו משתמש בה והוי של המשכיר. והגמרא פריך, כיון דשכירות קניא וסלקא דעתין גם לקולא, על כרחך צריך לומר דכל זמן השכירות קנויה אף שלא ]בעידן[)בעודן(המלאכה, דאם לא כן כיון דשביתת בהמתו מדאורייתא הוה לן למימר אין ברירה וא"כ למה לא יאכילנה כרשיני תרומה. ומסיק דשכירות לא קניא, והיינו דאינו קנוי רק לעת שישתמש בה ואין ברירה, ועל כן בישראל ששכר פרה מגוי גם כן אסור לעשות בה מלאכה, דלחומרא אמרינן שמא יש ברירה דבשעה שמשתמש בה שלו הוא. אבל ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, כיון דהנאת כלוי אינו אסור רק מדרבנן וכמו שכתב הרא"ש בפי"א דתרומות, א"כ בדרבנן יש ברירה דבשעת האכילה אינה של שוכר. עוד יש ליישב קושיות המג"א על הגהות אשרי על פי מה שכתב מורי בהג"ה לתרומת הכרי , לתרץ דעת )סימן שס"ג ]אות ג'[(]הראב"ד[ דסבירא ליה אם לא קיבל עליו רק מקצת )הרא"ה(אחריות לא אמרינן גורם לממון כממון, מהך דפרק קמא דפסחים דפריך למה לי קרא לקבלת אחריות דבלאו הכי גורם )דף ה' ע"ב(לממון כממון. וכתב דטעם הראב"ד דכיון דגם למפקיד נשאר אחריות מה חזית דאזלת בתר קנין הנפקד זיל בתר קנין המפקיד וקנין אחד מבטל חברו, וכל זה בישראל, אבל עכו"ם דכתבו הראשונים פרק קמא דכתובות דאין לו חזקת ממון, )דף ט"ו ע"ב(והטעם דגזל עכו"ם אסור רק משום שלא ירגיל את עצמו בגזל, כמו שכתב הים של שלמה )פרק קמא דבבא קמא סימן מ"א, ופרק בתרא , א"כ אין לו קנין בעצם הממון, ועל כן אין קנין שלו סימן כ'(מבטל קנין דישראל. ע"ש. ודפח"ח. ועיין ברי"ט אלגאזי ריש פ"ב דבכורות, דכתב גם כן דמהאי טעמא עכו"ם לית ליה חזקת ממון מכח דברי הים של שלמה הנזכר. ולפי זה יש לומר דשכירות לא קניא משום דהשוכר אין לו רק קנין לשעה דהוי קנין פירות, והמשכיר יש לו קנין הגוף, ואין קנין פירות מבטל לקנין הגוף המשכיר, וכמו שכתבו התוספות ביבמות פרק החולץ , דלפיכך קנין פירות לאו כקנין הגוף, )דף ל"ו ע"ב ]ד"ה ור"י אמר[(דקנין פירות לא מבטל לקנין הגוף, עיין שם, ובנתיבות )סימן רי"א . ואם כן בישראל ששכר מעכו"ם ]אורים סק"ה ד"ה ואין להוכיח[(ליכא למימר דקנין הגוף דעכו"ם מבטל קנין פירות דישראל, דאין לעכו"ם קנין בעצם בגוף הממון, מה שאין כן בישראל ששכר פרה מכהן ודאי חשוב של הכהן, דקנין פירות של ישראל לא מבטל קנין דכהן. והמג"א שהעתיק דשכירות קניא ]סק"ח[לחומרא כתב כן לפי הבנתו. אבל לשון הגהות אשרי דשכירות קונה קצת כמבואר במחצית השקל, ואם כן יש לבאר כוונתו כמו שכתבתי. ועיין מה שכתבתי בסימן ד"ש דספר התרומה סבירא ליה כרבנו אפרים. ובפשיטות יותר יש לומר דהרא"ש בסוף פרק קמא דעבודה זרה כתב, נהי דלדידן שכירות לא קניא, )סימן כ"ב(כיון שיד אומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא כמכר, ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו, הוי כמכר. ועל זה נרשם בצידו ההגהת אשרי הנ"ל. והיינו דסבירא ליה דלקולא לא אזלינן בתר דיניהם, כמו שכתב המג"א בסימן תמ"ח . אבל )סק"ד(לחומרא אזלינן בתר אלמותם ודיניהם כדמוכח מחולין דף ל"ט ע"ב בתוספות , ורשב"א שם , גבי אי אינש ]ד"ה רישיך[]ד"ה חזינן[אלמא הוא, וכאשר מבואר ברי"ט אלגאזי ריש פ"ב דבכורות, והובא בדברינו לקמן, דלחומרא מדרבנן הוי כקנין מחמת דכך הוא בדיניהם. ועל כן גוי ששכר בהמה מישראל לא אזלינן לקולא בתר דיניהם בשביתת בהמה דהוא דאורייתא, אבל ישראל ששכר מגוי לחומרא שכירות קניא דאזלינן בתר דיניהם, ואם כן ממילא לא קשיא מידי מישראל ששכר מכהן ואתי שפיר. אלא דלפי זה לפי מה דפסקינן בחו"מ גם )סימן שי"ב ]ס"א[(בישראל שהשכיר ביתו לזמן ונפל בית המשכיר אינו יכול להוציאו, א"כ על כרחך אף דשכירות לא קניא מ"מ אינו יכול להוציאו, ליכא הוכחה דבדיניהם שכירות כמכר. ואולי גם בשאר דברים בדיניהם שכירות כמכר כגון הך דחו"מ סימן של"ד בש"ך שם וכהאי גוונא, והרא"ש נקט חדא לדוגמא בעלמא )סק"ב(וסבירא ליה כאן כמהר"ם שבמרדכי ]פרק )סוף פרק השואל(האומנין[, דבישראל אם נפל בית המשכיר ]בבא מציעא סימן שמ"ה[תוך זמן השכירות מוציא לשוכר. ועיין במה שכתבתי לקמן. שם קכד(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב המג"א , נ"ל )סק"ח(דאם שכרה מעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממה נפשך. ע"כ. וכתב על זה באשל אברהם, דאם הישראל שאלה וחייב בכל אונסין והשכיר לעכו"ם ליכא ממה נפשך. ע"כ. וכבר כתבתי בהשמטות לסימן י"ד דדבריו לע"ד אינם מדוקדקים. )סק"ה(והוכחתי מדברי הגמרא עבודה זרה דאי שכירות לא )דף ט"ו ע"ב(קניא שאלה נמי לא קניא. וכעת מצאתי כדברי להדיא בדברי הריב"ש שהוכיח כן מדברי הגמרא הנ"ל דאין יתרון )סימן כ"ד(לשאלה על שכירות, מדאמרינן השתא דאמרת שכירות לא קניא גזרה משום שאלה גזרה משום שכירות, אע"פ שלא הוכיחו בשאלה כלום, אלא שהדבר פשוט להם שהשאלה והשכירות שוין. ע"כ. ותלי"ת שהאיר עיני בזה. ולהיפך אם שכרה מעכו"ם וחזר והשאילה לעכו"ם גם כן שייך ממה נפשך וכמו שכתבתי שם דגם שכירות לא עדיף משאלה. ]ומה שכתב המג"א בשם הגהת אשרי , ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[דאם ישראל שכר מעכו"ם בהמה מצווה על שביתתה, לאו היינו לענין להשאילה ולהשכירה לעכו"ם, דזה שרי ממה נפשך. אלא דנפקא מינה בעכו"ם עושה בה מלאכתו של ישראל, כגון בקצץ ובביתו של עכו"ם, או לענין לצאת במשוי. או נפקא מינא לענין מי שהחשיך, עיין מג"א . ובאמת )סימן רס"ו סק"א(בהגהת אשרי קאי התם לענין חיוב מחמר דז"ל: ואם שכר בהמה וחימר אחריה בשבת חייב חטאת. ע"כ. וסבירא ליה דגם חיובא דמחמר הוא דוקא כשהבהמה שלו, ודלא כהר"ן ז"ל ]שבת סו. ד"ה . עיין מג"א , וע"ש באליה רבה . אבל והלא[)סימן רס"ו סק"ה()סק"א(הרב ז"ל כתב בסעיף ח', בישראל ששכר בהמה מעכו"ם, ]הגר"ז[יש מי שאוסר להשאילה לעכו"ם. ונרשם במראה מקומות הגהת אשרי. וצע"ג[. שם קכה(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב התוספת שבת , אם נתן עכו"ם בהמה לישראל לזמן קצוב)וכוונתו )סק "ט(במתנה על מנת להחזיר(, ובתוך הזמן השאילה לעכו"ם, מצווה על שביתתה. מיהא איכא תקנתא להנצל מאיסור דאורייתא, שיחליט בדעתו שלא להחזיר לזמן הקצוב ועל ידי כך נתבטל המתנה מעיקרא. ע"כ. וכתב עליו בקני מנורה שם , ולא ]סקי"ב[נראה, דאימר יכוף אותו העכו"ם להחזיר לו. ע"כ. ועיין במחנה אפרים שהביא בשם תשובת מהר"י )הלכות זכיה ומתנה סימן י"ט(מג"ש, דאם סירב המקבל להחזיר המתנה, אע"ג דמוציאין מידו אין זה קיום התנאי עד שיחזיר מדעתו. ועיין בספר קהלת יעקב והדברים עתיקים. ועיין שם בקני מנורה דמתנה על )אות חמץ(מנת להחזיר אינו יכול למכרה לעולם כיון שאינה שלו, וכיון דאין תקנה יכול לסמוך על הני רבוותא דסברי דמכר ומתנה על מנת להחזיר מהני. ולא ידעתי כוונתו. וכפי הנראה דבכהאי גוונא גם הוא מודה, דהא עיקר הטעם שנחלק על ]מתנה[ לזמן )מכירה(הוא דאפשר שלא יחזיר לו ותתבטל המתנה למפרע, והכא אם לא יחזיר לו העכו"ם השני תתבטל גם המתנה שנתן לו העכו"ם הראשון ונמצא שלא היתה שלו למפרע. ]ברם דברים שאמרתי טעות הם בידי, דעד כאן לא איירינן אלא במתנה ומכירה לזמן כגוונא דנ"מ דאין ]דנכסי מלוג[אחריות יוקר וזול וכחשה ופטומי על המקבל, ואפילו אחריות אונסין.)ורק בעל מנת שתחזירהו לי דנתבטלה המתנה למפרע בזה יש סברות, עיין משנה למלך פ"ג ה"י מהלכות זכיה ומתנה(. וכיון שאין שום אחריות עליו לא הוי כשלו. אבל במכירה לזמן דאיירי ביה בש"ע היינו בקבלת אחריות, וזה הוי כנצ"ב ]כנכסי , דאמרינן ביבמות דהרי הן כשל המקבל[. צאן ברזל[)דף ס"ו ע"ב(שם קכו(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב הבאר היטב , )סק"ג(ואם חזר והשכירם לעובד כוכבים שרי ממה נפשך. ע"כ. אבל להשאיל טוב להחמיר. תניא . וע"ש בקונטרס ]ש"ע הגר"ז ס"ח[אחרון , דאף שכתב רמ"א ביו"ד סימן קנ"א יש ]סק"ג[]ס"י[להחמיר, אפשר כוונתו דטוב להחמיר אבל אינו מחויב, או אפשר משום חומרא דעבודה זרה שחמור טפי. עש"ב. ואם הישראל שאל מגוי דחייב בכל אונסין והשכיר לעכו"ם ליכא ממה נפשך. ]סק"ח[. ודוקא אם שכר החמור, אבל אם שכר אשל אברהם העכו"ם שיוליכנו לאיזה מקום ]א"כ לא שכר[)א"צ להשכיר(החמור, דהרי העכו"ם חייב במזונותיו ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה, פשיטא דאין מצווה על שביתתו. מג"א סימן רס"ו . )סק"א(שם קכז(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. עיין מג"א . נ"ב: )סק"ח(וק"ל אי אמרת שכירות קניא, א"כ הא דקי"ל בריש סימן ש"ד דאדם מצווה על ש ביתת עבדו וכו', ולמה שם בסעיף ג' כתב, גוי גמור שהוא שכיר אין רבו מצווה על שביתתו. ועיין ריש סימן תל"ז ושם ס"ג. ועיין סימן ת"נ. וביו"ד סימן קנ"א סעיף יו"ד, דאף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכו' אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו עבודת אלילים. ואיתא בעבודת אלילים אי שכירות קניא וכו', שאני עבודת אלילים )דף ט"ו ע"א(דחמיר דכתיב "ולא תביא תועבה אל ביתך" , משמע ]דברים ז', כ"ו[הא בלאו הכי שכירות קניא. ושם בריש סימן רס"ז מצות עשה על הרב למול עבדיו וכו', אחד עבד שנולד בביתו ואחד עבד שקנאו מהעכו"ם וכו' חייב למולו וכו', ואילו לשכירו אינו חייב למולו. אלא על כרחך נלע"ד דמדאורייתא שכירות לא קניא, אלא שרז"ל בענין שהיה נראה להם להחמיר החמירו, לכך בעבודה זרה דחמיר אסמכוה אקרא כנזכר, וכן ההיא דמציעא )דף נ"ו ע"ב(אסמכוה אקרא, וע"ש בתוספות שאין פירושם מכוין ]ד"ה והאי[כלשון הגמרא ממש. וכן מוכח מדברי הב"ח בחו"מ סוף סימן שי"ב שכתב וז"ל: דשכירות לא קניא דבר תורה וכו'. ע"ש. ושם בסימן שי"ג כתב, דשכירות לזמניה ממכר הוא מדברי סופרים וכו'. יע"ש. ועיין מה שכתב הרה"ג בספר מחזיק ברכה בסימן ]סק"א[. ודוק. ויודע אני בעצמי שאיני כדאי לכתוב היפך זה התוספות והפוסקים ז"ל, אבל נשענתי על מקרא שכתוב "אם נבלת בהתנשא" וגו' , ועיין סוף מסכת ברכות . ]משלי ל', ל"ב[]סג:[שם קכח(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. עיין מג"א דהביא )סק"ח(דברי התוספות עבודה זרה דשכירות לא )דף ט"ו ע"א ד"ה והשתא(קניא רק לענין אונאה. ואף דבחו"מ כתב )סימן)רס"ד( ]ר"ס ס"ד[(דמיקרי חצירו של השוכר לענין קניה, צריך לומר כמו שכתב הריב"ש , דלענין הנאה של שכירות הוי חצירו של ]סימן שנ"ה[השוכר. וזה גם כן שתהיה החצר קונה הנאה הוא ושייך להשוכר, אבל הגוף של המשכיר הוא. ע"כ. ודברי המג"א תמוהים ועירבוב דברים כתב כאן, דהריב"ש הוא החולק על התוספות, ואין צריך לפי שיטתו לחלק בין אונאה לשאר דבר, רק דכל הנאה של דבר המושכר שייך להשוכר, ועל זה אמרו שכירות ליומא ממכר הוא, אבל הגוף הוא של הבעלים, ולכן ביתו של בעלים מיקרי בין להכניס לתוכו עבודה זרה שאסור, או לענין שבת עדיין בהמתו מיקרי. וכן כהן ששכר פרה מישראל אסור להאכילה תרומה דשל בעלים היא, וקנין פירות הוא לגמרי של השוכר ויש בו אונאה. )ושיטת התוספות ודאי דקנין פירות הוא לגמרי של השוכר ויש בו אונאה(, ושיטת התוספות ודאי צ"ע. וצריך לומר כמו שכתב הב"ח . ובחדושי לחו"מ סימן ]אות ד'[]אבני החושן[שי"ג , תמהתי גם כן על הש"ך דהשיג על הב"ח ]סק"א[]שם סק"א[שכתב דשכירות קניא מדרבנן. ולפענ"ד לדברי התוספות על כרחך צריך לומר כן, דאם לא כן צא ופרנס כל דיני שוכר ומשכיר כיון דשכירות לא קניא, ואולי בדוחק יש לפרש דבריהם כהריב"ש, רק כיון דאין לו זכות בבהמה הוי כשטרות דאין גופן ממון, וצריך קרא לאונאה. אך דבריהם ודאי לא משמע כן, ובודאי שדבריהם דחוקים. וגם מה שכתבו דבאונאה כתיב ממכר יתירא, כבר תמה המהר"ם שיף בבבא מציעא )דף נ"ו ע"ב(בתוספות ד"ה והא י ביומיה מכירה הוא, דתמה דאין שום יתור בקרא, גם מלשון הש"ס משמע דלאו מיתורא יליף. ולפענ"ד יותר יש לתמוה, דאי שכירות לא קניא א"כ מדאורייתא יכולין שניהם לחזור, א"כ איך שייך בו אונאה. וגם אם כבר שימש בחפץ המושכר הא לאו משום התנאי שימש אם לא היה מהני מה שפסקו ביניהם, וא"כ מאי אונאה שייך בזה. ושוב מצאתי בים של שלמה תמה על דבריהם, )בבא קמא פרק ה' סימן ל"ג(וכתב דבדוחק יתפרשו דבריהם כמו שכתבתי. ועיין מה שכתבתי עוד בחדושי לחו"מ סימן שי"ג. שם קכט(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. המג"א הביא דברי )סק"ח(הגהת אשרי , דאם ישראל שכר פרה ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[מעכו"ם דמצווה על שביתתה, דשכירות קניא לחומרא. והקשה ישראל ששכר המג"א, דהא אמרינן בעבודה זרה )דף ט"ו ע"א(פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה. ותירץ המג"א, דהתוספות בלאו הכי כתבו שם דאיירי שמזונותיה על הכהן. )בד"ה ישראל(ע"כ. וראיתי בספר מנורה הטהורה דסבר דעיקר תלוי ]סק"ד[במזונות, ולכן הקשה דא"כ כהן ששכר פרה מישראל למה אסור להאכילה תרומה כשמזונותיה על הכהן. גם ביבמות אמרינן, ]סו.[כהן שנשא חללה לא יאכלו עבדי מלוג תרומה. גם ראיתי בספר הנ"ל שסובר דכל דינו של הגהת אשרי יוצאין מדברי התוספות שכתבו דישראל ששכר פרה מכהן לא יאכילנה תרומה רק כשמזונותיה על הכהן, וקשה, כיון דמסיק הש"ס דשכירות ל א קניא, למה לא יאכילנה תרומה אף בשאין מזונותיה על הכהן. ולכן צריך לומר דשכירות קניא לחומרא. ומסיק שם דעל כרחך הגהת אשרי רק לחומרא בעלמא כתב כן, משום דדברי התוספות צ"ע כמו שהקשה עליהם כנ"ל. ע"כ. ולפענ"ד דברי הגהת אשרי הם כפשוטן, ולא מבעיא לפי דברי התוספות שהבאתי בס"ק ]עבודה זרה טו. ד"ה והשתא[הקודם , ולדבריהם צריך לומר דשכירות קניא מדרבנן, א"כ כיון דקונה מדרבנן הכי נמי מדרבנן מצווה על שביתתה. ואף לדברי הריב"ש דשכירות ליומא ממכר הוא לענין ]סימן שנ"ה[הנאה, ורק דאין לו רק קנין פירות, מ"מ שפיר יש לומר דאף בקנין פירות מצווה על שביתתה, והרי הש"ס בתחילה רצה לומר דעכו"ם השוכר בית מכניס לתוכו עבודה זרה, והיינו דמ"מ הרי ההשתמשות שלו, רק דמסיק דקנין הגוף שהוא של ישראל עדיף, א"כ יש לומר דעל כל פנים ההשתמשות שלו, הוא מצווה על שביתתה שלא להשתמש עמה. וגם נראה די"ל לפי מה דמשמע סוף פרק השולח )גיטין דף מ"ז דקנין פירות אי כקנין הגוף הוא תלוי בברירה, וכיון ע"ב(דקי"ל בברירה לחומרא, הכי נמי קי"ל דלחומרא קנין פירות כקנין הגוף. ובלאו הכי העיקר די"ל דאף דקנין הגוף מעכב שיהא מצווה על שביתתה בשכר מישראל, מ"מ אינו מוכרח לומר דקנין פירות אינו כלום, ושפיר אף בקנין פירות יש לומר לחומרא, ועיין מהרי"ט אלגאזי . ואך מ"מ במה )ריש הלכות בכורות(שכתבו התוספות דישראל השוכר פרה מכהן אין מאכילה תרומה רק כשמזונותיה על הכהן, נראה גם כן דאין כוונתם דהעיקר תלוי במזונות, דודאי כהן המקבל פרה מישראל אסור להאכילה תרומה אף כשמזונותיה עליו. וגם בדברי הרמב"ם ]הלכות תרומות משמע כפשוטו, כיון דגוף הפרה של כהן מאכילה פ"ט ה"ז[בתרומה אף כשמזונותיה על הישראל. וצריך לומר דאף אם נאמר דשכירות קניא לחומרא, מ"מ מקרא מלא דיבר הכתוב "וכהן כי יקנה נפש" ]ויקרא כ"ב, י"א[מאכילה בתרומה, ואין זה ענין גבי שבת כמו שהקשה המג"א. אך כוונת התוספות היה נראה, כיון דהכהן היה חייב במזונותיה, לאו שכירות מעליא היא, רק כקיבל עליו לעשות מלאכה של ישראל. ואך העיקר נראה דהתוספות לא כתבו כן בהחלט, רק לתרץ דהש"ס לא רצה לדייק מרישא דאולי איירי במזונותיה על הכהן וא"כ אולי מיקרי שלו, לכן דייק הש"ס יותר מסיפא. ע"ש. ועיין מה שכתבתי עוד בזה בחדושי לקמן סימן ת"מ. ואגב עיינתי שם במקור חיים , ותהלות לאל כי ]לורברבוים סק"ה[כוונתי בזה לדעתו הרמה. וראיתי כי גם הוא כתב כיון דיש לכהן קנין הגוף מיקרי קנין כספו ועדיף מקנין פירות. גם כתב בשם הר"ש , דהנאת כילוי דאסור בתרומה ]תרומות פי"א ה"ט[אינו שייך בבהמת כהן היכי דהכהן חייב במזונותיה, וא"כ דברי התוספות פשוטים. גם ראיתי שכתב דהגהת אשרי מדינא קאמר דשכירות קניא לחומרא. ע"ש. וכן הרמ"א ביו"ד )סימן קנ"א ]ס"י[(כתב כהגהת אשרי דלחומרא קנה שכירות. ע"ש. עוד כתב המג"א, דאם שכר פרה מעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם, אז אף לדעת הגהת אשרי מותר ממה נפשך. וראיתי בש"ע של הרב רש"ז דכתב, דוקא בהשכירה ]ס"ח[לעכו"ם, אבל שכר מעכו"ם וחזר והשאילה לעכו"ם אסור, דשכירות קונה יותר משאלה. והנה אמת כי מצינו לאיזה פוסק דמחלק בכך, אכן אין כן דעת רוב הפוסקים, רק סוברים דאין חילוק בין שכירות לשאלה. ועיין תוספות בבא מציעא )דף י"א בשוכר אם שכירות קניא לחומרא, אין להחמיר אם חזר והשאילה. ונראה דיצא לו להרב דין זה ממה שכתוב שם בהגהת אשרי, דאם ישראל שכר בית מעכו"ם אסור להכניס בו עבודה זרה, ועל כרחך איירי בהשאיל לעכו"ם, דהרי הישראל לא יכניס לתוכו עבודה זרה, הרי דשאלה לא מהני. ולי נראה דהגהת אשרי איירי בלא ייחד מקום לעכו"ם השני, אבל השכיר או השאיל נראה דאין בו איסור. שם (קל) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. במג"א כתב, אם )סק"ח(ישראל שכר מעכו"ם בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. עכ"ל הגהת אשרי . וצ"ע דהא ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[אמרינן בגמרא ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני ]שם טו.[תרומה משום דלא קני לה, משמע דאפילו לקולא אמרינן שכירות לא קניא. עכ"ל. ואמרתי עוד בילדותי דלא אמר הגהת אשרי שכירות קניא לחומרא אלא באיסור דאורייתא, אבל בכרשיני תרומה דאינו איסור דאורייתא, חדא, דהנאה של כילוי בתרומה אינו אסור לישראל אלא מדרבנן, כמו שכתב הריטב"א לעבודה זרה , ועיין במשנה למלך )דף ט"ו ע"א ]ד"ה וקשיא[()פי"א מתרומות . ועוד דתרומת כרשינין לכולי עלמא הוי רק מדרבנן, הלכה י"ח(כמו שכתב הרמב"ם , ועיין שם בכסף )פ"ב מתרומות הלכה ב'(משנה, בזה מודה הגהת אשרי דאף לחומרא לא קני שכירות. )וכעת מצאתי כן בספר המקנה ח"ג בשם מחנה לוי, )דף י"ט(וברוך ה' שכיוונתי לדעתו הרמה(. ועיין בספר המקנה הנ"ל עוד תירוצים על קושי ית מג"א הלז. שם קלא(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. וכתב המג"א , ואם )סק"ח(ישראל שכר מעכו"ם בהמה מצווה על שביתתה, דשכירות קניא לחומרא. עכ"ל הגהת אשרי . וצ"ע דהא ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[אמרינן בגמרא , ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה ]שם טו.[כרשיני תרומה משום דלא קני לה, משמע דאפילו לקולא אמרינן שכירות לא קניא וכו'. עכ"ל. ע"ש. ועיין מה שכתבתי בחיבורי מתנה טובה פרק קמא דשבת בזה. וכעת נ"ל ליישב דעת )דף י"ט(הגהת אשרי לפי מה שכתב הכסף משנה בשם )פ"ב מתרומות ]ה"ב[(הירושלמי דחלה , דהא דכרשינין חייבים בתרומה אינו ]פ"ד ה"ד[אלא מדרבנן. ע"ש. וא"כ מיושב דעת הגהת אשרי, דכאן לענין שביתת בהמתו דהוי דאורייתא מחמרינן בשוכר בהמה מעכו"ם, דלחומרא אמרינן שכירות קניא ומצווה על שביתתה. אבל התם בישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, ואין להחמיר שיהיה אסור להאכילה כרשיני תרומה משום דשכירות קניא לחומרא, דזה אינו, דאין להחמיר בתרומת כרשינין דרבנן, דהם אמרו והם אמרו. וזה נפלא וברור. ובזה יש ליישב קושיית התוספות בעבודה זרה )דף ט"ו ע"א שם , בהא דקאמר הש"ס דמכירת בהמה גסה ]ד"ה ישראל[(הש"ס דשכירות לא קניא מהא דתניא ישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, וכהן ששכר בהמה מישראל אין מאכילה כרשיני תרומה, ואי נימא שכירות קניא אמאי אין מאכילה כרשיני תרומה. והקשו התוספות דלמה מוכיח מסיפא, אמאי לא מוכיח מרישא דישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, ואי נימא שכירות קניא אמאי מאכילה כרשיני תרומה. ע"ש. ונראה הביא דעת הב"ח דהנה הש"ך בחו"מ )סימן)של"ג( ]שי"ג סק"א[(, דנהי דשכירות לא קניא היינו מדאורייתא, חוץ ]סוף סימן שי"ב[מלענין אונאה דשכירות ליומא ממכר כמו שכתבו התוספות ]שם , אבל מדרבנן שכירות קניא גם לשאר דברים. והש"ך ד"ה והשתא[כתב עליו דאינו יודע מנא ליה הא. ע"ש. והנה דעת הב"י באבן העזר דקנין דרבנן מהני נמי לענין דאורייתא, )סימן כ"ח ]סי"ג[(והמקדש במעמד שלשתן מקודשת מדאורייתא אף דהוי קנין . ע"ש. הנה דרבנן, דלא כדעת רבנו ירוחם ]נכ"ב ח"א דף קפ"א ע"ג[לפי זה הא דאמרינן דמכירת בהמה גסה לעכו"ם ליכא ליגזור משום שאלה ]ושכירות[ דשכירות קניא, היינו אף )ושכירה(דשכירות לא קניא רק מדרבנן ושביתת בהמתו הוי דאורייתא, מ"מ שפיר פריך דהא קנין דרבנן מהני לגבי דאורייתא, דהפקר ב"ד הפקר והוי שלו, כמו שכתב הב"י הנ"ל. ועל זה מוכיח דעל כרחך שכירות לא קניא בשאר דברים אפילו מדרבנן, מהא דתניא כהן ששכר פרה מישראל אינו מאכילה כרשיני תרומה, אלמא לא קני שכירות אפילו מדרבנן, דאי שכירות קניא מדרבנן ומהני קנין דרבנן לגבי שביתת בהמתו דאורייתא, מנ"ל דמהני לגבי כרשיני תרומה דרבנן. אלא על כרחך דשכירות לא קניא כלל בשאר דברים אפילו מדרבנן וכדעת הש"ך הנ"ל. ולפי זה מיושב לנכון קושיית התוספות הנ"ל, דהוה ליה להוכיח מרישא דשכירות לא קניא, דקת ני ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, ואי נימא שכירות קניא אמאי מאכילה כרשיני תרומה הא של ישראל היא. ובזה אתי שפיר, דשפיר יש לומר דשכירות קניא מדרבנן, ומ"מ מאכילה כרשיני תרומה, דתרומת כרשינין מדרבנן הוא לא מחמרינן, דהם אמרו והם אמרו. וזה נכון. ודו"ק. שם קלב(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב מג"א )ס"ק ]ח'[(דשכירות לא קניא. ועיין בבא קמא "וטבחו או )דף ס"ח ע"א(מכרו" , מה טביחה שאינה חוזרת, ולאפוקי ]שמות כ"א, ל"ז[שכירות דחוזרת לא משלם ארבעה וחמישה, משמע דבלאו היקשא חייב גם אשכירות דנקרא מכירה. וקשיא לי מבבא מציעא פרק הזהב דלא שייך אונאה לבטל שכירות דממכר ]נו:[דיומא לא שמה ממכר . ויש ליישב דמהכא ילפינן להתם ולעלמא. וק"ל. המעיין בש"ס שם יראה להיפך דאונאה שייכא גם בשכירות, דשכירות ליומיה ממכר. וכנראה שהרב ז"ל כתב מתוך .נראה דצ"ל מכל שכן הזכרון ונתכוון לדברי התוספות שם ד"ה והאי וכו', שכתבו דדוקא באונאה אמרינן כן. משא"כ בשאר דברים דלא שמיה ממכר. וזה סייעתא להמג"א והיפך שם קלג(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. מג"א הביא בשם )סק"ח(הגהת אשרי , דאם ישראל שכר מעכו"ם ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. והקשה מג"א, הא אמרינן בעבודה זרה ישראל ששכר פרה )דף ט"ו ע"א(מכהן מאכילה כרשיני תרומה משום דשכירות לא קניא, משמע דאפילו לקולא אמרינן לא קניא. ותירץ מג"א על פי תוספות ]שם , דזה הבבא מיירי שמזונותיה על הכהן בעל הפרה ד"ה ישראל[ואין זה שכירות גמורה. ואח"כ כתב מג"א, דמ"מ אם שכרה מעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממה נפשך. ורצונו לומר, אי שכירות לא קניא א"כ עדיין בהמת גוי הראשון מקרי, ואי קניא ישראל מהעכו"ם הראשון, א"כ גוי שני קני ממנו ומקרי ממה נפשך בהמת עכו"ם. וקשה לי, דתוספות שפיר הוכיח דהאי בבא דישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה מיירי כשמזונותיה על הכהן בעל הפרה, דאם לא כן למה מדייק שם בגמרא דשכירות לא קניא מסיפא דמתניתין מכהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה על הכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה, ואי אמרת דשכירות קניא אמאי אינו מאכילה הכהן כרשיני תרומה הא שלו הוא, ולמה לא מדייק כן מרישא, דתנן ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, ואי אמרת שכירות קניא הא בהמת ישראל הוא. אלא ודאי מיירי רישא כשמזונותיה על הכהן בעל הפרה ולא הוי שכירות גמורה. אבל אכתי קשה על המקשן גופא, מנא ליה דרישא מיירי כשמזונותיה על כהן בעל פרה, דילמא מיירי דומיא דסיפא דתנן בהדיא שמזונותיה על הכהן השוכר, כן כך ברישא מיירי שמזונותיה על ישראל השוכר, והיה לו באמת להקשות מרישא ולא מסיפא. ונראה לי דהגמרא דייק, למה קתני בסיפא אע"פ שמזונותיה על הכהן, הא מסתמא כן הוא שמזונות בהמה שכורה על השוכר, אלא ודאי משום דרישא על כרחך מיירי כשמזונותיה על הכהן בעל הפרה ולא על השוכר קתני סיפא אע"פ שמזונותיה על השוכר. וא"כ מסיפא דייק ארישא דמיירי כשמזונותיה על הכהן בעל הפרה ולא על ישראל השוכר. והנה להמג"א דישראל ששכר מהעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם דשרי ממה נפשך, הוא הדין יש לומר ישראל ששכר פרת כהן וחזר והשכיר ישראל הפרה לכהן, מאכילה כרשיני תרומה ממה נפשך, אי שכירות קניא הא בהמת כהן שני הוא, ואי לא קניא בהמת כהן ראשון הוא, והכהן שני מאכילה ]ממנו[)ממנה(כרשיני תרומה. ויש לעיין בזה שם בסוגיא ט"ו(. )עבודה זרה דף אך קשה לי, מנא ליה להמג"א ממה נפשך זו בפשיטות כל כך, הא נהי דשוכר ראשון יש לו כח גדול ואמרינן ביה שכירות קניא, מ"מ השוכר מהשוכר אכתי יש לומר דלא קניא, דרק שוכר ,ששוכר מבעלים ממש אמרינן ביה קניא, אבל שוכר משוכר אפילו אי שכירות קניא מ"מ לא הוי שוכר מבעלים ממש רק כמבעלים ויש לומר לא קניא, וא"כ ליכא ממה נפשך לסמוך על זה לקולא. וצ"ע. שם קלד(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב במג"א , )סק"ח(דקי"ל דשכירות לא קניא כי אם לענין אונאה ]עבודה זרה טו. תוד"ה . עיין בשאגת אריה , ועיין במקור חיים והשתא[)סימן פ"ג(. )]לורברבוים[ סימן ת"מ סק"ה(שם קלה(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב מג"א , דקי"ל )סק"ח(דשכירות לא קניא כי אם וכו'. עיין מה שכתבתי לעיל בסימן י"ד , ובגמרא פסחים על השוכר לבדוק )סעיף ג'()דף ד' ע"א(דאיסורא ברשותיה קאי וכו'. שם ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה וכו'. עיין כסף משנה מירושלמי חלה )תרומות פ"ב ה"ב(]פ"ד ה"ד[דתרומת כרשינין דרבנן. וכן מבואר בירושלמי . )תרומות פ"ט ה"א(מעשה בכהן אחד ועיין בתנא דבי אליהו רבא )פרק)מ"ג( ]י"ג[(וכו'. וצ"ע התורת כהנים מובא במשנה למלך ]אמור פרשה ה'[שמרבה כרשינין מקרא. ואולי הוי כאסמכתא. )תרומות פ"ו ה"א(שם קלו(אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו וכו'. אי אדם מצווה על שביתת עבדו ובהמתו ביום הכפורים כמו בשבת, עיין להרב ערך . השלחן ז"ל לקמן )סימן תי"ו אות ב'(נסתפקתי בראובן שקנה בהמה משמעון, ונתן ראובן הלוקח המעות בעד הבהמה לשמעון המוכר ולא משך, מי אמרינן כיון דמדאורייתא מעות קונות בהמתו של הלוקח הויא דבר תורה ומצווה על שביתתה, או דילמא כיון דתקינו רבנן משיכה והוא לא משך לאו בהמתו מיקרי כלל אף מדאורייתא כל כמה דלא משך, ואין הלוקח עובר עליה משום שביתתה. וכן יש להסתפק אם משך ראובן הבהמה ולא נתן מעות, אם מצווה שמעון המוכר על שביתתה, כיון דמדאורייתא אין משיכה קונה אלא המעות הם דקונות, ונמצא דמדאורייתא אכתי בהמתו דמוכר היא עד שיתן לו ראובן המעות. הרב מהר"י אשכנזי ז"ל בעל בית . ולא פשיט להו. עובד בקונטרס האותיות כ"י )מערכת האלף(ולפק"ד נראה, דלענין הספק הראשון, בנתן מעות על הבהמה ולא משך אי עבר הלוקח כשבהמה זו עושה מלאכה, לכאורה היה נראה דכיון דקנאה בקנין דאורייתא, פשיטא דחל עליה חיוב דאורייתא בשביתת בהמה, דבהמתו קרינן ביה מדאורייתא. וכן כתב הרב הפרישה ז"ל )חו"מ סימן קצ"ח ]אות א'[(על מה שכתב שם רבנו הטור ז"ל, דכיון דדבר תורה מעות קונות, אם קידש בו את האשה מקודשת, וז"ל: נ"ל דמשום הכי כתב זה, ללמדנו דאף לאחר התקנה אם קידש אשה מקודשת, דקנין מעות מהתורה לא זז ממקומו לענין קידושין, דאיסורא הוא ולחומרא. עכ"ל. הרי דגם אחר שעקרו חכמים קנין מעות ותיקנו משיכה כדי שלא יאמר נשרפו חטיך בעליה , מכל מקום במקום איסור, קנין תורה לא זז ממקומו ותפסי בה קידושין, הגם שלא קנה אותו הכלי אלא בקנין מעות לבד, דלגבי איסור לא הפקיעו קניינו. וכן פירש הרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות קנין מעות )סימן דברי רש"י ז"ל בפרק הזהב בפירוש י"א(]בבא מציעא מח. ד"ה קאי[השני, וכתב דרש"י ז"ל למד זה מההיא דאמרו בסמוך, ואף רב נחמן סבר דבר תורה מעות קונות, וכדקאמר לוי במתניתין נתנה לסיטון הרי זה מעל, אלמא דאע"ג דחכמים הפקיעו קנייתו, אפילו הכי לענין איסור מעילה לא הפקיעו. עש"ב. ומ"מ מתבאר שם דהא לאו כולי עלמא מודו בה, ומדי פלוגתא לא נפקא, ואיכא מאן דסבר דכיון דחכמים הפקיעו קנין דמים, כי קידש אשה נמי אינה מקודשת, דהאי חפצא לאו דידיה הוא, דהפקר בית דין הפקר, כדמשנינן בפרק האשה רבה . ולא דמי ]יבמות פט:[לההיא דסיטון דמעל, וכמו שחילקו התוספות ז"ל בפרק בתרא דעבודה זרה , דהתם קודם )דף ס"ג ע"א ד"ה והא מחסרא משיכה(שיהיה אתנן עקרו חכמים הקניה, ולא חל עליה אחר כך איסור אתנן כלל. מה שאין כן במעילה דכבר היה קדש ומיד שנתן לסיטון מעל, דכהאי גוונא אין כח ביד חכמים להפקיע. והכא נמי כי יהיב על המקח קודם שקידש את האשה עקרו חכמים קנייתו, וכי יהיב אח"כ לקידושין לאו דידיה קיהיב. וכן כתב הריטב"א ז"ל בפרק הזהב . ע"ש. שוב הקשה ]מז: ד"ה ר"ל אמר[להרמב"ם ז"ל מדידיה אדידיה. ע"ש. ולפי חילוק זה נראה דנדון דידן בחיוב שביתת הבהמה דומה לקידושין, דכי יהיב דמי על הבהמה, כל עוד דלא משך עקרו חכמים לקנייתו, וכי אתי שבת לאו בהמתו מקרי ולא דמי להקדש כמובן. וכפי זה נמצא דספיקו ז"ל פלוגתא דרבוותא היא, וכיון דאיסור תורה הוא נראה למיזל לחומרא, שיזהרו בין הלוקח בין המוכר להשבית הבהמה ממלאכה, דמספיקא רמינן האי עשה אתרוייהו, אהאי מדרבנן ואהאי מדאורייתא. ועיין להרשב"א ז"ל מה שכתב )ח"ה סימן רנ"ו(בכיוצא לזה, ואתה תחזה. גם הספק השני לאידך גיסא, היכא שקנה הבהמה בקנין דרבנן לבד במשיכה ולא במעות, מי מצווה על שביתתה הקונה או המוכר. גם זה במחלוקת הוא שנוי, עיין למרן ז"ל בב"י אה"ע סימן כ"ח , גבי קידשה בחוב שיש לו על אחרים במעמד ]סי"ג[שלשתן, שהביא משם רבנו ירוחם ז"ל ]נכ"ב ח"א דף קפ"א ע"ג[דאינה מקודשת אלא מדרבנן, דמעמד שלשתן אינו אלא מדרבנן. ומרן ז"ל שם כתב עליו דאינו מוכרח, דכיון דתקינו רבנן שיקנה במעמד שלשתן הקנו לה המעות והויא מקודשת מדאורייתא. ע"ש. ולפי זה בנדון דידן לדעת רבנו ירוחם ז"ל הקונה מצווה על שביתת בהמה זו מדרבנן ולא מדאורייתא, כיון דלא קנאה אלא בקנין דרבנן, והמוכר מצווה עליה מדאורייתא כיון דלא קבל עדיין מעות ואכתי הויא שלו מדאורייתא. ולדעת מרן ז"ל אין העשה אלא על הקונה מדאורייתא, דהגם דלא נתן מעות, כל שמשך הרי קנאה לגמרי ומצווה על שביתתה גם מדאורייתא, ותו אין על המוכר חיוב על שביתתה דפקע זכותיה מינה דלאו בהמתו היא. ועיין לה"ה בספר מחנה אפרים ז"ל )הלכות קנין מה שהאריך הרחיב בענין זה, ובהגהת הרב בנו משיכה סימן ב'(ז"ל שם, ולהרב לחם שלמה ז"ל בקונטרס קנין אגב )סימן ט"ז דף , ולהרב הגדול גאון ירושלים כמוהרי"ט אלגאזי ז"ל בספר ט' ע"ב(קהלת יעקב , ולעט"ר מורינו הרב )דף ו', ומדף י"א סוף ע"ד ואילך()ח"ב מחו"מ סימן ד' דף א' ע"ד(הגדול חקרי לב ז"ל . ושו"ר להרב תוספת שבת ז"ל שכתב וז"ל: )בסוף סימן זה סקט"ז(ויש לבאר דין אחד, אם יש לישראל בהמה שקנה אותה באופן דמדאורייתא לא הוי קנין אלא מדרבנן, כגון קנין דמעמד שלשתן דהוי תקנת חז"ל וכיוצא, מה דינה לענין שביתה, ולענין קידושין מצינו מחלוקת ישנה בענין זה. והאריך ומסיק דכל דבהמתו מדרבנן ומלאכה דאורייתא, גם המרדכי ]שבת סימן רמ"א[מודה דאסור. דכיון דחז"ל הקנו לו הבהמה שתהא שלו לגמרי, שפיר מיקרי בהמתו בשבת ואסור במלאכה דאורייתא מדרבנן. מיהו לדעת הסמ"ג ז"ל דגם בבהמה גזרו ]לאוין ס"ה דף י"ח ע"א[שבות, נראה דבהמתו מדרבנן ומלאכה מדאורייתא קיל טפי מבהמתו דאורייתא ומלאכה דרבנן. עש"ב. הרי דבדין זה כבר עמדו רבנן קמאי ובתראי ז"ל, ותימה על הרב בית עובד ז"ל שלא הזכיר כל זה. ועיין להרב פרי מגדים ז"ל בחלק אשל אברהם סימן תמ"ז ובתמ"ח . ועיין מה שכתבתי )סקמ"ו()סק"ד(אני בעניי לקמן סימן רס"ו בס"ד. ועיין להרב מחנה )אות א'(אפרים ז"ל בנימוקיו על הרמב"ם . )הלכות עבודה זרה דף ל"ה ע"א(שם או להשאיל. אף שהגוי חייב באונסין אפילו הכי אינה קלז(קנויה להיות כמכר. ועיין בעטרת צבי . יע"ש. ]סק"ה[וראיתי מביאים בזה מה שתמה הר"ב עולת שבת ז"ל על ]סק"ג[מרן דסותר פסקיו, דכאן פסק אסור להשאיל, ואילו בסימן ש"ה פסק דמותר למסור לרועה אף אם ישתמש בה. יע"ש. )סכ"ג()הגה"ט(, שבקש לתרץ דשאני וראיתי להרב בעל יד אהרן ז"ל רועה משכירות ושאלה, דשכירות ושאלה מסתמא עושה בה מלאכה בשבת מדעת ישראל, אבל רועה ]אינו עושה מלאכה[בבהמה דמרתת כו'. יע"ש. ולפק"ד אין חילוק זה עולה לפי מה שכתב מרן סתם או להשאיל, ]דמשמע[ כמו שכתב מור"ם )דמ"ש(ז"ל דאפילו במתנה שתנוח אסור, והא כיון דבשאלה באה ליד גוי ומתנה ודאי דמרתת כמו רועה, והגם דרועה מרתת טפי כי שכיר הוא בא בשכרו, מ"מ כיון דהתנה עם השואל שלא ישתמש בה בשבת, הא אינו נהנה ויכול למחות בידו לפי טעם הגאון שם בסימן ש"ה. ולפק"ד לא קשה, והוא דיש חילוק בין רועה לשואל, דבשלמא שואל איכא למיחש שמא יעשה בה מלאכה דלמלאכה שאלה, אמנם רועה מסתמא ודאי דמרתת לעשות מלאכה שהרי לרעות מסרה לו, ואם יעשה בה מלאכה מרע נפשיה עם הבעלים ומוציאין אותה מידו, אלא דהחשש הוא שמא ישתמש בה. וכן דייק מרן בש"ע שם אע"פ שהגוי משתמש, ומדלא קאמר יעשה מלאכה, שמע מינה דלמלאכה לא חיישינן, ופירוש שימוש היינו שירכוב עליה, דדעת מרן בב"י מורה שם בסימן ש"ה, דלפי הירושלמי דמייתי שם ]ביצה פ"ה ה"ב[]סי"ח[גם רכיבה אסור. יע"ש. ולפי זה אפשר דדעת הגאון הכי הוא, דלהשתמש ודאי אסור, אמנם בספק שמא ישתמש כיון דאין לו הנאה ומוחה מותר, והיינו משום דודאי הוא דלא מרע נפשיה לעשות בה מלאכה, אמנם בספק שמא יעשה בה מלאכה כמו שואל דלמלאכה לקחה, ודאי דאסור, דאיסור המלאכה דאורייתא הוא וספק לחומרא. יע"ש. שם כדי שיעשה בה מלאכה בשבת. אינו רוצה לומר קלח(שבשעת השאלה יפרש העכו"ם שלוקחה כדי לעשות בה מלאכה בשבת, דאפילו בסתם נמי אסור, דסתם בהמה למלאכה עומדת, וכדמשמע לשון הרמב"ם ז"ל ]הלכות שבת פ"ו והטור שכתבו סתם דאסור להשאיל בהמתו לעכו"ם. הט"ז[והש"ע לא בא אלא לאפוקי אם יודע שבודאי אין העכו"ם עושה בה מלאכה, כגון סוס לרכוב עליו, דאין הרכיבה מלאכה ולית בה משום איסור שביתה דהחי נושא את עצמו כדמוכח סימן ש"ה , דטעם דאין רוכבין על גב בהמה לאו משום )סעיף כ"ב(שביתת בהמתו כמו שכתוב בירושלמי , אלא מטעם ]ביצה פ"ה ה"ב[גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה כמבואר בגמרא דידן ]ביצה . ועיין בב"י סוף סימן ש"ה . א"נ יש לומר, דמה שכתב לו:[]סי"ח[כדי לעשות וכו', הוא לאפוקי אם התנה שיחזירנה לו קודם השבת שכתב בסמוך. ועיין בעולת שבת . ]סק"ג[ודע דמרן ב"י כתב, דלכתחילה אסור להשכיר ולהשאיל על דעת שיפקיר אחר כך, דאין להתיר בתקנת ההפקר אלא בדיעבד שכבר לקח העכו"ם הבהמה ולא החזירה. ומיהו כתב דהני מילי בינו לבין עצמו, אבל כל שמפקירה בפני שלשה אפשר דמותר גם לכתחילה, אלא דמדברי המרדכי משמע ]שבת סימן ר"מ[דאפילו בפני שלשה אין להתיר לכתחלה. יע"ש. וכן נראה דעתו כאן בש"ע שכתב סתם, ולא התיר אלא כשהתנה עם העכו"ם על מנת להחזירה בשבת. וכן כתב המגן דוד ז"ל . ומה ]ט"ז סק"ד[שכתב מור"ם ז"ל לקמן, ואם רוצה יכול להפקירה בפני שלשה, אינו רוצה לומר לכתחילה מותר בפני שלשה אפילו בלא תנאי, אלא כוונתו כדמסיק דאפילו הכי אין אדם יכול לזכות, דלא נימא דמה שכתב הש"ע בינו לבין עצמו הוא לאפוקי אם הפקיר לפני שלשה דרשאין לזכות, קמ"ל דהוא הדין נמי בפני שלשה אינו זוכה שום אדם, והש"ע רבותא נקט בינו לבין עצמו, לאשמועינן כוחא דהיתירא דמהני הפקר אפילו הוא בפני עצמו, דאע"ג דבעלמא בעינן הפקר בפני שלשה, היינו מדרבנן, אבל מדאורייתא מהני אפילו בפני עצמו, והכא כדי לינצל מאיסורא דאורייתא דשביתת בהמתו סגי בדינא דאורייתא כמו שכתב הרא"ש ז"ל הביאו מרן ב"י. יע"ש. ]נדרים מה. ד"ה ומה טעם[שם מלאכה בשבת. כתב הבאר היטב , אבל לרכוב קלט()סק"ג(העובד כוכבים על בהמת ישראל וכו'. כמו שכתוב בסימן ש"ה. ע"ש דמ"מ צריך למונעו שלא יתן עליו בגדיו. שם שאדם מצווה וכו'. כתב מג"א , וזה אסור (קמ) )סק"ח(מדאורייתא. ]ע"כ[. "למען ינוח שורך" וגו' ]שמות כ"ג, , אבל "לא תעשה כל מלאכה" שכתב הלבוש י"ב[]שם כ', י'[]ס"ג[אינו, דהתוספות כתבו דזה קאי על לאו ]שבת קנד. ד"ה בלאו[דמחמר. ]ואסור[ אפילו מיום ראשון, כמו שכתבו )דאסור(התוספות למאן דאמר שביתת כלים דאורייתא ]שבת יט. ד"ה לא[אפילו מיום ראשון אסור, כן הוא לדידן לענין שביתת בהמתו. מקשה העולת שבת , ויש לדייק דלקמן סימן ש"ה ]סק"ג[)סק"ג(מתיר המחבר למסור בהמה לרועה אע"פ שרועה ]סכ"ג[יעשה מלאכה בשבת, כיון שלא לדעת ישראל עושה אין לחוש, א"כ דברי המחבר סותרים אהדדי. לא קשיא מידי, דרועה מן הסתם אין עושה מלאכה והוא מתיירא אם יודע, מה שאין כן במשכיר או משאיל ]ל[מלאכתו. וכן כתב הט"ז . ]סק"ד[שם שאדם מצווה וכו'. יש להסתפק, ישראל שמכר קמא(לחבירו גוף עבדו או בהמתו לזמן קצוב, אם בתוך הזמן הנזכר מצווה המוכר על שביתתן, כיון שמכורין באותו זמן ללוקח. מי נימא כיון שבכל הזמן הקצוב קנויין ללוקח קנין הגוף לכל דבר לעשות בהן כרצונו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל )פכ"ג עיין שם, הנה יד המוכר מסולקת מהם לגמרי מהלכות מכירה ה"ה(והקונה דוקא מצווה על שביתתן, דלגבי המוכר לא קרינן עבדך ובהמתך. או דילמא כיון דאינן מכורין לעולם ואם ירצה הקונה הזה למוכרם לאחר או לשחוט הבהמה ולאכלה לא יוכל עשוהו, וכשיכלה הזמן חוזרין להמוכר, שלו מיקרו, וגם בתוך הזמן הקצוב עבדו ובהמתו דמוכר נמי מקרו ומצווה גם המוכר על שביתתן. הרב הנזכר ז"ל שם . ומסיק בהא נמי דגם המוכר מצווה על שביתתה. אבל האומר בהמתי קנויה לך ואחריך עיין מה שכתב בזה הרב .כוונת הרב המחבר להרב בית עובד בקונטרס אותיות שלו כ"י מערכת האלף שהזכירו בסק"ו, נדפס לקמן אות ק"נ לפלוני, אין לאחריך ולא לנותן זכיה על הבהמה, ודוקא הקונה הראשון מצווה על שביתתה. ע"ש. ויש להעיר עליו דאשתמיט מיניה דמר שכבר עמד בזה הרב תוספת שבת ז"ל סימן זה )סק"ח(שכתב וז"ל: גם אם ישראל נתן בהמה לגוי לשלשים יום, ]סק"ט[, או מכר לו לשלשים יום, גם כן מצווה על שביתתה, כיון דקי"ל דגם בתוך שלשים יום מקרי עליה שומר חינם וחייב בפשיעה, כמו שכתוב בחו"מ סוף סימן שמ"ו , שמע מינה דגם בתוך ]סי"ח[הזמן מקרי שלו ומצווה עליה. מיהו לפי מה שכתב הרב ש"ך בשם תשובת הרא"ש שם )סימן)ר"ס( ]רמ"א סק"י[(]כלל ל"ה סימן דהנותן מתנה על מנת להחזיר יכול ליתן לו דמיה, א"כ אפשר ב'[דמקרי לגמרי של גוי דאין עובר עליה. אך הביא שם שהריב"ש חולק על זה. ע"ש. ועיין באה"ע . ]סימן ב'[)סימן כ"ח סעיף כ'(עכ"ל . שם שאדם מצווה וכו'. ישראל שהקנה לו חבירו בהמה קמב(בקנין אתן, דנחלקו קמאי אי הוי קנין דברים, ובא זה ותפס הבהמה לרשותו דקי"ל דזכה מטעם קים לי, אי בכהאי גוונא קרינן בהמתך להיות מצווה על שביתתה. או שמא כיון שאינו ברור שהיא שלו ואי תפס שכנגדו לא מפקינן מיניה לא חשיב בהמתו. בזה נסתפק בני חכם רפאל חייא נר"ו ואייתי בידיה דכיוצא בזה נסתפק מרן מלכא ה"ה מהרח"א ז"ל לענין מצוות עשה דכתיב בהו "לכם" כגון לולב וציצית, אי זכה בהם בטענת קים לי כנזכר אי מקרי שלו ויצא ידי חובה, והוא הדין לענין קדושין. והצ"ע. והובא ספק זה בספר מכתב שלמה הנ"מ , והרב תשובה להרב חשק שלמה ז"ל )סימן פ"ז דף ע"ח)ע"ג(]ע"ד[(פשיט לה דשלו קרינן ביה. ע"ש. והוא המחבר ז"ל )בסימן פ"ח(הדין יש לומר לענין שביתה. אלו דבריו הי"ו. שם שאדם מצווה על שביתת בהמתו. אבל מותר לתת קמג(בהמה דקה לגוי אף אם יוליכנה מחוץ לתחום, דדוקא באיסור מלאכה מוזהר האדם על בהמתו, אבל חוץ לתחום וכיוצא מותר. הגהות מרדכי , והביאו )]קידושין[ בסימן תקס"ה(מור"ם ז"ל לקמן בסוף סימן ש"ה , ונתן טעם ]דרכי משה אות ה'[משום דתחומין דרבנן. וצ"ע דהמרדכי נתן טעם הראשון ונפקא מינה טובא , וזה הטעם אמרו המרדכי ז"ל למה שאמרו בגמרא דקורא אותה ע"י ישראל, אבל ע"י גוי שמוציאה מחוץ ]שבת קנא.[לתחום איכא טעמא אחריתי. ועיין בסימן ד"ש במור"ם. שם שאדם מצווה על שביתת בהמתו. שאלה. בעיר קמד(הזאת במביי יע"א, הרשות הרבים רחבים יותר משש עשרה אמה, ויש כאן אשה שאין לה בעל, ויש לה קרון שרוכבת בו תמיד, ומושכים אותו הבהמות שלה, והמשרת של הקרון הוא ,גוי שכיר אצלה. ולפעמים זו האשה אחר שתדליק ותקבל שבת יהיה לה איזה צורך לשלוח חפץ לבית אחר, או ליקח חפץ משם, ויש לה משרתים שעדיין לא קבלו שבת, ועדיין יש שהות ביום, והיא שולחת משרת שלה לבית אחר להוליך חפץ או להביא, וחוזר אצלה מבעוד יום קודם חשיכה, וקודם בין השמשות. אם מותר לעשות כן, מאחר שהיא קבלה שבת, ומצינו בש"ע )סימן שכתב, מי שקיבל שבת קודם שחשיכה, מותר לומר רס"ג סעיף י"ז(לחבירו לעשות לו מלאכה, ונראה דהוא הדין בנדון השאלה דידן נמי דמותר, דמאי שנא מהא דסימן רס"ג. על כן יורינו אי דמי הא להא, או לאו. ושכמ"ה. תשובה .. לא דמי נדון השאלה לדין דסימן רס"ג שזכר השואל יען כי בנדון השאלה איכא איסור דשביתת בהמה שאסור מן התורה, וזו האשה כיון דקבלה עליה שבת נתחייבה באיסור שביתת בהמתה, כי הבהמות שלה הם, וכמו שכתוב בשאלה. וידוע דאיכא פוסקים רבים דסבירא להו ]ד[איכא דין רשות הרבים בזמן הזה מדאורייתא, וכאשר כתבתי בזה במקום אחר דיש רבים סוברים דעת מרן ז"ל כן. ואנחנו קבלנו סברת מרן ז"ל, וגם אנשי במביי כמונו בזה. ואע"ג דאיכא דסבירא להו דעת מרן ליכא איסור רשות הרבים מן התורה בזמן הזה, כתבתי במקום אחר דאין זה עיקר. ולכן אע"ג דלא גזרו בבהמה שבות דרבנן, וכדאיתא בסימן ש"ה , מ"מ הכא איכא איסור )סעיף כ"ב(תורה לדעת כמה גדולים, דמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים וגם מעביר ארבע אמות ברשות הרבים. ומאחר דהאשה בעלת הבהמות אסורה לעשות אז, גם בבהמתה אסור, דכל מה שהאדם מצווה עליו מן התורה מוזהר עליו נמי בבהמתו, וכל דבר שאינו מוזהר עליו אלא רק מדרבנן אינו מוזהר בבהמתו. ועיין משבצות זהב , ועיין אשל אברהם שם . והך )סימן רמ"ו סוף הסימן()סק"ט(דינא דסימן רס"ג שזכר השואל שאני, כיון דהעושה המלאכה עדיין לא קבל שבת, ואותו שקבל שבת אינו עושה כלום אלא רק אמירה בלבד, התירו האמירה בכהאי גוונא וכמפורש בפוסקים. וזה ברור. מיהו ראיתי להגאון רבי עקיבא איגר ז"ל בתוספותיו על המשניות בשבת , שנסתפק אם הנשים מצוות )פ"ה מ"א(על שביתת בהמתן היכא דליכא משום מחמר. כיון דהוי רק עשה יש לומר דה וי כדין מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות, ואע"פ שהם חייבים בקידוש היום מהיקש דזכור ושמור, יש לומר דוקא בקידוש דהיינו הזכירה, אבל בשאר מצוות עשה פטורות. ושוב ציין על הר"ן ז"ל בפרק כל כתבי ]שבת מד. ד"ה שכתב, בכל מילי דשבת נשים שוים לאנשים. ע"ש. וכתב ר"ת[ובאמת דבר זה ברור הוא דנשים שוים לאנשים בדבר זה, וכן ראיתי להגאון משבצות זהב שכתב כן בפשיטות. )סימן ש"ה סק"א(וכן כתב עוד בפשיטות בסימן תר"ח , דבכל מצוות עשה )סק"א(של שבת נשים חייבות. ע"ש. שיש ראיה דנשים חייבות בעשה דשביתת בהמה, ממה שאמרו בשבת בפרתו של רבי אלעזר בן עזריה, דמשמע )דף נ"ד ע"ב(דהאשה מצווה בשביתת בהמתה, כמו שכתבו רש"י ותוספות ]שם דהטעם משום שביתת בהמתה. והוא השיב לאותו נא: ד"ה במה[חכם דאין מזה ראיה, דיש לומר שהיתה מחמרת אחריה, ובלאו דמחמר גם האשה מצווה. וכתב עוד שם, דמדברי הר"ן ליכא הוכחה, דכל שישנו בשמירה היינו לאו, דכל מקום שנאמר השמר פן ואל הוא לא תעשה, ואין זה ענין לעשה דשביתת בהמה. עכ"ד. והנה מה שדחה הגאון הנזכר אותה הוכחה שהוכיח אותו חכם מפרת שכינתו של רבי אלעזר בן עזריה, משום דיש לומר שהיתה מחמרת אחריה, אין זו דחיה, דחימור מאן דכר שמיה הכא. אך נ"ל לדחות ראיה זו מטעם אחר, והוא דיש לומר התם שכנתו היה לה בעל, וכיון דיש לה בעל הפירות שלו, וקנין פירות כקנין הגוף דמי, ונמצאת פרה זו היא של בעלה, ומחוייבת האשה בהשבתה מצד הבעל שהוא איש. ברם ,תמהני על הגאונים הנזכרים איך הם מסתפקים בדבר זה דהדבר ברור הוא דחייבת האשה במצות עשה כזו גם כן, דידוע אפילו למאן דאמר תוספת שבת מן התורה, היינו מצות עשה הוא דאיכא בזה וליכא איסור לאו, ועיין מג"א )סימן רס"א ואשל אברהם שם, ועיין במשבצות זהב סימן תר"ח . סק"ח(]סק"א[וא"כ השתא האשה שקבלה שבת מבעוד יום בהדלקת הנרות למה תאסר במלאכה כמו שכתוב בסימן רס"ג, והלא עתה קודם חשיכה לא יחול אפילו על האנשים אלא רק איסור עשה, והנשים פטורים במצות עשה שהזמן גרמא, ולמה יהיו אסורים במלאכה בקבלת שבת מבעוד יום. אלא ודאי מוכרח אתה לומר דבכל מילי דשבת שוים הם לאנשים ואפילו בעשה בלבד, ואין לחלק ביניהם כלל, ולכן מוכרח לומר דהאשה חייבת גם בשביתת בהמה כאיש, אע"ג דלית כאן אלא עשה בלבד. וזו ראיה שאין עליה תשובה. הנה כי כן, עלה בידינו דבר ברור בנדון השאלה, אע"ג דליכא איסור מחמר כי אם רק איסור שביתת בהמה, יש לאסור לאשה לשלוח שלוחה ע"י מלאכה זו של בהמתה, דחייבת היא בשביתת בהמתה אחר שקבלה עליה שבת, דהא איכא בזה איסור תורה לדעת כמה גדולים ומרן ז"ל עמייהו, דיש בזמן הזה דין רשות הרבים מן התורה בעיר במביי שהדרכים שלה רחבים שש עשרה אמה. וראיתי להגאון מנחת חנוך ז"ל )ח"א במוסך השבת דף נ"ג ע"ד שנתעצם בדבר זה של שביתת ]מצוה ל"ב אות ל"ט[(בהמה, כיון שהוא מצות עשה שהזמן גרמא למה הנשים חייבות, ונתפלא שלא ראה דין זה בשום פוסק. וכתב דזה תינח לפי סברת הריטב"א דסבירא ליה הכלל הזה אינו אלא ]קידושין כט. ד"ה ואיהי[במצוה שבגוף האדם כמו ציצית ותפלין וסוכה וכדומה, אבל למול הבן שאין זה מצוה שבגוף רק על דבר אחר, האשה גם כן חייבת האשה, דאין זו מצוה שבגופה. אך להתוספות ]שם ד"ה ושאר ראשונים דתירצו תירוצים אחרים בהך דאותו דגבי אותו[מילה, צ"ע למה יהיו הנשים חייבות בשביתת בהמה. ע"ש. ולמדנו מדברי הריטב"א ז"ל שהביא לנו הגאון הנזכר, דיש טעם אחר לחייב הנשים בשביתת בהמה אע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ובעיקר הדין גם הוא מודה דלכולי עלמא נשים חייבות בשביתת בהמה, ורק נתעצם למצוא טעם לזה. גם ראיתי להרב כתב סופר , שהעלה למאן דאמר )או"ח סימן נ"ו(תוספת שבת ויו"ט דאורייתא, גם נשים אסורות מדאורייתא, ודוקא לענין תוספת, אבל זולת תוספת דשבת ויו"ט, כל איסור עשה דהזמן גרמא נשים פטורות מדאורייתא, דשאני תוספת דילפינן מיוה"כ. ברם יש להסתפק למאן דאמר תוספת שבת דרבנן, אם נשים אסורות מדרבנן וכו'. וסוף דבר העלה, דכל היכא דליכא רק איסור עשה דשב ואל תעשה דהזמן גרמא לחוד, מסתברא לומר דהטילו עליהם איסור עשה זו שלא לחלק בין אנשים לנשים. ע"ש. ויש לדבר בכל זה ואין לי פנאי עתה להאריך. ושו"ר להגאון משבצות זהב שכתב וז"ל: )בסימן רס"ו סוף הסימן(ודע שאני מסתפק בתוספת שבת שיש בו מן התורה מצות עשה, כמבואר סימן רס"א ס"ב, וביוה"כ קל וחומר או מרבויא , אם מוזהר על שביתת בהמתו באותו זמן, ]יומא פא:[דביוה"כ גופא אפשר דאין מצווה על שביתת בהמתו כמו ביו"ט וכו', וא"כ דיו באפשר. וגם בשבת כתיב "למען ינוח" ]שמות כ"ג, ולא בתוספת שבת וכו'. וכעת עדיין צ"ע בזה. עכ"ל. וא"כ י"ב[לפי דבריו אלו נדון השאלה דאסרנו משום שביתת בהמה, גוף האיסור הוא בספק, אך גם לפי דבריו מוכרחים אנחנו לאסור משום דהוא ספק תורה. ויש לדבר בענין הספק שלו וכעת אין פנאי להאריך. וראיתי עוד להגאון משבצות זהב הנזכר בסימן ש"ה , )סק"ד(שנסתפק אם החמירו בעשה מספק או לאו, וגם ספק זה לא פשיט ליה. ע"ש. ועל פי זה הספק שלו אמרתי דיש לעשות בזה השאלה דנדון דידן ספק ספיקא, והוא דנחשוב לדין זה של רשות הרבים בזמן הזה מן התורה לספק, ונאמר ספק הלכה כמאן דאמר רשות הרבים בזמן הזה דרבנן, ולכולי עלמא לא גזרו בבהמה שבות דרבנן, ואם תמצי לומר הלכה כמאן דאמר גם בזמן הזה איכא רשות הרבים מן התורה, שמא לא החמירו בעשה מספק. אך באמת אין זה ספק ספיקא, דהא ספק זה דפלוגתא דרשות הרבים בזמן הזה הוא חסרון ידיעה מאתנו, ולא שייך למימר על זה ספק השני דשמא לא החמירו בעשה מספק. ועיין לההמ"ח בשו"ת רב פעלים)ח"ג חיו"ד סימן ט'( שכתב שאם שני הספיקות נגד מרן אין לסמוך על זה אפילו באיסור דרבנן. והביאו בשו"ת יחוה דעת)ח"ה סוף סימן נ"ד(, והרב שם הביא הרבה פוסקים שסוברים דגם אם שני הספיקות נגד דעת מרן עושים ספק ספיקא, משום דאפשר שגם מרן יודה אין כוונתו שכך כתב הפנ"י דלא נמצא שם. אלא שהגאון בעל שואל ומשיב בהסכמתו על הצל"ח תירץ דברי שבהצטרפות שניהם יש להתיר. ע"ש. מיהו יש לעשות הספק ספיקא כך, לפי דברי הרב משבצות זהב שנסתפק אם מוזהר על שביתת בהמתו בזמן תוספת )בסימן רס"ו(שבת או לאו, ויש בזה ספק ספיקא והוא ספק הלכה כמאן דאמר רשות הרבים בזמן הזה דרבנן, ולכולי עלמא לא גזרו בבהמה שבות דרבנן, ואם תימצי לומר הלכה כמאן דאמר רשות הרבים בזמן הזה דאורייתא, שמא אינו מוזהר על שביתת בהמתו בתוספת שבת. וספק ספיקא זה הוא מתהפך. אמנם עם כל זה נ"ל דאין להתיר בספק ספיקא זה, חדא דאין לסמוך להתיר איסור שבת לכתחילה בספק ספיקא בלבד. ועוד דספק זה של רשות הרבים הוא גרוע, מפני שיש סוברים דעת מרן ז"ל רשות הרבים בזמן הזה מן התורה, וא"כ לדידהו הוי ספק זה נגד מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו . על כן נ"ל להורות שלא תעשה האשה כזאת לשלוח שלוחה בקרון בבהמות שלה אחר שקבלה שבת. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו. אכי"ר. שם שאדם מצווה על שביתת בהמתו. נ"ב: הנ ה קמה(בתוספות רע"א ז"ל מסתפק )]שבת[ פרק ה' ]משנה א'[(אם גם נשים מצוות על שביתת בהמתם היכא דליכא משום מחמר. ורבים תמהו עליו מהמשנה דשלהי פרקין מפרת שכנתו של רבי אלעזר בן עזריה. אמנם עיין מה שכתבתי בספרי חמדת משה כתבתי לתרץ אותו בטוב טעם. וגם עיין בהשמטות ]סימן ט'[ובמלואים. שם שאדם מצווה על שביתת בהמתו. עיין בספר תיבת קמו(גומא אי אשה גם כן מצווה על שביתת )פרשת בשלח(בהמתה היכא דליכא משום מחמר כיון דלא הוי רק עשה. ע"ש. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, לדעת פני יהושע בקדושין דף ל"ג, שכתב הטעם דנשים פטורות מן מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאשה משתעבדת לבעלה . ע"ש. וזה לא שייך בשב ואל תעשה כמובן. אבל יש לומר דהכוונה כיון דילפינן מן ]שם לד.[תפלין דפטורה במצוות עשה שהזמן גרמא, ושפיר יש לומר דפטורה משביתת בהמתה, וזה רק מן התורה, אבל מדרבנן יש לומר דחייבת בשביתת בהמתה על כל פנים. לפי זה יש לומר כוונת תוספות ר' עקיבא איגר במשניות במסכת שבת )פ"ה ]משנה , שנסתפק גם כן אי אשה מצווה על שביתת בהמתה, והגהה א'[(שם הקשה מן משנה דפרתו של רבי אלעזר בן עזריה ]שם מ"ד[היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ואיתא בגמרא לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה. ע"ש. ולפי זה ניחא, דהא מדרבנן על כל פנים חייבות. וכן כוונת המשנה פרתו של רבי אלעזר בן עזריה יוצאה שלא ברצון חכמים, תיבת חכמים כוונתם מדרבנן כמובן. עיין בספר שער המלך )פרק ה' שכתב בשם רש"י במסכת עבודה זרה מהלכות יו"ט ]ה"ב[()דף ט"ו דיש לאו בשביתת בהמתו. ע"ש. ע"א ]ד"ה גזרה משום שאלה[(שם שאדם מצווה על שביתת בהמתו. והיינו מדכתיב קמז("למען ינוח שורך וחמורך" . והגאון ]שמות כ"ג, י"ב[רע"א , ומנחת חינוך )בתוספות רע"א שבת פ"ה ]משנה א'[()מצוה ל"ב , מסתפקים אם נשים מצווין על בקונטרס מוסך השבת אות ל"ט(שביתת בהמה, כיון דהני רק עשה, והוי ליה מצות עשה שהזמן גרמא. ואף דחייבות בקידוש היום, היינו מדאיתקיש זכור לשמור, אבל בשאר מצוות עשה יש לומר דפטירי. ועיין בר"ן פרק כל כתבי , דכל מידי דשבת נשים שוין ]שבת מד. ד"ה וכתב ר"ת[לאנשים. וצ"ע. ובמנחת חינוך ותפארת ישראל ]בחדושיו בסוף מביאים ראיה ממתניתין , דפרתו של רבי הפרק[)שבת פ"ה מ"ד(אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ומסיק בש"ס שם, דשל שכנתו היתה, אלמא דגם נשים מצווין על שביתת בהמה. ובאמת טעמא בעי למה, כיון דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ע"כ.)עיין במנחת חינוך שם הרבה טעמים ותירוצים נפלאים(. וטרם אענה חלקי בענ"ד אקדים בזה, דהנה גבי מצות עשה ד"ביום השביעי תשבות" , וכן גבי מצות עשה )מצוה פ"ה(דשביתה ממלאכה ביו"ט , כתב המנחת חינוך ז"ל, דגם )מצוה רצ"ז(נשים מוזהרות על עשה זו דשביתה בשבת ויו"ט, אף דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, מ"מ כיון דאיכא גם לאו ד"לא תעשה כל מלאכה" דנשים הוזהרו גם כן על זה, א"כ גם על עשה ]שמות כ', י'[דתשבות מוזהרות דתלוי זה בזה. אך תוספות )קידושין דף ל"ד ע"א סבירא להו דהנשים אינם מוזהרות רק על הלאו ולא על ד"ה מעקה(העשה דשבת ויו"ט. ולפום ריהטא היה נראה לכאורה דפלוגתא זו לא שייכא רק גבי מצות עשה דשביתת מלאכה, דשם נוכל לומר דאיכא לאו גם כן, אבל גבי שביתת בהמה דליכא לאו כלל רק עשה דלמען ינוח גרידא, הכל יהיו מודים דנשים לא מופקדות על זה. ואף דכתב המנחת חינוך דאפשר לומר דגם על )מצוה רצ"ז(הטורח ועמל בשבת ויו"ט דליכא לרמב"ן רק עשה ]ויקרא כ"ג, כ"ד[דשבתון, אע"פ כן נשים חייבות בה, כיון דעשה זו כוללת מלאכות דאיכא בהו גם לאו ונשים מצווין עליה, א"כ גם אותן מלאכות דליכא בהו לאו כיון דנכלל בתיבה אחת חייבות גם כן. ע"כ. והתינח גבי מצות עשה דשבתון דנכללין בה כל הט"ל מלאכות דשייכא בהו לאו, אבל מצות עשה דלמען ינוח לא היה מעולם תלוי בהלאו דלא תעשה כל מלאכה, דהרי זה לא מקרי מלאכה, היה נראה לכאורה דלכולי עלמא יהיו נשים פטורות ממנה. אך נלענ"ד בהיפך, דאדרבה גבי מצות עשה דלמען ינוח גם תוספות מודה דחייבות, אף דהוא סבירא ליה דמצות עשה דשביתת מלאכה בשבת ויו"ט פטורות. דהנה הפני יהושע )ביצה דף ל' ע"א כתב, דתוספת עינוי יוה"כ גם נשים מצווין, אף דהוי ]ד"ה בגמ'[(מצות עשה שהזמן גרמא)וליכא עונש כביוה"כ עצמו(, דכתיב "ועניתם את נפשותיכם בתשעה" , מ"מ כיון דהוי ]ויקרא כ"ג, ל"ב[שב ואל תעשה דלא תאכל ולא תשתה, לא הוי בכלל מצות עשה שהזמן גרמא, דזה הוי דוקא בקום ועשה דהוא עשה גמור. ע"כ. והצל"ח ז"ל תמה על גדול הדור כמוהו האיך נעלם ]שם ד"ה ואכלו[ממנו דברי התוספות דנשים פטורות )קידושין ל"ד ע"א ]ד"ה מעקה[(ממצות עשה דשבת ויו"ט אף דהוי שב ואל תעשה. והגאון מלבוב ז"ל בהסכמתו על הצל"ח דפוס פיטרקוב )מובא בגן דוד שורש א' כתב לתרץ דברי הפני יהושע מהשגות הצל"ח וז"ל: עץ הגן אות ב'(נלע"ד דדברי הפני יהושע נכונים, דמה שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא הוא מחמת שהן משועבדות לבעליהן למלאכה, והבאתי כן בשם הקדמות)היינו אבודרהם ]סדר תפלות (, ולפי זה לענין שבות ממלאכה אף דהוא שב ואל של חול עמ' כ"ה[תעשה, מ"מ אינו נוהג בנשים משום שהמה משועבדות לבעליהן לעשות מלאכה, ובזה גם הפני יהושע ז"ל יודה שהנשים אין מצווין על שביתה ממלאכה בשבת ויו"ט. אבל לענין תוספת עינוי יוה"כ גם נשים חייבות בו, משום דבשב ואל תעשה לא שייך מצות עשה שהזמן גרמא, דמה ]שאינה[ אוכלת לא שייך )שאינו(זה הטעם. ע"כ. ודפח"ח. ועתה ,נחזור למה שכתבתי לעיל, דגבי מצות עשה דלמען ינוח אף התוספות דסבירא ליה אצל מצות שביתה בשבת ויו"ט דפטורין אף דהוי גם לאו גבייהו, מ"מ הכא בשביתת בהמה יודה דמצווין אע"ג דליכא שום לאו אצלה, דטעמא דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא הוי משום שמשועבדות לבעליהן למלאכה, והיינו רק כשהעשה הוי בקום ועשה כמו שכתב הפני יהושע, אבל לא בשב ואל תעשה, רק בשביתת מלאכה בשבת ויו"ט אף דהוי שב ואל תעשה, אבל אדרבה כשתשבות ותנוח לקיים המצות עשה הרי שוב אינה עושה מלאכה לבעלה, כסברת הגאון רבי יוסף שאול נטאנזאן זצ"ל הנ"ל, ולכן סבירא להו להתוספות בקידושין דפטורין ממצות עשה זו. אבל בכאן אצל שביתת בהמה שלאו בגופה תליא מילתא, ואף שהיא משועבדת לבעלה, אבל מופקדת על זה שבהמתה תשבות ותנוח, דבכגון דא נופל הטעם דפטו רות ממצות עשה שהזמן גרמא כנ"ל בס"ד.)ובתשובת קרן לדוד כתב, דלפי התוספות קידושין היה נראה לכאורה )סימן ע"ה(לפטור נשים משביתת בהמה, דתוספות סבירא להו שם דגם בשב ואל תעשה נשים פטורות. ולפי דברינו הנ"ל לא קרב זה אל זה, דאף דבשביתה בשבת ויו"ט פטורין, מ"מ יש לומר דבשביתת בהמה חייבין מסברא הנ"ל. ועיין בלקוטי סופר מצוה ל"ב סוג "אשה" דברים נחמדים בזה(. ולולי מסתפינא הייתי אומר בפשיטות דע"פ שיטת ]האבודרהם הנ"ל[ דטעמא דנשים )הכלבו(פטורין ממצות עשה שהזמן גרמא משום דרשות בעליהן עליהן, וצריכין לעמוד הכן לצרכי הבית, וזה יתכן בימי החול דעוסקת וטרודה בצרכי הבית)וכמו כן בעיולי שבתא טרודה מאד, והוה אמינא דפטורה מקידוש היום, לכן איתקש זכור לשמור(. מה שאין כן בשבת קודש דבלאו הכי יום שביתה ומנוחה הוא גם לנשים מחמת הלאו דלא תעשה וכו', א"כ אין עליה שום שעבוד באותו יום, יש לומר דשפיר מצווה גם במצות עשה דתשבות, דלמען ינוח היינו שביתת בהמה. ובהסבר דברי הר"ן הנ"ל שמביא הגרעק"א ז"ל, דבכל מידי דשבת נשים ואנשים שוין, ומסיים בצ"ע. נראה לי : בכל לפרש בס"ד, דז"ל הר"ן בפרק כל כתבי ]שבת מד. ד"ה וכתב[מעשה שבת איש ואשה שוין, כדילפינן "מזכור ושמור" את שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ובכלל זה הוו כל חיובי שבת. עכ"ל. ובודאי דליכא למימר דבכלל זכור הוי גם שאר מצוות עשה דשבת כגון שביתת בהמה, דהרי לזה מצינו עשה בפני עצמו דלמען ינוח, וזכור היינו רק קידוש היום כבש"ס שבועות , ומנא לן לחייב נשים גם בשאר מצוות עשה.)וזה פירוש ]כ:[הצ"ע של הגרעק"א ז"ל(. אבל יש לומר בס"ד דהכי קאמר הר"ן, מאחר שגלתה לנו התורה הקדושה אצל שבת בחד מקום דגם על מצות עשה נשים מצוות, היינו זכור גבי קידוש היום, אע"ג דבכל התורה נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, א"כ שוב לא מחלקינן וחייבות בכל עשה דשבת, דמאי אולמא האי עשה מהאי, דמה בקידוש היום שאינו תלוי כלל במלאכה חייבת, ולכן גילתה התורה זאת שם לרבותא, מכל שכן בהני עשה דשביתה דתלויין בלאו דמלאכה, וכיון דנשים מוזהרות על זה מופקדות גם כן על העשין התלויין בה. אבל כל זה רק אחר שגילתה לנו התורה דחייבת בעשה בשום מקום. וזה שכתב הר"ן דמהיקש דזכור למדנו כל חיובי שבת היינו מגילוי זה. ועם דברי הר"ן והסבר הנ"ל יש לפתור גם הספיקא שנתחבטו בה גדולי האחרונים ז"ל, אי נשים מצווין על מצות עשה דהשבתת חמץ דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ומעתה יש לומר, כיון דגילתה לנו התורה אצל מצוות הנוהגות בפסח בחד דוכתא דנשים מצווין עליהם, היינו דאיתקיש אכילת מצה לאיסור אכילת חמץ, דכל שישנו בבל תאכל וכו' וחייבין במצות עשה דבערב תאכלו מצות , א"כ שוב לא מחלקינן ומצוות ]פסחים מג:[על כל העשין השייכים לפסח, וכמו כן בהשבתת חמץ, דמה אכילת מצה דאינו תלוי כלל באיסור אכילת חמץ, דלא תאכל חמץ ולא מצה, אעפ"כ הוקשו להדדי, מכל שכן השבתת חמץ דתלוי בודאי בלאו דבל יראה ובל ימצא, דהא אי אפשר זה בלתי זה בודאי חייבות נשים גם כן.)ועיין בכל זה בשאגת אריה סימן פ"ב(. שם שאדם מצווה על שביתת בהמתו. המורם מכל קמח(האמור, שגם הנשים מצוות על מצות עשה דשביתת בהמה, וגם נתבאר שכל שיש על הבהמה דבר הנידון משום גמורה מדאורייתא, וכן נתבאר שם שמצות שביתת בהמה נוהגת גם במי שקיבל עליו שבת מבעוד יום, משום תוספת מחול על הקודש, ולא רק בשבת עצמו. שם מצווה על שביתת בהמתו. וא"ת הא בפרק מי קמט(שהחשיך ובפרק קמא דעבודה זרה , ]שבת קנג:[]טו.[מוכח דלא נאסר מלאכת הבהמה בשבת אלא כשמחמר אחריה, אבל אם אינו מחמר אחריה שרי. וי"ל דכל מלאכה שעושה הוא בבהמתו והתחיל בה בשבת, או נותנה לגוי ועשה בה מלאכה, ודאי אפילו אינו מחמר אחריה אסור, אבל כל מלאכה שהתחיל בה מבעוד יום והבהמה עושה בשבת מאליה שרי, דומיא דשאר , אבל משום מחמר, מלאכה דשרו ב"ה עם חשיכה ]שבת יז:[אפילו היתה טעונה מבעוד יום אסור. עכ"ל ר' ישעיה הראשון כ"י. וקשה, דבהדיא מוכח בפרק קמא דשבת דמוזהר על ]יח.[שביתת כלים אליבא דב"ש אפילו מבעוד יום, והכי נמי בשביתת בהמה לכולי עלמא. וכבר כתבו הרשב"א ]שבת קנג: ד"ה והלא[והר"ן בריש פרק מי שהחשיך, דלא פריך ]שם סו. ד"ה והלא[משביתת בהמה משום דיש לומר דמיירי בחמור שאינו שלו, ושאלה ושכירות לא קנו. ע"ש. וכן דעת כל הפוסקים, עיין מה . שכתבתי סימן רס"ו ]סק"א[שם על שביתת בהמתו. דוקא בהמתו, אבל על בהמת (קנ) חבירו אינו מצווה. וישראל השוכר בהמה מישראל חבירו, השוכר והמשכיר שניהם מצווין על שביתתה. וכן הקונה בהמה מישראל חבירו לפירות, המוכר והלוקח מצווין על שביתתה, דלכל חד מינייהו קרינן בהמתך. הרב בית עובד ז"ל בקונטרס אותיות שלו כ"י . ועיין לעט"ר מוה"ר )מערכת אלף(הגדול חקרי לב . )או"ח סימן ס"ד דף קי"א ע"א(שם קנא(הגה אבל יכול להשכירה או להשאילה ולהתנות וכו'. כתב ב"י , וז"ל הריב"ש ז"ל בתשובה וכו'. )שיטה ן'(נ"ב: סימן כ"ה. ועיין בסימן קנ"א. שם קנב(הגה אבל יכול להשכירה או להשאילה ולהתנות וכו'. כתב ב"י , ונראה שאם מתנה עמו כו'. נ"ב: )שטה נ"א(ובפסקי ריקאנטי ז"ל התיר כן בפשוט בשם רשב"ם )סימן ק"ו(וריא"ז. שם קנג(הגה אבל יכול להשכירה וכו' ולהתנות שיחזירה לו וכו'. אע"פ שכל זה הוא מוכח מלשון הש"ע שכתב בסמוך ואם השאילה וכו' והתנה עמו להחזירה וכו', מ"מ איצטריך ללמדנו דאפילו לכתחילה משכיר ומתנה להחזירה. וגם דלא מהני אלא תנאי דחזרה, ולא תנאי שתנוח, כי אין העכו"ם נאמן על כך. שם קנד(הגה אבל יכול להשכירה או להשאילה ולהתנות הראשון יצא לו ממה דאמרו סוף פרק קמא דעבודה זרה )דף כ"ב ]סק"א[דעכו"ם ציית, וזה כמו שכתבתי לעיל סימן רמ"ג ע"א(דקי"ל כרבי שמעון בן אלעזר. ע"ש. אך קשה, דאם העכו"ם ציית, למה לא מהני אף במתנה שתנוח כמו התם גבי שדה. וצריך לומר דשם בשדה בפרהסיא מירתת העכו"ם, אבל כאן דהבהמה ברשותו לא מהימן. וא"כ צ"ע אם דר עם העכו"ם ואין העכו"ם יכול לעשות בצינעה, אולי מהני אף מתנה עמו שתנוח. שם בהגה ולהתנות שיחזירה לו. נ"ב: ואם לא יחזירנה קנה(יפקירנה כמבואר לקמן בדברי מרן. שם בהגה אבל לא מהני אם מתנה עם הגוי וכו'. כתב קנו(ב"י , שאם התנה שתנוח בשבת מותר להשכיר )שיטה(שלשה ימים קודם שבת כו'. נ"ב: ואין זה דומה למה שאמרו אין מפליגין בספינה ]פחות[ ]מ[שלשה ימים קודם שבת ]שבת יט.[לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה ]מותר אפילו בערב שבת[]ו[פוסק עמו לשבות כדלקמן סימן רמ"ח כמבואר . שם קנז(בהגה אבל לא מהני אם מתנה עם הגוי שתנוח בשבת וכו'. כתב ב"י, כתוב בכל בו ]סימן ל"א דף כ"ט בשם ה"ר פרץ, שאם התנה שתנוח בשבת מותר להשכיר ע"ד[שלשה ימים קודם השבת. ומדברי המרדכי , ]שבת סימן רמ"ג[ובסמ"ג , והתרומה , משמע שאם ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[]סימן רכ"א[יודע שהגוי עושה בה מלאכה אסור בכל גוונא. וכתב סמ"ג, ]כצ"ל[שאין הגוי נאמן לומר שלא יעשה ,בה מלאכה )רצ"ל(ופשוט הוא. ע"ש. והנה לכאורה משמע דעת ה"ר פרץ שהביא תחילה מ"ש רז"ל שאם התנה שתנוח בשבת מותר, ונראה דהיינו טעמא מפני שאנו מאמינין אותו שלא יעשה מלאכה בשבת. ולזה כתב דמדברי המרדכי וסמ"ג והתרומה משמע שאם יודע שהגוי עושה מלאכה אסור בכל גוונא, והיינו היכא שיודע בודאי שיעשה מלאכה, הא לאו הכי אפשר לומר דסבירא להו דשרי. ושוב כתב סברת הסמ"ג שאין הגוי נאמן לומר שלא יעשה בה מלאכה בשבת, לפי שאין אמונה בגוי אם כה יאמר. עינינו שכתב, אבל לא מהני אם מתנה הרואות למור"ם )בס"ב( ]בס"ג[עם הגוי שתנוח בשבת כי אין הגוי נאמן. ע"כ. ובנה לו ציו'ן סברת סמ"ג ]והתרומה[ ומרדכי. ע"ש. ולפי מה שביארנו )ור"ת(אין זה אלא סברת הסמ"ג לחוד. שוב ראיתי להרב מאמר מרדכי שהסביר לן דברי רבנו בדרך הישר ואתה תחזינה )בסק"ג(מישרים. ומה שהתיר על מנת שיחזירנה קודם השבת, הוא על פי תשובת הריב"ש , וכתב שם הרב מאמר מרדכי )סימן כ"ה(דשניא היא, דהוי מי לתא דעבידא לגלויי וימצא בדאי. ומה שכתב אלא שמלשון הריב"ש משמע דהיינו סומכין עליו נמי אם רצונו להגיה בדברי .נדפס לעיל בסימן רמ"ג אות י"ז .(עיין מה שכתב הרב תהלה לדוד)סק"ה(, נדפס לקמן אות קנ"ח)ד"ה ובמה מתנה שתנוח, ]וצריך[ לומר דמור"ם מחלק הכי. ע"ש. )דצריך(ועיין בדרכי משה בס"ג , שכתב על דברי הרב רבנו פרץ ]אות ד'[דאם התנה שתנוח כו', דכן משמע מתשובת הריב"ש הנזכרת דמתיר בכהאי גוונא. וע"ש. ועיין מה שכתב הרב בני חיי בהגב"י )סק"א(, ברכות מים )דף י"ט ע"א(. שם קנח(בהגה אבל לא מהני אם מתנה עם הגוי שתנוח בשבת וכו'. כתב הב"י בשם הכל בו ]סימן ל"א דף כ"ט , שאם התנה שתנוח בשבת מותר להשכיר שלשה ימים קודם ע"ד[השבת. וכתב על זה הב"י: ומדברי המרדכי , ]שבת סימן רמ"ג[והסמ"ג , והתרומה , משמע שאם ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[]סימן רכ"א[יודע שעכו"ם עושה בה מלאכה אסור בכל גוונא. וכתב סמ"ג, שאין עכו"ם נאמן לומר שלא יעשה בה מלאכה בשבת, ופשוט הוא. עכ"ל הב"י. ודברי קדשו לא זכיתי להבינם, מה שכתב תחילה בשם מרדכי וסמ"ג ותרומה שאם יודע שעכו"ם עושה בה מלאכה וכו', משמע דאם אינו יודע מותר, הא הוי ספיקא דאורייתא. ועוד הא כתב תיכף אחרי זה בשם סמ"ג דאין עכו"ם נאמן לומר שלא יעשה בה מלאכה. מבואר להדיא דפשיטא כשמסתפקא לן ואין עכו"ם אומר כלל. ובאמת בסמ"ג לאחר שהעתיק דברי ספר ]התרומה[ דאם יודע שעושה בה )התרומות(מלאכה וכו' סיים: וכבר בארנו שאין לסמוך על דבריו של עכו"ם לא לאיסור ולא להיתר. ע"כ. וכפי הנראה דהסמ"ג לאפלוגי אספר התרומה קאתי, דהספר התרומה סבירא ליה כשעכו"ם מבטיחו שלא יעשה מלאכה בשבת סמכינן עליה, ורק אם יודע שיעשה מלאכה בשבת אסור)אף שיש בזה סברא להתיר כמו שיתבאר אי"ה(. והסמ"ג סבירא ליה דאין העכו"ם נאמן. אבל כשאין עכו"ם אומר כלום פשיטא דאסור דהוי ספיקא דאורייתא. שוב מצאתי בבאורי מהרש"ל ז"ל שפירש דברי ]שם עמ' ל"ז[הסמ"ג באופן אחר, ומשמע מדבריו דמספיקא שרי, ודבריו לא זכיתי להבין. וכן ראיתי בהגהות הגאון הר"ר העשיל ז"ל שפירש גם כן דברי הסמ"ג באופן אחר, וגם דבריו לא הבינותי. ויוצא מדבריו שאסור להשכיר אפילו אם מתנה עם העכו"ם שיחזירנה לו קודם השבת. וזה דלא כהריב"ש דכוותיה פסק ]סימן כ"ה[רמ"א ז"ל בס"ג. וצ"ע. ובמה שכתב הכל בו דשלשה ימים קודם השבת מותר, לכאורה לפי מה שכתב רמ"א ז"ל כהריב"ש ז"ל )בסימן רמ"ח ס"א(, דשלשה ימים קודם השבת מותר להפליג בספינה ]סימן ק"א[אפילו במקום שיצטרך הישראל לעשות אח"כ מלאכה בשבת, א"כ בשלשה ימים קודם שבת למה יהיה אסור להשכיר ולהשאיל בהמה לעכו"ם. ומה שהוצרך הכל בו להתנות שתנוח בשבת, אפשר דסבירא ליה כהראב"ן ז"ל , דאף שלשה ימים ]סימן ס'[קודם לשבת צריך להתנות. עיין קונטרס אחרון )]בש"ע הגר"ז[. שוב מצאתי בב"ח שהעיר מקצת בזה. (סימן רמ"ח סק"א ]אות ו'[וטעם הב"י שחלק על זה, נראה אף דגם הוא סבירא ליה כהריב"ש ז"ל שכן פסק שם בשיירא , מ"מ יש ]סימן רמ"ח ס"ד[לחלק, דהתם יהיה מותר משום פיקו ח נפש אבל הכא יהיה רק אי אפשר. ואעפ"כ הדבר צ"ע. ומהא דכתבו האחרונים לענין שילוח אתרוגים דהוי כדבר מצוה ולסמוך על ההפקר, ואי נימא דדמי להא דסימן רמ"ח הא התם לדבר מצוה אפילו בערב שבת מותר, ועל כרחך דלא דמי להתם. אבל באמת אין משם ראיה, דהא צריך להתנות שישבות, ואם ישבות לא יבוא לזמנו. וצ"ע. שם קנט(בהגה אבל לא מהני אם מתנה עם הגוי שתנוח בשבת כי אין הגוי נאמן על כך. לכאורה היה נראה דאסור מן התורה, כיון דאין העכו"ם נאמן א"כ הוי ספיקא דאורייתא. אבל אחר העיון מצאתי דאין בזה אלא איסור דרבנן, דהא לקמן בסעיף ד' כתב המחבר שתי דיעות בזה היכא דעכו"ם קיבל עליו אחריות, והרמ"א בסוף סימן זה הכריע להקל. ולפי זה אם מתנה עם העכו"ם שתנוח בשבת מותר ממה נפשך, דאף אם נאמר דעכו"ם אין נאמן ויעשה בה מלאכה בשבת, א"כ יהיה חייב באחריות כיון שהתנה עמו שלא לעשות, כדין שולח יד בפקדון כמבואר בחו"מ סימן ]רצ"ב[, ולדעת הרמ"א )רצ"ג(]ס"א[היכא דעכו"ם חייב באחריות מותר. לכן נ"ל הא דכתב הרמ"א כאן דלא מהני התנאי שמתנה עם העכו"ם, אינו אלא מדרבנן. וטעמו נ"ל כיון דצריך שיפרסם שעשה דרך היתר, כמו שכתב הרמ"א בהג"ה סוף סימן זה, וכן כתב המחבר בסעיף ה' דצריך שיכתוב האחריות בערכאותיהם, והטעם משום פרסומי מילתא כמו שכתב המג"א . א"כ לפי זה בהתנה עם העכו"ם )בסקט"ו(סתם שתנוח בשבת, אף אם יפרסם התנאי, מ"מ לאו כולי עלמא דינא גמירי דאם יעבור העכו"ם התנאי שיתחייב באחריות, א"כ אף דדינא הכי שאם עושה בה מלאכה בשבת הוא מחויב באחריות, מ"מ ליכא פרסום בחיוב אחריות. משום הכי אסור עד שיתנה כן בפירוש ויכתוב בערכאותיהם כמו שכתב המחבר בסעיף ה'. עוד נ"ל טעם אחר באיסור זה מדרבנן, לפי מה שכתב המג"א , דגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי )בסק"ט(השבת ולא בשבת לחוד. ע"ש. א"כ גם בקיבל עליו אחריות לא מהני בקיבל עליו בשבת לחוד, א"כ לפי זה חיישינן שמא יעשה בה עכו"ם מלאכה שאינה מחסרה, דאז אין לו דין שולח יד רק דין שואל שלא מדעת, כמבואר בחו"מ סימן רצ"ב , ובשואל ]שם[שלא מדעת לאחר שהחזירה שוב אינו חייב באחריות, כמבואר בחו"מ סימן הנ"ל, א"כ הכא לאחר השבת הוי ליה כהחזירה כיון שהיא מושכרת לו למלאכה, א"כ אינו חייב באחריות רק בשבת לחוד, ולא מהני כמו מכירה, דלא עדיף קבלת אחריות ממכירה. ולפי זה הא דכתב המחבר לקמן בסעיף ה' דמהני אם התנה כן בפירוש שאם יעשה בה מלאכה יתחייב באחריות, היינו שיתחייב באחריות אף לאחר השבת. וזו מה שרצינו לבאר. שם בהגה כי אין הגוי נאמן. עיין מה שתמה הרב ט"ז (קס) בהלכות פסח סימן ]ת"נ[, והניח הדבר )ת"צ()בסק"ד(בצ"ע. יע"ש. ולפק"ד בשלמא בהתנה עמו לא תעשה בו מלאכה פלונית אלא מלאכה פלונית נאמן, אמנם במתנה שלא יעשה מלאכה כלל דאית ליה פסידא גדולה לא מהימן. וא"כ בדין זה שמתנה שלא יעשה כלל אינו נאמן. ומה שיש מן הקושי בדין הנזכר, עיין בב"ח סימן ]ת"נ[, ומג"א . יע"ש. )ת"צ()סק"ה()סק"ה(ועיין בספר חק יעקב . ח'[-']שם ס"ק ז שם בהגה כי אין הגוי נאמן. בש"ס דעבודה זרה קסא(]כב.[מבואר, דלרבי שמעון בן אלעזר אם מתנה עם הנכרי שלא יעשה מלאכה בשבת, מותר להשכיר לו שדהו משום דנכרי ]סימן רמ"ג סק"ב[דשביתת בהמתו דבר ציית. כבר כתבתי לעיל תורה, ואין מאמינים את הנכרי בדבר של תורה, ושם דאינו רק איסור קל מראית עין, ובמידי דרבנן מאמינים את העכו"ם שלא יעשה מלאכה. והנה הט"ז הקשה לקמן סימן ]ת"נ[, דמהני אם )תנ"א(]סק"ד[מתנה עם העכו"ם שיאפה בו מצה, ואם יאפה חמץ אין אנו אחראין לו, וכאן מבואר דאין העכו"ם נאמן. ולא קשיא מידי, דשם עיקר הדבר הוא שהישראל נהנה מן חמץ בפסח, ומעתה כשמתנה עמו שיאפה בתנור מצה אין הנאה מן חמץ, דהרי קבלת שכר של התנור עבור מצה שיאפה בו. אבל כאן האדם מצווה על שביתת בהמתו, וצריך לומר שהעכו"ם לא יעשה מלאכה, ועל זה אין העכו"ם נאמן. וזה ברור. ובחנם הניח הט"ז הדבר בצריך עיון. שם בהגה כי אין הגוי נאמן על כך. עיין מה שכתב הרב קסב(בתשובת חו"ר תונס גנזי שלום )סימן ב'(]חכמי ורבני[יע"א, שכתבו, ועל דבר הגמלים וכו' יתנו עמהם על מנת לשבות בשבת וכו'. ע"ש. ונ"ל דתיבת "לשבות" טעות סופר וצריך לומר "להשיבה" בשבת, והיינו כמו שכתב כאן מור"ם דיכול להתנות עם הגוי להחזירה אליו בשבת, והיינו אפילו לכתחלה. והשתא לא קשיא קושיית הרב המגיה ז"ל שם. ע"ש. שוב הראוני דזה ליתא, דא"כ מאי קאמרי הרבנים ז"ל מה בידו לעשות הרי מרן קאמר דיפקירנה. ולכן נראה לומר בעיקר קושיית הרב המגיה ז"ל דנראה דדעת מרן דנאמן הגוי על כך, מדפסק בסימן ת"ן בשוכר תנורו לגוי על מנת לאפות בו מצה מותר אע"פ )סעיף ה'(שעל הרוב לא ישמע לזה ויאפה בו חמץ והוי נהנה מאפיית חמץ. ועיין להט"ז שם , ולפי האמור יש ליישב דכאן לא ]סק"ד[נראה דעת מרן כמאן ולא הוזכר אלא דעת מור"ם, ויש לומר דלא כן דעת מרן. ומה שכתב הרב המגיה ז"ל, דמשמע דמרן לא התיר ע"י הפקר רק בדיעבד, משמע דבעל מנת שתנוח בשבת אסור לגמרי. ע"ש. לענ"ד נראה דאין מזה הכרח, דמרן לא התיר רק בדיעבד דקאמר דאם השאילה ועיכבה יפקירנה וכו'. וגם מרן לא חש להזכיר הך דעל מנת שתנוח, משום דכבר כתב דין זה בהלכות פסח וכנזכר לעיל, ולא כתב רק דבר זה דגם בהלכות פסח לא כתבו כנ"ל. ומוהרמ"ך הי"ו דחה לזה, דהרי הלכות שבת קודם הלכות פסח. גם מה שכתב הרב המגיה ז"ל עוד להביא ראיה מדברי הריב"ש והובא בב"י, דאם התנה על מנת ]סימן כ"ה[להחזירה קודם השבת אפשר דמהני להפקירה, ולא קאמר עדיפא מינה דיכול לומר לו על מנת שתנוח בשבת. ע"ש. לפי מה שכתב איהו גופיה לעיל מזה, דהא דמועיל הך דיפקירנה הוא רק בדיעבד אבל לכתחילה לא מהני. ע"ש. אין ראיה מזה כלל לאחר המחילה רבה, דנימא דלא כתב הריב"ש רק היכא דבדיעבד התנה עמו להחזירה בשבת והגוי חלף הלך לו, דאזי לא שייך לומר לו על מנת שתנוח בשבת, אבל לכתחלה אין לומר שיחזירנה. ובעל מנת שתנוח בשבת מותר אפילו לכתחלה, ולכך שפיר כתבו הרבנים זצוק"ל דמתנה עמהם על מנת לשבות בשבת. וגם לפי מה שכתבנו אנן בעניותין לעיל מזה דליכא הכרח דהיינו דוקא בדיעבד, מ"מ יש לומר דהריב"ש מיירי באופן דלא שייך לומר לו על מנת שתנוח בשבת, כגון דהלך כבר, ולכך כתב דמהני הך תנאי, אבל לעולם יכול לומר לו על מנת שתנוח בשבת. ושו"ר דזה ליתא, דהרי משמע מהריב"ש דלאו במעשה שבא לידו קמיירי, אלא קמהדר אאופני ההיתר וא"כ אמאי לא אשמעינן הך. גם מה שכתבנו בעניותין עוד לדחות ראייתו ממה שכתב הרב המגיה ז"ל איהו גופיה ליישב מה שהקשה הוא עצמו מדברי מרן ז"ל, דשאני התם דהוי דוקא בדיעבד, על פי זה יש להקשות על דברי הרב המגיה ז"ל דאמאי לא הביא ראיה גם כן מדברי מרן דלא נקט אלא דוקא יפקירנה. ויש ליישב בדוחק. ודו"ק. ועוד נ"ל ליישב לקושיית הרב המגיה ז"ל, דהרבנים זצוק"ל מיירי באינם יודעים שיעבוד בה בשבת, דכהאי גוונא נראה דמותר מדברי הב"י שכתב וז"ל: ובסמ"ג ]לאוין ס"ה דף י"ט והתרומה משמע שאם יודע שהנכרי עושה בה ע"ג[]סימן רכ"א[מלאכה אסור בכל גוונא. ע"כ. הרי נראה דלא אסר רק באם יודע שהנכרי עושה בה מלאכה, אבל מספק לא אסרינן, דאם לא כן עדיפא מינה איבעי ליה לאשמועינן. מיהו זה אינו, דבאם יודע וכו' אסור אפילו קודם השבת בשלשה ימים. ועוד יש לומר, דהרבנים זצוק"ל מיירי במשכירים שלשה ימים קודם השבת דאזי מותר, וגם הסמ"ג ומור"ם בהגה לא אסרו רק ביודע שיעבוד בה בשבת, או בפחות משלשה ימים קודם השבת. מיהו זה דוחק דהוה להו להרבנים זצוק"ל לבאר זה. ולכאורה נראה לי לומר, דעל כרחך הפוסקים הראשונים שהביאם מרן בב"י לית להו הך דהסמ"ג והתרומה ופליגי בזה, ולדעת הסמ"ג והתרומה אם אינו יודע מותר בכל גוונא. מיהו אנן קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן, וא"כ יש לומר דבאם אינו יודע לא פליגי וסבירא להו דיש חילוק בין שלשה ימים קודם השבת וכו'. וצריך להתיישב עוד בזה . שם ואם השאילה או השכירה לגוי והתנה עמו וכו'. נ"ל קסג(דעת מרן, דמהני לכתחלה להשכיר ולהשאיל על מנת שיחזירנה, כדעת מור"ם שכתב אבל יכול וכו'. ואע"ג דמרן נקט לשון דיעבד, מ"מ דין זה הוא מהריב"ש הובא בב"י, ]סימן כ"ה[והריב"ש נקיט בהאי לישנא אע"ג דמתיר לכתחלה בזה כמו שהובא בב"י. ועוד דנקט בלשון דיעבד, לאשמעינן דלא מהני מה שיפקירנה רק אם השאילה או השכירה כבר, אבל אינו מותר להשכירה או להשאילה בשביל שיפקירנה כמו שכתב המג"א . ע"ע. ודלא כהרב המגיה ז"ל בספר גנזי שלום )סק"ט()או"ח סימן בתשובת הרה"ג מוה"ר ישועה בסיס ובית דינו. ע"ש. ולעיקר ב'(קושייתו שם לכאורה יש לומר דהם התירו מכח ספק ספיקא, דשמא כדעת המתירים שהובאו בב"י, ושמא באמת אין הגוי עושה בה מלאכה בשבת, וספק זה עשאו הרב פרי מגדים ]אשל . ע"ש. מיהו זה אינו כפי מה שכתב שם הרב דאין אברהם סק"ט[לעשות ספק ספיקא בידים. ע"ע. ודרך אגב ראיתי להרב הנזכר ז"ל בהגהתו שם )חלק אה"ע סימן , שתמה על תשובת מוה"ר ישועה בסיס זיע"א דהא כי ה'(האשה מוחלת תו ליכא לעשה של "ולו תהיה לאשה" ]שמות כ"ב, כדאיתא בכתובות . ובמכות איתא ט"ו[)דף מ' ע"א()דף ט"ז ע"א(דאם עשאתו שליח לקבל קידושין מאחר נתבטל העשה, וא"כ בנדון דידן דנשתדכה עם בחור אחר מחלה לעשה. ע"ש. ולענ"ד יש לומר דהכא אנן סהדי דלא נשתדכה רק אם הבחור רצה לישא אותה, אבל אם היתה יודעת שאינו נושא אותה לא היתה מוחלת. וזו מילתא דסברא היא. ועוד דלא אמרו אלא אם עשאתו שליח, דהשתא היא עצמה מחלה, לא כן בנדון דידן אפשר דמיירי שלא שדכתו היא אלא אביה ואמה, והא דלא אמרה ותבעה האונסה הוא מפני הבושה, כיון שלא נתגלה הדבר רק אח"כ כשנמצאת מעוברת, אבל היא עצמה היתה רוצה לינשא לאונס. שם ואם השאילה או השכירה וכו' יפקירנה. מכאן קשיא קסד(לי על הרב מוה"ר יהודה נבון ז"ל בספר קרית מלך רב , שכתב, דמי שמחל חוב שיש לו על )ח"ב בתשובה סימן י"א(פלוני בפני עד אחד דמחול ואינו יכול לחזור בו, דודאי גמר ומחל כיון שהלווה מוחזק. והביא ראיה מהגהת אשרי ]בבא מציעא בענין רבית, ודחה דמשום רבית שאסורה גמר [פ"ה סימן כ"א ומחיל. והביא מתוספות דמציעא גבי נר וקדרה ]ל: ד"ה אפקרה[בשבת דמפקר להו בלב שלם שלא יעשה איסור. ושוב כתב דבנדון דידן הדעת נוטה כיון שהלווה מוחזק גמר ומחיל, וע"כ לא אמרינן משום איסור גמר ומפקיר אלא משום שהוא מוחזק ולא אמר דבריו בפני שלשה. עכ"ל יעוין עליו. והלא הכא אינו מוחזק שהרי הבהמה ברשות הגוי עומדת, ואפילו הכי אמרינן דהוי הפקר, דודאי אין חילוק לענין איסור בין מוחזק לשאין מוחזק דגמר ומפקיר, וא"כ יש לדחות עדיין מה שדחה הוא ז"ל ולא הוברר הדין דמלוה שמחל. וצ"ע. שם ואם השאילה או השכירה וכו' יפקירנה. לענין הפקר קסה(לדבר שאינו ברשותו, עיין חו"מ סימן רי"א )סעיף ז'(ובקצות החושן שם . )סק"א בד"ה ולענ"ד(שם ואם השאילה או השכירה וכו' יפקירנה וכו'. הא קסו(דקי"ל בהמת ישראל ביד גוי בשבת דמפקירו, כמ"ש בטוש"ע סימן רמ"ו. ע"ש. משמע לכאורה משום שהיא כבר ביד גוי וכמו שהיא קנויה לו, אבל אם לא היתה כבר ביד גוי נראה דלא מהני למאן דאמר הפקר כמתנה, מה מתנה עד דמטיא לידיה . דמקבל הכי נמי הפקר, כדאמרינן בנדרים )דמ"א( ]מג.[שם קסז(ואם השאילה וכו' ועיכבה בשבת יפקירנה בינו לבין עצמו. עיין לעט"ר מורינו הרב הגדול חקרי לב ז"ל בח"ב מיו"ד , ולעט"ר מעלת הרב א"א הרא'ש )סימן י"ט דף ל"ז(ז"ל בספרו הבהיר צפיחת בדבש . )]סימן מ"ט[ מדף קל"ו ע"ג ואילך(ועל מה שכתבו הרב תוספת שבת והרב מחצית השקל ז"ל ]סק"ז[, עיין להרב מחנה אפרים ז"ל הלכות זכיה מהפקר )סק"ט()סימן . ב'(-'א שם קסח(והתנה עמו להחזירה וכו' ועיכבה בשבת יפקירנה. כתב מג"א , עולת שבת צמח צדק וכו'. )סק"ט(]סק"ג[נ"ב: ע"ש סימן ל"ה. שם קסט(והתנה עמו להחזירה וכו' ועיכבה בשבת יפקירנה. כתב המג"א , גם במכירה אין היתר אלא )סק"ט(כשמוכר כל ימי השבת ולא השבת בלחוד. ע"כ. והוא משו"ת צמח צדק . ומבואר שם, דבעי שימכור לו על כל משך )סימן ל"ה(זמן שתהיה הבהמה אצלו, דאיכא פרסום טובא שישראל מכר כתב, דאם אינו מוכר רק בהמתו לעכו"ם. ובקני מנורה )סקי"ב(לשבוע או על איזה ימים אי מהני המכירה לא מוסכם מכל האחרונים, עיין סימן תמ"ח ובפרי חדש . ]סעיף ג' ד"ה אבל מתנה[והיינו כיון דהתנאי שיחזיר לו לאחר ימים תלוי ביד העכו"ם, דאפשר שלא יחזיר לו, א"כ יתבטל המכר למפרע. ע"ש. ודבריו לא זכיתי להבינם דהתם במתנה על מנת להחזיר, אבל במתנה גמורה לזמן פשיטא דמהני מדינא, דהא אף אם לא יחזיר לו לא תתבטל המתנה למפרע. ועיין בסימן תמ"ח במג"א , )סק"ה(ובדגול מרבבה.)ואי דחש לדעת החק יעקב שם א"כ הוי )סקי"ז(ליה למימר דאינה מתנה כלל(. אלא דצריך ביאור הא דבמוכר לזמן אין עליו איסור משום שביתת בהמתו , דהנה לדעת הרמב"ם ז"ל )בהלכות מכירה , והובא בטור ובשו"ע , דמוכר לזמן קצוב פכ"ג ה"ו()סימן רי"ב ס"ד(הקונה בונה והורס כמו שעושה הקונה קנין עולם. ע"כ. אתי שפיר. אלא דלדעת הראב"ד ז"ל החולק שם על זה, צריך להבין מאי טעמא אין בו משום שביתת בהמתו. ועיין מה שכתבתי . אבל עתה ראיתי שמה בבאורי לשונות הרמב"ם ז"ל )סימן ער"ב(שכתבתי שם צע"ג, דכפי הנראה הראב"ד ז"ל לא נחלק אלא על הא דבונה והורס, אבל אם פשע בהן פטור, דכלוקח גמור חשבינן ליה, וכמו שכתב הנמוקי יוסף בפרק השואל שם בשמו. ודברי הטור והש"ע צע"ג, דנהי דהא דכתבו באה"ע )סימן פ"ה דאם פשע הבעל פטור דהוי פשיעה בבעלים, ומשמע דאי ס"ב(לאו הכי חייב אף דהוי כלוקח לזמן. יש לתרץ כמו שכתב הבית מאיר, דבעל לא הוי כלוקח לזמן אלא הוי כלוקח לפירות. אבל מה נעשה בהא דסתמו בחו"מ דלוקח בהמה )סימן שמ"ו סי"ח(לשלשים יום שומר חינם הוי, א"כ איך סתמו בסימן רי"ב דלוקח לזמן בונה והורס. שוב הראו לי שהקצות החושן ]סימן שמ"ו סק"ה[העיר בזה. ועוד יותר מזה צ"ע דברי הש"ך שם , שכתב )סקי"ב(דאף הרמב"ם ז"ל מודה בלוקח לזמן שהוא חייב כשומר חינם, ודוקא בבעל בנכסי אשתו דהוי לוקח גמור. ואיך אפשר לומר כן דהא הרמב"ם ז"ל סבירא ליה דבונה והורס. ועל כרחך לומר כמו שחלקתי שם בין קרקע למטלטלין, דבמטלטלין גם רבנו ז"ל מודה דקנין לזמן חייב בפשיעה. וא"כ הדר בעי טעמא למה אין בזה איסור משום שביתת בהמתו, ואף דמכרה לזמן עדיין הבהמה שלו היא דהא אם פשע הלוקח מחויב לשלם לו. וראיתי בתוספת שבת שכתב, ישראל שנתן בהמה לעכו"ם או ]סק"ט[מכרה לו לשלשים יום גם כן מצווה על שביתתה, כיון דקי"ל דגם בתוך שלשים יום מיקרי עליה שומר חינם וחייב בפשיעה, שמע מינה דגם בתוך הזמן מיקרי שלו. ע"כ. ולא הבינותי דבריו כלל, דהא בסק"ז הביא בשם הצמח צדק דאין היתר אלא כשמוכר לו כל ימות השבוע, אבל לא לשבת לבד, והאריך שם בטעמים. ומבואר דמכירה לזמן מהני. ומכל זה היה נראה דמתנה לזמן הוי קנין הגוף, וכבר האריכו בזה האחרונים בסימן רמ"א ס"ו. ואף דאם פשע בו חייב, היינו מטעם שהזיקו שלא יחזירנה אליו אח"כ, אבל הגוף הוא של הקונה. שם (קע) והתנה עמו להחזירה וכו' ועיכבה בשבת יפקירנה. כתב הבאר היטב , וגם במכירה אין היתר אלא )סק"ה(כשמוכר לו כל ימי השבת וכו'. עיין מה שכתב סקי"ב. שם קעא(והתנה עמו להחזירה וכו' ועיכבה בשבת יפקירנה. עיין מג"א בשם העולת שבת וצמח )סק"ט(]סק"ג[צדק , דמכירה על יום השבת אסור, רק צריך למכור ]סימן ל"ה[על כל השבוע. וצ"ע לפענ"ד אף במכירה על כל השבוע, דהא המוכר בזמן שהיובל נוהג, קרי ליה הש"ס דאין ]גיטין מח.[להלוקח רק קנין פירות, וא"כ הרי נשאר קנין הגוף לישראל, ואיך יעבוד בה בשבת. ואף אם נאמר דמכירה לזמן נקרא גם כן קנין הגוף ללוקח כיון דיכול לחפור בה בורות, עיין בקצות החושן , מ"מ בעל הפרה יש לו גם כן קנין הגוף. )סימן רנ"ז ]סק"ג[(ואין כאן מקום להאריך. ועכ"פ צ"ע. ראיתי בספר נבל עשור דסגי ]קונטרס משמרת השבת סימן י"ט[להפקיר פירות של יום השבת, והיינו דסובר דרק שכירות לא קניא אבל הפקר מהני. ולא נהירא, דכיון דקנין הגוף הוא לישראל, דמהאי טעמא לא מהני שכירות כמו שכתבתי, הוא הדין הפקר. שם יפקירנה. הפקר זה אי מהני ע"י שליח שיאמר לו צא קעב(והפקר בהמתי זו. הנה הר"ן ז"ל פרק קמא דפסחים גבי ביטול חמץ כתב וז"ל: וכתב הרב העיטור ]ג: בדבור הראשון[ז"ל דמסתבר דשליח מבטל, ]ח"ב הלכות ביעור חמץ דף ק"כ ע"ב[דגבי הפרה וגבי השואל את פרתו הוא דפליגי בה תנאי בפרק השואל אי שלוחו של אדם כמותו, משום )]בבא מציעא[ דף צ"ו ע"א(דבשואל כתוב "בעליו" , ובהפרה כתיב "אישה ]שמות כ"ב, י"ג[יקימנו" , הא בעלמא כולי עלמא מודו דשלוחו של ]במדבר ל', י"ד[אדם כמותו. ואחרים חולקים, דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה, שליח ודאי לא מצי מבטל, שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום. ע"כ. ומרן ז"ל בב"י )או"ח סימן הביא דברי החולקים הנזכרים וכתב: ולי נראה דאע"ג תל"ד ]ס"ד[(דביטול מדין הפקר נגעו בה שפיר יכול לבטל על ידי שליח, משום דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו , בגילוי דעתא דלא ניחא ליה ]פסחים ו:[דליהוי ליה זכותא בגויה כלל סגי. א"נ דטעמא דבהפקר לא מהני שליחות, היינו משום דהפקר יש לו דין נדר כדמוכח פרק קמא דנדרים וכו', וכיון דדין נדר יש לו משום הכי לא מהני ביה ]ז.[שליחות, שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום, אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות. ע"ש. ועיין להרב מהר"א פרץ ז"ל בספרו אבני שהם . ועיין לה"ה תנא ירושלמאה כמוהרי"ט אלגאזי )דף ל"ו ע"ד(ז"ל בספרו קהלת יעקב בתוספת דרבנן , )אות ה' דף כ"א ע"ד(שהביא דברי הר"ן ומרן ב"י ז"ל הללו, וכתב דלכולי עלמא בהפקר דעלמא לא מצי מפקיר ע"י שליח, אלא דלענין ביטו ל איכא פלוגתא. וכתב עוד, דדין זה דהפקר ליתיה ע"י שליח הוא כדין הקדש, שכתב מהרימ"ט ז"ל בתשובה )ח"א סימן קכ"ז ]ד"ה דלא מצי מקדיש ע"י שליח, דמילי נינהו ולא מימסרן ע"י ותו[(הקדיש על תנאי כך וכך, התנאי בטל והמעשה קיים, דהא קי"ל דכל תנאי שהמעשה אי אפשר לקיימו ע"י שליח ]כתובות עד.[דהתנאי בטל, כדאמרן לענין חליצה וכו'. עש"ב. נמצא כפי זה גם לנדון דידן להיתר איסור שביתת בהמתו ע"י שיפקירנה, שאין ההפקר אלא ע"י עצמו דוקא, דהפקר ע"י שליח לא מהני כסברת הר"ן ומרן ז"ל. ולדעת הגאון כמוהריט"א ז"ל טעמא הוי משום דהוו מילי כסברת מוהרימ"ט ז"ל גבי הקדש ולא מימסרן לשליח. ועיין להרב ז"ל גופיה בספרו שמחת יו"ט )סוף סימן ה' , ולהרב הגדול שער המלך ז"ל דף כ"ד ע"ג()פ"ו מהלכות אישות ]סוף , ולהרב שמחת יאודה אליעזר ז"ל . ה"ב[()סימן ז"ך(והנה הרב ב"ח שם בסימן תל"ד כתב, דמסדור לשון הר"ן )ס"ז(ז"ל שם משמע שדעתו כדברי החולקים על הרב בעל העיטור, שהרי כתב דבריהם במסקנא וכו', ואולי גם בעל העיטור גופיה לא אמרה אלא להלכה אבל לא למעשה וכו'. ע"ש. מבואר דנקיט בדעת הר"ן דסבר דשליח אינו יכול לבטל וכל שכן דאינו יכול להפקיר, ולפי דברי הגאון כמהריט"א ז"ל היינו טעמא דבין ביטול ובין הפקר ובין הקדש לא מהני ע"י שליח, משום דהוו מילי ולא מימסרן לשליח. ולכאורה קשה להר"ן ז"ל מדידיה אדידיה, דבדין התרה נחלקו הפוסקים ז"ל אי מהני ע"י שליח או לא, והרשב"א ז"ל כתב בתשובה והביאה מרן ]ח"א סימן תקנ"ד[ז"ל בב"י , מסתברא לן שמתירין ע"י שליח, )יו"ד סימן רכ"ח ]סט"ז[(כי מה שהתירו בפרק קמא דנדרים בבעל, לרבותא נקטוה, ]ח:[לומר לך שאפילו ע"י הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו, ולפיכך אסור בדכנפינהו איהו, ואפילו הכי אי מיכנפי שרי, וכל שכן באיניש דעלמא וכו'. ע"ש. וכן כתב מור"ם ז"ל בדרכי משה משם הר"ן ז"ל ]פ"א[ דנדרים )שם אות י"א()פ"ו(, דכל שכן ע"י שליח דשרי. ועיין לעט"ר מורינו הרב ]ח: ד"ה בעל[הגדול ז"ל בספר שרשי הי"ם , שהביא תשובת )ח"ב דף מ"ב סע"א(הרשב"א ז"ל הלזו להקשות ממנה על מוהרימ"ט ז"ל, וכתב, הרי דאפילו דליכא שליחות הבעל אלא מילי לבד לומר שהוא מתחרט מעיקר נדרו מהני שליחותו, ולא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח. ואף החולקים על הרשב"א ז"ל אזלי ומודו דע"י תורגמן מתירין לו כיון שעומד שם. ע"ש. ולפי סגנון קושייתו תקשי על הר"ן ז"ל דידיה אדידיה, דאילו בפרק קמא דפסחים קא פסיק ותני דהפקר ע"י שליח אינו כלום מטעמא דהוו מילי, כמו שכתב הגאון מהריט"א ז"ל, ואילו הוא ז"ל גופיה מתיר להתיר הנדר ע"י שליח הגם דהוו מילי. מיהו מה שרצה מוה"ר ז"ל להקשות לסברת מהרימ"ט גם מסברת החולקים על הרשב"א ז"ל, דמודו דע"י תורגמן מתירין לו כיון שעומד שם, אחרי נשיקת עפרות רגלי קדשו נראה דלא קשיא, דגם בדין מילי כתבו הפוסקים ז"ל דכל שהמשלח עומד שם לא חשיב מילי, דהוה ליה כאילו הוא עצמו ממנה גם לשליח שני, עיין להרב אש דת , ולהרב הגדול מר יאודאי גאון ז"ל בספרו שרידי ז"ל )סדר נשא(דלא ידע לדבר כלשון המתירים ומינה תורגמן לדבר בעדו, האי תורגמן לא מקרי שליח לענין מילי, כיון שהוא עצמו עומד שם ומקבל ההתרה. אך מתשובת הרשב"א ז"ל דהתיר התרה ע"י שליח דהיינו שאין הנודר שם, וכן מסברת הר"ן דסבירא ליה כוותיה כנזכר, קשה כדאמרן. וכיוצא לזה הקשה הרב מהר"ש ז"ל בנו של הרב נודע ביהודה ז"ל בתשובה שבספר נודע ביהודה מהדורא בתרא על דברי מהרימ"ט )חיו"ד סימן קמ"ז דף קל"א ע"ב(הנזכרים מסוגיות נדרים ונזיר , דהאומר )דמ"ב(]עב:[)דף י"ב ע"ב(לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי הפר לה דיכול להפר, הגם דהך הפרה הוא רק מילי כמו הקדש. ע"ש. אלא ,דאחרי נשיקת עפרות רגלי קדשו נראה דהא נמי לא קשיא וממילא נמי לא תקשי להר"ן ז"ל דידיה אדידיה. דנלע"ד דאפילו מהרימ"ט ז"ל לא אמרה למלתיה דאפילו בשליח ראשון היכא דהשליחות הוו מילי לא מהני, אלא דהשליחות הוי לאסור את המותר דהיינו להקדיש דבר, וכן נדר ונזירות דליכא שום מעשה כי בדיבורו נאסר ובאיסוריה קאי, אבל כל שבא להתיר את האסור ולהפר הנדר שיהא מותר עכשיו לאכילה והנאה מה שהיה אסור לו מקודם, נראה דסבירא ליה דכהאי גוונא לא חשיב מילי, שהרי עושה מעשה גמור להתירו באכילה. והכי מוכח ממה שכתב מהרימ"ט ז"ל גופיה שם גבי תרומה, דהגם דאיתיה במחשבה, מ"מ חשיב כמעשה ואיתיה ע"י שליח ולא חשיב מילי, כיון דע"י הפרשת התרומה מתיר את הטבל להיתומים באכילה. כיע"ש. הרי דכל דהותר על ידו באכילה לא חשיב מילי ואיתיה ע"י שליח, דכוותה גבי התרת נדרים. והגם דהרב מחנה אפרים ז"ל כתב על דברי מהרימ"ט ז"ל )הלכות שלוחין סימן ז'(הללו וז"ל: ולא הבנתי זה, דמה שאמרו מילי לא מימסרן לשליח, היינו לומר דלא מימסרן לשליח שיחזור וימסרם לשליח אחר, אבל כל שאומר לשלוחו להקדיש או לאסור או להתיר שבועה, מה מסירה שייך כאן דשלוחו של אדם כמותו וכו'. ע"ש. הרי דכריך ותני בהדייהו להתיר שבועה כאילו מהרימ"ט ז"ל סובר גם בלהתיר דהוי מילי, לפק"ד מתוך דברי מהרימ"ט הנזכרים דגם הפרשת תרומות נלפק"ד דבכהאי גוונא הוי מעשה גמור ושפיר דמי לשוויי שליח, ולא דמי להקדש דאוסר המותר בשב ואל תעשה, וגם הר"ן ז"ל יודה בזה, הגם דגבי הפקר לא מהני ע"י שליח משום דסילק זכותו ורשותו ממנו, מ"מ בהיתר נדרים שבא להתיר ליהנות ממה שהיה אסור לו איתיה בשליח, דמה שהותר לו חשיב מעשה. כנלע"ד ליישב. וכל זה במונח דמאי דלא מהני הפקר ע"י שליח הוא מטעם מילי, כמו שכתב הגאון כמוהריט"א ז"ל. מיהו הרב מחנה אפרים שם אחר שהביא דברי הר"ן דפרק קמא דפסחים כתב, ונראה דטעמא משום דאין אדם יכול להפקיר מה שאינו שלו, משמע דכהאי גוונא לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. ע"כ. ונראה כוונתו, דהגם דלדידיה לא שייך דין מילי בהפקר והקדש כמהרימ"ט. מיהו מדברי הר"ן הנזכרים מבואר דמטעם אחר לא מהני הפקר ע"י שליח, דאין אדם יכול להפקיר וכו'. ומינה דלא שייך בהא שלוחו של אדם כמותו. ולפי זה נמי לא קשיא להר"ן ז"ל, דיש לומר דנהי דשרי להתיר ע"י שליח ולא חשיב מילי כיון דהוי כשליח ראשון דשלוחו של אדם כמותו כדכתב בנדרים, והפקר שאני, דמאי דלא מהני ע"י שליח היינו מטעם אחר דאין כח בידו להפקיר דבר שאינו שלו. ודוק. מיהו מדברי הרב ב"ח ז"ל שם נראה דלא )בסימן תל"ד(כמהרימ"ט, שכתב שם , דהרב בעל העיטור ז"ל )באות ז'(דסבירא ליה דשלוחו יכול לבטל, אזיל לטעמיה דסבירא ליה דהמבטל צריך לברך על ביטול חמץ אף על פי שלא בדק, וסבירא ליה לפרש דמבטלו בלבו לאו דוקא, דפשוט הוא שצריך שיוציא בשפתיו. אבל לפי דעת רוב גאונים דאין צריך להוציא הביטול בשפתיו כלל אלא במחשב בלבו בלחוד סגי, אם כן היאך אפשר לומר שלוחו של אדם כמותו בדבר התלוי במחשבת הלב. ע"כ. הרי דפשיטא ליה דבדבר התלוי בדיבור משוי שליח, ולא ממעט אלא מידי דתלי במחשבה לבד. ועל כרחך לומר דסבירא ליה דהא דאמרינן מילי לא מימסרן לשליח, אינו אלא כההיא דכתבו גט או מתנה או אמרו לסופר וכו', שהבעל אמר דברים בעלמא ולא מסר דב ר ביד השליח, ושליח זה מוסרם לשליח אחר לכתוב ולחתום, אבל כשהשליח בעצמו עושה פעולת שולחו לא חשיב מילי וכדעת כל הפוסקים ז"ל. ועיין למוה"ר בשורשי הי"ם ז"ל שם בתחילת דבריו. אי נמי סבירא ליה דבכי האי גוונא דבדיבורו עביד מעשה להוציא הדבר מרשותו ולהפקירו לא חשיב מילי, וכמו שכתב מוה"ר ז"ל שם ד"ה עוד ראיתי להרב בתי כהונה ]שרשי הים ח"ב דף מ"א ע"ג[]ח"ב וכו', דהקדש נמי מחשבה חשיב כמעשה שעושה מחול סימן כ"ד[קודש, וכל דבדיבורו עביד מעשה חשיב מעשה גמור למלקא עליה. ע"ש. וזה עצמו סבירא ליה להרב ב"ח, ומינה דגם להקדיש לדידיה חשיב מעשה ומשוי שליח, וכל זה דלא כמוהרימ"ט ז"ל. ושפר קדמי להביא פה פתקא דשדר לן הרב המובהק משד"ר מעה"ק ירושלים ת"ו כמוהר"ר מנחם ]משלוחי דרבנן[יצחק נר"ו בהיותו פה העירה יע"א, דאייתי תשובת בכהר"ר מהרימ"ט ז"ל הלזו שכתב דדוקא לתרומה הוא דאתרבי שליחות מאתם "גם אתם" , אבל להקדש אין ]קדושין מא:[]במדבר י"ח, כ"ח[בו דין שליחות, שנ"ל הדברים שאם אמר אדם לחבירו צא והקדש לי שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח וכו'. ע"ש. והקשה עליו דהדברים תמוהים, דהלא הסוגיא עצמה שם דהביא דין תרומה, באותו דף אמרו אלא הא דתנן חבורה שאבדה פסחה ואמרו לאחד צא ושחוט עלינו מנלן דיש שליחות, אמרי כדרבי יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר "ושחטו אותו" וכו' ]שמות י"ב, הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות מעשה הקרבנות , דאם )הי"ז( ]ה"י[שחט סתם בעולה ושלמים עלו לבעלים לשם חובה, אבל חטאת ופסח לא עלו לבעלים לשם חובה. אע"ג דמרן ז"ל כתב ]שם בכסף דהוא הדין לפסח וחטאת וסתמן כלשמן דמי, היינו דוקא משנה[בבעלים עצמן, אבל ע"י שליח לא מהני. וליכא למימר דהאי דקאמר רבא דלא הוי הקדש, הוא במלתא דליכא מצוה להקדיש אלא היכא דלא שייך בגווה, לא כן הכא הוא שייך בגווה. דהא ליתא, דכבר כתבו התוספות ז"ל , וא"ת )]קידושין מב .[ ד"ה ודילמא(אמאי לא דחי לעיל נמי דהך דר' יהושע מיירי דאית ליה שותפות. ויש לומר דלרבי יונתן דסבירא ליה וכו'. ע"ש. ומה מאד תמהני עליו הפלא ופלא במה שכתב דהקדש אינו במחשבה, דהלא סוגיא עצמה סמוך ונראה לההיא דתרומה אמרו, לא נכתוב רחמנא בגירושין ותיתי מהנך, דהיינו מתרומה וקדשים. ותירצו מה להנך שכן ישנן במחשבה, הרי בהדיא דקדשים איתנהו במחשבה. והוא פלא וצע"ר לי. ויגדל התימה להרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות שלוחין , דהקשה למהרימ"ט מהתוספות ]סימן ז'[דשבועות דכתבו דקדשים אתנהו במחשבה. ואחר ]כו: ד"ה משום[המחילה רבה קשיא טובא עליו, דלמה ליה להביא עצות מרחוק מדברי התוספות, דהלא סוגיא ערוכה היא דאיתיה במחשבה כנזכר וצע"ר. ועוד קשיא טובא להרב מהרימ"ט ז"ל מריש הסוגיא דקאמר שליחות מנא לן, אמר קרא "ושלח" ]קידושין מא.[מלמד שהוא עושה שליח, "ושלחה" מלמד שהיא ]דברים כ"ד, א'[עושה שליח. וכיצד היא עושה שליח, בשלמא הוא דנותן גט ביד השליח, אלא היא הוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח, אלא ודאי דבשליח ראשון לא הוי מילי. ודוק. עכ"ד נר"ו. וזאת היתה תשובה מחיים היום באתי להשיב מפני הכבוד מה שהקשה מהסוגיא גופה מדתנן חבורה שאבדה פסחה וכו ', דאם כדברי מהרימ"ט ז"ל כיצד שוחט זה והלא צריך להקדישו קודם שחיטה. אחר המחילה רבה הדברים תמוהים, דמאחר דמבואר בלשון המשנה שאמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ]פסחים צח:[וכו', הרי בבירור דאיירי שכבר הקדישוהו הבעלים בשעת הפרשה שאמרו הרי זה פסח ונאבד מהם, וזהו שאבדה פסחה שכבר קראו שם פסח עליו ושלחו לאחד מהם לבקש אותו הפסח האבוד ומצאו, דמאחר שהוא מוקדש מפי הבעלים אינו מחוסר אלא שחיטה, והיינו דתנן והלך ומצא ושחט, ונמצא דכל השליחות לא היה אלא למעשה השחיטה ולא להקדיש, דלאו כולי עלמא זהירי כהלל דאמרו בנדרים אמרו עליו על הלל מימיו לא )דף ט' ע"ב(מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין לעזרה ומקדישה, אלא היו מקדישין אותם מקודם, שכן מורה לשון אמרו עליו, דמשמע דהוא היה יחיד בדורו במעשה זה, דאי כולי עלמא עבדי הכי מאי למימרא. והיינו דמוקי התם מתניתין דכנדבת כשרים באם אמר על בהמה המונחת בעזרה, עיין בפירוש הר"ן והרא"ש ז"ל שם טלה תוחב לו בצמרו, והא קעביד עבודה בקדשים, ומשני כהלל דתניא וכו'. לאו דהכי עבוד כולי עלמא בשנה ההיא, רק הכוונה שאם לא הקדישו קרבנן עד דמייתו להו בעזרה אשתרי להו לתחוב הסכין, הא אם לא נזהרו לא היו מביאין סכין, ושוחטין בסכין של אחרים. והכי דייק פסק הרמב"ם ז"ל )פ"א מהלכות קרבן : שכח ולא הביא סכין לא יביאנה בשבת אלא נותנה פסח הי"ט(בין קרני)ו( הכבש וכו', עד שמביאו לעזרה ומקדישו וכו'. במה דברים אמורים בשלא הקדיש פסחו עדיין וכו', אבל אם הקדישו לא יביא סכין עליו. ע"כ. הרי דלא כל אדם זריזין לעשות כן אלא היותר כשרים, ואותן שנזהרו שלא להקדיש מקודם הוא דהביאו הסכין עליו, ורבת מהמון העם שהקדישו נאסר להם הבאת סכין לפום תלמודא דידן, עיין בתוספות שם . וא"כ מתניתין ]ד"ה תוחב[דחבורה דאבדה פסחה, ארובא דעלמא מדברת שכבר הקדישו פסחיהם מקודם, ולכן מינו שליח לשחוט הפסח המוקדש. ותו לא קשיא מהא למהרימ"ט ז"ל, דיאמר דאין הכי נמי דאם בני חבורה זו כשרים ולא הקדישו פסחיהם עדיין כהלל, אפשר דלא מצו להקדישה ע"י שליח. ואם היה מקום להקשות על מהרימ"ט ז"ל לפום שיטתיה דמר שיחיה, הוא מסיפא דההיא מתניתין שלא הובאה בש"ס דקידושין והיא שנויה בפסחים , אמר להם אם )דף צ"ח ע"ב(אחרתי צאו ושחטו עלי, הלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו, אם שלהם נשחט ראשון הם אוכלים משלהם והוא אוכל עמהם. דהכא איירי דאותו שהלך לבקש עשאן שלוחין לבני חבורתו לקנות פסח אחר ולהקדישו ולשוחטו, וקתני הוא אוכל עמהם, דשמע מינה הקדש ע"י שליח מהני, דלא כמהרימ"ט. וכמו כן קשה מההיא דתנן התם , האומר לעבדו צא ושחוט )דף פ"ח ע"ב(עלי את הפסח, שחט גדי יאכל, שחט טלה יאכל, שכח מה אמר לו רבו וכו'. דמהך מתניתין נמי משמע שעשאו שליח להקדיש ולשחוט, שעדיין לא הפריש רבו קרבן פסח לא גדי ולא טלה אלא שעכשיו מקדישו ע"י עבדו, ומהני הקדש הגם דהוי ע"י שליח. והכי איתא בירושלמי , רבי זעירא בעי, )פ"ח דפסחים ה"א(הרב מהו שיצא בהקדש העבד. ולאו מתניתא היא, האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח. מתניתא מדעת רבו, מה צריכא ליה שלא מדעת רבו. ע"כ. הרי דמדעת פשיטא ליה דמצי מקדיש הקרבן פסח ממתניתין הנזכרת. ואיברא דלפי מה שכתב כת"ר נר"ו לשלול החילוק בין היכא דהשליח שייך בגויה ללא שייך על פי דברי התוספות ד"ה דילמא, נמצא דקושיית מעכ"ת נר"ו לא קיימא אלא ממתניתין דהאומר לעבדו דלא שייך בגוה כמו שכתבו התוספות, ולפי האמור מתניתין איירי דהשליח הוא דאקדיש, וקשה למהרימ"ט כנזכר. אלא דלפק"ד הא נמי לא קשיא למהרימ"ט ז"ל, דמלתא דפשיטא היא דלא כתב הוא ז"ל דהקדש הוי מילי ולא ממסרן לשליח, אלא בשלא מינהו שליח אלא להקדיש לבד, דמר סבר דכיון דאין בכל השליחות מעשה בידים אלא דברים בעלמא, הוי מילי ולאו כלום הוא, אבל כשמינהו שליח לדברים ולמעשה נמי, כגון להקדיש ולשחוט, נראה פשוט דיודה מהרימ"ט ז"ל דמהני השליחות כיון דלאו מילי לחוד הוו, דהאיכא בהדייהו מעשה גדול. והיינו דקפסיק ותני בנדונו דאם כבר מסרו מעות ההקדש ביד הגזברים מעשיהם קיימים, אבל אם לא מסרו, הגם דנימא דהאפוטרופוס דין שלוחים אית להו, מ"מ כל שלא עשו מעשה דמסירת ההקדש הוו להו מילי ואין בדבריהם כלום. וכן פירש דבריו מרן מלכא מורינו הרב הגדול שרשי הי"ם ז"ל , דמשמע ליה להרב ז"ל )בח"ב דף מ"א ע"ג(מסברת עצמו דכל שענין השליחות אין בו מעשה לכתוב ולחתום וכיוצא, אז אמרינן דאפילו דהשליח ראשון עצמו עושה השליחות קרינן ביה מילי לא מימסרן לשליח, ואין בו מועיל באותו שליחות, שאין בו ממשות אלא דבור בעלמא. ע"ש. משמע הא אי איכא גם מעשה בהדי הדבור מהני השליחות, שהרי הוא שליחות דממשות ולאו מילי הוא. וכיוצא לזה כתב הרב שמחת יאודה אליעזר ז"ל ליישב תמיהת הרב )סימן ז"ך(הגדול שער המלך ז"ל על דברי מהרימ"ט ז"ל הללו. ע"ש. וא"כ בדינא דהני מתניתין דהשליחות הוא להקדיש ולשחוט דאיכא נמי מעשה, גם מהרימ"ט יודה דמועיל השליחות. ואם כן גם מתניתין דחבורה שאבדה פסחה, אפילו אי נימא דהוו זהירין כהלל ולא היו מקדישין הפסח עד שעת שחיטה, מ"מ כיון דהוי שליח להקדיש ולשחוט שכך אמרו לו צא ובקש ושחוט שפיר דמי, וכל שכן דעיקר מינוי השליחות לא היה להקדיש הקרבן פסח דאין בו מעשה, אלא צא ושחוט קאמר דהוי מעשה, אלא דאי אפשר לו לשוחטו אלא א"כ הקדישו קודם, בכי הא אם מקדישו כדי לקיים שליחותו דהיינו השחיטה, פשיטא דלא הוי מילי גם למהרימ"ט ז"ל. ואם כיוון מעכ"ת נר"ו להקשות מההיא דאמר לעבדו שהביאו התוספות ז"ל, היה לו לתרץ כן בפשיטות, דהכי חזיתיה לדעתיה דמר בקושיה האחרונה שכתב, וכיצד היא עושה שליח, בשלמא הוא דנותן הגט ביד השליח וכו', אלמא פשיטא ליה למר דכל דאיכא מעשה דנתינת הגט, הגם דאיכא נמי דברים לא חשיב מילי. א"כ הא גופא יש לתרץ פה, דהאיכא נמי מעשה דשחיטת הפסח, וכל שכן דלהכי הוא דשוייה שליח ולא למילי וכדאמרי. ומה שהקשה עוד, דפסח צריך להקדישו קודם שחיטה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל , דאם )פ"ד מהלכות מעשה הקרבנות ]ה"י[(שחט סתם בעולה ושלמים עלו לבעלים לשם חובה וכו'. ע"כ. אומר אני דמה שצריך להקדיש הפסח, לאו מהכא נפקא, אלא ממה שכתב הרמב"ם ז"ל הנז"ל, )פ"א מהלכות קרבן פסח הי"ט(דהיינו שיפריש הטלה ויאמר הרי זה פסח, והוא הקדשו. אכן דברי הרמב"ם ז"ל דאייתי כת"ר נר"ו אחר הסליחה רבה לא ידעתי מה ענינו לכאן, דהתם לאו בהקדש איירי, אלא כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח וכו', בשעת זביחה ובשעת קבלת הדם ובשעת הולכת הדם ובשעת זריקתו וכו', ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ]ו[לא חשב כלל, בעולה ובשלמים הרי הם כשרים ועלו לבעלים. ע"כ. הרי דדין הרמב"ם בכהן העובד איירי, דבארבע עבודות צריך שיחשוב לשם זבח, ולאו היינו ההקדש, דכשמוסרו ביד הכהן לשוחטו מסתמא כבר היה מוקדש מקודם כדינו, ובהא הוא דכתב מרן ז"ל מהש"ס דפסח וחטאת נמי סתמן כלשמן דמי. ויותר יקשה מה שיישב, דמה שכתב מרן בפסח דסתמן כלשמן, היינו דוקא בבעלים עצמן אבל ע"י שליח לא מהני. דבעלים מאן דכר שמייהו גבי עבודות הקרבן, דמקבלה ואילך מצות כהונה, והכי אמרינן התם בפרק האיש מקדש , שאני קדשים דרוב ]מא.[, ע"י כהנים מעשיהם ע"י שליח, ופירש"י ז"ל ]ד"ה רוב מעשיהם[דשלוחי נינהו. ונמצא דכי איתמר בש"ס דבפסח וחטאת סתמן כלשמן ומודה בזה גם הרמב"ם ז"ל, ונקט עולה ושלמים לרבותא, כמו שכתבו שם הרב לחם משנה והרב תנא במשנה למלך ז"ל משם הרב ברכת הזבח ז"ל. ע"ש. היינו שהכהן העובד עבד בפסח בסתם ועלו לבעלים לשם חובה, ואפילו הכי ליכא סיעתא מהכא למהרימ"ט ולא תיובתא, דאין זה עיקר ההקדש דכתב מהרימ"ט דלא מהני ע"י שליח, אלא שכן חובת כל העובד שתהיה מחשבתו לשם זבח בשעת ארבע העבודות והרי כאן מחשבה ומעשה. ועיין להגאון כמהריט"א ז"ל בספרו שמחת יו"ט ודון מינה ואוקי באתרין. ודוק. )סוף סימן ה' דף כ"ד ע"ב()ושוב אחר זמן הקרה ה' לפני ספר יד שלמה למורינו הרב כמה"ר שלמה ן' עזרא ז"ל, וראיתי לו שם בדרוש א' לשבת כלה שתמה על דברי מהרימ"ט ז"ל הללו, )דף מ"ו ע"א(ממשנת פסחים האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח ושכח מה אמר לו רבו וכו'. והביא דברי התוספות דקידושין )דף מ"ב , דמדקאמר טלה שלי וגדי שלו משמע דלית ע"א ד"ה ]ו[דילמא(ליה שותפות בגויה אלא שלוחו גרידא. וידוע דפסח אינו נשחט אלא לשם פסח, ואם שחטו אפילו במחשבת שינוי השם פסול. ואי מילי לא ממסרן לשליח להקדישו הרי הקרבן פסח פסול, שלא נעשה כמצוותו שצריך להקדישו לשם פסח, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וכו'. וליכא למימר )פט"ו מפסולי המוקדשים ]ה"א[(דשאני פסח דאם שחטו סתם עלו לבעלים לשם חובה ולית בהו מילי לא ממסרן לשליח, שהרי כתב הרמב"ם וכו'. ואע"ג דמרן ז"ל הקשה דהוא הדין לפסח וחטאת דסתמן כלשמן דמי, היינו דוקא בבעלים עצמן, אבל ע"י שליח לא מהני, דאי מהני אמאי קאמר תלמודא יקח גדי וטלה ויאמר וכו', נימא דישחוט סתם וכשיבוא רבו יטול את שלו. אלא ודאי דצריך לשוחטו לשם בעליו ולשם פסח בפה מלא, וא"כ נראה דבכהאי גוונא לא הוי מילי וממסרן לשליח. ועיין שם מה שתירץ. ששתי כעל כל הון שכיוונתי לדעת עליון שכתבתי בעניותי, דלא שייך להקשות אלא מהך מתניתין ולא ממתניתין דחבורה שאבדה פסחה דאייתי קשיא לן ממתניתין דהאומר לשלוחו, אך מתניתין דחבורה מבואר דהשליח שותף הוא, שהוא אחד מבני החבורה, ומעכ"ת כריך לכולהו בחדא מחתא. גם מה שכתב עוד כת"ר נר"ו, והלא בפסח צריך להקדישו קודם שחיטה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וכו'. נראה דמדברי הרב ז"ל הנזכרים יליף למלתיה, ומה שכתב, דהיינו דוקא בבעלים עצמן אבל ע"י שליח לא מהני, הן הם דברי הרב ז"ל. גם מה שכתב, וליכא למימר דהאי דקאמר רבא דלא הוי הקדש הוא במלתא דליכא מצוה להקדיש אלא היכא דלא שייך בגווה וכו'. הלשון מסורס, דהא דכתב דליכא מצוה להקדיש הוא תירוץ הרב ז"ל שתירץ כן לפי האמת ]יד שלמה[והביא סמוכות משיטה לא נודע למי דקידושין, וכת"ר אמרה בלשון וליכא למימר. והדחיה שכתב מדברי התוספות )]קידושין , לא הוי דחיה אלא לשייכות בגוויה. ברם מב.[ ד"ה ודילמא(בקושטא דמה שתמהתי על כת"ר דבעלים מאן דכר שמייהו גבי עבודת הקרבן, קשיא נמי על דברי הרב ז"ל דהוי מארי קמא דהני מילי כנזכר. מיהו נראה ליישב דברי הרב ז"ל, דלא כתב כן אלא לזביחה לחודה דאפשר ע"י ישראל, וכדתנן ]פסחים סד.[שחט ]ישראל[ וקבל הכהן, דשחיטה כשרה בזר. ואיירי )השוחט(היכא דהשליח לא הקדיש הקרבן פסח בשעת הפרשה, והמתין להקדישו בשעת שחיטה, וכיון דשכח מה אמר לו רבו, לא מצי להקדישו בשעת זביחה שזובחו השליח בעצמו לשם בעליו, דלא ידע אם גדי אמר לו רבו וכו'. ולהכי הכריע דשחיטת פסח בסתם לא שייך ע"י שליח, דאי שייך, למאי צריך לתנאי אם גדי אמר לי רבי וכו', לישחוט סתם. ואין זה דוחק לאוקומי מתניתין בשלא הקדישו שליח בשעת הפרשה, דכיון דלא ידע מה אמר לו רבו וצריך להקדישו על תנאי אם גדי אמר לי רבי וכו', טריחא ליה מלתא להתנות שני פעמים. ולכך הגם דרגילות דרובא דעלמא להקדישו תכף לקניה, זה נטר להקדישו בשעת זביחה ע"י תנאי. אבל מתניתין דחבורה שהפסח לא היה בו שום ספק, מסתמא אמרינן דכבר היה מוקדש כרובא דעלמא דלא זהירי שלא להקדישו קודם, וכדדייק לישנא דהלך ומצא ושחט כמדובר וליכא מילי כלל. ואיברא דגם קושיית הרב ז"ל מתרצא שפיר כדכתיבנא דלא שייך לומר מילי אלא היכא דליכא מעשה בהדייהו וכדאמרן. ודוק(. ומה שהקשה עוד על מוהרימ"ט ז"ל שכתב דהקדש אינו במחשבה, מהסוגיא עצמה דאמר מה להנך דהיינו תרומה וקדשים שכן ישנן במחשבה. וגם תמה על הרב מחנה אפרים ז"ל דתמה כן מדברי התוספות בשבועות )הלכות שלוחין סימן ז'()דף כ"ו , לע"ד עיקר הקושיא היא מברייתא דשבועות ]ע"ב ד"ה משום[(והוא בנין אב לכולם, דתניא התם: "מוצא שפתיך" וכו' ]דברים תלמוד לומר "כל נדיב לב עולות" ב' כ"ט,-]דברי הימים כ"ג, כ"ד[, דמהכא הוא דילפינן דקדשים ישנן במחשבה כתרומה. ל"א[מעתה קושיית הרב מחנה אפרים והרב בתי כהונה ז"ל )ח"א(וקושיית מני"ר נר"ו דא ודא חדא היא. שהרי )]ח"ב[ סימן כ"ד(לומר שור זה עולה, הרי הוא עולה, כדתניא בשבועות וכו'. והתוספות נמי דמקשו מינייהו למוהרימ"ט ז"ל, לאו מדילייהו קאמרי הכי דרך שקלא וטריא, אלא פירוש הברייתא הוא דמפרשי הכי, ומייתו נמי סוגיית האיש מקדש הנזכרת בתוך דבריהם, וכי הקשו מדברי התוספות היינו מעיקר הברייתא, והכל הולך אל מקום אחד. עוד הקשה כת"ר לי נר"ו וז"ל: ועוד קשיא טובא להרב מוהרימ"ט מריש הסוגיא, דקאמר שליחות מנא לן וכו', וכיצד היא עושה שליח, בשלמא הוא דנותן הגט ביד השליח, אלא היא הוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח וכו'. ע"כ. אהא אמינא בעניותי, דאיברא דבעיקר דין הש"ס דמילי לא מימסרן לשליח, דהיינו משליח אחד לשליח שני הוי הכי, דכל דהמשלח לא מסר שום דבר ביד השליח כגון טבעת לקדש או גט לגרש אלא דברים בעלמא דוקא, אם השליח הראשון עושה פעולת השליחות לכתוב ולחתום וכיוצא שפיר דמי, הגם דהמשלח לא מסר בידו שום דבר. אבל אם לא עשה שום דבר מהשליחות, אין כח לשליח ראשון למשוי שליח שני משום דהוי מילי. ומכח זה ליישב כתב הרב הגדול בספרו שרידי יאודה ז"ל )דף ט' ע"א(קושייתו לדעת רובא דרבוותא ז"ל דסבירא להו דשליח קבלה מילי נינהו ואין שליח עושה שליח רק שליח דבעל, דתיקשי להו דהא דרשינן בש"ס ושלח ושלחה דשליח עושה ]קדושין מא.[שליח. ותירץ דלדידהו הא דשליח עושה שליח לא קאי אלא לשליח הבעל, אבל שליח דידה לא, משום דהוו מילי ולא מימסרן לשליח. ע"ש. ודכוותה כתב מורינו הרב זה הי"ם גדול משם נימוקי הרמ"ע ז"ל דמטעם זה בספרו פאת ים )דף צ"ב ע"ד(בשטר הרשאה דידה כתב, לידה או ליד )בסימן קנ"ד סעיף ה'(שלוחה, והשמיט שליח שלוחה משום דלא אפשר דהוו מילי. ע"ש. ברם בהא דמוהרימ"ט ז"ל דאיירי בשליח הראשון, לא ידענא מאי קשיא ליה, דמאי שנא הוא מהיא, דכי היכי דשליחות דידיה הוי שליחות דמעשה ולא מילי, שהרי השליח נותן הגט ביד האשה, כמו כן שליח דידה עביד מעשה שמקבל הגט מיד הבעל. והגם דהאשה אינה מוסרת שום דבר ביד שלוחה, לא הוו מילי, כיון דהשליחות גופיה הוי מעשה דהיינו קבלת הגט. ולא בא למעט מוהרימ"ט ז"ל אלא דאפילו בשליח ראשון כל דהשליחות גופיה לא הוי במעשה אלא בדיבור בעלמא, דאמר ליה צא והקדש לי שור משורי הוי מילי, כיון שהשליח לא עביד שום מעשה בשליחותו. אבל כשהשליח ראשון עושה מעשה כגון קבלת הגט, הגם דהמשלח לא מסר דבר לשליח, מודה מהרימ"ט ז"ל דלא חשיב מילי, דלא יחלוק מוהרימ"ט אמשנה שלימה בהניזקין אמר ]לשלשה[ כתבו ותנו גט )דף ס"ו ע"א()לשנים(לאשתי וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו. דהגם דהבעל המשלח לא מסר דבר בי דם אלא דבורא בעלמא, כיון דהם עושים מעשה הכתיבה והנתינה בשליחותו לא הוו מילי, הוא הדין שליח קבלה דעביד מעשה דקבלת הגט כדאמרן, ולא חשיב מילי אלא כשהשליחות שם יפקירנה וכו'. כתב מג"א , יפקירנה בינו לבין קעג()סק"ט(עצמו, דדבר תורה הפקר בפני עצמו הוה הפקר. וקשה, כיון דמדרבנן צריך שלשה ולא הוי הפקר בלאו הכי א"כ עדיין עושה איסור מדרבנן. ועיין במשבצות . וכבר הבאתי )סק"ה(לעיל עוד קושיית האחרונים , כיון דיכול לחזור בו תוך שלשה ימים לא הוי הפקר. והנלע"ד, דהנה בעבודה זרה פרק קמא מבואר דאסור להשכיר בית דירה לעכו"ם משום ]כא.[דמכניס בו עבודה זרה. והקשה הרא"ש שם איך נהגו )סימן כ"ב(האידנא להשכיר בתים לעכו"ם. ותירץ, דהא דאסרינן להשכיר לנכרי, היינו מדרבנן כל האיסור דעכו"ם לא יביא עבודה זרה לבית ישראל, ולא אסרו רק אם מכניס עבודה זרה בקבע, והאידנא אינם מכניסים בקבע. ועוד, נהי דלדידן שכירות לא קניא, כיון שיד אומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא ממכר, ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר. עכ"ל. והש"ך ביו"ד כתב דתירוץ שני עיקר. )סימן קנ"א סק"ד(ע"ש. והנה במג"א הביא דברי משאת בנימין )סימן תמ"ח סק"ד(דאזלינן בקנין בתר דיניהם, והמג"א השיגו מריש פ"ב ]סימן צ"ז[דבכורות דמוכח דלא אזלינן בתר דיניהם אשר עשו להם, ]יג.[רק בדיניהם שפסקה להם תורה. ע"ש. והנה לכאורה מדברי הרא"ש הללו מבואר כהמשאת בנימין דאזלינן בתר דיניהם. אמנם נראה דודאי צריך להבין דעת הרא"ש איך יפרנס ההיא ראיה מפ"ב דבכורות. ונראה דהנה הצמח צדק )בתשובה ס"א וס"ב פלפל בזה אי אזלינן בתר דיניהם ואלמותם, והביא ראיה וס"ג(מחולין גבי הך דמחשבת עבודה זרה פוסלת, אי )דף ל"ט ע"ב(יהיב עכו"ם זוזא לטבח ישראל, חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי מדחי ליה אסור, דמוכח דאזלינן לענין קנין בתר אלמותם אע"ג דלפי דין תורה אינו קונה במעות. ע"ש. וברי"ט אלגזי בריש פ"ב דבכורות השיגו, דהא מבואר ]סימן י"ז אות ט' ד"ה והנה[בתוספות ורשב"א בחולין שם, דרק ]שם ד"ה רישך[]ד"ה חזינן[מדרבנן חשבינן כשל עכו"ם מחמת דגברא אלמא הוא, וא"כ איך אפשר להקל ולפטור מן הבכורה. דאף דמדרבנן עשו אותה כקניה גמורה בגברא אלמא לאסור ולהחמיר, מ"מ אין כח ביד חכמינו ז"ל לעשותו כקנין גמור להפקיע קדושת בכור, כיון דמן התורה לא קנה כיון דאינו למגדר מלתא. ע"ש. וא"כ עכ"פ באיסור דרבנן שפיר יש לומר דאהני מה דגברא אלמא הוא לעשותו כקנין, כיון דחזינן דהם אמרו דחשיב כקניה, וכל שכן אם ידם תקיפה ובדיניהם כך הוא, דהוי קנין מדרבנן ואהני באיסור דרבנן, וצדקו דברי הרא"ש, כיון שהניח ליסוד דכל האיסור רק מדבריהם, לזה אהני בזמן הזה דידם תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא ממכר הוא, מה שאין כן בריש פ"ב דבכורות דאיירי לענין קדושת בכורה דצריך קנין תורה, לא מהני מה דבדיניהם הוי קנין וכדברי המג"א. וזה ברור. ולפי זה גם במשכיר בהמתו לעכו"ם, הנה מבואר בעבודה זרה )דף ט"ו ע"א(דלמאן דאמר שכירות קניא מותר, רק דמסיק שכירות לא קניא והיינו לדידן, אבל בדיניהם שכירות ממכר הוא כמו שכתב הרא"ש, אבל דמ"מ לא מהני לאיסור תורה, אבל כשמפקירה בינו לבין עצמו נהי דמדרבנן לא חשיב הפקר, וכן מדרבנן יכול לחזור תוך שלשה, מ"מ כיון דמן התורה הוי הפקר וליכא רק איסור מדרבנן, לזה אהני מה דידם תקיפה האידנא ובדיניהם שכירות קניא. אלא דדברי הרא"ש נפלאו ממני, דאיך כתב ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר, והרי בסוף פרק השואל כתב הרא"ש גופא, דמשכיר ]בבא מציעא פ"ח סימן כ"ה[לזמן אף שנפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו תוך זמנו אף בדינינו, והכי איפסקא בחו"מ סימן שי"ב , ומ"מ קי"ל ]ס"א[שכירות לא קניא אף בהשכיר לזמן, ולא חילק אדם בזה. וצריך לומר, דבעבודה זרה אזיל בשיטת מרדכי ]בבא מציעא סימן שפ"ג[ותוספות בסוף פרק השואל . ובלאו הכי )דף ק"ב ע"ב בד"ה בחזקת(נפקא מינה אי שכירות חשיב כמכר, לענין אם נשרף ונפל בית השוכר אם צריך לשלם השכירות, כדאיתא בחו"מ סימן שי"ב בסמ"ע ובנתיבות שם , ולענין אם מת השוכר בתוך )סקל"ד(]סקי"ג[זמן השכירות כמו שכתוב בש"ך . ודו"ק. )סימן של"ד סק"ב(ולפי מה שכתבתי לעיל דהא דשכירות לא קניא היינו רק לקולא, כמו שכתבו הגהות אשרי , ]עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[משום דשוכר הוי כשותף ובשעת תשמישו הוה לן למימר דהיא קנויה לו, רק דקי"ל בדאורייתא אין ברירה. וכיון דשכירות אינו רק על שעת מלאכה תליא בברירה וכמו שכתבתי לעיל. וא"כ יש לומר, כיון שהפקירה בינו לבין עצמו אזיל איסור תורה, רק מדרבנן לא הוי הפקר, וגם מדרבנן תוך שלשה יכול לחזור, יש ברירה וקנויה לגוי בשעת המלאכה, ובדרבנן קי"ל ]ביצה לח.[דהוברר הדבר למפרע דקנה אותה לשעה זאת. ולכאורה יש לומר מה דמהני ההפקר אף דמדרבנן צריך שלשה ויכול לחזור תוך שלשה ימים, דהא כל מה דמצווה המשכיר על שביתתה משום דשכירות לא קניא, ומבואר בב"ח חו"מ סימן שי"ג ובשו"ת הב"ח , והובא גם כן )]הישנות[ סימן ח"י(]סק"ג[, דמתקנת חכמים שכירות קניא, אלא בישועות יעקב משום דמן התורה לא קניא, על כן מצווה המשכיר על שביתתה, דלא אהני קנין דרבנן נגד דבר תורה . אבל כשהפקירו באופן דמן התורה אינה שלו, אף דמדרבנן לא הוי הפקר, מ"מ מדרבנן בלאו הכי שכירות קניא וממה נפשך מותר. אלא דקשה לפי זה , לפי מה שכתב הרא"ש בסוף פרק קמא דעבודה זרה ]סימן כ"ב[דהאיסור שלא יביא עכו"ם עבודה זרה לבית ישראל אינו רק מדרבנן, ומ"מ אסור להשכיר בית לעכו"ם משום שמביא עבודה זרה לתוכה, והרי מדרבנן שכירות קניא, א"כ בשלו מעייל. ולכאורה יש לומר שאני עבודה זרה דחמירא, כמו דמשני בעבודה זרה לס"ד דקניא, דמ"מ לא יביא עבודה )דף ט"ו ע"א(זרה לבית המושכר משום חומרא דעבודה זרה, הכי נמי למסקנא דקניא מדרבנן, וכל שכן הוא. אלא דא"כ קשה מה הועיל הרא"ש שם בתירוץ השני, דלפיכך נהגו עכשיו להשכיר בית לעכו"ם אף דמכניסין עבודה זרה משום דבדיניהם שכירות קניא, וכי לא תהא תורה שלימה שלנו עושה קנין כדיניהם. והרי לס"ד אף אם מן התורה שכירות קניא, מ"מ אסור להכניס עבודה זרה משום חומרא דעבודה זרה, וגם לפי האמת קניא מדרבנן, ומ"מ לולא שבדיניהם קניא הוי אסור, ואם כן מה תוסיף תת כחה של דיניהם. ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה להרא"ש, דודאי לס"ד דשכירות קניא הוכרח לומר דעבודה זרה חמירא, אבל למסקנא דשכירות לא קניא, אמרינן דלפיכך לא ישכיר בית דירה לעכו"ם דמדינא אסור להכניס עבודה ז רה בתוכה. ועל כן בזמן הזה דבדיניהם שכירות קניא מותר, דאין לנו ראיה מוכרחת דהחמירו בזה בעבודה זרה חוץ לשורת הדין, וא"כ על כרחך צריך לומר דסבירא ליה גם מדרבנן לא קניא שכירות, דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא, הא כל האיסור גם כן רק מדרבנן ולמה אסור להשכיר בית לעכו"ם. ויש לתרץ בדוחק, דלתירוץ הראשון ברא"ש שם סבירא ליה דגם למסקנא נשאר הך סברא דהחמירו בעבודה זרה, על כן אף דכל האיסור רק מדרבנן ושכירות קניא מדרבנן, מ"מ החמירו אם מכניס עבודה זרה בקביעות. ולתירוץ השני סבירא ליה לרא"ש דהאיסור הכנסת עבודה זרה לבית הוא מן התורה, ועל כן אף דשכירות קניא מדרבנן לא מהני, אבל עתה דבדיניהם שכירות קניא מהני אף לאיסור תורה. אבל זה דוחק גדול לומר דקנין בדיניהם יתיר יותר מקנין שתקנו לנו חכמינו ז"ל. וגם דוחק לומר דשני התירוצים חלוקים בזה. לכן נלע"ד, דאף דתקנו חכמינו ז"ל דשכירות קניא, תקנו לנו ולא , דאם מכירת שטרות לעכו"ם, וכמו שכתב הסמ"ע )ריש סימן ס"ו(דרבנן, אם מכר שטר חוב לעכו"ם לא קנה, וגם בחו"מ סימן קכ"ו לענין מעמד שלשתן מבואר כן. ע"ש סעיף כ"ב. ולפי זה בישראל ששכר מעכו"ם, יש לומר לחומרא שכירות קניא, כיון דמדרבנן קונה ישראל מישראל מכל שכן מעכו"ם הפקיעו, וכמו שכתוב בחו"מ שם, ובפרק קמא דגיטין )דף י"ג ע"ב בתוספות בד"ה . ואף דבהגהות אשרי במעמד שלשתן(]עבודה זרה פ"א סימן כ"ב[מבואר דחייב חטאת, יש לומר דסבירא ליה כדעת הפוסקים בב"י אה"ע דקנין דרבנן מהני בדאורייתא להקל )סימן כ"ח ]סי"ג[(ולהחמיר. ע"ש. ולפי זה זכינו להבין דברי הרא"ש מה שכתב דיד האומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא כמכר, ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו דהוי כמכר, דכבר כתבתי לעיל דהוא פליאה דהרא"ש גופא סבירא ליה בסוף פרק השואל דגם בישראל כך דיינינן דאם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו, והרי אנן קי"ל שכירות לא קניא כמבואר בעבודה זרה )דף ט"ו . אבל לפי מה שכתבתי אמת נכון הדבר דמדאורייתא לא ע"א(כן בישראל שהשכיר לעכו"ם דלא תקנו חכמינו ז"ל להם לאפוקי מישראל בקנין דרבנן, אם כן אם נפל ביתו של משכיר יכול להוציאו, ועל כן כשמכניס עכו"ם עבודה זרה לתוכו עושה הישראל איסור כיון דשכירות לא קניא להו, אבל עתה דידם תקיפה ובדיניהם שכירות קניא, ואם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו, על כן אין איסור כשמכניס עכו"ם עבודה זרה לתוכה. ולפי זה ראיה לדעת הב"ח מדברי הרא"ש. והנה בריב"ש כתב, דיפקירנה בינו לבין עצמו כדי )סימן כ"ה(להנצל מאיסור תורה, וכמו שכתב המג"א . ]סק"ט[ולכאורה הוא סתירה למה שכתבתי לעיל כמה אנפי דגם מדרבנן ליכא איסור. אבל הריב"ש הא כתב שיתנה עם העכו"ם שיחזירנה לו קודם השבת, וכמו שכתוב בש"ע כאן, וא"כ אינה שכורה בשבת, ולא שייך הנהו טעמי שכתבתי לעיל. אבל הב"י הוכיח מתוספות וטור, דגם לכתחלה שרי ]שבת יח: ד"ה דמפקרא[להשכירה על דעת שיפקירנה בפני שלשה ואין צריך להתנות, וכן פסק הב"ח , וקשה כנ"ל, הרי מדרבנן אינה הפקר ]אות ה'[דתוך שלשה ימים יכול לחזור בו. וגם קשה למה להו לתוספות וטור לאסור הפקר בינו לבין עצמו משום שאין הכל יודעין ויש חשש מראית עין, תיפוק ליה דמדרבנן אינו הפקר רק בפני שלשה. וגם הסמ"ק מתיר אף בהפקר בינו ]סימן רפ"ב עמ' ש"א[לבין עצמו, ומותר להשכירה לכתחלה ואין צריך להתנות שיחזירנה לו. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל בס"ד. והנה בכאן לא הועלנו עדיין, כיון דתקנת חכמים לא הועילה לגבי עכו"ם. אלא עדיין יש לומר, דכבר עמדנו לעיל על דב רי הרא"ש איך סמך לקולא על מה שבדיניהם שכירות קניא, והרי הוכיח המג"א בסימן תמ"ח דלא אזלינן בתר דיניהם. )סק"ד(וכתבתי לעיל דמ"מ אהני בדרבנן, כיון דמדרבנן מיחשב זה לקנין מה שבדיניהם ואלמותם הוי כשלו, כדמוכח מפרק קמא דחולין . ועדיין יש לפקפק, דיש לומר רק לחומרא )דף ל"ט ע"ב(אמרו ולא לקולא גם באיסור דרבנן. אמנם יש ליישב על פי מה שהעלה בנתיבות , דאם הקנין שתקנו )סימן ס"ו סכ"ה בסקל"ה(חכמים אינו קנין בדיניהם, לא תקנו קנין זה בעכו"ם לגרע כח הישראל בזה, כיון דמצינן למימר ליה כך דיניכם, מה שאין כן אם גם בדיניהם כך הוא אזי פשטה תקנת חכמים גם בעכו"ם שתהיה קנין. ע"ש. ולפי זה מה נמתק לחיך דברי הרא"ש, כיון דאיסור הכנסת עבודה זרה לבית ישראל רק איסור דרבנן, הוה לן למימר דשכירות דקניא מדרבנן מועיל לומר דבשלו מכניס, אלא לא תקנו חכמים ז"ל לעכו"ם. אמנם השתא דבדיניהם נמי שכירות קניא, אהניא תקנת חכמים גם לעכו"ם, ועל כן נהגו להקל להשכיר דירה לעכו"ם. וא"כ גם בשכירות בהמה כשהפקירה וליכא איסור תורה, ממילא אהני מה דבדרבנן שכירות קניא לאיסור דרבנן, כיון דבדיניהם נמי קניא שכירות, ]ובפרט[ דאתי שפיר על כן גם לעכו"ם הוי קנין דרבנן. )מפרט(ודו"ק. וצ"ע לשון הרא"ש לפי זה מה שכתב כיון שיד האומות תקיפה. ויש לומר, דבזמן שמסורים בידך גזלו מותר כדאיתא בבבא קמא ואז ודאי לא משגיחינן בדיניהם כלל. )דף קי"ג ע"ב(והנה כל זה לשיטת רבנו ירוחם וסייעתיה ]נכ"ב ח"א דף קפ"א ע"ג[דקנין דרבנן מהני לאיסור תורה . אבל לב"י באה"ע )סימן דהוי כשלו גם לענין איסור דאורייתא, א"כ הוה ליה כ"ח ]סי"ג[(למימר הכא נמי כיון דשכירות קניא מדרבנן מותר גם בבהמה אפילו בלא הפקר. אלא דהב"ח גופא באה"ע שם סבירא ]אות י"א[ליה גם כן כרבנו ירוחם. ע"ש. ויש לומר פרפרת אחת מה דבפרק דפריך שכירות מי קניא, מסיפא קמא דעבודה זרה )דף ט"ו ע"א(דמשנה דתרומות דכהן ששכר פרה מישראל לא ]פי"א מ"ט[יאכילנה כרשיני תרומה, והקשו תוספות למה לא ]ד"ה ישראל[פריך מרישא דישראל ששכר מכהן דמאכילה כרשיני תרומה. דיש לומר מרישא אי אפשר למפרך, דיש לדחות שכירות דקניא רק מדרבנן, ואהני גם לדאורייתא וגם לעכו"ם הוי קנין, וכדעת הש"ך דכל מה דתקון כעין דאורייתא תקון, וכן )בסימן ס"ו סקפ"ה(דעת כמה פוסקים בסימן קכ"ו בחו"מ שם סעיף כ"ב. רק יש לומר מה דשכירות קניא תקנו חכמים לטובת השוכר, דליחשב כשלו לקנות על ידו כחצרו, או לענין אם נפל ביתו של משכיר, או בנצרך המשכיר למוכרו מחמת דוחקו ואין קונה רק אם יוציאנו מהשוכר תוך זמנו, וכהך דירושלמי סוף פרק השואל וברא"ש שם . ואם כן יש לומר ]בבא מציעא פ"ח ה"ט[]סימן כ"ה[דהשוכר מצי למימר כלום תיקנו לטובתי אי אפשי בתקנת חכמים, וכגון זו שומעין לו, ועל כן בישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, ומה גם דגם הכהן מרוצה לזה, דמאכילה בריוח כי תרומה בזול יותר. ועל כן פריך מסיפא, דכהן ששכר פרה מישראל דלא יאכילנה כרשיני תרומה, והרי אדרבה רוצה בתקנת חכמים שהשכירות תקנה לו ולמה לא יאכילנה. ועל כרחך צריך לומר דשכירות לא קניא, והיינו משום דקנין דרבנן לא אהני לדאורייתא או דלעכו"ם לא תיקנו. ועיין בנמוקי יוסף פרק קמא דמציעא דף י' ובאסיפת זקנים שם ]ה. ד"ה מתני' ראה[, דבקנין דרבנן היכא דגילה דעתו דלא ]שיטה מקובצת ד"ה כיון[ניחא לו בהך קניה, מהני מטעם דהוי כאומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעין לו בכגון זו דתקנו לטובתו, והכא אף דמשתמש בה אינה הוכחה דרוצה בקנינה. דאף דשכירות לא קניא, מ"מ משתמש בה בעל כרחו של משכיר כל זמן השכירות, והוא מתורת שעבוד וחיוב על המשכיר, וכמו שכתב הנתיבות )סימן . והא דאם נפל ביתו של משכיר מוציאו, י"ל כיון דהוא שי"ב ס"ב(רק בתורת שעבוד וחיוב, יש לומר אנוס רחמנא פטריה, ומדרבנן הוי קנין כמכר וי"ל אי אפשי בתקנת חכמים. שם יפקירנה בינו לבין עצמו. כתב ב"י , קעד()שיטה מ"ד(ובפסקיו שם כתב ]כן[]הרא"ש נדרים פ"ד סימן י"א[בשם רבנו שמשון ותמה עליו, וכתב דנראה לו וכו'. נ"ב: אמר המאסף, הרא"ש ז"ל לבסוף נתן טעם לדברי רבנו שמשון. ומתוך דברי רבנו המחבר יראה לי דנתן טעם לדבריו וליה לא סבירא ליה, שהרי לא הביא מה שנתן טעם לרבנו שמשון, וכן נראה לי ברור מדברי מורי הרב ז"ל בתשובה ]מהרי"ט[)חלק ראשון סימן . אבל המובן לי מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו, שתפס )פ"א( ]פ"ה[(כרבנו שמשון מדיהיב טעמא למילתיה. וכן נראה מדברי רבנו המחבר ז"ל בטור חו"מ שכתב כלשון הזה: )סימן רע"ג ]ס"ז[(והרא"ש ז"ל שם ובפסקיו כתב שזהו דעת רבנו שמשון והאריך לתת טעם לדבריו. ע"כ. וכן נראה מדברי רבנו בעל הטורים שכתב, ואדוני אבי כתב שאם הפקירו אפילו בינו לבין עצמו ]הוי[ הפקר. ואם הרא"ש בפסקיו לא סבירא ליה כרבנו שמשון, למה תפס עיקר דבריו שבפירוש נדרים יותר ממה שכתב בפסקיו, ומן הראוי הוא לתפוס בפסקים דנחית לפסק הלכה. אבל תמהני, דלפי זה יכול אדם להשכיר בהמתו לנכרי ולהפקירה ביום השבת, ואילו כאן בהלכות שבת כתב, דאפילו יפקירנה בינו לבין עצמו אסור. ונראה דבטור חו"מ דינא קאמר וכאן מפני מראית העין נגעו בה. שם יפקירנה בינו לבין עצמו. אע"ג דהטור מצריך הפקר קעה(בפני שלשה משום חשדא, דהכל יודעין שהיא בהמתו של ישראל ואין הכל יודעין שהפקירה בינו לבין עצמו, ויאמרו בהמתו של ישראל עושה מלאכה בשבת, היינו משום דהטור מיירי שלא התנה שיחזירנה לו קודם השבת, דהרי לא הוזכר בדבריו תנאי החזרה, ולכך מצריך בפני שלשה. אבל הש"ע דהצריך תנאי החזרה, דהשתא לא פשע הישראל, לכך אם לא החזירה מהניא תקנתא אפילו במפקיר בינו לבין עצמו, דתו ליכא חשדא, דאם ידעו שהשאילה יודעין התנאי שהיה באותה שעה. ומה שכתב יפקירנה בינו לבין עצמו, לכאורה קשה, דהא דפסקו כל הפוסקים הלכתא כרבי יהושע בן לוי דאמר ]נדרים מה.[דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר, כדאיתא בחו"מ , )סימן רע"ג(וכתב הרא"ש עלה דהוא הדין נמי אפילו בינו לבין ]בפירושו שם[עצמו, והזכיר מרן ב"י ז"ל שם סברתו בסתם, מ"מ הרי כתב בכסף משנה סוף פרק ב' מהלכות נדרים , דדעת הרמב"ם ]הט"ז[ז"ל משמע דבעינן לעולם אחד כפשט לישנא דרבי יהושע בן לוי. יע"ש. ובש"ע שם סימן הנזכר דלא נקט כלשון הרא"ש ]ס"ז[ז"ל, משמע דפוסק דלא סגי ע"י עצמו וכדעת הרמב"ם ז"ל . וכן משמע מדכתב מור"ם ז"ל שם ויש אומרים אפילו ע"י עצמו, דלהש"ע לא מהני ע"י עצמו. וא"כ קשה למה פסק כאן בשבת דמהני הפקר בינו לבין עצמו, והרי לדעתו ז"ל דדבר תורה בעי אחד מיהת. ועיין שם בסמ"ע דנראה דנרגש מזה. ושוב ]סקי"א[ראיתי למוהרי"ט ז"ל שכתב, דהסכימו כמה )חלק א' סימן פ"ה(רבוותא דבינו לבין עצמו אפילו מן התורה לא הוי הפקר כלל, ורבנו שמשון ז"ל שכתב דהוי הפקר, כבר תמה עליו הרא"ש ז"ל , וסיים מהרי"ט וז"ל: ונראה בעיני בפסקיו ]נדרים פ"ד סימן י"א[שאף הר"ש ז"ל לא אמרה אלא התם דמידע ידעי דמפקר כדי שלא יבוא לידי שביתת בהמתו, והוי כהפקיר בפני הכל ויכול כל אדם לקדם ולזכות בה. עכ"ל. ונראה דכן הוא דעת הש"ע, דסבירא ליה דאע"ג דבעלמא לא מהני הפקר מן התורה עד שיהא אחר ולא בינו לבין עצמו, מ"מ בשבת הוי כמפקיר בפני שלשה דמידע ידעי דמפקר כדי שלא יבוא לידי איסור. ומיהו לפי מה שנתבאר בדברי מור"ם ז"ל בסמוך, דאין שום אדם יכול לזכות אפילו במפקיר בפני שלשה, יש ליישב לאידך גיסא, דהא דבעינן אחר הוא כדי שיזכה בה אותו האחר, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וז"ל: וסברא גדולה היא לחלק בין הפקיר לפני אחד ובין הפקיר בינו לבין עצמו, דנהי דלא בעי רבי יהושע בן לוי כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין, מ"מ בעי הפקר שיוכל לצאת מרשותו, דבינו לבין עצמו לעולם לא יצא מרשותו כיון שאין ההפקר ידוע לשום אדם. ע"כ. א"כ הכא ניחא בשבת דאין שום אדם יכול לזכות בה, וכוונת ההפקר אינו אלא לסלק כחו וזכותו מעל אותה בהמה שאינה נחשבת כשלו ואע"פ שלא זכה בה אחר, א"כ אפילו בינו לבין עצמו סגי לפי דין תורה. ודוק. ואם תאמר הניחא לדעת הרב בעל הלבושים ז"ל שכתב כפשט דברי ההג"ה, דאין שום אדם יכול לזכות בה ]ס"ג[אפילו בשבת, כיון דלא נתכוון המפקיר רק להפקיע מעליו איסור שבת, ליכא שום זכיה לשום אדם בין בחול בין בשבת. אבל לדעת הרב בעל עולת שבת דפירש דברי מור"ם ז"ל, דמה ]סק"ג[שלא יוכל לזכות בה אינו אלא לאחר השבת, דבמוצאי שבת מיד חוזרת לרשות הבעלים, אבל בשבת אם זכה בה אחד קנה, דאי לאו הכי הרי עדיין היא בהמת ישראל ועובר עליה משום שביתה. דחה יע"ש. ומאי איכא למימר. י"ל דכבר המגן אברהם ]סקי"א[סברתו וכתב כדברי הלבוש, וכן נראה דעת הש"ע, דהרי אע"פ שבב"י כתב דצריך שיפרש שאינו מפקירה אלא ליום השבת, כאן בש"ע השמיט סברא זו דאינה אלא לדעת ]ה"ר פרץ[)הרי"ף(שהביא הטור, וסבירא ליה ]הגהות סמ"ק סימן רפ"ב עמ' ש"א אות א'[כדעת הטור שכתב דאפילו בסתם נמי דעתו לזה, שהרי אינו מפקירה אלא להפקיע מעליו איסור שביתת שבת. ע"כ. וממילא שמעינן מינה דאין אדם זוכה בה ואפילו בשבת מהך טעמא. שם יפקירנה בינו לבין עצמו. עיין בספר מחנה אפרים קעו(. )הלכות זכיה מהפקר סימן א' וסימן ב'(שם יפקירנה בינו לבין עצמו. כתב מג"א יפקירנה, קעז()סק"ט(דדבר תורה הפקר כו'. מה שכתב מחצית השקל דבשבת מועיל הפקר בינו לבין עצמו כי מסתמא לא יעבור על שביתת בהמתו. ע"ש. בתוספות שבת )דף י"ח ע"ב בד"ה דמפקר וכו'(לא משמע כן, שכתבו על גיגית וכו' לב"ש דמהני הפקר בפני עצמו דמסתמא מפקיר, ואפילו הכי כתבו ד לא מהני במשכיר סוס לנכרי מפני שהדבר מפורסם. ע"ש. ובבבא מציעא )דף ל' ע"ב ]ד"ה כתבו, שלא יעשה איסור שביתת כלים. עכ"ל. ולפי זה אפקרה[(גם בשביתת בהמתו כשמשכירה לאינו יהודי איכא נמי אנן סהדי. וקצת קשה בגמרא שם במעשה דר' ישמעאל בר' יוסי, דאמר לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו, והיה אומר דבר שאינו אמת, כדאיתא שם שהיה מפקיר לכולי עלמא וגם לדידיה, ואמאי היה צריך לזה, היה לו להפקיר בינו לבין עצמו. ולדעת הרמב"ם שסובר דהפקר ]בינו[ לבין עצמו לא מהני ]הלכות נדרים פ"ב הט"ז[רק בשבת משום דמסתמא הפקיר, כמו שכתב מחצית השקל, א"כ ניחא, דאם היה רבי ישמעאל בר' יוסי מפקיר ]בינו[ לבין עצמו לא היה אדם יודע מההפקר ולא מהני הפקר. אבל לרא"ש הובא במחצית השקל, שסובר שההפקר מהני ]בפירושו נדרים מה.[]בינו[ לבין עצמו, קשה, שהיה יכול רבי ישמעאל בר' יוסי להפקיר בינו לבין עצמו. שם יפקירנה בינו לבין עצמו. כתב ב"י, ובפסקיו שם כתב קעח(בשם רבנו שמשון כו'. נ"ב: עיין מה שכתב הכנה"ג בהגב"י , ועיין מה שכתב הרב יד מלאכי )בדף ק"ץ ע"א ]כללי ר"י . בעל הטורים ומוהריק"א[ אות י'(שם יפקירנה בינו לבין עצמו. מג"א דבר תורה. קעט()סק"ט(ועיין מחצית השקל. וכן כתב במחנה אפרים ]הלכות , ובתשובת מהר"י אסאד , זכיה מהפקר סימן א'[)יו"ד סימן שמ"א(וחתם סופר או"ח , להכי תקנו בחמץ בעור ולא )תשובה ס"ב(סמכו על ביטול, דחיישינן שלא יפקיר אלא לשבעה ימים ואז בעי דאתי ליד זוכה. ובמקור חיים סימן תמ"ח פירש דהפקר לזמן לא שהזוכה אינו זוכה אלא עד זמן שהפקירו, אלא דאדם הזוכה זוכה לעולם, אלא לגבי דידיה אם לא זכה אחר הרי הוא שלו . לאחר זמן, והביא ראיה מט"ז לעיל )סימן רמ"ד סק"ב(שם יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'. כתב הטור , (קפ) )שיטה י"א(ואפילו אם יפקירנה וכו'. נ"ב: אין לסמוך על הוראה זו של הפקר כלל, זולתי אם נהגו כן בשום מקום וסמכו על אותם המתירים ואין שומעין להחמיר הנח להם לישראל וכו', ובעל נפש יחוש לעצמו. הר"ם אלשקאר . )סימן מ"ב(שם יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'. כתב ב"י קפא()ע"ד שיטה , ונראה מדבריהם דלא מיירי אלא בהפקר דבינו ל"ב(לבין עצמו וכו'. נ"ב: טעות גדול הוא לחלק בין הפקר דבינו לבין עצמו להפקר בפני שלש, ולמאן דאסר לא שנא להו בין הפקר דבינו לבין עצמו להפקר בפני שלש והכל אסו ר. הר"ם אלשקאר ז"ל . )סימן מ"ב(שם יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'. כתב מג"א , קפב()סק"ט(יפקירנה וכו', וב"ח מתיר לכתחלה להפקיר ]אות ה'[. וכתב הב"ח לפני שלשה. וכן הסכים עמו האליה רבה ]סק"ט[הטעם, כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא משום שהוא מפורסם . וקשה לי, לפי זה ]בבא בתרא לט.[היה לו להתיר גבי מרחץ או מלאכת מחובר שיעשה הקציצה לפני שלשה ותו ליכא חשדא. ואפשר דגזרו דלמא לא יעשה בפני שלשה, בשלמא לענין הפקר עשו חז"ל דצריך דוקא שלשה כדי שיהיה אחד זוכה ושנים מעידים, אע"ג דמדין תורה סגי בפני אחד, ולהרא"ש אפילו בפני עצמו, מ"מ ]בפירושו לנדרים מה.[מאחר דתקנת רז"ל היתה שיהיה בפני שלשה דוקא לענין מעשר אפילו בדיעבד לא מהני בפחות משלשה, סמכו על זה שיעשה כדינו, מה שאין כן לענין שכירות. ודוחק הוא. ודו"ק. שם יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'. דהפקר בפני עצמו קפג(אסור לכתחילה אבל הפקר, הוי מדאורייתא להשכירה על דעת שיפקירנה, וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ]ולא[ בשבת לחוד. מג"א . )דלא(]סק"ט[והרב ב"ח מתיר לכתחילה במפקיר בפני שלשה. יע"ש. ]אות ה'[שם יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'. כתב מרן בב"י משם קפד(המרדכי , דאם השאיל לעכו"ם בהמתו ]שבת סימן ר"מ[דיעבד צריך להפקירה בפני שלשה. וכתב מרן על זה, אלמא דסבירא ליה דלכתחילה אפילו מפקיר בפני שלשה אסור. ויש לדחות דאין הכי נמי דשרי אלא שדברו בהווה וכו'. ע"ש. וכן דלכתחילה שרי כתב הרדב"ז בתשובות החדשות )]ח"א[ סימן י"ג(אלא שדברו בהווה. ועיין באחרונים. שם יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'. משמע דלכתחילה קפה(אסור להשכיר על דעת שיפקירנה. והב"ח ]אות ה'[מתיר לכתחילה להפקיר בפני שלשה. ע"ש. וכן כתב הרדב"ז בשניות . ע"ש. )]ח"א[ סימן י"ג(כתב הרדב"ז בשניות , על ראובן שלקח אלתזאם, )סימן י"ג(וצריך לקנות שוורים לעשות מלאכתו, שיש תקנה לזה שיתן הדמים לגוי לקנות הבהמות ויפקיר הדמים בפני שלשה, דהשתא לא הוי בהמתו של ישראל. חדא דאין שליחות לגוי, ותו דכבר הפקיר המעות ולא קנו לו מעותיו, ואע"פ שאין הגוי יודע בהפקר וחושב שהם של ישראל לית לן בה. עכ"ל. נראה מטעמא דאין שליחות לגוי שרי ואפילו לא הפקיר המעות, ולא קי"ל הכי ביו"ד , דלחומרא אמרינן יש שליחות לגוי. ועוד )סימן קס"ט ס"ו(נראה דאפילו נימא אין שליחות לגוי, מ"מ מ עותיו קונות לו דדעתיה דמוכר להקנות לבעל המעות. וכן מסיק הרב מחנה אפרים בהלכות שלוחין , דלדעת הרמב"ם )סימן ט"ו(]הלכות זכיה ורש"י דישראל מגוי וגוי ומתנה פ"א הי"ד[]קדושין יד: ד"ה הואיל[מישראל קונה בכסף, נהי דלית ליה שליחות לגוי מ"מ מעותיו דאין קונות לו. ואולי שדעת הרדב"ז כדעת ר"ת ]שם תוד"ה הואיל[ישראל קונה מגוי בכסף וכיון שאין שליחות לגוי א"כ בכסף אינו קונה. שם יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'. כתב מג"א , וב"ח קפו()סק"ט(מתיר לכתחילה להפקיר בפני שלשה. כפי ]אות ה'[המבואר בגמרא סוף פרק אין בין המודר , ובטוש"ע ]נדרים מה.[חו"מ סימן רע"ג , בטעמא דבעינן שלשה כדי שיהא אחד ]ס"ז[זוכה ושנים מעידין, א"כ בעינן שכל השלשה לא יהיו קרובים זה לזה. ושנים מהשלשה בעינן נמי שיהו כשירים ולא פסולים לעדות מחמת עבירה וכדומה. ועיין ברא"ש סוף פרק אין בין המודר . ודוק. ]בפירושו שם[שם יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'. עיין באר היטב . קפז()סק"ה()דף מ"ו ע"א(שכתב, דכפי ועיין בספר מנחת פתים המבואר בגמרא סוף פרק אין בין המודר , ובחו"מ ]נדרים מה.[סימן רע"ג , בטעמא דבעינן שלשה כדי שיהיה אחד זוכה ]ס"ז[ושנים מעידין, א"כ בעינן שכל השלשה לא יהיו קרובים זה לזה. ושנים מהשלשה בעינן נמי שיהיו כשרים ולא פסולים לעדות מחמת עבירה וכדומה. ועיין ברא"ש סוף פרק אין בין המודר . ]בפירושו שם[]הערת מהרש"ם: עיין רדב"ז , במי שלקח עסק )ח"א סימן י"ג(שצריך לקנות שוורים לעשות מלאכת השוכר, ואם לא יעשו בשבת ויו"ט יפסיד הכל. והשיב שיפקירם בפני שלשה שיודע בהם שלא יזכו בהם, אבל צריך שיוציאם מדעתו לגמרי שלא יהיה בדעתו לחזור ולזכות בהם. ואע"ג דמשמע במרדכי דדוקא בדיעבד מועיל הפקר, יש לומר דהוא הדין ]שבת סימן ר"מ[לכתחילה אלא שדיבר בהווה. ועוד דבהפסד מרובה יש להקל. וכן מוכח בריב"ש דדוקא על הפקר בפני עצמו אין )סימן כ"ה(להקל לכתחילה, אבל ע"י הפקר בפני שלשה גם לכתחילה שרי ומג"א (. ואם מפחד שלא )וזהו כמו שכתבו הב"ח ]אות ה'[]סק"ט[יזכו אותם שמפקיר בפניהם, יפקירם בכל ערב שבת ויחזור ויזכה במוצאי שבת. עוד יש תקנה, שיתן לעכו"ם המעות לקנות הבהמות, ויפקיר המעות בפני שלשה, והשתא לא הוי בהמת ישראל דאין שליחות לעכו"ם, ועוד דהרי המעות הפקר, ואע"ג שאין העכו"ם יודע מההפקר אין חשש. גם אפשר שילוה המעות לעכו"ם והעכו"ם יקנה השוורים, ואע"ג שהוא מקבל אחריותם ומזונותם, שכירות בעלמא הוא שמשלם לעכו"ם בעד מלאכתו. )מזה מוכח דסבירא ליה דשכירות לא קני לענין שביתת בהמה(. עוד אפשר, שימצא עכו"ם שיתן חלק ש ביעי במעות, ויתנה עמו שמלאכת שבת יהיה לחלק העכו"ם, ויתנה עמו כמה יתן לו בעד חלק שביעית שלו, ועיין ריב"ש . אבל ליתן להעכו"ם )סימן קנ"א(במתנה על מנת להחזיר אין להתיר, דשמא לא יחזיר ותתבטל המתנה למפרע. והמובחר, שילוה המעות לעכו"ם או שיתן המעות לעכו"ם ויקנה כמו שכתבתי לעיל. ע"ש. ועיין תוספות , דדוקא בקרקע בעינן הפקר בפני נדרים )דף מ"ה ע"א ]ד"ה ריב"ל[(שלשה, אבל בבהמה ומטלטלין סגי בהפקר בפני עצמו, וכן הוא ברא"ש בשם ה"ר שמשון, ותמה עליו ]בפסקיו שם פ"ד סימן י"א[דעל כל פנים בפני אחד בעינן, אלא דסגי בפני אשתו או אחד מבני ביתו. וחזר ותירץ דברי ה"ר שמשון. ע"ש. ועיין בתוספות שבת , ורשב"א וריטב"א )דף י"ח ע"ב ]ד"ה דמפקרא[(]שם ד"ה גיגית[שם[. שם יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'. מה שנותנים או קפח(משכירים הבהמה שלהם לגוי בתוך ימי המעשה, ולומר לו שיחזירה לו קודם השבת, דאינו נאמן הגוי לאמר שתנוח בשבת, ולכן אם עיכבה בשבת יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, וכמו שכתוב בסימן רמ"ו. ואם ישראל וגוי שותפין בבהמה ע"ש למרן ז"ל בש"ע )ס"ה(במה שכתב בזה. ובדיעבד שכבר הישראל שותף )הבהמה(]בבהמה[ לגוי ולא עשה שום תיקון ]היתר[ ממה שכתב )התיר(מרן ז"ל וכמנהג העולם, א"כ יפקירו את הבהמות שלהם ששתפו לגוים, ובזה השתוף דלא שייך ביה תנאי לומר לו שיחזירנה לו קודם השבת יפקיר בפני שלשה. ועיין מה שכתב הרב מטה )בסימן רמ"ו סק"ט(, שחילק בזה בין מה שכתב יהודה ז"ל שם הש"ע למה שכתב הטור ז"ל. יעו"ש. ולע"ד יש לומר בהפקר בפני שלשה גם למנהג העולם שנוהגין לשתף לגוי הבהמה מבלי שום תיקון שכתב מרן ז"ל בש"ע, ועיין מה שכתב בבאר היטב ז"ל שם , דהב"ח )סק"ה(]אות מתיר לכתחילה להפקיר בפני שלשה, והט"ז ז"ל כתב, ה'[]סק"ד[דאפילו שיפקיר בפני שלשה אין היתר בזה ברור לכתחלה וכו'. יעו"ש. וכיון דאפילו בהפקר בינו לבין עצמו פקע איסורא דאורייתא א"כ הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ויש ספק ספיקא בעיקר הדבר, ספק דמציאות דאולי הגוי לא יעשה בה מלאכה בשבת, וספק נמי דפלוגתא דרבוותא וכאמור. ועיין להרב בן אברהם אבוקארה ז"ל . ]סימן ל"ב[והנך רואה עוד למרן ז"ל בב"י מה שכתב: ונראה מדבריהם דלא מיירי אלא בהפקר בינו לבין עצמו דומיא וכו', אבל כל שמפקיר הבהמה בפני שלשה אפשר דשרי להשכירה לכתחלה, דכל בפני שלשה מפרסמא מילתא, והכי דייק וכו'. ואפשר דאפילו בפני אחד נמי שרי דלא אסר וכו'. ע"ש. ואיכא מהסוברים ז"ל דאפשר שכותב הפוסק אינו ספק אלא שכן הוא דעתו . ואף להסוברים ז"ל דהוא ספק, הוי ספיקא דרבנן. והגם דמרן ז"ל שם בב"י כתב אבל המרדכי וכו', אלמא דסבירא ליה דלכתחילה אפילו מפקיר בפני שלשה אסור, הרי סיים ויש לדחות דאין הכי נמי דשרי אלא שדברו בהווה וכו'. ע"ש. וזה שכתב מור"מ ז"ל שם בהגה ואם רוצה וכו'. ואינו מוכרח לע"ד )שם סק"ז(שכן דעתו כאן מה שכתב הרב מטה יהודה ז"ל בש"ע שכתב סתם, ולא התיר אלא כשמתנה עם הגוי על מנת להחזירה בשבת, וכן דעת המגן דוד ז"ל . ע"ש. ועיין ]ט"ז סק"ד[]סק"ג[מה שכתב הרב ברכי יוסף ז"ל .. ע"ש והנה עוד אתה תחזה מה שכתב הבאר היטב ז"ל )שם סק"ט(מהרב שבות יעקב ז"ל , בישראל שיש לו ]ח"ב סימן ל"ט[סוס ובא המושל וכו' מפני איבה ימכרנו בדבר מועט וכו'. והרב ]הגב"י[חולק עליו וכו', וכן כתב בתשובת צמח יד אהרן ז"ל צדק . ע"ש. ויותר טוב שיפקירנה. ע"ש. ועיין מה ]סימן ל"ה[]סקי"ז[, דיותר טוב התיקון שכתב הרב מטה יהודה ז"ל שם שכתב בעל השבות יעקב שהוא למכור בדבר מועט, דאשכחן תיקון כזה דמהני בחמץ וכו', דבתשובת הגאון ]סימן תמ"ח ס"ד[מיירי בגילה הישראל דעתו שיחזור ויקנה אותה ממנו לאחר השבת, אבל כל שימכור לו סתם אפילו בדבר מועט מותר וכדין חמץ. ע"ש. ועוד עיין שם להרב מטה יהודה ז"ל )]סקי"ד[ אות ג'(במה שכתב על מה שכתב מרן בטעם הערכאות אם הוא וכו', וכתב על דבריו ליתא דמרן לא בא לשלול אלא וכו'. ע"ש. ואת זה הגיד לי ידידינו עצו"ר הרמ"ה הי"ו דיש תיקון לכתחילה במה שהוקשה להרב מטה יהודה ז"ל שם וז"ל: והדבר פשוט דמה שכתב הש"ע ויכתוב בערכאותיהם אינו אלא משום פרסומי מלתא וכדי שלא תפול ההכחשה. ומה שכתב מרן דדילמא וכו', אבל לפי מה שכתב הש"ע דמהני הפקר בינו לבין עצמו )ס"ג(לא נשאר ספק, ואין חיוב לעשות כן אלא כדי לפרסם הדבר. וזה פשו'ט. ע"ש. וא"כ איפוא זאת גם כן עשו להתנות עם הגוי גם בינו לבין עצמו שלא יעשה בה מלאכה בשבת, ואם יעשה וכו' יתחייב אפילו באונסין. שם יפקירנה וכו' קודם השבת. ולהפקיר בשבת, הרב פרי קפט(חדש לקמן פשיטא ליה דאסור )סימן תל"ד ]ס"ב[(להפקיר בשבת ויו"ט, כי הא דתנן אין מקדישין ואין ]ביצה לו:[מחרימין וכו'. ושמעתי מקשים עליו מכמה סוגיות. ועיין להרב מגילת ספר . )דף קנ"ז ע"א(שם יפקירנה וכו' קודם השבת. אם להפקיר בשבת, הפרי (קצ) חדש אוסר, וכבר כתב עליו )סימן)תמ"ד( ]תל"ד סעיף ב'[()אות ד'(, שמקשים עליו מכמה בעל ברכי יוסף בסימן הזה סוגיות. ולקמן סימן של"ט כתב בשם מגלת ספר )אות)ה'( ]ח'[(, דמוכח בירושלמי פרק אלו עוברין ]דף קכ"ז ע"א[]פסחים פ"ג ה"ג[דשרי להפקיר ביו"ט. גם כבר נסתרו דברי הפר"ח בשער המלך בהלכות לולב . עיין שם בארוכה מסוגיות רבות. לכן ]פ"ח ה"ב[נלענ"ד אם הקרה מקרה בדיעבד יכול לסמוך ולהפקיר בשבת. וכן מיקל המג"א סוף סימן י"ג . ]סק"ח[שם יפקירנה וכו' קודם השבת. ובשבת ויו"ט כתב הרב קצא(פרי חדש דאסור להפקיר. ושמעתי )סימן תל"ד ]ס"ב[(]סק"ד[. וכן מקשים עליו מכמה סוגיות הש"ס. ]ברכי יוסף[כתב בסימן של"ט , דהרב מגלת ספר ]סק"ח[]לאוין דף קכ"ז ע"א[הוכיח מהירושלמי דמותר ביו"ט להפקיר. ]פסחים פ"ג ה"ג[ובהגהת מעשה רוקח כתב, דבשער המלך )סימן י"ג()הלכות לולב הביא בשם ריטב"א פ"ח ]ה"ב ד"ה ובמה[(]שבת קכ. ד"ה ואומר[דאסור להפקיר בשבת ויו"ט, והשיג עליו. ע"כ. ובנזר ישרא ל כתב בשם תשובה מאהבה ]סימן ע"ה ליקוטי רימ"א סק"ה[]סימן רל"ח[., דבדיעבד יכול להפקיר אפילו בשבת שם יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת. כבר כתבתי קצב(]סק"א[, דלדעת האומרים דאף במטלטלין לעיל יוכל לחזור קודם שעברו שלשה ימים, א"כ אין זה מסלק רשות הישראל מן הבהמה. ואין לומר דמ"מ כל זמן שלא חזר בו לא חשוב בהמתו ואינו מצווה על שביתתה, עדיין קשה, דהרי בהא דאמרינן גבי חמץ הואיל ואי בעי מיתשל חשוב כשלו ]פסחים , הקשו התוספות , דא"כ קשה גבי הקדש מו:[]ד"ה הואיל)השני([נימא הואיל ואי בעי מיתשל עלה חשוב כשלו, ואמאי קי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הקדש. תירצו ]פסחים ה:[דאיירי בהקדש ביד הגזבר דלא יכול למיתשל עלה. והקשו עוד, נימא הואיל ואי בעי פריק לה. ותירצו דא"כ היה קונה, דאטו נחשוב חמץ של אחרים כשלו הואיל ואי בעי קני ליה. וכתב הר"ן דמחוסר מעשה הקניה לא חשוב הואיל ובידו. ואני בארתי הדבר בחדושי להלכות פסח ביאור כוונת ]סימן תל"ד סק"ג[התוספות, דהואיל לא אמרינן רק בדבר שיש ביד אחד לעשותו ואין ביד אחרים לעשות, וא"כ חשוב כשלו, והיינו לשאול על ההקדש דביד בעל ההקדש לשאול עליו ואין ביד אחרים לעשות. אבל לפדות מן הקדש גם אחרים יכולים לפדותו, וא"כ במה איפ ה כחו יפה מן שאר בני אדם, ולא חשוב כשלו. וכיון שכן כאן דכל שלשה ימים ביד המפקיר לחזור בו ואין צריך שום ענין זכיה ומעשה, רק כשאומר שחוזר בו אין ההפקר חל, אבל אם איש אחר ירצה לזכות בו צריך על כל פנים לעשות מעשה הקנין. וא"כ חשוב כשלו תוך שלשה ימים מטעם הואיל ואי בעי יכול לחזור מן ההפקר, והוי כשלו ואדם מצווה על שביתת בהמתו ומה מהני הפקר כזה. והנראה לדעתי, דבשלמא גבי חלה א"כ כיון דקודם שנתחמץ היה שייך בו הואיל, א"כ אף שכעת נתחמץ ובודאי לא ישאל עליו שלא יעבור בבל יראה, הרי כל חמץ אינו ברשותו של אדם אלא שהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו , והוא ]פסחים ו:[הדין בזה, אבל בזה מהיכא תיתי יחזור ביום השבת מן ההפקר, בב"י בסוף הסימן כתב כן בשם הכל בו ]סימן ל"א[ שהביא .נדפס לעיל אות קפ"ט .נדפס באות הקודמת .'נדפס לעיל אות ז הרי ע"י שהיא ברשותו עובר עליו משום שביתת בהמתו. וכיוצא בדבר כתבו התוספות שם, כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו. ועל כן נראה, דדוקא כשהתנה עם העכו"ם ]שיחזיר[ לו )שיחזור(קודם השבת, ולא רצה לקבל שכר שתהיה הבהמה ברשות העכו"ם בשבת, אבל רצונו ליתנה להעכו"ם שתעבוד ביום השבת אצל העכו"ם על סמך זה שיפקירנה, פשיטא דלא מהני, דאמרינן הואיל ואי חוזר בו ולא יצא מרשותו כל שלשה ימים אחר ההפקר, וכיון דאינו רשאי להשכיר בהמתו והיא עדיין לא יצאת מרשותו,)ו(חשוב כמשכיר בהמתו. וכן משמע בפרק אין בין המודר דלא חשוב הפקר כלל כל שלשה ימים. ואמנם ]נדרים מג:[כשמפקירה ביום ראשון, ובשבת כבר עברו שלשה ימים מן זמן ההפקר, נראה לי דאף לכתחילה מועיל הפקר, והאחרונים לא ירדו לחילוק זה. ועיין מה שכתבתי , ודו"ק היטב. ובב"י )סק"א(בשם הרוקח , שאם התנה שתנוח הבהמה בשבת, מותר להשכירה שלשה ימים קודם השבת. נראה דכוונת דבריו, דבאמת מה שהתנה עמו שתנוח אינו מועיל דשמא לא יציית הנכרי, ואמנם כשמפקיר מועיל התנאי, אלא דהפקר לחוד אינו מועיל דבתוך שלשה יכול לחזור בו. ואמנם אם שניהם כאחד ידבקו, מהני אף תוך שלשה ימים. וזה ברור. שם שם יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת. עיין קצג(]סק"ה[הקשה, כיון דקי"ל בחו"מ ישועות יעקב סימן רע"ג דתוך שלשה ימים יכול לחזור אף במטלטלים, ]ס"ט[ע"ש בסמ"ע , א"כ לא יצא מרשות ישראל. ואין לומר ]סקי"ג[דמ"מ כל זמן שלא חזר בו לא חשיב בהמתו, נימא הואיל. ע"ש. ]סק"ה[הרגיש לדעת הב"ח בסימן תל"ד ועיין ברכי יוסף ]אות , דקודם שזכה בה אחר לא חשיב הפקר, והכא ז' ד"ה והב"י כתב[מהני אף שלא יזכה בה אחר. וע"ש בברכי יוסף ]סימן תל"ד סק"ה ואחרונים, דכוונת הב"ח שם גם כן דכל זמן שלא ד"ה וראה ראיתי[זכה בה אחר יכול לחזור תוך שלשה ימים. ונלע"ד דהנה שכירות לא קניא אף דהשתא שכורה לגוי, הוא משום דהזמן ממילא קאתי ותחזור ממילא למשכיר, חשובה השתא ממש של המשכיר ועובר עליה, דהא דבר המושכר לאחר לזמן יכול המשכיר למכרה או להשכירה תוך הזמן לאחר שיקחנה אחר כלות זמן השכירות של זה, ולא חשוב דבר שלא בא לעולם כיון דזמן ממילא קאתיא, כמבואר בחו"מ סימן שי"ב בש"ך , ]סק"ג[]סק"ה[. והכי נמי ונתיבות שם , ובנתיבות סימן רי" א ]סק"א[השתא מהאי טעמא חשיבא בהמתו של משכיר, כיון דלשוכר אין לו רק קנין לשעה וממילא תחזור למשכיר. אמנם מבואר בנתיבות שם דדוקא כשמברר ואומר בית זה אני משכיר לך על לאחר הזמן, אבל כשיש לו בתים מושכרים ומשכיר לאחר בית סתם לא מהני. ודבר זה מקורו בתוספות בריש פרק מי שהיה נשוי , וברא"ש שם , גבי ()]כתובות[ דף צ"א ע"ב בד"ה דזבנה ]פ"י סימן ו'[מה שאירש מאבי)ו( מכור לך, כיון דירושה ממילא קאתיא, אם בירר המכר לא חשוב דבר שלא בא לעולם, ואם לא בירר חשוב דבר שלא בא לעולם, ולענין דבר המושכר כולי עלמא מודו. ע"ש בנתיבות. נמצא אם אינו מחוסר רק זמן חשוב כשלו מעתה, אבל אם גם זה אינו מבורר אף שאפשר לברר איזהו משכיר מ"מ חשוב דבר שלא בא לעולם. הכא נמי יש לומר דכל זמן שלא הפקירו אף דשוכר קנהו לזמן ושכירות ליומא ממכר, מ"מ משכיר מצווה על שביתתה כיון דיש לו בה קנין הגוף, ואף דעתה אינה ברשותו ממילא תחזור אצלו לאחר זמן בלי שום ספק, אבל כשהפקירה דאינה שלו בעצם רק יכול לחזור בו, עדיין אינו מבורר אם יחזור בו, ואף אם יחזור בו, שכורה לאחר לזמן חשיבה דבר שאינה שלו עתה ואינו עובר עליה. דהרי מתחלה סבירא לן בש"ס בפרק קמא דעבודה זרה )דף ט"ו ע"א(דשכירות קניא ואין המשכיר מצווה על שביתתה, רק דמותיב מפרה ששכר כהן מישראל דאינו מאכילה כרשיני תרומה דשמע מינה שכירות לא קניא, אם כן יש לומר דהיינו דוקא כשעתידה לחזור ממילא למשכיר לאחר זמן בלא שום ספק חשיבא מעתה שלו, אבל כשהפקירה אף דיכול עדיין לחזור אם ירצה מ"מ אינו מבורר אם יחזור, וגם אם יחזור מחוסר זמן בזה גם למסקנא לא חשיבא עתה כשלו, כיון דחזינן סברא לחלק כן לענין קנין בדבר שלא בא לעולם. ודו"ק. ויש לצדד עוד ולומר, מה דשכירות לא קניא הוא גם כן רק הואיל שתצא מיד שוכר ליד משכיר כשיכלה ימי השכירות חשיבא של משכיר, אבל בעצם לא חשיב עתה של משכיר, כיון דקי"ל גם לענין אונאה והרבה דברים דשכירות ]בבא מציעא נו:[ליומא ממכר הוא, וכמו שכתבתי לעיל דמהאי טעמא יכול למוכרה ולהשכירה לאחר תוך זמן השכירות וחל הקנין על לאחר זמן הואיל וממילא תחזור לו לאחר זמן, ומ"מ יש לומר דהוא רק כשאר הואיל, ומבואר בתוספות בפסחים )דף מ"ו ע"ב בד"ה דתרי הואיל לא אמרינן, א"כ הכא נמי כשהפקירה ליכא הואיל(למימר הואיל ואי בעי יחזור בו, והואיל שאחר כלות ימי שכירות תחזור אליו תהא כשלו עתה. עוד אפשר לצדד לפי מה שכתבתי לעיל , דמה דמצווה על שביתתה ולא אמרינן שכירות ממכר הוא, משום דאין קנין פירות של שוכר מבטל קנין הגוף של משכיר. ויש לדקדק, תינח אם שקולין יחד, דזה יש לו בעצם קנין הגוף וזה קנין פירות, אבל כשהפקירה דאין לו בה קנין בעצם, רק מטעם הואיל ואי בעי לחזור בו, והשוכר יש לו בה קנין פירות בלא שום הואיל, עדיף קנין השוכר וחשיבא כשלו, מה שאין כן בהואיל אי בעי מתשיל או הואיל ואי בעי פריק דלאח"כ שיתשל ויפרוק לא תהא רשות אחר עליה כלל מיד. והנה אף דכל זה לא מעלה ארוכה , דצריך להתנות עמו על דברי הש"ע והוא מריב"ש )סימן כ"ה(שיחזירנה לו קודם שבת ואח"כ כשמעכבה יפקירנה, וא"כ הרי אינה שכורה לו בשבת. אלא דבלאו הכי על הריב"ש לא קשיא מידי, דמפורש בדבריו דאינו מועיל רק להנצל מאיסור תורה, ואם כן מן התורה לא מצי לחזור תוך שלשה ימים, ומדרבנן באמת אסור, רק הצלה פורתא הוי להנצל מאיסור תורה. אלא הקושיא תפול על הפוסקים דלכתחלה יכול להשכירה בלא תנאי, ולסמוך על מה שיפקירנה קודם שבת, כמבואר בב"י דלתוספות וטור לכתחלה מותר לסמוך על דעת ]שבת יח: ד"ה דמפקרא[שיפקירנה בפני שלשה, ולסמ"ק אף בינו לבין ]סימן רפ"ב עמ' ש"א[עצמו. ע"ש. ועל זה ודאי קשה, כיון דמדרבנן יכול לחזור בו איך יסמוך על זה לכתחלה . שם יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת וכו'. בתשובת קצד(חתם סופר במורה צדק אחד שהתיר למוכרי )סימן ס"ג(טובא"ק לעשות ע"י אינו יהודי שיפקיר הטובאק בערב שבת. לא טב הורה, חדא, שלא הוזכר היתר ההפקר אלא לענין שביתת בהמתו, ולא להתיר לאינו יהודי לעשות מלאכתו. שנית, דאין לסמוך על הפקר כזה אלא חוץ לרשותו של ישראל אבל לא ברשותו. ועוד עכ"פ איכא משום מראית העין. ע"ש. שם קצה(יפקירנה בינו לבין עצמו וכו' או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. בחדושי הגהות רעק"א הקשה, איך ]סק"ו[יקחנה אח"כ מהעכו"ם, הא יהיה גזל בידו וגזל עכו"ם אסור. ונראה כיון דכל הקנין ונתינת פרתו גרם לו העכו"ם, חייב העכו"ם לשלם לו הזיקו, וכן מצינו גבי מגע עכו"ם ביינו. ואף דהעכו"ם אינו רק גורם בעלמא, מ"מ הרי גורם גם כן חייב לצאת ידי שמים, והרי הרבה פוסקים כתבו דכל היכי דחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה. ואף דהתוספות בפרק מרובה ]עא. ד"ה אילו כתבו, דרבא לא רצה ליקח משום דנפיק תבעה[]סנהדרין עב.[מפומיה דרב דבדמים קנינהו, והקשה התוספות הא הם חייבין לצאת ידי שמים. ותירצו, כיון דאינהו לא החזירו רק משום דסברי דבדין חייבין לכן לא קיבלה, משמע דאין יכול להטעותו היכי דאין מחויב רק לצאת ידי שמים. מ"מ יש לומר דהוא רק חומרא בעלמא, ואדרבא הפוסקים למדו מסוגיא דשם דמהני תפיסה. ועוד אפשר לומר, דעכו"ם חייב אף בגורם, וראיה דהרי קי"ל פלגא נזקא קנסא. ועל כרחך דאין עליו חיוב ]בבא קמא טו.[שמירה, ומ"מ נכרי חייב נזק שלם, א"כ יש לומר דהוא הדין בכל גורם. ויש לעיין בזה. שם קצו(יפקירנה וכו' כדי שינצל מאיסורא דאורייתא. לכאורה נראה לאו דוקא איסור דאורייתא, דודאי לא אסרה תורה אלא שלא יעשה מדעתו, אבל ודאי לא מצינו שיתחייב להעמיד שומר שלא תעשה בהמתו מלאכה. וכן כתב בהדיא לקמן סוף סימן ש"ה. ע"ש. ומיהו מלשון המכילתא בתוספות שבת , לא []משפטים כ"ג, י"ב ))קכ"ד( ]קכב.[ ד"ה מעמיד(יניחנה תולשת כו' ואין זה נוח, משמע דבדבר שזה נוח מחויב שלא יניחנה. וצ"ע. שם קצז(יפקירנה בינו לבין עצמו וכו' או יאמר בהמתי קנויה לגוי כדי שינצל מאיסורא דאורייתא. מכאן משמע דלא כמו שכתב הרב שלחנו של אברהם ז"ל דהיכא דמדאורייתא אינה שלו, אע"ג דמדרבנן היא שלו ואותה מלאכה שעובד בה העכו"ם היא מדאורייתא, אפילו הכי מותר. ע"ש. דממה שכתב כדי שינצל מאיסור דאורייתא משמע דאיכא איסור דרבנן, אע"ג דמדאורייתא מהני הפקר בזה ולא הויא בהמתו של הישראל. וצריך ישוב. וראיתי למהריט"ץ ז"ל , שהקשה על דברי מרן בבית )בסימן ע"ו(יוסף שם שכתב, דאם התנה עמו שאם ]סוף סימן רמ"ה[יעבוד בה ביום השבת חייב באחריותה מותר, דכיון שקיבל עליו אחריות הויא של העכו"ם, דאם כן אמאי אסרו להשאיל לו בהמתו, והא שואל חייב אפילו באונסין. ע"ש. ולע"ד אפשר לחלק בין שואל לדהכא, דבשואל חשו רבנן שמא יתיר גם כן להשכיר לו, אבל הכא שאנו אומרים לו שצריך להתנות עמו כך, לא יטעה להתיר בלא תנאי. ועוד אפשר לומר, דלא סמכינן על זה להחשיבה אינה של הישראל, אלא הכא שאינו אלא ספק שמא ישתמש בה ולא ישמע לדבריו, דאפשר שישמע לו ולא יעבוד בה, אבל להשאילה בסתם קרוב לודאי שישתמש בה, כיון שהוא חייב באחריותה בכל ימי השאלה, ואדעתא דלהשתמש בה שאלה. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי. כתב ב"י קצח()דף קס"א ע"א , כתוב בהגהות מרדכי כו'. שיטה כ"ג(]שבת סימן תנ"ב[נ"ב: ובמרדכי שם מביא שאור זרוע ]ח"ב הלכות ערב שבת סימן אוסר. ב' אות ה'[שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי. כתב ב"י , קצט()שיטה כ"ה(ונראה כו'. נ"ב: הב"ח כתב לחלק בין הפקר ]אות ה'[לדין ]הגהות מרדכי[. ומ"מ נ"ל דכיון דיש )הגמ'(]שבת סימן תנ"ב[אוסרים הכי נקטינן. ושוב מצאתי בפסקי ריקאנטי )סימן ק"ו(כתב, מיהו בזמן הזה אפילו בכהאי גוונא אין נכון להתיר. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי. ומסתמא הבהמה עומדת (ר) בחצר של שניהם ולא קנתה לו החצר, לפיכך צריך שיקח מהגוי פרוטה וישכיר לו חלקו בחצר. ודע דיש תקנה אחרת, שיתננה לגוי במתנה גופה ופירי ליום שבת ואחר כך יהיה לו חלק בבהמה, דכיון דפסקא פסקא, כמו שכתבו הר"ן ]גיטין והריטב"א בפרק המגרש גבי מד. ד"ה גרסינן[]שם פג: ד"ה ושמעינן[היום אין את אשתי. יע"ש. ולא ידעתי אמאי לא נשתמש הריב"ש והרדב"ז מהיתר זה. )בסימן קנ"א())בח"ב( ]בח"א[ בסימן י"ג(שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. הקשה הרב מגן (רא) אברהם , מאי מהני ההקנאה שלא בפני העכו"ם, )סק"י(והרי אפילו בישראל צריך לזכות על ידי אחר. והגהות מרדכי שהמציאו דין זה כתבו, בהמתי קנויה לך, ]שבת סימן תנ"ב[דמשמע דאמר לעכו"ם עצמו לנוכח, דאז ניחא שיזכה בו העכו"ם אח"כ כיון שהיא בידו וברשותו, אבל שלא בפניו ליכא שום זכיה. ומכח זה חלק על הש"ע, והצריך לומר לעכו"ם בפניו דוקא כדי שיתכוין לזכות. יע"ש. ואחר המחילה, דהא דבעינן שתתקיים ההקנאה ע"י זיכוי אחר, היינו דוקא כשהחפץ הוא עדיין ברשות הנותן, אבל אם היה ברשות המקבל הא קי"ל דמתנה הנקנית בדברים בלבד הוא, וכדאיתא בטור חו"מ )סימן , מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו במתנה רמ"א ]ס"ב[(פקדון שבידו דבדברים בלבד קנה. ובודאי דמיירי אפילו שלא בפניו, כמו שכתב הרב כנה"ג משם רבו )שם בהגהת הטור אות ט'(וז"ל: היו ה מטלטלין ברשות מוהרי"ט ז"ל )חלק א' סימן ס"ה(המקבל קנה לו רשותו בלא קנין. ואפילו להחולקים עליו שם הוא מטעם אחר, לפי שהמקום מושאל היה למפקיד ולאו רשות דמקבל הוא שיקנה לו בלא קנין. יע"ש. דהכא דבאו הבהמות ליד השואל או השוכר על דעת לעשות בהם מלאכה, הרי הם קנויים לעכו"ם למלאכתו, וכשיחזור הישראל ויקנה לעכו"ם גם הגוף אין צריך שום קנין, ובין בפניו ובין שלא בפניו מהני בדברים בעלמא. כנלע"ד. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב ב"י (רב) )דף קס"א , כתוב בהגהות מרדכי ע"א שיטה כ"ג(]שבת סימן תנ"ב[שאם אמר בהמתי קנויה לך מותר. נ"ב: ומדברי מרן ז"ל בש"ע נראה דסבירא ליה דאפילו שיאמר שלא בפני הגוי בהמתו קנויה לגוי שמותר, וכתב המג"א ז"ל , דוקא צריך שיאמר בפני )סק"י(הגוי כדי שיתכוון הגוי לקנות. ע"ש. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב מג"א , (רג) )סק"י(קנויה לעכו"ם, וצ"ע דבהגהות מרדכי . ]שבת סימן תנ"ב[נראה דעת הרב ב"י, מאחר שהיא כבר שאולה לגוי וברשותו היא, א"כ לא בעינן שיכוון הגוי לקנות, דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. וז"ל הרמב"ם פ"ד מהלכות זכיה ומתנה : ]ה"ח[וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אע"פ שאינו עומד שם, כיון שהגיע המתנה לחצירו כאילו זכה ]לו[ בה ]אחר[. ובפירוש אמרו בגמרא דעת אחרת מקנה שאני. ]בבא מציעא יא:[שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב מג"א , (רד) )סק"י(קנויה לעכו"ם, וצ"ע וכו'. ואמר אדמו"ה היינו אם לא זכה בה העכו"ם עוד, אבל אי כבר זכה בה כמו כאן, די בזה במה שאמר קנויה לו. וק"ל. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב מג"א , (רה) )סק"י(קנויה וכו', לכן נ"ל וכו'. והאליה רבה רוצה ]סקי"א[להתיר אפילו שלא בפני עכו"ם. ודבריו תמוהים מאד כמו שכתב המג"א , כי במה יזכה העכו"ם, ומאחר שלא זכה העכו"ם ]סק"י[נשארה ברשות ישראל. ומה שאמרו דעכו"ם מפעי ]חולין קלג:[פעי ויש לו קול , הא תינח אם יאמרו בפני עכו"ם, מה שאין כן שלא בפניו לא שייך זה. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי כו'. נ"ב: כמבואר בב"י (רו) דהיינו שיאמר כן בפני הגוי. וכן כתב הרב מג"א . ולפק"ד אם יאמר כן לפני שנים, הואיל והבהמה ביד גוי ]סק"י[דמן הדין זכה במשיכה שמנהיגה שפיר דמי. ודייק מרן לכתוב שיאמר בהמתי קנויה, ר"ל שמורה הוא שקנויה מזמן, דבהא מדין דאורייתא שפיר דמי, ולא גרע מעובדא דאיסור גיורא, יע"ש בבתרא . יע"ש. )דף)קמ"ז( ]קמ"ט ע"א[(שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. המג"א תמה (רז) )סק"י(על זה, מה יועיל מה שאומר בהמתי קנויה לעכו"ם, ובמה זכה העכו"ם בדבר, כיון שאינו אומר לעכו"ם בהמתי קנויה לך שיתכוין העכו"ם לזכות בדבר. ולי נראה, כיון שהעכו"ם מעכבה בשבת א"כ הוי כגזלן ביום השבת, דהרי הישראל לא השכירה לו רק עד יום השבת, קני לה העכו"ם מתורת גזלן. אלא דאין כאן קנין גמור, דקי"ל גזל ]קדושין נב.[ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, וכשאומר בהמתי קנויה לעכו"ם, נסתלק רשות ישראל מן הבהמה, ולא בעינן כוונת הקנאה כיון שהעכו"ם כבר גזלה. ועיקר נ"ל, דאף דאין העכו"ם קונה קנין גמור כשאומר שלא בפניו בהמתי קנויה לעכו"ם, מ"מ לא גרע מהפקר בינו לבין עצמו דמהני, מכל שכן באומר בהמתי קנויה לעכו"ם דמועיל מטעם סילוק רשות של הישראל. ובזה נתיישבה קושיית המג"א מהגהות מרדכי שכתב שיאמר ]שבת סימן תנ"ב[לעכו"ם בהמתי קנויה לך, משמע דוקא בפניו. ובזה אתי שפיר. דהרי ז"ל הגהות מרדכי פרק קמא דשבת: ואינו מועיל הפקר בבהמה וכו' ע"ש היטב כן כתב בסמ"ג , ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[מיהו אם אמר בהמתי קנויה לך מותרת. הרי שכתב דאף לדעת הסמ"ג דהפקר לא מהני, מ"מ בהמתי קנויה מהני, ובזה פשיטא דבעינן שיאמר בפני העכו"ם, דאי לאו הכי לא עדיפא מהפקר. אבל לדידן דהפקר מהני, הוא הדין באומר בהמתי קנויה לעכו"ם מהני אף שלא בפניו. וזה ברור מאד. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב מג"א , (רח) )סק"י(אבל אם אמר וכו'. דברי אמת , )בקונטרס ז' דף ע' ע"א(מחנה יאודה , מחנה אפרים , )דף קכ"ג ע"ב()הלכות קנין חצר סימן י"ב(עט"ר א"א הרא"ש ז"ל בספרו הבהיר צפיחת בדבש )]סימן מ"ט[. דף קל"ז ע"א וב'(שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב ב"י, כתוב (רט) בהגהות ]מרדכי[]שאם אמר[]שבת סימן תנ"ב[)שאמר(בהמתי קנויה לך מותר. נ"ב: מדברי הש"ע נראה )בס"ג(דסבירא ליה דאפילו שיאמר שלא בפני הגוי בהמתו קנויה לגוי שמותר, בהדין ער'ובא דין זה עם דין אם השאילה או השכירה כו' ועיכבה בשבת כו'. ותמה הרב מג"א ז"ל )בסק"י(]דבהגהות מרדכי[ כתוב בהמתי קנויה לך, משמע )דבהגמ"י(דצריך לומר להגוי כדי שיתכוין הגוי לקנות כו'. ע"ש. וראיתי )בסק"י(, שהביא שהרב אליה רבה להרב בגדי ישע ]סקי"א[רוצה להתיר אפילו ש לא בפני הגוי, ושדבריו תמוהים מאד, כי במה יזכה הגוי, ומאחר שלא זכה הגוי נשארה ברשות )בסק"י(ישראל כו'. ע"ש. ועיין בספר מטה יהודה ז"ל , שתמה על דברי הרב מג"א במה שכתב דאפילו בישראל לא מהני אלא אם כן זיכה לו ע"י אחר, דהא דבעינן שתתקיים ההקנאה ע"י זיכוי אחר, היינו דוקא כשהחפץ הוא ברשות הנותן, אבל אם היה ברשות המקבל, הא קי"ל דמתנה נקנית בחו"מ סימן רמ"א כו', בדברים בלבד כדאיתא ]בטור[]ס"ב[והכא דבאו הבהמות ליד השואל או השוכר על דעת לעשות בהם מלאכה, הרי הם קנוים לגוי למלאכתו, וכשיחזור הישראל ויקנה לגוי אין צריך שום קנין אפילו שלא בפניו כו'. עש"ב. מה שתמה ועיין בספר מחנה אפרים )הלכות קנין חצר סימן י"ב(להרב מג"א מדברי הרשב"א , דמוכח ]גיטין כ: ד"ה קשיא לי[דמהני היכא דדעת אחרת מקנה כו'. ועיין בספר מחנה יאודה דהקשה כקושיית הרב מטה יהודה. ולקושיית )בדף קכ"ג ע"ב(הרב מחנה אפרים תירץ הרב מחנה יאודה, דנהי דהיכא דאיכא דעת אחרת לא בעינן דעת קונה, היינו דוקא לענין מתנה דמקבל ניחא ליה כו', מה שאין כן לענין איסור שביתת בהמתו דליכא הנאה למקבל כו'. ודברי הרב מג"א קיימי אשאלה ולא אשכירות. וע"ש מה שתירץ לעיקר קושייתו. ומה שהקשה עוד על הרב מג"א, דשפיר כתב מרן דמהני הקנאה חצרו של אדם אפילו שלא בפניו, דהא קי"ל ]בבא מציעא יא.[קונה לו שלא מדעתו. ותירץ דעד כאן לא אמרינן חצרו של אדם כו' אלא היכא דניחא ליה באותה זכיה כו'. ע"כ. א"נ יש לומר שמא תהיה אז הבהמה בשדה ולא קנה. ועיין מה שכתבו בזה הרב יד אפרים סביב לש"ע , ברכות מים )בסק"י()דף י"ט ע"א(. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. עיין במג"א , (רי) )סק"י(וביד אפרים שם. ועיין בספר מנחת פתים ,שכתב דבשטה מקובצת מוכח כהמג"א. )בבא מציעא דף י' ע"א(שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב במג"א , ריא()סק"י(קנויה לעכו"ם, וצ"ע דבהגהות מרדכי ]שבת סימן תנ"ב[כתב בהמתי קנויה לך. ואפשר לתרץ, דהנה ודאי אינו מקנהו לחלוטין רק ליום השבת, וכן כתב בש"ע הגאון רבנו זלמן . ]ס"ט[ועיין בקצות החושן , דקנין לשעה הוי קנין )סימן רמ"א ס"ו ]סק"ד[(הגוף גם כן. ע"ש. ועל כן הכא דהאיסור משום דשכירות לא קניא, על כן מקנה לו ליום השבת דהוי קנין הגוף ליום השבת. וגם לנתיבות שם עכ"פ בעל מנת להחזיר לכולי ]אורים סק"ה[עלמא הוי קנין. אמנם לכאורה איך יכול להקנותו בזמן השכירות דאינה ברשותו, אלא דמ"מ יכול למוכרה כיון דשכירות לא קניא. ואפילו להשכירה יכול על לאחר שתכלה זמן שכירות ראשון דזמן ממילא קאתיא, כמו שכתוב בש"ך ונתיבות סימן שי"ב , ]אבל[אם אינו מקנהו רק על יום אחד שבתוך ורי"א ]סק"ב[זמן השכירות ליכא למימר דחל משום דזמן ממילא קאתיא, רק משום דשכירות ]לא[ קניא גם ביום זה ואינה כמכר, על כן )לו(יכול המשכיר להקנותה גם על יום זה שתהא כשלו ביום זה. ואף דהוא על מנת להחזירה, מ"מ נפקא מינה לענין שתהא קונה לו היום כחצרו של משכיר, או כשנפל ביתו, או נדחק למעות וצריך למוכרו, וכעין הך דירושלמי סוף פרק השואל ]בבא מציעא פ"ח וברא"ש שם. וכהאי גוונא גם בבהמה נפקא מינה זאת, ה"ט[דהמשכיר מוסר לו זכות זה ביום זה במה דאומר לו בהמתי קנויה לך, אף דודאי אינו מקנהו רק על יום זה להפקיע מאיסור שבת. אמנם לפי מה שכתב הרא"ש בסוף פרק קמא דעבודה זרה , דידם תקיפה ובדיניהם שכירות קניא והוי כמכר ונקרא ]סימן כ"ב[ביתו של גוי ממש, וא"כ מה דמ"מ יש בזה איסור שביתת בהמתו, צריך לומר משום דלא מהני לאיסור תורה, וכמו שכתבתי לעיל , וא"כ מה יועיל מה שאומר בהמתו קנויה לעכו"ם, דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו , והכא עדיפא דבדיניהם הוי כמכר וידם ]בבא קמא סח:[תקיפה, א"כ אינו ברשות ישראל להקנותה על יום השבת. וצריך לומר כמו שכתב הבית שמואל באה"ע , דלפיכך )סימן כ"ח סקט"ז(אשה שגזלה מעות יכול הנגזל לקדשה בו, משום דבריצוי דידה נעשה כפקדון, וכן גזל ולא נתייאשו הבעלים בריצוי שניהם חל ההקדש. ע"ש. והכא נמי כיון דאומר בהמתי קנויה לך בריצוי הנכרי מהני, ולפיכך הוצרך הגהות מרדכי שיאמר קנויה לך. אבל המחבר דמיירי שהתנה שיחזירנה קודם השבת, א"כ לא השכירה ליום השבת, וגם בדיניהם אינה כמכר. ונהי דמעכבה שלא כדין והוי כשואל שלא מדעת, מ"מ אין דעתו לגזלה ואם יבוא הישראל יחזירנה תיכף, רק עיכבה ולא החזירה היום מעצמו דרוצה לעשות בה מלאכה לשלם שכירות, אבל ודאי אין זה בגדר גזל שלא יוכל להקנותה, ועל כן יכול להקנותה גם שלא מדעתו, ואתי שפיר מה דהצריך הגהות מרדכי לומר בהמתי קנויה לך. דלפי טעם המג"א כדי שיתכוין לקנות, כך יכול להקנותה סמוך לחשכה לעכו"ם אחר בקנין המועיל כחמץ הבא לו בדרך לפני הפסח עיין סימן תמ"ח. וזה היה עצה טובה יותר, דסתמא אינו במקום אחד עם העכו"ם סמוך לשבת דאם לא כן יכול ליטלה מידו. ולפי מה שכתבתי הדבר מוכרח. והנה בגוף הדין אי יכול להקנותה לעכו"ם שלא מדעתו ויקנה לו חצרו, דכהאי גוונא בישראל מהני, רק בעכו"ם מוכח כאן מדברי המג"א דלא מהני. וביד אפרים כתב, ]סק"י[]שם[משום דחצרו של עכו"ם אינו קונה לו, דאין שליחות לעכו"ם, כמו שכתוב בתשובת אמונת שמואל . ובאמת ]סימן מ"ה)הראשון([האחרונים דחו דברי האמונת שמואל, דהא כלי של עכו"ם גם כן משום חצרו ומ"מ קונה לו כדמוכח בעבודה זרה . עיין ]עא.[במקור חיים סימן תמ"ח , ובנתיבות סימן ר' . ]סקי"ד[]אורים סק"ו[והנה בטור ז"ל: היה עכו"ם מודד, הגביהו תחלה )יו"ד סימן קל"ב(לקנות קנאו. וכתב הב"י, אע"פ שהגביה בשעה שהוא מודד לא קנה, מפני שאותה הגבהה לא היה לקניה אלא למדידה. והקשה בקצות החושן סימן ער"ה , למה לא יקנה ]סק"ד ד"ה אך קשה[העכו"ם ע"י דעת אחרת מקנה. ותירץ, דעת אחרת מקנה מטעם זכיה ואין זכיה לעכו"ם. ובחתם סופר פרק השוכר את הפועל דחה דבריו בשתי ידים. אמנם )]עבודה זרה[ דף ע"א ע"א ]ד"ה המוכר[(לפי מה שכתב בספר קהלת יעקב בחלק תוספת דרבנן )אות ח' דחצר דגברא קונה משום יד ומשום )סימן ק"ל( ]סימן ק"מ[(, שליחות, ואם קונה משום יד, היכא דיודע שמונח בחצרו ואינו מיכוין לקנות אינו קונה, אבל אם קונה משום שליחות קונה לו חצרו גם כהאי גוונא משום שליחות. ע"ש. והנה אין שליחות לעכו"ם וחצרו על כרחו אינו קונה לו רק משום יד, וכן כתב בנתיבות סימן ר', וא"כ אינה קונה לו שלא בכוונת קנין כשיודע שמונח בחצרו ואינו מתכוין לקנות וכן כשמונח בכליו. אבל ישראל דחצרו לא גרעא נמי משליחות, קונה לו מתורת שליחות, ועל כן הכא צריך לומר קנויה לך דאין חצרו קונה לו שלא מדעתו, אבל מדעתו גם חצר דעכו"ם קונה לו. ועיין במחנה אפרים , כתב גם כן דאם חצרו משום ידו אינו )הלכות משיכה ס"ה(קונה לו שלא בכוונה, ואם משום שליחות קונה לו. והנה לפי מה שכתב בקהלת יעקב שם, דדעת הראב"ד ]הלכות דהא דחצרו קונה שלא מדעתו הוי מדרבנן, זכיה פ"א ה"ב[א"כ בלאו הכי יש לומר בעכו"ם לא תקנו, וכמו שכתבתי לעיל, על כן צריך לומר קנויה לך. אמנם לרמב"ם דחצרו קונה שלא מדעתו מן התורה כמבואר שם, יש לומר דגם בעכו"ם קונה שלא מדעתו, ועל כן השמיט המחבר מלת לך. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. עיין מג"א . ריב()סק"י(נ"ב: ואפשר ליישב בדוחק, שכוונת הש"ע שלא כתב קנויה לך כלשון הגהות מרדכי , לפי שיבוא לו ]שבת סימן תנ"ב[תקלה כיון שהיא בידו. ולכך נקט קנויה לעכו"ם, רצונו לומר, לעכו"ם אחר המכירו ואינו מתיירא ממנו שמא יעליל עליו. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב מג"א , ריג()סק"י(אלא א"כ זיכה לו ע"י אחר. עיין יד אפרים. ובשיטה מקובצת מוכח כהמג"א. )בבא מציעא דף י' ע"א(שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב המג"א , ריד()סק"י(וצ"ע דבהגהות מרדכי כתב בהמתי ]שבת סימן תנ"ב[קנויה לך, משמע דצריך לומר להנכרי בהמתי קנויה לך כדי שיזכה בו הנכרי, אבל אם אמר שלא בפניו לא מהני, דאפילו בישראל לא מהני אלא א"כ מזכה לו ע"י אחר. לכן נראה לי דצריך לומר לעכו"ם דוקא בפניו כדי שיתכוין לקנות. עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דעת הש"ע, דבחו"מ )סימן רמ"ג סעיף ט"ו(כתב בש"ע, קטן שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו)ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו אבל במציאה לא(. המגיד פ"ד מזכיה ור"ן פרק ]התקבל[]ה"ז[)המקבל(]גיטין ל: ד"ה . והש"ך שם חולק, דלא מצינו בזה חילוק בין דעת אמר[]סק"ו[אחרת מקנה או לא. ע"ש בש"ך. וכתב עליו הקצות החושן , והנה לפענ"ד עיקר כהפירוש לחלק בין מתנה למציאה, )סק"ה(ומה שכתב דאין סברא לחלק, כבר הוכרחנו לחלק בין מציאה למתנה בענין עודר וכסבור שלו הן, דבנכסי הגר לא קנה ]יבמות ואילו במתנה כהאי גוונא קנה, וכמו שכתב הראב"ד, הובא נב:[בנמוקי יוסף ריש פרק חזקת בעובדא דרב ענן ]בבא בתר א כב.[]שם . ע"ש. הבאתי דבריו בסימן קמ"ב . וכן כתב הרשב"א מא.[)סק"א(בחדושיו . ע"ש. והובא בסימן )פרק כל הגט דף כ' ]ע"ב ד"ה קשיא[(ער"ה . ע"ש. וא"כ הכא נמי טעמא דקטן אינו זוכה )סק"ד(במציאה)ו(משום דאין לו כוונה לזכות, אבל במתנה דאפילו גדול אין צריך כוונה לזכיה, משום הכי זוכה נמי קטן וכו'. עכ"ל ז"ל. ע"ש עליו. ולפי זה אתי שפיר דעת הש"ע כאן, כיון דהבהמה היא ברשות העכו"ם והישראל מקנה לו הבהמה, אף שאין העכו"ם מתכוין לקנות, הא כיון דאיכא דעת אחרת מקנה, אף שאין הזוכה מתכוין לקנות קנו וכנ"ל. וזה ברור. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב בהגהות יד רטו(אפרים , ולפע"ד צ"ע דבישראל מהני כשמקנה )סק"י(לו שהוא ברשות הישראל וכו'. דברי היד אפרים כאן המה תמוהים מאד, דמ"מ אין אדם זוכה משלו לאחר רק ע"י אחר, וכמו שכתב הש"ך בשם הנמוקי יוסף ותוספות )חו"מ סימן קפ"ג(בבא בתרא . וכן מצאתי בתשובת הריב"ש )דף פ"ה ע"ב(]סימן ב'[שהובא בבדק הבית יו"ד סוף סימן רל"ב. ע"ש. ומה שהביא היד להזוכה בעצמו רק הזוכה אינו מתכוין לקנות, אבל בנדון דידן דהוי שלא בפניו לא מהני. וזה ברור ופשוט. שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב במג"א , רטז()סק"י(וצ"ע שבהגהות מרדכי כו', אבל אם ]שבת סימן תנ"ב[אמר שלא בפניו כו', דאפילו בישראל לא מהני. עיין ביד אפרים. דעמד גם כן ועיין בספר יד המלך )]לנדא[ פ"כ מהלכות שבת ה"ג(על דברי המג"א אלו. ועיין בספר עמודי אש דאין )סימן ו' אות ח'(כאן תימה כלל. ועיין בתשובת דברי אמת , )קונטרס קנינים סימן ד'(ובספר מחנה אפרים , ובתשובת שדה )הלכות קנין חצר סימן י"ב(יהושע . ע"ש היטב. )סימן נ"ג(שם או יאמר בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב מג"א , ריז()סק"י(דצריך לומר להעכו"ם בהמתי קנויה לך וכו'. עיין בקצות החושן , שמסיק דבעכו"ם אפילו איכא )סימן הע"ר אות ד'(דעת אחרת מקנה צריך שיכוון לקנות. שם ריח(או יאמר בהמתי קנויה לגוי כדי שינצל מאיסורא דאורייתא. כתב הרב מור וקציעה ז"ל וז"ל: נראה פשוט דבשבת אסור לעשות כן, משום דאסור להקנות בשבת אפילו לצורך מצוה, כדמוכח מהלין דכנסין ארמלן ]ירושלמי יומא , ועיין מה שכתבתי בסימן ש"ו בס"ד. ואפילו בחול פ"א סוף ה"א[צ"ע משום מתנת חנם לגוי דהוי נמי איסור דאורייתא. ואי משום להנצל מאיסור, היכא אשכחן דכוותה, וכולי האי למה, לימא בהמתי תהא הפקר. ואם נבחר בתקנת הקנין, טוב יותר שיקנה לו על מנת להחזיר, והרווחנו בזה שאין בו כל כך איסור כמתנת חנם, וגם נצול מדאגת הזוכה שבהפקר. וצ"ע שלא זכרו הפוסקים היתר זה כאן. ושמא משום דכהאי גוונא צריך להקנות ולהתנות בפני הגוי מדעתו, וכהאי גוונא לא פסיקא כי מתיירא שמא יחזיק בה הגוי על כרחו. עכ"ל. ויש לי לשאת ולתת בדבריו ז"ל, דמה שכתב תחילה, דפשוט דבשבת אסור לומר בהמתי קנויה לגוי, דאסור להקנות בשבת אפילו למצוה. הן אמת דפשט לשון מרן ז"ל שלפנינו מורה כן, דמה שכתב שיאמר בהמתי קנויה היינו בחול, שכן כתב יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר בהמתי קנויה וכו', משמע דגם אמירה זו היינו קודם השבת. אבל נראה דמרן ז"ל אורחא דמלתא נקט, דכיון שלא החזירה הגוי עד פניא דמעלי שבתא, דמורה שדעתו לעכבה גם בשבת, מצי הישראל להפקירה או להקנותה קודם השבת. אבל נראה דאם לא הקנה אותה לגוי בערב שבת, אין הכי נמי דמצי להקנותה בשבת. וזה שהחליט הרב דאפילו לצורך מצוה אסור להקנות בשבת, לא ידענא מנא ליה. דמה שציין בסימן ש"ו, הנה שם לא ביאר דבר, שלא כתב אלא עיין הלכה פסוקה ביארתי בס"ד דיני נדרים ונדבות מתנות ומכירות והקנאות וערבות בשבת. ע"כ. ועיין עוד להרב ז"ל לקמן על )סימן תקכ"ז(מה שכתב שם מרן ז"ל בב"י על דברי המרדכי ]ס"כ[]ביצה סימן , בלא מצוה נמי אמאי ליתסר. שכתב, עיין מה שכתבתי תרע"ו[פסוקה שלו אינו בידינו. ולפי דברי הרב תוספת שבת ז"ל לקמן על מה שכתב שם מרן ז"ל, ושכח להטביל כלי )סימן שכ"ג סקי"ג(חדש, דירא שמים יתן הכלי לגוי במתנה, כתב וז"ל: ואע"ג דאסור ליתן מתנה בשבת כמו שכתבתי סימן ש"ו , הכא ]סק"כ[שרי משום צורך שבת, כן כתב המג"א , ודבריו דברי ]סקי"ב[תימה וכו', אבל האמת יורה דרכו שלא היה צריך לכך, לפי מאי דמשמע מדברי הב"י , דסבירא ליה דאין איסור )סימן תקכ"ז(בנתינה בשבת, דהא תמה שם על המרדכי שכתב דאסור ליתן מתנה ביו"ט, ומסיק, דאפשר דסבירא ליה להמרדכי דגם מתנה אסור משום מקח וממכר. ע"כ. הרי דהך דינא לא נתחוור בעיניו לאסור מתנה בשבת ויו"ט, וא"כ בלאו הכי אתיין דברי המחבר כאן כפשטן וכו'. עש"ב ובסימן ש"ו . באופן דהרב )סק"י( ]סק"כ[תוספת שבת ז"ל הבין בדעת מרן ז"ל, דמתנה הותרה בשבת וליכא שום דררא דאיסורא, והיתר דידה היינו אפילו שלא לצורך מצוה. ואפילו לדעת הרב מג"א ז"ל דמשמע דמודה להמרדכי דאיכא איסור מתנה בשבת, עם כל זה כל שהוא לצורך שבת ולצורך מצוה אשתרי ליה ההוא דררא דאיסורא דהוה ביה, ולא מצאתי חולק לזה. וא"כ זה שחידש הרב מור וקציעה ז"ל להחמיר ולאסור לתת מתנה בשבת אפילו לצורך מצוה, כעת לא ידענא מי שנאה. ועיקר דבריו בספרו הלכה פסוקה נעלמו מאתנו דנראה כי לא באו בדפוס. ומה שהביא מההיא דהלין דכנסין ארמלאן, אחהמ"ר לא שמה מתיא, דהתם שאני דעביד מעשה רב כדי לקנות, וכל דאיכא מעשה לא התירו. וכמו שהאריכו בזה שני צנתרות הזהב תרי תלמידי דהרב מים רבים ז"ל בחלק או"ח מהספר הנזכר )סימן , שכתבו שאסור לעשות מעשה בשבת כדי לקנות ולהחזיק, כ"ט(דגדולה מזו שנינו אין כונסין ואין מיבמין וכו'. ולכן הכונס את האלמנה לא יבוא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא ביו"ט, כמ"ש הר"ן בשם הירושלמי, והמרדכי ]ביצה כ. ד"ה מתני'[]שם סימן , והכלבו ז"ל , הביאם הב"י באו"ח תרח"צ[]סימן קכ"ד אות כ"ב[וכו'. ע"ש. דשמע מינה דלא הותר להחזיק )סימן של"ט ]ס"ה[(ולקנות בשבת ע"י מעשה, ואפילו מעשה כל דהו, כגון לפתוח ולנעול פתח הבית בכוונה לקנות מה שבתוך הבית. וכן כתב הרב מחצית השקל ז"ל , דהטעם דאפילו לדבר )סימן תקכ"ז סקי"ט(מצוה לא התירו לקנות אלא במשיכה ולא בקנין סודר וכיוצא, משום דאינו נראה כל כך כמקח וממכר כמו קנין סודר, אבל קנין סודר אף לדבר מצוה אסיר משום דמחזי כמקח וממכר. ע"ש. וכבר אני עני ואביון בתשובתי הנדפסת בספר הבהיר צפיחת בדבש הארכתי בפרט זה דאיסור מתנה בשבת מדף )סימן כ"ח(ע"ה ע"ב ואילך. ע"ש בס"ד. והשתא מה דמות יערוך הרב מור וקציעה ז"ל מאלין דכנסין ארמלן דהירושלמי הנזכר לנדון מרן ז"ל דאומר בהמתי קנויה לגוי, דשאני התם דהקנין ההוא הוי ע"י מעשה שכתבו התוספות ז"ל בעירובין )דף ס"ו)ע"ב( ]ע"א[ ד"ה יפה עשיתם וז"ל: לא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת, דלא ששכרתם ]השני[(הוי אלא כמתנה בעלמא, שאין עושין אלא להתיר טלטול. ע"כ. דמדברי התוספות ז"ל הללו למד הרב מים רבים ז"ל הנזכר )שם , דשרי ליתן מתנה כהאי גוונא ביום שבת קודש אפילו בסימן ל'(לגוי, כל שאינו באחת מדרכי ההקנאות או קנין סודר, דהנהו דמו למקח וממכר ואסירי. ע"כ. הרי דכדי להתיר טלטול הותר להקנות לגוי בשבת בדיבור בעלמא, כיון דהוי לצורך שבת וליכא מעשה בקנין זה. הוא הדין הכא דהותר לומר אפילו בשבת בהמתי קנויה כיון דלא עביד שום מעשה. והגם דהיכא דאפילו בדיבור עושה קנין כמו גבי הקדש, אמרינן דאפילו קנין בדיבור אסור, דההקדש קונה ע"י אמירה, דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ומזה למד הרב מג"א ז"ל שם דהוא )בסימן ש"ו סקט"ו(הדין למתנה דאפילו בלי קנין סודר אסיר. ומייתי ראיה מהרי"ף והרמב"ם ז"ל . ועיין להרב מחצית ]ביצה כ:[]הלכות מכירה פ"ל ה"ז[השקל ז"ל שם. מ"מ מבואר שם דקנין כזה דלא עביד מעשה לא נאסר אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה שרי דרך התחייבות בעלמא, דהא לפסוק צדקה שרי כמו שכתב שם מור"ם ז"ל , ]ס"ו[הגם דאפילו באמירה מתחייב, כדדרשינן "בפיך" ]ראש השנה ו.[זו צדקה. ע"ש. א"כ הוא הדין דשרי לומר בשבת ]דברים כ"ג, כ"ד[בהמתי קנויה להוציאה מרשותו שלא יפגע באיסור, ואין לך מצוה דאפרושי מאיסורא כי האי וצורך היום ושריותא היא גביה. וכל שכן דכל מגמתו של ישראל זה לאו להקנותו לגוי הוא, אלא שלא תהיה הבהמה ברשותו בשבת. וכל כהאי גוונא דמי האי דינא לההיא מתניתין דמייתי שם הרב מג"א ז"ל, דתנן ]עירובין אחד מבני החצר ששכח לערב עם בני החצר, דאוסר סט:[הטלטול אלא אם כן ביטל להם רשותו שיש לו בחצר, והוה ליה כאילו אינו דר שם ומותרים בני החצר לטלטל, וסבירא להו לב"ש דצריך לבטל דוקא בערב שבת ולא בשבת, דהביטול הוי כמקנה רשותא לבני החצר ואסור בשבת, וב"ה סבירא להו דאפילו בשבת רשאי לבטל, שאין זה מקנה רשות אלא סילוק רשות, דהא מסלק רשותו מן החצר וממילא אין כאן מי שיאסר עליהם לטלטל, וסילוק רשות גם בשבת מותר. ע"ש. ומרן ז"ל כשפסק דין זה לקמן כתב, מה תקנתם, יבטל להם )סימן ש"פ ס"א(רשותו, שיאמר רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם, ואין צריך לקנות בקנין סודר, ויכול לבטל אף משתחשך. וכתב שם הרב מג"א ז "ל , דאסתלוקי רשותא בשבת שרי. ע"ש. וכן כתב )סק"א(שם הרב הלבוש ז"ל וז"ל: אף על פי שאין קונין קנין בשבת, אין זה קנין גמור, אלא תקנת חכמים הוא שיסתלק ממנו להתיר טלטול בעלמא והוי סילוק. ע"כ. הרי דהגם דלשון הביטול הוא רשותי קנויה לכם, מפרשינן ליה דאינו אלא אסתלוקי רשותא ושרי בשבת כדי להתיר טלטול. הוא הדין הכא הא דקאמר בהמתי קנויה לגוי לא סוף דבר שרצונו להקנותה לגוי, אלא שרוצה לסלק רשותו ממנה ויתרוקן זכותו מהבהמה כדי שלא בספרו הבהיר צפיחת בדבש , ושם אסף )סימן מ"ט דף קל"ז ע"ב(וקבץ סברות הפוסקים ז"ל דסבירא להו גבי שבת וכיוצא, והגם דאין הקונה מכוין לקנות, כיון דאיכא דעת אחרת מקנה שפיר דמי. ומה שכתבתי אני עני בהגהתי לשם בס"ד. וכן כתב הרב אליה רבה , מי ששכח למכור חמצו בערב שבת, )סימן תמ"ד סק"ה(יתן בשבת לגוי החדר עם מסירת המפתח, ואם אי אפשר במתנה ימכור, ולא הוי כמקח וממכר, דאינו עושה רק להנצל מאיסור חמץ. ע"כ. הרי דבכהאי גוונא שרי, וכדברי התוספות דעירובין הנזכרים. ועיין להרב ערך השלחן ז"ל . )סימן ש"ו אות א'(ומה .שכתב עוד, ואפילו בחול צ"ע משום מתנת חנם לגוי לכאורה היה נראה ליישב, דיש לומר דזה האומר בהמתי קנויה לגוי ליכא משום לא תחנם, שאין כוונתו לחננו ע"י נתינת מתנת חנם, רק להנצל מאיסור שביתת בהמתו. ומה שכתב הרב ז"ל בזה, דאי משום להנצל מאיסורא היכא אשכחן דכוותה. ע"ש. לא קשיא, דבאיסור זה דלא תחנם גופיה כתבו כיוצא בזה התוספות בעבודה זרה וז"ל: וא"ת למאן )דף כ' ע"א ד"ה רבי יהודה(דאסר, וכי לית ליה ההיא דמפרנסין עניי גוים עם עניי ]גיטין סא.[ישראל מפני דרכי שלום. וי"ל דדרכי שלום אין זו מתנת חנם. ע"כ. גם רש"ל ז"ל בים של שלמה )חולין פרק כל הבשר סימן ק"ג(הקשה, לרבי מאיר דקאמר דלגוי נמי בנתינה, איך ]חולין קיד:[יכול ליתן לגוי בחנם הכתיב "לא תחנם" וכו'. אפשר ]דברים ז', ב'[דאיירי היכא שמחניף לו דשרי כדאיתא בעבודה זרה ]ירושלמי פ"א גבי מצא גוים שמחים וכו'. ע"ש. ונראה שהם דברי ה"א[הירושלמי שהביאו התוספות בפרק קמא דעבודה זרה )דף ב' ע"א , וכוונתו דכשם שכתבו שם התוספות טעם על מה סמכו ד"ה אסור(העולם לשאת ולתת עם הגוים ביום אידם, דיש לסמוך על הירושלמי הנזכר שהוא כמחניף להם ושרי, הוא הדין מתיר רש"ל בלאו דלא תחנם דהיכא דמחניף לו שרי. ויסוד הכל נראה, דמשמעות לא תחנם היינו מתנת חנם ממש, והיינו כמו שכתב הרשב"א ז"ל , שלא אמרו אלא מתנת חנם, הא )ח"א סימן ח'(לסיבה שאינו לחנם מותר דאין זה בכלל לא תחנם. וזהו שכתבו התוספות דדרכי שלום אין זו מתנת חנם. דנלמד מכל זה, דלא אסרה תורה מתנה לגוי אלא כשהוא חנם שאין להישראל שום הכרח וסיבה המחייבו לתת, אז הוא דעבר אלא תחנם. אבל כל שיש לו איזה צורך כגון מפני דרכי שלום או להחניפו וכיוצא, בכי הא לא נצטוינו שלא לתת. והכא נמי זה האומר בהמתי קנויה לגוי, לא על חנם מקנה אותה לגוי אלא לצורך גדול כדי לינצל מאיסור, ואין זה מתנת חנם ומדינא שרי, ולא שעובר אאיסור תורה כדי לינצל מאיסור כמו שחשב הרב ז"ל. אך נסוגותי אחור מתירוץ זה בראותי להרב הגדול הרשב"ש ז"ל , שנשאל במי ששכח ולא הטביל כלים שלקח )סימן תס"ח(מהגוי, ולא היה לו במה להשתמש ביו"ט, והורה המורה שיתנם לשפחה או למשרתת גויה שבביתו ויחזור וישאלם ממנה להשתמש בהם ביו"ט בלא טבילה אי שפיר דמי. והשיב, דהמורה נראה דסמך אההיא דמי שלא הניח ערובי ]ביצה יז.[תבשילין דמקנה קמחו לאחרים. ונראה דלא דמי, דהקנאת הקמח לאו בהערמה הוא, דכי מקנה ליה לגמרי קא מקני ליה ואפילו לאקדושיה וכו'. מה שאין כן בנדון הזה דהדבר מוכרע מעצמו דשלא במתנה גמורה נתנם לגויה זו, דהיכי עבר ח"ו על "לא תחנם" ודרשי ליה בגמרא לא תתן להם מתנת חנם. ]עבודה זרה כ.[אלא ודאי דלא נתנם לה אלא כדי שתחזור ותשאילם לו, וקי"ל התם בנדרים דכל שמתנתו מוכחת עליו דבהערמה נעשית ]מח.[אינה כלום ולא הועלנו במתנה זו כלום וכו'. ובפסקי מסכת עבודה זרה לאחד מתלמידי הרב מצאתי גבי שאילתא אי חזי דדעתיה לשקועי, שכתב, ואסור להערים וליתן כיסו לעבדו ולשפחתו וחוזר ולוקח מהם, והדבר הזה סופו מוכיח על תחילתו, שאם אחר עבור יו"ט החזירה לו ולא נטלה ממנו, איגלאי מלתא דמתנה גמורה נתנם לה, ואם אחר עבור )כצ"ל(יו"ט החזירם לה ואחר כך החזירתם לו איגלאי מילתא למפרע דבערמה נעשית וכו'. ע"ש. והשתא אם איתא למאי דאמרן, דכל מתנה שנותן הישראל לגוי לצורך והכרח שריא, דלא אסרה תורה אלא מתנת חנם דהיינו בלי שום צורך, אם כן כי יהיב לגויה כלי זה, איך כתב דלא גמר ויהיב מתנה גמורה כי ירא שעובר על לא תחנם, דמה איסור לא תחנם שייך כאן, הא לא יהיב לה על מגן אלא לצורך עצמו שיוכל להשתמש בכלי ההוא ביו"ט בלא טבילה, ואיסור לא תחנם אינו אלא בנותן על חנם בלי שום צורך, ולא יהא צורך דחנופה או דרכי שלום גדול מצורך שמחת יום טוב דישראל דאין לו כלי להשתמש בו לאכילת יום טוב. ואדרבא פשיטא דגמר ויהיב במתנה גמורה בלב שלם, דכיון דליכא איסורא דלא תחנם, סמוך לבו לא יירא וכדי שיוכל להשתמש בו בלי טבילה צריך שיתננו לגמרי לגוי, דאי לא גמר ויהיב ליה בהחלט אכתי כלי של ישראל הוי ועביד איסורא שמשתמש בו בלא טבילה. וכן כתב הרב מהרימ"ט ז"ל )ח"א סימן בדין הפקר בהמתו משום שביתה, דהגם דבעלמא בעינן פ"ה(הפקר בפני שלשה, מ"מ המפקיר כי היכי דלא ליעביד איסורא לא בעי בפני שלשה, דאנן סהדי דגמר ומפקיר הפקר גמור כי היכי דלא ליפגע באיסור. וכן כתב הרב מחנה אפרים ז"ל )הלכות , והגאון מהרי"ט אלגאזי ז"ל בספר קהלת זכיה מהפקר סימן א'(. והכא נמי אדרבא הסברא יעקב בתוספת דרבנן )דף ח"י ע"ב(להיפך, דכיון דאיסור לא תחנם ליתיה במתנה כי האי דיהיב לגויה להכרח גדול, בודאי דגמר ויהיב לשם מתנה גמורה, דאי לא יהיב במתנה גמורה ואכתי פייש ליה זכיה בגויה קעביד איסורא כנזכר. מדלא כתב הרשב"ש ז"ל כן, שמע מינה דמר סבר דגם כשנותן מתנה לצורך עצמו להנצל מאיסור, או כדי להשתמש בכלי בלא טבילה ולא יעשה איסור בזה, אפילו הכי איכא איסור לאו דלא תחנם. וכן ראיתי להרב חק יעקב ז"ל, גבי מה שפסק מרן ז"ל גבי חמץ דאם מכרו או נתנו )בסימן תמ"ח ס"ג(לגוי שמחוץ לבית קודם הפסח וכו', מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי. נרגש על זה מההיא דיו"ד )בסקי"ב(דאסור ליתן מתנה לגוי משום לא תחנם. ע"ש. )סימן קנ"א סי"א(שמע מינה דגם בכהאי גוונא ס"ל דאיכא משום לא תחנם. אלא דתשובת הרשב"ש הלזו מלבד דסתר לתשובה אחרת )דסימן , שכתב שם במי שיש לו חמץ באוצר וקודם הפסח קל"א(נתנו לגוי במתנה אם עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואם יש הפרש בין גוי מכירו לשאינו מכירו. והביא שם התוספתא דפ"ב דפסחים , ישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ]ה"ו[ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה. וכתב, על כן אם לא הערים מותר, ואם הערים עובר בבל יראה ובל ימצא וכו'. ע"ש. ולפי דבריו קשה כמו שהקשה עליו הרב ערך השלחן ז"ל , כיון דאסור ליתן מ תנת חנם לגוי אלא אם כן )סימן תמ"ח ס"ג(מכירו דהוה ליה כמוכרו לו, א"כ הדבר מוכרע מעצמו דלאו מתנה גמורה היא אלא הערמה, וכמו שכתב הוא עצמו בסימן תס"ח. ע"ש. ויותר תימה דאיך אמרו בתוספתא ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה, דהא לפי זה לא משכחת מתנה גמורה לגוי בשום אופן. זאת ועוד, דדין זה שפירש המורה בא מפורש בדברי משם המרדכי וז"ל: כתב המרדכי מרן ז"ל בב"י )סימן שכ"ג ]ס"ז[(, מי ששכח ולא הטביל כלי מערב שבת )פ"ב דביצה ]סימן תרע"ז[(או מערב יו"ט, יתן הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו, והוה ליה כשואלו מן הגוי דאין צריך טבילה. ע"כ. ופסקו בש"ע ]שם[דירא שמים יעשה כן. ע"ש. ואי אמרת דמשום לא תחנם לא גמר ויהיב במתנה גמורה, מה הועילו חכמים בתקנתם. אלא נראה כדכתיבנא מעיקרא, דבכל כהאי גוונא דמאי דיהיב לגוי לא על חנם הוא דיהיב ליה ולהנאה דידיה קמכוין, לא מיקרי מתנת חנם ושרי. ובהכי מתיישב גם קושיית הרב חק יעקב ז"ל הנזכרת. וגם הרשב"ש ז"ל נראה דלא סמך על טעם זה לחוד לומר בנדונו דההיא מתנה מגן שויא, אלא אטעמא בתרא דיהיב התם, דבין שגויה זו היתה שפחתו או משרתת בבית, אפילו לא נעשית המתנה בהערמה לא תועילנו כלום, דאם היא שפחתו ואפילו טבלה הרי אין לה יד, דהא קי"ל דאין קנין לעבד ]קידושין כג:[בלא רבו וכו'. ע"ש. ועל טעם זה הוא דסמך ואסר, ואי לאו האי טעמא אין הכי נמי דאזיל ומודה דליכא איסור לא תחנם במתנה כי האי כדעת כל הפוסקים הנזכרים, וכדעתיה דמר בסימן קל"א, כל דיהיב לגוי דעלמא דלאו עבדו ושכירו ולקיטו הוא דיש לו יד לזכות לעצמו, וכנדון התוספתא ודעת המרדכי ז"ל הנזכר דבגוי דעלמא איירו. ומינה נמי לדינא דקמן, דכי מקנה הישראל בהמתו לגוי קודם השבת, דלגוי דעלמא הוא דמקני, לא מיקרי זה מתנת חנם שאסרה תורה, דלצורך עצמו ולהנאתו הוא דמקנה לה הישראל, לאפרושי נפשיה מאיסורא ומצוה קעביד ושרי וכדאמרן. זרה . וכן אמרו בתוספתא , )]כ.[ ד"ה רבי יאודה(]עבודה זרה פ"ג ה"ה[הביאה מרן ז"ל בב"י , דאם היה אוהבו או שכנו )יו"ד סימן קנ"א(מותר שאינו אלא כמוכרו לו. ע"ש. וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנזכרת וז"ל: ומה ששאל ממך הנער בשולח אדם ירך לנכרי , איך יתיישב עם מה שאמרו אסור לתת מתנת חנם ]חולין צג:[לגוי. ואמרת לו דההיא דהשולח ירך לא לחנם אלא לגמול למה שקדם, או בגוי שאינו עובד עבודה זרה. יפה אמרת וכו', ועוד שלא אמרו אלא מתנת חנם, הא לסיבה ואפילו במקוה שיעזרנו הגוי או יתן לו להבא מותר שאין זו מתנת חנם, וכן אפילו מפני דרכי שלום וכו'. ע"ש. הראת לדעת דלא מיבעיא היכא שנותן דרך גמול למה שקדם הגוי ונתן כבר לישראל דשרי, אלא אפילו להקדים הישראל ולתת לגוי שהוא מצפה לתשלום גמול מהגוי להבא או שיעזרנו באיזה ענין שרי, והכא נמי הותר מתנה לגוי בכהאי גוונא. ותו דהכא ודאי בגוי המכירו איירי, דאי לא היה מכירו פשיטא דלא היה משאיל או משכיר לו בהמתו מעיקרא, ובמכירו או שכנו שרי כמו שאמרו בתוספתא. ואיברא דהא דכתב הרשב"א ז"ל דבגוי שאינו עובד עבודה זרה שרי, הגם דאיכא מאן דסבר כוותיה, מ"מ לאו כולי עלמא מודו בה, ומרן ז"ל בב"י חו"מ קאי דלא כוותיה, דבכל גוי אסור )סימן מט"ר ]ס"ב[(אפילו ישמעאל, לאפוקי גר תושב, ורבים אשר אתו בסברא זו, והוי מחלוקת הפוסקים כמו שאסף איש טהור רחימו דנפשין רב אחא משבחא אברהם אוהבי נר"ו בספריה דרבי אבה'ו עט"ר מורינו הרב נר"ו נשמת כל חי . מיהו שאר )חיו"ד סימן ד"ן(החילוקים דכתב הרשב"א בתשובה זו מוסכמים הם כיע"ש בדף צ'. ותו דמתנה כי האי דלאו החלטית היא אלא ליום השבת בלבד, דתכף ביום ראשון תחזור פרה לבעליה ישראל, נראה פשוט דליכא איסור לא תחנם, דלא אסר הכתוב אלא מתנה עולמית לאפוקי מ תנה כי האי, דהגם דגמר ויהיב לה במתנה גמורה, מ"מ אינה מתנה לעולם אלא לאותה שבת שהיא ברשותו כדי להנצל הישראל מאיסור, ובכהאי גוונא שרי דליכא חינא במתנה כי האי. אחרי כתבי כל זה האיר ה' את עיני, וראיתי דחידוש זה דכתיבנא בעניותין דכל שנותן מתנה לגוי לצורך עצמו של הישראל הנותן לאפרושי מאיסורא ולצורך מצוה שרי דלאו מתנת חנם היא, דבר זה רבנו הגדול אמרו הוא הרמב"ן ז"ל, והביאו הרשב"א ז"ל בחדושיו לגיטין )פרק השולח דף ל"ח ע"ב(עלה דאמר התם, רב יאודה אמר שמואל המשחרר עבדו עובר בעשה, ופריך מרבי אליעזר ששחרר עבדו להשלימו לעשרה, ומשני מצוה שאני, שכתב וז"ל: הקשה הרמב"ן נר"ו, וכי מפני מצוה להתפלל נדחה עשה שבתורה. ותירץ, דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם, כענין דכתיב בגוים "לא תחנם", אבל כשהוא משחררו כשנתן דמי עצמו, או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר וכו'. ע"ש. וכן הביא הר"ן משם יש ז"ל בהלכות שם בפרק השולח ]כ: ד"ה כל המשחרר עבדו[.חנינה דידהו קעביד אלא לצורך עצמו, והוה ליה כנותן דמי עצמו ע"ש. ועיין להרב נחלת בנימן ז"ל . ועיין )מצוה פ"ה דף ק"י ע"ד(להרב מגן אברהם ז"ל לעיל , מה שהקשה על תירוץ )סימן צ' סק"ל(זה מסוגיית ברכות דפריך והא מצוה הבאה בעבירה )דף מ"ז ע"ב(היא, ומה שתירצו לזה רבני האחרונים ז"ל, ולהרב הגדול מאור עינינו חיד"א בספרו מחזיק ברכה ז"ל לקמן , )סימן רנ"ד אות ג'(ולהרב זרע יעקב שיטה בחדושיו לברכות שם על דברי התוספות ז"ל . ועיין עוד להרב פרי האדמה ז"ל )ד"ה מצוה שאני()ח"ב הלכות , שהקשה על היש מתרצים הנזכרים קושיית הרב עבדים דף צ"ז ע"ד(מג"א ז"ל הנזכרת ולא הזכירו, וע"ש מה שהאריך בזה. באופן דהחילוק הנזכר הוא תורת האדם הגדול בענקים הרמב"ן ז"ל, והרשב"א ז"ל מסכים עמו בזה דבכי הא ליכא איסור לא תחנם. ולא חלק עליו אלא במה שרצה הרמב"ן ז"ל לומר דגם בעבד כנעני איכא איסור לא תחנם, דלדידיה ליתא. כיע"ש. וכן כתב הרב חיד"א ז"ל במחזיק ברכה שם, דגם הרשב"א מודה להרמב"ן בעיקר החילוק. עש"ב. וממילא מיתרצתא שפיר קושיית הרב מור וקציעה ז"ל, דבהא דאומר לגוי בהמתי קנויה לך ליכא איסור לא תחנם כלל, דלאו משום חנינה דגוי קעביד, אלא לצורך עצמו לקיומי מצוה או לאפרושי מאיסורא, והוה ליה כעבד הנותן דמי עצמו דליכא איסורא כלל. ונכון מאד. ומעתה אשוב אתפלא בין על הרשב"ש ז"ל, ועל הרב חק יעקב, ועל הרב מור וקציעה ז"ל, דמשמע מדבריהם דגם בכהאי גוונא איכא איסור לא תחנם היפך סברת הנך רבוותא ז"ל. וצ"י. וגם הרב ערך השלחן ז"ל לא ינצל מגמגום, דכיון דתפס על הרשב"ש ז"ל מדידיה אדידיה כנזכר, היה לו להגדיל עליו התימה בדבריו ]ש[הם היפך סברת הרמב"ן זקנו ז"ל והרשב"א שהסכים עמו. גם מה שכתב עוד, ואם נבחר בתקנת הקנין יש לי דרך טוב יותר, שיקנה לו על מנת להחזיר, ותמה על הפוסקים שלא זכרו היתר זה כאן. עיין להרדב"ז ז"ל בחדשות )ח"א סימן י"ג(שלא נתחוור בעיניו דרך זה, שנשאל במי שלקח אלתיזאם דמיה'ט, והוא צריך לקנות שוורים לעשות מלאכת הסוכ'ר, ואם לא יעשו מלאכה בשבת ויום טוב יפסיד הכל, מה תקנה יש בדבר. וסידר הרב ז"ל בתשובה ארבעה דרכים לשואל בזה. ושוב כתב, וליכא למימר שיתנם לגוי במתנה על מנת להחזיר דקי"ל שמה מתנה, דחיישינן שמא לא יחזיר ונמצאת המתנה בטלה למפרע ועבר על שביתת בהמתו וכו'. ע"כ. והגם דדחיית הרב מור וקציעה ז"ל שדחה לתיקון זה נראה כמו שכתב הרדב"ז, שכתב דכהאי גוונא לא פסיקא כי מתיירא שמא יחזיק בה הגוי על כרחו. נראה פשוט שלא כיוון לזה, אלא שהישראל חייש במעי'ה טובא שיעכבנה הגוי לגמרי ויפסיד בהמתו, ולא מטעם איסור שבי תה אתי עלה. ותו יש להרגיש עליו שלא זכר שר מפסק מרן בהלכות פסח , שהורה להתיר ליתן )סימן תמ"ח ס"ג(החמץ לגוי במתנה גמורה, וסיים אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני. ע"כ. והגם דכתב שם משם הגהות מיימוניות ]הלכות שבת , והרב תרומת הדשן ז"ל , דמשום חומרא פ"ו אות ב'[]סימן ק"כ[דחמץ הוא דלא מהני, והבו דלא לוסיף עלה לדמות לו מילתא אחריתי, מכל מקום נראה דמה שאין ללמוד מדין זה דחמץ לדינים אחרים, אינו אלא למה שכתב הרדב"ז ז"ל גופיה בלשונות הרמב"ם , הביאו הרב )סימן מ"ג( ]ח"ה סימן אלף תט"ז[מג"א ז"ל משם מרן החבי"ב ז"ל, דכל זמן שהתנאי )שם סק"ה(תלוי הוי כפקדון אצל הגוי, ואם נתקיים התנאי אף על פי שנמצא שלמפרע היה החמץ של גוי, מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל, ולא יועיל ]קיום[ התנאי לבטל הלאו שכבר )כלום(עבר. ע"ש. בזה נראה דהוי חומרא יתירה ולא ילפינן מינה לשאר דינים. אבל בהא דקאמר דאפשר שלא יתקיים התנאי ונמצא למפרע שהיתה הבהמה ברשותו ועבר על שביתת בהמתו, נראה שדין זה פשוט לכל מילי, כדקי"ל לענין אתרוג דמצוה וכיוצא. ]סק"ה[ובסימן תמ"ח ועיין להרב ערך השלחן ז"ל בסימן זה . וכן כתב הרב תוספת שבת ז"ל לאידך גיסא ]סק"ד[)בסק"ח(וז"ל: ונראה פשוט דמתנה על מנת להחזיר מקרי מתנה ]בסק"ט[לענין זה, דאם נתן הגוי בהמה לישראל ]לזמן[ קצוב )בזמן(ובתוך הזמן השאילה לגוי מצווה על שביתתה. מיהו איכא תקנה להנצל מאיסור דאורייתא, דהיינו שיחליט בדעתו שלא להחזירה לגוי בזמן הקצוב, ועל ידי כך נתבטלה המתנה מעיקרא ממילא כמבואר בחו"מ סימן רמ"א . ועיין סימן תמ"ח לענין חמץ ]ס"ו[בפסח. עכ"ל. וכיון שכתב דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה להחמיר, כשנותן הגוי לישראל כנזכר דהויא קנויה לישראל ועובר משום שביתת בהמתו, והתם דבדידיה דישראל תליא מלתא, אשכח ליה תקנתא להחליט בדעתו שלא להחזירה. דון מינה כשהישראל נותן לגוי מתנה על מנת להחזיר דאינו תלוי ביד הישראל אלא ביד הגוי, ואפשר שלא יחזיר, משתנה הדין מפיטור לחיוב, דאם הגוי לא יחזיר, בטלה המתנה למפרע ובהמת ישראל עושה מלאכה בשבת. והיה אפשר לקיים דברי הרב מור וקציעה ז"ל, דמה שמצא להם תרופה מן התורה ע"י מתנה על מנת להחזיר, לא כשאמר על מנת שתחזירנה לי, אלא דאמר הריני נותן לך בהמתי במתנה ותחזירנה לי אחר השבת, דבאופן לשון זה כתב הרב מג"א ז"ל שם דשרי אפילו לענין חמץ בפסח, כיון דלא )בסימן תמ"ח ]סק"ה[(תלה המתנה בחזרה ואפילו לא יחזירנה הרי המתנה קיימת, ובנדון דידן לא עבר על שביתת בהמתו בכהאי גוונא. ואתי שפיר מאי דדחי הרב ז"ל על זה, שמתיירא שמא יחזיק בה הגוי על כרחו, דבאופן זה נהי דאיסורא ליכא, מ"מ מתיירא הישראל לעשותו שמא הגוי יחזיק בה ויפסיד בהמתו. אלא דסתמיות דבריו ולשון על מנת להחזיר לא משמע הכי. ותו דהרב חק יעקב ז"ל סתר דברי הרב מג"א ז"ל בזה. ע"ש. ועיין להגאון מה"ר , ולהרב הגדול חיד"א ז"ל יחזקאל ז"ל בספרו דגול מרבבה )שם(במחזיק ברכה משם הרב כמוה"ר אליהו ישראל ז"ל, ]שם סקט"ז[ונדפס בספרו הבהיר כסא אליהו סימן הנזכר , ולהרב חמד ]סק"ז[)אות ז'(מה משה ז"ל שם . ודוק. ועיין לקמן ]אות ה' וסק"ט[שאכתוב בשם תשובת הרא"ש ז"ל . ]כלל ל"ה סימן ב'[שם בהמתי קנויה וכו'. עיין באשל אברהם מהגה"ק ריט(מבוטשאטש אודות מכירה להנצל משביתת בהמתו וז"ל: והנני מזהיר שיעשו בלב שלם בלי רמיה ובמקח השוה, ושלא יהיה היכר רמיה בזה מצד הקונה. יעו"ש שהאריך בזה. שם בהמתי קנויה לגוי. ב"ח . הב"י הביא בשם (רכ) )אות ה'(]הגהות[ המרדכי דאם אמר לגוי ]שבת סימן תנ"ב[בהמתי קנויה לך מותר, וכתב הב"י, דלמאן דאמר דהפקר ]בינו לבין עצמו[ לא מהני מפני הרואים הא נמי לא מהני. וכתב הב"ח, דשאני הכא דאמרו בפרק הזרוע דגוי מפעי ]חולין קלג:[פעי, וא"כ יודעים הכל שהקנוהו לגוי. והמעיין שם בגמרא ובפירש"י יראה דההיא דפעי הוא שמדקדק במכירה, ואין זה ענין לפרסם קנייתו. ועיין לקמן מה שאכתוב בדברי מג"א ]סק"י[.בס"ד שם בהמתי קנויה לגוי וכו'. כתב הבאה"ט , ובספר רכא()סק"ו(אליה רבה פסק דאפילו בינו לבין עצמו מהני ]סקי"א[כדעת הש"ע בדיעבד עכ"פ. ע"כ. וחרש ששומע ואינו מדבר דאין יכול להפקיר בפה, הפקר בלב לא מהני. וע"י כתב, עיין באה"ע סימן קכ"א בחלקת מחוקק ובית שמואל . ]סק"ח[]סק"ו[וחרש שאינו שומע ואינו מדבר, אף שנתחרש אח"כ כשוטה יחשב. משבצות זהב . ]סק"ו[שם קנויה לגוי וכו'. דקי"ל שכירות לא קניא, כדמוכח רכב(בפרק קמא דעבודה זרה , וכמו שכתב )דף ט"ו ע"א(הרמב"ם ]בפ"כ[ מהלכות שבת , דגזרינן מכירה )בפ"ב(]ה"ג[לעכו"ם משום שכירות. וגם בפ"ט מהלכות תרומות דפסק ]ה"ז[לברייתא דישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני ]שם[תרומה, וכהן ששכר פרה מישראל אינו מאכילה תרומה, דמשם הוכיח תל"מ בפרק קמא דעבודה זרה דשכירות לא ]תלמודא[קניא, שלא כהלחם משנה שהקשה במה )פ"ז מהלכות שכירות ]ה"א[(שכתב הרמב"ם שם שכירות ליומי ממכר לכל מילי, והרי בפ"ב שם כתב, לא ישכיר ביתו לעכו"ם מפני שמכניס בו עבודה זרה, משמע דשכירות לא קניא ,. ע"ש. וצ"ע דמההיא אין ראיה דאיכא למימר משום חומרא דעבודה זרה כדדחי תלמודא שם, והוה ליה להביא מדברי הרמב"ם ]בפ"כ[ מהלכות שבת )בפ"ב(הדין שכתב הרמב"ם לא ישכיר ביתו לעכו"ם נמצא בהלכות עבודה זרה)פ"י ה"ד(. והלחם .נדפס לעיל אות קמ"א .נדפס לעיל אות ר"ג ובפ"ט דתרומה שזכרנו. ועיין מה שכתב המג"א . ועיין ]סק "ח[בתוספת שבת . ע"ש. ]סק"ו[שם הגה ואם רוצה יכול להפקירה וכו'. ועיין בטור שם רכג(דהפקר על יום שבת בלבד גם כן מהני, ומסיק שם המחבר ז"ל גם כן למעשה, דהפקר לזמן הוה הפקר ומותר. אכן עיין צמח צדק דצוח ככרוכיא, והביא שם כמה )תשובה ל"ה(ראיות לזה ומכמה פוסקים לאיסור, ומסיק דחלילה לעשות כן. והמחבר ז"ל לא הזכירו כלל ולחלוק עליו. ]ספר החיים לרש"ק[שם רכד(הגה ואם רוצה יכול להפקירה לפני שלשה בני אדם וכו'. אם הפקיר בפני שלשה שרי אף לכתחילה, והוא הדין אם הפקירה בפני אחד ונתפרסם לרבים )דבהפקרא(]אות ה'[]דהפקירה[ שרי. ב"ח . שם רכה(הגה ואם רוצה יכול להפקירה לפני שלשה בני אדם וכו'. וכתב ב"י דבהפקר בפני שלשה יכול להשכירה לכתחילה. וכתב דאפילו בפני אחד אפשר דשרי. ]וסמ"ק[)וסמ"ג(הביאו הטור, כתב, דשרי להשכיר בהבלעה ]סימן רפ"ב עמ' ש"א[אפילו בהפקר דבינו לבין עצמו. שם רכו(הגה ואם רוצה יכול להפקירה לפני שלשה בני אדם וכו'. ואמר אמו"ה מאי אתא לאשמעינן, הא במחבר הוא רבותא דאפילו בינו לבין עצמו נמי שרי ולא צריך שלשה בני אדם. וצריך לומר דרמ"א אתא לאשמעינן דאפילו לכתחלה נמי שרי בפני שלשה בני אדם, או שרמ"א ]היתרו[ גם )איתרו(בדיעבד, אלא מ"מ שרוצה להחמיר על עצמו יפקירנה בפני ג' בני אדם. וק"ל. שם רכז(הגה ואם רוצה יכול להפקירה לפני שלשה בני אדם ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה וכו'. והנה בפשיטות לשון הרמ"א משמע דלא פליג עם המחבר, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא, אבל אם נבוא לעיין במקור דבריהם נמצא ]פלוגתא[ ביניהם. והוא דמקור דברי המחבר הוא לשון הריב"ש בתשובה הביאו הב"י: אם השכירה כו' ]סימן כ"ה[והעכו"ם מעכבה בשבת, טוב להפקירה בינו לבין עצמו קודם השבת כדי שינצל מאיסור דאורייתא. והנה מלשונו משמע דינצל רק מאיסור דאורייתא לפחות, ולכאורה יפקירנה לגמרי בפני שלשה להנצל לגמרי. וצ"ל דסבירא ליה להריב"ש דאלמלי היה ניצול לגמרי מאיסור דרבנן, היינו מחייבין אותו להפקירה לגמרי בפני שלשה, אף שיפסיד אותה מפני שיזכו בה אחרים, אבל אפילו אם יפקירנה לגמרי יעבור איסור דרבנן מפני שאין הכל יודעין שהפקירה, וכיון דסוף סוף יעבור לא חייבוהו להפסיד את בהמתו. כנ"ל לפרש דבריו. וכיון שכן על כרחך מוכח דהריב"ש סבירא ליה דאם הפקיר בפני שלשה יכולים אחרים לזכות בה ודלא כהרמ"א. עוד יש להביא ראיה דהמחבר סבירא ליה דאם הפקיר בפני שלשה יכולים לזכות מן ההפקר, שהרי שם בב"י דן אם מותר לכתחילה להשכיר בהמתו לעכו"ם אם יפקירנה. והביא ראיה ממה שכתבו המרדכי והגהות מיימוניות דאם השכיר לעכו"ם דבדיעבד יפקירנה, משמע דלכתחילה אסור. וע"ש שכתב לדחות, דאין הכי נמי שרי אפילו לכתחלה, אלא שדברו בהווה שאין אדם שיפקיר בהמתו בפני שלשה כדי שישכירנה לעכו"ם. ע"ש. ואי נימא כהרמ"א דאין אחר יכול לזכות בה בכהאי גוונא, מאי איכפת ליה להפקירה בפני שלשה. ובאמת מה שהביא רבנו הרמ"א דברי הטור מה שכתב הוא לדברי הר"ר פרץ צריכין ביאור, דלכאורה ענינו אינו דומה לדברי הר"ר פרץ, שכתב, דאין אחר יכול לזכות ביום השבת שהרי שכורה היא יום זה להעכו"ם, ולכי נפק שבתא הרי זה כאילו חזר וזכה בה, שלא הפקירה אלא בשבת לבד, מה שאין כן בדין הרמ"א שכבר כלו ימי השאלה, א"כ מאחר שהפקירה בעליה אמאי לא יוכלו אחרים לזכות בה. אלא דבאמת הקשה הגרעק"א בחדושיו כאן וז"ל: קשיא ]סק"ו[לי, בהפקיר שלא בפני עכו"ם, או באומר קנו לעכו"ם שלא בפניו, דזוכה לו חצירו של נכרי שלא מדעתו בדרך מתנה, א"כ כשהנכרי מחזיר לו הבהמה אחר השבת איך רשאי ללוקחו, הא הנכרי אינו נותן לו במתנה אלא בדרך חזרה כו', הוי כמו גזל נכרי דהישראל יודע האמת שהוא דנכרי. עכ"ל. ולכאורה היא קושיא אלימתא. והנ"ל דכיון דהעכו"ם עבר על דברי המשאיל או המשכיר, נמצא שהבהמה בידי העכו"ם בגזלה והוא חייב באחריותה, אלא מכיון שגוף הבהמה של המשכיר היא ולפיכך כשמפקירה ליום השבת אין אחר יכול לזכות בה משום שהנכרי חייב להחזירה, אלא שביום השבת אין הלה תובעה. אבל כשעבר השבת או כשהקנה אותה להנכרי, מ"מ הנכרי חייב להחזיר להמשאיל בהמה אחרת אם יטלנה, דהוי כאילו נטלה אחר דיתחייב העכו"ם, וא"כ הרי זה דמי לדינו של הר"ר פרץ הנ"ל. ועיין בבא קמא תוד"ה כל וכו' וז"ל: כיון שכל אדם )דף ס"ט ע"א(אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל וכו'. ע"ש. וכמו כן העכו"ם צריך להבהמה להפטר מן השואל. ודו"ק. שם רכח(הגה ואם רוצה יכול להפקירה וכו' דודאי אין כוונתו רק להפקיע מעליו איסור שבת. ודמיון לזה מצאתי בתוספות מסכת בבא קמא דמסיק )דף ק"ח וק"ט ד"ה לוה ובעל חוב(לבסוף, ומיהו נראה דלא חשיב מה שמחזיר להם כאילו נתן להם, דאינו נותן להם לשם מתנה אלא סתמא בשתיקה, ואין דעתו אלא לקיים מצות השבה. ע"ש. וכן ברמב"ם בהלכות שמטה ויובל . ועיין בפני יהושע גיטין סוף פרק השולח )פי"א ה"כ(. וצ"ע. ]מח. ד"ה אי לאו[שם רכט(בהגה ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות וכו'. דאף דאין שום אדם זוכה הוי הפקר. ומדברי הרב משנה למלך , והרב ב"ח לקמן סימן תל"ד )פ"ב דתרומות ]ה"ט[(, משמע דלא הוי הפקר אלא א"כ זכו בו. ]אות ז' ד"ה והב"י כתב[וכבר הארכנו בעניותנו על דבריהם לקמן סימן תל"ד ]סק"ה[בס"ד. עש"ב. שם בהגה ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה. כתב (רל) , ואפילו הכי וכו', שמעתי על שם רב הט"ז )סק"ה(וכו' ואני אומר וכו'. הנה לעיקרא דדינא יש להביא ראיה לפסק הט"ז דאסור לעשות כן, דהכא הוי הפקר ליום השבת, והתם דלא הוי מכירה כלל דאינו אלא הערמה בעלמא, ובדאורייתא לא שרינן הערמה, וכמו שאמרו הערמה בדרבנן )שבת דף קל"ט ע"ב(היא. ע"ש. והא דשרינן מכירה בחמץ הוא משום ]סימן תמ"ח ס"ג[דמבטלו, ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי וא"כ הוי הערמה בדרבנן, וכן כתב בספר שמלה חדשה לענין ]בכור שור פסחים כא.[מכירת חמץ. ועוד ראיה מהא דאמרו , )בבא מציעא דף צ' ע"א(איבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פי פרתי ודוש בה, תא שמע דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורין דגנבין ארמאין ומגנחין יתהון, ר"ל מסרסין מהו, שלח להו הערמה אתעביד בהו ואסורין, ורב פפא אמר אינהו סברי כר' חידקא דבני נח מצווין על הסירוס וקא עברי על לפני עור וגו', מבואר דהערמה בדאורייתא אסור. ועיין באה"ע דפסקו דלא כרב )סימן ה' ]סי"ד[(פפא. ומה שהביא בהג"ה ויש אוסרים, עיין פירושו בבית שמואל שהוא דלא כחלקת מחוקק . אמנם מה שהט"ז ]סקי"ח[]סק"ח[השיג על הרב ממעשה דבית חורון לא קשיא מידי, ]נדרים מח.[דהמעיין שם יראה, דלא אמרו דלא הוי מתנה אלא משום שאמר בפירוש בסוף דבריו שאינו נותן לו אלא על מנת שיבוא אבא וכו'. אבל בלאו הכי אע"פ שהענין מוכיח דלא יהיב ליה אלא דלתהני המודר, אע"פ שאינו יוכל להקדישה הוי מתנה, וכמו שפירש שם הר"ן , וכן יסד הטור וש"ע ]ד"ה כל מתנה[)יו"ד סימן . רכ"א ]ס"ט[(שם . רלא(בהגה ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה גליון ט"ז ואפילו הכי כו', להלוות ברבית על )סק"ה(משכון דרך מכירה כו'. עכ"ל. עיין מה שכתבתי בשו"ת תשובה . מאהבה )ח"א סימן נ"ד ונ"ה(שם . רלב(בהגה ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה בט"ז , וכההיא דיו"ד סימן קע"ג. נ"ב: ]צ"ל[)סק"ה(סימן רכ"א ס"ט. שם אלא שבסי' מ"ב פסק וכו'. נ"ב: צריך לומר, אלא שבספר משאת בנימן פסק כן. ע"ש. )סימן מ"ג(שם בהגה ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה. עיין רלג(בט"ז בענין הלוה על המשכנות דרך היתר ]סק"ה[מכירה כדי שיקבל רווחים. ובספר צמח צדק כתב ]סימן כ'[להתיר, והביא ראיה מתוספות פרק איזהו נשך )]בבא מציעא[ דף וז"ל: ומש יכה דהכא לא הוי רק לענין היתר ס"ג ע"א ]ד"ה בשמשך[(פסיקה ולא לקנות ממש. עכ"ל. הרי דאף דלא הוי קנין גמור מהני לבטל איסור רבית, אף דשם לענין הלואת סאה בסאה איירי דהוא רק מדרבנן, מ"מ חזינן דאין זה תלוי בזה דאף דאינו קנין , וכן הוא בצמח צדק הנ"ל ע"ש סימן גמור. ועיין במג"א )סקי"א(ך'. שם . רלד(בהגה ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה , כתב ב"י. עט"ר מוה"ר הגדול ז"ל לשון הט"ז )סק"ה(בספרו שפת הים , שמן המר . )דף י"ד ע"ג()דף ע"ט ע"ד(שם . רלה(בהגה ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה כתב ט"ז כו', העתקתי זה לפי ששמעתי רב )סק"ה(אחד כו'. הרב הנ"ל הוא בעל צמח צדק . אבל דברי (')בתשובה כ הרב והשגת הט"ז אינו מובן לי, כי הוא סוגיא באיזהו נשך )דף , מכר לו בית מכר לו שדה. ועיין ביו"ד סימן קע"ד ס"א ס"ה ע"ב(ובהגה"ה שם, ואף בלא התנה ומכח מנהג צריך להחזיר נמי אסור. שם בהגה ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה. עיין רלו(בהט"ז ז"ל על שם רב אחד שהתיר ללוות ]סק"ה[ברבית על משכון דרך מכירה, אע"פ שאינה מכירה ממש כגון שחייב להחזיר לו, שלא עשה כן אלא להפקיע איסור רבית, ולמד כן מדברי הב"י ז"ל. עיין עליו. ותמהני דאפילו לפי דברי הרב ז"ל שדומין זה לזה, מ"מ איך התיר להלוות לכתחילה, אם אמרו הכא בדיעבד ואנוס שלא החזירה לו הגוי, איך נתיר הערמת רבית קצוצה בזו לכתחילה. ועיין בהט"ז שאסר והוא האמת. כנלע"ד. והן הראנו חכם אחד מבני חבורה נר"ו שהתיר כזה הרב מחנה אפרים ז"ל הלכות מלוה בסוף דבריו. יע"ע. )סימן י"ג(ולכאורה קשה, וכד מעיינת שפיר יש לחלק, חדא דנדון הט"ז איירי שחייב עצמו, דהיינו מוכרח הוא להחזיר לו המקח לאחר זמן, אבל בנדון הרב מחנה אפרים אינו חייב, רק אם רצה מביא במג"א סקי"ב אין מענין זה כלום. ואולי צ"ל ועיין בבאר היטב)סקי"ב( כתב הב"ח וכו'. או .ראה הערה קודמת .167ראה הערה מעות ומחזיר לו המקח, ואם לא רצה אינו מביא מעות, ואינו מחויב להביא מעות ולהחזיר המקח. ועוד דנדון הרב מחנה אפרים שהלוקח אמר כן מעצמו ולכך מותר, ונדון הט"ז איירי שהמוכר אמר כן ולכך אסור. ואם תרצה שיתאמת לך הענין, עיין במה שנשא ונתן הרב מחנה אפרים ז"ל שם בדברי הרמב"ם דהלכות מכירה , ובהלכות מלוה , ובדברי ]פי"א הי"א[]פ"ו ה"ה[הט"ז, ודוק היטב. כן העלינו עם בני חבורה יצ"ו. שם בהגה ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה. כתב רלז(ט"ז , לפי ששמעתי על רב אחד כו'. נ"ב: הוא )סק"ה(בעל הצמח צדק . (')תשובה כ שם . רלח(בהגה ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה כתב הבאר היטב , כתב ט"ז , שמעתי )סק"ז()סק"ה(. ועיין במג"א בשם רב אחד וכו'. כן כתב בצמח צדק )סימן כ'(. כתב הב"ח . מי שמחזיק הפאסט ישכור סוסים של )סקי"ב(]וכו'[נכרים לכל שבת ואז ממה נפשך מותר, דאי שכירות קניא א"כ הדר הוה ליה של נכרי הנוסע בהם בשבת. טוטוד"ת )סימן קצ"ג(. ועיין שו"ת צמח צדק שחולק על מג"א )סימן ל"ה(שמתיר אם שכר לנכרי ליסע לבד, ובפרט אם בימות ]סקט"ז[החול הישראל נוסע לבדו ומזונותיהם עליו, והנכרי אין אלא שכירו והכל נקרא על שם ישראל. וכן פסק בתניא ]ש"ע הגר"ז , דאם בחול הישראל נוסע לבדו אסור למוכרו, אבל אם גם סי"ח[כל השבוע נוסע הגוי, אין צריך לומר לו שלא יסע בשבת אם נוסע מבית ישראל מבעוד יום, מטעם שנתבאר ריש סימן רמ"ד, רק שיקנה לו הסוסים גם על ימות החול, דאם לא כן אסור משום מראית עין. ע"כ. ובאשל אברהם כתב, לדידן דלית לן ]סק"ט[רשות הרבים אין כאן אלא משום שבות, יש לסמוך על הפקר ומכירה לשבת או בהמתי קנויה לו, כיון דאינו אלא מוציא משאות, וכל שכן מכירה גמורה לשבת דמותר כהאי גוונא. עכ"ל. ועיין שם דבערב שבת אסור להשכיר אלא ישכיר ברביעי וחמישי. שם רלט(בהגה ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק להפקיע מעליו איסור שבת. ראיתי לאדונינו הסמ"ע דבמפקיר לשבת )סימן)רע"ב( ]רע"ג סקי"ד[(וזכה בה אחר, מ"מ חוזרת אצלו אחר השבת. וכבר תמהתי שם , דהא הילפותא דיליף הרא"ש ]אבני החושן סק"ד[]נדרים מד. ד"ה דהפקר לזמן מהני, הוא מפרק אין בין המודר רישא וד"ה ושאני[, והרא"ש וכל המפרשים שם בנדרים פירשו דיפקיר )דף מ"ג ע"ב(ליום אחד, ואם לא יזכה אחר באותו יום יחזור לבעליו, משמע דאם זכה קנה לעולם. ואף דלכאורה מדברי המג"א )סקי"א(דכתב, דאף בשבת אין אדם יכול לזכות בה ומ"מ אין עובר כיון שהפקירה, משמע גם כן כהסמ"ע לכאורה. אכן נראה כוונתו דרצונו לומר, דאף לשבת לא היתה דעתו שתהא הפקר רק כל זמן שיעבוד בה העכו"ם, וא"כ בשעה שיבוא אחד לזכות בה אינה עובדת, א"כ אין יכול לזכות בה. ואף דלשונו קצת דוחק לפרש כן, מ"מ לדעתי מוכרח לפרש כן. וכן מצאתי להש"ע של הרב רש"ז שכתב כן, וכן מוכרחין לפרש דברי ]ש"ע הגר"ז ס"ט[הרמ"א. ואם לא כן חוץ ממה שכתבתי דלא משמע כן בפרק אין בין המודר, בלאו הכי הסברא גם כן היא דחוקה מאד, דאם אף אם ירצה אחר לזכות בה אינו יכול מה הפקר הוא, אלא על כרחך דעל כל פנים בשעת המלאכה יכולין לזכות בה לכן מיקרי הפקר. שם (רמ) בהגה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו יו איסור שבת. כתב הטור , רק כדי להפקיע מעל )שיטה(שאינו מפקירה אלא ביום השבת או כל זמן שעושה מלאכה ביום השבת כדי שלא יזכה בה אחר וכו'. נ"ב: ובלבוש כתב, דאף בשבת אם זכה בה אחר לא מהני, וכמו שכתב האליה זוטא שם . וגבי שביעית אמרו בירושלמי שמפקירו ]סק"ז[]שביעית פ"ט ה"ד[בתוך בפני אוהביו. ועיין בתשובת מוהרימ"ט )ח"א סימן פ"ה(התשובה. יע"ש. שם רמא(בהגה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת. כתב במג"א , משמע וכו'. עיין מה שכתבתי בהלכות פסח )סקי"א()סימן בענין זה. תמ"ח סק"ג(שם רמב(בהגה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת. כתב ב"י , ולכן צריך שיפרש שאינו מפקירה )דף קס"א ע"א שיטה י"ד(. אלא ביום השבת כו'. נ"ב: מגילת ספר )דף קכ"ז ע"ב(שם רמג(בהגה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת. ואמר אדמ"ו ממה נפשך, אי הוי הפקר גמור, אמאי אין שום אדם יכול לזכות בה, ואי לא הוי הפקר גמור, עדיין חל איסור שבת עליו. וצריך לומר, דודאי הפקר גמור הוא לענין אם רוצה אדם לזכות בה, אבל מ"מ בית דין מזדקקין להוציא מידו מתורת השבת אבידה, דאנן סהדי דכל כוונתו לא היתה אלא להפקיע איסור שבת מעליו. ובזה מסתלקת קושיית הט"ז גבי ריבית, ]סק"ה[דבאמת הוי ]מכירה[ גמורה, אלא דבית דין מוציא )כתב()אכילה(מידו כנ"ל. וק"ל. שם רמד(בהגה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת. כתב מג"א , כדי להפקיע וכו', ומשמע דאפילו בשבת אינו יכול )סקי"א(לזכות ]וכו'[. והטעם כמו שכתב הרב ב"י, דכיון דביום השבת רשות העכו"ם עליו שהיא מושכרת או שאולה לו, אין אחר יכול לזכות בה, ולכי נפק שבתא הוה ליה כאילו חוזר וזוכה בה, שלא הפקירה אלא לשבת בלבד, ואע"ג דאינו מפקירה אלא לשבת ולא לגמרי הוי הפקר. עכ"ל הרב ב"י. ודלא כעולת שבת ]סק"ג[דכתב, ובשבת אין לחוש שיזכה בו הישראל, כדי שלא יעבור על לאו דשביתת בהמתו, ]ועוד[ דהגוי לא יתננה לו כיון שהוא לא מסרו לידו, וכן מבואר בב"י. וזה חולק עליו המג"א, שאין כוונת הרב ב"י הכי אלא כמו שכתבתי לעיל בשמו. והא דמשמע בתחילת דבריו כן, שכתב על דברי רבנו פרץ ]הגהות סמ"ק סימן שנותן עצה שיפרש בשעת הפקר שאינו רפ"ב עמ' ש"א אות א'[מפקירה אלא ליום השבת. וכתב הרב ב"י, ונראה דאפילו לדברי המתירין דוקא בהפקר לפני שלשה ]מהני[ אבל בינו לבין )סגי(עצמו לא, דאם לא כן למאי שייך למיחש שמא יזכה בה אחר, ומיהו אפשר שכיון שהדבר ידוע שכל מי שבהמתו ביד גוי הוא מפקירה בשבת סתמו כפירושו. עכ"ל. וא"כ נקשה על זה דלמא יזכה ביום השבת, אלא ודאי צריך לומר כדברי העולת שבת הנ"ל, על זה כתב דאין ראיה, דהוא פירש לדברי רבנו פרץ, ולא לתרץ קושיא זו, עד לבסוף שכתב וז"ל: דכיון ביום השבת רשות עכו"ם עליו שהיא מושכרת או שאולה לו אין אחר יכול לזכות בה. ובלבוש כתב טעם אחר, דאין רשות ביד שום אדם לזכות, כיון שידוע שאין כוונתו רק להפקיע איסור שבת מעליו. אבל זה אינו, דא"כ הדרא איסורא לדוכתא דא"כ אינו הפקר. וכהאי גוונא כתבו האחרונים לענין מכירת משכון לענין ריבית, אם אין יכול המלוה להחזיק בו להיות כשלו אין ניצול מאיסור ריבית כמו שכתב הט"ז . אע"פ שראייתו ממעשה דבית )בסק"ה(חורון אינה ראיה כלל, ששם לא היתה מתנה כלל ]נדרים מח.[אלא כדי שיבוא אביו לאכול, ולא הוי אלא הערמה כמו שכתבו התוספות שם , מ"מ הדין זה אמת שצריך להפקיר ]ד"ה כל מתנה[לגמרי, ולא להפקיע רק איסור שבת. ולי נראה אע"פ שזה אמת, לדינא אם בא מעשה שרוצה להחזיק, אע"פ שלא פירש כדברי רבנו פרץ הנ"ל, מחוייבים הבית דין להוציא מידו, דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך נעשה בו שלא כהוגן. וכן לענין ריבית לא יניחו הב"ד בידו המשכון, כדי שלא יבואו אחרים לידי מכשול ויהיו מתייראים לקיים הדברי תורה כנ"ל . שם רמה(בהגה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת. דכיון דרשות לגוי עליה בשבת שהיא מושכרת או שאולה, אין אחר יכול לזכות בה, ולכי נפיק שבתא הוה ליה כאילו חזר וזכה בה הואיל ולא הפקירה אלא ליום השבת, ]ואפילו הכי[ הוי הפקר. מרן בב"י. יע"ש. ובודאי דאינו עובר כיון שהפקירה. יע"ש. שם רמו(בהגה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת. כתב במג"א , ומהב"י אין ראיה, דהוא פירש לדברי )סקי"א()הרי"ף(]הר"ף[. נ"ב: איני יודע ]הגהות סמ"ק סימן רפ"ב עמ' ש"א אות א'[למה, כי אף שפירש הכי ]להר"ף[, מ"מ ודאי אף לשון )להרי"ף(הטור הכי מפורש, דמן הסתם לא הפקירו אלא ליום השבת, וביום השבת רשות הגוי עליה, אבל בלאו הכי ודאי דצריך להיות הפקר גמור לכל העולם ביום שבת כמבואר בט"ז . ]סק"ה[שם רמז(בהגה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת. במג"א ד"ה כדי להפקיע. עיין בספר מחנה אפרים בסימן ב' )סקי"א(מהלכות זכיה והפקר. שם רמח(בהגה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת. כתב מג"א , ומהב"י אין ראיה. מוה"ר חקרי לב ז"ל )סקי"א()ח"ב מיו"ד . דף ל"ז ע"ב(שם רמט(בהגה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת. כתב מג"א , משמע כו'. וסברת מג"א דהפקר לענין איסור ולא )סקי"א(לענין זכיה. ואינו מובן. ומתחילה עלה בדעתי, כיון דאינו מפקיר אלא ליום השבת הוי הפקר לזמן. ומכח סברת הר"ן בנדרים בסוגיא בתירוץ עולא, וגם בסוף הפסק מסיק להלכה )דף מ"ד ע"א(כן דהפקר לזמן אינו יוצא מידי רשות בעלים עד דמטא ליד זוכה, וא"כ יכול לחזור קודם זכיה. ומשום הכי לענין איסור מ"מ נפק מרשותו, ולענין זכיה אמרינן דעתו דכל רגע דרוצה אחר לזכות חוזר מהפקרא, ובאמת אם רצה לזכות בשעת מלאכה יוכל, אבל אז אין הנכרי מניח לו, ולגבי נכרי אינו מפקיר, כמו שהביאו תוספות ד"ה אדעתא דנכרי לא אפקיר. ע"ש. )גיטין דף מ"ז ע"א(אבל מה אעשה כי בעל מחנה אפרים בהלכות זכיה והפקר ה"ב מקשה להיפך. ע"ש היטב. שם (רנ) בהגה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת. כתב במג"א , משמע דאפילו בשבת כו', מ"מ אינו עובר עליו. עיין )סקי"א(באמרי בינה דיני שבת מה שכתב על זה. ועיין בתשובת )סימן ד'(רע"א מה שכתב על קושית האליה רבה . ע"ש )סימן ל"ז(]סקי"ב[מה שכתב בכוונת המגן אברהם. שם במג"א, ומהב"י אין ראיה, דהוא פירש לדברי הר"ף ]הגהות . עיין באליה רבה השיג סמ"ק סימן רפ"ב עמ' ש"א אות א'[]שם[עליו. ונראה כוונתו, דדוקא לשיטת ה"ר פרץ דבעי שיאמר בהדיא דמפקיר רק לשבת, אבל בלאו הכי הוי הפקר גמור, ולא אמדינן דעתיה שלא הפקיר רק להפקיע מעליו האיסור, ומשום הכי בהפקיר בפירוש ליום השבת על כל פנים הוי בו ביום הפקר גמור, משום הכי הוצרך הב"י לדחוק דביום השבת אין הגוי מניחו לזכות. אבל למאי דמסיק הטור דאף בהפקר סתם אמדינן דעתו, וממילא יש לומר דגם בשבת אין אחר יכול לזכות, דלא הוי הפקר לשום דבר רק להפקעת איסור שבת. עכ"ל תשובת רע"א . )בסימן ל"ז(שם רנא(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. כתב הטור , )דף ק"ס ע"ב שיטה י"א(שאדם מצווה כו'. נ"ב: דוקא בשבת מצווה על שביתת בהמתו לא ביו"ט. ב"י סימן ]ש"ה[, ולזה הסכימו ספר )ש"ח(]סכ"ג[המפה והלבוש בסימן זה. ולענ"ד אינו נראה כן, כמו ]ס"ג[]ס"ה[שכתבתי בס"ד בסימן הנזכר בהגהת ב"י . ועיין בב"ח )אות ו'(. ]סימן תצ"ה אות ג' ד"ה כתב ב"י[שם רנב(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. עיין במה שהארכתי בפרט זה בס"ד בהלכות יו"ט , והעליתי דהעיקר כדעת )סימן תצ"ה סעיף ב'(מרן בית יוסף דסבירא ליה דלא שנא שבת לא שנא יו"ט אדם מצווה על שביתת בהמתו, ואין להאריך כאן. שם רנג(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. המג"א האריך בזה. ע"ש. ]סקי"ב[אבל הרמ"א העמיד דברי התוספתא דאיתא שם "למען ינוח ]דברים ה', י"ד[היינו דוקא ביום בהמתך עבדך ואמתך" וכו' דאית בה נייחא היינו בשבת, אבל לא ביו"ט דלית ביה נייחא. וק"ל. שם רנד(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. הב"י הביא בשם ]סימן ש"ה סי"ח[הירושלמי , אין רוכבין על הבהמה ביו"ט משום ]ביצה פ"ה ה"ב[שביתת בהמתו. אמר אמו"ה דעל כרחך אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, דאי לא תימא הכי למה אמר הגמרא ]ביצה הטעם משום חתוך זמורה, הוה ליה למימר משום דאדם לו:[מצווה, אלא ודאי אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. עיין בחדושינו ]לקמן[ יו"ט סימן תצ"ה בדרך אחר. )לעיל()סעיף ג'(וק"ל. שם רנה(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. נ"ב: כן כתב מרן בב"י )סימן ש"ה , ולמד כן מדברי שבלי הלקט שכתב בשם רב ]סי"ח[(]סימן קי"ג[האי גאון. ועיין מה שכתב מרן בב"י סימן תצ"ה משם הכלבו , ומה שתמה על היש מקילין. והם הם דברי ]סימן נ"ח דף י"ז ע"ד[הרב שיירי כנה"ג שהביא דברי מרן )סימן ש"ה ]הגב"י סק"ו[(ומור"ם פה, ותמה עליהם מההיא דאין בין יו"ט לשבת. ]מגילה ז:[יע"ש. ועיין בים של שלמה ביצה , שתמה על מרן )פ"ה אות ו'(שהביאו הרא"ש ז"ל מדברי הירושלמי דביצה ]פ"ה ה"ב[]שם פ"ה , דאמרינן שם משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו. סימן ב'[יע"ש. וראיתי להרב פרי חדש בסימן תצ"ה דהירושלמי ]ס"ג[מיירי בשבת, אבל ביו"ט לא יש שום איסור שבות בהמה. ולפק"ד נראה כן מדקדוק לשון הירושלמי, דגרסינן תמן, שניא היא שהוא מצווה על שביתת בהמה כמוהו, שנאמר "למען ינוח שורך וחמרך" כמוך, ואם איתא דביו"ט מיירי, לא ]שמות כ"ג, י"ב[הוה ליה לאתויי קרא דלמען ינוח, דבשבת נאמר בקרא, אלא היה לו לומר סתם שניא היא שהוא מצווה על שביתת בהמה. אמנם מדברי הרא"ש לא משמע כן. יע"ש. ולענין הלכה מור"ם פה הסכים לסברת השבלי הלקט ומה שכתב מרן. וכן הסכים הרב הלבוש , וכן כתב הרב פרי חדש, וכן כתב הרב תוספות ]ס"ה[יו"ט , וכתב שכן פירשו רש"י )בפרק שני משנה ח'(]ביצה כג. ד"ה והר"ן . יע"ש. וכן כתב הרב בני שמואל פרתו[]שם יב: ד"ה מתני'[בביאורו להלכות יו"ט, וכן הסכים הר"ב ב"ח . ]סימן תצ"ה אות ג'[יע"ש. ועיין בתפארת שמואל בהלכות יו"ט מה ]בהגהות הטור[שהקשה. יע"ש. והיא קושיית רש"ל. והרב פרי חדש תירץ דירושלמי בשבת מיירי. יע"ש. וראיתי להרב יד אהרן ]סימן תצ"ה שכתב, דמוכרח לפרש כמו שכתב הרב פרי חדש ז"ל, בהגב"י[ממה שאמרו במתניתין משום שבות. ואין זה מדוקדק, דיש לומר משום שבות לענין אילן כפשטו, ולענין בהמה משום שבות בהמה, רצונו לומר, שביתת בהמתו. יע"ש. ועיין בתשובת הר"ב צמח צדק ז"ל שכתב, שהסכימו כל האחרונים שאין ]סימן ל"ה[איסור שביתת בהמה ביו"ט. יע"ש. ועיין מג"א ז"ל . ]סקי"ב[ולענין איסור מחמר ביו"ט הסכים הרב פרי חדש דאיתיה ביו"ט. יע"ש. שם רנו(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. תנן פרק משילין )ביצה דף ל"ו , כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה ע"ב(בשבת, חייבין עליו ביו"ט. ואלו הן משום שבות, לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה וכו'. ומסיק שם בגמרא דטעמא דגזור לא רוכבין על גבי בהמה היינו גזרה שמא יחתוך זמורה. וכתב הרא"ש שם בפסקיו וז"ל: ולא רוכבין על גבי ]פ"ה סימן ב'[בהמה, שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ירושלמי , ]ביצה פ"ה ה"ב[משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו. עכ"ל. ומהרש"ל בים של שלמה כתב דכן כתב הרי"ף, והביאו הרב )]ביצה פ"ה[ סימן ו'(מגן אברהם . אמנם בנסחת הרי"ף דקמן לא ראיתי שהביא ]סקי"ב[הירושלמי, וכן מרן בב"י סימן ש"ה לא הזכיר אלא הרא"ש. שוב ראיתי בספר נתיב חיים שמחק תיבת הרי"ף מהמג"א. ובהגהות מרדכי פרק קמא דעירובין כתוב וז"ל: דאסור לילך ]סימן תקכ"ח[בקרון גזרה שמא יחתוך זמורה, ואפילו בתוך התחום. וכי תימא במדבר דלא שכיח זמורה לשתרי, י"ל דלא פלוג רבנן וכו'. ומיהו בירושלמי מפרש טעם אחר, אין רוכבין על גבי בהמה משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו, כמו שנאמר "למען ינוח שורך" וכו' . עכ"ל. וגם לקמן כתוב שם בהגהות מרדכי ]שמות כ"ג, י"ב[בסוף הלשון הנזכר, ולפי טעם הירושלמי דמפרש לא רוכבין על גבי בהמה מלמען ינוח וכו'. ע"ש. ומקשו הכא, דכיון דבתלמודא דידן אמור רבנן בטעמא דאין רוכבין על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה, א"כ לא סבירא להו טעמא דהוא מצווה על שביתת בהמתו, ומה זה היה להרא"ש והגהות מרדכי דאמרי תרוייהו טעם תלמוד דידן ודמערבא. ותו איך יתיישב טעם הירושלמי במשנתנו דקתני ואלו הן משום שבות, לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה, דאלמא דאין רוכבין שבות היא וגזרה דרבנן, ואילו לירושלמי שביתת בהמתו הויא דאורייתא דכתיב "למען ינוח", ולפי זה איך התנא קרי ליה שבות. והנראה לי בזה יותר נכון אביע אומר, ובראשית מאמר אציגה נא עמך הצג על האר'ש דברי הירושלמי ככתבם וכלשונם. וכך היא שנויה סוגיא דשמעתתא ירושלמית התם: מפני מה אמרו אין עולין באילן, שמא ישכח ויאכל או שמא ישכח וירעיד. נשמיעניה מן הדא, היה רוכב על גבי בהמה אומרים לו רד, הדא אמרה שמא ישכח וירעיד. מפני מה אמרו היה רוכב על גבי בהמה אומרים לו רד, חבריא אמרו שמא תינוק הבהמה. אמר לון רבי יוסי, הגע עצמך שהיה הוגן אחד גדול. תנא ר' אחא בר פפא קומי ר' זעירא, שניא היא שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו "למען ינוח שורך וחמורך" כמוך. ואפשר לומר דר' אחא בר פפא לא קאי אמתניתין דקתני דמשום שבות אין רוכבין על גבי בהמה, דההיא ודאי טעמא שמא תינוק, והוא טעם כללי אף אם יהיה האופן דליכא איסורא דשביתת בהמתו שהוא לאו הבא מכלל עשה דאורייתא, אסור מדרבנן מטעם שמא תינוק, ולהכי גזרו רבנן, דהיכא דליכא משום שביתת בהמה היה מותר לרכוב, ואתו רבנן ואסרי בכל אופן, דאין רוכבין על גבי בהמה כל בהמה במשמע, ולסוג זה קרי ליה מתניתין משום שבות, אבל רבי אחא בר פפא קאי אברייתא דקתני היה רוכב על גבי בהמה אומרים לו רד סתמא, שלא זכר התנא איסורא אי משום שבות אי משום איסור דאורייתא. וברישא פירשוה חבריא להך ברייתא דמשום שבות מתניא כי מתניתין, וטעמא שמא תינוק. ומאי דפריך עלה רבי יוסי הגע עצמך שהיה הוגן אחד גדול דלא שייך שמא תינוק, לא חיישי חבריא להשיבו, דכל מדות חכמים כן הוא ולא פלוג רבנן. וכמו שאמרו שם בירושלמי לעיל בסמוך, דאין עולין באילן בין לח בין יבש ואסרו באילן יבש מפני אילן לח, ואתא רבי אחא בר פפא וקאמר דיש בזה אופן שהוא אסור מדאורייתא היכא דשייך משום שביתת בהמתו. וגם רבי אחא בר פפא מודה דטעם משנתנו דקתני דמשום שבות אין רוכבין היינו שמא תינוק, והיינו באופן דליכא שביתת בהמתו. ואמטו להכי הרא"ש ז"ל אייתי לירושלמי, להורות דברוכב יש מציאות שהוא חייב על שביתת בהמתו, הגם דטעמא דמתניתין היינו כדמפרשה ש"ס דידן, שמא יחתוך זמורה והוא משום שבות, מ"מ טובא אשמועינן הרא"ש בהביאו הירושלמי, דהוה אמינא דברוכב על גבי בהמתו ליכא משום שביתת בהמתו, דהחי נושא את עצמו, וכדקשיא ליה למרן ב"י )סימן ש"ה ]סכ"ג[(עלה, להכי איצטריך להביאו ללמדנו דאיסורא דאורייתא איכא הואיל ומצערה וכמו שכתב מרן. ועיין מה שכתב מהרש"ל בים . וגם בהגהות מרדכי הנזכר שכתב, ומיהו של שלמה )סימן ו'(בירושלמי מפרש טעם אחר, אין רוכבין על גבי בהמה משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו. אין כוונתו דטעמא דמתניתין הכי הוי, אלא רצונו לומר דברכיבת בהמה פירשו בירושלמי דאסור שהוא מצווה על שביתת בהמתו, אבל פשיטא דלא קאי אמתניתין דקתני משום שבות. כן נראה לי בזה. ועיין מה שכתבו , ובספר מטה יהודה האחרונים, ובספר יד אהרן ]סימן תצ"ה הגב"י[. שוב ראיתי מה שכתב הרב קרבן נתנאל על דברי הרא"ש ]שם[, ואחזה אנכי שדבריו מסכימים למה שכתבנו ]שם אות ז'[בעניותנו. ע"ש. ודוק בדבריו ובדברי האחרונים ובמה שכתבנו בס"ד. ואין להאריך. ולפי ,דרכנו למדנו מדברי הרא"ש והגהות מרדכי הנזכרים דסברי דאיכא משום שביתת בהמתו ביו"ט, דכיון דקיימי אמשנתנו דאין רוכבין על גבי בהמה דמתניא ביו"ט. הגם שכתבנו דאין זה פירוש המשנה, מסתמות דבריהם מוכח דסברי דאיכא משום שביתת בהמתו ביום טוב. וכן נראה דעת בעל הלכות גדולות , הביא ]הלכות אבל עמ' רמ"ו[דבריו מרן בב"י , שכתב, דעבדי ישראל )סימן תקכ"ו ]ס"ב[(אסיר לון למקבר מיתא ביו"ט ראשון, דאמר רבא ]ביצה ו.[יתעסקו בו עממין ומאי עממין גוים, אבל עבדים לענין מלאכה דשבת ויו"ט אתקוש למרייהו ואי קברי מחינן. וכתב שם משם הרמב"ן בספר תורת האדם שכתב על דברי ]ענין ההוצאה עמ' קי"ב[בעל הלכות גדולות: לא נתברר לי מנין לבה"ג שיהא יו"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים, שאני אומר כיון שגזרת הכתוב ואפשר דהגאון בעל הלכות גדולות מסתמיך ואזיל על הירושלמי שהבאתי לעיל דאיכא ברוכב על גבי בהמה משום שביתת בהמתו, ומשמע ליה דממאי דמייתו לה בפרק משילין, ביו"ט קאי. וכיון דסבר הירושלמי ד"למען ינוח שורך" דכתיב בשבת הוא הדין ליו"ט, ממילא גם "למען ינוח עבדך" דכתיב בשבת הוא הדין ליו"ט. ועלה בידינו דהגאון בה"ג סבר דמצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. וכן נראה מדברי הרשב"א שכתב בסוף ספר עבודת הקדש ]בית מועד השער החמישי עמ' תרע"ח[וז"ל: אחד גרים התושבים ואחד עבד ואמה של ישראל וכו', אין עושים מלאכה לישראל בשבת ויו"ט דבר תורה וכו'. עכ"ל. הרי דנקיט כבה"ג, וממילא הוא הדין דמצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ולעומת זה שפעת אני רואה כמה מרבוואתא קמאי ובתראי דסברי דשביתת בהמתו לא הוי אלא בשבת, ואינו מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. זה יצא ראשונה, הרמב"ן ז"ל שכתב דכיון שגזרת הכתוב בשבת אין למדין ממנה יו"ט, וכמו שהבאתי בסמוך. וכן לענין מחמר כתב בספר המצוות )בשרש י"ד(דביום טוב ושביעית לא בא הלאו הזה. וזאת שנית, סברת הגאון ומייתי לה מרן בב"י שהביא בשבלי הלקט ]סימן קי"ג[)סימן ש"ה שכתב וז"ל: ובשבלי הלקט כתוב, רב האי גאון נשאל, ]סכ"ג[(מהו ליתן סוס או פרד או חמור לעכו"ם שירעה אותם ויניחם אצלו, והגוי רוכב עליהם ועושה בהם צרכיו. והשיב דכיון דשלא בשכירות נתנן לו מותר, ואם עושה בהם הגוי צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עושה, ואם רואה אותו מוחה בידו. ואם נתנם לו קודם לחג אינו צריך אפילו למחות בידו, ובלבד שלא ימתין שכירות מן העכו"ם. וכתב מרן על זה, ומה שכתב אם נתנו לו קודם לחג אינו צריך אפילו למחות בידו, נראה שטעמו משום דסבירא ליה דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא ביום טוב. עכ"ל. הרי דמרן ז"ל כתב דרב האי גאון סובר דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ומזה כתב מור"ם בדין זה בפשיטות דביו"ט אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. איברא דחזיתיה להרב שיירי כנה"ג שכתב ]סימן ש"ה הגב"י סק"ו[על זה וז"ל: ולולי שאמרה רבנו וכו' הייתי אומר שכל מה שאסור בשבת אסור ביו"ט וכו'. וטעם שבלי הלקט נראה, דכיון דנתנה לו קודם החג שנתנה לו בהיתר, אין צריך למחות בידו וכו'. וראיה לדברי משבלי הלקט עצמו, שכתב ואם נתנה לו קודם החג אינו צריך למחות בידו, ואם איתא שאין הטעם אלא מפני שאין אדם מצווה על השביתה של בהמתו ביו"ט, מאי איריא שמסרם קודם לחג אפילו בחג עצמו אין צריך למחות בידו. ועוד ליפלוג ולתני מיו"ט לשבת. עכ"ל. וקצת קשה על הרב במה שכתב ולולי וכו' הייתי אומר וכו', דאמאי לא הקשה על מרן דזה מחלוקת רבוואתא קמאי כמו שכתב מרן בב"י סימן משם הכלבו . ומרן כתב שם ואיני תצ"ה ]ס"ג[]סימן נ"ח דף י"ז ע"ד[היאך אפשר שהיא מותרת ביו"ט. וכתב שם מרן, דנראה דעת הפוסקים שסתמו דבריהם וכתבו שיו"ט שוה לשבת חוץ מהוצאה וכו' כמאן דאסר שביתת בהמתו ביו"ט. ע"ש. והרי דברי הרב שיירי כנה"ג דכל מה שאסור בשבת אסור ביו"ט, הם דברי מרן, ותמה על המתיר, והגם דתירץ לדעת המתיר, מסיק דאין כן דעת הפוסקים. ומאחר שכן היה לו למרן להסכים דעת הגאון לפוסקים. ועוד דיש להרגיש, דממרוצת לשון הרב שיירי נראה דמרן סבר לדינא כמור"ם והרב הלבוש , ומשום הכי ]כאן ס"ה[כתב ולולי שאמרה רבנו ואסכימו עמ יה תרי ארייותא הייתי אומר וכו', והיינו דסבר דמרן מסכים כמור"ם והלבוש, ומדברי מרן שתמה על המתיר וכו' וכתב שאין כן דעת הפוסקים, )סימן תצ"ה(משמע דמרן ז"ל סבר דשוה יו"ט לשבת. והכי מוכח ממה שפסק בש"ע סימן ש"ד בסתם, במת ]ס"א[ביו"ט ראשון דקי"ל יתעסקו בו עממין, אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד אלילים, דכיון דמלאכת העבד אסור מן התורה לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש. ואע"ג דסיים ויש חולקין ומתירין בזה, הדבר ידוע שהוא פוסק כסברא דנקט לה בסתם, והיינו כסברת בה"ג שהביאה בב"י סימן תקכ"ו והבאתיה לעיל. ומינה נשמע דמרן פוסק דשביתת בהמה איתיה ביו"ט, וזה דלא כדמשמע מריהטא דלישניה דהרב שיירי. ולכל הדברות יש להרגיש אמאי לא רמז לפחות דזה מחלוקת מפורש בסימן תצ"ה ובסימן תקכ"ו בדברי מרן בב"י. ומה שהסכים דברי הגאון שהביא בשבלי הלקט לאסור שביתת בהמה ביו"ט, קצת קשה, דלפי זה איך במוסרה לפני החג אם רואה אין צריך למחות בידו. ומה שכתב שנתנה לו בהיתר, אינו מספיק כלל לרואה שעושה מלאכה בבהמתו שמוזהר עליה שלא ימחה, דמאי איריא שבאת אצלו קודם לחג, הא ביו"ט עצמו רואה שעושה מלאכה ושותק וצריך למחות. ומה שהקשה על מרן דלדידיה מאי איריא קודם לחג אפילו בחג עצמו וכו', לא קשיא מידי, דכבר תירץ הרב דרישה די"ל דבתוך החג אסור מטעם שיהא ]סימן ש"ה אות ד'[נראה כשלוחו. עכ"ד. ובהכי מתישב הדבר. אבל לפי דעתו אין טעם לשלא ימחה בידו במסרה לפני החג כמש"ל. הגם הלום ראיתי להרב יד אהרן שכתב בסימן ש"ה על ]בסופו[דברי מרן וז"ל: מה שנראה שבשבלי הלקט שהיה לפני רבנו המחבר היה כתוב מהו ליתן סוס וכו' ומשום הכי כתב כן, אבל בשבלי הלקט שלפנינו כתוב, מהו ליתן סוס או פרד או חמור לעכו"ם ביו"ט. ומוכרח הוא מעצמו, דאי סבירא ליה דביו"ט ליכא שביתת בהמה, אמאי כתב ואם נתנה לו קודם לחג, ]הא[ אפילו בחג עצמו מותר וכו'. עכ"ל. ומה שכתב דבשבלי הלקט שלפנינו כתוב מהו ליתן וכו' ביו"ט, עמו הסליחה, דבשבלי הלקט הנדפס אין כתוב כמו )כלל שני סוף סימן ל"א(שהביא הוא ז"ל הלשון מהו ליתן ביו"ט, רק השינוי הוא דבשבלי הלקט הנדפס כתוב ויניחם אצלו ביו"ט והעכו"ם רוכב יש לפרשו שנתנם קודם. אלא דצריך להבין מה שכתב אחר כך ואם נתנם קודם לחג, ונראה דנסחת מרן בשבלי הלקט דווקנית ונכונה דכתוב ויניחם אצלו סתם, ולא כמו שכתוב בדפוס ויניחם אצלו ביו"ט. ומה שהבין מרן הוא דבתחילה הגאון ז"ל איירי בין בשבת בין ביו"ט, ובשבת בין שמסרו קודם השבת בין בשבת עצמו אסור משום שביתת בהמתו כשרואה אותו ולכן צריך למחות בידו. וביו"ט כשמסרו ביו"ט אע"ג דאינו מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, משום דנראה כשלוחו צריך למחות בידו. אבל אם מסרו קודם לחג אז אינו נראה כשלוחו, ושביתת בהמתו ביו"ט ליכא. ומשום הכי פסקו מרן בש"ע בסימן ש"ה לענין שבת. וגם השבלי הלקט בדיני שבת עסיק וכמו שכתב גם הרב יד אהרן בתחילה. ע"ש. והרב אליה רבה הגדיל התימה על מרן, דהרב )סימן ש"ה סקכ"ד(שבלי הלקט לא כתבה אלא ביו"ט לא בשבת דבשבת אסור. והביא ראיה משבלי הלקט הנדפס שכתוב ויניחם אצלו ביו"ט והאריך בזה. ע"ש באורך. ואני אומר מכדי לשון שבלי הלקט שהביא מרן כולו ליתיה בדפוס, ומוכרח שהיה לו שבלי הלקט כתב יד. וא"כ מאי קמתמה על מרן, הא נראה דבשבלי הלקט שבידו העיקרי כ"י לא היה כתוב תיבת ביו"ט אלא ויניחם אצלו סתמא. והשבלי הלקט שנדפס הוא קצורו כידוע, ומאי ראיה משבלי הלקט שבדפוס כיון שבעיקר לא היה כתוב. ומה ראה הרב אליה רבה לעשות אוקימתות שנשמט לו בב"י תיבת ביו"ט, ואח"ך חיבר הש"ע מתוך הב"י חשב דקאי אשבת וכו'. והאמת הברור דגם כשחיבר הב"י סבר דבשבת קאי וכך היתה נסחתו, ולכך הביא דבריו מרן בב"י בהלכות שבת, וה עיקר כמו שהבין מרן. תדע דאי כל דבריו ביו"ט, וברישא מיירי דמסרו ביו"ט עצמו, לימא מהו ליתן ביו"ט, ולא ימתין להשמיענו זה אח"ך באומרו ויניחם אצלו ביו"ט, דלשון זה אינו מחייב שנתנו ביו"ט כמו שכתבנו לעיל. אבל אי קאמר מהו ליתן ביו"ט היה לשון ברור. שוב חיפשתי בשבלי הלקט כ"י ובשבלת קי"ג הובא כל הלשון שהביא מרן בב"י, וכתוב ויניחם אצלו ביו"ט כמו שכתוב בדפוס. ועם כל זה נראה דנסחת מרן עיקר כאשר צדיק יבחן. ומה שהקשה הרב אליה רבה מדין משכיר לעכו"ם בסימן זה, כבר תריץ יתיב וביאר הדבר הרב תוספת שבת )סימן ש"ה . ע"ש. סקל"ח(ולפי דרכנו למדנו דרב האי גאון סבירא ליה דאינו מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, וכמו שכתב מרן בב"י. וכן משמע קצת מתשובת הגאון שהביא רבנו ירוחם )נתיב רביעי ח"א ]דף כ"ט וז"ל: וכתב גאון, מי שרכב ביו"ט כדי להציל ממון, אע"פ ע"ד[(שיצא חוץ לתחום, כיון דקי"ל דתחומין דרבנן ורכיבה אינה אסורה אלא משום שמא יחתוך זמורה, אין ראוי לפסלו לעדות וכו'. עכ"ל. ואי סבר דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, הוה ליה למימר דאי רכב על בהמתו עבר אדאורייתא, דמצווה על והרב מהריק"ש בספר אהלי יעקב מתשובותיו הנדפסות עתה מחדש , נשאל על זה אם אדם מצווה על )בסימן פ"ט(שביתת בהמתו ביו"ט. והשיב הרב ז"ל דמדקדוק דברי הרמב"ם משמע דלא שוו בשעוריהם שבת ויו"ט לענין זה. והביא דברי הכלבו שכתב מרן בסימן תצ"ה, ודברי מרן שכתב ואיני יודע טעם המתיר וביאר טעמו. והביא דברי שבלי הלקט משם רב האי גאון הנזכר ומסיק וז"ל: כלל העולה, דלענין מעשה סמכינן על דברי התלמוד והגאונים והפוסקים המפורסמים שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. עכ"ד. וקצת קשה דלא זכר דברי בה"ג שסבר דשוה שבת ליו"ט בשביתת עבד והוא הדין בהמה. גם דברי הרא"ש והגהות המרדכי דכתבו הירושלמי אדקיימי ביו"ט מטעם שביתת בהמה כמו שכתבנו לעיל. ומדבריו נראה דלא זכר כי אם מה שכתב הכלבו דיש אומרים דשביתת בהמה ומחמר שוה יו"ט לשבת. וראיתי להרב פרי חדש שכתב, דבר ברור הוא )סימן תצ"ה דין ג'(שאינו מוזהר על שביתת בהמה ביו"ט, דקרא ד"למען ינוח" בשבת כתיב ביו"ט לא כתיב וכו'. והא דגרסינן בירושלמי פרק בתרא דביצה, ההיא בשבת קמיירי, אבל ביו"ט לא יש שם איסור שביתת בהמה. עכ"ל. ואיני יודע אמאי שינה הרב את מדתו להביא דברי החולקים ולדחותם, והכא יושב ודורש כמשה מפי הגבורה כאילו לא נתעורר אדם בזה, והיה לו להזכיר דברי בה"ג והרא"ש וכו' ולחלוק עליהם. ובדברי הרב מג"א בדין זה , עיין מה שכתב הרב אליה רבה . ומה שכתב ]סקי"ב[]סקי"ח[שדעת מרן להתיר, אינו מחוור כאשר יראה המעיין. ועיין מה שכתב בספר מטה יהודה . ועיין מה שכתב בספר אבן )סימן תצ"ה(העוזר. ועיין מה שכתב בספר נתיב חיים על דברי הרב מג"א. ולענין ,הלכה נראה דיש להחמיר, כיון דשמעינן לבה"ג והרשב"א, ומרן , וגם הרא"ש נלוה עמם, )בסימן ש"ד(והגהות מרדכי, ומהרש"ל בים של שלמה, דסברי דיו"ט שוה לשבת ואיכא משום שביתת בהמתו ביו"ט נמי, כן ראוי להחמיר. וכן ראיתי להרב אבן העוזר בסימן זה דמסיק להחמיר. ועד אחרן חזה הוית להרב מהר"י עייאש שהאריך בזה בספר מטה יהודה הנדפס מחדש, ומתוך מה שכתבנו בעניותנו לעיל יראה המעיין דיש להשיב על קצת דבריו. אבל לענין דינא מסיק כסברת האוסרין וכהכרעת מרן. ע"ש בסימן תצ"ה. ואין הפנאי מסכים עמי להאריך בדברי הרב הנזכר ובדברי שאר אחרונים. ומצאתי בקונטריס כ"י ישן נושן מחדושי רבני עיר קדשנו ירושלם ת"ו הקדמונים , זמן הנגיד רבנו )שנת רס"ט(יצחק כהן שולל, וכתוב שם וז"ל: אחד מחו"ל שחוזר למקומו ועושה שני ימים טובים, אסור לו להשאיל בהמתו משום שביתת בהמתו ביו"ט שלו. עכ"ל. הא למדת דרבנן קשישאי זקני ארץ הקדושה הורו הלכה למעשה דאסור להשאיל בהמתו מטעם שביתת בהמתו אפילו ביו"ט שני. ומוכח דסברי דכשם שחייב על שביתת בהמה בשבת הוא הדין ביו"ט, ואידי ואידי חד שיעורא, ואמטול הכין אסרו גם ביום טוב שני. שם רנז(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. עיין מה שכתבתי לפנים, ובסימן ש"ד, ובסימן ש"ה , ובסימן תצ"ה בס"ד. ע"ש. )אות א'()אות ד'(שם רנח(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. עיין לקמן מהדורא בתרא ביצה כ"ג . שם רנט(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. הרש"ל ]ים של שלמה ביצה פ"ה סימן תמה על זה מדברי ירושלמי , דקאמר הטעם ו'[]ביצה פ"ה ה"ב[דאין רוכבין על גבי בהמה משום שאדם מצווה על שביתת בהמתו, ושם ביו"ט איירי. והנה בש"ס שם בעי למימר ]לו:[משום איסור תחומין, וקאמר שמע מינה תחומין דאורייתא, אלא שמא יחתוך זמורה. והנה הא דקאמר הש"ס, שמע מינה תחומין דאורייתא, אינו מוכרח לכאורה, דהרי מצינו כמה פעמים דגזרו אף באיסור דרבנן בדבר הרגיל. ועל כרחך צריך לומר דבאמת רוכב הוא למעלה מעשרה, אלא דהטעם משום שביתת בהמה שהבהמה הולכת חוץ לתחום, ומזה דייק דתחומין דאורייתא, דבדרבנן לא גזרו על שבות בהמתו, כמבואר לקמן סימן ש"ה דאין לחוש אם הבהמה הולכת חוץ לתחום. ומעתה ]סכ"ג בהגה[מוכרח דתלמוד דידן סובר דיש שביתת בהמתו ביו"ט. אמנם בלאו הכי הדבר דחוק דהטעם יהיה משום שביתת בהמתו, דתינח בהמה שלו אבל על בהמה שאינה שלו למה נימא דאין רוכבין לפי הסלקא דעתין. ובפרט על הירושלמי קשה דקאמר באמת הטעם משום שביתת בהמתו, הא אין רוכבין על גבי בהמה משמע דאף אם אין הבהמה שלו אין רוכבין עליה. על כן היה נראה מכאן כמו שכתב המגן אברהם , דהך דשביתת ]סקי"ב[בהמתו על הך דהיה רוכב על גב בהמה אומר לו רד וכו', שניא הוא שאדם מצווה על שביתת בהמתו, ושם איירי באמת בבהמת עצמו, וא"כ אין ראיה מכאן לאסור שביתת בהמתו ביו"ט. והנה בחדושי מסכת יומא כתבתי בהא דקאמר הש"ס , ]מא:[קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, וא"כ השעיר מוציא משא על ראשו, וכיון דאינו עשוי רק למצוה בעלמא חשוב משא כמו בפרה, ואיך יעברו ישראל על שביתת בהמתם דהוא איסור תורה. ואין לומר דאפקורי מפקיר )להו(]ליה[, דהרי כפרת ישראל צריכה להיות משלהם ולא משל הפקר. ועוד דאינו יכול להפקיר וגם לא מצינו דבר זה. והוכחתי מזה דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו רק בשבת ולא ביוה"כ, וכל שכן יום טוב שאין אדם מוזהר בו על שביתת בהמתו. ובש"ס דביצה , שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים ]כג.[אוסרים, פרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה, ומקרדין הבהמה ביום טוב. ודקדק בתוספות יום טוב דנקט בסיפא ביו"ט, ]שם פ"ב מ"ח[לאורויי דרישא איירי רק בשבת, ודייק מזה דאין אדם מצווה על שביתת בהמה ביו"ט. ואין ראיה, דשם אין איסור בלאו הכי דהוצאה ביום טוב אף לאדם שרי דמתוך שהותרה הוצאה לצורך . ואין לומר דזה לא חשוב צורך קצת, לא ]ש"ע סימן תקי"ח[מיבעיא לדעת האומרים דרצועה שבין קרניה הוי לשמור דעל כל פנים חשוב צורך היום, כמו שמבואר לקמן בחושש שלא יגנבו, ואף לנוי כיון דאינו דרך הוצאה לא חשו ביו"ט, וא"כ אין כאן ראיה להתיר שביתת בהמתו ביו"ט. והנה בתוספות דפסחים שמע מינה מדרבי )דף)ד'( ]ה: ד"ה לחלק[(עקיבא תלת, שמע מינה הבערה לחלק יצאת, הביאו פירוש ריב"א, מדאסר לה ביו"ט, דאי הבערה ללאו יצאת לא היתה אסורה ביו"ט משום דאינה בכלל מלאכה. והוא הדין מחמר ושביתת בהמתו דאינה בכלל מלאכה רק איסור לאו אינו אסור ביום טוב. הן אמת דקשה לכאורה איסור תחומין למאן דאמר דהוא דבר תורה, ומ"מ אינה בכלל מלאכה, ולא מצינו קרא רק בשבת, אמאי תהיה אסורה ביום טוב. ובש"ס מבואר להדיא דאסור מן התורה ביו"ט כמו בשבת כמו שכתבתי לעיל, ותחומין אף לרבי עקיבא אין בו איסור מיתה בשבת ]סוטה כז:[ואינם בכלל מלאכה ומ"מ אסורה ביו"ט כמו בשבת, והוא הדין הבערה למאן דאמר ללאו יצאת, וכן במחמר ושביתת בהמתו אין חילוק בין שבת ליום טוב. כנלע"ד ברור, ובהלכות יו"ט יבואר באריכות. ועוד ראיה מהא דקאמר הש"ס במסכת ביצה )דף)ק"א( ]כב:[(דמוגמר אסור ביום טוב משום מכבה, ואקשינן עלה ותיפוק ליה משום הבערה. וקשה מאי קושיא, דילמא הש"ס נקט מילתא פסיקא דחייב משום מכבה לכולי עלמא, ומשום הבערה הדבר תלוי בפלוגתא אי שייך איסור הבערה ביו"ט, דלמאן דאמר הבערה ללאו יצאת אינה אסורה ביו"ט כלל. גם יש ראיה מהא דקאמר הש"ס במסכת פסחים אהך ברייתא דהיה יושב ]ז.[בבהמ"ד ונזכר שיש חמץ בביתו מבטלו בלבו דאיירי בעיסה מגולגלת, דיקא נמי דקתני היה יושב בבהמ"ד, וקשה מה אפשר לעשות אי לא היה יושב בבהמ"ד. וקשה דילמא הך ברייתא כמאן דאמר הבערה אינו רק איסור לאו ומותר ביו"ט ועל כן היה אפשר לבער. אלא ודאי דאין חילוק בין שבת ליו"ט. ובתשובה הארכתי בזה מאד. שם (רס) בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. במג"א על הרמ"א שכתב )סקי"ב(דאין מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, והביא דהים של שלמה חולק עליו מהאי דאין רוכבין בביצה ]ביצה פ"ה סימן ו'[]ירושלמי . ולענ"ד דהרמ"א הכריע כהפוסקים שסברו דכל דבר פ"ה ה"ב[שאינו בשבת רק בלאו אינו אסור ביו"ט מן התורה כלל וכלל, וכמו שכתבו התוספות בפסחים בשם )דף ה' ע"ב בד"ה לחלק וכו'(ריב"א. יע"ש. וא"כ מחמר דאינו אלא בלאו בשבת, מותר מן התורה לגמרי, ואעפ"כ אסור רכיבה ביו"ט מדרבנן, משום שמא יחתוך זמורה או מאיזה טעם שיהיה. וא"כ הרמ"א בסימן רמ"ו שכתב דבריו על המחבר שם דמיירי מאיסור דאורייתא, על זה כתב הרמ"א דביו"ט אינו מצווה על שביתת בהמה, ורוצה לומר דמדאורייתא אינו מצווה. שם רסא(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה ו. ועיין תוספות יו"ט ביצה על שביתת בהמת ]פ"ב במשנה פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה מ"ח[שבין קרניה, ומקרדין את הבהמה ביו"ט. וכתב התוספות יו"ט ז"ל, מדנקט הכא ביו"ט, מכלל דרישא דהיינו פרתו של רבי אלעזר בן עזריה מיירי בשבת, ומכאן תשובה להנך פוסקים דסבירא להו אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. עיין ב"י . והרי דקדוק גמור ממשנה זו. ע"ש פרק ב' משנה ]סימן תצ"ה ס"ג[ח' שכתב שהוא קושיא נגד החולקים. ולענ"ד על פי מאי דקי"ל לקמן בהג"ה, דדבר המפורש בתורה צריך )סימן תר"ח סעיף ב'(למחות אבל אין מפורש אין צריך למחות. ע"ש. והנה בגמרא מקשינן, למימרא דרבי אלעזר בן עזריה חדא פרה הוית ]ביצה כג.[ליה, והאמר רב יהודה אמר רב תליסר אלפי וכו'. ומשני של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. ומעתה אף אי מצווין על שביתת בהמה ביו"ט מ"מ ודאי מפורש לא מיקרי, דהא קרא דוקא בשבת מיירי. ולפי זה ודאי רבי אלעזר בן עזריה היה רוצה למחות בה וח"ו שישתוק במקום איסור לדעת חביריו, רק שהיה ירא שלא תשמע לו שכנתו ומוטב שיהיו שוגגין וכו'. ולכאורה א"כ מדוע נקראת על שמו, אמנם היתה יוצאת בשבת דהיה לו למחות מכל מקום, דהרי מפורש הוא לדעת חכמים דזה הוי משא, וקמ"ל דכל שיש בו למחות ואינו מוחה נתפס עליו, כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות , ואגב גררא השמיענו כן נמי הכא, כמו שכתבו התוספות ריש ברכות . ]ב. ד"ה והא קמ"ל[ודוק . שם רסב(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. וכן כתב הלבוש , והאליה ]ס"ה[רבה . עיין באר היטב שהביא מהמג"א ]סקי"ח[]סק"ח[]סקי"ב[דרש"ל חולק בזה דגם ביו"ט ]ים של שלמה ביצה פ"ה סימן ו'[מצווה. ועיין מה שהאריך הרב יד אפרים בדברי הרב מג"א. ועיין ]סק"ג[, ומסיק להחמיר אפילו מה שכתב הרב מחזיק ברכה ביו"ט שני של גליות. ועיין בספר שערי תשובה . גם ]סק"ח[)הגה"ט(כתב דאינן נראין דברי מור"ם, וזכר מוה"ר בשכנה"ג עשה למה שכתב בסימן ש"ה . ועיין נמי בספר מטה ]הגב"י סק"ו[]סקי"א[ובסימן יאודה בסימן זה ]תצ"ה[, ובספר )תצ"ד(]ס"ב[ערוך השלחן ]כאן סק"ו[, דגם ביו"ט מצווה על ()סימן תצ"ו )דף י"ט ע"ב(שביתת בהמתו, ובספר ברכות המים ז"ל .. ע"ש שם רסג(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה תת בהמתו. עט"ר מוה"ר בספרו פאת ים על שבי . )בחדושיו ביצה דף ל"ב ע"ב וג'(שם רסד(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה .'כתב הטור, שאדם מצווה כו על שביתת בהמתו. נ"ב: דוקא בשבת אבל ביו"ט אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. מור"ם משם הב"י סימן ש"ה בשם שבלי הלקט )בסעיף ג'(. ולזה הסכים הלבוש הכא בסוף הסימן. ועיין בשיירי ]סימן קי"ג[)בהגה"ט(שכתב וז"ל: ולע"ד אינו נראה כן כמו שכתבתי כנה"ג בסימן ש"ה . וע"ש מה שכתב. ועיין מה שכתב על )בהגב"י סק"ו()בסק"ג(, ולענין הלכה מסיק דאדם דבריו הרב מחזיק ברכה כאן מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ועיין מה שכתב בסימן ש"ד , ובסימן ש"ה , ובסימן תצ"ה , וכן ]סק"א[)סק"א()סק"ה( ]סק"ד[הסכים הרב מטה יהודה . ועיין מה שכתב כאן )בסימן תצ"ה ס"ב()בסקי"א(, ובספר ערך השלחן בסימן תצ"ו וכאן בסק"ו , דמרן ושאר אחרונים סבירא להו דאפילו ביו"ט מצווה על שביתת בהמתו, דלא כהרב אליה רבה . ע"ש. ועיין מה ]סקי"ח[)דף י"ט ע"ב(שכתב הרב ברכות מים . שם רסה(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. עיין באר היטב ושערי ]סק"ח[תשובה . ובאהלי יעקב פסק גם כן דביו"ט אין ]סק"ח[)סימן פ"ט(צריך שום תיקון, דאינו מצווה ]על שביתת בהמתו[ כל שנוטל שכר יו"ט בהבלעה, ודינו כדין דברים המותרים. ע"ש. שם רסו(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. עיין באר היטב ובשערי )סק"ח(. ועיין בפתחי תשובה שכתב בשם אהלי יעקב תשובה )שם(שפסק גם כן דביו"ט אין צריך שום תיקון, דאינו )סימן פ"ט(מצווה ]על שביתת בהמתו[ כל שנוטל שכר יו"ט בהבלעה, ודינו כדין דברים המותרים. ע"ש. ועיין בשו"ת ארץ צבי אם )סימן מ"ז(כאן בסק"ו כתב הרב ערך השלחן, ועיין מה שכתבתי .נדפס לעיל אות רנ"א .נדפס לעיל אות רנ"ב .כוונתו להרב ערך השלחן בסימן תצ"ה דמרן ס"ל דאף ביו"ט מצווה על שביתתה. ולא נמצא שם או בסימן תצ"ו שדיבר מזה, אולם מצאנו שכתב כן בסימן תקכ"ו)סק"א(. ודבריו .נדפס לעיל אות רנ"ה .נדפס לעיל אות רנ"א .נדפס לעיל אות רנ"ו .נדפס לעיל אות רנ"ב )בסק"ו( נדפסו לקמן אות רע"ג. נוהג איסור מחמר ואיסור שביתת בהמתו ועבדו ביוה"כ. וגם אם נשים חייבין במצות עשה דשביתת ב המתו. יעו"ש מה שכתב בזה. ועיין בדברינו לקמן סימן תרי"א סעיף ב'. שם רסז(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. עיין באשל אברהם מהגה"ק מבוטשאטש, שמתמה שלא הזכירו הפוסקים מדברי הריב"א שבתוספות , שכתבו דלמאן דאמר הבערה )פסחים דף ה' ריש ע"ב(לחלק יצאה הוא דאסור הבערה ביו"ט, מה שאין כן למאן דאמר ללאו יצאה, מכיון שאינו בכלל מלאכות שבסקילה מותר ביו"ט אפילו למאן דאמר לא אמרינן הואיל. א"כ מבואר להדיא דכל שכן מחמר ושביתת בהמה דלכולי עלמא אינו בכלל מלאכות, שמותר ביו"ט. יעו"ש שהאריך קצת בזה. ועיין בספר דברי צבי , שהביא ראיה לדעת הרמ"א דאין מצווה על )דף פ"ו ]סימן תקכ"ב[(שביתת בהמתו ביו"ט. יעו"ש. ועיין בספר מנורה הטהורה ]קני שכתב, דמה שכתב בהג"ה דאין אדם מצווה על המנורה סקי"ח[שביתת בהמתו ביו"ט, היינו לענין דאין צריך למחות בעכו"ם העושה, ומכל שכן דאין צריך להפקירה. אבל לכתחילה בודאי אסור להשאיל על יו"ט, וראוי להחמיר ותבוא עליו ברכה שגם בדיעבד יפקיר אף ביו"ט. יעו"ש. ]הערת מהרש"ם: עיין מאירי )ביצה ל"ו(שכתב, דאיכא מאן דאמר שביו"ט אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ובטלה דעתו. אבל בשו"ת בשמים ראש פסק גם כן )סימן מ"ח(כהרמ"א. ועיין שם בכסא דהרסנא שהביא מסוכה )דף כ"ג ע"א(בהעושה סוכתו על גב הגמל מדאורייתא מיחזי חזי, ובעל כרחך דביו"ט ליכא מדאורייתא שביתת בהמתו. וצ"ע דהא בעינן סוכה ראויה לשבעה ומה יעשה בשבת. ובעל כרחך דמיירי בגמל של עכו"ם או של הפקר. ועיין אסיפת זקנים )בבא קמא דף ל"ז ע"א ]ד"ה דלרש"י דמועד לשבתות דאינו מועד לחול משום הרי[(]ד"ה הרי[דבשבת בטל ממלאכה, אינו מועד ליו"ט. ע"ש. ומוכח דביו"ט ליכא משום שביתת בהמתו. ועיין תשובת שואל ומשיב מהדורא תניינא ועיין עוד בשער המלך )ח"ב סוף סימן ס"ו()פ"ה מהלכות יו"ט )ח"ב סוף סימן קמ"א(ותשובת פנים מאירות .מה שכתב בזה ה"ב(בפרי מגדים במשבצות חקר אם צריך לבזבז כל ממונו )סק"ו(שלא יעבור על שביתת בהמתו בשב ואל תעשה. אבל בתשובת ריב"ש מפורש דגם בכהאי גוונא חייב לבזבז )סימן שפ"ז(כל ממונו כלאו. ועיין תשובת מהר"י אסאד חאו"ח )סימן ר"ב(שתמה על הריב"ש. ע"ש באורך. ועיין עוד בפמ"ג לקמן סימן תרנ"ו בזה[. ]אשל אברהם סק"ח[שם רסח(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. עיין בזה בתוספות רבי עקיבא איגר למשניות פרק קמא דמגילה במשנה אין בין יו"ט ]מ"ה[לשבת)ועיין בשו"ע התניא סוף סימן זה(. ועיין באבן העוזר כאן דנכ ון להחמיר למעשה כיון דבה"ג מחמיר ]הלכות אבל עמ' רמ"ו[לענין שביתת עבדו ביו"ט, והוא הדין לשביתת בהמתו. וכן מוכח לענ"ד מדברי הרוקח שהביא בב"י כאן, שכתב דאם )בסימן ד"ש(יש ליהודי עגלה אינו יכול להשכירה לגוי להוליך ממונו בשבת או ביו"ט, ואם יעשה כן מחלל שבת ויו"ט הוא,)עיין הגהות מהרל"ח(. וכתב הב"י דעל כרחך כב"ש אתי, דאילו לב"ה הא אמרו דאין אדם מצווה על שביתת כליו. על כל פנים סובר הרוקח דלב"ש דמצווה על שביתת כלים אין חילוק בין ]שבת יח.[שבת ליו"ט וגם ביו"ט מצווה, א"כ מדב"ש נשמע לב"ה בשביתת עבד ובהמה דגם ביו"ט מצווה ואין חילוק בין שבת ליו"ט. שם רסט(בהגה ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. דעת מרן אינו כן, דבסימן תצ"ה הביא שתי הדעות והסכימה דעתו כהאוסרים. ועיין ]בב"י[]סק"ג[שהביא מקונטרס רבני ירושלם שאסרו במחזיק ברכה שביתת בהמתו גם ביו"ט שני. שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. במג"א (ער) . ]עיין[ בפר"ח ביאור אלו )סקי"ב()סימן תצ"ה סק"ג(הדברים. שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. כתב מג"א רעא(, אין אדם מצווה וכו', מדברי השבלי לקט )סקי"ב(אין ראיה וכו'. ונ"ל בלאו הכי אין ראיה דז"ל: ]סימן קי"ג[)כתב(רב האי גאון נשאל, מהו ליתן סוס או פרד לעכו"ם שירעה אותם ויניחם אצלו ועכו"ם רוכב עליו ועושה בהם צרכיו. והשיב, כיון שלא בשכירות נתנן לו מותר, ואם עושה בהם עכו"ם צרכיו אין עליו כלום שלא מדעתו הוא עושה, ואם רואה אותו מוחה בידו. ואם נתנו קודם לחג אין צריך אפילו למחות בידו, ובלבד שלא ימתין שכירות מן העכו"ם. כל זה מביא הכל בו. א"כ יש לומר דהטעם דמסירה קודם לחג מותר הוא לשיטתו שכתב גם ]ב[שבת, כמו שהביא הב"י כאן: כתב הכלבו ]סימן ל"א דף כ"ד בשם רבנו פרץ, שאם התנו שתנוח בשבת מותר להשכיר ע"ד[שלשה ימים קודם שבת. וא"כ גם גבי שבת התיר שלשה ימים מקודם, וא"כ אין ראיה לחלק בין שבת ליו"ט אף ע"פ שמחמיר על כל פנים בשבת מיו"ט, דבשבת אע"ג דנותן שלשה ימים קודם, אם רואה עושה מלאכה בשבת צריך למחות, וביו"ט כתב, אם נתנן קודם לחג אין צריך למחות. יש לפרש דאין צריך למחות אם נותן קודם לחג, היינו להתנות עמו שתנוח, אבל אם רואה ביו"ט עושה מלאכה צריך למחות. או אפילו פירושו שביו"ט עצמו אין צריך למחות, היינו מדרבנן שלא החמירו ביו"ט כמו בשבת, ואפילו בשבת עצמו אפשר שצריך למחות הוא מדרבנן, מאחר שהוא בגזל עושה ושלא מדעתו, והתורה לא אסרה אלא אם נעשה בצווי ישראל. אבל הרב ב"י לא סבירא ליה פירושים אלו, שהרי סיים שם בסימן ש"ה , מזה מוכח ]סכ"ג[דאין אדם מצווה על שביתת בהמה ביו"ט. ע"ש. והמג"א דחה הראיה, משום דמיירי שרוכב עליה, א"כ אין איסור שבי תת בהמתו משום דחי נושא את עצמו. אבל באמת עיקר הפלפול הוא בסימן תצ"ה הביא הרב ב"י במאי דפליגי, האוסרים ]ס"ג[סבירא להו דאין לחלק משום דתני אין בין יו"ט לשבת ]מגילה ז:[אלא אוכל נפש בלבד, והוא בכלל לא תעשה כל מלאכה, אבל המתירין סבירא להו, מאחר שלאו דמחמר אין מכלל אבות מלאכות ואינו חייב מיתה ולא קרבן, וא"כ אינו בכלל לא תעשה כל מלאכה אלא גבי שבת שכתב לאו זה בהדיא, מה שאין כן גבי יו"ט שלא כתב לאו זה א"כ אינו מצווה עליו. וזה הוא פלפולם. ע"ש באריכות שהביא בשם הכלבו ]סימן נ"ח דף י"ז ע"ד[ולא משם שבלי הלקט. ומה שכתב והר"ן ]עבודה זרה ד: ד"ה סובר אפילו מחמר ליכא, היינו בחצר, אבל ברשות הרבים ומקשו[היינו לאו דמחמר המפורש בגמרא . ומה שכתב, נ"ל ]שבת קנג:[טעמו שמא יצא חוץ לתחום. קשיא לי, הלא על בהמה אינו מצווה על התחומין כדמבואר בשבת גבי קורא לה )דף נ"ג ע"ב(והיא באה. ואפשר במה שיושב עליה הוי כאילו מביא בידו, מ"מ אין שייך לגזור משום הכי. וצ"ע. שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. כתב רעב(במג"א אין אדם כו', ובאמת זה לשון )סקי"ב(הירושלמי כו'. כאן בא המג"א לחלוק על ראיות ]ביצה פ"ה ה"ב[הים של שלמה מהירושלמי, דאין הפירוש כמו ]ביצה פ"ה סימן ו'[שכתב הים של שלמה, אלא הפירוש בירושלמי הוא משום דצער הוא לה. וזהו כוונת הירושלמי דקאמר משום דמצווה על שביתת בהמתו. כן כתב המחצית השקל. ע"ש. שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. אבל רעג(בירושלמי אמרינן טעמא דאין רוכבין ]ביצה פ"ה ה"ב[על גבי בהמה משום דמצווה על שביתת בהמתו, ופירש הרב , אע"ג דחי נושא את עצמו, חיישינן שמא יצא חוץ מג"א ]סקי"ב[לתחום, והוא סבירא ליה דתחומין דאורייתא, והאדם עצמו אינו עושה איסור כיון דיושב על הבהמה, כמו שכתב הרא"ש בעירובין בשם רשב"ם. ע"ש. ותמהני עליו שהרי ]פ"ד סימן ג'[הגהות מרדכי בפרק קמא דעירובין , הביאו הב"י ]סימן תקכ"ח[]סוף[ סימן רס"ו, כתבו דברוכב נמי איכא איסור תחומין, דרוכב כמהלך דמי. ועיין שם שהבין הירושלמי כפשטיה. וכן כתב בבדק הבית בשם הרשב"ץ . ע"ש. וכן כתבו הריב"ש )סימן , והרשב"ש , והרדב"ז )סימן ת"ח וסימן תכ"ב()סימן פ"א( ]ח"ד ק"א(. ע"ש. וכבר כתב מהרלנ"ח , דברוכב על [סימן אלף קנ"ב )סימן כ"ח(גב בהמה מודה רשב"ם דמידי קעביד, וכל הפוסקים חולקים אף בקרון, וכן כתב הריטב"א בהדיא . ע"ש. ]עירובין מג: ד"ה ולענין[ועוד דבהגהות מרדכי בקידושין האריך להוכיח ]סימן תקס"ה[מהש"ס והירושלמי דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו באיסור תחומין, וכן כתב הוא בסוף סימן ש"ה . ע"ש. אבל רש"ל ]סקי"ח[בים של שלמה פירש, אע"ג דאוכף לא הוי )]ביצה פ"ה[ סימן ו'(משוי משום דטפל הוא לגבי האדם, מ"מ איכא למיחש כשירד מן הסוס דהוי האוכף משוי ועובר משום שביתת בהמתו. וכן כתב הב"י סוף סימן רס"ו בשם המרדכי. ע"ש. ועיין מה שכתבתי סימן תצ"ה דמרן ושאר אחרונים סבירא להו דאף ביו"ט מצווה על שביתת בהמתו דלא כהרב אליה רבה . ע"ש. ]סקי"ח[שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. כתב מג"א רעד(, אין אדם כו', שאסור מדרבנן. פירש מחצית )סקי"ב(השקל, בסימן ש"ה כל שבחבירו פטור אבל אסור, בבהמה ]סק"ו[מותר לכתחילה. ע"ש. וצ"ע דבסימן תצ"ה אין )סעיף)ד'( ]ג'[(מוציאין משא על הבהמה ביו"ט דאסור מדרבנן, כמו שכתב המג"א שם , אע"ג דאדם בכהאי גוונא נמי אינו אסור אלא ]סק"ה[מדרבנן. ולפענ"ד כוונת מג"א לדחות הראיה משבלי הלקט ]סימן הובא במחצית השקל, דאע"ג דמוזהר על שביתת בהמתו קי"ג[ביו"ט, אפילו הכי אין צריך למחות לאינו יהודי שמביא משאות על הבהמה ביו"ט, כיון שאין אסור רק מדרבנן. שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. כתב מג"א ערה(כו', ומדברי שבלי הלקט אין ראיה )סקי"ב(]סימן קי"ג[כו', אלא שאסור מדרבנן כו'. ודברי מג"א תמוהים. ועיין מג"א , דלוקה אם אין צריך להם, ואם כן הנכרי מוציא )סימן תקי"ח סק"ג(לצורך עצמו, ואם הישראל עושה זאת חייב, ד"לכם" ולא לנכרי , וממילא אם יש שביתת בהמתו ביום טוב גם הבהמה ]ביצה כ:[אסור לצורך נכרי. ויש ליישב לדעתי, דכוונת מג"א הוא מטעם הואיל, ומשום הכי משני הלשון, דבשבלי הלקט כתב שעשה בה צרכו והמג"א כתב שהוציא משא, ואם כן אי אפשר ללקות עליו מטעם הואיל אי מיקלע אדם שצריך להם הנך משא, כמו בגדים או דבר מאכל, והמג"א שם בתקי"ח מציין על דברי מחבר שנקט אבנים שאין צריך לשום אדם, וא"כ אם הוא אינו לוקה בבהמה פטור ומותר, ואף מוקצה מותר מן התורה. וצ"ע בזה. שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. כתב רעו(במג"א , ומה שאמרו בירושלמי )סקי"ב(]ביצה פ"ה ה"ב[אין רוכבין משום שביתת בהמתו אע"ג דחי נושא את עצמו. ותירץ שני תירוצים, א', דירושלמי סובר תחומין דאורייתא והחשש שמא יצא חוץ לתחום. ב', דשביתת בהמתו דקאמר היינו משום שצער הוא לה, ומניעת צער מקרי נייח ושביתה, עיין מחצית השקל.)ועיין תפארת ישראל ריש סדר מועד בקונטרס כלכלת שבת דף ה' ע"ב נראה דנעלם ממנו המג"א דכאן(. ועיין בזה בספר בינה לעתים ]על דברי[)ל(רמב"ם )פ"ה מהלכות יו"ט , ועיין עוד מה שכתבתי בילקוט הגרשוני ה"א()ח"ג אות "שמא בשם מרן חתם סופר ז"ל. יטה"(שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. עיין מג"א רעז(, על מה שכתב רמ"א דאין אדם מצווה על )סקי"ב(שביתת בהמתו ביום טוב, הביא המג"א דבים של שלמה ]ביצה חולק על זה, והביא מהרי"ף ורא"ש פ"ה סימן ו'[]שם סימן ב'[מירושלמי , דאין רוכבין על גבי בהמה משום ]ביצה פ"ה ה"ב[שביתת בהמתו, וזה גבי יום טוב מתניא. עכ"ל הים של שלמה. והמג"א כתב בסופו וז"ל: ובאמת ז"ל הירושלמי: היה רוכב על גבי בהמה אומרים לו רד כו', שניא היא משום שמצווה על שביתת בהמתו. ונראה לי פירושו, דאע"ג שעלה אמרינן ליה לירד משום צער הוא לה, מה שאין כן באילן. ופירש המחצית השקל שכוונת מג"א לדחות ראיית מהרש"ל מירושלמי, דאין הפירוש כמהרש"ל, דכוונת ירושלמי אע"ג דבעלה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מוצאי שבת קודש, מ"מ בעולה על בהמה במזיד בשבת אומרים לו רד, ומאי שנא מאילן, על זה משני שניא היא, ר"ל הכא בבהמה שאני. ע"ש. והנה נא עיינתי בירושלמי וז"ל: מפני מה )ביצה פרק ה' הלכה ב'(אמרו היה רוכב על גבי בהמה אומרים לו רד, חברייא אמרו שמא תינוק הבהמה, פירש המפרש שמא ]קרבן העדה[תרביצנה. אמר לון רבי יוסי הגע עצמך שהיה הוגן אחד גדול )פירוש, שהיה גמל בחור וגדול שאי אפשר לו להגביהו למה אסרו(, תנא רבי אחא בר פפא קומי ר' זעירא שניא היא שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו, "למען ינוח שורך וחמורך" כמוך. עכ"ל ירושלמי. ע"ש. א"כ משמע שזה ]שמות כ"ג, י"ב[שקאמר שניא היא, אין הכוונה לחלק בין עלה לאילן שאומרים לו רד ועלה לבהמה לא אומרים רד, אלא שהירושלמי הקשה אם הטעם שמשום הכי אומרים לו רד מבהמה משום שמא תנוק, א"כ בגמל גדול מאי איכא למימר, אלא קאמר טעם אחר משום שביתת בהמה. וגם אם הטעם משום צער בהמה וזה גם בחול אסור, א"כ למה הביא הפסוק למען ינוח. אמנם זה יש לפרש, שהירושלמי רצה להביא ראיה מלמען ינוח דמותר להעמיד הבהמה על גבי עשבים בשבת, משום שאם לא יניח אין זה נייח אלא צער, כמו שכתב המחצית השקל, ומזה מוכח דבשביל צער בהמה מותר לה לעשות מלאכה, ומכל שכן שיש לחוש לצער בהמה שאומרים לו רד. עכ"פ אין מוכרח לענ"ד לומר שכוונת ירושלמי משום צער בהמה, אלא אפשר לומר כוונת ירושלמי משום שביתת בהמה כהבנת מהרש"ל. כן נראה לענ"ד לולי דברי רבותינו המג"א ומהרש"ל ורמ"א, וכללא כייל לן רבן של ישראל מרן החתם סופר זצוק"ל, וכל ישראל יוצאים ביד רמ"א. שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. כתב מג"א רעח(, ומדברי שבלי לקט אין ראיה, )סקי"ב(]סימן קי"ג[דהתם מיירי שאינו יהודי רוכב עליה ומביא עליה משאות, וזה אפילו באדם מותר, דהא אין איסור הוצאה ביום טוב אלא שאסור מדרבנן, כמ"ש סימן תצ"ה . עיין שם. וצ"ע )סעיף ג'(דהתם איירי בהוצאת משא של ישראל, וכמו שכתב שם המחצית השקל, דמסתמא הוצאת משא צורך קצת, לכן אסור רק מדרבנן. אבל בכאן השבלי לקט)עיין ב"י לשון שבלי ]סימן ש"ה סכ"ג[לקט בשם רב הא י גאון( איירי שהנכרי רוכב עליה ומביא עליה משאות שלו, דזה לא הוי צורך קצת, א"כ הוי איסור דאורייתא. וצ"ע דברי מג"א. שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. וכתב רעט(המג"א , ובים של שלמה )סקי"ב()פ"ה דביצה ]סימן ו'[(חולק על זה, ומביא הרי"ף והרא"ש שכתבו בשם ]שם סימן ב'[, אין רוכבין על גבי בהמה משום הירושלמי ]ביצה פ"ה ה"ב[שביתת בהמתו, וזה גבי יו"ט מתניא. עכ"ל וכו'. ע"ש במג"א. ולענ"ד הירושלמי לשיטתיה והש"ס דילן לשיטתיה. דהנה בהגהות רעק"א כאן כתב, דודאי למאן דאמר דאין שביתת ]סק"י[בהמה ומחמר ביו"ט, משום ד"למען ינוח" גבי ]שמות כ"ג, י"ב[שבת דוקא כתיב ולא גבי יו"ט, כמו שכתב הב"י ]סימן ש"ה בשם , וא"כ גם ביוה"כ ליכא משום שביתת בהמה שבלי הלקט סימן קי"ג[ומחמר דלא כתיב קרא רק בשבת. ע"ש. והנה ביומא )דף ס"ו ע"ב(איתא, עתי אפילו בשבת. למאי הלכתא, אמר רב ששת שאם היה חולה מרכיבו על כתיפו. אמר רפרם שמע מינה עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. ובכריתות דחי הש"ס ]יד.[דברי רפרם דשאני יוה"כ דהכשירו בכך. ובירושלמי ביומא ]פ"ו איתא, חלה מהו להרכיבו על החמור. ע"ש. מבואר ה"ג[דהירושלמי סבירא ליה דביוה"כ איכא משום שביתת בהמתו ומחמר, דאם לא כן פשיטא דמרכיבו על החמור, דהא ביו"ט ויוה"כ ליכא משום שביתת בהמה ומחמר. ובש"ס דילן דקאמר דדברי רפרם בדותא דשאני יוה"כ דהכשירו בכך כדאמר בכריתות, גם כן על כרחך סבירא ליה כן, דאם לא כן הא ביוה"כ שלא חל בשבת לא הוי הכשירו בכך דהא יכול להרכיבו על החמור, ועל כרחך דביוה"כ מצווה על שביתת בהמה ומחמר. אבל סוגיא דיומא דלא דחי דברי רפרם דשאני יוה"כ דהכשירו בכך, על כרחך משום דסבירא ליה דביוה"כ אין מצווה על שביתת בהמה ומחמר, וא"כ פליגי גם השתי סוגיות בזה . ועיין מה שכתבתי בזה בחיבורי מתנה טובה על מסכת שבת . )דף ק"ב(שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. כתב במג"א (רפ) , אע"ג דחי נושא את עצמו, נ"ל דטעמו משום )סקי"ב(שמא יצא חוץ לתחום. עיין בתשובת משיב דבר מה )סימן כ"ג(שכתב בזה. ועיין בתשובת חתם סופר מה )חאו"ח סימן קנ"ב(שכתב בענין שביתת בהמתו. שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. כתב רפא(במג"א , ועיין ב"י סימן ש"ה וכו'. )סקי"ב(]סכ"ג[ז"ל: השבלי לקט כתב, רב האי גאון נשאל, מהו ליתן ]סימן קי"ג[הסוס או פרה או חמור לעכו"ם שיקח אותם ויניחם אצלו והעכו"ם רוכב עליהם ועושה צרכיו בהם. והשיב, כיון שלא בשכירות נתן להם מותר. ואם עושה ב הם העכו"ם צרכיו, אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עושה, ואם רואה אותו מוחה בידו. ואם נתנו לו קודם החג אין צריך אפילו למחות בידו, ובלבד שלא ימתין לשכירות מהעכו"ם. ועל זה כתב הב"י, ומה שכתב שאם נתן לו קודם החג אין צריך אפילו למחות, משמע דטעמו משום דאין מצווין על שביתת בהמתן ביו"ט. שם כמו שכתוב סימן תצ"ה ס"ג וכו'. ע"ש במג"א דרק ]סק"ה[משום עובדא דחול. א"כ כשעכו"ם עשה לעצמו אין איסור כלל. שם ועיין ב"ח שלא נחית לחלק בזה. היינו שהוא מביא ]אות ד'[ראיה מדברי השבלי לקט לדין הרוקח , שכתב, דאם ]סימן ש'[בהמת ישראל ביד עכו"ם ועושה בה מלאכה, מאחר שאין לוקח שכירות מותר. ועל זה כתב הב"י, דדין זה אין לו על מה לסמוך. ועל זה כתב הב"ח דמיירי ברועה, שישראל מוסרה לעכו"ם רועה. ומביא ראיה מדברי השבלי לקט. ולפי ]מה[ שמחלק המג"א אין ראיה, דהתם משום דגם לאדם מותר. ודו"ק. שם כמו שכתב הרא"ש וכו'. דהיושב בקרון ]עירובין פ"ד סימן ג'[והגוי מוליכו מותר כמו בספינה, דישראל לא עביד מידי. . ועיין ]סימן[ ש"ה )סק"י(שם בהגה אבל ביום טוב אין אדם מצווה וכו'. כתב מג"א רפב(, אין אדם מצווה כו', ומה שכתוב בירושלמי )סקי"ב(וכו', נראה לי דטעמו משום שמא יצא חוץ ]ביצה פ"ה ה"ב[לתחום. עכ"ל המג"א. וכתב הבגדי ישע וז"ל: ק"ל הלא על בהמה אינו מצווה על התחומין כמבואר בשבת גבי )דף נ"ג ע"ב(קורא לה והיא באה. ואפשר במה שיושב עליה הוי כאילו מביא בידו, מ"מ אין שייך לגזור משום הכי. וצ"ע. עכ"ל הבגדי ישע. והנה עיין במה שכתב האגלי טל )דף ט"ו ע"ב במלאכת חורש אות , ומביא שם ראיה מהירושלמי דיש איסור מחמר י"ב(בתחומין, והירושלמי הוא בכלאים . ושם מביא )פ"ח ה"ב(הירושלמי הגמרא דשבת . ועיין שם שהאריך האגלי )דף נ"ג ע"ב(טל בדין זה, ומביא גם דברי המג"א בשם )סימן ש"ה סקי"ח(

סעיף ד

הגמרא, וביאר היטב דמחמר בתחומין אסור אפילו להגהות מרדכי הנזכר, רק לענין שביתת בהמתו ]קידושין סימן תקס"ה[באיסור תחומין סבירא ליה להגהות מרדכי דליתא, אבל מחמר גם הגהות מרדכי יסבור שאסור. ע"ש בדבריו הקדושים. אבל על כל פנים הירושלמי בודאי סבירא ליה דאסור כדמוכיח שם. והא המג"א מדבר על הירושלמי ולשיטת הירושלמי בודאי נכון דברי המג"א. שם .במג"א בסופו, ועיין במסכת מכות פ"ג וריש מי שהחשיך עכ"ל. והנה לא מצאתי במפרשי המג"א לפרש כוונת המג"א בציוניו. אכן הגרעק"א במסכת מכות בגליון הש"ס, )דף כ"א ע"ב(אהא דמקשה הגמרא ולילקי נמי משום זורע ביו"ט, שכתב וז"ל: ק"ל דבלאו הכי קשה דלילקי בחורש משום מחמר וכו', ולכאורה מוכח מזה דשביתת בהמה ומחמר אינו ביו"ט וכו'. ומסיק על בלשונו הקצר: ועיין מכות זה, ואפשר שלזה כיון המג"א )סקי"ב(פ"ג. עכ"ל. אכן במה שסיים המג"א, וריש מי שהחשיך ]שבת , נראה בפשוטו דהוא לדחות הראיה הנ"ל, והוא דאף דאיכא קנד.[שביתת בהמה ומחמר ביו"ט, מ"מ לא לקי כיון דגם בשבת לא לקי אלאו דמחמר, או משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, או משום ד"אתה" מיעטיה, הוא ניהו דמחמר ]שמות כ', י'[בהמתו לא מחייב, וכיון דבמכות מני ליה למלקות לכן לא חשיב מחמר. ולפלא על הגרעק"א דסתם קושייתו ולא סיים דהמג"א דחה ראיה זו. ובעיקר הסברא צ"ע בזה, דאפשר לומר אחרי דביו"ט אין מיתה ממילא לקי על מחמר, דאנן ילפינן דמה דהוי מלאכה בשבת הוי מלאכה ביו"ט, וכיון דמחמר הוי מלאכה בשבת לקי עלה ביו"ט. וכמו שמצינו בחילוק מלאכות, דבשבת יש חילוק מלאכות וביו"ט אין חילוק מלאכות. ואפשר דכל זה לקולא אבל להחמיר ביו"ט מבשבת זה אי אפשר.)ואין לפקפק ולומר דאין ללמוד משבת, דבשבת ליכא מלקות אלא כרת וסקילה, דזהו מחומר איסור שבת ובכלל מאתים מנה. ומלבד זה כיון דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, יש קצת שייכות למלקות במלאכות שבת, אבל במחמר דאין שום עונש קשה לומר דיו"ט חמיר(. ועוד דבלא זה למאן דאמר ]שבת קנד:[דלוקין אלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, מ"מ אין לוקין במחמר משום "אתה" מיעטיה, ודאי מסתבר דביו"ט אין לוקין. ועיין בפרי חדש סימן תצ"ה ובמנחת חינוך . ואפשר )מצוה ל"ב ורצ"ח(לומר דלמאן דאמר אין לוקין אלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, יאמר ד"אתה" אתי למעוטי מחמר ביו"ט באם אינו ענין לשבת תנהו ענין ליו"ט. סעיף ד' ישראל שהשכיר וכו'. כתב ב"י רפג()דף ק"ס ע"ד שיטה , וז"ל הריב"ש בתשובה כו'. נ"ב: עיין נ'(]סימן כ"ה[בהרדב"ז ז"ל בתשובות החדשות שכתב ארבעה )ח"א סימן י"ג(תיקונים, א', שילוה המעות לגוי, ואחריו שיתן הדמים לגוי ]ויקנה[. ב', תקנת הריב"ש ז"ל שיבקש גוי )ויתנה(]סימן קנ"א[שיתן שביעית הדמים בשוורים ויתנה עמו שהמלאכה ששה ימים יהיה שלו ויום השבת של גוי, ואע"פ שהמלאכה של ישראל כולה יתנה עמו שיתן לו כך וכך שביעית מלאכה זו. ג', שיפקיר אותם בפני שלשה, ואם הוא מפחד שלא יזכה בהם אחר יפקיר אותם כל ערב שבת ויחזור ויזכה בהם במוצאי שבת וכן לעולם. ד', שיתן לגוי הדמים לקנות הבהמות ויפקיר הדמים בפני שלשה. ע"ש. שם ישראל שהשכיר וכו'. עיין בתשובות הרדב"ז רפד())ח"ב(. ובספר לחמי תודה תשובות מהר"ר ]ח"א[ סימן י"ג(ישעיה באסן האריך בזה הרבה. )סימן ך' ]דף פ"ד ע"א[(שם ישראל שהשכיר וכו'. לכאורה יש תקנה ליתנה לנכרי רפה(מתנה על מנת להחזיר, דהוה בשבת גוף הבהמה של הנכרי, וכמבואר בחו"מ דמתנה על מנת להחזיר )סימן רמ"א ]ס"ו[(הוי מתנה. ועיין שם בקצות החושן ונתיבות , ]סק"ד[]סק"ה[דחשוב קנין הגוף מדמהני באתרוג דצריך "לכם" . ועיין בהגהות מיימוניות דמן הדין גם בחמץ )פ"ו מהלכות שבת ]אות ב'[(מהני מתנה על מנת להחזיר, רק משום חומרא דחמץ החמירו, והבו דלא לוסיף עלה, וכמו שכתב המג"א , )בסימן תמ"ח סק"ה(וא"כ הוה לן למימר דמהני. וגם בחמץ העלה באליה רבה ]שם דמהני דיעבד. ואולי גם הכא רק לכתחלה מחמרינן, סק"ח[ומטעם שכתבו האחרונים בחמץ דשמא לא יתקיים התנאי ונמצא עבר למפרע, הכא נמי. ואולי מהאי טעמא לא כתב המחבר לומר בהמתו קנויה רק דיעבד כשעיכבה כדלעיל ס"ג, משום דודאי אינו מקנה לחלוטין רק ליום השבת ועל מנת להחזיר אחר השבת, ולא סמכינן על זה רק בדיעבד, אבל הגהות מרדכי ]שבת סבירא ליה דגם לכתחלה שפיר דמי, וכאשר נראה סימן תנ"ב[מהגהות מיימוניות דרק בחמץ החמירו בזה. ועיין בסימן תמ"ח במג"א , ובדגול מרבבה שם, ובחתם סופר , דאם )סק"ה()סימן קט"ז(אומר תהא קנויה לך עד לאחר פסח ותחזירהו לי, דהוי קנין גמור .ולא תלוי בשום תנאי, ומדינא מהני בחמץ וכן בפדיון הבן. ע"ש וא"כ הכא נמי לענין שבת כהאי גוונא מהני. והנה מה שכתב החתם סופר דיחזירהו לו לאחר זמן, היינו שיחזיר לו בקנין, וכיון שלא אמר על מנת אינו תלוי בספק קיום התנאי. ע"ש. צריך ביאור, דלא ימלט באחת משני פנים, או שהוא תנאי שיחזור ויקנהו לו או שאינו תנאי רק שממילא תהא שלו לאחר זמן, ואם כן הוי שאלה בעלמא לדעת הרא"ש , וכמו ]סוכה פ"ג סימן ל'[שכתב שם דאם אמר שאחרי זה יהיה שלי הוי רק שאלה. ונראה כוונתו, דאם אמר ותחזירהו לי לאחר זמן, דהכוונה לחזור ולהקנות, ואינו תנאי שיהא קיום המעשה תלוי בה, רק חיוב כמו חליפין ומכירה, הכא נמי נותן לו דבר זה לגמרי על אופן שיתחייב עכשיו להחזירו לו אחר זמן. וזה עדיף ממה שכתב הרא"ש ביבמות דף ק"ו , בחלץ לה על מנת שתתן ]פי"ב סימן ט"ו[לו מאתים זוז, דאין המעשה תלוי בקיום התנאי, כיון דאין תנאי בחליצה ומ"מ מחויבת בתורת שכירות. ועיין בקצות החושן )סימן , ובנתיבות שם . ובתורת גיטין רמ"א סי"ב ]סק"ט[(]סקי"א[)סימן קמ"ג השיג על קצות החושן בכל תנאי שלא התנה כהלכתו סק"א(דליכא תורת חיוב, דמתחלה לא נתחייב בהחלט רק שיהא הברירה בידו, ומיהו שלא התנה כהלכתו אפסיד אנפשו. ע"ש. והיינו דוקא בזה שירד לתורת תנאי, אבל כאן שאמר ותחזירהו לי לאחר זמן, פליג דלא ירדו הנותן ומקבל לתנאי כלל, כולי עלמא מודו דחיוב גמור יש כאן כמו מוכר דבר בעד דבר אחר כיון שמשך נתחייב, וא"כ כהאי גוונא יש לומר דמהני גבי שבת, דהוה קנין הגוף, רק חיוב על הנכרי לחזור ולהקנותה אחר השבת, ואם לא יחזירנה מ"מ לא יתבטל הקנין למפרע דאינו תנאי רק חיוב. אמנם לפי מה שכתב בקצות החושן שם )בסוף דאם מחויב להחזיר בתורת חיוב ואינו יכול לסלוקי בזוזי סק"ט(יש לומר למפרע גובה, ולא חשוב לכם רק אם חיוב החזרה מחמת תנאי שלא יתבטל המעשה, בזה לא אמרינן למפרע הוא גובה. ע"ש. וא"כ יש לומר לפי מה שהעלה הנתיבות )בסימן ר"ג במשך חפץ ונתחייב ליתן חפץ אחר, אף שאינו בעולם סק"ז(כשיבוא לעולם מחויב ליתן דוקא החפץ ולא מצי לסלוקי בזוזי, ולא דמי לפסק לפועל חפץ בשכרו דיכול ליתן לו דמיו כמבואר בסימן של"ב . ע"ש. וא"כ הכא נמי כשנתן לו מתנה ]ס"ד בהגה[ואמר לו שתחזירו לו לאחר זמן פלוני, דהוי חיוב מחמת קנין גוף החפץ, מחויב דוקא ליתן לגוף החפץ ולא מצי לסלוקי בזוזי, א"כ למפרע הוא גובה כמו באתרוג. ואם כן יש לומר דלפיכך מיאנו בתקנה זאת בשכירות בהמה, דממה נפשך אם מקנה בעל מנת להחזיר, שמא לא ירצה להחזיר ויתבטל המתנה למפרע ונמצא עובר על שביתת בהמתו, ומכל שכן לפי מה שכתב ]הריב"ש[והובא בנתיבות , )הרא"ש()סימן שמ"א()סימן רמ"א סק"ז(דבעל מנת להחזיר והחזיר בכפיה נתבטלה המתנה למפרע. ואם יתן לו במתנה שיאמר בהמתי נתונה לך ותחזירהו לי אחר השבת הוי חיוב, ויש לומר למפרע גובה ועובר על שביתת בהמתו, וכן יש לומר בחמץ. אמנם מדברי המג"א והדגול מרבבה וחתם סופר הנ"ל, מבואר דלא סבירא להו דלהוי למפרע גובה בזה, וגם גוף החילוק של הקצות החושן קשה להבין, ואדרבה הסברא נותנת דתנאי גמור על מנת להחזיר שאם לא יחזיר יתבטל המתנה למפרע, יש לומר יותר למפרע גובה דממה נפשך. ודו"ק. שם ישראל שהשכיר שוורים לגוי וכו'. עיין באמרי בינה רפו(דיני שבת בזה. )סימן ה'(שם יש מתירים וכו'. כתב ב"י , ואיני מוצא תקנה רפז()שטה י"ז(להתיר אם לא שימכור אותם לנכרי וכו'. נ"ב: עיין במהר"ם אלשקאר ז"ל , ואכתבנו בסייעתא דשמיא )סימן מ"ב(בטור זה סימן רמ"ו בהגהת ב"י )דף קס"א עמוד ראשון שיטה ל"ב(ז"ל . נכרי שקבל בהמתו של ישראל בשומא, הרי הוא כשלו ואין ישראל מצווה על שביתתה. ריא"ז, הובאו דבריו בשלטי הגבורים פרק אלמנה לכהן גדול . ]יבמות כב. אות א'[שם יש מתירים וכו'. כתב ב"י , רפח()דף קס"א ע"א שיטה ל"ב(ויש שהיו מתירים אם הנכרי קבל עליו אחריות וכו'. נ"ב: עוד תיקונים אחרים הביא רבנו ירוחם ז"ל )בח"ב(]ני"ב חי"ב , והגהות מיימון ]בפ"כ[ מהלכות שבת דף פ"ב ע"ג[)בפ"ב(]אות , והגהות אשירי סוף פרק קמא דעבודה זרה , והכלבו א'[]סימן כ"ד[בשם ]ריצב"א[, הביאם רבנו ]סימן ל"א דף כ"ט ע"ד[)רשב"א(המחבר ז"ל בסוף סימן רמ"ה. וכתב הר"ם אלשקאר ז"ל )בסימן על זה: אבל רבנו יוסף גאון ז"ל כתב, אסור לבר ישראל מ"ב(שיעשה הערמה עם הנכרי וכו' שימכור לו בהמה וכו'. ע"כ. וכל הדברים יגעים ואין אני רואה דרך ישרה שיבור לו האדם, ומ"מ אם יש מקומות שנהגו להתיר על ידי דרכים הללו וסמכו על אותם המתירים ואין ]שומעין[ להחמיר, הנח להם )סומכין(לישראל, ובעל נפש יחוש לעצמו. ועיין בהרלנ"ח ז"ל . )סימן ק"ו(שם יש מתירים וכו'. בספרי הקטן קול אליהו רפט()ח"ב חיו"ד אנא בריה קלה נפלאתי על קולות הללו בסימן ט"ו(כמו שיע"ש באריכות. ושו"ר למהר"מ אלשקאר בתשובותיו הביא הדברים בשם אומרם וסיים עלה: וכל הדברים )בסימן מ"ב(יגעים ואיני רואה בזה דרך ישרה שיבור לו האדם ובעל נפש יחוש לעצמו. עכ"ד ז"ל כמו שיע"ש באורך. שם יש מתירים אם קיבל עליו הגוי אחריות וכו'. ביאר (רצ) ב"י הטעם, משום דהוי על העכו"ם כנכסי צאן ברזל וכשלו דמי, ובסמוך סעיף ה' סתם המחבר כדעת הראשונה, דכתב שם ויש מתירין וכו'. והקשה העולת שבת , ומיהו ]סק"ד[תימה דהא מסקינן בגמרא דשאלה אסורה אע"ג ]עבודה זרה טו.[דשואל נמי חייב באונסין. ואפשר דגרע בכאן, משום דגבי שואל קי"ל מתה מחמת מלאכה פטור, והוא הדין ]חו"מ סימן ש"מ ס"א[לענין יוקרא וזולא אין לשואל בה כלום, מה שאין כן שמקבל כל האחריות. עוד כתב העולת שבת לאסור להניח לעכו"ם שלא עיין בסימן ש"ה לחלוב בשבת, והשיג המג"א עליו )בסק"ז(מסעיף כ' והלאה ושם מתיר הש"ע. ע"ש. שם יש מתירים אם קיבל עליו הגוי אחריות וכו'. כתב רצא(הב"י בשם תשובת רש"י , ]בסוף הסימן[]סימן צ"ה[בישראל שהשכיר בהמה לגוי וקבל עליו יוקרא וזולא ואונסין, דיש מתיר ין, ויש אוסרין כיון שאינו יכול למוכרה. ומן הנראה שאף המתירין לא התירו אלא כשקבל עליו אף יוקרא, כלומר, שאף השבח הוא לעצמו, והוי דומיא דנכסי צאן ברזל דפרק אלמנה לכהן גדול , שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו ]יבמות סו.[הותירו לו. ואף שבכהן השם פרה מישראל אוכלת בתרומה ]שם אף שאינו לעצמו לבדו השבח, צריך לומר דבתרומה כיון ע"ב[דתלי רחמנא בקנין כספו, והגוף הוא שלו, אף שיש לישראל קצת קנין בשבח מיקרי קנין כספו. וכן צריך לומר להאוסרים דסבירא להו דבשביל שאינו יכול למוכרה מקרי בהמתו, מאי שנא מכהן השם פרה מישראל דאוכלת בתרומה. דאין לומר דהכא שהשכירה לו אינו יכול למוכרה דשכירות הדרא בעיניה, שאף התם נתנה לו כדי שיפטמנה, אלא צריך לומר כמו שכתבתי, דקנין כספו מקרי כיון שכל הגוף עכשיו הוא שלו. ועיין מה שכתב רש"י בפרק איזהו נשך על משנת המקבל ]בבא מציעא ע:[צאן ברזל, במאי דקאמר בגמרא דאי לא יהיב זוזי ומשכח שנראה לבהמה תפיס לבהמה, ובחדושי הר"ב ]שיטה מקובצת שם[משם דלרש"י יכול למוכרה. ועיין בפרק אלמנה מה ]יבמות סו:[שפרש"י שם גבי כהן השם פרה מישראל, ולפי ]ד"ה אבל כהן[האוסרין כאן מפני שאינו יכול למוכרה, צריך לומר שמה שכתוב בגמרא דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה, ולא אמרו כיון דאינו יכול למוכרה הוה ליה יד גוי באמצע, משום דבעי לפטור אף הולדות, וזה הטעם לא שייך גבי ולדות, משום הכי יהיב טעמא דאי לא יהיב כו'. והב"י בסוף סימן רמ"ה הביא תשובת ריצב"א דסבירא ליה כדעת המתירין, והקשה בספר משנה למלך ]הלכות שבת , דאפשר דריצב"א סבירא ליה כדעת האוסרין, ושאני פ"ו הט"ז[הכא דהיא של הגוי. ע"ש. ועיין בספר קרית מלך רב ]שם[שכתב, דבתשובת רש"י נקט נכסי צאן ברזל, והיינו כששמאם עליו והוי דומיא דהכא. ע"ש. ולא הבנתי דבריו, דודאי המשנה למלך ידע דמיירי כששמאם עליו, דהא איירי כשקבל עליו יוקרא וזולא ואונסין, והיינו ודאי כששמאם עליו, אלא דקושייתו היא, דהכא כיון שמכרה לגוי נעשית הבהמה כולה של גוי, אלא שאח"כ משכנה לישראל ומפני כך אינו יכול למוכרה לא מקרי בהמת ישראל, דאטו גוי שיש לו בהמה ומשכנה לישראל נאמר דיהא אסור לעשות מלאכה דגוי. אבל התם שהבהמה היא של ישראל וקבלה הגוי עליו יוקרא וזולא ואינו יכול למוכרה, הוי כמי ששייר בקניינו והוי בהמת ישראל, והוי כמ"ש התוספות בפרק איזהו נשך על משנת המקבל צאן ]בבא מציעא ע: ד"ה ואי[ברזל, שהקשה מההיא דבהמת ארנונא ותירץ גדולה מזו. ע"ש. ובמה שכתב ריצב"א ולא יהרהנם אצלו, משמע שאף דאמר מעכשיו מהני, שהרי כתב אח"ך ואף אי יהרהנם אצלו שרי ובלבד שלא יאמר מעכשיו, משמע דמה שכתב תחילה הוא אף במעכשיו, וזה תימה, שאם אמר לו מעכשיו למפרע הוא גובה ונעשית שלו, ונהי דלא קני משכון ישראל מגוי כמו שכתוב בפרק כל שעה , מ"מ למפרע היא שלו. וכן כתב ]פסחים לא:[המג"א בהלכות פסח , שאם אמר לו מעכשיו אף ]סימן תמ"א סק"א[שלא הרהנם אצלו הוי חמץ של ישראל למפרע, ולומר דהרהנם אצלו סתמא הוא כמעכשיו, ומשום הכי כתב שאם הרהנם אצלו צריך שיאמר בפירוש דהוי כלא מעכשיו, הוא דוחק, שהרי בהלכות פסח התנו שני תנאים שהרהנם ואמר מעכשיו. ולפי דברי ריצב"א אלו שכתב דכיון דלמפרע הוא שלו עובר משום שביתת בהמתו, צריך להבין מה שכתב הטור בשם ]רבנו פרץ[שאף )הרי"ף(]הגהות סמ"ק סימן רפ"ב עמ' ש"א אות א'[אם מפקירה ליום השבת מהני הפקר זה, דהא כשהפקירה ליום השבת כבר יצאת מרשותו והיכי קני לה ביום ראשון, מה קנין עשה בבהמה כדי שיהיה ]שלו[. ואם נאמר דהיינו כמו )שלה(תנאי שמפקירה על מנת שאם יבוא אחד לזכות ביום השבת יזכה בה, ואם לא באו בשבת למפרע לא יהיה הפקר, והוי כמתנה על מנת להחזיר שאם לא החזירה לא הוי מתנה למפרע, א"כ עובר משום שביתת בהמתו דהא קונה אותה למפרע, כמו שכתבתי בשם ריצב"א. ועיין בפרק אין בין המודר ששם אמרו ]נדרים מג.[כהאי גוונא, והתם צריך לומר כמו שכתבתי. ובמה שכתב הב"י דריצב"א סבירא ליה דהתנו לא מהני, הקשה מהריט"ץ )לא(]סימן דאפשר דריצב"א מיירי אחר השותפות. ועיין בספר יד אהרן ע"ו[]סימן רמ"ה הגב"י[. ואינה קושיא, שכשכתב התיקון שימכרנה ויזקוף הדמים בהלואה ויחזור וימשכננה לו, למה היה צריך לזה כשמכרה לו לגמרי יחזור וישתתף עמו בפריטי או שיתן לו הגוי המחצית במתנה ויתנו בתחילת השותפות. גם מה שהקשה עוד מהריט"ץ על דברי מרן שפירש דברי רבו שהוא משום איסורא, דא"כ אמאי נקט בערכאות. ע"ש. אינה קושיא דמרן קאמר משום איסורא נמי. ולמה שכתב הריב"ש דכיון שהם שותפין ]סימן קנ"א[ולא ממנע הגוי מלעשות מלאכה ליכא משום שביתת בהמתו, עיין בהרלב"ח שכתב, דאיירי בשאי אפשר להפרד מן )סימן ק"ו(השותפות והוי אנוס. ע"ש. שם יש מתירים אם קיבל עליו הגוי אחריות וכו'. עט"ר רצב(מוה"ר חקרי לב ז"ל חלק אה"ע . )דף ע"ד ריש ע"ד(שם יש מתירים אם קבל עליו הגוי אחריות וכו'. כתב רצג(ב"י, כתוב בהגהות )]מיימוניות דפוס קושטא הלכות שבת[בשם סמ"ק , ישראל שהשכיר ]סימן רפ"ב עמ' ש"ב[פ"ו ]הי"ח[(שוורים לגוי לחרוש כו'. ועיין למהר"ם אלשקאר )בסימן מ"ב(שהביאו משם ]התרומה[. ועיין מה )התרומות(]במפתחות סימן קמ"ח[)בהגב"י(. ועיין בספר דברי אמת בקונטרסיו שכתב הכנה"ג )דף שכתב, ל"ז ע"ב ]קונטרס חמישי ד"ה וראיתי למהר"ם אלשקאר[(שהגדולים הללו סוברים שהלכה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם , וסוברים כאותם הגאונים שהביא לממון כממון דמי ]פסחים כט:[הרא"ש , דהמפקיד אצל ישראל והוא ברשות ]שם פ"א סימן ד'[הבעלים באחריותו דחשיב חמצו של שני כו', כן הדין הכא כו', ועוד קשה, למה הצריך אחריות דיוקרא וזולא, דבאחריות דגניבה ומיתה ואבידה סגי כו'. וע"ש. ואיכא למימר, שאפילו לדברי צאן ברזל[ שאף-]דנכסי צ"ב המתירין בעינן דומיא )דגרסי אב(השבח הוא לעצמו, ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. וראיתי בספר תורת נזיר בשיטתו על מסכת עבודה זרה )בדף דמקשה, דאי לרש"י סבירא ליה כדעת יש ע"ו ע"ב(מתירין כו', כיון דהוי שוורים אפילו למכור אסור כל שכן להשכיר כו', כמו שכתבו התוספות במסכת עבודה זרה )דף ט"ו , דרשב"ם פירש בשם רש"י דשוורים ע"א ד"ה אימור לשחיטה כו'(שרובן למלאכה אין מוכרים כו'. ע"ש. ועיין בטור יו"ד סימן קנ"א. וכמו כן יש להקשות להסמ"ג דמביא ]לאוין ס"ה דף כ"א ע"ד[, ולדברי האוסרים שאלה זו דנשאל לרש"י ז"ל ]בתשובה סימן צ"ה[דמשמע דלמכור שרי ]והלא[ דעת הסמ"ג לאסור מכירה )ולא(בהמה לגוי, וקאי בשיטת הרמב"ם כמו ]הלכות שבת פ"כ ה"ד[שיעויין שם. וע"ש בתורת נזיר שתירץ, דמה שכתב רש"י ז"ל דשוורים אסור למכור, היינו מדינא דגמרא, אבל לפי האמת אפשר דסבירא ליה לרש"י כמו שכתבו התוספות שם על מה )בהגה"ט(סמכו עתה למכור כו'. ע"ש. ועיין מה שכתב הכנה"ג כאן. ועיין מה שתמה שם הרב תורת נזיר לדעת יש אוסרים, מאי שנא מכהן השם פרה מישראל דאוכלת בתרומה כו' . ]יבמות סו:[)בדף צ"ז ע"ד(שתירץ, דבתרומה כיון דתלי עיין בספר יד המלך רחמנא בקנין כספו, הגוף הוא שלו אף שיש לישראל קצת קנין כו'. ע"ש. והרב תורת נזיר תירץ, דלפי הלשון שמביא בסמ"ק, ויש אוסרים מפני ששם ישראל עליה, אתי שפיר כו'. ע"ש. שם רצד(יש מתירים אם קבל עליו הגוי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא. כתב ב"י , כתוב בהגהות )שיטה ל'(בשם סמ"ק )]מיימוניות דפוס קושטא הלכות שבת[ פ"ו ]הי"ח[(]סימן ישראל שהשכיר שוורים כו'. נ"ב: דברי אמת רפ"ב עמ' ש"ב[בקונטרסיו . )דף ל"ז ע"ב ]קונטרס חמישי ד"ה וראיתי למהר"ם אלשקאר[(שם יש מתירים וכו' ויש אוסרים. לכאורה נראה דשני רצה(סברות אלו לא אתיין כסברת יש מתירין האחרונה דבסמוך סעיף ה', דלא מבעיא דליש אוסרין דהכא לא מיתוקמא, דהתם מתירין אפילו באחריות דאונסין לבד ואפילו לא קבל עליו אחריות דיוקרא וזולא, והכא אוסרין אפילו בקיבל עליו כל מיני אחריות, אלא אפילו כיש מתירין דהכא לא אתיא, דהא מתירין דבכאן משמע דמצרכו גם אחריות דיוקרא וזולא. ואין לחלק בין כשהבהמה כולה של ישראל כדהכא ובין כשהם שותפין בבהמה, דהרי כתב ההג"ה שם אפילו אם הבהמה כולה של ישראל. וכן שכתב, שדעת ריצב"א ז"ל מוכח מדברי מרן ב"י )סוף סימן רמ"ה(שהתיר אפילו אין רשות ביד]ו[להוציאה, שהיא דעת יש )היש(מתירין שנית דבסמוך סעיף ה', לא אתיא כדעת יש אוסרין דהכא, אלא כדעת יש מתירין כאן. יע"ש. אלמא דכי היכי דפליגי הכא בבהמה כולה של ישראל, פליגי נמי התם בש]ל[ שותפות. ודלא , דאותו היתר כמו שכתב מהרלב"ח ז"ל בתשובה )סוף סימן ק"ו(דריצב"א ז"ל אתי אפילו ליש אוסרין דהכא. יע"ש. דליתא לפי דעת מרן ז"ל. ומיהו נראה דהכא שאני דמקבל עליו האחריות בסתם כל הימים ולא בשביל השבת, אבל שם דמיירי דצורך קבלת האחריות אינו אלא מפני השבת, שמזהירו בתחלה שלא לעשות בה מלאכה בשבת, ואם יעבור יתחייב באחריות האונסין, לכך עדיף טפי ומותר אפילו לדעת יש אוסרין דהכא, כיון שקבלת האחריות הוא מפני שעבר על צווי הבעלים, ואין רצון הישראל כלל בעשיית המלאכה, חשיבא בהמתו של עכו"ם. ועיין , דהש"ע סתם שם בדיעה מה שכתב הרב בעולת שבת ז"ל ]סק"ד[שלישית כסברת יש מתירין דהכא. וליתא לענ"ד מטעמא דכתיבנא. וזה סיוע לכלל המסור בידינו שכשהש"ע מביא שתי סברות בשם יש אומרים ויש אומרים דעתו כסברא שנית, וא"כ כאן דעתו לפסוק כיש אוסרין, ואעפ"כ פוסק בסעיף ה' כיש מתירין בתרא דהיא סברת רבו מהר"י בירב זלה"ה. ולא סתרן הפסקים אהדדי, משום דהתם שאני שהזהיר העכו"ם שלא לעשות בשבת והזקיקו האחריות מפני כן. ודוק. ומה שכתב יש מתירין אם קבל וכו'. אע"ג דהשואל קי"ל ]חו"מ דחייב באונסין, ואעפ"כ אמרינן לעיל סימן ש"מ ס"א[]ס"ג[דישראל המשאיל עובר משום שביתת בהמתו. שאני הכא דמקבל עליו כל מיני אחריות, ואפילו אחריות דמתה מחמת מלאכה, או אף אם היתה שמירה בבעלים, וגם אחריות דיוקרא וזולא. וטעם ההיתר לסברא זו מבואר בהגהות ]מיימוניות[)מרדכי(]דפוס קושטא , משום שעתה הם עליו נכסי צאן ברזל. הלכות שבת פ"ו הי"ח[יע"ש. ולכך כיון דישראל המשכיר הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, חשיב בכך בהמת העכו"ם אע"פ שאין העכו"ם יכול . ע"ש. למוכרה. וכן כתב בעולת שבת ]שם[שם יש מתירים וכו' ויש אוסרים וכו'. שאלה. ישראל רצו(שקבל עליו אחריות הבהמה שמחציתה של גוי, אם מותר להניחה אצל הגוי לעבוד בה בשב ת? תשובה. הנה ידי"ן הרמ"ה נר"ו כתב, ]הרב מרדכי)אמייס(הכהן[דלכאורה יש להתיר, דמרן ז"ל בסימן רמ"ו כתב, )ס"ד(שאם היא של ישראל והגוי מקבל אחריות יש מתירים ויש אוסרים, וכיון דנקיטינן דדעתו כיש בתרא, א"כ יוצא מזה דאינה קרויה של גוי ע"י קבלת האחריות, והוא הדין להיפך. עד כאן תוכן דברי קדשו נר"ו.)א"ה נכדו. נראה דרצונו לומר, שיש להתיר ע"י שיעשו כמו שכתב מרן ז"ל שם בס"ה, שיתנה עם האינו יהודי בתחילה וכו', או בשאר ההיתרים שכתב אח"ז יש מתירים וכו' ויש מתירים וכו', לפי הצד דמרן ז"ל מסכים בכולם כדעת מור"ם ז"ל. אלא דמצד דלכאורה כיון שהישראל קבל עליו האחריות תהיה כולה שלו ואסור, ולכן הוכיח שלא תהיה כולה שלו ע"י שקבל הישראל האחריות(. ולפי מה שכתבתי בזולת זה ]ח"ח סימן י"ח[, דדעת מרן ז"ל דכל ההיתרים הנזכרים בס"ה הלכתא נינהו, ודעתו כיש מתירים קמא דסעיף ד', הדר דינא ותהי להיפך דכהאי גוונא אסור, שע"י קבלת האחריות הויא כאילו כולה שלו. והגם דקי"ל בעלמא שיש ויש הלכה כיש בתרא, הכא שאני שהוא מעתיק דברי קודמו בלשון יש ויש. א"נ הכא שאני שגילה דעתו במקום אחר. אך לפי מה שכתבתי ליישב דבסעיף ה' כולי עלמא מודו גם היש אוסרים, ולעולם נקיטינן כיש בתרא דסעיף ד', יש לכאורה פנים להתיר וכנזכר.)א"ה נכדו. ואין לומר דהיש אוסרים דסעיף ד' הוא מצד חומרא, דשמא ע"י שקבל עליו האחריות לא חשיבא שלו, וא"כ גם להיפך יש להחמיר דשמא הויא שלו, דכיון שכתב הטעם כיון שאין האינו יהודי יכול ]למוכרה[ אם ירצה וכו', א"כ משמע דלאו מצד חומרא, )לשוכרה(אלא מלתא בטעמא קאמר שאינו יכול למוכרה. וא"כ להיפך נמי כיון שאינו יכול למוכרה לא חשיבא שלו(. ומה שכתב ידי"ן הנזכר נר"ו, דלפי זה צריכים לסמוך על הרב שבלי הלקט והריב"ש דסתם מרן ]סימן קי"ג[]סימן קנ"א[בסעיף ה', וגם על יש אוסרים דסעיף ד', ואולי מרן ז"ל לא סמך רק על צד אחד משניהם ולא באופן זה דמצורף מזה ומזה. עכ"ד. אינו נראה, דכיון דלא נמצא מי שחולק בזה על הרב שבלי הלקט והריב"ש, מהיכא תיתי לומר דנחשב רק צירוף. ואם מצד היש בתרא הא כללא הוא וכנזכר. אך יש לדחות כמו שכתב הרב מהרמ"ז נר"ו על זה, דשאני התם שהגוי אינו יכול ]מה"ר משה זקן[למוכרה רק ]ברשות ישראל[ ולכן הויא של ישראל, אך בנדון דידן שהגוי אינו יכול למכור חלק הישראל שפיר הויא של הישראל. המעיין בגוף התשובה שם יראה שמפרש דעת היש מתירין כשקיבל עליו הגוי יוקרא וזולא וכו', משום שמפקיר את .נדפס לקמן אות ש"ח אך במה שכתב עוד ידי"ן הרמ"ה נר"ו, שימכור לגוי כל הבהמה והישראל יקבל האחריות, נראה שיפה כתב. ומה שכתב על זה מוהרמ"ז נר"ו, דיש לומר דיש אוסרים לא כתבו כן רק להחמיר, לא מסתבר, דממה נפשך אם קבלת האחריות והיותו כצאן ברזל הוי כדידיה א"כ גם להקל, ואי לא הוי כדידיה א"כ גם להחמיר. שם אם קיבל עליו הגוי אחריות וכו'. עיין בתשובת שואל רצז(ומשיב , דהכא הטעם דבזה מהני הפקר אף )סימן רפ"ט(בינו לבין עצמו , דודאי מפקירו בלב שלם כיון שאינו על אחריותו. ע"ש. שם אם קיבל עליו הגוי אחריות וכו'. עיין בפתחי תשובה רחצ(שכתב בשם שו"ת שואל ומשיב , דהכא )סימן רפ"ט(הטעם דבזה מהני הפקר אף בינו לבין עצמו , דודאי מפקירו בלב שלם כיון שאינו על אחריותו. ע"ש. שם רצט(אם קבל עליו הגוי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא. בתשובה כתבתי דלכאורה יש ראיה ברורה לזה, דהרי הא דאינו מועיל מה שהשכיר לנכרי לענין שלא תהיה בכלל בהמתו של ישראל, הוא נלמד מהך דכהן ששכר פרה , וכמו כן מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ]תרומות פי"א מ"ט[להיפך, ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה, ובסיפא דהך מתניתין, כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני דבקיבל עליו תרומה, ומזה דקדק הש"ס במסכת יבמות ]סו:[אחריות אוכל בתרומה. ומעתה הוא הדין לענין שביתת בהמתו, דבקבלת כל האחריות חשוב בהמתו של נכרי, דלענין זה מהני שכירות בצירוף קבלת אחריות, ולכאורה יש לזה קושיא על דעת המחמירין בזה. ונראה לפע"ד ליישב, דלכאורה קשה בהא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, אמאי נהי נמי דשכירות לא קניא והבהמה היא של הישראל, הרי מצד הדין אין איסור להאכיל תרומה לבהמה. והא דישראל ששכר פרה מכהן, וכן סיפא דכהן ששכר פרה מישראל, הכל הוא רק משום דתרומה ]סק"ג[דאסור לישראל אסורה בהנאת כילוי, כמו שכתבתי לעיל ליהנות מן התרומה הנאה של כילוי. וא"כ לכאורה הא דתלי ליה הש"ס בהך דשכירות קניא או לא, לכאורה אין זה ענין לזה, רק שאם חיוב המזונות על הכהן הרי הכהן נהנה במה שהבהמה אוכלת תרומה שהיא בזול, ואם חיוב מזונות על הישראל, הישראל נהנה מן התרומה הנאה של כילוי, והדבר תמוה לכאורה. ובינותי בספרים וראיתי במרדכי פרק ]אלמנה )אלמנה ניזונית(לכה"ג[שהקשה בסיפא בישראל ששכר ]יבמות סימן ס"ו[פרה מכהן יאכילנה, הא הישראל נהנה במה שהבהמה אוכלת תרומה, דהרי מזונותיה על הישראל. והנה באמת דגם על רישא

סעיף ה

דברייתא בכהן ששכר פרה מישראל גם כן קשה, כיון דסתמא דמילתא המזונות על הכהן ואין לישראל תועלת במה שבהמתו אוכלת בתרומה למה נאסור אכילת פרה בתרומה. ואמנם המרדכי תירץ, דאף שחיוב מזונות על הישראל, מ"מ גם הכהן נהנה שפרתו מתעלה ומשבחת ע"י אכילת התרומה. ביאור הדבר, דתרומה כיון שהיא בזול אין מקפידין עליה ליתן לה דרך אכילתה בצמצום, ומשבחת ע"י אכילתה בריוח. עכת"ד. והנה גם בסיפא, בהא דאסרינן בכהן ששכר פרה מישראל, אף דמזונות על הכהן, משום דבהמת ישראל משבחת ע"י אכילת תרומה ומגיע הנאה לישראל. והיינו בשכר פרה, אבל בשם פרה א"כ אחריות יוקרא וזולא גם כן על השוכר, א"כ אין בזה הנאה למשכיר במה שפרתו מתעלה ומשבחת, דהרי אחריות יוקרא וזולא הכל על השוכר. וא"כ כיון דאין בזה הנאה, אינו תלוי באמת במה דשכירות קניא או לא קניא, רק במה שאין הנאה של השוכר. ואמנם אי נימא דשכירות קניא, בכהן ששכר פרה מישראל אף שהישראל נהנה מ"מ אין פרתו של הישראל אוכלת תרומה רק שמגיע הנאה לישראל, ואטו אם פרתו של כהן אוכלת התרומה ויש מזה הנאה לישראל פשיטא דליכא איסורא. והדבר ברור כשמש. ודוק כי קצרתי. שם ויש אוסרים וכו'. אע"ג דהאוסרין לא סבירא להו כיש (ש) ]סקי"ב[משם מתירין השני דסעיף ה' כמו שכתבתי מרן ב"י ז"ל, אעפ"כ לא נמנע מלכתוב שם הך יש מתירין אע"פ שאין דעתו כמותם, משום דדעתו שם כסברת יש מתירין האחרונה. ועוד דנפקא מינה אם אינו מוצא לעשות כסברא ראשונה ושם כבר נשתתפו ולא התנו, והבהמה יש חלק לעכו"ם בה, ואינו שומע לישראל לימנע מלעשות מלאכה בשבת, לכך כיון דאי אפשר יש לסמוך בדיעבד על אותן יש מתירין. מה שאין כן כאן דהבהמה של ישראל, ויכול להחזירה קודם השבת וליקחנה מהעכו"ם בעל כרחו, אין להתיר כיון דאפשר. ועיין במשנה למלך מה שתמה על מרן ב"י דכתב דיש )פ"ו דין י"ו(מתירין השני שהיא דעת ריצב"א ז"ל לא אתי כיש אוסרין דהכא. יע"ש. ומכל מקום נראה עיקר כהבנת מרן ז"ל. ודוק. שם דכיון שאין הגוי יכול למכרה וכו'. כתב ב"י (שא) )שיטה , ויש אוסרין אף על פי כן, כיון דאין הגוי יכול ל"ג(למוכרן אם ירצה נקראת בהמת ישראל. נ"ב: בספר שבות יעקב כתב, ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו )ח"ב סימן ט"ל(להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה, ימכרנו לו בדבר מועט ואז יוכל המושל לעשות בו כרצונו, ואם אחר כך יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות, מתנה בעלמא יהיב. ע"ש. ולי נראה, שאם הגוי יכול למכרו אף שמכרו לו בדבר מועט מותר, ]ו[אם אינו יכול למכרו אסור שנקראת בהמת ישראל בכל מקום, וכן כתב שם משם הרב בעל צמח צדק ]סימן ל"ה[שאסר לעשות כן. וכן נ"ל עיקר. והיותר טוב שיפקירנה. שם דכיון שאין הגוי יכול למכרה וכו'. נ"ב: עיין מה שכתב (שב) הר"ב שבות יעקב . ועיין מה שכתב )ח"ב סימן ט"ל(מהר"ם אלשקאר בתשובה משם רב יוסף גאון. ועיין )סימן מ"ב(מה שכתב הרב צמח צדק בתשובה ומהרלנ"ח ]סימן ל"ה[)סימן . ע"ש. ק"ו(שם הגה ועיין למטה בסימן זה. פירוש כוונתו, בסוף הסימן (שג) שכתב: ואפילו הבהמה כולה של ישראל מותר אם מקבל אחריות אונסין. סעיף ה' אם ישראל וכו'. כתב ב"י , דין ישראל (דש) )שיטה ל"ז(ונכרי שהם שותפים בבהמה כתבתי בסוף סימן רמ"ה וכו'. נ"ב: לענין השוכר בהמה מן הנכרי אם חייב בשביתתה .תמצא ביו"ד סימן קנ"א שם אם ישראל וגוי שותפין. כתב ב"י , ז"ל (שה) )שטה מ"ז(הריב"ש ז"ל בתשובה וכו'. נ"ב: סימן קנ"א. שם אם ישראל וגוי שותפין. כתב ב"י בד"ה ואם ישראל (שו) וגוי שותפים וכו', וז"ל הריב"ש בתשובה. נ"ב: סימן קנ"א. וע"ש. שם אם ישראל וגוי שותפין וכו'. כתב ב"י (שז) )דף ק"ס עמוד ב' , ואם ישראל ונכרי שותפים בבהמה וכו'. נ"ב: שטה י'(]להלוות כסף לנכרי[ לקנות בהמה ולחלוק עמו ]השכר[ מותר, כמו שנתבאר בהגהת הטור ז"ל . אמנם כשישראל וגוי שותפים בבהמה שקנאוה מדמי שניהם, כשיתנה מתחלה טול אתה יום השבת ואני יום אחד של חול כנגדו שרי, אפילו שאם תמות ביום השבת או ביום שנוטל יהודי האחריות על שניהם. הרלנ"ח ז"ל בסימן ק"ו. עיין בתשובות הרמ"ע מפאנו ]שו"ת מהרלב"ח[)סימן . קי"ב(אם ,ביום השבת הרויח הנכרי יותר מיום שנטל הישראל לעצמו יוכל הישראל לקחת החלק מהריוח שהתנו ביניהם, ולא יקרא נוטל שכר שבת. הרלנ"ח בתשובות . )סימן ק"ו(]אם[אין לנכרי חלק בגוף הבהמה ולא קבל עליו אחריות, או אפילו שמקבל עליו אחריות בקצת מן הבהמה, אפילו שיתנו מתחלה אינו מועיל. ואם הנכרי קבל עליו אחריות כל הבהמה כדרך שכתב רי]צ[ב"א, מותר. הרלנ"ח ז"ל . )סימן ק"ו(אם ,קבל הנכרי עליו אחריות מיתה וגניבה, וגם יוקרא וזולא מותר. הרלנ"ח ז"ל . ועיין בתשובות מהר"ם )סימן ק"ו(אלשקאר ז"ל , ואכתבנו בס"ד בטור זה סימן רמ"ו )בסימן מ"ב(בהגהת ב"י .ז"ל )דף קס"א עמוד ראשון שיטה ל"ב(שם אם ישראל וגוי שותפין בבהמה. שאלה. ישראל שיש (שח) לו בהמות ועגלות ונותן אותם לגוים לשאת עליהם משאות למחצית או לשלישית שכר וכדומה, והגוים נושאים עליהם משאות גם בשבתות וימים טובים, איך הוא התיקון לצאת מידי איסור שביתת הבהמות? תשובה. כתב מרן ז"ל בסימן רמ"ו להתיר בסתם ע"י )ס"ה(תנאי, ואופנים אחרים בשם יש מתירים וכו' ויש מתירים וכו'. וכתב על זה מור"ם ז"ל, דכל הני הלכתא נינהו ויכול לעשות איזה מהם שירצה, אפילו אם הבהמה כולה של ישראל דינו כאילו היה בשותפות האינו יהודי, רק שיפרסם שעשה בדרך היתר. ע"ש. אמנם צריכים אנו לדעת מה היא דעת מרן ז"ל בזה, אם כמו שכתב מור"ם ז"ל, או דזה רק דעת מור"ם ז"ל אבל דעת מרן רק כהיתר שכתב בסתם, וא"כ לדידן דבתריה דמרן גרירין אין להתיר בכל הני. והגם דלשונו של מור"ם ז"ל מורה ובא דסבירא ליה דגם מרן סבירא ליה הכי, הרי כבר כתבו בעלי הכללים הרב יד מלאכי ודעימיה, ]כללי הש"ע ורמ"א אות י"ט[דכן דרכו של מור"ם ז"ל ואין ראיה מזה. והטעם נראה לענ"ד על פי מה שכתבתי בברית אבות )ח"א פרקי אבות פרק א' משנה ט"ז(בשם הרב ברכי יוסף ז"ל , דאם חכם )יו"ד סימן רמ"ב אות כ"ט(נראה לו הוראה ברורה יכול לתלות באילן גדול כדי שיתקבלו דבריו. ומינה נמי לנדון דידן. ואתיא במכל שכן שכותב סתמא רק בדרך העולה על לב הקורא שכן דעת מרן, כיון דמור"ם כן דעתו ונראה לו דזו הלכה ברורה. וכן יש לומר בכוונת הלבוש , ובפרט שהוא לא קאי אדברי מרן ז"ל. ]ס"ה[וראיתי להשכנה"ג ז"ל ]סוף סימן רמ"ה הגב"י סק"ט[שהביא דעה זו דכלהו הלכתא נינהו בשם המפה והלבוש. וגם נראה כן. ע"ש . ולא מדברי מרן ז"ל בב"י ובדרכי משה ]אות ו'[זכר שיש חולקים על זה, גם לא העיר כלל על זה. ונראה דהכי סבירא ליה. וכן נראה מדברי מהריט"ץ ז"ל . עש"ב. )בסימן ע"ו(וראיתי להרב מטה יהודה ז"ל ]סקי"ב[שכתב, דדעת מרן ז"ל כיש מתירים בתרא שהיא דעת רבו. ע"ש. ודבריו קשים הם, דמה נשתנו דברי יש מתירים בתרא ליש מתירים קמא, הלא שניהם כתב בשם יש מתירים. ואי הלכתא נינהו הויין תרוייהו הלכתא נינהו. והגם שיש מתירים קמא היא דלא כיש אומרים שכתב מרן בסעיף ד', מ"מ הרי מרן ז"ל כתב את שניהם בלשון אחד יש מתירים וכו' ויש מתירים וכו', וקשה לומר שיש הפרש ביניהם, כיון דלשון אחד להם, והיה לו למרן ז"ל להבדיל ביניהם בלשון, או להשמיט יש מתירים קמא. ועוד קשה, דהלא היש מתירים קמא לא פליגי אסתם, וגם לא פליגי איש מתירים בתרא, דכולם דעות מקובצות בב"י ולא פלגן כלל. ושמעתי באומרים לי, דכיון דמרן ז"ל כתב ואם יל וה אותם לעכו"ם וכו' שיהיה רשות וכו' בסתם, ואח"כ כתב ויש מתירים אפילו לא יהיה רשות וכו', א"כ הוו פלגן הדדי וא"כ דעתו כסתם. אך יש מתירים בתרא דלא נקיט להו בלשון אפילו לא יהיה וכו' הויא כאילו דעה בפני עצמה שאינה חולקת כלל אסתם ולכן נקיטנן כוותה. וזה אינו נראה כלל, חדא דהסתם והיש קמא הם דברי ריצב"א, ודעה אחת הם ולא פלגן הדדי ובדיבור אחד נאמרו, וא"כ תקשה על מרן ז"ל עצמו איך מפליג להו, וכל שכן להסוברים דכהאי גוונא דהסתם אינו חולק להדיא על יש אומרים הלכה כיש אומרים, עיין להרב ויען משה ז"ל . ע"ש. ועוד, דגם יש מתירים בתרא ודאי )בסימן צ"ז באו"ח(דכוונתם גם כן אפילו לא יהיה רשות, ומה שלא הזכיר זה מרן ז"ל דאפילו לא יהיה רשות כמו שהזכיר ביש מתירים קמא, הוא משום דכבר הזכיר ביש מתירים קמא ועלייהו קאי נמי יש מתירים ]בתרא[, ומה שכתב בש"ע אפילו לא יהיה רשות, )קמא(קאי על שניהם בשוה, וההבדל הוא רק שיש מתירים קמא ע"י שיזקוף הדמים על האינו יהודי וכו', והיש מתירים בתרא הוא ע"י שיזהיר וכו'. וזה ברור. וא"כ כיון שיש מתירים בתרא היא הלכתא כמו שמתבאר בב"י שכן הוא דעתו ודעת רבו וכמו שכתב הרב מטה יהודה ז"ל, הוא הדין נמי ליש מתירים קמא. ובעיקר ,מאי דקשה מסעיף ד' שהיא דלא כיש מתירים קמא לא קשיא, דכהאי גוונא שהעתיק דברי הפוסק הקודם אין להוכיח כן כלל. ושמעתי מקשים על זה, דכלל זה דיש ויש הלכה כיש בתרא הוא לא רק במרן אלא גם בשאר פוסקים וא"כ גם ההעתקה הכי הוי. ולא קשיא, חדא דכלל זה אינו מוסכם גם בדעת מרן)עיין להרב יד מלאכי ז"ל בכללי הש"ע )אות י"ג(שהביא מחלוקת בזה(, וכל שכן בשאר פוסקים. והגם דלדידן נקטינן כן בדעת מרן, מ"מ מהיכא תיתי לחדש כן גם בשאר פוסקים. ועוד שהפוסק הקודם לא חבר ספר אסיפת דינים רק מגיד מעשה שהיה, שאלו לרש"י וכו' ויש מתירים וכו' ויש מתירים וכו', אבל כהאי גוונא ודאי דלא אמרינן בזה הלכה כיש בת רא, דשפיר יש לומר דנקט הכי משום דמעשה שהיה כך היה ודבריהם נכתבו כסדרן. ורק אם הוא מאסף סברות מהפוסקים, אז שפיר יש לומר דמה שסדרן באופן זה ודאי משום דסבירא ליה דדעה אחרונה עיקר. כנ"ל ברור. והנה הרב כסא אליהו ז"ל ]סק"ג[מערער בהיתרים הללו. ועיין גם כן למהר"ם אלשקר ז"ל בסימן ]מ"ב[ שכתב על )ע"ב(היתרים אלו, וכל הדברים יגיעים ואיני רואה בזה דרך ישרה שיבור לו האדם. ושם הביא היתרי מרן ז"ל בשם יש מתירים ויש אוסרים. גם הביא דברי הרב תולדות אדם וחוה ]רבנו ירוחם[בשם אחד מרבני צרפת וכו'. ע"ש. ונ"ל שהוא הוא הריצב"א כמו שכתוב בב"י. ומסיים שם, ומ"מ אם יש מקומות שנהגו להשאיל ולהשכיר ע"י אחד משלש דרכים אלו, ע"י הפקר, או ע"י שמקבל העכו"ם האחריות, או ע"י מכירה כנזכר, וסמכו על אותם המתירים ואין שומעים להחמיר הנח להם לישראל. ע"ש. משמע מדבריו שאם שומעים ראוי לבטל מנהגם זה, הגם דכבר נהגו ויש להם על מה שיסמוכו. ועיין עוד בתשובה שאחרי זה. וראיתי.)עד כאן מצאתי. ועיין להרב כף החיים ז"ל )אות ע"ב(שהביא מחלוקת בדעת מרן ז"ל, וסיים: ומ"מ נראה לענין דינא, כיון דדעת המג"א , והתוספת שבת , ]סקט"ז[]סקט"ז[והרב מטה יהודה , דדעת מרן ז"ל בבהמה שכולה של ]סקי"ב[ישראל דסעיף ד' כדעת האוסרים, יש להחמיר היכא דאפשר(. שם אם ישראל וגוי שותפין בבהמה וכו'. מבואר מדברי ש (ט) הפוסקים דישראל מצווה על שביתת בהמתו אפילו בשותפות הגוי. וק"ל דמנא להו, שהרי בפרק ראשית הגז )]חולין[אמרינן לכולי עלמא ד"צאנך" ממעט דף קל"ה ע"ב(]דברים י"ח, ד'[שותפות הגוי, וכי פליגי בשותפות ישראל, דלרבי אלעאי תרוייהו אימעוט מצאנך, שותפות דנכרי מאי טעמא דלא מיחדא ליה וכו', ורבנן סבירא להו נכרי לאו בר חיובא הוא ישראל בר חיובא הוא. א"כ הכא נמי גבי שביתת בהמתו דכתיב "בהמתך" ]שמות לימעיט שותפות נכרי. וליכא למימר דכיון דבדברות כ', י'[אחרונות כתיב "וכל בהמתך" , משמע כל שיש ]דברים ה', י"ד[לישראל חלק בבהמה הנה הוא מצווה על שביתתה, זה אינו ]אלא[ לרבי יהודה בן בתירא בסנהדרין , דסבירא ליה "כל ]עח.[נפש" כל דהו נפש, אבל רבנן התם פליגי עליה ]ויקרא כ"ד, י"ז[וסבירא להו "כל נפש" עד דאיכא כל נפש, והכא נמי איכא למימר דאינו מצווה על שביתת בהמתו עד שיהא כל הבהמה שלו. ועוד בפרק שור שנגח את הפרה אמרינן ד"כל )דף נ"ד ע"ב(בהמתך" רבוייא הוא לרבות אפילו עוף. ע"ש. אכן ראיתי להמרדכי סוף פרק קמא דעבודה זרה שכתב דשותפות ]סימן תת"י[הגוי חייב במזוזה, דמ"ביתך" דכתיב בפרשה שניה ]דברים י"א, כ'[אין למעט שותפות הגוי, דההוא למעוטי שואל ושוכר דפטור מן התורה. ע"ש. משמע דלא ממעטינן שותפות הגוי אלא מיתורא דקרא, אבל אי איצטריך למעוטי שאינו שלו לא ממעטינן שותפות הגוי. והכא נמי דודאי "בהמתך" למעוטי שאינו שלו, לא ממעטינן מינה שותפות נכרי. ועיין להרב קהלת יעקב למהרי"ט אלגאזי . ע"ש. )דף מ"ה ]תוספת דרבנן סימן קל"ט[(שם אם ישראל וגוי שותפין בבהמה וכו'. דין זה הוא (שי) מתשובת הריב"ש ז"ל , כמו שכתב בב"י ]סימן קנ"א[. וכתב הרב הלבוש ז"ל , שע"י התנאי ]סוף סימן רמ"ה[]ס"ה[דמעיקרא תהיה הבהמה בשבת כולה לגוי, ואם לא התנו מתחילה, אין לה תקנה על ידי שיתנו אח"כ, דהא חצי הבהמה היא של ישראל ומצווה על שביתת חלקו. ע"ש. מתבאר מזה, דהגם שאין הבהמה כולה של ישראל, שהרי חציה של הגוי שהוא שותף בה, אפילו הכי מצווה הישראל על שביתת חלקו בבהמה. ולכאורה קשיא טובא, דכיון דכתיב "לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ובהמתך" דמכאן למדו שביתת ]שמות כ', י'[בהמה, אמאי לא נימא דלא חייבה תורה בשביתת בהמתו עד שתהיה כולה של ישראל ולא בשיש לגוי שותפות בה, דהכי משמע בהמתך המיוחדת לך. וא"כ אפילו לא התנו מעיקרא לישתרי לעשות בה הגוי מלאכה בשבת, דלא קרינן בה ובהמתך. דהא גבי ראשית הגז דכתיב "וראשית גז צאנך תתן לו" ]דברים , אמרינן בחולין , אלא צאנך למאי אתא, י"ח, ד'[)דף קל"ה ע"א(לכדתניא, בהמת השותפין חייבת בראשית הגז ורבי אלעאי פוטר, מ"ט דרבי אלעאי, אמר קרא "צאנך" ולא של שותפות, ורבנן למעוטי שותפות גוי. ופרש"י ז"ל, אלא צאנך, דמשמע מיעוטא למאי אתא, למעוטי שותפות גוי לרבנן או שותפות ישראל לרבי אלעאי. ולא של שותפות, דרוש הכי צאנך המיוחד לך. למעוטי שותפות גוי, אבל דישראל מיוחד לך קרינן ביה הואיל ושניהם בני חיוב, דכל ישראל קרויים בלשון יחיד. ע"כ. ואמר רבא התם , מודה רבי אלעאי בתרומה דחייבת בדגן של שני שותפים ]בע"ב[ישראל, דאע"ג דכתיב "דגנך" דמשמע דידך אין דשותפות ]שם[לא, מ"מ כתב רחמנא "תרומותיכם" ,. ואלא דגנך למה לי למעוטי שותפות גוי. וכן נמי גבי חלה ופאה ובכורה ומעשר ומתנות, דמיעוטא דכתיב בהו כגון "ראשית דגנך" , ]דברים י"ח, ד'["פאת שדך" , "יולד בבקרך" וכו', ]ויקרא י"ט, ט'[]דברים ט"ו, י"ט[לא אתא אלא למעוטי שותפות גוי, דבהו ליכא למימר למעוטי שותפות אפילו דישראל, כיון דבכולהו איכא קראי דלשון רבים נמי, ולדעת רבנן אפילו לא הוה לן קרא לשון רבים אלא יחיד, לא ממעטינן מינייהו שותפות ישראל, דכיון דתרוייהו בני חיובא נינהו כל ישראל קרויים בלשון יחיד, כיעויין שם הסוגיא באורך. הנה דלרבנן דקי"ל כותייהו, "צאנך" אתא למעוטי שותפות דגוי דפטור מראשית הגז, ולרבי אלעאי אפילו שותפות ישראל. וא"כ הכא דכתיב "ובהמתך" דמיעוטא משמע, וכן כתיב בסדר משפטים "למען ינוח שורך וחמורך" , נימא דאתא ]שמות כ"ג, י"ב[למעוטי בהמת השותפין דישראל וגוי, שאין הישראל מצווה על שביתתה, ואיך כתב הריב"ש דאפילו בשותפות גוי מצווה אם לא בשהתנה מעיקרא. והכי נמי נימא בעבד ואמה של שותפות גוי שאין הישראל מצווה על שביתתן, ד"עבדך ואמתך" ]שמות כתיב. והא דידן עדיפא, דקיימינן בדבר שאי אפשר לחלק, כ', י'[ואמרינן בהך סוגיא, ואי בעית אימא שותפות גוי בתרומה חיובי מחייבי ביה רבנן, ופירש"י ז"ל , דדגנך למעוטי ]ד"ה ואיבעית אימא[דיגון גוי דמירוח הגוי פוטר. א"נ דגנך ולא דגן גוי, לאשמועינן דיש קנין לגוי בארץ ישראל, וחלקו של גוי פטור וחלק ישראל חייב, אע"ג דמצאנך משמע ולא שותפות גוי, לא משמע להו דגנך ולא שותפות גוי , דדגן כמאן דפליג דמי, שהרי חולקין במדה וקרינן ביה דגנך בחלקו של ישראל, אבל צאן כל בהמה ובהמה יש לגוי חלק בה ולא קרינן בחדא מינייהו צאנך. ע"כ. הנה דרש"י ז"ל מחלק בין דגן דלא שייך למעט בו שותפות גוי, דאין בו שיתוף דכמאן דפליגא דמי, מה שאין כן בצאן שאינו עשוי ליחלק דממעטינן ביה ולא שותפות גוי. ועיין בסנהדרין ובביצה . והכי נמי גבי ראשית הגז שייך )דף קי"ב ע"א()דף ל"ז ע"ב(בצאן שיתוף דאי אפשר לו לחלקו מחיים וצאנך ממעט שותפות גוי, מה שאין כן בדגן כנזכר. ועבדך ואמתך ובהמתך דכתיב גבי שביתה דכמאן דלא פליגי דמו, תשתרי מלאכה בעבד ואמה ובבהמה זו, דשותפות גוי פוטרו לישראל אף שלא התנו. וכיוצא לזה כתב הרדב"ז ז"ל בחדשות )ח"ב בלשונות הרמב"ם ז"ל בפסוק "שדך לא תזרע סוף סימן ר'( ]ח"ה סימן אלף תקס"ד[כלאים" , דאם יש לגוי שותפות בה, מסתבר לי ]ויקרא י"ט, י"ט[דאפילו עומד ורואה מותר, ובלבד שלא יאמר לגוי לעשות, ד"שדך" "בהמתך" כתיב, וממעטינן אם יש לגוי שותפות בה וכו'. ע"ש. הנה דגם הוא ז"ל ממעט גבי כלאי זרעים והרבעת בהמה, דלא עבר על לאו דלא תזרע ולא תרביע אלא כשהשדה והבהמה כולה של ישראל, אבל אם יש לגוי שותפות בהם ליכא איסור לאו אפילו עומד ורואה לגוי שעושה האיסור בבהמת השותפות, דהכי משמע מיעוטא דשדך ובהמתך. וכן ראיתי לגדול אדונינו עט"ר מוה"ר הגדול חקרי לב ז"ל , )ח"ב מיו"ד סימן טו"ב דף כ"ט ע"א(שכתב שיש לדון ולהתיר רבית דרבנן בהדיוט אם הוא שותף עם הגוי או הקדש או יתומים קטנים, שהרי כתיב "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" , וכל דכתיב ]ויקרא כ"ה, ל"ז[לנכח בלשון יחיד, ולא כתיב את הכסף לא תתן לו בנשך, יש במשמע כספו המיוחד לו ולא שיהיה בו שותפות גוי. וראיה ממה שאמרו בחולין דפליגי ת"ק ורבי אלעאי בראשית )דף קל"ה ע"א(הגז דכתיב "גז צאנך" וכו'. ומינה יש ללמוד לרבית דכתיב "כספך" דממעט נמי שותפות גוי וכו'. עש"ב. וכיוצא לזה חקר הרב הגדול גאון ירושלים כמוהרי"ט אלגאזי ז"ל בספרו קהלת יעקב לענין חמץ דכתיב ביה )דף מ"ד ע"ב ]תוספת דרבנן סימן קל"ט[("ולא יראה לך חמץ" , דחמץ של שני שותפים אי ]שמות י"ג, ז'[עוברים עליו בבל יראה ובבל ימצא, דנימא דלך מיעט שותפות. עש"ב. והכא נמי נימא דכוותה להתיר לגוי שיעשה מלאכה בבהמה או בעבד המשותפים לו עם ישראל כנזכר. איברא דעל דברי הרדב"ז ז"ל הללו יש לעמוד ממה שאמרו בירושלמי עלה דמתניתין המסכך את )פ"ז דכלאים ]ה"ג[(גפנו על גבי תבואתו של חבירו וז"ל: כתיב "לא תזרע כרמך כלאים" , אין לי אלא כרמך, כרם אחר מנין, תלמוד ]דברים כ"ב, ט'[לומר כרם ולא כלאים. א"ר אלעזר, דרבי מאיר היא, דרבי מאיר אמר אין לגוי קנין בא"י לפוטרו מן המעשרות. א"ר יוחנן דברי הכל היא, תפתר ]בגוי[ שזרע כרמו כלאים ולקחו ממנו )דגוי(ישראל וכו'. ע"כ. ופירש הרב מוהר"א ליב ז"ל, כרם אחר ]פולדא[מנין תלמוד לומר כלאים, הכי גרס הר"ש ז"ל, ומדכתיב כלאים בתר כרמך הוא דדייק לה, ויש ליישב הלשון כרם ולא כלאים, שאמר כרמך קודם שאמר כלאים, משמע כלאים בכל מקום אפילו אינו שלך. דרבי מאיר היא, הא דקאמר כרם אחר, דהיינו של גוי מדלא אמר חבירו כדתנן. אע"ג דמצינו נמי חבירו גוי בשבת , היכא דמוכח שאני. והכא של גוי מיירי, ועל כרחך ]קנ.[ר"מ היא דסבירא ליה אין קנין לגוי בא"י, דאי יש קנין לגוי אף כלאים אינו נוהג בשלו, כמו המעשר. ולקחו ממנו ישראל, וחייב משום מקיים. ע"כ. והנה הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות )כלאים(]תרומות[ פסק כמאן דאמר דאין קנין לגוי בא"י כמבואר בכל הפרק. וכן בהלכה יו"ד פסק, דגוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה. וכתב שם מרן ז"ל בכסף משנה, דאע"ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות .אחרים משמע דיש קנין לגוי, לא קי"ל כוותייהו. א"נ וכו'. ע"ש ודעת האחרונים דאפילו בעודה ביד גוי אמרינן אין קנין לגוי, עיין עליהם הלא בספרתם. וכן כתב מוה"ר הגדול חקרי לב ז"ל וז"ל: ואנן קי"ל דאין קנין לגוי בא"י, ומירוח )שם דף כ"ט ע"ד(גוי פוטר, כמבואר בדברי הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות. ע"ש. והרדב"ז ז"ל גופיה בספרו יקר תפארת בהלכה זו כתב להדיא, דטעמיה דהרמב"ם משום דפסק כמאן דאמר דאין קנין לגוי בא"י להפקיע מן המעשרות. ע"ש. וא"כ מתבאר מהירושלמי דלדעת ר"מ דקי"ל כוותיה דסבירא ליה אין קנין לגוי, גם כרם גוי שהיא כולה שלו נאסר לישראל לזרוע בה כלאים, כל שכן כשיש לישראל שותפות בה. ואיך כתב בלשונות הרמב"ם דמשדך ממעטינן להתיר כלאים בשדה שישראל וגוי שותפים בה, והא כיון דאין קנין לגוי בא"י אכתי שדך קרינן ביה וליתסר בזריעת כלאים. ולכאורה היה נראה ליישב, דהרדב"ז ז"ל לא איירי בנדון התורת כהנים, אלא בשהגוי זורע הוא שם בשדה שהוא והישראל שותפין בו כמבואר בדבריו, ולכך התיר לישראל להיות עומד ורואה ולא יעכב בידו, דלפי מה שכתב שם בתחילת הסימן יש להתיר בזה, שכתב וז"ל: ומה שכתב ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאים, בשדה של גוי קאמר, וכי תימא מאי למימרא, מהו דתימא כיון דהזרעים של ישראל וקי"ל ]רמב"ם הלכות כלאים אסור לקיים כלאי זרעים, הכא נמי רוצה בקיומן הוא פ"א ה"ג[כשאומר לגוי לזרוע אותם, קמ"ל דמותר, כיון שהזורע גוי והשדה של גוי אע"פ שהזרעים של ישראל דשדך כתיב וכו'. אלא בשדה גוי איירי, ואסור מדרבנן שמא יבוא לזרוע בשדה שלו. וכי היכי דרישא איירי בשדה של גוי סיפא נמי בשדה של גוי, דאע"ג דאסור לזרוע כלאים לגוי בשדה גוי, מותר לומר לגוי טול כלאים וזרע אותם לי בשדך, דלא אסרו אלא כשהגוי זורע בשדה של ישראל או ישראל בשדה גוי, אבל גוי זורע בשדה גוי לא אסרו וכו'. ע"כ. ובכהאי גוונא איירי בסוף התשובה, דלא סוף דבר גוי זורע בשדה גוי דשרי, אלא אפילו גוי זורע בשדה שישראל וגוי שותפין בו שרי. דמידי הוא טעמא דגוי בשדה גוי שרי דלא קרינן ביה שדך, בשדה שותפות נמי לא הוי שדך, כיון שאינו מיוחד לישראל כנזכר. ואולם התורת כהנים איירי בישראל הזורע בשדה גוי, דאע"ג דמכרמך מימעיט כרם אחר דהיינו גוי, מ"מ אתרבי מתיבת כלאים כנזכר דאפילו בכרם אחר לא. וזה כבר כתב הרדב"ז ז"ל בכלל החלוקות הנזכרות, דישראל בשדה גוי אסור. ואין זה נכון מתרי טעמי, חדא, דמהירושלמי משמע דאיסור דאורייתא הוא, דהא מריבויא דקרא יליף לה, ואילו הרדב"ז ז"ל כתב דישראל הזורע בשדה גוי איסורו מדרבנן. והגם דנימא דגם לשיטת הירושלמי ליכא מלקות כיון דלא אתי אלא מריבויא דקרא, וכנראה מדברי התוספות ז"ל ביומא )דף ע"ו ע"ב . מ"מ איסור דאורייתא מיהא הוי כיון דמקרא דריש )דף קל"ד ע"א(ליה, וזה דלא כהרדב"ז ז"ל דכתב דהוי איסור דרבנן. ותו דשדה שותפות עם הגוי היכי שרי משום דלא קרינן ביה שדך, הא כיון דקי"ל דאין קנין לגוי בא"י להפקיעו מן המצוות, הוא הדין בשדה שותפות חשבינן ליה כולו של ישראל, דאין לגוי קנין בו וקרינן ביה שדך. וכי היכי דגוי בשדה ישראל אסרו כדכתב הרדב"ז ז"ל, הכי נמי היה לנו לאסור גוי בשדה שותפות ישראל כיון דקרינן ביה שדך דאין קנין לגוי בא"י. אלא דלפי זה צריך להבין סוגיית חולין, דכל הני מיעוטי דגבי פאה ובכורים וכיוצא דכתיב שדך וארצך, דממעטינן מנייהו לפטור שותפות גוי לרבנן דהלכתא כוותייהו, דהיכי משכחת לה, הא כיון דהלכתא אזלא דאין קנין לגוי בארץ ישראל, גם שדה של שותפות גוי קרינן ביה שדך, דכולה של ישראל חשיב כיון דאין לגוי קנין בה, והיכי משכחת פיטורא. אכן נראה ליישב בס"ד כדכתב מרן ז"ל בכסף משנה )פ"א , דהתם פסק הרמב"ם ז"ל כרבה דאין מהלכות תרומות ה"י(קנין לגוי בא"י, וז"ל: ואע"ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לגוי, לא קי"ל כוותייהו. אי נמי דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל, ורבנו מיירי כשחזר ולקחה ישראל. וכן לענין הקונה ממנו פירות ומרחן ישראל. ע"כ. וכן כתב שם לקמן ליישב השגת הראב"ד ז"ל. ע"ש. )בהלכה י"ג(וכן כתב הרב תוספות יום טוב ז"ל . )ומכאן )פ"ד דגיטין ]משנה ט'[(סיעתא למה שכתב מוה"ר נר"ו בספרו הבהיר נשמת כל חי )חיו"ד (. ועיין להגאון הרב פני יאושע בחדושיו סימן מ"ט דף ע"ט ע"ב וג'(לגיטין , והרב יצחק ירנן ז"ל בפרק )על דף מ"ז ע"א ]ד"ה אמר רבה[(הנזכר, דמקהו אקהייתא על דברי הרב תוספות יום טוב ומרן ז"ל הללו, דמהש"ס דגיטין משמע דלאו דוקא כשקנה הישראל השדה עצמה מהגוי, אלא גם כשלקח הפירות לבד חייב לעשר מטעם דאין קנין לגוי. ע"ש. דמדברי כולם נלמוד, דדוקא כשבא ליד ישראל הקרקע או הפירות הוא דאהני לן הך סברא דאין קנין לגוי לחיובינהו במעשר, אך אם עדיין ברשות הגוי הרי הם בחזקת פיטור גם למאן דאמר אין קנין לגוי. וכן כתב גאון ירושלים הרב הגדול מהרי"ט אלגאזי ז"ל בספרו הלכות יו"ט )דף , כדי ליישב דברי ר"י ע"ב ע"ד ]בכורות פ"ד אות נ"א ד"ה והדבר פשוט[(שכתבו התוספות ז"ל בפרק האיש מקדש , )דף מ"א ע"ב ד"ה הנכרי(עם דברי ר"י שכתבו התוספות חיצוניות דנראין לכאורה כסותרין. וז"ל: והדבר פשוט דלא קשיא מידי, דמה שכתב משם ר"י בבכורות דמירוח הישראל חשיב כמירוח הגוי, היינו בתבואה שגדלה בקרקע הגוי והביאו שליש ביד גוי, דבהכי מעולם לא חל חיוב תרומה ומעשר עליהם, דהגוי לאו בר חיובא הוא, ואפילו דאין קנין לגוי בא"י היינו לענין דאם קנה ישראל ממנו בשבולים קודם מירוח, דחייב להפריש כיון שמירחו ישראל, אבל בעודן ביד גוי לא נתחייבו כלל. וא"כ אף במירחו ישראל ברשות ,שליש ברשותו, שכבר נתחייבה בתרומה ומעשר ברשות ישראל אין קנין הגוי מפקיע חיוב זה כי אם ע"י מירוח הגוי בעצמו, אבל אם מירחם ע"י ישראל אכתי לא פקע חיובייהו וכו'. ע"ש. דשמעינן מינה, דגם למאן דאמר אין קנין לגוי בא"י, מ"מ בשלא יצא מיד הגוי והביאה התבואה שליש ברשותו דלא חל חיוב תרומות ומעשרות עלייהו, פטור אפילו אם מירחו ישראל ברשות גוי. ובהכי אפשר יתיישבו דברי הרדב"ז ז"ל הנזכרים, דהגם דקי"ל דאין קנין לגוי, היינו דוקא לענין דכשיבואו הפירות ליד ישראל דחייב לעשרן, אבל כשלא יצא הקרקע מרשות הגוי, וכגון שהקרקע משותף בין שניהם והגוי הוא הזורע והתבואה הביאה שליש ברשותו, לא שייך לומר דאפילו חלק הגוי ליהוי כשדהו של ישראל, כיון דהגוי בדנפשיה קעביד והשתא מיהא דידיה מיקרי, ולא חל עלייהו חיוב תרומות ומעשרות. ומה גם לפי מה שכתב הרב מוהר"י קורקוס ז"ל שם )בפ"א מהלכות תרומות , והביא דבריו מרן ז"ל שם בכסף משנה וז"ל: כללא הי"ג(דמילתא, דבמידי דאורייתא שייך למיתי מטעם אין קנין ואין לחלק בין גוי לישראל, אבל במידי דרבנן שייך לחלק ולא אמרינן בה אין קנין. ע"ש. וכלומר דמשום הכי מחלקינן בין הגיע לעונת המעשרות ברשות ישראל דחייב, להגיע ברשות הגוי דפטור, דלהא מילתא אמרינן יש קנין לגוי, וכשהגיע ברשות גוי פטור. וכן סיים בלשונו וכתב: אבל אם הגוי זרעה וגם עשה מירוח לכולי עלמא יש קנין. ע"ש. וכן כתב הרדב"ז ז"ל גופיה בספרו יקר תפארת שם וז"ל: אמנם כאשר הם היו גמרן ביד גוי פטור מכלום, ולהא מלתא יש קנין לגוי להפקיע מיד המעשר. ע"כ. והכא נמי יש לומר בגוי שזרע כלאים בשדה שהוא משותף בה עם הישראל דאין איסורו אלא מדרבנן, דאי מדאורייתא הא אמרו דלהא מילתא אמרינן יש קנין לגוי וממעטינן ליה משדך כיון דלא נפקא הקרקע מרשות גוי כלל. והשתא ניחא נמי סוגיית הש"ס דחולין הנזכרת, דכל הני מיעוטי דממעטינן משדך וכו' ולא שותפות גוי, גבי כלאים ובכורים ותרומות ומעשרות וכיוצא, אתו גם למאן דאמר אין קנין לגוי בא"י, דכל כמה דלא נפק הקרקע מיד הגוי פטירי בשכולו של גוי. ולהכי אהני לן מיעוטא דשדך ארצך וכו' לאפטורי גם שותפות גוי כיון דלאו כולה של ישראל כנזכר. אלא דאין ישוב זה מעלה ארוכה למה שהקשינו על הרדב"ז מהירושלמי, דהא מבואר בו דאפילו שלא יצא הכרם מרשות הגוי, אפילו הכי אמרינן אין קנין לגוי, ומוקי לה דרבי מאיר היא ועבר הישראל אלאו ד"לא תזרע כרמך". וכן נראה מדברי התוספות ז"ל בעבודה זרה )דף ס"ד ע"א ד"ה)אין עומרין(]אין שכתבו וז"ל: והלכך אין להביא ראיה מכאן דכלאים עודרין[(נוהגין בשל גוי דעל כרחך בארץ מיירי וכו', דאתיא כמאן דאמר אין קנין לגוי. ע"כ. הרי דכתבו דלמאן דאמר אין קנין, נאסר לישראל לזרוע ולסייע בכלאים בשל גוי בא"י, שמע מינה דגם הרמב"ם ודעימיה ז"ל, דסבירא להו דתלמודא דידן סבר דאפילו למאן דאמר אין קנין, כל דלא נפק מרשות הגוי פטורה כנזכר. שו"ר ,דהא דקשיא לן על הרדב"ז ז"ל מהירושלמי הנזכר מעיקרא לא קשיא מידי. והוא דחזה הוית למני"ר ז"ל גופיה ביק"ר תפאר"ת גדולתו דמייתי )פ"ג דכלאים דף ל"ה ע"א(הירושלמי הנזכר ומפרש ליה באופן אחר. שכתב וז"ל: וא"ת מאי טעמא דזרעים דכתיב "שדך", גבי כרם נמי כתיב "כרמך" ואימא דוקא בכרמך, דהא לא כתיב הכרמים לא תזרע כלאים, ויהיה מותר לסמוך גפנים על גבי תבואתו של חבירו וכו'. בירושלמי מפרש טעמא דת"ק דאמר קרא לא תזרע כרמך, אין לי אלא כרמך, כרם אחר מנין, תלמוד לומר כלאים. כן העתיק זה הלשון הר"ש ז"ל. וקשה דגבי שדך כתיב לא תזרע כלאים. וי"ל דגבי שדך לא סגי דלא כתיב כלאים, אבל כרמך כלאים הוי מיותר דהכתיב "פן תקדש המלאה הזרע ותבואת הכרם" , ]דברים כ"ב, ט'[ופשיטא דבכלאים מיירי, להכי כתיב כלאים דאפילו בכרם אחר. ע"כ. הרי דהוא ז"ל מפרש מה שאמרו בירושלמי כרם אחר מנין, היינו כרם ישראל חברו, ויהיב טעמא אמאי גבי זרעים אמרינן דמותר לסמוך זרע כלאים סמוך לשדה חברו, וגבי כלאי הכרם לא אמרינן הכי. דהיינו משום דגבי כרם כתיב כלאים יתירה, והיינו לאסור זריעה סמוך לכרם שאינו שלו. ובהכי ניחא דשפיר ממעט בתשובה הנזכרת מתיבת שדך למעט שותפות גוי, ולא קשיא מהירושלמי הנזכר כלל. דשאני לן בין זרעים לכרם, דבזרעים דייקינן מיעוט שדך כנזכר משום דלא כתיב כלאים יתירה. מה שאין כן גבי כרם דכתיב כלאים יתירה, ובכרם דוקא הוא דמרבה בירושלמי כרם אחרים ולא בכלאי זרעים כנזכר. ומדברי הרדב"ז ז"ל הללו יש להוכיח דשפיר משני עט"ר מורינו הרב הגדול חקרי לב ז"ל שם , על )דף ל"ב ע"ד(מה שהוקשה לו על דברי הרדב"ז בלשונות הרמב"ם הנזכר, דהוי היפך התורת כהנים שדרשו: אין )סדר קדושים ]פרשה ב' פסקא ד'[(לי אלא בהמתך, בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין, תלמוד לומר "את חקתי תשמורו". וכן כתב הרמב"ם ז"ל )פ"ט דכלאים דלקי בשלו או של חברו. ונראה דשל חבירו לאו דוקא ]ה"א[(דהוא הדין בשל גוי, דהרי בתורת כהנים אמרו בהמת אחרים מנין, וברוב המקומות אחרים היינו גוים. ואי בכולה של גוי חייב, כל שכן בשותפות גוי, ואיך כתב הרב ז"ל דממעטינן שותפות גוי מבהמתך. ויישב דצריך לומר דדייק בדברי הרמב"ם שכתב בשל חבירו, וסבירא ליה דגם בתורת כהנים לא ריבה אלא בהמת ישראל וקרי ליה בהמת אחרים. אבל בבהמת גוי אין הכי נמי דפטור, ומינה נפיק גם לשותפות גוי לפטור. ע"ש. ומהך דקמן מוכח כדבריו, דהרי הירושלמי תני כרם אחר מנין, ואפילו הכי קמפרש לה הרב דקאי על ישראל חברו ולא על גוי, הגם דברוב המ קומות אחרים היינו גוים, הוא הדין נמי בבהמת אחרים דתני התורת כהנים דמפרש ליה הרדב"ז ז"ל על ישראל אחר. אלא דקשיא לי טובא על דברי הרדב"ז ז"ל, איך יתכן לפרש כן בלשון הירושלמי, דהא בתר הכי אמר בירושלמי, אמר ר' אלעזר דרבי מאיר היא, דר"מ אומר אין לגוי קנין בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות. א"ר יוחנן דברי הכל היא, תפתר בגוי שזרע וכו'. הרי מבואר מתוך הירושלמי גופיה, דכי קאמרינן כרם אחר מנין לאו כרם ישראל חבירו הוא, אלא כרם גוי כמו ברוב המקומות דאחרים היינו גוי, ולהכי מוקי לה להתוספתא כדעת ר"מ דסבירא ליה דאין לגוי קנין בארץ ישראל. ואי בכרם ישראל איירי, מה ענין קנין גוי לכאן. אלא ודאי דאחר היינו גוי. שו"ר דגם הר"ש והרב רבנו עובדיא ז"ל פירשו כן ]שם משנה ד'[בפשיטות דרשת הירושלמי, כרם אחר מנין דהיינו כרם חברו ישראל. וכן דעת הרב תוספות יום טוב ז"ל שם. וצריך לומר דאינהו מפרשי הך סיומא דירושלמי בדרך אחר דמלתא באנפי נפשא קאמר. ודע דמהירושלמי דכלאים הנזכר קשיא לי למה שראיתי להרב הגדול המלך שלמה ז"ל בספר לחם סתרים בשיטתו לעבודה זרה בדברי התוספות ז"ל שם )על דף ס"ג ע"ב()ד"ה אין שכתב וז"ל: תו קצת קשה, דמאיזה טעם לקי אין עודרין עודרין(בכלאי הכרם, אי משום מסייע ידי עובר עבירה, הא גוי לא נצטוה. ואי משום דהישראל גופיה עובר עבירה, הא לא כתיב אלא "כרמך לא תזרע כלאים", וזה אין כרמך דכרם גוי הוא. ע"כ. ולפי הירושלמי הנזכר, כיון דכתיב כלאים יתירה דבא להזהיר לישראל דאפילו בכרם של אחרים נאסר לו לזרוע ולעדור בכלאים, א"כ לא ממעטינן מכרמך כרם גוי, ושפיר הוי הישראל גופיה עובר עבירה אפילו בכרמו של גוי. וכיוצא לזה יש להרגיש על דברי הרב הגדול מוהרימ"ט ז"ל בח"ב בחדושיו לקידושין ד"ה לא קי"ל כר' יאשיה, ונראה דנפל שם טעות )על דף ט"ל ע"א(סופר ואתה תחזה. וזה עצמו איכא למידק על דברי הגאון ז"ל בספר הפלאה שיטת קדושין שכתב על דף ט"ל בדברי התוספות ז"ל ד"ה לא קי"ל כר' יאשיה וז"ל: צריך להבין הא דדריש שדך ולא דריש כרמך למעט כלאי הכרם שבחו"ל. ונראה משום דאיצטריך כרמך להא דאיתא בפ"ז דכלאים , המסכך ה'[-']משנה ד גפנו על גבי תבואתו של חברו לא קדש משום דכתיב "כרמך" ולא של אחרים. והיינו משום דכבר נשמע משדך למעט כלאי הכרם שבחו"ל, כמו שכתבו התוספות לעיל, ממילא אייתר כרמך למעט שאינו שלו וכו'. ע"ש. דמהירושלמי הנזכר מוכח דלרבנן דקי"ל כוותייהו לא ממעטינן מכרמך כרם שאינו שלו דכתיב כלאים יתירה. ולפי דברי הרב רבנו עובדיא ז"ל, דרשא זו דכרמך ולא של אחרים, אינו אלא לדעת ר"מ ור"י דלית הלכתא כוותייהו. ע"ש. ומשתכל הוית להרב אמר יוסף ז"ל בקונטרס לקט יוסף )דף , שחקר גבי כלאים דכתיב "שדך לא תזרע" ק"ט ע"ד(אי דרשינן שדך ולא של שותפות, דכיוצא לזה אמרינן בריש פרק דאשתמיטיתיה תשובת הרדב"ז ז"ל הנזכרת לעיל דממעט זריעת כלאים והרבעה מדכתיב שדך בהמתך. ומה גם דכבר ראה דברי מוה"ר חקרי לב ז"ל בסימן הנזכר ושקיל וטרי בהדיה, ושם מביא תשובת הרדב"ז ז"ל הנזכרת. ע"ש. והגם דיש לחלק דהרדב"ז ז"ל איירי בגוי הזורע בשדה השותפות וישראל רואה, ואילו חקירת הרב אמר יוסף ז"ל בישראל אי מותר לו לזרוע בשדה שותפות. ויש צד לומר לכאורה, דהגם דהרדב"ז התיר לא התיר אלא לגוי, ואפילו הישראל עומד ורואה מותר. אבל הישראל עצמו אי שרי או לא, לא דיבר הרדב"ז, ואפשר דאסיר, וכדאסיק הוא ז"ל. הא מיהא היה לו להזכיר תשובת הרדב"ז עכ"פ, דאי אהני מיעוט שדך להא, אפשר דאהני להא נמי. עוד ראיתי להרב אמר יוסף ז"ל, שהקשה על סוגיא דחולין הנזכרת, דפריך ורבי אלעאי שותפות גוי מנא ליה, נפקא ליה מרישא דקרא "ראשית דגנך" ולא שותפות גוי. והקשה וז"ל: ואיכא למידק לרבי אלעאי מאי איצטריך מיעוט לגוי, כיון דאיהו סבירא ליה דשותפות דישראל אע"ג דבני חיובא נינהו פטורים, כל שכן שותפות עם גוי. עיין שם דלא תירץ כלום. ואחה"מ לא קשיא, דכוונת הש"ס היא, דכי איכא חד מיעוטא על כרחך לית לן למעוטי אלא שותפות גוי דלאו בר חיובא הוא, ולחייב שותפות ישראל דתרוייהו בני חיובא נינהו. והיינו דפריך דכיון דרבי אלעאי ממעט מצאנך אפילו שותפות ישראל, על כרחך הא דממעט ישראל ולא שותפות גוי דהוי יותר פשוט למעט, היינו משום דלמעט שותפות גוי יליף מקרא אחרינא, ואייתר ליה צאנך למעט שותפות ישראל, ולהכי בעי ולרבי אלעאי שותפות גוי מנא ליה, ומשני דנפקא ליה מראשית דגנך, דפשיטא ליה לש"ס דאי ליכא אלא חד מיעוטא, לא ממעט אלא שותפות גוי לבד דפשיט טפי לפיטורא כמובן. עוד הביא הרב ז"ל שם קושיית הר"ן ז"ל על הש"ס ]בחדושיו[, דגבי בכורים אמאי לא אמר בש"ס ]חולין קלו. ד"ה ביתך["ארצך" למעוטי שותפות גוי. והוא ז"ל תירץ בתירוץ קמא, דכל זה דממעטינן שותפות גוי, הוא משום דלית לן מה למעט, דלרבי אלעאי עכ"פ מיעוטא הוא. אבל היכא דאית לן למעט מיעוטא אחרינא לא ניחא לן לתרץ הכי, ושותף גוי בבכורים דומיא דתרומה. והביא ראיה לזה מדברי המרדכי ז"ל בפרק קמא דעבודה זרה שכתב, דמביתך דפרשה ראשונה לא מצי ]סימן תת"י[למילף משום דאיצטריך לימין, ושל פרשה שניה לשואל ושוכר. ואם כן ה"נ בבכורים כיון דאיצטריך למעוטי חו"ל, לית לן יתורא דקרא למילף מיעוטא לשותפות גוי. ע"כ. ותמהני עליו, איך אישתמיט מיניה דמר שכן כתב בפשיטות רש"ל ז"ל בים של שלמה וז"ל: דפשטא דסוגיא )]חולין[ פרק ראשית הגז סימן ד'(משמע דלא ממעטי שותפות גוי היכא דלא מעטיה קרא. ומשום הכי בית דשותף גוי חייב במזוזה כיון דליכא קרא למעט, דהא קרא דביתך מבעי ליה לדרך ביאתך, וכן בבכורים דאמרינן ארצך אלגאזי ז"ל בספרו קהלת יעקב )דף מ"ה ע"ג ]תוספת דרבנן סימן , ואיהו ז"ל שקיל וטרי בהדיה כאן ואיך מתרץ כן קל"ט[(מדנפשיה. ועיין לעט"ר מוה"ר הגדול חקרי לב ז"ל )ח"ב מיו"ד דשקיל וטרי בדברי המרדכי הנזכר סימן)ב"ך( ]טו"ב[ דף כ"ט ע"ב(, עם הרב מוה"ר חיד"א ז"ל בספרו ברכי יוסף )יו"ד סימן רפ"ו , וכתב על דבריו, וגם פירושו אינו נוח לי, דכי קשיא לן ]סק"ב[(דלימא דאתי לשותף גוי, היינו ולא נידרוש דרך ביאתך ויניח בימין או בשמאל. וא"כ איך עשה המסובב סיבה, דא"כ ימין מנא לן והרי עליה אנו דנין מנא לן למדרש הכי. ע"ש. דמתבאר מדבריו אלה דכי פרכינן דנימא לשותפות גוי אתי, היינו אפילו היכא דכבר דרשו לההוא מיעוטא למילתא אחריתי, קשיא ליה להש"ס דלא נדרשיה למיעוטא לההוא מלתא, אלא למעט שותף גוי היפך דברי רש"ל הנזכר. ודוק. עוד תירץ הרב ז"ל לקושיית הר"ן ז"ל וז"ל: ועוד נראה לנו לתרץ, דהכא גבי בכורים אי אפשר למעט שותף גוי, דבשלמא בכל הני דלעיל תרומתכם בקרכם מעשרותיכם דהוי לישנא דריבויי, אפשר לפרשו בין שותפות ישראל לבד והוי רבוי, ובין גם בשותפות גוי, ונמצא לכשממעטינן שותפות גוי מדכתיב שדך, אינו סותר מלת מעשרותכם דהוא לשון ריבוי דהוי לשותף ישראל, אבל גבי בכורים דמפיק לה מדכתיב "כל אשר בארצך", אי דרשינן ארצך למעוטי שותף גוי, סותר למלת כל, דמשמע בין דגוי בין דישראל. להכי דריש ארצך למעוטי חו"ל. ע"כ. ואחה"מ דבריו קשים לשמוע, דהא קרא ד"בכורי כל" דמייתי הש"ס הוא בסדר קרח, והתם כתיב "בכורי כל אשר בארצם" , והרב ז"ל מייתי כל אשר בארצך ]במדבר י"ח, י"ג[כמודפס בגמרא בטעות, ועיין רש"י ז"ל . והש"ס ]קלו. ד"ה ארצך[כי יליף מהאי קרא היינו ריבויא לשותפות ישראל מתיבת בארצם לשון רבים, דהוי דומיא דבקרכם וצאניכם דמרבינן שותפות ישראל. ומקרא ד"אשר תביא מארצך" ממעטינן חו"ל וכמו שכתב רש"י ז"ל, דמקרא דכל אשר בארצם לא משמע כל כך מיעוטא דחו"ל, דאפשר לומר כל אשר בארצם אפילו בחו"ל, ולהכי איצטריך אידך קרא דארצך. ע"כ. נמצא דלאו ממלת "כל" הוא דיליף ריבויא כדסבר מר. ואכתי קשה הקושיה הנזכרת, דהיה לנו לומר דקרא דאשר הביא מארצך מיעט שותפות גוי, וקרא דכל אשר בארצם מרבה שותפות ישראל, דומיא דבקרכם וצאנכם ממש. ואעיקרא קשה, דמה ענין ריבויא דכל לרבויי שותפות, דהא תיבת כל לא קאי אגוף הארץ, אלא על הנטיעות היוצאות מארצם, דהכי משמע בכורי כל אשר בארצם, דהיינו כל נטיעות ואילנות שבארצם. ותו קשיא טובא במה שכתב, דבשלמא בכל הני דלעיל תרומתכם וכו' אפשר לפרשו גם בשותפות גוי, דאיך יתכן דהתורה היא מדברת לישראל ולגוים ולשניהם הוא אומר בקרכם וצאנכם, הרי לא דיברה תורה אלא לישראל לבד, וכדכתיב בראש כל פרשה "דבר אל בני ישראל" "ואל בני ישראל תדבר" וכו', וכתיב "וזאת התורה אשר שם דכתיבי בלשון נכח לרבים לשותפות גוי. וכן ראיתי להגאון כמוהרי"ט אלגאזי ז"ל שהקשה על דברי הרב )שם דף מ"ה ע"א(חק יעקב ז"ל , שכתב דתשביתו משמע אפילו ]סימן תמ"ה סקי"א[דשותפים, וז"ל: דהא אפילו אם נודה לו דקרא דתשביתו לשון רבים מרבה לשותפים, היינו שני שותפים ישראלים דוקא, דתרוייהו בני חיובא נינהו ושייך לומר דהכתוב מצוה לשני השותפים להשבית, ומשום הכי נקט לשון רבים, אבל כשהשותף האחד הוא גוי, לא שייך לומר דמרבינן מתשביתו, דאיך יבוא הציווי בלשון רבים על הגוי דלאו בר חיובא. ופשיטא דמריבויא דלשון רבים לא שייך לרבות שותפות גוי, וכמו שמתבאר מדברי המרדכי ז"ל סוף פרק קמא דעבודה זרה , ובהגהות ]סימן תת"י[מרדכי דחולין , שכתב לענין מזוזה דמקרא תשמ"א[-]סימנים תש"מ דירבו ימיכם דמרבה מיניה שותפות, מסתמא דלא ריבה הכתוב אלא בשותפים ששניהם ישראלים שהקפידה תורה בריבוי ימיהם אבל לא בשותפות גוי. יע"ש. וכיוצא לזה יש לומר הכא, וא"כ מנין לנו לרבות שותפות גוי. ע"ש. הרי דפשיטא ליה טובא דריבויא דקרא דתשביתו לא שייך אלא על שני ישראלים, ולא על הגוי דלאו בר חיובא הוא, היפך דברי הרב אמר יוסף ז"ל. ואם ראה תראה לעט"ר מורינו הרב חקרי לב ז"ל שם )דף ל"א , שכתב על דברי הגאון מוהרי"ט אלגאזי ז"ל הנזכרים, דאי ע"א(מהא לא מתיא, דהתם שאני דכתיב הריבוי בענין ברכה כדכתיב "למען ירבו ימיכם", ולהכי פשיט ליה דלא דיבר הכתוב בשותפות גוי דלא קפיד בריבוי ימיהם, אבל בשאר לשונות של ריבוי דלא כתיבי בענין ברכה אין הכי נמי שיש לומר דגם שותפות גוי אתרבי. ע"כ. ופשט דבריו משמע דחולק על זה, וסבירא ליה דריבוי דקרא כגון תשביתו ותרומותיכם מרבה שותפות גוי כיון דלאו בלשון ברכה הוא, וכמו שכתב הרב אמר יוסף ז"ל. להא אמינא דלע"ד פשיטא לי דמלתא כדנא ליכא מאן דפליג עלה, דהכתוב אינו מדבר אלא עם ישראל דהוי בר חיובא בתורה ובמצוות ולהא לא צריך ראיה, ואפילו בשאר לשונות של ריבוי דלא כתיבי בברכה אינו מדבר אלא עם ישראל, וגם מוה"ר חקרי לב ז"ל מודה בזה, ומה שחלק על הרב מוהרי"ט אלגאזי ז"ל אינו אלא על הראיה שהביא מדברי המרדכי מקרא דירבו ימיכם, דאי מהא לא מתיא, דאדרבא איכא לדיוקי מינה איפכא כנזכר, אבל בעיקר דבריו לא חלק עליו ומצד עצמן שרירין וקיימין, וכדכתב מוה"ר ז"ל שם בתר הכי, דבסוגיין דחולין כי כתיב ריבויא שדינן ליה לשותפות ישראל, ומיעוטא לשותפות גוי, והיינו כתירוץ הגאון כמוהרי"ט אלגאזי ז"ל. הרי דשניהם שוין דסברא זו דליכא לרבויי שותפות גוי מדכתיב לשון רבים, אלא שותפות ישראל. וגם הרב מוהרי"ט אלגאזי ז"ל לא הביא מהמרדכי אלא דמיון בעלמא, והיינו דסיים למלתיה וכתב, וכיוצא לזה יש לומר הכא. וכלומר אע"ג דהתם בברכה איירי מה שאין כן הכא, אפילו הכי אין לנו לרבות גוים מטעם דלאו בני חיובא נינהו. וא"כ קשה על הרב אמר יו סף ז"ל דכתב כן בפשיטות ולא הביט בכל זה, אחר שכבר ראה דברי המלאכים עוד כתב לפשוט ספיקו וז"ל: כי על פי מה שכתבנו נבוא לנדון דידן, דגבי כלאים אליבא דרבנן אע"ג דכתיב "שדך לא תזרע כלאים" לא ממעטינן שותפות גוי דלית לן יתורא דקרא, דהא דרשינן בפרק קמא דקידושין דשדך אתא )דף ט"ל ע"א(למעוטי זרעים שבחו"ל, וא"כ הוה ליה כמו בכורים. עכ"ל. ולפי דבריו אלה בקושטא אית לן למידע דעתיה דהרדב"ז ז"ל דכתב בסוף התשובה הנזכרת דמשדך ממעט שותפות גוי, וקשה דשדך איצטריך למעוטי זרעים שבחו"ל כמו שאמרו בקידושין, וא"כ לא אייתר לן מיעוטא לשותפות גוי. והיא גופה יש להקשות למה שראיתי להרב קרבן אליצור ז"ל על מה שכתבו )דף קנ"א ע"ד(התוספות ז"ל בעבודה זרה וז"ל: )דף ס"ג ע"ב ד"ה אין עודרין(והלכך אין להביא ראיה דכלאים נוהגין בשל גוי. והביא על זה הוא ז"ל דהקשה מהרש"ג ז"ל, ומיהו קשה, נהי דיש איסור כלאים לישראל אפילו בשל גוי שלא יאכל ישראל ממנו, אבל שיהא אסור לעדור עם הגוי בכלאים של גוי מנא לן, ועוד אפילו מקיים כלאים בשדה דגוי מנא לן דאסר רבי עקיבא דילמא שדך אמר רחמנא. והרב קרבן אליצור ז"ל תירץ, דודאי לר"ע סבירא ליה דבשדה גוי אינו לוקה דשדך אמר רחמנא ובשל גוי איסורא איכא. ע"כ. ולפי האמור קשה נמי על דבריהם דסבירא להו דשדך אתא למעט של גוי, והא איצטריך למעוטי כלאי זרעים שבחו"ל כמו שאמרו בקידושין. ואין לומר דתרתי שמע מינה וכנראה מדברי רש"י ז"ל שם בקידושין, שכתב וז"ל: והכתיב שדך המיוחד לך וחו"ל לא הקנו לו מן השמים. ע"כ. נמצא דמאי דממעטינן חו"ל משדך, הני מילי דחו"ל לאו מיוחד לישראל הוא, א"כ תו לא צריך מיעוטא אחריתי לכולה של גוי או שדה שותפות גוי דכולהו שמע מינה ממיעוטא דשדך, דהא משמעות שדך היינו שיהא מיוחד לישראל, וזה ממעט בין דחו"ל בין דכולה של גוי או חציה של גוי בא"י, דבשום חד מינייהו קרינן שדך. ולהכי הגם דבקידושין ממעטינן חו"ל משדך, לא נמנע מלמעט ממנו לפטור גם שותפות גוי מהאי טעמא גופיה דלאו מיוחד לישראל הוא. הא לאו מידי הוא, דהא בבבא בתרא )פרק פריך: והכתיב "אשר תביא מארצך" הספינה דף פ"א ע"א(]דברים , ההוא למעוטי חו"ל. והכתיב "אדמתך" , כ"ו, ב'[]שמות כ"ג, י"ט[למעוטי אדמת גוי. ע"כ. הרי דאיצטריכו תרי מיעוטי חד לחו"ל וחד לגוי, ולא ממעטינן תרוייהו מארצך. והכא נמי כיון דשדך איצטריך למעוטי חו"ל היכי ממעטינן שותפות גוי מיניה. וכן משמע מדברי הר"ן ורש"ל הנזכרים כמבואר. וכן נראה מדברי הרב ספר המקנה ז"ל שכתבתי למעלה. כי מזה יש לתמוה על עט"ר מוה"ר חקרי לב ז"ל )שם דף ל"ב שכתב בכוונת ההגהת מרדכי ז"ל, דמזוזה נשאר בפיטור ע"ב(גם בלי מיעוט, ומהאי טעמא דרשו לו דנגעים, וביתך דמזוזה, וארצך דביכורים, וגגך דמעקה, וכסותך דציצית, לדברים אחרים. ונרגש דא"כ היכי דרשו דגנך דתרומות ומעשרות, ובקרך דבכור, ושדך דפאה, למעט שותפות גוי, דלא הוו צריכי דבלאו הכי מיעוט לשותף גוי, מ"מ יש לומר דתרתי שמע מינה, ביתך למעט שותפות גוי ודרך ביאתך, וכן בנגעים לו ממעט תרוייהו וכן במעקה ובכורים וציצית וכו'. ע"ש. ואחרי נער"ק ]נשיקת עפר רגלי לא ידעתי איך מייחס סברא זו להגהת מרדכי, ואם מוכרח קדשו[לומר כן בכוונתו כמו שכתב שם, אמאי לא הקשה עליו מסוגיית בתרא הנזכרת, דמצריך חד מיעוטא למעוטי חו"ל וחד לאדמת גוי, ולא אמרינן דתרתי שמע מינה. דלפי הסוגיא הנזכרת גבי מזוזה וחבריו דדרשו למיעוטא לדברים אחרים לית לן מיעוטא לשותפות גוי וחייב. ויותר תימה דהוא ז"ל הביא הסוגיא הנזכרת שם באותו דף ע"א. וצ"י. עלה בידינו מכל האמור, דמיעוט שדך ובהמתך וכיוצא ממעט שותפות גוי . וא"כ הדרן למאי דאמרן, דקשה איך אסרו בשביתת בהמה שותפות גוי מאחר דכתיב ובהמתך. וכבר כתב דאין טעם לחלק מורינו הרב חקרי לב ז"ל שם )דף כ"ט ריש ע"ג(בזה ולומר דכל הנך דמיעטו שותפות גוי הוא במצוות עשה, אבל בלא תעשה לא ממעטינן בהכי. מאחר דמשמעות הוא מאי נפקא מינה בין עשה ללא תעשה. וגם דבבכורות דריש רבי )דף ט' ע"ב(יאודה "לא תגוז בכור צאנך" למעט שותפות גוי. ]דברים ט"ו, י"ט[וגם רבי שמעון לא חלק, כי אם דסבירא ליה דשותף גוי בבכור אינו חייב, שמע מינה שאין לחלק בכך. ע"ש. וא"כ גם בקרא דידן דכתיב "ובהמתך", הגם דגבי לאו כתיב, שפיר דייקינן הכי למעוטי שותפות גוי כמו אינך. וכן בקרא ד"בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", וכן "לא תזרע כרמך כלאים", דרשו בכל הני לאוי למעוטי שדה וכרם גוי אי לאו דהדר רבייה קרא כנזכר לעיל. גם אין לומר דכיון דהך מיעוטא דבהמתך ליתיה לא בתלמוד ולא בשום דוכתא, הרי כתב הגאון מהר"י דאין לנו רשות משנסתם התלמוד לחדש קולון ז"ל )שורש קל"ט(שום דרשא מדעתינו. דגם על זה פקח עיניו עט"ר מוה"ר ז"ל שם על מה שישב ודרש הוא ז"ל "את כספך לא )דף ל"ב ע"ג(תתן לו בנשך" למעט שותפות גוי. דנרגש מההיא ]ויקרא כ"ה, ל"ז[דמהר"י קולון ז"ל הנזכר, וכתב, זה אינו, דהכא משמעות מכח יתור הוא, וגם בלשון בני אדם יש להבין כן ואין זה כשאר דרשות. וגם דבתורת כהנים כבר מיעטו גם ]בהר פרשתא ה'[בריבית כספך ולא של גוים, וכבר ביארתי דגם שיתוף גוי בכלל. ומלבד זה מצאתי כעין זה להרדב"ז בחדשות בלשונות הרמב"ם שכתב בפסוק "שדך לא תזרע )סימן ר'( ]ח"ה סימן אלף תקס"ד[, כלאים" וכו', דשדך בהמתך כתיב וממעטינן שותפות גוי וכו'. ע"ש. הנה דמסיק דלשון יחיד לנכח דהוי מיעוטא, ניתן רשות לידרש גם אחר חתימת התלמוד. ולא תידוק מדברי מוה"ר ז"ל דמשום דאשכח בתורת כהנים דדריש הך מיעוטא דכספך ולא של גוים, הוא דערב אל לבו למדרשיה ולא שיתוף גוי הא לאו הכי לא. דהרואה יראה דזה כתבו לתוספת כח בלשון וגם, אבל מעיקרא כתב דאין זה כשאר דרשות וניתן לידרש גם לנו, והיינו גם אם לא נמצא רמז ברז"ל, וכדדריש הרדב"ז ז"ל שדך ובהמתך מצווה על שביתתה. ואי עביד בה הגוי מלאכה בשבת לא עבר ישראל על שביתת חלקו בבהמה אפילו בלא התנו מתחילה. וסבור הייתי לומר, דכיון דאיכא תרי קראי לציווי שביתת הבהמה, חד בדברות ראשונות בסדר יתרו , ]שמות כ', י'[וחד בדברות אחרונות דואתחנן , הוה ליה מיעוט ]דברים ה', י"ד[אחר מיעוט, וקי"ל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ]יומא מג.[דאפילו בהמה שישראל וגוי שותפים בה, מצווה הישראל על שביתתה משום חלקו. וכההיא דאמרינן במנחות , )דף ס"ז ע"א(אפילו רבי מאיר ורבי יאודה דקא מחייבי התם פטרי הכא, התם הוא ]דכתיב[ דגנך דגנך יתירה, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפילו גוי. ופרש"י ז"ל התם, היינו טעמא דמירוח גוי אינו פוטר, משום דתרי דגנך כתיבי, דכתיב "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" ]דברים י"ב, י"ז[וכתיב "ואכלת וכו' מעשר דגנך" וכו' , אייתר ליה ]דברים י"ד, כ"ג[תרי דגנך למעט דיגון גוי, הוי דיגון גוי מיעוט אחר מיעוט דתרי קראי ממעטי ליה, ואין מיעוט דתרי קראי אלא לרבות דיגון גוי דחייבי. ע"כ. הכא נמי נימא כיון דשותפות גוי דגבי שביתת בהמת ישראל אמעיט בתרי קראי, אמרינן דחייב. והיינו טעמא דהריב"ש ז"ל דפסק דגם בבהמה משותפת עם הגוי ]סימן קנ"א[בלא התנו אסור, דאדם מצווה על שביתת בהמתו על חלק הישראל שבו. ואע"ג דבדברות שניות כתיב "וכל בהמתך" ]דברים דמשמע מיעוטא אחרינא, עד דאיכא כל בהמה דידך ה', י"ד[למעוטי שותפות. הא לא מכרעא, דההוא כל לרבויי שאר מיני בהמות וחיה ועוף הוא דאתא וכדמשמע מסוגיית קמא )דף נ"ד . ועיין להרב רבנו עובדיה ולהרב ע"ב(]מברטנורא בבא קמא פ"ה מ"ז[תוספות יו"ט ז"ל . )שם ד"ה ולשבת(אלא דיש לדחות דהאיכא קרא אחרינא בפרשת משפטים "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך" , ונמצא ]שמות כ"ג, י"ב[דאיכא תלת מיעוטי, וכהאי גוונא הרי אמרו בירושלמי ריש הוריות דהוו כלהו למעט. מיהו יש לצדד בדרך אחר, דבדברות הראשונות דאדכר קרא חד זמנא "בהמתך" הוי חד מיעוטא. ובדברות אחרונות דכתיב "שורך וחמורך וכל בהמתך" הוו להו עוד תלת הרי ארבעה. ובמשפטים כתיב תרי מיעוטי "שורך וחמורך" הרי בין הכל ששה מיעוטים. והרי כתב הרב מוהר"א אטינגין ז"ל בתוספותיו להוריות, והביא דבריו ה"ה חיד"א ז"ל בספרו שער יוסף בריש הוריות וז"ל: ובירושלמי ]ב: ד"ה ותבט[וכו', ומשני היינו דוקא במקום שהם זוגות, כמו סוף פרק קמא דסנהדרין , עשרה כהנים כתובים בפרשה, דאחד למעט ושני ]טו.[לרבות, שלישי למעט ורביעי לרבות, וכן כולם. וה"ה חיד"א ז"ל שם נתן טעם לדבריו בשני פנים. ע"ש. וא"כ הכא נמי דהוו זוגות כנזכר, אימא דהוי לרבות שותפות גוי לאיסורא וכדאמרן. ברם נראה דהא נמי לא מכרעא מתרי טעמי. חדא, דהא דמנינן שורך וחמורך ובהמתך כל חד מינייהו מיעוט באנפי נפשה, קשה דהא אלא כיון דתרי מיני נינהו איצטריך מיעוטא דשותפות גוי בכל חד מינייהו. הוא הדין בקרא דקמן יש לומר דשורך וחמורך וכל בהמתך כלהו חשבינן להו חד מיעוטא, למעט שותפות גוי בכל מין ומין. וא"כ הדרן למאי דאמרן דליכא אלא תלת מיעוטי, חד בדברות ראשונות וחד באחרונות וחד בסדר משפטים. ולפי האמור כיון דלא הוו זוגות הוו למעט, וא"כ נימא דאימעיט ליה שותפות. ותו, שהרי כתב הרב קרבן אהרן ז"ל, דאם נמצא מה למעט אפילו מיעוטים רבים דרשינן כלהו למיעוטא. ע"ש. וכן כתב הרב מופת הדור חיד"א ז"ל בקונטרס אחורי תרעא שבסוף ספר דברים אחדים , דתלמודין סבר דאי איכא )דף קע"א ע"ד(למעט ממעטינן אף דהוי טפי משלשה. ע"ש. וכדבריהם משמע מדברי רשב"ם בבתרא גבי קראי דכתיב בבכורים )דף פ"א ע"א(חד "אשר תביא מארצך", ותרי זימני דכתיב "ראשית בכורי אדמתך" דממעטינן לכלהו תלתא, ארצך למעוטי חו"ל, חד אדמתך למעוטי אדמת גוי, וחד למעוטי אדמת גר. וכן משמע . ע"ש. והכא נמי האיכא מדברי התוספות ז"ל שם )ד"ה למעוטי(למעט מהני תלת מיעוטי תלת מילי, שותפות גוי והקדש והפקר, דאשכחן דכל הני מתמעטי מכינוי בלשון יחיד לנוכח. מיעוטא דגוי כדאמרן מסוגיא הנזכרת בכמה דינים, מיעוטא דהקדש הרי כתב רש"י ז"ל שם במנחות דאיכא תלתא דגנך ]סז. ד"ה התם[וחדא מינייהו למעוטי דיגון הקדש, ומיעוטא דהפקר אשכחנא לגאון הדור ה"ה כמוהרי"ט אלגאזי ז"ל בספרו הלכות יו"ט )דף , שהביא תוספתא פ"ב דבכורות דבהמת המדבר ג' ע"ד(]ה"ב[כתב, דממעטינן דהיינו הפקר פטורה מהבכורה. ושם )בדף ד' ע"א(לה מדכתיב "בקרך וצאנך" או "כן תעשה לשורך לצאנך", דכיון דלא איצטריך למעט שותפות גוי, על כרחך בא למעט בכור שנולד בהיותו הפקר, דהכי הוי משמעותיה דקרא, דדוקא בכור שנולד מבהמה שלך שבהיותה שלך נולד הבכור חייב, הא אם נולד כשאין להם בעלים ושוב זכה בה אדם אינו חייב להקדישו בקדושת בכור. וכיוצא לזה יש ללמוד מדברי רש"י ריש פרק הזרוע , דאמאי דאמרינן התם דלקוח )]חולין[ דף ק"ל ע"א ]ד"ה שכן[(פטור ממעשר בהמה פירש, אם לקח עשרה טלאים פטור מלעשר ד"בקרך וצאנך" אמר רחמנא. ע"כ. הרי דמשמעות בקרך ממעט מי שלא נולד ברשותו, ולפי דרכנו ממעט בהמת הפקר לענין בכור, דכל שנולד הבכור בעודו הפקר פטור וכו'. ע"ש. הנה דהרב ז"ל ממעט הפקר ממיעוט בקרך וצאנך, אנן נמי נימא דבהמתך הכתוב גבי שבת אתא למעוטי שאם היתה מופקרת בשבת בשעה שהיא עושה מלאכה דלא עבר אלאו, כיון דלאו דידיה היא. ונראה דמהכא נפקא להו לקמאי ז"ל הך דינא, ופסקו הטור ומרן ז"ל בסימן זה דאם היתה הבהמה שאולה או שכורה ביד גוי ולא החזירה לו בערב שבת דמהני בה הפקר, דתו לא מיקרי בהמתו בשעה שהיא עושה מלאכה ואינו מצווה על שביתתה. באופן דכולהו תלת מיעוטי דאיכא גבי שביתת בהמה איצטריכו מצווה הישראל על שביתתה משום חלקו. וכל שכן אי דרשינן קרא בהיקשא אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך, מה בנך ובתך בברור לך שאין לזרים אתך, אף עבד ואמה שאין לאחרים בהם שותפות. דכהאי גוונא דרשו בבכורות בקרא )דף נ"ז ע"א(דכתיב בבכור בסדר משפטים "בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך" , דמקיש להו הכי לענין כ"ט[-]שמות כ"ב, כ"ח ברירה. והכא נמי נימא הכי ואתיא במכל שכן לענין שותפות גוי דאימעיט כנזכר. וכל שכן לסברת התוספות ז"ל בריש פרק במה בהמה , ]והגהות אשר"י[ ז"ל שם ]שבת נא: ד"ה במה[)והרג"א(]פ"ה , והרמב"ם ז"ל ריש פ"ך מהלכות שבת, דסבירא להו סימן א'[דשביתת בהמה אינו אלא איסור עשה דלמען ינוח, ולהכי לא לקי, אבל לאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, לא בא אלא למחמר שעושה המלאכה הוא והבהמה בשותפות. ע"ש. דכפי זה ליכא בשביתה אלא חד מיעוטא ולא מיעוט אחר מיעוט. מיהו אחר ההתבוננות חזינא דליתנהו לכל הני מילי כלל, דכל כי האי אין רשות בידינו לדרוש לא היקשא ולא מיעוטא דלא דרשוהו חז"ל, וכל שכן באיסור שבת החמורה. ונשמעינה מן הדא גופה, מדחדית לן הריב"ש ז"ל דין התנו ]סימן קנ"א[מתחילה השנוי בברייתא לענין שדה דשותפות ]עבודה זרה כב.[גוי, גם בבהמה דשותפות לאסור, שמע מינה דגם דרשא כהאי גוונא דהוי מכח יתורא, וגם בלשון בני אדם הכי משמע הך מיעוטא, כל דלא אשכחן לה בש"ס אין בידינו לדרוש כן ולהורות. על זה קא פסיק ותני לאסור גם בבהמה דשותפות גוי, לגלויי לן דאין לנו להשתמש ממיעוט בהמתך כיון דלא הוזכר בש"ס. ומכאן יש לתמוה על הרדב"ז ומרן מלכא מוה"ר חקרי לב ז"ל דכתבו איפכא כנזכר. וכן ראיתי להרב ספר הבתים כת"י הביא דבריו מאור עינינו הרב )שער איסור הוצאה שער ט"ז ]אות י'[()סימן זה אות א'(, שכתב הגדול חיד"א ז"ל בספרו מחזיק ברכה וז"ל: יש מן הגדולים שכתבו, שישראל שיש בידו בהמה שאולה או שכורה או מופקדת, אינו מצווה על שביתתה. שהשאלה או השכירות אינו קנין ואיני קורא בה בהמתך. ויש מי שכתב כדרך שאדם מצווה על הכלאים ועל החסימה ואפילו בבהמה שאינה שלו, כן הדין בשביתת בהמה. ויראה לי שאין לנו בענינים אלו אלא מה שביארו בה רבותינו, אבל מה שלא דקדקו בו לא נדקדק אנחנו כל שכן שנדקדק להקל. ואולי הם יהיו מעמידין מיעוט של בהמתך בענין אחר שלא ידענו. לפיכך יראה לי שאין לנו למעט לא שאולה ולא שותפות, שהם היו דורשים לפעמים המיעוטים לשותפות ולפעמים לשאולה ולשכורה. עכ"ל. הנה לפניך בא'ר לחי רואי היפך דברי עט"ר מוה"ר ז"ל, דאפיל ו דרשא כי האי דבהמתך וכיוצא אם לא דקדקו בו רבותינו לא נדקדק אנחנו, דאולי הם היו מעמידים המיעוט לענין אחר. כי הם ז"ל היה מקובל בידם כל הדינים, והם ידעו דבדין זה גם שותפות אסור. וכיון שבקבלה היה להם כן, לא אסמכוהו אמיעוטא דעבדך ואמתך ובהמתך, כיון דמדינא בכל גוונא אסור. ובדינים אחרים שקבלו מרבותיהם דשל שותפות גוי שרי אסמכוהו אמיעוטא, שעיקרי הדינים וחילוקיהם מסורים ביד החכמים עד הלכה למשה מסיני, באיזה דין ממעטינן ובאיזה מהם מרבינן, והם מרמזים הריבוי והמיעוט בדקדוק הכתוב לפי קבלתם, ואין עיקר הדין תלוי בריבויא דקרא או מיעוטא, שהדבר מסור לחכמים דוקא כמדובר. והוא תימה לרוב בקיאותו איך לא הביא דברי ספר הבתים הנזכר שבמחזיק ברכה ז"ל דקיימי דלא כוותיה. דהגם דלענין דינא מסיק גם הוא ז"ל להחמיר, מ"מ לא החמיר מצד זה אלא מצדדים אחרים. כיע"ש. אך כבר כתב דמיעוט כזה יש בידינו למעט. ומ"מ מצאנו ראינו טעם מספיק לדינא דקמן דגם בהמת שותפות גוי אסור, דגם בכהאי גוונא מצווה על שביתת חלקו בבהמה. ודוק. וסהדי במרומים שאחרי כתבי כל האמור בענין מריש ועד כען עד גמירא, ראתה עיני להרב אי"ש צדיק ז"ל בספרו , שהביא לנו משם גזע ישי הנד"מ )מערכת האל"ף אות ח' דף ו' ע"א(הרב מוהר"ר ישעיא באסאן ז"ל בספרו תודת שלמים ח"ב הנקרא לחמי תודה , שנסתפק במאי דהוינן אנן בעניותין )דף פ"ז ריש ע"ד(בבהמת ישראל שיש לגוי חלק בה אם מצווה הישראל על שביתתה, דמצוה זו בלשון יחיד נאמרה וממעטינן מיניה שותפות גוי כדאמרינן ריש פרק ראשית הגז מאי טעמא דרבי ]חולין קלה.[אלעאי וכו'. והביא דברי הגהות מרדכי ז"ל -]שם סימנים תש"מ דפטר ממזוזה בית דשותפו גוי, ודברי תשמ"א, עבודה זרה סימן תת"י[הרשב"א והריטב"א ז"ל דכתבו ]שם ד"ה ליפרוק[]שם ד"ה ואלא[בהיפך. וסיים, ומדברי שניהם נלמוד דהיכא דכתיב בקרא לשון יחיד אית לן למיזל בתר סברא וטעמא, דהיכא דאיכא טעמא לפטור שותפות דגוי פטרינן והכא נמי דכוותא וכו'. ושוב הביא דברי הרב דמשק אליעזר ז"ל , דכתב דיש לתמוה על ]חולין קלו.[תשובת רבנו חיים ז"ל , דאיך קאמר דנגעים ]שהביאו הגהות מרדכי[ומזוזה דין אחד להם, והא לטעמיה יש חילוק גדול, דדוקא בנגעים מיעטו שותפות דגוי, דהיאך ינתצו ביתו של גוי בלי רשותו אפילו בגוי שכבוש תחת ידך. מה שאין כן במזוזה, דמה איכפת לגוי שזה יעשה מזוזה כיון שאין מפסיד לו כלום בביתו, וכן הדין במעקה וכו'. וכתב על זה, ומתוך מחלוקתו שהוא מתאמץ לחלוק על הגהות מרדכי לענין מזוזה, למדנו לפטור בנדון דידן, דאף אנו נאמר, היאך יהיה הישראל חייב על שביתת בהמה דשותפות גוי, דהא הגוי אינו מרוצה בכך שתהא בהמתו שובתת, ואיך תהיה שובתת בלי רשותו, והבהמה אינה ראויה להחלק אלא כל אבר ואבר יש לגוי חלק בו וכדכתב מהרש"ל ז"ל לענין צאנך וכו'. א"כ הוא )]ים של שלמה חולין פי"א[ סימן ג'(הדין למפטר שותפות דגוי משביתת בהמה, דמסתברא דקרא בלשון יחיד לפטור שותפות גוי אתא. ואע"פ שלא מצינו שום פוסק שיכתוב כן בפירוש, הרי גם לא מצינו שום פוסק שיכתוב בפירוש לחייב שותפות דגוי זולתי הכלבו ]סימן ל"א דף , ואף ריצב"א ז"ל בתשובה הנזכרת, אע"פ שלפי הגירסא כ"ד ע"ד[שכתב מרן ז"ל היה אפשר דמיירי כשישראל משותף בבהמה, וכמו שהבין ממנה מרן ז"ל לפי גירסת הגהות מיימוני ]שבת פ"כ והגהות אשרי . ותשובת מוהר"ם אות א'[]עבודה זרה פ"א סימן כ"ד[ז"ל לא מיירי בהכי וכו'. והריב"ש ז"ל אע"פ שרגלו אחת מבחוץ, שלא כתב בפירוש לפטור שותפות דגוי, הרי רגלו אחת מבפנים שכתב שמאחר שהגוי עושה בה מלאכה על כרחו של ישראל, ליכא איסור שביתת בהמה. ואפשר עוד דמה שכתב הריב"ש, א לא שעשו הישראלים איסור מתחילה להשתתף עם הגוי בלא תנאי, והגוי יעשה מלאכה בבהמות בעל כרחם. אינו אלא איסור דרבנן בעלמא, על דרך שאמרו בפרק קמא דבכורות וכו' משום דמפקע לה משביתה. ע"ש. עלץ לבי )דף ג' ע"ב(שכוונתי לדעת גדול כדמיון זה שדמיתי דין זה שלפנינו דשביתת בהמה עם ההיא סוגיא דפרק ראשית הגז. מיהו הא דמסיק הרב ז"ל הכי למסקנא דאם לא תשבות זאת הבהמה המשותפת ליכא איסורא דאורייתא ממיעוט בהמתך, הגם דכתב אסיפא דמלתיה דלא כתב כן לקבוע בה מסמרות אלא ללמד זכות לשעבר וכו', אחהמ"ר לא כן אנכי עמדי, וגם הרב גזע ישי ז"ל חלק עליו בזה ומסיק לאסור. והראיות שהביא לזה במטו מיניה דמר איכא לדחויי. דמה שהביא מהוראת הגהות מרדכי ז"ל דפטר ממזוזה בית שותפות גוי, לאו מתיא, דאיכא למימר דהתם שאני דמדכתיב "למען ירבו ימיכם" , דמיניה מרבינן בית שותפות ישראל ]דברים י"א, כ"א[לחייב במזוזה מדכתיב בלשון רבים, מההוא קרא משמע מיעוטא לשותפות גוי דלא קפיד אריבוי ימיהם. ולהכי הגם דלא מצינן למעוטי מביתך שותפות גוי, כיון דההוא מיעוטא אצטריך לדרך ביאתך דהיינו בימין, מ"מ מגילויא דקרא דירבו ימיכם נפקא, אבל הכא דמיעוט בהמתך לא דרשו חז"ל למעט שותפות גוי, ומקרא אחרינא ליכא גילויא למעוטינהו, מהי תיתי לומר שאין הישראל מצווה על שביתתה. וכן מתבאר יפה מדברי גדול אדונינו הגאון כמוהרי"ט אלגאזי ז"ל בספרו קהלת יעקב )דף מ"ה בביאור דברי ההגהות מרדכי הללו. ע"ש. ע"ב וג'(ומה שלמד מדברי הרשב"א והריטב"א ז"ל, דהיכא דכתיב בלשון יחיד אית לן למיזל בתר טעמא וסברא, ואי איכא טעם לפטור שותפות פטרינן. הנה הגם דהרב ז"ל לא העלה על דל שפתיו ולא נרגש דמיעוט בהמתך לא דרשוהו רז"ל למעט שותפות גוי, ואין אנו רשאין לדרוש כן. מ"מ לדידן דנרגשנו מזה כנזכר לעיל באורך, יש להעמיד דבריו כסגנון זה. דהא קא חזינן דמיעוט ביתך לא דרשוהו בגמרא למעט שותפות גוי, עם כל זה הרשב"א והריטב"א ז"ל דדעתם לחייב בית שותפות גוי במזוזה, לא עצרו כח לחייב מטעם זה, דכיון דבש"ס לא שדו הך מיעוטא לפטור שותפות גוי ממזוזה, שמע מינה דחייב. אלא באו לחייב טעם וסברא לחייב מהטעמים שכתבו הם ז"ל. וא"כ יש ללמוד מדבריהם דאזלינן בתר טעמא וסברא, ומינה לשביתת בהמה, הגם דלא מיעטו חז"ל מבהמתך לפטור, אנן דאזלינן בתר טעמא וסברא פטרינן ליה מאיסור שביתה, דהכי מסתבר ממיעוט בהמתך והגם דהוא ז"ל לא נכנס בכל זה. אלא דגם זה ליתא, דכיון דהשתא לא אתינן מכח דכתיב קרא לשון יחיד אלא מטעמא וסברא, דאי איכא טעמא וסברא לחיוב מחייבינן הגם דכתיב בלשון יחיד, כמו מזוזה להרשב"א והריטב"א ז"ל, א"כ קשה, מה ראה הרב ז"ל לתת טעם לפטור בהמת שותפות משביתה משום דחציה של גוי, נימא דאדרבא מסתבר איפכא, דמשום דחציה של ישראל ועושה מלאכה בשבת יש לאסור, דמה טעם ללמוד מדבריהם להקל, ואם הם ז"ל הלכו אחר הסברא, הוא להחמיר ולחייב במזוזה, ולכך סמכו אחר הסברא, ואיך נלמוד מדבריהם לסמוך על הסברא להקל באיסור תורה, ומה גם דיש לומר הסברא בהיפך. ומה שנסתייע מדברי הרב דמשק אליעזר ז"ל שכתב דמיעטו שותפות גוי דאיך ינתצו ביתו של גוי בלי רשותו, ומינה יש למעט שותפות גוי בבהמה לענין שביתה, דאין הגוי מרוצה בכך. ]אחהמ"ר[ לא )אתסמ"ר(דמי, דגבי נגעים דכתב הרב דמשק אליעזר דמיעטו שותפות גוי, משום שלא יניח הגוי להרוס ביתו, לאו מיעוטא מקרא הוא, דלפי , לא דרשוהו האמת מיעוטא ד"אשר לו הבית" ]ויקרא י"ד, ל"ה[רז"ל למעט שותפות גוי, אלא למי שאינו רוצה להשאיל כליו, אלא דפיטור שותפות גוי אתי מכח הסברא דהיאך ינתצו ביתו של גוי כמו שכתב הרב ז"ל. ולעולם דאי חז"ל הוו דרשי מיעוטא דלו לשותפות גוי, לא היה הדין תלוי משום דהגוי לא יניח לנתוץ ביתו, אלא הדין היה דגם אם היה הגוי מתרצה לנתצה לא היינו נותצים כיון שלא חייבה תורה. ומינה לשבית ת בהמה דכתב הרב דמיעוטא אתא למעט שותפות גוי, היינו אפילו שהגוי יתרצה שתשבות בהמתו אין הבהמה בת שביתה, שהתורה התירה לבהמה זו לעשות מלאכה ולא עבר הישראל שיש ]לו[ חלק בה. ובדרך זה איכא למישדי נרגא גם על הראיה שהביא לזה מדברי הריב"ש, וכתב, דאע"פ שרגלו אחת מבחוץ וכו', רגלו אחת מבפנים, שכתב שמאחר שהגוי עושה בה מלאכה על כרחו של ישראל ליכא איסור שביתת בהמה. ולפק"ד אחהמ"ר רגלי חסידיו שתים כהלכתן עומדין צפופין לחייב שותפות גוי וכדכתיבנא, דמדיהיב טעמא הריב"ש ז"ל משום דהגוי עביד בעל כרחו, שמע מינה דאין הפיטור משום דאימעיט שותפות מקרא, דאי ליכא איסורא אפילו ברצון ישראל שרי, כיון דאינו מצווה על שביתתה. אלא הריב"ש ז"ל הכי קאמר, דאין ביד ישראל למונעו משום איסור שביתה, שהגוי רוצה להרויח בה משום חלקו באשר ימצא ושמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, ולא ציית לישראל להשביתה כי היכי דלא ליעביד ישראל איסורא. וכן יש ללמוד לע"ד מתשובת ה"ה מוהרימ"ט ז"ל בתוך התשובה )ח"א סימן קי"ו(שהתיר לתת שדה שהביא דברי הר"ן ז"ל ]עבודה זרה ו: ד"ה ומהא[לישראל שנתן מעות לגוי להתעסק למחצית שכר, ומלוה הגוי לישראל ברבית, אע"פ שבעל המעות יודע)כ(שנתנם לישראל שרי, כיון דהני זוזי משתעבדי לגוי המקבל, ואפילו דידע לא מצי מעכב מלהלוות, שהוא רוצה להשתכר באשר ימצא וכי קעביד אדעתא דנפשיה קעביד. ע"כ. ומוה"ר הגדול חקרי לב ז"ל שם כתב על דבריו אלו וז"ל: הנה דבריו מבוארים )דף ל"ב ע"ד(דשותפות גוי ע"י ישראל אסור, ולא התיר כי אם היכא שההלואה נעשה ע"י הגוי שותפו דאדעתא דנפשיה קעביד. עכ"ל. הרי לפניך בבירור דבשדה דאינו מצווה על שביתת שדהו, וליכא אלא משום שהישראל נהנה משכר שבת, אהני לן האי טעמא שהגוי לא ציית לישראל להמנע מעשות מלאכה בשדהו, ויכול הישראל ליהנות מהריוח ממילא. וכן גבי רבית שהגוי לא ישמע לישראל מלהרויח בממונו באשר ימצא, ומטעם זה יוכל הישראל ליהנות מהרבית. מינה גבי בהמה דהישראל מצווה על שביתת להדיא, והביאו מרן חלקו כדכתב הכלבו ]סימן ל"א דף כ"ט ע"ד[ז"ל, דהגם דאיתיה ברשות הגוי לא פקע איסורא מינה, דחלק הישראל בכל מקום שהוא הרי הוא מצווה עליו. א"כ ודאי דמה שכתב הריב"ש ז"ל טעם זה להקל משום דהגוי לא ציית, אינו כדי להפקיע איסור שביתת בהמתו, אלא כוונתו לומר דבדלא התנו טול אתה של שבת, הגם דמצד איסור שביתה המוטלת על הישראל אין בידו למנוע לגוי, מ"מ נאסר הישראל ליהנות משכר שבת כיון שאינו בהבלעה. כנלע"ד כוונת הריב"ש ז"ל. וכפי זה גם הוא ז"ל סבירא ליה דישראל מצווה על שביתת חלקו, דלא ממעטינן שותפות גוי מבהמתך. ומה שכתב שם הרב ז"ל דהבהמה אינה ראויה ליחלק, אלא כל אבר ואבר יש לנכרי חלק בו, וכדכתב מוהרש"ל ז"ל. לא היה צריך להביא זה ממוהרש"ל ז"ל, דרש"י ז"ל כתב כן בפירוש הסוגיא וכדכתיבנא בעניותין לעיל בתוך דברינו. ומה שהקשה עליו הרב גזע ישי ז"ל, דגם בהמה בשותפות אסור במלאכה כיון דאברי הבהמה ינקי מהדדי וחלקו של ישראל לא נייחא בשבת, והתורה אמרה "למען ינוח שורך" וכו'. אחהמ"ר לא קשיא מידי, דגם הרב לחמי תודה ז"ל ידע זה דחלקו של ישראל לא ינוח, אך סבירא ליה דאעיקרא לא נצטווה הישראל בשביתה אלא בשכולה שלו, וכשהיא משותפת הגם דלא נייחא, שרי. ופשוט. אלא .דאעיקרא היתר זה אין לו מקום לע"ד מכל מאי דכתיבנא ואני תמיה עליו, דמאחר דדברי הכלבו ברור מללו לאסור איסר אם לא התנה כמו שכתב הוא ז"ל מעיקרא, וגם ריצב"א ז"ל בתשובה הבין מרן ז"ל מתוכה דאסר כשישראל משותף בבהמה, וגם הריב"ש דעתו כן כדכתיבנא. וכן מורים דברי הרב הלבוש ז"ל כנזכר בראש אמי'ר. ומרן ז"ל כתב להדיא ]בב"י סוף , דאם ישראל וגוי שותפים בבהמה כתוב בשבלי הלקט סימן רמ"ה[דיש לו להתנות וכו', אבל מדברי תשובת ריצב"א ]סימן קי"ג[נראה דלא מהני ע"י תנאי וכו', משום דסוף סוף חלק הישראל עושה מלאכה בשבת ואסור משום שביתת בהמה, וכן כתב בכלבו בהדיא. ע"כ. דמבואר מכל זה באר היטב דאפילו בחלק הבהמה של ישראל אסור משום שביתה, ולדברי הריצב"א אפילו במתנה, ומרן ז"ל שקבלנו הוראותיו נקיט הכי. א"כ איך אפשר לצדד לומר היפך המבואר בדברי מרן ז"ל ולפרש דבריהם באנפי דחיקי להקל באיסור תורה ח"ו. דמה שכתב לפרש דברי הריב"ש שעשו הישראלים איסור מתחילה להשתתף עם הגוי בלא תנאי, דלאו איסור תורה הוא אלא מדרבנן. שפיר הקשה עליו הרב גזע ישי ז"ל, דאם איתא להא גם ע"י תנאי ליתסר, וגם יאסרו מכירה משום דמפקעא לה משביתה. אלא ודאי דליתא, וכי קאמר הריב"ש היינו משום איסור תורה דשביתת בהמה דאיתיה גם במשותפת, שאם היו מתנין מעיקרא היה חלק הישראל קנוי לגוי בשבת, והיתה כולה של גוי ולא היה בזה איסור שביתה. באופן דאני עני ואביון במקומי אני עומד ואוסר אני במקומי אפילו במשותפת עם הגוי, דהישראל מצווה על שביתת חלקו הגם דכתיב בהמתך. וטעמא דכולהו כדכייל לן הרב ספר הבתים ז"ל, דכיון דלא גילו לנו רז"ל דמיעוט בהמתך אתא לשותפות גוי, אין לנו לחדש מדעתנו ריבויי ומיעוטי שלא הוזכר בדבריהם. וכל שכן להקל באיסור שבת החמורה. כנלע"ד. שו"ר ,להרב בית עובד ז"ל בחדושיו על הש"ע כ"י בסימן זה שהביא גם שם ספיקו של הרב לחמי תודה ז"ל הנזכר, וכתב לפשוט ספיקו להחמיר דגם בבהמת השותפים מוזהר משום שביתת בהמתו, ממה שהקשו כל הראשונים פרק קמא דעבודה על מה שאמרו שם, דבכל מקום אין מוכרים זרה )דף ט"ו ע"א(בהמה גסה גזירה משום נסיוני, והוה ליה מחמר, והקשו תיפוק ליה משום שביתת בהמתו, ואם איתא, לוקמה דאיירי בבהמה שיש לנכרי חלק בה דליכא משום שביתת בהמתו ואיכא משום מחמר, אלא ודאי דגם בכהאי גוונא מוזהר משום שביתה. ותו פשיט לה מסוגיא דבכורות , דאוקי לברייתא בדיהיב )דף ב' ע"ב(בהמה מעברתא לפטומא, דכי יהיב בהמה לגוי לפטומה מקני ליה חלק בגוף הבהמה כמבואר בשיטה מקובצת . )שם ע"א(וקאמר דקנסינן ליה אבהמה, שמע מינה דגם בשותף גוי עובר הישראל על שביתת חלקו. ע"ש. וכל זה מסכים למאי דכתיבנא בעניותין. שם אם ישראל וגוי שותפין בבהמה וכו'. במג"א שיא()סקי"ג(ובמחצית השקל בשם ריב"ש , )סקי"ד(]סימן קנ"א[דבשותפות ליכא משום שביתת בהמה. עיין בחולין )דף קל"ו ע"א(גבי "כי יפול הנופל ממנו" דזיל בתר טעמא, ומה ]דברים כ"ב, ח'[לי של שותפות אי לא, והכי נמי כאן אם הטעם משום צער בעלי ]ביצה פ"ה ה"ב[, וכברטנורא פרק קמא דשבת חיים כירושלמי . ובתשובת צמח צדק בקונטרס אחרון הקשה על זה, הא ]מ"ה[צער בעלי חיים גם בבהמת חבירו. ובנשמת אדם )כלל נ"ח סעיף כתב שהוא טעות, דא"כ גם בחול יהא אסור לעבוד (['ה' ]אות ג בבהמה, ורק בבהמת ישראל אמרה תורה יהא לה נייח, ואם הפקירה אינה של ישראל. וכן הוא ברשד"ם , )ח"א תשובה ב'(ובחתם סופר , דבמלאכת גוי ואין )או"ח תשובה ס"ב ד"ה והנה חזו(ישראל נהנה ליכא משום שביתת בהמה. בשואל 'ומשיב מהדורא א ז"ל: מה שאנו )ח"ג סימן נ"ה()עושה(]עושים[ בברייהויז הוא כך, שאומן ]מבשלת שיכר[העושה המלאכה ומקבל שכירתו בכל שבוע או חודש, תקנתו שיחשוב ישראל עמו כמה עולה לחלקו ויהיה על דרך השותפות. על דרך משל, שיחשוב שיגיע לו בשותפות אחד מאלף והוא שותף, ויש לו לאומן הברירה, או שיקח חלקו לסוף שבוע או חודש או בסוף השנה, ואם יגיע לו חלקו בריוח יותר יהיה שלו ולהפסד אינו שותף, ויעשו בערכאות שהוא שותף אף לאחד מאלף. ואז כל הדברים השייכים לברייהויז הסוסים הכל בשותפות ואדעתא דנפשיה הוא עושה, וישראל יוכל לכתוב שיש לו נאמנות על חשבון שלו. וכן כתב במהדורא ד' )ח"ג סימן צ"ב(ונדפס בשמי בלשון אשכנז שטר שותפות בסוף ספר חדושי רז"ה על הלכות מקוואות. שם אם ישראל וגוי שותפין בבהמה וכו'.]הערת שיב(מהרש"ם: הא דלא אימעוט בהמת שותפות עכו"ם ]סק"א[בשם מקרא ד"שורך" , עיין מחזיק ברכה ]שמות כ"ג, י"ב[ספר הבתים , דהטעם לפי שאין ]שער איסור הוצאה שער ט"ז אות י'[לנו למעט כן אלא היכי שדרשו חז"ל בפירוש כן. ועיין תוספת דרבנן למהרי"ט אלגאזי שלא ידע מזה[. )סימן קל"ט(שם אם ישראל וגוי שותפין בבהמה וכו'. במג"א . שיג()סקי"ג(עיין מחצית השקל בשם תשובת הריב"ש , ]סימן קנ"א[היכא דישראל וגוי שותפין בבהמה ליכא משום שביתת בהמתו, והרב ב"י לא פסק בזה כהריב"ש וכמבואר פה בש"ע. ע"ש. ובתשובת מהר"ם שיק , וכן בספר מנחת חינוך )או"ח סימן ק"ט(, נתקשו באמת אמאי לא נמעט )דפוס לעמבערג דף נ"ד ]מצוה ל"ב[(שותפות מ"בהמתך" . ע"ש. ובספר לקוטי שלמה ]שמות כ', י'[)דף פ"ב עמוד ג'(הביא גמרא חולין , דגג דשותפות חייב )קל"ג( ]קלו.[במעקה משום "כי יפול הנופל ממנו" , דזיל בתר ]דברים כ"ב, ח'[טעמא ומה לי של שותפות או לא, והכא נמי כאן אם הטעם דשביתת בהמה משום צער בעלי חיים כירושלמי ]ביצה פ"ה ה"ב[וברטנורא פרק קמא דשבת . ובתשובת צמח צדק ]מ"ה[בקונטרס אחרון הקשה על זה, הא צער בעלי חיים גם בבהמת חבירו. ובנשמת אדם כתב שהוא טעות, )כלל נ"ח סימן ה' ]אות ג'[(דא"כ גם בחול יהא אסור לעבוד בבהמה, ורק בבהמת ישראל אמרה תורה יהא לה נייח ואם הפקירה אינה של ישראל, וכן הוא ברשד"ם . עכ"ל. וכאשר קבלתי ספר שדי )ח"א תשובה)כ'( ]ב'[(חמד כתבתי להגאון המחבר שליט"א תחת אחד )חלק דברי חכמים(השיחים: בסימן פ"ג הביא דברי מרן חיד"א במחזיק ברכה )סימן רמ"ו אות א'(בשם ספר הבתים , ]שער איסור הוצאה שער ט"ז אות י'[דאין לנו לדרוש מדעתינו למעט מבהמתך שותפות עם נכרי לענין שביתת בהמה. וכן לענין רבית מדכתיב "כספך ואכלך" ]ויקרא , ודלא כהרב חקרי לב . כ"ה, ל"ז[]יו"ד ח"ב סימן י"ז דף כ"ט ע"א[אודיע לו שאדמ"ו הגאון מהר"ם שיק זצ"ל בחיו"ד )סימן קנ"ח(צידד גם כן להתיר בנידונים אלו, משום דדרשינן למעט שותפות נכרי, ונעלם מעינו עין הבדולח דברי מחזיק ברכה לישראל. וכעת נדפס שו"ת הרי בשמים מהדורא תניינא וראיתי שם )בסימן שכתב בשם שו"ת בנין ציון , שחקר אם יש למעט קט"ו()סימן ס"ה(מ"את כספך" שותף נכרי לענין רבית. ועל זה כתב הוא בשם המרדכי סוף פרק קמא דעבודה זרה , דלא ממעטינן ]סימן תת"י[שותפות גוי מדכתיב לשון יחיד כי אם בדאיכא יתורא דקרא. וכן כתב בים של שלמה . ועיין בספר קהלת )פרק ראשית הגז סימן ד'(יעקב , ועיין ב"ח או"ח סימן רמ"ו. עכ"ל. וגם )אות ח' סימן קל"ט(הוא לא ראה דברי מחזיק ברכה הנ"ל. שם אם ישראל וגוי שותפין בבהמה וכו'. במג"א , שיד()סקי"ג(אע"פ שאין כאן משום שביתת בהמתו. עיין בשדי חמד מה שכתב בענין זה. )חלק דברי חכמים סימן פ"ג(שם אם ישראל וגוי שותפין בבהמה וכו'. עמדתי ואתבונן שטו(אם העשה דשביתת בהמתו נוהג גם כשיש לו שותפות בבהמתו עם גוי, כי הנה בחולין תניא, בהמת השותפין )קל"ה א'(חייבת בראשית הגז, ור' אלעאי פוטר. מ"ט דר' אלעאי, אמר קרא ראשית גז "צאנך", ולא של שותפות,)פירש רש"י דדרשינן צאנך המיוחד לך(. ורבנן למעוטי שותפות דעכו"ם. ופירש רש"י, אבל דישראל מיוחד לך קרינא ביה הואיל ושניהם בני חיוב, וכל ישראל קרויים בלשון יחיד. ע"כ.)וע"ע בכל הסוגיא שם(. ולפ"ז הכא נמי דכתיב גבי שביתת בהמתו "למען ינוח שורך וחמורך" איכא למדרש למעוטי שותפות של גוי. או דילמא לא דרשינן הכי מדעתינו, הואיל ולא נזכר בש"ס. והנה הריב"ש בתשובה כתב בדין שני יהודים שהיו שותפים עם עכו"ם אחד )סימן קנ"א(בבהמות ולטחון בריחיים, שאם התנו מתחילה בשעה שנשתתפו ואמרו לעכו"ם טול אתה לעצמך יום השבת ואנחנו יום אחר כנגדו, מותר, שכיון שהתנו מתחילה בשעת קניית הבהמות הרי הוא כאילו הבהמות קנויות לעכו"ם ביום השבת, ואין לישראלים חלק בהן וכו', וגם יש טעם להתיר לפי שהעכו"ם לא ימנע מלעשות מלאכה בבהמות כיון שיש לו חלק בהן, ואין הישראל נוטל שכר שבת כיון שכבר התנו מתחילה, אבל אם לא התנו מתחילה, אלא אחר שנשתתפו אמרו טול אתה חלקך בשבת ואנו חלקינו בחול, זה אסור, שאף אם אין כאן משום שביתת בהמתו, מאחר שיש לעכו"ם חלק בבהמות, ואינו נמנע מעשות בהן מלאכה על כרחו של ישראל, מ"מ עדיין יש איסור כשלוקח ריוח יום החול כנגד יום השבת, שהרי הוא נוטל שכר שבת שלא בהבלעה וכו'. ע"כ. והובא בבית יוסף . ע"ש. ו כ"כ )ס"ס רמ"ה(המג"א בנידון הנ"ל, שאם לא התנו מתחילה )סימן רמ"ו ס"ק י"ג(אלא לאחר שנשתתפו, אע"פ שאין כאן משום שביתת בהמתו כיון שיש לנכרי חלק בו, מ"מ אסור משום שכר שבת וכו'.)בית יוסף ס"ס רמ"ה בשם הריב"ש. וכ"כ מהרלנ"ח ס"ס ק"ו(. ומבואר מכאן שאין דין שביתת בהמתו בבהמה שיש בה שותפות גוי. גם הגאון מהר"ר ישעיה בסאן בשו"ת לחמי תודה )סימן כ'(דן בנ"ד, והביא ראיה מההיא דחולין דרבנן ממעטי )קל"ה א'(מדכתיב "צאנך" שותפות גוי, והביא עוד מ"ש בתוספות הרא"ש שם דהא דלא דרשינן גבי מזוזה וציצית למעוטי שותפות עכו"ם, כדדרשינן גבי תרומה ומעשר ופאה, משום דהנך מצות תלויות בקרקע, וכיון שיש לנכרי חלק בקרקע מסתבר לפטור אף חלק ישראל, וצאנך דגז אייתר למעוטי שותפות דנכרי, אבל מזוזה וציצית לא מסתבר לפטור חלק ישראל בשביל חלק הנכרי. ע"כ. גם הרשב"א בחידושיו כתב, דשאני מזוזה שהיא חובת הדר, ולשמירה עשויה, ואפילו יש בה שותפות דנכרי, הרי ישראל הדר בה צריך שמירה. ע"כ. ומדברי התוספות מוכח )חולין קל"ו א'(דשותפות נכרי פוטרת גם ממזוזה. וכ"פ הרמ"א ביו"ד )סימן רפ"ו עפ"ד הגהות מרדכי . וכ"כ בשו"ת ס"א()סוף פרק קמא דעבודה זרה(וכו'. ]ומיהו מרן הב"י בבדק הבית הרמ"א )סימן קל"ב אות ו'(שם הביא דברי הרשב"א הנ"ל, וע"פ זה דחה דברי המרדכי. ע"ש[. ומ"מ נראה מדבריהם דאזלינן בתר סברא, וה"נ שמצות שביתת בהמתו תלויה בבהמה, כל שיש לנכרי חלק בה מסתבר שיש לפטור שותפות דנכרי בבהמה, וכן נראה דעת הריב"ש )סימן אע"פ שלא כתב כן בפירוש וכו'. ע"ש. ובאמת שמבואר קנ"א(מדברי המג"א הנ"ל דס"ל בדעת הריב"ש דשותפות דנכרי פוטרת מעשה דשביתת בהמתו. וכ"כ המחצית השקל . )סימן רמ"ו ס"ק י"ד(ע"ש. ובספר תורת שבת כתב, וצ"ע על דברי )סימן רמ"ו ס"ק י"ד(הפוסקים הסוברים שיש איסור שביתת בהמתו גם בשותפות דגוי, ]והם הכל בו, והריצב"א שהובא בהגמ"י, והג"א סוף פרק קמא דעבודה זרה, ורבינו ירוחם, שהביאם הב"י ס"ס רמ"ה[, אמאי לא ממעטינן שותפות גוי מדכתיב שורך וחמורך, וכדאמרינן בחולין גז צאנך למעוטי שותפות גוי. וצ"ל דס"ל שיש )קל"ה א'(שום דרש דלא ממעטינן גבי שביתת בהמתו, א"נ דכתיב בהמתך, שורך וחמורך, דהוי מיעוט אחר מיעוט דהוי לרבות. ע"ש. ועיין במנחת חינוך במוסך השבת , שג"כ העיר )מלאכה ל"ט, דף נ"ב ע"ב(מההיא דחולין לנ"ד, שאם יש בבהמה שותפות עכו"ם )קל"ה א'(יש לפטור מדין שביתת בהמתו, והניח בצ"ע. ע"ש. אולם ראיתי בשו"ת שאילת דוד בד"ה עתה, )חאו"ח סימן ד'(שכתב להרה"ג השואל, ואשר כתב בשם הרא"מ שאין העשה דשביתת בהמתו נוהג אלא כשהבהמה היא שלו לבדו, ולא בבהמה שיש לו בה שותפות עם עכו"ם, וכדמוכח בחולין שמצוות הנאמרות בלשון יחיד ממעטים מהן שותפות )קל"ה א'(דגוי לרבנן, ולר' אילעאי אף שותפות דישראל, וע"פ זה חידש הרא"מ מדעתו שאף מה שנאמר בדין שביתת בהמתו למען ינוח שורך וחמורך, אתא למעוטי שותפות גוי בבהמה. ולי נראה שזוהי שגגת הוראה, שהרי בחולין שם מייתי כל אותם הדברים שנאמרו בלשון יחיד, וממעטינן מהם שותפות דגוי, ולא מייתי קרא דשביתת בהמתו. ולדברי המורה הנ"ל הא דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים אטו נימא שמותר לו להרביע בהמה שיש בה שותפות גוי, אלא ודאי שאין אנו בקיאים בדרשות חז"ל, והם ידעו ע"פ הקבלה באיזה מקום יש לדרוש כך, ובאיזה מקום אמרינן שהוא דרך לישנא דקרא, ובנ"ד אפילו נימא דלדרשא כתב הכי רחמנא שורך וחמורך, נראה דקרא לא ממעט אלא כשהבהמה כולה של גוי, אף שהיא שאולה אצל ישראל וכו', אבל שותפות דגוי אינה פוטרת מדין שביתת בהמתו. ועיין בתשובת הריב"ש שמבואר בדבריו דבהמת השותפין )סימן קנ"א(של ישראל וגוי יש בה איסור משום שביתת בהמתו, אלא שחקר אם התנה מתחילה שיטול הגוי חלקו בשבת והישראל בחול וכו', אבל גם דין זה ספק אצלי, והדעת נוטה שעובר אף בכה"ג, שאף שחלק הישראל נשתעבד לגוי ליום השבת, למלאכתו של הגוי, אינו אלא קנין שאלה, ולא קנין הגוף. וצע"ג בדין זה, אף שבש"ע א"ח סימן רמ"ו הובאו הדברים בסתם, אבל הריב"ש נסתפק בזה, והעיקר שסמך שהגוי לא ישמע לו, ויעשה בה מלאכה בע"כ של ישראל. עכת"ד. והנה מ"ש שדוקא חז"ל ידעו ע"פ הקבלה באיזה מקום יש לדרוש ממה שכתוב בלשון יחיד וכו', הנה כיוצא בזה ראיתי בשו"ת ראשי בשמים )חאו"ח סימן ח' שהביא מ"ש הרה"ג השואל שיש למעט שותפות גוי אות י"ב(מדין איסור שביתת בהמתו, מדכתיב למען ינוח שורך ובהמתך, ובחולין ממעט בכה"ג שותפות גוי, והגהמ"ח דחאו )קל"ה א'(שאין לנו לחדש דרשות מעצמינו וכו'. ע"ש. אך יש להעיר ממ"ש הראב"ן , וז"ל: ומזה הטעם )במסכת עבודה זרה סימן רצ"א(אנו משכירים בזמן הזה בתים לעכו"ם, אע"ג דתנן )עבודה זרה כ"א אף במקום שאמרו שמותר להשכיר, לא לבית דירה אמרו, א'(מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה, ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, י"ל דהני מילי בארץ ישראל ובסוריה שהוא ביתם המיוחד להם, ולא הוי יד גוי באמצע, דשכירות לא קניא, אבל אנו שנותנים מס לעכו"ם מהקרקעות שלנו אינו מיוחד לנו. ע"כ. והובא גם בב"ח יו"ד ובש"ך . ע"ש. הרי )ס"ס קנ"א()שם ס"ק י"ז(שהראב"ן דורש מדעתו ביתך ולא בית שיש בו שותפות לגוי, שהמס שמשלם הישראל עבור הקרקעות חשיב כעין שותפות דגוי. וא"כ למה לא נדרוש כן לגבי שורך וחמורך דשביתת בהמתו. גם מ"ש השאילת דוד לגבי הפסוק שדך לא תזרע כלאים בהמתך לא תרביע כלאים, אטו אם יש לו שותפות עם עכו"ם יהיה מותר. יש להעיר קצת ממ"ש הרדב"ז בלשונות הרמב"ם ח"ב , ואם יש לגוי שותפות)בשדה(, מסתברא לי שאפילו )ס"ס ר'(עומד ורואה שהגוי זורע כלאים מותר, שדך בהמתך כתיב, וממעטינן אם יש לגוי בה שותפות, ואעפ"כ לומר לגוי ממש אסור, דאתי לאחלופי בשלו, וכולה חדא גזרה היא. ע"כ. ומיהו בתורת כהנים פרשת קדושים איתא, אין לי אלא בהמתך, בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין ת"ל את חקותי תשמורו, מכל מקום. ע"ש. וצ"ע. ומצאתי בשו"ת חקרי לב )ח"ב חיו"ד סימן טו"ב(שהביא הסוגיא דחולין , דמוכח דכל היכא דכתיב לנוכח )קל"ה א'(בלשון יחיד, ממעטינן שותפות גוי, וכתב ולפ"ז יש ללמוד מזה לאיסור רבית, דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך, ולא כתיב הכסף לא תתן לו בנשך, משמע דדוקא כספו המיוחד לו, אבל אם יש בו שותפות של גוי מותר, והאריך מאד בזה, והביא ממקומות רבים שיש לדרוש בענין זה, ושם כתב, ואם לחשך )דף ל"ב ע"ג(אדם לומר שאין לנו לדרוש שום דרשה מדעתינו, וכמ"ש מהר"י קולון , זה אינו, דהכא משמעות הפסוק הוא מכח )שורש קל"ט(יתור, וגם בלשון בני אדם יש להבין כן, ואין זה כשאר דרשות, והגם דבתורת כהנים דרשו כספך ולא של גוים, כבר ביארתי שגם שותפות של גוי בכלל זה.)ושוב הביא שם דברי הרדב"ז הנ"ל, ותמה עליו מהתורת כהנים כנ"ל(. ומ"מ סיים , )בדף ל"ג סע"ב(שבעיקר הדין להתיר באיסור רבית שותפות דגוי, אחר כל מה שהבאנו לצדד בטעמי ההיתר, מ"מ לדון בדבר חדש להקל בשל תורה צריכא רבה וכו'. ע"ש. גם בשו"ת צפיחית בדבש )סימן מ"ט העיר ע"ד החק"ל הנ"ל, שהוא עצמו כתב בחיו"ד דף קל"ה סוע" (ד) ח"ג , בדין מזוזה, שכתוב בה "ביתך", )בהלכות מזוזה דף קמ"ה ע"א(דאמאי לא משני בגמרא דאתא למעוטי שותפות דגוי )חולין קל"ה(וכו', ובר מן דין הרי ידוע דאנן לא מצינן למדרש קראי מה שלא דרשו חז"ל בש"ס, וכמ"ש מהריק"ו, וא"כ היכי מצינן למדרש ביתך למעוטי שותפות ושאלה ושכירות וכו'. והעיר עוד מדברי הראב"ן הנ"ל, אלא דהתם הוי גזרה דרבנן, דעיקר כוונת הפסוק שהישראל לא יביא תועבת עבודה זרה ליהנות ממנה וכו'. ע"ש. ומ"ש השאילת דוד בדעת הריב"ש דמספקא ליה וכו', אף שהמג"א וסיעתו כתבו שדעת הריב"ש שבשותפות גוי אין משום שביתת בהמתו, מ"מ יד הדוחה נטויה לפרש דבריו כמ"ש הגאון בעל שאילת דוד, וכן בספר גזע ישי כתב, שמכח )מערכת א' אות ח'(הסברא היה נראה שאע"פ שיש לגוי חלק בבהמה מ"מ איברי הבהמה ינקי מהדדי, וחלקו של ישראל לא נח בשבת, והתורה אמרה למען ינוח שורך וחמורך, הילכך עובר הישראל משום שביתת בהמתו משום חלקו בבהמה, ודלא כמהר"י בסאן בשו"ת לחמי תודה . וגם מ"ש שם בכוונת הריב"ש )סימן כ'()סימן קנ"א(בזה, במחכ"ת לא דק וכו'. ע"ש. וקצת קשה שלא זכר שר דברי מרן הב"י בשם ריצב"א וסיעתו. )ס"ס רמ"ה(ואנכי הרואה בשו"ת מהר"ם שיק שכתב, )חאו"ח סימן קי"ט(מוכח שגם בשותפות גוי שמדברי הריב"ש )סימן קנ"א(יש משום שביתת בהמתו, אלא שקשה על זה מהגמרא חולין שמבואר שם דהיכא דכתיב בהמתך ממעטינן שותפות )קל"ה א'(גוי, אלא אם כן ריבה הכתוב בפירוש. וא"כ ה"נ דכתיב למען ינוח שורך וחמורך, למה יהיה איסור בשותפות גוי, ומ"מ אם מתנה עם הנכרי שבשבת יהיה שלו, וביום אחר של ישראל, דהיינו שמוכר לו הבהמה ליום השבת נ"ל שמועיל וכו'. ע"ש. והנה לעצם קושיתו הנ"ל, יש להעיר ממ"ש בספר הבתים )שער , והובא בספר מחזיק ברכה איסור הוצאה שער ט"ז()ריש סימן רמ"ו(, וז"ל, יש מן הגדולים שכתב, ישראל שיש בידו בהמה שאולה או שכורה או מופקדת אינו מצווה על שביתתה, שהשאלה או השכירות איננו קנין, ואיני קורא בה בהמתך, ויש מי שכתב שכדרך שאדם מצווה על הכלאים או על החסימה ואפילו בבהמה שאינה שלו, כן הדין בשביתת בהמה, ויראה לי שאין לנו בענינים אלו אלא מה שביארו לנו רבותינו ז"ל, אבל מה שלא דקדקו בו לא נדקדק אנחנו, וכל שכן להקל. ואולי הם היו מעמידים המיעוט של בהמתך לענין אחר שלא ידענו, לפיכך יראה לי שאין לנו למעט לא שאולה ולא שותפות, כי הם היו דורשים המיעוט לפעמים למעט שותפות ולפעמים לשאולה או שכורה. ע"כ. וכן י"ל בדעת הריב"ש דמספקא ליה מילתא בהא, ולק"מ מההיא דחולין . וראיתי עוד )קל"ה א'(בשו"ת בית יצחק שהביא ג"כ מ"ש )חאו"ח סימן ל"ב אות ט'(הריב"ש הנ"ל, והקשה דלמה לו להריב"ש לומר שאין הישראל עובר על איסור שביתת בהמתו מפני שהנכרי עושה בה מלאכה בעל כרחו של הישראל, מפני חלקו שבבהמה, תיפוק ליה שיש למעט שותפות גוי מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך, ומבואר בחולין דבכה"ג ממעטינן שותפות גוי. וצ"ל ע"פ )קל"ה א'(המבואר בבכורות , ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב קדש )ג' א'(לי כל ב כור, רבנן סברי בכור מקצת בכור משמע,)פירש רש"י, דכתיב כל בכור בבני ישראל, רבנן סברי אי הוה כתיב בכור בבני ישראל, הוה משמע אפילו מקצת בכור של ישראל חייב בבכורה(, כתב רחמנא כל, עד דאיכא כוליה דישראל. ור' יהודה סבר בכור כוליה בכור משמע, כתב רחמנא כל דאפילו כל דהוא. וא"כ בשבת ד כתיב וכל בהמתך מרבינן אפילו מקצת הבהמה של ישראל וכו'. ע"ש. ולכאורה הרי הפסוק וכל בהמתך מיירי בלאו דמחמר אחר בהמתו, ולא בסתם שביתת בהמה, וכדאיתא בשבת . וכ"כ התוספות שבת ד"ה במה בהמה. וע"ע )קנ"ג ב'()נ"א ב'(בהר"ן עבודה זרה . ע"ש. ועיין ברמב"ם )ט"ו א'()פרק כ' מהלכות , ובדברי הרב המגיד והלחם משנה שם. ועיין ב'(- 'שבת הלכה א בקובץ על יד, ובצפנת פענח שם. ובספר מרומי שדה )שבת קנ"ג . ואכמ"ל. ושוב ראיתי בשו"ת בנין שלמה , ב'()סימן ט"ז דף כ' ע"ג(שכתב ג"כ שהריב"ש שהובא בב"י , שכתב, אף אם אין )ס"ס רמ"ה(כאן איסור שביתת בהמתו וכו', משמע שהריב"ש מסתפק בזה, ואין הדבר ברור לו שאין בשותפות הגוי איסור שביתת בהמתו, ולכן סתם מרן הש"ע וכתב שאם לא התנה מתחילה אסור, ולא כתב טעם האיסור, משום שי"ל אחד מתרי טעמי, האחד משום שכר שבת שלא בהבלעה, ועוד דשמא מ"מ יש בו איסור שביתת בהמתו וכו', ומן התימה על המג"א שכתב בשם )בס"ק י"ג(הריב"ש בלשון פשיטות שאין בו משום שביתת בהמתו וכו', והרי הריב"ש תפס כן בלשון אם. וצ"ע. ושמעתי מפי הגאון האמיתי מאור הגולה רבי יצחק אלחנן גאב"ד קאוונא, שרב אב"ד אחד כתב לו היתר חדש בבהמה שהיא בשותפות עם גוי, מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ובהמתך, בלשון יחיד, וכן לענין ינוח שורך וחמורך בלשון יחיד, ואיכא למדרש בהמתך ולא של שותפות עכו"ם, כי היכי דדרשינן בחולין כה"ג. והגר"י )קל"ה א'(אלחנן אמר שכבר ראה להגאון בעל רביד הזהב פרשת יתרו שהעיר כן, ודעתו ג"כ דשותפות גוי פוטרת משביתת בהמתו, אך הגר"י אלחנן אמר שיש לדחות דרשא זו, משום דכת יב וכל בהמתך, ודרשינן אפילו כל שהוא של ישראל מצווה על שביתת בהמתו, וכההיא דבכורות וכו'. והעיר על זה הגהמ"ח שהרי )ג' א'(הפסוק דכל בהמתך מיירי במחמר אחר בהמתו דקאי בלאו, וגבי שביתת בהמתו אינו אלא רק בעשה, ובמחמר כתב הר"ן )עבודה שנוהג גם בשל גוי וכו'. ע"ש. וכעת ראיתי להרב פתח זרה ט"ו א'()סימן רמ"ו ס"ק ט"ו(שהאריך למעניתו בדין זה, והעיר ג"כ הדביר ממ"ש מהריק"ו שאין לנו לדרוש מדעתינו, וכ"ש להקל, והאריך הרחיב על דברי החקרי לב הנ"ל, ושם הביא מ"ש )בדף כ"ג ע"א(הרב גזע ישי הנ"ל, והסכים לעיקר דבריו לאסור )מערכת א' אות ח'(גם בשותפות גוי משום שביתת בהמתו, ודלא כמהר"י בסאן, וכן העלה להלכה לאסור. ושוב מצא עוד להרב ]בית עובד[)גזע ישי(בחידושיו על הש"ע בכת"י, שפשט ספקו להחמיר מקושית הראשונים בחידושיו לעבודה זרה אהא דאמרינן דה"ט )ט"ו א'(שאין מוכרים להם בהמה גסה גזרה משום נסיוני, והו"ל מחמר, ותיפוק ליה משום שביתת בהמתו, ואם איתא נימא דה"ט משום דנ"מ לבהמה שיש בה שותפות גוי דליכא בהכי משום שביתת בהמתו, ואיכא משום מחמר, אלא ודאי שגם בשותפות גוי איכא משום שביתת בהמתו. ע"ש.)ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ד )סימן )ס"ס רמ"ו(. וע"ע להגר"י עייאש בספר מטה יהודה . כ"ח(ובשו"ת ישועות מלכו . ע"ש(. ולענין הלכה נראה )סימן י"ד(שהעיקר לאסור משום שביתת בהמתו אפילו בשותפות הגוי, הואיל ומבואר כן בספר כל בו. ובתשובת הריצב"א שהובאה בבית יוסף , כתב ג"כ שיש איסור משום שביתת בהמתו )ס"ס רמ"ה(גם בשותפות גוי. ושכן הובא בהגמ"י והגהות אשרי סוף פרק קמא דעבודה זרה, וכ"כ רבינו ירוחם. וכבר הבא נו דברי הבנין שלמה שכתב שגם מרן הש"ע ס"ל להחמיר משום שביתת בהמתו. וכ"כ הרה"ג ר' בן ציון ליכטמן בספר בני ציון )סימן רמ"ו בדעת מרן להחמיר. וכ"כ בשו"ת קרן לדוד סק"כ()סימן ע"ה אות . וע"ש. הילכך אין להקל בזה. והנלע"ד כתבתי. ב'(שם אם ישראל וגוי שותפין בבהמה מותר וכו'. כתב הרב שטז()]סקי"ד[ אות ג'(על דברי מהריט"ץ ז"ל מטה יהודה , שכתב תיקון לישראל שנותן בהמותיו לגוי באריסות, )סימן ע"ו(ע"י שימכור הישראל לעכו"ם חלק שביעי בבהמה, ויפרש שהבהמה הזאת יהיה לך בה שביעיתה בזה האופן, שששת ימי השבוע תהיה שלי וביום השביעי תהיה לך לגמרי. וכתב עליו הרב מטה יהודה ז"ל, דלאחר המחילה רבה היתר זה אינו מועיל אלא להתיר שכר שבת ולא לענין שביתת בהמתו, דסוף סוף החלקים שיש לישראל בבהמה עושים מלאכה בשבת. ע"ש. והוא פלא, דמהריט"ץ בנה יסודו על דברי הריב"ש ז"ל , ]סימן קנ"א[הביא דבריו מרן בב"י סוף סימן רמ"ה ופסקו כאן בש"ע, דמהני תנאי בהתחלת השותפות גם בבהמה, דהוי כאילו הבהמות קנויות לגוי ביום השבת ואין לישראל חלק בהן, ובימי החול כנגדו הבהמות לישראל ואין לגוי חלק בהן. והביאו הרב מטה יהודה ז"ל גופיה בתחלת דבריו על דברי מרן ז"ל. ומאי שנא שותפות למחצה או לשליש ולרביע או לשביעית, דזיל בתר טעמא, והכא בנדון מהריט"ץ הוי כתנאי בתחלת השותפות הגוי עמו חלק השביעי, והוא מתנה בעת שימכור לו שהוא תחלת השותפות, ודמי ממש לההיא דהריב"ש ופסקה מרן ז"ל. וכן ראיתי להרדב"ז בחדשות , שכתב תיקון זה דמהריט"ץ שישתתף עם )ח"א סימן י"ג(הגוי בשביעית ויליף לה מדברי הריב"ש ז"ל. ואין סברא כלל לחלק בין אם מתחלה קונים הבהמה מאחרים בתורת שותפות, לבין אם היתה מתחלה של ישראל לבדו ועתה מוכר לו ממנה חלק שביעי. ואחד מהתלמידים הי"ו תירץ, דהריב"ש מיירי שאינם משתתפים כלל בגוף הבהמה, אלא בימי עבודתה, שיום השבת כולו לגוי וכנגדו יום ראשון לישראל, וכן הוא בנדון הרדב"ז ז"ל, אבל מהריט"ץ ז"ל שכתב בדבריו שיקנה לו חלק השביעי בבהמה, הגם שמוסיף לו שיום שבת כולו לגוי לא מהני, כיון שגוף הבהמה אין לו בו רק חלק שביעי וכל הששה חלקים שבה הם של ישראל. ואינו נוח לי, דכיון דמסיים עלה בתנאו שהוא בזה האופן שיום שבת תהיה כולה לגוי, הגם דמתחלת התנאי לא משמע כן, מ"מ אפשר לקיים שניהם, שחלק השביעי של הגוי אינו בבהמה אלא בימים, ותני והדר מפרש אם יהיו סותרים הולכים אחר התחתון כמו שכתב מרן )בחו"מ סימן מ"ב . ועוד דא"כ למה דחה הרב מטה יהודה ז"ל לגמרי תיקון ס"ה(זה דמהריט"ץ, הרי אפשר לקיימו כשלא יאמר לו מתחלה שמוכר לו חלק שביעי בבהמה, אלא שימכור לו חלק שביעי שבימים של בהמה זו וכנדון הריב"ש ז"ל. גם עיקר חילוק זה בין משתתפים בבהמה לבין משתתפים בימים ולא בבהמה לא שמיע לי, דאיך יהיו שותפים בימים בלתי השתתפות בגוף הבהמה, ועל כן דברי הרב צריך להם עיון. ושו"ר מה שכתב מוה"ר משה זקן ז"ל בקונטרס אלה מזה שבסוף ספר ארחות חיים ]דף ו' ע"א דנראה דנחית ליישב לזה, ולענ"ד לאחר ד"ה ומה שכתב הרמ"ה[המחילה רבה דבריו תמוהים כמו שיראה המעיין. שם שיז(אם ישראל וגוי שותפין בבהמה מותר לעשות בה גוי מלאכה בשבת על ידי שיתנה עם הגוי בתחלה וכו'. עיין מג"א . וצ"ע לפי מה שכתב הר"ן ריש פרק )סקי"ג(השותפין , דבשותפין בדבר שאין בו חלוקה ]נדרים מה: ד"ה ואיכא[ונדרו הנאה זה מזה, אמרינן כל אחד בשלו נכנס, משום דהוה כהתנו בתחלת השותפות שכל שעה שישתמש בו אחד תהא קנויה לו משעה ראשונה, וגם בדאורייתא אמרינן בזה יש ברירה. ע"ש. א"כ לפי זה למה צריך להתנות מתחלת השותפות כאן, דגם כן נימא הוברר למפרע דשעה שהנכרי משתמש בבהמה הוא שלו. שם שיח(אם ישראל וגוי שותפין בבהמה מותר לעשות בה גוי מלאכה בשבת על ידי שיתנה עם הגוי בתחלה וכו'. )סק"ג(דלמה לפענ"ד צע"ג בזה, וכבר כתבתי לעיל סימן רמ"ה לא יוכל לחלוק עם העכו"ם בימים, דהרי חלוקת הימים הוי חלוקה כמבואר בבבא בתרא . ועיין מה שכתבתי שם. )דף י"ג ע"א(אך אף אם נאמר דשם לכן לא מהני החלוקה, דמ"מ לולי דהעכו"ם עובד בשבת ומקבל שכר של יום השבת, לא היה נותן לו יום אחד בחול והוי כמעמיד פועל. אכן זה ניחא שם דהאיסור הוא משום דמחזי כשלוחו ומעמיד פועל, אבל כאן דהאיסור הוא משום שביתת בהמתו, וכשנאמר דחלוקת הימים הוי חלוקה, וביום השבת הבהמה היא של העכו"ם, א"כ אין כאן שביתת בהמתו. ואך היה נראה, דהא הש"ס גיטין פרק השולח אמר, )דף מ"ב ע"א(אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין, ומשני באיסורא לא קאמינא. ופרש"י ד"ה איסורא לא קאמרינן, דאין האיסור ]מתחלק[ לחצאין. והכא נמי )נתחלק(לכאורה יש לומר כן, דלענין איסור לא מהני החלוקה. ואכן נראה דודאי אין זה דומה כלל, דשם האיסור של העבד עצמו, ועם מי חילק עצמו בהאיסור, והרי לא חילק עצמו רק עם רבו לענין ממון, אבל מה חלוקה שייך בענין האיסור, וכמו שהתוספות )שם רוצין לדמות חציה בת חורין לפרידה דיש דף מ"א ע"א ד"ה לישא(בה צד סוס וצד חמור. אבל בבהמה לענין שביתת בהמתו, הרי הכל תלוי בממון, וחלקו של ישראל מצווה על שביתה, וכמו שיכול למכור כולה לנכרים ולא יהיה מצווה בשביתתה, והכא נמי למה לא יוכל לחלוק עצמו שכל יום השבת תהיה לנכרי. ובפרט לפי מה שכתב הקצות החושן )סימן)רע"א( ]קע"א סק"א[(דהקשה, למה לא נאמר דיום של עצמו יש לו קנין הגוף גמור, כמו דאמר רבי אליעזר בן יעקב )בנדרים דף מ"ה)ע"א( ]ע"ב[(דשותפין שנדרו הנאה זה מזה יכולין לכנוס בחצר מטעם ברירה, כמו שכתב הר"ן שם דבשעה שהוא משתמש הוא ]ד"ה ואיכא[חלקו לגמרי. וכתב, דשיחרור כיון דחל שעה אחת תו לא פקע, דלא מצינו עבד שנשתחרר חוזר ומשתעבד ]ירושלמי גיטין פ"ד , ואם נאמר דיהיה לו קנין הגוף, לא יוכל האדון אח"כ ה"ד[להשתעבד בו. ונראה כוונת דבריו, כיון דאם תהיה חלוקה גמורה לא יוכל הרב להשתעבד בו, א"כ על מנת כן חלקו שלא יקנה העבד קנין הגוף בעצמו. משמע מדבריו, דאם היו רוצין היתה החלוקה גם בקנין הגוף, א"כ ודאי כאן למה לא נימא דביום השבת תהיה הבהמה של העכו"ם. ואף כי דברי הקצות החושן ודאי צ"ע, ופשטא דש"ס משמע דקנין הגוף של העבד אין שייך סימן רמ"ט בו חלוקה. ובחדושי לחו"מ ]אבני החושן[]סק"א[הבאתי דברי רבנו גרשום מאור הגולה דכתב, דאף ]בבא בתרא יג.[במציאה במצא ביום של עצמו דלעצמו, היינו בנתנה לאחר, אבל בלאו הכי רבו זוכה ממנו ביום של רבו. ואכן בבהמה שכל האיסור תלוי בממון, ודאי צ"ע למה לא תועיל החלוקה לימים. ואם נאמר דגם בבהמה יש קצת קנין הגוף דלא תהני לה חלוקה לענין איסור, א"כ קשה לי בהיפך, דמה מהני בהתנו תיכף כשקנאוה דיהיה של עכו"ם יום השבת, דמ"מ בגוף הבהמה הם שותפין. וכדומה לזה איתא דעבד של שותפות כהן וישראל ברמב"ם )הלכות תרומות פ"ז הי"ז(לא יאכל בתרומה, ויליף לזה בירושלמי מ"וכהן ]תרומות פי"א ה"ו[כי יקנה נפש" , משמע רק אם קנה כל הנפש, ]ויקרא כ"ב, י"א[ומשמע דלא מהני שיחלוקו עצמם בתחילה כשקנאוהו שיהיו חלוקים בימים, כיון שאין כל הנפש שלו. וגם יותר תימה דהב"י סוף סימן רמ"ה הביא דברי הריצב"א והכלבו ]סימן ל"א דף כ"ט דחולקין על שבלי הלקט , וסוברין דאף תנאי ע"ד[]סימן קי"ג[בתחילה לא מהני בבהמה, וכאן השמיט דעתם לגמרי. וצ"ע בכל זה. שם על ידי שיתנה וכו'. מה שהתיר הש"ע על ידי תנאי שיט(בתחילה, אע"ג דכתב מרן ב"י לעיל , )סוף סימן רמ"ה(דמתשובת ריצב"א ז"ל מוכח דלא מהני תנאי אלא בשדה ותנור וכיוצא, דטעם האיסור אינו אלא משום שכר שבת, אבל בבהמה לא מהני תנאי, כיון דחלק הישראל הרי עושה מלאכה בשבת ואסור משום שביתת בהמתו. מ"מ סמך בזה על תשובת הריב"ש שהביא סוף סימן הנזכר, דכתב דמהני תנאי גם ז"ל ]סימן קנ"א[בשותפות בהמה וז"ל: שכיון שהתנו מתחלה בשעת קניית הבהמות הרי הוא כאילו הבהמות קנויות לעכו"ם ביום השבת ואין לישראלים חלק בהם, וביום החול כנגדו הבהמות לישראלים ואין לעכו"ם חלק בהם. ע"כ. מיהו מה שסיים הריב"ש ז"ל וז"ל: וגם יש טעם להתיר, לפי שהעכו"ם לא ימנע מעשות מלאכה בבהמות כיון שיש לו חלק בהם, ]ו[אין הישראל נוטל שכר שבת כיון שכבר התנו בתחלה, אבל אם לא התנו מתחלה אלא אחר שנשתתפו אומרים טול אתה בשבת חלקך ואנו חלקינו בחול, זה אסור אף אם אין כאן משום שביתת בהמתו, מאחר שיש לעכו"ם חלק בבהמות ואינו נמנע מעשות בהם מלאכה על כרחו של ישראל, עדיין יש איסור בלוקח ריוח יום החול כנגד יום השבת, שהרי לוקח שכר שבת שלא בהבלעה, ובכגון זה שלא התנו מתחלה יותר היה אפשר להתיר כשלא יאמר לו כלל טול אתה חלקך, אלא שיתן העכו"ם לישראלים חלקם בריוח כל השבוע ביחד, לפי שאז יקבלו שכר שבת בהבלעה, ומשום שביתת בהמתו ליכא כיון שהעכו"ם עושה בה מלאכה מחמת חלקו על כרחו של ישראל ושלא כרצונו, אלא שעשו הישראלים איסור מתחלה להשתתף עם העכו"ם בלא תנאי והעכו"ם יעשה מלאכה בבהמות על כרחו. עכ"ל. הש"ע השמיט היתר זה בלא התנו, וכתב אסור סתם, דמשמע דאפילו בהבלעה דניצול משום איסור שכר שבת אסור מיהא משום שביתת בהמתו, ולא ניחא ליה הך טעמא דיש לעכו"ם חלק ועושה בעל כרחו, והחמיר כסברת ריצב"א ז"ל, ועשה כמו פשרה בין שתי הדיעות, דלגבי תנאי מתחלה לא חשיבא בהמה של ישראל ודלא כריצב"א, כיון דסבר כהריב"ש ז"ל. דאשכחן בהדיא לשבלי הלקט ]סימן קי"ג[אבל בתנאי שאחר השיתוף, כיון דלא אשכחן מאן דמתיר בפירוש, פסק להחמיר כסברת ריצב"א דלא מהני אלא התיקון דהלוואה וכיוצא. כנלע"ד. ועיין בתשובת הרב לוי בן חביב ז"ל שכתב טעם השני של הריב"ש ז"ל, ולא הזכיר כלל שם הריב"ש שהוא מרה דשמעתא, יעוין שם בסימן ק"ו. וכתב שם, בהתנו מתחלה אין צריך שיסכימו שניהם בפירוש שאם תמות הבהמה ביום שבת שיהיה כל האחריות על העכו"ם, ואם תמות ביום של חלק הישראל יהיה אחריותה על הישראל, שאפילו כשתמות באי זה יום, האחריות הוא על שניהם, אין איסור לישראל כלל. ע"כ. ועיין במגן אברהם . )סקי"ג(ורא יתי בתשובת מהריט"ץ ז"ל שדקדק טובא על )סימן ע"ו(דברי מרן ב"י, והמעיין יראה בעין טובה דדברי מרן שרירין וקיימין, ואכתוב בקצרה בס"ד. א' במה שכתב דמנא ליה דריצב"א ז"ל אינו מתיר )דתנאי(]בתנאי[ דקודם השיתוף, ודילמא מה שכתב איני רואה תקנה להתיר, מיירי בשכבר נשתתפו. יע"ש. אע"ג דגם הרלב"ח ז"ל בתשובה דסימן ]ק"ו[ כן דעתו, מ"מ מרן תופס פשט דברי )ט"ו(ריצב"א, מדלא הזכיר התנאי וכתב שימכור ויזקוף הדמים על העכו"ם וכו', משמע דסבירא ליה דלא מהני תנאי כלל, שהרי כך לי כשימכור כך לי שיבטל השיתוף ויחזור ויתנה. ב' במה שגמגם על ההיתר שכתב מרן, שיזהיר העכו"ם שלא לעשות בה מלאכה בשבת ואם יעבור יתחייב באונסין, והקשה מדין המשאיל. כבר כתבתי ישוב דבר זה לעיל בסעיף ]סקי"ב[, דהכא שאני שהאחריות של האונסין לא היתה ד' קבלתם אלא מחמת השבת, ולא דמי לשאר קבלת אחריות בסתם. ומה שנרגש בתשובה הנזכרת בישוב הנזכר ואעפ"כ כתב אינו שוה להתיר. יע"ש. אין טעם בדבר. דוק ותשכח. ג' במה שדקדק על מה שנסתפק מרן בטעם הערכאות אם הוא לעיכובא מטעם הדין או משום פרסומי מילתא, דא"כ תיסגי ליה באנפי תרי או תלתא למה בערכאות. יע"ש. ליתא, דמרן לא בא לשלול אלא בינו לבין עצמו שאין צריך לחזר אחר אחרים, אבל אם נצטרך לטרוח ולחזר אחר תרי ותלת נעשה באופן היותר בטוח שהוא בערכאות, אם מפני הפרסום אם מפני ההיתר. גם מה שהתיר שם בישראל שנתן בהמות שלו לעכו"ם לזרוע בשדה באריסות למחצה ולשליש ולרביע ע"י תיקון אחר, שימכור הישראל לעכו"ם חלק שביעי בבהמה ויפרש בפירוש ויאמר הבהמה הזאת תהיה לך בה שביעיתה בזה האופן, ששה ימי השבוע תהיה שלי וביום השביעי תהיה שלך לגמרי ואע"ג דאיברי הבהמה ינקי מהדדי. ע"כ. אחר המחילה היתר זה אינו מועיל אלא להתיר שכר שבת כשאינו ידוע, אבל לענין שלא תהא נקראת הבהמה של ישראל, מה יתן ומה יוסיף כשיסלק עצמו משביעית הימים, הרי סוף סוף חלקים האחרים שבבהמה שהם של הישראל עושים מלאכה בשבת, ולא גרע מהמשאיל בהמתו בשבת שאין לו שום הנאה ממלאכת שבת ואעפ"כ נאסר משום שביתת הבהמה, ולכך אין לסמוך על מהריט"ץ ז"ל בהיתר הנזכר . אמנם בשלשת צדדי ההיתר שנתבארו בסעיף זה, אע"פ שלא נזכרו אלא בששניהם שותפין בבהמה, מ"מ נראה דהוא הדין נמי כשהבהמה כולה של ישראל כמו שכתב הרב הנזכר, וכמו שכתב מור"ם ז"ל לקמן בהג"ה וז"ל: ואפילו אם )היה(הבהמה כולה של ישראל דינו כאילו היתה בשותפות העכו"ם וכו'. ע"כ. ותמהני מהרב מגן אברהם שכתב שם )סק"ז( ]סקט"ז[וז"ל: דדעת הרב ב"י, דאם היא כולה שלו לא מהני שיקבל העכו"ם אחריות כמו שכתוב סעיף ד', ורמ"א הכריע להקל. עכ"ל. דמנין לו זה דמרן ב"י פליג, והרי אדרבא מדכתב דריצב"א פליג על יש אוסרין דסעיף ד', משמע דשוה בין שותפות בבהמה לדין כולה של ישראל. ושמא יש לומר דנתכוון המג"א על מה שדעת הש"ע נוטה לסברת יש אוסרין דסעיף ד', והכא כתב יש מתירין, דמשמע דדעתו כוותייהו והוו תרתי דסתרן. וא"כ צריך לומר דחזר בו מדבריו שכתב בב"י, והוא מחלק בין בהמה של שותפות ובין בהמה שכולה של ישראל, ומ"מ העיקר הוא כדכתיבנא דאין חילוק, ודלא כדעת בעל עולת שבת ז"ל דגם הוא חילק בזה. יע"ש ודוק. ]סק"ה[שם על ידי שיתנה וכו'. כתב ב"י , אבל (שכ) )ע"ב שיטה י"ב(מדברי תשוב ת ריצב"א וכו'. נ"ב: הרב מהרי"ט צהלון ז"ל כתב: וקשה, דא"כ הרב מבין ]וכו'[ דלמא ]מה )בסימן ע"ו(שכתב ריצב"א[ איני רואה תקנה להתיר וכו', היינו דווקא כשכבר נשתתפו וכו'. עיש"ב. ולע"ד נראה לומר דהכרח מר"ן ז"ל דהריצב"א לא סבירא ליה כסברת שיבולי הלקט דאם ]סימן קי"ג[התנו מתחלה דמהני, דאם איתא דסבירא ליה כסברת שיבולי הלקט, א"כ מה לו לאהדורי אפתחי ולומר ואיני מוצא תקנה אלא שיזקוף הדמים במלוה וכיוצא כמו שכתב ריצב"א, לימא שישתתפו פעם אחרת, ויתנו מתחלה דביום שבת יהיה מן הגוי ויום אחר ישתמש בה ישראל, וכמו שכתב מר"ן ב"י כן משם התוספות בההיא דתנור, אלא מוכרח ]עבודה זרה כב. ד"ה לא יאמר[דלא סבירא ליה כדעת השיבולי הלקט. גם מה שכתב , ואם נאמר דהרב מהר"י קארו ]מבין[]מהריט"ץ[בדברי השיבולי הלקט שמתיר כשהתנו אפילו אחר השיתוף, זה לא יתכן, חדא דקאמר שיתנו מתחלה משמע קודם השיתוף, דאם אחר השיתוף ]לא מקרי תחילה[. ע"כ. ולע"ד הם דברי תימה, דאיך אפשר לומר דמה שכתב בשיבולי הלקט שר"ל אחר השיתוף, הא אחר השיתוף לא מהני תנאי כלל, משום דהטעם הוא דכיון שנשתתפו כבר חל על כל אחד מהם לעסוק בה ביחד, וכשעוסק הגוי בשבת והישראל בחול נמצא שנעשה שלוחו של ישראל בשבת, וא"כ איך אפשר לומר שהבין מרן מהר"י קארו כן בדברי השבלי הלקט. גם ,מה שכתב דתחלה לא משמע אחר השיתוף, אינה קושיא דתחלה קודם שיתחילו במלאכה קאמר, ולעולם דהוי אחר כתב, שכיון שהתנו השיתוף. והא ראיה, דהריב"ש ]סימן קנ"א[בתחלה קודם קניית הבהמות, משמע דתיבת תחלה משמע הכי ומשמע הכי. סוף כל סוף לא ירדתי לסוף דעתו. ועיין בספר משנה למלך בפ"ו מהלכות שבת . ]הט"ז[שם על ידי שיתנה עם הגוי וכו'. במג"א ד"ה ע"י שכא()סקי"ג(שהתנה עם הנכרי. עיין שם מה שכתב בשם רבי לוי . וכתב שם, ומ"מ הוא נוטל יום אחד כנגד יום חביב ]סימן ק"ו[השבת. עכ"ל. ע"ש. ועיין בב"י וז"ל אלא התנה מתחילה והתנה אח"כ: דאף אי נימא דליכא כאן משום שביתת בהמתו, כיון דיש לגוי חלק ואין נמנע מלעשות מלאכה, מ"מ וכו'. וכן נ"ל דכך צריך לומר: ואם לא התנה בתחילה אסור לומר טול אתה בשבת וכו' דמ"מ הוא נוטל וכו'. שם על ידי שיתנה עם הגוי וכו'. כתב מג"א , ע"י שכב()סקי"ג(שיתנה עם העכו"ם וכו', ואז אפילו אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע מותר. ויש כאן חסרון הניכר בדברי המג"א, וכצ"ל, אבל אם לא התנה מתחלה זה אסור אף אם אין כאן משום שביתת בהמתו, מאחר שיש לעכו"ם חלק בבהמה, פירוש, ובודאי יעשה עכו"ם מלאכה על כרחו של ישראל, מ"מ הוא נוטל יום אחד וכו'. וכן הוא בב"י סוף סימן רמ"ה. ומה שסיים, ומ"מ ]דוקא[ בהפסד גדול שרי לחלק סתם, היינו דעת .עיין מחצית השקל .שכ"ה, מה שהגיהו בדברי המג"א-שכ"ב, שכ"ד-ראה באותיות שכ"א (כ"כ הר"ן)עבודה זרה ז. ד"ה הא סתמא הרא"ש ]מובא[ בסימן ר מ"ה, דפשט []עבודה זרה פ"א סימן כ"ה האיבעיא לקולא גבי קיבל סתם וחלקו סתם. ע"ש שהארכתי בזה. שם על ידי שיתנה עם הגוי וכו'. ואז מותרים לחלק בשוה שכג(כמו שכתוב לעיל , ואז אפילו אחריות )סימן רמ"ה ס"ב(שניהם בשוה כל ימי השבוע מותר. ר"ל בן חביב . )סימן ק"ו(מ"מ הוא נוטל יום אחד כנגד יום השבת והוי שכר ]שבת )שלו(שלא[ בהבלעה, ומזה היה יותר היתר שלא יאמר טול אתה כו', אלא יחלקו סתם כל השבוע ביחד. ב"י בסוף סימן רמ"ה בשם ריב"ש , וכן כתב הרלנ"ח שם, ומ"מ דוקא בהפסד ]סימן קנ"א[גדול ]שרי לחלוק סתם[. דרכי משה . עיין סימן רמ"ה ]אות ו'[ס"א בהגה. מג"א . ]סקי"ג[שם על ידי שיתנה עם הגוי וכו'. כתב מג"א , מ"מ שכד()סקי"ג(הוא נוטל. חסר כאן: עיין ב"י. וכן כתב תוספת שבת . ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: בדפוסים החדשים ]סקי"ב[נדפס "אם לא התנו" כמו שהגיה התוספת שבת ומחצית ]סקי"ב[השקל ושאר פוסקים[. שם על ידי שיתנה עם הגוי וכו'. כתב במג"א , כל שכה()סקי"ג(ימות השבוע מותר דמ"מ. עכ"ל. ט"ס יש )ר"ל חביב(כאן ונראה שחסר. אבל אם לא התנו מתחלה אלא לאחר שנשתתפו אומר לו טול כו', אע"פ שאין כאן משום שביתת בהמתו, כיון שיש לעכו"ם חלק בו אסור, דמ"מ כו'. שם על ידי שיתנה עם הגוי וכו'. כתב במג"א , ואז שכו()סקי"ג(אפילו אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע מותר. אפילו בשבת. עיין ש"ע תניא בסימן ש"ה . ]הגר"ז[ל"ח[-]סעיף ל"ו שם ., ומ"מ דוקא בהפסד גדול וכו'. ובאמת ז"ל הירושלמי שם, שרי לחלק סתם. משום דלשיטת הרי"ף דפוסק איבעית הגמרא בסתמא לחומרא, עיין לעיל סימן ]עבודה זרה כב.[רמ"ה סעיף א' בהג"ה. שם שכז(שיתנה עם הגוי בתחלה כשקנו אותה שיטול הגוי בשבת והישראל ביום חול וכו'. באמת מוכח הכי בר"ן נדרים ריש פרק השותפין , דהקנה לראובן ] מה: ד"ה ואיכא[חודש אחד ולשמעון חודש שני, מהני במודר הנאה ואין צריך אפילו לברירה. ע"ש. אבל צ"ע דא"כ להוי גם באתרוג ביו"ט ראשון שיקנה כל אחד שעה לעצמו, ולא משמע כן מש"ס ופוסקים. והנה הרא"ש כתב, דלא מהני )בפ"ג דסוכה סימן ל'(באתרוג אלא בתנאי על מנת שיחזיר, אבל קנין לזמן לא מהני. עיין שם שהוכיח זה בראיה ברורה. וא"כ שמע מינה דבכהאי גוונא מיקרי שגם להשני יש חלק בזה, וא"כ הכא נמי מיקרי שיש להישראל חלק בה גם בשבת ואסור. שוב ראיתי בקצות החושן שהאריך הרבה דלא הכל מודים לסברת )סימן רמ"א ]סק"ד[(הרא"ש. והרשב"א )]בבא בתרא קלז: ד"ה אם, והובא בב"י[ בסימן תרנ"ח על כרחך לא סבירא ליה הכי, אלא דקנין הגוף לזמן נמי ס"ז(מהני והוה קנין גמור ולא חשיב לחבירו חלק בו, וכן כתב ה"ר אביגדור כהן . ע"ש. ובאמת ]הו"ד בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה סימן ב'[הביא מחלוקת השבלי לקט גם הב"י בסימן רמ"ה ]בסופו[]סימן והריצב"א בזה. ע"ש. אלא שסמך בסוף על הריב"ש קי"ג[]סימן שהכריע כן. ועל כל פנים הא תליא חדא באידך ויתבאר קנ"א[לקמן שם. שם ואם לא התנו מתחלה אסור. מסתמיות דברי מרן שכח(משמע דלא מהני אם לוקח שכר שבת בהבלעה, כמו שכתב הריב"ש הביא דבריו סוף סימן רמ"ה, והיינו ]סימן קנ"א[משום דאין זה מועיל אלא לאיסור שכר שבת, אבל משום שביתת בהמתו, הגם דעושה הגוי מלאכה בחלקו בעל כרחו ]דישראל[ אסור כדעת ריצב"א . וכן כתב הרב )לישראל(]שם בב"י[]סקי"ד[בדעת מרן ז"ל. וכן מסיק הרב שערי מטה יהודה ז"ל רחמים פראנקו , דלא כהרב פני יצחק )ח"ב סימן)ש'( ]י"א[()ח"ב . עש"ב. סימן א'(אם לא התנו בתחלה, אם מהני שיבטלו השותפות ויחזרו ויתנו כמו שכתב מרן לעיל בסעיף ג' גבי שדה. מדברי ]סימן רמ"ה[)סקי"ד ובסקי"ז הרב מטה יהודה (, והרב יד אהרן ]סימן רמ"ה הגב"י[שהזכיר שם, והרב לחמי תודה למה"ר ישעיה באסאן בדעת מרן לתרץ קושיית מהריט"ץ ז"ל )סימן כ' דף פ"ה ע"ד(]סימן , מבואר דדעתם בדעת מרן דמהני זה גם בבהמה, וכן כתב ע"ו[הרב כף החיים נר"ו . ועיין להרב שערי רחמים ז"ל )אות ]ס"ה[(הנזכר דלא סמך על זה למעשה אחרי שלא נתבאר זה להדיא בדברי מרן, ויש עוד דרכים אחרים של היתר. שם ואם לא התנו מתחלה אסור. נ"ב: עיין לעיל סימן שכט(רמ"ה ס"ג. שם ,""לא בשאלה (של) ואם ילוה וכו' בהלואה גמורה וכו'. היינו מכירה. ודו"ק. שם שלא(ואם ילוה אותם לגוי בהלואה גמורה שיהא רשות בידו להוציאם וכו' ואחריות השוורים על הגוי מותר. בספר מנורה הטהורה בקני המנורה כתב, דצריך ]סקכ"ה[שיקבל העכו"ם עליו גם כן אחריות יוקרא וזולא, ולא כתב שום ראיה לזה רק בלשון נ"ל. והנה אמת כי יש להעמיד דבריו בלשון הש"ע שכתב ויזקוף הדמים על העכו"ם, ועל כרחך רצונו לומר כמה הם שוים עתה. אכן צ"ע, דמהסברא נראה דאף דאין אחריות הזולא על העכו"ם, מ"מ הרי מלוה להוצאה ניתנה והיא של העכו"ם, ומה שעדיין ברשות ישראל הם לזולא הוא רק כתנאי בעלמא, כהתנה דאם יחזירנה בעין לא יתבענו מה שהוזל. ולשון ויזקוף הדמים יש לפרש דיחשב כמה הם שוים, אם העכו"ם יאכלנה וכדומה ידע כמה דמים חייב. וצ"ע לדינא. שם בהלואה גמורה שיהא רשות בידו וכו'. עיין בתשובת שלב(שואל ומשיב , בהו"ט)של זכוכית()ח"ב סימן ל"א(שנתן בשטר מכירה שהרשות ביד האינו יהודי לעשות מה שירצה, ובערב שבת נותן לו צעטיל איזה מין זכוכית יעשה, וגם לפעמים מוכר השמעלציקעס לסוחר אחר אף שכבר מכרו. יש להתיר כיון דבאמת הוא שותף ומותר מן הדין, וסגי כל שנותן שטר מכירה. וע"ש עוד סימנים ס"ו, וס"ט, וע"ג, וקע"ח בענינים אלו. שם בהלואה גמורה שיהא רשות בידו וכו'. כתב בפתחי שלג(תשובה בשם שואל ומשיב , בהו"ט )ח"ב סימן ל"א(של זכוכית שכתב בשטר מכירה לעכו"ם שהרשות ביד העכו"ם לעשות מה שירצה, ובערב שבת נותן לו צעטיל איזה מין זכוכית יעשה, וגם לפעמים מוכר השמעלציקעס לסוחר אחר אף שכבר מכרו. יש להתיר כיון דבאמת הוא שותף ומותר מן הדין, וסגי כל שנותן שטר מכירה. וע"ש עוד בסימנים ס"ו, ס"ט, ע"ג, קע"ח בענינים אלו. שם ואחריות השוורים על הגוי. לכאורה הוא לשון טפל שלד(ויתר, דהרי כיון דהלוה הבהמות לגוי בהלואה גמורה, וסתם מלוה להוצאה ניתנה, א"כ מה צורך לפרש האחריות על העכו"ם, הרי כל מלוה ברשות הלווה קיימא. וצריך לומר, דפרושי קא מפרש טעם היתר זה שהוא בתורת מלוה הוא מפני דיכול להוציאה וגם האחריות הרי הוא על העכו"ם, לכך שפיר חשיבא בהמת העכו"ם. אי נמי, דאתא לאפוקי אם פירש בפירוש שיהא האחריות על ישראל אם לא הוציאה העכו"ם, דאז אע"פ שיש לו רשות להוציאה אם ירצה, לא חשיבא כשלו אם סילק האחריות מעל עצמו, ולעולם אם הלוה לו הישראל בהלואה גמורה, אפילו לא פירש לעכו"ם שאחריותה עליו, מן הסתם העכו"ם חייב באחריותה כסתם כל מלוה. שם שלה(ויש מתירים אפילו לא יהא רשות ביד הגוי להוציאם וכו'. כתב ב"י, ופשוט הוא שדברי ריצב"א שהתיר וכו'. נ"ב עיין במשנה למלך )בפ"ו מהלכות שבת מה שתמה על דבריו, דעד כאן לא התיר ריצב"א וכו' דין ט"ז(אלא כשמכרם. ע"ש. ועיין בספר קרית מלך רב מה )בח"א שם(שכתב בזה. ועיין מה שכתב הרב יד המלך )בדף)צ"ה( ]צ"ח[ ע"א ]ד"ה והב"י[(. שם שלו(ויש מתירים אפילו לא יהא רשות ביד הגוי להוציאם וכו'. כתב ב"י , כדעת המתירים וכו'. נ"ב: )ע"ב שיטה ל'(עיין בספר קרית מלך רב . )דף כ"ז ע"א(שם ויעשה אפותיקי וכו'. הנה לשון תשובת ריצב"א ז"ל שלז(היא כך וז"ל: ]יש[ למצוא ]הובא בב"י סוף סימן רמ"ה[תקנה, כגון שיזקוף הדמים על העכו"ם במלוה, ויחזור העכו"ם וימשכן אותם לישראל, ולא ימשכנם להרהין אצלו, אלא שיעשם אפותיקי כל זמן שלא יפרע לו מעותיו, דבענין זה לא יצאו מרשותו כלל. ואפילו אם יהרהנם אצלו יש להתיר, אלא שלא יאמר לו מעכשיו, דקי"ל דבעל חוב מכאן ולהבא הוא ]פסחים ל:[גובה. עכ"ל. ומשמע דרצונו לומר, דטעם ההיתר הוא מפני זקיפת הדמים במלוה, וגם כשימשכנם לא יניחם ברשות הישראל, דבכך חשיבי של עכו"ם ולא יצאו מרשותו כלל. משא"כ כשיהרנם ביד ישראל דאז יצאו מרשות העכו"ם לא חשיבי אלא בהמות של ישראל, והיינו דוקא בדאמר מעכשיו לכך בעינן שלא ירהין אצלו, אבל אם לא אמר מעכשיו אפילו יהרהיננה אצלו מותר. וא"כ לשון הש"ע הוא קצר וצריך לפרש דבריו כך: ויעשם אפותיקי לישראל ובלבד שלא ירהין אצלו, או אפילו יהרהנם אצלו מותר, אבל בכהאי גוונא צריך שלא יאמר לו מעכשיו, דאם אמר מעכשיו כיון דקנה למפרע והם ביד ישראל מיקרו בהמות ישראל. ועיין בהלכות פסח ריש סימן תמ"א. אבל מדברי מהרלב"ח ז"ל בתשובה הנזכרת ]סימן ק"ו[מוכח פירוש אחר, שכתב וז"ל: אמנם נמצא תיקון להיתר וכו', והוא שימכור הישראל הבהמה לעכו"ם, ויזקוף הדמים על העכו"ם ואחריות הבהמה על העכו"ם, ולמען לא יהא רשות ביד העכו"ם להוציאה שלא ברשות הישראל, יחזור וימשכן לישראל, ולא ימשכן להרהין אצלו, אלא שיעשה אפותיקי כל זמן שלא יפרע לו מעות, דבענין זה לא יצאה הבהמה מרשותו כלל. ואפילו אם ירהין אצלו יש להתיר, ובלבד שלא יאמר לו שמעכשיו תהא של הישראל אם לא יפרע לו הדמים, אלא שיאמר לו שכל זמן שירצה יקח הבהמה בדמיו, ומשעה שיקח אותה בפרעון דמיו תהיה שלו ולא קודם. ע"כ. דלפי זה פירוש תשובת ריצב"א ז"ל שכתב דבענין זה לא יצאו מרשותו כלל, רצונו לומר, מרשות הישראל, וזה המשכון שיעשה באופן זה לא לצורך תיקון היתר כדי שלא תהיה חשובה בהמתו של ישראל, דאדרבא יותר טוב שלא יזכר שם משכון כלל, כיון דמיירי במוכר הבהמה לעכו"ם, אלא צורך המשכון הוא לבטחון לישראל שלא יפסיד מעותיו, דחושש כיון שנמכרה הבהמה ונזקפו דמיה על העכו"ם ומוציא העכו"ם הבהמה לא ימצא ישראל ממה לגבות מעותיו, ונמצא דתקנה זו דזקיפת הדמים אינה אלא לאחר המכירה. ואע"ג דהא עדיפא מתקנה הקודמת שהיא על ידי הלואה, מ"מ התם יש לה עדיפות מצד אחר שיכול העכו"ם צריך לומר דממה שכתב שיזקוף הדמים במלוה מוכח דע"י מכירה הוא, דדמי המכירה יזקפם עליו במלוה. וכן נראה מתשובת מהריט"ץ ז"ל הנזכרת דהיתר זה אינו אלא ]סימן ע"ו[לאחר המכירה. וזה נראה עיקר אע"פ שאין נראה כן מעולת שבת ומדברי המג"א שהוא ז"ל מפרש גם כן כהבנתינו )סקי"ד(הראשונה, וכן נראה מהלבוש ז"ל . יע"ש. ומ"מ האמת יורה ]ס"ד[דרכו. ודוק. שם או יהרהנם אצלו. עיין מג"א יהרהנם אצלו שלח()סקי"ד(וכו'. פירוש, שיאמר לו, אם לא אפדם לזמן הנקבע הבהמה שלך, דמכאן ולהבא זוכה בבהמה, דעכו"ם מישראל וישראל מגוי לא קנה משכון, אכן לא יאמר מעכשיו דאז הבהמה של ישראל למפרע ועבר על לאו שביתת בהמתו. ומה שכתב המחבר, ואם יעבור ויעשה מלאכה תהיה אחריות עליו מהאונסים, וכתב העולת שבת והא דכתב לעיל ]סק"ה[בסעיף ד' דבעינן גם כן יוקרא וזולא, התם מיירי בבהמה דכולה של ישראל, ומשום הכי בעינן גם כן יוקרא וזולא, אבל הכא דגוי שותף בבהמה סגי באונסין לבד. מיהו לדעת הרב בהג"ה אין לחלק. ולי קשה עליו, הלא כתב בש"ע אפילו מאונסין, א"כ יש לומר מכל שכן יוקרא וזולא, ואפשר שהוא בכלל אחריות אונסין שהרי אינו בא ע"י פשיעה. ואפשר דמ"מ הוה ליה לפרש גם כן. וק"ל. שם או יהרהנם אצלו. היינו אפילו שיניחם ביד הישראל שלט(למשכון, והגוי נוטל אותם ועובד בהם שרי, כיון דלא אמר ]לו[ מעכשיו לא קנאם, כמו שכתוב סוף סימן )להם()קמ"א(]תמ"א[. עי"ש. אפילו אמר ליה אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיה שלך. שם או יהרהנם אצלו. כתב מג"א , אפילו אמר ליה (שמ) )סקי"ד(אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני וכו'. צ"ע לדעת הראב"ד שהביא המג"א בסימן תמ"א ]הלכות חמץ ומצה פ"ה ה"ה[, שכתב שאין דין אסמכתא לעכו"ם. ואולי הכא מקילין. )סק"ב(וצ"ע. ומלשון המג"א משמע דבמלאכה דרבנן לא שייך )סקי"ב(שביתת בהמה. שם ויש מתירים וכו'. בב"י כתוב, שמא(]סוף סימן רמ"ה ד"ה וזאת[תהיה אחריות שבת עליו. ע"כ. דמשמע אפילו לא קבל אחריות כל הימים עליו אלא של יום שבת לבד סגי בהכי. ומיהו הש"ע שהשמיט תיבת שבת, משמע דסבירא ליה דבעינן אחריות כל הימים, וכן נראה קצת מתשובת מהריט"ץ ז"ל ]סימן הנזכרת. והדבר פשוט דמה שכתב הש"ע ויכתוב ע"ו[בערכאותיהם, אינו אלא משום פרסומי מילתא וכדי שלא תפול ההכחשה. ומה שנסתפק מרן דדילמא משום האיסור, כדי לחוש לסברת מאן דאמר דלא מהני הפקר בינו לבין עצמו, היינו לדעת דמהני הפקר בינו רבו ז"ל, אבל לפי מה שפסק הש"ע )סעיף ג'(וראיתי להרב פנים מאירות ז"ל שגם הוא תמה )בח"א סימן י'(על דברי מרן ב"י, והריני הולך על פי סדר דבריו ואיישב בס"ד דברי מרן אחת לאחת. א' במה שכתב דדעת מרן בהך פלוגתא דסעיף ד' שכתב יש מתירין תחלה, דעתו לפסוק כדעת המתירין, ליתא, כפי הכלל המסור בידינו שאם הביא דעת הראשונה בסתם דעתו כסתם, ואם הביא שתי הסברות בשם יש אומרים ויש אומרים דעתו כיש ]סקי"ב[. וכלל זה כתבו הרב אומרים בתרא וכדכתיבנא לעיל בעל כנה"ג וכן בכללים בדרכי )חלק או"ח סימן שי"ח בהגהת הטור(הפוסקים כתב גם כן הכלל הנזכר. )אות ס"ב(ב' במה שכתב על דברי מרן, דכתב דריצב"א סבירא ליה כדעת יש מתירין אע"פ שאין רשות ביד העכו"ם להוציאה, דליתא דריצב"א ז"ל לא התיר אלא אחר המכירה, ואז אע"פ שממשכן הבהמות ביד הישראל, כיון דלאחר שיפרע המעות יהיו הבהמות של עכו"ם מכח המכירה, שהרי זקף דמיהן עליו בהלואה, הרי הבהמות של העכו"ם לגמרי. מה שאין כן בהך דסעיף ד' דליתא למכירה כלל זולת קבלת האחריות לבד, אין טעם להתיר, ואדרבא מוכח דדעת ריצב"א הויא כדעת האוסרין, מדלא מצא תקנה להתיר בבהמת השותפות אלא ע"י מכירה לגמרי או בהלואה שיוציאם, או אפילו כשאין יכול להוציאם דצריך למשכנם אחר שימכרו לו, מוכח דתקנת האחריות אינה מועלת ודלא כשיטת מרן. יע"ש. נלע"ד דאע"ג דגם הרב בעל משנה למלך תמה על מרן מטעם דשאני מכירה דמיירי בה ריצב"א ז"ל, , מ"מ מרן דכתב כן בפשיטות יעויין שם בפרק ששי ]הט"ז[דריצב"א שהתיר אפילו אין רשות בידו להוציאם סבירא ליה כדעת המתירים, תופס במונח דכיון דקבלת אחריות שהתירו המתירין הוא כל מיני אחריות ואפילו דיוקרא וזולא, א"כ חשיבא הבהמה כאלו היא מכורה לגמרי, כיון שאין לישראל שום דררא דממונא בשום צד, ולא נשאר אחיזה לישראל באותה בהמה אלא במה שאין רשות ביד העכו"ם להוציאה שלא ברשות הישראל, ובזה הרי ריצב"א מתיר. וכן נראה דעת הרלב"ח ז"ל בתשובה , שלאחר שכתב תיקון ריצב"א ז"ל הנזכר, כתב, הנזכרת ]סימן ק"ו[גם יש תיקון אחר יותר קל מזה, שהוא דעת יש מתירין בקבל עליו כל מיני אחריות גם דיוקרא וזולא. יע"ש. דמשמע דמודה ריצב"א ז"ל בתיקון האחרון הנזכר. ועוד עדיפא מינה אני אומר לדעת מרן, דסבירא ליה דריצב"א אינו מצריך מכירה גמורה לעכו"ם בכל אופני מיני ההקנאה שצריכין להיות בכל המכירות, אלא סגי דיזקוף הדמים של הבהמה בהלואה, ואז לא נקנית לגמרי הבהמה לעכו"ם לענין כשיביא דמיה אח"ך לישראל וקבלם ישראל בעל כרחו והעכו"ם יזכה בבהמה, אלא לעולם יד ישראל על העליונה, ולכך ניחא דלא נקט הש"ע לשון מכירה כלל. והריצב"א ז"ל מילתא באנפי נפשה קאמר ולא קאי על תחלת הלשון שהזכיר מכירה. ובהכי ניחא דמדמי מרן נדון ריצב"א ז"ל לנדון יש מתירין דסעיף ד'. ודוק. ג' במה שכתב מרן מתחלה, דשבלי הלקט שהתיר ]סימן קי"ג[בהתנו מתחילה, אין הריצב"א ז"ל מודה לו בתנאי, דר"ל ]דמה שכתב[ מרן בלשון תחילה אינו קודם הקניה, אלא תחילה קודם שיעשה העכו"ם מלאכה, והראיה שכתב דברי הריב"ש ז"ל שמתיר בהתנו מתחילה קודם השיתוף, והביא דבריו ]סימן קנ"א[בסתם, ולא הביאו לעיל לסייע דברי השבלי לקט, משמע דבדברי הריב"ש דמיירי בתנאי דמעיקרא ליכא מאן דפליג, ולא פליג ריצב"א על שבלי הלקט אלא בתנאי דאחר הקניה וקודם עשיית המלאכה. יע"ש. אחר המחילה אין כן כוונת מרן מכמה טעמי, חדא, דסתם לשון תחלה הוא קודם הקניה כמו שנשתמשו בזה הלשון בדין שותפות שדה דסימן רמ"ה. ועוד איך נייחס לשבלי הלקט סברא זו דהיתר התנאי דאחר השיתוף וקודם המלאכה שלא נמצא דוגמת היתר זה בשום מקום, ומנין לו להתיר. ועוד דהשבלי הלקט סיים וז"ל: כדמוכח בגמרא ואם ]עבודה זרה כב.[התנו מתחילה מ ותר. ע"כ. הרי דמהך דגמרא גבי שדה יליף לה, ואישתמטתיה להרב הנזכר סיום זה שהשמיטו מרן ב"י ז"ל. ועוד למה הוצרך ב"י לתת טעם דהריצב"א דאינו מתיר בתנאי, שהוא משום דחלק הישראל עושה מלאכה בשבת ואסור משום שביתת בהמה, דמשמע דדין בהמה חלוק מדין שדה, והרי בכהאי גוונא דלא התנו קודם השיתוף גם בשדה אסור כיון שחל על שניהם חובת השיתוף, הרי שניהם נשתכרו, והוי העכו"ם כמו שלוחו של הישראל ואיכא איסורא גם משום שכר שבת. ועוד במה שדקדק על מרן למה לא הביא סיוע לשבלי הלקט מתשובת הריב"ש ז"ל, אתמהא, וכי לדידיה נמי מי ניחא, דזיל לאידך גיסא, דהיה לו להביא סיוע להריצב"א ז"ל שאסר בתנאי שאחר הקניה וקודם עשיית המלאכה מדברי הריב"ש ז"ל שלא התיר אלא בתנאי דמעיקרא. אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה, ולעולם מרן לא דבר אלא בתנאי דקודם השיתוף דמהני בכל דוכתא, ובכאן גבי בהמות אוסר ריצב"א מטעם דיש איסור נוסף דשביתת בהמתו דתליא מילתא בקניה, והוכיח כן מרן דעת ריצב"א, מדלא אשכח תקנתא להתיר אלא ע"י מכירה או הלואה, והיה מוצא תקנה בנקל לבטל השיתוף ולחזור ולהתנות שהוא דבר הנעשה בקלות, וכבר דשו ביה רבים בדין השדה, ומחוורתא בהבנת דברי מרן הוא כדכתיבנא. וכן הבין מהריט"ץ ז"ל ]סקי"ד[בתשובת הנזכרת לעיל, יעויין מה שכתבתי עליו שם ]סימן רמ"ה הגב"י[בס"ד. ושוב אחר כותבי ראיתי בספר יד אהרן ומצאתי לו שכתב ההוכחה הנזכרת להבנת מרן בתשובת ריצב"א ז"ל. יע"ש. עוד ראיתי בספר יד אהרן )בהגהת ב"י סוף סימן רמ"ו(שכתב כתב, ישראל וז"ל: בספר שבות יעקב )חלק ב' סימן ט"ל(שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו, והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה, ימכרנו לו בדבר מועט ואז יוכל המושל לעשות בו כרצונו. ואם אח"כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות, מתנה בעלמא יהיב. ע"ש. ולי נראה, שאם הגוי יכול למכרו, אף שמכרו לו בדבר מועט מותר, ואם אינו יכול למכרו אסור שנקראת בהמת ישראל בכל מקום. וכן כתב שם משם הרב בעל צמח צדק שאסר לעשות כן. וכן נ"ל עיקר. והיותר ]סימן ל"ה[טוב שיפקירנה. עכ"ל. ולענ"ד נראה דיותר טוב התיקון שאמר בעל שבות יעקב שהוא למכור בדבר מועט, דאשכחן תיקון כזה דמהני בחמץ , ולא הוי הערמה טפי מתיקון )סימן תמ"ח ס"ג(]סק"ז[דלדעת הש"ע לא מהני ההפקר, לפי שכתבתי לעיל להשאיל על סמך שיפקירנו אח"ך, ואפילו כשיפקיר בפני שלשה, דאע"ג דהכא לגבי המושל הוי כדיעבד כיון שאינו יכול לישמט ממנו, מ"מ תיקון המכירה שיעשה קודם שישאיל לו הסוס עדיף טפי. ולא ידעתי טעם הרב צמח צדק שאסר לפי שאין הספר מצוי אצלי. ושוב אחר זמן ראיתי בסוף ספר הכלבו ]דף ק"ח ע"א[שכתב תשובה אחת לרבנו יוסף גאון ז"ל וז"ל: וכן נמי אסור לבר ישראל שיעשה הערמה עם העכו"ם שותף שהוא חורש עמו שימכור לו בהמה שהוא חורש בה, או מקח שבחנותו, ולאחר שבת יחזור ויקנה בהמה מאותו העכו"ם, דכיון דהערמה היא אסור עד דנפיק להון לההיא בהמה ולההוא מקח לגמרי. עכ"ל. ואפשר דהרב צמח צדק אסר מכח תשובה זו, וסבירא ליה דכל שהוא בדבר מועט מיקרי הערמה. ואפשר לחלק, דבתשובת הגאון הנזכר מיירי בגילה הישראל דעתו שיחזור ויקנה אותה ממנו לאחר השבת, ובכהאי גוונא הוא דהוי הערמה, אבל כל שימכור לו סתם אפילו בדבר מועט מותר וכדין חמץ. ודוק. ואחר קצת ירחין באו לידי תשובות מחודשות בספר הנקרא לחמי תודה שהאריך לבאר בפלוגתא ריצב"א ז"ל דלעיל סעיף )סימן ך'(ד', והציל מרן ב"י מיד מהרי"ט צהלון ז"ל בדברים של טעם. וששתי כעל כל הון על כל דבריו. יע"ש באורך. גם עיין שם בסימן ד' במה שנוגע לדברי הרב מגן אברהם ז"ל במה שכתבתי ]סק"ד[. יע"ש. ויאירו עיניך עליו בסימן רמ"ד סוף סעיף א' בדברי פי חכם חן. שם ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל וכו'. כתב הרב שמב(גנזי שלום ז"ל , ששלחו לו רבני תונס יע"א )בסימן ב'(וזאת תשובתם: על דבר הגמלים ששותפים בהם יהודי וגוי, צריך שיתנה היהודי עם הגוי שלא לעשות בהם מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה בהם מלאכה, אזי כל האונסין שיארעו לגמלים בשבת על הגוי לחודיה ליהדר, ויכתוב כן בערכאות של גוים, כמו שכתב מרן בש"ע . ועל דבר הגמלים שהם )סימן רמ"ו דין ה'(של יהודים ]ומשכירים[ אותם לגוים והגוים עושים בהם )ושוכרים(מלאכה בשבת, כך צריך להנהיג, שבשעה שמשכירין אותם לגוים יתנו עמהם על מנת לשבות בשבת, ואם יעבור הגוי על התנאי מה בידו לעשות. ע"ש. והדברים תמוהים מאד: א( כי מאי עדיפותיה דשכירות דאין צריך קבלת אחריות וכתיבה בערכאות של גוים כמו שצריך בשותפות. ואדרבא שכירות שהבהמה כולה של ישראל גרע טפי לדעת מהרלב"ח , ולדעת מרן הב"י ]סימן ק"ו[שקולים נינהו כמו שכתב מהר"י עייאש בספר מטה יהודה )סקי"ב(. ע"ש. והרב המגיה נר"ו הקשה כן ממור"ם )בס"ג(שכתב, דאין הגוי נאמן להתנות עמו שתנוח בשבת. ע"ש. ב( מה שכתב ואם יעבור הגוי על התנאי מה בידו לעשות, אם איתא שאם התנה עמו להחזירה לו לסברא זו למה פסק מרן )בס"ג(קודם השבת ולא החזירה שצריך להפקיר אותה, הרי הוא התנה עמו להחזירה לו קודם השבת, והרי גילה דעתו ורצונו שתנוח בשבת, ואם לא החזירה לו מה בידו לעשות. ונלע"ד דהכי פירוש דבריהם: ועל דבר הגמלים ששוכרים אותם וכו' כך צריך להנהיג וכו' יתנו עמהם על מנת לשבות וכו', כלומר כמו בשותפות לענין אחריות וערכאות של גוים. וזהו דיוק לשונם "כך צריך להנהיג", כלומר כמו שביארו לענין שותפות, ובזה אם יעבור הגוי על התנאי מה בידו לעשות, דאין איסור בדבר דכיון שקיבל עליו האחריות הרי היא שלו, וכמו שכתב מרן ז"ל. וביותר היה נ"ל להגיה ואם יעבור הגוי על התנאי יתחייב באחריות, דאז הוא מבואר בדבריהם הכל. ועיין להרב מטה יהודה הנזכר שם, שכתב דלדעת מרן ז"ל דתיקון זה מועיל גם כן בשכירות כמו בשותפות. ע"ש. והנה בתשובה זו לא נזכר אלא התיקון השלישי שכתב מרן בשם יש מתירים, ובתשובת מוה"ר האבר"ך שהובאה שם לפני זה כתב וז"ל: צריך לעשות אחד מן התיקונים שנזכרו בש"ע דין ה'. ע"ש. מבואר דסבירא ליה דלדעת מרן ז"ל מועילים שלשת התיקונים שזכר מרן ז"ל, וכמו שכתב מור"ם בהגה ז"ל וז"ל: וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו ויכול לעשות איזה מהן שירצה. ע"ש. ואולם הרב מטה יהודה ז"ל )בסקי"ב וי"ג (כתב, דכיון דמרן ז"ל בסעיף ד' הביא יש מתירין אם קבל עליו אחריות, ויש אוסרים כיון שאין העכו"ם יכול למוכרה. ע"ש. וקיי"ל כיש אומרים בתרא, א"כ דעתו דלא כיש מתירין דסעיף ה' השני דמתירים אפילו שאין הגוי יכול למוכרה. ע"ש. אבל הרב עולת שבת כתב להיפך, דמרן בסעיף )בסעיף ד'(ה' כיש אומרים קמא. ע"ש. ולדינא לכאורה נראה דיש ספק ספיקא בדבר, ספק בדעת מרן דשמא מתיר כיש אומרים שני דסעיף ה' וכיש אומרים קמא דסעיף ד' אף באם אין יכול למוכרה, ואם תמצא לומר דדעת מרן ז"ל כ האוסרים, שמא הגוי אין עושה בה מלאכה )אות כ"ה(בשבת. ועיין למוה"ר משה זקן זצ"ל בספר ויען משה שנשתמש בספק זה. ע"ש. ואפשר דזהו טעמו של מוה"ר אברהם הכהן זצ"ל להתיר בכל השלשת תיקונים. ומתשובת הרבנים שלא כתבו אלא תיקון השלישי אין ראיה, דהא גם התיקון הראשון דהוא סתם מרן ז"ל לא כתבוהו. ועוד דמה"ר אברהם הכהן ז"ל גם הוא חתים עמהם. ודוחק לומר דהדר ביה, דא"כ היה לו להזכיר, דהא לא ביארו בדבריהם דאין מועיל אלא תיקון זה. וגם שאין שייך לפרש כן בדבריהם, דודאי התיקון הראשון גם הוא מועיל לדעת מרן ז"ל. גם הנך רואה עוד לשון התשובה של הרבנים הנזכרים במה שכתבו, הוי כל האונסין שיארעו לגמלים בשבת על הגוי וכו', מבואר דאינו מחוייב אלא באחריות שבת לחוד ואין צריך שיקבל אחריות כל הימים. וכן מבואר בב"י שנקט לשון זה. אבל )סקי"ז(כתב, דממה שמרן בש"ע השמיט הרב מטה יהודה ז"ל תיבת שבת משמע דסבירא ליה דבעינן אחריות כל הימים, וכן . ע"ש. והנה אע"ג דקי"ל נראה קצת מתשובת מהריט"ץ ]סימן ע"ו[דאף שהשמיט מרן בש"ע מה שפסק בב"י לא אמרינן דהדר ביה, מ"מ יש לחלק בין תיבה לדין שלם. ומ"מ הנה נראה דכיון דיש מחלוקת בדבר בין מהר"י עייאש ובין רבני תונס, כוותייהו נקטינן כיון דרבים נינהו. ועוד דאנו הולכים בעקבותיהם, וגם שיש ספק ספיקא בדבר, שמא אף אחריות שבת לבד מועיל, ושמא אינו עושה בה מלאכה. שם ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל וכו'. בספר גנזי שמג(שלום למהר"ש שמעוני ז"ל בחלק השו"ת )או"ח סימן , הובאה תשובתם של רבני וגאוני תונס מהר"י בסיס ומהר"ם ב'(פיתוסי ומהר"א הכהן יצחקי זלה"ה, שהשיבו להרב המחבר ז"ל וז"ל: על דבר הגמלים ששותפים בהם יהודי וגוי, צריך שיתנה היהודי עם הגוי שלא לעשות בהם מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה בהם מלאכה אזי כל האונסין שיארעו לגמלים בשבת על הגוי לחודיה ליהדר, ויכתוב כן בערכאות של גוים כמו שכתב מרן בש"ע . ועל דבר הגמלים שהם של יהודים )סימן רמ"ו דין ה'(]ומשכירים[ אותם לגוים והגוים עושים בהם מלאכה )ושוכרים(בשבת, כך צריך להנהיג, שבשעה שמשכירין אותם לגוים יתנו עמהם על מנת לשבות בשבת ואם יעבור הגוי על התנאי מה בידו לעשות. ושלום רב. ע"כ. והרב המגיה והמסדר הוא הרה"ג אבילח"ם ז"ל כתב על דבריהם שם וז"ל: איברא דעיקר היתר זה לא זכיתי להבינו, שהרי לא מהני להתנות עם הגוי שתנוח בשבת, כי אין הגוי נאמן על כך, כמו שכתב בהגהת מור"ם שם , ומרן אינו חולק על זה שהרי וכו'. עכת"ד ז"ל. וסיים את )ס"ג(דבריו: והוא פלא. ע"ש. והנה אעיקרא דמילתא שכתב הרב המגיה ז"ל, ומרן אינו חולק על זה שהרי וכו', והאריך להוכיח זאת, אני תמיה עליו שלא זכר שר אחר מחילה רבה שמדברי מרן עצמו בש"ע שם בסוף סעיף ה' הכי מוכח להדיא, שכתב שם וז"ל: ויש מתירים ע"י שיזהיר את הנכרי שלא יעשה מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו ואפילו מהאונסים, ויכתוב כן בערכאות של גוים, דהשתא אם בא לעשות מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל שהרי קנאה הנכרי להתחייב באונסיה. ע"כ. הרי מפורש להדיא בדברי מרן הש"ע עצמו, דתנאי שיתנה עם הגוי שתנוח הבהמה בשבת, לא מהני עד שיקבל עליו להתחייב באונסין אם יעבוד ביום השבת, וזה אפילו בבהמה של שותפות שאין לישראל בה רק החצי בלבד כמבואר שם בריש הסעיף, וכל שכן כשהבהמה כולה של ישראל ומשכירה לגוי, דפשיטא דלא מהני תנאי על מנת שתנוח בשבת. ועיין מה שכתב מור"ם ז"ל שם. ע"ש. וא "כ לא היה צריך לאחר מחילה רבה לכל אותה האריכות. ולעצם תמיהתו על דברי הרבנים בתשובה הנ"ל, נלע"ד שמעולם לא התכוונו הרבנים זלה"ה להתיר ע"י תנאי שתנוח הבהמה בשבת בלבד, שהרי הם עצמם בתשובתם הראשונה על דבר הגמלים ששותפים בהם יהודי וגוי, כתבו להדיא שצריך להתנות עם הגוי שאם יעבור ויעשה בשבת כל האונסין עליה דידיה ליהדר וכמו שכתב בש"ע וכו', וא"כ היאך יעלה על הדעת שבתוך כדי דיבור בתשובתם השניה על דבר הגמלים שכולם של יהודים, יתירו בתנאי שתנוח בשבת בלבד בלי שיקבל עליו הגוי אחריות אונסין, אתמהה! ולכן הדבר ברור כביעתא בכותחא, שגם בתשובתם השניה כך היתה כוונתם שלא להתיר אלא ע"י תנאי המועיל לפום דינא, דהיינו שיקבל עליו הגוי אחריות אונסין ושיכתבו בערכאות של גוים, רק שהם ז"ל קיצרו בדבריהם לפי שסמכו על מה שכתבו בתשובתם הראשונה. ועוד שכן משמע גם מלשונם, שכתבו, ועל דבר הגמלים שהם של יהודים וכו' כך צריך להנהיג, ולשון זה משמע לי שהוא קשור עם תשובתם הראשונה, כלומר מה שנוהג בגמלים ששותפים בהם יהודי וגוי, כך צריך להנהיג גם בגמלים שהם של יהודים ומשכירין אותם לגוים, ודין אחד להם. ומיהו מה שכתבו "ואם יעבור הגוי על התנאי מה בידו לעשות" לכאורה אין לשון זה מתאים, דהכי הוה להו למימר, ואם יעבור הגוי על התנאי אינה בהמת ישראל שהרי קנאה, וכמו שכתב בשו"ע. ויתכן שלא דקדקו בדבריהם. ודו"ק. ]ועיין בשו"ת עצי היער להרה"ג ר' יוסף עלוש זצ"ל סימנים ז' ח' ט'. עש"ב[. שם שדמ(ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל את הגוי וכו' ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו וכו'. עיין בתוספת שבת שם שהקשה, הא כל דאי הוי אסמכתא, ]סקי"ד[והב"י בסימן תמ"א פסק כהרמב"ם דגם ]הלכות חמץ ומצה פ"ד ה"ה[בעובד כוכבים ומזלות יש דין אסמכתא, והוה ליה לכתוב כאן דמיירי באומר מעכשיו. ע"ש. ולי נראה, דמשום הכי כתב המחבר לכתוב כאן בערכאותיהם וכו', דזה מסלק אסמכתא כמו שכתב רמ"א בחו"מ בשם הרשב"א , יש )סימן ר"ז סט"ו(]ח"ג סימן ס"ג[אומרים דאם השלישו משכנות במשפטי האינם יהודים ובשטרותיהן, קנה אפילו באסמכתא משום דינא דמלכותא דינא. רק שם מיירי בהשלישו משכנות דזה הוי נמי אסמכתא, מ"מ מהני במשפטי העובדי כוכבים ומזלות. והכא דמסר לו הבהמה וכתב כן בערכאותיהן באם יעבור שקיבל עליו אחריות, נמי מהני מכח דינא דמלכותא. וכהאי גוונא מצינו בדבר שלא בא לעולם, דכתב רש"ל בתשובה והובא בספר מקור חיים )סימן ל"ו()סימן , דמועיל קנין האורענדי אף דהוי דבר שלא בא לעולם, מ"מ ת"נ(מהני מכח דינא דמלכותא דשטרי מכירות מאורענדי הוי מכירות וזביני מעליא כמו סטימתא. ע"ש. והכי נמי יש לומר כן לענין אסמכתא כנ"ל. ולפי זה אין צריך לומר כמו שכתב המג"א לפרסומי מילתא, דלפי הנ"ל צריך מדינא כן ולכתוב )סקט"ו(במשפטי העובדי כוכבים ומזלות כדי לסלק אסמכתא. אך בב"י כתב גם כן כהמג"א. וצ"ע. שם שמה(ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל את הגוי וכו' ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו וכו'. הקשה הרב תוספת שבת , הא אסמכתא היא וקי"ל דלא קניא. ]סקי"ד[ע"ש. ולפי מה שראיתי בספר צמח דוד למהרי"ד בסוף הספר שכתב, אסמכתא לא קניא, נראה מדברי רש"י )בשבועות דף מ"ז דמדרבנן הוא אבל מדאורייתא קניא. יש לומר, ע"א ]ד"ה משחק[(כיון דמדאורייתא לאו בהמתו היא אינו מצווה על שביתתה, והגהות מיימוני דבכהאי גוונא כתב המרדכי ]שבת סימן רמ"א[הובאו בב"י , דבמלאכה דרבנן אינו מצווה על )סימן ש"ה ]סכ"ב[(שביתת בהמתו, וכן הסכים המג"א שם . ע"ש. הכא נמי ]סקט"ו[יש לומר בבהמתו דרבנן ומלאכה דאורייתא, דגבי בהמה העמידו חכמים על דברי תורה. מיהו אין מדברי רש"י שם ראיה כלל, דדוקא בפיסול עדות ושבועה הוא דהוי מדרבנן, משום דלא פסלה התורה אלא עד חמס דהיינו גזל ממש, כמו שכתב רש"י בפרק שבועת העדות גבי מאי דאמרינן אבל )]שבועות[ דף ל' ע"א(משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי. אי נמי דוקא משחק בקוביא דלא הוי אסמכתא גמורה כדאיתא בסנהדרין . )דף כ"ד ע"ב(אבל אסמכתא גמורה ולענין קנין יש לומר דמדאורייתא לא קניא. שם שמו(ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל את הגוי וכו' ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו וכו'. והקשה בתוספת שבת דהא הוה ליה אסמכתא. ע"ש. ולא )סקט"ו(]סקי"ד[קשיא מידי לפי מה שכתב בחדושי ר"ן בפרק זה בורר )]סנהדרין[, דלא מצינו אסמכתא רק אם תולה דף כ"ד ]ע"ב ד"ה רב ששת[(בביטול מעשה, אבל כשתולה בקיום מעשה אם אעשה כך אתן לך כך וכך לא הוי אסמכתא. ע"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל יש לומר עוד, דהמחבר דמיירי בשותפים, יש לומר דהוי כקנו מתחלה על דעת שכל עת שישתמש בה אחד מהשותפים יהיה שלו, רק בדאורייתא אין ברירה. אמנם כאן דהתנה עמו אם יעשה מלאכה בשבת יתחייב באונסים דהריעותא משום דאסמכתא, א"כ לפי מה שכתב המרדכי בפרק שור שנגח משם רבנו נתנאל ]בבא קמא סימן מ"ו[מקינון, וכן כתב הב"ח בחו"מ סימן ר"ז , דאסמכתא ]אות י"ח[קניא מן התורה רק מדרבנן לא קניא. ע"ש. וא"כ ממילא הכא בדרבנן הא קי"ל יש ברירה. והרמ"א שכתב דגם אם ]ביצה לח.[הבהמה כולה של ישראל מהני היתר זה, היינו דמשכירה לו ומתנה שאם יעשה בה מלאכה בשבת יתחייב באחריות אונסין, אבל כיון שמקבל עליו אונסין מרוצה שלא יתבטל השכירות על יום השבת כיון דבהיתר הוא ושכירות קניא מדרבנן כמו שכתב הב"ח וכנ"ל, רק לא מהני לדאורייתא, וכיון דמדאורייתא אסמכתא קניא מותר ממה נפשך. שם שמז(ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל את הגוי שלא יעשה בה מלאכה בשבת ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו אפילו מהאונסים. כתב ב"י , ונראה שאם )שיטה ל"ו(הישראל מזהיר את הגוי וכו'. נ"ב: עיין בספר קרית מלך רב )דף . כ"ז ע"ב(שם שמח(ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל את הגוי שלא יעשה בה מלאכה בשבת ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו אפילו מהאונסים. כתב ב"י, ונראה שאם הישראל מזהיר לגוי וכו'. נ"ב: עיין מה שכתב הרב קרית מלך רב ז"ל בח"א . )דף ז"ך ריש ע"ב(שם שמט(ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל את הגוי שלא יעשה בה מלאכה בשבת ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו אפילו מהאונסים. משמע דאחריות זולא לא צריך לקבל עליו, וזה ודאי צע"ג. ואף אם הם ברשות עכו"ם לכל אחריות וכמו שנתבאר בסעיף ד' דיש מתירין, ולמדו כן מסוגיא , בעיני צע"ג, דהרי שם דיבמות, עיין ביאור הגר"א ]סקי"ג[)דף ס"ו לא אמרינן דע"י אחריות יאכלו בתרומה, רק הש"ס הביא ע"ב(מדחזינן דאחריות נכסי צאן ברזל הם על הבעל וגם אוכלין בתרומה, על כרחך דהם שלו לגמרי, א"כ אדרבה משמע דלאו משום אחריות אוכלין בתרומה, רק משום דהן שלו. ורק איני כדאי להכריע נגד הנך פוסקים ואף להקשות על סברתם, אבל על כל פנים אחריות אונסין לחוד ודאי לא מצינו. שוב ראיתי באחרונים שכתבו, דעל כרחך בקיבל העכו"ם אחריות זולא גם כן איירי. ובספר מנורה הטהורה ראיתי בשם עולת ]קני המנורה סקכ"ה[שבת דכתב, דאף בכל התנאים המבואר בסעיף ד', אולי ]סק"ה[כדאי במתנה עם העכו"ם שלא יעבוד בה בשבת לסמוך על זה. לעיל בט"ז במפקיר על יום השבת כתב, דאין אחר יכול )סק"ה(לזכות בה משום דהיא תחת יד העכו"ם כיון שהיא מושכרת או שאולה לו. משמע הטעם דקנין מהפקר הוא כמו חזקה, והרי אין יכול להחזיק בה כל זמן שהיא תחת ידי העכו"ם. ודין זה צ"ע, ולא נפניתי לחפש בזה. אכן צ"ע, דהא איירי בהתנה עם העכו"ם שיחזירנה לו קודם השבת, א"כ בשבת אין רשות עכו"ם עליה, וצ"ע. וגם מה שכתב דישראל ודאי לא ירצה לזכות בה דיעבור משום שביתת בהמתו, גם כן צ"ע, דבשלמא הוא עצמו שהשכיר לעכו"ם פשע קצת, לכן צריך להפקירה, אבל אחר מה פשע במה שהעכו"ם אינו נותנה לו ועובד עמה, ואין לך אונס גדול מזה. וצ"ע . שם (שנ) ויש מתירים על ידי שיזהיר וכו' אפילו מהאונסים וכו'. ]הערת מהרש"ם: עיין שו"ת אמרי א"ש )או"ח סימן ט"ו(מהא דשואל שלא מדעת גזלן. ועיין שו"ת לחמי תודה )סימן כ'(ושואל ומשיב מהדורא קמא באורך בביאור )ח"א סימן רפ"ח רפ"ט(דין זה דע"י קבלת אחריות אונסין הוי כשלו אף דבעלמא גורם לממון לאו כממון דמי[. שם שנא(ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל את הגוי וכו' דהשתא אם בא לעשות בה מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל שהרי קנאה הגוי להתחייב באונסיה. כתב ב"י , ]ונראה[ שאם הישראל מזהיר את הגוי וכו'. )שיטה ל'()ואפילו(נ"ב: קשה, דאם בשביל שמתחייב באונסין נקראת שאינה בהמה של ישראל, א"כ יהא מותר להשאילה, וא"כ למה אסרו בגמרא להשאיל בהמה לגוי, אלא ודאי במה שנתחייב ]עיין עבודה זרה טו.[באונסיה אינו עניין שלא תקרא בהמת ישראל. מהריט"ץ )סימן . ועיין בעולת שבת . ואפשר לומר, דמרן ז"ל מיירי ע"ו(]אות ד'[כשהיו שותפין בבהמה, דבהכי מיירי מרן ז"ל, וכיון שיש חלק בבהמה אהני לן שאם יתחייב באונסין שלא יהא נקראת בהמת ישראל, אבל בשאלה שהבהמה כולה של ישראל אפשר שבדיניהם מתחייבין באונסין, בשביל זה לא פקע גופה של בהמה מרשות ישראל. ודוחק. שם שנב(ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל את הגוי וכו' דהשתא אם בא לעשות בה מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל שהרי קנאה הגוי להתחייב באונסיה. ולכאורה אם נאמר דזה שחייב באונסין מיקרי בהמתו של עכו"ם, א"כ למה אסרו בגמרא להשאיל בהמתו לעכו"ם, הא ]עבודה זרה טו.[כל שואל מתחייב באונסין. ועוד הא על כרחך לא פליגא בסעיף ד' אלא באחריות יוקר וזול, אבל אחריות אונסין משמע דלכולי עלמא לא מהני. ובשו"ת תודת שלמים העלה )]לחמי תודה[ סימן כ'(דבאמת בכולו של ישראל לא מהני הך תקנתא, רק בשותפות שבאמת אין איסור משום שביתת בהמה, ורק שיש איסור למפרע כמו שכתב הריב"ש ז"ל , לזה סגי בהך תקנתא. ע"ש. ]סימן קנ"א[אבל לשון הרמ"א ז"ל משמע דהך תקנתא מהני גם בכולו של ישראל, וכן כתב הרב ז"ל בהדיא,)וכן מוכח ]ש"ע הגר"ז סי"ז[מדברי הב"י סוף סימן רמ"ה , עיין אליה רבה ]ד"ה וזאת[]כאן[סקי"ג(. והאליה רבה ז"ל כתב כאן, דחזינן דירא מאחריות שאין מקבל עליו אחריות החול בודאי לא יעשה בשבת, מה שאין כן כשאינו מתנה וקבלת אחריות עליו בחול, גם כן בעי אחריות יוקר וזול. ולדעתו אם רואה אותו שעושה מלאכה בבהמה בשבת צריך למחות. אבל לשון הש"ע שהוא לשון מהר"י בי רב ז"ל לא משמע כן, שכתב, אם בא לעשות בה מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל. ולכאורה יש לומר, כיון שמתנה עם העכו"ם שלא יעשה מלאכה בשבת, א"כ הוי אחריות אונסין שמקבל עליו היינו אפילו אחריות ממתה מחמת מלאכה, וזה עדיף מכל שואל והוי כאחריות יוקר וזול. אלא שבלא כל זה הדבר צ"ע מאד, דהא התנה עם העכו"ם שלא יעשה מלאכה בשבת, וא"כ אם העכו"ם עושה מלאכה הוי ליה שולח יד בפקדון ונתחייב ממילא בכל ולמה לי התנה. ומכל הדברים האלה היה נראה לומר דעיקר ההיתר הוא שסומך על מה שיעשה כן בערכאותיהם שיתפרסם הדבר. ועיין בקונטרס אחרון מהרב ז"ל , אלא שעדיין )סק"ה(הלשון דחוק מאד. ועוד דהא אם יעשה העכו"ם מלאכה בשבת נתחייב באחריות מכל ימות החול גם כן כמו שנתבאר בחו"מ , וע"ש בש"ך . ובכהאי גוונא שהן באחריות )סימן רצ"ב ס"א(]סק"א[העכו"ם כל ימות החול לא בעינן ערכאות כמו שלא הוצרך המחבר בסעיף ד'. ע"ש בקונטרס אחרון. וצע"ג. שם הגה וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו וכו'. כתב שנג(ב"י : ואם ישראל וגוי שותפין )דף ק"ס ע"ב שטה י'(בבהמה וכו'. נ"ב: וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו, ויכול לסמוך עליהם לעשות כן אפילו אם הבהמה כולה של ישראל, ובלבד שיהיה צד ההיתר לעושה מפורש, מפני מראית העין, שלא יאמרו וכו'. ספר המפה והלבוש. שם בהגה ואפילו אם הבהמה כולה של ישראל. ואם שנד(הסוסים של ישראל וגם הגוי הוא עבדו ומוליך סחורות, אין היתר במכירה, דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו משום דכתיב "עבדך ואמתך" . אלא אם כן ]שמות כ', י'[הוא מושכר לו ]רק[ ליסע עם הסוסים, אז שרי להרמב"ם ]שבת כמו שכתוב סימן רמ"ד . ועל כל פנים אסור פ"ו הי"ב[)ס"א( ]ס"ה[לומר לו לך בשבת כמו שכתוב סימן רנ"ב . ודעת מרן, שאם ]ס"ב[היא כולה שלו לא מהני שיקבל אחריות הגוי כמו שכתוב בסעיף ד', ורמ"א היקל. מג"א . ונקטינן כמרן. ]סקט"ז[שם בהגה ואפילו אם הבהמה כולה של ישראל. כתב שנה(במג"א , אז שרי להרמב"ם . )סקט"ז(]שבת פ"ו הי"ב[והראב"ד אוסר, דהישראל מרויח במה שעושה בשבת, דדילמא יוצרך לו לכתוב ביום ראשון וע"י שישבות בשבת לא יוכל לעשות המלאכה של יום ראשון. ע"ש. שם ועכ"פ אסור לומר לו וכו'. כמו שכתוב ]בסימן[ רנ"ב ]ס"ב[דהוה קובע מלאכה בשבת. שם ודעת הרב ב"י דאם היא כולה שלו לא מהני. הכוונה לעיל סעיף ד' דיש אוסרים. שם בהגה ואפילו אם הבהמה כולה של ישראל וכו'. כתב שנו(מג"א דהב"י והרמ"א פליגי בכולה שלו. )סקט"ז(וקשיא דהוה ליה למימר בלשון יש אומרים לחלוק , וגם מיד הוה ליה למימר בסעיף ד', ומה ציונו עיין למטה. אלא אפשר התם שהשכיר ונותן לו העכו"ם שכירות מחליף בשלוחו בכולה שלו, וכאן שסיים הש"ע בשותפות שיזהירו ממלאכה קאי הג"ה באריסות ואדעתא ]ד[נפשיה עבד יש להקל טפי וכן מוכח בב"י. ע"ש. שם בהגה כולה של ישראל וכו'. עיין באר היטב שנז()סקי"ב(ושערי תשובה שם. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח , שכתב איזה דרך היתר למכור העגלות והסוסים )סימן ק"ט(לעכו"ם כדי שיעבדו בשבת. ]הערת מהרש"ם: עיין שואל ומשיב מהדורא קמא ח"ב סימן ס"ז ס"ח. והר"ם שיק חולק על השואל ומשיב[. ושם סימן ק"ד על דבר אחד שיש לו עגלות וסוסים וקבע לו)אניבאז( להוליך אנשים מחצר הבאהן לביתם או להיפך, דאינו רוצה להתיר למכור הסוסים והעגלות לעכו"ם כדי שילכו גם כן בשבת. ועיין בשואל ומשיב ח"ב )סימן ס"ז ס"ח(ובשו"ת אמרי אש חאו"ח . ועיין בשו"ת שאילת שלום )סימן ט"ו(, מה שכתב בדין להתיר למכור לעכו"ם הסוסים )סימן ע"ח(והעגלות על שבת ויו"ט כדי שיעבדו בהם במקום שיש פסידא, כגון שהאדון אמר להם אם לא ילכו לעבוד בשבת ויו"ט גם בחול לא יניח להם לילך והוא הפסד גדול כי עטופים ברעב. וכתב שם עצתו בזה שימכרו העגלות והסוסים לערל עם ד"ג והמותר יזקוף עליו במלוה עד זמן מסוים, ונגד עיסקא ימתין לו המעות וישכיר לו מקום עמידת העגלה והסוסים, ואחר זה ישכור הישראל ממנו בחזרה העגלות והסוסים על כל ימי החול למשך שנה או יותר, באופן שבעבור זה יתן הישראל כל מזונות הסוסים בכל משך השנה או יותר, וכל הרווחת ימי החול שייך לישראל. ובכל ערב שבת קדש וערב יו"ט ימסרם להעכו"ם הנמכר לו, והרווחת העכו"ם בשבת ויו"ט יוכל הישראל לקבל ממנו על העיסקא שחייב לו ממעות דמי המכירה שזקף עליו במלוה. וכן יוכל לכתוב בהשטר מכירה שבכל מוצש"ק יתן לו הערל העיסקא. ויש לפרסם הדבר ע"פ הכרזה בבית הכנסת ובביהמ"ד שבעיר שנעשה על פי שטר מכירה והיתר כדת תורה, ואז אין לחוש יותר במקום פסידא כזה. יעו"ש כי הדברים נכונים אליבא דכל הדיעות. ועיין בדברי חיים בנוסח שטר מכירה )ח"א סימן ו' ז'(לענין שבת ויו"ט. ועיין בשו"ת מחנה חיים מהדורא קמא מה שכתב )סימן כ"ח(בישראל שקנה בהמות עם עכו"ם בשותפות, והנכרי נדחק למעות והשכיר לשותפו ישראל חלקו מהבהמות על רבע שנה, אם מותר לישראל ליתן בהמות הנ"ל לעשות דרך כמופקד עליו מהשר. ומה שכתב בבאר היטב בשם תשובת צמח צדק ]סקי"ב[, עיין בזה באשל אברהם מהגה"ק מבוטשאטש ]סימן ל"ה[שמפלפל בדברי הצמח צדק הנ"ל. ובסוף כתב, כעת נתפשט המנהג להקל מעצמם בלי שאלה במשתתף שני סוסים שלו עם שני סוסים של עכו"ם, ועושה העכו"ם בשבת קדש ועוד איזה ימים בשדה שלו, ושאר הימים עושה משרת של ישראל בהשדות השייכים לישראל, והוא ע"י הפקר או מכירה, ואי אפשר למחות בהם שכבר נהגו להקל. ועיין בספר פדה את אברהם )מערכת ש' שציין שם לספר פני יצחק . יעו"ש. ובעיקר אות ה'()ח"ב סימן א'(דין שביתת בהמה שהיא בשותפות ישראל עם העכו"ם עיין בספר שדי חמד בחלק דברי חכמים שהאריך בענין זה, )סימן פ"ג(והביא שם דברי ספר הבתים ]שער איסור הוצאה שער ט"ז אות י'[)אות א'(המובא במחזיק ברכה סימן רמ"ו .. יעו"ש

סימן רמז

סעיף א

שולח אדם אגרות. עיין בהרב ב"ח מה (א) ]אות א'[שכתב על זה, ועיין בספר ברכות מים בסימן זה )בדף י"ט ע"ב(. שם שולח אדם אגרות. כתב מג"א , אלא נקט אגרת (ב) )סק"א(וכו'. וב"ח כתב, דאשמועינן דגם באגרת שרי ]אות א'[בקצץ, אע"ג דכתב ישראל ניכר ודמי כמי שעושה מלאכה בבית כתב, דאשמועינן לא ישראל, אפילו הכי שרי. ואליה רבה ]סק"א[מבעיא עורות לעבדן שהוא אב מלאכה בעי קצץ, אפילו שלוח אגרת שהוא טלטול בעלמא דלית לן רשות הרבים בעי קצץ. שם שולח אדם אגרות. נ"ב: ראיתי להרב ב"ח שכתב (ג) ]אות א'[על דברי הטור, שדקדק אמאי נקט אגרת טפי ממידי אחריני. ויש לומר, דבלא קצץ אינו אסור אלא אגרת דוקא, דכיון דכתב ידו של ישראל ניכר ביד גוי, יאמרו בשבת נתן לו לגוי להוליך ועבר משום אמירה לגוי שבות כו'. יע"ש. ולפק"ד טעם זה אין בו ממש לסברת הטור, שהרי הטור לקמן סימן )מ"ב(]רנ"ב[ פסק דגם בבגדים לכובס אסור אלא אם כן קצץ. יע"ש. ואיך כתב דבלא קצץ אינו אסור אלא אגרת, והלא גם בבגדים אסור ולמה נקט אגרת. לכן לפק"ד נ"ל העיקר כמו שכתב המג"א , דהוא הדין שאר דברים כמבואר בסימן רנ"ב ]סק"א[, ונקט אגרות להודיע החילוק שיש כשלא קצץ בין איכא ]ס"ב[בי דואר במתא כו', דהך לא שייך בשאר דברים. יע"ש. ולענין לשלוח חפציו על ידי גוי בשבת, מתשובת הרב הגדול מהר"ם אלשקאר ז"ל נראה שמותר, יע"ש סימן )ע"א(]מ"א[. ולפק"ד הוי ליה כההיא דבגדים לכובס גוי, דבבית גוי שרי. יע"ש. ומיהו קצץ נראה לי דבעינן דומיא דבגדים. יע"ש. כנראה שחידוש זה מנכד הרב המחבר שכן הספר ברכות מים נדפס כעשרים ושמונה שנים אחר פטירת הרב בתי .'נדפס לקמן אות ג צ"ע מאי מייתי ראיה מספר התרומה לאסור שליחת חפצים .'עיין מה שיישב הרב דברי מנחם)הגה"ט סק"א(, נדפס לקמן אות ו כנסיות. יאמר שעבר כו'. ומה גם לטעם הגאון בעל התרומה ]סימן רכ"ב[.יע"ש שם שולח אדם אגרות. כתב במג"א אגרת כו', (ד) )סק"א(לאשמועינן דאי לא קביע אסור כו'. נלע"ד דכוונתו דלכך נקט אגרת, לאשמועינן אי לא קצץ ולא קביע אסור אפילו מיום ראשון, דכששולח השליח דרך רחוק, הוה ליה כאילו אמר לו לילך בכל יום אפילו בשבת, משא"כ בשאר מלאכות אי לא קצץ אינו אסור אלא בערב שבת, כמ"ש המג"א לקמן בסימן וכאן . ועיין מה שכתב הפמ"ג רנ"ב )סק"ח()בסק"ב()בסק"א וסק"ב(שנראה מדבריו שמפרש כמו שכתבתי. שם מותר לשלוח כליו וחפציו כו'. עיין מה שכתב []במג"א המחצית השקל. שם שולח אדם אגרות. כתב במג"א , ]אלא נקט אגרות (ה) )סק"א(לאשמועינן[ דאי לא קביע אסור וכו'. ר"ל, אבל בשאר חפצים מותר אפילו שהאינו יהודי יעשה בשבת כל שאפשר לו לעשות קודם השבת כמו שכתב בסק"ב, ואפשר שזה שכתב בשם מותר לשלוח כליו, ר"ל בכה"ג אפילו ר"מ אלשקר ]סימן מ"א[בלא קיבולת. שם .'כתב הטור, אין משלחין אגרות וכו (ו) שולח אדם אגרות. נ"ב: הב"ח ז"ל דקדק אמאי נקט אגרת טפי ]אות א'[ממידי אחרינא. ותירץ, דבלא קצץ אינו אסור אלא אגרת דוקא, דכתב ידו של ישראל ניכר ביד גוי כו'. ועיין בספר ברכות מים )דף י"ט ע"ב(שכתב דטעם זה אין בו ממש, דהרי בסימן רנ"ב פסק ]ד[גם בבגדים לכובס אסור אלא א"כ קצץ כו'. איכא ]ס"ב[למימר דגם הבגדים מצויינים שם שהם מישראל. ועיין במג"א בשנותו את טעמו. והרב אליה רבה כתב, דאפילו )סק"א(]סק"א[שלוח אגרת שהוא טלטול בעלמא דלית לן רשות הרבים בעי קצץ, עיין בגדי ישע. ועל מה שכתב הרב מג"א בענין לשלוח חפציו ע"י גוי בשבת, עיין מה שכתבו הרב ברכות מים , ]שם[וביד אפרים סביב לש"ע . ועיין מה שכתב בספר קרית )סק"א(מלך רב . )בח"א דף כ"ח ע"ב וג'(שם שולח אדם אגרות. המג"א הקשה, מאי שנא אגרת (ז) )סק"א(דנקט, והא בכל מלאכות בעינן קצץ אם נתן לעכו"ם בערב שבת, כמו עורות לעבדן . ומתרץ דאין הכי ]סימן רנ"ב ס"ב[נמי, רק נקט אגרת משום סיפא, דבלא קצץ אף ביש שהות לבוא מבעוד יום אסור אי לא קבוע בי דואר במתא, והיינו משום דחיישינן שמא לא ימצאנו וילך בשבת, וזה אינו אסור רק באגרת, כמו שכתב המג"א , כיון דכתב ישראל הוא וניכר. )סק"ב(ועיין במנורה הטהורה שהקשה, אם יש חילוק בין ]סוף סק"א[אגרת לשאר דבר, א"כ בגמ' שבת דפריך על ברייתא )דף י"ט ע"א(דקתני לא ישלח אדם אגרת אלא א"כ קצץ, ב"ש אומרים עד שיגיע לביתו, וב"ה אומרים לבית הסמוך לחומה, ופריך והא קצץ וכו'. ומאי פריך, ודילמא אגרת שאני דאף קצץ לא מהני. ולי נראה דלא קשיא מידי, דהרי בלאו הכי קשה מאי פריך והא קצץ, ואף אם לא נחלק בין אגרת לשאר דבר, קשה, דהא חזינן גבי לא ימכור חפץ לנכרי אלא א"כ יגיע לבית וכו', לעיל ]יח:[ורבי עקיבא פליג שם, והרי מכירה ודאי דעדיף מקצץ ומ"מ הת"ק אוסר, וא"כ דילמא ברייתא זו כת"ק אתיא ואף בקצץ אסור, וכן הקשה המהרש"א ודחק בזה. ולפענ"ד נראה דלא קשיא מידי, דפשוט דאף דת"ק אוסר אף בקצץ כל היכי דאינו יכול להגיע לביתו, אבל מ"מ היכי דיכול להגיע לביתו ודאי אף בלא קצץ מותר, דהרי חזינן בעורות לעבדן דהיכי דיכול לגמור מבעוד יום מותר אף בלא קצץ. וא"כ קושיית הש"ס היא ממה נפשך, כיון דיכול להגיע לביתו א"כ למה קתני ברישא קצץ, ועל כרחך דאתא לאשמעינן דקצץ מהני אף דאינו יכול לגמור מבעוד יום, ולכן פריך והא קצץ, ואם בעינן שיגיע לביתו קצץ מאי מהני, ונתיישבה קושיית מהרש"א. ומעתה גם קושיית המנורה הטהורה לא קשה, דאף דיש חילוק בין אגרת לשאר דבר, זה רק באופן המותר, אף אם יעשה בשבת, בזה אמרינן דכתב ישראל כיון דניכר לא מהני, אבל היכי דטעם ההיתר הוא משום דאמרינן דיגמור קודם שבת, ודאי דאין חילוק בין אגרת לשאר דבר, וא"כ פריך שפיר והא קצץ, ואם צריך שיגיע לביתו ונאמר דיבוא קודם השבת, למה לי קצץ. ודו"ק. ואך נוכל להקשות באופן אחר, דהרי רישא איירי בלא קבוע בי דואר במתא, ובזה חיישינן שמא לא ימצאנו וילך אחריו, ולכן אף דיכול לעשות מבעוד יום אגרת שאני, ולכן בעינן קצץ אף דיכול להגיע לביתו. ואך פשוט דגם זה לא קשיא מידי, .'נדפס לעיל אות ב .'עיין בספר יד המלך מה שתירץ לקושיית מהרש"א, נדפס לקמן אות כ .בשו"ע שם איתא: טוב ליזהר שלא ליגע בה דהש"ס הא אינו מחלק בין קבוע בי דואר רק אחר דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בלא קצץ, אבל לפי הסלקא דעתין דב"ש וב"ה איירי בקצץ ואמרו עד שיגיע לביתו, ועל כרחך דביכול להגיע מותר משום דלא חיישינן שמא ]לא[ ימצאנו, א"כ אין באגרת יותר חשש מדבר אחר ולמה לי קצץ, ועל כרחך דזה מהני אף באין יכול להגיע לביתו. וזה פשוט ולא קשיא מידי. שם שולח אדם אגרות וכו'. כתב עטרת זקנים , מותר (ח) ]סק"א[לקבל כתב מעכו"ם בשבת אפילו הביא לו מחוץ לתחום, ואין בו משום איסור מוקצה ולא משום איסור חוץ לתחום. מרדכי פ"א דביצה . אבל לקמן ]סימן תרס"ה[)סימן ש"ז אוסר. ועיין בלבוש שם . ונוהגין שהעכו"ם מניחו סי"ד(]סי"ד[תחילה על השולחן כדי שלא להיות ]הנחה[ ע"י ישראל. )עקירה(תשובת מהר"ם מינץ . ממה שכתב בשם מרדכי ואין ]סימן קט"ז[בו משום איסור מוקצה ולא משום איסור חוץ לתחום, משמע דשני דברים נינהו, וחוץ מאיסור חוץ לתחום היה ראוי לאסור ומג"א וגר"א משום איסור מוקצה, אבל מלבוש ]שם[]סק"כ[בסימן ש"ז, מוכח דמלבד שהובא חוץ לתחום לא היה ]סקל"ה[בו שום איסור מוקצה, דהא ראוי לצור על פי צלוחיתו, ורק היה ראוי לאסור לא הנגיעה אלא ההנאה, משום דאסור ליהנות מדבר שהובא מחוץ לתחום, מ"מ הא טעם)ה(איסור הבא מחוץ לתחום גזירה שמא יאמר לעכו"ם שיביא לו מחוץ לתחום, ובאגרת לא שייך לומר כן, וגם אינו נהנה מגופה של מלאכה. רק באותן אגרות שמקפיד עליהם לשומרם בנקיות שיצטרך להם לאחר זמן, דליכא למימר בהו דראוים לצור על פי צלוחיתו, בזה היה שייך לאסור הנגיעה מפני מוקצה. ובענין פתיחת האגרת ע"י עכו"ם בשבת, הפר"ח ביו"ד )סימן אוסר, דהקריעה של הנייר הוה על מנת לתקן היינו קי"ח(לפתוח, וחכם צבי כתב דמותר, וכ"כ בנו בשאילת )סימן ט"ל(. וכבר הכריעו האחרונים הבאים אחרייהו ד יעב"ץ יתן )סימן ק"מ(האגרת לגוי, ויאמר אין אני יכול לקרותו כיון שאינו פתוח, ויבין מאליו ויפתחנו, ואם אינו מבין מותר לומר לו לפתחו אם אינו אגרת של משא ומתן. ועיין עוד בסימן ש"ז בס"ד. שם שולח אדם אגרות ביד גוי וכו'. צריך לידע שהאמירה (ט) לגוי שבות ואסור אפילו קודם שבת, הטעם כמ"ש שלא תהא מלאכת שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשותה בעצמם. הרמב"ם . ולכן אסרו אפילו הגוי עושה אותה מעצמו )פ"ו ה"א(בשביל ישראל, כגון הדלקה, דאי שרית ליה האי אתי למימר וכו', ולא הוי גזרה לגזרה, דודאי אמר. ובזה נבוא לבאר הסימן בסיעתא דשמיא ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו. ועיין בכלל הגזרה לגזרה. שם שולח אדם אגרות ביד גוי ואפילו בערב שבת וכו'. בזמן (י) דבר ומגפה וחולי רע דהעולם שרוי בצער, התרתי לכתוב אגרת בערב שבת סמוך לחשכה ולשולחה ע"י גוי אפילו בשבת. ובפרט לצורך החולה לידע מהם, בכל כהאי גוונא יש להקל. ופשוט. ואפילו ע"י גוי לכתוב בשבת עצמו, דהכל לפי העת והזמן . שם (יא) שולח אדם אגרות ביד גוי ואפילו בערב שבת וכו'. ,נראה דאם חולה בערב שבת תקיף ליה עלמא טובא ואחיו או קרובו בכפר, ולעתותי ערב סמוך לכניסת שבת שהכביד עליו החולי, אמר לאשר על ביתו שישלחו להביא לאחיו שרוצה שימצא אצלו, שזהו נחת רוח לו, וכדי לצוות על בניו וכיוצא, נראה דשרי לשלוח לו אגרת אפילו בכתב ישראל ואפילו בלא קצץ, הגם שברור הדבר שהגוי לא יגיע לכפר קודם השבת, אפילו הכי יש להקל כדי שלא תטרף דעתו של חולה ואיכא משום פיקוח נפש, דגדולה מזו התיר מרן ז"ל לקמן )סימן ש"ו בשבת גופיה. ועיין מה שכתבו שם הרב מג"א , והרב ]סקי"ח[ס"ט(תוספת שבת ז"ל , ולהרב מור וקציעה ז"ל שם. ]סקכ"ה[שם (יב) שולח אדם אגרות ביד גוי וכו' והוא שקצץ לו דמים. כתב מג"א , ואע"ג דשאר כלים שרי. צ"ע, דגם )סק"ב(באגרת עצמה שרי כה"ג בלא קצץ וקביעי בי דואר כדי שיגיע לביתו כדאיתא כאן בש"ע, ועל זה לא שייך תירוצו. ולקמן )סימן כתב המג"א, מיהו אם כו', והוא תירוץ על הקושיא רנ"ב סק"ח(דכאן בדרך אחרת, וזה הוא תירוץ הפשוט. ]הערת המו"ל הר"ר , ופרי מגדים יצחק במברגר: עיין אליה רבה ]סק"ג[]אשל אברהם , ויד אפרים[. סק"ב[שם (יג) שולח אדם אגרות ביד גוי וכו' והוא שקצץ לו דמים. כתב מג"א , אי לא קביע בי דואר כו', ואע"ג )סק"ב(דשאר כלים שרי ליתן לעכו"ם כו'. נ"ב: ודבריו אינן מובנים, דאף כאן שרי אי יכול לעשות בודאי קודם שבת, דהיינו בקביע בי דואר במתא, אף שהולך אח"כ בשבת לרצונו, אבל בלא קביע בי דואר זה הוי אינו יכול לעשו ת קודם השבת. ועיין. שם (יד) שולח אדם אגרות ביד גוי וכו' והוא שקצץ לו דמים. כתב מג"א , אי לא כו', כיון שכתב ידו כו'. קשיא )סק"ב(לי, דא"כ מאי פריך הגמ' שבת והלא קצץ, ופירש )דף י"ט ע"א(רש"י, ואמאי אסרי ב"ה הא אינהו שרו לעיל. ע"ש. דילמא ב"ה לא מתיר רק בשאר מלאכות בקצץ אף אם עושה בשבת, אבל כמבואר בש"ע סימן ש"ו ס"ט. ואם מותר לשלוח מברק בשבת ע"י גוי לחכם גדול וצדיק מפורסם להתפלל על חולה מסוכן, עיין בשו"ת יביע אומר עיין להרב ברכות מים)נדפס לקמן אות ל"ט )ח"ח חאו"ח סימן ל"ז( בהערה שם. .'עיין מה שתירץ הרב גנזי חיים)סק"א(, נדפס לעיל אות ז ,נראה כוונתו ד"ה מעתה( שכתב, דבקביע בי דואר במתא שמקבץ מכתבים, אומרים שבודאי בערב שבת מסרה, והבי דואר עכבה בידו ומסרה בשבת. באגרות כיון שהא"י נושא כתב ידו של ישראל, אסרו ב"ה אפילו בקצץ אם הא"י הולך בשבת. וצ"ע . וקצת קשה לי, מה מהני בי דואר שאיש ממונה שולח הכתב, כיון שניכר שהוא כתב יד של ישראל, אם כן יאמרו שהישראל נותן לבי דואר בשבת להוליך הכתב . שם (טו) שולח אדם אגרות ביד גוי וכו' והוא שקצץ לו דמים. וזה לשון ספר התרומה : אבל לא קצץ אסור, )סימן רכ"ב(באגרת ישראל דוקא, שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל. ע"כ. והקשה הב"ח דהא גם בעורות לעבדן ]אות א'[וכלים לכובס בעי ג"כ קצץ. ע"כ. ותירץ המג"א , דעיקר )בסק"ב(דברי הספר התרומה קאי על לא קבוע בי דואר במתא, דבשאר כלים כל שיכול לעשותה מבעוד יום מותר אף בלא קצץ, ולמה אסור באגרת, ועל זה תירץ הספר התרומה, שכתב ידו של ישראל נושא וכו', ולכן בכתב של עכו"ם שרי אף בלא קבוע בי דואר במתא. והאליה רבה חולק על זה, וסבירא ליה דהיכי דלא )סק"ג(קביע בי דואר במתא לא מיקרי יכול לעשותה מערב שבת שמא לא ימצאנו בביתו, וא"כ אפילו בכתב יד עכו"ם יש לאסור, אלא דהא דבעי הספר התרומה לטעם שכתב ידו של ישראל נושא, הוא כמו שכתב בבאורי רש"ל ז"ל ]עמודי שלמה לאוין ס"ה עמוד ל"ז , כיון דהבאת אגרת אינה כל כך מלאכה וכל שכן עכשיו ד"ה פסק[דלית לן רשות הרבים גמורה, והיה ראוי להתיר בלא קצץ, ולכך כתב הטעם דניכר וכו'. ואם כן בכתב יד עכו"ם וכן בשאר חפצים מותר לשלוח בלא קצץ אף שאינו יכול לעשותה מבעוד יום. ובאור זרוע כתב: והלכה כב"ה ]ח"ב הלכות ערב שבת סימן ב' אות ו'[)דסגי כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה(, ואתי שפיר לרבי עקיבא אליבא דב"ה דלעיל)דסגי כדי שיצא מפתח ביתו(, דהכא החמירו מפני שהוא נושא כתבו של ישראל, ודמי לשלוחו טפי מדלעיל, דאמרי אדעתא דנפשיה עביד שהרי לצרכו קנאה ולצרכו שאלה. ע"כ. כפי הנראה קושייתו היא מלא ימכור אדם חפצו ולא ישאילנו וכו' , דלרבי עקיבא אליבא דב"ה מותר ]שבת יח:[כדי שיצא מפתח ביתו. ועל זה תירץ, דהתם לצרכו קנאה, אבל בכאן עושה לצורך הישראל. אבל בעורות לעבדן לא קשיא ליה, דהתם בקצץ. ומבואר מדעתו דכל שעושה לצורך הישראל אסור בשליחת חפצים , וכן פסקו הרב ז"ל והתוספת ]ש"ע הגר"ז ס"ו[שבת כהמג"א. ]סק"ב[שם (טז) שולח אדם אגרות ביד גוי וכו' והוא שקצץ לו דמים. כתב הסמ"ג , דהיינו טעמא דאסור, ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[לפי שניכר יותר שכתב ישראל ביד גוי הוא ויסברו שבשבת נתן לו, אבל אם קצץ לו מעות ליתן לו, בכך מותר דגוי אדעתא דנפשיה קעביד. וכתב מהרש"ל בביאורו , דהא ]עמוד ל"ז ד"ה פסק[דהוצרך לטעם זה ולא הספיק לו הטעם משום דמחזי כשלוחו כמו גבי עורות לעבדן, משום דבשלמא עורות לעבדן דהוי אב מלאכה ממש משום הכי אסרו בלא קצץ, אבל הבאת הכתב אינה נראית כל כך אב מלאכה, וכל שכן עכשיו דלית לן רשות הרבים, א"כ אין בו משום איסור מלאכה דאורייתא, והוי ראוי להתיר אפילו בערב שבת ובלא קצץ, לכך אמר משום דמחזי וכו'. ומ"מ עיקר הטעם משום דמחזי כשלוחו ומשום הכי בקצץ מותר. יע"ש. וכן כתב הרב בגדי ישע על המרדכי ]שבת סימן רנ"ו אות . יע"ש. וכתב הרב אליה רבה , דלפי זה בכלים או ל"ב[]סק"א[בכתב עכו"ם שרי בין קצץ בין לא קצץ. והמג"א פירש בדברי הסמ"ג משום דבאג רת קי"ל דאי לא קביע אסור, משא"כ בעורות לעבדן. יע"ש. וקשיא לי, דהא הסמ"ג לא הביא הא דמחלק בגמרא בין קביע ללא קביע כדי שנאמר דהוצרך לטעם זה להיכא דלא קביע. ודברי מהרש"ל נראה עיקר. ונ"ל דזהו דעת מהר"ם אלשקר הביאו המג"א , שכתב: מותר ]סימן מ"א[]סק"א[לשלוח כליו וחפציו ביד נכרי ואפילו בערב שבת. יע"ש. ומסתמות דבריו משמע בין קצץ בין לא קצץ. ומתחלה הייתי סבור לומר דמיירי שיש שהות ביום להגיע לשם, אלא דאתא לאשמעינן דלא חיישינן שמא לא ימצא האיש בביתו ויצטרך לילך אחריו, דדוקא באגרת הוא דחיישינן לזה משום דניכר דכתב של ישראל הוא וכמו שכתב המג"א , אלא דפשט ]סק"ב[דבריו לא משמע כן, אבל לפי מה שכתב מהרש"ל אתי שפיר בפשיטות, דמותר אפילו היכא דליכא שהות משום דתחומין דרבנן. וע"ש בספר הנזכר. שם (יז) שולח אדם אגרות ביד גוי וכו' והוא שקצץ לו דמים. כתב מג"א , ואע"ג דשאר כלים שרי ליתן לאינו )סק"ב(יהודי כל שיכול לעשותו מבעוד יום ואפילו לא קצץ, ואפילו ראהו אח"כ עושה בשבת שרי. בחדושי הגרע"א נראה ]סק"א[שמפרש דקושיית המג"א דמאי שנא ספק דיכול לעשותו מספק דלא קביע ונתקשה לו דבריו. ובאמת זה לא קשיא מידי, דלא קביע הוא ספק עודף על הראשון ויש להחמיר יותר. אלא דכוונתו דהא התם מותר אפילו ראהו באמת עושה בשבת, ולמה הכא אסור משום שמא יחזור אחריו בשבת. ונכון. שם (יח) שולח אדם אגרות ביד גוי וכו' והוא שקצץ לו דמים. המג"א הקשה, מאי שנא דשאר כלים שרי ליתן )סק"ב(כל שיכול לעשותו מבעוד יום. ע"ש. ולכאורה מאי קשה ליה, הא באגרת חיישינן שמא לא ימצאנו בביתו וילך אחריו, והוי כמו בלא אפשר לעשותו מבעוד יום. וראיתי שכן הקשה היד אפרים. ואכן כוונת המג"א פשוטה, דכמו דשאר דברים אף דידעינן דלא יעשם מבעוד יום מותר כיון דרק יכול לעשותם, והכי נמי כיון דרק אפשר שימצא האיש בביתו ג"כ יהא מותר, ועל זה כתב דכתב יד ישראל ניכר. שוב ראיתי שכן כתב הפמ"ג. שם (יט) שולח אדם אגרות ביד גוי וכו' והוא שקצץ לו דמים וכו'. נתקשו הראשונים, למה באגרת דוקא נזכר קצץ ולא בכלים לכובס . ובהגהות מרדכי פ"ק דשבת ]שבת יט.[]שם יז:[כתב, דבכלים סתמא היינו קציצה שאינו עושה ]סימן תנ"ד[בחנם ,. ואינו מובן, דבאגרת נמי מיירי שהולך מחמת האגרת עיין סעיף ה'. ואפשר לומר, דבכלים ועורות אף בסתמא כבסעיף ב' מותר, דסמכיה דעתו דעכו"ם דמוחזק בכלים, אבל באגרת לא סמכיה דעתו עד שיתנה בפירוש שיתן לו שכירות, עיין ס"ב, כיון דאין מוחזק הברירה לישראל לומר לא כיוונתי לשלם לך. ועיין מה שכתבתי סוף סימן רנ"ב , ושייך לכאן עד )בד"ה ולשון המרדכי(סוף הדיבור. שם 'בגמ ת"ר אין משלחין (כ) והוא שקצץ לו דמים. ]שבת יט.[אגר ות ערב שבת עם הגוי, ואם קצץ כו', ופריך והלא קצץ. והקשה מהרש"א דאימא דסבירא ליה כת"ק ]ד"ה גמ' והלא[דרבי עקיבא כו'. וזו אינה קושיא, דהא אמרינן בסנהדרין )דף פ"ו סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, וכולהו ע"א(אליבא דרבי עקיבא. והכא נמי סתמא כרבי עקיבא. שם והוא שקצץ לו דמים. דאז בדידיה קא טרח ולא בשביל (כא) ישראל. שם (כב) והוא שקצץ וכו' ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת. דכיון שקצץ בדידיה טרח, רק שלא יאמר שילך בשבת, שא"כ אף שקצץ הרי זה הולך עליו בשליחותו. שם ובלבד שלא יאמר לו וכו'. ולמסור טעליגראף שנכתב (כג) בערב שבת על הבי דואר, נראה דרשאים אפילו בשבת. ואין איסור במה שבעל הבי דואר חוקק ע"י המכונה שבידו אותיות ותיבות הטעליגרף בהנייר אשר בהמכונה שבמקום זרם מעורר שהוא אף לשם, נשלח שהטעליגרף העלעקטריציטע"ט המשחרר במפעלות המכונה בידו, ]חשמל[והוה ליה בזה כמסייע שיש בו ממש. כי לא בכח זרם העלעקטריציטע"ט נעשתה החקיקה, כי אם בסיבת שנוי טבע מוט הברזל, ע"י זרימת זרם העלטקטריציטע"ט המתעורר בחוט הברזל הסובב את המוט ההוא, בהתהפך אז טבעו לטבע המאגנע"ט המושך את המחט התלוי ממעל לו אליו בכחו זה, ובזה גורם חקיקה בהנייר המתווך ביניהם, וא"כ בכה"ג דאין החקיקה מכחו ולא מכח העלעקטריציטע"ט כי אם מכח המאגנעטיזמו"ס, אינו אלא גורם לחקיקה, כמבואר בחולין )טז.(דבכח שני גרמא בעלמא הוא. ע"ש ובש"ע יו"ד סימן ז' ]ס"א['בדין אם המים הם המסבבים את הגלגל. וכן הוא מפורש בגמ מסכת שבת לענין שבת דגרם כיבוי שרי. ע"ש. ומה שבעל )קכ:(בי דואר האחרון מעתיק הטעליגרף בדיו מתוך החקיקה, כל שכן דהוא גרם רחוק ובלתי מוכרח כלל, מאחר שלא יבצר ממנו לקרוא הטעליגרף לבעליו מתוך החקיקה גופה באין העתקה, ומה שהעתיקו בכתב ידו אדעתא דנפשיה קעביד . שם ובלבד שלא יאמר לו וכו'. שם , ומזה נלמד, (כד) ]מג"א סק"ב[דכל שכן כשמשלחו בערב שבת, דלא י אמר לו ראה שתהא שם ביום ראשון וידוע שאי אפשר אלא אם כן שילך בשבת, דהוה כאומר לו לך בשבת. פירוש דבריו, כיון דאגרת חמיר משאר דברים כנ"ל, וא"כ בזה דפשיט דהוה כלך בשבת, פשיטא דאסור אפילו בשאר דברים, כל שכן דאסור באגרת. והגרע"א נתקשה בזה בחנם. ע"ש. ]סק"ב[שם ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת. השנה זו שנת (כה) התס"ו אירע סוכות בשבת, ובערב שבת כשחלקו הלולבים לא הספיק ההדס לכל, ושכרו גוי אחד בדבר קצוב שילך למקום רחוק ויביא הדס, והתנו עמו שיביאנו ביום אחד בשבת קודם חשכה דוקא. ויש לתמוה על זה המעשה, מאין יש היתר לומר לגוי לילך ולהביא מחוץ לתחום בשבת ויו"ט, וכל שכן לעקור מן המחובר, דודאי הדס זה היה מחובר וקצצו הגוי בשבת. דאי משום שקצצו עם הגוי בסך קצוב ובדידיה קטרח, הא לא אמרינן הכי אלא כשאינו אומר לגוי בפירוש שיעשה המלאכה בשבת. וראיה ממה שכתב הרב ב"י סימן רמ"ז וז"ל: וכתב הגאון מוהר"י אבוהב ז"ל בשם הרשב"א , שאם קצץ ואמר לילך בשבת אסור, וכן כתב הכלבו , ]סימן ל"א דף ל' ע"ד[וכן משמע מדברי סמ"ג , והתרומה ]לאוין ס"ה דף י"ט ע"ג[]סימן , שכתבו דהא דמתירין ב"ה עם השמש היינו רכ"ב[]שבת יד:[שהגוי עושה מלאכה מאליו, אבל אינו מתיר לומר לו לעשות המלאכה בשבת. ונ"ל דהיינו דוקא כשקצץ הישראל עמו לילך בשבת, אבל אם הגוי מעצמו אמר לילך בשבת שרי, דבדידיה קטרח כדי שיטול שכר, וכיון שהישראל לא צוהו שילך בשבת שרי. ע"כ. עוד כתב שם בסמוך וז"ל: וכתב עוד הגאון מהר"י אבוהב ז"ל, דמי שיש לו שכיר גוי לשנה או יותר, שאסור לשלחו בערב שבת באגרות, שהרי מצד מאמר הישראל הוא עושה, והישראל נהנה מזה הנאה גמורה שיעשה זה בשבת ולא ביום אחר, לפי שהימים האחרים יתעסק במלאכה אחרת. עכ"ל. וכתב הרב ב"י ז"ל על זה, דלפי טעם זה אפילו ברביעי וחמישי אסור. ואין לומר דהכא ליכא הנאה דהוי דבר מצוה ומצוות לאו ליהנות . חדא, דלא הוצרך מהר"י אבוהב לתלות טעמא ניתנו ]עירובין לא.[שהישראל נהנה אלא משום דמיירי שהישראל אינו מצוה לשכירו הגוי שילך בשבת בפירוש, אלא אומר לו סתם הולך אגרת זו לפלוני והשכיר מאליו הולך בשבת, להכי אצטריך טעמא דנהנה, דאי לא נהנה שרי כיון שלא צוהו בפירוש לילך בשבת כמו שביאר קודם. אבל היכא דמצוהו בפירוש שילך בשבת, אז אסור אפילו אינו נהנה כלל, דהאמירה שילך בשבת היא האיסור, שמחלל הגוי ]השבת[ בשליחות ישראל, ומה לנו )בשבת(ולהנאתו, וכי המחלל שבת צריך שיהיה לו הנאה ואם לא לא יתחייב. ועוד, שהרי כתב הרב ב"י בסימן תקפ"ו , בענין ]סכ"ב[גוי שהביא שופר בראש השנה מחוץ לתחום וז"ל: אבל הגהות אשירי כתבו בפרק בתרא דראש השנה דמותר לצאת בו ]סימן ו'[דלאו מוקצה הוא כו', דלא מצינו דאסרו חכמים הבא מחוץ לתחום אלא או אכילה או הנאה, ומצוות לאו ליהנות ניתנו. וגם אין שייך לגזור שמא יאמר לגוי להביא לו כדי לצאת בו, דלא שייך שיעשה מצוה הבאה בעבירה, ולכך שרי לכ"ע. עכ"ל. הרי בהדיא שאם יאמר לגוי להביא שופר מחוץ לתחום כדי לצאת בו הוי מצוה הבאה בעבירה ואסור, ולא מהני טעמא דמצוות לאו ליהנות בכי הא שאומר לגוי לעשות מלאכה ביום טוב בפירוש, דלא מהני האי טעמא אלא היכא דהגוי עשה מעצמו וליכא רק משום שנהנה ישראל ממה שעשה הגוי בשביל ישראל. אלא דאיכא למידק בההיא וכן במה שכתב הרב ב"י בסימן תרנ"ה בשם הרשב"א כיוצא בזה לענין ]ח"א סימן תתמ"ז[לולב, דאמאי צריכין לההוא טעמא דמצוות לאו ליהנות כו', והלא כתב הטור בסימן תקפ"ו בשם ה"ר יונה, דאפי לו לומר לגוי בפירוש להביאו ביו"ט מחוץ לתחום מותר, משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה. ומכל מקום היכא דהוי מלאכה גמורה, פשיטא דאסור לומר לגוי לעשות בשבת ויום טוב אפילו במקום מצוה, וה"נ בנדון דידן שודאי היה ההדס במחובר וקוצץ אותו הגוי בשבת דהוי מלאכה גמורה, ודאי דאסור לומר לגוי אפילו במקום מצוה . שם ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת. כתב בב"י בד"ה (כו) וכתב הגאון מהר"י אבוהב וכו', שאם קצץ ואמר לילך בשבת אסור וכו'. נ"ב: בלשון המאירי אלא ]שבת יט. ד"ה כל[שישכור סתם, וכן כתב ארחות חיים בשם ]הלכות שבת סימן שי"א[, וכתב שהביא ראיות ה"ר אשר [36 ']מלוניל בספר המנהגות עמ הרבה. ע"ש. הגה כ"י. שם ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת. עיין בחיי אדם (כז) )כלל , דאסור ליתן אגרת לאינו יהודי שהוא )ב'( ]ג' סעיף י"א[(יתן האגרת בשבת על הפאצט אפילו בקצץ, שהרי מייחד ]דואר[מלאכתו בשבת, ואפילו במקום שיש עירוב, דלא גרע ממה שאומר לאינו יהודי לשכור פועלים בשבת . ומ"מ ]סימן ש"ז ס"ב[במקום הפסד יש להתיר, דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר . ]סימן ש"ז מג"א סק"ז[שם ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת. עיין בחיי אדם (כח) )כלל שכתב, דאסור ליתן אגרת לאינו יהודי )ב'( ]ג' סעיף י"א[(שהוא יתן האגרת על הפאסט בשבת אפילו בקצץ, שהרי ]דואר[מייחד מלאכתו בשבת, ואפילו במקום שיש עירוב, דלא גרע ממה שאומר לאינו יהודי לשכור פועלים בשבת . ]סימן ש"ז ס"ב[ומ"מ במקום הפסד יש להתיר, דהוי שבות דשבות במקום פסידא . מובא בפתחי תשובה. דמותר ]סימן ש"ז מג"א סק"ז[]הערת מהרש"ם: עיין שבות יעקב , דגם בנותן )ח"ב סימן מ"ב(אגרת על בי דואר באופן שמוכרח לשלחן בשליח מיוחד וילך בשבת, כיון שמדבר עם האדון הממונה והאדון שולח, והשליח עושה פקודת האדון, יש להקל לצורך גדול. ע"ש. ומזה יש להתיר ליתן בערב שבת על הבאהן ליפערצייט לצורך גדול. גם יש לומר, כיון דאם מעכב הזמן משלם הטבה להקונה, ועל פי רוב רוצים הקונים בזה, א"כ אינו כאומר שילך בשבת, אלא כמשלם עבור האחריות שמקבל הממונה אם יאחר הזמן, והממונה אדעתיה דנפשיה עביד, וכן כתבתי בתשובה לביטשקיב[. שם ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת. כתב מג"א , (כט) )סק"ב(ומזה נלמד דכל שכן כשמשלחו בערב שבת דלא יאמר ראה שתהיה שם ביום ראשון כו' וידוע שאי אפשר לו להיות שם אלא א"כ ילך בשבת, דהוה כאילו אמר לו לילך בשבת, ואפילו קצץ אסור. ע"כ. לפי דברי המג"א יש לחקור, אם רשאי לשלוח בערב שבת אגרת ע"י עקספרעס, דזה הוה ג"כ כאילו אומר לו לילך בשבת, דהא תיבת "עקספרעס" פירושו, שמיד ישלחנו ומיד כשאפשר ימסרנו ליד מי שנשתלח לו. ואמנם י"ל, דאם אינו אומר בפירוש שמשלחו עקספרעס, אלא שכותב כן על האגרת או כל כך שעל ידי זה ידעו שנותן על האגרת "מארקען" ]סוג מטבע[ה"פאסט" שאגרת זה נשלח בתורת עקספרעס, י"ל דזה )בי דואר(לא הוה אלא כהרהור, וקי"ל דבור אסור הרהור ]סימן ש"ו ס"ח[שרי אפילו בשבת, וכל שכן בערב שבת. ואע"ג דא"כ גם על מג"א קצת קשה, דהא אם אומר לו ראה שתהא שם ביום ראשון, והוא אינו יכול להגיע שם אלא אם הולך בשבת, למה אסור, דהא ג"כ אין כאן אלא הרהור, דהא אינו מצוה לו בפירוש שילך בשבת. וצ"ל דמ"מ כל שאומר בפירוש להנכרי שיראה שיהיה שם ביום ראשון, והדבר ידוע שאי אפשר להיות שם ביום זה אם לא שילך בשבת, הוה כאילו אמר לו בפירוש שילך בשבת. משא"כ אם אינו אומר לו כלום אלא שכותב כן על האגרת, י"ל דזה ודאי לא מקרי דיבור אלא הרהור ושרי. )ויש עוד צד להקל מטעם דהא אותו הנכרי(ואפילו לשיטת הנודע ביהודה ]מהדורא קמא חיו"ד , וחוות יאיר , וחתם סופר , סימן ס"ו[]סימן קצ"ד[]חיו"ד סימן רכ"ז[שפלפלו בשבועה בכתב אי עובר על "לא תשא" משום דכתיבה הוה כדיבור, מ"מ י"ל דלענין אמירה לעכו"ם בודאי לא הוה כתיבה כדיבור. ועיין בשערי תשובה או"ח סימן תפ"ט ]סק"א[שכתב כלל לההוא ענין, דדוקא במקום שהדיבור עצמו אינו אלא לגלות מחשבת הלב, י"ל דכתיבה הוה כדיבור לענין זה, משא"כ בספירת העומר וק"ש ותפלה בודאי לא מהני אם כותב ק"ש ותפלה, דצריך להיות דוקא בפה. ע"ש. וא"כ הוא הדין נמי לענין אמירה לעכו"ם שבות דקי"ל הרהור מותר, לא עדיף כתיבה יותר מהרהור, ואין שייך לומר כאן כתיבה כדיבור דמי. ועיין בזה. ויש עוד צד להקל, מטעם דהא כל שילוח אגרת בזמן הזה הוה כאמירה לאמירה, דהא המשלח אינו משווה אלא לכללות הפאסט דהיינו ה"שטאאט", והם משלחים אח"כ ע"י שלוחם ושלוחם לשלוחם ליד מי שנשתלח לשם, וא"כ הוה כאמירה עם עבודת הגרשוני לאמירה, ופליגי בזה החוות יאיר ]סימן נ"ג[, וא"כ יש לצרף דעת המתירין בענין ]נדפס בחוות יאיר סימן מ"ט[זה . שם ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת וכו'. כן כתב מרן (ל) בב"י משם מהר"י אבוהב הגאון ז"ל. ומיהו היינו דוקא שהישראל יאמר, אסור, אמנם אם הגוי אמר, מותר אפילו שאמר שילך בשבת, כל שמאליו אמר בדידיה קא טרח, וכל שכן בסתם. סיים וכתב וז"ל: והוא שיצא יע"ש. והרמב"ם )בפרק ששי דין כ'(מפתח ביתו קודם השבת. ולפק"ד ביאור דבריו פשוט דאפתח בית ישראל קאי, לאפוקי שלא יצא מביתו של הישראל בשבת, דאז נראה כאילו הישראל צוהו לילך בשבת, ודמי לבגדים בבית ישראל דאסור אפילו בקצץ כדלקמן סימן ]רנ"ב[ ס"ב. יע"ש. שם ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת וכו'. כתב ב"י, כתב (לא) הגאון מהר"י אבוהב כ ו'. נ"ב: עיין בהרמב"ם )בפ"ו שכתב: והוא שיצא מפתח ביתו קודם השבת. מהלכות שבת דין ך'()בדף י"ט ע"ג(. ועיין מה שכתב הרב ברכות מים שם (לב) ואם לא קצץ, אי לא קביע בי דואר במתא אסור לשלוח אפילו מיום ראשון. כתב ב"י, כלומר, דאפילו ברביעי ובחמישי אסור לשלח בלא קצץ כו'. נ"ב: ועיין להרב המגיד , ובכסף משנה , ובספר מעשה )בפ"ו מהלכות שבת דין ך'()שם(רוקח . )שם(שם אי לא קביע. הב"ח הביא פירוש הלכות (לג) ]אות ג' ד"ה ודע[גדולות והר"א מפראג ז"ל ]הלכות שבת פ"א עמוד קי"ט[במה שאמר התלמוד הא דקביע ליה כו', ולבסוף כתב: ]שבת יט.[ולענין הלכה הגון לתפוס כחומרת כל הפירושים. שם אי לא קביע. מג"א אי לא קביע וכו'. ובה"ג (לד) )סק"ב(מפרש בהיפך, אי קביע בי ]הלכות שבת פ"א עמוד קי"ט [)אם לא קביע(אסור, אבל דואר וצריך ליתן דוקא לידו, א"כ בשולח לחבירו בכל ענין שרי, שיוכל לתנו בביתו לבני ביתו אם הוא אינו בביתו. שם אי לא קביע בי דואר במתא. כתב ב"י (לה) )דף קס"א עמוד , אלא שנראה מדבריו שהוא מפרש ראשון שיטה מ"ח(וכו'. נ"ב: זה פירוש הר"ר יעקב בירב ז"ל , הובאו ]סימן נ"ה[דבריו בספר תומת ישרים . אבל רלנ"ח ז"ל )סימן קנ"ו()בסימן ק"ה(כתב, דאפילו לדברי הרמב"ם ז"ל הפירוש ]הלכות שבת פ"ו ה"כ[הוא כדברי רש"י ז"ל ורבנו בעל הטורים ]שבת יט. ד"ה לבית הסמוך[ז"ל, והרבה ראיות לזה. אבל הרדב"ז )ח"א סימן)ע"ב( ]כ"ב[( ]ח"ה הסכים לפירוש מהרר"י בירב ז"ל, וכן נראה סימן אלף שצ"ה[מדברי בעל שלטי הגבורים בפרקא קמא דשבת . ]ז. אות ד'[שם אי לא קביע בי דואר במתא. מרן הב"י (לו) )בסימן רמ"ז(הביא מחלוקת בפירוש הא דקביע בי דואר במתא, דלדעת הרמב"ם הוי לקולא ב"ש ולחומרא ב"ה,)ויותר מבואר בכסף משנה)פ"ה( ]פ"ו[ מהלכות שבת ה"כ. יע"ש(. וקשה דא"כ אמאי לא תני לה גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה במסכת . וצ"ע . עדויות ]פ"ד[שם אי לא קביע בי דואר במתא. כתב ב"י (לז) )דף קס"א ע"א , אלא שנראה מדבריו שהוא מפרש כו'. נ"ב: שיטה מ"ח(עיין בספר תומת ישרים ובתשובת הרלנ"ח ז"ל )סימן קנ"ו()סימן ובתשובות הרדב"ז ז"ל )קי"ד( ]ק"ה[()ח"א בלשונות הרמב"ם סימן כ"ב(, ועיין בספר מרכבת המשנה אשר לי ]ח"ה סימן אלף שצ"ה[]הלכות . ועיין בספר ב"ח , ובספר קרית מלך רב שבת פ"ו[]אות ב'[)דף כ"ח . ע"ב וע"ג(שם אי לא קביע בי דואר במתא. היינו בעיר שנשתלחה (לח) שם האגרת. וכתב בב"י שמלשון הרמב"ם פ"ו ]מהלכות משמע שהבי דואר קביע בעיר שממנו שולחין הכתב, שבת ה"כ[וצריך שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שהוא הבית היותר רחוק שבעיר, שמא ביתו הוא שם. והקשה ע"ז בכסף משנה שא"כ ב"ה לחומרא, וסיים וז"ל: ויש לדקדק במאי עסקינן, אי בשאינו יודע בית הבי דואר, היכי אמרי ב"ש כדי שיגיע לביתו, ואי בשיודע מאי טעמא דב"ה, ליסגי בכדי שיגיע לביתו. ואפשר דבשאינו יודע עסקינן, וב"ש אסרי כל שאינו יודע ביתו דחיישי וכו', וב"ה סברי אפילו אינו יודע שרי בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה וכו'. ע"כ. ובזה הוה להו ב"ה לקולא. וקשיא לי, דא"כ ב"ש איירי ביודע, ומאי מהדרי להו ב"ה באינו יודע דבעינן שיגיע לבית היותר רחוק שבעיר, דלמא ב"ש נמי כל שאינו יודע שרי בהכי. ועוד כיון דלב"ה אי ידע סגי בכדי שיגיע לביתו, הוה ליה להרמב"ם לבאר זה. ובפרט דכיון שהבי דואר באותה העיר, קרוב הדבר שידע ביתו, ולמה החליט לומר כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. ואע"ג שלזה יש לתרץ, דבמה שכתב הרמב"ם שמא ביתו סמוך לחומה, למדנו דבאינו יודע איירי, אפילו הכי קשה, דסוף סוף כיון דבאינו יודע ליכא מאן דמיקל טפי מכדי שיגיע לבית הסמוך, וב"ש מחמרי באינו יודע וסבירא להו דלא שרינן ליה כלל, א"כ הוה ליה להרמב"ם לכתוב בהדיא שמותר ליתן לכותי האגרת אע"ג שאינו יודע, שזהו החידוש לב"ה. ועוד אם איתא שהבי דואר בעיר ההיא, איך החליט ברישא ואמר הנותן לכותי להוליכה לעיר אחרת , והרי בדאיכא בי דואר אינו מוליכה לעיר אחרת. על כן נראה דלהרמב"ם נמי הבי דואר בעיר אחרת כמו לשאר פוסקים,)ומה שכתב אח"כ, ואם אין שם אדם קבוע אלא הכותי הוא שמוליכה לעיר אחרת וכו', יישב הכסף משנה ע"פ מה שדקדק שפתח בעיר וסיים במדינה. ע"ש. ושם בסוף יש ט"ס וחסרון הניכר(, ולעולם להרמב"ם נמי קולא הוא דמקלי ב"ה, שכל שיכול להגיע לבית ראשון הסמוך לחומה שפיר דמי. ונלע"ד שאפילו אם ידע הישראל מושב הבי דואר בעיר ההיא שאינה סמוכה לחומה אפילו הכי שרי, דתלינן שמא אז קבע דירתו שם או החליפו הבי דואר וזה השני דירתו שם. וכן הוא משמעות דברי הרמב"ם. שם אי לא קביע בי דואר במתא. לכאורה דברי מרן פה (לט) סתומים ולא פורש כמאן פסק, יען בז ה פליגי עלה רבוותא על דברי הרמב"ם שכתב וז"ל: )בפ"ו מהלכות שבת דין כ'(הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת, אם קצץ עמו שכר הולכה מותר ואפילו נתנה לו ערב שבת עם חשיכה, והוא שיצא בה מפתח ביתו קודם השבת. ואם לא קצץ, אם יש במדינה אדם קבוע שהוא מקבץ האגרות ושולח אותם לכל מדינה ומדינה עם שלוחיו, מותר ליתן לגוי האגרות, והוא שיהיה שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה קודם השבת, שמא זה שמקבל האגרות ושולחן ביתו סמוך לחומה הוא. ואם אין שם אדם קבוע לכך, אלא הגוי שנותן לו האגרת הוא שמוליכה לעיר אחרת, אסור לשלוח ביד גוי אגרת לעולם אלא א"כ קצץ לו דמים. ע"כ. והנה בביאור דברי הרמב"ם פליגי בה גדולי הדור מהר"י בירב ומהרלב"ח ז"ל, ואבוא היום להשתעשע בתורתם במאי ]סימן נ"ה[פליגי. והנה מהרלב"ח פירש שם דברי הרמב"ם ז"ל, )בסימן ק"ה(דלא נייד מפירוש רש"י והטור, ]שבת יט. ד"ה לבית הסמוך[שמפרשים שפירוש קבוע בי דוואר במתא, היינו בעיר אשר שולח הכתב לשם. יע"ש. אמנם מהר"י בירב ז"ל מפרש, דהיינו בעיר אשר יוצא הכתב משם. וראיתי לעמוד קודם הכל במה שדחה מהרלב"ח שם כל פירוש מהר"י בירב וההכרחיות שכתב. תחילת הכל כתב, שאם אמת הדבר שהבי דוואר יושב בעיר ששולחין ממנה הכתב כדעתו של החכם, א"כ גם פירוש בית הסמוך לחומה הוא באותה העיר עצמה ששולחין ממנה הכתב, והנה הר"ן בפירוש ההלכות העתיק ]שם ז. ד"ה ת"ר אין משלחין[לשון רש"י בזה אות באות, ופירש בפירושו שהוא מדבר בעיר שנשתלח שם הכתב וז"ל: לבית הסמוך לחומה, לחומת העיר שנשתלח שם. וא"כ לדעת הרי"ף הבי דוואר הוא בעיר שנשתלח שם הכתב, ובעל מגיד משנה כתב שדברי הרמב"ם כדעת הרי"ף, ולפי זה מבואר שדעת הרמב"ם הוא שהבי דוואר הוא בעיר ששולחין לה. ע"כ. ולפק"ד ,אחר נשיקת עפרות רגליו אמינא שאין זה הכרח כלל דמלבד דדברי הר"ן סובלים פירוש אחר שלא כפירוש רש"י, לפי מה שביאר מרן בכסף משנה דברי הרמב"ם, דמתחילה כתב ופתח בעיר וסיים במדינה, דשם מדינה הוא מחוז שיש בו עיירות הרבה, ואפשר לפרש שאותו הבי דוואר הוא יושב באחת מהעיירות שבמחוז ההוא, וכל בני העיירות של אותו מחוז שולחים איגרותיהם לאותו בי דוואר, והוא משלחן למי שנשתלחו לו כו' ואפילו שהם חוץ למחוז, והשתא מיירי שאחד מבני עיר אחת מעיירות המחוז שולח אגרת לבי דוואר שבעיר אחרת מאותו המחוז כדי שישלחנה למחוז אחר, וב"ש אסרי עד שידע ביתו כו', וב"ה מתירין אם יש שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה כו'. יע"ש. א"כ נוכל לפרש דעת הר"ן ז"ל שלא כדברי רש"י ז"ל אלא כפירוש מרן, ומאי לחומת העיר שנשתלח שם, פירוש, לחומת העיר של הבי דוואר שהוא באחת מהעיירות שבמחוז ההוא, ונשלח שם כדי שישלח האגרת למחוז אחר כו'. לבד זה הפירוש, אף אם נאמר דהר"ן ז"ל מפרש ממש כפירוש רש"י, אין שום סתירה להרב מהר"י בירב ז"ל, דיכול לומר דהרמב"ם מפרש דברי הרי"ף כמו שפירש הוא דברי הש"ס, דהבי דוואר קבוע בעיר שממנה יוצא הכתב, וחולק עם הר"ן במה שפירש דברי הרי"ף כרש"י. ומה שכתב הרי"ף ז"ל וז"ל שם בהלכות: דוואר אדם ידוע כל כתב אליו יובל, והוא משכיר ומשלח אגרות לכל מי שנשתלחו אליו. ע"כ. לפק"ד דברי הרי"ף מורים טפי כפירוש מהר"י בירב, שהבי דוואר הוא במקום שממנו יובא הכתב, מדכתב והוא משכיר, ואי מיירי דבי דוואר הוא בעיר שהכתב משולח שם למה צריך להשכיר לשלח, היה לו לומר והוא נותנה למי שנשתלח אליו, דמסתמא כיון שהוא בן אותה העיר שם ימצא ולמה צריך להשכיר, לשון זה מוכח טפי כפירוש מהר"י בירב, דהבי דוואר הוא יושב בעיר שממנה שולח הכתב והוא משכיר ומשלח אגרות לכל מי שנשתלחו אליו. ונמצא לפי זה, שמה שפירש הרב המגיד וכתב דדעת הרמב"ם הוא כדעת הרי"ף, אתי שפיר כפירוש מהר"י בירב ז"ל ואין כאן שום סתירה. ואף שדברי הרי"ף על צד הדחק יתפרשו כפירוש רש"י, ומה שכתב ומשכיר היינו לזמן שלא ימצא שם לבעל הכתב במקום ההוא משכיר להוליכה, מ"מ יאמר מהר"י בירב דהרמב"ם הבין דברי הרי"ף כפשטן, דמורה טפי דהבי דוואר הוא בעיר אשר משם שולח הכתב, ממה שכתב והוא משכיר סתם ולא ביאר דהיינו שלא נמצא בעיר ההיא. יע"ש. נמצא דדברי הרב המגיד יכולים להיות כדברי מה ר"י בירב ז"ל. יע"ש. יוכל הרב לומר, דכיון דלשון הרמב"ם אינו סובל פירוש רש"י, משום הכי הוכרח לבאר כוונת הדברים לפי פשטן של דברים על בוריין. ומה שכתב שאם מפני שכתב הרמב"ם בתחילת לשונו 'להוליכה לעיר אחרת' ובסוף לשונו כתב 'הוא שמוליכה לעיר אחרת', ויחשוב הרואה שפירוש שניהם אחד ושבשניהם מדבר בעיר אחת, זה אינו במשמע, דפירוש להוליכה לעיר אחרת, הוא בערך העיר שנשתלח ממנה, ופירוש שמוליכה לעיר אחרת שבסוף הלשון, הוא בערך העיר שנשתלח שם הכתב, שאם לא ימצא שם בעל הכתב ילך הגוי לעיר אחרת להוליך הכתב בשבת, ולא הוצרך לבאר יען מבואר, כיון דלדעתו הבי דוואר צריך להיות במקום ששולחים שם הכתב כו'. יע"ש. ולפק"ד ההכרחיות שנטה מהר"י בירב ז"ל לפרש דברי הרמב"ם ז"ל שלא כפירוש רש"י ז"ל הם אלו: א'. מה שמתחילה כתב הרמב"ם להוליכה לעיר אחרת, נמצא דמקום אשר הכתב יובל שם קרא לו עיר, ואח"כ כתב, ואם לא קצץ אם יש במדינה אדם קבוע, מדשינה הלשון ולא כתב אם יש בעיר, מורה דהמדינה קאי על מקום שהכתב יוצא משם. ב'. מה שכתב הרמב"ם שהוא מקבץ אגרות ושולח אותם לכל מדינה ומדינה, אם איתא דקאי הבי דוואר בעיר אשר הכתב יובל שם, היה לו לומר שהוא מקבץ כל האגרות הבאות שם ליתן ולשלוח למי שהכתב אליו, אומרו לכל מדינה מאי נפקא לן. ואם אתא לאשמועינן שהוא מוליכן גם לעיר אחרת, הרי מובן ממה שהיה כותב שהוא מקבל כל האגרות הבאות שם ליתן ולשלוח, מדכתב שהוא מקבץ ושולח אותם לכל מדינה ולא הזכיר שהוא נותן אותם ליד בעליהם, מורה דליכא בעלים לכתב במקום שיושב זה הבי דוואר אלא הוא שולח אותם, משום הכי פירש דהבי דוואר הוא במתא שממנה יוצא הכתב. גם דקדק עוד מה שכתב הרמב"ם, שמא זה שמקבל האגרות ושולחן כו', תיבת ושולחן פה מיותרת, דכיון דהגוי קאי בעיר אשר בה יובל הכתב, היה די במה שיכתוב שמא זה שמקבל האגרות כו', אומרו ושולחן מורה דגוי זה לא עביד מידי אלא לשולחן ולא למוסרם מיד אל יד באותה העיר. עוד דקדק מה שכתב שם, אלא הגוי שנותנים לו האגרת הוא שמוליכה לעיר אחרת אסור, ואם כוונת הרמב"ם היינו שהבי דוואר קאי בעיר שהכתב יובל, היה לו לומר, ואם אין שם אדם קבוע אלא העכו"ם שנותנים לו האגרות הוא המוסרה ליד מי שהכתב אליו, אסור שמא יוליכה לעיר אחרת בשבת כשלא ימצא שם בעל הכתב. אומרו הוא המוליכה, מורה דפירוש אם אין אדם קבוע היינו במקום שהכתב יוצא משם. אלו הם הכרחיות מהר"י בירב ז"ל. ואף שיש למליץ על צד הדחק לפרש הכל כפירוש רש"י, אמנם הרב ז"ל תפס במושלם מה שהוא פשטיות הדברים בעומק וברוחב. והתימה על הרלב"ח שכתב, ולא הוצרך הרמב"ם לבאר כיון שלדעתו הבי דוואר צריך שיהיה דברי הרמב"ם מטין היפך פירוש רש"י, וא"כ ודאי שהיה לו לפרש. יע"ש. כתב עוד מהרלב"ח ז"ל ההכרחיות שיש לו מדברי הרמב"ם עצמו, וזל"ב : הראשונה, שבתחילה כתב ]וזו לשונו בקצור[הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת כו', נראה שאותו הגוי בעצמו הוא המוליך אותה לעיר אחרת, ואמר שאם קצץ מותר, לא קצץ נתן תיקון להתיר. והוא שצריך שני תנאים, הראשון דאיכא בי דוואר, והשני שיש שהות ביום כו'. ובודאי כי זה התיקון הוא לקיום התחלת לשונו שיוליך זה הגוי האגרת לעיר אחרת, ולדעתו של הנזכר , הגוי הזה אינו מוליך אלא ]מהר"י בירב[ליד הבי דוואר באותה העיר עצמה, וזה סותר תחילת דברי הרמב"ם. עוד שאם הבי דוואר הוא בעיר, מה צריך לתת הכתב ביד הגוי כשיש שהות ביום כו', הישראל עצמו יוליכנו כו'. יע"ש. ולפק"ד יש לומר, דלעולם כן הוא האמת שישראל זה רוצה לתת כתב זה לגוי זה דוקא שהוא יוליכנו, או מפני שהוא אוהבו ואליו הוא מאמין למסור כתבו שיהיה בה סוד דבר, או מפני שהולך ובא במהרה וע"י הבי דוואר מתעכב יום או יומים. ומה שהקשה דגוי זה אינו מוליך אלא לבי דוואר, אחר המחילה לא קשיא, והוא שמתורתו של הר"ב התרומה ]סימן רכ"ב[שאיסור נתינת הכתב לגוי בשבת הוא מפני שישראל הרואה כתב זה מישראל יאמר שבשבת כתבה ונתנה לגוי, גם מדברי מרן בכסף משנה למדנו טעם שני דנמצא גוי זה הולך בשליחותו של ישראל כו'. יע"ש. מעתה לפי זה הרמב"ם ז"ל כתב דתיקון שיש הוא שיהיה בי דוואר במתא שכל כתב אליו יובל, דכיון שיש בי דוואר במתא ההיא, אפילו שזה הגוי עצמו הוא המוליך הכתב לעיר אחרת, אין אומר ואין דברים לומר שהישראל כתבה בשבת, דכיון שיודעים שיש בי דוואר מקבץ כתבים, אומרים בודאי ליד הבי דוואר מסרה, והבי דוואר עכבה בידו ושלחה בשבת, מכיון ששילוח הכתבים הוא מאצל הבי דוואר. וגם לחששת מרן שהולך בשליחות הישראל כו', גם זה ליתא הכא, דכיון דיש שם בי דוואר במתא וצריך ]להיות[ כל הכתבים ברשותם, וזה הולך ולוקח רשות משם להוליכה, נמצא שכשהולך אינו הולך אלא בשליחות הבי דוואר, ומשום הכי הוא דהצריך הרמב"ם שיהיה בי דוואר במתא, אמנם לעולם דהגוי עצמו מוליך הכתב. ומהר"י בירב לא נייד מזה, אלא דקא מפרש דברי הרמב"ם ז"ל דהבי דוואר הוא בעיר שיוצא הכתב ממנה, אמנם גוי זה הוא המוליך בידו. ומעתה גם הקושיא השנית הותרה למה שהקשה מה צורך שהגוי יוליך כו' הישראל עצמו יוליכנו כו', זהו אם רצון )הוא(הישראל למסור אותה ביד הבי דוואר שהוא ישלח אותם, אמנם כיון שרצון הישראל הוא שזה יוליך אותה דוקא, משום הכי מסרה בידו דוקא שילך ויקח רשות הבי דוואר, וצריך שהות ביום עד שיגיע לחומה כו', שאם אין שהות, נמצא דגוי זה הולך באותו מעט עד שמגיע לבי דוואר בשליחות הישראל כו'. אמנם כשיש שהות, מכיון דהולך שם ולוקח רשות א"כ נתבטל עתה השליחות דישראל והולך בשליחות הבי דוואר. וכל זה הוא להליץ לפי דרך מהר"י בירב ז"ל דהבי דוואר הוא בעיר ממש, אמנם על פי דרך מרן שהוא במחוז ליכא קושיא כלל לא ראשונה ולא שניה. יע"ש. ומה שהקשה עוד דאיך כתב הרמב"ם ז"ל שמא כו' ביתו כו', כיון שבאותה העיר הוא הבי דוואר נודע לכל יושבי אותה העיר באיזה מקום הוא ביתו בודאי. ולפק"ד מלבד שהרמב"ם כתב תיקון לכל, בין לבן העיר בין לנמצא שם ימים אחדים לסחורה שאינו יודע ומשום הכי סתם, עוד זאת יתירה, אטו כל יושבי העיר ידעי מקומות אשר יושבים שם הגוים, אפשר שרוב העיר אינם יודעים, ועינינו הרואות פעה"ק שיש פה בי דוואר לכששולחים רץ שהוא מקבל הכתבים וכמעט רוב העיר אינם יודעים ביתו, דכיון דהוא בי דוואר תמיד הולך כל היום בשווקים וברחובות ושם ימצא וביתו אינם יודעים. ומה שהקשה עוד ממה שכתב הרמב"ם שאם לא קצץ וליכא בי דוואר אסור לעולם, והטעם משום שמא לא ימצא ויצטרך לילך לעיר אחרת כו', וקשה, וכי אע"פ שלא יהיה באותה העיר אם בעיר ששולחים שם הכתב יש אדם קבוע ויש שהות ביום למה יהיה אסור כו'. ולפק"ד לפי מה שכתב]נו[ שגוי זה הוא המוליך הכתב ליד מי שנשתלח אליו בידו, מאי מהני מה שיש בי דוואר בעיר אחרת, הלא גוי זה אינו מוסרו לבי דוואר אלא מוליכה לישראל עצמו לכל מקום, וכיון שיודעים שבמקום הישראל השולח הכתב ליכא בי דוואר כדי ליקח רשות, עדיין החששות במקומם, שהרי גוי זה הולך בשליחות הישראל בשבת, ובפרט כשמסרה ערב שבת על כל פנים הולך בשבת, אף שיהיה בי דוואר בעיר אחרת מ"מ שליח הישראל הוא המוליך, וכיון שלא יצא מאותה העיר של הבי דוואר, אינו צריך רשות מהבי דוואר של העיר הנכנס שם לבקש את הישראל אלא מעצמו הולך, ונמצא הולך בשליחות הישראל בשבת, משום הכי אסור לעולם. עוד זאת יש לומר לפי דרכנו, שגוי זה הוא מוליך ממש כאמור ואינו צריך אלא נטילת רשות מהבי דוואר, יש לנו לומר שמה שכתב הרמב"ם ז"ל ואם אין שם אדם קבוע, דקאי לכל המקומות, וכמו שכתב שם הרב מהרלב"ח על פי דרכו, ועל פי זה אפשר שמה שכתב הרמב"ם ושינה דמתחילה כתב להוליכה לעיר ואח"כ כתב אי יש במדינה, שינה פה וכתב מדינה, לרמוז או שיהיה בי דוואר בעיר שהולך או מהמדינה שיצא מהני, ואח"כ ואם אין שם אדם כו' לכל המקומות קאי כו'. יע"ש. ועיניך תראינה שגם קושיא זאת לפי דרך מרן הכסף משנה ליתא. יע"ש. ועל ,'מה שרצה להכריח עוד מהש"ס וכתב עוד יש ביטול כו כי בהכרח לדעת האומר כן שהבי דוואר הוא בעיר שנשלח ממנה הכתב, מי שאמר עד שיגיע לבית הסמוך לחומה הוא מחמיר כו' ואפשר כו'. יע"ש. ולפק"ד הגם כי מדברי מהר"י בירב ז"ל מורה קצת שרצה לומר כי כפי שיטתו הוי ב"ה לחומרא יע"ש, מ"מ לפק"ד אפשר לקיים פירושו בדברי הרמב"ם ז"ל ואפילו הכי ב"ה לקולא, על פי דרך מרן ז"ל בכסף משנה, שכתב דאליבא דב"ש צריך שידע ביתו)ד(דוקא כדי שידע אם יגיע, דאם אינו יודע ב"ש אסרי, משום דחיישינן שמא בעודו מבקש לידע ביתו יקדש היום ונמצא גוי זה הולך בשליחותו של ישראל בשבת, וב"ה סברי דאפילו אם אינו יודע ביתו שרי בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה מהצד היותר קרוב לבית הישראל, דכיון שזו אינה אלא חששא בעלמא תלינן להקל כו'. יע"ש. מעתה על פי הדברים האלה עיניך תראנה שדברי מהר"י בירב ז"ל כולם ברורים ואין בהם נפתל ועקש בדברי הרמב"ם ז"ל. יע"ש למבין. אמנם רבים מגדולי הראשונים חולקים על , ופסקי הרא"ש הרמב"ם, רש"י ז"ל ]שבת יט. ד"ה לבית הסמוך[]שם , וספר התרומה , ופשטיות דברי הר"ן פ"א סימן ל"ז[]סימן רכ"ב[בעד הרי"ף , והטור, כולן פירשו ]שם ז. ד"ה ת"ר אין משלחין[כפרש"י ז"ל, לכן העיקר כפרש"י. ועיין גם בשאר הפוסקים מתוך דבריהם מובן שהבינו כפרש"י. יע"ש. שם אי לא קביע בי דואר במתא. כתב ב"י, אלא שנראה (מ) מדבריו שהוא מפרש שהבי דואר קבוע כו'. נ"ב: וכן הבין השלטי הגבורים סביב הרי"ף . הנה נודע ]שבת ז. אות ד'[דבבירור דברי הרמב"ם פליגי בה המאורות ]הלכות שבת פ"ו ה"כ[הגדולים מהר"י בירב ומהרלנ"ח , כמו שכתב ]סימן נ"ה[]סימן ק"ה[)בהגב"י(, ועיין מה שכתב על דבריהם הרב ברכות מים הכנה"ג )מדף י"ט ע"ג והלאה(. שם אי לא קביע בי דואר במתא. בדבר שיטת הרמב"ם (מא) בענין הבי דואר עיין במפרשי הרמב"ם, ובשו"ת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם . ]ח"ה סימן אלף שצ"ה[שם אי לא קביע בי דואר במתא אסור לשלוח. ואם אמר (מב) לו שימסור לבני ביתו אם לא ימצא אותו, ודאי שרי כל שיגיע לבית הראשון הסמוך לחומה. משבצות זהב . ]סק"ב[שם אסור לשלוח. ואף על פי שאם ירצה הגוי לא ילך, מ"מ (מג) כיון שהולך בשביל ישראל אסור שישראל גורם. שם .אפילו מיום ראשון אפילו יגיע לעיר, חוששין שמא לא ימצא אותו שנשתלחה לו האגרת ויצטרך לילך בשבת. שם .פירוש, שיש להם זה המנהג (מד) ואי קביע בי דואר .נדפס לעיל אות ל"ה .נדפס באות הקודמת .עיין מש"כ הרב גנזי חיים)סק"ג(, נדפס באות הבאה .'נדפס לעיל בסימן רמ"ו אות ז שעושים בי דואר שכל כתב אליו יובל, ודאי לא חיישינן שמא לא יהיה שם, שאפילו ילך יניח אחר במקומו כיון שקבעוהו לדבר זה, ולכך מותר. ויש פירושים אחרים בזה , ועיין ברש"י והגמ', והמחוור הוא זה. ]שבת יט. ד"ה שכיחא במתא[שם ואי קביע בי דואר. ראיתי באחרונים שעשו מחלוקת (מה) בין רש"י לשאר פוסקים, ופירשו דרש"י )שבת דף י"ט מפרש שלטון דלו משלחין האג רת, ופירשו ע"א ד"ה בי דואר(דהיינו דהאגרת הוא שנשלח להשלטון, ולא מהני לרש"י איש ידוע שכל כתב אליו יובל, רק דידוע דהאיש שנשתלח לו האגרת הוא קבוע, ועיין מנורה הטהורה . ובעיני פשוטה ]קני המנורה סק"ב[כוונת רש"י כמו שאר פוסקים, דודאי דוחק לפרש דאין משלחין אגרת לשום אדם ורק לשלטון, ולמה הוצרך הש"ס להאריך הא דקביע בי דואר ולמה לא אמר הא דקביע האיש בביתו, ועל כרחך גם כוונת רש"י משום דכן היה המנהג דהשלטון עוסק בצרכי העיר, ומשרתו נושא האגרת למי שנשתלח אליו. ופשוט. ואף אם נאמר דסגי בידוע שהאיש שמשלחין לו אין דרכו לצאת מהעיר ובזה ג"כ מותר, מ"מ נקט הש"ס בי דואר דהיינו שלטון, משום דדרך כל איש לצאת לסחורה וכדומה, אכן ביש בי דואר כל מכתב יובל לשם. שם משלחין אפילו בערב שבת. ואי לא קביע אסור אפילו (מו) ביום ראשון, ויש אומרים דמותר רק מיום רביעי ואילך. מחלוקת הקדמונים היא הובאה בב"י, והרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו והטור חלקו בדבר. וכבר כתבתי במקום אחר שמחלוקת]ם[ה"כ[]סימן רמ"ו סק"א[, שהפוסקים נחלקו תלוי]ה[ במה שכתבתי לעיל אי הך ברייתא דלא ישכיר אתיא כב"ש או כב"ה, וכבר כתבתי דעתי בזה. ועתה האיר ה' עיני ומצאתי בירושלמי מסכת שבת וז"ל הירושלמי: לא ישלח אדם אגרת ביד נכרי בחמישי ]פ"א ה"ח[בשבת וב"ש אוסרים אף ברביעי וב"ה מתירין, אין מפליגין בספינה בחמישי ובשישי, ב"ש אוסרים אף ברביעי וב"ה מתירין. והנה לקמן בהך דאין מפליגין בספינה, הביא ]סימן רמ"ח ס"א[הרא"ש דברי הירושלמי, וכתב דמזה ]שבת פ"א סימן ל"ח[למד הרשב"ם שמותר להפליג בספינה לב"ה, והרא"ש כתב ]דב"ה[ מתירין היינו ברביעי בשבת אבל מיום רביעי )דב"ש(אסור, וכן העיקר בפירוש הירושלמי)עיין במפרש בעל קרבן עדה(. ולפ"ז הוא הדין ברישא בהך דלא ישלח אדם אגרת ביד נכרי, וב"ה מתירין היינו ברביעי בשבת מותר לב"ה, אבל בחמישי וששי אסור לב"ה, ועל כרחך היינו בלא קצץ, דבקצץ מותר לב"ה אף בערב שבת, ואף בלא קצץ ג"כ מתירין ב"ה ברביעי וכ"ש ביום הראשון, ויש ראיה לדעת המתירין קודם יום חמישי . ולדעת האוסרים צריך לפרש, דאף דבסיפא בהך דאין מפליגין הפירוש ב"ה מתירין היינו מיום רביעי, ברישא בהך דאגרת ב"ה מתירין לגמרי, והיינו דאיירי בקצץ דמותר לב"ה לגמרי, ובלא קצץ באמת אסור אף מיום הראשון. וזהו דוחק לחלק בין הנושאים, ועל כן נראה דהעיקר כדעת הטור וכהגהת רמ"א דקודם רביעי מותר אף בלא קצץ . ובתשובה הארכתי בענין זה מאד על דבר מנהגנו להקל בענין שילוח אגרת ביד נכרי, ויבואר בקונטרס התשובות. ודו"ק. שם כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה. כתב מג"א (מז) , הסמוך לחומה, לבית ראשון, דאמרינן דמסתמא )סק"ג(, ודחה למה שם ביתו, כן כתב בכסף משנה ]הלכות שבת פ"ו ה"כ[שכתב בב"י דסמוך לחומה פירוש בית היותר רחוק, דאמרינן דלמא ביתו הוא בית אחרון, אבל אם ידוע היכן ביתו בעי שיגיע לביתו ממש. ויש מפרשים, אם אפילו דר בודאי רחוק, מותר כל שיכול להגיע לבית הסמוך לחומה. ויש מתירין ]בהגה[ הוא דעת ]הטור[ והרא"ש , דלדעה ראשונה אין )התוס'(]שבת פ"א סימן ל"ו[חילוק בין בערב שבת לרביעי וחמישי, אבל ]הטור[)התוס'(והרא"ש סבירא להו דוקא בערב שבת אסור, והטעם כתב רש"י , דברביעי וחמישי בודאי יוכל להגיע שם. אבל שאר מפרשים פירשו הטעם, דבערב שבת מיחזי כאילו אמר לו שילך בשבת, ואפילו הכי בקצץ מותר מאחר שאינו אומר בהדיא, ואילו הוי נחוץ הוי אומר לו. אבל ברביעי וחמישי לא מחזי כאלו אומר לו שילך בשבת. ולדעת המתירין בכל המלאכות, מותר ברביעי וחמישי אפילו בלא קצץ, מה שאין כן לדעה ראשונה בכל המלאכות אסור בלא קצץ אפילו ברביעי וחמישי. ומה שסיים ועיין מה שכתבתי סימן רנ"ב ס"ב , דבשאר ]בסק"ד[]סק"ח[מלאכות מותר ברביעי וחמישי אפילו בלא צורך. שם כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה. דברי מרן פה (מח) סתומים, ומסתמא כיון דרובא דרבוותא תפסו פרש"י , הכי יש לנו לומר לפרש דברי מרן, ומה ]שבת יט. ד"ה לבית הסמוך[גם שדרך מרן תמיד שכשתופס עיקר דברי הרמב"ם לדין מעתיק לשונו, ופה שינה, נראה דכרש"י סבירא ליה לדין. ולא תעזוב נפשי לשאו'ל מה שיש מן הקושי על הרב מגן אברהם ז"ל שכתב וז"ל: סמוך לחומה, לעיר שנשתלח שם, כלומר )בסק"ג(לבית ראשון, כן כתב בכסף משנה ודחה מה ]הלכות שבת פ"ו ה"כ[שכתב בב"י, וכן כתב רלב"ח . ע"כ. והנה הרואה יראה )סימן ק"ה(שמרן בכסף משנה לא דחה דבריו למה שכתב בב"י בעד מה שכתב הרמב"ם, אלא שתפס לומר פירוש חדש בדברי הרמב"ם, ופירש דהבי דוואר הוא במחוז בעיר אחרת כו' , ואע"פ כן אין זה מסכים לדעת מהרלב"ח ז"ל ורב המרחק ביניהם. יעש"ב. ושמא כוונתו היא בפירוש בית הסמוך שפירשו לבית ראשון שבזה מסכימים הפירושים. יע"ש. שם כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה. לחומת העיר (מט) .והוא הדין ביום רביעי וחמישי מותר אם צריכים לכך וכמ"ש בהגה .רש"י לא כתב כן במפורש, אלא הב"ח)אות ג'( כתב כן ע"פ דברי רש"י שנשתלח שם. רש"י . דכיון שהגיע לעיר ]שבת יט. ד"ה לבית הסמוך[לא נשאר איסור שבת. שם כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה. גליון מג"א (נ) הסמוך לחומה, ]לעיר שנשתלח שם[ כו', וכ"כ )סק"ג(הר"ל חביב . עכ"ל. עיין ברדב"ז ]סימן ק"ה[)ח"א בלשונות הרמב"ם דברים נאמנים ונחמדים בזה. סימן כ"ב( ]ח"ה סימן אלף שצ"ה[שם כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה. כתב הרב מג"א (נא) ז"ל , לעיר שנשתלח לשם וכו', וכ"כ רלב"ח )סק"ג()סימן . ע"כ. עיין להרדב"ז ז"ל בחדשות ק"ה()ח"א בתשובה ללשונות , ששאל השואל במחלוקת הרמב"ם סימן ב"ך(]ח"ה סימן אלף שצ"ה[זה שבין תרין ארייותא גדולי עולם הרב מהר"י בי רב ]סימן נ"ה[והרב מוהרלנ"ח ז"ל , שיגלה דעתו כמאן סבירא ליה. ]סימן ק"ה[ושקיל וטרי טובא, ונראה שדעתו נוטה כדעת מוהר"י בי רב ז"ל. ועיין להרב ברכות המים .ושאר רבני האחרונים ז"ל בסימן זה שם כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה. כתב ב"י, וצריך (נב) שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה כו'. נ"ב: כתב, והוא שיהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע ובש"ע )ס"א(לבית הסמוך לחומה. ע"כ. וכתב הרב מג"א וז"ל: הסמוך )בסק"ג(לחומה, לעיר שנשתלח שם, כלומר לבית ראשון. כן כתב בכסף משנה ודחה מה שכתב בב"י כו'. ע"כ. ועיין ]הלכות שבת פ"ו ה"כ[מה שכתב הרב מאמר מרדכי . ועין רואה דלרבנו )בסק"ב(סבירא ליה, לבית הסמוך כפירש"י ]שבת יט. ד"ה לבית הסמוך[לחומת העיר שנשתלח שם. וראיתי להרב ברכות מים )בדף כ' ע"ג(שהקשה על דברי הרב מג"א, שמרן בכסף משנה לא דחה דבריו למה שכתב בב"י כו' אלא שתפס לומר פירוש חדש כו'. ע"ש. ואפשר לומר, שמה שכתב שדחה למה שכתב בב"י, היינו דכאן כתב כדי שיגיע כו' שהוא הבית היותר רחוק, ואתה תחזה שם כתב, וב"ה סברי כו' בכדי שבכסף משנה )בפ"ו מהלכות שבת(שיגיע לבית הסמוך לחומה שהצד היותר קרוב כו'. ומה שכתב וכן כתב הב"ח , היינו דהב"ח כתב אפילו ידעינן שהבי ]אות ב'[דואר דר בקצה האחר תלינן להקל. וע"ש. ועיין מה שכתב הרב ]סק"א[נהר שלום בס"א .על דברי הכסף משנה שם (נג) הגה ויש מתירין וכו' אם משלחו ביום חמישי או קודם לכן. כתב ב"י , אבל הרא"ש )דף קס"א ע"א שיטה נ"א(]שבת והר"ן ז"ל כתבוה כו'. נ"ב: ויש פ"א סימן ל"ו[]שבת ז. ד"ה גרסינן[והלבוש . לסמוך עליהן אם צריכין לכך. ספר המפה ]ס"א[]ס"ב[שם (נד) הגה ויש מתירין וכו' אם משלחו ביום חמישי או קודם לכן. דסבירא להו דדוקא כשאומר ישראל לעשות בשבת אסור, ולכן אפילו בערב שבת אסור דמתחזי כאומר לך בשבת. אכן ברביעי וכו' מותר, אף שההליכה גורם לה ישראל, כן נראה לי מדברי הרא"ש בפסקיו . ע"ש. ועיין ]שבת פ"א סימן ל"ו[)בס"ח(]בסעיף ג'[. וכפי זה אפילו לסברא זו אסור להתנות עמו שיוליכנו לארבעה ימים וכיוצא שמוכרח לילך בשבת, ופשוט שזו היא דעת הרא"ש. והר"ן כתב טעם אחר. ועיין ]שבת ז. ד"ה גרסינן[. פר"ח )סעיף ד'(שם (נה) הגה ויש מתירין וכו' אם משלחו ביום חמישי או קודם ,כתב בב"י בד"ה ומ"ש וברביעי ובחמישי מותר לכן. והרי"ף והרמב"ם השמיטו אותה הברייתא , ופירשה ]שבת יט.[הר"ן כו'. יש לדקדק לפי פירוש זה, למה ]שם ז. ד"ה גרסינן[השמיטו הרי"ף והרמב"ם ברייתא זו דברביעי ובחמישי מותר בכגוונא דאיירי הר"ן, דבשלמא רישא דברייתא לא ישכיר כלים לעכו"ם וברביעי ובחמישי מותר, כבר יש ליישב דסבירא ליה להרי"ף דברייתא אתיא כב"ש, אבל סיפא דברייתא באגרת דלא שייך ביה שביתת כלים, למה לא הביא הרי"ף סיפא דברייתא דברביעי ובחמישי מותר אם שכרו לימים ואינו מקפיד עמו באיזה יום שילך. אמנם באמת הר"ן לא פירש כן בדעת הרי"ף, אלא שבדעת הרי"ף סבירא ליה דמדרישא דברייתא אתיא כב"ש הכי נמי סיפא דמחלק באגרת בין ערב שבת לרביעי וחמישי כב"ש אתיא, אבל לב"ה לא מחלקין בין ערב שבת לברביעי וחמישי. והר"ן שפירש הברייתא אפילו אליבא דב"ה, פירש מעצמו כן ולא אליבא דהרי"ף. אמנם על פירוש הר"ן גופא צריך לפרש עוד למה לא נאמר דכיון דשוכרו לימים אע"ג שאינו מקפיד עמו אימתי שילך, מ"מ באותו יום שהעכו"ם מוליך האגרת הרי הוא בשליחותו של ישראל, וליהוי כשכיר יום שהוא אסור מצד שנראה כשלוחו. וצ"ל דמ"מ אינו דומה לשכיר יום שאסור מדינא בסימן רמ"ג, דהתם שוכרו בפירוש על יום השבת ועובר הישראל על אמירה לעכו"ם שבות, אבל כאן אינו שוכרו בפירוש על יום השבת, והוה כעין קבלנות מאחר שאינו מקפיד עמו אימתי שילך הנכרי. שם (נו) הגה ויש מתירין וכו' אם משלחו ביום חמישי או קודם לכן וכו'. ואפילו ידוע שלא יוכל להגיע לשם קודם השבת. ולא הסכים הרב הלבוש. יע"ש . וכתב המג"א ז"ל , דגם לסברא ראשונה אם הדרך קרובה כגון מהלך יום ]סק"ד[אחד ומשלחו ביום שני או שלישי שרי, דהרי יש לו שהות הרבה ללכת כו'. ולפק"ד אין לזה עי קר, דאי מתיר לה משום שיוצא בשני או בשלישי, הא אפשר שהלך לו למרחקים מהלך עשרה , ימים כו'. ועוד דפשטיות דברי הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו ה"כ[והרי"ף , ומרן בש"ע, דגם בראשון אסור אפילו שהעיר ]שבת ז.[קרובה מהלך יום, שהרי בקביע בי דוואר מתיר אם מגיע לבית הסמוך לחומה, ומדברי הרמב"ם מורה דמתיר אפילו ביוצא בערב שבת. יע"ש. דון מינה דבליכא בי דוואר אפילו במקום קרוב אסר וכתב אסור אפילו מיום ראשון. שם (נז) הגה ויש מתירין וכו' אם משלחו ביום חמישי או קודם לכן וכו'. כתב מג"א , ואפילו כו', ביום שני או )סק"ד(שלישי שרי כו'. אבל הרמב"ם כתב )בפ"ו מהלכות שבת הלכה כ'(שאסור לשלוח לעולם. ע"ש. שם (נח) הגה ויש מתירין וכו' אם משלחו ביום חמישי או קודם :כתב הטור, וברביעי ובחמישי מותר. נ"ב לכן וכו'. ופסקה מור"ם בס"א. וכתב הרב מג"א ואפילו יודע שלא )בסק"ד(יוכל להגיע לשם קודם שבת, ועיין בלבוש דלא הסכים )סעיף ב'(בזה. ועל מה שכתב עוד הרב מג"א ז"ל, דגם לסברא ראשונה אם הדרך קרוב כגון שהלך יום אחד ומשלחו ביום שני או שלישי )דף ו' ע"ג(שרי כו', עיין בספר ברכות מים ,דלא הסכים עמו דפשטיות דברי הרי"ף , ]והר"מ[]שבת ז.[)והכ"מ(]הלכות שבת פ"ו , ומרן, דגם בראשון אסור כו', דבדליכא בי דואר אפילו ה"כ[במקום קרוב אסור כו'. ע"ש. שם (נט) הגה ויש מתירין וכו' אם משלחו ביום חמישי או קודם לכן וכו'. בב"י בד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם כו'. נראה דלדעת הרמב"ם כל שלא קצץ עמו אסור ]הלכות שבת פ"ו ה"כ[לשלוח אפילו ברביעי ובחמישי, אמנם בודאי אם יש שהות שיכול הנכרי להגיע למקום שנשלח עוד קודם השבת, בודאי גם להרמב"ם מותר אפילו בלא קצץ, דהא כתב בהדיא דאפילו בלא קצץ כל שיש בי דואר במתא ויכול להגיע הנכרי לשם עוד מבעוד יום מותר, וא"כ הוא הדין בליכא בי דואר במתא ויכול להגיע לאותו העיר שנשתלח לשם עוד קודם השבת ג"כ מותר. אמנם אכתי לא ברור האי מילתא, דאיכא למימר כל שאין קבוע בי דואר במתא וצריך הנכרי השליח להלך אחר האיש שהכתב נשלח אצלו, יש לחוש שמא לא ימצאנו ויהיה צריך לילך אחריו בשבת, ואין היתר לרמב"ם בלא קצץ אלא בקבוע בי דואר במתא, וכמש"כ לדעת רש"י בגמ' שבת דף י"ט . ]ע"א ד"ה שכיחא[אמנם יש נפקא מינה בין שיטת הרמב"ם והרא"ש ]שבת פ"א סימן בנותן כלים לכובס נכרי ברביעי ובחמישי ואי אפשר ל"ו[שיוגמר מלאכתם קודם השבת, אי שרי ליתן לנכרי ברביעי )דלא(ובחמישי, דלדעת הרא"ש לכאורה מותר אפילו לא קצץ, ואינו אסור אלא בערב שבת בלא קצץ, ולדעת הרמב"ם אסור בלא קצץ לעולם כמו באגרת. אמנם מה שכתבתי דלדעת הרא"ש ברביעי ובחמישי הכל שרי אפילו בלא קצץ ואפילו אינו יכול להגיע לשם קודם שבת, אולי מ"מ אסור כיון דנכרי אדעתא דישראל קא עביד כל

סעיף ב

שלא קצץ, או י"ל דמאחר שהוא שולחו ברביעי וחמישי ויכול להגיע לשם קודם השבת , לא חשו חכמים אפילו לא קבוע בי דואר במתא, דמ"מ מאחר שיכול להגיע לשם קודם השבת אמרינן דימצאנו עוד קודם השבת, ודוקא בערב שבת אם שולח אגרת ביד נכרי בלא קצץ אז צריך שיכול להגיע לשם קודם השבת וגם שיהיה בי דואר במתא קבוע. אמנם אי נימא דהרא"ש והטור איירי דוקא בכגוונא דפירש הר"ן דשכרו לימים, קשה מאד למה סתמו דבריהם והביאו הברייתא סתם דברביעי וחמישי מותר ולא פירשו דאיירי דוקא אם שכרו לימים, אבל בלא קצץ ]כלל[ אין היתר ברביעי וחמישי יותר מבערב שבת. וע"כ )כולו(משמע לכאורה מדהביאו הברייתא סתם דברביעי וחמישי מותר, דסבירא להו דברביעי וחמישי בכל גווני מותר אפילו בלא קצץ ואינו יכול להגיע לשם קודם השבת ואינו קבוע בי דואר במתא. אמנם כפי דעת הר"ן שפירש דהברייתא דברביעי וחמישי שרי איירי בשכרו לימים, י"ל דדוקא בכה"ג שרי ברביעי וחמישי, אבל בלא קצץ כלל אין חילוק בין רביעי וחמישי לערב שבת, ובעינן שיהיה יכול להגיע לשם קודם השבת וגם שיהיה קבוע בי דואר במתא. ומדהביא הב"י דברי הר"ן כאן, ולא כתב שהטור והרא"ש פירשו הברייתא באופן אחר בלא קצץ כלל, משמע דסבירא ליה דגם לדעת הטור והרא"ש הברייתא הכי מתפרשא כפירוש הר"ן, אלא דבדעת הר"ן עצמו י"ל דלאו דוקא נקט שכרו לימים וכדכתבנו לעיל . ועיין בשו"ע נראה מפורש דלדעת הרמב"ם והוא דיעה )סעיף א'(הראשונה בשו"ע, כל שלא קצץ אסור בלא קבוע בי דואר במתא אפילו ביום ראשון, אע"ג שבודאי יוכל להגיע לשם קודם השבת, מ"מ מאחר דלא קבוע בי דואר שם יש לחוש שמא לא ימצאנו השליח ויצטרך לילך אחריו בשבת. ועוד נראה מדעת הרמ"א שהביא שיטת הטור, דאפילו בלא קצץ ולא קבוע בי דואר במתא מותר ברביעי וחמישי ולא הזכיר כלל דעת הר"ן שכתבנו, אלא שהרמ"א כתב שיש לסמוך על שיטת הטור אם צריכים לכך ומשמע דלכתחילה אינו רשאי לעשות כן. ואכתי יש לספק אי שרי לסמוך על דעת הר"ן אפילו לכתחלה, דהיינו אם לא קצץ אלא ששכרו לימים דבכהאי גוונא אולי אפילו לדעת הרמ"א שרי לכתחלה, או י"ל דלכתחלה לא שרי אלא בקצץ ממש וכדעת הרמב"ם. אף על פי שיש בדעתו. פירוש, אפילו בדעתו של (ס) גוי. רשב"א . ]ח"ג סימן שס"ח[שם דלא סמכא וכו'. וב"י לקמן סימן רנ"ב כתב טעם אחר, ]ס"ב[]בגליון דנא[כתבתיהו לקמן שם בג"ד ,. ועיין שם בפר"ח וזה עיקר. שם אף על פי שיש בדעתו שיתן לו שכר אסור. כתב מג"א (סא) , אף על פי שיש בדעתו, משמע דפשיטא וכו', )סק"ה(ועיין סעיף ד'. פירוש, שם כתב המחבר דבחנם שרי, וזה דקשיא ליה למג"א, וכן מחזיר קושיא זו בסק"ז, כי לולי דברי רמ"א הוי מפרש דברי המחבר דשם מיירי כשהנכרי מתחיל, אבל מאחר שכתב רמ"א דבנכרי מתחיל לכולי עלמא שרי, וא"כ פלוגתייהו בא ינו מתחיל, א"כ תהדר הקושיא לדוכתה. אבל העולת שבת מתרצו, ]ד[בסעיף ד' מיירי דהישראל ביקש ליתן לו שכר ]סק"ג[והוא אינו רוצה לקבלו בזה פליגי, דעת המחבר דשרי, דאי לאו דעשה לו טובה למה לא קיבל, אלא ודאי דהוי כקצץ משום דעשה לו טובה, ורמ"א סבירא ליה דאין זה הוכחה, דילמא מתבייש לקבל, מה שאין כן אם התחיל הוא שרוצה לילך, בודאי בשביל הטובה הוא. אבל בסעיף ב' מיירי דאם יתן לו שכר הוא נוטל, אלא שאין נותן לו או שבדעתו ליתן לו ולא גילה לו דעתו שרוצה ליתן לו, משום הכי לא סמכה דעתו ואסור משום דעל דעת ישראל הוא עושה, ]כך פירש[ העולת שבת עם תוספת )כפי'(ביאור משלי. שם אף על פי שיש בדעתו שיתן לו שכר אסור. רצונו (סב) לומר, לא מבעיא בשאינו מצפה כלל לשכר דאסור, אלא אפילו מצפה, כיון שלא הבטיחו הישראל, שיכול לפטור עצמו. שם אף על פי שיש בדעתו שיתן לו שכר אסור. עיין להרב (סג) תוספת שבת ז"ל כאן ולעיל סימן רמ"ג ]סק"ו[]בהקדמה , ומה שכתבתי אני הדל ס"ט לעיל סימן לסימן ד"ה וכללא דמילתא[)אות ג'(רמ"ג .בס"ד שם אף על פי שיש בדעתו שיתן לו שכר אסור. עיין (סד) תשובת שערי צדק . )או"ח סימן כ"ח(

סעיף ג

אם שכרו לימים וכו'. עיין בספר מנורה הטהורה (סה) שכתב, דדוקא כהאי גוונא דשכרו ]סק"ב ד"ה ודווקא[עד כלות המלאכה, דהיינו הבאת האגרת למקומו הוא דשרי, אבל בשכרו לימים לחוד דהוי כנותן שכר שבת שלא בהבלעה לא שרי. דאין לשלם לעכו"ם המסיק התנור וכתב עוד שם ]קני המנורה סק"ז[בחורף וחולב ומדליק נרות ומכבד הבית ומטלטל כלים וכדומה עבור הישראל, דאסור ליתן שכר שבת שלא בהבלעה, אלא בעינן שישכור את העכו"ם לכמה מלאכות וגם לאיזה יום מימי החול ויתן לו בהבלעה. אלא שהנשים קלי הדעת אין נזהרין בזה ונותנין שלא בהבלעה גם בשבת עצמו, והוא רחום יכפר. ועיין בתוספת שכתב דפחות מפרוטה ליכא שום איסור. שבת ]סימן ש"ו סק"ט[יעו"ש. שם אם שכרו לימים וכו' אם הוא בערב שבת אסור. כתב (סו) הר"ן , הטעם, דכיון דשוכרו בערב ]שבת ז. ד"ה גרסינן[שבת נראה כאילו התנה עמו שיצא בשבת, אבל ברביעי ובחמישי מותר הואיל ואינו מקפיד עמו מתי ילך. יע"ש. שם אם שכרו לימים וכו' אם הוא בערב שבת אסור. זהו (סז) פירוש שמפרש הר"ן ברייתא ]שבת ז. ד"ה גרסינן[]שם יט.[דלא ישכיר ו כו', אין משלחין אגרות בערב שבת, ברביעי ובחמישי ]מותר[, ומפרש לה באופן זה. והרא"ש ]שבת פ"א סימן ג"כ כתב ההיא ברייתא, והטעם כתבתי בגליון. ע"ש . ועשה ל"ו[זה להסמיכה עם הברייתא אחרת דלקמה דאין משלחין אגרות, עיין שם בגמ' דמשמע דאין חילוק אלא בין קצץ ללא קצץ. שם .אם הוא בערב שבת אסור הטעם דהגם דהוי כאילו קצץ דבדידיה טרח, כיון ששכרו לימים והולך בערב שבת מיחזי כאלו הולך בשליחותו, ועיין פר"ח. שם (סח) אם שכרו לימים דבר קצוב וכו' אם הוא בערב שבת אסור וכו'. יש לדקדק לפ"ז למה נדחק הרב ב"י לדברי הרמב"ם הנזכר בסעיף א' דאסור אפילו מיום ]הלכות שבת פ"ו ה"כ[ראשון, ואתי לידי הכרח לומר הא דאיתא בברייתא דשבת ]יט.[ב'ערב שבת' לאו דוקא, היה לו לפרש דהברייתא איירי בכהאי גוונא דאסור דוקא בערב שבת, וכמו שמפרש הרב ב"י ברייתא אחריתא דקתני בה בהדיא ברביעי ובחמישי מותר. ע"ש. ויש לומר, דודאי הברייתא לא רצה לפרש בכהאי גוונא, דממה נפשך אי דינא כקצוץ א"כ אפילו בערב שבת מותר, ואי לא דינא כקצוץ א"כ אפילו מיום ראשון אסור. אך המחבר הכריע כאן מדעתו, כיון דיש דעות חלוקות, איכא ]ד[סבירא ליה דהוי כקצוץ גמור ואיכא דסבירא ליה דלא הוי כקצוץ, והכריע הוא דלא יהא אסור רק בערב שבת דשמא לא הוי כקצוץ, אבל ברביעי ובחמישי מותר, דהא בלאו הכי לדעת הטור כמו שכתב הרמ"א )בהגה"ה , דאפילו בלא קצוץ הכריע ברביעי ובחמישי מותר. ועוד יש ס"א(לומר ]דמשום הכי[ לא רצה לפרש הברייתא בכהאי גוונא, )דמ"ש(משום דקתני אין משלחין אגרת וכו' אלא א"כ קצץ, מדקתני )מ(סתמא קצץ איכא לפרושי בכהאי גוונא שרי אפילו בערב שבת, א"כ הוה לה להברייתא לפרושי דבלא קצץ כלל אסור אפילו מיום ראשון, ובקצץ יש חילוק, דיש קצץ שמותר אפילו בערב שבת, ויש קצץ דהיינו בכהאי גוונא ]ד[אסור בערב שבת, ולכך לא רצה לפרש הברייתא דמיירי בכהאי גוונא. וק"ל. שם (סט) אם שכרו לימים דבר קצוב וכו' אם הוא בערב שבת אסור וכו'. כן פירש הר"ן , דרוצה ]שבת ז. ד"ה גרסינן[לפרש הברייתא דאי אפשר לאוקמי בלא קצץ, ]דא"כ[ אפילו ברביעי וחמישי אסור, ובקצץ אפילו בערב שבת שרי, ועל כן מוקמי לברייתא בשכרו לימים, וא"כ בערב שבת אסור דמחזי כאילו אמר שילך בשבת, אבל ברביעי וחמישי מותר. אע"ג דבסעיף א' הביא דברי הרמב"ם שאינו מחלק, אפילו הכי הביא כאן להחמיר .כדברי הר"ן שם (ע) אם שכרו לימים דבר קצוב וכו' אם הוא בערב שבת וכו'. עיין להרב אליה רבה שכתב, דאע"ג אסור ]סק"ז[דפסק בסעיף א' דבלא קצץ אסור אפילו מיום ראשון, סבירא ליה למרן דזה מקרי קצץ גם לדעת הרי"ף והרמב"ם ]שבת ז.[]הלכות ומותר אפילו בערב שבת, אלא שחשש להחמיר שבת פ"ו ה"כ[בערב שבת כהר"ן. יע"ש. ומדברי מרן בב"י סימן רנ"ב אין ]ס"ב[נראה כן, אלא דזה מקרי לא קצץ ואסור לדעת הרי"ף והרמב"ם אפילו מיום ראשון כמו שיראה המעיין שם. ושוב ראיתי להרב תוספת שבת שכתב כדברי הרב אליה רבה, וכתב דמרן ]סק"ז[בש"ע חזר בו ממה שכתב בב"י בסימן רנ"ב . יע"ש. ואפשר שזו היא כוונת הרב אליה רבה ז"ל. שם אם הוא בערב שבת אסור וכו'. עיין מה שכתב הרב (עא) מגן אברהם . ובספר נתיב חיים כתב על דבריו ]סק"ו[וז"ל: כבר כתב רמ"א וכו', נ"ב: דמזה מוכח דהמחבר בסעיף א' איירי בלא קצץ כלל, ועל זה כתב הרב ויש מתירין. ]עכ"ל[. שם אם הוא בערב שבת אסור וכו'. כתב במג"א , (עב) )סק"ו(וכבר כתב רמ"א וכו'. הכוונה על רמ"א בהג"ה )סעיף דכתב, ויש מתירין אפילו לא קצץ ואפילו לא קבוע מותר א'(ביום חמישי, רק בערב שבת אס ור, וממילא כל שכן כאן די"א דהוה כקצץ, ורק בערב שבת אסור דמחזי כאילו התנה עמו על שבת.

סעיף ד

שהרי הגוי מאליו הוא עושה זה. עיין במג"א (עג) במה שהקשה מסעיף ב' ע"ש, ואמאי גרוע )סק"ז(סתם מבחנם וכו'. דבשלמא בלא רמ"א איכא לתרוצי דלעיל איירי שאמר הישראל שיוליך אגרת שלו ולכך אסור בסתם, אבל כאן איירי שעכו"ם אמר לו שיתן לו אגרת, ובודאי עכו"ם קיבל הימנו שום טובה ועכשיו רוצה להחזיק לו שום טובה, אבל השתא שמביא הרמ"א שהעכו"ם התחיל עם ישראל וכו', ועל כרחך המחבר לא מיירי כך, דאם לא כן הרמ"א מאי אתא לאשמעינן. ועוד מצינן למימר, בשלמא כאן אף שהישראל הוא המתחיל, מ"מ כיון דאמר לו העכו"ם שיעשה לו טובה שיוליך כתבו בחנם, בודאי הוא עושה שיחזיק לו טובה ולתשלומין קא מיכוין והוי כאילו קצץ ומותר, אבל בסעיף ב' דדעתו של עכו"ם אפשר שיתן ואפשר שלא יתן לו והוי לא קצץ ולכך אסור. וק"ל. שם שהרי הגוי מאליו הוא עושה זה. פירוש, שמתחיל עמו (עד) הגוי לומר אני הולך כמו שכתב מור"ם בהגה וכו'. שם 'בהגה אבל במקום וכו . ודברי מור"ם תמוהים עד מאד. )ב"י(שם שהרי הגוי מאליו הוא עושה זה. כתב במג"א , (עה) )סק"ז(שהרי העכו"ם וכו', משמע וכו'. כוונתו על מה שכתב בסק"ה, דב"י סובר דכשאינו מצפה לתשלום גמול אסור )בפשוטי'(]בפשיטות[, וקשה למה מתיר פה בחנם, ועל זה כתב דאם העכו"ם עושה מאליו מותר, דודאי משום עבור איזה טובה שעשה לו, והתם איירי דהישראל אמר ליה שיוליך בחנם. אבל הרמ"א להלן בהגה"ה שכתב ויש חולקין, משמע דס"ל בכוונת המחבר דסובר דבחנם שרי, דהלשון "אף על פי" דלעיל ]ס"ב[מפרש בענין אחר. שם הגה ויש חולקים. נ"ב: הרוקח כתב (עו) ]הלכות שבת סימן מ'[וז"ל: נושא אגרת אסור בחנם אם לא יגיע הגוי למקום שנשתלח לשם. שם הגה ויש חולקים וכו'. כתב ט"ז , ויש חולקין (עז) )סק"ג(]וכו'[, ובעיני לע"ד יפלא מאד, דקי"ל בדוכתי טובא במתנה ]וכו'[. לא ידעתי אמאי הוצרך להביא ראיה מהא דקי"ל וכו', הא מבואר כאן בש"ע שהעכו"ם קיבל ממנו וכו', וכן איתא שהעכו"ם קיבל ממנו טובה. ומה שאמרו בגמ' ]מגילה כו:, גיטין דקי"ל במתנה אי לאו דעביד ליה ניחותא וכו', הך נ:, ב"ב קנו.[ניחותא נמי על כרחך אינו אלא טובת הנאה, דאם לא כן אין לדבר סוף, דהאיך נתן הראשון מתנה גדולה בחנם לגמרי. והואיל וכן אין מקום גם לעיקר קושייתו, לא מבעיא לשיטת הש"ס דכל הסוגיא ס"ל דטובת הנאה אינה ממון, )קידושין דף נ"ח ע"ב(א"כ פשיטא דיפה כתב ]בהגה[ דאסור, דאדעתא דישראל )הש"ע(קטרח, אלא אפילו למה שכתב הרא"ש שם בשם ]פ"ב סימן ל"א[ר"ח דהוי ממון, וכתב דכן הלכה משום דסוגיא דנדרים ס"ל ]פה.[דהוי ממון אליבא דרבא, א"כ כן הלכה. עכ"ל. וא"כ כל שכן כאן דהוי ממון, דהשתא התם דעדיין לא הגיע הנאה לידו רק שבידו ליתן התרומה למי שירצה ולקבל הימנו דבר מועט הוי ממון, וכל שכן כאן שכבר קיבל הגוי ממנו איזה טובת הנאה דפשיטא דהוי ממון. אבל מ"מ לא קשיא מידי, דמה שהשכר שליחות עולה יותר ממה שקיבל ממנו טובת הנאה, וזהו ודאי אדעתא דישראל ואסור. ועם זה ידוקדק היטב לשון )הש"ע(]ההגה[ שכתב, ויש חולקין שכל שעושה בחנם וכו', דלכאורה בקצור הוה ליה למימר ויש חולקין, ולמה שכתבתי אתי שפיר, דר"ל דכל שעושה בחנם אע"פ שאין הכל בחנם, דוגמא למה שאמרו כל שדרכו למנות שנינו. ואשתמיטתא להט"ז ]ביצה ג:[מ"ש הגהות מרדכי מסכת בבא מציעא , הביאו הב"י ]סימן שנ"ט[בחו"מ וז"ל: ובהגהות מרדכי ראשונות במציעא )סימן קפ"ח ]ס"ו[(כתוב, נ"ל שאם ראובן הלך בשליחות שמעון בשכר ונתפס בדרך ולא בסיבת שמעון, שאין חייב לפדותו. עכ"ל. א"כ מבואר נגלה דלא כט"ז, דלדעתו גם בחנם ]אי נו[ חייב לפדותו. ודע דמה שכתבתי לעיל בשם ר"ח דרבא ס"ל דטובת הנאה הוי : מתני', ממון, צע"ג, דז"ל הגמרא בבא מציעא )דף י"א ע"א(ראה אותן רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדה זכתה לו, ובגמ' אמר עולא, והוא שעומד בצד שדהו. איתיביה ר' אבא לעולא, מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכו', וכי רבי יהושע בצד שדהו של רבן גמליאל היה עומד ]וכו'[, אמר ליה מטלטלין אגב קרקע הקנה לו, לא קיבל ר' אבא האי תירוצא, אמר רבא שפיר עביד דלא קיבל, וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין, אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין, הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע. עד כאן לשון הגמרא בקצור. א"כ מבואר דרבא ס"ל דאינה ממון, גופא אית ליה בקידושין דאינה ממון, וגם ר' אבא )דף נ"ח ע"ב(קאי התם בשיטתיה מאחר דקיבל שם תירוצא אהא דהקשה אותו מהמקדש בתרומות וכו'. ע"ש. אמנם זהו ליתא, דא"כ בפשיטות הוה ליה לרבא לומר דשפיר עביד ר' אבא דלא קיבל מאחר דאית להו לתרווייהו דאינה ממון, ולמה היה לו להוכיח מכח חליפין. וצ"ע. ועיין בחו"מ סימן ש"ן מה שכתב הש"ך דרבא ]סוף סק"א[ס"ל דהוי ממון. וצ"ע. הגה ויש חולקים וכו'. והנה במגן דוד מפליא (עח) ]ט"ז[)סק"ג(על ב"י ושבלי הלקט . ולפי הנראה ]סימן קי"ב[בקושטא סברתו סברת הש"ע שאין לחלק. אך דעת השבלי הלקט, בשלמא מתחיל ]הנכרי[ עמו ודאי מוכחא מלתא אדעתיה דנפשיה לתשלום גמול על טובה שעברה, כדי שבפעם אחרת יחזור הישראל להטיב עמו, משא"כ ישראל מתחיל, מנלן דניחא לנכרי, אלא שאינו יכול להעיז פניו כיון שעשה לו טובה. וק"ל. ונראה 'דעת שניהם מן הגמ , מעשה ונפלה )]שבת[ דף קכ"א ]ע"א[(דליקה בחצרו של יוסף כו'. תמוה אורך הסיפור, מפני שאפוטרופוס של מלך היה, מה לנו לידע טעם ביאתם, ועוד ששלח שכר לכל אחד ואחד שני סלעין ולאפרכוס חמשים, דעיקר הסיפור שבאו נכרים לכבות ולא הניחן, וכששמעו חכמים בדבר אמרו שלא צריך. ועוד מה לנו בנס שלו, ואדרבה אם טעה בדבר משנה או מחמיר בדבר שפטור נקרא הדיוט ]ירושלמי ברכות ומגונה, וכמה יוסף בשוקא, ומנלן שבח הנס וטפי תלינן פ"ב ה"ט[במקרה. אלא דבמתק שפתיו קמ"ל יוסף הוא המסביר, כיון שבאו בחנם בכח אפרכוס שלהם כמעט בעל כרחם כדרך הדליקה, אף שלא היה ]במקומם[ ממש, אכן מפני )במקומו(שאפוטרופוס ]של[ מלך ותקיף היה, לא הוי אדעתא דנפשייהו, דמהאי טעמא אין צריך לומר אל תכבה, כמו שכתבו תוס' )בדף . ואף דבחנם נמי שרי, היינו בהתחיל הנכרי, קכ"ב ]ע"א ד"ה ואם[(אבל כה"ג הוי כהתחיל ישראל דלא הוה להו לאשתמוטי ותפול עליהם אימתו, וזהו סברת השבלי הלקט. ואף דחכמים לא קבלו סברתו, היינו בנדון דידיה דסבירא להו דמקרי אדעתא דנפשייהו ולאו כהתחיל ישראל. אכן מהר"י אבוהב ס"ל דחכמים לא קבלו משום דהתחיל ישראל נמי שרי, וזהו ששיגר שכר להורות אגב אורחא שבאו בחנם שלא במצפה לתשלומין כלל, לכך שילם בחנם תרתי לטיבותא מדה במדה. ור מז שני סלעין לכבוד הנס נגד עיקר שבת זכור ושמור, ולאפרכוס חמשים נגד שבתות השנה, וקמ"ל אגב שלא היה טועה בדבר משנה אלא הנס ראוי לו לחסידותו, לכן דקדק לפרסם כבוד שבת ברצי כסף, וגם שלא להנות ממעשה ניסים מדת חסידות, ומעשיו במדה במשקל הת"ח ולא עם הארץ חסיד. וק"ל. שם הגה ויש חולקים וכו'. כתב ט"ז , יפלא מאד. (עט) )סק"ג(ובאליה רבה מקיים להחמיר כרמ"א. ע"ש. וגם ]סק"ח[]דף ל"ב ע"א[, וגם תמיהת הנר אני עניתי חלקי בחלק שלישי ישבתי שם . ישראל ]מג"א[)סק"ח(שם הגה ויש חולקים וכו'. וכתב הט"ז , דבעיניו יפלא (פ) ]סק"ג[דהא קי"ל במתנה אי לאו ]מגילה כו:, גיטין נ:, ב"ב קנו.[דעביד ליה ניחותא לא הוה יהיב ליה מתנה, הכא נמי האי עכו"ם דמוליך בחנם ודאי זה לתשלומין על איזה טובה שעשה לו הישראל, ולא גרע ממה שכתב אח"כ שהעכו"ם מתחיל עם ישראל וכו'. ע"ש בט"ז. ולענ"ד נראה פשוט, דבשלמא במתחיל העכו"ם עם הישראל ודאי אין כוונת העכו"ם בשביל הגמול שמצפה ממנו להבא, דאפשר שלא יעשה לו הישראל טובה, דבאם יאמר לו העכו"ם הלא עשיתי לך טובה, יענה לו הישראל דכבר קיבל ממנו טובה, דמי ביקש זאת מידו הלא מעצמו אמר שילך ובודאי כבר קיבל ממנו טובה, דכיון שהעכו"ם התחיל מעצמו, בודאי מצא את עצמו מחויב בדבר מחמת הטובה שקיבל ממנו כבר, ולזה מותר. אבל באם הישראל הצריך לבקש ממנו זאת ומילא העכו"ם רצונו, א"כ יש לומר דלעולם לא קיבל ממנו טובה, ורק העכו"ם חושב כי ימלא עתה רצונו, וכאשר יהיה נצרך לו איזה דבר יוכל לומר לו שיעשה לו טובה, כי הלא גם הוא מילא בקשתו, וא"כ בכהאי גוונא אסור כמבואר לעיל )סעיף משום דלא סמכה דעתיה. כן נראה לי פשוט, ופליאת הט"ז ב'(לא אבין. שם הגה ויש חולקים וכו'. עיין ט"ז . ולי נראה דשאני (פא) )סק"ג(מתנה, דכיון דשרוי אצלו בשביל נחת רוח הוא דנותן, אלא הכא מי לא עסקינן שהעכו"ם לעירו הולך ולא ישוב עוד כי שם ביתו, על כן שייך לומר דבישראל קא טרח, וכן משמע , וכמו שכתב המג"א , ולכך דעת הש"ע הכא )סעיף ב'()בסק"ה(כתב רמ"א בענין האגרת דיש חולקים וכו'. אלא דהשבלי הלקט שהביא הרב בית יוסף בסימן רנ"ב כתב סתם ]סימן קי"ב[]ס"ב[קיבולת, דמשמע אע"פ שהוא שרוי עמו בעיר, ולכך הרב בית יוסף שם דחה סברתו. שם הגה ויש חולקים וכו'. ועיין בט"ז שהשיג על (פב) ]סק"ג[היש חולקים, כיון דאמר בש"ס בכמה דוכתי ]מגילה , דאי לאו דקיבל ממנו טובה לא הוה יהיב כו:, גיטין נ:, ב"ב קנו.[ליה מתנה, א"כ הוי כאילו קצץ. ע"ש. ולענ"ד דבריו צ"ע, דהנה זה דאמרינן דאי לא קיבל ממנו טובה לא הוה יהיב ליה מתנה, על כרחך צריכין לומר דהראשון דעשה עמו טובה לא קצץ עמו שיתן לו עבור זה מתנה, דאם כן לא מקרי של הראשון טובה ולא של השני מתנה רק מקח וממכר, אלא ודאי הראשון שעשה עמו טובה לא דיבר עמו מתשלומין עבור הטובה רק למתנה התכוין, רק אח"כ נתיישב השני בדעתו ואינו רוצה במתנת חנם. וכל זה שייך לומר אם שניהם ישראלים, אז תלינן דהראשון נתן

סעיף ה

תחילה מתנה לשני ואח"כ שני להראשון, אבל אם השני הוא עכו"ם האיך שייך לומר שהעכו"ם נותן לישראל מתנה עבור מתנה שקיבל ממנו תחילה, הלא אסור ליתן מתנת חנם לעכו"ם , א"כ בודאי זה העכו"ם הוא הראשון שהתחיל ליתן [.]עבודה זרה כ מתנה, א"כ לא לתשלומים נחשב, ואפשר שזהו טעם וסברא של היש חולקים. ודוק. שם (פג) הגה ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם אסור וכו' אבל במקום שהגוי מתחיל וכו'. לפק"ד בדקתי במה שציין מור"ם פה ב"י ולא מצאתי שום חולק , ודין זה כתבו מרן בב"י בשם מהר"י אבוהב הגאון ז"ל. יע"ש. וראיתי להרב מג"א ז"ל שכתב , שמור"ם ז"ל הבין שמרן מתיר )בסק"ז(אפילו כשהישראל אומר לו כו', ואין זה מחוור, שהרי דברי מרן בסעיף ב' הם היפך זה בהדיא. לכן לפק"ד על צד הדחק יש לומר שכוונת מור"ם, היינו לפי שמרן סתם וכתב דבחינם שהגוי עושה מאליו מותר, ולא חילק בין אהוב לאינו אהוב, ואילו מדברי הגאון מוכח בהדיא דהיה הולך מעצמו שלא התיר בגוי אהוב שמא ירבה בשבילו. יע"ש. ומרן ז"ל דחה, וכתב ]בב"י[שהוא ספק אם ירבה, ואת"ל ירבה שמא אינו בשבת והוי ספק ספיקא. יע"ש. ולזה כתב ויש חולקים, ורצונו לומר, דכל שעושה בחינם יש לחוש שמאהבה עושה ואסור שמא ירבה הדרך, אמנם אם הגוי התחיל וניכר דדעתו על הטובה אינו מרבה ומותר כו'. ודוחק. יע"ש. שם (פד) הגה ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם ,כתב ב"י אסור וכו' אבל במקום שהגוי מתחיל וכו'. וכתב עוד שאם הגוי אמר לישראל שרוצה להוליך ]מהר"י אבוהב[לו בחנם כו'. נ"ב: ופסקה בש"ע , וכתב מור"ם: ויש )ס"ד(חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחינם אסור כו'. וכתב הרב )בדף כ' ע"ב(שבדק במה שציין מור"ם "ב"י" ולא ברכות מים מצא שום חולק. ולא הציץ בט"ז ז"ל דהחולקים הם )בסק"ג(השבלי הלקט , הביא דבריו הב"י ]סימן קי"ב[)בסימן רנ"ב ]ס"ב[(וז"ל: כתוב בשבלי הלקט בשם הרב ישעיה, דהא דשרי קיבולת כו', אבל בחנם אסור כ ו'. וציין שם הב"י סברת מהר"י אבוהב ז"ל. ע"ש. ומה שכתב מור"ם אבל במקום שהגוי מתחיל עם ישראל כו', עיין בדרכי משה בסימן רנ"ב דיצא לחלק ]אות א'[בהכי בין התחיל ישראל להתחיל הגוי כדי ליישב דברי מהר"י אבוהב דלא פליגי להרב שבלי הלקט ז"ל. ע"ש. עיין בלבוש ז"ל כאן , ועיין במג"א ז"ל שכתב וז"ל: מה שכתב דדוקא )ס"ד()סק"ז(.אפשר דמיירי בשכנו או אוהבו שמותר ליתן לו מתנת חנם, וכמ"ש בש"ע יו"ד)סימן קנ"א סי"א( שאסור ליתן מתנת חנם לעכו"ם שאינו מכירו. ע"ש עיין מה שתירץ הרב דברי מנחם)הגב"י סק"ה(, נדפס באות משמע דאם מכירו מותר, וע"ש בב"י הטעם דלשכנו מותר, שאינו אלא כמוכרו לו. כשהגוי אומר מאליו כו', אבל כשישראל אמר לו לילך אסור אפילו בחנם, וציין מה שכתוב בסעיף ב', והיינו מה שכתוב כאן בש"ע ס"ב אבל בסתם אף על פי שיש בדעתו כו' אסור כו', וכתב הרב מג"א , משמע פשיטא כשאינו מצפה לתשלום )בסק"ה(שכר דהיינו בחינם דאסור. ולחלק יצא, דבס"ב איירי בהתחיל ישראל אסור וכאן בהתחיל הגוי מותר. ועל מה שכתב המג"א ז"ל אבל מדברי רמ"א משמע כו', עיין מה שכתב על דבריו הרב ברכות מים ז"ל . )שם(אם הגוי הולך מעצמו וכו' מותר בכל גוונא. כתב (פה) הבאר היטב , אפילו לא קביע בי דואר )סק"ז(במתא. ע"כ. והבי דואר דהאידנא שהולך בקביעות, מותר אפילו לא קצץ וידוע שאי אפשר להגיע לשם אלא א"כ ילך בשבת. משבצות זהב . ולהמג"א אסור בלא קצץ אם אין ]סק"ג[]סק"ח[שהות להגיע לשם. אשל אברהם . וכן כתב בתניא ]סק"ח[]ש"ע , דאף שהליכה אינה בשביל ישראל, מ"מ מה שמוציא הגר"ז סי"ב[האגרת מרשות לרשות ומעבירו ארבע אמות ברשות הרבים או אפילו בכרמלית, עושה בשביל ישראל. עכ"ל. ועיין בשבות יעקב , דהבי דואר דהאידנא הוי קצץ, דאף שאינו )ח"ב סימן)מ"ה( ]מ"ב[(משלם כאן יצטרך לשלם במקום שהובא לשם, וכן כתב בחיי . וע"ש דאם הישראל שלח הבי דואר על אדם כלל ג' ]סי"א[הוצאת עצמו שלא בזמן להביא אגרת למקום אחר ביום פלוני, ואי אפשר לבוא לשם באותו זמן אלא אם כן שילך בשבת כי הדבר נחוץ לו, יש לצדד להתיר אם אין הישראל מדבר עם הנכרי שהולך בשליחות רק האדון של הבי דואר, נמצא שאין השלוח הולך על דעת ישראל רק בשביל אדונו א"כ הוי שבות דשבות. )סימן)מ"ד( ]מ"ו[(שכתב דמותר לומר ועיין שו"ת חוות יאיר לנכרי שיאמר לנכרי , אכן בסימן מ"ט כתב בשם הגאון מה"ר גרשון דאסור, מ"מ הא בשו"ע כתב דלצורך )סימן ש"ז סעיף ה'(הרבה מותר לומר לעכו"ם לעשות דבר שאינו אלא משום שבות. וכן כתב בשערי תשובה סימן ש"ז , דבשאילת יעב"ץ ]סק"ג[]ח"ב צידד להתיר למסור פאקעט מרגליות לעכו"ם שימסור סימן קל"ט[בשבת להפאסט אף שהעכו"ם צריך לכתוב. וכן כתב בחיי אדם כלל ג' , דבהפסד יש להתיר ליתן אגרת לנכרי שהוא יתן ]סי"א[על הפאסט בשבת, דהוי שבות דשבות במקום פסידא. וכן כתב בספר החיים , דבהפסד גדול יש לסמוך על המתירין )סימן ש"ז(אמירה דאמירה. ועיין בחתם סופר , שהוכיח מדברי )סימן ס'(החוות יאיר הנ"ל שאסור אמירה דאמירה, וכתב דכל )סימן מ"ט(זה אם אומר לנכרי בשבת, אבל בחול נהי דאמירה לנכרי גם בחול אסור מ"מ אמירה דאמירה אין ראיה לאסור. עכ"ל. שם אם הגוי הולך מעצמו וכו' מותר בכל גוונא. עיין מג"א (פו) דמפקפק קצת בזה, ועיין פמ"ג )סק"ח(]משבצות זהב סק"ג[דבשלי חת אגרת שלנו אין כאן חשש דהרי אינו שלוחו כלל, ובלא זה פשוט דהוי כקצץ, דע"ז משלמין)הבול( הפאסט מארקין. ואך היה קצת מקום עיון, באם מותר לשלוח בערב שבת אגרת אקספרס, דבזה קובע מלאכתו לשבת, ואך גם בזה הא אינו שלוחו של ישראל כלל, והוא מושכר להממשלה לקיים חוקם. ואך לכאורה יש לומר, דהוי כאומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר. אך הרי בלאו הכי נושא כמה אגרות ואין כאן רק מוסיף, ועיין מנורה הטהורה לענין הוספה. ועכשיו ]קני המנורה סק"ט[בלאו הכי הרי מקילין להוציא ע"י עכו"ם ותינוק ואף בהגיע לחינוך ., וכבר דיברו התשובות מזה, ואי"ה יבואר במקום אחר ולענין איסור תחומין ודאי הרי אינו הולך בשביל ישראל. שם מותר בכל גוונא. במג"א . נראה דצריך לומר (פז) )סק"ח(אפילו נותן לו בשבת, וקאי על האגרת, דאל"כ לא מקשה מר' יוסי ]שבת יט.[ כלום, דשמא ממידת חסידות עשה כן. ודוק. שם מותר בכל גוונא. כתב ב"י , (פח) )דף קס"א ע"ב שיטה ט"ו(וכתב עוד הגאון, שנ"ל שאם הגוי הולך מעצמו וכו'. נ"ב: עיין במג"א ובספר שבות יעקב . )סק"ח()ח"ב סימן מ"ב(שם מותר בכל גוונא. כתב מג"א ד"ה מותר בכל (פט) )סק"ח(גוונא, אפילו נותן לו שכר, דאם לא כן מאי בא לאשמעינן. עכ"ל. ע"ש. רצ ונו לומר שלא קצץ אלא שלבסוף יתן לו שכר והנכרי מצפה על זה, וכן פירש בספר אליה רבה . ]סק"ט[שם מותר בכל גוונא. כתב הרב מג"א , אפילו נותן לו (צ) ]סק"ח[שכר, דאם לא כן מה בא לאשמועינן. עכ"ל. ולא הבנתי כוונתו, דכל שנותן לו שכר אפילו לא קצץ אלא התנה ליתן הוה ליה קצץ כמו שכתוב בסעיף ב', ופשוט להתיר טפי מאם מוליכו בחנם, דמוליכו בחנם יש אוסרים בסעיף ד'. ולע"ד אשמועינן הכא, דאע"ג שנתן לו סתם ולא אמר לו ליתן לו שכרו, גם לא אמר לו הגוי להוליכה בחנם, דבכהאי גוונא אם הישראל משלחו אסור, דלא סמכא דעתיה דגוי והוה ליה שלוחו, הכא דהגוי הולך לעסקיו שפיר דמי. עיין בלוית חן)סימן ק'( אם מותר לומר לגוי שיוציא התינוק למצות מילה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים במקום שאין עירוב. ועיין עוד סיים הרב מג"א, וצ"ע דהא מכל מקום עושה מלאכה בעדו שמוציא וכו', ועוד דבסימן רס"ו וכו'. עיין כל דבריו ]ס"א[שם. ומסימן רס"ו לע"ד אין ראיה, דהתם כבר חשכה כמו שכתוב בב"י בשם הפוסקים, הילכך אי לאו משום פסידא לא הוה שרי. גם בההיא דסימן שכ"ה , העביר החלילין ארבע אמות ]סט"ו[ברשות הרבים בשבילו, אבל הכא כיון שהגוי יש לו דרך לשם מביא עמו כמה חפצים אחרים ואגבן מביא כתב זה גם כן, ונמצא שאין מעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים בשביל הישראל. מה תאמר שכשלא ימצאנו יחזור אחריו וכתב זה בידו, זהו מה שחשש מהר"י אבוהב אם הגוי מכירו, והב"י כתב שאין לחוש , יש לומר דבלא לזה. גם מה שהקשה מרבי יוסי וכו' ]שבת יט.[זה נמי תיקשי, דרישא דברייתא תניא וברביעי ובחמישי מותר אפילו ליכא בי דואר ולא קצץ)והלכתא הכי להטור, והרמב"ם דחאה מהלכה( ומסיים עלה: אמרו עליו על ]הלכות שבת פ"ו ה"כ[רבי יוסי הכהן ואמרי לה על רבי יוסי החסיד שלא נראה כתבו ביד גוי. וקשה מעשה לסתור, אלא ודאי מחמיר על עצמו היה שלא לשלחה ואפילו קצץ ואפיל ו איכא בי דואר, א"כ נימא דהכי נמי מחמיר אפילו הגוי הולך לעסקיו. סיים הרב מג"א, אח"כ ראיתי שהראב"ן מפרש הא ]סימן של"ט[דקביע בי דואר במתא, שהשליח דר בעיר שמוליכו שם, שרי לשלוח על ידו בערב שבת, שהרי בלאו הכי יש לו לילך שם. משמע מדבריו דעל כל פנים בעינן שיהא שהות להגיע לעיר . ע"כ. שנשתלח, דהא עלה קאי פלוגתא דב"ש וב"ה ]שבת יט.[ואע"ג שכן הוא לפירוש זה, מיהו לפירוש כל שאר הפוסקים והמפרשים בקביע בי דואר יש להביא ראיה מהסוגיא להיפך, דאם איתא דכל שהגוי הולך מעצמו לעסקיו לא שרי ליתן לו האגרת אלא א"כ יגיע לשם, מאי דוחקיה דגמ' לחדותי הא דקביע בי דואר, הוה ליה למימר דסיפא דברייתא איירי שהגוי הולך שם מעצמו הילכך שרי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אף בלא קצץ, אלא ודאי בהא אפילו אם לא יגיע לשם שפיר דמי וברייתא לאו בהכי איירי. שם מותר בכל גוונא. עיין במג"א ]שהקשה[ מסימן (צא) ]סק"ח[]רס"ו ס"א[ דלא שרי ליתן כיסו לעכו"ם וכו'. )רמ"ו(ע"ש. ויש לומר, דבשלמא גבי כיס דמיירי ליתן לו בשבת, לכן לא שרי אלא במקום פסידא, אבל הכא שנותן לו אגרת בערב שבת למאי ניחוש, אם לא ימצאנו בודאי לא ילך בשבילו בשבת דהא הישראל לא שלחו, ואם לא ימצא אחרים שנשתלח עליהם בלאו הכי צריך לילך בשביל אחרים. וק"ל. שם מותר בכל גוונא. מג"א מותר בכל גווני וכו'. (צב) )סק"ח(המג"א דחק כאן למאד, ולפי מה שכתבתי לעיל בשם עולת שבת אין צריך לשום דוחק, דמיירי דאע"ג דלעיל ]סק"ג[אסור אם רוצה ליתן שכר והוא רוצה ליטול אלא שלא []ס"ב פירש לו שיתן לו שכר, וכאן הכל שרי. או שנוכל לפרש בגווני בסעיף ג' בשכרו לימים, כן צריך לפרש דהר"ן ]שבת ז. ד"ה גרסינן[דברי המג"א, דאי לאו הכי היינו קצץ ממש ומאי צריך לילך, בלאו הכי הלא קצץ מותר בכל גווני, אלא ודאי מה שכתב אפילו נותן לו שכר היינו בכהאי גוונא. ומה שכתב וכן משמע בגמ' אמרו על רבי יוסי שלא נמצא כתב ידו, תמוה מאד זה ]שבת יט.[הוא למידת חסידות אבל לא לדינא, והא ראיה שלא הביאוהו הוא תמוה יותר, דשם הפוסקים, ומה שהביא מסימן רס"ו ]ס"א[מיירי דנותן לו משחשיכה ואין לו דמיון לכאן, על כן דבריו צ"ע. שם מותר בכל גוונא. עיין מה שהקשה הרב מג"א (צג) ]סק"ח[ומה שתירץ. יע"ש. ולפק"ד לפי מה שכתב הר"ב התרומה , והמרדכי , והאגודה ]סימן רכ"ב[]שבת פ"א סימן רנ"ו[]שבת , הטעם משום דנראה דבשבת נתן לו להוליך, יש פ"א סימן כ"ה[להחמיר בדין זה ובדין הקודם, והמיקל יש לו על מה לסמוך. (ודוק. שם מותר בכל גוונא. בדברי הרב מג"א יש ט"ס, (צד) )סק"ח(וכצ"ל: אפילו ]אינו[ נותן לו שכר ובערב שבת, דאם לא כן מאי בא לאשמועינן. לבוש . וצ"ע דהא. כצ"ל. נתיב ]ס"ה[חיים. שם מותר בכל גוונא. מג"א הקשה על הש"ע מן (צה) )סק"ח(יוסף החסיד, ולכאורה אדרבה בגמ' משמע ]שבת יט.[מדת חסידות, ומנלן שהוא מדת הדין. וראייתו מסימן שכ"ה הביא חלילין בשביל ישראל, ודאי שייך טפי שמא ירבה ]סט"ו[הדרך בשבילו, משא"כ הכא הולך מעצמו ולוקח אגרת כדרך עוברים ושבים. וגם בסימן רס"ו מדקדק הש"ע בלשון ]ס"א["ולמוצאי שבת לוקחו ממנו", כי אינו מאמינו כל כך, בפרט כיס מעות אין סימן למטבע ונהנה שיוליכנו מיד. ועוד ודאי יוליכנו שהוא בדרך, משא"כ כאן אינו מקפיד אם ילך ביום ראשון עם אגרת כמו שכתב הרא"ש בעורות, דלא שרי ]שבת פ"א סימן ל"ו[רק בלא אכפת ליה היום. ודוק. שם מותר בכל גוונא. כתב ביאור הגר"א , אם כו' (צו) )סקי"א(דב"ה שמצריך עד כדי כו' לטעמייהו כב"ה ]שבת יט.[דברייתא אליבא דת"ק. נ"ב: וצ"ע דלפי זה מאי פריך ]שם יח:[הגמ' והלא קצץ, ומאי משני הכי קאמר ואם לא קצץ כו', הא לב"ה אף במכירה וכו' כן כדי שיגיע לבית הסמוך )דף י"ח ע"ב(לחומה. שם מותר בכל גוונא. כתב מג"א , מותר כו', ולכן (צז) )סק"ח(נ"ל כו'. וקצת קשה, דא"כ נמי קשה על רבי יוסי ]שבת שלא נמצא כתב ידו ביד אינו יהודי, ומשמע שם בברייתא יט.[אפילו ברביעי וחמישי לא נמצא כתב ידו ביד אינו יהודי, ואמאי לא נתן לאינו יהודי ההולך מאליו, דהא אם לא ימצאנו לא ילך האינו יהודי אחריו. שם .'כתב ב"י, אם הגוי הולך מעצמו כו (צח) מותר בכל גוונא. וכן פסק בש"ע . וכתב הרב מג"א ז"ל )ס"ה()בסק"ח(וז"ל: מותר בכל גוונא אפילו יתן לו שכר כו'. ביאור דבריו עיין במחצית השקל ז"ל ובבגדי ישע , ועיין מה שכתבו הרב נהר ]סק"ב[, מאמר מרדכי שלום ז"ל בס"ה , ברכות מים ז"ל )סק"ג()שם(. ועל מה שכתב הרב מג"א דעכ"פ הגוי עושה מלאכה בשביל הישראל שמוציא הכתב כו', כתב הרב מאמר מרדכי דלא קשיא מידי, דבלאו הכי הגוי נושא חפציו עמו ואין כאן תוספת . מלאכה כו', עיין מה שכתב הרב יד אפרים סביב לש"ע )בסק"ח(שם מותר בכל גוונא. ודע דלכאורה עדיין צריך לנו לבאר (צט) דבר אחד בדברי הירושלמי הנזכר ]עירובין פ"י הי"ד[לעיל, דמסתפק בנפל השרץ ונמצא שרץ אחר בצידו, אבל אם לא נפל פשיטא ליה דאסור. ולכאורה יש להעיר מדין שפסק מרן ז"ל בשלחנו הטהור , אם הכותי הולך מעצמו )סימן רמ"ז סעיף ה'(למקום אחר וישראל נותן לו אגרת מותר בכל גוונא, ודין זה הביאו בב"י בשם מהר"י אבוהב. וכתב מג"א , צ"ע דהא )סק"ח(מ"מ עושה מלאכה בעדו שמוציא הכתב מרשות לרשות ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים. והרב הלכה ברורה תמה על המג"א, דהגוי בלאו הכי נושא כתבים, ומה לי כתב אחד או כתבים ]סק"ב[ומאמר מרדכי הבאים כאחד, וכ"כ בספר נהר שלום . והנה בודאי גם מרן לא התיר אלא דוקא בענין טלטול ]סק"ה[והעברה והוצאה, שבזה י"ל כיון דבלאו הכי הגוי נושא משלו, מה לי אחד מה לי עשרה, אך דבר שהוא עשיית מלאכה בידיים בגוף הדבר, דהיינו שהגוי מחמם או מבשל או מדליק לעצמו, כ"ע יודו דאסור לישראל לומר לו לחמם ולבשל בשבילו, אע"ג דהגוי עושה מלאכת ישראל עם מלאכתו ביחד, כיון דתרי גופי נינהו בעשיית המלאכה הנעשית בשביל זה ובשביל זה, דאיכא ריבוי שיעורא בגוף המלאכה, וזה ברור. ואם ,כן עתה קשיא לי, כיון דנדון הירושלמי איירי בטלטול אמאי פשיטא ליה אם לא נפל השרץ מידו דאסור ליטול שרץ אחר שמצאו שם. ונ"ל בס"ד הך דסימן רמ"ז שאני, דהמעשה של האיסור אינו עושה אותו הישראל אלא הגוי, והישראל רק אומר לגוי שיטלטלנה, והנתינה שנותן האגרת ביד הגוי אין בזה איסור, דאם יתן לגוי ולא ילך הגוי מה איסור עשה הישראל בנתינה, ולהכי אמרינן כיון דהגוי בלאו הכי הולך ומטלטל כתבים אחרים לית לן בה. מה שאין כן בנדון הירושלמי, גוף האיסור שהוא הטלטול עושהו ישראל, ולכן פשיטא ליה בהיכא שהישראל נוטל השרץ ומטלטלו, אע"ג דיש שרץ בידו אין זה נוגע לזה דתרי גופי נינהו, ורק נסתפק אם נוטל מן הקרקע שרץ המותר עם שרץ האחר שבצדו, דאע"ג דהם תרי גופי, כיון דנוטלם מן הקרקע בבת אחת אולי חשיב כמו גוף אחד. ואין פנאי להאריך יותר בענין זה, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר. שם מותר בכל גוונא. עיין מג"א . נ"ב: ולי נראה, דאין (ק) )סק"ח(זה מיקרי עושה מלאכה בעד ישראל אלא בעד עצמו, יען דבלאו הכי הוא הולך מעצמו, ושאני סימן שכ"ה )סעיף ט"ו(דעל כל פנים הוא מיטפל בהם, ונדון דידן לא דמי אלא למה שכתוב שם שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לירד בו )סעיף י"א(דמותר, והכא נמי כיון דבלאו הכי הוא הולך מעצמו ובאגרת איננו משא כבד, שהוא מניחו בחיקו והולך. ועיין מה שכתבתי . וההיא דרבי יוסי בס"ד בסימן רנ"ב על דברי המג"א )סק"ט(]שבת שלא נמצא כתב ידו וכו', אין דנין מינה, דחומרא בעלמא יט.[הוא שהח מיר על עצמו וכל הפוסקים לא פסקו כן. וההיא דסימן רס"ו נמי דמיא לסימן שכ"ה סעיף ט"ו וכמו שכתבתי, ועוד ]ס"א[דהתם כבר קדש עליו היום, אבל הכא בסמוך לחשיכה מיירי כמו . שכתב הטור. ועיין סימן רמ"ו )סעיף ב'(שם מותר בכל גוונא. המג"א כתב דוקא ביש שהות, (קא) ]סק"ח[דהא להראב"ן בזה הוה פלוגתא ב"ש וב"ה ]סימן של"ט[. והגר"א הביא דשיטת הראב"ן בזה דלא ]שבת יט.[]סקי"א[כהברייתא זו, דברייתא כת"ק דר"ע שם ומתני' כר' ]יח:[]יז:[עקיבא דמתירין עם חשיכה, ואע"ג דלא קיי"ל ]בבי דואר[)בכ"ד(כראב"ן, בזה בקביע נקטינן כראב"ן. ונראה דכוונתו, דבפירוש הש"ס נקטינן כפירוש הרי"ף ורש"י ]ז.[]ד"ה דואר וד"ה שכיחא וכמבואר בס"א. אלא בזה דסבירא ליה להראב"ן דהעכו"ם במתא[דר שם מותר, בזה פסקינן כוותיה. והטעם, כיון שהוא לצורכו בעצמו פשוט דזה הוה כקצץ וכעושה בחנם דחשיב ג"כ כקצץ, וי"ל דשייך בזה גם אריס אריסותיה קעביד, כיון דעושה לצורך עצמו והישראל אינו מפרש לו שילך בשבת. ומה שמקשה המג"א ממי שהחשיך ונותן כיסו לעכו"ם , פשוט דהתם ]סימן רס"ו ס"א[כשהישראל הולך עמו ומוסר לעכו"ם משום איסור שבת אפילו מבעוד יום, מ"מ מוכחא מילתא דהוא רוצה שיעשה בשבילו מלאכה בשבת, אבל הכא לא מוכחא כלל. ונראה דהכי קיי"ל, דהרי מעשים בכל יום ששולחים על הפאסט אף בדרך ]דואר[שהוא יותר משבעה ימים ונודע דהולכת בשבת. ועל כרחך משום הך טעמא דזה לא חשיב כאומר לו לעשות בשבת, דמה שהולכת הוא בשביל עצמם, וכיון דהוא ]כ[קצץ שרי עם חשיכה, ואף שודאי הולכת היא בשבת, מ"מ אינו בשביל הישראל כנ"ל. ולפי"ז נראה דגם בפאסט הידוע שהולכת בשבת מותר ליתן בערב שבת עם חשיכה, והכל על יסוד שיטה זו. שם מותר בכל גוונא. עיין מג"א שתמה אי בשכר (קב) ]סק"ח[מאי קמ"ל, אי בחנם הא אסור. ולא הבנתי הקושיא, הא הב"י בעצמו כתב על דין זה, ואם יודע שמרבה הדרך בשבילו אסור. ע"כ. הרי דהב"י רצה לאשמעינן דבלא יודע מותר, וקמ"ל דלא חיישינן שבשבילו ירבה הדרך, ולא קשיא מידי. ונלענ"ד עוד, דקמ"ל דהב"י כתב בספרו ]סימן רנ"ב ס"ב ד"ה כהרמ"א בסעיף ד' בשם יש חולקים, דאפילו כתוב בשבלי הלקט[בחינם אסור, וזה אם ישראל התחיל לומר לגוי שילך, וקאמר דאם הגוי התחיל לומר לישראל שילך לכ"ע מותר, ולא תימא דנגזור פתח גוי לישראל שילך אטו פתח ישראל לגוי שילך, קמ"ל. ובכל גוונא דקאמר, ר"ל בין פתח ישראל בין פתח עכו"ם, ]דרק[ בפתח גוי ולא כי"א שכתב רמ"א לעיל )סעיף ד'()דאף(מותר. שם מותר בכל גוונא. כתב במג"א , ולכן נ"ל וכו' (קג) )סק"ח(אפילו לא קבוע וכו'. אבל בערב שבת אסור, רק ביום חמישי. שם מותר בכל גוונא. והנה בש"ע איתא, (קד) )סימן רמ"ז ס"ה(אם העכו"ם הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו , וצ"ע דהא מ"מ אגרת מותר בכל גוונא, וכתב המג"א )סק"ח(עושה מלאכה בעדו שמוציא האגרת מרשות לרשות, ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים, ואע"ג דהאידנא לית לן רשות הרבים מ"מ אסור, דהא תחומין נמי מדרבנן וכו'. ע"ש. ובספר הלכה ברורה תמה על המג"א בזה, שהרי הגוי בלאו הכי נושא עמו הרבה אגרות, ומה לי אגרת אחת ומה לי הרבה אגרות בהוצאה ]סק"ב[. ע"ש. ולכאורה אחת. ע"ש. וכן הקשה הרב נהר שלום כוונת המג"א שהוא מרבה בהוצאה, וריבוי בשיעורין אסור מן התורה כדעת הר"ן והריטב"א , ]ביצה ט: ד"ה ומיהא[]עירובין סח.[וממילא גם ע"י עכו"ם אסור. וע"ע באור זרוע ח"ב )סוף סימן , ובשו"ת הריב"ש . ע"ש. ושו"ר פ"ה()סימן שפ"ז, דף קט"ו סע"ב(בשו"ת שבות יעקב ח"ב שהביא קושיית הלכה ברורה, )סימן מ"ב(וכתב, ובאמת שאין זה כדאי לדחות דברי המג"א, שהרי הנכרי מרבה במשאו, ומוליך גם אגרת של ישראל מרשות לרשות שאסור. ומ"מ י"ל שכיון שנותן האגרת לנכרי מערב שבת, והוא הולך מעצמו שם בלאו הכי, לא חמיר איסורו כולי האי בשבות )סוף סימן כ"ד(הביא דברי דרבנן. ע"ש. ובשו"ת רב פעלים ח"א המג"א והלכה ברורה, וכתב, ובודאי שגם מרן הש"ע לא התיר אלא דוקא לגבי הוצאה והעברה, שבזה י"ל שכיון דבלאו הכי הגוי נושא משלו מה לי אחד ומה לי עשרה, אך בעשיית מלאכה בידיים כגון שהגוי מבשל או מחמם, כ"ע מודו שאסור לישראל לומר לגוי לבשל ולחמם בשבילו, אע"פ שהגוי עושה מלאכת ישראל עם מלאכתו ביחד, כיון דתרי גופי נינהו בעשיית המלאכה הנעשית בשבילם, ואיכא ריבוי בשיעורין בגוף המלאכה. וזה ברור. ע"כ. ועיין באור שמח . )פרק י"ח מהלכות שבת ה"א בד"ה ולפ"ז(ע"ש. ועיין בעירובין ניחום ליה אגב אימיה. ועיין )דף ס"ח ע"א(תוס' מנחות . ע"ש. )דף ס"ד סע"א(

סעיף ו

(קה) מי שיש לו שכיר גוי לשנה וכו' אסור לשלחו ערב שבת באגרות. כתב ב"י , בסימן )ע"ב שיטה מ"ו(רמ"ד כו'. נ"ב: ומיהו אם לא שכרו רק לשליחות אגרת יש מתירין כמו שנתבאר לעיל סימן רמ"ד. ]ספר המפה[. ובספר כתוב, ולפי היש אומרים דאסרי לעיל בסימן רמ"ד הלבוש ]ס"ו[סעיף ה', גם זה אסור. שם (קו) מי שיש לו שכיר גוי לשנה וכו' אסור לשלחו ערב שבת באגרות. כתב מג"א , ערב שבת באגרות, אבל )סק"ט(ברביעי וחמישי מותר. לכאורה דבריו תמוהים מאד למאן כתב אפילו ברביעי וחמישי זה, לש יטת הראב"ד ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[אסור, ואפילו שכרו לשליחות האגרת לבד כמבואר לעיל בסימן רמ"ד , ואי לשיטת הרמב"ם ג"כ אינו היתר אלא בשכרו ]ס"ה[לשליחות האגרת, אבל שכרו לכל המלאכות א"כ בודאי ניחא לישראל שילך בשבת כי אח"כ יצטרך למלאכה אחרת, ולמה יהיה מותר ברביעי וחמישי. וצריך לומר דסבירא ליה להמג"א, משום דבב"י נסתפק לדעת רמב"ם אי סבירא ליה דמודה לדעת ראב"ד בשכרו לשנה לכל מלאכותיו, משום דיש חילוק הנ"ל דבשכרו לכל מלאכותיו בודאי ניחא ליה שילך בשבת כדי שיוכל לעבדו אח"כ למלאכה אחרת, או אפשר דאין חילוק ולהרמב"ם לעולם שרי, ולכך עשה פשר דבר, דבערב שבת אסור וברביעי וחמישי מותר, כיון דאפשר לומר דלהרמב"ם גם בכהאי גוונא שרי. ומיהו לדעת רמ"א בסימן רמ"ד דכתב בפשיטות דבכהאי גוונא הרמב"ם מודה, א"כ אפילו ברביעי וחמישי אסור, אע"פ שכתב הרמ"א בסעיף א' להתיר ברביעי וחמישי אפילו בלא קצץ כלל, אפשר דכאן שהוא שכיר שנה גרע ]דא[דעתיה דישראל קא עביד, ואפשר דמאחר דאפילו בלא קצץ מותר, למה זה יגרע כחו מה שקבל שכר לשנה מישראל, ושייך ג"כ לומר אדעתיה דנפשיה קא עביד . שם (קז) מי שיש לו שכיר גוי לשנה וכו' אסור לשלחו ערב שבת באגרות. אבל ברביעי ובחמישי מותר, דיש אומרים דזה מיקרי קצץ, כמבואר בסימן רמ"ד . יעש"ב. ]ס"ה[שם (קח) מי שיש לו שכיר גוי לשנה וכו' אסור לשלחו ערב שבת באגרות. כתב הרב מג"א, אבל ברביעי וחמישי מותר, כיון דיש אומרים דזה מיקרי קצץ, כמו שכתוב סימן רמ"ד . עכ"ל בסק"ט. וכוונתו, דלפי פירוש ב"י בסימן זה ובסימן ]ס"ה[רמ"ד לדעת הרמב"ם זה מיקרי קציצה. נתיב ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[חיים. שם (קט) מי שיש לו שכיר גוי לשנה וכו' אסור לשלחו ערב שבת באגרות. כתב מג"א , אבל ברביעי וחמישי וכו' כיון )סק"ט(דיש אומרים דזה מיקרי קצץ כמו שכתוב סימן רמ"ד וכו'.)נ"ב הגליון ש"ע שלו:( פירוש, שדעת הב"י דאפילו בשכרו לכל , משא"כ המלאכות אפשר דשרי להרמב"ם ]הלכות שבת פ"ו הי"ב[להרמ"א בסימן רמ"ד , וכ"כ התוספת שבת . )ס"ה(]סק"י[)בכ"י שלו מצאתי(, צ"ע דהא בכה"ג שהא"י מושכר לכל המלאכות מבואר שם דלכ"ע אסור, ואולי ט"ס הוא וקאי אמה שכתב בהג"ה יש מתירין. וצ"ע. ומ"מ אפשר להקל כיון שהרמ"א מיקל ברביעי וחמישי במקום צורך בסעיף א'. ע"כ. שם (קי) מי שיש לו שכיר גוי לשנה וכו' אסור לשלחו ערב שבת באגרות. וכתב המג"א , אבל ברביעי וחמישי )סק"ט(מותר כיון דיש אומרים דזה מיקרי קצץ. ע"כ. וזה לדעת הב"י, אבל לדעת ר מ"א ז"ל שכתב בסימן רמ"ד דבשכיר לכל )סעיף ה'(המלאכות לכולי עלמא אסור, א"כ אפילו ברביעי וחמישי אסור. וכתב התוספת שבת , דאף לדעת רמ"א ז"ל שכתב בסעיף )סק"י(א' דאפילו בלא קצץ כלל מותר ברביעי וחמישי, שכיר לכל המלאכות גרע מלא קצץ, דבלא קצץ איכא למימר כיון שמקבל כלים לעשות בקבלנות, אין קפידא לישראל מתי יעשה, כמו שכתב המג"א סימן רנ"ב , ולכן מותר אף שלא קצץ, אבל )סק"ח(בשכיר שנה איכא קפידא לישראל דלמחר יעשה עבודה אחרת. ע"כ. אבל מדלא הגיה רמ"א ז"ל בסעיף זה דאף ברביעי וחמישי אסור, משמע ודאי דאף לדעתו שרי ברביעי וחמישי, וכן פסק הרב ז"ל . ואף שיש קפידא לישראל דלמחר יעשה ]ש"ע הגר"ז ס"י[מלאכה אחרת, מותר ברביעי וחמישי, ומה שכתב המג"א בסימן רנ"ב דאין קפידא לישראל מתי יעשה, היינו שאין לו קפידא ממלאכה זו שאינו צריך לה שתעשה גם בשבת. ועיין קונטרס אחרון סימן רנ"ב . ]להגר"ז[)סוף סק"ו(ולפ"ז גם בכל מלאכת תלוש מותר ליתן לשכיר שנה ברביעי חמישי אף שהוא שכיר לכל המלאכות, ומכל שכן מאגרת, דהא באגרת אין הרמ"א ז"ל מתיר בלא קצץ ברביעי וחמישי אלא אם צריכין לכך, ובמלאכת תלוש התיר בסימן רנ"ב בפשיטות, ואם באגרת מותר בשכיר שנה לכל המלאכות )סעיף ב'(כל שכן במלאכת תלוש. אבל כל זה דוקא במסר לו מלאכה והעכו"ם קיבל עליו לעשותה דומיא דאגרת, אבל לא במרחץ וכדומה. עיין קונטרס אחרון סימן רנ"ב . ]להגר"ז[)סוף סק"ז(שם קיא(מי שיש לו שכיר גוי לשנה וכו' אסור לשלחו ערב שבת באגרות. כתב במג"א , כמ"ש סימן )סק"ט(רמ"ד. ]הגהות[ מרדכי בשם הרא"ם, הביאו ב"י ]שבת סימן תס"ב[. בסימן רמ"ד ]ס"ה[

סימן רמח

סעיף א

סעיף (א) א' מותר להפליג. נ"ב: דוקא כששלח להודיעם שהולך ]ס"א[שם לשבות כמבואר בסימן שאח"ז .. ע"ש שם (ב) מותר להפליג וכו'. ,פירוש, להפריש מן היבשה לים שמפליג עצמו מן הישוב. רש"י ז"ל ]שבת יט. ד"ה . מפליגין[שם (ג) מותר להפליג וכו'. ,כתב הטור, אין מפליגין כו'. פירוש להפריש מן היבשה לים, שמפליג עצמו מן הישוב, כן פירש"י בפ"ק דשבת . ועיין במדבר )דף י"ט ע"א ד"ה מפליגין כו'(רבה וז"ל: הלכה, מהו )פרשת)קרח( ]שלח פרשה ט"ז פסקא א'[(לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים, כך שנו רבותינו, אין מפליגין בספינה בים הגדול שלשה ימים קודם לשבת כו'. ע"ש. ועל כרחך לפרש דהיינו טעמא כדעת הרי"ף ז"ל ]שבת ז:[משום עונג שבת, דאי לטעם משום תחומין, מותר בספינה גדולה. שם (ד) מותר להפליג בספינה וכו'. ומנהג פשוט בעירנו אזמיר יע"א, דכשהוא בא מחוץ לעיר לעירנו אזמיר בספינה, יוצאים בשבת ע"י דוגייאות קטנות הנקראים פירימ'יס, אבל להפליג ולצאת בשבת מן העיר לנסוע בספינה ע"י דוגייאות לא נהגו, ומקרוב נהגו היתר קצת לנסוע מן העיר ביום שבת ע"י דוגייאות קטנות. ועיין מה שכתבתי בזה בספרי זוטא לב חיים בעזר משדי. ועיין בספר קרבן אשה חלק או"ח )ח"ב סימן קצ"ז(סימן ]י'[, שאסף וקבץ כל הדינים השייכים לזה. יע"ש. )וי"ו(ועיין בתשב"ץ . ועיין מה שכתב )ח"ד ]הטור השלישי[ סימנים י"א וי"ב(חכם בני הי"ו בספרו ברך את אברהם בדין )סדר בשלח ]דף נ' ע"ד[(זה דאין מפליגין בספינה. ע"ש. ועיין נמי להרב בית אהרן ז"ל , ובמה שכתב תלמידי הותיק רב חמ"א נר"ו )מערכת שי"ן אות וי"ו(נראה דשאני הכא דהולך לדבר מצוה ואף אם לא הודיעם יכול להפליג, ובסימן רמ"ט מיירי דומיא דמצור לצידון דשרי אף בערב שבת לדבר הרשות ואם בספרא דמרי'ה טב תהלה לדוד ח"ב בסוף הספר, ועיין הרשב"ש על סימן זה. )סימן ת"ח(שם (ה) מותר להפליג בספינה וכו'. ובדין דאמפף וואגין או דאמפף שיפין, אם מותר ליסע בשבת, עיין בשו"ת דאסור ליסע באייזין באהן חתם סופר חלק ששי )סימן צ"ז(בשבת, וכ"כ בשו"ת מהר"י אסאד , ובתפארת )חאו"ח סימן נ"ח(ישראל על משניות בכלכלת שבת . ועיין ]דיני מלאכת שבת אות ט'[בשו"ת יד אלעזר סימן כ"ד[ תשובה ארוכה להגאון חת"ס )כ"ח ( ] בזה. ועיין בספר פדה את אברהם . יעו"ש. אבל )מערכת ש' אות ד'(בספינה הנקרא דאמפף שיף, כתב בשו"ת מהרי"א הנ"ל דמותר ליסע בשבת אם קונה שביתה מבעוד יום. ועיין בענין קונה שביתה בספינה בשואל ומשיב . )מהד"ג)ח"ב(]ח"א[ סימן רל"ח(ועיין בשו"ת אבני צדק או"ח סימן ]ל"ד[, ובשערי תשובה )כ"ט(סימן של"ט , ובעיקרי הד"ט . )סק"ח()סימן ט"ו אות י"ח(ובדין לעבור בספינה כדי לקרות בתורה בשביל רבים, עיין בשו"ת מהר"ם שיק חלק או"ח דאם קונה )סימן ק"י(שביתה מערב שבת מותר לילך. יעו"ש. ועיין בדברינו לקמן סימן של"ט סעיף ז' , ובסימן תט"ו סעיף א' . ועיין ]סקי"ג[]סק"א[בשו"ת מעשה אברהם , שנשאל אם מותר )חאו"ח סימן מ"ח(להפליג בספינה בשבת לצאת לקראת מלך להסוברים דהא דאין מפליגין בספינה הוא משום איסור תחומין, אי סברי דתחומין דאורייתא אי שרינן איסור תורה מפני כבוד המלך, והעלה דמותר להפליג. יעו"ש. ועיין בשדי חמד שכתב )מערכת כ"ף כלל צ"ט(לדחות ראיותיו, וכתב דדבריו תמוהים מאוד. יעו"ש. שם (ו) מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת וכו'. .אמר הבן עיין במה שכתב הרב א"א המחבר ז"ל בחדושיו למסכת עירובין . ע"ש ודוק. )לדף מ"ג ע"א(]עירובין דף מ"ג ע"א תוס' ד"ה הלכה, פסק רשב"ם כו'. וכתב הרא"ש וז"ל: פסק רשב"ם כו' דספינה ]פ"ד סימן ג'[ממילא אזלא כו', והא דאמרינן כו', אתיא כב"ש כו', ]שבת יט.[אבל ב"ה כו'. עכ"ל. שמעתי מפי מוה"ר מהר"ם פרישקו נר"ו, דיתיב ומקשה להרב ז"ל, דנראה דהוא משוה המחלוקת הכי, דלב"ש דאוסר אף מבעוד יום אפילו דבאותה שעה מותר, כיון דהמלאכה נעשה בשבילו, אף דממילא נעשית כיון דהוא הגורם אסור. והכא נמי הוי הכי, אפילו דבשבת בשעת התחלה הוי היתר ליכנס ונעשה כהיתר דמבעוד יום דהתם, אפילו הכי אסר ב"ש כי התם, דהא אחר כך נעשה האיסור. אבל ב"ה דשרו עם השמש, הכא נמי נעשה כמבעוד יום בשעת הכניסה לספינה, דבאותה שעה מותר ואחר כך נעשה ממילא. וא"כ מאי מקשה הרב אחר כך, ואין נראה לי דבריו כו' בהא לא שייך פלוגתייהו בערב שבת, הא לפי האמור שייך שפיר פלוגתייהו נמי בערב שבת וכאמור. זהו תורף קושית הרב עליון למעלה נר"ו. ולי הצעיר נראה לתרץ, דהרא"ש סבירא ליה דהא דאוסר ב"ש אפילו מבעוד יום אינו משום הטעם שכתב הרב נר"ו, אלא משום גזירה שמא יתחיל בשבת, ואין הכי נמי דלא הוי איסור מה שהוא גורם אלא משום גזירה, דאי שרינן ליה להתחיל מבעוד יום אתו למטעי ולומר כיון דבשבת יעשה המלאכה אלמא דמותר לעשות מלאכה זו בשבת ויבוא להתחיל בשבת עצמו דבהתחלה אסור, וב"ה סברי דלא גזרינן. וא"כ שפיר מקשה הרא"ש דלא שייך פלוגתייהו דבערב שבת הכא, דבשלמא התם הוא דאיכא למגזר כיון דאותה התחלה בשבת אסור, אבל כאן דההתחלה מותר בשבת עצמו לא שייך למגזר, ב"ש שרו לעשותו בשבת וכמו שכתב הוא. )הג"א. דאמרי אף דלפי האמת אינו כן, שהרי בירושלמי ]שבת מפורש להדיא דב"ש אסרו אף ברביעי פ"א ה"ח[כדלקמן. מ"מ כוונת רבנו המחבר ז"ל לפרש בדברי הרא"ש על פסק רשב"ם דשרי אפילו בשבת, והברייתא דאין מפליגין אתיא כב"ש דוקא ולא כב"ה, דזה לא נהירא ליה להרא"ש, דאי לאו דהירושלמי פירש להדיא מחלוקת ב"ש וב"ה, הוה אמינא דבכגון דא דהתחלת המלאכה מותר בשבת וליכא למגזר כו' אפילו ב"ש מודו דמותר בשבת, דאף דפליגי בשאר מלאכות היינו היכא דהתחלת המלאכה אסורה ואיכא למגזר, לא כן בנדון דידן דלא שייך פלוגתייהו כו'. וק"ל(. ועוי"ל דר"ל דהוה להם לפלוגי ב"ש וב"ה בשבת עצמו, דהוי רבותא טפי דאפילו בכה"ג מתיר ב"ה וכחא דהתירא עדיף. ודוק. נדפס לקמן אות י'.)כנראה שחידוש זה מנכדי הרב .נדפס מחדושי הש"ס של הרב אבני שהם .נדפס באות הקודמת .'נדפס לקמן אות מ בסעיף ו' שם מבואר דלאו דוקא המחבר שהוציאו לאור ספר זה, שכן הספר ברכות מים נדפס כעשרים ושמונה שנים אחר פטירת הרב בתי כנסיות(. )אמר ,הבן. כמ"ש א"א הרב המחבר ז"ל בטעמייהו דב"ש וב"ה כן ראיתי להרב יד המלך ז"ל . ע"ש([. )בדף צ"ט ע"א(שם (ז) מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת וכו'. ,כתב ב"י וכתבו התוספות והרא"ש ]עירובין מג. ד"ה הלכה[]שם פ"ד בפרק מי שהוציאוהו בשם רשב"ם כו'. נ"ב: עיין בספר סימן ג'[)בדף ו' ע"א(, ועמ"ש הרב יד אהרן נ"מ אבני שהם ז"ל )בדף ס"א ע"ג(. שם (ח) מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה. עיין בבאר היטב , ובספר ברכות ]סק"א[מים שם. שם (ט) מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה. כתב מג"א , אבל בשבת אסור. עיין )סק"א(סעיף ג' דשם מבואר דמפליגין אפילו בשבת, ועיין סימן תרי"ג ס"ו דשם אוסר הש"ע לשוט בספינה לשמור פירות, ואע"ג דשמירת פירות מיקרי דבר מצוה אפילו הכי אסרו הש"ע וכאן מתיר. וכן בסימן של"ט הביא הרב ב"י בשם האגור , ]סימן שמ"ה[מצאתי בשם ה"ר ישעיה שהיה נכנס ועובר בשבת בעיר ויניציא באותן ספינות קטנות, והיה אומר שהעכו"ם המנהיגים הספינה לעצמם הם מתכווין, ורבנו מאיר הקשה לו מרבן גמליאל שירד ]שבת קכב.[. עכ"ל. והאליה רבה רוצה לתרץ, דהתם לנמל ]סק"ד[מיירי ביום הכפורים החמירו יותר משבת. הלא הוא דבר שאין הדעת סובלו, דבאמת)ב(שבת חמורה מיום הכפורים, זה זדונו כרת וזה זדונו סקילה. ואפשר לומר דמאחר שנכנס מערב שבת שם וקנה שביתה לא נראה כשט, ואין בו גזרה שמא יעשה חביות של שייטין. אך עדיין אינו מתורץ מסימן של"ט הנ"ל. ואפשר לומר דשם התיר שהיו הולכין תמיד בכל עת משכונה לשכונה כן, וא"כ לא מחזי כשט, ולק"מ נמי מרבן גמליאל. ועיין שם מה שכתב שם בסק"ח, שמקשה הטור אהדדי ]ועוד[]סימן תרי"ג[דבגמרא מפורש לאסור כאשר מקשה שם, ותירוצו ]שבת קלט:[דחוק דגמרא מיירי דהעכו"ם עושין מלאכה עבורו. ועיין סוף סימן של"ט דאין ליכנס לספינה כלל אם היא שטה על פני המים אם אינה קשורה. והרבה פוסקים מתירין להפליג אפילו בשבת אם הוא לדבר מצוה. ומ"מ אין להקשות מסימן תרי"ג דשם אוסר, די"ל דשמירת פירות אינו מצוה כל כך והם לא התירו אלא לדבר מצוה ממש, ולק"מ מגמרא דשבת דף קל"ט. ע"ש. שם (י) מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה. אבל בשבת עצמו אסור, ואפילו ביום טוב שני של גלויות. ועיין משפט צדק ומהר"י הלוי )ח"א סימן ל'()סימן , ועיין בתשב"ץ . יע"ש. וכל שכן לפי פסק ל"ב()ח"א סימן כ"א(מרן שפסק דצריך לפסוק, ואינו יכול לפסוק שהרי הוא הולך בשבת. ועיין סימן של"ט וסימן תרי"ג . יע"ש. ]ס"ז[)ס"ח( ]ס"ו[שם (יא) מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה. כתב מג"א , לדבר כו' אבל בשבת )סק"א(אסור כו'. וצ"ע ]ד[בסימן רמ"ט כתב הטור דמלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת, וכתב הרב ב"י דנלמד ]מ[דלדבר מצוה מפליגין בספינה. וכאן כתב מג"א דאין מפליגין בשבת לדבר מצוה, א"כ הוא הדין מלחמה אסור בשבת. שם (יב) מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה. :כתב הטור, אבל לדבר מצוה כו'. נ"ב כתב הרב מג"א , אבל בשבת אסור דהא לא יוכל לפסוק )בסק"א(כו', ועיין סימן תרי"ג כו'. ועיין מה שכתב שם הרב מג"א ז"ל , ומה שתמה על דבריו הרב אליה רבה בסימן זה , )בסק"ח(]סק"ד[)בסק"א(, ועיין מה עיין מה שהליץ בדברי הרב מג"א הברכ"י )דף י"ד ע"ב(, פרי האדמה בח"א שכתבו הרב סמא דחיי )דף ל"ג ע"ג(. שם (יג) מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה. כתב מג"א לדבר מצוה, אבל בשבת )סק"א(אסור דהא לא יוכל לפסוק עמו שישבות. עכ"ל. הנה מה דבשבת אסור, מוכח כן מלשון הגמרא והרי"ף ורמב"ם ]שבת יט.[]שם ז:[וטור, דנקטו דוקא בערב שבת ]הלכות שבת פכ"ד ה"ו, פ"ל הי"ג[מותר לדבר מצוה, ולא נקטו טפי דאפילו בשבת. ועיין בברכי ]סק"א[ובאשל אברהם. אמנם לטעמו של המג"א לא אתי יוסף שפיר רק אם צריך דוקא לפסוק, כדעת המחבר ורמב"ם, אבל לטור דאין צריך לפסוק אזל טעמו, וא"כ תקשי ליתני רבותא טפי, דאפילו בשבת שרי לדבר מצוה. וגם לרמב"ם ומחבר היינו אם סבירא להו דהפסיקה מעכבת, אבל דעת הש"ך ביו"ד סימן רס"ו ודעת הב"י, מוכח דאינו מעכב אם הגוי אינו רוצה ]סקי"ח[להבטיחו, וכמ"ש האחרונים, וכן דעת הרשב"ץ ]ח"א סימן כ"א[בדעת הרמב"ם, עיין ברכ"י ואליה רבה , ]סק"א[ה'[-']ס"ק ד . ואם כן ובקונטרס אחרון של ש"ע הגאון רבנו זלמן ז"ל ]סק"א[גם בשבת ]הוה ליה[ למשרי. אמנם לפע"ד בשבת אסור )הל"ל(לכ"ע בימים מלוחים וכדומה אם מבטל עונג שבת, דהא הטעם דלדבר מצוה שרי, משום דעוסק במצוה פטור ממצוה, כמו שכתב הרי"ף ובמג"א , והתינח אם עוסק במצוה קודם ]שם[)סק"ו(שבת, אזי כשבא שבת פטור מעונג שבת, דכבר עוסק במצוה אחרת, אבל אם שבת קדים כבר, כשיושב במנוחה עוסק במצות שבת ופטור ממצוה אחרת, ואיך נתיר לו להפליג לדבר מצוה ולבטל עונג שבת, הא פטור מהמצוה אחרת. ועיין בסימן ל"ח במג"א , דכותבי תפילין דפטורין מק"ש משום עוסק )סק"י(במצוה דפטור מהמצוה, היינו אם התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש. א"כ הכא נמי, אם כבר נכנס שבת ועדיין אינו עוסק במצוה אחרת, דכבר חל עליו חיוב עונג שבת, וכל שכן הוא בכאן, דהא כשיושב בביתו ואינו מצטער הוא מענג שבת, אם כן כבר עוסק ממש במצות שבת ופטור ממצוה אחרת, ואיך יפליג בספינה ויעבור על מצוה זאת לעסוק במצוה אחרת. ועיין במלוא הרועים באות עי"ן , ובעזה"י ]ערך עוסק במצוה פטור ממצוה אות ג'[כיונתי לדעתו בסברא זאת דעוסק במצוה פטור ממצוה היינו אם כבר עסיק. ע"ש. ועוד דבלאו הכי קשה למה לדבר מצוה צריך לפסוק עמו שישבות, כיון דהטעם דעוסק במצוה פטור ממצוה. ועוד, וכי מפיו אנו חיין להאמין לו שישבות. ועוד, הא בשבת כ"ע מודים דבעי נמי לכם, עיין בסימן רמ"ב, ולמה לא יהיה גם כולו לה' דעוסק במצוה פטור ממצוה, והכא דחינן עונג שבת כשעוסק במצוה. אלא על כרחך צריך לומר ]דעונג[ דשבת עדיף משאר מצוות, עיין בטור וש"ע לעיל סימן רמ"ב, ועל כן צריך לכם, ואינו רשאי לעסוק במצוה כל היום ולדחות עונג שבת. אמנם היינו בעידנא דוקא, כמו דחזינן דעשה דוחה לא תעשה דוקא אם הוא בעידנא דמקיים עשה מידחי הלא תעשה, משא"כ אם הלא תעשה קדמה לקיום עשה. הכי נמי ]עונג[ שבת ביומו עדיף משאר עסק מצוות, ודוקא ביומו, אבל אין כוחה יפה לדחות מצוה הקודמת מערב שבת, ובזה אמרינן דיתחיל לעסוק במצוה אף שיתבטל על ידי כך אח"כ בשבת מעונג שבת, דעוסק במצוה פטור. ועל כן צריך לפסוק עמו שישבות, דשמא יקיים תנאו, נמצא המצוה שקודם שבת אינה נדחית, ובשבת גופה דין הוא שתדחה מפני עונג שבת. ואם אינו רוצה העכו"ם בזה, א"כ אי אפשר לקיים עונג שבת רק כשתדחה המצוה קודם שבת, וזה לא אמרינן, והפסיקה רק שמא מחמת כן יקיים תנאו ולא תדחה המצוה מפני שבת רק בשבת גופה, וממילא בשבת גופא ודאי לא יפליג לדבר מצוה גם כן, דעונג שבת עדיף ודוחה עסק מצוה אחרת דבעי לכם, והאחרונים נדחקו הרבה, והדברים ברורים כמו שכתבתי בס"ד. אלא דעדיין קשה, הא במלחמות חובה מותר להתחיל אפילו בשבת, וכדאיתא ב ירושלמי ספ"ק דשבת , והביא ]ה"ח[ראיה מיריחו שנכבשה בשבת. וכן הוא בטור לקמן סימן רמ"ט, וכן הקשה במשבצות לקמן ריש סימן רמ"ט. ובקונטרס אחרון לש"ע של הגאון רבנו זלמן ז"ל דחה דברי המג"א מכח ]סק"א[ראיה זאת, והביא ראיה מהש"ך ביו"ד סוף סימן רס"ו , ]סקי"ח[דחולק על הרשב"ץ שאסר למול שלא בזמנו ביום ]ח"א סימן כ"א[חמישי, כמו דאין מפליגין תוך שלשה, והש"ך דחה דבריו דלדבר מצוה שרי. ע"ש. ולדברי המג"א דהפסיקה מעכב גם כשאי אפשר לפסוק, מה השיג הש"ך על הרשב"ץ. ע"ש בסימן זה. ונראה דעת המג"א, כיון דמצות שבת מוטל עליו עתה לענגו וכדומה, ומה שמפליג לדבר מצוה, גוף המצוה לא יקיים אלא לאחר זמן, על כן אסור להפליג בשבת. וכה"ג הובא במחצית השקל ריש סימן רמ"ט בשם עולת שבת , דלא ]סק"ג[]שם סק"ב[דחינן מצות ביעור חמץ משום סעודת אירוסין רק אם מוטלת עליו גם הסעודה היום לעשותו, אבל כשהולך בערב פסח לעשות סעודת אירוסין בחול המועד, לא דחינן מצוה המוטלת עליו היום. ע"ש. וא"כ כשהולך לדבר מצוה לעשותה לאחר השבת, ודאי סברא הוא שלא לדחות מצות שבת של היום, אלא אפילו רוצה להפליג לדבר מצוה לקיימה היום, י"ל כיון דהעונג שבת מתבטל מיד והמצוה לא יתקיים רק אח"כ וההפלגה אינה רק הכנה למצוה, ג"כ אסור להפליג. וכשהולך בערב פסח לעשות סעודת אירוסין ונזכר שיש לו חמץ בביתו אין צריך לחזור, דשם יש לפניו שני דרכים, או לילך לעשות הסעודה או לחזור לילך לבער החמץ, על כן אין צריך לחזור, כיון דגם המצוה יקיים היום, ועל כן סבירא ליה להמג"א דהפסיקה מוכרחת, כיון דבשעה שיפליג בשבת יתבטל מצות עונג שבת, והמצוה שהולך אליה לא יקוים רק אח"כ. ומה דסמכינן על הפסיקה עם עכו"ם, דאי נמי הוא דאם לא ירצה לשבות אח"כ אנוס הוא, ואין לדון רק על שעת הפלגה בערב שבת דאסור לגרום ביטול מצות עונג שבת, נגד זה הוא הולך לדבר מצוה, ודין גרמא למצוה פוטר אותו מגרמא דמצוה אחרת, דהשתא הכא שניהם אינם מוטלים עליו היום לעשותם רק להכין עצמו להם. ועל כן כתב הרי"ף הטעם דעוסק במצוה פטור ממצוה, מה שאין כן כשלא יפסוק עמו לא חשוב אנוס, דהא אולי היה מקיים תנאו אם היה פוסק עמו, והוה כהפליג מתחלה בשבת בלא אונס. וכל זה כשהולך לדבר מצוה, אבל לצור על עיר במלחמות מצוה וחובה, דהיא גופה מצוה מיד, עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן הך דירושלמי דאתי שפיר, דהא התחילו לצור ביום ראשון, רק ביום שביעי הקיפו שבע פעמים ונכבשה בו ביום, דעל כרחך צריך לומר דכוונת הירושלמי על שכבשוה בתחלה בשבת, וזה ודאי המצוה נעשית מיד. ואתי שפיר גם דברי הש"ך, דלמול קודם השבת הרי המצוה מיד נעשית, ודאי לא נדחה מפני גרמא דשבת שלאח"כ, דמה דצריך לפסוק שישבות, הוא מפני שמצות שבת קדמא ואתיא קודם גוף המצוה ואסור להפליג בשבת, ועל כן צריך לפסוק שלא יהא כנכנס מתחלה לדחות שבת בידים קודם קיום המצוה, מה שאין כן כשפוסק לשבות אינו מדחה בידים, ואף דעכו"ם אח"כ אינו רוצה לשבות אין בזה על הישראל, דלא מיחשב רק כגורם, וכמו שכתב בתוספת שבת והרי הליכתו ]סק"ה וסקי"ח[גורם לדבר מצוה אחרת. ועוד הא חזינן לרשב"ג מפליג לדבר מצוה בערב שבת ואין צריך לפסוק ומשום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, אם כן נהי דרבי סבירא ליה דצריך לפסוק, היינו טעמא משום דרק הולך לדבר מצוה לעשות אח"כ, ומצות שבת הוי הכנה לדבר מצוה. ולפי זה אפשר גם לפוסקים כרשב"ג אסור להפליג בשבת, דלא כהמג"א, דמבטל מצות שבת בידים המוטלת עליו עתה, בהליכה למצוה שלא יקיים רק אח"כ, אבל במילה הקודמת לשבת לכ"ע שרי, וכן מלחמת מצוה בשבת דהיא גופה מצוה. ובזה יש ליישב גם כן מה שכתב הב"י בסימן רמ"ט דלצור על עכו"ם בשבת במלחמות חובה יש ללמוד מדמפליגין לדבר מצוה, דקשה, אם כדברי המג"א דהפסיקה מעכבת וכשאי אפשר לפסוק גם לדבר מצוה אסור, א"כ איך יליף זה מזה , דהא בשבת אסור להפליג, וכמו שהקשה במשבצות לקמן סימן רמ"ט. ולפמ"ש י"ל דודאי כיון דעכו"ם לא מהימן, אין הפסיקה פועלת רק דלא ליחשב כמבטל בידים מתחלה בשבת, דאזי כיון דשבת קדמה לא נדחית מפני הליכה למצוה שיקיים אח"כ, דההליכה אינה רק גרמא למצוה, והביטול שבת הוא בידים מיד, ומחמת הפסיקה חשוב כאונס בשבת רק בא מחמת גרימתו, ונגד זה הליכה לדבר מצוה ג"כ הוי גרמא למצוה ופטור מגרמא דמצות שבת, ממילא אם מקיים גוף המצוה בידים בשבת פטור גוף המצוה ורשאי לבטלו בידים בשבת. ודו"ק. ולהסביר הדבר יותר, י"ל כמו דאין עשה דוחה לא תעשה רק אם בעידנא דמקיים עשה עובר הלא תעשה, הכא נמי דוקא אם בעת דמבטל שבת מקיים גוף המצוה ולא הולך לקיימה אח"כ, אמנם הטעם משום דהמצוה מתבטל מיד בודאי והמצוה שהולך אליה אולי לא יעלה בידו, וכמו שאמרו שלא יאמר לה' ]נדרים י: וברש"י ד"ה מנין[חטאת, שמא ימות ונמצא הזכיר שם שמים לבטלה, והכא נמי אין ספק מצוה שלאח"כ דוחה ודאי מצוה בשעתה, ועל כן צריך לפסוק עמו שישבות, דתו ה"נ ליכא רק ספק שמא ישקר העכו"ם, ובשבת גופא כשעכו"ם לא ירצה לשבות אנוס הוא, וליכא עליו רק חשש דנכנס מתחלה לבית הספק, וכיון דהלך לדבר מצוה אף דשמא לא יעלה בידו מ"מ ספק הוי גם כן, וא"כ למול קודם השבת דהמצוה נעשית מיד, ודאי אין ענין לפסיקה כלל, וכן במלחמת מצוה בשבת דהמלחמה גופה מצוה וכל שכן הכבישה כיריחו, עוסק במצוה ודאי פטור ממצוה. ועיין בנמוקי יוסף בבא מציעא )דף למ"ד ע"א ]מדפי הגמרא, טז. מדפי אהא דאבידה בבית הקברות מה שכתב בשם רנב"ר הרי"ף[(דמוכח דמלחמה הוי עוסק בגוף המצוה, ]רבנו נסים בן ראובן[משא"כ כשהולך לעשות מצוה דהוי כקוצץ בהרת שיוכל לעבוד, דהוי רק מכשירין למצוה ולא חשיב בעידנא. וע"כ שפיר הוכיח הש"ך מדמפליגין לדבר מצוה שמע מינה דמותר למול גם כן, דאם תאמר דודאי מצוה דחינן מפני עונג שבת, מה מהני הפסיקה, דאטו מפיהם של עכו"ם אנו חיין להאמינם אשר פיהם דיבר שוא, ועל כרחך צריך לומר משום דאי אפשר לבטל עונג שבת בודאי מיד מחמת הליכה לדבר מצוה, דאינו רק כספק דשמא לא יעלה בידו, על כן צריך לפסוק שישבות דעושה גם המצוה מיד ודאי פטור ממצות עונג שבת. ועל זה הדרך הוכחת הב"י, מדמפליגין לדבר מצוה שמע מינה דמלחמת מצוה מותר בשבת, ומה דאין מפליגין בשבת עצמה משום דהמצוה לא מתקיים מיד ושמא לא יעלה בידו, ועונג שבת יכול לקיים ודאי מיד, משא"כ כשמפליג בערב שבת ופוסק עמו שישבות, דגם ביטול מצות השבת אינו רק ספק. נמצא דברי הב"י והש"ך והמג"א עולים בקנה אחד כפתור ופרח. והנה הרי"ף כתב, דלדבר מצוה מפליג תוך שלשה ימים ]שבת ז:[משום דעוסק במצוה פטור ממצוה, כמו שלוחי מצוה פטורים מסוכה , צ"ל דפוסק כרשב"ג דאינו צריך ]סוכה כה.[לפסוק, דאפילו רק הולך לדבר מצוה פטור מיד ממצוה כמו בסוכה, דאם פוסק כרבי מה מדמה לשלוחי מצוה דפטורין מסוכה והכא צריך לפסוק, והרי"ף לשיטתו דפוסק כרשב"ג במקום רבי כמ"ש בפרק הניזקין ועיין בתוספת שבת ]גיטין כו.[וביד מלאכי . ]סק"א[)סימן רל"ח(שם (יד) מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה. שאלה. אם מותר ליסע בספינה קטנה ביום שבת קודש ולרכוב באוניות הקיטור ביום שבת קודש לשם טיול או לנסוע לאיזה עיר. וכן אם מותר לרכוב קודם השבת ביום או יומיים לצרכי מצוה או צרכי רשות. ואיזהו הנקרא צרכי מצוה ואיזה הנקרא צרכי רשות. תשו בה. הנה מדברי מרן ז"ל בסימן רמ"ח נראה דאין להתיר רק קודם שבת בשלשה ימים בדבר הרשות. אבל בדבר מצוה שרי גם בתוך שלשה ימים. אבל בשבת נראה מדברי מרן ז"ל דגם לדבר מצוה אסור. ע"ש. וכן כתב הרב מג"א ז"ל . ]סק"א[ע"ש. והטעם בזה נראה מפני שלשה טעמים, א'( משום צער שבת וביטול תענוג שבת. ב'( משום דודאי צריך שיבוא לידי חילול שבת באמירה לגוי מידי בואו ביום שבת קודש להוליך חפציו או מידי נסעו למחוז חפצו. ג'( משום דהולך חוץ לתחום. והנה מצד צער שבת אין לחלק ולומר דבשאר ספינות הוא דאסרו רז"ל אבל באוניות קיטור אין כל כך צער. דבאמת החוש מעיד שיש צער. ועוד דבאוניה הקטנה ההולכת מפה עד אוניות קיטור, וכן באוניות העיר אשר יגיע שם, שהולך בה מאונית קיטור עד לעיר בודאי יש צער גדול. ומצד חילול שבת קודש, הנה יש לברר אם יש איסור לומר לו מערב שבת קודש שיבוא בשבת, או אם אפשר לעשות באופן שתהיה אמירה דאמירה. ואין הזמן כעת מסכים לזה. ומצד שהולך חוץ לתחום, אין לומר דכיון עירנו אי ג'רבא יע"א ימא חומתה א"כ כל הים ההוא כאילו חומה לעיר, ששמעתי משם מז"ק מהר"ן הכהן זצוק"ל הרב המחבר מעשה נסים, כי מטעם זה אנו הולכים בעיר זו יותר מאלפיים אמה. ומאחר שכן י"ל דהים של העיר הרי הוא ככותל של העיר דהכותל דינו כחצר. די"ל דאדרבא להיפך דהים הוא כחומה לשאר המקומות וא"כ הרי הוא ככותל של שאר מקומות. וצ"ע בזה לברר בכל כי האי גוונא. שם (טו) מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה. במג"א סימן תרי"ג הקשה מכאן ]סק"ח[על הטור שהתיר לצורך מצוה אפילו ביום הכפורים, דהא הכא לא התיר אלא בערב שבת. ופשוט דלק"מ, דהכא אינו במצוה גמורה, אלא כגון להרווחה או לראות את חבירו כמבואר בסוף הסימן, אבל במצוה גמורה מותר אפילו בשבת גופא. וי"ל דבאמת משום זה הוא דיצא להם לפרש הכא בכה"ג ולהתיר גם בזה, דאי במצוה גמורה כגון להתפלל בעשרה וכה"ג הרי מותר אפילו בשבת, וכן נראה, דכיון דשרי בהערמה לצורבא מרבנן כמפורש בש"ס , פשיטא דלצורך מצוה לא גזרו. ובזה ]שבת קלט:[נראה לי לפרש בסוכה , סוכה בראש הספינה כשירה )דף כ"ג ע"א(ועולין לה ביו"ט, ופירש"י דזה פשיטא אלא דנקט ]ד"ה ועולין לה[זה אגב סיפא. ע"ש. ולפי זה נ"ל דסוכה בספינה כשירה אפילו כשהולכת, כמפורש שם בברייתא ברבן גמליאל ורבי ]ע"ב[עקיבא שהיו באין בספינה, ועשה ר' עקיבא סוכתו על גבי ראש הספינה. והנה ביו"ט כשהיא הולכת הרי הוא אסור לכנוס כשבת, וקמ"ל דמשום מצות סוכה וכגון שאין לו סוכה אחרת, שרי לעלות לה ביו"ט, משום דזה מותר לדבר מצוה. כנ"ל. ורש"י שלא פירש כן, י"ל דחיקא ליה לאוקמי הכי. וצ"ע. שם (טז) מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה וכו'. מדין זה הורה עט"ר מעלת הרב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בספרו הבהיר צפיחת בדבש )סימן כ"ה דף להתיר הספד בשבת , דהא הכא הגם שמבטל עונג ס"ב ע"ג וד'(שבת ומצטער הרבה בנענוע הספינה שגורם לו בלבול והקיא, אפילו הכי שרי משום דבר מצוה, הגם שכל הלילה והיום הולך וצוער, ולדעת ר"ת ז"ל אפילו למצוה ]הו"ד במרדכי שבת ס ימן רנ"ח[כל דהו, לסחורה או לראות פני חבירו, מטעם דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה, כל שכן במצות ההספד שאינו מבטל עונג שבת כל היום כולו, שהרי הם מקיימים מצוות שלש סעודות כהלכתן, וגם רצים לכל תענוגים האוכלים למעדנים, ואין מבטלין את העונג ע"י צער הבכי אלא שעה קלה בשעת ההספד בלבד דודאי שרי. עש"ב. ובתחלת התשובה נתעורר בזה וכתב, )דף נ"ט סוע"א(דהגם שכל אדם בביתו אכל ושבע ודשן בשבת, מ"מ לא מפני זה הותר לו בשאר היום למנוע עצמו מתענוג, ואם ביטלו ביטל עונג באותו מקצת היום, אלא דמשום מצוה שרי אפילו ביטול לגמרי כמתבאר מדין הפלגה. ע"ש. שמע מינה דפשיטא ליה דהיכא דליכא מצוה, שלא הותר לו לבטל עונג שבת, אינו רשאי לבטלו אפילו מקצת היום. ואנא עניא חזינא דמאי דפשיטא ליה למני"ר ז"ל קאי בפלוגתא ביני רבוותא ז"ל, והביאו הרב פרי מגדים ז"ל בחלק אשל אברהם , דהרב ב"ח ז"ל שכתב דלטעם הרא"ש ז"ל )סק"ג(]אות א'[דאיסור ההפלגה משום עונג, י"ל דיום רביעי ]שבת פ"א סימן ל"ח[מותר להפליג, ויראה הטעם דאם בכניסת שבת עדיין לא יהיה לו עונג, דעדיין לא שלמו שלשה ימים מעת לעת, מ"מ יענג שבת אח"כ. והיש אומרים סוברים דאף מטעם עונג בעינן שכל יום השבת יהיה בעונג וגם הלילה. ע"ש. וכ"כ הרב הלבוש ז"ל ]ס"א[גבי מפליג מצור לצידון, שהוא מהלך יום אחד דשרי, וז"ל: ודוקא שהספינה מפלגת בבוקר, אבל אם שהה שעה או שתים על היום אסור להפליג, שהרי אי אפשר להגיע שם קודם הלילה ויתעכב שעה או שתים על הספינה תוך הלילה בצער, ויתבטל באותה שעה או שתיים מעונג שבת. ע"כ. ועיין להרב תוספת שכתב, דאף אם מפליג בתחלת יום רביעי עדיין שבת ז"ל )ססק"ח(לא יצא ידי חובה בזה, דהא צריך להוסיף מחול על הקדש ובא לידי ביטול עונג שבת בתוספת שבת. ע"ש. וא"כ נראה דלדעת הי"א והרב הלבוש והרב תוספת שבת ז"ל, כדי להתיר ההספד בשבת צריכינן לטעמא דדבר מצוה, דאי לאו האי טעמא, הגם שיאכל וחדי בסעודות ותתענג בדשן נפשו, לא יצא ידי חובה עדיין, דבעינן שיהיה בעונג לילה ויום שלמים ואפילו תוספת שבת. ולהרב ב"ח גם אם לא יחשב ההספד דבר מצוה שרי, כיון שקיים עונג שבת ברובו ככולו. שם (יז) מותר להפליג וכו' לדבר מצוה ופוסק עמו שישבות וכו'. כתב הטור, אבל לדבר מצוה מותר, ופוסק עמו שישבות וכו'. נ"ב: כן פסק הרמב"ם ורבנו ]הלכות שבת פכ"ד ה"ו, פ"ל הי"ג[ירוחם , כמ"ש מרן דהלכה כת"ק , ]ני"ב חי"ח דף ק"א ע"א[]שבת יט.[דאף לדבר מצוה צריך לפסוק עמו שישבות. וכן נראה דסבירא ליה להרשב"ץ בתשובה , הביאה מרן בסוף סימן ]ח"א סימן כ"א[זה וז"ל: שהעולה לא"י אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא יכול הוא לפרוש ופוסק עמהם לשבות, ואם אחר שיהיה במדבר לא ירצו לשבות עמו, יכול ללכת עמהם יותר מתחום שבת מפני פקוח נפש כו'. נראה מדבריו דסבירא ליה שהלכה כת"ק. וראיתי למהראנ"ח , הביא תשובת הרשב"ץ , )ח"ב סימן ל"ח(]שם[על התינוק הנמול שלא בזמנו אחר שמונה ]ימים[, שלא ימול אותו ביום חמישי, מפני שכל שלשה ימים הנמול בחזקת סכנה ומותר לחלל עליו את השבת, ונמצא המל אותו תוך שלשה ימים לשבת כמתנה לחלל עליו את השבת ואסור, דומיא דאין מפליגין בספינה שלשה ימים קוד ם השבת, דהוי מטעם זה לדעת הרז"ה , דהוה ליה כמתנה לחלל עליו את השבת ]במאור שבת ז.[כו'. ותמה עליו ש]מ[מקום הראיה מצידה תברא, שהרי בפירוש אמרו שם בברייתא ואם לדבר מצוה מותר, ומילה נמי אף על פי שהיא שלא בזמנה ודאי מצוה היא, ולא גרע מהולך להרויח כו'. וכן תמה עליו הש"ך בטור יו"ד סימן רס"ו . יע"ש. וכפי ]סקי"ח[מה שכתבנו דהרשב"ץ סבירא ליה דהלכה כרבי, דאף לדבר מצוה צריך שיפסוק עם הגוי על מנת לשבות, ואם אח"כ לא ירצה לשבות הוה ליה כפיקוח נפש, א"כ במילה דליכא הך אסור כיון דהוי כמתנה לחלל את השבת. וכן ראיתי בפירוש בתשובה כ"י שכתב דהא בהא תליא, שנשאל זל"ה מהו לצאת )סימן א"ך(בשיירא לפני השבת כדי לעלות לא"י, והביא הך ברייתא דאין מפליגין בספינה, וכתב שנראין דברי הרז"ה שפירש טעמו של דבר מפני שההפלגה בים הגדול וכן לצור על עיירות של גויים שלשה ימים קודם השבת, הם דברים שאי אפשר שלא יבואו לידי חילול שבת שהרי מקומות סכנה הם, הילכך אסור להפליג ולצור, דשלשה ימים קודם השבת קמיה שבתא מיקרי כדאיתא בגיטין , ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר עומד מפני ]עז.[פיקוח נפש, אבל יותר משלשה ימים קודם השבת לבתר שבתא מיקרי ומותר. ומכאן אני אוסר למול את הגר בחמישי בשבת, כדי שלא יבוא יום שלישי למילה בשבת ויצטרכו לחלל שבת עליו, כדאיתא בפרק רבי עקיבא , והוא הדין לתינוק ]שבת פו.[שחלה ונתרפא בחמישי בשבת והיה אפשר וכו', ולפי זה הוא הדין להפריש במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל עליו את השבת, והשתא מתקיים יפה המנהג, שכשאסרו לא אסרו אלא כשהספינה כולה זה הישראל הוא שוכר אותה, שכל מלאכה שנעשית בה לא נעשית אלא בשבילו, אבל בספינה שרובה גוים וישראל אחד נכנס לשם, כיון דרובא גוים על שם הגוים נעשית וכו', ולדבר מצוה מפליגין ופורשין אפילו בערב שבת, ופוסק עמו לשבות ואינו שובת כרבי דאמר הכי, ואע"ג דרשב"ג פליג עליה וקאמר דאין צריך, ולא קי"ל כרבי לגבי אביו דהא רבו הוא ואין הלכה כרבי אלא מחבירו אבל מרבו לא, וכ"כ הרי"ף פרק הניזקין , ובעל העיטור באות קיום , והרמב"ן ]גיטין כו.[]דף נ"ג ע"ד[זל"ה פרק המקבל , אפילו הכי פסק ]בבא מציעא קו: ד"ה ונראה[הרמב"ם כרבי, משום דכל כי האי מנקט לחומרא עדיף, וגם רשב"ם פרק גט פשוט כתב דקי"ל ]בבא בתרא קע: ד"ה אמר ליה[כרבי לגבי אביו, וכ"כ הרא"ש פרק אלו מגלחין )בפסיקתא(]בפסקיו[. עכ"ל. הרי שכתב בפירוש ]מועד קטן פ"ג סימן ל"ב[דהלכה כרבי דבעינן שיפסוק עמו לשבות אף לדבר מצוה, וכיון דבמילה אינו פוסק אסור. ועיין בשכנה"ג בהגהת ב"י )ס"ה(שכתב, שלא הוצרכו אל התנאי אלא היכא דאפשר להתנות, דכיון שאפשר להתנות ולא התנה, נראה כמתנה לחלל את השבת, אבל היכא שאי אפשר להתנות שרי להפליג לדבר מצוה אף דלא שייך בו תנאי כו'. יע"ש. ומצאתי במכתב להחכם השלם כמה"ר יעקב די בוטון , שהקשה על דברי הראנ"ח והש"ך אשר ראו ]עדות ביעקב סימן ט'[לחלוק על הרשב"ץ בעיקר דין המילה, דכיון דהוי דבר מצוה שפיר מצי למתנה לחלל יום השבת, דאיך לא שתו לבם למה שאמרו שחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, ]פסחים צב.[כמו גבי אונן באכילת פסחים, אבל העמידו דבריהם במקום עשה בקדשים לאכילת תרומה כו', אם כן הכא גבי מילה איך לא העמידו דבריהם לאסור אף שיש מצוה כיון שאין בה כרת, וההיא דמפליגין בספינה לת"ק הרי אמרו פוסק עמו לשבות והלכתא כוותיה וכו'. עוד נראה דיש לדקדק במה שכתב הר"ן , ]שבת נג. ד"ה והיכא[והביאו מרן הב"י ז"ל לקמן סימן של"א, דהיכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם המילה ביום השבת, ואשתפוך הנך דלאחר מילה, אם אמרינן תדחה מילה, כיון שאם נמול נצטרך אח"כ לחלל שבת במכשירין, או דילמא השתא מיהת כדין מהלינן ובתר הכי פיקוח נפש הוא שדוחה את השבת, והרמב"ן ]שם קלד: ד"ה כתב, דשרי לממהליה שאין למצוה אלא שעתה, ואין דוחין אבל[את המילה מפני שנצטרך אח"כ לחלל את השבת, דבתר הכי פיקוח נפש הוא דדחי ליה ולא מכשירי מילה. ואין כן דעת הרז"ה שאמר דכל היכא דאשתפוך חמימי דבתר ]במאור שם נג.[מילה מקמי מילה, תדחה המילה שלא לעשותה בשבת כו'. ע"כ. ]דלהרמב"ן[ שרי שהרי אמרו אין מפליגין מפני )דלהרמב"ם(שנראה כמתנה לחלל ולדבר מצוה מותר, אבל להרז"ה אמאי אסיר, דלדידיה טעמא דאין מפליגין היינו מפני שנראה כמתנה כו'. ותו איכא למידק, למה הרשב"ץ לא הביא ראיה לדינו מהך דהרז"ה)עיין בשכנה"ג סימן הנזכר שכתב, דאף ]הגב"י סק"ז[הרמב"ן דשרי הכא, אזיל ומודה בנדון הרשב"ץ דאסיר מטעמא דיהיב. יע"ש(. ונראה דלא דמי כלל, דשאני התם שאין עושה איסור בשבת כלל והולך לדרכו ביום החמישי, ואין זה אסור אלא מפני גזרה שיאמרו שנראה כמתנה לחלל את השבת, אסרוהו חכמים לילך או להפליג, וכיון דאיכא מצוה בהליכתו לא חששו לזה, שמוטב לו שיעשה המצוה בודאי, וכמ"ש הריב"ש בתשובה וז"ל: ומה שהתירו כאן להולך לדבר מצוה, היינו לפי )בסימן ק"א(שאין עושה איסור בשבת כלל, ואין כאן אלא שמפליג בחול שנראה כמתנה לחלל השבת לכתחלה, ואין זה איסור שבות כו'. עכ"ל. מה שאין כן בהך דמילה ביום השבת, דכיון שמוכרח לחללו אח"כ, אם כן הוה ליה מחלל את השבת ולא חשיב מצוה. ודוק. ולענין הלכה, כיון שהרמב"ם ורבנו ירוחם והרשב"ץ ומרן בספר הקצר והחונים עליו גדולי האחרונים סבירא להו דהלכה כת"ק דצריך שיפסוק עמו לשבות הכי נקטינן. שם (יח) מותר להפליג וכו' לדבר מצוה ופוסק עמו שישבות וכו'. נ"ב: כן כתבו הר"מ ]הלכות שבת פכ"ד ה"ו, פ"ל הי"ג[ורבנו ירוחם ז"ל לפסוק כרבי , ]ני"ב חי"ח דף ק"א ע"א[]שבת יט.[ודלא כמו שכתב הטור להתיר בלא פסק וכרשב"ג. ומתוך תשובת לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא יכול הוא לפרוש ופוסק עמהם שישבות וכו'. מורה דסבירא ליה דהלכה כת"ק. וראיתי למהראנ"ח ז"ל במים עמוקים , שהביא תשובת הרשב"ץ שהביא מרן )סימן ל"ח(]שם[בבדק הבית סימן ]רס"ח[ מחלק יורה דעה, שפסק על גר )רס"ו(או תינוק הנימול שלא בזמנו שאין למול אותו ביום חמישי, מפני שכל שלשה ימים הנימול בסכנה ומותר לחלל עליו את השבת, ונמצא המל אותו תוך שלשה ימים כמתנה לחלל עליו את השבת ואסור, דומיא דאין מפליגין בספינה שלשה ימים קודם השבת, דהוי מטעם זה לדעת הרז"ה דהוה ליה כמתנה ]במאור שבת ז.[לחלל את השבת וכו'. ותמה עליו הרב ז"ל, דממקום שבא תברא בצידה, שהרי בפירוש אמרו בברייתא ואם לדבר מצוה מותר, ומילה נמי אף על פי שלא בזמנה ודאי מצוה היא, ולא גרע מהולך להרויח. יע" ש. גם הרב ש"ך ביו"ד )סימן רס"ו ס"ק י"ח(הקשה כן. יע"ש. והקשה עוד ממתניתין דפרק רבי אליעזר ]הש"ך[דמילה דתנן, ]ו[לשנים עשר לא פחות ולא יותר, והא ]קלז.[משכחת לה לחמשה עשר כשחל ראש השנה בשלישי )או(]ו[ברביעי וכו'. יע"ש. פירוש דבריו, אם נולד הילד ביום שני בין השמשות והוא ערב ראש השנה, דנדחה עד יום חמישי שהוא יום אחד עשר, ויום חמישי אי אפשר למולו מפני השבת עד יום ראשון, הוה ליה נימול ליום ארבעה עשר, והוה ליה לתנא למתניתין דנימול לארבעה עשר, ואיך תנא לא יותר. ומה שכתב הרב ש"ך ליום ט"ו צ"ל ליום י"ד וכו'. יע"ש. ולפק"ד יש ליישב, חדא לדעת הפוסקים שהביא הרב המגיד בפ"ב מהלכות שבת ]דדוקא[ יום שלישי, ]הי"ד[)דר"ה(לדעת התשב"ץ יש לומר דהוא ז"ל סבירא ליה דמלין אותו ביום ששי, ואע"פ ששבת הוא יום שני למילתו אין לחוש. וכן מבואר בדבריו בתשובה , שכתב שממתינים לו עד למחר, )סימן כ"א(והיינו יום ששי, ובששי נימול דהוה ליה יום שנים עשר, והיינו מה שאמר תנא דמתניתין. ועוד יש ליישב לדעת הרשב"ץ, והוא מילתא דשנוייא להליץ גם לדעת הפוסקים דהוא הדין גם ביום השני, והוא דעד כאן לא קאמר התשב"ץ הכי אלא בנדחה מחמת חולי, לא כן בנדחה מחמת זמן, דבשלמא נדחה מחמת חולי, דאם לא היה חולה היה אפשר למולו ביום השמיני ללידתו שהיה שני או שלישי או רביעי, והחולי דחהו ליום חמישי, אזי אין מלין אותו אלא לאחר השבת, ותנא חולה לא חשיב יומי דהא אפשר גם כן שידחה שלשים יום, אך בהיות הילד בריא ונדחה מחמת זמן כנדון המשנה, אזי מלין אותו ביום חמישי כיון דזמנו הוא, דהא מה שנדחה מיום שלישי ויום רביעי היה מפני איסור יום טוב, דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב, אזי יום חמישי הוי זמנו, ומשום ספק חלול שבת אין דוחין את המילה. מה שאין כן בחולה דהזמן לא גרם דחיית המילה אלא החולי, אף שנתרפא בחמישי אין מלין אותו מפני ספק חילול שבת, דאז לא הוי זמנו דזמנו היה קודם, ותנא לא חשיב חולה. יע"ש. וסבירא ליה אין לחוש לספק חלול שבת, דהוה ליה כאילו אותו היום זמניה הוא, מה שאין כן גבי חולי, דקרוב הדבר יותר שיבוא לידי חלול שבת ביום השני או ביום השלישי וגם הדחיה באה מחמת הילד, דאז דוחים אותו עד יום ראשון ויהיה נימול לארבעה עשר, ותנא לא חשיב נדחה מחמת חולי כאמור. ובעיקר קושיית הראנ"ח ז"ל, בהבטה ראשונה סבור אני לחלק ולומר, דעד כאן לא התירו בברייתא לדבר מצוה, אלא דוקא בההיא דמפליג לעשות מצוה, שעל ידי אותו חלול הוא בא לקיים המצוה מותר, כמפליג לארץ ישראל שהמצוה עתיד לעשותה, יפה שעה באותו חלול והוא ספק אם יחלל אזי מותר, אמנם במילה שהמצוה קודמת ועל ידי המצוה יצא חלול, אף שהוא ספק לא שרי. והחילוק ביניהם, דבשלמא כשהמצוה לפניו הוה ליה כעושה עבירה לשמה דעדיפא ממצוה שלא לשמה, דאין הכי נמי שעושה מצות המילה ביום החמישי, אך הויא מצוה שלא לשמה כיון דספק חילול שבת לפניה. ודוק. וראיתי להרב עדות ביעקב שהביא קושיית מהראנ"ח )סימן ט'(ז"ל, והוא מוטי'ב לה דאין שם תמיהא, שהרי בפירוש אמרו בברייתא ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי וכו', וקיימא לן דהלכה כרבי מחבירו, וכן פסק הר"מ ]עירובין מו:[בפרק כ"ד ובפרק ל' מהלכות שבת, והרשב"ץ עצמו ]ה"ו[]הי"ג[בתשובה שמביא מרן הב"י וכו', בפירוש דפוסק כרבי, וכן נראה וסיעתו, דקתני מו כרח שהוא דעת ר"ת ]הו"ד במרדכי שבת סימן רנ"ח[סיפא ומצור לצידון אפילו בערב שבת מותר, והיינו טעמא מפני דאין מהלך יום אחד, ובערב שבת היה שם יום השוק כדאמרינן בפסחים פרק מקום שנהגו . והשתא אם ]נ: רש"י ד"ה מצור לצידון[איתא דבמקום מצוה אין צריך להתנות, אם כן מאי איריא מצור לצידון דאין בו מהלך יום, אפילו ממקום למקום שיש בו יום או יומיים מותר, כיון דהולכים להסתחר וחשיב דבר מצוה וכו', והתימה על הטור דדעתו כדעת ר"ת דלדבר מצוה מיקרי סחורה, והוא בריש הסימן ]פסק[ כרשב"ג דאין צריך להתנות, ולדידיה קשה האי דמצור לצידון. ע"כ דבריו. ולפק"ד קשה לי בדבריו דקא פסיק ותני דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו וכו', ולא זכר שר דהכא פליג עם אביו שהיה רבו, ומחבירו קיימא לן ולא מרבו, וכמו שכתב בתשובה התשב"ץ ז"ל . יע"ש. אלא דפסקו כרבי פה לחומרא. )סימן כ"א(ועל מה שהביא סייעתא והכריח דר"ת הכי סבירא ליה ]דאם לא כן[ מצור לצידון וכו' ותמה על הטור, לפק"ד אין שום הכרח ולא קושיא על הטור, דיש לומר דמה שכתוב בש"ס מצור לצידון מותר היינו אפילו להולך לטייל או בחוזר לביתו, דאפילו לדעת ר"ת אין באלו שום מצוה, קאמר בש"ס דמותר כיון דאין שם אלא מהלך יום אחד. ומי הכריחו שיאמר דמצור לצידון דקאמר בש"ס היינו בהולך לסחורה כדי שיקשה מה שהקשה ויכריח מה שהכריח. יע"ש. ועיין בשבולי הלקט הלכות שבת סימן )כ"ט(]קי"א[ דמוקי לה לדבר הרשות. יע"ש. וכן מבואר בדברי הסמ"ג דמוקי הך לדבר הרשות. יע"ש. )לאוין)ס"ז( ]ס"ה דף י"ז ע"ד[(וראיתי להרב הגדול אבא מארי זלה"ה בפרי האדמה )ח"א פ"ל שתירץ כן. ע"ש. וכיוונתי לדעת עליון. מהלכות שבת(גם הרב עדות ביעקב ]כתב[ על פי זה ליישב תירוץ נאה ומתקבל לתמיהה הנופלת לדעת הרז"ה ולכת המפרשים ההם שהביא הרי"ף בהלכות , דסבירא להו דטעם האיסור היינו משום ]שבת ז:[חילול שבת ולמר משום תחומים וכו', וכתב הרי"ף דטעם פירכא הוא, דאם כן לדבר מצוה אמאי שרי, והרי העמידו דבריהם במקום עשה, כדתנן אונן וכו'. דהשתא כפי האמור סרה ]פסחים צב.[התמיהא הלזו ולא קשה מידי, דהנה אפשר להקת המפרשים ההם, דכולם הולכים ובאים לסבור כרבי דגם לדבר מצוה צריך פיסוק, וכיון דמתני עם הגוי וכו' לא איכפת לן מידי וכו', ולא שייך לומר העמידו דבריהם, דהתם שאני דאין הגוי באמצע וכו'. יע"ש. ולפק"ד מתוך דבריו נראה שהבין שקושיית הרי"ף מההיא דאונן שייכא גם למה שכתב הרז"ה הטעם מפני הרואים, שנראה שמתנה לחלל את השבת וכו'. ואין זה מחוור כלל לפק"ד, דלהרז"ה אין שום קושיא כלל ועיקר, דלדידיה כיון דהטעם הוא מפני גזרת הרואים, במקום מצוה לא גזרו, ואין שום קושיא מההיא דאונן, דהתם אינו משום גזרה. יע"ש. וכן כתב הריב"ש בעד הרז"ה בתשובה . יע"ש. גם מה שביקש )סימן ק"א(להליץ לעיקר תמיהת הרי"ף, לפק"ד אין שום תירוץ כלל, ועדיין הקושיא במקומה היא עומדת. דהן לו יהי דסברי דהלכה כרבי, מכל מקום באומרם הטעם משום תחומים, ודאי דטעם זה מטעמינן לעיקר דין הברייתא דקא אסר תנא להפליג דהיינו טעמא משום תחומים, ולדבר מצוה שרי לרבי בפוסק ולרשב"ג אפילו בלא פסק וכו', עלה פריך הרי"ף שפיר דאיך לדבר מצוה מתיר רשב"ג אפילו בלא פיסוק, כיון דהוי טעמא משום תחומים הא קיימא לן דרבנן העמידו דבריהם במקום עשה וכו', אם כן מה יושיענו מה שפוסקים כרבי להליץ בעד רשב"ג, כיון דאמרינן דטעם תנא דברייתא הוי משום תחומים, אם כנים אנו בהך טעמא קשה לרשב"ג כאמור, ולפק"ד לפום חורפיה לא תירץ כלום. יע"ש. ומה שכתב דמ ה שהר"מ נייד מהאי פירושא לאו מפני והרא"ש פירכא וכו', לפק"ד אחר שהרי"ף ]שבת ז:[]שם פ"א סימן מפני זה דחו הך טעמא, גם הר"מ בשיטתם קאי, ופירכא ל"ח[אלימתא היא ועליה אין להשיב. יע"ש. ומה שהליץ עוד בעד הרשב"ץ לקושיית מהראנ"ח, ר"ל דכיון שהרשב"ץ פוסק כרבי דלא התיר אלא במידי דשייך להתנות לשבות עמו, כגון היכא דיד גוי באמצע וכו', א"כ במילה דעשייתה ע"י ישראל ולא שייך בהא תנאה, אפילו במקום מצוה לאו שפיר דמי, דהא העמידו דבריהם במקום עשה, מידי דהוה ההיא דאונן וכו'. יע"ש. ולפק"ד בעיקר חילוק זה הרב כנה"ג )]הגב"י[ אות ה'(תבריה לגזיזיה וכתב ז"ל בשיירי או"ח סימן זה היפך דבריו, וז"ל: ונראה ודאי דלא הוצרכו אל)א( ]ה[תנאי אלא דוקא היכא דאפשר להתנות, דכיון שלא התנה נראה כמתנה לחלל את השבת, אבל בדאי אפשר להתנות, שאין שום מקום לומר מדלא התנה נראה כמחלל את השבת, שרי לדבר מצוה אף דלא שייך בו תנאי. יע"ש. ולפי זה במילה דלא שייך בה תנאה לדעתו מותר, וחילוק הרב ז"ל הוא סבריי לעין כל, ובודאי דגם הרשב"ץ ז"ל יודה, אם כן הדרא קושיית הרב מהראנ"ח ז"ל לדוכתא דאמאי אסר. יע"ש. וכעת עדיף טפי מה שכתבתי אנא זעירא לעיל מהך חי'. גם מה שכתב דכיון דלא שייך ביה תנאה העמידו דבריהם ודמי לההיא דאונן וכו', לפק"ד לא ראי זה כראי זה, דבשלמא בההיא דאונן דתנן בפסחים פרק האשה, דרבנן אסרו קדשים לאונן משום דדרשי דמה שכתוב "ואכלתי חטאת היום" היינו יום ולילה וכו', אם כן באונן משום ]ויקרא י', י"ט[איסור נגעו, לא כן הכא דטעמא הוי דגזרו מפני הרואים, שיאמרו דהוה ליה כמתנה לחלל את השבת, דודאי יש לומר דבמקום מצוה לא גזרו רבנן, ולא דמי כלל לההיא דאונן, דמחמת איסור אסרו לאונן ולא מגזרה. יע"ש. גם מה שרצה לתרץ לעיקר קושיית הרב ש"ך להרשב"ץ מההיא דקטן נימול וכו' שכתבתי לעיל, ותירץ בשני תירוצים, ובשתים לא עלתה לו לפק"ד. התירוץ הראשון שתירץ דתנא קאי היכא דיהיה התאחרות המילה מפני ספק השבת אשר קודם ר"ה וכו'. יע"ש. לפק"ד אין זה מחוור, דהא קא תני תנא קטן נימול לשמונה וכו' ולשנים עשר לא פחות ולא יותר, ואומרו לא פחות ולא יותר מורה דאי אפשר מן הדין לדחותו עוד, עלה קשה דאמאי לא תני תנא גם עד יום ארבעה עשר, והיה לו לומר מציאות לכשחל ראש השנה יום שלישי ורביעי וכו', והיתה נדחית ליום ראשון שהוא ארבעה עשר וממילא נשמע הדין לשבת, ולמה נקט הדין בשבת דוקא ותני לשנים עשר ולא יותר, הא אפשר לדחות אותה מן הדין גם לארבעה עשר וכגון בנולד יום שני ]בין השמשות[ וראש השנה יום שלישי. ואומרו הא כיצד, מורה דמציאות אתא לאשמועינן, ולא אתא לאשמועינן דוקא לספק השבת, דהא במציאות התנא גופיה הא קא כייל ימים טובים של ראש השנה וכו'. יע"ש. גם מה שכתב דתנא לא אתא לאשמועינן אלא מדאורייתא, כגון ראש השנה, ולא תני יום טוב שני של גליות שהוא דרבנן, דמידי דרבנן לא קתני וכו'. יש כאן מחילה, שהרי יום שני של ראש השנה דרבנן הוא, והא ראיה דכחול שויוה רבנן לענין מת, כמבואר באו"ח סימן תקכ"ו , ]ס"ד[ובתשובת תרומת הדשן סימן ]ע"ט[ דנאמן אפילו בראש )ע"ד(השנה דרבנן. יע"ש. וכן כתב מור"ם סימן ]תקי"ג[ ס"ו. )תק"ט(יע"ש. הרי דהזכירו דחיה דרבנן, אם כן הוה ליה למיתני ארבעה עשר כשאירע ראש השנה יום שלישי. ואם תאמר אמאי לא תני תנא יום טוב שני של גליות, י"ל דתנא רצה להביא דין השוה בכל מקום ואפילו בארץ ישראל, דקיימא לן דבראש השנה עושין שני ימים מטעם שאפילו בית דין עשו שני ימים, כמבואר בהלכות ראש השנה סימן תר"א . יע"ש. ]ס"ב[ולפק"ד אחר ההתבו ננות עלה על דעתי ליישב קושיית הש"ך הלזו, והוא דאין הכי נמי דהוה מצי התנא למתני, אלא דלא תני התנא אלא אופן הדחיה כסדר כנדון המשנה דיש בו שמנה, תשעה, עשרה, אחד עשר, שנים עשר, אמנם בהך די"ד ליכא אלא דחיית שלשה עשר ]ו[ארבעה עשר מחד טעמא, ודחיית ]י"ג[ לחודה לא משכחת לה כמו שאפשר דחיית י"א )ט'(לפי סדר התנא, דביום טוב אחר השבת הרי אחד עשר, אך להיות נדחה לשלשה עשר ימים דוקא לא משכחת לה אלא באופן שידחה גם כן יום ארבעה עשר, משום הכי לא הביאה התנא, אלא הביא דחיות שבכל אחת אפשר להמצא, דהיינו תשעה לחוד ועשרה לחוד ואחד עשר לחוד ושנים עשר לחוד, דשייך ביה שפיר לומר לתשעה לעשרה וכו', מה שאין כן התם דלא שייך למתני לשלשה עשר, שהרי אי אפשר בעולם למצוא מציאות שיהיה נימול לשלשה עשר, משום הכי לא תני ארבעה עשר. ודוק שהוא האמת. וראיתי למרן מלכא הרב הגדול אבא מארי ה"י בספר"א דמארי טב , שתירץ לעיקר קושיית הראנ"ח ]פרי האדמה[להתשב"ץ, וז"ל בפ"ל מהלכות שבת : דעד כאן לא )דין י"ג(אמרינן בש"ס דלדבר מצוה שרי אלא דוקא בהפלגת ספינה וכו', דאע"ג דהוי מקום ]סכנה[, מכל מקום אינו ודאי החילול, )ספינה(כי בספינה אפשר שבשבת ינוחו באיזה נמל וכן בצרין על העיירות וכו', אבל גבי מילה דאחר המילה הסכנה ודאית והחילול ודאי, אפילו לדבר מצוה אסור וכו'. יע"ש. ולפק"ד יש , שהרי עינינו הרואות כאן מחילה רבא בני"ו ]בנשיקת ידיו ורגליו[כמה תינוקות נימולין ביום חמישי וליכא חילול שבת כלל, ומי זה אמר שיש ודאי חילול, כמו שבספינה הוא ספק חילול גם כן במילה מידי ספיקא לא נפקא. ומה שנסתייע מדברי מהריב"ל , לפק"ד לא דמי, דהתם הולכי מדברות לפי דברי )ח"ב סימן ג"ן(הרב הוא ודאי חילול שבת, אמנם בהך דמילה אינו ודאי שיהיה הנימול מסוכן ויצטרכו לחלל שבת עבורו, אלא הוי כההיא דספינה וצרין על העיירות. גם מה שכתב הרב אבא מארי שם לדחות תירוץ הרב עדות ]הגה"ט סק"א[, שתירצו ביעקב ומהרח"א בספר בני חיי קושיית הראנ"ח דשאני ספינה דפוסק עמו וכו', והקשה דאם כן מאי הקשו הרי"ף והרא"ש לדעת היש מפרשים שפירשו דהא דאין מפליגין היינו משום תחומין וכו' מההיא דהעמידו דבריהם במקום עשה, דהחילוק מבואר, דהתם העמידו דבריהם משום דלא שייך תנאי כהכא דפוסק עמו וכו'. יע"ש. ולפק"ד אין כאן תברא, דבשלמא לסברת הרז"ה דמפרש הטעם מפני דהוי כמתנה לחלל את השבת, כיון דמתנה בהיפך אזדא ליה האיסור מכל וכל, שהרי התנה בפירוש ]שלא[ לחלל, אך לטעם היש מפרשים דהוי משום שהספינה גוששת, נהי דמתני מ"מ על ידי התנאי ]היאך[ מתקן מה שהספינה גוששת ואין במים עשרה טפחים, והרי מחלל את השבת במה שהולך בתוך הספינה, ומה יועיל התנאי נגד מה שעובר אדרבנן בשבת, ואיך התירו במקום מצוה ולא העמידו דבריהם כיון דאיכא ביטול לדבריהם. ודוק. גם מה שתירץ עוד שם דשאני גבי מפליגין וכו', דלדבר מצוה שרי, משום דאי לאו הכי נמנע מלעשות אותה מצוה, שהרי אינו הליכת חמשה ימים וכו', ולהכי התירו לדבר מצוה, מה שאין כן גבי מילה, דכיון דנדחית תדחה ויקיימנה בלי פקפוק אחר זה וכו'. יע"ש. ולפק"ד כיון דכל דברי התשב"ץ מורכבים על פי סברת הרז"ה, דפירש דהאיסור הוא משום דשלשה ימים קודם השבת מיקרי קמי שבתא, והוה ליה כמתנה לחלל את השבת, מה שאין כן יותר משלשה ימים דלבתר שבתא מיקרי ומותר, אם כן לסברת הרז"ה הרי אפשר לקיים את המצוה כשיצא ביום ראשון או ביום שני או ביום שלישי והוי כמו הך דמילה. יע"ש. ומה שתירץ על פי זה לקושיית הרב מגן דוד ]ט"ז , לפק"ד דב ריו קשים, דכל קושיית הרב היא אם לראות פני סק"ה[חבירו חשיב מצוה, אמאי התם לא התירו אלא מילה לחוד, אם הוא מפני שימנע כמו שכתב הוא ה"י, הא אפשר לו שיפליג קודם ואינו נמנע, ולקמן יתבאר על דברי הט"ז מה שיש להליץ. ע"ש. הדרן למאי דאתינן עלה, דפסק מרן עיקר דבעינן שיפסוק עמו, כיון דהרמב"ם ורבנו ירוחם והתשב"ץ סבירא להו דהלכה כת"ק הכי נקטינן. ודוק. ומה שכתב מרן ז"ל ופוסק עמו, לאו דוקא במפליג בערב שבת אלא הוא הדין במפליג יום רביעי . ופשוט הוא. יע"ש. ואילך כמו שכתב הט"ז ז"ל ]סק"א[שם (יט) מותר להפליג וכו' לדבר מצוה ופוסק עמו שישבות וכו'. זו סברת הרמב"ם ]הלכות שבת פכ"ד ה"ו, פ"ל הי"ג[וסיעתו דפסקו כרבי , אבל הטור ודעימיה פסקו )בשבת דף י"ט ע"א(כרשב"ג דפליג ואמר אין צריך לפסוק. ועל פי זה תירצו האחרונים, הרב עדות ביעקב , ומהר"ח )סימן ט'(אלפאנדארי בהגהותיו בספר בני חיי בסימן זה ]הגה"ט סק"א[, והרב ראשון לציון , והרב )דף קי"ב( ]יו"ד סימן רס"ו סי"ד[, והרב יד אהרן לקמן סימן של"א אליה רבה בסימן זה ]סק"ה[, הוראת הרשב"ץ דאסור למול גר ביום ]הגה"ט[]ח"א סימן כ"א[חמישי שיבוא לידי חילול שבת, ותהי עלה הרב ש"ך ביו"ד סימן רס"ו , דהא ממקום שבא הרשב"ץ דאין מפליגין וכו', תמן ]סקי"ח[תנינן ואם לדבר מצוה מותר, וכן הקשה מהראנ"ח בשניות )סימן . ל"ח(וכלהו רבנן בתראי הנתנין למעלה, קמשנ'ו רבנן דנהי דלדבר מצוה שרי, אמנם קי"ל כרבי דפוסק שישבות, וכ"כ מרן בב"י בסימן זה משם הרשב"ץ. ומאחר שכן, במילה דאי אפשר להתנות, אף דהוא מצוה סבר הרשב"ץ דאסור. עכ"ד. ודין גרמ"א להרבנים הנזכרים שתירצו כן, לפי שבימיהם לא יצא לאור ספר התשב"ץ, ואולם אנן בדידן אשר עד כה ברכנו ה' והאיר ממזר'ח לאדפוס'י אדרא ספר התשב"ץ, עין רואה להרב בח"א , ששם כתב הוראה זו דמילה אשר הביאה בשמו )סימן כ"א(מרן בבדק הבית ביו"ד , ושם נאמר דהיה ראוי לפסוק ]סימן רס"ח[כרשב"ג דהוא אבוה ורביה דרבי, ואין הלכה כרבי מרבו, אלא דעכ"ז פסק הרמב"ם כרבי, דכל כי הא מנקט לחומרא עדיף. ובסוף התשובה הנזכרת הביא דהרשב"א פסק כרשב"ג, וכתב על זה וז"ל: וכבר כתבתי דהכי איבעי לן למפסק, אבל כל מה דאפשר למעבד תקנתא עבדינן כדעת הרמב"ם. עכ"ל. והרי הוא כמבוא'ר דחלף הלך תירוץ הרבנים הנזכרים. וק"ק על הרב מהר"ח אלפאנדארי הנזכר, שכתב שהיה בידו תשובת הרשב"ץ, והוא ז"ל שראה תשובת הרשב"ץ מאי משני דטעמיה דהרשב"ץ דבמילה אי אפשר לפסוק ומשום הכי אסר, והרי הרשב"ץ סבר דהלכה כרשב"ג אלא דיש להחמיר מצד חומרא כהרמב"ם, ומשום חומרא שאינה מן הדין לא היה אוסר למול הגר וחולה שהבריא, וזה פשוט. ולי ההדיוט אפשר לתרץ, דהכא בהפלגת הספינה אף אי מפליג ביום שלישי יבוא לחילול שבת, אלא דלא גזרו משום צורך העולם, רק גזרו מקמי שבתא, ולכך כיון דעל כל פנים נראה להם להתיר ולא גזרו אלא מקמי שבתא, התירו בדבר מצוה. אבל בדבר שאם ממתין אחר השבת יהיה הכל מתוקן בלי שום סרך איסור, כגון מילה אחר השבת, אז אף דהוי מצוה שבק ינן לה לאחר השבת, דלא אתי תו לידי איסור כלל. משא"כ בהפלגת הספינה דעל הרוב בכל יום שיסע יבוא לחלל שבת, ולא ראו לגזור ביומי דבתר שבתא, ולפיכך בדבר מצוה שרי. משא"כ במילה דכי משהית לה עד יומא קמא תו ליכא סרך איסור. ועיין מה שהאריכו הרבנים הנזכרים בענין זה. וחזיתיה להרב ט"ז ביו"ד וז"ל: ראיתי בספר )סימן רס"ב ס"ק ג'(בדק הבית שכתב בשם הרשב"א, דמ"מ אין מלין אותו ביום חמישי, לפי שביום השלישי יש צער לנימול ואין לגרום צער בשבת, ולפ"ז נראה כל שכן דאין למולו ביום הששי דאיכא צער טפי, כמו שכתב סימן רס"ו בשם הרשב"א ]שבת קלד: ד"ה והרמב"ן . עכ"ל. והני מילי דמר מדעתי כי הלכה[]שם ד"ה ויש[קשים, חדא דדין זה מיחס אותו להרשב"א, וזה גרם לו להוליד דאין מלין אותו ביום הששי דאיכא צער כמ"ש הרשב"א. ולפי האמת אינו הרשב"א אלא הרשב"ץ, ואשתמיטיתיה דכן כתב בפירוש בפה מלא בבדק הבית סימן רס"ח, ובספר בית חדש בקונטרס אחרון דהוא הרשב"ץ. ולדידן הרי ]סימן רס"ו אות א'[הוא גלוי לכל בתשב"ץ סימן הנזכר. ותו אשתמיטיתיה סיום דברי בדק הבית שם ביו"ד סימן רס"ב, שכתב בהדיא ממתינין לו עד למחר, ואיך הרב כתב ולפי זה אין למולו ביום הששי. ותו דשם בבדק הבית סימן רס"ב כתוב וכתבתי טעמו בסימן רס"ח, ושם מפורש דטעמו ממה שכתב הרז"ה דהא דאין ]במאור שבת ז.[מפליגין וכו' היינו דהם מקומות סכנה ובודאי יבוא לחילול שבת, ומקמי שבתא אסור דעושה על דעת לדחות השבת, ואין הטעם דגורם לו צער בשבת כמו שכתב הט"ז. הדרן למאי דאתאן עלה, דדעת הרשב"ץ לפי מ"ש מרן בב"י בשמו בסימן זה, מוכח דפסק כרבי דצריך לפסוק עמו ]הגה"ט[כתב, דהרי"ף שישבות. ובספר יד אהרן בריש סימן זה ור"י בעל הטורים והריב"ש והרשב"ץ ]שבת ז:[)סימן ק"א(בתשובה שהביא מרן סוף סימן זה, פסקו כרשב"ג דאין צריך לפסוק עם העכו"ם, מטעם דהלכה כרבי מחבירו ולא מאביו. עכ"ל. וכן כתב עוד בסוף הסימן וז"ל: ולענין אי הלכה כרבי אי כרשב"ג, הרי"ף ורבנו בעל הטורים והריב"ש והרשב"ץ פסקו כרשב"ג. עכ"ל. והוא אגב שיטפיה, דמדברי מרן בשם תשובת הרשב"ץ מוכח להיפך, דפסק כרבי כמבואר. ועוד קשה, שהוא בעצמו לקמן סימן של"א כתב וז"ל: ועוד נראה לומר דלק"מ, דאמרו פוסק עמו שישבות דברי רבי, ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרשב"ץ עצמו כרבי, וכמ"ש מרן סימן רמ"ח וכו'. עכ"ל. הרי ]כרבי[ וכמ"ש מרן, דאיהו גופיה כתב דהרשב"ץ פסק )כרבו(והוא סותר מ"ש הוא עצמו סימן רמ"ח, דמדברי מרן מוכח דהרשב"ץ פסק כרשב"ג. ועוד לא דקדק בדעת הרי"ף וסותר את עצמו, דבסימן זה כתב דהרי"ף פסק כרשב"ג, ובסימן של"א בחדא מחתא מחתינהו להרי"ף והרמב"ם שפסקו כרבי. והאמת דדעת הרי"ף כפי מה שכתבו בשמו הריב"ש )סימן ק"א(והרשב"ץ בתשובה הנזכרת, דרכו לפסוק דלא כרבי בכי האי גוונא. ודעת הרשב"ץ כבר כתבנו בעניותנו לעיל. דהגם דממ"ש מרן בשמו בב"י בסימן זה וכן הרשב"ש בנו )בסימן ת"ח(מורה דפסק כרבי, מ"מ מבואר בתשובתו הנזכרת דמשום חומרא הוא דקאמר הכי, אבל לפי פסקי ההלכות כרשב"ג איבעי לן למפסק, וכמו שכתבתי לעיל. וכן נראה מדברי הריב"ש )בסימן שכתב, ומה שכתב ופוסק עמו שישבות נטה לפסק הרמב"ם ק"א(וכו', ומשמע דעל הרשב"ץ קאמר, דהוא רבי דוראן שהזכיר בריש התשובה. ע"ש. וראה ראיתי להרב מג"א סימן תרי"ג על מה שכתב מרן ]סק"ח[, הא דשרי לעבור במים לדבר מצוה, דוקא לעבור ]ס"ו[בגופו במים עצמן, אבל לעבור בספינה קטנה יש מי שאוסר, כתב וז"ל: והטור כתב, אם התירו רחיצה גמורה כל שכן שיטה דקילא וכו', ועוד קשה, דבהדיא אמרינן בגמרא ואיתא סימן רמ"ח, לדבר מצוה מפליגין בספינה אפילו בערב שבת, ופוסק עמו על מנת שישבות, וכתב ר"י משום ]עירובין מג. תוד"ה הלכה[שט והביאו הטור, א"כ דברי הטור סתרי אהדדי. ואפשר דהתם מיירי כשעושה העכו"ם מלאכה בעבורו, והכא מיירי במקום שאין מלאכה. עכ"ל. וכתב עליו הרב אליה רבה בסימן זה , ]סק"ד[, וספר התרומה , ואין דבריו נכונים, דבתוספות ]שם[]סימן רכ"ה[וסמ"ג , וטור, משמע להדיא דאפילו באין ]לאוין ס"ה דף י"ז ע"ג[עכו"ם עושה מלאכה מיירי, גם תמיה לי על קושיתו דלא עיין שפיר בטור דפסק כרשב"ג, גם בלאו הכי יש לומר דהטור סבירא ליה דלכתחלה קאמר שיפסוק, ואי לא אפשר מותר בלא פיסוק, ועוד שמצאתי בשבלי הלקט דפירש בפשיטות )דף י"ד( ]סימן קי"א[הש"ס דלדבר מצוה מותר אפילו בשבת, ובזה מתורץ תמיהת הב"י בסוף סימן של"ט על אגור . עכ"ל. ]סימן שמ"ה[ואפשר דכוונת הרב מגן אברהם להקשות להטור, דהוא הביא פירוש ר"י דטעמא משום דהוי כשט, ומהש"ס מוכח דלדבר מצוה מפליגין אף בערב שבת, מכלל דבשבת אסור, וזהו תוקף קושיית הרב מגן אברהם, דמוכח דדוקא בערב שבת שרי הא בשבת אסור אף לדבר מצוה משום דהוי כשט, ולא הותר אלא במפליג בערב שבת, דמר סבר פוסק עמו שישבות ומר סבר אינו צריך כל שהוא מפליג בערב שבת, אבל להפליג בשבת מוכח דגם רשב"ג אסר, דעד כאן לא פליג אלא דאינו צריך לפסוק, אבל להפליג בשבת מוכח דאסור גם לרשב"ג, דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ותו דאי איתא דרשב"ג שרי הול"ל רשב"ג אינו צריך ומפליג אף בשבת, אבל השתא דלא קאמר אלא אינו צריך, מוכח דלא פליג אלא דאין צריך לפסוק במפליג קמי שבתא. ולדברי ר"י דמייתי לה הטור בסימן זה הוי הכל משום שט, ומאחר שכן איך סלקא דעתיה דהטור להתיר לשוט ביום הכיפורים, ולא עוד אלא דאתמוה קא מתמה על בה"ג. זהו קושיית הרב מגן אברהם על הטור דסותר את עצמו, שהוא הביא פירוש ר"י ומשמע מיהא דלענין דינא מודה ליה, ואילו הכא משרא שרי לשוט ביום הכיפורים. ומה שהביא הרב מגן אברהם בקושייתו דפוסק עמו שישבות, כוונתו דמזה מוכח דבשבת אסיר ובהא לא אשכחן דפליג רשב"ג, אבל לאו למימרא דהטור פוסק כרבי. וכבר ידוע דהרב מג"א נקיט נפשיה בקציר'י ובסתום חכמה יביע אומר. ופריק דאפשר דהתם מיירי כשהעכו"ם עושה מלאכה בעבורו, כלומר דהא דדייקינן הא בשבת אסור אף לדבר מצוה, דיוקא אינו אלא להיכא דהעכו"ם עושה מלאכה, ולעולם דמאי דאסיר לדבר הרשות היינו בכל גוונא אף אם אין העכו"ם עושה מלאכה, אבל הדיוק אינו אלא כשעושה מלאכה העכו"ם ודיוקא הוי לצד זה לבד, והוא דוחק, ומשום הכי נקט לה בדרך אפשר. ומ"ש הרב שבלי הלקט דלדבר מצוה שרי בשבת, )דף י"ד(הוא דוחק בש"ס , ומדברי התוספות ]שבת יט.[]עירובין מג. ד"ה והרא"ש ריש פרק מי שהוציאוהו משמע הלכה[]שם פ"ד סימן ג'[איפכא, וכן משמע מדברי הטור סוף סימן של"ט. ולפי דבריהם הוא מה שכתב מרן שם סוף סימן של"ט על ההיתר שכתב בשם רבנו ישעיה, וגם דמרן אזיל לטעמיה שכתב סוף סימן זה דהגדולים אינם מסכימים לדברי ר"ת ]הו"ד במרדכי שבת סימן רנ"ח[דחשיב הכל דבר מצוה, ומשמע דרבנו ישעיה איירי בדבר הרשות, דאף שהיה לראות פני חבירו לא חשיב דבר מצוה. ובשבלי הלקט מייתי הא דרבנו ישעיה וקושית רבי מאיר )דף ט"ו(היא מפרק תולין ע"ש, וכדברי האגור שהביא מרן. ]שבת קלט:[ובמאי דכתבינן בעניותין תשובה מוצאת לכל דברי הרב אליה רבה הנז"ל. עוד ראיתי להרב אליה רבה שכתב וז"ל: ואין להקשות ]שם[מסימן תרי"ג שכתב ש"ע לעבור בספינה קטנה )ס"ז( ]ס"ו[יש מי שאוסר, והוא מבה"ג , דיש ]הלכות יום הכיפורים עמ' קפ"ז[לומר ביום הכיפורים החמירו טפי, דלא כב"י שם. גם יש לי תמיה על הש"ע, דלשון טור לעבור לשוט, משמע שישוט ממש, אבל בספינה ודאי לאו שיטה ממש הוא אלא דנראה כשט. עכ"ל. ומה שכתב דהחמירו טפי ביום הכיפורים משבת אינו מחוור. ודברי מרן בב"י שם שכתב דלשוט שהוא גזרה כוללת בכל שבתות וימים טובים לא התירו, נראין בטעמן, וכ"כ הר"ש בן הרשב"ץ . ורחיצה גופא לא אסרוה ביום הכיפורים )סימן קצ"ד(מעיקרא לדבר מצוה וכיוצא, וכמו שכתבו הרב ב"ח והרב ]אות ז'[פר"ח שם. ומה שתמה דמלשון הטור משמע שישוט וכו', כן כתב בשם בה"ג הרשב"ש סימן הנזכר. ובספר הלכות גדולות עצמו כתוב ודוקא עד צוארו אבל לסוח אסור. עכ"ל. וזהו )דף ל'(כמו שדקדקו הפר"ח והב"ח. ע"ש. ומ"מ אין כאן תימה על מרן, דכיון דספינה נמי אסורה בכל שבת ויום טוב דנראה כשט וכדמוכח מההיא דפרק תולין, וכמ"ש הטור סוף סימן של"ט, להכי נקט בש"ע לעבור בספינה, דכיון דגזור בכל שבת ויום טוב, יום הכיפורים בכלל. שם (כ) מותר להפליג וכו' לדבר מצוה ופוסק עמו שישבות וכו'. מסקנא דדינא, בהא נחיתנא ובהא סליקנא, שאסור למול גר ביום חמישי או ביום ששי, כדי שלא יבואו לידי חלול שבת להעלות ארוכה ומרפא למכתו. וכן תינוק שחלה ונתרפא ביום ה' או ביום ו' אסור למולו מילה שלא בזמנה, זולת במקום שיש מנהג ברור למול מילה שלא בזמנה ביום ה' או ביום ו', שיש להניחם במנהגם, שיש להם על מה שיסמוכו, ובמקום שלא נתברר המנהג יש להחמיר כאמור. ודוקא במילה שהיא ודאי שלא בזמנה, אבל הנולד ביום ד' בבין השמשות שדינו למולו ביום ה' הבא, מותר למולו, ואסור לדחות המילה. ואפילו מי שנולד ביום ב' בבין השמשות, ובשבוע שאחריו חלו ימי ראש השנה ביום ג' וד', מותר למולו ביום ה'. ומותר למול מילה שלא בזמנה קודם יו"ט בתוך ג' ימים, בין לגר בין לתינוק שחלה ונתרפא, שלא גזרו אלא משום שלא יבואו לחלול "שבת", אבל ביו"ט דקיל לא גזרו. ודין יום הכפורים כדין שבת לענין זה. שם (כא) לדבר מצוה. .נ"ב: העליה לארץ ישראל דבר מצוה הוי הריב"ש ומהרדב"ז )סימן ק"א()ח"א סימן ע"ז( ]ח"ד סימן . יע"ש. ואף שחלק עם הריב"ש ז"ל, היינו לענין לחלל אלף קמ"ט[, דלטעם הרי"ף והר"מ השבת לטעם הרז"ה ז"ל ]שבת ז.[]שם ז:[ז"ל לא הותר אלא ביטול עונג אבל לחלל ]הלכות שבת פ"ל הי"ג[שבת לא, אמנם בעליית א"י מודו דמצוה הוי. ועיין תשב"ץ )חלק ]הגב"י סק"ט[. . יע"ש. וכ"כ הר"ב שיירי כנה"ג א' סימן כ"א(.יעש"ב שם (כב) לדבר מצוה. כתב מג"א , ס"ח. צ"ל ס"ו ]הערת )סק"א(המו"ל הר"ר יצחק במברגר: או שצ"ל סק"ח[. שם (כג) ופוסק עמו. במגן דוד מחלק בין ספינה ]ט"ז סק"א[]שבת לעבדן . ונראה עוד להרא"ש יט.[]שם יז:[]שם פ"א סימן צריך דלא אכפת ליה היום, ובספינה ודאי לא ניחא ליה ל"ו[עיכוב יום במעבר סכנת הים. שם (כד) ופוסק עמו וכו'. כתב הטור , ]רשב"ג אומר )שיטה י"ט(אין צריך לפסוק[ והלכה כמותו וכו'. נ"ב: וכן פסק הריב"ש ז"ל בתשובה . )סימן ק"א(שם (כה) ופוסק עמו וכו'. כתב הטור , ופוסק )דף קס"א שיטה י"ח(עמו שישבות כו'. נ"ב: אמר המאסף, אף על פי שהוא פוסק כרשב"ג , כיון דהביא תחלת דברי ת"ק ופוסק עמו ]שבת יט.[שישבות, היה לו לסיים מאי דמסיים ת"ק ואינו שובת. שם (כו) ופוסק עמו וכו'. :כתב ב"י הלכות שבת סימן רמ"ח וז"ל כתב הר"ש בר צמח , שהעולה לא"י אם ]ח"א סימן כ"א[נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא יכול הוא לפרוש ופוסק עמהם לשבות. ויש לדקדק דקדוק קל, דלמה לא פירש הרשב"ץ דבריו דופוסק עמו דקאמר, דקאי אפילו אם נזדמנה לו שיירא ביום שלישי שצריך לפסוק. לכך נראה לי לענ"ד דסובר כהרמב"ם , דרבי לא ]הלכות שבת פכ"ד ה"ו, פ"ל הי"ג[פליג עם רשב"ג דצריך לפסוק אלא בערב שבת, אבל ]שבת יט.[שלשה ימים קודם שבת אפילו רבי מודה דאינו צריך לפסוק. ]הגה"ט סק"א[מעתה נסתלקה תשובת הרב בני חיי ', והרב ר יעקב די בוטון , על קושיית ש"ך ]עדות ביעקב סימן ט'[]יו"ד סימן ]שהקשה[ להרשב"ץ, ]דהוא רס"ו סקי"ח[)שהקשו()דהם סוברים(סובר[ דהרשב"ץ כהרמב"ם סובר דאין צריך לפסוק אלא בערב שבת, ולכך ]הקשה[ דממקום הראיה מצדה תברא, שהרי )הקשו(בפירוש אמרו בברייתא ואם דבר מצוה הוא, ומילה מצוה היא, מה תאמר, דאיברא דדבר מצוה הוא, אבל לא שייך ביה תנאי כמו ששייך במפליגין. זה אינו קושיא, דמן הדין אינו צריך תנאי כיון שמל אותו בחמישי. ודוק. וקושיא שניה שהקשה ]מהר"י די על הטורים, דבריש הסימן פסק כרשב"ג ולבסוף פסק בוטון[כרבי, נראה לע"ד דאינו קושיא, דלעולם הוא פסק כרשב"ג, ומה שכתב ומצור לצידון יכול לילך אפילו בערב שבת מפני שהוא קרוב ויכול לילך קודם שבת, דתיפוק ליה שהוא שליח מצוה ואפילו שאינו יכול לילך שהולך לסחורה, מיירי הטור כגון שאינו הולך לסחורה אלא לדבר הרשות וכמ"ש הרמב"ם ]הלכות שבת , ונקט מצור לצידון כגון שהוא דרך מעט. ודוק. פ"ל הי"ג[עוד כתב הב"ח , שהרי"ף סובר דתחומין הוא ]אות ה'[]עירובין ה.[מדרבנן, ]ובפכ"ז[ מהלכות שבת כתב הרב )ובפכ"ו(]ה"א[המגיד דתחומין הוא דאורייתא, וכן כתב מרן בסימן )בס"ו(]בב"י[שצ"ו. וצ"ע. שם (כז) ופוסק עמו וכו'. כתב הרב ט"ז , זה דעת הרמב"ם ]סק"א[, ונ"ל דהך ופוסק אפילו ]הלכות שבת פכ"ד ה"ו, פ"ל הי"ג[קודם שבת תוך שלשה ימים, וכמ"ש הטור לדברי הת"ק וכו'. ולא היה צריך בזה לסברא, דבברייתא לא נזכר בערב ]שבת יט.[שבת, וא"כ בעל כרחך קאי אפחות שלשה ימים, דשרי להפליג פחות משלשה ימים. ולשון הטור הוא לשון הברייתא, ואחר שהרמב"ם פסק כרבי פשיטא שזה דעתו. שם (כח) ופוסק עמו וכו'. כתב ט"ז , דוקא על ערב שבת )סק"א(אלא וכו'. צ"ע ריש סעיף ד'. ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: צע"ע מה כוונתו על ריש סעיף ד', דמה שכתוב שם אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דלדבר מצוה הוא וכו', זה יכול להתפרש כמו בסעיף זה, דלרבותא נקיט, דגם סמוך לשבת מועיל אם פוסק[. שם כן נראה לענ"ד. הט"ז החליט דהאי ופוסק הוא מטעם שעושה העכו"ם מלאכה עבורו, וכן משמע לשון הנמוקי יוסף שהביא ב"י בסימן תקמ"ג. ]מועד קטן ה: ד"ה מקבלין קיבולת[אבל מ"מ אין דבר ברור כל כך כי יש נפקותא לדינא. ]הערת הנ"ל: הנ"מ הוא לענ"ד, אם הטעם משום שהנכרי עושה מלאכה עבורו, אסור לצאת אם אי אפשר לפסוק אם הישראל לבדו בספינה. אכן אם הטעם רק משום שהישראל יושב בספינה, ולא משום שהנכרי יעשה מלאכה עבורו, מותר אף אם הוא לבדו בספינה. אכן בדין עצמו אם אי אפשר לפסוק אי מעכב או לא, יש פלוגתת הפוסקים, העולת שבת הניח בצ"ע, וממג"א ]סק"א[משמע דמעכב. והאליה רבה חולק על המג"א, ]סק"א[ה'[-']ס"ק ד והסכים עמו ]התוספת[ שבת . ע"ש. ויש לתת טעם )העולת()סק"א(לסברת המג"א, דהנה המג"א בסימן תרי"ג כתב, דכאן )סק"ח(מיירי כשעושה הנכרי מלאכה בעבורו. ע"ש. ועל כן סובר נמי שמעכב, ועיין פרי מגדים אשל אברהם . ודודי הרב )סק"א וסק"ו(מוהר"ש נר"ו כתב לי וז"ל: ומה שכתב הגאון ר' אברהם בינג ז"ל בענין נפקותא לדינא, נלענ"ד כוונתו, דאם הטעם דצריך לפסוק לשבות שלא יעשה הנכרי בשביל ישראל מלא כה, א"נ להישראל בעצמו שישבות ממלאכה בשבת, פשיטא לפי זה דלא מהני לפסוק שישבות רק צריך שישבות באמת, ועל זה קשה , ועל זה נראה שכוון הגאון רא"ב מהריב"ש שהביא הרמ"א )ס"א(זצלה"ה. עכ"ל[. שם (כט) ופוסק עמו וכו'. הט"ז כתב, דאף דלשון השו"ע )סק"א(ופוסק עמו וכו' קאי במפליג בערב שבת, הוא הדין קודם ערב שבת אם הוא תוך שלשה צריך לפסוק שישבות. משמע מדברי הט"ז דדוקא תוך שלשה, אבל קודם שלשה אין צריך לפסוק עמו שישבות, וצריך טעם לזה. ולכאורה היה נראה דכמו שכתב הרז"ה לשיטתו, הטעם דאין מפליגין ]במאור שבת ז.[תוך שלשה ימים משום חילול שבת, ומ"מ קודם שלשה אינו חושש מה שיצטרך אח"כ לחלל שבת, הכי נמי לענין מה שצריך לפסוק שישבות זה רק תוך שלשה, אבל קודם אין לו לחוש מה שלא ישבות, דהרי זה ג"כ הוא משום חילול שבת. ואכן אין זה מוכרח, דבשלמא בחילול שבת משום סכנה, דמותר באמת לחלל משום סכנה, ורק תוך שלשה אסרו חז"ל שלא יביא עצמו לידי כך, וקודם שלשה לא חששו במה שיעשה אח"כ בהיתר. אבל מה שצריך לפסוק שישבות הוא משום דהנכרי כשלוחו, ומיחזי כאומר לו שילך בשבת, וא"כ מה לי תוך שלשה או קודם שלשה. ואולי טעמו של הט"ז משום דהרבה פוסקים כרשב"ג דאין צריך כלל לפסוק עמו לשבות, והרמב"ם ]שבת יט.[]הלכות והשו"ע אף דפסקו כת"ק, הרי לא הביאו שבת פכ"ד ה"ו, פ"ל הי"ג[כלל שיפסוק רק במפליג בערב שבת, לכן לא רצה הט"ז להחמיר כל כך קודם שלשה, אבל תוך שלשה אין חילוק בין זה לבין ערב שבת. אכן הב"ח כתב, דאף קודם שלשה צריך לפסוק עמו ]אות ב'[שישבות. וכתב דפלוגתת ת"ק ורשב"ג אם צריך לפסוק קאי על קודם שלשה, וראייתו מהא דדחו הפוסקים דברי הרשב"ם , דכתב דברייתא זו אתיא )הובא בתוספות עירובין דף מ"ג ע"א ד"ה הלכה(כב"ש דאסרו ליתן עורות לעבדן אלא כדי שיעשה מבעוד יום, והכא נמי אסור להפליג, אבל לב"ה מפליגין אפילו ערב שבת. ודחו הפוסקים דבריו, דאם כן פלוגתא דרבי ורשב"ג אליבא דב"ש, ועל כרחך דהא דאין מפליגין ]ב"ה היא[ ופליגי )בה'(אליבא דב"ה, הרי דלרבי אף קודם שלשה ימים צריך לפסוק שישבות. וכוונת הב"ח, דאם נאמר דקאי על ערב שבת דקתני דשרי להפליג, ועל זה פליגי רבי ורשב"ג, א"כ מאי ראיה דברייתא ]ב"ה היא[, נהי דלא קי"ל כברייתא זו דב"ש היא, מ"מ הרי )בה'(יש נפקא מינה גם לדידן דמותר אף לדבר הרשות בערב שבת, ובזה פליגי אם צריך לפסוק על מנת שישבות, ועל כרחך סברי דפלוגתתם היא קודם שלשה ימים, כן תוכן כוונתו. ובעניי לא הבנתי, דהוסיף מיא והוסיף קמחא, דכמו דאמר דבערב שבת יהיה נפקא מינה אף לדידן, א"כ אף אי פליגי קודם שבת יהיה נפקא מינה לעולם לדידן אי צריך לפסוק ,, ובמאי דחי דברי הרשב"ם ולא זכיתי כלל להבין דברי אדוננו הב"ח, והשם יאיר עיני. ואך לתרץ קושיית הב"ח דבמאי דחי דברי הרשב"ם, לכאורה היה נראה כוונתם, דלמה פליגי בברייתא זו דאתיא כב"ש, והיה להם לחלוק בפני עצמו, המפליג בספינה אי צריך לפסוק שישבות, אבל זה דוחק. שוב ראיתי בתוספות ערובין שם דהביאו דברי הרשב"ם, והוא כתב בעצמו כי פלוגתת רשב"ג ורבי היא אליבא דב"ש. ונראה דהוכרח הרשב"ם לזה, דעל כרחך טעם הפסיקה הוא משום דנראה כשליחו, וזה לכל הטעמים כאשר אבאר לקמן, ואם יש איזה סברא לומר דנראה כשליחו על כל פנים לענין זה דיצטרך ]לפסוק[, מנא לן דלא חיישו ב"ה יותר )להפסיק(דאף בפסיקה לא מהני דמחזי כשלוחו, ועל כרחך לפי מה דסבר הרשב"ם דלב"ה לא חיישינן כלל למחזי כשלוחו ודמי לעורות לעבדן, א"כ אין צריך לפסוק ג"כ, ולמה קאמר רבי דצריך לפסוק, על כרחך דפלוגתייהו אליבא דב"ש, וזה ברור, ודברי הב"ח צ"ע. ובספר מנורה הטהורה היה נראה דהיתה לפניו ]קני המנורה סק"א[הגירסה בט"ז דאף קודם שלשה ימים צריך לפסוק, ואולי טעות היא בנוסחא שלנו. ואך בפמ"ג ראיתי ]משבצות זהב סק"א[כמו שהוא לפנינו, דדוקא תוך שלשה ימים פוסק שישבות. והנה בספר מנורה הטהורה הנ"ל הקשה על הט"ז דכתב דאף קודם שלשה צריך שיפסוק,)ואם בדברי הט"ז הוא עיקר כמו שהוא לפנינו, אזלא הקושיא לפי דברי הב"ח דסובר כן, לכן העתקתי קושייתו(, דלמה יצטרך לפסוק קודם שלשה, כיון דכל האיסור משום עונג שבת, וקודם שלשה אין כאן ביטול עונג. וגם בעיקר דברי השו"ע הקשה, כיון דאיירי בהולך לדבר מצוה, א"כ פטור מעונג שבת ולמה צריך לפסוק. ע"ש שמתרץ בדוחק. אכן לפענ"ד הוא דבר תימה לומר דיפסוק משום עונג שבת, דאף אם ישבות נראה דאין כאן עונג כיון דשובת באמצע הים, וביטול העונג הוא משום בלבול והקאה, ואף אם תעמוד הספינה לא ינצל מזה. ועוד הרי קתני ואינו שובת, ועל כרחך דקמ"ל דאף דהישראל יודע שהעכו"ם לא יציית מ"מ פוסק, ואי טעמו משום עונג מה מועילה הפסיקה. ולכן לפענ"ד נראה דלכל הטעמים שאין מפליגין, מ"מ הרי מודים דהעכו"ם עושה מלאכה ולכן צריך לפסוק עמו שישבות, ואז אף דאינו שובת אינו נראה כשלוחו, וכן מבואר כאן בדברי הט"ז, כיון דיושב בספינה החמירו עליו יותר מעורות לעבדן, וגרע אף מאגרת דאין שולחין רק בקצץ אף ביש זמן שיוליך קודם שבת, משום דכתב ישראל הוא נושא, וכל שכן כאן דהישראל עצמו הוא יושב בספינה, ולכן אף קצץ לא מהני משום דהוי כאומר לו בפירוש שיוליך האגרת בשבת, ולכן בעינן דוקא שיפסוק שישבות, וכן כתב הרמב"ן לשיטתו דמחלק בין אם בספינה רוב ישראל אז מיחזי כשלוחו, אבל ברוב עכו"ם א"צ לפסוק, והוא הדין לכל הפוסקים הטעם משום דמיחזי כשליחו. ואמת לפי שיטת הרז"ה דהטעם דהוי כמתנה לחלל ]במאור שבת ז.[השבת, נראה דאולי בעת שאין הספינה הולכת אין כאן סכנה ולכן פוסק שישבות, אכן גם לשיטתו אין נראה לפרש כן, דמה מועיל הפסיקה כיון שאינו שובת, וכמו שכתבתי. ובזה נראה לדחות גם מה שכתבו האחרונים על הש"ך ]יו"ד סימן דכתב לדחות דברי התשב"ץ רס"ו סקי"ח[]ח"א סימן כ"א[דכתב דאין למול גר שלשה ימים קודם שבת דחיישינן שיבוא לידי חילול שבת, וחולק הש"ך, דהרי הרז"ה כתב בספינה הטעם משום שיבוא לידי חילול שבת ומ"מ לדבר מצוה מותר, והוא הדין במילה מותר ולא חיישינן לחילול שבת משום סכנה. והתב"ש והאליה רבה השיגו עליו, דהא בספינה צריך ]סק"ה[לפסוק שישבות ובמילה לא אפשר לפסוק. ולפי מה שכתבתי לק"מ על הש"ך ודבריו נכונים מאוד, דמה ענין פסיקה לחילול שבת, והרי זה אינו רק דלא יהיה מיחזי כשלוחו כמו שכתבתי, וכל זה ברור לפענ"ד. ודו"ק. שם (ל) ופוסק עמו שישבות. כתב ב"י , )דף קס"ב ע"ב שיטה י"ז(ולזה ברייתא דאין מפליגין בכל ענין היא כו'. נ"ב: אמר המאסף, הוצרך הרב לאוקומה גם כשמלחיה ]הריב"ש סימן ק"א[גוים, ולא אוקמה כשמלחיה וכל הספינה כולם ישראלים, מפני דמסיים בברייתא ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו ]שבת יט.[שובת, ובספינה שכולם ישראלים לא שייך זה, וכמ"ש הריב"ש שם וז"ל: אלא שסוף הברייתא שאמרה ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, ביארה היכא שהספינה של גוי, דאם היא של ישראל אין מקום לפסק זה. ע"כ. ודברים אלו עדיין צריכין ביאור, דאם כשהספינה של גוים לא סגי לן בהיותו לדבר מצוה אם לא שפוסק על מנת לשבות, למה בספינה שמלחיה ישראלים יספיק בלא תנאי בהיותו דבר מצוה, מאחר שהתנאי צורך בו אפילו במפליג לדבר מצוה כשהספינה של גוים, ואם הספינה שהיא של ישראלים אי אפשר להתנות, יהא אסור להפליג תוך שלשה ימים קודם השבת אפילו לדבר מצוה. אבל הדבר ברור שלא בא הריב"ש לומר דבספינה שמלחיה ישראלים יספיק בלא תנאי היכא דהוי לדבר מצוה, אלא דבין זו ובין זו צריכין אל התנאי, ובספינה של ישראל אין צורך להתנות, דבלא תנאי כמאן דאתני דמי, דלא יעלה על הדעת דאם יכולין לשבות יחללו את השבת בשאט בנפש בלי צורך, אבל בספינה של גוים, דגוי אדעתיה דנפשיה קא עביד, הוצרכה הברייתא לומר שפוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, שהגוי אף אם יכול לשבות לא ישבות, וסתמא לאו כמאן דאתני דמי, ולזה ביארה הברייתא דאם הספינה של גוים צריך להתנות על מנת לשבות. ונ"ל שלזה כיון רש"י שכתב ופוסק עמו לשבות, פוסק עם הגוי לשבות. הרצון אל הרב בדברים אלו, דאין צריך פסיקא אלא עם הגוי, דבישראל כמאן דאתני דמי ואין צורך. דאם כוונת רש"י לומר מה שנראה לכאורה מדברי הריב"ש, דבישראל לא שייך פסק זה, הא ודאי פשיטא ולא היה צריך לבארו. עוד כתב רש"י, ואינו שובת, אין צריך לשבות. ויראה שבא לומר שלא נפרש ואינו שובת שאע"פ שהגוי רוצה לשבות אינו שובת, דכיון דהתנה עמו לשבות די בזה ואעפ"י שלא ישבות, דאינו ,נראה כמחלל את השבת, לכן כתב רש"י ואין צריך לשבות כלומר בהכרח אם הגוי לא ירצה לשבות, אבל אם הגוי רוצה לשבות ישבות ומחוייב לשבות. ונראה ודאי דלא הוצרכו אל התנאי אלא היכא דאפשר להתנות, דכיון דאפשר להתנות ולא התנה, נראה כמתנה לחלל את השבת, אבל בדאי אפשר להתנות, שאין מקום לומר הואיל ולא התנה נראה כמחלל את השבת, שרי להפליג לדבר מצוה אף דלא שייך בו תנאי. לא הוצרכנו אל התנאי אלא כששכר ישראל כל הספינה והתנה עמו לשבות, אבל כשלא שכר ישראל הספינה, והספינה רובא גוים שרי, כדאיתא בפרק כל כתבי . בנימין זאב ]שבת קכב.[. ואין דבריו מוכרחין. )סימן ר"ך(שם (לא) ופוסק עמו שישבות. בעולת שבת נסתפק אם ]סק"א[אי אפשר לפסוק אם מעכב. ובשיירי כנסת הגדולה ]הגב"י סק"ה[משמע להתיר. ומדברי המג"א הנ"ל משמע )בסק"א(דמעכב, דהא כתב בשבת אסור לצאת אפילו לדבר מצוה כיון דאי אפשר לו לפסוק שישבות. והב"ח פוסק, בדבר מצוה ]אות ב'[תוך שלשה ימים פוסק, אבל קודם שלשה ימים אפילו בדבר רשות אין צריך. אבל בראב"ן ראיתי שצריך לפסוק קודם ]סימן ס'[שלשה ימים בדבר רשות. ועיין באליה רבה , במילה שלא )סק"ה(בזמנה אם מותר למול ביום חמישי, מאחר שאי אפשר לפסוק שלא יהא צער לינוקא בשבת, ומסיים דנראה לסמוך בזה על הטור שפסק כרשב"ג דאין צריך לפסוק. ]שבת יט.[שם (לב) ופוסק עמו שישבות. זהו מחלוקת רבי ורשב"ג אביו בברייתא בשבת , ופסקו כרבי נגד אביו. )דף י"ט ע"א(ועיין מה שכתבתי על זה בקונטרס האותיות )מערכת הה"א אות , אי הא דאמרינן הלכה כרבי מחבירו אי היינו דוקא מחבירו ל"ה(ולא נגד רשב"ג אביו, או דילמא כל שאין חולקים רבים עליו נקטינן כוותיה אפילו נגד אביו. עש"ב בס"ד. והרב עולת שבת ז"ל נסתפק אם אי אפשר לפסוק כן אם מעכב או לא, ]סק"א[והניחו בצ"ע. ומדברי הרב מג"א ז"ל משמע דמעכב, ]סק"א[והרב אליה רבה ז"ל כתב עליו דאין קפידא, כמו שכתב ]סק"ה[כל זאת הרב תוספת שבת ז"ל . ועיין להרב מוהר"ר ]סק"א[אברהם ן' טוואה ז"ל בתשובות חוט המשולש בתשב"ץ )ח"ד , שכתב וז"ל: ולעניין סוף הברייתא דקתני ]הטור השלישי[ סימן י"א(ופוסק עמו על מנת לשבות, הנה הרמב"ם ]הלכות שבת פכ"ד ה"ו, פסק כרבי דצריך לפסוק ולהתנות על מנת שישבות פ"ל הי"ג[וכו', ולזה הסכים א"ז הרשב"ץ ז"ל וכו', אבל ]ח"א סימן כ"א[הריא"ף וכו' כולם פסקו כרשב"ג וכו', ונראה דאם יכול להתנות, צריך להתנות לחוש לדברי הרמב"ם לכתחילה, אבל אם אינו יכול להתנות, כגון בשיירא או ספינה גדולה שאי אפשר להתנות, והמזכיר תנאי יהיה ללעג וקלס בפי הגויים וגורם להם לחרף ולגדף, אז הולך עמהם לכתחילה בלא תנאי, דכדאי הם כל הנך רבוותא לסמוך עליהם. וחזיתיה להרב חיי אדם ז"ל בנשמת אדם , דיצא )כלל ד' ]סק"א[(לידון בדבר חדש, וכתב דהא דפוסק על מנת לשבות, אינו ר"ל שלא ילך עם הספינה בשבת, דכיצד יעמוד באמצע הים ואין זה ביד הספן, ועוד לטעם הרי"ף משום עונג שבת מאי מהני מה שיעמוד באמצע הים או תלך הספינה, ודוחק לומר דפוסק על מנת ליכנס לעיר. אלא נראה לי דר"ל דפוסק עמו שלא יצטרך הישראל לעשות מלאכה בשבת, ותנאי זה יכול כל אדם להתנות. כתב ע"כ. ויש להרגיש על דבריו, דהגאון ראב"ן ז"ל ]סימן ס'[בפירוש, דפוסק על מנת לשבות היינו שצריך לפסוק עם הספן שיחזור אל היבשה קודם השבת וישבות, ואם לא שבת אינו חושש. ע"ש. הרי דמה שכתב הוא ז"ל בדרך דוחק כתבו ראב"ן ז"ל בפשט ההלכה. ותמהני שהוא ציין לראב"ן ז"ל בתחלת דבריו, ואילו בפרט זה לא הזכירו וכתב היפך דבריו. וכן ראיתי להגאון ר' שניאור זלמן ז"ל שכתב, דלכתחלה יפסוק עם ]ס"א[הנכרי המוליך הספינה שישבות ולא יוליכנה בשבת. ע"ש. וכן משמעות כל הפוסקים. ומה שטען שאין זה ביד הספן, לא קשיא, דכיון שאינו בידו לא ישמע לדברי הישראל, מידי דהוי בדאיכא פיקוח נפש דאפילו הישראל גופיה עושה מלאכה. ועיין לקמן באות ד' . שם (לג) ופוסק עמו שישבות. כתב הבאר היטב , ואם אינו )סק"א(אפשר מותר בלא פיסוק. עיין במשבצות זהב דכן )סק"א(סבירא ליה להש"ך יו"ד . ועיין באשל אברהם )סימן רס"ו סקי"ח(, דאפשר דוקא בשבת סבירא ליה למג"א דאסור, ]סק"א[]סק"א[אבל בערב שבת שרי אם אי אפשר בענין אחר. וכן כתב בתניא , דאם יש חשש שיתבטל המצוה מחמת איחור ]ש"ע הגר"ז ס"א[דרכו, או שאי אפשר בקל למצוא ספינה אחר שבת, יש להקל. וכן פסק בנשמת אדם כ לל ד' , וכתב שם דכל הא דפוסק ]סק"א[על מנת לשבות, אין רצונו לומר שלא ילך הספינה בשבת, דכיצד יעמוד הספינה באמצע, אלא רצונו לומר שפוסק עמו שלא יצטרך הישראל לעשות מלאכה בשבת .. ע"כ עיין בתשב"ץ ח"א , ושם במהר"א טוואה בחוט ]סימן כ"א[המשולש , הביאם בספר בני יהודה )]הטור השלישי[ סימן י"א(, דלמדו זכות לדעת הרז"ה אם הספינה ]בית יהודה ח"ב סימן ל"ה[של נכרים והמלחים נכרים, ורוב ההולכים בה הם נכרים, מותר להפליג אפילו ביום השבת אפילו לדבר רשות. זכור לאברהם ח"ג . ]אות ש' ערך שבת[שם (לד) ופוסק עמו שישבות. עיין מג"א שכתב, אבל )סק"א(בשבת אסור דאי אפשר לפסוק עמו. והנה האחרונים השיגו עליו, וסבירא להו דאין צריך לפסוק רק לכתחלה. ועיקר טעמם דמשמע דא"צ לפסוק רק בערב שבת בהולך לדבר מצוה, והרי עיקר הטעם דעוסק במצוה פטור מהמצוה, א"כ אין צריך לפסוק. ועוד איזה הוכחות כתבו לזה. אך ראיתי שכל האחרונים סוברים דהטעם דפוסק משום דהוי כמתנה לבטל עונג שבת, וכל אחד לשיטתו. אכן לפי מה שכתבתי בסק"א , דעיקר דלכל הטעמים דאין מפליגין, מ"מ הא דצריך לפסוק הוא משום דהעכו"ם עושה מלאכה ומיחזי כשלוחו, כמו שכתב הט"ז . ובספר מנורה הטהורה תמה על הט"ז, )סק"א(]קני המנורה סק"א[דמה ענין עורות לעבדן לכאן דהוי כמתנה לבטל עונג שבת. ע"ש. ובעיני פשוט דהט"ז פירש דעיקר הפסיקה משום דמיחזי כשלוחו, וא"כ ודאי דצריך לפסוק. וכבר כתבתי דלשון ואינו שובת משמע ודאי דאף דיודע שלא ישמע לו מ"מ הוא פוסק, דע"י כן מראה שאין העכו"ם שלוחו, ואולי אפשר אף בשבת יכול לפסוק, ואי דאין הנכרי רוצה, מ"מ שוב אינו שלוחו. גם אפשר לומר מטעם אחר דאם אי אפשר לפסוק אינו מעכב, כיון דהטור ורוב הפוסקים פסקו כרשב"ג , א"כ על כל ]שבת יט.[פנים יש לסמוך על זה שלא תתבטל המצוה. והנה דברי המג"א לכאורה צ"ע, דמבואר בסעיף ג' דנכנס לספינה בשבת. ואולי סובר המג"א דשם הרי מ"מ נכנס ערב שבת, ולזה ציין המג"א לסעיף ג'. ועיין מחצית השקל שכתב דהמג"א ציין להך דאמרינן שם מעיינות הנובעין. ודבריו תמוהין, דזה אינו מוזכר כלל בסעיף ג', ופשוט דכוונתו כמו שכתבתי. שם (לה) ופוסק עמו שישבות. כתב המשנה ברורה בביאור הלכה בשם האחרונים, שכל ענין הפסיקה היא למצוה בעלמא, ולא לעיכובא. גם בכף החיים כתב, )סימן רמ"ח אות ד'(שאם הספינה יש לה עת קבוע להפליג בים, ובודאי שאם יפסוק עמהם לשבות לא ישמעו לו, יש להקל כרשב"ג. ע"ש. ויש לסמוך על זה, וכמ"ש מהר"א בן טאווה בשו"ת חוט המשולש , שהנוסע בספינה גדולה, נוסע בלי תנאי של הפסיקה, )סימן י"א(שכל המזכיר להם תנאי זה יהיה ללעג וקלס בעיניהם, וגורם לחירוף וגידוף, הילכך בכה"ג כדאי הם כל הנך רבוותא שפסקו שא"צ להתנות כלל, לסמוך עליהם, וללכת עמהם ללא תנאי. שם (לו) ופוסק עמו שישבות וכו'. כן פסקו הרמב"ם ]הלכות שבת והסמ"ג , והיינו פכ"ד ה"ו, פ"ל הי"ג[]לאוין ס"ה דף כ"ב ע"ד[כסברת רבי דסבר דצריך לפסוק שישבות. אבל הטור ]שבת יט.[פסק כרשב"ג, דסבר דאין צריך לפסוק עמו שישבות. וראיתי להרב תוספת שבת שכתב, בפרק ואלו מגלחין משמע ]סק"א[להדיא מדברי הרא"ש שם דסבר דהלכה ]מועד קטן פ"ג סימן ל"ב[כרבי אפילו נגד רשב"ג, ותקשי על הטור שפסק כאן כרשב"ג היפך הרא"ש אביו שדרכו לימשך אחריו בכל מקום. ומה שכתבו הרי"ף והרא"ש פרק הניזקין בשם גאון, ]גיטין כו.[]שם פ"ה סימן ה'[דאין הלכה כרבי במקום רשב"ג, לא תיקשי להרא"ש ממה שכתב פרק ואלו מגלחין, דכבר כתב הש"ך ]תקפו כהן סימן מ"ו ובחושן שדרך הרא"ש להעתיק לשון הרי"ף וליה משפט סימן ס"ה סקל"ג[לא סבירא ליה, משום דעיקר חיבורו של הרא"ש הוא פירוש על הרי"ף. וא"כ אין ראיה מפרק הניזקין, דהתם העתיק לשון הרי"ף וליה לא סבירא ליה הכי אלא כמו שכתב פרק ואלו מגלחין. אכן יש ליישב עפ"י קושיית הש"ך על הרשב"ץ ]יו"ד סימן רס"ו סקי"ח[דקטן שנתרפא לא ימול בחמישי, דהא תנן ]ח"א סימן כ"א[]שבת קטן נימול לשמונה ]וכו'[ ולשנים עשר ]וכו'[, ואם איתא קלז.[משכחת טפי. אלא צריך לומר דהרשב"ץ כרבי דהפסיקא מעכבת, ומתניתין דקטן נימול וכו' אתיא כרשב"ג, ולדידיה נימול דהיא מצוה ואין צריך להתנות, ולכן הטור פסק כרשב"ג דסתם משנה כוותיה. אך על הרמב"ם קשה דפסק הכא כרבי, ובפ"ו דגרושין פסק כרשב"ג . זהו תורף דברי הרב תוספת שבת ]הי"ח[]גיטין לג.[בקצור נמרץ. ואיברא דהטור הביא הברייתא, אך לא הזכיר הא דפוסק עמו שישבות בשם רבי רק כתבה בסתם, ועלה כתב רשב"ג אומר אינו צריך והלכה כמותו. ומעתה ק"ק על הטור ברמזים ופוסק עמו בקיצור פסקי הרא"ש, שכתב )]שבת פ"א[ אות ל"ח(שישבות בסתמא, והרי הרא"ש אביו בפסקיו הביא הברייתא כמות שהיא, והוא ז"ל לא דיבר כלום, וכיון דהוא ז"ל פסק בטור כרשב"ג מה טעם ייחס לאביו שפסק כרבי מה שאין רמז בדבריו. ולפי דברי הרב תוספת שבת דמסיק דעיקר דעתו של הרא"ש לפסוק כרבי נגד רשב"ג כמו שכתב פרק ואלו מגלחין, ניחא דכתב הטור בפסקי הרא"ש שקיצר כרבי, והיינו כפי מה שכתב פרק ואלו מגלחין דהלכה כרבי מחבירו אפילו לגביה אבוה. אלא דאיהו שפר קדמיה מההוא שקלא וטריא לפסוק כרשב"ג דסתם משנה כוותיה, כמו שכתב הרב תוספת שבת, וסבר דודאי אין כן דעת אביו ז"ל דכל כי הא איבעיא ליה לאודועי. אמנם דברי הרב תוספת שבת תמוהים, חדא דעשה עיקר מדברי הרא"ש פרק ואלו מגלחין, ודחה מה שכתב בהניזקין דההיא הם דברים שהעתיק מהרי"ף וכו'. ותימה עליו דאיפכא מסתברא, דהרואה בלשון הרא"ש פרק אלו מגלחין )אות ל"ב(בענין מתאבלים על פי עד אחד, שהביא דברי מהר"ם ]הלכות בזה, ומהר"ם הביא דבר י שמחות השלם סימן ק"כ[]שם סימן קכ"א[ראבי"ה וראייתו ודחה ראיית ראבי"ה, ובתוך דברי ראבי"ה כתב דהלכה כרבי מחבירו והוא הדין היכא דפליג אביו אע"ג דרבו היה כל דלא פליגי עליה רבים. ומבואר אל עין הקור'א דהרא"ש לא דיבר כלום, ומאחר שכן נימא דאלו הם דברי ראבי"ה שהביא מהר"ם, והרא"ש לא גילה דעתו בזה. הן אמת דראיתי במרדכי שם פרק ואלו מגלחין , )סימן תתקכ"ה(שהביא דברי ראבי"ה ומהר"ם, והביא הסברות דרבי ורשב"ג הפוכות ממה שכתבם הרא"ש, וכתב דקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו, ורשב"ג אביו ורבו היה. ע"ש. והוי היפך ממש ממה שכתב הרא"ש בשם ראבי"ה. ומ"מ ידענו שהם דברי ראבי"ה מה שכתב הרא"ש פרק ואלו מגלחין, ולאו דידיה אלא דרביה מהר"ם בשם ראבי"ה. אפס כי בדברי ראבי"ה חלוקים בשמועתן הרא"ש והמרדכי. וכן נראה מהגהות מיימוניות סוף פרק ז' מהלכות אבל שהביא בקצור דברי מהר"ם, ומוכח שם גם כן דראבי"ה ]אות ו'[הוא שהביא הראיה מפלוגתא דרבי ורשב"ג ]תוספתא דמאי פ"ה אי נאמן עכו"ם לומר של ערלה הן, ושם בהגהות מיימוניות ה"ה[מייתי הגירסא כהמרדכי. ע"ש. וכבר העיר על זה הרב פרי חדש ביו"ד . ע"ש. וגירסת התוספתא דקמן ריש )סימן ס"ט סוף ס"ק מ'(פ"ה דדמאי, אף דיש שינוי בענין הסברות, היא כמו שכתב הרא"ש. ובירושלמי ]פ"ו[ דדמאי הגירסא שלפנינו )פ"ז(]ה"ח[היא, אם אמר מגוי פלוני הבאתים נאמן להחמיר דברי רבי, וחכמים אומרים דברי העכו"ם לא מעלין ולא מורידין. ולפי זה אין כאן ספק אם הלכה כרבי, דהא רבנן פליגי עליה ואין הלכה כרבי מחביריו. וצ"ל דראבי"ה היתה לו גירסא אחרת בירושלמי. ועיין מה שכתב בשו"ת בית יהודה . )יו"ד סימן א'(ומאחר שהם דברי ראבי"ה, טפי אית לן למימר דמה שכתב הרא"ש פרק הניזקין דאין הלכה כרבי במקום רשב"ג הכי הוי דעתיה, ואתי שפיר מה שכתב הטור בדין זה דפסק כרשב"ג כדעת הרא"ש פרק הניזקין. ותו אשתמיטיתיה להרב תוספת שבת דברי הרא"ש פרק המקבל ]בבא מציעא פ"ט סימן י"ד[)והבאתי דבריו ביו"ד בס"ד(, שכתב )סימן יו"ד וסימן פ"ד(בפלוגתא אי תרי או תלת הוי חזקה דפליגי רבי ורשב"ג, דבמאי דלא איפסיק הלכתא נראה דהלכה כרשב"ג דהוה אבוה ורביה דרבי. ע"ש. ומהשתא ודאי מה שכתב פרק הניזקין הוא העיקר, ומה שכתב פרק ואלו מגלחין הם דברי ראבי"ה ולא סבירא ליה, היפך מהרב תוספת שבת. ומעתה מה שכתב הטור בהך דפוסק עמו שישבות כרשב"ג ניחא, דהוי כדעת אביו ז"ל כמבואר. אלא דיקשה עלינו ביותר מה שכתב בקצור פסקי הרא"ש דפוסק עמו שישבות כרבי, והוא היפך מה שכתב אביו פרק הניזקין ופרק המקבל והיפך דבריו ז"ל בטור. ותבט עיני להרשב"ץ ז"ל בתשובותיו שכתב )ח"א סימן כ"א(וז"ל: ופוסק עמו לשבות ואינו שובת כרבי דאמר הכי, ואע"ג דרשב"ג פליג עליה ואמר דאינו צריך, ולא קי"ל כרבי לגבי אבוה דהא רבו הוא ואין הלכה כרבי אלא מחבירו אבל מרבו לא, וכ"כ הריא"ף פרק הניזקין, ובעל העטור באות קיום , והרמב"ן פרק המקבל , ]דף נ"ג ע"ד[]בבא מציעא קו: ד"ה ונראה[אפילו הכי פסק הרמב"ם כרבי, משום דכל כי האי מנקיט לחומרא עדיף, כי גם הרמב"ם פרק גט פשוט כתב דקי"ל כרבי לגבי אבוה, וכ"כ הרא"ש פרק ואלו מגלחין בפסקיו. עכ"ל. וק"ק על הרב ז"ל דמייתי דברי הרא"ש פרק ואלו מגלחין שהם מדברי ראבי"ה, ושביק מה שכתב הרא"ש פרק הניזקין ופרק המקבל דפסק כרשב"ג דאין הלכה כרבי מרבו, ומוכח דזהו עיקר דעת הרא"ש כהרי"ף, ומה שכתב פרק ואלו מג לחין לאו דידיה הוא אלא דרביה משם ראבי"ה. ותו הלשון מגומגם מאד, וביותר מ"ש דהרמב"ם פסק כרבי להחמיר שהוא ]ב[פרק גט פשוט פוסק כרבי לגבי אבוה, והוא סותר הקודם שכתב דהלכה כרשב"ג אלא דבהא עדיף להחמיר. ונראה דמה שכתב כי גם הרמב"ם פרק גט פשוט, צ"ל כי גם הרשב"ם פרק גט פשוט וכו', ]בבא בתרא קע: ד"ה אמר ליה[והיינו מה שכתב הרא"ש פרק ואלו מגלחין. ומה שהזכיר דברי הרא"ש פרק ואלו מגלחין, לאו למימרא דהרא"ש סבר הכי, רק כוונת הרשב"ץ להורות דאיכא מאן דאמר דהלכה כרבי לגבי אבוה, וזה מפורש בהרא"ש שם והם דברי ראבי"ה, וכתב שזה דעת רש"י ורשב"ם, ומשום הכי זכר עשה לדברי הרא"ש, אבל לא כיון הרב שזה דעת הרא"ש. ושיעור דבריו הכי, ופוסק עמו לשבות כרבי, ואע"ג דקי"ל כאביו רשב"ג אפילו הכי הרמב"ם פסק כרבי וכן אנו נפסוק כרבי, והטעם דלחומרא עדיף כי הנה בעיקר הדבר יש פוסקין כרבי לגבי אבוה, וא"כ יש מערכה לקראת מערכה, ומשום הכי בהא מנקט לחומרא עדיף לדידן, באופן דדבריו ז"ל הם בנותן טעם למה שפוסק הוא ז"ל כרבי כהרמב"ם. וכן נראה ממה שכתב לקמן בתוך דבריו וז"ל: וכבר כתבתי דאע"ג דהכי איבעי לן למפסק, אבל כל מה דאפשר למעבד תקנתא עבדינן כדעת הרמב"ם. עכ"ל. הראת לדעת דדבריו ז"ל בנותן טעם לדידיה דנקט כרבי, ולא לתת טעם להרמב"ם, כדמוכח ממרוצת לשונו. ובהכי נתיישבו דבריו ז"ל ולא קשיא מה שהקשינו, והרי הוא כמבוא'ר אלא דלישנא קיטא ]הגה"ט סק"א[הוא. שוב ראיתי למהרח"א בהגהתו בספר בני חיי שהעתיק לשון הרשב"ץ וכתב הרשב"ם פרק גט פשוט כמו שהגהתי. וראיתי להרב קרבן נתנאל פרק ואלו מגלחין סימן ל"ב , ]אות ק'[מסיק רבנו שכתב וז"ל: וצ"ע דפרק הניזקין )סימן ה'(דהלכה כרשב"ג וכו', והלא ראבי"ה ורש"י ורשב"ם ומהר"ם הסכימו לדעת אחת דהלכה כרבי לגבי אביו. עכ"ל. ולק"מ, דהאיכא הגאון, והרי"ף, וראב"ן , ורבנו ]ח"ב יבמות דף רנ"ו ע"ג[ישעיה מטראני הזקן ]יבמות סה. ד"ה שור המועד)הוצאת מכון התלמוד , והרמב"ן, שפסקו דאין הלכה כרבי לגבי אביו, כמו עמ' קמ"ו([שהבאתי דברי ראב"ן בברכי יוסף , ודברי )אה"ע סימן ט' ]סק"ז[(רבנו ישעיה בקונטריס זה , והרמב"ן כמ"ש )ביו"ד סימן יו"ד ]סק"ח[(הרשב"ץ והבאתיו בסמוך. ובודאי שכל דברי הראשונים ז"ל הרא"ש ז"ל סדורים אצלו ובקי בהם, ולהכי נקיט דהלכה כרשב"ג לגבי רבי, ונוסף על זה דעתו דעת עליון שהכריע הכי, וטפי הוה ליה להרב הנזכר לאתויי מה שכתב הרא"ש פרק המקבל. ואתה תחזה דממה שכתבתי לעיל יש להשיב על מה )דף י"ג ע"ד(ואין שכתב בשו"ת סמא דחיי בקונטריס או"ח להאריך. וע"ש מה שהאריך בדין זה. שוב ראיתי דגם הרב קרבן נתנאל בכללים שבתחלת ספרו )כלל , מקשה ורמי דברי הרא"ש אהדדי מפרק הניזקין י"א(למועד קטן ומסיק בצ"ע. ע"ש. וממה שכתבתי לעיל מבואר דלק"מ. ואחר זמן ראתה עיני מה שכתב הרב החסיד הרמ"ך בספר יד מלאכי , שהפליא עצה הגדיל תושיה בבקיאותו, )כלל רל"ח(ואחז צדיק דרכו בענין זה וכיונתי באיזה דבר לדבריו ז"ל. ע"ש ודוק. ומעתה מה שכתב הרב תוספת שבת ליישב דברי הטור על פי דין הרשב"ץ וכו', כבר מבואר דהיסוד אשר בנה בניינו, דהרא"ש סבר דקי"ל כרבי לגבי רשב"ג אביו, הוא יסוד נופל כמו שביארנו, וביא'ר עליה הכהן הגדול הרמ"ך הנזכר והביא ביד'ו המלאה לשונות אחרות מהרא" ש, באופן שהדבר ברור דהרא"ש סובר דהלכה כרשב"ג לגביה רבי וכמו שכתבתי לעיל. ובר מן דין מי שמע כזאת לתרץ בדין מחודש שלא ביארו הטור, ושעל הדין ההוא יקשה ממשנה, ונתרץ דהמשנה כרשב"ג, ולומר דלהכי פסק הטור כרשב"ג, והן הן הדברים כההרים התלויים בשערה. ותו כי השתות יהרסון דאינו מוכרח משום קושיית הש"ך לאוקומי מתניתין כרשב"ג, ושערי תשובה לא ננעלו והמה פתיחות בספרי האחרונים לתרץ קושיות הש"ך, ועיין מה ]סק"א[, וביו"ד סימן שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף בסימן זה רס"ב , וסימן רס"ו , ומה שרמזתי שם בס"ד. ]סק"ב[]סקי"ג[שם (לז) ופוסק עמו שישבות וכו'. כתב הטור, רשב"ג אומר אין צריך לפסוק והלכה כמותו כו'. וכתב הב"י ז"ל דאין כן דעת הרמב"ם ז"ל, שבפרק כ"ד ופ"ל פסק כת"ק ]ה"ו[]הי"ג[]שבת , וכן דעת רבנו ירוחם ז"ל . ע"כ. וכ"כ יט.[]ני"ב חי"ח דף ק"א ע"א[. וכתב הרב המאירי ז"ל הסמ"ג )]לאוין ס"ה[ בדף כ"ב)ע"ב( ]ע"ד[(בשיטתו, והביא דבריו הרב שבת של מי ז"ל , הגם )בדף ט"ל ע"א(כי בברייתא לית לן כללא דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו, הכא הלכתא כוותיה, דפליג עם בנו, ואין הלכה כרבי לגבי אביו, אע"ג דהלכתא כרבי מחברו כו', ושכן פסק הטור ז"ל סימן רמ"ח כו'. ועיין בספר יד מלאכי דהביא מכמה )סימן רל"ח דף ע"ט ע"א(רבוותא ומהרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק ]גיטין כו.[]שם פ"ה סימן ה'[הניזקין, שהביאו דברי הגאון שפסק כרשב"ג לגבי רבי, משום דאביו ורבו היה כו'. ע"כ. ומהכא ת'ם אני למה שכתב הב"ח , דטעמא דהרמב"ם ודעימיה ז"ל דפסקו כרבי, היינו משום )בס"ב(דקי"ל בכל דוכתא הלכה כרבי מחברו. ע"כ. ולא ]עירובין מו:[מחבריו אמרינן ולא נגד רשב"ג דאביו ורבו היה. ועיין בבני חיי )דף ח"י ע"ג(. ואולם עיין להרשב"ץ בתשובה ז"ל , )ח"א סימן א"ך()בסק"א(, דפסק הרמב"ם והביא דבריו הרב מחזיק ברכה ז"ל כרבי משום דכל כי האי מנקיט לחומרא עדיף כו'. ועיין בבני חיי ז"ל שם, ועיין מה שכתב דגם רשב"ם בפרק גט פשוט ]בבא כתב דקי"ל כרבי לגבי אביו כו'. הרי שכתב בתרא קע: ד"ה אמר ליה[בפירוש דהלכה כרבי דבעינן שיפסוק עמו לשבות אפילו לדבר מצוה. מצאתי כתוב בכ"י הקשה להרמ"ז זיע"א דצ"ע להשוות דברי רשב"ם ז"ל אלו עם דברי רשב"ם דהביא הרדב"ז )בסוף בשמו. ע"ש וצ"ע. עד כאן מצאתי סימן פ"ז( ]ח"ד סימן אלף קמ"ח[)בדף ס"א ע"א(. כתוב. ועיין ביד אהרן וחזיתי להרב סמא דחיי ז"ל )בדף י"ג ע"ד(, דמקשה )להרמב"ן(]להרמב"ם[ ז"ל דפסק כרבי, דהוה ליה לפסוק כרשב"ג, דקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג כו', אפילו בברייתא ]גיטין לח.[אמרו, וכמו שכתב הרב כסף משנה ז"ל לדעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות טומאת מת , הגם דדברי הרב כסף משנה ז"ל סתרי ]ה"ה[למה שכתב כו' בפ"ז מהלכות פרה אדומה , והצריכו עיון. ]ה"א[ע"ש. ועיין ביד מלאכי ז"ל דהעיר בזה. )בסימן ש"ז דף ע"א ע"א(וע"ש בסמא דחיי דמקשה להב"ח ז"ל כקושייתי. וכתב ]אות ב'[עוד, לפי מ"ש הרא"ש בפרק אלו מגלחין )דף ל"ז( ]מועד קטן פ"ג דקי"ל כרבי אף לגבי אביו, א"כ קשה דלמה פסק הטור סימן ל"ב[)בדף ס' ע"ד(ז"ל הכא כרשב"ג. וכן חזיתי להרב יד אהרן ז"ל שהביא דברי הרא"ש אלו ושכ"כ הטור ברמזים, ולא העיר דלמה פסק הכא כרשב"ג. ומה שעינינו רואות שדברי הרא"ש דפרק אלו מגלחין סתרי למ"ש בפרק הניזקין דאייתינא לעיל, כבר הרב יד מלאכי ז"ל בסימן רל"ח העיר בזה ועש"ב, ובא לכלל ישוב שדברי הרא"ש דפרק אלו מגלחין לאו דידיה אינון כו', ועיקר דעתו הוא מה שכתב בפרק הניזקין כו'. ע"ש. ובכן אין כאן קושיא למה פסק הטור הכא כרשב"ג. ועיין במחב"ר מה )בסק"א(שהאריך בזה. ועיין מה שכתב הרב שבת של מי ז"ל )בדף ט"ל . ע"ב ודף ט' ע"ב(ועל מה שכתב הב"ח ז"ל דמבואר בהרמב"ם דהך ]אות ב'[פלוגתא דרבי ורשב"ג ליתא אלא בהולך בערב שבת כו', אבל במפליג שלשה ימים קודם שבת אפילו לרבי אין צריך שיפסוק כו', עיין מה שכתב על דבריו הרב סמא דחיי שם. והרב ט"ז כתב, דהך ופוסק כו', קאי אפילו קודם שבת תוך )בסק"א(שלשה ימים כו'. ע"ש. שם (לח) אבל לדבר הרשות אין מפליגין וכו'. כתב הטור )דף , אין מפליגין בספינה פחות משלשה קס"א ע"א שיטה י"ו(ימים קודם השבת וכו'. נ"ב: בנימין זאב . )סימן ר"ך(הוא הדין יום טוב, ואפילו יום טוב שני לכל הפירושים. משפט צדק וכן מתבאר מדברי הר"י הלוי ז"ל )ח"א סימן ל'()סימן . ל"ב(שם (לט) אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב הטור או"ח , אין )סימן רמ"ח(מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, במה דברים אמורים לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר ופוסק עמו שישבות, רשב"ג אומר אינו צריך לפסוק והלכה כמותו וכו'. וכתב מרן בב"י, דמשמע דשלשה ימים גמורים בעינן, וכן נראה ממ"ש הר"ן בשם הרז"ה , דטעמא ]שבת ז. ד"ה ת"ר אין מפליגין[]במאור שם[דכל שלשה ימים קמי שבתא שבתא מיקרי , ונראה ]גיטין עז.[כמתנה לדחות השבת, אלא שמדברי הרא"ש ]שם פ" א סימן ל"ח[נראה דיום רביעי מותר וכו', ומיהו לומר דבחמישי נמי שרי, שיום שבת הוא שלישי להפלגתו, וכמו שכתב רבנו ירוחם ]ני"ב חי"ח דף לדעת הרמב"ן, קשה מאד בעיני, דא"כ הוה ליה למיתני ק"א ע"ב[אין מפליגין בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר, כדקתני ]שבת גבי שלוח אגרות ושכירות כלים וכו'. והב"ח הקשה יט.[]אות א'[וז"ל: אך קשה למה שכתב הב"י על שם הרמב"ן דברביעי ובחמישי נמי שרי דיום שבת שלישי להפלגתו הוא, דאין הלשון משמע הכי כלל, ומי דחקו לפרש כן. ותירץ, ונראה דהרמב"ן כתב כך ע"פ הירושלמי פ"ק דשבת , דתניא, אין מפליגין לים ]ה"ח[הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת, ב"ש אוסרים אף ברביעי וב"ה מתירים, ולא סבירא ליה לפרש לא כמו שכתב הרא"ש בפ"ק דשבת, ולא כמ"ש התוספות בשם רשב"ם בפרק מי שהוציאוהו , דכבר דחו התוספות לפירוש )דף מ"ג ע"א ]ד"ה הלכה[(זה, אלא בעל כרחך דב"ה מתירין דירושלמי אפילו )ב"ה(]בחמישי[ קאמרי, והשתא ברייתא דקתני אין מפליגין פחות משלשה ימים אתיא ככ"ע, כבית שמאי וכבית הלל, אלא דלב"ש שלשה ימים דקאמר היינו רביעי וחמישי וששי, ולב"ה שלשה ימים דקתני היינו חמישי וערב שבת ושבת, אבל לא בערב שבת, ומצור לצידון אפילו בערב שבת מותר, והא דפליגי רבי ורשב"ג ברישא, אליבא דב"ה נמי פליגי היכא דמפליג בחמישי. ו]ל[הרז"ה אין להקשות לא מהתוספתא שהביא הרא"ש בפ"ק דשבת ולא מהירושלמי, דאיהו סבירא ליה דפליגי אברייתא דגמרא דידן, דשלשה ימים גמורים בעינן וכו'. יע"ש. כ"כ הריב"ש בשם הראב"ד, ובשם הרשב"א )בסימן י"ח(]שבת יט. ד"ה כתב, דב"ה מתירין דירושלמי לא התירו אלא ברביעי, ור"י[ופירוש פחות משלשה ימים הנזכרים בגמרא דילן היינו חמישי ]ה"ק[ בערב וערב שבת ושבת, אבל רביעי מותר, והירושלמי )הק'(שבת ובחמישי אסור לכ"ע, ברביעי מחלוקת ב"ש וב"ה. יע"ש. והנה ,לפירוש הרמב"ן כפי מה שכתב הב"ח, וגם להרשב"א קשה דהכי הוה ליה למימר, אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים לשבת, ומאי קודם דקאמר, שמע מינה דשלשה ימים גמורים קודם השבת בעינן, וכפירוש הרז"ה והראב"ד, וכן נראה דעת הריב"ש שהסכים לדעת הרז"ה והראב"ד. וע"ש. באופן ]דהרמב"ן[ סבירא ליה בפירוש הברייתא, )דהרמב"ם(דפחות משלשה ימים היינו ערב שבת ושבת אסור ובחמישי מותר, והרא"ש והרשב"א סבירא להו דביום רביעי מותר ובחמישי ובערב שבת אסור, והרז"ה והראב"ד והריב"ש סבירא להו דשלשה ימים גמורים בעינן קודם השבת שהם אסורים, דהיינו דגם ברביעי אסור, והכי נקטינן, וכמ"ש מר"ן ז"ל בש"ע בסימן זה סעיף ד' וכו'. ולענין פלוגתא דרבי ורשב"ג , הרמב"ם פכ"ד ]שבת יט.[]ה"ו[ופ"ל פסק כת"ק, וכן פסק הסמ"ג ]הי"ג[)]לאוין ס"ה[ דף , וכ"כ רבנו ירוחם בחלק י"ח כ"ב)ע"ב( ]ע"ד[(]נתיב י"ב דף ק"א . ולכאורה יש להקשות על דעת הרמב"ם ז"ל דהיה לו ע"א[לפסוק כרשב"ג, כדקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג ]גיטין לח.[במשנתינו הלכה כמותו. ואין לומר דדוקא במשנתנו אמרו ולא בברייתא, דהלא איהו ז"ל סבירא ליה דאף בברייתא אמרו האי כללא, וכמ"ש מרן בכסף משנה לדעת רבנו בפ"ט מהלכות טומאת מת , הגם דדברי מרן כסף משנה סתרי אהדדי למה ]ה"ה[שכתב איהו גופיה לדעת רבנו בפרק ז' מהלכות פרה אדומה . יע"ש. וצ"ע. ]הי"א[וראיתי להרב ב"ח שכתב, דטעמא דהרמב"ם דפסק ]אות ב'[כת"ק משום דקי"ל בכל דוכתא הלכה כרבי מחבירו . ולע"ד אחר המחילה ליתא, משום דאע"ג דקי"ל ]עירובין מו:[הכי, אבל לגבי אביו דהא רבו הוא לא קי"ל הכי, וכמ"ש הרי"ף בפרק הניזקין , והרמב"ן בפרק המקבל ]גיטין כו.[]בבא מציעא קו: , ובעל העיטור באות קיום , והריב"ש סימן ד"ה ונראה[]דף נ"ג ע"ד[]ק"א[. יע"ש. אלא דאפילו הכי פסק ]הרמב"ם )י"ח()הרמב"ן כרבו(כרבי[ משום דכל דהאי מינקט לחומרא עדיף, דמסתמא לא פליג רבנו עם הרי"ף בהאי כללא. ועיין למוהר"ח אלפנדארי בספר בני ]הגה"ט סק"א[. יע"ש. אבל לפי מ"ש הרא"ש חיי באו"ח סימן זה בפרק אלו מגלחין דקיימא לן )דף ל"ז( ]מועד קטן פ"ג סימן ל"ב[כרבי אף לגבי אביו, א"כ קשה דלמה פסק בנו הטור הכא כרשב"ג. ומ"ש הב"ח דטעם הטור דלית הלכתא כרבי, דהא בעורות לעבדן וכלים לכובס ב"ה מתירין עם השמש ]שבת יז:[ואין צריך לפסוק עמו שישבות אע"פ דידוע שעושה בשבת, דגוי אדעתא דנפשיה קעביד וכו'. אחר המחילה רבה ליתא, דשאני התם דמכל מקום אין הישראל נהנה באותה מלאכה באותו שבת, משא"כ במפליג בספינה דנהנה דמלאכה באותו שבת עצמו, וכמ"ש הריב"ש . יע"ש. )סימן י"ח(גם ראיתי מ"ש הב"ח , דמבואר בהרמב"ם דהך פלוגתא ]שם[דרבי ורשב"ג ליתא אלא בהולך לדבר מצוה, אבל במפליג שלשה ימים קודם השבת, אפילו לרבי אין צריך שיפסוק עמו לשבות, כיון דלא עביד איסורא. וצ"ע אם כן הוא דעת שאר המפרשים שדחו לפירוש רשב"ם דפיר)ו(ש הך ברייתא ב"ש היא, דלא מסתבר דרבי ורשב"ג פליגי אליבא דב"ש, דמשמע דפליגי נמי אמאי דמפליגין שלשה ימים, דלרבי צריך לפסוק ולרשב"ג אין צריך לפסוק. ואני אומר דודאי אין כן דעת ר"י, דכן מוכח בהדיא ממ"ש המרדכי בפ"ק דשבת , דאין נראה לר"י ]סימן תנ"ב[פירוש רשב"ם, משום דלא מסתבר לומר דפליגי רבי ורשב"ג אליבא דב"ש כי אם אליבא דב"ה, ואפילו הכי אסרינן פחות משלשה ימים, משום שהחמירו בספינה שהישראל עושה בעצמו איסור שהולך חוץ לתחום וכו'. הרי לך בהדיא ממה שכתב ואפילו הכי אסרינן בפחות משלשה ימים משום שהישראל עושה איסור, שמעינן דפלוגתייהו קאי נמי אהא דאין מפליגין וכפשטא דברייתא, דלא כפירוש הרמב"ם דבהפלגה שלשה ימים קודם לא עביד איסורא, דבשלמא להרמב"ם דטעמא דברייתא משום ביטול עונג, א"כ כל שהוא שלשה ימים קודם ליכא ביטול עונג, אבל לטעם ר"י דהישראל עושה איסור בגופו שהולך חוץ לתחום, א"כ מיום ראשון נמי שייך האי איסורא, דהוה ליה כמתנה לדחות את השבת, אלא דלרבי ע"י שפוסק עמו לשבות לא ראו חכמים להחמיר כל כך, ולרשב"ג אין צריך לפסוק, דאעיקרא אין כאן , כיון איסור שבות אלא גזרת הרואים כמ"ש הריב"ש )סימן י"ח(דהוי שלשה ימים קודם לא מחזי דעבר אדרבנן, ואפילו אם עבר לית לן בה, דהא תרתי דרבנן אית ביה, תחומין דרבנן ותחומי ]כרמלית[, כמ"ש הרדב"ז )בהעלות()ח"א סימן פ"ז( ]ח"ד סימן אלף , וא"כ אין צריך לפסוק, ומה גם דאפילו איסור שבות ליכא קנ"ח[כמ"ש הריב"ש. ודוק. תו כתב מרן ב"י משם מוהרי"ק , דלהרי"ף )בשורש מ"ה(]שבת ז:[דלא סבירא ליה טעמא דאיסור תחומין, כל שנכנס בספינה שלשה ימים קודם השבת, אע"פ שהספינה הולכת במים שאין בהם עשרה טפחים ואפילו אין בהם שלשה טפחים שרי. ע"כ. ותמה עליו מר"ן ז"ל מתשובת הרמב"ם שאוסר כשאין ]סימן ש"ח[בהם עשרה טפחים, ומסתמא לא פליג אהרי"ף, ועוד שהם שוים בטעם האיסור להפליג, ועוד שפשט דברי הרי"ף מוכיחין כן. עכ"ל. ותמה עליו הב"ח ז"ל , דא"כ הא דהקשה הרי"ף ]אות ה'[לפירוש ר"ח אמאי תני ספינה סתם וכו', להרי"ף נמי ]שבת יט.[קשיא אמאי תני סתמא דמפליגין קודם שבת שלשה ימים, ליתני אין מפליגין בספינה למעלה מעשרה פחות משלשה ימים, דמשמע דלמטה מעשרה אפילו קודם שלשה ימים נמי אסור, מדלא קתני הכי משמע דקודם שלשה ימים מותר לעולם וכו'. ותו קשה דאמאי מביא ראיה מתשובת הרמב"ם, דשאני הרמב"ם דסבירא ליה דביבשה תחומין דאורייתא ]הלכות שבת פכ"ז ה"א[ובמים איסורא דרבנן לפחות איכא , מה ]תשובות הרמב"ם סימן ש"י[שאין כן להרי"ף דס"ל בסוף פ"ק דעירובין דלגמרא דידן ליכא איסור תחומין דאורייתא אפילו ביבשה, א"כ במים ליכא איסורא אפילו מדרבנן, אף במים שאין עמוקים עשרה. ותו קשה, כיון דכתב דפשט דברי הרי"ף מוכיחין כן, א"כ גם פשט דברי הרא"ש , שהרי כתב כלשון הרי"ף, וא"כ יהיו דברי ]שבת פ"א סימן ל"ח[חילק בין ים ליבשה, אלמא דאפילו למעלה מעשרה במים איכא איסור תחומין, דלפ"ז אפילו קודם שלשה ימים אסור להפליג, וזה סותר מה שכתב בפ"ק דשבת דקודם שלשה ימים מותר להפליג למעלה מעשרה. עכ"ד. והנה לשתי קושיות הראשונות, אחר המחילה רבה נראה דלק"מ, משום דמדנקט בעיין בלמעלה מעשרה, משמע דפשיטא לן דלמטה מעשרה איכא איסור תחומין לכ"ע מדרבנן, בין להרי"ף בין להרמב"ם, וכמ"ש הרמב"ם בתשובה , ]סימן ש"ח[הביאה הב"ח גופיה לקמן בתוך לשונו, שאם לא יהיו עמוקים ויהיה בין שטחם ובין שטח הארץ פחות מעשרה טפחים אז תהיה ההליכה באלו המים בשבת אסור, ואין ההליכה באלו אלא כדין ההליכה בארץ, ויתלה בזה איסור תחומין, ואמנם המים רבים שגבהם עשרה טפחים או יותר, ההליכה על גבם מותר בשבת, לפי שאין איסור תחומין למעלה מעשרה בכרמלית וכו'. עכ"ל. ומסתמא דהרמב"ם לא פליג אהרי"ף ז"ל, ובברייתא דילן לא חששו למנקט ההפלגה בספינה למעלה מעשרה, דזה פשוט דעסקינן בלמעלה מעשרה אחר דבספינה גדולה עסקינן, וקיי"ל דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה כדאיתא בפרק הזורק )דף ק' , ובודאי דגם לברייתא דילן כשיהיה בפחות מעשרה אסור ע"ב(לכ"ע. ולהרי"ף והרא"ש בענין איסור תחומין מדרבנן, אין להם חילוק בין ים ליבשה, והראיה שהרא"ש ז"ל כתב הכא בפ"ק דשבת כלשון הרי"ף ממש, ובסוף פ"ק דעירובין מסיק שם בדעת הרי"ף ז"ל שאין לתחומין איסור מן התורה, ואפילו הכי אשכחן דהרא"ש גופיה בפרק מי שהוציאוהו דנקט לה לבעיין אם יש תחומין למעלה מעשרה לחומרא, אלא ודאי כמו דכתיבנא, דלדעת הרי"ף והרא"ש דסבירא להו דאיסור תחומין מדרבנן, אין להם חילוק בין ים ליבשה, דפחות מעשרה לכ"ע מיהא אסור מדרבנן וכדכתיבנא, וכן כתב הרדב"ז )בח"א סימן פ"ז( ]ח"ד סימן . ודוק. אלף קנ"ח[והנה לקושיא השלישית, נ"ל ג"כ אחר המחילה לק"מ, דודאי הא לא תליא בהא, דבשלמא לפירוש ר"ח דפירש טעמא דברייתא משום איסור תחומין, יש להקשות עליו קושיית הרי"ף דאפילו מיום ראשון נמי, אבל להרא"ש והרי"ף דפירשו דטעמא דברייתא דנקט שלשה ימים הוי משום ביטול עונג, א"כ אף דפ סק ]הרא"ש[ בעיין לחומרא, לית להו להרי"ף והרא"ש )הרי"ף(איסור תחומין כי אם בהכנסת שבת דוקא, להרי"ף למטה מעשרה ולהרא"ש למעלה מעשרה. ואין להקשות בפשטא דשמעתתא דמאי קמבעיא לן בפרק מי שהוציאוהו אם יש תחומין למעלה מעשרה או ]עירובין מג.[לא, תפשוט מהך ברייתא דילן דמפליגין וכו' דאין תחומין למעלה מעשרה, מדלא קתני אין מפליגין בספינה למעלה מעשרה פחות משלשה ימים לאשמועינן האי דינא דיש תחומין למעלה מעשרה, אלא ודאי שמעינן מינה דאין איסור תחומין ,תחומין למעלה מעשרה נחית הברייתא, מאי איריא שלשה ימים אפילו מיום ראשון נמי, אלא דאין טעם הברייתא רק משום ביטול עונג. ודוק. אך קשה לפי שטת הרי"ף ז"ל, דעדיין נפשוט בעיין מהך ברייתא דאין תחומין למעלה מעשרה, דאם יש תחומין למעלה מעשרה, מאי איריא שלשה ימים אפילו קודם שלשה ימים נמי אסור דהיינו ]מיום א'[. וראיתי להרדב"ז )משום א()בח"א שתירץ לזה, דכיון דמעיקרא פשיט סימן פ"ז( ]ח"ד סימן אלף קנ"ח[לה ממתניתין ודחי במהלכת ברקק, משום הכי לא ]עירובין מג.[הדר למפשט מברייתא דמצי לאוקומה בתוך עשרה וכמו שפירשה ר"ח. ודוק. ואין להקשות למ"ש הב"י בסימן של"ט בשם הירושלמי ]יומא והר"ן והפוסקים, דהכונס פ"א סוף ה"א[]ביצה כ. ד"ה מתני'[את האלמנה לא יבוא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא )א'(ביו"ט, משום דע"י ביאה זו קונה אותה למציאתה ולמעשה ידיה, ואסור לקנות קנין בשבת וכו', דהלא כיון דלדבר מצוה היא, אמאי לא התירו כשם שהתירו להפליג בערב שבת. משום דלא דמי, דשאני התם לפי שאינו עושה איסור בשבת כלל, ואין כאן אלא שהפליג בחול)י(, שאין כאן איסור שבות אלא גזרת הרואים, שמראה כמתנה לחלל את השבת, ולכך התירו לדבר מצוה, אבל אין ספק דהתם נמי בשבת עצמו אסור להפליג ואפילו לדבר מצוה, שהרי נכנס על דעת לחלל את השבת כשהישראל עצמו עושה המלאכה או נהנה במלאכה שעושה הגוי בעבורו, כמ"ש הריב"ש בהדיא בסימן ]ק"א[. יע"ש. )כ"א(אך קשה מההיא שכתב הטור בסימן תרי"ג משם בה"ג ]הלכות , דההולך לבית המדרש או להקביל פני יום הכפורים עמ' קפ"ז[רבו, יכול לעבור במים עד צוארו דוקא, אבל מעבר לשוט אסור. ותמה עליו הטור, דכיון דהתירו לו רחיצה החמורה דהא אסמכוה אקרא, כל שכן שיטה דקילא. וכתב הב"ח דהשגה זו של ]אות ז'[הטור אינה השגה, דשאני רחיצה, שהרי לא אסרו אלא רחיצה של תענוג, וכיון שאינו מכוין כלל להנאת רחיצה אלא לדבר מצוה, א"כ אין כאן איסור כלל, אבל שיטה שאסרוה משום גזרה שמא יעשה חבית של שייטין, מה בכך שעובר לדבר מצוה, סוף סוף הגזרה במקומה עומדת, וכי היכי דבכל שבתות השנה אסור לעבור לשוט כנגד רבו משום הך גזרה שיעשה חבית וכו', הכי נמי גבי יום הכפורים, וכן עיקר, וגם רבנו לא מלאו לבו לחלוק על דברי בה"ג שכל דבריו דברי קבלה, אלא שתמה עליה לפי דעתו וכו'. יע"ש. אם כן יצא לנו מזה, דכל שאינו מכוין כי אם לדבר מצוה שרי, א"כ הכא נמי נימא דכיון דמילתא דמסתברא היא דבשעת הביאה אינו מכוין כי אם לדבר מצוה ולהנאת גופו דוקא, אף דאיסור הקנין אתיא ממילא מה בכך. וגדולה מזאת שהתיר לשים חלב בין נסר לנסר אשכחן להריב"ש )בסימן שמ"ט(איסור לכתחלה הוי איסורא דאורייתא, איך התירה התורה הגעלה בכלי מדין, אלא ודאי שאין זה נקרא מבטל איסור לכתחלה, כיון שאין כוונתו ליהנות מן האיסור אלא לתקן הכלי. ואשכחן נמי להר"ן בפרק אין מעמידין גבי מאי ]עבודה זרה יב: ד"ה איבעיא[דאיבעי לן קנקנים של גוים מהו לתת בהם שכר וכו', שכתב שם בהדיא כדעת הריב"ש. וכיוצא בזה פסק מרן הקדוש בשולחנו הטהור ביו"ד סימן פ"ד , גבי דבש שנפלו נמלים שיחמם ]סי"ג[הדבש ויסננו, ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה כיון שאין כוונתו ליהנות מן האיסור אלא לתקן הדבש. יע"ש. הלא עיניך רואות, דאפילו לגבי חלב ובריה דאיסורא דאורייתא התירו כיון שאין כוונתו ליהנות מן האיסור, אם כן הכא נמי כיון שאין כוונתו בשעת ביאתו כי אם לדבר מצוה ולהנאת גופו דוקא, אף דאיסור קנין דרבנן אתיא ממילא, מה בכך אחר דאין כוונתו באותה ]שעה[ לעבור אדרבנן. ודוק. )שנה(אמנם ,על ההיא שתמה הטור בסימן תרי"ג על בה"ג וכדכתיבנא תמיהא לי על תמיהתו, דהלא בההיא עובדא דפרק תולין , גבי ההוא צורבא דאזיל ונאים במברא לשמור )דף קל"ט ע"ב(פירותיו וכו', לא התירו לעבור במעבר כי אם לת"ח דוקא וע"י הערמה שיראה כישן, אבל לכ"ע אסרו אף דשיטה קילא, ובפרק בתרא דיומא אשכחן שהתירו רחיצה החמורה ביום הכפורים ]עז:[שיעבור במים כדי לשמור פירותיו, כמ"ש הטור שם סמוך ונראה, וא"כ נמצאו סוגיאות פליגי אהדדי. אלא ודאי מוכרחים לנו לומר כמ"ש מרן בב"י, דשאני רחיצה שהיא אסורה מאסמכתא דקרא ולכך התירו, אבל מעבר לשוט שהיא מדרבנן ואין לה סמך מן התורה לא התירו, דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר מדברי תורה, וא"כ תמיהת הטור על בה"ג ליתא. וצ"ע. וגם על מרן ב"י צ"ע אמאי לא שת לבו גם לזאת. ועיין ודוק. ועיין בתוספות בפרק חזקת )]בבא בתרא[ דף מ"ט ע"א בתוספות ד"ה וכדרב כהנא בסוף שכתבו, דלא אמרינן עשו חיזוק לדבריהם אלא בדבר שיש הדבור(לו שורש מן התורה כגון ירושה, אבל בדבר דליכא כוותיה בדאורייתא לא עבוד רבנן חיזוק וכו', היפך דברי מרן ב"י. כתב הריב"ש בתשובה , דכיון דהך ברייתא בכל ענין )סימן ק"א(איירי, אף כשהישראל עצמו עושה מלאכה, גם כשהתיר בסופה לדבר מצוה אפילו בערב שבת, בכל ענין היא ואפילו כשהישראל עצמו עושה החילול, ואחר שלדבר מצוה מותר אין ספק שהעליה לא"י מצוה היא. זהו מה שהעלה הרב לשטת הרז"ה . יע"ש. וקשה טובא, דאשכחן להרז"ה ]במאור שבת ז.[איפכא בפרק רבי אליעזר דמילה, הביאו הר"ן ז"ל ]שבת נג. ד"ה גבי היכא דאשתפוך חמימי דלאחר מילה, דסבירא ליה והיכא[להרז"ה דתדחי מילה, משום דכל שאנו יודעים בתחלת הדבר שיבוא בסוף לידי חילול שבת, תתבטל המצוה. הרי לך בהדיא דאין לך מצוה גדולה כמילה בזמנה, ואפילו הכי כתב הרז"ה ז"ל שתתבטל המילה כדי שלא נצטרך לחלל שבת בסוף. ואין לומר במכשירין, משא"כ הכא בנדון הריב"ש לדעת הרז"ה דהחילול הוי במצוה עצמה. משום דודאי לא גרעי מכשירי מצוה בזמנה מהנך מצוות קלות דמייתי שם הריב"ש כמבואר בדבריו, שכתב דאע"ג שעיקר המצוה היא הישיבה מ"מ כיון שהולך לעשות המצוה נקרא עוסק. אבל י"ל שמעולם לא התיר הריב"ש לדעת הרז"ה כי אם בכה"ג, דהיינו שהפליג בחול, שאין כאן איסור שבות אלא גזרה הרואים שנראה דמתנה לחלל את השבת, ולזה התירו לדבר מצוה, ומפני קולת האיסור שבזה הפליג ר"ת ]הו"ד להקל ולהתיר אפילו הולך לסחורה. אבל במרדכי שבת סימן רנ"ח[אין ספק שבשבת עצמו אסור להפליג ואפילו לדבר מצוה, שהרי נכנס על דעת לחלל את השבת כשהישראל בעצמו עושה מלאכה או נהנה במלאכה שעושה הגוי בעבורו, כמ"ש הריב"ש כל זאת שם בהדיא. וא"כ התם נמי גבי מילה דהוי ביום שבת עצמו, א"כ הרי נכנס על דעת לחלל את השבת, ובזה ודאי לא סבירא ליה להרז"ה להתיר. ודוק. ואח"כ ראיתי למהר"א אלפנדארי בספר ]הגה"ט סק"א[בסימן בני חיי ]רמ"ח[, שהוקשה לו לדעת )רמ"א(הרז"ה מעין מה שהקשינו, והעלה בתירוצו כמו שתירצתי, ועדי בשמים וסהדי במרומים שזכיתי לכוין לדעת גדולים. יע"ש. אמנם ראיתי להרדב"ז שדחה )ח"א בסימן ע"ז( ]ח"ד סימן אלף קמ"ט[להוראת הרז"ה, ושמעולם לא סמך עליה כי רבים חלוקים עליו, דהרי לדברי הרמב"ן ]הו"ד בר"ן שבת ז. ד"ה ת"ר אין שכל הבאים אחריו הסכימו לפירושו, כתב שלא אסרו מפליגין[להפליג בספינה אלא בזמן שכל מלאכת הספינה נעשית בשביל ישראל, וכ"כ הר"ן והריטב"א , ואם איתא, ]שבת יט. ד"ה והנכון[אפילו בזמן שרוב הספינה ישראל היה לנו להתיר לדבר מצוה אפילו בערב שבת ממש, דהא אם לא יעשו מלאכת המלחות ודאי יבואו לידי סכנה, וכי תימא אין הכי נמי, ליתא, שהרי כתב הריטב"א לפי שטת הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכשנכנס שם בערב שבת, אף על פי שקבלנות היא, מ"מ כאילו ישראל מצוה לעשות מלאכה, ונראה כאלו עושה מלאכה בקבלנות בביתו של ישראל שהוא אסור, וברביעי ובחמישי מותר דלא מינכרא מילתא וכו'. ואני הדיוט אחר המחילה רבא, גברא רבא ויקירא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא, ואדרבה נהפוך הוא דדבריו תמוהים, דהלא אף דטעמא דברייתא לפירוש הרמב"ן הוא שכל מלאכת הספינה נעשית בשביל ישראל, ומהאי טעמא אסרו ברישא דברייתא להפליג, א"כ גם בסיפא כשהתיר לדבר מצוה אף בערב שבת, היינו אפילו דהישראל נהנה ממלאכת האיסור הנעשית בעבורו, דאם לא כן מהו החילוק שחילקו בברייתא בין דבר הרשאי לדבר מצוה, ובודאי שאף הריטב"א שכתב כן לדעת הרמב"ן אינו אלא לדבר הרשות דקתני ברישא דברייתא ולא לדבר מצוה, וכן נראין דבריו, דאל"כ סיפא דברייתא שהתירה לדבר מצוה תיקשי להו. ומה גם דאשכחן להרמב"ן ]שבת קלד: שכתב בהדיא דאשתפוך חמימי דבתר מילה דשרי ד"ה אבל[למימהליה, שאין למצוה אלא שעתה, ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לחלל את השבת, דבתר הכי פקוח נפש הוא דדחי ליה ולא מכשירין. וא"כ אין הכי נמי דס"ל להרמב"ן ז"ל בנדון זה דלדבר מצוה אפילו בערב שבת מותר, דאין למצוה אלא שעתה, ובתר הכי אם יעשו מלאכת המלחות בדין יעשו, דפקוח נפש הוא דדחי ליה. ואע"ג דהתם הוי מילה בזמנה ששקולה כנגד כל המצוות, משא"כ הכא שהתירו אפילו למצוה קלה כבחמורה, מ"מ אית לן למימר לדעת הרמב"ן דודאי הכא נמי שרי בהדרגה, דהתם אפילו בשבת עצמו התיר לחלל, דכי שרינן למולו בשבת ודאי על דעת שיחלל שבת הוא, אם כן הכא שאינו עושה איסור כלל בשבת, ואין כאן אלא שהפליג בחול שמראה כמתנה לחלל את השבת, ואין זה איסור שבות אלא גזרת הרואים, לכך התירו לדבר מצוה וכמ"ש הריב"ש, ובודאי דהכי נמי סבירא ליה להרמב"ן. ודו"ק. והנה אין לומר דהרמב"ן ז"ל שהתיר התם גבי מילה, הוציא הדין מהך ברייתא דילן דאע"פ שאמרו דאין מפליגין וכו' משום שנראה כמתנה לחלל את השבת, ואפילו הכי לדבר מצוה התירו, משום דשתי תשובות בדבר, חדא דא"כ הוה ליה להרמב"ן ז"ל להסתייע לסברתיה התם גבי מילה מהך ברייתא ]דאינו[דילן, ועוד דלא דמי, דהכא דהוי מפליג בחול )דאילו(עושה איסור בשבת כלל, ואין זה איסור שבות אלא גזרת הרואים משום הכי התירו, משא"כ התם גבי מילה שעושה איסור בשבת עצמו, וא"כ לענין כדי להביא ראיה מינה ליכא כ"כ ראיה, דמצי הדוחה לדחות כדכתיבנא, אבל אה"נ דלענין עיקר הדין שוים הם לדעת הרמב"ן, דאין למצוה אלא שעתה ובתר הכי פקוח נפש הוא דדחי ליה. ודוק. תו הקשה הרדב"ז ז"ל על הרז"ה, דא"כ צריך לפרש הא דאין צרין על עיירות של גוים במלחמת הרשות דוקא, ו אע"ג דבהכי איירי קרא "עד רדתה" , מכל מקום הוה ליה ]דברים כ', כ'[לפרושי דבמלחמת מצוה מותר, כדפרישו בהך ברייתא במה דברים אמורים וכו'. ואני אומר דאחר המחילה לק"מ, דכיון דבהכרח ההיא ברייתא במלחמת הרשות מיירי, א"כ לא יש הכרח לפרש ולחלק בדבר הרשות לבדבר מצוה דממילא נפקא, ומה גם דמוכרחים אנו לומר כן כי היכי דלא פליגי ברייתות אהדדי. ודוק. וכתב עוד שם הרדב"ז וז"ל: ומוהר"ר ישראל בתשובותיו )סימן כתב, אם מותר ללכת לעיר שאין מניחין שם יהודי קצ"ז(על סמך שישנה את מלבושיו כדי שלא יכירוהו, והעלה כי טוב הדבר להחמיר, וכל שכן בנדון דידן שלא יכניס עצמו בודאי סכנה על סמך שיחלל השבת. ע"כ. ואני אומר דאחר המחילה ליכא ראיה מדברי הרב בעל תרומת הדשן, משום דשאני התם דנראה מדבריו שם שאין באותו הנדון שום דבר מצוה, ולכך נסתפק הרב שם אי חשיב סכנה בכהאי גוונא אחר שמדעתו מכניס עצמו לכך, דלא דמי לעובדא דרבי מאיר בפ"ק דעבודה זרה שרצו האויבים לתופסו בכח, ונזדמן אל תבשיל של ]יח:[נבלה וטבל אצבעו האחת ומצץ השניה דמותר להתדמות לגוי, משום דשאני התם שבא סכנה עליו שלא ברצונו וכו', או שמא יש לחוש אולי יכירוהו לאחר שעבר מפניהם וידעו שנתדמה לגוי בשביל שלא יכירוהו, ונמצא חילול ה' וכו'. יע"ש. אבל אה"נ דאפשר דסבירא ליה להרב בעל תרומת הדשן כסברת הרז"ה ז"ל, דאף דמכניס עצמו בודאי סכנה על סמך לחלל שבת דשרי בדבר מצוה, לא חיישינן לאותו ספק דשמא יכירוהו, דכיון דספק הוא, גבי דבר מצוה לא אסרו וכו'. ועוד יש לי לגמגם בדברי הרדב"ז גופיה, דממה שכתב הכא מוכח דהוא ז"ל מסכים הולך לסברת הרב בעל תרומת הדשן, ואילו בסימן ס"ה כתב הרדב"ז גופיה ]ח"ד סימן אלף קל"ז[היפך סברת הרב בעל תרומת הדשן, והתיר לאותם העולים לא"י לשנות המלבוש במלבוש גוי בשביל הגאפארי"ם במקום ספק נפשות, אע"ג דמתחלה מכניס עצמו לכך על סמך לדמויי לגוי במקום סכנה וכו'. וק"ל. ועיין עוד בספר האגודה בפרק במה טומנין שכתב וז"ל: ראיתי רבותי מתירים )אין(]שבת סימן ע"ה[ללבוש בגדים מהרבה צבעים בשעת הסכנה כדי שלא יבינו שהוא יהודי, ובזה ליכא חילול ה', ודוקא שתפורים בקנבוס שלא יהיה שעטנז, ודוקא מפני צורך גדול. עכ"ד יע"ש. כללא דמילתא, שאין לדחות דברי הרז"ה בזה אע"פ שהוא מיקל והרדב"ז מחמיר, משום דאין דברי הרדב"ז מוכרחים כדכתיבנא, משם וכן כתב מוהר"ח אלפאנדארי נ"ע בספר בני חיי )סימן רמ"ח(הרמ"ה נזיר אלהים. יע"ש. והכי נקטינן כסברת הריב"ש לדעת הרז"ה, וכן פסק רבנו המחבר בשולחנו הטהור . ודוק. ]ס"ד[ואחר ,זמן רב סוף טבת התפ"ח ליצירה בעיר מכנאסא יע"א מצאתי למהריב"ל ]בח"ב[ סימן נ"ג שהאריך בזה, )בח"א(והעלה לענין דינא כדעת הרז"ה, דהוא לא הורה להקל בדבר דאיכא חילול שבת בודאי, אלא בדבר שהוא ספק ואפילו קרוב לודאי, אבל היכא דאיכא חילול שבת ודאי, כגון אלו היהודים ההולכים במדבר בשיירות ישמעאלים דעל כל פנים יש חילול שבת, אפילו הרז"ה בכה"ג לא קאמר, וכל אפיא שוין להחמיר. עכ"ד יע"ש. שם (מ) אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב הטור , )דף קס"א ע"א שיטה י"ו(אין מפליגין וכו'. נ"ב: לפי שרבו הדעות והחילוקים בענין זה, ראיתי להרחיב ולבאר קצת הדיבור. בתחלה יש לבאר אי הא דאמרינן בגמרא אין מפליגין שלשה ימים, היינו שלשה ]שבת יט.[ימים שלמים וברביעי אסור, או דילמא שלשה ימים דקאמר היינו דחמישי ושישי, וברביעי מותר. הנה לדעת הרי"ף ]שם ז:[והרמב"ם והרא"ש , דיהבי ]הלכות שבת פ"ל הי"ג[]שם פ"א סימן ל"ח[טעמא משום עונג שבת, נראה דברביעי מותר להפליג, וכן לדעת ר"י שסובר דטעמא הוי משום שט ברביעי ]עירובין מג. תוד"ה הלכה[מותר, וכ"כ רש"ל בפירושו על הסמ"ג, וכן ]לאוין ס"ה עמ' ל"א[דעת הרב בעל עולת שבת דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ]סק"א[סבירא להו דברביעי מותר. אלא דממה שכתב רבנו ב"י ז"ל, נראה דסבירא ליה דלדעת מי שסובר דהטעם הוי משום עונג ברביעי נמי אסור, שהרי כתב דמדברי הרא"ש נראה דברביעי מותר, מהא דכתב הרא"ש דהא דתני בתוספתא ב"ה מתירין ארביעי נמי קאי, משמע מדברים אלו דסבירא ליה למרן ז"ל דלהרי"ף והרמב"ם ז"ל ברביעי נמי אסור, וסבירא להו דכל שלשה ימים קמי שבתא מקרי. וכ"כ הר"ש יונה )]שי למורא[בסימן , דלדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ברביעי נמי אסור. עיש"ב. נ"א(ולי נראה דלהרי"ף ודעימיה ברביעי מותר להפליג, דהא כיון דכל טעמא דידהו הוי משום עונג שבת, כשמפליג ביום רביעי נמי הא אית ליה שלשה ימים גמורים, דאי לא תימא הכי אלא דסבירא להו דברביעי נמי אסור מטעם דכל שלשה ימים קמי שבתא מקרי, א"כ מה הקשה ]הרי"ף[ ז"ל לרבנו חננאל , דאי ]שבת יט.[טעמא הוי משום תחומין מיום ראשון נמי יהיה אסור, ואי סבירא ליה דשלשה ימים קמי שבתא מקרי לענין זה, א"כ מאי קושיא לר"ח, וכמ"ש הב"ח ז"ל לתרץ בדעת ר"ח ז"ל. אלא ]אות ד'[ודאי דלטעמא דידהו כל שיש שלשה ימים קודם הפלגתו מותר, וכשמפליג ביום רביעי בבוקר, הא יש שלשה ימים שלמים ואיכא שינוי וסת. גם מה שהכריח מרן ב"י דלדעת הרא"ש מותר ברביעי מדכתב דהא דתני בתוספתא וכו', נראה דמהתם לע"ד ליכא ראיה, דמ"ש הרא"ש בפ"ק דשבת הוא לדעת רשב"ם שרצה להביא ראיה מהתוספתא, ולזה כתב הוא ז"ל דמהתם ליכא ראיה כלל, דנימא דב"ה קאי ארביעי, ולא קשיא היינו תנא קמא, אבל לא יש ראיה מכאן דסבירא ליה דברביעי מותר, דאי לא תימא הכי הרא"ש ז"ל פליג דידיה אדידיה, דהא בפרק מי שהוציאוהו כתב היפך ממה שכתב כאן וז"ל: ]עירובין פ"ד סימן ג'[דב"ה אערב שבת קאי, דאי ארביעי קאי היינו תנא קמא. ע"כ. הרי שכתב היפך ממ"ש כאן ,, אלא דכמו שכתבתי עיקר דהרא"ש לדעת רשב"ם הוא מה שכתב כאן, אבל לא יש ראיה אי סבירא ליה דברביעי מותר או אסור, אלא כיון דטעמו הוא כמ"ש הרי"ף מותר וכמו שכתבתי. ועיין מה שכתב בזה מהר"ש יונה בסימן הנזכר . ]ד"ה ורבנו ירוחם[והרז"ה ז"ל נתן טעם לדבר, משום דכל שלשה ]במאור שבת ז.[ימים קמי שבתא מקרי , ולדעתו ז"ל ברביעי ]גיטין עז.[נמי אסור ואינו מותר אלא בשלישי, וכ"כ הריב"ש ז"ל )בסימנים , וכן הוא דעת הרדב"ז ז"ל , וכן הוא י"ח וק"א(]ח"ד סימן אלף קנ"ח[דעת ר"ח ז"ל כפי מה שכתב הרב ב"ח ז"ל . אבל יש ]אות ד'[לתמוה, דהרז"ה ז"ל הביא לשון הירושלמי דב"ה ]שבת פ"א ה"ח[מתירין ברביעי, משמע דסבירא ליה דהלכה כב"ה דירושלמי דמתיר ברביעי, והוא היפך דעתו ז"ל. ושמא מה שהביא הירושלמי היינו לומר דכיון דבתלמודא דידן יש דשלשה ימים קודם אסור, לא קי"ל כירושלמי דמתיר ברביעי, וזה דוחק קצת. ועיין מהר" ש יונה ז"ל בסימן הנזכר . ]ד"ה עוד נפל מחלוקת[והרמב"ן ז"ל כתב, ]הביא דבריו ר' ירוחם ני"ב חי"ח דף ק"א ע"ב[דביום רביעי וחמישי מותר, ואינו אסור אלא בשישי. וזה תימא, דהא מלישנא דגמרא לא משמע הכי, דהכי תניא בברייתא, אין מפליגין שלשה ימים קודם לשבת, ואם איתא להא דהרמב"ן הכי הוה ליה למימר, אין מפליגין בערב שבת אבל ברביעי וחמישי מותר, וכמו שאמרו באגרת ובהשכרת כלים ]שבת , אלא ודאי דברביעי וחמישי נמי אסור, וכמו שכתב כל זה יט.[מרן ב"י ז"ל. והרב ב"ח ז"ל כתב, דמה שכתב הרמב"ן ]אות א'[דברביעי וחמישי מותר, הוא מהברייתא דירושלמי דקתני אין מפליגין לא בחמישי ולא בשישי, בית שמאי אומרים אף ברביעי אסור, ובית הלל מתירין, וקסבר דב"ה מתירין אחמישי קאי, וברייתא דתלמודא דידן ככולי עלמא, והכי פירושא, אליבא דב"ש שלשה ימים דקאמר היינו רביעי ]וחמישי[ וערב שבת, ולב"ה שלשה ימים היינו חמישי וערב שבת ]ושבת[. והם דברים דחוקים, דמלשון הברייתא לא משמע הכי, דקתני שלשה ימים קודם שבת, דמשמע דקודם השבת בעינן שלשה ימים, אבל לא שיהיה שבת בכלל, והבן. והר"ש יונה ז"ל כתב, ]ד"ה ורבנו ירוחם[דהרמב"ן סבירא ליה כברייתא דירושלמי, וברייתא דתלמודא דידן אתיא כב"ש. וגם זה תימא הוא, דעל הראשונים אנו מצטערין, שהרי רשב"ם ז"ל ]הו"ד בתוספות עירובין מג. ד"ה הלכה[דקאי בסברא זו, היכו על קדקדו דאיך אפשר לומר דרבי ורשב"ג פליגי בדעת ב"ש, וא"כ איך אפשר לומר דהרמב"ן קאי בהך סברא. ועוד דלא לישתמיט שום פוסק שיאמר דהרמב"ן סבירא ליה כרשב"ם, אלא מחוורתא כהרב בית חדש אף שהלשון לא משמע כן. ולענין אי הלכה כרבי או כרשב"ג, הרי"ף , ור"י בעל ]גיטין כו.[הטורים, והריב"ש , והרשב"ץ בתשובה )בסימן ק"א(]ח"א סימן כ"א[שהביא מרן ז"ל בסוף הסימן, פסקו כרשב"ג דאין צריך לפסוק עם הגוי, מטעם דהלכה כרבי מחבירו ולא מאביו. אבל הרא"ש ז"ל נראה דפוסק הלכה כרבי, מדכתב בפרק אלו מגלחין דהלכה כרבי מחבירו ואפילו ]מועד קטן פ"ג סימן ל"ב[מרבו, וכ"כ ר"י בעל הטורים ברמזים , וכן פסק ]שבת פ"א רמז ל"ח[רבנו ירוחם , והסמ"ג , ]ני"ב חי"ח דף ק"א ע"א[]לאוין ס"ה דף כ"ב ע"ד[והרמב"ם ז"ל . ומדברי הרמב"ם ]הלכות שבת פכ"ד ה"ו, פ"ל הי"ג[והסמ"ג משמע, דמאי דפליגי רבי ורשב"ג היינו לדבר מצוה שמפליג אפילו בערב שבת, אבל לאין מפליגין שלשה ימים קודם לא פליגי, דאפילו רבי דסובר שצריך שיפסוק, הכא כיון דנכנס בהיתר מודו דאין צריך לפסוק. אבל מדברי הרא"ש בפ"ק דשבת אכן .הרשב"ץ כתב שם שמן הדין היה ראוי לפסוק כרשב"ג, אלא דכל מה דאפשר למעבד תקנתא עבדינן ולכן צריך לפסוק עמו שישבות. ע"ש משמע דסבירא ליה דרבי ורשב"ג פליגי אף במה ]סימן ל"ח[שאמרו אין מפליגין שלשה ימים, מדהקשה לרשב"ם דאין סברא לומר דפליגי רבי ורשב"ג בדעת ב"ש. ע"כ. הרי דמשמע מדברים אלו דמאי דפליגי רבי ורשב"ג היינו אפילו לאין מפליגין שלשה ימים קודם. ונראה דאין מכאן ראיה כלל, דאפילו דנימא דמאי דפליגי הוא דוקא למפליג בערב שבת לדבר מצוה, אפילו הכי מקשה הרא"ש ז"ל לרשב"ם, דהא לב"ה כפי דעת רשב"ם אפילו לדבר הרשות סבירא ליה דמותר להפליג אפילו בערב שבת, א"כ נמצא דמאי דפליגי רבי ורשב"ג בערב שבת, פליגי בדעת ב"ש, דלב"ה אפילו בדבר הרשות מותר להפליג, וא"כ מדברי הרא"ש הללו אין ראיה כלל. אלא כיון דחזינן לר"י בעל הטורים דמפשט דבריו משמע דמחלוקת רבי ורשב"ג היינו אף לאין מפליגין ש לשה ימים, אף אנו נאמר דהרא"ש הכי סבירא ליה, דמסתמא לא פליג אהרא"ש אביו ז"ל. ודברי הרא"ש שהקשה לרשב"ם כפשטן משמע. וכן נראה ממ"ש רבנו ברמזים, ועיין בב"ח ז"ל . נמצא דהרמב"ם והסמ"ג סבירא להו דמחלוקת רבי ]אות ב'[ורשב"ג היינו דוקא כשמפליג בערב שבת לדבר מצוה, אבל לדבר הרשות שמפליג שלשה ימים קודם, מודה רבי שאינו צריך שיפסוק. ורבנו המחבר בספר הקצר משמע שפוסק כסברת ]ס"א[הרמב"ם והסמ"ג, דדוקא בערב שבת לדבר מצוה צריך שיפסוק, אבל במפליג קודם שלשה ימים אין צריך שיפסוק. וטעם האיסור, בענין זה רבו הדעות, ר"ח ור"ת סבירא ]שבת יט.[להו דטעם האיסור הוא משום איסור תחומין, ומיירי בספינה גוששת, אבל למעלה מעשרה מותר. וסברא זו מייתו לה הרי"ף והרא"ש ז"ל בפ"ק דשבת, והגהות מיימוני ]ז:[]סימן ל"ח[משם ר"ת. ותמהו עליו דאם איתא )בפרק ל' ]מהלכות שבת[אות מ'(להא הוה להו למתני אין מפליגין בספינה קטנה, אמאי תני ספינה סתם. ע"כ. וזה תימא הוא, דהרי אמרינן בפרק הזורק )עלה קי"ט(, דגמירי דאין הספינה הולכת אלא למעלה מעשרה, ]שבת ק:[וכתב רש"י ז"ל דכל היכא דתני ספינה ולא תני ]ד"ה גמירי[עריבה, גדולה היא. הרי דסתם ספינה גדולה היא. ואף שהתוספות ז"ל כתבו דההיא דעירובין מיירי ]ד"ה גמירי[]מג.[בספינה קטנה, צריך לומר דעל הרוב סתם ספינה גדולה היא, וזהו דעת ר"ח ור"ת .. ותו הקשו עליו, דאי הכי אפילו טפי נמי גם לזה י"ל דשלשה ימים קודם שבת קמי שבתא מקרי, ומשום הכי מותר. גם מה שהקשו דאי הכי לדבר מצוה אמאי שרי, הא העמידו דבריהם במקום עשה , י"ל דכיון דהוא לדבר ]פסחים צב.[מצוה, בתחלת הגזרה לא גזרו כל שהוא לדבר מצוה, וכן תירץ רש"ל בפירושו על הסמ"ג , ומשום הכי הביא ]לאוין ס"ה עמ' ל"א[רבנו דברי ר"ח אף שדחו דבריו הרי"ף והרא"ש בשתי ידים. ועיין בב"ח ז"ל מה שתירץ לזה. ]אות ד'[והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל , []שם ]שם[]הלכות שבת פ"ל הי"ג[כתבו הטעם משום ביטול עונג שבת, דשלשה ימים הוה ליה שינוי וסת בנענוע הספינה, וכפי זה בנהרות הנובעין דליכא האי טעמא מותר. וכתב מהרי"ק , דהרי"ף שדחה )בשורש מ"ה(דברי ר"ח סבירא ליה דמשום איסור תחומין לית לן לאסור, ומה שכתב אי הכי אפילו טפי נמי, הוא לדעת ר"ח, אבל לדעתו לית לן לאסור משום איסור תחומין כלל. ע"ש. ומרן ז"ל דחה דבריו, דהא מדברי הרמב"ם בתשובה משמע דלמטה מעשרה ]סימן ש"ח[אסור משום איסור תחומין, ומסתמא לא פליג אהרי"ף רבו. ע"ש. וכ"כ הרדב"ז בסימן פ"ז דדברי מהרי"ק אינן ]ח"ד סימן אלף קנ"ח[מחוורין בעיניו. והרב ב"ח ז"ל הקשה למרן ז"ל, דאי ]אות ה'[כפי דעתו ז"ל הא דהקשה הרי"ף ז"ל לר"ח דאמאי תני ספינה סתם וכו', להרי"ף נמי קשיא אמאי תני סתמא דמפליגין שלשה ימים קודם, ליתני אין מפליגין בספינה למעלה מעשרה פחות משלשה ימים, דמשמע דבלמטה מעשרה אפילו קודם שלשה ימים אסור, מדלא מפליג משמע דקודם שלשה ימים מותר לעולם, וכמו שפירש מהרי"ק. ונראה דאין מזה תפיסה למרן ז"ל, דמלישנא דמפליגין משמע דמיירי למע לה מעשרה, וכ"כ רש"י דלישנא דמפליגין משמע אמצעותו של ים. ]שבת יט. ד"ה מפליגין[ע"ש. ועוד דכיון דקאמר ]אין[ מפליגין שלשה ימים סמוך לשבת, משמע דמשום עונג מיירי, והא לא שייך אלא בים הגדול, דהיינו למעלה מעשרה. ועוד הקשה דמאי ראיה מביא מתשובת הרמב"ם, דהא איכא למימר דלהרמב"ם דסבירא ליה ]הלכות שבת פכ"ז ה"א[די"ב מיל דאורייתא ביבשה, אע"ג דבמים ואפילו י"ב מיל ליכא איסור דבר תורה, מ"מ איכא איסור דרבנן. אבל להרי"ף דסבירא ליה דאפילו ביבשה ליכא איסור ]עירובין ה.[תחומין מדאורייתא, א"כ במים ליכא איסורא אפילו מדרבנן, אף במים שאינן עמוקין עשרה. עכ"ל. גם לזה י"ל דמה שכתב שם הרי"ף בפ"ק דעירובין היינו דתוך י"ב מיל הוי דרבנן, אבל חוץ לי"ב מיל הוי דאורייתא. וכ"כ הר"ש בר צמח בתשובה ]סימן , וכמו שכתב מרן ז"ל בשמו בסוף סימן זה וז"ל: ואפילו כ"א[להרי"ף והרמב"ם דתחום שלש פרסאות דאורייתא וכו'. עכ"ל. וכן נראה ממשמעות לשונו של הרב המגיד . ע"ש. נמצא ]שם[כפי דעת הב"ח דהעיקר כדברי מהרי"ק וכו'. מצאתי כתוב להר"ם טיוולי. אלא שראיתי שכתב שם דלהרמב"ם בתשובה אינו אוסר אלא ערב שבת, וליתא כמו שנראה משם מתשובתו. ע"ש באורך. ועוד הקשה עליו, דכיון דכתב דפשט דברי הרי"ף מוכיחין כן, גם דברי הרא"ש ז"ל מוכיחין כן, וא"כ הרא"ש ז"ל פליג דידיה אדידיה, שהרי פסק בפרק מי שהוציאוהו ]עירובין פ"ד בבעיא דתחומין למעלה מעשרה לחומרא, א"כ אפילו סימן ג'[קודם שלשה ימים אסור, ואי לפי דעתו ז"ל פליג דידיה אדידיה, דהא בפ"ק דשבת משמע דשלשה ימים קודם מותר, ]סימן ל"ח[אבל לדעת מהרי"ק אתי שפיר, דמשום איסור תחומין לית לן לאסור כלל. עש"ב. גם לזה מצאתי מרגוע לנפשי במה שראיתי ]הגב"י[שחילק, דמה שכתב הרא"ש להרב החבי"ב בכנה"ג דבתוך שלשה ימים אסור להפליג, אינו אלא במפליג ביום שנכנס, אבל כשאינו מפליג ביום שנכנס מותר, ואפילו בערב שבת. וכתב דהכי דייק לשון מרן ז"ל. עש"ב. אף אנו נאמר כן, דמיום ראשון נמי אסור כל שמפליג ביום שנכנס, אבל אם נכנס ביום ראשון ומפליג ביום שני מותר, אבל תוך שלשה ימים דאיכא ביטול עונג שבת, אפילו דמפליג ביום אחר אסור . ורשב"ם ז"ל כתב, דהאי ]הו"ד בתוספות עירובין מג. ד"ה הלכה[ברייתא בית שמאי היא, דאסרי מלאכה הנעשית מאליה קודם השבת, כגון הילוך ספינה חוץ לתחום בשבת, וכיון דקי"ל כב"ה, מותר להפליג בערב שבת. עכ"ל. וזה דוחק הוא לומר דהאי ברייתא ב"ש היא, דאי הכי הוה ליה לתלמודא לומר הא מני ב"ש היא, ומדקבעה בסתם משמע דאליבא דהלכתא היא. וזה תימה דאמאי לא הקשה כן הרא"ש לרשב"ם כמו שהקשה לעיל בברייתא דלא ישכיר. וראיתי להרדב"ז ]שבת פ"א סימן ל"ו[בסימן פ"ז דברים קצת תמוהים, וז"ל שם ]ח"ד סימן אלף קנ"ח[בסוף תשובתו: ולפי שיטת רשב"ם בכל גוונא מותר דלאו מידי קא עביד וכו', וההיא דאין מפליגין ]אפשר[ דמוקי לה בים )אף(הגדול ומטעמו של הרי"ף. עכ"ל. ואיני יודע תנא אהיכא קאי, שהרי רשב"ם כתב דהאי ברייתא ב"ש היא והויא דלא כהלכתא, וא"כ איך כתב דסבירא ליה דמיירי בים הגדול וכדעת הרי"ף ז"ל, ועוד דלא לישתמיט שום פוסק שיאמר דרשב"ם קאי כסברת הרי"ף ז"ל. וצ"ע. וראיתי להרב בעל שבלי הלקט ]סימן קי"א[שהביא סברה זו דרשב"ם משם רבנו ישעיה, ואחר הביאה משם רשב"ם וה"ר ר' נתן המכירי משם רבו רבנו שלמה , והקש ה עליהם משם רבנו יואל דהא אמרינן בברייתא ומצור לצידון אפילו בערב שבת מותר, דמשמע דדווקא בערב שבת הוא דשרי אבל לא בשבת. ע"כ. וכן הקשה הסמ"ג ]לאוין ס"ה דף י"ז ע"ד[משם ר"י . ולא הבנתי דבריהם ז"ל, דהא ]תוספות עירובין שם[רשב"ם מוקי להאי ברייתא כב"ש, דסברי דאסור במלאכה אלא א"כ יכול לגומרה מערב שבת, ומשום הכי אמרו דמצור לצידון שאינו מהלך אלא יום אחד והולך למחוז חפצו קודם שבת משום הכי מותר, אבל לדידן דקי"ל כב"ה מותר ואפילו בשבת, ושאר מלאכות שאני דדמי כאמירה לגוי אבל כאן מותר, וא"כ מאי קושיא. ודוחק לומר דמה שהביא השבולי הלקט רשב"ם דאינו אותו רשב"ם שהזכירו הפוסקים, ולא אמרה אדם מעולם, דתרי רשב"ם לא ראינו, ואין ספק דגם רבנו שמואל שהזכיר הסמ"ג הוא ג"כ רשב"ם המוזכר בשאר הפוסקים. וצ"ע. ועיין מה שתירץ ]שבלי הלקט[, דלע"ד יש כמה גמגומים בדבריו. ע"ש. והרז"ה ז"ל נתן טעם לאיסור, משום דהרי הוא ]במאור שבת ז.[כמתנה לחלל את השבת, וכל שלשה ימים קמי שבתא מקרי , והוא הדין למפרש במדברות ולכל מקום סכנה ]גיטין עז.[שאדם עתיד לחלל את השבת. ועל דרך זה התיר הרמב"ן מפרשי ימים שיכנסו בים בשבת ולפרוש מן הנמל, משום דכשאסרו להפליג בספינה תוך שלשה ימים, לא אסרו אלא כשישראל שוכר כל הספינה, שכל המלאכה הנעשית בה נעשית בשביל ישראל, אבל בספינה שרובה גוים וישראל מועטים נכנסים בה ]כיון דרובה נכרים, על שם הנכרים היא נעשית[. עכ"ל. וכ"כ רבנו ירוחם בשמו , וכ"כ הר"ן ז"ל ]ני"ב חי"ח דף ק"א ע"ב[]שבת ז. ד"ה . ע"ש. ויש להקשות, דאי הכי אמאי קתני אין ת"ר אין מפליגין[מפליגין בספינה דמשמע דדוקא בים אסור הא במדבר מותר, והא הוא ז"ל כתב דהוא הדין במדברות. ושמא משום דרוב הולכי דרכים בים הם ומשום הכי קתני בברייתא בספינה. ועוד יש להקשות, דאי טעמא הוי משום חלול שבת אפילו טפי נמי ומאי שנא שלשה ימים, וכמו שהקשה הרי"ף לר"ח. וזו אינה קושיא, שהרי כתב הוא ז"ל דשלשה ימים קמי שבתא מקרי, ומשום הכי ברביעי אסור. אך זה החלי שראיתי להריב"ש שכתב , )בסימן ק"א(אבל ההיא דאין מפליגין לפי פירוש הרז"ה אינו מפני איסור תחום וכמ"ש ר"ח, דא"כ אפילו מיום ראשון נמי. ע"כ. ותימה דהרי גם לר"ח נוכל לומר טעמו של הרז"ה דשלשה יומי קמי שבתא מקרי, דמאי שנא איסור תחומין משאר איסורי חלול שבת, הא איסור תחומין נמי אקרי חלול שבת, וא"כ היכי כתב הריב"ש דמה שלא פירש כר"ח הוא מטעם דאי משום איסור תחומין אפילו קודם שלשה ימים, ויש ליישב בנקל. ועוד כתב הריב"ש שם, דאע"ג דהרי"ף והרמב"ם ז"ל פליגי בפירוש הברייתא, מ"מ הדין דין אמת. ע"כ. נמצא דס"ל להריב"ש דאע"ג דהרי"ף והרמב"ם פליגי בפירוש הברייתא, מ"מ בדינו של הרז"ה אינם חולקים. ויש להקשות דאיך אפשר דהרי"ף סבירא ליה כהרז"ה, הא הרי"ף הקשה לר"ח, דאי טעמא הוי משום איסור תחומין אפילו מיום ראשון נמי יהיה אסור, וא"כ איך אפשר דהרי"ף יהיה סובר כדעת הרז"ה. וכן הקשה מהריב"ל )בח"ב סימן)ס"ג(. ועוד הקשה עליו איפכא, דמילתא דפשיטא דמותר ללכת ]נ"ג[(באותן השיירות אעפ"י שעתיד לחלל את השבת, דהא אמרינן אין צרין על עיירות של גויים פחות משלשה ימים, ואע"ג )דלהאי(]דלהוי[ טעמא משום עונג שבת וכמו שכתבו הרי"ף והרמב"ם, מ"מ לכולהו פירושי הא חזינן דמותר לצור וכו' ]ואף על גב שהם עתידים בודאי לחלל את השבת וכו'[, וכיון דכן הוא דמילתא דפשיטא, למאי איצטריך להריב"ש לומר דבר זה מתורת הרי"ף והרמב"ם לא למדנו אבל מתורת הרז"ה למדנו. ע"כ. ונראה לומר, דמאחר דהרי"ף והרמב"ם פירשו דההיא ברייתא דאין צרין מיירי משום עונג שבת, משמע דאם הוא מטעם חילול שבת אפילו מערב שבת מותר, ולא הוי כמתנה לחלל את השבת, א"כ מאי ראיה היה לו להביא מהברייתא דאין צרין. אבל מטעם הרז"ה שכתב דהטעם בין בברייתא זו בין בברייתא דאין צרין הוא משום חילול שבת, מטעם זה יש ללמוד שאסור לפרוש במדברות, אבל מתורת הרי"ף והרמב"ם אין ללמוד כלום. ואחר מצאתי להריב"ש ז"ל וז"ל: וא"כ )בסימן ח"י(ביוצא בשיירה אין לאסור מטעם עונג כל שאין בו חילול שבת מצד אחר, וכשיש חילול שבת מצד אחר, מתורת הרי"ף ז"ל והרמב"ם לא למדנו דבר זה, אבל לפי פירוש בעל המאור, שפירש טעם האיסור משום שעתידים לחלל את השבת מפני הסכנה, גם כן יש לומר ]כן[ במפרשי במדברות. עכ"ל. הרי להדיא כמו שכתבתי, דמאחר דהם פירשו הטעם משום עונג גם בההיא ברייתא דאין צרין, א"כ טעם חילול שבת אין ללמוד אלא מתורת הרז"ה. אלא כך היה לו להקשות, דאם איתא דהרי"ף והרמב"ם ס"ל טעם הרז"ה, למה בברייתא דאין צרין הוצרכו לפרש הטעם משום עונג שבת, תיפוק ליה משום דהוי כמתנה לחלל את השבת, אלא ודאי מדיהיבי טעמא משום עונג שבת ולא מטעם חילול שבת, משמע דלטעם חילול לא חיישינן. והשתא דאתינן להכי לא קשיא, דמה שפירשו כן בברייתא דאין צרין, היינו לומר אף דליכא האי טעמא דנראה כמתנה לחלל את השבת, אפילו הכי אסור מטעם עונג, וזה לא למדנו אלא מתורת הרז"ה, דאילו לא היינו יודעים האי טעמא דהרז"ה, הוה אמינא דלחילול שבת ]לא[ חיישינן כל שהתחיל בהיתר, אבל עכשיו דפירש הרז"ה ז"ל דטעמא משום חילול שבת, אמינא דמה שפירשו הרי"ף והרמב"ם ז"ל היינו אפילו דליכא האי טעמא. גם ראיתי להריב"ל , שהקשה להרי"ף ז"ל במה שהקשה לר"ח ]שם[דאי הכי אפילו טפי נמי, הלא באין צרין נמי איכא חילול, ושלשה ימים קודם השבת צרין על העיירות. ע"כ. ונ"ל דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל האי טעמא דחילול השבת מאחר דבהיתר התחיל, אף שיהיה בערב שבת מותר אם לא מטעם עונג, ולחילול שבת לא חיישינן. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דמה שכתב מכל מקום הדין דין אמת, לאו למימרא דהרי"ף ]הריב"ש[והרמב"ם ס"ל האי טעמא, אלא לומר דאע"ג דהרי"ף והרמב"ם פירשו הברייתא בענין אחר, וכפי זה לחילול שבת לא חיישינן, מ"מ הדין של הרז"ה ז"ל אמת הוא, שהיינו דמסתבר טעמיה לפסוק כוותיה, וכמו שכתב בסימן קנ"ב דטעם הרז"ה נכון הוא. ע"ש. ודוחק. ועיין מה שכתב הרב החבי"ב ז"ל בשיירי ]הגב"י סק"ז[. ובה"ג כתב, דאם קנה שביתה מבעוד []הלכות שבת פ"א עמ' קי"ח יום מותר להפליג בשבת. ונסתפקו בדעתו ז"ל אי ס"ל כדעת רשב"ם או כדעת שאר פוסקים. הנה מהר"י אבוהב כתב דסבירא ליה כדעת רשב"ם דהאי ברייתא ב"ש, אבל לב"ה מותר עם השמש. ונראה דמהר"י אבוהב כתב כן ממה שראה לסמ"ג שכתב, ורבנו שמואל כתב כדברי הלכות ]לאוין ס"ה דף י"ז ע"ד[גדולות, שפסקו דכל היכא שקנה שביתה בספינה מחולא שפיר דמי, הרי שכתב דרשב"ם כתב כדברי בה"ג. וראיתי להרב ב"ח שכתב כן, וכתב דאי אפשר לומר כן, דהא רשב"ם דחה [']אות ו ברייתא זו מהלכה, ובה"ג הביאה בסתם, אלמא דלא ס"ל להלכות גדולות כדעת רשב"ם, ומכח זה כתב דדעת בה"ג כדעת הרז"ה והרמב"ן, דהברייתא מיירי כשהספינה כולה של גוי. ע"ש. אבל ראיתי להרב בעל שבלי הלקט שכתב סברת רשב"ם ]סימן קי"א[משם רבנו ישעיה, ואחר כתב וכ"כ בה"ג דכל היכא דקנה שביתה מבעוד יום שפיר דמי וכו'. הרי להדיא שכתב דדעת בה"ג כדעת רשב"ם. ותמהני ממרן ז"ל איך לא הזכיר סברת הסמ"ג והשבלי הלקט, שנראה מדבריהם דבעל הלכות גדולות קאי כסברת רשב"ם וכמ"ש מהר"י אבוהב ז"ל. ולענין דבר מצוה, כתב ר"י בעל הטורים משם ר"ת ז"ל ]הו"ד , דכל שהולך לסחורה במרדכי שבת סימן רנ"ח[)לדבר מצוה(או להקביל פני חבירו חשיב הולך לדבר מצוה, ואינו אסור אלא בהולך לטייל. ומרן כתב דאין כל הפוסקים שוים בדין זה, שהרי הרי"ף והרא"ש כתבו והיינו טעמא דלדבר מצוה מותר משום דפטירי ממצות עונג, ואי הולכים בסחורה חשיב דבר מצוה, א"כ פטרת את כל העולם ממצוות. ודבר קשה הוא לומר דהרי"ף והרא"ש לא ס"ל הכי, דאי הכי אמאי הביא ר"י בעל הטורים סברת ר"ת בסתם לפסק הלכה, אלא ודאי דס"ל לר"י בעל הטורים דהרי"ף והרא"ש ס"ל כר"ת. וראיתי להרב בעל תרומת הדשן שהביא ראיה לנדון דידיה מהאי סברה דר"ת, )בסימן ה'(ואם איתא דהרי"ף והרא"ש ליתנהו בהאי סברה, לא לישתמיט שיאמר דהרי"ף והרא"ש לא ס"ל הכי, אלא ודאי דס"ל דכל הפוסקים שוים כדעת ר"ת. וכן ראיתי להשבלי הלקט ]שם[שכתב, ורבותינו כולם כתבו דההולך לסחורה חשיב דבר מצוה. ]הגב"י[משם וכ"כ הרב החבי"ב ז"ל בכנה"ג )הרשב"ץ(]הרשב"ש[ ז"ל בכתיבת יד, דכל הפוסקים מודים לר"ת ]סימן ק"ע[בזה. לכן נראה דבשעת הדחק יש לסמוך על סברת ר"ת, מאחר דהא איכא רוב הפוסקים דס"ל כדעת ר"ת בזה, ואפשר דעל זה סומכין האידנא שמפליגין אפילו בערב שבת, ומסתמא על הרוב הולכים לסחורה. ואי עליה לא"י אקרי מצוה, הנה מרן כתב משם הריב"ש ]סימן דמצוה אקרי, וכתב הרב החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה ק"א[]הגב"י[, דהריב"ש כתב דההולך על דעת להתיישב ]סימן ק"א[מצוה אקרי, וכמדומה לו שראה להרב בעל שלטי הגבורים דמהלך ארבע אמות בא"י מצוה קא עביד, ולפי דבריו אפילו לעלות על מנת לחזור מצוה אקרי, וכתב שלא זכר את מקומו. ע"ש. ולי נראה אחר המחילה רבה, דאין ראיה ממה שכתב כן הרב שלטי הגבורים דסבירא ליה דעל מנת לחזור מצוה אקרי, דהא דהולך ארבע אמות בא"י הוא גמרא ערוכה בכמה דוכתי , ההולך ארבע אמות בא"י מוחלין לו על כל ]כתובות קיא.[עוונותיו, ומוכרח דעביד מצוה מדמוחלין לו, ואפילו הכי כתב הריב"ש דהעולה על מנת להתיישב מצוה קא עביד, הא לחזור ודאי דאינו מצוה. אלא מוכרחין אנו לומר דאין ראיה מהתם, דדלמא התם מיירי כשהולך על מנת להתיישב, וא"כ אין ראיה מזה. ואף שזה דוחק, מ"מ מוכרח מעצמו הוא. וכל מה שהוצרכתי לזה הוא ממה שראיתי להרב בעל שלטי הגבורים בפרק שבועות שתים בתרא היפך מה שכתב הרב ]שבועות ח.[החבי"ב בשמו, וז"ל: ואפילו למאן דאמר דהאידנא מצוה ללכת לא"י, היינו דוקא על מנת לדור, אבל ההליכה על מנת לצאת אין בה מצוה. וכן יש בספר התשב"ץ בשם מהר"ם, ]קטן, סימן תקנ"ט[ומילתא דמסתבר הוא, דמה מצוה יוכל לעשות להלוך לא"י על מנת לשוב, מי בקש זאת מידו רמוס חצריו, דאין כאן נחת רוח לפניו יתברך. עכ"ל. הרי בביאור דס"ל להרב שלטי הגבורים דעל מנת לחזור אין בו מצוה, ואדרבה עבירה היא בידו, ומוכרחים אנו לומר כדכתיבנא. ודע דמה שכתב דהרשב"ץ ס"ל דהעולה לא"י מצוה קא עביד, היינו על דעת להתיישב, וכמ"ש הרב בעל שה"ג משמו דעליה לבד לאו מצוה קא עביד. ועיין פני משה ]ח"א[ סימן ה', שהכריח מהראנ"ח )ח"ב(]מים עמוקים סימן מ"ד[דהעליה לבד מצוה קא עביד. וזה תימה איך לא שת לבו )לאו(לגאונים הללו דסבירא להו לאו מצוה קא עביד. ועיין מהרימ"ט שכתב דעליה לבד לאו מצוה קא עביד. עיין שם )חיו"ד סימן כ"ח(באורך מה שכתב שם. מעתה זאת תורת העולה מכל מה ש כתבתי, דדעת מרן ז"ל ומהר"ש יונה ז"ל, דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל סבירא להו דביום רביעי אסור להפליג, וכן דעת הרז"ה והריב"ש והרדב"ז, וכן דעת ר"ח ור"ת לדעת ב"ח. ולפי מה שכתבתי לעיל, ורש"ל בפירושו על הסמ"ג, ועולת שבת, סברי דהרי"ף והרמב"ם ]והרא"ש[ סבירא להו דביום רביעי מותר ודלא )והר"ש(כהרז"ה. והרמב"ן סבירא ליה דאפילו ביום חמישי מותר, ואינו אסור אלא ביום שישי, והוא סברה יחידאה. ולענין אי הלכה כרבי או כרשב"ג, הרי"ף ורבנו בעל הטורים והריב"ש והרשב"ץ ז"ל פסקו כרשב"ג שאין צריך לפסוק, אבל הרמב"ם והרא"ש והסמ"ג ורבנו ירוחם פסקו כרבי. ולטעם האיסור, ר"ח ור"ת סבירא להו דהטעם הוא משום איסור תחומין, וכפי זה כל שהוא למעלה מעשרה מותר להפליג אפילו בערב שבת. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש טעם האיסור הוא משום ביטול עונג שבת, וכפי טעם זה בנהרות הנובעים מותר. ורשב"ם ורבנו ישעיה ובה"ג לדעת השבלי הלקט, וה"ר ר' נתן המכירי ור' שלמה סבירא להו דהאי ברייתא ב"ש היא, וכפי זה בין בים בין בנהרות בין למעלה מעשרה בין למטה אפילו בערב שבת מותר להפליג. ודעת הרז"ה והרמב"ן והריב"ש טעם האיסור הוא משום חילול שבת, וכפי זה אי כל הספינה כולה של גוי מותר אפילו בערב שבת, אבל אם הספינה היא של ישראל או של גוי ורובה ישראלים, אסור להפליג תוך שלשה ימים. ומהריב"ל והרדב"ז כתבו, דכל היכא ודאי חילול שבת כל אפיא שוין לחומרא, ואפילו ביום ראשון אסור. ודעת התוספות ור"י הטעם הוא משום שט, וכפי זה בין בנהרות בין בים, בין למעלה מעשרה בין למטה, בין כשהספינה של גוי, אסור להפליג תוך שלשה ימים. ולענין דבר מצוה אפילו בערב שבת מותר וכמ"ש הריב"ש, אבל בשבת עצמו אסור אפילו לדבר מצוה. ואיזה דבר נקרא דבר מצוה, ר"ת ורבנו יואל וראבי"ה ורבנו בעל הטורים והרשב"ץ והרב בעל תרומת הדשן והרב בעל שבלי הלקט, סבירא להו דההולך לסחורה או לראות פני חבירו חשיב דבר מצוה, אבל דעת מרן ז"ל דאין רוב הפוסקים מודים לר"ת בזה, וכ"כ מהריק"ש ז"ל, וכתב דבמקום שנהגו היתר אין למחות מאחר שיש להם על מה שיסמוכו. ודעת מרן ז"ל בספר הקצר, מדהשמיט סברה זו משמע דסבירא ליה דלא חשיב מצוה מה שהולך לסחורה, אבל בספר המפה הביא סברה זו לפסק הלכה. ולענין עליית ארץ ישראל, הריב"ש והרדב"ז והרשב"ץ ומהר"ם ומהרימ"ט והרב בעל שלטי הגבורים, סבירא להו דעליה על מנת ]לחזור[ אין בה מצוה. אבל לדעת מהראנ"ח והרב בעל )להחזיר(פני משה ופוסקים אחרים סבירא להו דאפילו לחזור מצוה אקרי. הנה באו פה כל החילוקים והסברות בענין זה, אבל לענין פסק הלכה אין לנו אלא מה שפסק מרן הקדוש בספר הקצר. ודע דבין בשבת בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני הדין בשוה. עיין הר"ם מלמד בח"א ומהר"א חסון)ו(שם )]שו"ת , ומהר"י הלוי , משפט צדק[ סימנים ל' ל"א ל"ב()בכלל ה' סימן ]ל"ב[(והר"ש יונה , חות יאיר , )סימן נ"א()]דפו"ר[סימן קי"ב( ]סימן קט"ו[ע"ש שיש גמגומים בדבריו. ועיין באר שבע ודבר )סימן מ"ב(שמואל . )סימנים נ"ו ונ"ז ונ"ח(שם (מא) אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב הטור )דף קס"א ע"א , אין מפליגין בספינה כו'. נ"ב: עיין מה שכתבתי שיטה י"ו(]הגה"ט[, ובספר פרי האדמה במהדורא קמא )ח"א דף ל"ג ע"ב , ובספר בית יהודה , ובספר סמא וע"ד, דף ל"ו ע"א()ח"ב סימן ל"ה()דף י"ג ע"ג וד', דף י"ד ע"ד(. דחיי שם (מב) אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב ב"י )דף קס"א ע"ג , וכתבו התוספות והרא"ש שיטה ח"י(]עירובין מג. ד"ה הלכה[]שם פ"ד בשם ]רשב"ם[ כו'. נ"ב: עיין בספר שב יעקב סימן ג'[)רשב"א(. )חאו"ח סימן ט"ז(שם (מג) אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. ת"ר אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים , ובטעם הדבר נחלקו הראשונים, שר"ח ]שבת יט.[פירש משום גזרת תחומים, ומן הנראה דסבירא ליה ]שם[כהרמב"ם ז"ל, שכתב בתשובה דתחום מים הוי ]סימנים ש"ח, ש"י[דרבנן דלא דמי למחנה ישראל, וכן הוא מוכרח מדקא שרי לדבר מצוה, ולהכי קאמר גזרת תחומין, שהוא גזירה משום תחומי יבשה. והקשה הרי"ף דאמאי קאמר אין מפליגין בספינה ]שבת ז:[סתם, דמשמע בין ספינה גדולה בין ספינה קטנה, הא בספינה גדולה מותר דאין תחומין למעלה מעשרה. וראיתי להרב יד אהרן ]הגה"ט[דברים תמוהים, שכתב דר"ח יסבור דסתם ספינה היא הולכת למעלה, כמו שאמרו בשבת אין ספינה מהלכת אלא ]ק:[למעלה מעשרה, ודלא כהתוספות . ע"ש. דאדרבא ]שם ד"ה גמירי[משם תברא לר"ח דאוקים לה דמהלכת למטה מעשרה, ולהרי"ף זאת הסוגיא לא תברא, דאפשר כמו שכתבו התוספות דיש ספינה קטנה, ומשום הכי לא הקשה אלא אמאי תני סתמא. וכתב מהרי"ק דהרי"ף לא סבירא ליה הא דתחומין, דכיון ]שורש מ"ה[דממילא קא אזלא לית לן בה, דאי לא תימא הכי אמאי לא פשיט מהך ברייתא דאין תחומין, דאי יש תחומין אמאי קודם שלשה מותר, הא בין למטה מעשרה בין למעלה יש תחומין, אלא ודאי לא ס"ל הך דתחומין, אלא הטעם משום עונג שבת. והב"י דחה דבריו מההיא תשובת הרמב"ם ולא יישב לקושית מהרי"ק. ואפשר לומר דהוה מוקי לה בתוך התחום, דכן צריך לומר דס"ל דבהך בעיא נקטינן לחומרא, להרא"ש ]עירובין פ"ד סימן ג'[כמ"ש הב"י, צ"ל שהוא בתוך התחום, אלא דדבריו בתשובה ]כלל צ"ע לפי הב"י. כ"ב סימן י"ב[וכתב הב"י, דמדברי הרא"ש משמע דברביעי ]שבת פ"א סימן ל"ח[מותר להפליג. ולכאורה דבריו תמוהין, שהרי הרא"ש הביא התוספתא בזה הלשון, אין מפליגין שלשה ימים קודם השבת, משמע דשלשה ימים קודם אסור, ועלה קאמר ב"ש אוסרין ברביעי וב"ה מתירין, ועל כרחך צ"ל דברביעי דקאמר היינו ביום רביעי שחסר לשבת או בארבעה, דתחילה קאמר דשלשה ימים קודם אסור, ואחר כך קאמר דארבעה ימ ים ג"כ אסור. אם לא שנאמר שטעות נפל, או פירושו כמ"ש הב"י דשלשה ימים היינו עם שבת, והוא מכח הירושלמי ]שבת פ"א ה"ח[שהביא הרא"ש בעירובין , דלא ליפלוג אתוספתא. ]פ"ד סימן ג'[אלא דאעיקרא דברי הב"י צריך להבין, דהיכי אפשר דשלשה ימים היינו עם שבת, דבברייתא קתני קודם השבת. ועיין בספר יד אהרן שהקשה, דלדברי הב"י ז"ל פליג הרא"ש מיניה וביה, דבפרק מי שהוציאוהו כתב דב"ה קאי אערב שבת כו'. ע"ש. ואין זו קושיא, דהרא"ש ז"ל קאי התם לדעת רשב"ם, והכי קאמר, אף לדבריך שאתה מפרש דב"ה קאי אערב שבת, עם כל זאת משמע דבשבת לא, וכל שכן לפי מה שאני מפרש דב"ה קאי ארביעי דקשה יותר, ובפ"ק דשבת הביא הרא"ש פירוש זה של רשב"ם. עוד כתב הב"י, דהא דאמרינן ומצור לצידון אפילו בערב שבת שרי, היינו שהוא מהלך יום אחד ברוח מצויה, אף שאם אינו עושה רוח אינו הולך ביום אחד שרי. ע"ש. ומדברי רש"י לא משמע כן, שכתב מצור לצידון אינו ]שבת יט. ד"ה ומצור לצידון[אלא מהלך יום אחד ובצידון היה יום השוק יום ששי. ע"כ. הרי שמה שהיו הולכין לצידון היה מפני יום השוק, ואי ההליכה מצור לצידון אפילו כשעושה רוח היה יום אחד כבר חלף עבר יום השוק)א"ה. עיין מ"ש רבנו המחבר פ"ח מהלכות יו"ט ]ה"ז (. אלא נראה שכוונת רש"י היא לומר שמצור לצידון ד"ה כתב[למרבה אינו אלא יום אחד, ומשום הכי מותר, אבל רוב פעמים הולך בשעה אחת או שתים, והחידוש הוא שאף שאינו הולך בבוקר, עם כל זאת מותר כיון שרוב פעמים הולך בשעה אחת או שתים. אלא דלפי זה מנא ליה דלמרבה אינו אלא יום אחד, ואימא דלמרבה הוא שתים או שלשה ימים, אלא כיון שרוב פעמים הולך בשעה אחת או שתים מותר. ומדברי רש"י אלו נראה דלא סבירא ליה ההיא דר"ת שכתב לסחורה הוי דבר מצוה. שם (מד) אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. הכי איתא בברייתא בפ"ק דשבת . והואיל ורבו כמה פירושים בהאי )דף י"ט ע"א(סוגיא, אמרתי אלקטה לפק"ד מה שתעלה מצודתי במשא ומתן , בהם. הנה הטור ז"ל הביא לנו בזה מה שכתבו הרי"ף ]שם ז:[והרא"ש , וספר התרומה בסוף סימן ]שם פ"א סימן ל"ח[)רכ"ה(]רכ"ד[, והגאון מהריק"ו , משם ר"ח ז"ל )שורש מ"ה(]שם יט.[דמפרש הטעם דמיירי בספינה גוששת, ומשום איסור תחומים נגעו בה וכו'. וראיתי להר"ב התרומה ז"ל שהקשה, דאם כן , דבעי תיפשוט מהכא בעיית הש"ס במסכת עירובין )דף מ"ג ע"א(אי יש תחומים למעלה מעשרה או אין תחומין, היה לו להביא מהכא ולתרץ ברקק כמו שתירץ. ולפק"ד אי משום הא יכולים אנו לומר שני תירוצים, דכיון דהבעיא היא שם ומצא כדי ספיקו לפשוט מאותה סוגיא, ]סוגיא[ בדוכתא עדיפא. אי נמי יש לומר, דכיון דהתם מייתי ממתניתין דריש הפרק מהנהו תרי עובדי דמתניתין, והך דאין מפליגין בספינה היא ברייתא, טפי עדיף ליה לאתויי ממתניתין ולא מברייתא, ומכיון דמוקי לה למתניתין ברקק תו לא מייתי הך דהכא. אמנם לפק"ד אעיקרא קושיא ליתא, דהא לפי פירוש ר"ח דמוקי לה בספינה גוששת ומהלכת למטה מעשרה טפחים, א"כ היכי מצי לאתויי התם ראיה לבעיית הש"ס שהיא אי יש תחומין למעלה מעשרה מהכא, אין שום ראיה, די"ל דלעולם לתנא דברייתא נמי ספוקי מספקא ליה, ולא אמר אין מפליגין אלא בספינה גוששת, דאין מפליגין משום דלכ"ע יש תחומין למטה מעשרה. יע"ש. וכמו שכן דחו שם בש"ס בעירובין . יע"ש. ואי כתב ר"ח דמשום הכי מותר ]מג:[לילך בספינה גדולה ההולכת למעלה מעשרה, לאו מהכא גמר לה, אלא כיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן ביה לקולא, וכמו שכתב מרן באו"ח סימן ת"ד. יע"ש. משום הכי התיר בספינה גדולה. וכן קשה על הרדב"ז שכתב דהלא )בסימן פ"ז( ]ח"ד סימן אלף קנ"ז[מצי למיפשט וכו', ומאי קושיא. ועל פי זה פתח פתוח מצאתי לפק"ד לחלוק על דברי הגאון מהריק"ו ז"ל , שהביא פירוש ר"ח הנזכר וגם )בשורש מ"ה(פירוש התוספות דמפרשים הטעם גזירה ]עירובין מג. ד"ה הלכה[משום שמא יעשה חבית של שייטין וכו' כמו שיתבאר לקמן. וכתב ז"ל, דגם לרבנו יצחק צ"ל דגם למטה מעשרה טפחים שרי היכא דהפליג שלשה ימים קודם השבת, דאי אמרת דוקא למעלה שרי שלשה ימים קודם אבל לא למטה, אם כן קשה ליפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה טפחים, דאי יש מאי שנא הפליג שלשה ימים מאי שנא לא הפליג, אלא ודאי אפילו יש תחומין וכו'. יע"ש. ולפק"ד יש לדקדק דלעולם רבנו יצחק סבר דדוקא למעלה שרי שלשה ימים ולא למטה, ולא קשה דליפשוט מינה, משום די"ל דתנא דברייתא נמי ספוקי מספקא ליה אי יש תחומין למעלה מעשרה, ומאי דהתיר הוא למעלה מעשרה טפחים, הוא ממאי דקיימא לן ספיקא דרבנן לקולא, ומה גם בעירובין דהיקלו , ומשום הכי שלשה ימים בלמעלה טפי כנודע ]עיין עירובין מו.[מעשרה טפחים שרי, ולא גזרינן אטו חבית, ופחות משלשה ימים גזרינן אטו חבית, אבל בלמטה אפילו טפי משלשה ימים אסור משום תחומין וכו'. יע"ש. וממילא עיניך תראינה דגם מה שהכריח לדעת הרי"ף מהך קושיא אינו הכרח. יע"ש. וראיתי להר"ב ב"ח ז"ל בסעיף ד' הקשה על דברי הטור, דלמה הביא פירוש ר"ח מאחר דהרי"ף והרא"ש דחו דבריו. ותירץ ז"ל דהטור מיישב כל תמיהותיהם, דמה שהקשה דאמאי לא תני בהדיא ספינה קטנה, י"ל דמלתא דפשיטא היא להאי טעמא ואין צריך לפרש, כי היכי דלהרי"ף והרא"ש אין איסור אלא במים המלוחים וכמו שכתב הרב המגיד ]הלכות שבת פ"ל , ותנא בסתמא ]פסיק[ ולא תני בים המלוח וכו'. יע"ש. הי"ג[)פי'(ולפק"ד לא ראי זה כראי זה, דבשלמא להרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא קשיא, דאינהו סברי דמאחר דתני ספינה ודאי דספינה גדולה היא, וכמו שמצינו בש"ס בפרק הזורק )דף ק' ע"ב(דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה, ופירש רש"י כל ]ד"ה גמירי[היכא דתני ספינה גדולה היא וכו'. יע"ש. אם כן כיון דתני בברייתא ספינה ודאי דגדולה היא, וספינה גדולה אינה הולכת אלא בים הגדול ולא בנהרות. דוק מינה דלסברתם כבר רמוז בברייתא ים המלוח שהוא גדול ובו מהלכין ספינות גדולות. אך לפירוש ר"ח קשה, דהיה לו ]לומר[ ספינה קטנה, וחיליה להרי"ף להקשות הך לר"ח הוא מהך סוגייא דפרק הזורק דמוכחא כוותיה, מאחר דתני ספינה דהיינו גדולה, ולדעת ר"ח צ"ל דמיירי בספינה קטנה, דאילו גדולה אי אפשר שתהיה אלא למעלה מעשרה כמבואר בפרק הזורק. והנני מפליא תמיהא גדולה על ]הגה"ט[הנז"ל אהרן יד בעל הרי"ף קושית שהביא ובקש למצוא תשובה מהך סוגיא ולא דק כלל, שכתב וז"ל: וזה תימא, שהרי אמרינן בפרק הזורק וכו' הרי דסתם ספינה גדולה היא וכו' וזהו דעת ר"ח ור"ת וכו'. יע"ש. ואני בעוניי לא ידעתי איך מזווג דעת ר"ח להך סוגיא, דהא לדעת ר"ח דמוקי לה בספינה גוששת ובפחות מעשרה טפחים, היינו ודאי בקטנה, דאי ספינה גדולה הרי אמרו בש"ס שם דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה, ודבריו אין להם שחר. יע"ש. והרב הגדול אבא מארי בספר פרי האדמה )ח"א פ"ל מהלכות שבת רצה להליץ לקושית הב"ח, דהרי"ף דין י"ג דף ל"ד ע"ד(דקדק מה שאמרו אין מפליגין, וכיו ן דנקט הש"ס לשון הפלגה וכמו שפירש רש"י , דהיינו על שם שמפליג ]שבת יט. ד"ה מפליגין[עצמו מן היישוב, וזה לא שייך אלא בים הגדול, שהרי בנהרות הוא הולך בצידי היישוב ומדבר עמהם. וכל שכן לפירוש שני שכתב רש"י שאמצעותו של ים נקרא ]פילגוס[ וכו', אם )פליגוס(כן מדנקט מפליגין היינו ודאי בים ולא בנהרות וכו', אבל לפירוש היש מפרשים היה לו לומר וכו' קטנה וכו'. יע"ש. גם לקמן כתב כעין זה ודקדק מאמצעות הים וכו'. )דף ל"ה ע"א(יע"ש. ואני עבדו ותלמידו באתי לחלוק על דבריו, יען דברי הרי"ף מנגד פירושו, דאם איתא דכח הרי"ף ופירושו היינו מלשון מפליגין וכו', אם כן איך מקשה הרי"ף לשיטת היש מפרשים דלדידם ליתני אין מפליגין בספינה קטנה לשיטת ר"ח ור"ת, דהיינו בספינה קטנה וגוששת, ובודאי דכיון דגוששת היא סמוכה ליישוב לא שייך לומר לשון מפליגין, דהא אינו מפליג מן היישוב, דגוששת היא בפחות מעשרה טפחים ובודאי דהוי קרוב לישוב. ומה גם לפירוש שני דהיינו אמצעית הים, אם כן בקושיית הרי"ף היה לו להקשות דליתני אין מפרישין בספינה קטנה, מדהקשה דהוה ליה למימר אין מפליגין מורה דלא דייק לשון מפליגין. יע"ש. ושמא י"ל דדעתו דעת עליון הוא דכיון דהוה מתני קטנה לא היינו מקפידים על לשון מפליגין, וזה דוחק לפק"ד והעיקר כדכתיבנא. ומיהו לסברת ר"ח ז"ל, אין לתמוה עליו דהכא תני בברייתא ספינה סתם וכיון שכן גדולה היא, והא אתמר בפרק הזורק אין ספינה הולכת אלא למעלה מעשרה ואיך מוקי לה בגוששת בפחות מעשרה, דיש לומר דהוא מוקי לה בספינה קטנה, וכמו שכתבו התוספות בפרק הזורק ]שם ד"ה גמירי[ליישב לההיא דפרק מי שהוציאוהו . יע"ש. ומיהו )דף מ"ג ע"א(להרי"ף ז"ל מפרש לה כפשטא. יע"ש. ומה שתירץ הרב ב"ח לקושיא השלישית שהקשה , דא"כ ]הרי"ף[אמאי לדבר מצוה שרי וכו', ותירץ דכיון דביבשה דמשכחת לה כעין של תורה גזרו, וגזרו ים אטו יבשה, משום הכי במקום מצוה לא החמירו. ולפק"ד אין זה מרוה צמאונינו, שהרי מצינו בריש פרק מי שהוציאוהו שהחמירו בים כמו ביבשה ]עירובין מא:[מפני איסור תחומין וכו', ולמה לא הקילו מהך טעמא, ומנין לנו לחלק ולהוליד סברות מעצמנו. יע"ש. וליישב תירוץ זה צריך . יע"ש. ולכאורה קשה בדבריו, דבשלמא לטעמיה דהרז"ה ל"א[ז"ל דהוי משום גזרה דנראה כמתנה לחלל, שפיר שייך לא גזרו במקום מצוה, אמנם לסברת ר"ח שהוא משום איסור תחומין, ואין גזרה אלא דאיסור הוא ונלמד ממגרש, למה לא העמידו דבריהם במקום מצוה כמו אונן. ומאי שנא הכא באונן העמידו דבריהם במקום מצוה והכא לא העמידו. אמנם על פי דרך הב"ח אתי שפיר, דכיון דבים ליכא איסור כלל מפני הגזרה אטו יבשה, אם כן הוה ליה הטעם משום גזרה, ובגזרה לא גזרו במקום מצוה. והשני תירוצים הללו קשורים זה בזה לעלות בקנה אחד להליץ בעד רבנו חננאל ז"ל, וסוגיא דפרק תולין )דף קל"ט ע"ב(מסייע ליה, דבהערמה התירו. יע"ש. ומה שכתב הרב ב"ח בסוף הסעיף, אי נמי אפילו בספינה קטנה מותר לר"ח בתוך התחום וכו'. ולפק"ד אם כיון לומר דהטור אתא לאשמועינן הא, ליתא, שהרי לטעם הרי"ף והרא"ש דהוי משום עונג, דבים איכא צער, והוא הטעם שהביא הטור אחר כך, מפורש יוצא דאפילו בתוך התחום אסור, דהא גם בתוך התחום יש נמי צער הים. ורב אחאי כמהר"י קובו הי"א העמיד דברי הרב ב"ח לדעת הסומכים על רבנו חננאל שמותר תוך התחום ואפילו לטייל, וזה הוא לדעת הב"ח שתירץ כל הקושיות, אמנם לפק"ד כיון דקושיא ראשונה במקומה עומדת כדכתיבנא לא נהירא. ודוק. והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל [.]שבת ז ]הלכות שבת פ"ל הי"ג[, כתבו הטעם משום ביטול עונג ]שבת פ"א סימן ל"ח[שבת, משום דשלשה ימים הוה ליה שינוי וסת בנענוע הספינה, ולפי זה בנהרות הנובעים דליכא האי טעמא מותר. וכתב מהר"י קולון , דלכ"ע בנכנס בספינה שלשה ימים קודם )בשורש מ"ה(השבת, אף על פי שהספינה הולכת במים שאין בהם עשרה טפחים שרי, ואף שהרי"ף דחה דברי היש מפרשים משום תחומין וכו', ]ד[אפילו טפי משלשה ימים אסור, לא קשיא, דלדברי ר"ח קאמר, דלדידיה סבר אפילו למעלה מעשרה שרי וכו', אבל לדעת הרי"ף וכו'. והנה מה שכתב דלדידיה סבר אפילו למעלה, לפק"ד תיבת אפילו ט"ס היא, דדוקא למעלה מותר ולמטה אסור לדעת ר"ח כמבואר. והרב אבא מארי ה"י שם, בקש להגיה דאפילו לדידיה סבר, ואינו מחוור, דמשמע לא מיבעיא לכל השיטות אלא אפילו לשיטתו, והא ליתא, שהרי לשיטת התוספות דהוי משום שט וכן לשיטת הרי"ף ז"ל, בפחות משלשה ימים גם למעלה אסור, אי לדעת רבנו יצחק משום וכו', ולסברת הרי"ף משום ביטול עונג, א"כ לא שייך אפילו לדידיה, לכן לפק"ד תיבת אפילו אין לה שחר וט"ס. יע"ש. ומרן בב"י תמה על מהריק"ו, דאשתמיטתיה למהריק"ו תשובת שאוסר לילך בספינה בשבת חוץ הרמב"ם ז"ל ]סימן ש"ח[לתחום אם אין המים גבוהים עשרה טפחים, ומסתמא לא פליג עם הרי"ף רביה, ועוד שהם שוים בטעם איסור המפליג, ועוד ליה למימר אין מפליגין בספינה קטנה וכו', להרי"ף קשה דהוה ליה למימר אין מפליגין בספינה למעלה מעשרה טפחים, דהוה שמעינן דלמטה אסור אפילו טפי נמי, אלא מדלא מפליג נראה דקודם שרי בכל ענין. יע"ש. ולפק"ד מה שכתבתי לעיל דהרי"ף דייק מה שכתוב בספינה, ואיתא בפרק הזורק דאין )דף ק' ע"א(ספינה מהלכת בפחות מעשרה, ועיין בפרש"י ז"ל, ולפי זה לא קשה, דכיון שהזכיר ספינה הא מוכח דהיינו למעלה מעשרה טפחים, אבל למטה אסור לגמרי. יע"ש ודוק. והרב יד אהרן ]הגה"ט[והרב אבא מארי תירצו דדייק מפליגין וכו', וכבר דחיתי דבריהם לעיל. גם מה שכתב הרב יד אהרן עוד דכיון דאמר שלשה ימים משמע משום עונג, וזה לא שייך אלא בים הגדול דהיינו למעלה וכו', ולפק"ד אם משום הא אפשר להיות בים הגדול ויהיה למטה מעשרה, דליכא עונג מכח הים, והעריבה תהיה בפחות מעשרה טפחים. יע"ש. עוד הקשה הב"ח למרן, דמאי ראיה מייתי מתשובת הר"מ שנים עשר מיל במז"ל, הלא להר"מ ]הלכות שבת פכ"ז ה"א[ביבשה הוי דאורייתא במחנה ישראל, אם כן במים דליכא איסור תורה אפילו בשנים עשר מיל, מכל מקום איכא איסור דרבנן בפחות מעשרה טפחים, אבל להרי"ף סוף פ"ק דעירובין משמע דאע"ג דבירושלמי איתא די"ב מיל הוי ]עירובין פ"ג סוף ה"ד[דאורייתא, מכל מקום לגמרא דידן ליכא תחומין דאורייתא ביבשה אפילו בי"ב מיל, וכיון שכן בים ליכא תחומין כלל, ואם כן מאי ראיה מייתי מתשובת הרמב"ם וכו'. וראיתי להרב יד אהרן שתירץ וז"ל: גם לזה י"ל כמו שכתב שם הרי"ף פ"ק ]שם[דעירובין, היינו דתוך י"ב מיל הוי דרבנן אבל חוץ לי"ב מיל הוי דאורייתא וכו'. יע"ש. ולפק"ד אלו דברים שאין להם שיעור להליץ בעד הר"ב ב"ח, דגם הרב ב"ח אזיל ומודה בזה, אמנם סבירא ליה דהיינו לפי הירושלמי, אמנם לתלמודא דידן ליכא דאורייתא כלל, והרי"ף ז"ל אינו פוסק כהירושלמי וכו'. יע"ש. ומה יושיענו תירוץ הנזכר. אמנם לפק"ד לא קשיא, והוא דמוכרח דהרי"ף פוסק דמשנים עשר מיל ואילך הוי דאורייתא כדין הירושלמי, יען כבר מצינו בתלמוד דידן דקאמר רבי ]עירובין יז:[חייא לוקין, ומלקות לא משכחת לה כלל אליבא דתלמודין דסבירא ליה דל יתא לדרבי עקיבא , אלא צ"ל דרבי חייא ]סוטה ל:[שאמר לוקין סבירא ליה כירושלמי, דלוקין דקאמר היינו מי"ב מיל ואילך ואתי שפיר דלוקין, אך לתלמודין דלא מצינו תחומין דאורייתא מה שאמר לוקין קשה. יע"ש. מעתה כיון דמצינן בתלמודין דלרבי חייא לוקין, מוכרח דסבירא ליה כמו שכתוב בירושלמי דמי"ב ואילך לוקין, וכיון שכן מוכרחין אנו לומר דגם הרי"ף פוסק דיש תחומין מדאורייתא כרבי חייא דקאמר לוקין, והיינו דסבירא ליה כירושלמי. ומה שכתב הרי"ף דלתלמודין קשה, ר"ל דלפי התלמוד שלנו אין אנו יכולים לתרץ האי דרבי חייא, דהרי בתלמודין לא מצינו שהוא דאורייתא כלל, אך לפי הירושלמי לא קשה כלל לרבי חייא, ונמצא דרבי חייא דתלמודין סבירא ליה כהירושלמי, ואם כן הרי"ף מוכרח לפסוק כוותיה. ותירוץ זה ממש הוא תירוץ רבי אבא הרב הגדול ה"י בספרו. יע"ש. ועיין בשיטת הרשב"א ז"ל ]עירובין יז: ד"ה אמר רב אשי[שכתב דהרי"ף פסק כהרמב"ם. ולפק"ד לסברת הב"ח ז"ל דסלקא דעתיה דלהרי"ף אין תחומין בים כלל ואפילו מדרבנן, קשה, דמאי בעי בש"ס בעירובין אי יש תחומין )דף מ"ג ע"א(למעלה מעשרה וקאמר בש"ס לישנא אחרינא בספינה וכו', גם בש"ס בשבת דפריך זימנין דליכא עשרה וקא מטלטל )דף ק' ע"ב(וכו', והלא ליכא תחומין וכו'. יע"ש. ויש ליישב ודוק. ואין להקשות על מה שכתב הרב המגיד )בפרק כ"ז מהלכות שבת דין א' לדעת הרמב"ן והרשב"א דסבירא להו ודין ג'(]עירובין יז:[]שם[דביבשה אין תחומין כלל מן התורה, דא"כ מאי קא בעי אי יש תחומין למעלה מעשרה בספינה וכו' כמו שהקשיתי לדעת הרב ב"ח ז"ל. דיש ליישב בפשיטות, דלדעתם ים ויבשה שוה ואיסורם מדרבנן, וכן מתבאר מדברי הרב המגיד שם . )דין ג'(יע"ש. אמנם למה שכתב הרב ב"ח דלהרי"ף אפילו מדרבנן אין איסור תחומין בים, קשה כדכתיבנא. וי"ל ודוק. וראיתי להרב הגדול אבא מארי שם, שהקשה על מה שכתב מהריב"ל ח"ג שכתב )סימן פ"ג דף ע"ב ע"ד( ]סימן ע"ג[וז"ל: ולא חזינא הנך סברות דכתיבנא לעיל מי שמחלק בין אלפים אמה לי"ב מילין, והוי טעמא אי משום דסבירא להו שאפילו י"ב מילין שהוא מקום מחנה ישראל לא הויא איסורא מדאורייתא, דלא כסברת הגאונים, וכן כתב הרב האלפסי והרמב"ם. ע"כ. ותמה הרב אבא מארי דזה תימה, שהרי הרמב"ם כתב בהדיא בריש פרק כ"ז די"ב מילין הוי דאורייתא כמו שכתב הרב המגיד ז"ל וכו'. יע"ש. ולפק"ד מה שכתב מהריב"ל וכ"כ הרמב"ם והרי"ף, לא קאי למה שכתב דסבירא להו שאפילו י"ב מילין וכו' לא הוי דאורייתא, אלא קאי למה שכתב דלא כסברת הגאונים, דהכוונה דהגאונים סברי דהוי דאורייתא וכמו שכתב הרב המגיד שם בריש פרק כ"ז, יע"ש, עלה כתב וכ"כ הרי"ף והרמב"ם, ור"ל דלדעתם אינהו סברי כסברת הגאונים, וכן הוא פשוט לפק"ד. וגם הרב המגיד כתב שם דבהלכות הסכים לדברי הרמב"ם. יע"ש. א"כ דברי מהריב"ל שייכים לפירוש הגאונים, וראיה לזה שאח"כ הביא מהריב"ל סברת החולקים שהביא הרב המגיד שהם הרמב"ן והרשב"א. יע"ש. עוד תמה הרב ב"ח על מרן ז"ל, וז"ל: ותו קשה, דכיון דפשט דברי הרי"ף מוכחים כן, אם כן גם פשט דברי הרא"ש מוכחים כן, שהרי כתב כלשון הרי"ף, ואם כן יהיו דברי הרא"ש בפ"ק דשבת סותרין ]מה[ שכתב בפרק מי שהוציאוהו ]עירובין דנקטינן בבעיין דלמעלה מעשרה לחומרא, ולא חילק פ"ד סימן ג'[בין ים ליבשה, אלמא דאפילו למעלה מעשרה במים איכא איסור תחומין להרא"ש, וזה סותר מה שכתב בפ"ק דשבת דקודם ,שלשה ימים מותר להפליג למעלה מעשרה. אבל למהרי"ק ניחא דגם הרא"ש לא כתב אלא דלר"ח קשה וכו'. יע"ש. ולפק"ד לא קשיא למרן הא כלל, והוא דמרן ז"ל חולק עליו במה שכתב דלא מחלק בין יבשה לים, וסובר מרן דמחלק. והוא דהרואה יראה דברי הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו בהך בעיא דאם יש תחומין למעלה מעשרה, לא הביא אלא הך דעמוד גבוה עשרה וליכא רחב ארבעה והך דקפיצה, אמנם מה שכתוב בש"ס לישנא אחרינא ]בספינה[ לא הביא, מוכרח הוא דמחלק בין )בספיקא(]יבשה[ לים, דעד כאן לא אזלינן בהך ספיקא דאם יש )ספינה(תחומין וכו' לחומרא אלא דוקא ביבשה, כיון דביבשה איכא תחומין דבר תורה, אבל בים דליכא תחומין דאורייתא כלל, וכמו שכתב הב"ח עצמו לתרץ קושיית הרי"ף והרא"ש . )בסעיף ד'(יע"ש. אלא דרבנן הוא דהחמירו, אזי אזלינן בספיקו להקל, ומשום הכי לדידיה אף דיש תחומין ביבשה למעלה מעשרה, בים בהך ספיקא אזלינן להקל, ומשום הכי שרי שלשה ימים קודם השבת למעלה מעשרה. אמנם לפירוש ר"ח דמאי דאסרו בש"ס הוא משום איסור תחומין ובספינה גוששת, א"כ לדידיה שפיר מקשה הרא"ש דגם קודם שלשה ימים אסור, דכיון דהוי בפחות מעשרה פשיטא דאסור מדרבנן, וכיון שכן אפילו מיום ראשון נמי אסור. זהו כוונת מרן בעד הרא"ש, והשתא לא קשיא מהרא"ש מיניה וביה כמבואר ודוק, דלעולם דגם הרא"ש אזיל ומודה דבפחות מעשרה אסור כמו שכתב מרן בעד הרי"ף ז"ל. יע"ש. ולא תעזוב נפשי מלשא'ול מה שיש מן הקושי על הרב ב"ח מניה וביה, והוא דלדידיה דקא נחית אדעתיה לומר דלסברת הרא"ש שם בהך בעיא דפסק לחומרא ולא חילק בין יבשה לים, אלמא דסבירא ליה דאפילו למעלה מעשרה איכא איסור תחומין להרא"ש ז"ל, לפק"ד אם כן זה סותר מה שכתב הוא למטה בסיום דבריו וז"ל: ולעולם אפילו בפחות מעשרה אין איסור תחומין במים להרי"ף והרא"ש כמו שכתב מהריק"ו וכו'. ולפי דבריו מפורש יוצא דעד כאן לא הצריכו שלשה ימים בש"ס אלא משום עונג שבת, אך בנהרות דליכא צער אפילו בערב שבת מותר, ואפילו במהלך פחות מעשרה דליכא איסור תחומין, וכן הוא מבואר בדברי מהריק"ו. ולפי מה שהכריח הוא ז"ל דהרא"ש לא חילק קשה, דבשלמא להרי"ף ניחא, אך להרא"ש דלא חילק בהך בעיא מוכרח דסבירא ליה דאפילו במים יש איסור תחומין למעלה, אם כן איך מתיר הוא לדעת הרא"ש אפילו בפחות דאין איסור תחומין במים, ודבריו סתרי לעין כל חוזה, וצ"ע. יע"ש. והעיקר לפק"ד כדכתיבנא דהרא"ש מחלק כאמור. והרב הגדול אבא מארי ה"י תירץ מעין מה שתירצתי אנא זעירא, והחילוק ביני לבינו מבואר. יע"ש. וראיתי להרב יד אהרן ]הגה"ט ד"ה שבקש לתרץ לקושיית הרב ב"ח ז"ל, וז"ל: גם לזאת והרי"ף[מצאתי מרגוע לנפשי במה שראיתי להרב החבי"ב בעל כנה"ג ]הגב"י[שחילק, דמה שכתב הרא"ש בתוך שלשה ימים אסור להפליג, אינו אלא במפליג ביום שנכנס, אבל בשאינו מפליג ביום שנכנס מותר ואפילו בערב שבת. וכתב דהכי דייק לשון מרן ז"ל. יעש"ב. אף אנו נאמר כן דאי מיום ראשון נמי אסור כל שמפליג ביום שנכנס, אבל אם נכנס ביום ראשון ומפליג ביום שני מותר, אבל תוך שלשה ימים דאיכא ביטול עונג שבת, אפילו אי מפליג ביום אחר אסור. עכ"ד. ואין דבריו מחוורים אצלי כלל, דאם איתא להך חילוקא מאי פריך הרא"ש לר"ח ז"ל מאי איריא שלשה ימים אפילו טפי וכו', אימא דכוונת הש"ס לר"ח ז"ל היינו במפליג אחר יום שנכנס, ומשום הכי בטפי מותר כיון שלא הפליג ביום שנכנס, וכמו שמפרש הרא"ש לדידיה, וטעם )הב'(]השלשה[ ימים לר"ח אפשר שהוא משום דשלשה ימים מיקרי קמי שבתא כמו שכתב הרז"ה ז"ל. יע"ש. מדפריך אפילו טפי, מורה דלא שנא הפליג בו ביום לא שנא נשאר בו ביום אסור. יע"ש. ודרך אגב ראיתי לעמוד בעיקר חילוק הרב החבי"ב ההולך לקראתינו, דחילוק זה כתב הרב ז"ל לתרץ קושיית הרא"ש שהקשה הר"ב משפט צדק מיניה וביה, )סימן ל'(דבתשובה כתב, אלא יכנס מבעוד יום ולא יצא )כלל כ"ב סימן י"ב(אחר כך, משמע דבערב שבת מותר ליכנס, ולפי מה שכתב הרא"ש בפ"ק דשבת בטעם דאין מפליגין משום עונג, איך התיר כשלא יצא וכו'. יע"ש. הרי מבטל עונג שבת וכו'. עלה ביקש הרב ז"ל לחלק הך חילוק. ולפק"ד איני מוצא קורת רוח בחילוק זה להליץ לקושיית הר"ב משפט צדק ז"ל, דאף אם נאמר דמיירי בלא הפלי ג ביום שיצא, מכל מקום היותו בתוך הספינה, מחמת נענוע הספינה הוה ליה שינוי וסת וליכא עונג, ומשום הכי בעינן שלשה ימים, אם כן איך התיר בנכנס בערב שבת ]כל שלא יצא[דהא יש לו צער ואין לו עונג כלל , דמשמע מדבריו )כל שלא יצא(דכל שלא יצא מותר אפילו אי מפליג בליל שבת. ועוד אי איתא להך חילוק לטעם הרי"ף והרא"ש במפליג אחר יום שנכנס מותר, למה בש"ס אסר שלשה ימים, הוה ליה לחלק בהכי, אלא ודאי דדעת הרא"ש דכיון דטעמא הוי דכל שלשה ימים אסור משום דיש לו צער ואינו מקיים מצות עונג, אין לחלק בין הפליג בו ביום להפליג ביום אחר, אם כן אין מקום לדבריו ז"ל. ולפק"ד לעיקר תמיהת הר"ב משפט צדק, נלפק"ד דהרא"ש בתשובה מיירי למפליג לדבר מצוה, ואפילו הכי קאמר דבשבת עצמו אסור, אלא בנכנס בערב שבת ולא יצא מותר כדין הש"ס, וזה ברור ופשוט. יע"ש, ואין כאן דוחק כמו שכתב הרב ז"ל. יע"ש. והרא"ש ז"ל הביא סברת רשב"ם ז"ל בפ"ק דשבת , ]סימן ל"ח[דאמר דהא מני בית שמאי היא דאסרי קודם השבת מלאכה הנעשית מאליה בשבת, כגון הלוך הספינה חוץ לתחום בשבת, וכיון דקיימא לן כבית הלל מותר להפליג בערב שבת אבל בשבת אסור. ומסתייע להך סברא מהך דתניא בתוספתא אין מפליגין בספינה ]שלשה[ ימים קודם השבת, בית שמאי )ב'(אומרים אף ברביעי ובית הלל אומרים מותר, וקא בעי למימר דבית הלל מתירין אפילו בערב שבת, דאי אמרת בית הלל מתירין ברביעי היינו ת"ק. ולא נהירא, דרבי ורשב"ג דאיירי בהך ברייתא לא מסתבר דסברי כבית שמאי, דאף על גב דאסהיד על בית אבא וכו' מחמירין על עצמן וכו', והא דקתני בתוספתא ]בית )בה'(הלל מתירין[ ארביעי מיירי, ולא קשיא היינו ת"ק, דהכי קאמר דבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדבר זה, ואפילו מפרשין דבית הלל מתירין בערב שבת, לא שבקינן ברייתא דש"ס דידן וכו'. יע"ש. ולכאורה דברי הרא"ש אלו סותרין למה שכתב הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו , דכתב ]מ[שם ]עירובין פ"ד סימן ג'[רשב"ם ובשבת נמי מותר ליכנס בה דלאו מידי עביד וכו', וכאן אסר בשבת משם רשב"ם. ועוד דכתב דהא דאמרינן אין מפליגין וכו' אתיא כבית שמאי וכו', אבל בית הלל דשרו שרו אפילו ליכנס בה בשבת, דהא לא עביד מידי, ואין נראה וכו', ובירושלמי משמע דלא כוותיה וכו', ובית הלל מתירין, ]פ"א ה"ח[והא דמתירין היינו אפילו בערב שבת דאי ברביעי וכו', אם כן היינו ת"ק, ומשמע דוקא בערב שבת אבל בשבת אסור וכו'. יע"ש. וזהו היפך מה שכתב בפ"ק דלא קשיא היינו ת"ק, ]דשבת[דהכי קאמר דבר זה מחלוקת וכו'. יע"ש. וראיתי להרב הגדול אבא מארי שם בהלכות שבת שעמד על כל זה, ותירץ הוא דמאי דמתיר בפרק מי שהוציאוהו, היינו ליכנס בתוכה אף על פי ]שהולכת[ אח"כ חוץ לתחום, אמנם אינו יכול לילך )שהוליכה(בספינה כי אם ארבע אמות וכו', מה שאין כן בנכנס בערב שבת, ומשום הכי קאמר הכא דבשבת אסור וכו'. ולפק"ד אחר נשי"ו אין זה מחוור, שהרי בפ"ק דשבת כתב וז"ל: ]נשיקת ידיו ורגליו[וכיון דקיימא לן כבית הלל מותר להפליג בערב שבת, אבל בשבת אסור, משמע דההפלגה עצמה לא התיר]ו[ בית הלל אלא בערב שבת אבל בשבת אסור, ואילו משם משמע דגם הפלגה מותרת לבית הלל, אלא שאסור לילך בה יתר מארבע אמות. יע"ש. וקושייתין כדקאי קאי. ולפק"ד ,סבור הייתי לומר, דמה שכתב בפ"ק דשבת דאסור היינו בנכנס ודעתו להפליג בשבת, דאז אסור כיון דדעתו הוא להפליג בשבת, ומה שכתב בפרק מי שהוציאוהו ובשבת נמי מותר ליכנס בה, היינו ליכנס ולא להפליג, אלא שנכנס שם לישב ולשבות שם ודעתו הוא שלא יפליג בשבת אזי מותר, דכיון דלאו מידי עביד בכניסתו לתוכה דהא אין כוונתו להפליג. ואח"כ מותיב והא דאמרינן אין מפליגין שלשה ימים וכו', כוונתו להקשות למה שהתיר בדעתו להפליג דאם נכנס בערב שבת דמותר, עלה מותיב דפ"ק דשבת משמע דבעינן שלשה ימים, עלה תירץ דאתיא כבית שמאי וכו', אבל בית הלל דשרו להפליג בערב שבת שרו אפילו ליכנס בה, פירוש ליכנס אדעתא שלא להפליג, דהא לא עביד מידי בכניסתו, ואפילו אם בתר הכי ממטיה ליה חוץ לתחום מותר, כיון שהוא מתחלה לא דאמר למינם בעינן, בדרך הערמה שרי אפילו אם הולך אח"כ, כיון דמתחלה למינם נכנס, הכא נמי כיון דמתחלה לא נכנס אדעתא להפליג שרי. יע"ש. אמנם הסותר לזה הוא מה שדחה הרא"ש ]דבריו[ דבשבת לא שייך פלוגתייהו, והלא גם )דבריהם(לפירוש רשב"ם בשבת לא היה פלוגתייהו אלא בנכנס בערב שבת אדעתא להפליג, ועוד מה שדחה בתר הכי מהירושלמי דמשמע דוקא בערב שבת אבל בשבת לא, ומאי קושיא, הירושלמי לא קאי אלא בנכנס אדעתא להפליג ומשום הכי בשבת לא, אבל בנכנס לחוד ואין דעתו להפליג מותר וכו' ומאי קושיא. אלא ודאי צריך לומר דמה שהתיר הרא"ש משמו דגם בשבת מותר, היינו אפילו בדעתו להפליג, נמצא זה סותר מה שכתב בפ"ק וצ"ב. יע"ש. אמנם ,למה שהקשיתי עוד במה שכתב בפרק מי שהוציאוהו והא דמתירין בית הלל היינו בערב שבת, דאי בית הלל שרו ]וכו'[ א"כ היינו ת"ק וכו'. לזה י"ל דהכא הרא"ש כיון להקשות לפי פירוש רשב"ם דמוקי להירושלמי דמה שכתוב ובית הלל שרו דהיינו אערב שבת, דאם לא כן היינו ת"ק, אם כן קשה, דלפי שיטתו הלא התירו אלא בערב שבת אבל בשבת לא. וק"ל. והרמב"ן ז"ל רוח אחרת אתו, והביא דבריו מרן הב"י ורבנו ירוחם וז"ל: והרמב"ן )נתיב י"ב חלק י"ח דף ק"א ע"א(כתב הטעם לפי שנראה כמתנה עם הגוי לחלל את השבת, דהא ממטו לה לספינה וקושרים עמה קשרים בפריסת הקלע. ודוקא כשהספינה לא היתה מהלכת לולי ישראל, וברביעי ובחמישי מותר דגוי במלאכתו הוא עוסק ואין נראה כשלוחו של ישראל, דקבלנות הוא עושה, ולפיכך בזמן הזה כשמפליגין בספינה גדולה שרובה גוים ובלא ישראל היתה הולכת, מותר להפליג בערב שבת. ומרן ז"ל בב"י תמה עליו, דאם כן הוה ליה למתני אין מפליגין בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר, כדתני ]שבת גבי שילוח איגרות ושכירות כלים וכו'. יע"ש. וראיתי להרב יט.[שי למורא שהביא קושיית מרן, ותירץ וז"ל: ולי נראה )סימן נ"א(שטעמו של הרמב"ן ז"ל משום דסבירא ליה דהך ברייתא כבית שמאי, משום דגרסינן בירושלמי הביאוהו ]שבת פ"א ה"ח[התוספות בפרק מי שהוציאוהו, אין מפליגין בים הגדול לא בחמישי ולא בערב שבת, בית שמאי אומרים אפילו ברביעי, ובית הלל מתירין. עכ"ל. ואם להתיר רביעי נמי היינו ת"ק, אלא מתירין ממה שאסר ת"ק חמישי וששי, והוא מתיר ממנו שאוסר יום שישי ומתיר יום חמישי וכו'. יע"ש. ולפק"ד לפירוש זה דין הרמב"ן אתי דלא כמאן, לא כת"ק ולא כב"ש ולא כב"ה, דהא לת"ק יום חמישי נמי אסור, ואי כבית שמאי יום רביעי נמי אסור, ואי כבית הלל הלא לבית הלל יום ששי נמי מותר, לפי מה שהכריח דמה שכתוב ובית הלל מתירין לא ארביעי קאי אלא את"ק דאוסר יום חמישי ויום שישי, אם כן לבית הלל מותר ודבריו צריכין אפילו בששי והוא אוסר ]יום שישי[. יע"ש. )יום ו'(והרב ב"ח ז"ל כתב וז"ל: ונראה דהרמב"ן כתב על פי ]אות א'[הירושלמי פ"ק דשבת, דתניא אין מפליגין וכו', בית שמאי אומרים אף ברביע י ובית הלל מתירין וכו', וקשה בית הלל היינו ת"ק, דלא סבירא ליה להרמב"ן ז"ל לפרש דהכי קאמר, דבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא, כמו שפירש הרא"ש בתוספתא, גם לא סבירא ליה לפרש בית הלל ]שבת פ"א סימן ל"ח[מתירין אפילו בערב שבת, וברייתא דאין מפליגין בית שמאי היא כפירוש רשב"ם, דכבר הקשו על זה דלא מסתברא דפליגי רבי ורשב"ג אליבא דבית שמאי ולא אליבא דבית הלל, אלא בעל כרחך ובית הלל מתירין אפילו ]בחמישי[ קאמר, והשתא )ב"ה(ברייתא דתני בה אין מפליגין פחות משלשה ימים אתיא ככ"ע כבית שמאי וכבית הלל, אלא דלבית שמאי שלשה ימים היינו רביעי וחמישי וערב שבת, ובית הלל היינו חמישי וערב שבת ושבת אבל לא בערב שבת וכו', והשתא פליגי רבי ורשב"ג אליבא דבית הלל. ולפק"ד לא ידעתי מאי תיקן לקושיית מרן ז"ל, שהרי כל קושיית מרן היא, דאם איתא דברייתא לא אסרה אלא יום שישי אליבא דבית הלל דהלכתא כוותיה, הוה לה לפרש כמו שאמרו באיגרות ושכירות כלים דאסור בערב שבת ומותר ברביעי ובחמישי, מדלא תני הכי שמע מינה דגם יום חמישי אסור, אם כן פסק הרמב"ן ז"ל אתי דלא כברייתא דתלמודא ]בחמישי[דידן. ועוד אי בית הלל מתירין דקאמר היינו )ב"ה(דוקא הוה ליה לפרש, ולא לומר ובית הלל מתירין דמשמע דמתירין רביעי ופליגי אבית שמאי, או מתירין חמישי שישי ופליגי עם ת"ק. וממה שכתבו הר"ן ]שבת ז. ד"ה ת"ר אין מפליגין[והשלטי הגבורים משם הרמב"ן, נראה דהרמב"ן ]שם ז: אות ב'[ז"ל לא התיר בחמישי כלל, אלא אזיל הוא קרוב לשיטת הרז"ה. יעש"ב. לכן נראה לי דמילת בחמישי שכתב רבנו ירוחם ז"ל ט"ס הוא, וצ"ל וברביעי, דברביעי דוקא שרי דאינו נראה כמתנה לחלל את השבת. יע"ש. והרז"ה ז"ל נתן טעם לאסור ומביאו הר"ן ז"ל ]במאור שבת ז.[, דשלשה ימים קודם השבת קמי שבתא מיקרו ]שם[, ונראה כמתנה לדחות את השבת, משום שאין דבר ]גיטין עז.[שעומד בפני פקוח נפש, והוא הדין להפריש במדברות ולכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל את השבת וכו'. יע"ש. ואין לדקדק דאם כן אמאי לא תני בברייתא מדברות נמי כיון שמקום סכנה הם וכו', דיש לומר דכיון דרוב הולכי מדברות יכולים הם לשמור את השבת, דשובתים במקום שנמצאו, והמיעוט הוא מה שירצו לחלל את השבת, משום הכי תני אין מפליגין בים, משום דרוב הולכי ימים אינם שובתים, יען הספינה הולכת על כל פנים לרוח ]הים[, ואי אפשר על הרוב שלא תלך כי אם בעודה )היום(בנמל, אמנם בתוך הים היא הולכת, וכיון שרוב הולכי ימים מוכרחים לחלל משום הכי תני בהולכי ימים ולא בהולכי מדברות שהוא המיעוט, והוא הדין נמי בהולכי מדברות במקום ידוע שהוא מוכרח לחלל את השבת כמו שכתב הרז"ה ז"ל. יע"ש. הוי משום חילול שבת אפילו טפי נמי, ומאי שנא שלשה ימים, וכמו שהקשה הרי"ף ז"ל לר"ח וכו'. יע"ש. ולפק"ד לא קשה מידי, דבשלמא לפירוש ר"ח שפירש לה משום תחומין והוא ודאי איסור, שפיר מקשי הרי"ף ז"ל, אמנם הכא לפירוש הרז"ה הטעם שאסרו הוא מפני הרואים שנראה כמתנה לחלל את השבת, יען לא יבצר שלא יצטרכו לקשור קשרים בקלעים וכו', ותוך שלשה ימים קמי שבתא מקרי נראה כמתנה לחלל כשיצטרכו לחלל, ומיהו אפשר הוא שלא יצטרכו לחלל וספיקא הוא אם יחללו או לא, משום הכי מקמי שבתא דוקא אסרו דנראה כמתנה לחלל אם יצטרך, טפי לא כיון דהוא ספק אם יצטרך לחלל. יע"ש. והיד אהרן שם הקשה על הריב"ש ז"ל שכתב וז"ל: )בסימן ק"א(אבל ההיא דאין מפליגין לפי פירוש הרז"ה אינו מפני איסור תחום וכמו שכתב ר"ח, דאם כן אפילו מיום ראשון נמי. ע"כ. ותימה והלא גם לפירוש ר"ח נוכל לומר טעמו של הרז"ה דשלשה ימים קמי שבתא מיקרי, דמאי שנא איסור תחומין משאר איסורי)ן( חילול שבת, הא איסור תחומין נמי אקרי חילול שבת וכו'. יע"ש. ולא דק, דדברי הריב"ש ברור מללו, דבשלמא באיסור תחומין לפירוש ר"ח דמפרש לה בספינה גוששת, איכא ודאי איסור חילול על כל פנים כיון דמהלכת היא, מה שאין כן לפירוש הרז"ה דמיירי למעלה מעשרה ואיכא ספק שמא יצטרך לחלל שבת, אזי שלשה ימים קודם שרי, אמנם בחילול ודאי אפילו מיום ראשון, ולפירוש ר"ח הוא חילול ודאי. יע"ש. ואף על פי שלפי פירוש ר"ח יש גם כן ספק שמא יגיעו למחוז חפצם קודם השבת, מכל מקום לפירוש הרז"ה יש שני ספיקות, ספק שמא יגיעו למקום חפצם ואם תמצי לומר לא יגיעו שמא לא יצטרכו לחלל את השבת, מה שאין כן לפירוש ר"ח, דאם לא יגיעו ודאי יחללו השבת בהליכת הספינה באיסור תחומין. יע"ש. ועוד יש לומר בין לקושיא ראשונה שהקשה להרז"ה גם לקושיא שניה, דיש חילוק אחר, דבשלמא לפירוש ר"ח דמפרש לה בספינה גוששת דיש חילול שבת אפילו שלא בסכנה, דכיון דהיא גוששת בפחות מעשרה טפחים הרי יכול להעמידה מלילך כמו שמעמידין כל הספינות בנמל, אז אפילו אם הפליג מיום ראשון אסור לילך בשבת כיון דליכא סכנה, אמנם לפירוש הרז"ה דמיירי בלמעלה מעשרה, דאי אפשר להעמידה ויבוא לידי סכנה ויצטרך לקשור הוילון ולהתירו, כיון דבמקום סכנה הוא מפני הסכנה מותר כל שהוא שלשה ימים קמי שבתא דאינו נראה כמתנה לחלל וכו', דאף דמחלל שבת הוא מפני הסכנה, מה שאין כן לפירוש ר"ח דליכא סכנה כלל, יע"ש, כיון שגוששת היא. יע"ש. וכתב הריב"ש ז"ל שם וז"ל: ואף על פי שהרי"ף והר"מ ז"ל פירשו ברייתא זו בדרך אחרת כמו שכתבתי למעלה, מכל מקום הדין דין אמת, וכן הסכים מורי הר"ן ז"ל וכו'. יע"ש. וביאור הדברים לפק"ד הם לומר דלפי פירוש הרי"ף והרמב"ם דמפרשים טעם הברייתא משום עונג שבת, הוראה יוצאת דהולכי הרז"ה ז"ל, אפילו הכי דין הרז"ה קיים ואליו שומעים, כהסכמת הר"ן דפסק כוותיה וטעמא טעים ממה שנהגו להפליג תוך שלשה ימים ואפילו בערב שבת וכו'. יע"ש. האמנם ראיתי להרב הגדול מהריב"ל ז"ל דפירש )בח"ב סימן נ"ג(ז"ל, דהכוונה לומר דהדין דין אמת אפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם. והקשה הוא ז"ל, בהדיא כתב הרי"ף דהיכא דאיכא חילול שבת בודאי, אפילו ביום ראשון אית לן למגזר וכו'. יע"ש. ולפק"ד אי משום הא י"ל דאי הקשה הרי"ף ז"ל ככה, היינו על פירוש ר"ח דוקא, אי משום דיש חילול שבת ודאי בהליכת הספינה, אי משום דלא קאי במקום ]מסופק[)מסובק(כיון שהספינה גוששת, מה שאין כן לפירוש הרז"ה דאפשר שלא יבואו לידי חילול שלא יצטרכו לקשור, גם אם יצטרכו מפני הספינה, הוה דמפני סכנה מותר לחלל שבת, אז אפשר דמורה הרי"ף דדוקא שלשה ימים אסור דנראה כמתנה, מה שאין כן קודם וכו'. יע"ש. ומאי דמוקי לה הרי"ף הטעם משום עונג, היינו משום דמיירי בסתם ספינה דמלחיה וחובליה גוים וברובה גוים, דלדעת הרז"ה מותר שהרי הישראל אינו עושה שום חילול וגם הגוים לעצמן עושין, אפילו הכי משום עונג אסור, אמנם לולי טעם עונג, בספינת ישראל יש לאסור מטעם הרז"ה, וכמו שביאר הרב ז"ל כוונתו בפירוש בתשובותיו שם בסימן י"ח. ]הריב"ש[יע"ש. ומה שהקשה עוד מהריב"ל ז"ל על מה שכתב שם הריב"ש בריש התשובה, דבר זה מתורת הרי"ף והר"מ לא למדנו מתורת הרז"ה למדנו וכו', דהא מילתא דפשיטא היא דמותר ללכת באותם שיירות אף על פי שעתיד לחלל את השבת, דהא אמרינן אין צרין על העיירות פחות משלשה ימים וכו', ואף על גב דליהוי טעמא משום עונג, מכל מקום לכולהו פירושי הא חזינן דמותר לצור קודם השבת שלשה ימים, ואף על גב שהם עתידים ודאי לחלל את השבת, ונהי דמההיא דאין מפליגין וכו' אין להוכיח וכו' דמצינא לאוקמי בספינה של גוים, מכל מקום מההיא דאין צרין מוכח בהדיא דמותר וכו', ואם כן למאי אצטריך ליה להריב"ש וכו'. יע"ש. ולפק"ד שתי תשובות בדבר, האחד, דדוקא מתורת הרז"ה יש ללמוד ולא מפשט הברייתא, דאי מפשט הברייתא הנזכרת יכול הייתי לומר דכוונת הברייתא כמו שכתב הרי"ף ז"ל משום עונג, וכיון שכן בהולכי מדברות דיש להם עונג מותר אפילו בערב שבת מאחר דיש לו עונג, ואילו מתורת הרז"ה ז"ל דמפרש לה משום דנראה כמתנה, יוצא דגם להולכי מדברות דיש חילול שבת אסור. ]ועוד[ דאי מהברייתא הייתי יכול לחלוק ולומר דשאני ההיא דאין צרין, הואיל וקבלה קבלנו מקרא דכתיב "עד רדתה" אפילו בשבת, ]דברים כ', כ'[משום הכי אם התחילו אין מפסיקין. אמנם בהולכי מדברות הייתי מחמיר אפילו שלשה ימים קודם, משום הכי כתב דמתורת הרז"ה יש ללמוד, שכתב בהדיא והוא הדין להפריש במדברות )]הגב"י[ אות ז'(, ומה וכו'. יע"ש. ועיין בשיירי כנה"ג סימן זה שיש לדקדק בדבריו במה שכתב דהרז"ה לא חילק בין ודאי חילול וכו' לספק וכו'. ולפק"ד לפי זה קשה, דאם כן אפילו מיום ראשון נמי וכמו שכתב הרי"ף לר"ח. לכן לפק"ד גם בשיירה לא התיר ]הרז"ה[ אלא כעין ספינה מקום ספק שמא יחללו )ר"ח(שבת, דאפשר שינוחו וישבתו באיזה כפר או באיזה מקום ולא יבואו לידי סכנה. יע"ש. והגאון בה"ג הביא דבריו הטור שכתב ]הלכות שבת פ"א עמ' קי"ח[וז"ל: ובה"ג כתב שאם קנה שביתה בספינה מערב שבת מותר ליכנס בה אפילו בשבת, ]ור"י[ אסר וכו'. וראיתי למרן )וכי(ז"ל בב"י ז"ל שכתב שמהר"י אבוהב מפרש לה דאתי בשיטת רשב"ם וכו', ודחה דבריו. ומרן ז"ל מפרש לה בשקרקע הספינה גבוה עשרה מקרקע הנהר דליכא איסור תחומין, וגם הם מים נובעים דליכא ביטול עונג, דמותר להפליג בערב שבת, דלא איירי בהכי ברייתא דאין מפליגין, אתא בה"ג לומר דמותר להפליג אפילו בשבת כל שקנה שם שביתה וכו'. וראיתי להב"ח ז"ל שכתב על זה דשרי ליה מאריה, דהא איהו גופיה ]אות ו'[האריך אח"כ מדברי הגדולים על אותם שנהגו היתר ליכנס בספינה בשבת, ומסיק במקום שנהגו להתיר מותר בין בימים בין בנהרות, ולפירושו דבה"ג לא התירו אלא בנהרות, לא היה להם לנוהגים היתר בימים על מי שיסמוכו. ע"כ. יע"ש. ולפק"ד התפלל על מרן והוא צריך לאותו דבר, שהרי הרואה יראה שמרן אח"כ כתב, דמדברי התוספות והרא"ש משמע ליה שטעם ההלכות גדולות מפני שנראה כיוצא חוץ לתחום וכו', ומתוך דבריו מורה דלפי דבריהם אין לחלק בין ימים מלוחים לנהרות, והיתר הה"ג יהיה כשהולך לדבר מצוה או לצורכו לדעת ר"ת דהוא מצוה, א"כ יש להם על מה שיסמוכו. ועוד אעיקרא אף לפי שיטת מרן הראשונה יש להם על מה שיסמוכו, על מה שכתב בהגהות אשירי והביאו מרן ז"ל שם, גם ממה שהביא הריטב"א משם רבנו הגדול ]ורז"ה[, שהתירו ]עירובין מג: ד"ה ועל כן[)ור"י(ליכנס בספינה של גוים ואפילו בשבת. יע"ש. ולפק"ד דרך מרן נאים הדברים למי שאמרן, דאתי שפיר סמיכות דברי הר"י בעל הטורים בטור שכתב ולכך מתירין בנהרות וכו' ובה"ג כתב וכו' ור"י אסר, דהכל קאי למאי דסליק מיניה. ולפק"ד ,עלה על דעתי לפרש דברי הגאון בה"ג באופן אחר והוא דהגאון ז"ל לא קאי להיתר הפלגה כלל, דבהא ודאי הא תני בברייתא אין מפליגין, אלא קאי להיתר ליכנס בה לחוד לצורך מה שיש לו בתוך הספינה, וההפלגה תהיה בחול, או לענין ליקח מקום שלא יקחוהו אחרים, עלה כתב שאם קנה שביתה בספינה בערב שבת מותר ליכנס בה ואפילו בשבת, והכי מדוייק מה שכתב הטור ליכנס בה, וכן מדוייק גם בדבריו ז"ל בהלכות גדולות , שאחר שהביא הברייתא דאין מפליגין )דף טו"ב(וכו' כתב, ומאן דאיתיה בספינתא בשבתא לא צריך למזבן רשותא מן מאריה דספינה, דכיון דבאגרא יתיב לא צריך למיזבן מיניה. וכתב עוד וז"ל: וכל היכא דקנה ליה שביתא בספינה מחולא, שפיר דמי למיתב בה בשבתא ]וסגויי[, מה לי )וסגי(מבעוד יום מה לי שלשה ימים קודם לשבת, הילכך שפיר דמי. יע"ש. ועל כרחך לומר דהאי שכתב וכל היכא וכו' לא קאי למי שהיה שם, שהרי כבר פירשה קודם זה וכתב ומאן דאיתיה וכו', על כן בנכנס לשם בשבת קאי, וא"כ יש להקשות דהוא היפך הברייתא, אם לא שצריך לומר דדוקא למיתב בה התיר ולא להפליג, ואתי שפיר דבהא אין חילוק מערב שבת לשלשה ימים כיון שקנה שביתה. יע"ש . וראיתי להב"ח שהביא כל זה, ומפרש דעת הגאון כדעת ]אות ו'[הרז"ה והרמב"ן, דסבירא להו דאין הטעם כמו שכתב ר"ח משום תחומין, ולא משום ביטול עונג כמו שכתב הרי"ף, אלא טעמא הוי משום שישראל שכר כל הספינה וכו', אבל ברובה גוים מותר תוך שלשה ימים, ובקונה שביתה מותר בשבת. יע"ש. והכריח כן מדברי ההלכות גדולות, יעויין שם דקשה ליה מרישיה לסיפיה. יע"ש. ולפק"ד אין דרך זה מחוור כלל, דעיקר הדין דמיירי ההיתירא משום דרובה גוים, חסורי מחסרא בדברי הגאון, ומדנקט סתם מורה בהדיא דבכל גוונא משמע, ואה"נ דממה שכתב לא צריך למיזבן רשותא ממריה דספינה וכו' מורה ]ש[הספן הוא גוי, מ"מ דרוב היושבים שהם גוים ליכא הוכחה כלל. לכן לפק"ד העיקר כדכתיבנא. יע"ש. והגאון מהר"י אבוהב פירש דברי הגאון בה"ג דקאי בשיטת רשב"ם, ונראה דהגאון ז"ל כתב כך מתוך דברי הסמ"ג שכתב וז"ל: ]לאוין ס"ה דף י"ז ע"ד[ומה שכתב רבי שמואל כדברי ההלכות גדולות שפסקו וכל היכא שקנה שביתה מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא, אין נראה לרבנו יצחק, דהא אסרי ]מערב שבת אם לא[ מצור לצידון וכו'. יע"ש. גם בשבלי הלקט כתב סברת רשב"ם משם רבנו ]סימן קי"א[ישעיה, וכתב דדעת ההלכות גדולות כדעת הרשב"ם וכו'. יע"ש. וראיתי להרב ב"ח שדחה דבריו, וכתב דהא ליתא, שהרי רשב"ם פירש הברייתא כבית שמאי ודח]א[ה מהלכה, ובה"ג הביאה בסתם וכו'. ולפק"ד אין כאן דחיה, דאה"נ דהגאון בה"ג סבירא ליה דהלכתא היא, מכל מקום כתב דכל שקנה שביתה מותר ואפילו בשבת, וזהו שכתב הסמ"ג ומה שפסק רשב"ם כדברי ההלכות גדולות שפסקו לדין, ור"ל שפסק רשב"ם הוא כדברי ההלכות גדולות ולא מטעמיה, אלא דטעם רשב"ם הוי משום דאתי כב"ש וכו'. גם מה שהקשה הב"ח דאם כן מאי מקשה ר"י דהא אסרי מערב שבת וכו', לפק"ד גם זה פשוט, דקושיית ר"י היא לשיטת רשב"ם דסבירא ליה דבית שמאי היא, דאי אפשר לומר הכי ממה שכתוב שם ופוסק עמו וכו' רשב"ג אומר וכו' ומצור לצידון אפילו מערב שבת מותר, ומדאמרו בש"ס הך דמצור לצידון אחר מחלוקת רבי ורשב"ג, מורה דסתמא דלתמודא קאמר לה, זהו מה שדחה רבנו יצחק, דאם איתא כרשב"ם דברייתא זו היא לבית שמאי, לא היה לו לש"ס להשמיענו דמצור לצידון מותר בערב שבת דמשמע דוקא מצור לצידון מותר, הא לאתרא אחריתי אסור, דהא הך ברייתא בית שמאי היא ואינה הלכה, אלא ודאי מדאסר תלמודא בערב שבת ולא התיר אלא מצור לצידון שמע מינה דברייתא זו הלכתא היא. גם מה שהקשה דהיה לו לומר ורשב"ם וה"ג פסקו, לא קשיא כלל לפי האמור, דלעולם גם מההי"א דחלוקים הם בטעם, ומשום הכי כתב הסמ"ג דפסק כדבריו, דרצונו לומר ולא כטעמיה, ולטעם רשב"ג אתיא דחיית רבנו יצחק. יע"ש ודוק. והתוספות בשם ר"י כתבו, דאסור מפני []עירובין מג. ד"ה הלכה שנראה שהוא שט על פני המים, יע"ש בתוספות פ"ק דשבת . יע"ש. והטור הביא סברת ר"י )דף י"ט ע"א ]ד"ה אין[(ז"ל, וכתב מרן הב"י ז"ל דלכאורה לא סגי האי טעמא אלא לאסור להפליג בשבת עצמה, אבל לא לאסור להפליג קודם השבת, אבל מדברי התוספות בפ"ק וכו', דמטעם זה אסור להפליג שלשה ימים קודם השבת וקודם לכן שרי, משום דכיון דלא שרינן אלא להפליג קודם שלשה ימים אית ליה היכרא ושוב לא יעשה חבית של שייטין וכו'. יע"ש. ולפק"ד לפי זה ריוח והצלה יעמוד לנו ליישב מה שקשה לכאורה על פירוש התוספות ז"ל, דאם הטעם הוי משום שט, אמאי לא אסרו אפילו מיום ראשון נמי, וכמו שהקשה הרי"ף על פירוש ר"ח ז"ל. יע"ש. אמנם לפי האמור ניחא, דכיון דאין האיסור משום שט ממש, אלא מפני הגזרה שמא מתוך שרואין שמותר ליכנס בספינה יבואו להתיר לעשות חבית של שייטין, אבל בספינה עצמה ליכא איסור שט כלל, משום הכי בשלשה ימים די לעשות היכרא, וליכא למגזר לשמא יעשה שהרי רואה שלא התירו אלא שלשה ימים וכו', מה שאין כן לפירוש ]ר"ח[ דפירש הטעם משום איסור תחומים ממש, לפירושו קשה, דהוה ליה לאסור אפילו מיום ראשון וכו'. ולפירוש זה אתי שפיר נמי מה שכתוב בש"ס דלדבר מצוה התירו, ולא קשה מה שהקשה הרי"ף דחכמים העמידו דבריהם במקום מצוה וכו' כמבואר שם, די"ל דאה"נ דהעמידו במקום מצוה, מכל מקום היינו באיסור דרבנן שאינו מפני הגזרה, אבל במה שגזרו מפני הרואין לא העמידו ולא גזור רבנן. יע"ש. ולפי זה אין מקום למה שהקשה הרב הגדול אבא מארי בפרי האדמה פ"ל. יע"ש. ובדברי מרן יש לדקדק, שכתב בב"י וז"ל: והכי דברי רבנו שכתב ור"י אסר הכל, כלומר בין להפליג בשבת בין להפליג בפחות משלשה ימים וכו'. יע"ש. ואילו לעיל על דברי ההלכות גדולות שהביא הטור, כתב שביאור דברי הטור כך, שמתחלה כתב שיש מפרשים טעם דאין מפליגין משום תחומין ולהרי"ף משום עונג, ולענין להפליג בשבת עצמה הוי פלוגתא דבה"ג ור"י, דלבה"ג אם קנה שם שביתה מותר אפילו בשבת, ולר"י אסור אפילו בערב שבת וכמו שאבאר בסמוך. וזה הוא .היפך, שהרי פה ביאר מרן דלר"י אסור אפילו תוך שלשה ימים יע"ש. ויש לישב בנקל. ודוק. והרא"ש ז"ל בפ"ק דשבת כתב, דטעם דאין מפליגין ]סימן ל"ח[שלשה ימים היינו משום ביטול עונג, ולפי זה בנהרות המתוקים שרי, ואילו בפרק מי שהוציאוהו ]עירובין פ"ד סימן ג'[תפס העיקר כפסק ר"י דאסור משום שט. ומרן בב"י תירץ דהתם קאי על ביאור הטעם להפלגת שלשה ימים, ולא ניחא לפרש משום שט, ובפרק מי שהוציאוהו מפרש כסברת ר"י לאסור ליכנס בשבת ואפילו במתוקים. וכן תירץ הר"ב שי למורא ]סימן בשמו, ולא זכר שר שמרן תירץ הכי. יע"ש. ונאים הדברים נ"א[למי שאמרן. וראיתי להרב שי למורא שם שהביא משם החכם השלם הפוסק שהקשה לסברת ההלכות גדולות, דהכא משמע דלא חייש לטעם שט ובהלכות יום הכפורים סימן תרי"ג כתב הטור משם ההלכות גדולות דדוקא עד צוארו, אבל מעבר ]הלכות יום הכפורים עמ' קפ"ז[לשוט אסור. יע"ש. גם הקשה עוד מה שהטור התיר פה לצורך מצוה לשוט, ואילו במסכת ראש השנה תנן, אין שטין על ]לב:[פני המים להביאו וכו'. יע"ש. ולפק"ד לא מצאתי שום דמות קושיא בתרווייהו על ]פי[ מה שכתבנו שהתוספות לא כתבו הטעם דהוי משום שט ממש, אלא גזרה שמא יעשה חבית של שייטין כאמור לעיל, מעתה אין מקום לקושיות, דמה שאסר בה"ג בהלכות יוה"כ היינו בשט ממש, אך לאסור ספינה אטו חבית לא סבירא ליה להגאון בה"ג, ואם לדבר מצוה התירו היינו בספינה דאיסורא מפני גזרת חבית וכו', אמנם בשט עצמו לא התירו, ומשום הכי אמרו בשופר ואין שטין וכו', וזה פשוט. ותירוצי הרב שי למורא לפק"ד יש בהם דחיה המספקת. יע"ש. הרי ביארנו כל הצורך בטעם דאין מפליגין, ולפנינו בסעיפים הבאים יתבאר פסקא דדינא בס"ד. אבל (מה) לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. התוספות ]עירובין מג. ד"ה הלכה[והרא"ש פרק מי שהוציאוהו, כתבו בשם רשב"ם ]שם פ"ד סימן ג'[דהך ברייתא דפ"ק דשבת ב"ש היא, ואנן קי"ל כב"ה ושרי ]יט.[להפליג אפילו בערב שבת. וכתב מרן בב"י שסברת רשב"ם יחידאה הוא, ושום פוסק לא הודה לו, ולפיכך לא הזכירה הטור. עכ"ד. וק"ק דבעל המנהיג והביאו הרשב"ץ בתשובה ]סימן קמ"ה[הנזכרת , כתב דסמכו להפליג בערב שבת דקי"ל כב"ה, ]סימן כ"א[]שבת יט.[, והביא וכן כתב רבנו ישעיה הראשון בפסקיו כ"י דבריו בספר שבלי הלקט . גם מבואר בדברי ראב"ן ]סימן קי"א[דהראשונים הנהיגו כרשב"ם. ובשגם ספר ראב"ן )סימן ס' דף כ"ה(לא ראהו מרן, מ"מ המנהיג ושבלי הלקט שמעתתיהו בפומיה, ושם מבואר דסברת רשב"ם אינה יחידאה. שם (מו) אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. עיין מה שכתב בתשובות הרי"ף הנדפסות מחדש . ע"ש. )סימן שי"ז(שם (מז) אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. עיין בב"י שהביא ארבעה טעמים לאיסור זה, אחד משום איסור תחומין, ב' מפני ביטול עונג שבת, ג' מפני שנראה כשט על פני המים, ד' שנראה כמתנה עם הגוי לחלל שבת. ועיין להגאון ראב"ן ז"ל שכתב טעם כולל )סימן ס'(לזמן שלשה ימים דוקא, וז"ל: ולפיכך לא יפליג פחות משלשה ימים, שהרי לא יוכל לבא אל היבשה ולשבות קודם לשבת, אבל קודם שלשה ימים יפליג, דיש שהות לקרב אל היבשה ולשבות. ע"כ. ואין בדבריו אלו הכרע כאיזה מהטעמים הנזכרים סבירא ליה בעיקר האיסור. שם (מח) אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. הא דלדבר הרשות אין מפליגין בספינה, משום דצריך לפסוק עמו, וצריך שלשה ימים קודם השבת משום דהפלגה מוכחא מילתא דלא ישבות בשבת, דלא מצי שבית דרחוק הוא מן הנמל, אבל בהילוך סמוך לשפת הים דלא מפליג מן היבשה, לא בעי שלשה ולא פיסוק, דסמוך ליבשה הוא שבית ומותר אפילו בערב שבת. הגאון ראב"ן ז"ל . שם ]סימן ס'[שם (מט) אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב ב"י, ולפי שסברת )בסק"ב(. רשב"ם יחידאה היא כו'. נ"ב: עיין מה שכתב הברכ"י שם (נ) אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב ב"י, ומה שכתב רבנו יש מפרשים הטעם משום איסור תחומין כו'. נ"ב: הקשה הרי"ף אמאי קאמר אין מפליגין בספינה סתם, דמשמע אפילו ]שבת ז:[גדולה, דבגדולה מותר דאין תחומין למעלה מעשרה. ועיין מה )בדף ס' ע"ד(, עיין מה שכתב על דבריו שתירץ בזה הרב יד אהרן )בדף צ"ח ע"ב(. הרב יד המלך שם (נא) אין מפליגין בספינה וכו'. אין מפליגין בספינה בימים המלוחים לדבר הרשות פחות משלשה ימים קודם השבת או יום טוב, ואפילו של גליות, ויום רביעי בכלל האיסור. וקודם זה מותר אף אם אין במים עשרה טפחים, ואפילו הספינה נמשכת ע"י בהמות, ולא דמי להליכה בקרון דאסור. ואפילו שיצטרך אח"כ לעשות מלאכה בשבת להוליכה, ואף שהמלחים ישראלים. ואם אין סכנה, אסור אם המלחים יהודים. ודרך יום אחד מותר להפליג אפילו בערב שבת. וכן אם ע"י רוח טוב מגיעים ביום אחד, אף אם עכשיו ליכא, שרי. ודוקא בשיש שהות שאם יש רוח טוב יגיע קודם הלילה. וכן מהלך שני ימים, יפליג שני ימים קודם על דרך זה. ומקום שנהגו שלא להפליג ערב שבת כלל, אין מפליגין. ופוסק עמו שישבות, אבל אם חושש שע"י שביתתו מתבטלת עשיית המצוה, צ"ע אם צריך להתנות. ובנהרות שרי אף בערב שבת. ואם ידוע שאין מקרקע הספינה עד קרקע הנהר עשרה טפחים אסור משום תחומין . אבל בתוך התחום אין הפרש בין ספינה לסוואר של קורות השטין על גבי המים. תוך שלשה ימים אסור להפליג בספינה שיצטרך לידי מלאכה בשבת, אפילו למעלה מעשרה טפחים, ואפילו בנהרות הנובעים. היכא דמותר להפליג בערב שבת, אם נכנס מבעוד יום וקנה שביתה, אף דמפלגת ]בשבת[ מותר, ומותר לטלטל בכולה, והוא שלא יצא חוצה מעת שקנה בה שביתה, דאם לא כן נתבטלה שביתתו. ואסור לחזור לה בשבת על מנת להפליג בשבת, ואם חזר בה והפליגה בשבת, מיד שעבר התחום אסור לצאת או לטלטל חוץ מארבע אמות, ויש אומרים אם עשה שביתה, מותר ליכנס בה בשבת ולהפליג. ויש עושים קידוש בספינה וחוזרים לביתם ולנים שם ולמחר מפליגין, וכן נהגו בכ"מ ואין למחות, אבל העושה כן בעי לישב שם ]בכמה מקומות[בין השמשות. הספינה שאינה שטה כלל, או קשורה קצה אחד בספינה וקצה השני אל היבשה, אף ששטה מותר ליכנס בה, ואף אם באה מחוץ לתחום. ויש אומרים שמותר לאכול בני העיר מהפירות שבה. אין להקל לעבור בספינה עשויה כגשר מצד זה לצד אחר להתפלל בעשרה. אסור להערים לישן בספינה כדי שהגוי יוליכנה בשבת, ואפילו לתלמיד חכם. ודוקא אם נכנס בה בשבת אסור לצאת מספינה לספינה. מותר לעבור בגשר פורחת אצל השר או לצורך חולי שאין בו סכנה, רק שיהיה קצת קניית שביתה. אסור להשכיר ספינה אפילו קטנה לילך אצל בעל חוב הנוטה למות, דלא ברי היזקא, ויש אומרים אף אי ברי היזקא אסור. המגיע לנמל בשבת, אם משנכנס השבת עד שהגיע לעולם היתה למעלה מעשרה טפחים, יורד ויש לו אלפים אמה דוקא ממקום שפגע בו למטה מעשרה טפחים, אפילו כלו בחצי העיר וספיקו לקולא. ואם כבר יצא אלפים אמה, דאין לו אלא ארבע אמות, וצריך לנקביו או שחמה זורחת עליו, או גשמים יורדים עליו, או דחפוהו גוים מעצמם, ומפני זה צריך ליכנס לעיר, הוה ליה כל העיר כארבע אמותיו, וכיון דעל על. אם יצא פעם אחת ליבשה משחשיכה וקנה שם שביתה, אין לו אלא אלפים אמה, ואם ספק אם הוא בתוך אלפים לקולא, אף למאן דאמר יש תחומין למעלה מעשרה טפחים. הבא מחוץ לתחום ביו"ט שחל בערב שבת או אחר השבת, מותר לצאת ולהכנס לעיר ולהלך כולה, דשבת ויו"ט שתי קדושות הם. ספינה הבאה מחוץ לתחום לעיר שהוקפה לדירה, הרי היא כארבע אמות.)עד כאן מצאתי(. שם (נב) אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. ועיין בטור שכתב: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת וכו', יש מפרשים הטעם משום איסור תחומין וכו'. וכתב הב"ח וז"ל: ונראה שרבנו ראה )ד"ה י"מ(]אות ד'[יישוב הגון לכל הקושיות, דמה שהקשה דאמאי ]הרי"ף שבת ז:[תנא ספינה סתם ליתני אין מפליגין בספינה קטנה, יש לומר דמילתא דפשיטא היא להאי טעמא ואין צריך לפרש, כי היכי דלהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ]שם[]תשובות הרמב"ם סימן ש"ח[]שבת אין איסור אלא במים מלוחים ולא בנהרות הנובעים פ"א סימן ל"ח[וכו', ותנא בסתמא משום דאין צריך לפרש, דמילתא דפשיטא הוא לטעמא דידהו. עכ"ל. לפענ"ד אין זה דקדוק, שהרי רש"י בפ"ק דשבת פירש דאמצעיתו של )דף י"ט ע"א בד"ה אין מפליגין(ים נקרא פילגוס, ואם כן הרי זה כאילו פירש בהדיא דהיינו במים מלוחים. ודו"ק. שם (נג) פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב הרב מג"א ]ס"ק , דהיינו ביום ד' בשבת אסור, עיין סעיף ד', וקודם ב'–ג'[שלשה ימים פירושו דהיינו ביום ג', כן נראה לי, דלא כעולת שבת . עכ"ל. לפי זה מה שכתב הרי"ף , הביאו ]סק"א[]שבת ז:[הרא"ש והטור, שכל שלשה ימים הראשונים גופו ]פ"א סימן ל"ח[משתבר וכו', רצונו לומר שלשה ימים מעת לעת מנסיעתו, דאפילו תחלת יום ד' אסור, כיון דביום שבת עד השעה שנסע גופו משתבר. מיהו אני תמיה, כי הרב ב"י הביא מחלוקת בזה, ומדסיים וז"ל: אלא שמדברי הרא"ש נראה דיום ד' מותר, משמע שכך דעתו מסכמת, וכן כתב גם כן בדרכי משה ]הארוך בריש . ומצאתי לתוספות עירובין הביאו הסימן[)דף מ"ג ע"א ]ד"ה הלכה[(בשם ירושלמי , אין מפליגין בים הגדול לא ]שבת פ"א ה"ח[בחמישי ולא בערב שבת. ע"כ. אלמא יום שבו הפליג נחשב ליום אחד. שם (נד) פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב מג"א , )סק"ב(משלשה ימים, דהיינו ביום רביעי אסור. וכן מבואר בסעיף ד' שאינו מתיר אלא ראשון שני ושלישי. וכתב הב"ח ]אות , היינו לטעם תחומין שיצטרך לילך חוץ לתחום, או שיצטרך א'[לעשות מלאכה בשבת, א"כ כל שלשה ימים קמי שבתא מיקרי , ונראה מתנה מתחילה לדחות את השבת, הלכך בעינן ]גיטין עז.[שיהיו שלשה ימים גמורים קודם שבת ואז מפליג, מאחר שנקרא אחר שבת שעברה ושבת הבאה אינו ממשמש לבוא. אבל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש ]שבת ז:[]הלכות שבת פ"ל הי"ג[]שבת פ"א סימן דטעמו משום עונג שבת, וכן לפירוש הר"י ל"ח[]עירובין מג. תוד"ה מפני שהוא כמו שט, ברביעי נמי יכול להפליג, דמרביעי הלכה[ואילך נמי הוי שלשה ימים. ]עכ"ל[. ולי קשה בשלמא לשיטת הרז"ה שאוסר גם ברביעי הוא משום תחומין או עשיית מלאכה כנ"ל, ולטעם הרי"ף אתי שפיר דברביעי מותר ובחמישי אסור, דמרביעי ואילך איכא שלשה ימים, ובתוך אותן שלשה ימים נפשם חוזרת עליהן וכיון דדש דש, אבל ל טעם דשט מאי בין רביעי לחמישי, אם ברביעי מותר גם בחמישי הוה ליה מותר. לכן נ"ל דהאמת כן הוא ובזה יש לתרץ התוספתא עם הירושלמי , דבתוספתא מתיר ב"ה ברביעי אבל לא ]שבת פ"א ה"ח[בחמישי, ובירושלמי מתיר ב"ה אפילו בחמישי, רק בערב שבת אסור . א"כ י"ל ברייתא דקתני סתמא אין מפליגין ]שבת יט.[פחות משלשה ימים דהיינו אפילו ברביעי אוסר אתיא ככ"ע, ואפילו ב"ה מודים היכי דשייכים הטעמים הראשונים הנ"ל, תחומין וישראל יצטרך לעשות מלאכה בשבת, והתוספתא מיירי מטעם הרי"ף פליגי ב"ש ואוסרים וב"ה מתירים ברביעי מאחר שיש עדיין שלשה ימים, והירושלמי מיירי דלא שייך לא זה ולא זה אלא משום שט מתירים ב"ה אפילו בחמישי רק אוסר בערב שבת. ואם כן פלוגתייהו דרבי ורשב"ג בברייתא הוא אליבא דכ"ע כנ"ל, ולא פליגי אהדדי ברייתא ותוספתא והירושלמי להיות כשלשה עדים המכחישים זה את זה אליבא דב"ה. גם הטור יש ליישב מה שמקשה המג"א עליו בסימן תרי"ג דמתיר לשוט בספינה לשמור פירות והגמרא דשבת )סק"ח(אסרו, די"ל דבגמרא מיירי שאין בספינה רק )דף קל"ט ע"ב(ישראלים, אע"ג דעכו"ם אינו עושה מלאכה דאורייתא רק שמושיט במים, מ"מ עושה זה בשביל ישראל, ואם כן הוי כאילו ישראלים עושין, ובישראלים אסור שמא יעשה חבית של שייטין לכך אסור. משא"כ הטור מיירי שיש ג"כ רוב עכו"ם בספינה, א"כ מעשה העכו"ם בשביל עכו"ם הוא והישראל אינו עושה מידי רק שבת וינפש בה, זה מותר לדבר מצוה אפילו בשמירת פירות, כן נראה לי נכון לתרץ דברי הטור, מה שאין כן תירוץ המג"א שם תמוה מאוד כאשר השיגו עליו האחרונים. ובדברים שהבאתי בס"ק שלפני אלו מתורץ עמי האגור הנ"ל ]סימן שמ"ה[זה בשם רבנו ישעיה, דשם מסתמא איכא תמיד רוב עכו"ם בספינה. ובמה שכתבתי סרה תלונת המג"א מעולת שבת בסק"ג, ]סק"א[דעולת שבת מתיר ביום רביעי להפליג, וכתב רק לטעם הרי"ף הנ"ל, א"כ דבריו נוחין המה ומיושבים עד למאוד, מה שאין כן הש"ע מיירי מטעמים הראשונים הנ"ל. גם מה שהשיג עליו בס"ק ד', הוא מה שכתב, ונראה אם בשבת הוא סכנה אם יעמוד במקום אחד אז מותר במלחים ישראל, אבל בליכא סכנה אסור אם מלחים ישראלים. כתב המג"א שגם הרב סובר כן ולא הוה ליה למימר ונראה. ואין זה השגה. שם (נה) פחות משלשה ימים קודם השבת. ביאור דברי מרן מורין דגם לסברת הרי"ף והר"מ ]שבת ז:[]הלכות שבת והרא"ש , יום רביעי אסור, וכן עיקר, פ"ל הי"ג[]שבת פ"א סימן ל"ח[צ"ע, דבעולת שבת)סק"א( כתב .עיין רא"ש שבת פ"א סימן ל"ח .עיין ב"ח)אות א'( בביאור שיטת הרמב"ן .'נדפס לעיל אות ט רק בספרים משפט צדק ומהר"י הלוי דנו בדין זה וכל שאר הספרים דנו בדיני הפלגה .'נדפס לעיל אות מ להדיא דיום רביעי מותר להפליג. אף שיש מן הסברה מכל מקום דברי מרן עיקר. וכן כתב הרב שי למורא ז"ל דגם לפירוש הרי"ף רביעי אסור, וכן ]סימן נ"א[כתב רש"ל ז"ל בביאורו לסמ"ג , וכן הסכים ]לאוין ס"ה עמ' ל"א[בעולת שבת והמג"א ז"ל . יע"ש. דלא כמו שכתב ביד ]סק"ב[]הגה"ט[אהרן .. יע"ש ולענין אי ביום טוב שני שרי, עיין משפט צדק ח"א )סימן ל' וסימן וח"ב , ומהר"י הלוי , ומהר"ש ל"א ול"ב()סימן מ"ז()סימן ל"ב(יונה , ומהריב"ל ז"ל ) ]שי למורא[ סימן נ"א()סימן מ"ג( ]ח"ב סימן נ"ג . יע"ש . , ומהרדב"ז וח"ג סימן ע"ג[)סימן פ"ז( ]ח"ד סימן אלף קנ"ח[ועיין חוות יאיר , ובספר באר שבע )]דפו"ר[ סימן קי"ב( ]סימן קט"ו[, ובדבר שמואל . יע"ש. )סימן מ"ב()סימן נ"ו ונ"ז ונ"ח(שם (נו) פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב ב"י בד"ה אין מפליגין בספינה וכו', אלא שמדברי הרא"ש ]שבת פ"א נראה דיום רביעי מותר וכו'. נ"ב: וכן כתב הרשב"א סימן ל"ח[בהדיא, וכן מבואר בסמ"ג . ]שם יט. ד"ה ור"י[]לאוין ס"ה דף י"ז ע"ד[שם (נז) פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב הרב אליה רבה ז"ל וז"ל: פחות משלשה, דהיינו ביום רביעי )סק"א(בשבת אסור. מג"א . אבל הב"ח ועולת תמיד ]סק"ב[]אות א'[]עולת פסקו דמותר ברביעי, שכן משמע ברי"ף שבת סק"א[]שבת ז:[ורמב"ם ורא"ש וכו'. וכן ]הלכות שבת פ"ל הי"ג[]שבת פ"א סימן ל"ח[היה נראה עיקר, אלא שמצאתי בראב"ן דמייתי ירושלמי, )סימן ס'(אין מפליגין בערב שבת ולא בחמישי ולא ברביעי וכו'. ע"כ. ואחהמ"ר קשה לע"ד איך חזר בו הרב ז"ל מסברתו מכח נוסחת הירושלמי שהביא ראב"ן ז"ל, והילך לשון ראב"ן ז"ל שם: ור' יואל חתני אמר לי ששנויה ברייתא זו בירושלמי הכי, אין מפליגין בספינה לים מערב שבת ולא בחמישי בשבת ולא ברביעי בשבת, בשלישי בשבת ב"ש אוסרין וב"ה מתירין, ולפי הירושלמי אית לן למימר דמעשה שבאו מפלנדיסים בשלישי בשבת היה וכו'. עכ"ל. ועינא דחזי דגירסא זו בלשון הירושלמי ליתא קמן, דהכי איתא התם , אין מפרישין לים )פ"ק דשבת ה"ח(הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת, ב"ש אוסרין אפילו ברביעי וב"ה מתירין. ע"כ. הרי דאפילו ב"ש לא אסרי אלא ברביעי אבל בשלישי כ"ע מודו דשרי. וכך הביאו הגירסא התוספות ז"ל בעירובין , ופירשו דב"ה )דף מ"ג ע"א ד"ה הלכה(מתירין את"ק קאי, וגם הרא"ש ז"ל שם הביא כן הנוסחא, אלא שפירש דב"ה מתירין ארביעי קאי , וגם הרז"ה ]במאור שבת ז:[והסמ"ג ז"ל הביאו כן הנוסחא בירושלמי. ]לאוין ס"ה דף י"ז ע"ד[ומ"מ מדברי כולם למדנו דברביעי מותר, היפך מה שהביא ראב"ן ז"ל בשם חתנו ז"ל מהירושלמי, א"כ קשה איך נתפעל הרב אליה רבה ז"ל מכח דברי הירושלמי שהביא ראב"ן ז"ל, ולא פנה לראות הירושלמי במקומו לפי מה שהביאוהו התוספות והרא"ש והרז"ה והסמ"ג ו יתר הפוסקים הראשונים, כמבואר להדיא דברביעי הוא דמחמרי ב"ש, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה . וזאת היתה להם להרי"ף והרא"ש והרמב"ם ]ברכות לו:[ז"ל לפסוק דברביעי מותר, ולא עלה על לב לאיסור בשלישי, דשלישי בתר שבתא מקרי ולא קמי שבתא, כמו שכתוב בש"ס וכתבו הוא ז"ל בתר הכי. ע"ש. ]גיטין עז.[שם (נח) פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב ב"י, אלא שמדברי הרא"ש נראה דיום רביעי ]שבת פ"א סימן ל"ח[)דף ס' ע"ג(מותר כו'. נ"ב: הרב יד אהרן ז"ל בהגה"ט ,הקשה דלדברי רבנו פליג הרא"ש מיניה וביה, דבפרק מי שהוציאוהו בדף מ"ג ע"א כתב דב"ה קאי אערב שבת ]עירובין פ"ד סימן ג'[שעמד בזה, כו'. יע"ש. וע"ש בערובין בספר קרבן נתנאל ]אות ד'[וכתב דלא קשיא מידי, דהכא קא מקשה לשיטת הרשב"ם, ובפ"ק דשבת צריך לפרש דארביעי קאי ]ב"ה לשיטתו[, דבים )בים(הגדול משום צער אפילו ב"ה מודה דאין מפליגין פחות משלשה )דף צ"ח ע"ג(. ועיין ביד אהרן ימים. עיין שם ובספר יד המלך דר"ל דלדברי הרי"ף והרמב"ם )בדף ס' ע"ג(]שבת ז:[]הלכות שבת וסיעתו דיהבי טעמא משום עונג שבת, נראה דברביעי פ"ל הי"ג[. ועיין מה שכתב הרב נהר שלום מותר כו', עש"ב ובב"ח ]אות א'[)בסק"ב(. ברם מרן בש"ע ז"ל פסק, אין מפליגין כו' פחות )ס"א(משלשה ימים קודם השבת. וכתב הרב מג"א ז"ל , דהיינו )בסק"ב(ביום רביעי בשבת אסור, וראייתו מסעיף ד'. ובסק"ג כתב, קודם שלשה ימים היינו ביום שלישי כו', דלא כעולת שבת . ]סק"א[ע"כ. ומפשט דברי מרן נראה דגם לסברת הרי"ף והרמב"ם וסיעתו יום רביעי אסור. ודברי מרן עיקר. ועיין מה שכתב הרב )בדף כ"ד ע"ב(, ובספר סמא דחיי )דף י"ג ע"ג(. ועיין ברכות מים במאמר מרדכי מה שרצה ליישב בדעת העולת שבת. )בסק"א(ע"ש. ועיין מה שכתב הרב יד אפרים סמוך לש"ע . )סק"ב(שם (נט) פחות משלשה ימים קודם השבת. עיין באר היטב שכתב, דהיינו ביום רביעי בשבת אסור וכו'. )סק"ב(ועיין בספר קרבן אש"ה מה שכתב בזה , )סימן יו"ד(]אות ב'[ומבאר שם ששים ושבעה פרטים להולך בספינה בים הגדול, איך להתנהג שלא לבוא לידי חילול שבת ח"ו. יעו"ש. שם (ס) פחות משלשה ימים קודם השבת. כתב הבאר היטב , דהיינו ביום רביעי בשבת אסור. ובנהר שלום )סק"ב(]סק"ב[תמה, דהא בב"י הביא מחלוקת הפוסקים בזה ומסיים וז"ל: אלא שמדברי הרא"ש נראה דיום רביעי ]שבת פ"א סימן ל"ח[מותר. משמע שכן דעתו מסכמת, וכן כתב גם כן בדרכי משה . עכ"ל. ]הארוך בריש הסימן[שם (סא) פחות משלשה ימים קודם השבת. הנה הרשב"א בחדושיו כתב וז"ל: גרסינן בירושלמי )שבת יט.()פ"א , אין מפליגין בים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי ה"ח(בשבת, בית שמאי אוסרים אפילו ברביעי בשבת, ובית הלל מתירין. ולאו למימרא דב"ה מתירין אפילו בערב שבת, אלא על יום רביעי נחלקו, שבית שמאי אוסרים ברביעי וב"ה מתירים ברביעי. ע"כ. וכ"כ מרן הבית יוסף בד"ה והוי יודע, )סימן רמ"ח(בשם הרמב"ן, שברביעי מותר. ע"ש. וכ"כ הריטב"א . )שבת יט.(אלא שהרמב"ן והריטב"א הקילו אף בחמישי בשבת. וכ"כ רבינו ירוחם . ומרן הקשה על זה, שא"כ הו"ל למתני אין )דף ק"א ע"ב(מפליגין בערב שבת, וברביעי ובחמישי מותר, כדקתני התם גבי שילוח אגרות. ע"ש. גם הרא"ש כתב, דהא )פ"ק דשבת סימן ל"ח(דקתני בירושלמי בית הלל מתירין, ארביעי קאי. ע"ש. וכ"כ הנימוקי יוסף , ומיהו ברביעי ודאי מותר, דכולי )שבת יט. עמ' רכ"ז(האי לא אחמור רבנן. וכן רבינו חיים בר שמואל תלמיד הרשב"א בספר צרור החיים כתב ככל דברי הרשב"א. ע"ש. ומרן )עמ' מ"ז(הב"י כתב, ומ"ש שלשה ימים קודם השבת, לכאורה )ר"ס רמ"ח(משמע שג' ימים שלמים קודם השבת בעינן, כלומר שיום רביעי ג"כ אסור, וכן נראה מדברי הר"ן בשם הרז"ה. וכך הם דברי . אלא שמדברי הרא"ש הריב"ש בתשובה )סימן י"ז()סימן ל"ח(נראה שביום רביעי מותר. ע"ש. ובהגלות נגלות דברי רוב הראשונים שמתירים ביום רביעי, הכי נקטינן. וכן דעת הרשב"ץ ח"א להקל ביום רביעי. וכן העלה הגר"א, וכדברי )סימן כ"א(הירושלמי והראשונים הנ"ל. ע"ש. ודלא כהרב ברכות המים )דף כ"ד ע"ד(., שפסק שברביעי אסור. דליתא, וכמו שכתבנו לעיל במה דברים אמורים בהפלגת ספינה בים, שהנוסע אינו עושה שום פעולה שיש בה חילול שבת, ואע"פ כן בתוך שלשה ימים קודם שבת אסור להפליג, ואפילו אם הספינה של גוי והמלחים כולם גוים, מפני שהגוים עושים מלאכה בשביל ישראל הנמצאים בה, וישראל נהנה ממנה בשבת. וכשהותר להפליג לדבר מצוה, אפילו בערב שבת, בכל ענין הוא, אפילו כשישראל עושה מלאכה וחילול שבת אם הוצרך לכך, משום פקוח נפש . אבל היוצא בשיירא לתוך המדבר, שהדבר )הריב"ש סימן ק"א(ידוע שיצטרך לחלל שבת משום הסכנה, אינו רשאי לצאת אלא בראשון בשבת וכן בשני ושלישי בשבת, אבל לצאת ביום רביעי בשבת אסור, וכמו שפסק מרן בש"ע בזה"ל: )סימן רמ"ח סעיף ד'(היוצאים בשיירא במדבר, שהכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת משום פקוח נפש, שמפני הסכנה לא יוכלו להתעכב במדבר בשבת לבדם, אף על פי כן מותר להם לצאת בשיירא ביום הראשון בשבת, וכן ביום השני וביום השלישי, ואח"כ כשיארע להם סכנה ויצטרכו לחלל שבת מפני פיקוח נפש מותר, ולא נחשב להם לחילול שבת. מיהו העולה לארץ ישראל ונזדמנה לו שיירא בערב שבת, כיון שדבר מצוה הוא יכול לצאת יחד איתם, ופוסק עמהם לשבות, ואם אחר שיהיו במדבר לא ירצו לשבות עמו שם, מותר לו ללכת עמהם אפילו חוץ לתחום, מפני פקוח נפש, ואם הגיע בשבת לעיר אחת מהלך את כולה, ואפילו אם הניחוהו מחוץ לעיר, ורוצה להכנס לעיר מותר, שכיון שלדבר מצוה יצא יש לו אלפים אמה לכל רוח. עכ"ל. ומקורו טהור . אתה הראת לדעת שביום מדברי הריב"ש בתשובה )סימן ק"א(רביעי שנחשב מקמי שבתא אסור לו לצאת בשיירא שנראה כמתנה לחלל שבת. וכן כתב הרב מאמר מרדכי , שדברי )סק"א(מרן בסעיף ד' הנ"ל מיירי בידוע שיבוא לידי חילול שבת, משום הכי אסור ביום רביעי בשבת, דקי"ל כל ג' ימים קודם השבת שייכים לשבת הבאה, ורק בהפלגה בספינה שאין האיסור אלא משום ביטול עונג שבת, כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ומרן מותר ביום רביעי. וכ"כ הב"ח שלפי דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש מותר להפליג בספינה גם ביום רביעי. ע"ש. והיינו טעמא שלענין הצער של יורדי הים אמרינן מקצת היום ככולו. וכן צ"ל בדעת הרמ"א בהגה . וכן משמע בהדיא מדברי )סעיף א'(הריב"ש בתשובה , שלפי טעם הרי"ף והרמב"ם יש )סימן י"ח(להתיר להפליג בספינה אף ביום רביעי. ]ודלא כהרב סמא דחיי )דף י"ג סוף ע"ג(, שהבין שמרן הש"ע אוסר ברביעי גם בהפלגת ספינה אליבא דהרי"ף. וכן הבין הרב ברכות המים. וליתא[. ודו"ק. עכת"ד. שם (סב) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי. .היינו ביום שלישי ועיין מג"א , דלא ]כעולת שבת[. ]סק"ג[)כמ"ש(]סק"א[יע"ש. שם (סג) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי. כתב במג"א , )סק"ג(קודם שלשה ימים, היינו ביום שלישי, וכמו שכתוב סעיף ד', כן נראה לי, דלא כעולת שבת . עכ"ל המג"א. ]סק"א[ועיין בספר חסידים וז"ל: רבי חנינא בן דוסא גזר )סימן תקי"ז(וכו', ואמרו אין פורשין לים אלא שלשה ימים קודם השבת וכו', כי ביום רביעי ילך לדרך וכו'. ע"ש. וזהו כהעולת שבת, ולא תקשה מסעיף ד', דהתם מיירי בשיירא, והספר חסידים אמר בפורשין לים. עיין מחצית השקל. הגה (סד) אבל קודם שלשה ימים שרי אפילו בספינה שמושכים אותה על ידי בהמות. הקשה בהגהות ר' עקיבא איגר וכן בנתיב חיים , הא במשיכת הספינה ע"י בהמות לא ]בסעיף ב'[חיישינן כלל אפילו תוך שלשה ימים)כמו שכתב בהג"ה ס"ב(. ולענ"ד דהכא משום סיפא אפילו אין בגובה המים עשרה טפחים, העתיק הרמ"א דברי המהרי"ק , דבזה רק ]שורש מ"ה[קודם שלשה ימים שרי, דבשלשה ימים דלא חייש הרמ"א לקמן ס"ב אמשיכת הספינה בבהמות הוא רק בלמעלה מעשרה, רק העתיק כל דברי המהרי"ק אפילו ברישא אפילו בספינה שמושכין אותו ע"י בהמות. ואולי המהרי"ק סבירא ליה באמת דבתוך שלשה ימים אסור משום דמשתמש בבעלי חיים, דיש שיטות דסבירא להו להלכה הכי )עיין בקרבן נתנאל פ"ה דביצה ]סימן ב' אות , אעפ"י דאינו דומה להליכה בקרון. רק על זה חולק רמ"א ו'[(וסבירא ליה דכיון דלא שייך ביה חשש שמא ירד וילך באיסור כמו שכתב בט"ז , או לא שייך שמא יחתוך זמורה וכמג"א )סק"ד(, ]ו[משום טעם דמשתמש בבע"ח אינו אסור דהוי צידי )סק"ט(צדדין . אבל המהרי"ק חייש אף משום )כבסימן ש"ה סעיף ח"י(משתמש בבע"ח, לכן תוך שלשה ימים אסור, והרמ"א רק להביא כל דברי המהרי"ק העתיק גם הרישא, אבל הוא לשיטתו לא צריכא ליה רק לדבריו שבסיפא וכמו שכתבתי. שם (סה) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי אפילו בספינה שמושכים אותה על ידי בהמות. הקשה בספר נתיב חיים סתירת רמ"א, דבסעיף א' כתב רמ"א דקודם ]בסעיף ב'[שלשה ימים משבת מותר להפליג בספינה אפילו בספינה שמושכין ע"י בהמות, משמע דתוך שלשה ימים אסור בספינה שמושכין הבהמות, ואח"כ בסעיף ב' כתב רמ"א, דאין איסור במה שבהמות מושכות הספינה בשפת הנהר, ולא דמי להליכה בקרון. ע"כ. ולא הבנתי כלל, דאין כאן קושיא, דהרמ"א בסעיף א' קאי על דברי המחבר שאוסר להפליג בספינה תוך שלשה ימים, והטעם כתב בסעיף ב' משום ביטול עונג שבת, והיינו בנהרות המלוחין, על זה קאמר רמ"א דקודם שלשה ימים אפילו שהבהמות מושכין אין כאן איסור, מאחר דמשום ביטול עונג ליתא, דהא היא קודם שלשה ימים, ומשיכת הבהמות אינה אסור בשביל זה להפליג אח"כ בשבת, דאינה דומה להולך בקרון, והוא ממש כדברי רמ"א בסעיף ב'. והא דדייק הרב ז"ל מינה דתוך שלשה ימים אסור, אין הטעם משום שהבהמות מושכין את הספינה, אלא משום הליכה בספינה תוך שלשה ימים משום ביטול עונג שבת, ואין לדייק כלל דע"י הבהמה יש איסור משום גזרת רכיבה. שם (סו) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי אפילו בספינה שמושכים אותה על ידי בהמות. עיין הגרע"א ז"ל מה שהקשה על זה, דהא בסעיף ב' מפורש דאפילו תוך ]סק"א[שלשה ימים מותר. והנה לענ"ד הביאור הוא כן, דאפילו בספינה שמושכים ע"י בהמה גם כן מותר קודם שלשה ימים, מפני שאין גזרת חתוך זמורה שייך כאן, כמבואר לקמן במג"א מפני ]סק"ט[שהולכות רחוק, ואם היה שייך האי גזרה היה אסור אפילו קודם שלשה ימים. הן אמת אם לא היו חששות אחרות, דהיינו לפי שיטת הרז"ה , והרמב"ן ]במאור שבת ז.[]הו"ד בר"ן שם ז. ד"ה ת"ר , והר"ח , והתוספות אין מפליגין[]שם יט.[]שם ד"ה אין מפליגין ועירובין , היה מותר משום שמשתמש בבהמה אפילו בתוך מג. ד"ה הלכה[שלשה ימים כמבואר לקמן. אמנם זה אסור משום הני חששות, או משום שיצטרך לחלל שבת במלאכה, או תחומין, או משום עונג שבת, או משום דנראה כשט. ומה שהקשה הרש"פ נ"י למה היה אסור אפילו קודם שלשה ימים, וכי גרע זה החשש של חתוך זמורה משאר מלאכות ואעפ"כ מותר משום זה קודם שלשה ימים. יש להשיב על זה דשאני התם, דהתם באמת החשש הוא שמפני פיקוח נפש יוכרח לעשות מלאכה, וזה באמת יהיה מותר, אם רק שהאיסור הוא בתוך שלשה ימים, שהם מקמיה שבת ונראה כאילו מתנה לחלל שבת, אבל קודם שלשה ימים לא נראה, משא"כ גבי משתמש בבעלי חיים זה אפילו אם לא יהיה פיקוח נפש יהיה אסור, ולזה היה אסור אפילו קודם שלשה ימים, רק מפני שלא שייך כאן חשש לחתוך זמורה מפני שהולכות למרחוק. וא"ת הלא איסור תחומין הוא גם כן בלא פיקוח נפש, ומ"מ קודם שלשה ימים מותר, על זה יש לומר מפני שסוף סוף בים הוי איסור תחומין רק דרבנן, משא"כ אם יחתוך זמורה זה הוי דאורייתא, רק מפני שלא שייך כאן הגזרה כנזכר. ואין לשאול למה צריך הרמ"א להכפיל דינו)כמו שהקשה הרא"ז נ"י(, מפני ששם מדבר בעצם , ושם הדין בנהרות, עיין משנה ברורה )ס"ק כ"ה(]סק"ו וסקי"ח[מותר אפילו תוך שלשה ימים, אבל כאן מיירי בים שישנם שאר איסורין, רק שמזכיר כאן דאין לאסור משום זה גם קודם שלשה ימים. שם (סז) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים. כתב ב"י , הילכך )שיטה ן'(אין דברי מהרי"ק ז"ל נראין בזה וכו'. נ"ב: וכן כתב ]שורש מ"ה[הרדב"ז . )חלק ראשון סימן ק"ה( ]ח"ד סוף סימן אלף קנ"ח[שם (סח) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים. כתב ב"י )דף קס"א ע"ג , הילכך אין דברי מהרי"ק ז"ל נראין כו'. נ"ב: שיטה ן'(]שורש מ"ה[אבל בספר המפה והלבוש סתמו כדבריו, וכן נראה מב"ח ]ס"ב[. ]אות ה'[שם (סט) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים. .והב"י חולק עליו שם (ע) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים. עיין ב"ח . עיין פ"ק דשבת )אות ה'(בסוגיא דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם ]יט.[שבת נגעו בה, וכדבריו הם ממש דברי הרי"ף . והרב ב"י ]שם ז:[הביא תשובת מהרי"ק שכתב ז"ל, לכולי עלמא אם ]שורש מ"ה[נכנס בספינה שלשה ימים קודם שבת, אע"פ שהוא פחות מעשרה טפחים שרי, ואף דהיה נראה לכאורה מדברי הרי"ף ז"ל דלמטה מעשרה אסרו אפילו בהפליג שלשה ימים קודם שבת, מ"מ נראה דלא קאמר אלא לדחות דברי רבנו חננאל , אבל איהו לא ]שם יט.[סבירא ליה איסור תחומין. ע"כ. וכתב הב"י, מאחר דהרמב"ם פסק בתשובה סתמא דאס ור, מסתמא לא פליג על ]סימן ש"ח[הרי"ף רבו, ועוד שהם שוים בטעם האיסור, ועוד דפשט דבריו : ויש להקשות לדעת הב"י, מוכיחים כן. ע"כ. וז"ל הב"ח ]אות ה'[דא"כ להרי"ף נמי קשיא ליתני אין מפליגין בספינה למעלה מעשרה טפחים פחות משלשה ימים קודם שבת, דמשמע הא למטה אפילו קודם שלשה ימים אסור, ומדלא מפליג משמע דקודם שלשה ימים מותר לעולם. ויראה ליישב באוספי מיא אוספי קמחא, דהא קושיא זו קשה גם על תשובת הרמב"ם הנ"ל. ועוד יש להקשות על הב"י דמאי ראיה מתשובת הרמב"ם, הא שם לא איירי מדין הפלגה כלל רק מאיסור תחומין בשבת עצמו. ועוד קשה האיך הגיה רמ"א בס"א ואפילו אין גובה המים עשרה, הא זהו דברי מהרי"ק והב"י השיג עליהם. ועוד למה לא הזכיר מהרי"ק דאיירי דוקא בנהרות מתוקין. ולכך נראה דהרב ב"י הבין דמהרי"ק לא איירי מדין הפלגה, והוא מדכתב אם נכנס, דמשמע שכבר נכנס, וכן מה שכתב אם הפליג דמשמע שכבר הפליג, ובא לומר דאם הפליג בהיתר שלשה ימים קודם שבת, מותר אח"כ לילך אף בשבת עצמו חוץ לתחום, אף בשיוכל לעכב הספינה לנוח בשבת. ועל זה השיג הב"י דלדעת הרי"ף אסור בשבת עצמו, ועל זה הביא ראיה מתשובת הרמב"ם דאוסר בשבת עצמו, אבל מדין הפלגה קודם שבת לענין גזרת תחומין, מאחר דהרי"ף מיאן לפרש כן הסוגיא, וגם ברמב"ם אין זכרון מזה, א"כ מאחר דלא גילו דעתם בזה, איכא למימר לא מיבעיא קודם שלשה ימים דודאי מותר, דהא לא חמיר מהיוצא בשיירא שכתב בש"ע ]ס"ד[על שם הריב"ש דמותר קודם שבת שלשה ימים, ]סימנים י"ז, ק"א[אלא אפילו תוך שלשה ימים נמי לא מיבעיא היכא דאיכא ספק שאפשר שיוכל לעכב הספינה מלילך בשבת, פשיטא דשרי להפליג, אלא אפילו אם הספינה אינה ברשותו ובודאי יצטרך לילך בשבת חוץ לתחום, נמי איכא למימר דשרי להפליג קודם שבת. וא"כ שפיר הגיה רמ"א דקודם שלשה ימים שרי, שזהו גם לדעת הב"י, ולא השיג רק לענין שבת עצמו. וכן נוטים דבריו בש"ע שכתב אסור משום תחומין, והגיה שם רמ"א )סעיף ב'(אסור לצאת ]חוץ לתחום[, וכמו שפירש המג"א )בשבת(]סק"ח[דמשמע דאף בשבת עצמו לא גזרינן. ואף דמשמע הא דלא חששו רק לשמא, אבל אם הוא ודאי שיצטרך לילך בשבת חוץ לתחום אפשר דאסור, מ"מ אין ראיה לאיסור אפילו תוך שלשה ימים, וכל שכן קודם שלשה ימים, ונסתלקה קושית הב"ח. עוד כתב הב"ח, ותו קשה מאי ראיה מייתי מן הרמב"ם, הא מיל אינו דאורייתא, מ"מ איכא איסור דרבנן. אבל להרי"ף ספ"ק ]דעירובין[ משמע אע"ג דבירושלמי איתא די"ב ]עירובין פ"ג ה"ד[מיל דאורייתא, מ"מ בגמרא דילן ליכא תחומין דאורייתא אפילו ביבשה, א"כ במים ליכא אפילו איסור דרבנן. ע"כ. הנה בהשקפה ראשונה היה נראה דאפשר לומר, אף דהרי"ף נשאר בקושיא אהא דאמר שם לוקין על עירובי תחומין ועיין ברא"ש ]שם פ"א , מ"מ חמיר איסורייהו משום דאסמכינהו אקראי והוו סימן כ"ד[כמו דאורייתא. וקצת ראיה מהא דאיתא פרק במה מדליקין ]שבת ספק חשכה ספק אינה חשכה וכו' ומערבין, ופריך הא גופא לד.[קשיא, אמרת שלשה דברים צריך לומר עם חשכה, דמשמע הא ספק חשכה לא, והדר אמר ומערבין, ומשני כאן בעירובי תחומין וכאן בעירובי חצרות. ופירשו רש"י ותוספות ]ד"ה בערובי תחומין[והרי"ף , דעירובי תחומין אין מערבין משום דאית ]ד"ה לא קשיא[להו סמך מן התורה, ופירשו אפילו למ"ד שהוא דרבנן, מ"מ אסמכינהו אקראי בפרק מי שהוציאוהו דיליף מקום ]עירובין נא.[ממקום כו'. וא"כ י"ל בשלמא להרמב"ם דלמד ד ין תחומין של י"ב מיל ממחנה ישראל, כתב שפיר דאין ללמוד משם למים שהוא כרמלית, ומחנה ישראל הוא רה"י, אבל מאן דלא יליף ממחנה ישראל אלא מן האסמכתא וכדאיתא בסוטה , )דף ל' ע"ב(א"כ מהי תיתי לחלק בין יבשה למים. והנה האיר ד' את עיני, שמצאתי בדברי הר"ן פרק אין צדין שכתב ז"ל: כתב רש"י ז"ל דאיסור ]ביצה יג: ד"ה ופירות[תחומין דרבנן, ותמהני לדברי רב אלפס ורמב"ן ז"ל, שהם סוברים דתחום שלש פרסאות דאורייתא כמו שכתבתי פ"ק דעירובין, א"כ למה הקילו וכו'. ולזה נוטה דעת הרב המגיד )פרק , שכתב הרמב"ם ז"ל תחום י"ב מיל )כ"ד( ]כ"ז[ מהלכות שבת ]ה"א[(הוא דאורייתא ושאלפיים אמה הוא מדברי סופרים, וכתב הרב המגיד ז"ל: אלפיים אמה הוא מדברי סופרים וי"ב מיל דבר תורה הוא מבואר בהלכות ספ"ק דעירובין, ולמדו כן מן הירושלמי. א"כ מבואר נגלה דהר"ן והרב המגיד מפרשים דעת הרי"ף דסבירא ליה דתחומין די"ב מיל הוא דאורייתא ואין מקום לדברי הב"ח ז"ל. וז"ל הרמב"ם פ"ו הלכות שבת : עכו"ם ]ה"ו[שהביא חלילין בשבת למת, ימתין במוצאי שבת בכדי שיבואו ממקום קרוב ואחר כך יספדו בהן, שמא בלילה הביאן וכו'. וכתב הרמ"ך ז"ל: כתב כדברי הרי"ף ואין רבותי מודים לו, דכל ספק דרבנן לקולא, וספק תחומין דרבנן הוא. עכ"ל. ולדברי הר"ן לק"מ, דהרי"ף סבירא ליה שהוא דאורייתא. ודע דמ"ש הרב המגיד שהרמב"ן הוא מן החולקים על הירושלמי, הוא סותר דברי הר"ן שכתב דהרמב"ן ס"ל שהוא דאורייתא. ועיין פ"ב דעירובין תוספות ד"ה איכא בינייהו, שכתבו שני )דף כ"ג ע"ב(פירושים והרי"ף כתב כפירוש השני, וכתב ז"ל דטעמא דרבי חנינא בן אנטיגנוס וטעמא דרבנן בההיא פלוגתא מפרשא בפרק מי שהוציאוהו , דילפינן תחום שבת בגזרה שוה ]עירובין נא.[לאלפיים אמה מהאי קרא "ומדותם ]מחוץ לעיר[" ]במדבר ל"ה ה'[. ולשון זה משמע קצת דדעתו שהוא דאורייתא אפילו רק )לכל(אלפיים אמה, ואפילו נימא דאין זה דאורייתא ממש לענין מלקות, מ"מ יש להם סמך מן התורה, ואמרו בגמרא כריתות )דף אל תהי גזירה שוה קלה בעינך, שהרי בתו וכו'. וראיתי ה' ע"א(שכתב הכסף משנה ריש הלכות אישות , דדבר הנלמד ]ה"ב[בגזירה שוה דבר תורה ממש הוא, וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו. ועם זה מיושב הא דאמרו בעירובין מי )דף מ"ה ע"א(שישב בדרך ועמד וראה שהוא סמוך לעיר לא יכנס דברי רבי מאיר, ורבי יהודה אומר יכנס, וכתב הרי"ף דקיימא לן ]שם יב:[רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ועוד הא אמר ]שם מו:[רב יהודא אמר שמואל כל מקום ששנה רבי יהודא בעירובין הלכה כמותו. ע"כ. וכתב הרא"ש דאף דהלכה ]שם פ"ד סימן ח'[כרבי יהודה בעירובין ורבי יהודה סבירא ליה תחומין דאורייתא, בהא לית הלכתא כוותיה. ע"כ. ולדברי הפוסקים שהבאתי דסבירא להו דדעת הרי"ף דתחומין דאורייתא, אין מקום לדברי הרא"ש, דשפיר הביא הרי"ף הך מימרא דרב יהודה אמר שמואל דהלכה כרבי יהודה בעירובין אף בתחומין שהוא דאורייתא. והשתא צריך ליישב קושית הרי"ף דספ"ק דעירובין, דהא דאמר בגמרא דידע בתחומין ואליבא דר"ע, ]שבת סט.[משמע דלרבנן תחומין לאו דאורייתא. ונראה על פי מה שכתב בלבוש או"ח , דמהלך בשבת יותר מי"ב מיל יש )סימן שצ"ז ]ס"א[(אומרים שהוא מן התורה וחייבין עליו חטאת. ולפי זה הוצרך לשנות דידע בתחומין ו אליבא דר"ע דוקא, ור"ל באותן תחומין דפליגי ר"ע ורבנן, דהיינו מאלפים עד י"ב מיל דזהו לכ"ע אינו בקרבן, משא"כ תחומין די"ב מיל דאיכא מאן דאמר דחייב חטאת. וע"ש ברש"י ד"ה תחומין. ובזה נסתלקה קושית האליה זוטא , שהקשה על הלבוש מהא דפרק מי ]סימן שצ"ז סק"א[שהחשיך , דקאמר לא בתחומין ואליבא דר"ע, דהתם ]שבת קנג:[נמי הכי פירושו, באותן תחומין דפליגי דליכא בהו לא זדונו כרת ולא שגגתו חטאת, משא"כ י"ב מיל. ובזה מיושב קצת תוספות סוטה שם ד"ה מר סבר מה שכתבו בסוף דבריהם ז"ל: ]ל:[ובספ"ק דעירובין משמע וכו'. דרצונם לומר דלא תימא ]יז:[דמאי דיליף מקום ממקום אינה אלא אסמכתא, לזה כתבו דשם משמע שהוא דאורייתא ממש, וא"כ התימא במאי עסקינן. שם כתב הב"ח ז"ל: ותו קשה לדברי הב"י, הא דהרא"ש ]שבת כתב גם כן כטעם הרי"ף , ואם כן האיך פ"א סימן ל"ח[]שם ז:[כתב פרק מי שהוציאוהו דנקטינן בבעיא ]עירובין פ"ד סימן ג'[דלמעלה מעשרה לחומרא ולא חילק בין יבשה למים, אלמא דבמים אפילו למעלה מעשרה איכא איסור תחומין להרא"ש, וכן כתב הב"י, דלפ"ז אפילו קודם שלשה ימים אסור להפליג, וזה סותר למה שכתב פרק קמא דשבת דקודם שלשה ימים שרי. ע"כ. דע דמה שכתב וכן כתב הב"י, לא קאי אמה שכתב למטה דלפי זה וכו', דליתא כן בב"י, אלא קאי אמה שכתב לפניו דאף במים איכא איסור תחומין אפילו למעלה מעשרה להרא"ש. ואם כן אין מקום לקושיית הב"ח, דאף דנקטינן לחומרא אף במים ולמעלה מעשרה, הא לא איירי שם רק לענין שבת עצמו, ומנא לן ]שלשה ימים[. להחמיר בהפלגה קודם )ב"י(שם (עא) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים. ,זו היא דעת הש"ע ג"כ דאפילו ליכא עשרה טפחים שרי שלשה ימים קודם, כדמשמע הכא ובסעיף ב'. ואע"ג דבב"י פליג על מהריק"ו , ]שורש מ"ה[היינו דוקא במאי דכתב דלהרי"ף שפיר דמי שלשה ימים ]שבת ז:[קודם, אבל מ"מ להפוסקים שכתבו שמותר לילך שלשה ימים קודם אף אם יצטרך לחלל שבת, פשיטא דכל שכן הא, וכן כתב , וזו היא גם דעת הש"ע. בדרכי משה ]אות א'[שם (עב) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים. הב"י הביא בשם מהרי"ק , דאפילו במקום שידוע שאין שם עשרה ]שורש מ"ה[טפחים נמי שרי, ואע"פ שסתר הרי"ף דברי ]ר"ח[]שבת ז:[)ר"ת(, שמעמיד ההיא דאין מפליגין שלשה ימים קודם השבת ]שם יט.[משום איסור תחומין, דא"כ אפילו במפליג שלשה ימים קודם השבת יהיה אסור, והיה נראה לכאורה דלמטה מעשרה אסור אפילו בהפליג שלשה ימים קודם השבת, מ"מ נלע"ד דלדברי ]ר"ח[ קאמר, אבל לדעת הרי"ף גופיה איכא למימר דלא )ר"ת(סבירא ליה לאסור משום תחומין כלל. עכ"ל מהרי"ק. והב"י מוכח דאסור, הקשה עליו דהא מתשובת הרמב"ם ]סימן ש"ח[ומסתמא לא פליג אהרי"ף רביה. ועוד דפשט דברי הרי"ף מוכיחין ולמה לן למשכוני נפשין להוציאן מפשטן, הלכך אין נראין דברי מהרי"ק בזה. עכ"ל. וע"פ דבריו הנ"ל פסק כן כאן בש"ע. ולפענ"ד נראה דמהרי"ק הוציא דין זה מהרא"ש בפ"ק שכתב כל דברי הרי"ף הנ"ל, ולשיטת הרא"ש דשבת ]סימן ל"ח[על כרחך צריך לפרש דברי הרי"ף דלא סבירא ליה איסור תחומין כלל כמ"ש מהרי"ק, דהא לכאורה קשה לפי מה שמפרש הב"י דעת הרי"ף דסבירא ליה גם כן איסור תחומין, רק דלא רצה לפרש הברייתא דאין מפליגין בלמטה מעשרה ומשום איסור ]ר"ח[, היינו דמשום איסור תחומין תחומין כמו שמפרש )ר"ת(אפילו קודם שלשה ימים נמי אסור, א"כ קשה הא דמיבעיא לן בש"ס בפרק מי שהוציאוהו אי יש תחומין למעלה )דף מ"ג ע"א(מעשרה או לאו ולא איפשיטא, תפשוט מהברייתא דאין מפליגין, דאי אמרת יש תחומין למעלה מעשרה, אם כן לא משכחת לה בהפלגת ספינה בלא איסור תחומין, א"כ האיך מותר להפליג קודם שלשה ימים. ונראה לתרץ, דהא בש"ס בעי למיפשט ]שם[מהא דהריני נזיר ביום שבן דוד בא וכו', ודחי לה דהאי תנא נמי ספוקי מספקא ליה. ע"ש. אם כן הכא נמי יש לדחות ולומר דהאי תנא דהברייתא דאין מפליגין נמי ספוקי מספקא ליה. אבל כל זה הוא שפיר לשיטת הרמב"ם דפסק בהך איבעיא לקולא בתחומין דרבנן, ופסק ג"כ דתחומין על גבי מים לעולם דרבנן, אפילו י"ב מיל, כמבואר בב"י לקמן סימן ת"ד, שפיר יש לומר דהתנא דברייתא דאין מפליגין נמי מספקא ליה אי יש תחומין למעלה מעשרה, ומשום הכי מותר להפליג קודם שלשה ימים דספיקא דרבנן לקולא. אבל לשיטת הרא"ש דפסק גבי תחומין למעלה מעשרה לחומרא כמבואר לקמן סימן ת"ד וכ"כ הטור, א"כ הדרא הקושיא לדוכתא, דתפשוט מהברייתא דאין מפליגין דאין תחומין למעלה מעשרה, דאי אמרת נמי דמספקא, מ"מ אסור מספיקא, אלא על כרחך צריך לומר דלא סבירא ליה איסור תחומין כלל כמ"ש מהרי"ק, וזו מה שרצינו לבאר. שם (עג) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים. נ"ב: כ"כ מהריק"ו ז"ל , אמנם מרן בב"י הביא דבריו וחלק עליו, וסבירא )בשורש מ"ה(ליה דאסור להלך בשבת בספינה חוץ לתחום אם אין המים גבוהים עשרה טפחים. יע"ש. והיינו אפילו קודם שלשה ימים. ודוק. וא"ת ממה שפסק מרן בסעיף ד' נראה דמותר לחלל שבת מפני פקוח נפש, היינו דוקא כי הך, דאיכא למימר שמא לא יצטרך לחלל, אף שהוא קרוב לודאי שיצטרך מכל מקום מידי ספיקא לא נפקא ומשום הכי מתיר, מה שאין כן הכא דלכ"ע ודאי יחלל כיון דאין במים עשרה. ודוק. שם (עד) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים. אף דבסעיף ב' סותם הש"ע אבל במקום שידוע לנו וכו' אסור משום איסור תחומין, , והמעיין בב"י נראה בזה דעתו ע"פ תשובת הרמב"ם ]סימן ש"ח[דאפילו נכנס בתוכה קודם שלשה ימים, יש למטה מעשרה בשבת איסור הליכה מחוץ לתחום. וכן כתב בסימן ת"ד להדיא, וז"ל: , שאם נכנס בספינה שלשה ימים קודם כתב מהרי"ק ]שורש מ"ה[השבת, מותר להלך בה חוץ לתחום בשבת, ואפילו אין במים עשרה טפחים לדברי הכל, וכבר כתבתי בסימן רמ"ח שהרמב"ם בתשובה חולק על זה. וכן מביא שם הב"י בשם רבנו ירוחם ]ני"ב בשם הרשב"א בלשון זה: וספינות המהלכות חי"ח דף ק"א ע"ב[בנהר והן גוששות, אסור לילך בהם בשבת יותר מאלפיים, ואפילו כולה גוים ואפילו נכנס ארבעה ימים קודם השבת. מ"מ מדלא ביאר הש"ע בסעיף ב' להדיא שאפילו קודם שלשה ימים יש איסור, סתם הרמ"א דעת מהרי"ק כאילו אין חולק עליו, על פי מה שכתב בדרכי משה מילתא בטעמא. ע"ש. ולענ"ד ]אות א'[נמי דברי מהרי"ק ברורים בדעת הרי"ף, שהרי הרי"ף ]שבת ז:[כתב להדיא, מדסתם הברייתא שמע מינה דאיירי בין בגדולה בין בקטנה. הרי שאף בקטנה שהולכת בפחות מעשרה נמי שרי קודם שלשה ימים, ועל כרחך כדכתב מהרי"ק, דנהי דאינו סובר לחלק בין תוך שלשה ימים לקודם שלשה באיסור תחומין, כדמקשה על ר"ח שם, מ"מ לדידיה על כרחך סובר כשיטת ]שבת יט.[הרשב"ם . ע"ש ודו"ק. והרמב"ם בתשובה שאוסר ההליכה למטה מעשרה, לענ"ד על כרחך בזה אינו אזיל בשיטת הרי"ף רבו, אלא סובר כדכתב המהרי"ק, דכיון דאינו אלא איסור דרבנן לא רצו לגזור כל כך, ומחלק שפיר בין קודם שלשה ימים לתוך שלשה, ולהכי באמת אינו מבואר להדיא דתמיד אסור ואפילו קודם שלשה ימים, דאי לאו הכי יקשה עליו קושיית המהרי"ק, דליפשט הסוגיא דאין תחומין למעלה מעשרה, ]עירובין מג.[מדשריא הברייתא ההפלגה קודם שלשה ימים. וכן מה שכתב הב"י הכא, ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בימים המלוחים בכל גוונא אסור, ובנהרות הנובעים אם אינם עמוקים עשרה, לכ"ע אסור משום תחומין, ליתא בדעת הרא"ש ודאי, שהרי לא כתב במי שהוציאוהו אלא ואין נראה לי דבריו ]עירובין פ"ד סימן ג'[בזה, דהיינו במה שמתיר הרשב"ם אף בשבת וכדמסיים שם, ומשמע דוקא בערב שבת אבל בשבת לא, ואדרבה בפ"ק דשבת כתב, ועוד כיון דתחומין דרבנן לא הוי להו לב"ש ]סימן ל"ח[למיסר, דהא לא אסרי ב"ש להתחיל קודם מלאכה האסורה מדרבנן שנעשית מאליה. וכן בתשובה שמביא הב"י והיא כלל כ"ב דין י"ב, מתיר להדיא ללכת בספינה קודם שבת אף אם מפלגת בשבת, כל שאינו יוצא משם, אף שפירש שם להדיא הספק תחומין למעלה מעשרה לחומרא, כדפסק נמי בהלכותיו . ע"ש ודו"ק. ולהכי על כל פנים לענ"ד פסק ]עירובין שם[המהרי"ק ברור לכ"ע, זולת לדעת הרשב"א הנ"ל. ובאמת איני יודע ליישב אליביה הוכחת המהרי"ק דליפשט מברייתא דאין מפליגין דאין תחומין למעלה מעשרה. אף גם קשיא לי לשיטתיה דהרשב"א, א"כ בעובדא דרבן גמליאל במתניתין ריש פרק מי שהוציאוהו , פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה, ]עירובין מא:[אמרו לרבן גמליאל מה לירד, למה המתינו עד שהגיעו לנמל, מיד כשחשיכה וקדש עליהם היום היה להם לישאל אם הם בתחום העיר ומותרים לילך, ואם הם חוץ לתחום העיר הא אסור להם להלך יותר מאלפיים ממקום שחשיכה עליהם וקנו שם שביתה, ואינם רשאים להלוך אפילו עד הנמל, אלא ודאי משמע לכל הפחות כדעת מהרי"ק, והם הפליגו קודם שלשה ימים. וצ"ע. שם (עה) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים. מקור הדברים בשו"ת מהרי"ק . ע"ש. והרב ב"י הביאו כאן וחולק עליו, )סימן מ"ה(ובאמת היה לו להרב לכתוב בלשון ויש אומרים, אך מחמת שאינו מבואר בלשון המחבר כאן שחולק על זה, גלל כן לא כתבו הרב בלשון ויש אומרים. ולבאר דעתינו נעתיק ש"ס דשבת , אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם )דף י"ט ע"א(שבת, וכתב הרי"ף דאין לומר משום איסור תחומין, דא"כ ]שם ז:[אף קודם שלשה ימים יש לאסור, ועוד דאנן קי"ל דאין תחומין למעלה מעשרה , ועל כן כתב הרי"ף דהטעם משום מניעת עונג שבת. ומזה דייק מהרי"ק, דלמסקנת הרי"ף אף בפחות מעשרה אין האיסור משום תחומין רק משום צער כנ"ל, ועל כן קודם שלשה ימים מותר. והב"י תמה על זה, דמנא ליה למהרי"ק דאף למטה מעשרה לא שייך בזה איסור תחומין לדעת הרי"ף, ודילמא למטה מעשרה באמת אסור משום תחומין אף ביום)ה(ראשון. ואני אומר דברי מהרי"ק תורה הם, דהרשב"א בחדושיו ]שבת בהעתיקו לשון הרי"ף, הוסיף עוד וז"ל: יט. ד"ה אין מפליגין[ועוד דאי משום תחומין אסור, כי מיבעיא להש"ס בעירובין ]מג.[אי יש תחומין למעלה מעשרה, תפשוט מהכא דיש תחומין למעלה מעשרה, אלא ודאי דהטעם משום צער. ולפי זה קשה להיפך, אמאי לא תפשוט מהכא דאין תחומין למעלה מעשרה, דאם יש תחומין אף מיום הראשון. ודוחק גדול לומר דבאמת איירי במפליג בתוך התחום, מלבד שזה דוחק גם אי אפשר לאמרו, דהרי בירושלמי ומדרש ילמדנו ]שבת פ"א ה"ח[]תנחומא מבואר להדיא המפליג בים הגדול, שהוא פרשת שלח פסקא א'[בודאי חוץ לתחום. אלא ודאי דאף אי יש תחומין למעלה מעשרה אין הטעם לאסור הפלגה רק משום ביטול עונג שבת ולא מחמת איסור תחומין, ולכך לא מצי למיפשט דאין תחומין למעלה מעשרה מהא דשרי ביום הראשון. ומעתה הוא הדין לדידן אף בפחות מעשרה לא שייך לאסור משום תחומין רק משום עונג שבת, ולכך מותר קודם שלשה ימים ליום השבת. ולשיטת ,הרב ב"י צריך לומר, דבאמת לא מצי למיפשט מהכא דהוי אמינא דלא שייך באמת איסור תחומין במפליג, ואמנם לפי מה דקי"ל דאין תחומין למעלה מעשרה, מוקמינן באמת ברייתא זו למעלה מעשרה, דסתם מפליג בים הוא למעלה מעשרה, ולכך מתירין שלשה ימים קודם השבת כיון דהוא למעלה מעשרה, אבל למטה מעשרה באמת אסור. ואמנם גם זה אינו, כיון דבאמת בעיא זו אם יש תחומין למעלה מעשרה לא נפשט, רק מחמת דתחומין דרבנן אנו מקילין בספיקא דדינא, וכאן אי נימא דיש תחומין למעלה מעשרה, ממילא יש ראיה מברייתא זו להתיר אף למטה מעשרה. א"כ לענין זה להקל בלמטה מעשרה אמרינן מספיקא להקל גם בזה כיון דאין כאן רק איסור דרבנן, ואזלינן בשניהם להקל כיון דאין כאן תרתי דסתרי, והדבר ברור לדעתי. שם (עו) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים. כן כתב מהר"י קולון , ומרן בב"י חולק בזה, וכתב דלדעת הרי"ף ]שורש מ"ה[]שבת ז:[דהטעם משום עונג, דוקא ביטול עונג התירו, אבל היכא דאיכא איסור תחומין אפילו בשני ושלישי אסור, ממה שהקשה הרי"ף אטעם דרבנו חננאל דפירש משום תחומין, דאם כן ]שם יט.[מתחלת השבת ליתסר, משמע דהיכא דאיכא איסור לא התירו. ע"ש. ולפי דבריו היכא דאיכא איסור תחומין אפילו לדבר מצוה אסור, שהרי הרי"ף הקשה עוד על רבנו חננאל אם כן לדבר מצוה ליתסר. ועל פי זה יש לקיים דינו של ]הרשב"ץ[)הרשב"א(ח"א סימן ]כ"א[, שכתב דלפי טעם הרז"ה )ק"א(]במאור שבת ז.[בספינה דמשום כמתנה לחלל שבת, אין למול גר בחמישי בשבת משום דאתי לחלל שבת, דמרחיצין את הקטן בשלישי. והש"ך סימן רס"ו והמג"א סימן ]של"א סק"ט[]יו"ד[]סקי"ח[)של"ט(תמהו, דהא בספינה גופא לדבר מצוה שרי. ע"ש . ומן האמור דינו אמת לדעת הרי"ף, דלא התירו לדבר מצוה אלא ביטול עונג, אבל היכא דאיכא איסורא לא התירו אפילו לדבר מצוה. ומה שהקשה הש"ך ממתניתין דקטן נימול לשמנה וכו', ]שבת קלז.[דאי איתא מצי למימר שלש עשרה. ע"ש. תירץ הרב יד אהרן כאן דמתניתין בפלוגתא לא קמיירי, דהא דמרחיצין ביום השלישי מתניתין היא שם והיא סברת רבי אלעזר בן ]קלד:[עזריה, אבל רבנן פליגי התם. ע"ש. וליתא, דמפירש"י שם בגמרא מתבאר דלא פליגי רבנן ורבי אלעזר בן עזריה אלא בשני, אבל בשלישי כולי עלמא מודו דמרחיצין. ע"ש. ועיין להמג"א בסימן שאחר זה . )סק"ה(שם (עז) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים. כתב ב"י, וכתב הגאון מהר"י קולון כו'. נ"ב: פסקו מור"ם , ועמ"ש ]שורש מ"ה[)בס"א(הט"ז . אמנם רבנו חולק על דברי מהריק"ו. ועיין מה )בסק"ב()בדף כ"ב ע"ד(. ועיין מה שכתב הב"ח שכתב הרב ברכות מים , עיין מה שכתב על דבריו הרב פרי האדמה בח"א ]אות ה'[)דף . ל"ד ע"ד ודף ל"ה ע"א(שם (עח) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו במקום שיצטרך הישראל לעשות אחר כך מלאכה. כתב ב"י , וכתב הריב"ש ז"ל בתשובה על זה וכו'. נ"ב: סימן )שיטה י'(ק"א, ועיין בסימן קנ"ב. שם (עט) הגה אבל קודם שלשה ימים שרי וכו' ואפילו במקום שיצטרך הישראל לעשות אחר כך מלאכה. וכן כתב לקמיה סעיף ב'. שאלני פיקח אחד מאומות העולם אם בזמן הבית היה לישראל ספינות ופורשין בים כשאר האומות, והשבתי לו מוכרח שהיה להם, והראיה מיהושפט, דכתיב ואני )מלכים(עשה יהושפט וגו' . אז אמר לי, אם כן איך היו עושים בשבת במלאכות הצריכין כגון פרישת התורן והקשרים, ודחיתיו בקנה. ובאמת שאלה כהוגן שאל ולא מצאתי מענה. ונראה לי לומר, דלעולם היו פורשין קודם שבת שלשה ימים, ואז יהיה מותר להם לחלל שבת מפני הסכנה, כדתנן מהלכי מדברות מפליגין וכו' ., והטעם שאם יארע להם סכנה אז מותרין לחלל שבת נדפס לעיל אות .המג"א צידד כהש"ך שמתיר למול האידנא בחמישי בשבת, אך לא הקשה כן על דברי הרשב"ץ אלא זוהי קושית הש"ך בלבד מ"ד. ונדצ"ל דף כ"א ע"ד, נדפס שם)ד"ה ועל פי זה(. .'אין פסוק כזה, אלא גבי שלמה כתיב)במלכים – א' ט', כ"ו( "ואני עשה ]המלך[ שלמה" וגו במהדורת72ובמהדורא קמא של הרב המחבר כתב וז"ל: והראיה מיהושפט דכתיב "כי נשברו)ה(אוניות בעציון גבר" ]מלכים – א' כ"ב, מ"ט[. הובא בהערה ועיין להריב"ש שנשאל איזה עדיף, אם לילך ברגליו )סימן י"ז(או לרכוב, ויש ללמוד ממנו כמה פרטים אי"ה. שם (פ) בהגה ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים, ואפילו במקום שיצטרך הישראל לעשות אחר כך מלאכה. כ"כ הריב"ש לדעת הרז"ה , דסבירא ליה ]סימן י"ז[]במאור שבת ז.[דאיסור תוך שלשה ימים הוא מטעם מלאכה, ולפי זה קודם שלשה ימים גם בכה"ג שרי, הואיל ולא חל עליו חיוב שמירת שבת הבאה. וכתב הב"י בשם הריב"ש , דלדבר מצוה ]סימן ק"א[אף שיצטרך לעשות מלאכה בשבת ואפילו תוך שלשה ימים, דסיפא דומיא דרישא, כמו דשרי בדבר רשות קודם שלשה ימים כן שרי לדבר מצוה תוך שלשה ימים. וקשה, בשלמא לטעם עונג שייך שפיר עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכן תחומין י"ל לא מיבעיא להפוסקים דפשטו האיבעיא לקולא, לק"מ ]עירובין מג.[דאין תחומין למעלה מעשרה, אפילו להפוסקים דפסקו לחומרא ה יינו ביבשה, אבל בים לכ"ע אין תחומין למעלה מעשרה דאין דומה לדגלי מדבר, ובמקום מצוה לא גזרו, אבל מלאכה קשה טובא. וצ"ל שאינו בודאי שיחלל שבת, וזה שחל חיוב שבת עליו תוך שלשה ימים הוא רק מדרבנן לכך שרי. ועוד נ"ל דאינו מותר אלא מצוה של פיקוח נפש, אבל מצוה בעלמא אינו יכול להכניס עצמו לספק לחלל שבת תוך שלשה ימים, וגם קודם שלשה ימים צ"ל שאינו בודאי שיצטרך לכך אם לא לענין פיקוח נפש להציל נפשות כנ"ל. שם (פא) בהגה ואפילו במקום שיצטרך וכו'. כתב הט"ז , )סק"ג(לשבת הבאה וקודם ]וכו'[. וכן דעת האר"י ז"ל ]שער והמקובלים. הכוונות דף ס' ע"ב ד"ה ענין ויהי נועם[שם (פב) בהגה ואפילו במקום שיצטרך הישראל לעשות אחר כך מלאכה בשבת. כן כתב הריב"ש בתשובה ]סימנים לדעת הרז"ה , שכתב דהטעם דאסרינן י"ז, י"ח, ק"א[]במאור שבת ז.[להפליג בספינה משום שיצטרך הישראל לעשות אחר כך מלאכה, וחזינן דקודם שלשה ימים שרי אף בכה"ג. וכתב )הרב ]הריב"ש[ דמזה יש ללמוד דלדבר מצוה שרי אף תוך שלשה ב"י(ימים, ואף שיצטרך הישראל אח"כ לעשות מלאכה. ולכאורה הדבר תמוה, מדוע נתיר בזה כיון שיודע שיבוא לכלל חילול שבת. ומלשון הפוסקים למדתי דהטעם בזה משום דפוסק עמו על מנת לשבות, וא"כ אין זה מתנה לחלל שבת, דמסתמא יקיים הנכרי תנאו ולא יפליג בשבת, וא"כ לא יבוא לכלל חילול שבת. ובזה נכונו דברי המג"א דאם אי אפשר להתנות עם הנכרי ]סק"א[אסור להפליג אף לדבר מצוה, ומהאי טעמא אסור להפליג ביום השבת עצמו לדעתו, ובעולת שבת נסתפק בזה. ולדעתי ]סק"א[נראה להכריע בדבר, דבדבר שיגיע לכלל חילול שבת בודאי, בזה צריך לפסוק עמו אף בהולך לדבר מצוה, ובמקום שלא יבוא לכלל חילול שבת, רק שיבטל מעונג שבת וכדברי הרי"ף ]שבת , אין הפסיקה על מנת לשבות מעכבת אם מפליג לדבר מצוה, ז:[דהעוסק במצוה פטור מן מצות עונג שבת וזה ברור. וזה נראה לי טעם הרשב"ץ הובא בב"י סימן ]ח"א סימן כ"א[]יו"ד[)רס"ו(]רס"ח בבדק הבית[, שכתב דאין למול מילה שלא בזמנה ביום חמישי כדי שלא יבוא לחלל שבת ביום השלישי למילה, כמ"ש הרז"ה בטעם דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, ותמה הש"ך דהא לדבר מצוה מותר. ]סימן רס"ו סקי"ח[ובזה אתי שפיר, דהא דמתירין לדבר מצוה היינו בפוסק עמו לשבות וזה אי אפשר במילה כיון שכבר נימול, וביום השלישי צריך לחלל שבת מחמת חולשת המילה, א"כ איך שייך כאן פוסק על מנת לשבות. ובחדושי לטור יורה דעה כתבתי דדוקא בגר נאמרו דברי הרשב"ץ, וטעמא דידי, דבש"ס דשבת )דף קל"ד ע"א(תנן מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת דברי רבי אלעזר בן עזריה, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" , ]בראשית ל"ד, כ"ה[ואקשינן עלה מה אע"פ שאין ראיה לדבר, משום דגדול לא סליק בישרא מהרה. ומעתה בגר שהוא גדול שיש ראיה ברורה לדבר שקרוב הוא שיצטרכו לחלל שבת עבורו, לכך אסור למולו ביום חמישי, וכמו כן בקטן שחלה איירי ג"כ באופן זה שיצטרכו בודאי לחלל שבת עבורו ביום השלישי, אבל בתינוק ומילה שלא בזמנו מותר למולו ביום חמישי לכ"ע. ובזה סרה מהר קושיית הרב הש"ך ממתניתין דשבת קטן נימול לשמנה וכו', ע"ש ]קלז.[בש"ך סימן רס"ו. ולפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל ודו"ק. ובגוף הדבר הלכה כמאן, הרמב"ם ]הלכות שבת פכ"ד ה"ו, פ"ל הי"ג[פוסק כרבי דסובר לפסוק עמו על מנת שישבות, ]שבת יט.[והטור פסק כרשב"ג דאין צריך לפסוק. והדבר תלוי בזה בכל מקום אי הלכה כרבי נגד רשב"ג. הנה הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות גירושין פסק כרשב"ג נגד רבי , והטור ]הי"ח[]גיטין לג.[פסק שם כרבי, וכאן נהפוך הוא ]אבן העזר סימן קמ"א סעיף ס"א[פסק כרשב"ג נגד רבי. ונראה לעיין בדבר, דבאמת נחלקו הרז"ה והרמב"ן באין מים מוכנים ]במאור שבת נג.[]שם קלד: ד"ה אבל[לרחוץ התינוק, וכתב הרז"ה דאסור למולו, כיון שאם ימולו אותו יצטרך לחלל שבת במכשירין, ומכשירי מילה אינן דוחים את השבת, על כן מניעת המילה יותר טוב שלא יחלל שבת. והרמב"ן חולק על זה, וכתב דאין למצוות אלא שעתן, כיון דבעת המילה אין כאן חילול שבת במכשירין, מותר למולו, ואחר המילה כשיהיה סכנה בדבר בלי רחיצת מים חמים, באמת נחלל שבת עבורו, דהרי מותר לחלל שבת במקום סכנה. ואמרתי בחדושי א"כ מהכ"ת לא נתיר לו כעת לעשות ביום חול מה שירצה, ואם יגיע לכלל פקוח נפש ויצטרך לחלל שבת הרי יעשה באמת דבר המותר, לכך מתירין אף שיגיע אח"כ לחשש סכנה. אבל אי נימא דדחויה שבת אצל פקוח נפש היינו אם כבר אירע לו דבר סכנה, אבל לעשות בתחלה דבר שיגיע אח"כ לכלל סכנה ויצטרך לחלל שבת אסור לעשותו. וזה ברור מאד. והנה בש"ס מסכת יומא , מי שנשכו )דף)פ"ד( ]פ"ג ע"ב[()כלב ]נחש וכו'[ גוזזין לו את ]הכרישין וכו'[ ואין שוטה()הירק(צריך לעשר דברי רבי, ]רבי אלעזר ברבי שמעון[ אומר )רשב"א(לא יאכל עד שיעשר, וקאמר הש"ס דאיירי בשבת. ופליגי בזה, אי יותר טוב שיאכל טבל דרבנן, דמעשר ירק הוא רק דרבנן, או יותר טוב שיעבור על איסור שבת דרבנן. וטעם פלוגתתן, דבאמת מבואר בטור או"ח סימן שכ"ח מחלוקת הפוסקים בחולה שצריך לאכול בשר, ויש כאן בשר נבילה ויש מקום לשחוט הבהמה, כיון דנבילה הוא דכתב הראב"ד ]הו"ד ברא"ש יומא פ"ח סימן י"ד[רק איסור לאו ושבת איסור סקילה, מוטב להאכילו נבילה ולא לחלל שבת באיסור סקילה. ]ומהר"ם[)והרמ"ה(]דפוס קרימונה סימן כתב דיותר טוב לשחוט בשבת, דהותרה שבת אצל פיקוח ר'[נפש, ולא לאכול נבילה דהוא אכילת איסור על כל פנים, ואינו רק דחיות דהרי מאכילין אותו הקל הקל. ובזה נחלקו תנאי ג"כ לענין איסור שבת דרבנן ואיסור טבל דרבנן, דאי נימא דשבת דחויה, יותר טוב להאכיל טבל, דהך איסורא החולה בעצמו קעביד ולמה נחלל שבת עבורו, ואי נימא דשבת הותרה, א"כ כמו באיסור שבת דאורייתא ואיסור נבילה דאורייתא אמרינן דמחללין שבת באיסור סקילה ואין מאכילין נבילה שהוא איסור לאו, הוא הדין בשניהם דרבנן מחללין שבת בדרבנן שהותרה אצל פקוח נפש. שוב האיר ה' עיני וראיתי בשו"ת הרשב"ץ ]ח"ג שכתב ג"כ דהך פלוגתא שנחלקו הפוסקים בענין חולה סימן ל"ח[שצריך לאכול ויש כאן בשר נבילה אי מותר לשחוט עבורו, פליגי ביה תנאי במסכת יומא בהך דגוזזין את הכרישי ן והיינו מטעם שכתבתי, וכיוון הרב לדעתי. ומעתה אמינא בטח כי מה דקאמר רבי כאן דאף לדבר מצוה פוסק עמו על מנת לשבות, משום דאזיל לטעמיה דסובר שם דאין צריך לעשר משום דשבת דחויה אצל פקוח נפש, א"כ חיישינן אף בדבר מצוה שיבוא אח"כ לכלל דחיית שבת, אבל רשב"ג סבירא ליה ]כרבי )כרשב"א(אלעזר ברבי שמעון[ שם, דסובר דמעשרין בשבת ואין מאכילין אותו טבל דרבנן משום דהותרה שבת אצל פקוח נפש, א"כ אינו צריך לפסוק עמו על מנת שישבות, דאף אם לא ישבות מה בכך, הרי לדבר מצוה קאזיל, ואם יגיע לכלל סכנה מה בכך, הרי היתר גמור לחלל שבת במקום סכנה, ולכך פסק הטור כרשב"ג אף ]דרבי אלעזר דבכל מקום פסק כרבי נגד רשב"ג, כאן )דרשב"א(ברבי שמעון[ ורשב"ג בחד שיטה קיימי אין הלכה כרבי מחבריו. והרמב"ם לטעמיה דפסק בפ"ב מהלכות שבת דדחויה שבת ]ה"א[אצל פקוח נפש, לכך פסק כרבי דפוסק על מנת לשבות. והדברים ואמנם לפי מה שכתבתי לקמן דיש )סימן)ש"ל( ]שכ"ח סק"ג[(חילוק בזה בין ספק פיקוח נפש לודאי, דבאמת בש"ס יליף מכמה מקומות דפיקוח נפש דוחה שבת מן מילה ]יומא פה:[ומן עבודה וכהונה, ואחר זה קאמר שמואל דכתיב "וחי בהם" ולא שימות בהם, ומסיק הש"ס דלכולהו אית להו ]ויקרא י"ח, ה'[פירכא, אשכחן ודאי ספק מנין, ולשמואל לית ליה פירכא. ואמרתי דלפי טעמא דשמואל כיון דשבת ושאר מצוות מקרא אחד נלמד, אם כן כמו דשאר מצוה אינו רק דחויה הוא הדין שבת, אבל לפי שאר טעמים נוכל לומר דחילול שבת לצורך פיקוח נפש היא הותרה, וכיון דודאי פיקוח נפש נלמד מהני קראי דהיא הותרה, וספק דנלמד מ"וחי בהם" דהיא דחויה כמו כן, וא"כ שפיר נוכל לומר דאסור לכתחלה שלא יבוא לכלל ספק פיקוח נפש. דוק היטב. שם (פג) ואם הוא דרך מועט וכו'. כתב הטור , )ע"ב שיטה א'(ודרך מועט כמו מצור לצדון כו'. נ"ב: וכל שכן דמהלך שני ימים דמותר להפליג. בדק הבית. וכ"כ ב"ח ]אות ג'[בשם ספר התרומה . )סימן רכ"ה(שם (פד) ואם הוא דרך מועט וכו'. משמע הוא הדין דרך שהוא רק שני ימים מותר להפליג ביום חמישי, דלא חיישינן לרוח שאינה מצויה. ובהכי ניחא מה שמקשים על דמפרש אין מפליגין שלשה ימים הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ל הי"ג[וכו' היינו מיום חמישי, דהוי שלשה ימים עם השבת, אבל ביום רביעי שרי להפליג, דלא כהמג"א דכתב שלשה )בסק"ב(ימים מרביעי ואילך חוץ מיום השבת, ומקשים עליו דלא ליתני ]קודם שבת[ ואפ"ה ידעינן דהיינו רק שני ימים )שבת קודם(מיום חמישי, דליכא למיטעי שני ימים היינו מיום שישי, ושניים דקתני היינו מיום שבת, דא"כ לא ליתני רק יום אחד לפני שבת. ולפי הנ"ל ניחא, דאי הוי תנא שני ימים זה ודאי דהוי ידעינן שפיר דהיינו מיום חמישי, אבל היה מקום לטעות ולומר דביום חמישי אין מפליגין כלל אפילו אינו מהלך שני ימים, משום דחיישינן לרוח שאינה מצויה, לכך קתני שלשה ימים, להורות דוקא למהלך שלשה ימים הוא דאסור להפליג ביום חמישי, דלא חיישינן לרוח שאינה מצויה. וק"ל. שם (פה) כמו מצור לצידון שאין ביניהם כי אם מהלך יום אחד וכו'. כתב ב"י , ופרש"י ז"ל )דף קס"א עמוד ג' שיטה ב'(שלא היה ביניהם רק מהלך יום אחד ]שבת יט. ד"ה ומצור לצידן[וכו'. נ"ב: עיין בספר משפט צדק )חלק שני סימן מ"ז ]ד"ה והנה לע"ד . איני מבין[(שם (פו) כמו מצור לצידון שאין ביניהם כי אם מהלך יום אחד וכו'. קשיא לי בפסחים , בני ביישן נהוג דלא )דף נ' ע"ב(הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא, אתו בנייהו קמי דרבי יוחנן, אמרו אנן לא אפשר לן. ופירש רש"י , יום ]ד"ה מצור לצידון[השוק בצידון בערב שבת. וכן פירש רש"י בשבת )דף י"ט ע"א(ומצור לצידון מהלך יום, ובערב שבת יום השוק. וקשה, אם יום השוק בערב שבת, והיה מהלך יום מצור לצידון, א"כ באו לצידון כשעבר יום השוק. אח"כ ראיתי שהמחצית השקל בסימן רנ"א הרגיש בזה, ומתרץ דמהלך יום לאו דוקא, אלא רוב היום. )סק"א(ע"ש. והוא דחוק שילכו לשם בשביל מעט היום, ועוד דמג"א כתב רק כשיש רוח טוב הולכין ביום אחד, משמע דברוח )בסק"ה(מצויה יש יותר ממהלך יום. שם (פז) כמו מצור לצידון שאין ביניהם כי אם מהלך יום אחד וכו'. כתב ב"י, ונראה שאפילו שלפעמים מתאחרים יותר מיום אחד כו'. נ"ב: עיין מה שכתבו הרב יד המלך )בדף צ"ח ע"ג(, מוצל מאש שבספר רב יוסף קצבי . )בדף ט"ו ע"ג וד'(שם (פח) מפני שאפשר שיגיע שם קודם השבת. כלומר כשיש רוח טוב הולכים ביום אחד, וגם שעכשיו אינו רוח טוב מ"מ שרי. וכתב הב"י דאם לא יכול להגיע שם אפילו כשיש רוח טוב, והיינו כשהה על יום שעה או שתיים, ודאי אסור. עכ"ל. שם (פט) מפני שאפשר שיגיע שם קודם השבת. נ"ב: בב"י מבואר בהדיא שאע"פ שעכשיו אין רוח טוב שרי להלוך בערב שבת. שם (צ) מפני שאפשר שיגיע שם קודם השבת. כתב במג"א , כלומר כשיש רוח טוב וכו', אף על פי שעכשיו )סק"ה(אין רוח טוב שרי להלוך בערב שבת. נ"ב: הב"י כתב עוד, דאם שהה שתי שעות באופן שלא היה עוד יום שלם, אסור בערב שבת, כל זה כתב הב"י בשם ]סמ"ג[)סמ"ק(]לאוין ס"ה דף י"ז ע"ד[בלי שום סברא. שם (צא) ומקום שנהגו שלא להפליג וכו'. היינו מטעם משום דברים המותרים ואחרים נהגו בה]ם[ איסור אי אתה רשאי ]להתירם[ בפניהם. וכן הוא בגמרא גבי בני ביישן בפסחים . ע"ש. )דף נ' ע"ב(שם (צב) ומקום שנהגו שלא להפליג וכו'. עיין מה שכתב רבנו אבי העזרי המופלג בתורה בספר ראה חיים ח"א סדר ויגש . )דף ס"ז ע"ב(

סעיף ב

(צג) הא דאין מפליגין וכו' הטעם משום עונג שבת. בפמ"ג כתב, ויש לעיין במצוה דרבנן )באשל סק"ו(וכל שכן סחורה, האיך דוחין עונג דבר תורה, כמו שכתב הצמח צדק דעונג שבת דבר תורה. ועיין ילקוט הגרשוני חלק )סימן כ"ח(ראשון , שמה הבאתי דעת הגאון )קונטרס אחרון אות העוסק במצוה(מו"ה יעקב עטלינגר זצ"ל בספר בכורי יעקב להלכות סוכה )סימן , דגם העוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא, תר"מ ס"ק כ"ב(דהא בכל מצוה דרבנן מקיים ג"כ מצות לא תסור שהוא מדאורייתא, דהא מטעם זה מברך על מצוות דרבנן וצונו, כדאמרינן בשבת . ע"ש. )דף כ"ג ע"א(שם (צד) הא דאין מפליגין וכו' הטעם משום עונג שבת וכו'. כתב מהרי"ק , דלדעת הרי"ף אין )שורש מ"ה(]שבת ז:[לאסור משום תחומין כלל, אלא משום עונג שבת, ולפי זה בנהרות אפילו נכנס בספינה בערב שבת שרי, והב"י חולק עליו . ואם נסתפק אם יש בהן עשרה טפחים כתב ב"י ]דמותר[. )דאסור(שם (צה) הא דאין מפליגין וכו' הטעם משום עונג שבת וכו'. הנה טעם זה כתב הרי"ף ז"ל לפרש הברייתא ]שבת ז:[דפ"ק דשבת דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים ]יט.[קודם שבת, במה דברים אמורים לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה שפיר דמי, ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי, רשב"ג אומר אינו צריך. וכתב הרי"ף ז"ל, יש מי שאומר, הוא דעת רבנו חננאל , הא דתני אין מפליגין בזמן שהספינה ]שם[גוששת ואין במים עשרה טפחים, ומשום גזירת תחומין גזרו בה, אבל למעלה מעשרה טפחים שרי, ומשום הכי נוהגין להפליג בים הגדול. והאי טעמא פירכא הוא, דאי מהאי טעמא הוא דאין מפליגין, הוה ליה למתני אין מפליגין בספינה קטנה, אמאי קתני סתם ספינה, דמשמע בין קטנה ובין גדולה. ועוד מאי איריא שלשה ימים, אפילו טפי נמי, ועוד לדבר מצוה אמאי שרי, והא העמידו דבריהם במקום עשה . אלא היינו טעמא ]פסחים צב.[משום ביטול עונג שבת, ולדבר מצוה שרי משום דפטור ממצות עונג שבת, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ע"כ. והרז"ה ]במאור כתב הטעם דאין מפליגין, דמים על פי רוב מקום סכנה שבת ז.[הוא, לכך אסור תוך שלשה ימים, דקמי שבתא מקרי , ]גיטין עז.[והוי כמתנה לחלל את השבת, משא"כ קודם שלשה ימים דבתר שבתא מקרי שרי, ואין צריך למנוע הפלגה משום שיצטרך לחלל השבת, דאז הוי פיקוח נפש ואנוס הוא. ע"ש. וכתב הב"י בשם , דכ"ע סוברים כהרז"ה בעיקר הדין, הריב"ש ]סימנים י"ז, ק"א[אלא דלא רצו לפרש הברייתא כדבריו. ע"ש. ופסק כן בסעיף ד'. ועיין שם הטעם דלא רצו לפרש הברייתא כרז"ה, אף דלעיקר הדין סבירא להו כוותיה. ולענ"ד ,נראה, דהא דדעת הרז"ה דהוי כמתנה לחלל השבת דמים מקום סכנה ויצטרך לחלל השבת משום פיקוח נפש, זה נכון לדינא, דקי"ל דשבת ]סימן שכ"ח סי"ד ובמג"א סק"ט[דחויה היא אצל סכנת נפשות, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות שבת . וא"כ כיון דדחויה היא, הוי כמתנה לחלל ]ה"א[את השבת, דהא היכא דאפשר מהדרינן אהיתירא דלא יצטרך לחלל את השבת. א"כ הכא נמי אין לעשות דבר קודם השבת שעל ידי זה יכול לבוא לידי דחיית שבת. אבל אי הוי אמרינן דהותרה שבת אצל פיקוח נפש, והוי היתר גמור ולא צריך לאהדורא אהיתירא, אם כן קודם השבת לא הוי כמתנה לחלל השבת, כיון דאח"כ לא חשיב חילול שבת כלל, רק היתר גמור. ומכל שכן לפי מה שכתב התוספת שבת , הובא במחצית ]סק"ה[השקל , דעיקר דבר זה שכתב הרז"ה דהוי כמתנה לחלל )סק"ו(את השבת הוי רק דרבנן. ע"ש. א"כ בודאי יש לומר כמו שכתבתי, והוא סברא נכונה, וכמדומה שראיתי כן באחרונים וכעת איני זוכר איו. והנה הכסף משנה שם ]בפ"ב[ מהלכות שבת כתב, דהא )בפ"א(דפסק הרמב"ם ז"ל דשבת דחויה היא אצל סכנת נפשות ולא הותרה, משום דדבר זה אי שבת דחויה היא או הותרה אצל פיקוח נפש, תליא בפלוגתא דאמוראי אי טומאה דחויה היא בצבור או הותרה , וכיון דקי"ל ]פסחי ם עז.[]הלכות ביאת המקדש פ"ד טומאה דחויה היא בצבור, ממילא הוא הדין שבת דחויה הט"ו[היא אצל פיקוח נפש. ע"ש. והנה בפ"ק דיומא פריך )דף ז' ע"א(לרב נחמן דאמר טומאה הותרה בצבור מברייתא שם ומתרץ. ע"ש. וא"כ אתי שפיר דהרי"ף לא רצה לפרש הברייתא כרז"ה, דא"כ מוכח על כרחך דברייתא זו רבי ורשב"ג סבירא להו דשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש כנ"ל. וא"כ הוא הדין טומאה דחויה היא בצבור, ותקשי לרב נחמן דסבירא ליה טומאה הותרה בצבור, ואמאי לא פריך הש"ס שם לרב נחמן מברייתא זו, ועל כן פירשו טעם אחר בברייתא. אבל בעיקר הדין סבירא להו כרז"ה, דאסור היכא דמתנה לחלל את השבת, כיון דלדינא קי"ל דשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש. והרז"ה אפשר דסבירא ליה סברתו אפילו אם נימא דשבת הותרה אצל פיקוח נפש, אם כן לא תקשי מכאן לרב נחמן. אבל שאר הקדמונים סבירא להו דרק לדידן שייך טעם זה דשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש, על כן פירשו הברייתא בטעם אחר. וז"נ. שם (צו) הא דאין מפליגין וכו' הטעם משום עונג שבת שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער וכו'. וכתב המג"א , דלכן לדבר מצוה מותר, דהעוסק במצוה פטור )סק"ו(ממצות עונג שבת. והמחצית השקל הקשה בשם התוספת שבת , דהרי המחבר הסכים ג"כ להרז"ה דיש ]סק"ה[]במאור שבת ז.[חשש שיצטרך ג"כ לחלל שבת, רק דפירשו הטעם דמשום עונג אסור אף בידוע שלא יצטרך לחלל שבת, וא"כ מאי שייך פטור מן המצוה. ולי נראה פשוט דהא חזינן אף להרז"ה דקודם שלשה ימים מותר, אף דיש חשש שיבוא לחילול שבת. וצריך לומר דהטעם משום דזה רק מדרבנן, דהא משום פקוח נפש מותר אח"כ לחלל שבת, ורק תוך שלשה ימים אסרו, והוא ממצות זכור את יום השבת. ואף דאמרינן מחד ]ב[שבא )ביצה ט"ז ע"א(לשבתך, מ"מ היכי דיהיה מותר משום פקוח נפש אין זה רק מדרבנן, והתירו שלשה ימים מקודם. וא"כ הוא ג"כ מצות זכור, ועוסק במצוה פטור ממצות זכור את יום השבת. ושפיר כתב המג"א עוסק במצוה פטור. אך נראה לפי מה שכתב ר"ת ]הו"ד והובא ברמ"א לקמן , דגם הולך במרדכי שבת סימן רנ"ח[]ס"ד[לפרנסה מיקרי מצוה, והנה ודאי דאין זה מצוה גמורה דנאמר עליו דפטור מן המצוה, והרי כתב דלא אסרו רק לטייל, ובזה על כרחך צריך לומר כמו שכתב התוספת שבת, כיון דכל האיסור מדרבנן מותר באין הולך לטייל. וזה פשוט. שם (צז) הא דאין מפליגין וכו' הטעם משום עונג שבת שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער וכו'. כתב המג"א , ולדבר מצוה שרי, שהעוסק במצוה פטור מן )סק"ו(המצוה. ע"כ. וכתב המחצית השקל שתוספת שבת הקשה ]סק"ה[על המג"א, דהא הש"ע בסעיף ד' סבירא ליה גם טעם הרז"ה דהוי כמתנה לחלל השבת, וא"כ לטעם זה לא שייך להתיר לדבר מצוה משום עוסק במצוה וכו'. ועל כרחך הטעם דהא דכתב הרז"ה דהוי כמתנה לחלל את השבת, היינו דאסור מדרבנן, ובמקום מצוה אוקמא אדין תורה. וכתב המחצית השקל ליישב, דכיון דלא הוי רק איסור דרבנן, יש לומר דלא הוי בכלל לא תעשה מלאכה מדרבנן, רק בכלל עשה דרבנן וביום השביעי תשבות, והוי רק עשה דרבנן, ושוב שייך לומר העוסק במצוה פטור מן המצוה. עכ"ד ז"ל. ולכאורה קשה על דבריו מהא דכתב הר"ן בפרק בתרא דראש השנה , בהא דאין עולין ]ט: ד"ה גמ'[באילן ואין חותכין אותו בדבר שהוא משום שבות, ומפרש בגמרא הטעם דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. וכתב הר"ן, אע"ג דהוי רק שבות דרבנן, מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והוי ליה לא תעשה ועשה דרבנן, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה דרבנן. ע"ש. הרי אף דאסור רק מדרבנן, מ"מ הוי לא תעשה ועשה דרבנן. ואמנם נראה דבריו נכונים, דדוקא בשבות הנעשה בשבת וביו"ט אמרינן דהוי לא תעשה ועשה דרבנן וכנ"ל, והיינו בנעשה ע"י ישראל. אבל בשבות הנעשה ע"י נכרי במצות ישראל, בודאי ליכא עשה ולא תעשה, וליכא רק עשה דרבנן דשבתון שבות, דהא דעת הר"ן ]שבת נו. ד"ה ונמצא[בשם העיטור סוף פרק רבי ]השער השלישי הלכות מילה דף מ"ט ע"א[אליעזר דמילה, הובא ברמ"א סימן רע"ו , דאפילו במלאכה )ס"ב(גמורה מותר לומר לנכרי לעשות במקום מצוה. ע"ש. ואי נימא דהוי לא תעשה ועשה, הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ועל כרחך דלא הוי רק עשה דרבנן. וא"כ כאן דמתנה בחול לחלל את השבת משום פיקוח נפש, על כל פנים לא גרע מאומר לנכרי לעשות מלאכה בשבת דשרי במקום מצוה, ומכל שכן הכא, דקיל יותר מאמירה לנכרי בשבת, והכא הוי רק גורם בחול לחלל שבת בדבר המותר, והוי רק עשה דרבנן. ודו"ק. שם (צח) הא דאין מפליגין וכו' הטעם משום עונג שבת שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער ובלבול. כן כתב הטור בשם הרי"ף . ונ"ב: כתב המאירי ]שבת ז:[]שבת יט. ד"ה , לפי זה מותר למי שהורגל בכך, או שמא בזמנים אלו שמועה[לכל הספנים ]מותר, שרגילים[ בה הרבה ואין כאן צער. עכ"ל. וכוונתו נראית מבוארת, אלא דנראה שיש ט"ס בדבריו. ע"ש. הגה כ"י. שם (צט) הא דאין מפליגין וכו' הטעם משום עונג שבת שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער ובלבול. לפי טעם זה יוצא לנו היתר, דמי שהורגל לילך דרך אניה בלב ים, וכן הספנים שאומנותם בכך, ואינם מרגישים שום צער ולא בלבול, ואוכלים בשעת אכילה, שרי להו להפליג שלשה ימים קודם השבת, שאינם מתבטלין מעונג שבת. הגאון רבנו המאירי ז"ל פ"ק דשבת , עיין שם בשנוי לשון. וכן נראה ]יט. ד"ה שמועה[מדברי הרב מור וקציעה ז"ל שאכתוב באות שאח"ז בס"ד . ונראה דגם מרן ז"ל בב"י כיוון לחילוק זה ביישוב דברי הרב בה"ג והתוספות והרא"ש ודעימייהו ז"ל. דהנה על מה שהביא רבנו הטור ז"ל משם הרב בה"ג , שאם ]הלכות שבת פ"א עמ' קי"ח[קנה שביתה בספינה מערב שבת, מותר ליכנס בה אפילו בשבת, ור"י אסר הכל וכו', כתב מרן משם הגאון ]עירובין מג. תוד"ה הלכה[מוהר"י אבוהב ז"ל, דהרב בה"ג אתי כשיטת רשב"ם ז"ל ]הו"ד , דאמר דברייתא זו דאין מפליגין ב"ש היא, דלב"ה בתוספות שם[שרי להפליג אפילו בערב שבת. ואינו נראה לי, דא"כ וכו', לכך נ"ל דבה"ג נמי סבר דברייתא דאין מפליגין כב"ה נמי ]שבת יט.[אתיא, ומיהו היכא שקרקע הספינה גבוה עשרה טפחים מקרקע הנהר דליכא משום איסור תחומין, וגם הם מים נובעים, דלית בהו משום ביטול עונג שבת, דמותר להפליג אפילו בערב שבת לדברי הכל, דלא איירי בהכי מתניתין דאין מפליגין, אתא בה"ג למימר דמותר ליכנס בה בשבת ולהפליג כל שקנה שם שביתה, ור"י אסר הכל וכו', מפני שהוא כשט וכו'. ולפי זה ביאור דברי רבנו כך הם, בתחילה כתב שיש מפרשים טעם דאין מפליגין פירש הטעם משום עונג משום איסור תחומין, ורי"ף ]שבת ז:[שבת, ולכך מתירין בנהרות הנובעין שאינו מצטער, ואח"כ כתב דהיכא דהוו נהרות הנובעין, דלית בהו איסורא להפליג בערב שבת, לענין להפליג בשבת עצמה הוי פלוגתא דבה"ג ור"י וכו'. ודע שסברא זו דבה"ג כתבה הר"ן וכו'. אבל ]שבת ז: ד"ה ולפיכך[הרשב"א כתב, דאלו הנכנסין וכו' ואח"כ ]החדשות מכת"י סימן י"ז[יוצאין, לא עלה בידם כלום וכו', וגם התוספות והרא"ש וכו', וכו'. ע"כ. וכוונת וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה ]כלל כ"ב סימן י"ב[הגאון מוהר"י אבוהב ומרן ז"ל מבוארת, שנרגשו על הרב בה"ג ז"ל דאיך יצוייר להתיר להפליג בשבת גופיה ע"י קניית שביתה, הא אפילו תוך שלשה ימים קודם השבת קאסרה הברייתא, או משום איסור תחומין או ביטול עונג שבת וכיוצא, לכל מר כדאית ליה. וליישב זה אוקי מוהר"י אבוהב בדעת בה"ג, דהברייתא דאסרה אליבא דב"ש היא. ומרן ז"ל מיישב הקושיא דאיירי בנהרות הנובעין דליכא ביטול עונג שבת. ועינא דחזי דקושיא זו נופלת גם כן על הרשב"א והתוספות והרא"ש ז"ל דמייתי מרן בתר הכי, דגם הם סברי דשרי להפליג בשבת ע"י קניית שביתה ובלבד שלא יצאו מהספינה, ונראה ודאי דגם לזה כיוון מרן ז"ל ביישובו, דאוקי גם סברת הרשב"א והר"ן והרא"ש ז"ל דמתירין להפליג בשבת, דהיינו היכא דליכא ביטול עונג שבת, וכגון בנהרות וכיוצא. אלא שקשה, דלשון הרא"ש ז"ל בתשובה אינו סובל אוקימתא זו, שהרי כתב בכלל ב"ך והביאה מרן ז"ל שם לקמן, )סימן י"ב(וז"ל: אסור לפרוש ]מהיבשה לספינה[ בשבת, )מהספינה ליבשה(אף אם קידש ואכל בתוך הספינה ויצא אחר כך לחוץ, דנמצא שמפליג בשבת מן היבשה אל הים, אלא יכנס אל הספינה מבעוד יום ולא יצא אחר כך. ע"כ. מדכתב שמפליג מן היבשה אל הים, שמע מינה דלא איירי בנהרות, אלא בימים המלוחין דאיכא בהו חדא מתרתי, או דאל הים דכתב לאו דוקא, ודיבר בהווה, ולא איירי אלא בנהרות, או דאפילו נימא דגם בים איירי, אפילו הכי י"ל דהיינו באופן דליכא ביטול עונג שבת, וכדכתב הגאון המאירי ז"ל, דהמפליגים לא יזיק להם סערת הים ובלבול הגוף ולא יבטלו עונג שבת בשביל זה, דלגבי דידהו שריותא היא להפליג בשבת ע"י קנית שביתה. כנלע"ד. ועיין להרב הגדול בספר משפט צדק ז"ל , דהביא )ח"א סימן ל'(תשובת הרא"ש ז"ל הנזכרת, וכתב וז"ל: בהדיא יראה דאם לא יצא מתיר הרא"ש בכל אופן שיהיה, וקשה עליו מדידיה אדידיה, שהרי הוא יוצא לים, והרא"ש אוסר ]שבת פ"א סימן ל"ח[ההיא דאין מפליגין שלשה ימים קודם השבת משום עונג, כמו שהביא לשונו מוהר"י קארו ז"ל בסימן רמ"ח, וז"ל: יש מפרשים הטעם משום איסור תחומין, סברא זו הזכירוה הרי"ף והרא"ש וכו' והם ז"ל דחו פירוש זה, והסכימו שהטעם הוא משום ביטול עונג שבת וכו'. וא"כ איך התיר הרא"ש כשלא יצא, וגם תמהני על מוהרי"ק למה לא הקשה עליו, דשם בסימן רמ"ח הביא דבריו בפסקיו ותשובתו. עיין שם שהאריך ליישב ולדחות, וסוף דבריו אסיק בקשיא. ואחרי נער"ק ק"ל דהרי הך קושיא דמקשה הוא ז"ל על הרא"ש, היא הקושיא עצמה שנרגשו ממנה הגאון מוהר"י אבוהב ומרן ז"ל על הרב בה"ג, דהוא מארי קמא דהך שמעתתא דשרי להפליג ע"י קניית שביתה, ומיישבה מרן ז"ל דאיירי בגוונא דליכא ביטול עונג שבת, אלא דהרב בה"ג ז"ל שלא הזכיר הפלגה אל הים, אוקי לה דאיירי במפליג לנהרות. וא"כ הרא"ש ז"ל דמזכיר ים להדיא, אי דחיקא לן לומר בדעתו דים דכתב ר"ל נהרות, מוקמינן למילתיה אפילו בימים המלוחים, וכגון באנשים שהורגלו בכך ולא יזיק להם, ומקיימים עונג שבת כיושבי היבשה, ותו לא קשיא לא על הרא"ש ולא על מרן שלא הקשה עליו כן, דכיון שכבר הקשה ותירץ כן על בה"ג, לא טרח עוד להקשות ולתרץ כן גם על הרא"ש, דהיישוב שוה לכולם, דאיירי בגוונא דליכא ביטול עונג שבת. כנלע"ד. ועיין מה שכתב נהירו דעיינין מעלת הרב המובהק כמוהר"ר מרדכי קרישפין זצוק"ל בהגה תו לספר הנחמד מאמר מרדכי שיטת גיטין )דף קי"ג , ותו דאעיקרא ניחזי אנן וכו', ]ומי שקל[ע"ג מהספר()ומשקל(בפלס טבעי ומזגי בני אדם וכו'. ע"ש ודוק. שם (ק) הא דאין מפליגין וכו' הטעם משום עונג וכו' ודוקא למפליגים בימים המלוחים אבל בנהרות אין שום צער למפליגים בהם וכו'. :הרב מור וקציעה ז"ל כתב על זה וז"ל לענ"ד צ"ע חילוק זה שמחלקים בין ימים מלוחים לנהרות, דטעם הבלבול וצער הקיא שייך גם בנהרות הגדולים והרחבים, כשעוברים עליהם בספינות ההולכות ע"י הרוח, שמכח נענוע הספינה ונטייתה לצדדין יארע הבלבול לבני אדם אשר לא נסו ללכת בספינות, וכל שכן כשהרוח סוער ומתנגד, דאז בודאי יש מיניה דמר לפי שעה דברי הרב ב"ח ז"ל שכתב וז"ל: )אות ה'(ואיכא למידק, שהרי הרי"ף כתב היינו טעמא משום ]שבת ז:[ביטול עונג שבת, שכל שלשה ימים הוי ליה שינוי וסת משום נענוע הספינה, כדכתיב "יחוגו וינועו כשכור" , ]תהלים ק"ז, כ"ז[וכיון דטעמא משום נענוע הספינה, משמע דאפילו בשאר נהרות נמי אסור משום נענוע, דליכא למימר דבנהרות בספינות קטנות ליכא נענוע אלא בספינות גדולות שעל הים, דא"כ לדידיה נמי קשה הוה ליה לפרש אין מפליגין בספינה גדולה. וי"ל דסבירא ליה לרבנו דהרי"ף והרא"ש וכו', רצונם לומר ]שבת פ"א סימן ל"ח[דהנענוע גורם שלא יוכלו להשמר מהסרחון העולה מן הים המלוח דמביא להם צער ובלבול והקיא, אבל נענוע גרידא שבנהרות אין בה ריעותא כלל, והכי משמע מתשובת הרמב"ם וכו'. ע"כ. הנה דהרב ב"ח ז"ל נרגש מזה, ותירץ ]סימן ש"ח[דהנענוע אינו מזיק כלל בנהרות, ומשמע ואפילו כשיש רוח מתנגד, שהבלבול והקיא נמשך מהסרחון העולה מהים המלוח, היפך דבריו ז"ל. ומענין הסכנה שכתב הרב מור וקציעה ז"ל, דסכנת הנהרות מרובה מהים, אין הסכנה שייכא לאיסור הפלגה, שהרי אפילו אחר שלשה ימים אפשר לסכנה שלא תבא אליהם, ולא אסרו מפני זה להפליג, ולא חששו אלא לצער ובלבול והקיא שאינם אלא בשלשה ימים הראשונים, אבל סכנה אין לה חק וזמן כמובן. ועיין להרב פרי האדמה ז"ל שהביא )ח"א דף ל"ד ע"ד(דברי הרב ב"ח ז"ל הנזכרים, וכתב עליו דלא היה צריך לזה, דבלא"ה נענוע הספינה בנהרות אינו אחד מששים דנענוע הים, דבים כתיב "יעלו שמים ירדו תהומות וכו' יחוגו וינועו כשכור" והגוף משתבר, וזה מביא הקיא וכל מיני בלבולים, משא"כ בנהרות ופשוט. ע"ש. ואיך הרב מור וקציעה ז"ל משוה אותם היפך המוחש. שם (קא) הא דאין מפליגין וכו' הטעם משום עונג וכו' ודוקא למפליגים בימים המלוחים אבל בנהרות אין שום צער למפליגים בהם וכו'. הנה טעם זה מבואר ברי"ף ]שבת ז:[ורמב"ם . מהרי"ף נראה דשני דברים הם ]הלכות שבת פ"ל הי"ג[המבטלים העונג שבת, חדא דשלשה ימים הראשונים יש צער מחמת נענוע הספינה שעל ידי זה גופו משתבר, כמו שכתוב , וטעם השני שעולה סרחון "ינועו כשכור" ]תהלים ק"ז, כ"ז[מהמים המלוחים ומתבלבל רוחו. א"כ לטעם הראשון היה לנו לאסור אף בנהרות שאין להם מים מלוחים, דעל כל פנים ע"י הנענוע של הספינה גופו משתבר. וצ"ל דהב"י סבירא ליה דשני טעמים אלו רק יחד מבטלים עונג שבת, דרק משום שעולה סרחון מהמים סרחון זה מבלבל דעתו, כיון דבלאו הכי גופו נשבר מנענוע הספינה, אבל אם ליכא סרחון העולה מהמים, משום דגופו נשבר לבד ליכא ביטול עונג שבת כיון שאין מריח ריח הסרחון, ורק זה וזה גורם האיסור, אבל חדא לבדו במים שאינן מלוחים אינו מבטל עונג שבת. שם (קב) הטעם משום וכו'. כתב הטור , משום )ע"ב שיטה ב'(איסור תחומין וכו'. נ"ב: וכ"כ בספר תמים דעים )סימן ועיין בהר"ש יונה . ע'()]שי למורא[ סימן נ"א(שם (קג) יש להם צער וכו'. ואע"פ כן לדבר מצוה שרי )כדלקמן(]כדלעיל[ סעיף א', והעוסק במצוה פטור מן המצוה. ועיין סימן ל"ח ס"ח. שם (קד) למפליגים בימים המלוחים. ב"ח)אות ו'(. כתב הב"י דלדעת בה"ג אסור להפליג בשבת בימים מלוחים מפני ביטול עונג שבת. וכתב הב"ח ז"ל: ושארי ליה מאריה, דהא איהו כתב בשם הגדולים דמותר להפליג בשבת, ועינינו רואות דמפליגין אף בימים מלוחים, ואם כן דמפרש דברי בה"ג לאיסור, על מי סומכין להתיר. ]ע"כ[. הנה תשובתו בצדו, דסומכין על . אינך הגדולים שהביא הרב ב"י. ועיין מג"א )סקי"ט(שם (קה) אבל בנהרות וכו' מותר להפליג בהם וכו'. כתב ב"י , ולזה כתב בתשובה וכו'. נ"ב: באגרותיו )שיטה ל"ד(]תשובות הרמב"ם סימן ש"ח[. )סימן כ"ד(שם (קו) אבל בנהרות וכו' מותר להפליג בהם וכו'. כתב ב"י , ולפי זה בנהרות הנובעין שרי וכו'. נ"ב: )שיטה מ"ב(וזהו הדעת הנכון ומינה לא תזוז. הרדב"ז )חלק ראשון סימן ק"ה(. ]ח"ד סימן אלף קנ"ח[שם (קז) והוא שלא יהא ידוע לנו שאין בעמקם עשרה טפחים. פירוש, מספק מותר דספיקא דרבנן לקולא כפירוש הב"י. שם (קח) והוא שלא יהא ידוע לנו שאין בעמקם עשרה טפחים. אבל מספק מותר. תניא , חיי אד ם ]ש"ע הגר"ז ס"ד[]כלל . ד' ס"א[שם (קט) והוא שלא יהא ידוע לנו שאין בעמקם עשרה טפחים. ,דהוה ספק דרבנן. ואפילו חוץ לי"ב מיל גם כן מותר דכתב הרמב"ם דהא די"ב מיל ]תשובות הרמב"ם סימן ש"י[דאורייתא היינו ביבשה, מה שאין כן בימים, משום דאינו דומה לדגלי מדבר. שם (קי) והוא שלא יהא ידוע לנו שאין בעמקם עשרה טפחים וכו'. עיין בב"י שהביא תשובת הרמב"ם , דאף ]סימן ש"י[דתחומין דאורייתא, מכל מקום רק ביבשה, אבל לא במים, דלא דמי למחנה ישראל. וכיון דלא מיתסר רק מדרבנן, וכיון דהוי איבעיא דלא איפשיטא אם יש תחומין למעלה מעשרה, אזלינן לקולא. ואפילו אם מספקא לן אם הם למעלה מעשרה או לאו, מותר להלך בהן עד שיתאמת לנו שגבהן פחות מעשרה טפחים, שאז אסור להלך בהם חוץ לתחום מדרבנן. ע"ש. ולא ידעתי, דלפי זה הוי ספק ספיקא להחמיר, ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה, ואם תימצי לומר לא, דילמא הוי פחות מעשרה טפחים. ובספק ספיקא גם בדרבנן אזלינן לחומרא, כמו שכתבו המשנה למלך הלכות מקואות , ונודע ]פ"י ה"ו[ביהודה במהדורא תניינא , ושער המלך הלכות )חלק יו"ד סימן ס"ד(מקואות . ותמהני על הני תלתא סגני דאורייתא ]פ"י ה"ו כלל ה'[שלא הביאו מכאן ראיה ., ואולי מקום הניחו לי משמים תל"י שוב ראיתי בחתם סופר , הביא קושיא זו ממשנה )ח"ו סימן צ"ח(למלך פרק י"ט הלכות שאר אבות הטומאה ושער המלך. ברוך שכיוונתי לדעת הגדולים. שם קיא(והוא שלא יהא ידוע לנו שאין בעמקם עשרה טפחים וכו'. כתב בהגהות רעק"א, מזה מוכח דספק ספיקא להחמיר מ"מ בדרבנן לקולא, דהא הכא הוי ס"ס להחמיר, ספק אי בעומקה עשרה ואת"ל שיש עשרה, דילמא יש תחומין למעלה מעשרה. עכ"ל. ועיין פמ"ג ביו"ד , דפשיטא )סימן ק"י(ליה דס"ס להחמיר בדרבנן לחומרא, עיין שם בדיני ס"ס ]שפתי , וקשה עליו מכאן. ונראה ליישב דעת סקט"ו וסקכ"ה, מחודשים סק"ו[לפמ"ש התוספות בעירובין גבי )דף)מ"ז( ]מה: ד"ה איבעית אימא[(גשמים שירדו ביום טוב הרי הם כרגלי כל אדם. ופריך וליקני שביתה באוקינוס, ומשני הוי ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל. וכתבו התוספות, אע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין, ואמר רב אשי בריש ביצה דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא ]ד.[בטיל אפילו בספק דרבנן, בעירוב היקלו. עכ"ד ז"ל ע"ש. וא"כ י"ל כמו כן דכאן בעירוב קיל ספק דבריהם יותר, דאפילו בס"ס להחמיר היקלו, מה שאין כן בשאר איסורים דרבנן. עוד י"ל דודאי במים שמפליג בספינה על פי רוב יש בעומקם יותר מעשרה טפחים, והיכא דספק אחד נגד הרוב לא חשיב ס"ס, כמ"ש התוספות בפ"ק דכתובות , )דף ט' ע"א ]ד"ה ואי בעית אימא[(ועל כרחך דוקא בידוע אסור. וז"פ. שם קיב(והוא שלא יהא ידוע לנו שאין בעמקם עשרה טפחים וכו'. ועל דברי סופו של המחבר שכתב, והוא שלא יהא ידוע לנו שאין בעומקם עשרה טפחים וכו', כתב בהגהות רע"א וז"ל: מזה מוכח דספק ספיקא להחמיר מ"מ בדרבנן לקולא, דהא הכא הוי ספק ספיקא להחמיר, ספק אין בעומקם עשרה, ואם תמצי לומר שיש עשרה דילמא יש תחומין למעלה מעשרה, עיין לקמן סימן ת"ד. עכ"ל. ואמרתי אולי כוונתו ז"ל דמהכא לא תלמוד אשאר מקומות דס"ס להחמיר בדרבנן לקולא, דהכא שאני, דדוקא ביבשה דאיכא דין י"ב מילין תחומין דאורייתא, אזלינן בספק תחומין למעלה מעשרה לחומרא, דהיא איבעיא דלא איפשיטא, אבל בים דליכא תחומין דאורייתא כלל, אמרינן אין תחומין למעלה מעשרה בספק ואזלינן לקולא, כמבואר זה בטור וב"י הכא לדעת הרמב"ם. ועל זה מורה הגאון רע"א במה שציין עיין לקמן סימן ת"ד, ששם נמי מפורש במחבר כל זה, וברמ"א מובא מגיד משנה דספק ]שם[]הלכות שבת פכ"ז ה"ג[לקולא. וא"כ י"ל דוקא הכא דלא משכחת ליה כלל איסור דאורייתא בימים, הוא דאמרינן דאפילו ס"ס של חומרא בדרבנן לקולא, אבל בעלמא במקום שמשכחת ליה באותו איסור איסור דאורייתא, אפילו בדרבנן ס"ס לחומרא מחמרינן ולא אזלינן לקולא. אבל ראיתי בסימן ת"ד ששם נמי ציין בהגהות רע"א מה שכתב כאן בסימן רמ"ח, ובסוף כתב שמצא זה בשער המלך פ"י מהלכות מקואות כלל ]ה'[. א"כ על כרחך לא כיון למה ]ה"ו[)ח'(שכתבתי, ששם בשער המלך מסיק דבכל ס"ס לחומרא בדרבנן לקולא, שהרי הביא ראיה מפ"ק דפסחים מסוגיא דחבר ]ט.[שמת. ע"ש. ולפי מה שכתבתי בס"ד, מהכא לא הויא ראיה כלל אבעלמא באיסור דרבנן דמשכחת ביה גם איסור דאורייתא, דהא בימים שאני דלא משכחת ליה כלל איסור דאורייתא לכן הקילו בדרבנן אפילו בכה"ג דהוי ס"ס להחמיר, ומכל שכן אם נימא דהכא המחבר מיירי בלדבר מצוה דוקא וכדמסיק בסוף הסימן, אם כן בודאי מהכא אין ראיה אבעלמא, די"ל דוקא במקום מצוה הוא דהתירו ס"ס לחומרא בדרבנן אבל בעלמא דלית ביה מצוה רק איסור, י"ל דבאמת ס"ס לחומרא אפילו בדרבנן. שם קיג(עשרה טפחים. קשיא לי בשבת , אמר רב )דף ק' ע"ב(חסדא ורבה בר רב הונא כרמלית משפת מיא משחינן, וכן פסקינן בסימן שמ"ה וסימן שנ"ה . ואמאי )סעיף י"ח()סעיף א'(אמרינן לענין תחומין דמשחינן במים מארעא, ואם המים עמוקים עשרה מותר. שם קיד(אבל במקום שידוע לנו שמקרקע הספינה לקרקע הנהר פחות מעשרה טפחים אסור הגה לצאת וכו'. הנה מפשט דברי מרן משמע הא דאסור, היינו פחות משלשה ימים קודם השבת וכדלעיל, דאם לא כן הוה ליה לפרש דאסור אפילו מיום ראשון, וכן הבינו האחרונים. והטעם הוא כמו שכתב בסעיף ד' גבי יוצא לשיירא, דאם יצטרך אחר כך לחלל שבת מפני פקוח נפש מותר, ואין כאן חלול שבת, מה שאין כן בשלשה ימים קודם שבת דאסור, דהוי כמתנה לחלל שבת. ולפי זה אם הוא מקום שיכול לצאת וליכא סכנה ביציאה, צריך לצאת, דלא התירו אלא מפני פיקוח נפש, וכן כתב הרב אליה רבא )בס"ק . אבל לכאורא מדברי הרי"ף לא משמע כן, דסתר ז'(]שבת ז:[פירוש רבנו חננאל דפירש משום איסור תחומין, דאם כן ]שם יט.[אפילו מיום ראשון נמי, ועוד דלדבר מצוה אמאי מותר. יע"ש. הרי דסבירא ליה דאם יש איסור תחומין, אסור אפילו מיום ראשון, וכמו שכתב מרן בב"י, ודלא כמהרי"ק . יע"ש. ]שורש מ"ה[ואם כן איך פסק כאן דשלשה ימים קודם שבת מותרים היפך דעת הרי"ף. ומהריב"ל תמה על דברי הריב"ש )בח"ב סימן נ"ג(מהרי"ף וכמו שכתבתי, וכתב דהיכא שיש חלול שבת ]סימן י"ז[בודאי, אפילו מיום ראשון אסור, ושאני ההיא דהרז"ה ]שם ז.[דליכא אלא ספק, ומשום הכי מיום שלישי מותר, והיינו דקשיא ליה להרי"ף על פירוש רבנו חננאל, דאם כן אפילו מיום ראשון נמי, דהתם מסתמא איכא בודאי חלול שבת, ומשום הכי אפילו מיום ראשון אסור. יע"ש. ודברים הללו לא יכונו בדעת מרן וכמו שכתבתי. ואפשר ליישב בדוחק, דהרי"ף משמע ליה דהברייתא מיירי בכל גוונא, בין היכא שיש סכנה לצאת בין היכא דליכא סכנה לצאת מן הספינה בשבת, ואפילו הכי קתני דמפליגין ביום שלישי, ואי איירי למטה מעשרה אסור להפליג בשבת גם אם הפליג מיום ראשון, ולדבר מצוה נמי אסור, ומשום הכי מוקי לה למעלה מעשרה דליכא איסור תחומין, וטעמא משום ביטול עונג, ולהכי שלשה ימים קודם שבת מותרים, ולדבר מצוה נמי מותר משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. והא דלא קתני בהדיא אין מפליגין בספינה גדולה, משום דסתם ים הוא למעלה מעשרה, אבל לפירוש רבנו חננאל קשיא ליה שפיר. כך נראה לי ליישב בדוחק דברי הרי"ף ז"ל לפי פסק מרן. ולפי זה לדבר מצוה נמי, אם הוא פחות מעשרה טפחים ויכול לצאת וליכא סכנה ביציאה, ודאי דצריך לצאת, דהעמידו דבריהם במקום עשה. אבל אם הוא במקום סכנה מותר משום פיקוח נפש, ומפליג אפילו בערב שבת, וכמו שכתב בסעיף ד' גבי שיירא. ודלא כהרב עולת תמיד דליתא, וכן כתב הרב ]עולת שבת סק"ג[אליה רבה , וכן כתב הרב בני חיי בהגהותיו בסימן זה )בס"ק ג'(]הגב"י סק"א[.. יע"ש ולפי זה נראה לי ליישב דברי הלבוש , שכתב הטעם דלדבר ]ס"א[מצוה מותר משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ותמה עליו הרב תוספת שבת , הא בסעיף ד' מתירין גם ]סק"ה[כשיצטרך הישראל לחלל שבת במלאכה, שרי למצוה בערב שבת, אם כן אין צריך כאן לטעם זה. יע"ש. ולע"ד לפי מה שכתבתי אתי שפיר, דהנה מטעם פקוח נפש לא שרינן אלא היכא שאין יכול לצאת מן הספינה, אבל היכא דליכא פיקוח נפש ויכול לצאת מן הספינה אז אסור להפליג, ולהכי כתב טעם משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ובכל ענין שרי, והיינו דוקא בעמוקים עשרה טפחים, אבל אם אין בעומקן עשרה טפחים אז אינו מותר אלא משום פיקוח נפש, אבל היכא דליכא פיקוח נפש, גם היכא שהפליג שלשה ימים קודם שבת שהפליג בהיתר, מכל מקום כשמגיע שבת ויכול לצאת, אסור לצאת חוץ לתחום, אלא יצא מן הספינה וכמו שכתבתי לעיל. ואפשר שזהו שחידש ההגהה וכתב לצאת חוץ לתחום, דנתכוון לכלול בזה דגם היכא שהפליג בהיתר, אסור לצאת חוץ לתחום בשבת היכא דליכא פיקוח נפש. ועיין להרב מג"א , ועיין להרב פרי מגדים ]סק"ח[ז"ל. שם קטו(אבל במקום שידוע לנו וכו' אסור וכו' משום איסור תחומין. השו"ע מחלק בין קודם שלשה, דכתב הרמ"א לעיל דאף באין עמוקים עשרה מותר. ובאמת הרי"ף ]ס"א[]שבת הקשה לדעת ר"ח דאוסר משום תחומין, דא"כ אף ז.[]שם יט.[קודם יהיה אסור. והמהרי"ק כתב, דהרי"ף לעצמו ]שורש מ"ה[סובר דאין איסור תחומין כלל, רק הקשה לר"ח דאם באת לאסור אין לחלק. אבל הב"י סובר דפשט דברי הרי"ף משמע דפחות מעשרה אסור. ואכן תימה, דמהרי"ק הביא ראיה חזקה לדבריו, דאם היכי דיש איסור תחומין אסור, ועל כרחך דלמעלה מעשרה אין איסור תחומין מדשרי להפליג, וא"כ למה לא פשט בעירובין מכאן דאין תחומין למעלה מעשרה)בישועות יעקב )דף מ"ג ע"א(]סק"א[הביא ראיה זו, ולא היו לפניו תשובות מהרי"ק דהביא בעצמו ראיה זו, כן ראיתי בספר מנורה הטהורה (. וצריך ]סק"ב[לומר לסברת הב"י, דאף דהרי"ף סובר מסברא דאין לחלק בין תוך שלשה לקודם שלשה, מ"מ הש"ס לא היה יכול להוכיח מהא דשרי קודם שלשה דאין איסור תחומין, דיש לדחות, כיון דבמים איסור תחומין אף י"ב מיל לא הוי רק דרבנן, כמו שכתב הרמב"ם בתשובה , אולי לא גזרו קודם שלשה. ]סימן ש"י[ואכן נראה טעם השו"ע, דסבירא ליה דאין ללמוד כלל מדברי הרי"ף, ואולי האמת כמהרי"ק, או אפשר דאוסר, לכן חשש לחומרא לדברי הר"ח לאסור תוך שלשה ימים. אבל קודם שלשה לא חשש יותר מהר"ח, כיון דסתמא דברייתא לא חילק בין מים עמוקים לפחות מעשרה, והתירו קודם שלשה, יש לסמוך דמתיר גם על זה בדבר שהוא דרבנן. ועיין בשו"ע הרב ]ס"ז[לדבר מצוה אף באין עמוקים עשרה. ובקונטרס אחרון שם ]סק"ג[כתב, דלכן לא אסרו קודם שלשה, דגם מעובדא דרבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא בעירובין ריש פרק מי שהוציאוהו במשנה שם, מוקי דהספינה הלכה ברקק. ע"ש. והוא מדברי הדרכי משה . ואף דיש לדחות ראיה זו, דבאמצע הים היה פחות מעשרה, ובתחילה לא ידעו דיבואו למקום הזה, ולא היה בידם לצאת באמצע. שם קטז(שמקרקע הספינה. מחיצות ספינה ל"ש מחיצות דלהבריח מים עשויות . ועיין מדות )פ"ד מ"ו(פלוגתא דת"ק ורבי יהודה אי הא דכתיב גובהו של היכל מאה אמה הוא בהדי כליא עורב או בר מכליא עורב. והנה הכליא עורב לא לשם מחיצה נעשו רק להבריח העורבים עשויות. שם קיז(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. כתב רבנו המחבר בספר הקצר דבעינן שיהא עשרה טפחים מקרקע הספינה לקרקע הנהר. וכתב הב"ח , דהוא דלא ]סוף אות ז'[כתשובת הרמב"ם ז"ל , דלא בעי עשרה טפחים אלא ]סימן ש"ח[משטח המים עד קרקע המים, אע"פ שהספינה משוקעת במים שלשה או ארבעה טפחים. שם קיח(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. כתב במג"א , אלא שכתב שמדברי הרי"ף והרמב"ם )סק"ז(]תשובות וכו'. ט"ס הוא, וצ"ל שמדברי התוספות. ורמז הרמב"ם סימן ש"ח[לדבריהם שבת דף ק' ע"ב ד"ה גמירי, ושם נאמר האי מיהו שכתב המג"א. ע"ש. אמנם דבריו צ"ע, דהתם איתא בגמרא גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה, ולכן סבירא להו לרבה בר אבוה ולרב הונא דמותר למלאות מים לספינה, דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא. וכתבו הת וספות, והא דקאמר פרק מי שהוציאוהו במהלכת ברקק, התם מיירי )דף מ"ג ע"א(בספינה קטנה, אבל הכא מיירי בספינות גדולות שטוענים אותן ביותר ונשקעות הרבה במים, ואינן מהלכות בפחות מעשרה. מיהו צריך לומר דאף הכלי שדולה בו ונשקע במים הוא למעלה מעשרה, דאי לאו הכי האיך ממלא. עכ"ל. והתם בפרק מי שהוציאוהו איבעיא להו אי יש תחומין למעלה מעשרה וכגון דאזיל בספינה, ופשיט רב אושעיא ת"ש פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו ליה לרבן גמליאל מה אנו לירד וכו', ואי אמרת אין תחומין למעלה מעשרה, כי לא היו בתוך התחום מאי הוה, אמר רבא במהלכת ברקק. עכ"ל. והנה הוכחת הב"ח מדברי תוספות הוא, דאי נימא כדברי המחבר, דכל ]אות ז'[שקרקעית הספינה למטה מעשרה אסור לילך מחוץ לתחום כמו בקרקע ממש, אם כן מה הוצרכו התוספות לומר מיהו צ"ל וכו', פשיטא דהכי הוא, שהרי כתבו שהספינה משוקעת במים, ואם נאמר שהמים גבוהים רק עשרה טפחים מהארץ ולא יותר, אם כן על כרחך קרקעית הספינה משוקעת למטה מעשרה הרבה בתוך המים, ולמה הוצרכו שם בגמרא בפרק מי שהוציאוהו לאוקמי במהלכת ברקק ובספינה קטנה, תיפוק ליה אפילו בספינה גדולה ומהלכת במים צלולים, מכל מקום התם הוה כלמטה מעשרה כיון שקרקעית הספינה למטה מעשרה, והעומד על קרקעיתה הוא נמי למטה מעשרה, ועדיין קא מיבעיא ליה אם קרקעית הספינה למעלה מעשרה. אלא על כרחך דבתר מים אזלינן, וכל שהם גבוהים עשרה אף שקרקעית הספינה למטה מעשרה לית לן בה, ולכן הוצרכו התוספות לומר האי מיהו. או י"ל בדרך זה פשוט יותר, דכוונת הב"ח להוכיח, כיון דכתבו התוספות דהספינה משוקעת במים הרבה, וכל המים אינם כ"א גבוהים עשרה, א"כ לא פשיט התם מידי מספינה, ]כי אם[אלא על כרחך דאף אם קרקעית הספינה למטה מעשרה, מכל מקום בתר מים אזלינן. והמג"א השיג על הב"ח וכתב, הספינה אזלינן והיא למטה מעשרה, על זה כתבו ומיהו וכו'. ואם כן על כרחך הא דקאמר גמירי וכו', היינו דקרקעית הספינה גבוה עשרה מארעא, ולכן צריך לומר דבעירובין שם מיירי בספינה קטנה. זהו ת"ד. ולא הבנתי דבריו, דאם רצונו לומר דקשיא להו לתוספות על דברי עצמן למה להו לתרוצי דמיירי התם בספינה קטנה, הוה להו לתרוצי דמיירי בספינה כי הכא, אלא דהתם בתר קרקעית הספינה אזיל, ואף שהמים עמוקים הרבה מכל מקום קרקעית הספינה היא למטה מעשרה, זה לא קשיא מידי, דהאיך יתרצו קושייתם כן והגמרא שם לא תירצו כן רק במהלכת ברקק, ואם כן הכא נמי ליחוש לרקק, ולכן הוצרכו לתרץ דהכא בספינות גדולות מיירי שאי אפשר שילכו ברקק. ואי רצונו לומר דהיה קשה לתוספות על סוגיא דעירובין למה לא תירצו כך, ולמה הוצרכו לתרץ ברקק ובספינה קטנה, לזה כתבו ומיהו וכו', ואם כן על כרחך גמירי דקאמר הכא היינו שקרקעית הספינה גבוה עשרה מהארץ, נמצא לפי זה פשוט הוא לתוספות דכל דקרקעית הספינה למטה מעשרה אסור. אכן משמעות דבריו רחוקים מכוונה זו, דמשמע דהתוספות כתבו כן שלא תקשה אדברי עצמן, וכן סיים נמי ואם כן צריך לומר דבעירובין מיירי בספינה קטנה, וזהו תירוצא של התוספות, ולכוונה שכתבתי הכי הוה ליה למימר, דבעירובין מיירי ברקק. ודחק עצמו לומר כן, דאי היה קשיא להו על סוגיא דעירובין התם, אם כן אכתי לא נמשך זה אחר תירוצם שתירצו דבספינה קטנה מיירי התם. ובלי זה נמי יקשה מאי פשוט מהתם ולמה הוצרך לתרץ ברקק, ואם כן הוה להו לכתוב מתחלה האי ומיהו ואחר כך הוה להו למימר והא דקאמר וכו'. ולכן נראה קצת מדברי התוספות כדברי הב"ח, ואין בזה הוכחה גמורה הואיל וגם התוספות נסתפקו בזה. שם קיט(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. עיין מג"א , שנרשם שם: אלא שמדברי הרי"ף )סק"ה(]סק"ז[והרמב"ם. צ"ל התוספות והרמב"ם בתשובה ]שבת ק: ד"ה גמירי[. ועיין ב"ח סוף סימן זה. ]סימן ש"ח[שם (קכ) שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. עיין מג"א )סק"ז(מה שתירץ על קושיות הב"ח . ]אות ז'[שם קכא(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. עיין מג"א שמקרקע הספינה וכו'. ע"ש. המג"א קיצר )סק"ז(כאן מה שהיה לו להאריך, שכמעט אין פותר לדבריו, ואאמ"ו פירש לדברי]ו[, דהנה הב"ח רוצה להוכיח דלא כספר ]אות ז'[יראים , דאם המים בעצמן יותר מעשרה ]סימן רע"ד דף קמ"ז ע"ב[טפחים אף שהספינה טבעי במים כל כך עד שמקרקע ספינה ומקרקע הנהר ליכא עשרה טפחים, אפילו הכי למעלה מעשרה מיקריא, מתוספות דפרק הזורק , הא דאמר )דף ק' ע"ב ]ד"ה גמירי[(רב הונא ספינה העומדת בים מוציא הימנו זיז כל שהוא וממלא, ופריך עלה זימנין דליכא עשרה וקמטלטל מכרמלית לרשות גבי רבן גמליאל ובניו ממהלכת ברקק, דהיינו פחות (מ"ג ע"א מעשר]ה[ הא אמרינן כאן גמירא וכו', ומתרצים תוספות דהתם איירי בספינה קטנה שיכולה להוליך בפחות מעשרה, אבל הכא איירי בספינה גדולה שטוענין אותה ביותר ונטבעים הרבה במים ואינה מהלכת בפחות מעשרה טפחים וכו'. ואם כדברי ספר יראים, הוה להו לתרוצי דהתם איירי ודאי שמשפת המים עד הקרקע היה יותר מעשרה טפחים כי אין הספינה מהלכת וכו', רק שהספינה היתה משוקעת במים עד שמקרקע הספינה לקרקע נהר הוא פחות מעשרה טפחים, ושפיר היה שם איסור תחומין למטה מעשרה טפחים, אלא ודאי כל שמשפת המים עד הקרקע היה יותר מעשרה טפחים, אף שמקרקע הספינה לנהר הוא פחות מעשרה טפחים, למעלה מעשרה מיקרי, וא"כ מוכח דקרקע המים היינו שאין במים עשרה טפחים, קשה הא גמירא וכו', והוצרך התוספות לפלוגי בין ספינה קטנה וכו'. אבל אי סבירא להו כדעת ספר היראים הוה להו לתרוצי כנ"ל וכמו שמתרץ באמת בספר היראים. ועד כאן דברי הב"ח. ועל זה כתב מג"א דאדרבה מתוספות מוכח דסבירא להו כספר היראים, דתוספות כתבו אח"ז, ומיהו צריך לומר דאף הכלי שדולה בו המים ונטבע במים הוי למעלה מעשרה טפחים, דאם לא כן האיך ממלא. עכ"ל. וקשה האיך נמשך זה פה אחר ]תירוצם[, אלא )תוס'(דקשיא להו בעצמו ]למה לא תירצו[ כספר היראים )ל"ל תרוצים(דהמים עמוקים אך הספינה שוקעת במים למטה מעשרה טפחים, לזה כתבו וצ"ל שהכלי צריך להיות למעלה מעשרה טפחים, וקשה האיך ידעינן שהכלי הוא למעלה מעשרה, אלא ודאי צריך לומר דגמירא דאין הספינה מהלכת פחות מעשרה טפחים והיינו מקרקע הספינה עד קרקע הנהר, ונמצא יכול להוריד הכלי עד קרקע הספינה ועדיין הוא למעלה מעשרה, דודאי אין נטבע הכלי יותר משולי הספינה, ולפ"ז לא מצי לתרוצי תוספות דהתם נמי איירי בספינה גדולה והמים עמוקים אך שהספינה שוקעת במים והולכת במים למטה מעשרה, הא גמירא שאין הספינא וצ"ל כנ"ל, ולכן הוצרכו לפלוגי בין קטנה לגדולה. וזה המכוון בדברי המג"א. ודו"ק. שם קכב(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. כתב הרב מג"א , פירוש, אף על פי שהמים עמוקים עשרה, אם ]סק"ז[הספינה משוקעת במים נמצא מהלך למטה מעשרה, וכ"כ הב"ח בשם ספר היראים , אלא שכתב ]אות ז'[]סימן רע"ד דף קמ"ז ע"ב[שמדברי הרי"ף והרמב"ם לא משמע ]תשובות הרמב"ם סימן ש"ח[כן, ולא ידענא היכא רמיזא, דהם )דהתוס' כצ"ל והוא בשבת דף ק' כתבו אח"כ וז"ל: ומיהו צ"ל דאף הכלי וכו'. ע"ב ד"ה גמירי וכו'(ע"ש כי האריך קצת. וכוונתו דהתוספות נמי אית להו ההיא דספר יראים, דכל שהספינה משוקעת תוך עשרה הוה ליה מהלך תוך עשרה דיש שם תחומין, והילכך קשה להם לדברי עצמן, למה לא תירצו דהתם נמי מיירי בספינה גדולה והמים עמוקים עשרה אלא שהספינה שוקעת והולכת למטה מעשרה, ותירצו ומיהו צ"ל וכו', וא"כ מוכרח דאין ספינה מהלכת אלא אם כן יש בין קרקע הים לקרקע הספינה עשרה טפחים, אם כן בעל כרחך צריך לתרץ ההיא דעירובין דמיירי בספינה קטנה. וקשיא לי, דבלי זה נמי לא קשיא למה לא תירצו דהתם מיירי שהמים עמוקים עשרה, דבגמרא קאמר ברקק שנו, ורקק הוא פחות מעשרה טפחים כדתנן בשבת . ואפשר ליישב, דעל ]ק:[הגמרא עצמה קשיא להו אמאי אוקמה ברקק, דהשתא מוכרח דאיירי בספינה קטנה דוקא, הו"ל לאוקומיה בכל ספינה וביש עשרה טפחים מים, ואפילו הכי הוה לה למטה מעשרה מפני ששקוע הספינה ממעט מהעשרה טפחים, לזה סיימו ומיהו וכו', אלמא אין ספינה גדולה מהלכת בפחות מעשרה בלא השקוע, הילכך אפילו אי הוה מתרץ הכי היינו צריכים לפרשה דהיינו בספינה קטנה, הילכך מוקי לה ברקק. כל זה ליישב לשון ומיהו מעין שיטת הרב מג"א. אבל לע"ד כך היא כוונתם, דמעיקרא ס"ד דאין ספינה שתהא שוליה נכנסת תוך עשרה טפחים של קרקעית הים, דמוכרח שיש עשרה טפחים מלבד השקוע מהספינה תוך המים)והתוספות תפסו בגמרא גמירי דאין ספינה מהלכת למטה מעשרה( אלא דמכח ההיא דפרק מי שהוציאוהו מוכרח לחלק בין גדולה לקטנה, והחילוק הוא כך, דמה שאמרו אין ספינה מהלכת היינו גם עם השקוע, הילכך קטנה שאינה נשקעת במים אלא מעט, סגי לה בפחות מעשרה טפחים, אבל גדולה שנשקעת הרבה לא סגי לה בפחות מעשרה, וא"כ תיקשי דכיון דבעשרה מצומצמים מהלכת, איך ממלא, והרי כלי נכנס תוך עשרה, לזה אמרו דאע"ג דבעשרה טפחים ספינה מהלכת, לא שרינן ליה למלאת אלא אם הכלי שנשקע במים הוי למעלה מעשרה. ולפ"ז תיקשי מסוגיא דעירובין לספר היראים והוא פסק הש"ע, דמדמתרץ לה ברקק וספינה קטנה, ולא מוקי לה בספינה גדולה וכגון דליכא עשרה מקרקעית הספינה לקרקע הים, שמע מינה דבכה"ג נידון כלמעלה מעשרה לענין תחומין. וי"ל דאורחא דמילתא נקט, דאילו בימים שיש בהם הרבה יותר מעשרה טפחים לא פסיקא מילתא שתכנס שולי הספינה תוך עשרה סמוך לקרקע, הילכך נקט במקום דברור שאין בו עשרה, והוא הדין נמי אם יש בו עשרה, כל שאין עשרה מקרקעית הים לשולי הספינה, והיא היא. שם קכג(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. כתב במג"א , שמקרקע הספינה וכו', כיון שהספינה רחבה )סק"ז(ארבעה כמו שכתוב סימן ת"ד. ע"ש. ומ"מ בספר יראים ]סימן משמע דשרי ביושב למעלה, וכ"כ הב"ח רע"ד דף קמ"ז ע"ב[]אות בשם ספר יראים, אלא שכתב ]ד[בתוספות פרק ז'[)בספר יראים(הזורק דף ק' בד"ה גמירי לא משמע הכי, ולא ידעתי היכא ]ע"ב[רמיזא. כצ"ל. ובספרים שלפנינו נדפס בטעות. והכי פירושו, דזה לשון הגמרא שם, איתמר ספינה רב הונא אמר מוציאין ממנה זיז ,כל שהוא וממלא רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי[)ורח"א ( ] עושה מקום ארבעה וממלא, רב הונא אמר מוציא ]הימנה[ זיז כל שהוא ]וממלא[, קסבר כרמלית מארעא משחינן ואוירא מקום פטור הוא, ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא כי היכי דלהוי ליה היכרא. רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ארבעה ]וממלא[, קסברי כרמלית משפת מיא משחינן מיא ארעא סמיכתא, אי לא עביד מקום ארבעה קא מטלטל מכרמלית לרה"י, א"ל רב נחמן לרבה ]בר אבוה[, ולרב הונא דאמר מוציא )בר"ה(זיז כל שהוא וממלא זימנין דליכא עשרה וקא מטלטל מכרמלית לרה"י, א"ל גמירי דאין ספינה הולכת פחות מעשרה, והא מורשא ]אמר רב ספרא[ גשושי אזלי קמה. עכ"ל אית לה, )א"ל ר"נ(הגמרא. וכתבו התוספות, גמירי דאין ספינה הולכת למטה מעשרה, והא דקאמר בפרק מי שהוציאוהו במהלכת ]עירובין מג.[ברקק, התם מיירי בספינה קטנה, אבל הכא בספינות גדולות שטוענין אותן ביותר ונשקעות הרבה במים ואין מהלכות בפחות מעשרה. ומיהו צ"ל דאף הכלי שדולה בו ונשקע במים הוי למעלה מעשרה, דאי לאו הכי היאך ממלא. עכ"ל התוספות. וא"כ זה הוא הוכחתו, דתקשה להו לתוספות על עצמן למה צריכי לתירוץ זה לחלק בין ספינות גדולות לקטנות, הלא בלאו הכי לק"מ מאחר דספינה שוקעת במים ורבן גמליאל וחבירו בודאי יושבים למטה בשוליים, לכך אסרו לילך לחוץ לארבע אמות משום דהן קנו שביתה למטה מעשרה, מה שאין כן כאן כשדולין מים מן הים אי אפשר לדלות לתוך השוליים, אלא הנקב במחיצה למעלה הרבה וא"כ הוא למעלה מעשרה לכך שרי. לכך תירצו דעל כרחך הקבלה הוא דאין ספינה הולכת בפחות מעשרה לבד מהשיקוע, לאחר שנשקע עדיין נשאר עשרה, דאם לא כן האיך ממלא הלא נוטל מים למטה מעשרה, וא"כ אין לתרץ הקושיא אלא בתירוצם, ואם כן מוכח שאין היתר למעלה מעשרה אלא כשאפילו מה שהוא למטה בספינה הוא למעלה מעשרה מן ]הקרקע[. כך היא כוונת המג"א. והכוונה מאחר שהיא )הארעי(רחבה ארבעה והיא רשות יחיד בתוכה, לא מחלקינן בגויה לשתי רשויות, ומאחר שהיא בתוך העשרה א"כ מי שיושב למטה הוא קונה שביתה, כן נמי מי שיושב למעלה הוא קונה שביתה, ואין חילוק בין אותו היושב למטה לאותו היושב למעלה, כי לזה ניחא תשמישתיה כמו לזה, ומאחר שנקרא לאותו שלמטה ניחא, כך הוא נקרא ניחא תשמישתיה לאותו של מעלה, ועל זה לא רצה להביא ראיה, דפשיטא הוא שאין לחלק ביניהם, וזה ברור בכוונתו. שם קכד(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. פירוש אע"פ שהמים עמוקים עשרה, אם הספינה משוקעת במים והוא יושב למטה מעשרה, אסור, כמבואר בסימן ת"ד. יע"ש. והב"ח ז"ל הביא לשון הרי"ף והרמב"ם בתשובה ]אות ז'[]שבת ז:[, ותמה על פסק מרן. יע"ש. ודברי מרן פה עיקר, שהרי ]סימן ש"ח[]וסוואר[הרי"ף והרמב"ם ז"ל דינם מיירי בספינה )וסנהר(וכן מבואר בספר יראים בהדיא. ומה ]סימן רע"ד דף קמ"ז ע"ב[שהביא הב"ח מדברי התוספות בפרק הזורק . ]שבת ק: ד"ה גמירי[יע"ש. כבר תירץ לה הרב מג"א באר היטב. יע"ש. ולכן ]סק"ז[אין לזוז מפסק מרן כלל. שם קכה(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. עיין במג"א שמקרקע וכו'. ומה שכתב אפילו יושב )סק"ז(למעלה, הם דברי המג"א עצמו. ומה שכתב אלא שכתב שמדברי התוספות וכו', ר"ל דהב"ח כתב דהך דינא שכתב בשם ]אות ז'[ספר היראים , דאם הספינה משוקעת במים ]סימן רע"ד דף קמ"ז ע"ב[והוא יושב למטה מעשרה אסור, על זה מחולקים התוספות ורמב"ם , והם דברי התוספות בשבת ]תשובות הרמב"ם סימן ש"ח[. ועיין שם בב"ח היטב, שכתב )דף ק' ע"ב בד"ה גמירי דאין ספינה כו'(מדלא תירצו התוספות כמו שכתב בספר יראים, אלא ודאי דלא סבירא להו כן. ועל זה כתב המג"א ולא ידעתי היכא רמיזא וכו', דלדינא גם התוספות סברי כמו שכתב בספר יראים, אלא דלא רצו לתרץ כמו שכתב בספר יראים משום דהאיך יכול לדלות עם הכלי וממלא, כיון שהכלי נשקע במים. כן כתב המחצית השקל באריכות ואני קיצרתי. שם קכו(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. כתב מג"א , ולא ידעתי היכא רמיזא וכו'. נ"ב: עיין )סק"ז(תוספות שבת , פירוש, מדלא תירצו שם )דף ק' ע"ב ד"ה גמירי(כתירוץ הספר יראים . ]סימן רע"ד דף קמ"ז ע"ב[שם בא"ד, וא"כ הכא צריך לומר מאי דקאמר וכו', כצ"ל, היינו בלא השקוע וכו'. נ"ב: פירוש ועם השקוע הוא למעלה מעשרה הרבה, זהו כוונת התוספות. ועיין סימן שנ"ה במג"א , והוא כדעת הספר יראים ודלא כהתוספות, אבל כאן לענין )סק"ד(תחומין דעת התוספות כהספר יראים. ודוק היטב. שם .וא"כ צ"ל דבעירובין דף מ"ג מיירי. כצ"ל שם קכז(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. ובמג"א , )סק"ז(מדברי התוספות לא משמע כן ]שבת ק: ד"ה גמירי[לפירושו, בדרך אם כן צ"ל, ולשון מיהו לא משמע הכי. אלא פשט דבריהם דהקשו מרקק, ותירצו ספינה קטנה תלך בפחות מעשרה על פני הרקק, וא"כ הגדולה שתלך בעשרה על כל פנים סמוך לרקק במעט מים תחתיו, כמו קטנה ברקק ממש, וזהו שכתבו ומיהו צ"ל אף דסגי בעשרה ומלמעלה משחינן, צריך המעט יותר לשקיעת הכלי, וכן משמע בפירש"י עירובין מ"ג ובתוספות שם . ודוק. ]ע"א ד"ה ברקק[)דף פ"ז ]ע"ב ד"ה אלא[(שם קכח(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. בש"ס דשבת נחלקו בממלא מים מתוך ]הים[)דף ק' ע"ב()המים(לספינה, אי בעינן מקום ארבעה על שפת הספינה, וקאמר שם ספינה מהלכת למטה מעשרה. והקשו התוספות , ]ד"ה גמירי[דבש"ס דעירובין גבי הך דפשיט דיש תחומין )דף מ"ג ע" (א) למעלה מעשרה מהך דספינה, ומוקי לה במהלכת ברקק, משמע דאפשר לספינה ללכת על פני המים שאין בהם עשרה. והנה מקושייתם משמע דלית להו הך מילתא דכתב בספר יראים להר"א ממיץ דבודאי אין ספינה הולכת ]סימן רע"ד דף קמ"ז ע"ב[במים שאין בהם עשרה מקרקע המים, אמנם הספינה בעת הליכתה שוקעת במים שלשה או ארבעה טפחים על כל פנים, ומהלכת בפחות מעשרה דהיינו מקרקע הספינה עד קרקע המים אין בה מים עשרה, ולכך אסור שם הילוך הספינה שהיא מהלכת בפחות מעשרה לקרקע המים, אבל הממלא ממלא מן המים שלמעלה דהיינו בשפת הים. וכתב עוד בספר יראים הנ"ל, דאף דהשיקוע של הכלי הוא ג"כ המעט קצת מגובה עשרה של המים, צריך לומר דאין הספינה מהלכת בפחות מעשרה וכמו שיש בשיעור שיקוע הכלי ג"כ שהוא דבר מועט, אבל שיקוע הספינה בתוך המים הוא שיעור מרובה. עכ"ל ספר יראים. ומן האמור תראה שדברי הב"ח נכונים בזה, דהתוספות לא סברו ]אות ז'[כסברת ספר יראים, דאל"כ לא היו מקשים קושייתם. ומה שכתב המג"א מחמת שיקוע הכלי בתוך המים כבר נדחה במתק ]סק"ז[)ה(לשון ספר יראים, ודברי הב"ח נכונים ודלא כמג"א. ועיין רשב"א חדושי שבת שם . וזה ברור. ]ד"ה גמירי[שם קכט(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. כתב המג"א , אלא שכתב שמדברי הרי"ף והרמב"ם. צ"ל )סק"ז(שמדברי תוספות ורמב"ם. ]הערת המו"ל )דף קו"ף ע"ב ד"ה גמירי(הר"ר יצחק במברגר: וכן הוא במג"א דפוס דיהרנפורט החדש, וכן הגיהו המקור חיים, והפרי מגדים, והגהות רע"א, והיד אפרים[. שם (קל) שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. והב"ח ]אות ז'[הוכיח מדברי התוספות והר"מ ]שבת ק: ד"ה גמירי[, דאפילו הספינה משוקעת שרי. וכן ]תשובות הרמב"ם סימן ש"ח[)דף ק' ע"ב(נראה מדברי הרשב"א בחדושיו שם ,, עיין שם ולהמג"א . )סק"ז(שם קלא(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. ,כתב ב"י מקרקע הספינה לקרקע הנהר עשרה טפחים כו'. וכן פסק בש"ע . ופירושו אע"פ שהמים עמוקים עשרה, אם )ס"ב(הספינה משוקעת במים והוא יושב למטה מעשרה אסור כמבואר בסימן ת"ד, עיין במג"א . ומה שתמה הב"ח על )סק"ז(]אות ז'[פסק מרן ז"ל מתשובת הרי"ף והרמב"ם , והביא דבריו ]סימן ש"ח[)סק"ב(, דע דדינם איירי בספינה השכנה"ג בהגב"י )ופטר(]וסוואר[ שהולכים על גבי המים ואינם נשקעים כלל, אבל אם נשקעים פשיטא דמודים לפסק מרן. ומה שכתב הב"ח על דברי התוס פות בפרק הזורק , כבר תרגמא הרב מג"א ]שבת ק. ד"ה גמירי[ז"ל , ובכן אין לנו לזוז מפסק מרן. עיין ברכות מים ]שם[)דף כ"ד ע"ד(, ועיין מה שכתב הרב נהר שלום בס"ב ]סק"ד[, ועיין בספר שבת של מי מה שכתב משם הר"ן בחדושיו )דף קנ"ב ע"א(כ"י, ועיין מה שכתב הרב מאמר מרדכי . )בסק"ג(שם קלב(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. כתב הבאר היטב , ואפילו יושב למעלה אסור. ע"כ. ויש )סק"ז(מתירין כשיושב למעלה ואין רגליו תלויות למטה מעשרה טפחים, אם הספינה מהלכת למעלה משלשה טפחים, ויש לסמוך על זה כשצריך לכך. תניא . ועיין שם בקונטרס ]ש"ע הגר"ז ס"ג[אחרון , דהמג"א לשיטתו בסימן)ת(רס"ו ]סק"ב[]סק"ז[]סק"ז[כשהסוס מהלך בארץ הוה ליה כאילו הוא מהלך בארץ, אבל הב"י שם לא סבירא ליה כן, וכן דעת אבן העוזר שם, וכיון שהר"ם וב"י מקילין, כדאי לסמוך עליהם בעת הצורך להקל דגם אליה רבה בדברי סופרים. ועיין בחיי אדם ]כלל ד' ס"א[]סק"ו[השיג על המג"א, מ"מ אם יכול לצאת בלא אונס יש להחמיר. דאפילו בדבר מצוה, אם אין חשש סכנה עכ"ל. ועיין בתניא ]ס"ח[כשיצא מהספינה ולא ילך חוץ לתחום, אסור להפליג אם היא מהלכת למטה מעשרה טפחים, אלא אם כן נכנס שלשה ימים קודם שבת. ע"כ. שם קלג(שמקרקע הספינה לקרקע הנהר וכו'. כתב מג"א , ואפילו יושב למעלה אסור, כיון שהספינה )סק"ז(רחבה ארבעה, כמו שכתוב סימן ת"ד. דעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה, והולך על העמוד מתוך התחום לחוץ התחום, אסור דניחא תשמישתיה. וזה מפורש בגמרא דבכהאי גוונא ]עירובין מג.[לא איבעיא אלא בספינה. ובאופן דאין מן קרקע הספינה עד קרקע המים עשרה, דאז הספינה יושבת בתוך עשרה, וא"כ אף אם יושב למעלה מעשרה הוה הספינה כמו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה. עוד כתב במג"א שם, וכ"כ הב"ח בשם ספר היראים ]אות ז'[, דאם יושב למטה מעשרה והספינה ]סימן רע"ד דף קמ"ז ע"ב[אינה מקרקעיתה למעלה מעשרה, אסור. עוד כתב במג"א שם, שמדברי הרי"ף והרמב"ם. צ"ל שמדברי התוספות, והוא בשבת דף ק' ע"ב ד"ה גמירי. שם קלד(אסור וכו' משום איסור תחומין. עיין מה שכתבתי לקמן בעגלות הקיטור. )סימן ת"ד(שם קלה(אסור וכו' משום איסור תחומין. גם את זה שלח אלי החכם הכולל מוהר"ר כלפון הכהן הי"ו במכתב וז"ל: הגיד לי ידידנו החו"ש הדו"מ כמהר"ר חי הכהן יצ"ו אשר רו"מ כת"ר נר"ו התיר רכיבת אנית הקיטור הנקראת שימאן די פיר בשבת. ע"כ. ואנכי למאד אפלא, כי על מדוכה זו עמד הרב ר' יעקב מאיר יצ"ו והעלה לאיסור מדאורייתא, והסכים על ידו גאון עוזינו הרב יש"א ברכה נר"ו, ואפילו לרכוב מערב שבת, ע"ש בספר עולת איש הנד"מ. ]סימן ז'[והיותר מפליא כי אמר ששמע על שם רו"מ משני ת"ח ונאמנים, ומקור דבריו מהרב שמו משה ז"ל . ]סימן ו'[ובאמת בעולת איש נר"ו שם מובא מהרב גופיה לאיסור, רק ללימוד בעלמא באיזה סוגיה שקיל וטרי אליביה, אך לדינא יחד כולם פיהם ידבר צחות לאסור איסר. ע"ש. ותשובת רו"מ נר"ו מהרה למען דעת דבר דבור על אפניו. עכ"ד הי"ו. וישב משה, הפלאה זו איני יודע מה היא, כי לא עמדתי לברר ספק זה והעליתי על ספר להתיר, גם לא שאלוני משפטי צדק אם אסור או מותר והוריתי להתיר, רק כשהייתי מתארח אצל ידי"ן החו"ש ר' פליל הי"ו בעוב"י תונס יע"א, והיינו מספרים מענין לענין כאן בדברי דעלמא, וראה ראינו הכרוצה שנתהווית מחדש לרכוב בה בתוך המדינה ממקום למקום בלא הנהגת הבהמות, והיה אומר על היהודים הרוכבים בה בשבת שאינם מקפידים על האיסור, וזכורני כדומה שאמרתי לו, דלפי מה שנ"ל כעת דליכא איסור בעיקר הרכיבה כפי מה שמכיר במה שכתב הרב שמו משה, וקרוב נמי וכדומה שגיליתי לו שאני כעת אין בידי לברר ולעמוד על הענין, רק בתורה שבע"פ בלא פתיחת שום ספר נראה לפום ריהטא דליכא איסור, ולמעשה צריך להתיישב, וספר עולת איש לא חזיתיה ולא ביארתי'ה ואינו בידי, גם אין הפנאי מסכים לעמוד לברר. ואני אמרתי בחפזי גם לעת עתה דשפיר אמרתי דמותר ברכיבת הכרוסה זו שהגוי מנהיגה, כי דוקא אם על ידי בהמות הוא דאסור, וכמו שכתב מור"מ ז"ל בהגה באו"ח . )סימן ש"ה סעיף ח"י(ע"ש. אבל אם הולכת בלא בהמות יש להתיר, וליכא איסור משום הרכיבה. והנך רואה עוד להרב שמו משה ז"ל שם באו"ח )סימן במה שכתב. ע"ש. והגם דמ"מ היה לי לבאר ולומר דרכיבת ו'(הסמדיפיר אסור משום איסור תחומין די"ב מיל, לא אסיק אדעתי לזכור בעת'ה, כי כשדברתי איתו עמו אינו אז עת תורה ללמוד ולברר, ולא הוריתי הלכה למעשה. ועוד הנה עיין שם להרב מג"א ז"ל , גם עיין שם בהרב שמו משה דמבואר ]סימן ש"ה סק"י[דאיכא פלוגתא דרבוותא בעיקר איסור זה, ואינו מוסכם לכ"ע לאסור איסר. ע"ש. והגם שהרב ז"ל שם אסיק לאיסורא להחמיר והביא שכן מצא בתשובה וכו'. ע"ש. הנה אין בידינו לראות ואין הפנאי מסכים לברר. רק את זה מצאנו ראינו להרב ז"ל שם שתלה יסוד ענין זה במחלוקת הגדולה אשר בין הראשונים ז"ל באיסור תחומין י"ב מיל אי הוי דאורייתא או דרבנן. ע"ש. ושם נאמר וז"ל: כי יש מי שהתיר בפשיטות כיון דהוי למעלה מעשרה, ובפרט שכבר נתפשט המנהג לרכוב בספינה של אש בשבת. ע"ש. ומן המודיעי'ת שאין לבטל המנהג אם יש לו שורש להקל בשום פוסק, הגם דלא כהלכתא. ודוגמא לדבר, כי לפי הש"ס דידן אין להחזיר הקדירה בשבת לכירה שאינה גרופה וקטומה אחר שנטל הקדירה מעליה, הגם שלא הניחה על גבי קרקע, ובתנור וכופח אסור נמי אפילו אם הוא גרוף וקטום, וכן פסק מרן ז"ל בש"ע סימן רנ"ג . יעו"ש. ואנן בדידן נהוג עלמא להחזיר ]ס"ב[בכל ענין כל שלא הניחה על גבי קרקע, ואין למחות בידם, כיון שיש לה ם על מי לסמוך לשיטת הירושלמי , ]שבת פ"ג סוף ה"א[וכמו שכתבו מהר"י זיין ]שערי ישועה שער ה' סימן ח'[)והרדב"ז(]והרשב"ץ[ ז"ל שהביא שם הברכ"י ז"ל ]ח"ב סימן ק"ל[]ס"ק . ע"ש. א"כ כל שכן הכא נמי בנדון זה דלהירושלמי ואף ב'[-'א לדידן כמה מרבוותא דפסקו להלכה דתחומין די"ב מיל הוי מדרבנן, וגם בדעת מרן ז"ל לפי מה שכתב הסמ"ע ז"ל ]חו"מ סימן הובא להרב שמו משה ז"ל שם, סבירא ליה בדעת מרן ל"ה סקי"ד[דעיקר תחומין אפילו די"ב מיל הם דרבנן, וקבלנו הבנתו בפירוש דברי מרן ז"ל, וכמו שכתב הרב משכנות הרועים ז"ל ]מערכת , א"כ יש להתיר כל שאינו הולך לטייל. ועיין השי"ן דף שע"ט ע"א[שם בסימן ]רמ"ח[ גבי אין מפליגין בספינה פחות משלשה )רמ"ט(ימים קודם השבת לדבר הרשות. ועיין עוד שם בשמו משה. ע"ש. גם בזה נהוג להקל כסברא זו עיין שם וכמו שכתבתי. ועוד כי נודע דאיכא מחלוקת אם אית לן דין רשות הרבים לדידן דליכא ששים רבוא בוקעים, ועיין מה שכתב הרב ברכי יוסף ז"ל בדעת מרן ז"ל. ע"ש. אכן כבר ]סימן שמ"ה סק"ב[בא חכם הרב ערך השלחן ז"ל סימן שמ"ה , והוכיח שדעת ]סק"ב[מרן ז"ל לפסוק להלכה כיש אומרים, דכל שאין ששים ריבוא בוקעים, לא הוי רשות הרבים, ואם כן לדידן לית לן רשות הרבים, והכי נקטינן וכמו שכתבו הרבנים החכם השלם מוהר"א חג'אג' ז"ל והחכם השלם מוהר"מ שמאמא ז"ל דלהכי אין צריך לעשות תיקון לעקמומיות. והנה בעירובין מיבעיא להש"ס ]מג.[אם יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה, ועיין שם במה שכתב בשמו משה דרבנו הרמב"ם ז"ל סבירא ליה דתחומין למעלה מעשרה ביבשה לחומרא נקטינן, אבל בים דהוא כרמלית נקטינן לקולא. ע"ש. וא"כ נמי לדידן דהוי כרמלית כל שאין ששים ריבוא בוקעים, נקטינן לקולא גם ביבשה לומר דאין תחומין למעלה מעשרה. וי"ל. ועוד דידוע דספק ספיקא להקל, והאחרונים ז"ל הסכימו לעשות ס"ס להקל גם כסברא שהיא נגד דעת מרן ז"ל. וא"כ הכא נמי יש לומר ספק אם תחומין די"ב מיל אסור מדאורייתא ואת"ל אסור שמא אין תחומין למעלה מעשרה, ומותר מס"ס. אלא דאף דמכ"ז י"ל גם ממה שאמרו שם בש"ס , ]עירובין מג.[עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה לא תיבעי לך דארעא סמיכתא היא. ע"ש. א"כ לפי זה בפשיטות אסור ]לרכוב[)לרוכב(בקרון בכהאי גוונא משום תחומין וכו'. גם לא ראינו ולא קרינו בעניין ועמדנו על דעת הרבנים ז"ל האוסרים בראיותיהם, גם מי יבוא להכניס עצמו בזה אחר דרבים ועצומים הכריעו ופשיטא להו לאיסורא ולא תענה על רב. אמנם הגם דיש להחמיר להולך י"ב מיל ויותר משום תחומין, מ"מ לע"ד אין להפריז בעוונם לעובר על זה כל זמן שלא התרו בו בית דין בראשונה ועבר על דבריהם, אלא מעצמו טעה ורכב בו באומר מותר, כיון די"ל להסוברים דרבנן ופלוגתא דרבוותא היא וכאמור. שם קלו(אסור וכו' משום איסור תחומין. רכבת הנוסעת מעיר לעיר, אסור לנסוע בה אפילו מערב שבת משום איסור תחומין, ואף על פי שאין הנוסע יורד ממנה עד מוצאי שבת. וכל שכן אם יש בנסיעתו שיעור י"ב מיל קילומטר בקירוב(12), שיש בזה איסור תחומין מן התורה. ואף על פי שהנהג של הרכבת נכרי, ורוב הנוסעים נכרים, אסור. שם קלז(הגה לצאת חוץ לתחום. עיין במג"א סק"ח . )ע"א וכו'(נראה לי דהא קמשמע לן, דהוה אמינא בערב שבת הוא דאסור, אבל קודם שלשה ימים מותר, וכן הוא משמעות לשון המחבר, לכן כתב רמ"א דהאי אסור פירושו לצאת חוץ לתחום, ולעולם אסור, וזה לא נמשך להחילוק בין שלשה ימים , דלהיש אומרים כן או קודם. ועיין ברא"ש )פ"ק דשבת רמז ל"ח(הוא הדבר, דקודם שלשה ימים מותר אף בספינה גוששת, והוא השיג על זה. שם קלח(הגה לצאת חוץ לתחום. במג"א אסור לצאת )סק"ח(וכו'. ]או[ י"ל דאשמועינן אפילו חוץ לאלפיים )א"ו(אסור, שלא תאמר חוץ לי"ב מיל דוקא אסור שהוא איסור דאורייתא, קמ"ל. שם קלט(הגה לצאת חוץ לתחום. נ"ב: ר"ל דלא תימא האיסור מה שילך תוך הספינה חוץ לארבע אמות, ובזה באמת אין איסור היכי דשבת באויר מחיצות מבעוד יום כמו זה שמפליג בערב שבת, לכן מבאר האיסור מה הוא. ובזה אין צריך לדוחק המג"א . ]סק"ח[שם (קמ) בהגה חוץ לתחום. אם מותר לעבור בספינה תוך התחום לדבר מצוה, עיין למהר"ש יונה )]שי למורא[ולהרב נתיב חיים. ושם נחלקו הרב ובנו אם סימן נ"א(]בנתיב חיים[יש בה גוים ובלאו הכי הולכת בשביל הגוים. ע"ש. והרב אליה הסכים דשרי. רבה )סק"ח(שם קמא(בהגה אבל אין איסור במה שהבהמות מושכות כו'. כתב בספר נתיב חיים, וקשה לעיל בסעיף א' כתב אבל קודם שלשה ימים שרי אפילו בספינה שמושכין על ידי בהמות, משמע הא תוך שלשה ימים וכל שכן בשבת אסור, והאיך פסק כאן דשרי וצ"ע. עכ"ל. ולענ"ד אפשר לחלק, דבסעיף א' כתב אפילו בספינה שמושכין ע"י בהמות ואפילו אין בגובה המים עשרה טפחים, לכן לא שרי אלא קודם שלשה ימים, דכיון דאין בגובה המים עשרה טפחים זהו דומה יותר להליכה בקרון, והכא בסעיף ב' קאי הרמ"א על מה שכתוב לפני זה אפילו הם נהרות הנובעים והוא למעלה מעשרה, ועל זה קאמר דאין איסור במה שהבהמות מושכות הספינה. שם קמב(בהגה אבל אין איסור במה שהבהמות מושכות הספינה בשפת הנהר ולא דמי להליכה בקרון שאסור. כתב ב"י , ולענין הלכה כו'. נ"ב: )דף קס"ב ע"א שיטה כ"ו(אין איסור במה שהבהמות מושכות את הספינה בשפת הנהר, ולא דמי להליכה בקרון שאסור. ספר המפה. שם קמג(בהגה אבל אין איסור במה שהבהמות מושכות הספינה בשפת הנהר ולא דמי להליכה בקרון שאסור. כתב ב"י , ולענין הלכה וכו'. נ"ב: )דף קס"ב ע"א שיטה כ"ו(אין איסור במה שהבהמות מושכות את הספינה בשפת הנהר ולא דמי להליכה בקרון שאסור. ספר המפה. והטעם דהליכה בקרון אסור בסימן ש"ה מטעם שמא ירד מן הקרון וילך ]סעיף י"ח בהגה[באיסור, וזה אין שייך כאן. ]ט"ז[. ואיני יודע אמאי נקט ]סק"ד[האי טעמא ולא נקט משני הטעמים שכתב מור"ם שם בסימן ש"ה, אחד משום שמשתמש בבעלי חיים, וזה לא שייך כאן שזה נקרא צדי צדדין. וטעם אחר משום שמא יחתוך זמורה, וגם טעם זה לא שייך כאן, וכ"כ המג"א ז"ל . )סק"ט(שם קמד(בהגה אבל אין איסור במה שהבהמות מושכות הספינה בשפת הנהר ולא דמי להליכה בקרון שאסור. נ"ב: התם הטעם הוא משום שמא יחתוך זמורה, מה שאין כן פה שהוא רחוק מהבהמות. שם קמה(בהגה אבל אין איסור במה שהבהמות מושכות הספינה בשפת הנהר ולא דמי להליכה בקרון שאסור. עיין מה שכתב הרב מגן אברהם . ועיין מה שכתב )סק"ט(הרב קרבן נתנאל על מור"ם ועל המג"א בפרק משילין )דף נ"ד ע"ג( ]ביצה פ"ה סימן ב' אות ו'[., ע"ש ובספר נתיב חיים שם קמו(בהגה ולא דמי להליכה בקרון. ,כוונתו תוך התחום דחוץ לתחום בלאו הכי חמיר, שהקרון תמיד למטה, כדלעיל בסמוך ולקמן סימן ת"ד.

סעיף ג

שם קמז(בהגה ולא דמי להליכה בקרון. עיין באר היטב . )סק"ט()דף ק"א ע"ב(ובספר מאורי אור בחלק באר שבע ,כתב, דמה שכתב בהג"ה דאינו דומה לקרון, כוונתו תוך התחום דחוץ לתחום בלאו הכי חמיר שהקרון תמיד למטה, כדלעיל בסמוך ולקמן סימן ת"ד. שם קמח(בהגה ולא דמי להליכה בקרון שאסור. כתב בט"ז , הטעם וכו'. לא זה הטעם כתב רמ"א בסימן )סק"ד(ש"ה סעיף י"ח, עיין שם דכתב שני טעמים, האחד כתב המג"א כאן , והשני דמשתמש בבעלי חיים. מיהו בתוספות ]סק"ט[עירובין כתב זה הטעם של הט"ז גם )דף מ"ג ע"א סוף ד"ה הלכה(כן. שם קמט(בהגה ולא דמי להליכה בקרון שאסור. כתב מג"א , ובעולת שבת העלים עיניו מהג"ה זו. )סק"ט(]סק"ב[פירוש, שהוא רוצה לפרש שאסור משום שמא יחתוך זמורה או שמשתמש בבעלי חיים, ותרווייהו ליתא כמו שכתב המג"א. סימן ג' (קנ) סעיף ג' היכא דמותר להפליג וכו'. הרב ויקרא אברהם ז"ל בענין הספינה בשבת. נ"ב: עיין מה שכתב )או"ח סימן י"ז(ה"ה מוהר"ד חזן ז"ל בספר נדיב לב , ועיין )או"ח סימן י"א(למהר"מ פארדו ז"ל בשמו משה . )או"ח סימן ו'(שם קנא(אם נכנס בספינה וכו' וקנה בה שביתה. כתב במג"א , ]ואפילו חל יום טוב ערב שבת[ שרי לקנות )ס"ק י"א(שביתה, עיין סימן תט"ז. נ"ב: עיין מה שכתבתי שם בסימן תט"ז על הגליון. שם קנב(אם נכנס בספינה וכו' וקנה בה שביתה. כתב הבאר היטב , ואפילו חל יום טוב ערב שבת שרי )סק"י(לקנות שביתה. ע"כ. ואף אם קנה שביתה בערב יום טוב אין מועיל לשבת שלאחריה, וכן אם קנה שביתה בערב שבת אין מועיל ליום טוב שלאחריה, וצריך לחזור ולקנות שביתה בבין השמשות של מוצאי שבת ליום טוב, וכן הדין בשני ימים טובים של גלויות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, די בשביתה שקנה ערב יום טוב אף ליום טוב שני כמו שיתבאר בסימן תט"ז. תניא . ]ש"ע הגר"ז ס"ג[שם קנג(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה. כתב ב"י , ומה שאמר רבנו בשם בה"ג )ע"ד שיטה י"ט(]הלכות , כתב עליו הגאון מהר"י אבוהב ז"ל וכו'. נ"ב: שבת פ"א עמ' קי"ח[עיין בתשובות הריב"ש ז"ל . )סימן י"ח(שם קנד(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה. כתב ב"י , לכך נראה לי דבה"ג )שיטה כ"ב(]הלכות שבת פ"א נמי סבר וכו'. נ"ב: אפשר היה לומר שזה ג"כ דעת עמ' קי"ח[הרא"ש ז"ל בפסקיו בריש פרק מי שהוציאוהו ]עירובין פ"ד סימן , ובתשובותיו . ובהכי לא הוה קשיא עליה ג'[)כלל כ"ב סימן י"ב(. אלא שאין זה נכון מה שהקשה בעל משפט צדק )ח"א סימן ל'(בעיני משני צדדין, אם מפני שמתשובת הרא"ש ז"ל נראה שמותר להפליג אפילו לים ולאו דוקא במים נובעים, ועוד שממה שכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דשבת על ]הרמב"ן[, ]ז: ד"ה ולפיכך[)בה"ג(ולפיכך נוהגין עכשיו שנכנסים לתוך הספינה בערב שבת וכו', נראה דסתמא קאמר אף לפרוש לים הגדול. ולכן הנכון אצלי, שדעת הרא"ש שלא נאסרה ההפלגה תוך שלשה ימים אלא במפליג ביום שנכנס, אבל כשאינו מפליג ביום שנכנס מותר. והכי דייקי דברי הרב המחבר ז"ל לפנינו, שכתב על דברי הרא"ש ז"ל וז"ל: הא אם נכנס בה בערב שבת ולא יצא משם עד שהפליג שרי, דכיון דאינו נכנס עכשיו בתוכה, שכבר היה שם מבעוד יום, לא מיקרי מפליג דאיהו לאו מידי עביד. שם קנה(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה. כתב ב"י , כתב עליו הגאון כו'. נ"ב: עיין )ע"ד שיטה י"ט(בב"ח . ]אות ו'[שם קנו(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה. כתב הרב בבית יוסף בטור אורח חיים סימן רמ"ח, ומה שכתב רבנו בשם בעל הלכות גדולות כו' אינו נראה לי, דאם כן כו'. גם לי איננו שוה, דהרי הרב בעל הלכות גדולות הביא הך ברייתא סתמא, דמשמע דסבירא ליה כוותיה ודוק. וצ"ע להרב. שם קנז(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה. כתב הטור , ובה"ג כתב אם קנה שביתה בספינה )שיטה ו'(כו'. נ"ב: עיין לקמן בסימן תרי"ג, ובספר שב יעקב )חאו"ח סימן )דף י"ד ע"ב(ובספר סמא דחיי . ט"ז(שם קנח(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה. כתב ב"י , ואינו נראה לי כו'. נ"ב: גם לי )ע"ד שיטה כ"א()סימן ס"ט(איננו שוה. מהר"י אלמידה ז"ל בחדושיו . שם קנט(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה. כתב ב"י, לכך צריך לומר כו' וגם הם מים נובעין כו'. נ"ב: עיין מה שכתב הב"ח ומה שתמה על דברי רבנו ז"ל, דהא )בס"ו(איהו גופיה האריך אח"כ כו'. עיין מה שכתב הכנה"ג )בהגב"י ד"ה לכך נ"ל(, ועיין מה שכתב הרב יד אהרן )בדף ס"א ע"ג(, פרי )דף כ"ד ע"א וב'(האדמה ז"ל , ברכות מים , )ח"א דף ל"ד ע"ב()סק"ז( ]ד"ה ברמ"א[ומאמר מרדכי , בגדי ישע . )סק"ה(שם (קס) אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה וכו'. עיין בתשובות מהר"א בן טוואה שבסוף התשב"ץ , ובשו"ת בית יהודה . )]הטור השלישי[ סימן י"א()ח"ב סימן ל"ה(שם קסא(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה וכו'. אבקשה בינה היכא דאי אפשר למיקני שביתה תוך הבאנפ'ור גופיה שנוסע בתוכו למחר, וכגון שבערב שבת עדיין לא בא הבאנפו'ר, אבל הדבר ברור לו שיבוא למחר ביום השבת בשעה פלונית, ומתעכב בנמל קצת שעות להוציא מתוכה עוברי דרכים ולהכניס אחרים תחתיהם, ובשעה פלונית בשבת עצמו נוסע. והמנהג כי כל ישראל הרוצה ליסע באותו באנפו'ר, פורע מערב שבת שכר הספינה ביד איש עתי הממונה על כך מבעל הבאנפו'ר, שהאיש הזה עומד תדיר בתוך העיר, וכיון שפרע בידו מאתמול, ביום השבת נכנס בבאנפו'ר באין אומר ואין דברים. והשתא ניחזי אנן אם תועיל קניית שביתה תוך הפירימ'י שנכנס לתוכה כדי לילך משפת הנמל אל הבאנפו'ר, שעל ידי זה יוכל להלך את כל הבאנפו'ר כאילו קנה בתוכו שביתה, כיון שאי אפשר לו לקנות שביתה בבאנפו'ר גופיה דליתיה הכא, או דילמא כל שלא שבת בבאנפו'ר גופיה, אינו מועיל לו שביתת הפירימ'י להלך בבאנפו'ר, וא"כ לא יסע ביום השבת. הנה ,לכאורה נראה שקניית שביתה בפירימ'י לא מהני מידי אפילו אם היתה הפירימ'י בעת השביתה במקום המיוחד וידוע שלמחר יחנה שם הבאנפו'ר, דהוי אותו אויר עצמו ששבת בין השמשות, לא מהני, דאנן בעינן שישבות באויר אותן המחיצות, וכיון דמחיצות הפירימ'י אחר קניית השביתה אזדו להו מהתם, ולמחר אתו מחיצות אחריני שלא שבת הוא בתוכן, אפילו יתבי אדוכתייהו דמחיצות קמאי, אותה שביתה לא מהניא מידי. ולכאורה יש ללמוד זה מסו גיית עירובין , )דף מ"ב ע"ב(דאמר התם דהלכה כרבן גמליאל בספינה דמהלך את כולה, מאי טעמא, אמר רבה הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום. רבי זירא אמר הואיל וספינה נוטלתו מתחלת ארבע ומניחתו בסוף ארבע. מאי בינייהו, איכא בינייהו שנפחתו דופני הספינה אי נמי בקופץ מספינה לספינה. ופירש"י ז"ל, הואיל ושבת, הויא לה הספינה כארבע אמות. נוטלתו מתחלת ארבע, כלומר כשעוקר רגלו קודם שיניחנה הספינה מוציאתו מארבע אמות שלו ונכנס בתוך ארבע אמות אחרות על כרחו, והוה ליה כמי שהוציאוהו נכרים חוץ לארבע אמות וכו', וזה עיקר. שנפחתו דופני הספינה, ובטלו המחיצות, דרבה ליתא דרבי זירא איתא. אי נמי בקופץ מספינה לספינה, ובאויר מחיצותיה של זו לא שבת, לרבה אין יכול ]להלך בזו[ ולרבי זירא שרי. ע"כ. ונראה דנדון )להלכה זו(דידן דומה לנפחתו דופני הספינה שבטלו המחיצות, והכא נמי שהלך הפירימ'י ממקום שהיה שרוי בעת השביתה ובטלו מחיצותיה, דשוב כשבא הבאנפו'ר ועמד במקומו, לרבה דקי"ל כוותיה לא אהני ליה אותה שביתה, וכל שכן אם אין הפירימ'י בעת השביתה במקום שיעמוד הבאנפו'ר למחר, דליכא אויר מחיצות בשום צד, דמה יושיענו מה ששובת בפירימ'י, דהא אפילו אם למחר יכנס בפירימ'י זו ולא באחרת, מ"מ לא ישאר שם כל השבת כולה, אלא שנכנס לתוכה והולך תכף ליכנס להבאנפו'ר, וכיון שלא שבת כלל, אפשר דדמי לקופץ מספינה לספינה, דלדעת רבה דקי"ל כוותיה לא מהני, וכדיהיב טעמא רש"י ז"ל דבאויר מחיצותיה של זו לא שבת. וכ"כ בפשיטות הרב מוהר"ר גבריאל ז"ל בתשובת הרב שב יעקב ז"ל )סימן ט"ז , דאף שכבר הלך בספינה מערב שבת ואחר זה דף טו"ב ע"ד(בשבת רוצה לילך לספינה אחרת אסור, דאז חזרה גזרת חז"ל למקומה שמא יעשה חבית של שייטין. ע"כ. הרי דהגם ששבת בספינה אחת, אם בשבת רוצה ליכנס ממנה לספינה אחרת, חזר האיסור למקומו כאילו לא שבת. ודברי הרב מוהר"ר גבריאל ז"ל הללו, הם בביאור דברי הרב מג"א ז"ל לקמן סוף סימן של"ט וז"ל: ועיין סימן רמ"ח וכו' נכנס בה מערב שבת, שרי )סקי"ג(דלא הוי כשט. ומ"מ אסור לצאת מספינה לספינה. ע"ש. וכן פירש דבריו הרב מחצית השקל ז"ל שם, דספינה שאני כיון שנכנס בה מערב שבת והיה שם בין השמשות, הרי שבת באויר מחיצות מבעוד יום, ולכן אפילו יצתה הספינה חוץ לתחום, כל ,הספינה נחשבת כארבע אמות. אבל כשפורש מספינה לספינה ובספינה שניה לא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, אין לו בספינה שניה כי אם ארבע אמות. ע"ש. הרי דשביתת הספינה הראשונה לא עלתה לו לספינה השניה להיות מהלך את כולה או לצאת עימה חוץ לתחום. וכיוצא לזה חזה הוית להגאון ראב"ן ז"ל מסכת עירובין, אחר שהביא מתניתין )דף ע' ע"ב( ]דף קנ"ז ע"ב[דמי שהוציאוהו ומאי דאפסיקא הלכתא כוותיה דרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה, כתב וז"ל: שמע מינה דישראל ההולך בספינה ממגנצא לקולונייא, וכשבאה הספינה לקולונייא היה יום שבת, ולא רצו בני הספינה להמתין שם ביום השבת כי רצו ללכת לדרכם, והטילוהו לתוך ספינה העומדת שם בנמל או אל שפת הנהר, אין לו שם בספינה ששמוהו שם כי אם ארבע אמות, כי לא שבת באויר ספינה בין השמשות וכו'. ע"ש. הנה דגם הוא ז"ל מסיק דהקופץ מספינה לספינה אין לו אלא ארבע אמות, ואפילו שלא מדעתו, אלא הגוים נתנוהו שם מחמת שהיו רוצים ללכת לדרכם, אפילו הכי אין לו אלא ארבע אמות מטעם שלא שבת באויר מחיצות של זו השניה. גם בנדון דידן נמי י"ל דשביתה ששבת מבעוד יום בפירימ'י לא מגנא ולא מצלא ליכנס בשבת בבאנפו'ר, כיון שלא שבת באויר מחיצות הבאנפו'ר. אולם אני אבקש ללמד זכות על מנהגן של ישראל, ממה שראיתי להרב שלטי הגבורים ז"ל בריש פרק מי שהוציאוהו , שכתב בסוגיא הנזכרת משם ריא"ז ]עירובין יא: אות ב'[ז"ל וז"ל: ומותר לו לילך בכל הספינה, שכל הספינה הוא לו כארבע אמות, בין אם היתה מהלכת בין אם היתה עומדת, ואפילו קפץ מספינה לספינה בשבת עד שלא יצא חוץ לתחומו, והספינה שניה הוציאתו חוץ לתחומו, הרי זה מהלך את כולה, ואעפ"י שלא שבת תוך מחיצות השניה בשעה שקדש היום. תוספות שיטה. עכ"ל. ודבריו אלו הביאם הרב אליה רבה ז"ל לקמן סימן ת"ה בלי חולק. ע"ש. ועינא דחזי דזה שכתב ריא"ז ז"ל )ססק"ז(דכל הספינה היא לו כארבע אמות בין אם היתה מהלכת בין אם היתה עומדת, היינו מאי דמסיק הש"ס שם , ורבה )דף מ"ג ע"א(מאי טעמא לא אמר כרבי זירא, במהלכת כ"ע לא פליגי, כי פליגי בשעמדה. אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דייקא דבמהלכת לא פליגי ממאי דקתני וכו'. ופרש"י ז"ל, אמר לך במהלכת, דאיכא למימר האי טעמא דספינה נוטלתו אפילו רבי עקיבא מודה דשרי. כי פליגי כשעמדה, ובשעת עמידתה קני להו ארבע אמותיהן, ואפילו הכי שרי רבן גמליאל משום אויר מחיצות. ע"כ. הרי דלרבן גמליאל דקי"ל כוותיה בספינה בכל גוונא שרי, שהרי במהלכת אפילו רבי עקיבא מודה דמהלך את כולה, דקודם שיקנה לו ארבע אמות הספינה מוליכתו על כרחו לארבע אמות אחרות כנזכר, ובעומדת דפליגי כיון דקי"ל כרבן גמליאל שרי להלך את כולה משום אויר מחיצות. אך זה שכתב דאפילו קפץ מספינה לספינה מהלך את כולה הגם שלא שבת במחיצות שניה, אכן נראה דריא"ז ז"ל מפרש הסוגיא דרבה דאסר לקפוץ מספינה לספינה, דאינו אלא כשיצתה הספינה הראשונה חוץ לתחום, אבל אם הספינה הראשונה ששבת בה היא עדיין תוך התחום, ונתקרבה אצל ספינה אחרת בתוך התחום, אם קפץ מספינה לספינה מהלך את כולה אף על פי שלא שבת באויר מחיצות שניה, דכל תוך התחום שביתתו באויר הראשונה אהניא ליה גם לספינה שניה. ונראה דדייק לחלק כן מגופא דמתניתין, דקתני התם מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה )דף מ"א ע"ב(ספינתם בים, רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה, רבי יאושע ורבי עקיבא לא זזו ממקומן שרצו להחמיר על עצמן. ופרש"י ז"ל, והפליגה, כשהיא מתרחקת משפת הים ונכנסת לאמצע]ו[ קרי ליה הפלגה. הלכו את כולה, היו מהלכין בכל הספינה, דאף על פי שהספינה הולכת בשבת ויצאו חוץ לתחום, הוו כמי שיצא חוץ לתחום וניתן בדיר או בסהר, שהספינה מחיצות לה. ע"כ. דמתבאר מזה דמה שהתיר רבן גמליאל להלך את כולה, היינו כשיצתה חוץ לתחום ומהלכת בשבת, ואהא איפסיקא הלכתא בגמרא בספינה כרבן גמליאל לכ"ע, ואהא הוא דשקלי וטרו רבה ורבי זירא מ"ט הלכה כרבן גמליאל, ואמר בש"ס דאיכא בינייהו קופץ מספינה לספינה, דלרבה אינו יכול להלך את כל הספינה שניה, דהגם דאפילו אחר שהפליגה ספינתם ויצתה חוץ לתחום התיר רבן גמליאל להלך את כולה, הני מילי בספינה הראשונה ששבת באויר מחיצותיה, אבל לא בשניה. מתבאר דכל זה אינו אלא בההוא גוונא שהפליגה ספינתם חוץ לתחום, בכי הא הוא דאסר רבה לקפוץ מספינה לספינה, אבל כשעדיין תוך התחום, שרי להלך את כולה בספינה שניה. הרי דמגופא דשמעתתא איכא למשמע דינו של ריא"ז ז"ל הנזכר. מעתה מה שכתב הרב מהר"ר גבריאל ז"ל הנזכר בדעת הרב מג"א ז"ל, דאסור להלך מספינה לספינה אחרת בשבת דחזר גזרת חז"ל למקומה שמא יעשה חבית של שייטים, על כרחך צריך לומר דאיירי בשכבר יצא חוץ לתחום עם הספינה הראשונה, דאז לא יועיל השביתה של הראשונה לספינה שניה, ועל כן כתב דחזרה גזירת חז"ל למקומה, אבל כשעדיין תוך התחום, מודה דכי היכי דשביתה באויר מחיצות הראשונה מהני לספינה ראשונה, דתו ליכא גזרת שט וכדכתב הרב מג"א ז"ל שם, הכי נמי מהני גם לשניה. וכדמשמע מדברי הרב מחצית השקל ז"ל הנזכר, דכתב בריש מילתיה דאפילו יצתה חוץ לתחום כל הספינה נחשבת כארבע אמות, ועל זה מסיים דהפורש מספינה לספינה אין לו בשניה אלא ארבע אמות, דהך סיפא איירי ביצתה חוץ לתחום דוקא. והכי דייקי דברי הגאון ראב"ן ז"ל, דאסברה ניהלן להך דינא דאסור לקפוץ מספינה לספינה בשכבר בא ממגנצא לקולונייא, והגיע לנמל קולונייא בשבת, דנמצא שיצא חוץ לתחום בספינה ראשונה, ולכך פסק דאין לו בספינה שניה ששמוהו שם כי אם ארבע אמות משום דלא שבת באויר מחיצותיה, אבל היכא דעדיין לא יצא מספינה ראשונה חוץ מעתה בנדון דידן נמי דקני שביתה בין השמשות בפירימ'י ועייל בה בשבת, ומאי דנפיק מינה למיעל תוך הבאנפו'ר אינו אלא בתוך התחום, הנה מתוך סוגיית הש"ס ודברי ריא"ז ז"ל הנזכרים, משרא שרי להלך את כל הספינה שניה, דקנית שביתה של הפירימ'י תעלה לו גם לספינת הבאנפו'ר כנזכר. והגם דריא"ז לא כתב אלא דאפילו קפץ מספינה לספינה מהלך את כולה, ולא כתב להתיר לכתחילה לקפוץ מספינה לספינה, מ"מ לפי מאי דכתיבנא דאין זה נראה כמפליג עתה, דהשביתה בספינה ראשונה הוי כאילו שבת בשניה, א"כ גם לכתחילה נראה דיכול ליכנס מספינה לספינה וקפץ לאו דוקא. אלא דחמות'י ראיתי או'ר להגאון מוהר"ר שניאור זלמן ז"ל בש"ע שלו בקונטרס אחרון סימן זה , דנראה דרוח אחרת )סק"ד(אתו בדין זה, שכתב וז"ל: אבל אם לא יצא ממנה, מותר לצאת מספינה לספינה, כדאיתא בהדיא ריש פ"ד דעירובין בקופץ היינו מספינה לספינה, ומה שכתב המג"א ז"ל )סוף סימן של"ט(לדעת הרב בהגה דמיירי כשיצא, ואין היתר אלא משום דהוה ליה כביתו לכן אסור בספינה אחרת. עכ"ל. ולע"ד אחהמ"ר לא זכיתי להבין דבריו בזה שכתב דאם לא יצא ממנה אחר קנית שביתה כפסק מרן ז"ל מותר לצאת מספינה לספינה, דמנא ליה הא. ומה שכתב כדאיתא בהדיא ריש פ"ד דעירובין בקופץ מספינה לספינה, לא ידעתי מאי מייתי מהתם, דברור הוא בש"ס דלרבה דקי"ל כוותיה, דטעמיה דרבן גמליאל דמהלך את כולה הני מילי ששבת באויר מחיצות, אסור לקפוץ מספינה לספינה משום דלא שבת באויר מחיצות של זו. נמצא דמלבד דליתא בהדיא מידי, עוד בה דברור הדבר בהיפך. ותו קשה, דמי תלה ההיתר לקפוץ בשלא יצא מהספינה הא אם יצא אסור, דאין רמז מזה בש"ס. והיה נראה לומר דהוא ז"ל מפרש הש"ס דהא דרבה דאסור לקפוץ כששבת באויר ראשונה, אינו אלא כשיצא מהראשונה אחר שקנה שביתה, דכיון דמסתמא בספינה גדולה איירי, והיא שטה שיש בגובה המים עשרה טפחים, שאותה שביתה דלמעלה מעשרה לא מהניא אלא אם לא יחזרו אחר כך ליבשה בשבת, אבל אם חזרו, כיון שלא קנו שביתה בספינה למעלה מעשרה, הרי הם קונין שביתה ביבשה ולא הועיל להם מה שקדשו בספינה, כמו שכתב הריטב"א ז"ל בחדושיו לעירובין , והביאו מרן ז"ל בב"י כאן. ולהכי קאמר דאם ]מג: ד"ה ועל כן[לא יצא ממנה עד שקפץ לספינה אחרת, כיון שלא הפסיק בינתיים בקניית שביתה ביבשה, אהניא ליה שביתה דראשונה גם לשניה, כיון דתרווייהו למעלה מעשרה הוו, ולהכי שרי להלך את כולה גם בשניה, אבל אם יצא מהראשונה, דקניית שביתתה אזדא ליה לדעת מרן ז"ל כיון שהיא למעלה מעשרה, ושוב שבת ביבשה דהויא שביתה מעלייתא, תו לא מהני ליה שביתת ראשונה להתירו לקפוץ לשניה, דאפילו לדעת מור"ם ז"ל דגם כשיצא אהניא ליה השביתה, מסתיין דתועיל שביתה כזו לאותה ספינה עצמה, אבל לקפוץ מספינה לספינה לא מהניא. אלא דהא איפכא משמע, שהרי עובדא דרבן גמליאל דמתניתין שבאו מפלנדסין והפליגה ספינתם, פשיטא דאותה ספינה עצמה שקנו בה שביתה בין השמשות היא הבאה מפלנדסין, והיא שהפליגה ויצתה חוץ לתחום ע"י רוח גדולה וחזק שדחה את הספינה והפליגה ויצתה חוץ לתחום, ונמצא שלא יצאו מהספינה ולא עלו ליבשה אחר שקדש היום, וכפי זה לפי חידוש הרב ז"ל היה מותר לקפוץ מספינה לספינה, ואיך קאמר רבה בש"ס דשריותא דרבן גמליאל הני מילי דשבת באויר מחיצות, ומינה דאסור לקפוץ מספינה לספינה, הרי בכה"ג דלא יצא מהספינה ליבשה שרי לקפוץ. ודוחק לומר דלדעת רבי זירא קאמר, דלדידיה דטעמא משום שמוליכתו וכו' שרי לקפוץ, דכל כי האי הוה ליה לפרש, ולא לומר דכך מבואר בגמרא. והנראה לומר בדעתו הוא דנקיט עיקר דמעשה דרבן גמליאל הוה שהספינה ההיא הגיעה לנמל במקום דליכא גובה עשרה טפחים, וכדמוקי לה הש"ס דעירובין ברקק שנו, ופירש"י ז"ל פחות מעשרה. )דף מ"ג ע"א(ע"ש. ושם היו בין השמשות וקנו שם שביתה, ושוב הפליגה ע"י רוח גדולה ויצתה חוץ לתחום. וכמו שכן ראיתי להדיא להרב ק רבן העדה ז"ל בפירוש דהך ]ירושלמי עירובין פ"ד ה"א ד"ה מפרנדין[מתניתין, שכתב וז"ל: והיו עומדין ערב שבת בנמל מקום שהספינה גוששת, והיה בדעתם לצאת מן הספינה וליכנס לעיר, ובא רוח גדולה וחזק ודחה את הספינה והפליגה וכו'. ע"ש. דשמע מינה דכבר היתה הספינה גוששת בפחות מעשרה טפחים. ובכהאי גוונא סבירא ליה דחשיב כיצאו ליבשה, כיון דקיימי בארעא סמיכתא ולא למעלה מעשרה טפחים, ושביתתן הלזו שביתה גמורה היא כשובת ביבשה. וכן משמע מדכתב מרן בש"ע : מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל, אם )סימן ת"ד ס"א(משנכנס השבת עד שהגיע ]לנמל[ לעולם היתה למעלה מעשרה מקרקע הים או הנהר, יורד ואינו נמנע, ויש לו אלפיים אמה ממקום שפגע בו למטה מעשרה. ע"כ. הרי דכל למטה מעשרה כארעא סמיכתא דמי, ועולה למנין אלפיים אמה דיבשה. ואם כן הוא הדין נמי לענין קניית שביתה, דכשקנה שם שביתה הוי כקונה שביתה ביבשה, וכשהפליגה אחר כך חוץ לתחום, אז אין השביתה מועלת אלא לאותה ספינה לא לקפוץ לאחרת, ואין הכי נמי דאם קניית השביתה שקנו בספינה היתה למעלה מעשרה ולא יצא ממנה, אהני ליה שביתת הראשונה לקפוץ לאחרת, והיינו דמחלק בין סברת מרן לסברת מור"ם, והרב מג"א דאסר היינו דוקא לסברת מור"ם. ומ"מ אין מדבריו סמך למנהג, דפשיטא דקשה הדבר להשאר בפירימ'י מעת שקנה שביתה כל הלילה ויום המחרת עד עת בא הב'אנפור, ועל כרחו מוכרח הוא לצאת ליבשה. ואם כן אין לנו להסמיך המנהג אלא על דברי ריא"ז ז"ל הנזכרים, דכל שהוא תוך התחום אהני ליה שביתת הספינה הראשונה להתיר לו לקפוץ לשניה. ומדלא מחלק בין כשיצא ממנה אחר שקנה שביתה לכשלא יצא כמו שכתב הגאון הנזכר, שמע מינה דכל שהוא תוך תחומו בכל גוונא שרי. ועובדא דרבן שוב חזרה אל תוך הים, ובשעת קניית שביתה היתה למעלה מעשרה ולא גוששת, אי נמי דריא"ז סבירא ליה כהראב"ד ז"ל, הביא דבריו הרמב"ן בלקוטות לעירובין )דף כ"ו ע"ג מהספר ]מג. דהא דאוקמה רבה במהלכת ברקק דחיה ד"ה ומצאתי להראב"ד[(בעלמא היא, וסתמא דמתניתין לא מפלגינן בה וכו'. ע"ש. ועל כרחך מר סבר דמה שלא הורשה לצאת מספינה לספינה אינו אלא משום דיצא חוץ לתחום בספינה ראשונה, ושוב אסור לקפוץ מספינה לספינה. ונראה דעל זה סמכו העולם למקני שביתה בפירימ'י כשעדיין לא בא הבאנפו'ר ולא יבוא אלא ביום שבת קדש, דכל דתרווייהו הפירימ'י והבאנפו'ר תוך התחום, שפיר סלקא ליה שביתה דשבית בפירימ'י גם לבאנפו'ר, ומצי למיעל בשבת מהפירימ'י להבאנפו'ר. מיהו צריך ליזהר בשני דברים, האחד שלא ילך בשבת להבאנפו'ר עם פירימ'י אחרת שלא שבת בתוכה בין השמשות אלא באותה ששבת דוקא, לא יחליפנה ולא ימיר אותה בשום אופן. והשני שכשיכנס להפירימ'י יזהר שילכו עמו רוב גוים, כדי שהמלאכה הנעשית בפירימ'י לא יהיה בשביל ישראל, דגם זולתו היתה המלאכה נעשית בשביל הרוב, ואי לא עביד הכי נראה שפוגע באיסור, כמו שמבואר בפוסקים ז"ל לשיטת הרז"ה ז"ל , דסבירא ליה דטעם איסור ]במאור שבת ז.[הפלגה הוי מפני שנראה כמתנה לחלל שבת, וכתבו ז"ל על זה, דאם המלחים והחובלים גוים, ורוב עוברי דרכים שבתוכה גוים שהמלאכה נעשית בשבילם, שרי לישראל ליכנס. ע"ש. ואכתוב )אות יו"ד(. מינה שמעינן דיש ליזהר בזה דבריהם לקמן בע"ה גם בפירימ'י שלא תהיה נעשית המלאכה בשביל ישראל. אלא דעדיין לא יצאנו ידי חובת דעת מרן ז"ל דנקיט כסברת גדולי הפוסקים דסבירא להו דלא מהני קניית השביתה אלא כשלא יצא ממנה מעת שקנה שביתה, וכל שכן דלדעת הגאון מוהר"ר שניאור ז"ל עיקר ההיתר דלצאת מספינה לספינה תלוי בזה כנזכר. והגם דגם בזה נדבר בעניותינו לקמן בסוף האות בס"ד לתת סעד וסמך למנהג זה שיוצאין מהספינה אחר שקנו שביתה גם לדעת מרן ז"ל, מ"מ מסתיין כשקונה שביתה בספינה עצמה שמפליג בה, אך כששובת בפירימ'י שהשביתה ההיא יועיל לו גם ליכנס בשבת לבאנפו'ר כנזכר, תינח כי עביד שביתה כדינה שלא יצא ממנה מעת שקנה שביתה, אבל בשביתה שיוצא ממנה אחריה, שאינה מוסכמת מכולי עלמא, שנתיר לו על ידה לקפוץ מספינה לספינה נראה קולא גדולה. והגם דאכתי י"ל דכי אהניא שביתה הגם שיצא, אהניא לגמרי גם להתיר לקפוץ מספינה לספינה, והכי משמע מדברי ריא"ז ז"ל כדכתיבנא לעיל, ושערי היתר לא ננעלו, מ"מ האיש הירא וחרד אל דבר ה', אם אפשר לו יזהר שלא להפליג בשבת אלא היכא שהבאנפו'ר כאן מערב שבת, וקני שביתה בתוכו ולא יצא ממנו מעת קניית שביתה. ואפילו יהיה מוכרח לצאת, כיון שקנה השביתה בבאנפו'ר גופיה ולא בפירימ'י עדיף טובא, משא"כ כשהשביתה בפירימ'י, דאי אפשר לו לישאר תוך הפירימ'י מעת שקנה שביתה עד ביאת הבאנפו'ר, ואם יצא מיקל טפי לקפוץ גם מספינה לספינה. והחכם עיניו בראשו לשקול העניינים "גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך" . שוב אחר זמן רב שכתבתי כל זה, ]משלי ט"ז, ג'[יצא לאור ספר הבהיר יד ימין, תשובות להרב כמוה"ר מיכאל יעקב ישראל ז"ל, וראיתי לו שם בחלק או"ח שנכנס )סימן ה'(בחקירה זו כשאין הבאנפו'ר כאן בערב שבת, שלא יבוא כי אם בשבת בבקר, אם יועיל מה שיכנס מערב שבת בספינה הקטנה שממלאין בפחם ומידי דמיזן לצורך הבאנפו'ר כנודע, ויעשה שם הקידוש, ולמחר יכנס הישראל בזאת הספינה קטנה ויכנס מתוכה אל הבאנפו'ר, הגם שאחר הקידוש ילך לביתו וילין שם, ואחר שכתב למצוא היתר על פי דברי ריא"ז ז"ל הנזכר, נסוג אחור מכח דנראה היפך פסק מרן ז"ל. עש"ב. ועיין למורנו הרב חיים ומלך נר"ו בספר הבהיר כף החיים . )סימן ל' אות פ"ט(שם קסב(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה וכו'. עיין בשו"ת פינות הבית , דאחד שקנה )סימן י"א(שביתה ערב שבת בין השמשות בספינה, אך לא היתה אותה ספינה שרצה לנסוע בה למחר רק ספינה אחרת, אם מותר לנסוע הואיל והיא ספינה אחרת שלא קנה בה שביתה, יעו"ש מה שכתב בזה. שם קסג(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה, אף על פי שמפלגת בשבת מותר. ראיתי ונתון אל לבי למען דעת אי מהני קניית שביתה הלזו ע"י שליח, או צריך שהמפליג למחר גופיה הוא יהיה קונה השביתה ולא ע"י אחר. ואת"ל דלא מהני ע"י שליח, אפשר דהיינו דוקא כשהשליח אינו מפליג, דכל עצמה של השביתה הוא אינו צריך לה, ואינו הולך לקנות שביתה אלא לצורך המשלח, ולהכי לא מהני. אבל אם גם השליח מפליג למחר והוא צריך לאותו דבר, אפשר דמהני, דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי וקני לאחריני. מצורף לזה אבקשה בינה, אי מהני במקום שביתה זו לערב בפת, שיניח מאתמול בספינה פת מזון שתי סעודות כעירובי תחומין, ותחשב לה הספינה בזה כביתו להתירו ליכנס בה למחר ולהפליג. גם יש לדעת אי סגי ליה שיעמוד על שפת הים, ורואה הספינה עצמה שיפליג למחר בתוכה, והיא בתוך תחום שבת, ומכירה היטב בסימניה שזאת היא הספינה ולא אחרת, ועמד ואמר שביתתי תהא בתוך ספינה זו, אי מהני זה במקום קניית שביתה, אי דמי למי שהיה בא בדרך ומכיר אילן או גדר בסוף אלפיים, דמהני בכה"ג כדתנן בעירובין ופסקו הפוסקים ז"ל לקמן סימן ת"ט . ]מט:[)סעיף י"א(הנה מלשון ההגהות אשרי ז"ל בפרק מי שהוציאוהו ]עירובין פ"ד מתבאר דלא מהני קניית שביתה ע"י שליח, שכתב סימן ג'[וז"ל: אי אפשר לקנות שביתה בספינה בשום עניין, אם לא שיכנס בה בעצמו קודם בין השמשות וישב שם וכו'. ע"כ. מדדייק למכתב שיכנס בה בעצמו, נראה דע"י שליח לא מצי למקני. וגם מדלא מחלק בין כשהשליח גופיה מפליג מחר לכשאינו מפליג, משמע דבכל גו ונא לא מהני, וצריכין כל אחד מהמפליגים לילך הם בעצמם ולקנות שביתה, ולא אחד בעד כולם. וכן ראיתי להדיא להרב חיי אדם ז"ל הלכות שבת )כלל ד' שכתב וז"ל: וראיתי מקומות שבית הכנסת שלהם הוא אות ג'(מעבר הנהר, ושולחין השמש לקנות שביתה על הפרא"ם )נראה דהיינו ספינה קטנה הנקראת פירימ'י( בשביל כל אנשי העיר, וזה טעות, דזה אינו דומה כלל לקניית שביתת תחומין, ועוד שהרי גם בתחומים אי אפשר לערב ע"י שליח ברגל, כדאיתא בהלכות עירובין . וצריך להודיעם שהם ]כלל ע"ז סכ"ה[טועים, אלא כל אחד ואחד שרוצה ללכת לבהכ"נ צריך לקנות שביתה וכו'. ע"כ. הנה דגם הוא ז"ל מסברא דנפשיה)ו(הרחיק סברא זו, וכתב עליה בפשיטות שהוא טעות. ושמע מינה נמי דאפילו שהשליח צריך הוא לקניית שביתה זו לצורך עצמו, לא אמרינן מגו דזכי לנפשיה וכו', דהרי חזינן דאפילו שהשמש מוכרח ומחוייב לילך למחר לבהכ"נ להתפלל ולעמוד לפני העדה לשרתם, אפילו הכי קפסיק ותני דאין קניית שביתתו מהניא אלא לדידיה ולא לאחריני, וכדסיים למילתיה וכתב דכל אחד ואחד שרוצה ללכת לבהכ"נ צריך לקנות שביתה. ומה שכתב עוד הרב ז"ל דאפילו בעירובי תחומין כשמערב ברגל לא מהני ע"י שליח. הא דמדמי קניית שביתה למערב ברגליו, נראה דיליף לה מדברי הר"ן ז"ל פ"ק דשבת ]ז: ד"ה , והביא דבריו מרן ז"ל בב"י סימן זה, שכתב וז"ל: אבל ולפיכך[כיון שנכנס לה מערב שבת, נעשה כמערב ברגליו ואומר כאן תהא שביתתי, וכיון דקונה שם שביתה, שובת באויר מחיצות מבעוד יום ]הוא[, ומהלך את כולה וכו'. ע"ש. הרי דקניית שביתה לא דמי למערב בפת אלא למערב ברגליו, ועל כן כתב הרב חיי אדם ז"ל דכי היכי דבמערב ברגליו לא מהני ע"י שליח, כן קניית שביתה לא מהני ע"י שליח. וזה שכתב הרב דבעירובי תחומין מערב ברגליו לא מהני ע"י שליח כדאיתא בהלכות עירובין, ומשמע דבמערב בפת מהני ע"י שליח, כן מתבאר מדברי מרן ז"ל לקמן סימן ת"ט, דבסעיף ז' כתב: כיצד עשיית עירוב, אם רוצה לילך בסוף התחום ]או בתוכו[ ולהמשיך שם, ]זה הוא[ עיקר מצוותו וכו', ואם אינו רוצה לטרוח )זוהי(להחשיך שם, ילך מבעוד יום ויניח שם מזון שתי סעודות וכו'. ובסעיף ח' כתב: אם ירצה ישלח העירוב ע"י שליח, ויאמר בזה העירוב יהא פלוני מותר לילך. ע"כ. מדכתב כן גבי מערב בפת ולא גבי מערב ברגל, שמע מינה דמערב ברגליו לא יוכל לשלוח שליח. וכן מבואר בדברי רש"י בעירובין עלה דתנן )דף מ"ט ע"ב(התם אמר רבי יהודה לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו, שכתב וז"ל: להקל שיוכל לשגר ע"י שליח ולא יטרח הוא עצמו. ע"כ. הרי בפירוש דברגל לא מהני ע"י שליח, דאי הוה מהני, למה לו לשגר פת ע"י שליח, ישגר אדם במקומו ויערב ברגליו בשבילו, אלא ודאי דלא מהני. וכן מתבאר לקמן סימן ת"י ובשאר דוכתי. והטעם נראה )סעיף ג'(מבואר, דבשלמא כשמערב בפת, כיון שהנחת הפת הוא המתיר שהוא סעודתו, והפת עצמו הונח במקום שרוצה לערב, קונה אפילו ע"י שליח, דלא השליח הוא המתיר אלא הפת והא איתיה התם, מה שאין כן מערב ברגל בלא פת, השליח הוא המתיר, וכיון שלא הלך הוא עצמו ולא הונחה סעודתו שם, איך יהיה מותר לו. ועל זה כתב הרב ז"ל, דאפילו נימא דקניית שביתה דספינה דומה לעירובי תחומין, אינו דומה אלא למערב ברגליו, וכמו שכתב הר"ן ז"ל כנזכר, דכיון דאינו מוליך פת לספינה כדי לערב עמו, אלא עיקר השביתה הוא שיושב בספינה כל בין השמשות, ואפילו לא אמר כלום, ישיבתו לבד קונה לו שביתה, אינו דומה אלא למערב ברגליו, דאינו אלא בין השמשות שהולך ומחשיך שם וזוהי עיקר מצוותו כנזכר, וכי היכי דהתם לא מהני ע"י שליח, הכא נמי לא מהני, והיינו בדקדוק ההגהות אשרי שכתב שיכנס בה בעצמו. וכן מוכח מדברי מרן ז"ל בב"י לקמן סימן ת"ה, דגם שם הביא דברי ההגהות אשרי הנזכר שכתב שיכנס בה בעצמו, ודייק מדבריו וז"ל: כלומר ולא מהני לערב בפת, וטעמא משום דכיון דמדעתו נכנס בה בשבת ומפלגת חוץ לתחום, לא שרי רבה להלך את כולה אלא משום דשבת באויר מחיצות, ומשמע להו דאף על פי שעירב בפת לא מיקרי שבת באויר מחיצות, כיון שהוא עצמו לא היה שם בין השמשות. ע"כ. הנה דמרן ז"ל לימדנו להועיל מילתא בטעמא למאי דלא מהני עירוב בפת בספינה במקום קניית שביתה, דיש להחמיר בהפלגת הספינה מטעם דמדעתו נכנס בה בשבת ומפלגת חוץ לתחום, ואין לזה היתר אלא כשגופו שובת בין השמשות באויר מחיצות הספינה, ולא מהני עירוב בפת, דמלבד שאותו העירוב אינו אלא קודם בין השמשות, כמבואר בטור ומרן בסימן תט"ו . עוד בה, )סעיף ב'(דכיון דעירוב בפת מהני ע"י שליח, לא מהני בספינה מה ששובת שלוחו באויר מחיצות, דהיתרו של רבה אינו אלא שהמפליג עצמו ישבות באויר מחיצות מאתמול. כי מזה יוצא בהינומא דינו של הרב חיי אדם ז"ל, דלא מהני קניית שביתה ע"י שליח, כי היכי דלא מהני מערב בפת כמו שכתב מרן ז"ל. ומה שסיים וכתב שם הרב חיי אדם ז"ל, אם לא שנסמוך על דעת הרב מג"א ז"ל ריש סימן תרל"ט. ע"ש. אינו ענין לנדון דידן, דההיא דהתם דכל שהליכתו אינו אלא לדבר מצוה שרי לעבור בלא קנין שביתה, ורצה להסמיך דין דנדונו על דין הרב מג"א להקל, כיון דגם זה להתפלל בעשרה הוי דבר מצוה, והא לא דמי לנדון דידן, דדרכם להפליג לדבר הרשות, נראה דעל כל פנים בעי שביתה כדינה, וכיון דלא מהני ע"י שליח, הוי ליה כאילו לא קנה שביתה ואסור. כי ,מכל זה אני תמיה למה שראיתי בספר נתיב חיים סימן זה בתשובת הרב מוהר"ר ידידיא ז"ל בן הרב המחבר ז"ל המתחלת דברי ספקות, שכתב, דאם הניח עירובי תחומין בספינה, לפי הטעם שכתבו דע"י קניית השביתה חשיב כביתו מהני, ולטעם היכר כדי שלא יעשה חבית של שייטין לא מהני, וסיים ואולי החמירו בזה דצריך דוקא ברגליו ולא מהני ע"י שליח. ע"כ. דאחהמ"ר נראה דאישתמיט מיניה דברי מרן ז"ל בב"י בסימן ת"ה הנזכר, שכתב להדיא בדעת הגהות אשרי דסבירא להו דלא מהני בספינה לערב בפת, וכן מבואר בדברי ההג"א ז"ל שם שכתב בשם מוהר"ם והמרדכי ז"ל פ"ק דשבת וז"ל: נראה למהר"ם דלא שייך בה קניית שביתה ]סימן תנ"ג[אפילו להלך את כולה במה שמניח סעודתו לשם כיון שנסעה משם. ע"ש. ונראה דהכי קאמר, דלערב בפת לא מהני אלא ביבשה, שהמקום ההוא שהניח בו פת העירוב אינו זז ממקומו, משא"כ הספינה שנוסעת משם והולכת חוץ לתחום, והישראל נכנס בה מדעתו, אינו קונה בה שביתה אפילו להלך את כולה אלא כששובת הוא עצמו באויר מחיצות, וכדמפרש טעמא מרן ז"ל בב"י כנזכר, דבבציר משביתת גופו מבעוד יום באויר מחיצות לא שרי רבה להלך את כולה, ולכך לא מהני עירוב בפת. ואיך כתב הרב ידידיא ז"ל דלטעם שביתה משום ביתו מהני עירוב בפת, הא כיון שהוא עצמו לא שבת בין השמשות, לא מיקרי ביתו ע"י הנחת פת העירוב בספינה אפילו להלך את כולה, כל שכן דלא מהני להפליג בה בשבת חוץ לתחום, משום חומרא דאית ביה דנכנס בה מדעתו על מנת להפליג. ותו קשה במה שסיים בלשון ואולי דצריך דוקא ברגליו ולא מהני ע"י שליח, דמאחר שהדבר מפורש בדברי מרן ומוהר"ם והמרדכי והג"א ז"ל, דלא מהני הנחת עירוב בספינה וצריך לשבות באויר מחיצות להיות הוא עצמו שם בין השמשות, מה ספק נשאר לו דקאמר לה בלשון אולי. וממילא משמע נמי כדאמרן דדמי למערב ברגליו דלא מהני ע"י שליח. וגם דברי הרב נתיב חיים מר אביו ז"ל בתשובתו הרמתה שם לא ינצלו מהגמגום, שכתב עליו וז"ל: גם בפת יוכל לקנות שביתה, דהוי ג"כ היכר, אמנם ע"י פת לא מצינו בשום פוסק, על כן אין להתיר בכל כה"ג, הבו דלא לוסיף עלה. ע"כ. דקשיא טובא מה הלשון אומרת לא מצינו בשום פוסק, דמשמע דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר אי מהני עירוב בפת בספינה, ולכן גמר אומר הבו דלא לוסיף עלה, והוה ליה להקשות עליו בכח, דאדרבא אשכחן לכל הני רבוותא דכתבו בהדיא דלא מהני עירוב בספינה ע"י פת, אלא לשבות הוא עצמו באויר מחיצות ולא ע"י שליח, ועל הכל צריך ישוב. שו"ר להרב עיקרי הד"ט ז"ל שהביא )או"ח סימן ט"ו אות ח"י(בשם תשובת מהרב פחד יצחק ז"ל )אות מ' ערך מחזיק בדרך(בספינה וחוזרין לבתיהם, אי מצי אחד לברך על כולם, ואחד השואל ואחד הנשאל דעתם שוין לטובה דשרי ושרי, דשלוחו של אדם כמותו, אלא דהרב השואל ז"ל כתב דיש חולקים מההיא דאיתא בהגהות אשרי פרק מי שהוציאוהו, אי אפשר לקנות שביתה בספינה אם לא שיכנס בה בעצמו קודם בין השמשות וכו', ולכן מצריך שכל אחד ילך בעצמו. והרב עפר יעקב ז"ל כתב, אין זה ענין למנהגנו שמצריך להיות בין השמשות דוקא, וכבר פסק מרן ז"ל בסימן רמ"ח שכל זה )ס"ג(תלוי במנהג, וכ"כ הלבוש ג"כ שם. ועוד מצא און מפרק מי שהוציאוהו , מי שהיה בא בדרך ומכיר אילן וכו', היו שנים ]נ:[אחד מכיר ואחד שאינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, ומכיר אומר וכו', א"כ שפיר מצי למימני שליח לקדש. ועוד טעם אחר, דודאי איסור תחומין להולך ברגליו, אף שהוא דרבנן, חמיר ממהלך בספינה באותן הימים, שהמים גבוהים יותר מעשרה, ויכול לממני שליח, שעיקר קנין השביתה כדי שיחשב אותו מקום כארבע אמות. עכת"ד. וכתב עליו הרב עיקרי הד"ט ז"ל, דהגם דלענין דינא אפשר לענות אחריו אמן יתומה ולא שלימה, מ"מ אין הטעמים מכריעין, דאי מהטעם דשאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, אפשר דשאני התם דהאינו מכיר נמי מחזיק בדרך, ודוקא לבא מהדרך הקילו, וכמו שכתב מרן ז"ל בהסכמת הפוסקים, משא"כ הכא, דמסתמא בסימן ת"ט ]סי"ג[איירי דהמשלח אינו הולך בספינה מערב שבת ואינו בא בדרך, רק אחד הולך ומקדש בעד כולם, דאם הולך לשם מה לו לצוות לקדש בעדו, הלא בלא קידוש נמי סגי, ואם אינו הולך בעצמו, הרי קידוש זולתו בשבילו כחוכא ואיטלולא ולא שויא מידי, דאין קידוש אלא במקום סעודה, ומה יעלה לו הקידוש של חברו להוציאו ידי חובה והוא אינו שם ושומע מפיו. ואי מטעם השני דאין תחומין למעלה מעשרה, קידוש זולתו להתיר הטלטול למאי מהניא, כי להשוות מקומו של עירוב כארבע אמות אינו אלא בשביתת עצמו או הנחת העירוב על ידו או שלוחו, לא ע"י קידוש זולתו שלא בפניו. סוף דבר אני אומר לעניות דעתי דכיון דהקידוש אינו אלא לפרסומי מילתא וכו', אם ישלח לקדש אין הפרסום אלא לשליח, אי לאו מטעמא דחברך חברא אית ליה, ובכל דהו סגי ובלבד שקנה שביתה בספינה ע"י עצמו או עירובו, דאז יש צדדין וצדדי צדדין להקל וכו'. ע"כ. הנה דהרב ז"ל דחה בשתי ידים ראיות הרב עפר יעקב ז"ל דסבירא ליה דמהני לקדש כדי לקנות שביתה ע"י שליח, ומסיק איפכא, דבעי קניית השביתה בספינה ע"י עצמו דוקא. והגם שהרב ז"ל כמעט שמסכים לפסק דינו ולא בלב שלם, רק שסתר ראיותיו, מ"מ מסוף דבריו מבואר דמה שמסכים דשרי לקדש ע"י שליח, אינו אלא בשעיקר השביתה נעשית ע"י עצמו דוקא. ואני עני אחר שביארתי מריש ועד כען מדברי הפוסקים ז"ל דאין מקום לסברא זו, ובפרט מדברי ההגהות אשרי ומרן ז"ל בב"י, נלע"ד להחליט לאסור ע"י שליח, דזה מבואר נגלה וכמ"ש הרב חיי אדם ז"ל. ומה גם דדחיות הרב עיקרי הד"ט ז"ל דחיות גמורות הם וכדנבאר. ואני עני אתחיל לעמוד על דברי הרב עפר יעקב ז"ל, מראש מקדמי אר'ש שכתב דהרב השואל הביא משם החולקים עליו שנסתייעו מלשון ההגהות אשרי ז"ל שכתב שיכנס בה בעצמו ]דמשמע[ דלא מהני ע"י שליח, )דמ"ש(וכדכתיבנא בעניותין טרם ראות דבריהם, והרב עפר יעקב ז"ל דחה זה, וכתב אין זה ענין למנהגנו שמצריך להיות בין השמשות דוקא, וכבר פסק מרן ז"ל שכל זה תלוי במנהג. ופירוש דבריו נראה דהכי קאמר, דמה שכתב בהגהות אשרי שיכנס בה בעצמו קודם בין השמשות, לאו לדיוקא אתא דלא מהני ע"י שליח, כי כל עצמו לא אתא לאשמועינן אלא שמן הצורך להיות שם בין השמשות, ואין הכי נמי דאם השליח ישב שם בין השמשות מהני, דשלוחו כמותו. הא מיהא, זה שסיים וכבר פסק מרן דהכל תלוי במנהג, אינו מובן, דלא כתב כן מרן ז"ל אלא במידי דתלי בפלוגתא ונהוג עלמא כחד מינייהו, כמבואר בדבריו. מינה דלהא מילתא דנהוג לקנות שביתה ע"י שליח, ליכא בדברי הפוסקים הראשונים ז"ל מאן דסבירא ליה דש פיר דמי, אדרבא דייקנא ממילתייהו בעניותין איפכא כמדובר. ועל מנהג כזה דליכא מאן דסבירא ליה הכי, לא אמרה מרן ז"ל דתלוי במנהג. ורמינא אנפשאי לראות הדברים בשרשן, ובא לידי ספר פחד יצחק הנזכר, וראיתי גוף התשובה שהובאה שם וז"ל הצריך לעניננו: וההיא דהגהות אשרי אינו ענין למנהגינו, שמצריך להיות בין השמשות דוקא באויר מחיצות, וכבר פסק הב"י שכל זה תלוי במנהג, וראיתי נוהגין כמו שכתב לבוש החור , ויש עושין קידוש בספינה וחוזרין ולנים סימן רמ"ח )סעיף ג'(בביתם ולמחר חוזרין בספינה, דחשבי עשיית קידוש לשביתה אפילו לא החשיך, וכן נהגו בקצת מקומות ואין מוחים בידם. ע"כ. ולפי צורה המהלכת, נראה דהרב ז"ל לא קאי השתא אקידוש ע"י שליח דסליק מיניה, אלא מילתא באנפי נפשה קאמר, ונראה דהכי פירושו, דאפשר דמנהגם היה שהיו מקדשים בספינה בערב שבת מבעוד יום בעוד היום גדול, ועל זה הוקשה אליו דלפי דברי ההגהות אשרי ושאר פוסקים ז"ל, קניית השביתה צריך שתהיה בין השמשות דוקא, היפך מנהגם, לזה תירץ דכבר כתב מרן ז"ל דהך מילתא תלי במנהגא, וכבר כתב הרב הלבוש ז"ל מנהג זה דנהגו לקדש אפילו לא החשיך, וכתב דאין מוחין בידם, וכיון שכבר הוזכרה סברא זו בפוסקים אין לערער על המנהג. זה נראה כוונתו, אלא דהרב עיקרי הד"ט ז"ל שקיצר בהעתיקו, הגם דלא ינצל זה מהדוחק, דהפריד בין הדבקים בדינא דעסיק ביה דקידוש ע"י שליח, להודיע המנהג דקידוש בעוד היום גדול וסמוכות שלו. ולכל הדברות מה שדחה הרב עפר יעקב ז"ל ראיית החולקים עליו מדברי ההגהות אשרי ז"ל דאינו ענין למנהגם כנזכר, אחהמ"ר הסתירה מבוארת מתוך דברים הנזכרים, דמלשון האחר של ההגהות אשרי ודברי מרן ז"ל בב"י מתבאר היטב דהא אתא לאשמועינן, דבעי דוקא ע"י גם הראיה שהביא להוכיח דמהני שביתה ע"י שליח מברייתא דעירובין , דקתני היו שנים אחד מכיר ואחד שאינו )דף ן' ע"ב(מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, והמכיר אומר שביתתנו במקום פלוני, שפיר דחי ליה הרב עיקרי הד"ט ז"ל, דשאני התם דשאינו מכיר נמי מחזיק בדרך, דמלבד דפשטא דברייתא משמע כן, הכי נמי מוכח מעובדא דמייתי התם בש"ס , דרבה ורב יוסף הוו קאזלי באורחא, אמר ליה רבה )דף נ"א ע"א(לרב יוסף תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה וכו', אמר ליה לא ידענא ליה, אמר ליה סמוך עלי, דתניא רבי יוסי אומר היו שנים אחד מכיר וכו'. עיין שם. הרי דמשום דתרווייהו הוו קאזלי באורחא הוא דאהני להו, ומסירת השביתה אינו אלא האמירה שהמכיר לו יאתה שיאמר שביתתנו במקום פלוני, כיון שהוא מכיר את מקומו. אבל הכא דהמפליג איננו בספינה, איך יקנה השביתה בקידוש שאומר השליח. וגם אידך דחיה דדחי, דלבא מהדרך הקילו, שפיר קאמר כמבואר. וזה שכתב הרב עיקרי הד"ט דאין קידוש אלא במקום סעודה, ומה יעלה לו הקידוש של חברו להוציאו ידי חובה והוא אינו שם ושומע מפיו, אין הכוונה כפשוטו שיצא ידי חובת המשלח בקידוש שקידש זה בספינה והוא לא שמע, דאין זה מענין השליחות לקדש במקום סעודה. אבל כוונתו נראה, דלקניית שביתה נמי בעי דוקא שיהא גם המשלח שם אצלו, דומיא דמכיר ואינו מכיר ששניהם מחזיקים בדרך, ובכי הא כשאומר המכיר שביתתנו במקום פלוני מהני, כיון דגם האינו מכיר עימו במחיצתו ועל שניהם הוא אומר, אבל זה שבא לקדש בספינה לבדו לשם המשלח, וע"י הקדוש בא לקנות שביתה להמשלח, סבירא ליה דכל שהמשלח ליתיה בהדיה בעת שמקדש וקונה השביתה, עד שאי אפשר לו לצאת ידי חובת קידוש במה שמקדש השליח, משום שאינו שם ואינו שומע מפיו, גם קניית השביתה שקונה השליח ע"י הקידוש לא מהני למשלח. ומהא נמי שמעינן מאי דכתיבנא לעיל, דגם אם השליח מפליג למחר והוא צריך לאותה שביתה לא אמרינן מגו דקני לנפשיה קני נמי לאחריני, ולא אהניא אותה שביתה אלא לדידיה דוקא, דהא ברייתא דמכיר ושאינו מכיר איירי בששניהם מחזיקים בדרך ותרווייהו צריכי קניית השביתה, וקא דחי לה הרב עיקרי הד"ט ז"ל מטעמי אחריני, ומדלא קאמר שאני התם דתרווייהו צריכי לשביתה משא"כ הכא דהשליח אינו צריך לה, שמע מינה דגם כשהשליח צריך לשביתה לא מהני אלא לדידיה כדאמרן לעיל. גם הטעם השני שכתב הרב עפר יעקב ז"ל להוכיח דמהני קניית שביתה ע"י שליח, אחהמ"ר ל"מ , והוא שכתב ]לא מכרעא[דאיסור תחומין להולך ברגליו אף כי הוא מדרבנן ודאי חמיר ממהלך בספינה וכו', ויכול למנות שליח, שעיקר קניין השביתה כדי שיחשב אותו מקום כארבע אמות. אלו דבריו ז"ל. הנה מלבד מה שדחה הרב עיקרי הד"ט ז"ל, קשה עוד, דהגם דאיסור תחומין חמיר ממהלך בספינה, אין קולת הליכה בספינה מועלת דקילא, וטעמא כדכתב מרן ז"ל שאין ההיתר אלא בשובת באויר מחיצות דוקא, וממילא דע"י שליח נמי, כיון שלא שבת הוא עצמו באויר מחיצות לא מהני כנז"ל. ותו דמאי דשרו בערובי תחומין לערב ע"י שליח, אינו אלא כשמערב בפת, שעיקר המתיר לו להיות הספינה חשובה כביתו אינו אלא הפת, וכיון שהונח שם המתיר גופיה, אפילו היתה הנחתו ע"י שליח מהני, שאין השליח הוא הקונה השביתה אלא הפת. משא"כ כשבא לקנות שביתה בלא פת, אלא לשבות בין השמשות באויר מחיצות, שהשביתה שם היא המתרת, הנה אותו השובת הוא המתיר לעצמו לא לאחרים, שאין שביתת גופו מהני למיקני רשותא לאחר שלא שבת שם, וכדכתיבנא לעיל. וא"כ מה הוכח יוכיח דכיון דבעירובי תחומין החמור מהני ע"י שליח כל שכן דתיהני בספינה, דאיכא למיפרך, מה להתם משום דמערב בפת, אבל אם מערב ברגל לא מהני אלא לדידיה ולא לאחריני כנזכר, הוא הדין בקניית שביתה דליכא פת לא מהני לאחריני, וכדברי ההגהות אשרי ומרן ז"ל בב"י והרב חיי אדם ז"ל. באופן שנלע"ד דלא מהני קניית שביתה ע"י שליח, אלא כל אחד מאותם שעתידים להפליג למחר בשבת, צריכים הם בעצמם לילך מערב שבת ולישב בספינה לשבות באויר מחיצות, וכרובא דרבוותא דסבירא להו הכי, דלא כהרב עפר יעקב והרב השואל לו ז"ל, ולקמן נדבר עוד בזה בס"ד. ומכללן של דברים אתה למד דלא מהני לערב עירובי תחומין בפת בספינה במקום קניית שביתה, וכל שכן דלא מהני ליה לעמוד בשפת הים בעת שעומד הספינה תוך התחום והוא מכירה, ולומר בערב שבת שביתתי תהא בתוך ספינה הלזו, דלא מהני כן אלא לבא מן הדרך שהקילו עליו רז"ל, לא למפליג, וכנלמד מדברי מרן ז"ל בב"י שלא התיר רבה ליכנס מדעתו אל הספינה בשבת ולהפליג, אלא כששובת הוא עצמו באויר מחיצות הספינה, לא זולת כלל. ועיין לרחימו דנפשין הוא הראש מעלת הרב המופלא כמוה"ר דוד חזן נר"ו בספר הבהיר נדיב לב הנ"מ . )או"ח סימן י"א(שם קסד(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה, אף על פי שמפלגת בשבת מותר. ראיתי ונתון אל לבי למען דעת אם המפליג בשבת נאנס בערב שבת, ולא יכול לקנות שביתה בספינה מחמת שהיה טרוד הרבה בעסקיו ולא היה לו שהות כלל, והוא מוכרח להפליג למחר בבל יעבור, ואם יתעכב לילך בבאנפו'ר אחר אית ליה פסידא טובא, מהו שנתיר לאנוס זה להפליג בלא שביתה. תשובה: כתב רבינו הטור ז"ל וז"ל: ובה"ג ]הלכות שבת פ"א עמ' כתב, אם קנה שביתה בספינה מערב שבת, מותר קי"ח[ליכנס בה אפילו בשבת, ור"י אסר הכל ]עירובין מג. תוד"ה הלכה[אפילו בתוך התחום, מפני שהוא נראה כשט על פני המים שהוא אסור. ע"כ. וכתב מרן ז"ל בב"י על זה וז"ל: ולפי זה ביאור דברי רבנו כך הם, בתחלה כתב שיש מפרשים טעם דאין מפליגין שלשה ימים קודם השבת משום איסור תחומין, ורי"ף ]שבת ז:[פירש הטעם משום עונג שבת, ולכך מתירין בנהרות הנובעין שאינו מצטער, ואחר כך כתב דהיכא דהוו נהרות הנובעין דלית בהו איסורא להפליג בערב שבת, לענין להפליג בשבת עצמה הוי פלוגתא דבה"ג ור"י, דלבה"ג אם קנה שם שביתה מותר אפילו בשבת, ולר"י אסור אפילו בערב שבת. ע"כ. וזהו שכתב בש"ע כאן, היכא דמותר להפליג מערב שבת, אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה וכו'. ועיין להרב ב"ח ז"ל מה ]אות ו'[שהקשה על מרן ז"ל בזה, ומה שכתבו על דבריו הרב ברכות המים והרב מאמר מרדכי ז"ל . באופן דהיכא דליכא צער )סק"ה(ובלבול, כגון בנהרות הנובעין, ואפילו בימים המלוחים, וכגון שהמפליגים כבר הורגלו לרכוב אניות פעמים הרבה, ונעשה להם )באות ו'(משם ההרגל טבע ולא יזיק להם, כמו שכתבתי לעיל הרב המאירי ז"ל , שרי להו להפליג בשבת ]שבת יט. ד"ה שמועה[ובלבד בקניית שביתה. ואם יזיק להם הנענוע, אסור להם להפליג בשבת אפילו בשביתה משום ביטול עונג שבת, ואפילו בערב שבת ובחמישי אסור וברביעי מחלוקת, וצריכין להפליג בראשון שני שלישי, אבל להפליג בשבת בלא שביתה, כעת לא מצינו מי שיתיר. וכ"כ הגאון הרב שב יעקב ז"ל וז"ל: )סימן ט"ז דף ט"ז ע"ד(הואיל דלא נמצא שום היתר ליכנס בספינה בשבת מפורש, רק כל הסמך הואיל שאנו נוהגין הקולא לסמוך על בה"ג, שנכנסין בספינה אפילו בשבת אם קונין שביתה בערב שבת, הבו דלא לוסיף עלה, ומסתפינא להתיר בלא שביתה וכו'. ע"ש. ואם הרב ז"ל דרב גובריה ורב חיליה הוה מסתפי להתיר בלא שביתה, מי יבוא אחריו ומי לא יירא להתיר בכה"ג. גם הרב מוהר"א ן' טוואה ז"ל בח"ד שבסוף ספר התשב"ץ ז"ל ]הטור השלישי[)סוף זו הלכה העלה, וכדי שיוכל להלך את כולה עולה לה סימן י"א(מערב שבת ומקדש שם וקונה שביתה וכו', ואם כשעלה בערב שבת נדחק ולא יוכל לקדש, די בקניית שביתה אפילו בלא קידוש. ע"ש. הרי דהגם דאפשר בלא קידוש, לא סגי ליה בלא קניית שביתה. אלא דלכאורה יש להרגיש, דלפי מה שכתב מרן ז"ל בב"י להקשות על הר"ן ז"ל , נראה דהקידוש ]שבת ז: ד"ה ולפיכך[לא מעלה ולא מוריד, והעיקר הוא לישב שם בין השמשות, והוא הוא קניית השביתה, שכתב וז"ל: ותמיה לי, א"כ למה צריכין לסדר שלחן ולהדליק נרות, הא בשיהיה שם בספינה כשתחשך, הוו להו מערבין ברגליהם. ואפשר שעושין כן כדי לפרסם שקנו שם שביתה, אבל אין הכי נמי דבלא קידוש נמי שרי וכו'. ע"ש. הרי דהקידוש מילתא יתירתא היא לרווחא דמילתא לפירסום בעלמא, ולא הוי לעיכובא, א"כ למה לא פטרו אלא מדוחק. ואפשר לומר, דהוא ז"ל הביא מחלוקת בענין הקידוש, דתחילה הביא דברי הר"ן ז"ל שהצריך לקדש, וכתב דאעפ"י שיש הרבה שאומרים שאין דבר זה מועיל, כדאי הוא הר"ן ז"ל לסמוך עליו אפילו בגדולה מזו, ובפרט בדבר שכבר נהגו בו, וכל שכן שיש אומרים שאין צריך לזה. ודעת רשב"ם ז"ל, שבקידוש שעושה הותר לילך את כולה, והרא"ש ז"ל מתיר ]עירובין פ"ד סימן ג'[להלך את כולה אפילו בלא קידוש, והעולם נהגו לקדש, ומ"מ אם נדחק ולא יכול לקדש כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו. ע"כ. והיינו דמסיים דדי בקניית שביתה אפילו בלא קידוש כנזכר. והשתא כיון דאיכא דעת רשב"ם והר"ן ז"ל המצריכים לקדש, ונראה מזה דזה מתנאי השביתה כדי שיוכל להלך את כולה, לכך לכתחילה הצריך קידוש, ובשעת הדחק סגי בקניית שביתה לבד. ונמצא דהרב מוהרר"א ן' טוואה ז"ל הבין מדברי הפוסקים ז"ל הנזכרים דלא כמרן ז"ל דסבירא ליה דאין הקידוש אלא לפרסומי שביתה לבד, אלא צורך הוא אל השביתה כנזכר. וזה נלע"ד דעת הרב הלבוש ז"ל שכתב, ויש שעושין קידוש בספינה וכו' )ס"ג(דחשבי עשיית קידוש לשביתה אפילו לא החשיך וכו', ואין למחות בידם. ע"כ. ותמהו עליו הרב מג"א ושאר מחברים ]סקי"ב[ז"ל, דאיך יתכן לחשוב עשיית קידוש לשביתה, מאחר דהשביתה עיקרה אינו אלא בשיהיה בספינה כשתחשך, והקידוש אינו אלא פירסום בעלמא כמו שכתב מרן ז"ל. וכן הקשה מדנפשיה הרב עיקרי הד"ט ז"ל שכתב, ודברי הלבוש שכתב )סימן ט"ו אות ח"י(דחשבינן עשיית קידוש לשביתה, לא זכיתי לע"ד להבינם. ע"ש. ולא זכר ש'ר שקדמוהו שרים בקושיא זו, ועיין להרב אליה רבה ז"ל מה שהליץ בעד הרב הלבוש ז"ל. והשתא לפ"ד הרב )סקי"א(מוהר"א ן' טוואה ז"ל הנזכר, שהבין מדברי רשב"ם והר"ן ז"ל דלא כמרן ז"ל, דלדידהו הקידוש הוי צורך לעניין קניית השביתה, ולא לפירסום בעלמא, ואין פוטר אותו אלא מדוחק, נגלה לנו טעם הרב הלבוש ז"ל דקאי בשיטה זו, ולכך כתב דאין למחות ביד אותם דחשבי עשיית קידוש לשביתה. איך שיהיה, הנה נתבאר מכל הנזכר דאין צד היתר להפליג בשבת בספינה בלא קניית שביתה מערב שבת, הגם דדחיקא ליה שעתא אין להתיר להפליג זולתה, שאין שעת הדחק מהני רק לפוטרו מקידוש לבד לא מקניית שביתה כנזכר, ואם נדחק ולא יכול לקנות שביתה לא יסע באותו פרק. איברא דנראה דאין צורך קניית השביתה אלא כדי שיהיו יכולין להלך את כולה בשבת, וכדכתב הר"ן ז"ל פ"ק דשבת טעם לשביתה זו, וז"ל: ועושין כך מפני שהספינה ]ז: ד"ה ולפיכך[עתידה לצאת בשבת חוץ לתחום, ויהא אסור לטלטל בתוכה חוץ מארבע אמות שלו, לפי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, אבל כיון שנכנס לה מערב שבת, נעשה כמערב ברגליו ואומר כאן תהא שביתתי, וכיון דקונה שם שביתה, שובת באויר מחיצות מבעוד יום ]הוא[ ומהלך את כולה, דכארבע אמות היא אצלו. ע"כ. הרי דצורך קניית שביתה הוא להתירו להלך את כולה כארבע אמות. וכדבריו מבואר בש"ס דעירובין ריש פרק מי דרבן גמליאל ]ורבי אלעזר בן עזריה[ הלכו את כולה, )ור"י(ובגמרא איפסיקא הלכתא כרבן גמליאל, וטעמא טעים רבה ]מב:[התם משום דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, דשמע מינה כדכתב הר"ן ז"ל, שהשביתה באויר מחיצות להכי הוא דאתא, להתירו שיהלך למחר את כולה. וכפי זה האי גברא דאתניס ולא מצי למקני שביתה מערב שבת, לא מפני זה יש לעכבו מלילך לדרכו, אלא יפליג בשבת אף שלא קנה שביתה, ובלבד שיזהר היטב שכאשר ברזל מעפר יוקח והתחילה הספינה להלך ולצאת חוץ לתחום, שלא יהלך חוץ מארבע אמות שלו, ולא יזוז משם עד שחשכה מוצאי שבת ויבדיל, וכל דרמי אנפשיה ליזהר בכך, שריותא היא גביה. וכל שכן לטעמיה דהריטב"א ז"ל בפרק מי שהוציאוהו לקניית השביתה, והביאו ]עירובין מג: ד"ה ומהדרינן[מרן ז"ל בב"י, שכתב וז"ל: והריטב"א ז"ל ]א[איבעיא דתחומין למעלה מעשרה דלא איפשיטא, כתב שרבנו הגדול ]הרמב"ן שם ]והר"ז[ ז"ל מג. ד"ה ומ"מ למדנו[)והר"י(]במאור שם יא: ד"ה והא פסקו דלקולא נקטינן לה, דספיקא דרבנן היא, ועל כן דבעא[התיר רבנו ליכנס בספינה של גוים בשבת, וכן לירד ממנה בהגיעם ליבשה בשבת, שהרי לא קנו שביתה בים למעלה מעשרה, וכן פסקו בתוספות. ומה שנהגו העם כשרוצים ליכנס בספינה בשבת, שהולכין ומקדשין שם מערב שבת כדי שיקנו שם שביתה למעלה מעשרה, לא היה צריך, דכיון דאין שביתה למעלה מעשרה, הרי בלא זה יכולין ליכנס לשם בשבת, אלא שהם רוצים לקנות שביתה למעלה מעשרה, כדי שאם יגיעו למחר בנמל, שיהיו רשאין ליכנס שם ויהיו כבני העיר, ואילו היתה שביתתם בביתם, לא היו זזין ממקומם מתוך הספינה שהרי חזרו למטה מעשרה והרחיקו מתחומן. ע"כ. ולפי טעם זה דפשטוה לבעיית הש"ס לקולא דאין תחומין למעלה מעשרה, ואין צריכין לקניית השביתה כדי להלך את כולה, דבלאו הכי מותרין כיון דליכא איסור תחומין, ומאי דהוצרך רבה לתת טעם לסברת רבן גמליאל שהלך את כולה הואיל ושבת באויר מחיצות, הא אוקימנא לה דברקק שנו, שהוא למטה ]מג.[מעשרה, וכדכתב הריטב"א ז"ל דהך שינוייא קיימא שפיר למאי ]דקי"ל[ אין תחומין למעלה מעשרה. ע"ש. וא"כ זהירות )דהי"ל(העם לקנות שביתה בספינה שהיא למעלה מעשרה, אינו אלא כדי שכשיגיע באותו שבת גופיה לנמל אחר, שיהא מותר להם ליכנס לעיר ולילך בכל העיר, וא"כ הללו בני אדם שפורשים מעירנו, רובא דידהו אינו אלא לילך לקושטא או לאלכסנדרייא וכיוצא מעיירות הרחוקות, דהדבר פשוט לכל דאפילו שמפליגין בתוך ספינת הבאנפו'ר שמהלכת במרוצה בכח האש, אפילו הכי אינה מגעת באותו שבת עצמו למחוז חפצם, ואפילו שבדרך הילוכם יפגעו באיזה נמל של עיר אחרת ויפרקו מהבאנפו'ר קצת נכסים לאותה העיר, וימתין בכדי שיכניסו לתוכה נכסים אחרים או עוברי דרכים, מ"מ אם לא ירצה אותו עובר אורח לצאת מהבאנפו'ר לאותה העיר בשבת וישאר במקומו, אין מוחה בידו, דברירא להו דבשבת לא יגיעו למחוז חפצם. והגם דלמי שהיה בין השמשות בחזקת ביתו דהיינו ביבשה, לא סמכינן אספק תחומין להקל ליכנס שם בשבת אם לא קנה שביתה מאתמול, דלא אהני לן מאי דאמרינן אין תחומין למעלה מעשרה אלא למי שהיה בספינה כל השבת ולא יצא משם ליבשה מבין השמשות ועד עכשיו, דהותר לו עכשיו לצאת ליבשה ודינו כבני העיר. אבל אם קנה שביתה ביבשה, כתב הרשב"א ]עירובין מג: ד"ה ואני והביאו הריטב"א ז"ל שם, דאינו יכול להפליג בשבת, תמיה[דכיון דיש לו חזקה דביתו ספק תחומין לחומרא. ע"ש. ואם כן הנך אינשי דנדון דידן דהם פורשים מביתם, ושביתתם שקנו בים בערב שבת היה למעלה מעשרה, דלא מהני אותה שביתה למאן דאמר אין תחומין, וכי הדרי לביתייהו קנו שביתה ביבשה, ותו לא מצו לאפלוגי דהא לא שבתו מערב שבת, מ"מ כבר כתב שם הריטב"א ז"ל, דרבו המובהק ז"ל סבירא ליה דספק תחומין לקולא לגמרי, ואפילו השובת ביבשה מותר להפליג בספינה, וכן הסכימה דעת הריטב"א ז"ל כמבואר שם. ולפי זה הדרן למאי דאמרן, דאי לא נפקי לשום נמל באותו שבת, לדעת הריטב"א אין צריך למקני שביתה. באופן דלטעם הריטב"א ז"ל בנדון דידן שרי ליה ליכנס בלא שביתה, ומצי נמי להלך את כולה. ואם ירצה להחמיר על עצמו כסברת הר"ן ז"ל, גם כן נכנס בשבת לספינה ואינו נמנע, אלא שלא יזוז מארבע אמותיו עד שחשיכה מוצאי שבת כנזכר. דלדעת הריטב"א ז"ל דאיפשיטא בעיא לקולא דאין תחומין למעלה מעשרה, שרי להלך את כולה בלא שביתה. גם הרב הגדול מוהרלנ"ח ז"ל הוא מכת )סימן כ"ח דף ל"ו ע"א(המתירים, שכתב שם להשואל ז"ל וז"ל: מה שנראה תורה חדשה בפני תורתך היתר היכנס בספינה בשבת, כי כל הפוסקים אסרו וכו', האמת כן הוא דעת הפוסקים הראשונים, אבל לדעת האחרונים בעלי החידושים הר"ז הלוי והרמב"ן והרא"ה ז"ל הדבר מותר, וכן ליכנס בספינה וכן לצאת ממנה מותר בשבת. וטעמם ז"ל כי יש תחומין למעלה מעשרה הוא בעיא בגמרא ולא איפשיטא ונקטינן לקולא, ואם כן ]אם[ אין תחומין למעלה מעשרה, הדבר פשוט שמותר ליכנס בספינה אפילו בשבת ולצאת ממנה וכו', ופירוש הברייתא וכו' אין מפליגין בספינה וכו', כבר פירשו טעמא וכתבו הר"ן שם בפירוש ההלכות, והוכרחו לפרש כן כדי לקיים המנהג, כי בזמנינו זה כבר נתפשט המנהג להפליג בספינה אפילו בשבת וכו'. ע"ש. וציין דבריו מרן החבי"ב ז"ל )בהגב"י(בכנה"ג .. ע"ש גם הרב המפורסם מוהר"י עייאש ז"ל בספר בני יאודה , )סימן ל"ה(עמד על מנהג מקומו שנהגו להפליג בספינה בערב שבת ובשבת, ויש מדקדקים לעשות שם סמוך לחשיכה קידוש על כוס של יין, וחוזרין ולנין בביתם, ולמחר חוזרין לספינה המפלגת בו ביום, אם יש להם על מה שיסמוכו. והרב ז"ל בתשובתו ערך משפט סברות הפוסקים ז"ל בטעם איסור ההפלגה שלשה ימים קודם השבת, והביא תשובת הרשב"ץ ז"ל שלימד )ח"א סימן כ"א(עליהם זכות לשיטת הרז"ה ז"ל, דכתב דטעם איסור הפלגה הוא משום דהוי כמתנה לחלל שבת, דאפי לו בדבר מצוה לא הותר, וכתב דאם הספינה של גוים והמלחים גוים ורוב ההולכים בה גוים, שרי להפליג אפילו לדבר הרשות ואפילו בשבת, דכל המלאכות בשביל גוים דהוו רובא הוא דעבדי. והביא שגם הרב מוהר"א ן' טוואה ז"ל הלך ]חוט המשולש הטור השלישי סימן י"א[בדרכו של הרשב"ץ ז"ל להתיר להפליג בספינה שרובם גוים. והגם דיש תיקון בדבר מצוה ע"י קניית שביתה מערב שבת כמו שכתב הרב בה"ג, לדעת הש"ע בעינן שלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה, ואילו המנהג הוי לחזור לביתם, והרב בה"ג שהתיר אפילו בכה"ג על כל פנים צריך שיהיה שם כל בין השמשות, וכמו שכתב ג"כ בהגהות אשרי , וכן ]עירובין פ"ד סימן ג'[מוכח מדברי ב"י, והרב עולת שבת , והרב מג"א ז"ל ]סק"א[, ודלא כהרב הלבוש ז"ל דחשיב עשיית הקידוש ]סקי"ב[]ס"ג[לשביתה אפילו לא החשיך. והמנהג הוא שאי אפשר להם לישב בספינה כל בין השמשות, מפני שנועלין הדלתות מקודם כלות זמן בין השמשות ואין יכולים לחזור לביתם, אם כן לפי זה נמצא הקידוש שעושין הוי ברכה לבטלה, ושביתה ליכא ולא הועילו כלום בשביתתם. ולסמוך על סברת ר"ת ]הו"ד במרדכי שבת סימן דסבירא ליה דגם ההולך לסחורה חשיב דבר מצוה, אינו רנ"ח[כדאי, חדא דהיא סברא יחידית, ועוד דאין היתר דבר מצוה מספיק אלא להפליג בערב שבת לא להפליג בשבת. כי כן גם הוא ז"ל הסכים לסברת הרשב"ץ ומוהר"א ן' טוואה ז"ל להסמיך המנהג לשיטת הרז"ה ז"ל דאם רובם גוים שרי להפליג, וכתב דתו ליכא אסמכתא אחריתי, וכפי זה אין צורך לא לקידוש ולא לשביתה כמו שכתב הריטב"א ז"ל לדעת הרמב"ן דאזיל בשיטת הרז"ה. עש"ב. הנה דהוא ז"ל תפס שיטת הרז"ה ז"ל לעיקר, ומכח זה היקל היכא דרוב ההולכים בספינה הם גוים ועושי המלאכה הם גוים, דאז אדעתא דרובא הוא דעבדי, וכדכתבו הרשב"ץ ומהרר"א ז"ל, ועל כן פסק דשרי להו להפליג בשבת בלי קידוש ובלא קניית שביתה, וכתב דעל זה סמכו להקל. אלא דהא דכתב על מנהג עירו דאי אפשר לישב בספינה כל בין השמשות מחמת שנועלין דלתות העיר, דלא הועילו כלום באמירת הקידוש ושהוא ברכה לבטלה. אחרי נשיקת הרצפה, נראה דגם סמך זה של אמירת הקידוש אפילו לא החשיך שפיר דמי. ומה שכתב דלא כהרב הלבוש ז"ל, אחהמ"ר אמינא דאמת שהרב מגן אברהם ז"ל תמה עליו בזה לפי דברי מרן ז"ל, שכתב דאמירת קידוש לאו עיקר קניה אלא משום פרסומי מילתא כיע"ש, מ"מ עיין להרב אליה רבה ז"ל שהליץ בעד הרב )סקי"א(הלבוש ז"ל, וז"ל: ומג"א ז"ל השיג דמשמע בכל הפוסקים ז"ל דבעינן שישב דוקא עד אחר בין השמשות, ולע"ד סבירא ליה ללבוש לתרץ בזה קושיית ב"י על הר"ן למה לי קידוש, הא במערב ברגליו סגי, ועוד הא בהגהות אשרי שהביא ב"י לא הזכיר קידוש אלא מחשיך ברגליו, והר"ן לא הזכיר בין השמשות וחשיכה. לכן סבירא ליה ללבוש לתרץ דהר"ן מיירי שמוסיף מחול על הקדש ואינו רוצה להיות שם בין השמשות, לכן צריך לקדש, דזה הוי קבלה גמורה לשבת, וכדקי"ל סימן רס"ג ]ס"ד[דאסור במלאכה כשמקבל שבת מבעוד יום. ע"כ. דשמע מינה דכל שמכוין לקבל שבת באמירת ערבית וקידוש, וליאסר במלאכה על ידי תוספת מחול על הקדש, מהני אותה שביתה הגם שאינו רוצה להיות שם בין השמשות. ולפי זה יש סמך גמור מזה למנהג עירו, דהגם שאי אפשר להחשיך בספינה ולהיות שם כל בין השמשות מחמת שדלתות המדינה ננעלות בלילה, כיון שמקדש אפילו מבעוד יום, הרי קונה שביתה בקבלה זו, וגם שאר הפוסקים מודו בזה לדעת הרב הלבוש ז"ל. ומה שכתב שצריך שישב בין השמשות, היינו כשקונה שביתה על ידי אותה ישיבה, דכל שמחשיך שם אפילו אינו אומר כלום, סגי בהכי לקנות שביתה. ואהא הוא דכתב מרן ז"ל דאמירת הקידוש הויא ללא צורך, דבלא קידוש הרי קנה שביתה, ואין הקידוש אלא לפרסם הדבר, אבל כשמקדש מבעוד יום, שקניית השביתה הויא הקידוש עצמו, שמקבל בזה שבת בתוספת מחול על הקדש ופורש ממלאכה, אם כן אמירת הקידוש לא הוי ברכה לבטלה, מאחר שעושה הכל כדין, שמקדש וסועד מבעוד יום, וממילא מהני לקניית שביתה כנלע"ד. עלה בידינו, דלדעת הריטב"א והר שב"ץ ומהרלנ"ח ומהר"א ן' טוואה והרב בני יהודה ז"ל, אין צריך לקניית שביתה מערב שבת, וגם זולתה יכול להפליג בשבת. האמנם מול מערכה זו, איכא מרבנן קמאי ובתראי ז"ל דאסרי להפליג בלא קניית שביתה. הלא מראש סברת בה"ג ז"ל, והתוספות והרא"ש ]עירובין מג. ד"ה הלכה[]שם פ"ד סימן ג'[שכתב מרן ז"ל בב"י כאן וז"ל: ומתוך דברי התוספות והרא"ש משמע לי שטעם בה"ג הוא, מפני שאם נכנס בה בשבת בלי קניית שביתה, כשהיא מפלגת בשבת נראה כיוצא חוץ לתחום, אבל כשקנה בה שביתה, כשנכנס בה בשבת אינו אלא כנכנס לתוך ביתו, ואם אח"כ תפליג חוץ לתחום, לית לן בה, כיון שאינו עושה שום מעשה ביציאתו חוץ לתחום, והם מקשים עליו דסוף סוף הם מפליגין בשבת, כלומר שכיון שהם נכנסין בה בשבת הרי הם עושין מעשה על דעת להפליג בשבת, וכי קנו שם שביתה מאי הוי וכו'. ע"ש. עיניך תחזינה מישרים דהרב בה"ג והתוספות והרא"ש וכן דעת הרשב"א ז"ל, דקניית השביתה מצרך צריכא טובא ועיכובא הוי, דזולתה אי אפשר לו להפליג בשבת, דנראה כיוצא חוץ לתחום בשבת. ולהתוספות והרשב"א והרא"ש ז"ל צריך נמי שלא יצא מן הספינה מעת שקנה שביתה מהטעם האמור. ומבואר דאינהו ז"ל סבירא להו דיש איסור תחומין למעלה מעשרה למי שבא להפליג מביתו לספינה בשבת, דהגם דמתבאר מדברי הריטב"א ז"ל בחדושיו הודאי אל הספק, דאמר תנא ספוקי מספקא ליה, הא גבי תחום שבת אזלינן לקולא בזה ובזה, ומחלק בדבר וז"ל: דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורצה להפליג מיבשה לים, ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה, דאי אמרת דפשיטא לן דאין תחומין שרי, אבל השתא מספיקא אסור לצאת מתחום ביתו, דהא איכא חזקה דתחום ביתו, וכל שיש שם חזקה לא אזלינן בתחומין בספקן להקל, הא כל שלא קנה שביתה ביבשה מותר הוא בספינה, דבכי הא ספק עירוב לקולא, הילכך מי שבא בספינה בשבת וכו', הרי הוא מותר לצאת ליבשה וכו', וכן אם בא ליכנס בספינה למחר, והלך שם מבין השמשות ולא יצא משם, רשאי להפליג למחר לכתחלה, אבל אם קנה שביתה ביבשה, אינו יכול להפליג בספינה בשבת, דכיון דיש לו חזקה דביתו ספק תחום לחומרא. ע"כ. הרי דסבירא ליה דלהא מילתא דאיכא חזקה דביתו, פסקינן יש תחומין לחומרא, ואסור להפליג בשבת בלא שביתה כדינה, דהיינו שלא יצא משקנה שביתה. ועיין להרב הגדול מוהריב"ל ז"ל , שנשאל על מה )ח"ג סימן ע"ג(שנוהגין שמתקנים סעודתם בספינה מערב שבת, ומדליקין בה נרות לקנות שם שביתה, אם יש לסמוך על זה ליכנס בה בשבת ולהפליג. והביא שם בעיית רב חנניא אי יש תחומין למעלה מעשרה ופירושי הראשונים ז"ל שנאמרו בו, וכתב דהריב"ש כתב הלכה למעשה זה המנהג, וכתב ]סימן קנ"ב[לשואל, ואשר אמרו לך אנשים כי אני התרתי להם בזולת זה, כיחשו לך כי לא התרתי אלא בדרך זה. ע"כ. הרי דהריב"ש אינו מתיר להפליג בלא קניית שביתה, וכן כתב הר"ן. והרא"ש כתב כנגד המנהג וכו'. וסיים, עלה בידינו שאין לסמוך על זה המנהג להכנס בספינה בשבת כיון שדחו אותו בשתי ידים הרשב"א והרא"ש והריטב"א ז"ל וכו'. ע"ש. גם הרב משפט צדק ז"ל )ח"א עמד בזה, והביא תשובת מהריב"ל ז"ל הנזכרת, וגם הוא סימן ל'(ז"ל הסכים כן דאין להתיר בזה נגד רוב הפוסקים ז"ל. ע"ש. ושם ראיתי שעמד מתמיה על תשובת מוהריב"ל ז"ל הלזו דכריך ותני סברת הריטב"א עם סברת הרשב"א והרא"ש ז"ל בטעם קניית השביתה, וז"ל: ולא ידעתי איך כתב כן לדעת הריטב"א על מה שנשאל אם מותר ליכנס ולהפליג בשבת, דניחא לדעת הרשב"א והרא"ש, אבל לדעת הריטב"א לא אסר ליכנס, רק לצאת כשהגיע למחוז חפצו, וכמו שהעתיק הרב עצמו לשונו בסמוך וכו', נראה בפירוש שמה שכתב הריטב"א אינו ענין למה שנשאל הריב"ל שבא להשיב שם על מה שנשאל על ההפלגה, שהריטב"א אינו אוסר ליכנס בשבת, שאפילו לא קנה שביתה מערב שבת שרי ליכנס, רק לצאת אוסר אם הגיע למחוז החפץ, וכי תימא דהרב אוסר לדעתו כניסה אטו יציאה, לא נהירא, דהויא גזירה לגזירה. ע"כ. ולע"ד בהורמנותיה דמני"ר ז"ל נראה להליץ בעד מוהריב"ל ז"ל בשני פנים, האחד, דנהי דהריטב"א אינו אוסר אותם שקדשו בספינה שלא יחזרו אחר כך ליבשה בשבת, שאם כן כיון שלא קנו שביתה למעלה מעשרה, הרי הם קונים שביתה ביבשה, ומה הועיל להם מה שקדשו בספינה. ע"כ. מדבריו אלה משמע, דהגם דלדידיה שרי ליכנס בלא שביתה, אפילו הכי מוכיחם על פניהם, דאפילו מטונייהו דלא אשתרי להו ליכנס להפליג אם לא שיקנו שביתה, מ"מ צריכים הם שיעשו קניית השביתה כהוגן, שלא יצאו מהספינה מעת שקנו שביתה, ואם לא עשו כן, לא עשו כלום. ואם היו צריכים לקניית שביתה להתיר ליכנס, לא הותר להם בקניה כזאת. נמצא דגם הריטב"א הזכיר מנהג זה לקנות שביתה ולחזור וללון בביתם, דזהו המנהג שנשאל עליו מוהריב"ל, מדכתב בשאלה וסומכין על זה ליכנס בה בשבת, דשמע מינה דאחר שקנו שביתה יצאו מהספינה, ובפרק הנסיעה חוזרין ונכנסין בה בשבת. וגם הריטב"א ז"ל דחאו בשתי ידים, דאעיקרא לא היו צריכין לקניית שביתה, ואפילו היו צריכין לה, שביתה כזאת שיוצאין ממנה אחר הקנייה לא מעלה ולא מורידה, וא"כ שפיר כייל להריטב"א עם הרשב"א והרא"ש ז"ל, דהגם דלענין דינא חלוקים זה מזה, מ"מ בפרט זה דקניית שביתה כשהם צריכים לה דצריך שלא יצא מהספינה מאותה שעה ואילך, בזה דעת שלשתם שוה, ובזה נדחה המנהג. וזאת שנית, על הדרך שכתב הוא ז"ל בדעת הריטב"א, דאסר כניסה אטו יציאה, ומה שטען על זה דלא נהירא דאם כן הויא גזירה לגזירה, אחר נשיקת עפרות רגליו לא קשיא, דכבר אני הדל ס"ט בתשובתי שכתבתי זה עשרים שנה והיא ל'ו נדפסה , עמדתי על פרט זה אי בספר הבהיר צפיחת בדבש )סימן כ"ח(בשבת גזרינן גזרה לגזרה או לא, והבאתי סוגיות הש"ס ואספתי באומרים סברות הפוסקים ז"ל בזה, ומכללם הבאתי שם )בדף ע"ד דברי הריטב"א ז"ל בחדושיו לשבת כ"י ע"א(]כא. ד"ה ומה טעם[שהיו בידי באותו פרק, ולמדתי מתוך דבריו דכל שהחששא קרובה והוי מילתא דשכיחא, גם רבא דפליג אאביי )בדף י"א ע"ב(וסבר דלא גזרינן גזירה לגזירה, הכא מודה דגזרינן, תראנו משם באורך. אם כן, גם בדינא דקמן סובר הריטב"א ז"ל, דהגם דאין איסור בכניסה אלא משום היציאה שיוצא ממנה ליבשה בשבת, מ"מ כיון דהוי מילתא דשכיחא שיוצא מן הספינה תיכף בהגיעו למחוז חפצו, שייך לגזור שפיר כניסה אטו יציאה, הגם דהוי גזירה לגזירה, כיון דהריטב"א ז"ל מר ניהו רבא מארי דהאי שמעתתא, דבמילתא דשכיחא גזרינן בשבת גזירה לגזירה כנזכר. ולכך יליף מוהריב"ל ז"ל גם מהריטב"א לאסור ההפלגה בנדונו כנזכר. ומכל מקום לנדון דידן במה שייחסנו לעיל להריטב"א ז"ל מכת המתירים, לא נפקא מינה מידי, דאפילו אי נימא דהריטב"א ז"ל גזר בהא כניסה אטו יציאה משום דהוי מילתא דשכיחא, לא גזר אלא היכא שהספינה מגעת בו ביום באותו שבת למחוז חפצו, דהוי מילתא דשכיחא שיוצא ממנה בשבת, ולכך גם אם הוא גמר בדעתו ובלבו וגם בפיו מילא לאמר שלא בשבת למחוז חפצם כנדון דידן, דהשתא ליתא לחששא דאיסור כלל, שהרי לא יוכל לצאת מהספינה בשבת אחר שהיא עומדת בלבב ימים ובאמצע הדרך אשר הוא הולך עליה להגיע למחוז חפצו, א"כ חששא זו דשמא יצא בנדון זה הוי מילתא דלא שכיחא כלל, ובכה"ג דעת הריטב"א ז"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה בשבת, וא"כ שרי ליכנס בה גם לפי מה שייחס הרב משפט צדק ז"ל על מוהריב"ל שהבין בדעת הריטב"א, וכדכתיבנא מעיקרא למילף מדברי הריטב"א ז"ל שריותא בכה"ג להפליג בלתי קניית שביתה. ברם לפי דעת הרב בה"ג, והתוספות, והרא"ש, והרשב"א, והר"ן, והריב"ש, ומהריב"ל, והמ"ץ ז"ל, וכל מאן דסבר דיש תחומין למעלה מעשרה, אי אפשר לו להפליג בשבת אם לא שקדם לקנות שביתה מערב שבת, ואם נאנס ולא קנה שביתה אסור לו להפליג, מאחר שנראה כיוצא חוץ לתחום בשבת. ואין לומר בהחלט בזה דספק תחומין להקל, כיון דגם בזה יש סברא להחמיר היכא דאיכא חזקת ביתו, דאמרה הרשב"א ז"ל אפילו היכא דקנה שביתה בספינה ושוב יצא ממנה, כל שכן היכא דלא קנה שביתה כלל. והנה אמת דמצו למסמך נפשייהו אסברת הריטב"א ז"ל הנזכר דמתיר בלא קניית שביתה, וכן לסברת הרז"ה ז"ל דיהיב טעם לאיסור הפלגה משום דנראה כמתנה לחלל את השבת, דמינה שמעינן דהיכא דרובה גוים שרי, וכדסמכו על היתר זה הרשב"ץ ומוהר"א בן טוואה והרב מוהר"י עייאש ז"ל כנזכר. אלא דזוהי שקשה לדידן, דאנן בני ספרד אתכא דריש גלותא ז"ל סמכינן בכל דיני איסור והיתר כנודע, מה"ק ]מרן הקדוש[ומרן ז"ל הצריך קניית שביתה כמבואר בש"ע בדין שלפנינו, שכתב, אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה, אף על פי שמפלגת בשבת מותר, משמע דוקא משום דקנה שביתה הוא דשרי, הא לאו הכי אסור. ואי נקיט כסברת הנהו רבוותא ז"ל הוה ליה למישרי בלא שביתה, ואי נקיט כסברת הר"ן הוה ליה למימר ובלבד שלא יזוז ממקומו עד מוצאי שבת. ואי נקיט כסברת הריטב"א הוה ליה למימר ובלבד שלא יצא באותה שבת כשיגיע למחוז חפצו. מדסתם לאסור בלא שביתה, משמע דאפילו אם יזהר וישמר בכל זה לא מהני להפליג בשבת בלא שביתה, ולא סגי בלאו הכי. והיינו כדגלי לן בב"י, דהתוספות והרא"ש הבינו בדעת הרב בה"ג ז"ל, דאי לא קני שביתה, כשהיא מפלגת בשבת נראה כיוצא חוץ לתחום, ולהך איסורא לא יועיל ולא יציל שמירת כל התנאים הנזכרים. גם נראה דמרן ז"ל חשש לסברת ר"י ז"ל שהביאו התוספות והרא"ש ורבנו הטור ז"ל, דר"י אסר הכל אפילו בתוך התחום מפני שהוא נראה כשט על פני המים שהוא אסור. ועיין שם בב"י שכתב בטעם הרא"ש, דסבירא ליה דמאי דאסר ר"י משום שט, אינו אלא לאסור ליכנס בספינה בשבת, אבל לאסור להפליג שלשה ימים קודם, סבירא ליה דלא סגי האי טעמא אלא משום ביטול עונג שבת. ע"ש. מהא שמעינן דאפילו פשטינן בעיא דתחומין לקולא, דהשביתה מהני להאי מילתא נמי כמו שכתבו הרב מג"א ז"ל , והגאון מהר"ם זיסקינד ז"ל , דכיון שקונה )סק"י וסקי"א()סימן א'(שביתה יש לו היכר ולא יעשה חבית של שייטים. עש"ב. וכן השיב הרב נתיב חיים ז"ל להרב בנו ז"ל, דלר"י דאוסר הליכה בספינה משום גזרת שט, צריך קנין שביתה דליהוי הספינה כביתו, כמו שכתב הרב מג"א ז"ל, דהגם דהרב שבולי הלקט ז"ל )דף י"ד(]סימן קי"א[, הביא דבריו הרב אליה רבה ז"ל , לא סבירא )סקי"א(ליה הכי, שהרי תמה ואמר לא ידעתי אמאי נהגו לקדש ולאכול, כיון דהוא גופיה שט שם בשעה שקידש היום. ע"ש. והרב אליה רבה ז"ל תמה על מרן ז"ל איך לא הביא דברי הרב שבולי הלקט ז"ל הללו בב"י. וזה נראה כדברי מר בריה דהרב נתיב חיים ז"ל שם, דסבירא ליה דאין קנין שביתה מהני מידי לסלק גזרת שט . ע"ש. ועיין עוד להרב אליה רבה ז"ל , ולהרב ב"ח ז"ל )סק"ז(]אות . מ"מ נקוט מיהא, דלדעת מרן ז"ל כדי לסלק איסור שט צריך ז'[על כל פנים לקנות שביתה בערב שבת, ואי לא, אסור ליכנס בה בשבת, אפילו אם לא יזוז מארבע אמותיו ולא יצא מהספינה באותו שבת בהגיעו למחוז חפצו, דגזרת שט עומדת לעומתו. ומזה נראה דאפילו אם נטרד ונאנס ולא יכול לקנות שביתה מערב שבת, לא שרינן ליה להפליג בשבת, בין אי אמרינן דיש תחומין משום דנראה כיוצא חוץ לתחום, בין אי אין תחומין כסברת ר"י משום גזירת שט, ונראה דכן תפס מרן ז"ל בש"ע, מדלא התיר להפליג בלא שביתה בשום אופן. וא"כ אנחנו לא נדע מה נעשה לעמא דארעא דתפסו המנהג להתיר בכל זה, אי מצינן למחויי בידייהו, ונראה דכן ראוי לעשות מטעם דאנן בני ספרד נקטינן סברת מרן ז"ל, והוא פסק בכל זה להחמיר, וכבר הורונו רבותינו ז"ל דספרדי שהיקל נגד חומרות מרן כסברת מור"ם ז"ל בעי כפרה, וא"כ אם איזה ספרדי מיקל בזה נראה דמחינן בידיה ולא שבקינן ליה, ואי איישר חילן מבטלינן המנהג הלז שפשט להתיר, או דילמא הנח להם לישראל דיש להם על מה שיסמוכו ושבקינן להו אמנהגייהו אף נגד מרן ז"ל. וכעת לא ידעינן מה נידון ביה, דהא קחזינן דלענין פוסק על מנת שישבות, כתב הגאון ראב"ן ז"ל וז"ל: איכא )סימן ס'(למימר דהאי דנהגו הראשונים ליכנס בספינה בערב שבת סמוך לערב, בהכי נהגו כשהיו פוסקין, וכיון דפסקי שרי, כדאמרינן ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, והאחרונים נהגו בלא פסיקא, ולא טוב לאסור להם מה שנהגו, דהנח להם להיות שוגגים ולא מזידים כדאמרינן בכמה דוכתי. ע"כ. וכיוצא לזה כתב הרדב"ז ז"ל , על מה שנהגו בזמנו שהיו )ח"ג סוס"י תקצ"ב(נכנסין לה מערב שבת וקונין בה שביתה ואח"כ יוצאין, וכתב דאם תלך הספינה בשבת דמותר ליכנס וכזה ראוי להורות, ואם תבא להחמיר עליהם יותר לא ישמעו לך. ע"כ. הנה דחזינן לתרין ארייוותא האילין שכתבו דאפילו אם לא יעשו כפי הדין הגמור, אלא דמקילין קצת, שבקינן להו אמנהגייהו. ולא ידעתי אם נאמר גם אנחנו כן בנדון דידן, דהגם דנהגו ליכנס לספינה בלא קניית שביתה, הנח להם ולא טוב לאסור להם מה שכבר נהגו להתיר, או דילמא שאני נדון ראב"ן והרדב"ז ז"ל מנידוננו, דראב"ן בזמנו לא תפסו בני דורו לנהוג באיסור והיתר כחד פוסק מיוחד כדתפסינן אנן, ולהכי שבקינהו אמנהגייהו. וכן הרדב"ז לא הזכיר סברת הרמב"ם ז"ל בזה מנגדת להמנהג, ולכך כתב לשואל שאם תחמיר עליהם יותר לא ישמעו לך. אך בנדון דידן דאנן תפסינן הוראות מרן ז"ל, ובדין זה חזינן למרן שהוא מחמיר ואוסר להפליג בלא שביתה, וגם הזהיר בפירוש שלא יצא ממנה מעת שקנה שביתה, בכי הא מי התיר לנו למשבקינהו אמנהגייהו נגד מרן ז"ל, אימא איפכא, דמחינן להו במרזפתא דנפחא עד דמשנו מנהגייהו, והכי מסתבר, דכיון דהמיקל נגד דעתו בעי כפרה שמע מינה דעביד איסורא, ואיך נניח להם לנהוג מנהג איסור. דהא קחזינן דבין לסברת הרז"ה ]ז"ל[ דכתב דטעם איסור )י"ל(ההפלגה הוי משום דנראה כמתנה לחלל את השבת, ובין לסברת ר"י ז"ל דסבירא ליה דטעמא הוי משום דנראה כשט, לתרווייהו יש מקום להתיר ליכנס בשבת בלא קניית שביתה היכא דרובא גוים, שהמלאכה הנעשית שם אינה אלא מפני הרוב. דלטעם הרז"ה הרי מבואר בדברי הרשב"ץ ומהר"א בן טוואה והרב מהר"י עייאש ז"ל דכתבו להדיא דהיכא דרובא גוים שרי, והרב מהר"י עייאש ז"ל סיים דלהאי טעמא אין צריך לא קידוש ולא שביתה כנזכר, הרי דלהרז"ה כל שרובה גוים שרי לגמרי. והיא גופא אשכחן נמי בטעמיה דר"י משום גזרת שט, דהיכא דהוו רובא גוים שרי, כמו שראיתי להגאון הרב שב יעקב ז"ל )סימן , שנשאל על גשר פורחת שהולכת תמיד ממקום למקום תוך ט"ז(התחום, אם יכולין אנשי המקום האחד לעבור עליה בשבת לילך להמקום האחר לדבר מצוה, כגון לשמוע הדרשא או לסעודת מצוה, והרב ז"ל התיר להלכה מכמה טעמים, וחד מינייהו הא דאמרן, שכתב וז"ל: זאת ועוד אחרת, כפי מה שהביא הרב ב"י הטעם בשם הרמב"ן, דאין מפליגין משום דהוי כמתנה עם הגוי לחלל את השבת וכו', דוקא שלא היתה הולכת לולי ישראל, ולפיכך בזמן הזה כשמפליגין בספינה שרובה גוים, ובלא ישראל היתה הולכת מותר, א"כ בנדון דידן דהספינה הולכת תמיד בלא ישראל והוא בתוך התחום, מותר אפילו בשבת, אף דב"י כתב שם בשם הרמב"ן דבעל נפש יחוש לעצמו, היינו שם איירי שמפליגין חוץ לתחום, ועל זה מסיק בב"י ובמקום שנוהגים היתר אין מוחין בידם, וכיון שאנו נוהגים כפוסקים הנ"ל להפליג בשבת שמוליכין משוטטים גוים משום גזירת שט, כיון דהישראל אינו עושה כלום ואינו משוטט שום דבר וכו', דלא נאסר מטעם דשט דבר על פני המים, כיון דבשט דבר צריך על כל פנים לטרוח בו ולשוטט הדבר, וכאן אין הישראל עושה כלום וכו', ולפי זה לדידן דפסקינן כרבא דנר לאחד נר למאה, מותר היכא דגוי צריך לעשות אותה מלאכה בלא ישראל. ע"ש. מבואר הדבר דאהני לן האי טעמא דאדעתא דרובא גם לסלק גזרת שט. ובדבר הזה נחלקו שני צנתרות הזהב, הרב נתיב חיים ז"ל עם הרב בנו מוהר"ר ידידייא ז"ל, שהרב בנו נשאל על איזה יאודים הדרים על שפת הנהר מזה ומזה, ובצרופם יש להם מנין, והולכים הדרים שם וקונין שביתה בערב שבת בספינה, ולמחר עוברים בספינה כדי לילך שם למנין, ואומרים שכן הורה להם הרב שקדם לו ז"ל. והוא נתקשה על זה, מה עניין קניית שביתה להלוך תוך התחום, דעיקר טעם שביתה הוא ששם הוא דר, והיינו היכא דרוצה להפליג חוץ לתחום כמבואר בפוסקים, אבל תוך התחום קניית שביתה לא מעלה ולא מורידה. ועל זה התיר לעבור בשבת, יען הספינה בלא"ה עוברת מפני גוים שרוצים לעבור מעבורת המים, דמותר לישראל ליכנס שם באגב לעבור, כי המלאכה לא נעשית בשביל ישראל, ובאמת כבר נתפשט המנהג להפליג בספינה אפילו בשבת וכו', גם בנדון זה שרי דהוי כמו נר שהודלק בשביל גוי דמותר לישראל ליהנות וכו'. ע"ש. והרב מר אביו ז"ל בתשובה המתחלת דע אהובי, כתב עליו וז"ל: מה שצדדת למצוא היתר אם הספינה בלא"ה עוברת בשביל גוים, בזה האריך בתשובת שב יעקב, אמנם לפי מה שמסיק לעיל דצריך לקנות שביתה מבעוד יום, אם כן הליכת הספינה על ישראל וכו'. והרב בנו בתשובה שאחריה כתב עליו לא ידעתי למה דחה סברא זו בשתי ידים, כי מה בא קנין שביתה לדין זה, הלא המעשה ניכר ונראה שאין מעבירין הספינה בשביל ישראל רק בשביל גוים. ושוב מצאתי בתשובת חוות יאיר ז"ל )]דפו"ר[שכתב, דאפשר אם היתה הספינה הולכת סימן קי"ב( ]סימן קט"ו[בבקר ביום השבת, בלא"ה היה היתר טפי, ושמחתי שכיונתי לדעת גדול, ומעתה אפילו לא קנו שביתה יש למצוא היתר לשיטת ר"י. עכ"ל. הנה דלסברת הרב נתיב חיים ז"ל, לסלק גזרת שט בעי קניית שביתה, ולהרב בנו ז"ל כל שרובא גוים לא בעי תו מידי, ולהרב שב יעקב ז"ל בעי תרווייהו, קניית שביתה ודליהוי רובא גוים. והשתא כיון דלדעת מרן ז"ל צריך קניית שביתה משום איסור תחומין או משום איסור שט, כמו שכתב הרב מג"א ז"ל , ולא התיר בלא קניית שביתה היכא דרובה )סק"י(גוים, שמע מינה דלעיכובא בכל גוונא בעינן שיקנה שביתה, ואפילו ברובא גוים, וכסברת הרב שב יעקב ז"ל הנזכרת. זאת ועוד דמצריך שלא יצא מהספינה, ואם יצא חזר האיסור למקומו, דתיקון השביתה פרח מיניה ואזיל ליה במה ששבת ביבשה, והרי חזר איסור תחומין או איסור שט לדוכתיה. ונמצא דאלו ההולכים ומפליגים בשבת בלא קניית שביתה, או קונין שביתה וחוזרין ולנין בביתם, לא יצאו ידי דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו. והנראה ליישב מנהגן של ישראל בהני תלת מילי, הן במאי דמפלגי בשבת בלא קניית שביתה היכא דאי אפשר להו, הן במאי דנפקי מן הספינה אחר קניית שביתה, הן במאי דחשבי גם ההולך לסחורה דבר מצוה כדעת ר"ת ז"ל, דמרן ז"ל בהני תלתא סבירא ליה איפכא. דהני תרי, להצריך קניה ושלא לצאת אחריה, מבוארים בש"ע, והשלישית בדבר מצוה הא נמי דבר מצוה, הא לסחורה ולראות פני חבירו לא. ומור"ם ז"ל הביא בהגה סברת ר"ת בשם יש אומרים, דמינה דמרן לא סבירא ליה הכי. וכן ביאר דבריו בב"י, שכתב וז"ל: וכבר היה אפשר ללמד עליהם זכות משום דכולהו חשיבי הולך לדבר מצוה לדעת ר"ת וכו', אלא שאין נראה כן מדברי הפוסקים כמו שאכתוב בסמוך. ושם בד"ה ולענין דבר מצוה הביא סברת ר"ת ז"ל, וכתב שאין כל הפוסקים מודים לר"ת בזה, ושהריב"ש ז"ל כתב ]סימן ק"א[דקולא יתירה היא. עש"ב. וכיון שכן, קשה במה שנהגו להקל בכל זה דלא כמרן ז"ל. וכדי ליישב זה, נשים לב בדברי מרן ז"ל עצמו, דבב"י בדין מה שיוצאין אחר קניית השביתה אי שפיר דמי, אחר שהביא מחלוקת הפוסקים ז"ל בזה, כתב וז"ל: ולענין הלכה דבר זה תלוי במנהג המדינה, במקום שנהגו היתר מותר, ובמקום שנהגו איסור אסור להתיר להם. ע"כ. ולקמן בסמוך בד"ה ומה שכתב רבנו ור"י אסר הכל, הביא הטעמים שנאמרו באיסור הפלגת שלשה ימים קודם השבת, אי משום גזרת שט ואי משום עונג שבת, וטעם הרמב"ן שנראה כמתנה לחלל שבת, והחילוק דדוקא כשהולכת בשביל ישראל, וסיים וז"ל: ולפיכך בזמן הזה כשמפליגין בספינה הגדולה שרובה גוים ובלא ישראל היתה הולכת, מותר להפליג בערב שבת ואפילו בשבת בים , הגדול שהוא למעלה מעשרה, והרב המגיד כתב בפ"ל ]הי"ג[ועכשיו נהגו להפליג אפילו בים הגדול בערב שבת ובשבת, והרמב"ן חיפש ללמד עליהם זכות, והוא עצמו כתב ובעל נפש יחוש לעצמו, גם הרשב"א כתב שאין דבריו נכונים. וכבר היה אפשר ללמד עליהם זכות משום דכולהו חשיבי הולך לדבר מצוה לדעת ר"ת, אלא שאין נראה כן מדברי הפוסקים. ולענין הלכה, במקום שנהגו היתר אין מוחין בידם כיון שיש להם על מי שיסמוכו. ע"כ. דפשט דבריו נראה ד תחילה סמך המנהג שנהגו להפליג בשבת על טעם הרמב"ן ז"ל, דאין לאסור אלא כשהספינה הולכת בשביל ישראל, ועל כן נהגו להפליג ברובה גוים, וסתמא משמע דההיתר הוא לגמרי גם בלי שום קניית שביתה, וכדכתב הרב מהר"י עייאש ז"ל דלפי טעם זה שרי )שם(בלא קידוש ובלא שביתה. ושוב הביא שהרמב"ן והרשב"א פקפקו על המנהג וכתבו דבעל נפש יחוש לעצמו. ועוד ביקש ללמד זכות משום דבר מצוה, וגם זה סתר משום דאין נראה כן מדברי הפוסקים ז"ל, וא"כ נשאר המנהג מפוקפק להפליג בשבת בלא קניית שביתה, ומסיים לעניין הלכה דבאתרא דנהוג היתר מותר דיש להם על מי לסמוך. וקשה לכאורה, דמאחר דבב"י מסיק דאם נהגו להתיר מותר, איך בש"ע שינה את טעמו ופסק לאסור בכל השלש דינים הללו כנזכר, ולא אשתמיט למימר דבמקום שנהגו היתר אין מוחין בידם כדכתב בב"י. ועינא דחזי זה דרכו דרך הקדש, דתמיד פוסק בש"ע כהסכמתו בב"י, ואילו הכא נראה דמחלפא שיטתיה. וחזינא כיוצא לזה לקמן גבי הריגת פרעוש בשבת, )סימן שי"ו(, דבב"י הביא סברת ר"ת ]הו"ד במרדכי שבת סימן ת"ב[, דדקדק וכתב נקטינן לחומרא, דהוא קצת משום חומרא ולא ('ה מדינא דין גמור, דדברי ר"ת שכתב דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ומשום צערא שרי, נכונים בטעמן. ע"ש. ואפילו הכי כשפסק דין זה בש"ע כתב בהחלט דאסור להרגו, דמשמע ]ס"ט[דמדינא אסור וכלשון הטור ז"ל שם. וכתב הרב ב"ח ז"ל ]אות , דמה שכתב אסור להורגו, לאו דוקא אלא חייב חטאת ז'[]הטור[נמי. ע"ש. הרי דגם שם שינה את טעמו מב"י לש"ע. אלא דהתם פירש בברכ"י, דמה שכתב בש"ע אסור להורגו, היינו אסור דרך חומרא, וחלק על הרב ב"ח ז"ל. ע"ש. הנה דנדחק עצמו להשוות דעת מרן ז"ל מב"י לש"ע. ואנן מה נענה בדינא דקמן דהתירוץ הנזכר לא יצדק פה. ואולי יש ליישב כמו שכתב הרב נר מצוה ז"ל ח"ב בכללי הפוסקים , והבאתי דבריו אני )אות שי"ן סימן רנ"ב(עני לעיל סימן רל"ב , דבדבר שהוא מנהג קדמון לאסור )אות יו"ד(או להתיר, אעפ"י שנתפשטו אחר כך הוראות מרן, המנהג לא יזוז ממקומו, כמו שכתב מרן ז"ל גופיה בהקדמתו לב"י, דאם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אעפ"י שאנחנו נכריע בהיפך, יחזיקו במנהגם, כי כבר קבלו עליהם דברי חכם האוסר, ואסור להם לנהוג היתר וכו'. וכ"כ עוד בב"י יו"ד גבי )סימן ל"ו(ריאה שנשפכה כקיתון. ע"ש. וכתבתי שם אני בעניי, דהגם דמלשון מרן בהקדמתו ליכא למילף אלא היכא דהוא ז"ל פסק להקל והעולם נהגו להחמיר אהא כתב שלא יזוזו ממנהגם, וטעמא טעים דכיון דקבלו עלייהו דברי האוסר אסור להם לנהוג היתר, מ"מ שפיר כתב הרב נר מצוה ז"ל דאפילו היכא דנהוג להתיר נגד הכרעת ופסק מרן ז"ל שנהגו כן, אמרינן דמנהג קדמון הוא והיתה הרשות שלא ישנו ממנהגם, שכן מוכח מדין ריאה שנשפכה כקיתון, שכתב בב"י, דכיון דהרי"ף ]חולין יב:[והרמב"ם ז"ל פסקו להחמיר להם שומעין, ]הלכות שחיטה פ"ז ה"י[אם לא במקום שנהגו כדעת המתירים. ע"כ. הרי דגם להקל ולהתיר אזלינן בתר מנהגא, כדברי הרב נר מצוה. אמור מעתה, דגם בדינא דקמן הגם דפסק מרן ז"ל בש"ע להחמיר בהני תלת דיני כנזכר, אפילו אי גם בב"י הוה מסיק להחמיר ולאסור, כיון דחזינן דהמנהג להקל הוא מנהג קדמון שהזכירוהו הרב בה"ג והרז"ה והרמב"ן והרשב"א והר"ן והרב המגיד ומרן ז"ל והרב מהרלנ"ח ז"ל, והשתא נמי נהגי הכי ויש להם על מי שיסמוכו, הוה שבקינן להו אמנהגייהו, דתפסו העולם עיקר כדעת המתירים דגם הם גדולי עולם הם, ובפרט הרב בה"ג ז"ל דדבריו דברי קבלה כנודע. כל שכן שבב"י הורה לנו את הדרך, וכתב דהכל תלוי במנהג, ובמקום שנהגו היתר מותר דיש להם על מי שיסמוכו, דפשיטא דלא מחינן ביד המיקלים , דמתרצינן למילתיה הכי, דמה שפסק בסתם בשלחנו הטהור לאסור כדעת רבוותא ז"ל דסבירא להו הכי, היינו לעיר חדשה שאין בה עדיין מנהג, אי נמי במקום שכבר נהגו כדעת האוסרים ז"ל, דחיובא רמיא למיזל לחומרא. וכן מה שכתב הרב יד אהרן ז"ל בסוף הגהות הטור , דלענין פסק הלכה אין לנו אלא מה שפסק מרן הקדוש בספר הקצר. ע"ש. היינו נמי היכא דליכא מנהג קבוע בעיר כדעת המיקלים, אבל אין הכי נמי היכא דנהוג היתר מותר. והיינו דבריו שבב"י דתלינן דהכי חזו לקמאי אבותיהם ואבות אבותיהם דור אחר דור דתפסו להקל, ויעשו גם הם כמותם, ומנהגם תורה היא מאחר דאתייהיב להו רשותא ממרן גופיה, הן בהקדמתו לב"י הן בב"י עצמו ביו"ד ובדין זה כנזכר. ומה גם למה שכתבנו לעיל משם הרדב"ז ז"ל , דנהגו בזמנו שנכנסין וקונין )בח"ג סימן תקצ"ב(שביתה בספינה ואח"כ יוצאין, שאם תלך הספינה בשבת מותר ליכנס בה, וכזה ראוי להורות, דאם תבא להחמיר עליהם יותר לא ישמעו לך. ע"ש. וכלומר דהגם דיש מן הגדולים ז"ל שפסקו דכשקונה שביתה מערב שבת לא יצא עוד מהספינה, אפילו הכי אין להחמיר עליהם, דהא מיהא הא קנו שביתה, ולדעת כמה מהראשונים ז"ל מצי למיפק ללון ביבשה בביתו, ואין להחמיר עליהם יותר דלא ישמעו לך, דיש להם על מי שיסמוכו. גם הרב מהרר"א בן טוואה ז"ל התיר לכתחילה לירד מהספינה אחר שקנה שביתה ללון בביתו, ולשוב ליכנס בה למחר אם יצטרך, ולא חשש לסברת המחמירים ז"ל דסבירא להו דלא יצא מעת שקנה שביתה. אנן נמי כיון דחזינן דמרן ז"ל הרשה להחזיק במנהג ההיתר, היכא דנהוג ולא נעשה כהכרעתו, אין בידינו ֲַ ָ למחות ביד המחזיקים במנהגם להתיר. וכן נראה להוכיח מתשובת הרב הגדול התשב"ץ ז"ל )ח"א סימן , שנשאל מהו לצאת בשיירא לפני השבת כדי לעלות כ"א(לא"י דרך המדבר, שאי אפשר להשאר יחידי מפני הסכנה. ושקיל וטרי טובא, והביא כל סברות הפוסקים ז"ל בדין אין מפליגין, וחתר לבקש יישוב למנהג על פי כל סברא וסברא ולא הונח לו, וכתב וז"ל: ומאחר שמצינו היתר ההפלגה בספינה נוהג, ולא מצינו שיוכל להתקיים המנהג אלא על פי פירוש הרז"ה ]במאור , ולפי פירושו מותר לפרוש במדבר וכו', א"כ כמו שפשט שבת ז.[ההיתר עפ"י פירושו בהפלגה בספינה, יכולין אנו להתיר הפרישה במדבר עד יום שלישי בשבת וכו'. ע"ש. הביטה וראה שהרב ז"ל עשה עיקר מהמנהג שנהגו להפליג בספינה אפילו לדבר הרשות פחות משלשה ימים, דקשה המנהג בין לפירוש הרי"ף בין לפירוש התוספות. ואפילו שהיה מתקיים המנהג לדעת היש מפרשים דסבירא להו דהיינו משום איסור תחומין, דאיסור זה ליתיה בים הגדול, לא ראה להסמיך עליו המנהג, כיון דהרי"ף דחה טעם זה, ועל כן לא מצא קורת רוח אלא בטעם הרז"ה ז"ל ועליו הסמיך המנהג. וקשה, דכיון דשאלתו היתה מעיר בג'אייה, היא אחת מערי המערב דאתריה דהרמב"ם ז"ל הוא, והרמב"ם תפס לעיקר טעמיה דהרי"ף ז"ל משום ביטול עונג שבת, ולפי טעם זה אין מקום להתיר אלא במפליג לדבר מצוה, מטעם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, א"כ מה לו להרשב"ץ ז"ל לבקש מנוח לקיים המנהג עפ"י הסברא דקיימא דלא כהרמב"ם ז"ל, אדרבא איפכא הוה ליה למעבד, כיון דהא דנהוג להתיר אפילו לדבר הרשות לא אתי כהרמב"ם מאריה דארץ המערב, היה לו להשיב, דהגם דפשט המנהג יש להם לבטל מנהגם ולנהוג מכאן ואילך שלא להפליג אלא לדבר מצוה, כוותיה דהרמב"ם שקבלו הוראותיו, וממילא אין סמך להתיר לפרוש במדברות לדבר הרשות, ולמה קיים המנהג עפ"י סברת הרז"ה דשמע מינה דאפילו לדבר הרשות שרי. אלא ודאי מהא שמעינן דכל שפשט המנהג להיתר, הגם דלא אתי כסברת מארי דאתרא, אין לבטלו, דאימור הכי נהוג מקמי הכי ויש להחזיק במנהגם ולא מחינן בידייהו. כל שכן בהוראות מרן ז"ל דפה קדוש ההוא אמר דבאתרא דנהוג להקל ינהגו כמנהגם, הגם שהוא היפך הכרעתו. שו"ר להרב מוהר"י הלוי ז"ל שכתב, )כלל א' סימן א' דף ג' ]ע"א[(דהש"ע שחיבר מרן ז"ל פעמים דרך מפתח ונגד המרובים, ובכה"ג יש לסמוך על מה שפסק בב"י כפי המרובים. ע"ש. ודבריו אלה הביאם הרב דעת קדושים ז"ל בחלק חו"מ , וכתב שכן נראה ממה שכתב בהקדמתו )מערכת השי "ן אות תמ"ג(הרב הסמ"ע ז"ל, ומ"ש הרב הגדול מוהר"ש גאון ז"ל שקבל מרבותיו שנוהגין כמוהו בכל מה שפסק, אפשר דשאני היכא דכתב בב"י בהיפך, וציין מה שכתב עוד מוהר"י הלוי ז"ל )כלל . ע"ש. ואין ספר מוהר"י הלוי הנזכר בידי, ח' סימן ס"ו דף קל"ח ע"ג(כי ממנו נקח ונלמוד לנדון דידן, דהגם דבדין זה מה שכתב בש"ע לא הוי כנגד המרובים, מ"מ הרי חלוקים דבריו מה שכתב בב"י דתלי במנהגא למה שכתב בש"ע להחמיר. וכבר כתב דמה שכתב מוהר"ש גאון ז"ל לנהוג כמותו, היינו כשלא כתב בב"י בהיפך, מינה דאם כותב בב"י בהיפך, לא נקטינן כמו שכתב בש"ע. ואם כן בהצטרף סברא זו עם מאי דכתיבנא לעיל, דמרן ז"ל גופיה הרשה אותנו לילך אחר המנהג גם היפך הכרעתו, נוכל להעמיד המנהג בכל אלו שלא למחות ביד המקילין אי בריר לן דלא מקבלי מינן. ואחרי מופלג שכתבתי כל זה, נראה בעליל ספר הבהיר יד ימין תשובות להרב כמה"ר מיכאל יעקב ישראל ז"ל, וראיתי לו שם באו"ח שחתר להסביר פנים למנהג שנהגו מימי )סימן ה'(קדם להפליג בספינה בערב שבת ובשבת גופיה, במה שנכנסים בה מערב שבת ועושין בה קידוש, דמנהג זה נראה היפך פסק מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, וגם דלא מיקרי זה דבר מצוה לדעתו ז"ל. ושוב יישב המנהג עפ"י דבריו שבב"י, שכתב דדבר זה תלוי במנהג המדינה ובמקום שנהגו היתר מותר וכו', ומסיק הנח להם לישראל דיש להם במה לסמוך. ע"ש. וששתי ושמחתי כעל כל . ועיין לעט"ר מורנו הרב הגדול הון שכיונתי לד"ע ]לדעת עליון[חיים ומלך נר"ו בספרו הבהיר כף החיים . )סימן ל' אות פ"ט(.(תיבה זו מסוגרת במקור, ובשו"ת מהר"י בן לב)ח"ג סימן ע"ג( ייחס היתר זה לרמב"ן. וכן מבואר בדברי הר"ן)שבת ז. ד"ה ת"ר אין מפליגין הנה כי כן, לענין הלכה למעשה, נלע"ד דהאיש אשר נגע יראת ה' בלבו, ידחוק עצמו כל מה שאפשר לו שלא להפליג דרך אניה בלב ים בערב שבת וכל שכן בשבת. ואם אינו מורגל להפליג בים, ויודע שיזיק לו בלבול ונענוע הספינה, לא יפליג תוך שלשה ימים קודם השבת, לחוש לסברת הרי"ף וכל קדושים עמו, ומרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, דסבירא להו דטעם איסור הפלגת שלשה ימים קודם השבת הוי משום ביטול עונג שבת, ובזה יהיה ניצול מכמה איסורין שהאדם פוגע בהם בבלי דעת בסיבת היותו בספינה בשבת כמובן. ואם אי אפשר לו, שהוא מוכרח במעשיו להפליג בשבת, יזהר וישמר לקנות שביתה כדינה מערב שבת ולא יצא ממנה מעת שקנה שביתה כפסק מרן ז"ל, ולא יסמוך על סברות המקילין. ועיין להרב בספר משאת משה ז"ל )חיו"ד סימן ח' דף מ"ה ע"א עד האלקים יבא וכו' ודף מ"ו ע"ב ויש , דנראה דיש לקונסו על זה. מיהו לשאר עמא אשר נכנס וכו'(דארעא שתפסו להקל, במקום שנהגו כך בכל אופן שיהיה מהאופנים המוזכרים בפוסקים ז"ל, אי ברירא לן דלא צייתי, לא מחינן בידייהו כיון דיש להם על מי שיסמוכו, הגם שהקולא היא נגד הש"ע, כל דהכי נהוג בפשיטות, הא כבר כתיבנא דגם מרן ז"ל הרשה אותם לנהוג כמנהגם להקל. והחכם עיניו בראשו שלא להקל באיסורין ולראות את הנולד להתרחק מהדומה לכיעור וסרך איסור, וה' יצליח דרכו דרך החיים . שם קסה()היכא דמותר להפליג מערב שבת. ,כגון לדבר מצוה או בנהרות וכו'.(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה, אף על פי שמפלגת בשבת מותר. כתב מרן הבית יוסף וז"ל: והריטב"א בריש פרק )סוף ד"ה ומ"ש רבנו משם בה"ג וכו'(מי שהוציאוהו על איבעיא דתחומין ]עירובין מג: ד"ה ומהדרינן[למעל ה מעשרה דלא איפשיטא, כתב שרבנו הגדול הרמב"ן ]שם ]והר"ז[ ז"ל מג. ד"ה ומ"מ למדנו[)והר"י(]במאור שם יא: ד"ה והא פסקו דלקולא נקטו לה, דספיקא דרבנן היא דבעא[)עיין מ"ש מרן )הרא"ה(, ועל כן התיר רבנו בב"י לקמן סימן ת"ד משם הריטב"א(ליכנס בספינה של עכו"ם בשבת, וכן לירד ממנה בהגיעה ליבשה בשבת, שהרי לא קנו שביתה בים למעלה מעשרה, וכן פסקו ]עירובין מה: ד"ה ליקנו[. ומה שנהגו העם ליכנס התוספות בספינה בשבת, שהולכין ומקדשין שם מערב שבת כדי שיקנו שם שביתה למעלה מעשרה, לא היה צריך, דכיון דאין שביתה למעלה מעשרה, הרי בלא זה יכולין ליכנס שם בשבת, אלא ]שהם[ רוצים לקנות שביתה למעלה מעשרה, כדי שאם )שאם(יגיעו למחר בנמל שיהיו רשאין ליכנס שם ויהיו כבני העיר, ואילו היתה שביתתם בביתם לא היו זזין ממקומם מתוך הספינה, שהרי חזרו למטה מעשרה והרחיקו מתחומן. ואף לפי שיטה זו, צריך היה כי אותן שקידשו בספינה שלא יחזרו אח"כ ליבשה בשבת, שאם כן כיון שלא קנו שביתה בספינה למעלה מעשרה, הרי הם קונים שביתה ביבשה. ומה הועיל להם מה שקידשו בספינה. הא ודאי לא מעלה ולא מוריד. עכ"ל הריטב"א. וסיים על זה הבית יוסף, דלענין הלכה דבר זה תלוי במנהג, במקום שנהגו היתר מותר, במקום שנהגו איסור אסור. עכ"ל. ובסוף ד"ה ומ"ש רבנו ור"י אסר וכו', כתב וז"ל: והרמב"ן ]הו"ד בר"ן נתן טעם להא דאין מפליגין פחות שבת ז. ד"ה ת"ר אין מפליגין[משלשה ימים קודם השבת וכו', מפני שנראה כמו שמתנה עם העכו"ם לחלל שבת וכו')דלא כטעם הפוסקים ז"ל משום עונג שבת וכו' שכתב מרן ז"ל בש"ע לעיל סעיף ב'(, ודוקא כשהספינה לא היתה הולכת לולי ישראל וכו', ובספינה גדולה שרובה עכו"ם, ובלא ישראל היתה הולכת, מותר להפליג בערב שבת ואפילו בשבת בים הגדול שהוא למעלה מעשרה. והרב המגיד כתב , שעכשיו נהגו להפליג )בפרק ל' מהלכות שבת הלכה י"ג(אפילו בים הגדול בערב שבת ובשבת, והרמב"ן חיפש עליהם זכות וכו', ובעל נפש יחוש לעצמו וכו'. וכתב על זה הב"י, דכבר היה אפשר ללמד עליהם זכות דכולהו חשיבי לדבר מצוה לדעת רבנו תם )דלא מיקרי לדבר הרשות ]הו"ד במרדכי שבת סימן רנ"ח[אלא כשהולך לטייל, וכן פסק מור"ם בהג"ה לקמן בסוף הסימן. ועיין מ"ש מרן ז"ל בש"ע לקמן סימן תקל"א סעיף ד'(, אלא שאין נראה כן מדברי הפוסקים. ולענין הלכה במקום שנהגו היתר אין מוחין בידם כיון שיש להם על מה שיסמוכו. עכ"ל. ובמג"א כתב משם איש ירושלים הרלב"ח ז"ל ()ס"ק י"ט בתשובה , שכבר נתפשט המנהג להפליג )סימן כ"ח(בספינה אפילו בשבת. ועיין רלב"ח שם דקאי על דברי הרא"ה והרמב"ן הנז"ל, וכוונתו אף בלתי קנין שביתה וכמו שכתב הריטב"א כנז"ל, וכ"כ הגאון רבי זלמן ז"ל בש"ע שלו בקונטריס אחרון לסימן רמ"ח משם הרלב"ח. ועיין תשב"ץ )סק"ה()ח"א ובחוט המשולש למהר"א בן טווא שבסוף התשב"ץ סימן כ"א(, ובבית יהודה , ובנדיב לב )]הטור השלישי[ סימן י"א()ח"ב סימן ל"ה()אות יו"ד(. והנה הרב פתח הדביר בסימן זה )ח"א או"ח סימן י"א(ה אריך בזה, ומסקנתו דהגם דאנן בני ספרד נגררים אחר הוראות מרן ז"ל, וידוע כי דעת מרן ז"ל בש"ע לאסור להפליג בערב שבת אלא לדבר מצוה ממש, וכמו שכתב בסעיף ד', דהעולה לארץ ישראל וכו' כיון דדבר מצוה הוא וכו', משמע דוקא לדבר מצוה ממש. ואפילו מה דהתיר לדבר מצוה היינו דוקא בערב שבת, אבל היכא דהספינה תפליג בשבת צריך דוקא קנין שביתה מערב שבת, ושלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה שם וכמו שכתב בסעיף ג'. גם לקמן סוף סימן של"ט פסק לאסור ]ס"ז[ליכנס בספינה בשבת כשהיא שטה על פני המים ואינה קשורה כמנהג הספינות העומדות בנמל, משום דנראה כשט על פני המים, אפילו אם אינה יוצאה הספינה חוץ לתחום)וכן פסק לקמן סימן תרי"ג סעיף וא"ו, דאסור אפילו לדבר מצוה ממש. ועיין נתיב חיים סימן זה ס"ק י"א באורך(. מ"מ כיון שכבר נהגו להפליג בספינה אפילו בשבת בלתי קנין שביתה, ואפילו אינו לדבר מצוה ממש אלא שאין ההליכה לטייל, ובדברי הפוסקים מבואר כי הוא מנהג קדמון, הרי ידוע דבמנהג קדמון להתפשטות הוראות מרן ז"ל, אזלינן בתר המנהג אפילו להקל נגד פסק מרן ז"ל , וכל שכן בנדון דידן דמרן )עיין בכללים סימן ה'(ז"ל גופיה בב"י תלה הדבר במנהג כנז"ל. ולכן אין לנו למחות ולבטל המנהג, אך שיהיה דוקא באופן שהספינה של גוים ומלחיה גוים, ורוב האנשים ההולכים בה הם גוים, וגם שלא לירד ממנה בהגיעה לנמל באותו שבת עצמו שעלה בו לספינה, כמתבאר מדברי הרמב"ן והריטב"א הנז"ל, וכמ"ש הרב חוט באורך משם הרמב"ן, וכמ"ש הבית המשולש הנז"ל )סימן י"ב(יהודה סימן הנז"ל על מנהג בני מדינתו בזה, שפסק ככל הנז"ל להלכה למעשה. וכן מותר להלוך בכל הספינה, מטעם דנקטינן איבעיא דתחומין למעלה מעשרה לקולא לגמרי, אפילו לא שבת מבעוד יום באויר מחיצות, וכמו שכתב הריטב"א שם)ועיין בדק הבית לקמן סימן ת"ה(, עד כאן קיצור דברי הרב פתח הדביר. ע"ש. וכתב עוד באות ט', שבמקום שהולכין בספינה קטנה מהנמל לעלות להספינה, צריך שהספינה הקטנה ג"כ תהיה של גוים ומלחיה גוים ורוב ההולכים בה גוים, וכמו שכתב בכסא אליהו לקמן סוף סימן של"ט )לענין הירידה מן הספינה ]סק"ו[לתוך ספינה קטנה( ובנדיב לב הנז"ל. וכתב הרב תפארת ישראל על המשניות בקונטרס כלכלת שבת שבריש סדר מועד , דאניית הקיטור שבזמנינו יש )דף ל"ג(לה דין ספינת הרוח ממש, הגם שיש באנית הקיטור מלאכת הבערת האש וכו', אך בעגלת הקיטור ההולכת במסילת הברזל אין שום היתר ח"ו, וכמו שכתב בתפארת ישראל שם, ובחתם , ובמנחת קנאות למהר"צ חיות )דף סופר חלק ששי )סימן צ"ז(, ובתשובת שמו משה למהר"מ פארדו . ט'()או"ח סימן ו'(שם קסו(אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה, אף על פי שמפלגת בשבת מותר. כתב הרב ארץ חיים , ,שכבר נהגו להפליג בספינה אפילו בשבת בלי קנין שביתה ואפילו אינו לדבר מצוה ממש, אלא שאין ההליכה לטיול. והוא מנהג קדמון ואזלינן בתר המנהג אפילו להקל נגד פסק מרן, וכל שכן בנדון דידן דמרן גופיה בב"י תלה הדבר במנהג, אך שיהיה דוקא בספינה של גויים ומלחיה גויים, ורוב האנשים ההולכים בה הם גויים, וגם שלא לירד ממנה באם הגיעה לנמל באותה שבת גופא שעלה בספינה. ברם מהריב"ל )הו"ד ]ח"ב סימן נ"ג[בכה"ח אות מ"ב( סובר, דאע"פ שהמלחים יהודים שרי, שספק אם יבוא ו לידי חילול שבת, ואם יארע משהו שיצטרך לחלל שבת, פקוח נפש מותר כמו שכתוב בש"ע . וכל זה ]סימן שכ"ח[בשלשת הימים שלפני השבת , אבל קודם לכן שרי בשופי כמ"ש רמ"א , ואפילו במקום שיצטרך הישראל לעשות ]ס"א[אח"כ מלאכה בשבת להוליך הספינה, וכתב שם המג"א ]סק"ד[דגם המחבר סבירא ליה כן. שם קסז(אם נכנס בספינה וכו' וקנה בה שביתה, אף על פי שמפלגת בשבת מותר וכו'. ויש לדקדק, הא לקמן כתב המחבר, יש מי שאוסר לעבור בספינה קטנה )סימן תרי"ג ס"ו(משום שט, וליכא חילוק בין קנו שביתה או לא. וי"ל דהתם איירי לעבור הנהר מעבר לעבר דדרך לשוט, א"כ שפיר יש לגזור דילמא יתקן חבית של שייטין, אבל כאן מיירי לאורך הנהר דאין דרך לשוט כלל וליכא למימר כלל. וק"ל. שם קסח(והוא שלא יצא. כתב ב"י , וכ"כ הרא"ש )שיטה נ"ו(סימן י"ב. ז"ל בתשובה וכו'. נ"ב: ]כלל כ"ב[שם קסט(והוא שלא יצא וכו'. כתב במג"א , דאסור ליכנס )סק"י(וכו'. לא ידעתי למה כתב זה הטעם, והוא כדברי ר"י ]שכתב[ הטור, ולדבריו אף אם מפליג ]עירובין מג. ד"ה הלכה[)ש"כ(בערב שבת אסור מהאי טעמא. אבל המחבר כתב כן לדעת הרשב"א , והרא"ש ]עירובין מג: ד"ה ואני תמיה[]שם פ"ד סימן ג' , והגהות אשר"י . והאי ויש אומרים ובתשובה כלל כ"ב סימן י"ב[שהביא רמ"א הם דברי בה"ג , והר"ן ]הלכות שבת פ"א עמ' קי"ח[, והריטב"א , עיין בב"י ]שבת ז: ד"ה ולפיכך[]עירובין מג: ד"ה ועל כן[שהאריך בזה. ותמיהני דלפי זה לא היה שייך הטעם שכתב רמ"א דמאחר וכו', דעדיין נגזור משום שט, אלא האוסרים סבירא להו משום קניית שביתה דחוזר וקונה ביבשה. וכ"כ המג"א עצמו . עיין בב"י ועיין בתוספות פ"ק דשבת )סקי"א()דף י"ט ע"א ד"ה אין ובעירובין . מפליגין()דף מ"ג ע"א ד"ה הלכה(שם (קע) והוא שלא יצא וכו'. לפי שאסור ליכנס בספינה בשבת משום שט, כדלקמן סימן של"ט . ]ס"ז[שם קעא(והוא שלא יצא וכו'. כתב במג"א , והוא שלא )סק "י(יצא, דאסור ליכנס בשבת בספינה, משום שט. ומשמע אפילו הולך לדבר מצוה, ועיין בשלחן ערוך הרב . ]ס"ט[ולכאורה קשה, כיון דהוה לדבר מצוה, מאי האי דאסור משום שט שהוא גזירה קלה, וכמעט גזירה לגזירה. עיין סימן תרי"ג בב"י וב"ח דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל ]ס"ו[]אות ז'[תורה. שם קעב(והוא שלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה. מור"ם ז"ל בהגה הביא דעת החולקים ז"ל, דסבירא להו דמאחר שקנה בה שביתה, אפילו יצא אח"כ שרי ליכנס ולהפליג בה בשבת. ולענין מעשה לדידן בני ספרד דקבלנו ,עיין שם במהריב"ל שחולק על דין זה וס"ל דדוקא בשלשה ימים ראשונים של השבוע שרי ואפילו ע"י מלחים יהודים כל שהוא ספק אם יחללו השבת הוראות מרן ז"ל היכי נעביד, דעינא דחזי דפשט המנהג לצאת מהספינה אחר שקנו שביתה ולנין בביתם. עיין מה שכתבתי בעניי באורך לעיל סוף אות יו"ד .בס"ד שם קעג(והוא שלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה. והיינו כמו שכתב הרא"ש בתשובה דאסור ]כלל כ"ב סימן י"ב[להפליג בשבת אף היכא שקנה שביתה אם יצא מן הספינה )אסור , דכיון שמפליגין בשבת אסור משום שט. וסבירא להפליג בשבת(ליה דליכא למיסר משום שט אלא בשבת עצמו, אבל לאסור שלשה ימים קודם לא. ודלא כר"י שאסר ]עירובין מג. תוד"ה הלכה[מטעם זה גם שלשה ימים קודם, ואינו אסור גם בתוך שלשה ימים אלא היכא דאיכא ביטול עונג, והרא"ש בתשובה מיירי בהיכא דליכא ביטול עונג, דאז אינו אסור אלא בשבת עצמו משום איסור שט, אבל היכא שקנה שביתה בספינה ולא יצא, אז מותר להפליג גם בשבת, וכמבואר כל זה בב"י. וקשיא לי, דהרשב"א בחדושיו הביא פירוש ]שבת יט. ד"ה ור"י[ר"י, דטעמא דאין מפליגין פחות משלשה ימים משום שט, וכנראה שמסכים עמו. ומדברי הרשב"א בתשובה ,שהביאה מרן בב"י, נראה דהיכא שקנה שביתה בספינה ולא יצא שמותר להפליג גם בשבת, ואי לפירוש ר"י, אסור גם בתוך שלשה ימים משום שט. ואפשר ליישב, דהרשב"א סבירא ליה דלא סגי האי משום שט לאסור אלא בשבת, ולא לאסור משום שט גם בשלשה ימים קודם, אלא משום ביטול עונג וכמו שכתב , ולא הביא פירוש ר"י אלא ללמוד ממנו דמכל הרי"ף ]שבת ז:[מקום בשבת עצמו אף היכא דליכא ביטול עונג כגון בנהרות, אסור בשבת משום שט, וכדמוכח מפרק תולין , ]שבת קלט:[ולאפוקי ממה שמתירים גם בשבת ומפרשי לההיא דפרק תולין בענין אחר, לכך הביא פירוש ר"י ללמוד ממנו דין זה. אבל לכאורה קשה ממה שכתב הרשב"א ]עירובין מג: ד"ה האי תנא[והובא בב"י לקמן סימן ת"ד, דהיכא ששבת ביבשה אסור ליכנס בספינה בשבת, דאיבעיא לן אם יש תחומין ]שם מג.[למעלה מעשרה, ואסור להוציא מחזקת ביתו מן הספק. עיין שם. ולכאורה למה צריך לטעם זה, תיפוק לה דאסור משום שט. ואפשר דסבירא ליה להרשב"א דמשום איסור שט, גם כשיצא משם בתוך השבת איסתלק ליה איסור שט, וכמו שכן פסק מור"ם בהגהה. יע"ש. אבל משום איסור תחומין, אפילו היכא שקנה שביתה בספינה, כיון שסתם ספינה למעלה מעשרה, כשיצא אחר כך ליבשה קנה שם שביתה, ואסור להפליג בשבת משו ם איסור תחומין דאסור להוציא מחזקת ביתו מן הספק. יצא, היינו משום איסור והרשב"א בתשובה שאסר אם )לא(תחומין ולא משום איסור שט, וכמו שכתב בב"י. יע"ש. אבל קשיא לי לדברי ]הריטב"א[)הרשב"א(]עירובין מג: ד"ה ועל כן[שהביאו בב"י, שכתב דמותר להפליג בשבת אף היכא דלא קנה שביתה. יע"ש. וכן דעת הר"ן בפ"ק דשבת ]ז. ד"ה ת"ר אין מפליגין[, מה יענו לההיא דפרק תולין. ושוב ראיתי להרב שבלי הלקט שכתב דלא קשיא מההיא דפרק תולין, )בערוגה ב' סימן קי"א(דאדרבה דוקא צורבא מרבנן משום דצריך לקדש עצמו במותר לו. יע"ש. וזה ודאי דעת הגדולים הנזכרים. שם קעד(הגה ויש אומרים דאפילו יצא מן הספינה שרי. זהו דעת בה"ג , והר"ן פ"ק ]הלכות שבת פ"א עמ' קי"ח[דשבת , והגהות אשר"י . ועל זה ]ז: ד"ה ולפיכך[]עירובין פ"ד סימן ג'[כתב ב"י דלענין הלכה דבר זה תלוי במנהג המדינה. שם קעה(הגה ויש אומרים דאפילו יצא מן הספינה שרי וכו'. בלבוש הוסיף בזה וכתב, דאף אם תפליג ]ס"ג[הספינה לית לן בה, כיון שאינו עושה מעשה ביציאתו חוץ לתחום. עכ"ל. ומבואר בב"י, דלדעת התוספות ]עירובין מג. ד"ה והרא"ש , עיקר טעמא של בה"ג הלכה[]שם פ"ד סימן ג'[]הלכות שבת דסבירא ליה דצריך לקנות בה שביתה ומותר לצאת פ"א עמ' קי"ח[אחר כך מהספינה ולחזור ולכנוס בה בשבת, היינו משום דכשלא קנה בה שביתה יש בה משום איסור תחומין, אבל כשקנה בה שביתה הוי כביתו, ולהכי אף אם נכנס בה בשבת ותפליג חוץ לתחום לית לן בה, דהרי הוא כאילו יושב בביתו ואינו עושה דאין מפליגין בספינה שום מעשה. ולדידהו האי ברייתא ]שבת יט.[תוך שלשה ימים אתיא כב"ש , כמו שאסרו ב"ש שריית ]שם יז:[דיו מערב שבת וב"ה מתירין. או שנאמר כמו שכתבתי לעיל , דמיירי הברייתא בהוצרך ישראל לעשות מלאכה בשבת. אבל דעת הרב ב"י חולק כמ"ש לעיל, ואינו מותר אלא ע"פ אופנים שנתבארו לעיל דגם הבה"ג מודה לזה, ואינו מתיר בקניית שביתה אלא לדחות טעמא דשט. וק"ל. שם קעו(הגה ויש אומרים דאפילו יצא מן הספינה שרי וכו'. בספר לבוש כתב בטעם הענין, אף אם תפליג ]ס"ג[הספינה לית לן בה כיון דאינו עושה מעשה. וכ"כ הרב ב"י בשם התוספות והרא"ש , דכשקנה ]עירובין מג. ד"ה הלכה[]שם פ"ד סימן ג'[שביתה מבעוד יום הרי הוא כביתו, דאף אם הספינה מפלגת ]מהר"י אבוהב[בעצמה אין בזה חשש איסור. וכתב )המ"מ(דלדידהו צריך לומר כמו שכתבו התוספות ב מסכת עירובין דף מ"ג, דהך ברייתא דאין מפליגין בספינה אתיא כב"ש, דאסור להתחיל מלאכה בערב שבת שתהיה נגמרת ביום השבת, ואכן קי"ל כב"ה. ואני תמה בזה, דהרי בש"ס דשבת אהך )דף י"ח ע"א(דפליגי ב"ש וב"ה אי רשאי להתחיל מבעוד יום ]מלאכה[שתגמר בשבת, ושוין אלו ואלו שטוענין בקורת בית הבד וכו', אכן הר"ן שם הביא דברי הרמב"ן שמתיר להיכנס בשבת לספינה אע"פ שלא שבת בה מערב שבת, אבל סיים לאחר מכן דנוהגין שמתכנסין בערב והטעם דאף ב"ש אינן אוסרין להתחיל מבעוד יום ]מלאכה[שתגמר בשבת רק בדבר דאי עביד בשבת יש איסור תורה, אבל בדבר דאף אי עביד בשבת ליכא איסור תורה לא אסרי ב"ש להתחיל מבעוד יום. וא"כ כאן כיון דאיסור הפלגה בשבת אינו רק משום איסור תחומין ואף אי עביד בשבת ליכא איסור תורה, אף לב"ש אינו אסור כמו קורת בית הבד, ולמה יהיה איסור להפליג מבעוד יום. וצ"ל משום דסבירא ליה להך מאן דאמר דתחומין דשנים עשר מילין הוא מן התורה, וכשיטת הירושלמי שהובא ברא"ש ורי"ף ]עירובין פ"ג ה"ד[]עירובין פ"א סימן כ"ד[]שם , דתחומין די"ב מיל הוא מן התורה, וכיון דהספינה מפלגת ה.[בשבת חוץ לי"ב מיל על כן אף להפליג בערב שבת אסור. אמנם לדידן דקי"ל לקמן סימן ת"ד דבמים דהיינו ימים ונהרות אף חוץ לי"ב מילין אינו רק מדרבנן ומשום שאינו דומה לדגלי מדבר, א"כ במפליג בספינה ליכא חשש איסור תורה כלל אף חוץ לי"ב מיל, ואמאי אסרי ב"ש לעשות מבעוד יום שתגמר בשבת. ועל כרחך צריך לומר דהפלגת ספינה באמת אף לב"ה אסור, ומשאר טעמים שכתבו התוספות. וא"כ למה התיר כאן על פי דעת הרשב"ם, דלדעתו צ"ל דאף בימים ונהרות שייך חשש תחומין די"ב מילין מן התורה, וא"כ נוכל לומר דהך ברייתא דאין מפליגין בספינה ב"ש והש"ע מחלפין שיטתי' כמ"ש. ע"כ נראה לי דכאן איירי למעלה מעשרה דליכא איסור תחומין, ובאופן שנתבאר בסעיף ב', וכ"כ הב"י ודלא כהבנת הלבוש. והב"ח ]אות ו'[,כתב דאף למטה מעשרה נהגו להקל עפ"י דעת בה"ג ולדעתו צ"ל דבה"ג סבירא ליה כרשב"ם וזה אינו. ודו"ק בזה. שם קעז(בהגה דאפילו יצא מן הספינה שרי. כתב מג"א דאפילו יצא וכו', ועל כל פנים כשמגיע )סקי"א(ליבשה אסור לזוז מארבע אמות. פירוש, מסתמא הספינה עומדת במקום גבוה במים למעלה מעשרה, א"כ אם לא יצא לא קנה שביתה כלל, וא"כ כשבא אח"כ למחוז חפצו קונה שביתה ויש לו אלפיים לכל רוח. מה שאין כן כשיצא, אע"פ שמותר אח"כ ליכנס לספינה, מ"מ כשיצא קונה תיכף שביתה אפילו באמצע היום, וא"כ כשמפלגת אח"כ מוציאו הספינה חוץ לתחומו, אינו רשאי להלך אלא בתוך הספינה כולה משום ששבת באויר מחיצותיה, אבל חוץ לספינה אין לו אפילו אמה אחת, ואסור לו לזוז מתוך הספינה, ואם הוצרך לילך לנקביו וצריך לצאת ובא למקום מוקף לדירה, נותנים לו כולה כארבע אמות כמבואר בעירובין . ומה שכתב ואם לא שבת לא, היינו כיון שנכנס ]מא:[בה שלא בהיתר, הוי כאילו יצא לדעת חוץ לתחום, דאין לו אלא ארבע אמות אפילו במקום מוקף מחיצות, ולקמן בסימן ת"ה נאריך בה אי"ה וכאן אין עיקר מקום זה. שם קעח(בהגה דאפילו יצא מן הספינה שרי. כתב מג"א , אבל אם לא יצא וכו'. נ"ב: רצונו לומר אם )סקי"א(המים עמוקים עשרה טפחים מקרקע הספינה, דלמעלה מעשרה אינו קונה שביתה כלל, מה שאין כן אם יצא כבר ליבשה, אז קנה שביתה באותו מקום, וכשהפליג משם אלפים הרי יצא חוץ לתחום, לכן בתוך הספינה דוקא מהלך כולה כיון ששבת באויר מחיצותיה, מה שאין כן אם יצא ליבשה אסור לזוז. )למ"ש(]ומ"ש[ אם לא שבת וכו', ר"ל כיון שנכנס באיסור הוה ליה כיצא לדעת, כמו שכתב סימן ת"ה בשם הגהות אשר"י )סק"ז(]עירובין . ע"ש. פ"ד סימן ג'[שם קעט(בהגה דאפילו יצא מן הספינה שרי. כתב במג"א ]סקי"א[, ועל כל פנים כשמגיע ליבשה אסור )סקי"ט(לזוז מארבע אמות. משום דאף על פי שקנה שביתה בספינה והוה ליה כביתו, זה מהני לענין להפליג בשבת, אבל לענין לירד ליבשה מה מהני, כיון דהא דקנה שביתה בספינה אינו מועיל ליבשה, כיון דהספינה בעצמה היתה במקום למעלה מעשרה ואין תחומין למעלה מעשרה ולא קנה שביתה ביבשה. רק דבאם לא יצא מן הספינה לאחר שקנה שביתה, ממילא לא קנה שביתה בשום מקום, והוה כאן במקום שמגיע שקונה בשעתו שביתה אז באמצע השבת. מה שאין כן אם יצא מן הספינה פעם אחת ליבשה וקנה שם שביתה, א"כ אין לו ביבשה רק אלפיים אמה ממקום הראשון שיצא משם, אבל במקום שירד מן הספינה לנמל אין לו אז רק ארבע אמות. עוד כתב במג"א שם, ואם לא שבת בה לא, דכיון דנכנס בה לדעת וכו'. תימה הלא אם לא שבת אסור ליכנס בה, ואפשר אם עבר ונכנס. שם (קפ) בהגה דמאחר שקנה בה שביתה מערב שבת וכו'. שני ישובים והנהר מפסיק ביניהם, נהגו לקנות שביתה במעבורת, וביום שבת לעבור הנהר להתפלל במנין, וכך נהגו על פי רבנים באיזה מקומות. ובענין זה שקיל וטרי הרב קרבן נתנאל עם בנו ומסיק דצריך לקנות שביתה אפילו תוך התחום, וכתוב שם שכן הורה הרב שב יעקב , ובשו"ת )סימן ט"ז()מהר"ר(]מהר"ם[ זיסקניד , והאריכו שם בשקלא וטריא. ועיין )סימן א'(בשו"ת חוות יאיר , דצידד להתיר )]דפו"ר[ סימן קי"ב( ]סימן קט"ו[אם המעבורת הולכת בלאו הכי, וכך עלתה על דעתו של בן הרב הנזכר. אך הרב אביו גמגם בה, ומדבריו נראה דגם הרב שב יעקב לא רצה בזה. ומסיק דצריך שביתה, ולטעם שיהיה כביתו צריך לשהות בין השמשות שם, ולמאן דאמר משום היכר, בקבלת שבת בעלמא סגי. אמנם ע"י פת לא נמצא היתר זה, ולצאת ידי כולם צריך להיות בין השמשות, וביום שבת הותר לו לעבור שהוא דבר מצוה להתפלל בעשרה. וכל ויכוח זה הובא בספר נתיב חיים בסימן זה. ע"ש באורך. וממה שכתבתי בעניותי סימן של"ט בברכי יוסף , נראה דהאחרונים הנזכרים ויתר ]סק"ט[מהמה חששו להחמיר. ע"ש. אך הרב קרבן נתנאל בספר הנזכר כתב דנהגו בכמה מקומות היתר, וגם הוא מסיק להתיר לדבר מצוה. ע"ש. שם קפא(בהגה דמאחר שקנה בה שביתה מערב שבת וכו'. אי שרי לעבור הנהר בשבת דרך הספינה כדי להתפלל במנין עשרה. עיין להרב הגדול חיד"א ז"ל במחזיק )אות ג'(, ומה שכתבתי באות הקודם בדרך אגב, ומה ברכה שכתבתי בעניותי בפתח הדביר ח"א סימן ץ' בס"ד. )אות ב' וד'(שם קפב(בהגה דמאחר שקנה בה שביתה מערב שבת וכו'. ראיתי בשבות יעקב חלק גימ"ל מאו"ח , )שו"ת י"ז(בשני כפרים הסמוכין זה לזה בתוך התחום ונהר מפסיק ביניהם, דקונה שביתה בספינה ערב שבת, והיינו שעושה קידוש בספינה, ואח"כ חוזר לביתו ללון שם, ולמחר חוזר לישב בספינה לנסוע לכפר שמעבר הנהר למנין, ואחר התפלה מותר לחזור בהספינה לביתו, כי התירו סופו משום תחילתו, ועוד שחזרתו לביתו הוא ג"כ דבר מצוה משום כבוד שבת ושלום ביתו. וכתב דהגם דהרמ"א ז"ל כתב בסיומיה דכן נוהגין בקצת מקומות ואין למחות, דמשמע מזה דבמקום דליכא מנהג אין להקל, היינו דוקא בדבר הרשות, או אפילו לדבר מצוה ולהפליג חוץ לתחום, אבל בתוך התחום ודאי דשרי, ומה גם שהוא לדבר מצוה. רק זאת מסיים השבות יעקב ז"ל, דאין להקל אלא אם כן שגם עובד גלולים הולך בספינה, דאז הולכת בשבילו ולא בשביל ישראל לבד. וע"ש. שם קפג(בהגה דמאחר שקנה בה שביתה מערב שבת וכו'. בקנין שביתה בספינה עיין ברכי יוסף סימן של"ט , ונודע ביהודה , ותשובה הנדפסת ]סק"ט[)מה"ת או"ח סימן מ"ט(בסימן רמ"ח בשם קרבן נתנאל . ]נתיב חיים[שם קפד(בהגה ליכנס בה בשבת וכו'. כתב הבאר היטב , )סקי"א(ואין להתיר הולכת בשביל ישראל וכו'. ע"כ. כתב המשבצות זהב סוף סימן זה, אם הספינה של ישראל ידוע, ועכו"ם עושה בה מלאכה בקשירת קלע וקושר לנמל בשבת במקום פרסום, שבאין אצל עיר שיהודים דרים שם, צ"ע, ואף בספינה של עכו"ם ומוליך בשבת, ועושה בה )מלאכת ד"ת(]מלאכות דאורייתא[ אף בקיבולת, איני יודע טעם היתר, דהישראל מקפיד שילך בשבת לבוא ליריד וכדומה. וגם כשקונה שביתה הוי כביתו לקולא כל שכן לחומרא, דהוי ביתו של ישראל דאסור בתלוש, ורובא עכו"ם יש להתיר. וצ"ע. ובאריסות או שיש לעכו"ם קצת סחורה, שרי כהאי גוונא וצ"ע. עכ"ל. ר"ל דעכו"ם המוליך הספינה יש לו סחורה, וכן כתב בתניא ]ש"ע , דאם רוב ישראלים, אפילו יודע שהוא לא הגר"ז סעיף ו'–ח'[יצטרך לחלל שבת, אסור ליכנס תוך שלשה ימים שלפני שבת, אפילו היא מהלכת למעלה מעשרה טפחים, ואינו דומה לקבלן דאין צריך למחות, שאין הישראל נהנה מגוף המלאכה אלא אחר שבת, אבל כאן נהנה בשבת עצמה, ונקרא על שם ישראל. וכל זה לדבר רשות, אבל לדבר מצוה מותר להפליג בערב שבת, אפילו הולכת בשביל ישראל, ואפילו מהלכת למטה מעשרה טפחים, ואפילו הוא בענין כשיגיע קרוב לעיר יצטרך לילך חוץ לתחום מפני הסכנה, אפילו יצטרך לעשות מלאכות האסורות מן התורה. ומכל מקום לכתחלה יפסוק עמו שישבות בשבת כשלא יהיה חשש סכנה, ואם אין חשש סכנה כשיצא עם הספינה ולא ילך עמהם חוץ לתחום, אסור לו לילך עמהם בשבת אם הספינה הולכת למטה מעשרה טפחים, אף על פי שהולך לדבר מצוה. ע"כ. כתב בנתיב חיים אי אפשר לקנות שביתה ע"י שליח ולא ע"י ]כלל ד' ס"ג[פת, וכן כתב בחיי אדם . שם קפה(בהגה ליכנס בה בשבת ולהפליג. כתב ב "י )עמוד ב' , וכבר היה אפשר ללמד עליהם זכות וכו'. שיטה א'(נ"ב: והרדב"ז בתשובה )חלק ראשון סימן ק"ה( ]ח"ד סימן אלף קנ"ח[תפס זה עיקר. שם קפו(בהגה ליכנס בה בשבת ולהפליג. כתב ב"י , )שיטה ד'(ולענין הלכה במקום שנהגו היתר אין מוחין בידם וכו'. נ"ב: וכבר נתפשט המנהג בזמנינו זה להפליג בספינה אפילו בשבת. רלנ"ח . ובעל משפט צדק )סימן כ"ח()ח"א סימן ל'(כתב דאין להתיר בזה נגד רוב הפוסקים, וכל שכן כשהספינה הולכת בשבילו דלכ"ע אסור, ואיסור זה בין בשבת בין ביו"ט ראשון בין ביו"ט שני, ואפילו בצינעא. וכן כתב הרב מהר"א חסון ז"ל שם , ועיין שם בסימן ל"ב. ()סימן ל"א שם קפז(בהגה ליכנס בה בשבת ולהפליג. ראיתי )בהרשב"א(]בהרשב"ש[ סימן ת"ח טעם למה שנהגו בין להכנס בספינה בין לצאת מהספינה בשבת. יעו"ש. שם קפח(בהגה ליכנס בה בשבת ולהפליג. עיין בחוט המשולש ח"ד למהר"א ן' טווא , דשם ]הטור השלישי[)שאלה י"ב(כתוב דיש סמך למנהג שעולים לספינה בשבת ויורדים כשבאה לנמל ביום השבת. שם הנה להכנס קפט(בהגה ליכנס בה בשבת ולהפליג. לכתחלה בספינה בשבת, מבואר בתוספות )עירובין בשם ריצב"א, שדייק מדברי הירושלמי שאסור להכנס מג.(בספינה בשבת, דדמי לשט בנהר, ואסור משום גזרה שמא יעשה חבית של שייטין, א"נ שמא ינהיג הספינה והוי כמוליכה ד' אמות בכרמלית. ע"ש. והכי איתא באור זרוע )סימן קמ"ו דף ל"ט , שרבינו יצחק בר שמואל כתב שאסור להכנס בספינה סע"ג(בשבת, דדמי לשט בנהר, ואין שטין ע"פ המים בשבת שמא יעשה חבית של שייטין, ועוד שמא ינהיג את הספינה ויוליכנה ד' אמות בכרמלית, אבל היכא שקנה שביתה מערב שבת והיה שם כל בין השמשות איכא היכרא טובא, ולאחר בין השמשות ילך לביתו ויאכל ויכנס בה למחר ביום. ע"כ. וכיו"ב כתב הרא"ש . ע"ש. וכן כתב בספר העתים )עירובין פרק ד' סימן ג'()עמוד בשם רבינו האי גאון בתשובה, דהא דתנן אין שטין על פני נ"ט(המים היינו בין שט בגופו בין שט בספינה וכו'. ע"ש. גם בתשובת הגאונים כתב בשם רב משה גאון, )אסף ח"א סימן כ"ג(שאסור להכנס בספינה בשבת אלא אם כן היא יושבת בקרקע הים ממש, ואינה שטה על פני המים. ע"כ. והובאה בבית יוסף . ]וסיים מרן הבית יוסף בשם הכל בו , שאם )ס"ס של"ט()סימן ל"א(הספינה היתה קשור ה מותר להכנס בה, אפילו אם היא שטה על פני המים, וכיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך על הכל בו שמתיר. ע"כ[. וע"ע בחידושי הרשב"א בד"ה והרב אלפסי. )פ"ק דשבת יט.(ע"ש. אבל המאירי בד"ה שמועה זו כתב, )שבת יט.()עמוד ע"ח(וראשונם של גאונים בא עליה משום איסור שט ואין חילוק אצלו בין שט בגופו בין בספינה, וחוץ מכבודו, ישתקע הדבר ולא יאמר, שא"כ לעולם יהא אסור, וספינה ודאי שאדם נח בה, ואין בה סרך שיטה כלל וכו'. ע"ש. ]וכן כתב הריטב"א )שבת יט.(לדחות דברי הריצב"א ודעמיה, שאין פירושם מחוור[. ואע"פ שהמאירי עצמו כתב, מותר לתלמיד חכם )בשבת קלט: עמוד תקמ"ח(ללכת לישון בספינה של גוי, ויודע שיעבירוה לצד אחר, ומערים ועובר לשמור פירותיו, לפי שכל זה אינו אלא הערמה, ואינו אסור אלא מדבריהם, ובאדם אחר מיהא אסור, מפני שהוא בכלל שיטה על פני המים, גזירה שמא יעשה חבית של המלחים. וכן כתבוה גאוני הראשונים. ע"כ. מ"מ שאני התם דמיירי בשבת עצמה, משא"כ קודם השבת אין לאסור משום שט. ]אולם בשו"ת הגאונים, ליק, איתא, ספינה שבאה מחוץ )סימן מ"ה עמוד י"ח(לתחום, מותר לבני העיר לעלות אליה בשבת. ויש לחלק בין ספינה גדולה למעבורת, וכמ"ש בשו"ת שי למורא , )סימן נ"א(ובשו"ת מהר"ם שיק . ע"ש[. )סימן ק"י(והנה מרן הב"י כתב בשם הריטב"א, ומה שנהגו )סימן רמ"ח(העם כשרוצים להכנס לספינה בשבת, שהולכים אליה בערב שבת ומקדשים שם כדי שיקנו שביתה, למעלה מעשרה, לא היה צריך, שמכיון דקי"ל אין תחומין למעלה מעשרה, הרי בלא זה יכולים להכנס לספינה בשבת, אלא שהם רוצים לקנות שביתה כדי שאם יגיעו למחר לנמל יהיו רשאים להכנס שם ויהיו כבני העיר, ואילו היתה שביתתם בביתם, לא היו זזים ממקומם מתוך הספינה, שהרי חזרו למטה מעשרה והרחיקו מתחומם. ומיהו לפי שיטה זו צריך היה שאותם שקנו שביתה וקידשו בספינה לא יחזרו אח"כ ליבשה בשבת, שא"כ כיון שלא קנו שביתה בספינה הרי הם קונים שביתה ביבשה, ומה הועיל להם מה שקידשו בספינה, הא ודאי דלא מעלה ולא מוריד. וכן פסק מרן בשלחן ערוך , שלא יצא אח"כ מן הספינה מעת )סעיף ג'(שקנה שביתה. וכן הרשב"א בספר עבודת הקודש )בית נתיבות שער כתב, והכל נזהרים מלהפליג בשבת עצמה, אלא שמקצתן ד', ה'(נכנסים לספינה שהיא למעלה מעשרה טפחים, וממתינים בספינה עד שקדש היום, ומקדשים קידוש היום, ואח"כ יורדים לבתיהם, ומפליגים בספינה ביום השבת. ויראה לי שהוא טעות בידם, שכל שהיה בכניסת השבת למעלה מעשרה ואינו ראוי לקנות שם שביתה, אם ירד אח"כ ליבשה אחר שחשכה, שם קנה שביתה, וכאילו קנה שם שביתה בבין השמשות. ע"כ.)וכ"כ בחידושי הרשב"א עירובין מג.(. וכן כתב הרא"ש , )עירובין פרק ד' סימן ג'(שיש נוהגים שמתקנים סעודתם מערב שבת בספינה ומדליקים שם נרות לקנות שביתה שם, וסומכים על זה ליכנס בספינה בשבת ולהפליג, ואין בזה תועלת של כלום, שכיון שאין הספינה זזה משם עד למחר ואז הם נכנסים בה הרי הם מפליגים בספינה בשבת. וכן כתב עוד הרא"ש בתשובה , שאפילו )כלל כ"ב סימן י"ב(אם נכנס בספינה מערב שבת, וקידש וסעד שם, אם יצא אח"כ לחוץ, נמצא שהוא מפליג בשבת מן היבשה לים, אלא יכנס לספינה מבעוד יום, ולא יצא ממנה אח"כ. ע"כ. וז"ל הריטב"א בד"ה ומהדרינן,)והובא בב"י כנ"ל(, ומה בחדושיו )לעירובין מג:(שנהגו העם כשרוצים להכנס בספינה בשבת, שהולכים אליה בערב שבת ומקדשים שם, כדי שיקנו שם שביתה למעלה מעשרה, לא היו צריכים לכך, שכיו ן שאין תחומין למעלה מעשרה, בלא זה יכולים להכנס בספינה בשבת. אלא שרצונם לקבל שביתה שם, כדי שאם יגיעו לנמל בשבת יהיו רשאים ליכנס לעיר ולהיות כבני העיר, ואילו היתה שביתתם בביתם לא היו זזים ממקומם, שהרי חזרו והגיעו אח"כ למקום שהוא למטה מעשרה, והרחיקו מתחומם. כן כתבו התוספות. ]וכ"כ הר"ן שבת . ולפי שיטה זו צריך היה שאחר שקידשו בספינה, יט. ד"ה ולפיכך[לא יחזרו אח"כ ליבשה, שא"כ כיון שלא קנו שביתה בספינה, הרי הם קונים ביבשה. ע"כ. אולם האור זרוע ח"ב )סימן קמ"ו דף כתב שאחר בין השמשות ילך לביתו ויאכל, ויכנס בה ל"ט סע"ג(למחר ביום, כנ"ל. וכ"כ בעל המאורות שנהגו להכנס )שבת יט.(לספינה בערב שבת בכל בין השמשות ולקדש שם, ואע"פ שאחר כך יצאו מן הספינה ויחזרו לה באמצע היום. ע"כ. והרוקח )סימן כתב, שאחר שהחשיך עליו היום בערב שבת בספינה, אם קפ"ב(רוצה יוכל ללכת בעיר ולאכול שם עד שתלך הספינה ויכנס בה. וכן קבלתי ממו"ר רבי יהודה. אבל מו"ר ר' משה הכהן כתב שאסור לו לצאת מן הספינה ולעקור מקום שביתתו. ע"ש. וכ"כ להקל בספר אהל מועד הלכות עירובין . וע"ע )דף ס"א ע"ב נתיב י'(בדברי רשב"א והתוספות. ע"ש. והרמ"א בתוספות עירובין )מג.(כדאיתא בסוף סימן ת"ד, אבל אם לא יצא, ולן בספינה, מותר. )וע"ע במג"א סימן ת"ד ס"ק י"א(. והנה הרמב"ן דעתו להתיר להכנס לספינה לכתחלה בשבת עצמה, וכמ"ש בשמו הר"ן , )שבת יט. דף ז' ע"ב מדפי הרי"ף(וז"ל: הרמב"ן התיר למפרשי ימים שיכנסו לים בשבת ולפרוש מן הנמל, ואין להם לחוש. ולפיכך נוהגים עכשיו שנכנסים לספינה בערב שבת ועורכים שלחן ומדליקים נרות כדי לקנות שביתה שם, ואח"כ חוזרים ונכנסים לה בשבת. ע"כ. )וע"ע . וכן כתב הנימוקי יוסף בחידושי הר"ן עירובין מג.()שבת דף יט. עמוד בשם הרמב"ן. וז"ל הריטב"א , כ"ז()שבת דף יט. ועירובין דף מג.(ומורי המובהק פסק כדברי הרמב"ן רבו, שאף השובת )הרא"ה(ביבשה מותר לו להפליג בספינה בשבת, והא דקי"ל אין מפליגין בפחות משלשה ימים קודם השבת, היינו בספינה שרובה ישראל, שיש בספינה כמה מלאכות של תורה, קושר ומתיר וכיו"ב, וכן כמה איסורים דרבנן. ונראה כאילו ישראל מצוהו לעשות, וכאילו עושה כן בשליחותו של ישראל, ומזה הטעם התירוהו לדבר מצוה. אבל כשרוב ההולכים בספינה גוים, אדעתא דגוים קא עבדי כדאמרינן , מסבה שרובה עכו"ם והדליק הגוי )לקמן קכב.(נר בשבת, מותר לישראל שעמהם להשתמש לאורו, דעכו"ם אדעתא דרובא עביד. וכן בדין מרחץ המרחצת בשבת. ע"ש. ובזה נתקיים המנהג שנהגו להפליג בים. ע"ש. ומהר"א בן טוואה בתשובה שבסוף הרשב"ץ בחוט המשולש הביא דברי )סימן י"א(הרמב"ן, שבספינה שרובה גוים מותר להכנס אליה אפילו בשבת. ושכן הסכימו לו הר"ן והריב"ש והרשב"ץ, ונוהגים עתה כמ"ש הר"ן להכנס לספינה בערב שבת, ועורכים שלחן ומדליקים נרות לקנות שם שביתה, ואח"כ חוזרים ונכנסים לה בשבת, ואע"פ שיש הרבה שאומרים שאין זה מועיל, כדאי הוא הר"ן לסמוך עליו, וכ"ש שיש אומרים שאין צריכים לכל זה. וכל זה הוא בספינה של ישראל, אבל אם רובה עכו"ם נכנסים לה אפילו ביום השבת. עכת"ד. וכ"כ בתשובת הרדב"ז ח"ג )סוף סימן תקצ"ב(וז"ל: ולענין להכנס בספינה בשבת ויו"ט, כבר נהגו העולם שנכנסים לה מערב שבת וקונים בה שביתה, כדי שיהיו מותרים להלך את כולה, ואח" כ יוצאים, ואם תלך הספינה בשבת מותר להכנס בה, וכזה ראוי להורות. ואם תבוא להחמיר עליהם בזה לא ישמעו לך, וכל זה כשהספינה הולכת למעלה מעשרה טפחים וכו'. ע"ש. וראיתי למרן הבית יוסף בד"ה והוי יודע, )ס"ס רמ"ח(שהביא דברי הרמב"ן, שבזמן הזה כשמפליגין בספינה שרובה גוים, ואפילו בלא ישראל היתה הולכת, מותר להפליג אפילו בשבת בים הגדול, שהספינה למעלה מעשרה. וסיים מרן, ולענין הלכה הדבר תלוי במנהג, ובמקום שנהגו היתר בדבר, מותר וכו'. ע"ש. וכן בדין, כי השובתים באניה בערב שבת, וחוזרים ללון בבתיהם בליל שבת, וחוזרים ונכנסים לספינה ביום השבת, יש להם סמך להקל, משום דהוי ספק ספיקא, שמא הלכה כהרמב"ן בבתיהם. ועיין בשו"ת בית יהודה ח"ב , )סימן ל"ה דף צ"ו ריש ע"ד(שהמנהג להקל להכנס בספינה בשבת, כדעת הרמב"ן, כי אי אפשר להם לנהוג לקנות שביתה במשך כל זמן בין השמשות, מפני שנועלים דלתות הספינה קודם כלות זמן בין השמשות, ולא יוכלו לחזור בליל שבת לביתם. ע"ש. וכתב בשו"ת נדיב לב , שהרב החסיד הפרד"ס הסכים על דברי תשובת )חאו"ח סימן י"א(הרב בית יהודה וסמך על זה לעשות מעשה. ע"ש. גם בשו"ת מעשה אברהם דן אם מותר לצאת ביום השבת לקראת )סימן מ"ח(המלך בספינה של הקיטור, שהספנים והנוסעים גוים, וכתב שיש לסמוך סמך על הרמב"ן שהתיר להכנס בספינה אפילו בשבת, כשרוב הנוסעים גוים, שכל מלאכות הנעשות בספינות על דעת העכו"ם שהם הרוב נעשות. וכ"כ הרשב"ץ ומהר"א בן טאווה. וכ"ש כאן שהוא לקראת המלך. ואין בזה שום פקפוק כלל. ע"ש. והלום ראיתי בשו"ת חלקת יעקב ח"א , שנשאל על )סימן ר"ו(הפליטים)אחר השואה(, שבאו לפאריס, שצריכים לנסוע למדינת הים, בהוצאות הג'וינט, ופעמים רבות שהספינות הגדולות מגיעות לנמל ביום השבת, האם יש להתיר לנסוע בהן בשבת, וכתב שהטעם שאסרו להפליג בספינה תוך ג' ימים קודם שבת, כתב ר"י שהוא מטעם שט. והגאון שב יעקב כתב שגזרת שט שייכא רק על מנהיגי הספינה שהם עושים פעולת השיטה, ואם רוב הנוסעים גוים, מותר. ואע"פ שמדברי כמה ראשונים נראה שגם האדם הנכנס לספינה דומה לשט, מ"מ כיון שכתבו בשם בה"ג "ספינה קטנה", וכלשון הגמרא "מברא", נראה שבספינות הגדולות שבזמנינו שיושבים הנוסעים בתוכן כמו בבית ממש, וגם אין משיטין אותן בידים, ונוסעות על קיטור, לא נראה כלל שום דמיון לשט, וכמו שהסבירו הפוסקים שהטעם של קנין שביתה בספינה מערב שבת, הוא משום שנראה כביתו, ולא נראה כשט, הוא הדין בספינות הגדולות הללו. ]וגם הטעם של עונג שבת, לא שייך כל כך בספינות הגדולות הללו[. והנה במשנה איתא, אין מטפחין ואין מספקים משום גזרה שמא )ביצה לו:(יתקן כלי שיר, ואח"כ אין שטין ע"פ המים גזרה שמא יעשה חבית של שייטים. והתוספות ביצה כתבו, שמכיון שאין )ל.(בקיאים בזה"ז בעשיית כלי שיר, וליכא למגזר, שרי, ה"נ י"ל שבספינות הגדולות הללו שאין דומה לשט, יש להקל.)גם בחות יאיר סימן קט"ו מבואר שהגזרה דשמא יעשה חבית של שייטים גזירה רחוקה מאד בזמנינו וכו'(. ועוד שהספינות שבימינו שנוסעות ע"י קיטור, המצאה חדשה היא, שלא היתה בזמן חז"ל, ולא נכנסה בכלל גזרת חז"ל, וכמ"ש כיו"ב הב"י , )סימן י"ג(והמג"א , ואין לנו לחדש גזרות חדשות מדעתינו, )ס"ס ש"א(הילכך יש להקל. עכת"ד. ועינא דשפיר חזי להרב פתח הדביר , ()סימן רמ"ח דף ל' ע"ב שישב על מדוכה זו, מה שנהגו העם להקל היפך מה שפסק מרן הש"ע שאסור להפליג אלא א"כ קנה שביתה בספינה מערב שבת, וגם הזהיר להדיא שלא יצא ממנה מעת שקנה שביתה, וא"כ מי התיר להניח אותם במנהגם שנהגו נגד מרן שקבלנו הוראותיו, אדרבה אימא איפכא, דמחינן להו במרזפתא דנפחא, עד דמשני מנהגייהו כדעת מרן, שכיון שהמיקל נגד מרן צריך כפרה, כמ"ש האחרונים, שמע מינה דעביד איסורא. ]כמבואר בדברי מרן החיד"א בספר דברים אחדים , )דף כ"ו ע"ב(שספרדי המיקל כדעת הרמ"א נגד מה שפסק מרן להחמיר צריך כפרה. וכן כתב בספרו יעיר אזן . וכ"כ הגר"ח )מערכת א' אות כ"ב(פלאג'י בספר מועד לכל חי , ובשו"ת חקקי לב )סימן ב' אות כ"ג(. וע"ע בפתח הדביר )ח"א דף נ"ג ע"ד וח"ב דף קצ"ד ע"ב()סימן רל"ב . ע"ש[. ואיך נניח להם להמשיך לנהוג מנהג איסור, לפי ס"ק י'(דברי הפוסקים ומרן, שבלא שביתה מבעוד יום נראה כשט. ואחר שהאריך בזה, לבסוף נפק דק ואשכח מ"ש מרן הב"י בשם הרמב"ן שכל שרוב הנוסעים בספינה גוים, מותר להפליג בתוכה אפילו בשבת, וסיים מרן, לענין הלכה במקום שנהגו היתר אין למחות בידם, כיון שיש להם על מה שיסמוכו. ואע"פ שבשלחן ערוך לא הביא דבר זה, אנן אתכא דמרן הבית יוסף הנ"ל סמכינן. וע"פ זה יש ליישב מנהגם של ישראל. ע"ש. וכן ראיתי עוד בשו"ת יד ימין , שגם הוא עמד על המנהג )חאו"ח סימן ה'(שנתפשט מימי קדם בעירו ושער מקומו רודיס , להפליג )יון(בספינה בשבת אף לדבר הרשות ע"י שקונים שביתה מערב שבת בספינה, וזה היפך פסק מרן בש"ע שהוא עמוד ההוראה, ויוסף הוא המשביר לכל עם ה' בכל תפוצות ישראל. ואף שההפלגה היא לסחורה, שלדעת ר"ת חשיב לדבר מצוה, הרי מרן הב"י כתב שמדברי הפוסקים נראה דלא ס"ל הכי, ועוד שאפילו לדבר מצוה כתב מרן שאחר שקנו שביתה בספינה, צריך שלא יצא מהספינה מעת השביתה עד ההפלגה, ואילו מנהגינו שאחר שקנו שביתה חוזרים ולנים בביתם, ומפליגין בשבת. ושוב נחה דעתו במ"ש מרן הב"י שלענין הלכה דבר זה תלוי במנהג המדינה, ובמקום שנהגו היתר מותר. וכו'. ולפ"ז מ"ש מרן בש"ע אינם למקומות שנהגו היתר, אבל בעירנו שנהגו להקל אין לאסור להם, כיון שיש להם על מה שיסמוכו. והנח להם לישראל. ע"ש. ]וראיתי להרב ציץ אליעזר ח"א שכתב, שלדעת )סימן כ"א אות ד'(הרמב"ם אסור להפליג בשבת אפילו ע"י קנין שביתה בספינה מערב שבת, שהרי טעמו של הרמב"ם שאין מפליגין, משום מצות עונג שבת, והמפליג לדבר מצוה הרי הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה, אבל המפליג בשבת עצמה, אחר שכבר חל עליו קיום מצות עונג שבת, אדרבה הרי הוא בכלל עוסק במצוה של עונג שבת, ופטור ממצוה אחרת שעוסק בה. ע"כ. וליתא, שהרי מרן בש"ע כתב הטעם כהרי"ף )סימן רמ"ח סעיף ב'(והרמב"ם שהוא משום מצות עונג שבת, ובכל זאת כתב בסעיף ג' שכל היכא דמותר להפליג בערב שבת)וזה כולל כשיוצא לדבר מצוה, שהותר אף בערב שבת(, מותר להפליג אפילו בשבת כשקנה שביתה בספינה בערב שבת. אע"פ שחלה עליו .כבר המצוה של עונג שבת והכא נמי י"ל לדעת הרמב"ם. וכנראה שביום הראשון של ההפלגה בים אינו ברור כלל שיתחיל במיחושים והקאות, עד שיחזיק בדרך זמן ממושך, ואין ספק עונג שבת מוציא מידי ודאי של המצוה שהולך לעשותה. ודו"ק[. גם בכף החיים הביא מה שכתב בב"י, שבמקום שנהגו )ס"ק ל"ח(היתר אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. וכתב, ולפ"ז במקום שנהגו שאחר שקנו שביתה בבין השמשות חוזרים ולנים בביתם אין למחות בידם. ע"ש. וכן כתב בספר ארץ חיים )סימן , שהמנהג להקל בזה הוא מנהג קדום שנתפשט בישראל רמ"ח(קודם קבלת הוראות מרן. וכל שכן כאן שמרן עצמו תלה הדבר במנהג. לפיכך אין לבטל המנהג להקל, כיון שיש להם על מה שיסמוכו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מים חיים משאש , )חאו"ח סימן ק"ג(שהמנהג להקל כדעת הרמב"ן להפליג בספינה בשבת, אפילו בלי קניית שביתה מערב שבת. ע"ש. שם (קצ) בהגה ויש שעושין קידוש בספינה. ,לפרסומי מילתא כדכתב מרן בב"י. ובעי שישב שם בין השמשות. מג"א . )סקי"ב(שם קצא(בהגה ויש שעושין קידוש בספינה. וצ"ל שיתפללו תפלה בפלג המנחה. ועיין מה שכתבתי לעיל בחלק בן נון תוך התחום פשיטא מותר. ואין להורות במקום שאין בני תורה, אכן בידוע להם ההיתר אין לחוש תוך התחום. שם קצב(בהגה ויש שעושין קידוש בספינה וכו'. כתב ב"י בד"ה ומה שכתב רבנו בשם בה"ג ]הלכות שבת פ"א וכו', ותמיה לי אם כן למה צריכין לסדר שלחן וכו'. עמ' קי"ח[נ"ב: ]עיין[ מה שכתב שבלי הלקט על תמיהה זו. ]סימן קי"א[הגה כ"י. בד"ה ומ"ש רבנו ור"י אסר הכל וכו' ]עירובין מג. תוד"ה הלכה[קודם שבת וכו', וצריך לומר דסבירא ליה וכו'. נ"ב: במאירי דחה סברא זו מכח זאת הקושיא ]שבת יט. ד"ה שמועה[בחדושיו לשבת. ע"ש. ועיין להרשב"א בחדושיו . ]שם ד"ה ור"י[הגה כ"י. שם קצג(בהגה ויש שעושין קידוש בספינה וכו'.]הערת מהרש"ם: עיין בשו"ת רע"א , דדוקא )סוס"י י"ג(בספינה שיש בה מחיצות, אבל ברפסודות של עץ המחוברים, לכ"ע לא מהני. ואני מצאתי כן באור זרוע הלכות ערב שבת . וע"ש דאם יש באמצע מקום גבוה עשרה טפחים, )]ח"ב[ סימן ג'(מהלך בכל הספינה גם במקום דליכא מחיצה עשרה טפחים, אבל בדליכא מחיצה עשרה טפחים, אף שיש כדי לחקוק, לא אמרינן חוקקין להשלים אלא לחומרא ולא לקולא. ועוד דכיון דבעינן היכר מחיצות, לכ"ע לא אמרינן חוקקין. ע"ש היטב.)ע"ע לקמן סימן ת"ה ס"ז בהג"ה, ומג"א שם מה שכתב על דברי ]ס"ק י'–י"א[האו"ז(. ועיין שו"ת יריעות שלמה סימן כ"ג שפסק להקל[. שם קצד(בהגה ויש שעושין קידוש בספינה ואחר כך חוזרים לביתם וכו'. כתב הבאר היטב , ובעי דוקא )סקי"א(שישב שם בין השמשות. ע"כ. בתניא כתב, ]ש"ע הגר"ז ס"ט[דצריכים להזהר שישב שם כל בין השמשות עד שתחשך, דבכל רגע שבבין השמשות יש ספק שמא הוא תחלת לילה, וברגע של תחלת הלילה צריך להיות בספינה. ע"כ. ויזהר לחזור לאותו ספינה שקנה בה שביתה. מג"א , תני א , חיי ]סימן של"ט סקי"ג[]שם[אדם . ואחר שהפליג חוץ לתחום אין לו אלא ארבע ]כלל ד' ס"ג[אמות. מג"א , חיי אדם . ואפילו נכנס לעיר המוקף ]סקי"א[]שם[חומה כמו שכתוב בסימן ]ת"ה[. תניא . ובספינה מהלך )ת"ח(]שם[כולה. ואם עבר ונכנס בספינה בלא קניית שביתה, אין לו בספינה אפילו קנה אלא ארבע אמות. ועיין ברדב"ז )ח"ג סימן תקצ"ב(שביתה ולא יצא מתוכה אסור לירד מהספינה, וסיים, אף על פי שאני מחמיר על עצמי, איני מחמיר על אחרים כיון שיש להם על מה שיסמכו. וכן כתב בלקט הקמח דראוי להחמיר מפני עמי הארץ, בפרט שאפילו להמקילין יש זמן ויש מקום ויש ספינה קטנה שאסור, על כן אין ראוי להתיר. שם קצה(בהגה ויש שעושין קידוש בספינה וכו' ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין. ונראה הא דאסור לכנס לקמן סימן של"ט משום דמחזי כשט, ביאר בנר ישראל שם ]ס"ז[]מג"א סקי"ג[דנכנס מערב שבת אינו כשט. וצריך לומר סברת הרמ"א דהיא גופא גזרה רחוקה, דמקילינן שם לצורבא דרבנן להערים, והוא גמרא ערוכה , על כן לא חייש להכי, והכי נמי בקובע ]שבת קלט:[מקומו בערב שבת הוי כביתו. ולפי זה נראה, כיון דלמצוה שרי לכ"ע כמו שכתב הטור, ומכל שכן דשרינן בקביעות קידוש חוץ לתחום, פשיטא דצריך לעבור ]ב[ספינה תוך התחום לילך לבית הכנסת סגי בעשיית קידוש מערב שבת להיכרא, ואדרבה תוך תחום קיל גם בזה דשרי מספינה לספינה ולילך לכפר של בית הכנסת כמו שרוצה, מה שאין כן העוברים חוץ לתחום אסורים לספינה אחרת מכל שכן לצאת כל השבת מספינה ליבשה ארבע אמות. וצריך להזהיר, שראינו עוברים מנהר עירנו למקום רחוק ואין מדקדקים בזה בשביל חסרון ידיעה. אך נראה שאין להורות תוך התחום אפילו משום פרשת זכור, משום דמחזי כחוכא ואטלולא במקום שאין בני תורה. שם קצו(בהגה ויש שעושין קידוש בספינה ואחר כך חוזרים לביתם וכו' ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין. כתב ב"י , וגם התוספות והרא"ש ז"ל (')שיטה נ ]עירובין מג. ד"ה הלכה[]שם כתבו בפרק מי שהוציאוהו, שאותם בני אדם וכו'. פ"ד סימן ג'[נ"ב: עיין מה שפלפל מהריב"ל בלשון הרא"ש, )בח"ג סימן ע"ג(ועיין בספר משפט צדק . )ח"א סימן ל'(שם קצז(בהגה ויש שעושין קידוש בספינה ואחר כך חוזרים לביתם וכו' ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין. עיין מה שכתב בזה בתשובה ספר בית יהודה . יע"ש. )ח"ב סימן ל"ה דף צ"ו(שם קצח(בהגה ויש שעושין קידוש בספינה ואחר כך חוזרים לביתם וכו' ו למחר חוזרין לספינה ומפליגין. כתב ב"י , ואחר כך חוזרין ונכנסין לה בשבת כו'. נ"ב: כן נהגו )שיטה ל"ח(בקצת מקומות ואין למחות. ספר המפה. וכתב מג"א )ס"ק י"א(ואפילו חל יו"ט ערב שבת שרי לקנות שביתה. ועיין בספר שער אפרים . )חאו"ח סימן ט"ז(שם קצט(בהגה ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין. ,נשאלתי אנשים הנוהגין ע"פ הרמ"א בסימן רמ"ח, שמקדשין וקונים שביתה בהספינה והולכים ולנים בביתם וחוזרים להספינה בשבת. ופה בדנציג הספינה שעל הנמל עומדת רחוק מהעיר הרבה, אלא שלדברי השואל מ"מ הוא בתוך התחום, מפני שמבונה מכל צד בבתים סמוכים להעיר תוך שבעים אמה ושיריים, באופן שאין בהילוך זה משום איסור תחומין. אלא בעבור הריחוק אי אפשר לבא מהעיר אל מקום שכונת הספינה, דהיינו המקום שקורין פאר וואשר, אם לא ע"י העברת נהר ווייסל ע"י ספינה שקורין טרעק שיף, והכל תוך התחום, ושאל השואל אם שרי או אסור. ולפום ,ריהטא רציתי לומר מדאיתא סימן הנ"ל סעיף ב' בהג"ה אבל אין איסור במה שהבהמות מושכות הספינה וכו', הוא הדין בזה, אחרי שכבר נהגו לילך תוך הספינה שקידשו בה בשבת, מאי שנא ספינה זו מהספינה גדולה. אמנם ראיתי בהמג"א שם מבואר מיניה דדוקא בספינה זו שקנה )סק"י וסקי"א(בה שביתה, ומשום דהוי כביתו אין בה משום גזירת נראה כשט, אבל בספינה אחרת ליכנס בה בשבת, מודה הרמ"א להב"י שפסק בש"ע והוא שלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה, ומשום גזירת נראה כשט. ומה שנאמר בהג"ה הנ"ל אבל אין איסור וכו' היינו בנכנס בה מערב שבת, וקמ"ל שלא יהא דומה ליושב בקרון אף מקודם שבת, שמכל מקום אסור לו לילך עליו בשבת, משא"כ לכנוס בה בשבת. ואין לומר שמפני שבהמות מושכות הספינה אינה בכלל הגזירה, מדאינו דומה לשיטה שהיא בלתי שאין סיוע מבהמה, דזה מוכח להדיא מן המהרי"ק )שורש מ"ה(לחלק בהכי כלל. ע"ש. הן אמת דדעת המג"א בהרמ"א נראית תמוה, כדהפליא עליו הגאון בעל שב יעקב וכתב, )סימן ט"ז(ולדבריו לא ידעתי ממי יצא הוראה זו לרמ"א וב"י. ע"ש. והגאון שביתה הוי ליה כביתו ומותר לכנוס בה בשבת, אטו ביתו ממש העומד על גבי ספינות במים מותר לשוט בו. מ"מ יש לומר שיצא להמג"א סברא זו בהוכחה מן הב"י גופיה, שהרי הב"י משיג על הגאון מהר"י אבוהב, שכתב שהבה"ג ]הלכות שבת פ"א בשיטת הרשב"ם , עמ' קי"ח[]הו"ד בתוספות עירובין מג. ד"ה הלכה[וכתב ואין נ"ל וכו', לכך נ"ל דבה"ג נמי סבר דברייתא דאין מפליגין כב"ה נמי אתיא, ומיהו היכא שקרקע הספינה ]שבת יט.[גבוה עשרה טפחים מקרקע הנהר דליכא משום איסור תחומין, וגם הם מים נובעים, דמותר להפליג אפילו בערב שבת לכ"ע, דלא איירי בהכי מתניתין דאין מפליגין, אתא בה"ג למימר דמותר לכנוס בה בשבת ולהפליג כל שקנה שביתה שם, ור"י אמר וכו' משום דהוא כשט וכו'. ע"ש. ובודאי יש לתמוה, אילו נימא דאין בקניית שביתה פעולה כלל להיתר גזירת שט, אלא דלא חש לו כל עיקר, א"כ איך סלקא דעתיה דב"י דבה"ג איירי באופן שאין משום תחומין כגון למעלה מעשרה, א"כ מה פעולת הקניית שביתה, אם כדמביא בתר הכי בשם הריטב"א ]עירובין מג: , כדי שכשיגיע לנמל יהיו רשאין לכנוס שם ולהיות ד"ה ועל כן[כבני עיר, אבל הכניסה ]לספינה[ בלא קניית שביתה שרי, קשה, חדא הא לשון הבה"ג שהפוסקים מביאים, משמע דלהיתר הכניסה הוא דמצריך הקנייה, ותו דבאמת אף לזה לא מ הני מידי אלא כשאינו יוצא מהספינה, כמבואר שם בהריטב"א, ובה"ג הא מתיר הכניסה בשבת אחרי שיצא מהספינה, ומה הועיל בתקנתו, אלא על כרחך פעולה דהשביתה כדכתב הר"ן , ]שבת ז: ד"ה ולפיכך[כדי שיהא רשאי להלך כל הספינה ]כארבע[ אמות מפני )כ"ד(ששבת באויר מחיצות. ואם כן הא על כרחך איירי למטה מעשרה במקום דשייך איסור תחומין, או דסבירא ליה יש תחומין למעלה מעשרה אפילו בים דלא כהרמב"ם, דאי לאו הכי אלא באופן דלא שייך תחומין, מה איסור יש בהליכה חוץ מארבע אמות במקום דלית ביה משום תחומין. ועיין ריש פרק מי שהוציאוהו קושיית הגמרא, אי אמרת בשלמא יש תחומין משום ]עירובין מג.[הכי רצו, אלא אי אמרת אין תחומין אמאי רצו,)ומן התימא מן הדרכי משה שכתב דלדעת הר"ן בדברי בה"ג נוכל ]אות ב'[ליישב דבריהם כמ"ש ב"י(. אלא ודאי מוכח דדעת הב"י דלעולם איירי למעלה מעשרה ודלא שייך תחומין, ופעולת הקנייה לא מטעם הריטב"א ולא מטעם הר"ן, אלא מטעם היתר שלא יהא נראה כשט, כדעת המג"א, וכדכתב בתר הכי שלומד מטעם התוספות כוונת הבה"ג, שאם נכנס בה ]עירובין מג. ד"ה הלכה[בשבת בלי קניית שביתה נראה כיוצא חוץ לתחום, אבל כשקנה בה שביתה, כשנכנס שם בשבת אינו אלא כנכנס לתוך ביתו. כן לומד הב"י לשיטתו, שזה פעולה היא לגזירת שט מפני שאינו אלא כנכנס לתוך ביתו. וקצת משמע נמי הכי כוונת התוספות, מדלא מקשו על המנהג מן הסוגיא דפרק תולין ]שבת קלט:[והקשו על ]הרשב"ם[, אלא משמע משום דנמי מבינים )הרשב"א(דעת בה"ג דמטעם זה שהוא נראה כביתו כמו דאינו חש משום היתר, וכן באמת הוריתי לו לאיסור, אלא שצריך ללון על הספינה ולא יצא מתוכה. אמנם א"כ דדעת הב"י הכי, הא ודאי צ"ע, דבשלמא היכי דשייך תחומין שייך קניית שביתה, אבל הב"י דמוקים לבה"ג למעלה מעשרה, ודסובר אין תחומין למעלה מעשרה, באופן שאין ביציאתה חוץ לתחום שום איסור מצד תחומין, א"כ מה יועיל הקניית שביתה להיתר שט משום דהוי כנכנס לביתו, הא למעלה מעשרה לא קנה כלל שביתה כדאיתא שם בהריטב"א, וכשיוצא מתוכה לביתו קונה השביתה בביתו, ומה שוב הוי כנכנס לביתו. ובשלמא מה שהבין מתוספות ורא"ש כוונת הבה"ג משום דהוי כנכנס לביתו, היינו משום דתוספות מוקמו לבה"ג במקום דשייך איסור תחומין, רק דבה"ג אזיל בשיטת רשב"ם , דמטעם דאיהו לא עביד מידי שרי, וכדכתב הדרכי משה ]אות ב'[דלפי דעת תוספות מוכרחים דברי מהר"י אבוהב ושפיר נמי דקונה שביתה שם, ואך משום דמ"מ נראה כיוצא, משא"כ כשקונה שביתה בהספינה אף חשש זה מסולק, אבל הב"י דרוצה להעמידו במקום דלא שייך תחומין מה קניית שביתה שייך. ואין לומר דאף דלא קנה שם שביתה מ"מ כיון שישב בהספינה שוב מתחזי כביתו, הא לזה אין צריך לישב שם בין השמשות דוקא בכניסת שבת כדהקפיד הגהות הרא"ש שבב"י ]עירובין פ"ד סימן ג'[פה, וכן הטור כולם כאחד עונים בלשון אם קנה שביתה, ולמעלה מעשרה להב"י מה קניית שביתה שייך. גם אין לומר מדלמעלה מעשרה לא נפשט אם יש תחומין אם לאו, לענין קניית השביתה נקטינן לקולא דיש שביתה, זה ודאי אינו, דהא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי, דהא לשיטת הב"י להבה"ג אם יש שביתה דהיינו יש תחומין, הא יש איסור בהכניסה מצד איסור תחומין, ואם אין תחומין אין שביתה, והדר יש איסור משום שט. ועל כרחך נמי לידחק בדעת הב"י, דמוקים להבה"ג דוקא כשהספינה בעודה בנמל היא גוששת למטה מעשרה, אלא כשהיא מפלגת אזלה למעלה מעשרה וניחא. ואולם באמת כל זה דוחק, והעיקר כדכתב הר"ן ור"י אבוהב, והב"י במחילת כבודו הרמה לא דק בדעת הבה"ג שפיר. ואם כן מכל שכן ודאי יש לתמוה לשיטת המג"א שזה דעת הרמ"א, שהרי הרמ"א הגיה על הש"ע שכתב ]היכא[ דמותר להפליג, דהיינו כדביאר במקום דלא שייך )היכי(תחומין, ומשמע ודאי סתימתו דאפילו הספינה עומדת בשעת שביתה נמי למעלה מעשרה כדבאמת הכי הוא מן הסתם, ואם כן פעולת השביתה למעלה מעשרה לענין היתר שט איני יודע מה טיבה, בשלמא על הש"ע לא קשיא, אף דאיירי למעלה מעשרה נקיט הלשון וקנה שם שביתה, דבאמת הוא לאו דוקא, דלמעלה מעשרה לא שייך קנין שביתה, אלא מפני שמצריך שיכנוס לתוכה קודם הכנסת שבת ולא יצא מתוכה כי היכי דלא יעבור בשבת על איסור שט, קורא אותו וקנה שם שביתה, אבל על הרמ"א לדעת המג"א דהקנין שביתה יהיה עיקר ההיתר לאיסור שט איני יודע ליישבו. לעמוד לדעתי על תוכן ההיתר דהמנהג, אערוך פה לשון הר"ן מתחילה ועד סוף, ת"ר אין מפליגין ]שבת ז. ד"ה ת"ר אין מפליגין[בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, האריך בה הרב אלפסי בהלכות, ובתוספות פירשוהו לפי שאסור ]שם יט. ד"ה מפליגין[לעבור במים במעבורת אפילו בתוך התחום משום דהוי ליה כשט, ואסור לשוט גזירה שמא יעשה חביות של שייטין, והיינו דגרסינן בפרק תולין חזי מר האי צורבא מרבנן וכו', ]שבת קלט:[אמרו ליה הערמה דרבנן הוא, וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה. אלמא דלכתחילה שלא בהערמה אסור, ובהערמה נמי דוקא לצורבא מרבנן, הא לכולי עלמא אסור. לפי פירוש זה ולפי דברי הרב אלפס ז"ל גם כן, יש לתמוה על מה נהגו העם עכשיו להפליג בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו ]במאור שם ז.[אין צרין על עיירות של גוים, דכולהו מקום סכנה הוא, ]שם יט.[וכל שלשה ימים קודם שבת קמי שבתא מקרי , ונראה ]גיטין עז.[כמתנה לדחות את השבת. ועל דרך זה התיר הרמב"ן למפרשי ימים שיכנס בים בשבת ולפרוש מן הנמל ואין חוששין, משום דכשאסרו להפליג בספינה תוך שלשה ימים, לא אסרו אלא בישראל שוכר כל הספינה, שכל המלאכה הנעשית בה אינה נעשית אלא בשבילו, אבל בספינה שרובה גוים וישראלים מועטים נכנסים בה, כיון דרובה גוים על שם הגוים היא נעשית, וכדאמרינן בפרק כל כתבי במסיבה שרובה גוים )דף קכ"ב ע"א(והדליק גוי את הנר, שמותר לישראלים שבה להשתמש לאורה. ולפיכך נוהגין עכשיו שמתכנסין לתוך הספינה מערב שבת ומסדרין שם השלחן ומדליקין את הנרות לקנות שם ]שביתה[, ואח"כ חוזרים ונכנסים לה בשבת, ועושין כך מפני שהספינה עתידה לצאת בשבת חוץ לתחום, ויהא אסור לזוז בתוכה מארבע אמות שלו לפי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, ואע"ג דקיי"ל דהלכה כרבן גמליאל דמהלך את כולה ]עירובין מב:[אפילו בדיר וסהר אע"ג דלא שבת באויר מחיצות, הני מילי בנתנוהו גוים בדיר וסהר דאניס הוא, הא לדעת לא עשאום כארבע אמות, אבל כיון שנכנס לה מערב שבת נעשה כמערב ברגליו ואומר כאן תהא שביתתי, וכיון דקונה שם שביתה, שובת באויר מחיצות מבעוד יום הוא, ומהלך את כולה כארבע אמות היא אצלו. עכ"ל. ובודאי החיוב עלינו לעמוד על דעת הרמב"ן ז"ל, שמעיד עליו הר"ן שמפני שאין לאסור ההפלגה תוך שלשה ימים על פי טעמו, התיר נמי למפרשי ימים שיכנסו בים בשבת, והרי אינו מזכיר מאומה מקניית שביתה, כאשר באמת לדעתו לא שייך כדהעיד הריטב"א בשמו, שמפני שפוסק ]עירובין מג: ד"ה ועל כן[כדקיי"ל אין תחומין למעלה מעשרה, התיר ליכנוס בספינה של גוים בשבת, וכן כתב הר"ן בשמו שהתיר לפרוש מן הנמל, שהוא נמי מכח אין תחומין למעלה מעשרה, ופשיטא דאליביה לא שייך קניית שביתה כנ"ל, דהא אין תחומין למעלה מעשרה, ואם כן מ"מ איך התיר האיסור המבואר בגמרא דאסור לשוט ]שבת קלט:[בשבת אפילו ע"י מעבורת שמעביר הגוי, יהיה מאיזה טעם שיהיה. אלא ודאי הברור אצלי שהבינו טעמו פשוט, דמזה הטעם גופיה שהתיר ההפלגה תוך שלשה ואפילו בשבת, משום דכל המלאכות הנעשות אינם אלא בשביל הרוב גוים, הוא הדין סובר עד כאן לא אסרו ההעברה בספינה ע"י גוי אלא דומיא דהתם, שרק הצורבא מרבנן לחודיה היה בהספינה, וסובר דודאי אין איסור שיטה שייך במה שהספינה שטה והישראל יושב בגווה, דהא לא עביד מידי, אלא מפני שאסרו חכמים השיטה הן בגופו והן ע"י ספינה כשבעצמו מוליך ומושיט הספינה אסרו מלאכת השיטה בשבת, וממילא כל דבר שאסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו, והוא הדין להיות נהנה ממנה כל שהגוי עושה המלאכה רק בשבילו, וזה היה ערמת הצורבא דרבנן, דלא יהיה מחזי שרוצה בההעברה, ומ"מ ידע שהגוי יהיה מבין מדעתו שרוצה לעבור ויעבירנו ולהכי אסור. אבל כשרובה גוים ועיקר המלאכה דהשיטה נעשית בשביל הרוב, ונר לאחד נר למאה, שרי לדעתו מק"ו דמלאכה דאורייתא הנעשית בשביל הרוב. ובחנם האריך למוקים הסוגיא שלא אליבא השב יעקב ]סימן ט"ז ד"ה רק צריכין[דהלכתא לאביי דוקא, ואף לא הועיל מאומה, כי ברובה גוים לכל הפירושים שם אף לאביי שרו, כי לא יחלוק אביי על הברייתא דמסיבת הגוים שממנה ראיית הרמב"ן, עיין שם בחדושי הרשב"א ודוק. אבל הדברים פשוטים דשם איירי שכל ההעברה לא היתה אלא בשביל הצורבא דרבנן, דזה אפילו לרבא ודאי דאסור, וזה ברור לענ"ד בכוונת הרמב"ן. וכן מה שאסרו לעבור היינו נמי או ע"י עצמו או ע"י גוי בסימן תרי"ג ]ס"ו[)ו'(בשבילו, אבל לא ברובה גוים. וכן בסימן של"ט שאוסר ]ס"ז[הש"ע ההכנסה תוך ספינה אינה קשורה, נמי מטעם זה, שמיד שנכנס בה מזעזע אותה ולא ימלט משיטה פורתא מכחו, וזה אסרו חכמים. ומה דאיתא שם בב"י שה"ר ישעיה היה עובר וכו', והיה אומר שהנכרים המנהיגים הספינה לעצמם מכוונים, ורבנו מאיר הקשה לו וכו', והעיד השב יעקב שיש ט"ס בראיות רבנו מאיר, הברור לדעתי כדמשמע שהר"ר ישעיה היה עובר ע"י גוי אף יחידי, וסמך עצמו על שהגוי המוליך הספינה לעצמו מכוין, כלומר לשכרו שמקבל, וזה אסר רבנו מאיר, אבל בשרוב גוים היושבים בהספינה לא מצינן. ומה שהתמיה הב"י, אפשר נמי אך באופן הנ"ל. ויהיה איך שיהיה לענ"ד הברור זה טעמו דהרמב"ן באיסור שט, וזה נמי טעם הבה"ג דלא חייש לשט, הכל מטעם דתמיד על הרוב אין הישראל לבד שוכר הספינה ורובה גוים וכנ"ל. ומעתה אבאר לשון הר"ן, התחיל וכתב דלפי פירוש זה, דהיינו דהרי שסובר דההקפדה היא נמי על היושב בספינה, דעביד איהו איסור דרבנן משום דהוי ליה כשט ושזה טעם איסור ההפלגה, וגם לפי דברי הרב אלפסי ז"ל, הן לטעם עצמו והן לפירוש שמביא שהוא משום תחומין ובאינו עמוק עשרה, יש המנהג. אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב טעם אחר וכו', ועל דרך זה התיר הרמב"ן, וידוע כמבואר בריטב"א דעיקר טעם היתר הרמב"ן ליכנס בשבת אינו אלא משום דסבירא ליה אין תחומין למעלה מעשרה, ואליביה פשיטא דלא שייך הקניית שביתה, וגם אין צורך אליו להסברת הר"ן, הן הטעם כדי שיהא יוכל להלך בהספינה חוץ לארבע אמות, אם אין תחומין אין איסור כנ"ל. והמנהג הוא נובע מפסק בעל הלכות גדולות כמבואר בהטור. והברור דפשיטא דלא איירי פסקא דידיה דוקא בלמטה מעשרה, אלא או דס"ל כשיטת הפוסקים יש תחומין למעלה מעשרה אפילו בים דלא כהרמב"ם, או דס"ל כהרשב"א דאף דקי"ל אין תחומין למעלה מעשרה היינו לצאת מים ליבשה דמותר, אבל ליכנוס בה בשבת אסור, משום דאין לנו להוציאו מחזקת ביתו, כדאיתא סימן ת"ד בב"י בשמו, או דחש שלא לחלוק בין עמוק עשרה לאינו עמוק עשרה, לכן הצריך תמיד הקניית שביתה מטעם הר"ן. ועל כל פנים תמיד מוכרח מיניה כדפירש המהר"י אבוהב וכנ"ל, דההכנסה התיר אף במקום דשייך איסור תחומין, מטעם סברת הרשב"ם דאיהו לא עביד מידי אלא מיא הוא דקממטו ליה, רק על ההילוך דעביד בידים הוא דהקפיד דלהוי שבת באויר מחיצות. ואולם בפסק הלכות גדולות עדיין לא הונח דעתו, דלדבריו הא מ"מ מוכרח לטעם דאין מפליגין ודנימא דהברייתא כב"ש ולא כב"ה, בזה לא ניחא לו אף בדעת בה"ג, והיה מוכרח דפסקו לא קאי אלא בנ הרות הנובעין דלא שייך טעם הרי"ף, והעולם ראה שמפליגין אף בימים. אבל אחרי שהביא נמי בשם הרמב"ן דלטעמו מסולק האיסור הפלגה תוך שלשה ימים בספינות הסתם דרובם גוים, וגם מסולק בו על פי דבריו ודעתו האיסור דשט אף בשבת, כתב ולפיכך נוהגין, כלומר דהמנהג הוקבע שסוברים אף הבה"ג סבירא ליה כדעת הרמב"ן, שאין בההליכה לתוכה בשבת לא משום איסור שט ולא משום דאין מפליגין, הן במים הנובעים והן במים המלוחים, ונוהגים על פי פסקא דבעל הלכות גדולות, ואינם מחלקים בין עמוקים עשרה ובין אינם עמוקים ע"י הקניית שביתה. וזה גופא הוא דברי הרמ"א בשם יש אומרים, דברי הר"ן ממש, והכל אך בספינה סתם שרובם גוים ואינה מושכרת לישראל לבדו, שאין לחוש להאיסור שט לדעת הרמב"ן, ובזה שוב באמת הרמ"א איירי בין בעמוקים עשרה ובין באינם עמוקים עשרה. ואין להקשות מה יועיל קניית שביתה בלמעלה מעשרה, דממה נפשך אם אין תחומין למעלה מעשרה אין הכרח כלל להשביתה, כי אין איסור אף בההילוך חוץ לארבע אמות בהספינה. משא"כ לשיטת המג"א דמשום שט צריך לקניית שביתה, ודאי יש לתמוה מה יועיל בלמעלה מעשרה. הגם דיש לדחוק לשיטתיה, דלענין קניית שביתה סמכינן לקולא דיש תחומין למעלה מעשרה, ועליו אין להקשות דהוי תרי קולי דסתרי, משום דסמכינן על דעת בה"ג לפירוש מהר"י אבוהב, שאין איסור בההכנסה משום תחומין. מ"מ הברור בעיני, דגוף הסברה אין לה העמדה וקיום אחרי

סעיף ד

כביתו יהא עדיף מביתו ממש. לכן הברור בעיני דעת הרמ"א כנ"ל ודלא כהמג"א. והיוצא לנו לענ"ד בנדון הנ"ל שנשאלתי, ומכל שכן בנדון שאלת הגאון בעל שב יעקב, דעתי מסכמת להלכה ברורה היכי שהספינה הולכת בלאו הכי עם גוים רבים שמותר הוא, אחרי שכבר נהגינן כעדות הר"ן, וכדאיתא בפרק הזרוע נהגו העם כרבי אלעי, ואם המנהג קובע הלכה ]חולין קלו:[בדאורייתא מכל שכן בדרבנן. אך אחרי שבעוונותינו האידנא פרוצים בחילול שבת, חלילה להתיר במידי, כדאמרינן ]עירובין ו.[רב בקעה מצא ואסר להם כדי שלא יפרוצו. אבל איפכא חומרא דנפיק מזה לדינא במה שמצאו כעת אנשי פולין, הבאים סוחרי ישראלים עם תבואה וסחורות וכל הספינה שכורה לישראל לבדו, לדעתי כל בעל נפש יחוש לעצמו שעובר אדרבנן, שאסרו לעבור אף תוך התחום בעובדא דצורבא מרבנן.)ודלא כהשב יעקב שרצה לומר שהעובדא היתה בחוץ לתחום, דזה ודאי אינו, דא"כ איך ירד מספינה להיבשה לשמור פירותיו, ומה הועילה לו ערמותו(. והקניית שביתה לא מהני מידי)ד(לענין איסור שט, אלא מוכרחים למיעבד כדפסק הש"ע, לילך לתוך הספינה קודם הכנסת שבת ולא לצאת ממנה עד שתפליג, זולת בהספינה שרובה שכורה לגוים. ודוק. שם (ר) בהגה וכן נהגו בקצת מקומות ואין למחות. כתב ב"י , ולענין הלכה דבר זה תלוי )דף קס"ב ע"א שיטה כ"ז(במנהג המדינה וכו'. נ"ב: וכן כתב בנימין זאב . אבל )סמן ר"ך(מהריב"ל ז"ל ]ח"ג[ סימן ע"ג אוסר. ועיין במהר"י קולון )בס"ב(, ובספר משפט צדק . )שורש מ"ד()חלק ראשון סימן ל'( (רא) סעיף ד' היוצאים בשיירה במדבר וכו'. כתב ב"י , )שיטה כ"ג(שם (רב) היוצאים בשיירה במדבר וכו'. כתב ב"י , )שיטה ל"ו(ואעפ"י שהרי"ף והרמב"ם ]שבת ז:[]הלכות שבת פ"ל פירשו ברייתא זו בדרך אחרת, מ"מ הדין דין אמת כו'. הי"ג[נראין כסותרין, ולכן נ"ב: אמר המאסף, דברי הריב"ש ]סימן י"ז[נ"ל לפרש דבריו בשני פנים כדי שלא יהיה בהם סתירה. אפשר לפרש דהכי קאמר, ואעפ"י שהרי"ף והרמב"ם ז"ל פירשו הברייתא בדרך אחרת, הדין דין אמת שאסור לצאת בשיירא תוך שלשה ימים לשבת, דעד כאן לא קאמרי שטעם איסור ההפלגה בספינה תוך שלשה ימים לשבת ולצור על עיירות של גוים, שהוא משום ביטול עונג שבת ולא מפני שנראה כמתנה לחלל את השבת, אלא במפליג בספינה ולצור על עיירות גוים דליכא חלול שבת בודאי אלא ספק, דמפליג בספינה שמא קודם השבת יגיע למקום חפצו, ואפילו שההפלגה היא למקום רחוק שאי אפשר בשום פנים שתגיע הספינה לאותו מקום קודם השבת, שמא יזדמן לה איזה נמל ותנוח שם ולא תצטרך לחלל את השבת, כדכתב מהריב"ל ז"ל בתשובה . וכן ההיא )ח"ב סימן נ"ג(דצרין על עיירות של גוים, אפשר שיכבשו אותם קודם השבת, כדכתבו הרדב"ז ז"ל ומהריב"ל )בסימן ע"ז( ]ח"ד סימן אלף קמ"ט[בסימן הנזכר, או שמא שלום תענה קודם השבת, וכדכתב הרדב"ז ז"ל שם. אבל היוצא בשיירא במדבר, על כל פנים צריכין לחלל את השבת, ואפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אסור. ומ"מ מדברי הרז"ה ז"ל יש ללמוד דשוים הם, מדפירש הטעם מפני שנראה כמתנה לחלל השבת, נראה דלא שאני ליה בין היכא דאיכא ודאי חילול להיכא דליכא ודאי חילול, דתרווייהו כי הדדי נינהו, ואף על פי כן קא מחלק בין תוך שלשה ימים לקודם שלשה, הוא הדין אף בדאיכא ודאי חילול יש לחלק בין תוך שלשה לקודם שלשה. ועוד אפשר לפרש בדברי הריב"ש ז"ל דהכי קאמר, ואעפ"י שהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא פירשו כן, הדין דין אמת, כלומר לא נחלקו הרי"ף והרמב"ם עם הרז"ה ז"ל אלא דוקא כמתנה לדחות את השבת, אבל בספינה שמלחיה ישראלים והם עצמם ע ושים המלאכה, בהא ודאי אסור, דנראה כמתנה לחלל השבת. ובצרין על עיירות גוים, אעפ"י שהישראל עצמו עושה המלאכה, לא כתבו הטעם מפני שנראה כמתנה לחלל את השבת, מפני שרוצין לתת טעם אף כשנודע בודאי שישלימו עמהם קודם השבת, שאין כאן טעם מפני שנראה כמתנה לחלל את השבת. ועוד דסירכא דאידך ברייתא נקיט, דמפרשי לה מפני עונג השבת, אבל אין הכי נמי דבלאו האי טעמא אסיר מפני שנראה כמתנה לחלל את השבת. אי נמי, לא כתבו הטעם מפני שנראה כמתנה לחלל את השבת, משום דמפליג תנא בין קודם שלשה לתוך שלשה, ולדידהו כל שיש שם חילול שבת אפילו מיום ראשון נמי, לכך הוצרכו לפרש הברייתא בדליכא חילול, וכגון שאפשר ללכדה או ישלימו עמהם קודם שבת, ואפילו הכי משום ביטול עונג שבת אסיר. ועם זה יש ליישב דברי הרי"ף בפ"ק דשבת, דאחר שכתב פירוש הגאון, וכתב שהטעם הוא משום ביטול עונג שבת, כתב, והוא הדין שאין צרין על עיירות גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, משום דלא מתהני להו אוכלא כו'. ויש לדקדק, מאי לישנא דוהוא הדין, היה לו לומר וכן הא דתניא כו'. אלא דבמאי דכתבתי ניחא, שהרי"ף ז"ל נשמר שלא נאמר כיון דגם הוא סובר דהיכא דישראל עצמו מחלל את השבת אסור דנראה כמחלל את השבת, נפרש ג"כ דטעם הברייתא דאין צרין על עיירות של גוים מטעם שנראה כמתנה לחלל את השבת הוא כיון דישראל עצמו עושה המלאכה, לכן אמר שהוא הדין נמי דהך ברייתא מתפרשת מטעם ביטול עונג שבת, דאי משום שנראה כמתנה לחלל את השבת מאי איריא תוך שלשה, אפילו קודם נמי. והכוונה לו ז"ל, דכי היכי דהוא ז"ל הקשה על טעם הגאון, דאי משום גזרת תחומין נגעו בה מאי איריא תוך שלשה אפילו טפי נמי, הכי נמי איכא לאקשויי לדידיה אם נפרש הברייתא דאין צרין מפני שנראה כמתנה לחלל את השבת, אלא טעם הברייתא משום ביטול עונג שבת, ולהכי מפליגינן בין קודם שלשה לתוך שלשה. ולפי זה יוצא לנו איסור ליוצא בשיירא בין תוך שלשה ימים בין קודם, דאיסור החילול נעשה ע"י ישראל עצמו, ולכן כתב הריב"ש שאע"פ שהרי"ף והרמב"ם לא פירשו כן הדין דין אמת כשישראל עצמו מחלל השבת לכ"ע, אפילו להרי"ף והרמב"ם אסור, והוא הדין יוצא בשיירא שהישראל עצמו עושה החילול אסור, ומפני שיש להסתפק בדברי הרי"ף והרמב"ם שמא אף במקום דאיכא חילול שבת ע"י ישראל עצמו יש לחלק בין קודם שלשה לתוך שלשה, השיב, דבר זה מתורת הרי"ף והרמב"ם לא למדנו, כלומר שהוא מותר קודם שלשה ואסור תוך שלשה לא למדנו נדפס לעיל אות ר"ב. ויתכן דצ"ל אות ט', נדפס לקמן אות .(עיין בספר חזון עובדיה שבת ח"א)דין המפליג בספינה הערה ח' ד"ה ודע נדפס לקמן אות .כ"ה בכ"י מהרדי"ך, ואז היו שו"ת הרשב"ץ באלג'יר עודן בכ"י. נאמ"ן ס"ט .נדפס לעיל אות ר"ב רט"ז. מתורתם, דאפשר דלדידהו אפילו קודם שלש]ה[ אסור, אלא מתורת הרז"ה ז"ל למדנוהו. (רג) שם היוצאים בשיירה במדבר וכו'. כתב ב"י)דף קס"ב ע"ב שיטה ל"ז(, וכ"כ הרשב"ץ בתשובה כו'. נ"ב: ח"א סימן , ובספר כ"א. ומהר"ש ז"ל בנו בתשובה )]שו"ת הרשב"ש[ סימן ת"ח(התשב"ץ ח"ד בתשובות מהר"א ן' טאווה ז"ל ]הטור השלישי[)סימן . י"א(שם (רד) היוצאים בשיירה במדבר וכו'. עיין שיירי כנסת ]ז'[. ע"ש. נ"ב: ]אמר הגדולה בהגב"י אות )ו'(הצעיר, בהיותי בארג'יל שנת ה'תפ"ג[ראיתי בתשובות הרשב"ץ ז"ל ח"א סימן ]כ"א[, שנשאל על עליית ארץ )ך'(ישראל דרך המדבר והתיר, וסמך על טעמו של הרז"ה ]במאור , וכתב שאם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת יוצא, שבת ז.[ופוסק לשבות ואינו שובת, וילך עמהם יותר מתחום שבת, ואפילו לדעת הרי"ף והר"מ ]עירובין ה.[]הלכות שבת פכ"ז ה"ב[דסבירא להו דתחום שלש פרסאות דאורייתא, אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ואם רגליו רעות ירכב, שאין ברכיבה אלא שבות, ואפילו היא דאורייתא אין לך דבר וכו'. ועוד האריך בטעמים וראיות ראויים אליו ז"ל. ע"ש. הגה כ"י. שם (רה) היוצאים בשיירה במדבר וכו'. כתב ב"י, וכתב הריב"ש ז"ל בתשובה כו'. נ"ב: בסימן ח"י וסימן ק"א כו', וכתב עוד כו', ואע"פ שהרי"ף והרמב"ם פירשו כו', מכל מקום )סק"ז(. הדין דין אמת כו'. עיין מה שכתב השכנה"ג בהגב"י )בהגב"י(, יד אהרן ועיין מה שכתב הרב בני חיי )בדף ס"א ע"ב(, דאיך אפשר דסבירא להו כהרז"ה , הא ]במאור שבת ז.[הרי"ף הקשה לרבנו חננאל כו'. עיין מה שכתב בזה הרב קהלת )דף כ"ג ע"ד(, סמא יעקב אלבעלי ז"ל , ברכות מים )בדף ל"ה ע"ג()דף י"ד ע"ב וג'(דחיי ז"ל . שם (רו) היוצאים בשיירה במדבר וכו'. והנה דין זה העתקה היא מתשובת הריב"ש , הביאה הב"י, ועיין שם ]סימן י"ז[, שהקשה דלכאורה דין זה הוא רק לדעת הרז"ה ]במאור שבת ז.[וכתב דאף על פי שהרי"ף והרמב"ם ]שם ז:[]הלכות שבת פ"ל הי"ג[פירשו ברייתא זו בדרך אחרת, מכל מקום הדין דין אמת. ועיי"ש. והנה המעיין ברי"ף שהביא שיטת המפרש דאין מפליגין בספינה הויא משום תחומין, והקשה דמאי איריא שלשה ימים אפילו טפי נמי, הרי דלית ליה סברת הרז"ה הנ"ל. ואפשר שהוא יפרש דאם כן אפילו ברביעי נמי אבל בראשון ושני ושלישי יודה גם הרי"ף. ודו"ק . עיין בב"ח . ]אות ה'[שם (רז) וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת וכו'. ן' לב בתשובה כתב להחמיר כיון דאיכא חילול )ח"ב סימן נ"ג(שבת בודאי. וגאלנטי פסק להתיר. ועיין ן' חביב )בתשובה ק"י(. )סימן כ"ח(שם (רח) וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת וכו'. כתב ב"י, כתב הריב"ש כו'. נ"ב: מדברי הריב"ש שם ]סימן משמע שדינו של הרז"ה מוסכם לכ"ע, דכל י"ז[]במאור שבת ז.[שלשה ימים קמיה ש בתא מותר, אפילו בדבר שעתיד לעשות איסור תורה בידיים. ומדברי מהריק"ו משמע )שורש מ"ה(דלהרי"ף היכא דאיכא עשיית איסור בידים ביום השבת, אפילו הפליג ביום ראשון אסור, ולא שרו להפליג בספינה אלא משום שאין בה כי אם איסור תחומין שהוא מדרבנן. ולדידיה צריך ליישב מה שאמרו אין צרין על עיירות של גוים, והתם ]שבת יט.[איכא איסור עשיית מלאכה. ולענין הדין המתברר מדברי הריב"ש, דמותר להפליג בספינה או לצאת בשיירא, אף על פי שהוא יודע בודאי שיחלל שבת, אם הוא שלשה ימים קודם שבת, ולדבר מצוה מותר אפילו בערב שבת ואין צריך לפסוק עם הגוי שישבות כו'. והרדב"ז בתשובה )סימן ע"ז( ]ח"ד סימן אלף קמ"ט[חולק עליו במה שהתיר לצאת בשיירא שלשה ימים קודם השבת אעפ"י שיודע שהוא מוכרח לחלל את השבת. ואין דבריו מוכרחים, אף שהוא מחמיר והריב"ש מיקל. מתורתו של הרמ"ה נזיר אלדים ז"ל בספר כ"י. ועיין בשכנה"ג בסימן זה ]הגב"י סק"ט[. יע"ש. ובספר עולת תמיד כתב, שלא ]עולת שבת סק"ג[התירו לדבר מצוה אלא דוקא במקום שאין לחוש כי אם שיתבטל מעונג שבת, אבל במקום שיש חששא שיצטרך הישראל לעשות מלאכה בשבת או לילך חוץ לתחום, אז אין להתיר אפילו לדבר מצוה, ותלה עצמו במה שכתב השכנה"ג, וליתא, כמ"ש הרב אליה רבה . יעוין שם. ]סק"ג[שם (רט) וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת וכו'. אבל ומהרדב"ז מהריב"ל )ח"ב סימן נ"ג()ח"א סימן פ"ז( ]ח"ד כתבו, דכיון שיודע שודאי יחלל שבת אסור. וכתב סימן אלף קנ"ח[]הגב"י[, דמשום הכי עתה מסתכנים בנפשם שלא הרב כנה"ג לחלל שבת. יע"ש. מי שהיה בא בדרך והוצרך לחלל שבת מפני הסכנה, יותר טוב שילך על רגליו ממה שירכוב, אם לא שהוא מסתכן או לא יגיע אזי ירכוב. כנה"ג משם הרדב"ז ]שם[)ח"א . יע"ש. סימן פ"א( ]ח"ד סימן אלף קנ"ב[שם (רי) וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת וכו'. עיין תשב"ץ שנזכרה שם סברא, ולפי זה לא )ח"א סימן כ"א(מצינו היתר בפרישה במדברות כו'. וזה כדעת ר"י בן לב שהביא המג"א . אך הריב"ל לאו מהאי טעמא אתי ]סקי"ד[)ח"ב סימן נ"ג(עלה, אלא שאף גם לדעת הרז"ה יש לחלק ולאסור ]במאור שבת ז.[בדין זה. שם ריא(וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת וכו'. כתב מג"א , וכן כתב רדב"ז ח"א סכ"ו כו'. נ"ב: )סקי"ד(ליתא לפנינו שם, וצ"ל, ח"ד תשובה אלף קמ"ט. שם ריב(וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת וכו'. ועיין במגן אברהם ד"ה וביום וכו', שכתב בשם )סקי"ד(הר"י בן לב , דכיון דיודע בודאי שיחלל שבת אסור, )ח"ב סימן נ"ג(וכ"כ רדב"ז , ועל )ח"א סימן י'( ]ח"ד סימן אלף קמ"ט וסימן אלף קנ"ח[זה סומכין עכשיו שמסכנין בעצמם שלא לחלל שבת. עכ"ל המג"א. וצ"ע דבנדה איתא, חסידים הראשונים לא )דף ל"ח ע"א(היו משמשין מיטותיהם אלא ברביעי בשבת שלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת, ופירש"י שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליו את השבת. עיין שם ברש"י שעשה חשבון איך ]ד"ה אלא מרביעי[יבוא מרביעי בשבת שתלד בשבת. ומוכח שם שדוקא חסידים הראשונים היו מדקדקים כך שלא יבואו מזה לידי חילול שבת, אבל כל העולם, דהיינו מי שאינו חסיד שעושה לפנים משורת הדין, אינו צריך להזהר בזה כיון שעתה אין כאן איסור, ואם לבסוף יצטרך לחלל שבת מותר מפני פיקוח נפש. ודוק. וקשה מזה על המחבר שהביא זה להלכה, גם על המג"א בשם הריב"ל והרדב"ז קשה, דשם בנדה אם תלד בשבת בודאי יצטרך לחלל שבת, דהיינו לכרות הטבור וכדומה לזה, אפילו הכי דוקא חסידים המדקדקים וזהירים יותר מהדין, אבל מי שאינו חסיד שרי. אבל באמת נלע"ד להביא ראיה לדין זה של המחבר והריב"ל מהא דאיתא בנדרים ובשבועות , )דף ט"ו ע"א()דף כ"ה ע"א(אמר רבי יוחנן, האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים, מלקין אותו וישן לאלתר, ולכאורה קשה למה מלקין אותו, הלא עתה אינו עושה שום איסור, ואם בסוף שלשה ימים יהיה סכנת נפשות, יהיה מותר לישן מפני פיקוח נפש, ולהמחבר והריב"ל : אלא דאמר קונם ניחא. וזה לשון הגמרא בנדרים )דף ט"ו ע"א(עיני בשינה, ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל, והא אמר רבי יוחנן האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר. עכ"ל. ופירש"י מי שבקינן ליה, הא עבר ודאי באיסור לא יחל, דלא מצי למיקם אנפשיה דלא יישן, והא אמר ר' יוחנן לאלתר מלקין אותו הואיל ונדר בדבר שאין יכול לעמוד בו. עכ"ל רש"י. מדקאמר הגמרא מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל, מוכח מזה דכיון דיודע שיצטרך לעבור ולעשות איסור, אף שאז יהיה פיקוח נפש ויהיה מותר לו לעבור כדי להציל עצמו, אעפ"כ אסור בתחלה לעשות על סמך זה, וכן מפירש"י מוכח כן. ודוק. ועוד נלע"ד להביא ראיה לדין זה דאם ידע שיצטרך לחלל שבת אסור לצאת אף שבעה ימים קודם השבת, מסוכה )דף כ"ה , וז"ל הגמרא: והעוסק במצוה פטור ממצוה מהכא נפקא, ע"א("]מהתם נפקא[ "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ]במדבר וכו', אלא עוסקים במת מצוה היו וכו'. ופירש"י ט', ו'[]ד"ה שחל שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי שביעי שלהן[נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואעפ"י שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן, אלמא מצוה קלה הבאה על ידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא. עכ"ל. ולכאורה קשה, הלא בעת שהיה מת מצוה מוטל לפניהם עדיין לא היה חיוב פסח עליהם, וכשיגיע פסח והם יהיו טמאים יהיו פטורים, ומנא לן דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת החמורה הבאה לידו בעת עוסק במצוה קלה, הלא גם בדבר הרשות כהאי גוונא מותר, כגון דמותר לצאת במדבר בחול אף שיודע שיצטרך לחלל שבת, אעפ"כ מותר לצאת כיון שעתה חול ואינו עושה איסור, ואח"כ כשיצטרך לחלל שבת יהיה מותר מפני פיקוח נפש, ומה צריך הגמרא לאשמעינן ולהוכיח כן מקרא בדבר מצוה. אלא על כרחך מוכח מזה, דדוקא במצוה מותר לעסוק במצוה קלה עתה אף שיודע שבזה יבוא לאחר זמן לאיסור חמור, כמו ליטמא במת מצוה, ובזה לא יכול לקיים מצות פסח שעונשו כרת, אבל בדבר הרשות כהאי גוונא אסור. ו דוק כי זה ברור. אחרי כתבי זה, מצאתי בהגהת הגאון רבי צבי חיות בנדה )דף , שהביא ראיה לדין הנ"ל כמו שכתבתי, ות"ל ל"ח ע"א(שכיונתי לדעתו להביא ראיה מגמרא הנ"ל נדה דף ]ותהילות לאל[ל"ח. אבל זה קשה לי על הגאון רבי צבי הירש חיות, שהביא ראיה לאיסור מהחסידים הראשונים, ואני הבאתי ראיה להיפוך, מדקאמר חסידים הראשונים לא היו משמשים מטותיהם וכו', משמע דוקא הם משום שהיו מחמירים על עצמם משום חסידותם, אבל לכולי עלמא שרי. וצ"ע. רק זה יש לאמר, דשאני התם, דלכן לכולי עלמא שרי, משום שהן עצמן אפשר שלא יחללו את השבת בכריתת הטבור וכדומה, רק נשיהם או אחרים יחללו את השבת, לכן לכולי עלמא שרי, רק החסידים מחמירים על עצמם, משא"כ אם יודע שהוא בעצמו יצטרך לחלל את השבת יש לאמר דלכולי עלמא אסור. ודוק. שם ריג(ואם אחר כך יארע לו סכנה וכו'. דע דמה שכתב ואם אחר כך כו' ויצטרך לחלל שבת וכו' אין "אם" זה כדבר שנתחדש, שהרי בתחילת דבריו התחיל שברור שיצטרך לחלל שבת, אלא "אם" זה הוא כמו "אם כסף תלוה את עמי" , דהיינו כשיצטרך. ודו"ק. ]שמות י"ז, כ"ד[שם ריד(ואין כאן חילול. כתב בספר שבילי דוד , יש ]סק"ג[לעיין במכס ובפונדקאות שנתבאר בסימן )רמ"ג(]רמ"ד ס"ו[ דמתירין משום הפסד לעמוד גוי בקבלנות, אבל על כל פנים איך נעשה כן לכתחלה לשכור מכס דהוא מתנה לחלל עיין שלטי הגבורים)שבועות ח.( שכתב להיפך דבהא .בכתובות)קיא.( איתא: כל המהלך ארבע אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העולם הבא שבת. וי"ל שאני התם ]במכס[ לא מיקרי מתנה, דעל כל פנים הברירה בידו שלא להעמיד גוי, מיהא בפונדק )ווירטהסהויז(דהכרח למכור בשבת, וי"ל גם שם יכול לעשות בהקפה באופן שאין איסור אם לא יחוש לפסידא, או י"ל שם רק שבות דשבות, לא מחמירין בשביל זה להוי כמתנה לחלל שבת. עכ"ל.)הערה: אל יפלא בעיני הקורא כי לא הבאתי היתרים שכתבו בעלי שו"ת בענין קבלנות ושאר דברים ע"י מכירה לגוי להנצל מאיסור שבת, כי בכיוון השמטתי כל אותן הדברים, כמאמר חכם אחד, מה שמותר יודעים העולם יותר מן הרבנים, ולא צריך לפרסם רק מה בענין שאסור. ועיין בתשובת מהר"ם שיק )או"ח סס"י צ"ו(דרעשמאשין ודאפפמיהלע שסיים: כל זה לדינא, אבל למעשה צריך להיות מתון בדברים כאלו, שרוב היתרים כאלו מביאים לידי חילול שבת, שעמי הארץ מדמים מילתא למילתא, ואומרים שכך התירו הפרושים. עכ"ל(. שם רטו(והעולה לארץ ישראל וכו' כיון דדבר מצוה הוא וכו'. כתב ב"י , וכתב עוד , )שיטה ל"ח(]הרשב"ץ ח"א סימן כ"א[שהעולה לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא בערב שבת כיון , דדבר מצוה הוי וכו'. נ"ב: וכן כתב הריב"ש ז"ל )בסימן ק"א(והביאה רבנו המחבר ז"ל בסמוך, וכתב שם דהעליה על דעת להתיישב מצוה מיקרי. וכמדומה לי שראיתי בספר שלטי הגבורים וכעת איני זוכר מקומו, דמהלך ארבע אמות בארץ ישראל מצוה קא עביד . ולפי דבריו אפילו לעלות על מנת לחזור מצוה מיקרי . אבל הרדב"ז )ח"א סימן צ"ד( ]ח"ד סימן אלף כתב על זה שכתבו הריב"ש והרשב"ץ ז"ל שהעליה לארץ קמ"ט[ישראל מצוה מיקרי, וזו קולא גדולה לא שמענוה, ואדרבא יש הסכמה ]בעזה[ שלא יצאו משם יום רביעי, דקרוב הדבר )העזה(שיבואו לידי חילול שבת. שם רטז(והעולה לארץ ישראל וכו' כיון דדבר מצוה הוא וכו'. אמר המאסף, על מה שכתב הריב"ש ]סימן ק"א[שהעליה לא"י מצוה ומותר לפרוש אפילו בערב שבת, כתבתי ]כנה"ג הגב"י[: אבל הרדב"ז ז"ל במקום אחר )ח"א סימן צ"ד( ]ח"ד כתב על זה, וזו קולא גדולה ולא שמענוה, אדרבה סימן אלף קמ"ט[יש הסכמה בעזה שלא יצאו משם יום רביעי, דקרוב הדבר שמא יבוא לידי חילול שבת. ע"כ. ולפי שלכאורה יש להבין מדברים אלו שהרדב"ז חולק על הריב"ש ז"ל וסובר שאין העליה לא"י מצוה, וזה אי אפשר, שהרי הרדב"ז ז"ל כתב שם, ואלו אנו אית לן דאינו נקרא דבר הרשות אלא יוצא לטייל, אבל מי שיוצא לבקש טרף לביתו מצוה חשיב, וכל שכן העולים לא"י דחשיב כתב בלשון הזה: דבר מצוה. גם בסימן פ"ז ]ח"ד סימן אלף קנ"ח[סמכו על ר"ת , שכיון שהולך לבקש ]הו"ד במרדכי שבת סימן רנ"ח[פרנסת ביתו כדי להחיות נפשות, לדבר מצוה מקרי. ראיתי לבאר דברי, שכוונתי לומר שעל מה שהתיר הריב"ש לפרוש לא"י אפילו בערב שבת, כתב הרדב"ז זו קולא גדולה היא, ולא מפני שסובר שהעליה לא"י אינה מצוה, אלא מפני שחולק עליו בפירוש הברייתא, שלדעת הריב"ש טעם האיסור מפני ששלשה ימים קודם השבת הוא כמתנה לחלל השבת, אבל קודם שלשה ימים לא הוי כמתנה לחלל את השבת ומותר לפרוש, ונפיק מזה דלעלות לא"י מותר לפרוש אפילו בערב שבת, והרדב"ז ז"ל חולק עליו, שאין טעם הברייתא מפני שנראה כמחלל את השבת, מפני ביטול עונג שבת, ולזה אלא הטעם כדפירש הרי"ף ]שבת ז:[מחלקת הברייתא בין הולך לדבר מצוה לאינו הולך, דאם הולך לדבר מצוה אין טעם עונג שבת מונעו, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל במקום שצריך לחלל את השבת כהולכי מדברות, אפילו מיום ראשון ואפילו לדבר מצוה אסיר. גם מה שכתוב שם הרדב"ז ח"א סימן צ"ד, צ"ל סימן ע"ז. שם ריז(והעולה לארץ ישראל וכו' כיון דדבר מצוה הוא וכו'. ]הגב"י[נ"ב: ודוקא להתיישב. והרב כנה"ג ,כתב אפילו להלך ארבע אמות. יע"ש. ומה שכתב משם הרדב"ז דנראה דחולק, כבר פירש דבריו בשיירי סימן זה )]הגב"י[ אות ט'(.. יע"ש שם ריח(והעולה לארץ ישראל וכו' כיון דדבר מצוה הוא וכו'. דברי מרן ז"ל הללו הם תשובת הריב"ש ז"ל )סימן , וכתבה בב"י סוף סימן זה, שכתב שם דלעלות לא"י הוי ק"א(שפיר דבר מצוה, וכ"כ הר"ש ]בר צמח[ ז"ל . ע"ש. ]ח"א סימן כ"א[ולא נתבאר בדבריו ז"ל עליה זו מה היא, אי על מנת לחזור או )הגב"י(כתב משם על דעת להתיישב שם. ומרן החבי"ב ז"ל הריב"ש ז"ל שם, דהעליה על דעת להתיישב מצוה מיקרי, והבין בדבריו דאילו על מנת לחזור לא מיקרי מצוה להפליג בערב שבת. ועיין להרב אליה רבה ז"ל שכתב וז"ל: דוקא על )סקי"ג(דעת להתיישב, ויש אומרים דאפילו מהלך בא"י מצוה היא, וסברא ראשונה כתב כנה"ג בשם ]הריב"ש[. ותימה עליו, )הר"ש(דהריב"ש כתב הא דמהלך ארבע אמות בא"י, אלא על )סימן ק"א(כרחך מה שכתב להתיישב לאו דוקא, ולא בא אלא להורות דעליה למצוה נמי מצוה היא. ע"כ. וכדבריו מתבאר מתוך התשובה גופה, שהביא כמה ראיות להוכיח דגם העליה עצמה חשיבא מצוה, כמ"ש פרק קמא דחולין בההיא דגינאי נהרא, ]ז.[חלוק נמי להאי דבמצוה קעסיק, וכן התירו ביום הכיפורים לעבור במים להקביל פני רבו, וכן לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו התירו שלא לחזור לביתו לבער החמץ, אעפ"י שאם הלך לדבר הרשות יחזור מיד. שבכל אלו אעפ"י שאין ההליכה עיקר המצוה, מ"מ כיון שהולך לעשות המצוה נקרא עוסק במצוה, וכן הוא בהולך לארץ ישראל. ע"ש. מבואר מזה דכיון דלא דייקינן מלשון להתיישב דאתא לאפוקי העולה על מנת לחזור וכמו שכתב הרב ז"ל, דגם על מנת לחזור חשיבא מצוה, א"כ נלמד מזה דאפילו ההליכה משעה שיוצא מעירו וישם לדרך פעמיו, הגם שעדיין לא דרכו רגליו בארץ הקדושה, עוסק במצוה מיקרי, מכח כל הראיות שהביא הוא שם לזה כנזכר, ועל כן הותר להפליג בערב שבת, כיון שהוא מתחיל במצוה בה שעתא שהוא יוצא לדרך. אכן 'הרשב"ש ז"ל נראה דפליג על זה, דבתשובות סימן א )דף , וסימן ב' , וסימן של"ד , כתב ב' ע"ב()דף ג' ע"א()דף ס"ג ע"ד(דאם אדם נשבע שיעלה לא"י, אין העליה אלא הכשר מצוה ויכול לישאל על שבועתו, ואם העליה בעצמה היתה מצוה אין לו הפרה, וכן הנשבע שלא יעלה לא"י, שבועה היא ואינו נשבע לבטל את המצוה, הא למה הדבר דומה, לנשבע שלא ילוש מצה או לא יאפה אותה, או למי שנשבע שלא יעשה סוכה, ששבועתו שבועה, לפי שאין אפיית המצה ועשיית הסוכה אלא הכשר מצוה וסיבה מקדמת למצוה. תדע לך שהרי אמרו בירושלמי ]שבועות , הנשבע שלא יאכל מצה ולא ישב בסוכה, לוקה ואוכל פ"ג ה"ד[ויושב, ואם איתא דהנשבע שלא יאפה מצה ושלא יעשה סוכה הוא נשבע לבטל את המצוה, אדנקיט לה בנשבע לבטל המצוה עצמה לינקוט לה בנשבע לבטל המכ שירין, ואנא אמינא אם בנשבע לבטל את המכשירין וכו' כל שכן בנשבע לבטל המצוה עצמה וכו', משמע דאם נשבע על המכשירין שלא לעשותן שבועתו שבועה. וכן נמי בנשבע שלא יעלה לא"י ושלא יקנה בית שבועתו שבועה, וכן הנשבע שיעלה לא"י יכול הוא לישאל על שבועתו, אעפ"י שהנשבע לקיים את המצוה אינו יכול לישאל על שבועתו, מפני שאינו נשבע על גוף המצוה אלא על מכשיריה וסיבותיה, וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה , דהעליה ]כלל י"ב סימן ז'[לא"י לא חשיב מצוה אלא מכשירי מצוה, שאין המצוה אלא הדירה בארץ כדכתיב "וירשתם אותה וישבתם בה" ]דברים י"א, כמו שכתב הרמב"ן א"ז ז"ל , ל"א[]בחדושיו עה"ת במדבר ל"ג, נ"ג[והסכים עמו א"א הרשב"ץ ז"ל . אלא ]זוהר הרקיע עשה רכ"ו אות ע"ו[אם נשבע שידור בא"י ורוצה לישאל אז אין מתירין לו. ע"כ. והכי מסיק מר בריה דרבינא בספר יכין ובעז ז"ל ))ח"א( ]ח"ב[. ע"ש. וכפי דבריו מתבאר דכדי לעלות לא"י אסור סוף סימן ב"ן(להפליג בערב שבת, דההליכה לעלות לא"י לא חשיב דבר מצוה אלא מכשירי מצוה, היפך סברת הריב"ש ופסק מרן ז"ל שלפנינו. והא דמייתי מהרמב"ן והרשב"ץ ז"ל, אחהמ"ר נראה דלא דמי, דאינהו ז"ל אתו לאפוקי לעולה לא"י על מנת לחזור, דההיא לא חשיבא מצוה לפי שאין המצוה אלא בישיבה, ועל כן זה העולה על מנת לחזור אפילו מה שדורך כף רגלו על הארץ הטובה לא חשיב מצוה, וכל שכן מה שיוצא מביתו לרכוב אניות לעלות על מנת לחזור, דלא חשיב מצוה לפי דעתם, ואין הכי נמי דאם עולה להתיישב, אפילו ההליכה בחוץ לארץ כדי לעלות להתיישב חשיבא מצוה. ועיין לעט"ר מוה"ר הגדול בספר שרשי הים ז"ל )ח"ב שורש נשבע שהביא תשובת הרשב"ש לבטל את המצוה דף)ק"ד( ]ק"ז[ ע"ג(ז"ל הלזו, ומה שיישב על פי זה תשובת הרא"ש, דאיך פסק שנשאל על שבועתו מאחר דאין שאלה למי שנשבע לקיים מצוה. וניחא ליה, דהעליה אינה מצוה אלא מכשירי מצוה כנזכר. ושוב כתב וז"ל: ועיין למהרימ"ט ז"ל , ולהרב פני משה )ח"ב סימן כ"ח(ז"ל , ולהרב זרע אברהם ז"ל )ח"א סימן ה'()חיו"ד סימן י"ג דף נ"ו , שעמדו על תשובת הרא"ש הלזו ליישב קושיא זו לדעתו, ע"ג(ואין גם אחד מהם שעלה לחלק כחילוק הרשב"ש, כנראה דלא משמע להו לחלק בין מכשירי מצוה למצוה עצמה. גם מדברי הר"ן ז"ל משמע דאין לחלק בכך וכו'. וגם הריב"ש )סימן ל"ח(ז"ל בתשובותיו כתב דשבועה כזו חיילא )סימן צ"ח וסימן שצ"ח(מטעם כולל, מגו דחל אנשים שאינן ראויות להריון חל נמי אראויות להריון. ע"ש. ואי הוה סבירא ליה כסברת הרשב"ש שכתבנו, הוה ליה למימר דאין כאן נשבע לבטל את המצוה, כיון שלא נשבע בפירוש שלא לפרות ולרבות, אלא ודאי משמע דפליג אהרשב"ש ז"ל בזה. עכ"ל. גם ראיתי למרן מלכא עט"ר מוה"ר הגדול חקרי לב ז"ל , )ביו"ד ח"ג סימן פ"ז מדף פ"ח ע"ד ואילך(שגם הוא ז"ל עמד על תשובת הרשב"ש ז"ל הלזו וסתר כל ראיותיו. ומלבד זה הביא מכמה פוסקים ז"ל דעל כרחך למימר דלא סבירא להו הכי, ומכללם הביא תשובות הריב"ש דסימן צ"ח ושצ"ה ושצ"ח, דמוכח מינייהו דלא סבירא ליה האי חילוקא, הכל כדברי עט"ר מוה"ר זה הי"ם הגדול הנזכר ז"ל. ע"ש. דכמעט שני נביאים נתנבאו בסגנון אחד. ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגליהם, אחרי נשיקת הרצפה אמינא דלא היו צריכים המה הגבורים לטרוח ללמוד שחולק הנזכרות בתשובות ז"ל הריב"ש דברי מדקדוק אהרשב"ש, מאחר דבתשובה זו דסימן ק"א שלפנינו, בפירושא איתמר בדין עליה לא"י דקאי ביה הרשב"ש ז"ל, דכתב בהדיא דהעליה גופה הוי מצוה, ומטעם זה שרי להפליג בערב שבת, והביא כמה ראיות לדבריו, הגם דפליג התם אסברת ר"ת ז"ל דסבר דאפילו ההולך לסחורה ולראות פני חבירו הכל חשיב דב ר מצוה להתיר להפליג בערב שבת כל שאינו הולך לטייל, והוא ז"ל כתב עליו דקולא יתירה היא כיע"ש, דמהא משמע דהעליה לא"י לדידיה חשיבא מצוה גמורה, ואפילו ההליכה שהולך מעירו דרך אניה בלב ים חשיב ליה מצוה גמורה, ומתיר להפליג בערב שבת בשבילה כנזכר. ותשובה זו היה להם להביא, דמבואר בה היפך הרשב"ש ז"ל כמדובר. ועיין מה שכתבתי בעניותין לקמן סימן רנ"א בס"ד. )אות ז'(והנה מוהרימ"ט ז"ל שם אחר שהביא דעת רבו הרב מוהר"ש סאגיש ז"ל בטעמו של הרא"ש ז"ל והרבה להשיב עליו, כתב וז"ל: ומשמע לי שטעמו של הרא"ש בתשובה זו שהשוה נדר זה כשאר נדרי הרשות, היינו משום דנדר זה שנדר לעלות על דעת לחזור לא מצינו דזה מצוה מפורסמת. ואפילו תימא שזכות הוא לו ממה שאמרו המהלך ארבע אמות ]כתובות קיא.[בא"י מובטח לו שהוא בן העולם הבא, דכתיב "ורוח להולכים בה" , מ"מ מצות עשה ליכא, אי נמי הא דכל ]ישעיה מ"ב, ה'[המהלך ארבע אמות מיירי במת שם וכו'. ע"ש. ולפי דברי מורנו הרב שרשי הים ז"ל הנזכר שעשאו למוהרימ"ט חולק עם הרשב"ש ז"ל, צריכין אנו לומר דכי עולה על דעת לחזור, אפילו מה שהולך ארבע אמות בא"י לא חשיב מצוה ואין שם אלא זכות בעלמא, ולתירוצא בתרא אפילו זכות ליכא במהלך אלא בנקבר שם, אבל כשהולך על דעת להתיישב, אפילו ההתחלה דהיינו מה שעוקר רגליו מביתו ויוצא והולך בחוץ לארץ ביבשה ובתוך הים להתיישב בא"י, הגם דההליכה לאו עיקר המצוה היא אלא מכשירים, אפילו הכי חשיב מצוה לדין נשבע לבטל את המצוה דאין לו התרה, וכי כתב הרא"ש דנשאל על שבועתו, היינו בעולה על מנת לחזור. ומזה יש להרגיש על מורנו הרב ז"ל שם, דמאחר שנחית לכל זה, איך לא הקשה על הרשב"ש ז"ל במה שנסתייע מהרמב"ן והרשב"ץ דכתבו דאין העליה מצוה כי אם הדירה, למאי דבעי הוא ז"ל למימר דההליכה לא הוי מצוה. דיש לדחות כדכתיבנא בעניותין, דאין הכי נמי דהכי סבירא לה ו היכא דעולה על מנת לחזור, אבל על דעת להתיישב גם ההליכה הוי מצוה כנזכר. גם אשו'ר לגדול אדוננו מורנו הרב חקרי לב שם דכתב וז"ל: גם הרימ"ט כתב שטעם )דף פ"ט ע"ב()חיו"ד סימן כ"ח(הרא"ש וכו', היינו שלא היה העליה על מנת לדור אלא לחזור, שמע מינה דאי על דעת לדור שם הוי הכשר מצוה כמצוה. הרי ממש כדכתיבנא, דהיכא דהוי מצוה גם ההליכה דידיה חשיבא מצוה, ושאני על מנת לחזור דהיא גופא לאו מצוה היא. ועיין . להרב נוה שלום ז"ל בחלק התשובות )סימן ז'(ומכל האמור מה מאד תמיהני למה שראיתי לעט"ר מורנו הרב חיים ומלך נר"ו בספרו הבהיר נשמת כל חי )חיו"ד סימן , כי שם הראנו ידו הנפלאה וזרועו יקבץ סברות כל הפוסקים ן'(קמאי ובתראי ז"ל שדברו חכמים במצות עליית א"י בזמן הזה, ושקיל וטרי בהדייהו ובכל החילוקים האמורים בענין ברוחב מבינתו, ושם אחר שהביא דברי מהרימ"ט ז"ל הנזכר שכתבם מרן החבי"ב ז"ל ביו"ד , שפירש )סימן)זכ"ר( ]רכ"ח[ הגב"י אות ער"ב(בתשובת הרא"ש הלזו דהיה הנדר דוקא לעלות לא"י, ואין מצוה בעליה כי אם בישיבה, כתב וז"ל: ומ"מ נראה שדעת מהרימ"ט בכוונת דברי הרא"ש משום דנדר לעלות ולא לדור, וליכא מצוה בעליה, דהוי מכשירי מצוה ולא עיקר המצוה, וכן פירש הרשב"ש ז"ל בסימנים א"ב בדברי הרא"ש, דאין עיקר המצוה בעליה כי אם בדירה, וכ"כ הרדב"ז ז"ל בחדשות סימן )קנ"ד(]תנ"ד[ וכו'. ע"ש. וכן בקדש חזיתי להרב מהר"ר ישראל ז"ל בעל תקלין חדתין בספר החשוב פאת השלחן )דף ג' ע"א ]אות , שגם הוא ז"ל השוה דעת מהרימ"ט עם הרשב"ש ז"ל, ט"ז[(דאחר שכתב משם הרשב"ש דהעליה לא"י אינה גוף המצוה אלא ואחהמ"ר קשיא טובא עלייהו איך השוו דעת הרשב"ש עם דעת מוהרימ"ט והרדב"ז דכולהו סבירא להו דהעליה מכשירי מצוה, מאחר דחלוקים הם בסברתם, דהרשב"ש ז"ל סבירא ליה דאפילו כשעולה על דעת להתיישב לא התחיל במצוה אלא כשמהלך בא"י, אבל כשעדיין הוא מהלך בחוץ לארץ כדי לעלות הוי מכשירין, ואילו מהרימ"ט והרדב"ז ז"ל לא דיברו בענין ההליכה עצמה, אלא שחילקו בין עולה על מנת להשתקע לעולה על מנת לחזור, ואין הכי נמי דבעולה על מנת להשתקע משעה שנשא רגליו ללכת מעירו הוי מצוה. והיותר תימא על מוה"ר נר"ו איך לא זכר ש'ר לא דברי מוה"ר הגדול מוהרי"ם ז"ל, ולא דברי עט"ר מרן זקנו ז"ל, שכתבו להדיא דמהרימ"ט סבירא ליה דלא כהרשב"ש ז"ל, ומוה"ר מרן זקנו ז"ל הרחיב הביאור, דסבירא ליה למוהרימ"ט דכל שהולך לדבר מצוה ההליכה נמי חשיב מצוה, אלא דבדעתו לחזור קאמר דגם הדירה דרך עראי שדר שם לא הוי מצוה, ואיך מני"ר נר"ו כתב להיפך בדעת מוהרימ"ט, אחר דגם מני"ר נר"ו הבין בדעת הרשב"ש ז"ל כדמתרגם להו מוה"ר כמוהרי"ם ז"ל דעת מהרימ"ט ז"ל, דעל ההליכה הוא דקאמר דהוו מכשירין, איך השוה לזה דעת מהרימ"ט ז"ל. וגם דברי הרב אליה רבה ז"ל דכתיבנא בריש אמי'ר אשתמיטו מיניה דמר לפי שעה, דשם )דף הקשה מדנפשיה על מרן החבי"ב ועל הרב יד פ"ו ע"ב ד"ה אמנם(אהרן ז"ל הקושיא הנזכרת, דלא כיוון הריב"ש ז"ל כי אם דהוה ס"ד דדוקא הישיבה או הליכת ארבע אמות בא"י הוי מצוה כיון דהוא בתוך א"י, אבל ההליכה בדרך לילך לא"י הא לא מקרי מצוה להתיר בשבילה להפליג אפילו בערב שבת, לכך טרח הריב"ש והביא ראיות לזה וכו'. ע"ש. והן הם דברי הרב אליה רבה ז"ל הנזכר. ועיין למר רב חביבא נר"ו בספר החשוב שמע אברהם , שעלה ונסתפק אי מקדימין דין מי שהולך לא"י )סימן ב'(לבעל דין אחר למשרי תיגריה ברישא, ולא הכריע, ושלח תשובתו להרב המפורסם בעל ספר תקלין חדתין ז"ל הנזכר, והוא ז"ל כתב דההולך לא"י ההליכה לאו מצוה היא אלא מכשירי מצוה, כמו שכתבו הרא"ש והרשב"ש ז"ל. והרב המחבר נר"ו כתב עליו , דאשתמיט מיניה דברי מרן החבי"ב ז"ל ]בסימן ג'[ביו"ד סימן ]רכ"ח[, דכל שעולה לדור הוי העליה מצוה, )זכ"ר(ושכ"כ הרב בית יאודה . ע"ש. ולא הביא גם )ח"ב סימן ]ק[כ"ד(להקת הפוסקים ז"ל הנזכרים דלא סבירא להו סברת הרשב"ש ז"ל הנזכרת כנזכר, ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו עוד. ומשתכל הוית להרב בית עובד ז"ל בחדושיו לאו"ח בכ"י בסימן זה, שהביא דברי מרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג )הגב"י(וז"ל: וכתב עוד שהעולה לא"י וכו', וכ"כ הריב"ש ז"ל בסימן ק"א וכו', וכתב שם דהעליה על דעת להתיישב מצוה מיקרי, וכמדומה לי שראיתי בספר שלטי הגבורים וכעת איני זוכר מקומו, דמהלך ארבע אמות בא"י מצוה קעביד, ולפי דבריו אפילו לעלות על מנת לחזור מצוה מיקרי. והרב הנזכר תמה עליו וז"ל: ולפום ריהטא יש לתמוה על הרב ז"ל במה שכתב וכמדומה לי שראיתי בספר שלטי הגבורים וכו', והא דבר זה ש"ס ערוך בשלהי כתובות , דאיתא התם, "נותן )דף קי"א ע"א(נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" , אמר רבי ]ישעיה מ"ב, ה'[ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המהלך ארבע אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב. ע"ש. ופסקו הרמב"ם ז"ל )פ"ה וז"ל: אמרו חכמים כל השוכן בא"י עונותיו מהלכות מלכים הי"א(מחולין וכו', ]אפילו[ הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. ע"ש. וכיון דהמהלך ארבע אמות זוכה לעולם הבא, ממילא אתה למד דמצוה רבא קעביד עד שמובטח שהוא בן העולם הבא, והריב"ש ז"ל בסימן הנזכר הביא להך מימרא דכל המהלך וז"ל: ואחרי שלדבר מצוה מותר אפילו בערב שבת, אין ספק שהעליה לא"י מצוה היא, ור ז"ל אמרו בפרק שני דייני גזירות, שהדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, וכן אמרו שם כל המהלך ארבע אמות וכו'. איברא דאיכא לאקשויי על הריב"ש דכתב אחר זה וז"ל: וכן אין לומר שאין העליה מצוה כי אם הישיבה, שהרי העולה על דעת להתיישב נקרא עוסק במצוה. אשר מוכח מדבריו אלו דדוקא בעולה להתיישב נקרא עוסק במצוה, אבל אם עלייתו היא על דעת שיחזור לא מקרי עוסק במצוה, וזה קשה, עדיין לחלוחית הדיו קיימת במה שהביא שם לראיה דעליית א"י מצוה מהא דכל המהלך, וא"כ מינה מוכח דאף דהעליה לאו אדעתא להתיישב רק אדעתא לילך בה ארבע אמות ולחזור, מקרי עוסק במצוה, כיון דההליכה בה ארבע אמות לחוד מצוה רבה היא. מיהו על הריב"ש לא קשיא, די"ל דמה שכתב וכן אין לומר שאין העליה מצוה וכו', אין כוונתו לומר דעולה על דעת להתיישב לגמרי לעולם ואין דעתו לחזור, אלא רצונו לומר דהישיבה בה אם זמן מעט או הרבה מצוה היא, וכן העליה על דעת להתיישב בה זמן מועט או הרבה נקרא עוסק במצוה, אעפ"י שאינו מתיישב בה לעולם ודעתו לחזור, וילמד תחתון מן העליון, שעיקר ראייתו דעליה לא"י מצוה היא מהא דכל המהלך, אשר מזה מבואר דאפילו שאינו עולה להתיישב לגמרי רק להלך בה ארבע אמות מצוה רבה היא. ובכן יגדל התימא על הרב כנה"ג שכתב בדעת הריב"ש דדוקא העליה על דעת להתיישב בה, וכתב על דבריו מה שרשום בזכרונו הטהור דברי הרב שלטי הגבורים דאפילו המהלך ארבע אמות מצוה קעביד, וכתב דלפי דבריו אפילו על מנת לחזור, ואיך לא שלטה עינו עין הבדולח במה שכתב הריב"ש לעיל מיניה וכו'. אבל יש ליישב דברי הרב כנה"ג, דהא ודאי כי לא נעלם מעיני קדשו הך מימרא, ומה גם דהריב"ש הביאה שם, אלא דאיהו סבירא ליה דהא דכל המהלך, אין הכוונה שהלך בה ארבע אמות וחזר לחוץ לארץ, אלא הכוונה שכל שעלה לא"י אעפ"י שלא הלך בה רק ארבע אמות ומת שם מובטח לו וכו', אמנם אם לא מת שם אלא הלך בה ארבע אמות וחזר לחוץ לארץ לא עבד שום מצוה. אלא שמלשון הרמב"ם שכתב אפילו הלך בה זוכה לא משמע כן, דאם כן הוה ליה למימר זכה מאי זוכה. ועיין בתשובת מהרימ"ט )ח"ב , שכתב דלילך ארבע אמות בא"י ולחזור ליכא מצוה סימן כ"ח(כלל, והא דכל המהלך ארבע אמות מיירי במת שם. וע"ש שכתב דהעליה אפילו לדור לאו מצוה היא, וצ"ע מכאן. עכ"ל הטהור. העתקתי ,כל לשונו לפי שיש לי הצעיר לשאת ולתת בדבריו דהנה עיקר קושייתו על מרן החבי"ב במה שכתב וכמדומה לי וכו' והוא ש"ס ערוך, תמהני עליו איך לא שלט ]הגה"ט[בתוספת עינא פקיחא דכבר קדמו הרב יד אהרן ז"ל נופך וז"ל: ולי נראה דאין ראיה ממה שכתב כן הרב שלטי הגבורים דסבירא ליה דעל מנת לחזור מצוה איקרי, דהא דהולך ארבע אמות גמרא ערוכה בכמה דוכתי, ואפילו הכי כתב הריב"ש דהעולה על מנת להתיישב מצוה קעביד, הא לחזור ודאי דאינו מצוה. אלא מוכרחין אנו לומר דאין ראיה מהתם, דדילמא התם מיירי כשהולך על מנת להתיישב וכו'. מה שהוצרכתי לזה הוא ממה שראיתי להרב שלטי הגבורים בפרק שבועות שתים בתרא היפך מה שכתב הרב החבי"ב בשמו וז"ל: ואפילו ]שבועות ח.[למאן דאמר דהאידנא מצוה ללכת לא"י, היינו דוקא על מנת לדור, אבל הליכה על מנת לצאת אין בה מצוה וכו'. ומילתא דמסתבר הוא, דמה מצוה יוכל לעשות להלוך לא"י על מנת לשוב, מי בקש זאת מידו רמוס חצריו, דאין כאן נחת רוח לפניו יתברך. עכ"ל. הרי בביאור דסבירא ליה להרב שלטי הגבורים ז"ל דעל מנת לחזור אין בו מצוה. וציין שם תשובת מהרימ"ט והרב פני משה ז"ל, דסבירא להו דעליה לבד לאו מצוה היא. וכל זה אשתמיטיתיה מהרב בית עובד ז"ל. ועיין בספר דובר מישרים בהלכות מלכים . ותו קשה, דהרב יד אהרן )דף ס' ע"א וב'(ז"ל גופיה בחלק אה"ע על מה שכתב )סימן ע"ה הגהב"י אות ל"ו(שם מרן החבי"ב ז"ל גופיה כמו שכתב כאן, דכמדומה )אות ז"ך(לו שראה בשלטי הגבורים וכו', כתב הוא ז"ל: ואני מצאתי להרב שלטי הגבורים היפך וכו'. והרב הגדול מאור עינינו חיד"א ז"ל בספר יוסף אומץ הקשה עליו, דמרן )סימן ב"ן דף מ"ב ע"ד(החבי "ב גופיה ביו"ד סימן רכ"ח הביא )]שכנה"ג[ הגהב"י אות רג"ע(תשובת מהרימ"ט דעליה אין בה מצוה אלא בישיבה, וכתב עליו, וסעד לדבריו בשלטי הגבורים פ"ג דשבועות, ואין להקשות על מרן החבי"ב מיניה וביה, דכבר הרגיש הוא בעצמו ביו"ד סימן ר"ג , שכתב, ובטור אבן העזר כתבתי וכו' ))הגה"ט( ]הגב"י[ אות ו'(כמדומה לי שראיתי בספר שלטי הגבורים במס' כתובות דמצוה ללכת ארבע אמות בארץ ישראל, ועיין מה שכתבתי סימן רכ"ח הגהב"י וכו', והוא לשון זה שמביא דברי הרב שלטי הגבורים פ"ג דשבועות. עש"ב. ועיין למורנו הרב נר"ו שם בתשובה הנזכרת מאי דשקיל וטרי בהא. גם מה שהקשה הרב בית עובד ז"ל על הריב"ש, היא קושיית הרב אליה רבה ז"ל שכתבנו בראשית מאמר. גם מה שכתב ליישב דברי הרב כנה"ג דסבירא ליה דהא דכל המהלך היינו במת שם, אך אם לא מת ויצא לחוץ לארץ לא עבד שום מצוה. הנה נראה שלא השלים תירוצו, דצריך לומר דהכי קאמר, דזהו פירוש הגמרא, אך הרב כנה"ג מייתי מהרב שלטי הגבורים דכל שהלך אפילו לא מת וחזר לחוץ לארץ חשיב מצוה, והיינו דאיכא למילף מדבריו מה שאין ללמוד מהש"ס. ואם לזה כיון, אחהמ"ר לא ידענא מה מצא בדברי הרב שלטי הגבורים לאוקומי למילתיה בחזר לחוץ לארץ, והרי מהלך ארבע אמות בא"י סתמא קאמר כלשון הגמרא, ואם יש בנו כח לפרש הש"ס דהיינו במת שם, למה לא נפרש כן בדברי הרב שלטי הגבורים הסתומים, ומהי תיתי לפרש דבריו היפך הש"ס. וכיוצא לזה עיין לעט"ר מוה"ר נר"ו שם , דעלה בדעתו לומר דציון זה שציין הרב )דף פ"ו ע"א(כנה"ג ביו"ד רכ"ח מה שכתב בסימן ג"ר, כיון להקשות דברי הרב שלטי הגבורים ז"ל אהדדי, ודחאו וכתב, ועוד דלשון זה שכתב ביו"ד סימן ג"ר דמצוה ללכת ארבע אמות בא"י, איני רואה בו שום הכרח דהרב שלטי הגבורים סבירא ליה דהליכה לבד הוי מצוה, דאעיקרא הם דברי הש"ס דסוף כתובות, וכבר תרגמה מהרימ"ט ז"ל דההיא מתפרשא בנקבר שם. א"כ אין הכרח מדברי הרב שלטי הגבורים ז"ל אלו כלל וכו'. ע"ש. וא"כ גם לשון זה דמייתי הרב כנה"ג באו"ח דאינו מפרש בהדיא דאיכא מצוה גם בעל מנת לחזור, אלא שהוא ז"ל מפרש כן, ואם כן קשה מה ראה לפרש הש"ס בנקבר שם אחר דליכא שינוי לשון ביניהם, וכמו שכן תמה מוה"ר נר"ו על דברי הרב כנה"ג דאורח חיים הללו ד"ה איברא. ע"ש. ותו דלפי פירוש זה קשו דברי הרב שלטי הגבורים אהדדי עם ההיא דפ"ג דשבועות, דכתב להדיא דבהולך ארבע אמות על מנת לשוב אין בו מצוה כנזכר. ומה שדחה הרב בית עובד ז"ל לזה מלשון הרמב"ם שכתב אפילו הלך בה זוכה, דאם כן זכה הוה ליה למימר. אחהמ"ר שביק רברבי ושקיל זוטרי, דדקדוק לשון זה בין זוכה לזכה אינו כדאי כמובן, ועדיפא מינה הוה ליה לדחות מסיום הלשון, שכתב ואפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הנקבר בה נתכפר לו כל עוונותיו. ע"כ. דשמע מינה דהלך דרישא בלא נקבר קאמר, ועיין למוה"ר נר"ו שם ע"ג, וזו סתירה מספקת לתירוצו. ועיין להרב זית רענן ז"ל סדר פנחס על דף רמ"ח מהילקוט ד"ה מלגלגין בתמידין, פירוש, מבזין בתמידין, משום דאמרינן כל ההולך ארבע אמות בא"י מכפרין על כל עוונותיו, דכתיב "וכפר אדמתו עמו" אמרו אין אנו צריכין לתמידין. ע"כ. ומהא נמי שמעינן דמר סבר כדאמרן, דמעלת המהלך ארבע אמות בא"י ישנה גם בלא נקבר. אלא דלכאורה דבריו תמוהים, דלשון הש"ס הוא כל המהלך ארבע אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב. אבל מה שכתב דמכפרין לו, נראה דהיינו דרב ענן דאמר התם דכל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח וכו', וכתיב התם "וכפר אדמתו עמו", וכלשון הרמב"ם ז"ל הנזכר שכתב הנקבר בה נתכפר כל עוונותיו. ואולי דחיסור לשון יש וכך צריך לומר, משום דאמרינן כל המהלך וכו' מובטח לו, וכל הקבור בא"י מכפרין, ואתי שפיר דמייתי קרא דוכפר דדרשוהו בש"ס על הקבורה כנזכר, ומפרש דאפילו הכי אינן צריכין לתמידין, דכיון דהם בחייהם מובטחים שהן בני העוה"ב אינן צריכין לכפרת התמידין. ]ודרך אגב אציגה נא עמך מה שראיתי ל הרב דמשק אליעזר ז"ל פרק קמא דחולין , שאחר )סימן ו' אות ז' דף כ"א ע"ב(שהביא דברי התוספות ז"ל על בעיית )פ"ב דשבועות דף י"ד ע"ב(רבי ירמיה בן בבל שעלה לא"י ונעלם ממנו מקום מקדש מהו שיתחייב בקרבן עולה ויורד, שכתבו בד"ה ונעלם, דמיבעיא שם אם נכנס בטומאה, ובזמן הזה דאין מצוי לשאול היכן מקומו, ובני א"י עצמן אינן מכירין וכו'. ע"כ. כתב על זה וז"ל: וכבר כתבתי תשובה ארוכה ורחבה מני ים לאדוני אבי הגאון והחסיד, כשנסע עם אמי מורתי הצנועה וחסידה לארץ הקדושה, דמן הטעמים האלו יש למנוע בזמננו ליסע, שלא יתחייב עצמו בכל החיובים האלו כקרבנות ועולת התמיד וקטרת ותרומות ומעשרות, וכ"כ רבנו חיים הכהן ז"ל שם ]כתובות קי: תוד"ה הוא[ובקידושין, שאין ליסע לא"י בזמן הזה, מפני שכמה גופי מצוות תלויין בה שצריך לקיימן אפילו בזמן הזה. ע"כ. וכמו שהארכתי באותה תשובה. וגם לרמב"ם איכא ]הלכות בית הבחירה פ"ו הי"ד[כרת, ולהראב"ד ז"ל ספק כרת אם נכנס אפילו בזמן הזה במקום שהיה קדשי קדשים לענין כרת, ולענין בית המקדש אם נכנס בטומאה לענין קרבן עולה ויורד, כיון דלא ידענו את מקומן היכן הם. ואפילו בזמן עזרא עלו עמו שלשה נביאים חגי זכריא ומלאכי, אחד העיד על מקום מקדש, ואחד על מקום המזבח, ואחד העיד שהקריבו עליו קרבן וכו' , ואפ"ה נסתפקו ]זבחים סב.[בעובי הכותל והיא אמה טרקסין, וגם שמואל מסרה לדוד ]שם , כדאמר וישבו בניות ברמה וכו'. וכמה חיבטו הראשונים נד:[לידע מקום מקדש, כדאמר בפרק איזהו מקומן , לא הוו ידעי ]שם[מקום מקדש היכן הוא עד דאמר ניתי ספר יאושע וכו'. ודואג ואחיתופל קנאו בדוד על דבר זה כדכתיב "כי קנאת ביתך אכלתני" , "זכור ה' לדוד את כל עונותו וגו' עד ]תהלים ס"ט, י'[אמצא מקום לה'" . הרי שנסתפקו במקדש ה'[-']שם קל"ב, א' ו ומקום קודש הקודשים, ואנו לא נסתפק בכל א"י, ומי הוא היודע ועד מהו שכבשו עולי מצרים ושהחזיקו עולי בבל, ומהו סוריא ושנער וכיוצא, שעלה סנחריב ובלבל וסיבב שמם בשם אחר, עד שיבוא מורה צדק אשר עליו נאמר "לא ירעו ולא ישחיתו בכל , הר קדשי והיה ביום ההוא שרש ישי" וכו' י'[-']ישעיה י"א, ט "צהלי ורני יושבת ציון" , ונקרא ציון אותו מקום נכון ]שם י"ב, ו'[נגד ירושלים של מעלה, ויוסיפו על העיר והעזרות בנביא וסנהדרין ואורים ותומים ומלך, כדאיתא בפ"ב דשבועות , ]יד.[וכדכתיב "הרחיבי מקום אהלך" , ולא יאמר עוד ]ישעיה נ"ד, ב'["טבעו בארץ שעריה" , ונתן טעם למה, לכן אמר ]איכה ב', ט'[אפילו שאיבד ממלכה ושריה הם המלך והסנהדרין, אין תורה זו אורים ותומים, ולא מצאו חזון זה נביא, אבל יקוים בנו קדושה שלישית אין לה הפסק המשלשים בשלש קדושות, אמן כן יעשה האל, ובא לציון גואל. עכ"ל. ואני הדל בראותי דבריו עמדתי מרעיד, דהני מילי דמר מרפים ידי העם המתאוים לשכון כבוד בארץ הקדושה תוב"ב, דלדידיה אפשר שהם פוגעים בכמה איסורין ומחייבי כרת ח"ו. ופוק חזי כמה וכמה גאונים רבים בתורה וחסידי עליון ז"ל וזיע"א, ומכללם הרב הקדוש הגאון של"ה ז"ל שהיה מגדולי החסידים של האשכנזים, ארי עלה מעירו וישב בעה"ק ירושלים ת"ו, וכמבואר בספרו הנורא זיע"א ]ח"א שער האותיות אות ק' ערך . ויסוד טעם המניעה מכח דברי התוספות קדושת האכילה אות קי"ד[דשבועות לפי המובן מדבריהם, דמאי דחשיב העלם משום דאין מצוי לישאל, הא אם ישאל ימצא מי שיודיע לו מקום מקדש, וכדכתב דבני א"י רגילין להכיר יותר, אלמא מקום מקדש ידוע, והוא ז"ל כתב משמם דאפילו בני א"י אינם מכירין, והאמת דה ם מכירין ומודיעין לו המקום ולא יתחייב בקרבן. ומה ,שכתב דבזמן הזה ליכא דידע בית המקדש דוכתיה היכא ונסתייע מזמן עזרא וכו', אחהמ"ר מיום שנגלה אור הגנוז רבנו הקדוש האר"י ז"ל, הוא גילה סודו ברוח קדשו לשרידים אשר ה' קורא, כל מצבות התנאים והאמוראים אחד לאחד, שלא היה נודע מקום קבורתם עד היום ההוא, ובנו עליהם על פיו ציון קברות, וכל הבא לזיהרא הוא משתטח על מקום קבורתם דור אחר דור עד היום הזה, ומסתברא ודאי כמו שכתבתי דגם בזמן ההוא גילה מקום מקדשנו, כמו שידוע מקומו היום לכל באי שערי ירושלים, וכותל מערבי נודעת לרבים, ושם באים ומתפללים מבחוץ כל בני ישראל הבאים שם כנודע. ומה שכתב שעלה סנחריב ובלבל וכו', קשה דהרי רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא היו זמן הרבה אחר בלבול סנחריב, ואמרינן בסוף מכות דפעם אחת היו עולין )דף כ"ד ע"ב(לירושלים, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדש הקדשים וכו', הרי שהיה ידוע להם מקום המקדש והר הבית ובית קדש הקדשים בלי שום ספק. וגם היום, הגם שעברו כמה מאות שנים, ידוע להם מקום מקדשנו, והוא נתון היום ברשות הישמעאלים, ומזה כמה שנים רבות שבנו שם בית תפלתם, וכפי אשר שמעה אזנינו מפומייהו דרבנן קדישי הני כהני שלוחי ירושלים ת"ו דאתו מהתם להכא, שהישמעאלים אינן מניחין לשום בר ישראל לבוא לגשת שם ואפילו סמוך לו בשום צד, ואפילו יתן מלא ביתו כסף וזהב, ולפי זה אין כאן שום חשש שמא יכנס הישראל בשוגג לבית המקדש או לבית קדש הקדשים ויתחייב כרת ב"מ כדחייש מר, כי יש כמה שומרים מהם על הדבר הזה, ואפילו יהלך איש ברחובות ירושלים כל היום כולו אין לחוש שמא יכנס אל מקום הקדש בשום אופן, וקורא אני עליהם "בלכתך לא יצר צעדך" , וממילא הם ]משלי ד', י"ב[פטורים מהקרבת קרבנות ועולת התמיד והקטרת אפילו למאן דאמר מקריבין אעפ"י שאין בית , כי זה ודאי מן ]עדיות פ"ח מ"ו[הנמנעות, שהרי אין הגוים מניחין לישראל לגשת אל מקום הקדש, כל שכן להקריב שם קרבן. וכבר סופר מפי מגידי אמת, כי בשנים שעברו נחלקו בבית המדרש חכמי ורבני ירושלים רבנן סבוראי ז"ל בדין אחד מחלוקת במציאות על אבן השתיה, והיה שם תוגר אחד ושאל מאתם על מה הם מריבים, והגידו לו, והשיב להם ביום הששי אחר חצות אפשוט הספק שלכם, וכן היה שנכנס לבית המקדש עם כל התוגרמים להתפלל בצהרים, וכפי מה שראה בא והגיד לחכמים, דשמע מינה שהדבר ברור דבית המקדש מקומו ידוע לכל בודאי הגמור בלי שום ספק, ואין ראיה מאותן הזמנים וכדאמרן. ופוק חזי להרב מהר"ם ן' חביב בספר גט פשוט )סימן קכ"ח דמי שילוח הוא גיחון שסתם חזקיהו בימי סנחריב, סקל"ז(שורש הנחל הזה הוא בירושלים, ויש מרחץ סמוך להר הבית מקום בית המקדש, ונקרא המרחץ בערבי חמאם לשפאע, ואומרים דמימיו מראש המעיין הזה אשר היה בירושלים, וחזקיהו סתם את מוצא המים והנהיג את המים דרך מתחת לארץ וכו', וכן היום מעיין זה ידוע וכו', וקורין אותו בערבי סילוואן, והוא לסוף בית הקברות סמוך למערה הסתומה אשר נקברו שם המרדכי ורבנו קלונימוס וכו', כידוע לנו מפי זקנים וכו'. ע"כ. מבואר דגם בזמן הזה מקום הר הבית ובית המקדש ידוע וניכר. ועיין להרב דרך הקדש ז"ל שכתב וז"ל: צריך לידע )דף ו' ע"ב(בזמן הזה בעוונותינו שאנחנו כזבים וטמאי מתים, אם מותרים אנו ליכנס תוך הר הבית, ואף שהגוים אינן מניחין אותנו ליכנס שם שהוא בית תפלה שלהם ויש סכנה בדבר, מ"מ יש שם דרך ]מסילה[ שער קבוע שמוכרים שם צמר, הנקרא בערבי )מחילה(באב אלקטאנין, והרואה יראה שאם היה חוט מתוח מכותל מערבי שלא זזה שכינה משם וכו', נכנס בתוכו מקום )מחילה(]מסילה[ זו לפנים מהר הבית, וכאשר זיכני ה' לעלות ולראות שם את פני ה', שמעתי מחסידים ואנשי מעשה שהיו נמנעים ללכת ]במסילה[ זו, ושאלתי להם טעם, ואמרו לי שכך )במחילה(קבלה בידם, ונראה דאי משום הר הבית נהג ו בה איסור יש תקנה בדבר וכו', ושמעתי שיש מי שקבל וכו', לפי ששם נגנז הארון וכו'. ע"כ. ועיין להרב חזון נחום ז"ל , )]כלים פ"א מ"ו[ דף כ' ע"א(שגם הוא נתן טעם למניעת החסידים ללכת שם. עוד תשוב תראה להרדב"ז בחדשות , שנשאל אם מותר ליכנס )ח"ב סימן תרצ"א(לעליות הבנויות סביב לבית המקדש שבולטות לתוך בית המקדש, והשיב שלא כל העליות שוות, כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק וכו'. עש"ב. הארכתי להביא כל זה, להוכיח דגם בזמן הזה מקום ירושלים ומקום בית המקדש ידוע ומפורסם לכל בודאי הגמור, ולא נשתנה ולא היסבו שמותם, ואדם העולה לשכון כבוד ידע להזהר היטב שלא ליכשל ליכנס במקום הקדש, כאשר יתהלך במישרים על פי קבלת הזקנים איש מפי איש ככל האמור. ועיין להרב שער החצר נר"ו . )סימן תט"ו וסימן תקע"ד(ועל חיוב תרומות ומעשרות, הנה גם בזמן הזה מי שיש לו שדה וכרם בא"י ומוציאין פירות, מפריש תרומות ומעשרות כדת והלכה, על פי מה שמפורש בספר הבהיר פאת השלחן ז"ל ושאר רבני וגאוני עה"ק ירושלים ת"ו, והרב פאת השלחן ז"ל אחד מגדולי רבני אשכנז ז"ל כנודע. וגם הרב הקדוש של"ה ז"ל )בח"א כתב, שגם הוא ז"ל מדי שער האותיות דפוס פיורדא דף ע"ז ע"ב(עלותו לעה"ק ירושלים ת"ו, קיים בעצמו כל מצוות התלויות בארץ, שמיטה וכיוצא, וגם הביא כן משם הרב ספר החרדים ז"ל ]בהקדמה על מצוות התלויות בארץ ישראל סוף ענין הפרשת תרומות עש"ב ויערב לך. ועוד בא לו בארוכה שם ומעשרות בשביעית[בשער האותיות , וכתב במערכת קדושת המקום )דף ק"ה ע"א(שנוהג בארץ אף בזמן הזה, והא דתנן בסוף כתובות הכל ]קי:[מעלין לא"י ולירושלים וכו', איתיה גם בזמן הזה, שהרי הרי"ף והרא"ש והטור אה"ע סימן ע"ה פסקו ]שם סה:[]שם פי"ג סימן י"ח[אלו הדינים. ושוב הביא דברי רבנו חיים הכהן ז"ל הנזכר, וכתב שדברי יחיד הם ולא מסתבר טעמיה, ואי משום תרומות ומעשרות ושביעית, מי הוא המונע שלא לקיימם, ואין להשגיח בדבריו, אלא א"כ יש סכנת הדרכים, אבל מי שזכה ובא לשם בלי סכנה, אשריו ומה טוב חלקו לישב בצל שדי וזה שער השמים, עיין שם באורך וברוחב. כי מדבריו יש ללמוד דהרב דמשק אליעזר ז"ל שסמך בכל כחו על דברי רבנו חיים הכהן ז"ל לפטור מליסע לא"י, דאחהמ"ר הראויה אליו, אין לסמוך על דבריו. ועיין בספר דין אמת בתשובה שבסוף הספר , )סימן ב'(תשובה להרב כמהר"ם אהרן הלוי ז"ל, שהאריך לבאר שחייבים להקדים ליסד ולבנות עיר הקדש ירושלים ת"ו קודם שאר ארצות, שקדושתה חמורה יותר משאר א"י, ובנינה קודם לבנין כולם. ע"ש[. שם ריט(והעולה לארץ ישראל וכו' כיון דדבר מצוה הוא וכו'. כתב ב"י, וכתב עוד שהעולה לארץ ישראל כו'. יש )דף ס"א ע"ד(, ברכות מים )דף ך' ע"ד(לעיין בספר יד אהרן , )סק"ט(, פרי האדמה שכנה"ג הגב"י , וכנה"ג )ח"א דף ל"ה ע"ג()בהגב"י(. שם (רכ) והעולה לארץ ישראל וכו' כיון דדבר מצוה הוא וכו'. ]הערת מהרש"ם: במג"א הביא שתי דעות )סקט"ו(בעולה על מנת לחזור. ועיין מהרי"ט , ובשניות )ח"א סימן קל"ד(, ותשב"ץ , ובשלטי גבורים רפ"ג )חיו"ד סימן כ"ח()ח"א סימן כ"א(דשבועות , ומעיל צדקה . וע"ע במהרי"ט בחדושיו ]ח.[)סימן כ"ו(לקידושין , ובמבי"ט , )דף כ"ז(]כו. ד"ה במה ירשתם[)ח"א סימן קל"ט(ותשב"ץ . וע"ע בתרומת הדשן בפסקיו , )ח"ג סימן רפ"ח()סימן פ"ח(ובלחם הפנים בקונטרס אחרון ליו"ד , ופתחי תשובה )סימן רכ"ח(שם בשם רשב"ש [. )סקכ"ח(]סקל"ב[]סימן ב'[שם רכא(והעולה לארץ ישראל וכו' כיון דדבר מצוה הוא וכו'. עיין בחת"ס דמצוה יותר )]חיו"ד[סימן רל"ג ורל"ד(, גדולה היא לעלות לירושלם, ואחרי צפת. ולפי זה גם כשעולה מארץ ישראל גופה לירושלם מצוה איכא, ומותר לעלות בשיירא אפילו בערב שבת. ואפילו שהם צריכים לחלל שבת מפני הסכנה. ודעת הרמב"ם , העולה לארץ ישראל ]הלכות מלכים פ"ה הי"א[אפילו אין דעתו להתיישב בה חשיבה מצוה. ולהרמב"ן ]עשה ישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה מן התורה. ואיתא מצוה ד'[בספרי ששקולה מצוה זו ככל מצוות התורה ]פרשת ראה פסקא פ'[ואפילו בזמנינו. שם רכב(והעולה לארץ ישראל אם נזדמנה לו שיירה וכו', ופוסק עמהם לשבות. הנה כבר כתבתי )בס"ק א' וב' ( דלפענ"ד העיקר כהט"ז , דכל הפסיקה לשבות הוא ]סק"א[משום דהעכו"ם עושה מלאכה בשבילו, ואך מכאן ודאי משמע דהפסיקה היא שלא יצטרך הוא לחלל שבת, ואך דין זה מתשובות הרשב"ץ ,)ולא כמו שמצוין בבאה"ג ]ח"א סימן כ"א[אשר לפני, הרמב"ן( והוא באמת סובר דאף אין מלין הגר ביום חמישי משום שיבוא לחלל שבת, וכאן אי אפשר לפסוק כמו ]סק"א[דבריו, והאחרונים כתבו כן שהביא הברכי יוסף כאן מסברתם והוא כבר בתשובות הרשב"ץ. ועיין ברכי יוסף מה שתמה. אכן בדברי הרמב"ן משמע ודאי כמו שכתבתי, וכתב דאיירי דוקא בספינה שהולכת בשביל ישראל, אבל רוב עכו"ם אין צריך לפסוק דהמלאכה נעשית בשבילם. עיין שם. שם רכג(והעולה לארץ ישראל וכו' כיון דדבר מצוה הוא וכו' ופוסק עמהם לשבות. כתב ב"י, וכתב עוד שהעולה לארץ ישראל כו'. נראה מדבריו דסבירא ליה שהלכה )כרבה(]כרבי[, דאף לדבר מצוה צריך לפסוק עמו שישבות. ]שבת יט.[ועיין במהראנ"ח ז"ל בספר מים עמוקים , שהביא )סימן ל"ח(תשובת הרשב"ץ על גר או תינוק הנימול שלא ]ח"א סימן כ"א[בזמנו כו'. יע"ש. ועיין ג"כ להש"ך ביו"ד . ועיין )סימן רס"ו סקח"י()סק"א(, ברכ"י ז"ל )סק"א(, ועיין מה בני חיי כאן בהגה"ט ]ע"ד[(שכתב הרב ברכות מים . )דף ך')ע"ב(שם רכד(אפילו בערב שבת וכו'. כתב הבאר היטב , אי )סקט"ז(רשאי לילך בספינה קטנה או גדולה בשבת כדי להשלים מנין וכו'. ע"כ. עיין בשערי תשובה . ועיין בתניא ]סקט"ז[, דלהפליג בשבת אפילו לדבר מצוה ואפילו ]ש"ע הגר"ז ס"ט[מהלכת למעלה מעשרה טפחים, ואפילו לילך תוך התחום, ואפילו מהלכת בשביל גוים אסור. ועיין באשל אברהם סימן תרי"ג , לעבור בספינה קטנה למנין עשרה, יש לומר )סק"ח(דאסור, דשבות לא הותר במקום מצוה רק בין השמשות. עכ"ל. ועיין בשו"ת ר' עקיבא איגר , דאפילו לקנות שביתה )סימן י"ג(ולעשות קידוש, דוקא בספינה שהיא כמו בית, אבל במעבורת שהיא רק עצים מחוברים זה לזה, אין זה חדר ולא מהני. ועיין עוד מענין זה בשערי תשובה סימן של"ט . )סק"ח(כתב השערי תשובה , ואמנם בשו"ת שב יעקב )סקט"ז()סימן ט"ז(כתב להתיר לעבור על הגשר הפורחת לדבר מצוה. ע"כ. ועיין בבית מאיר ,שמסיק, אם הספינה השכירה לישראל לבדו אסור לעבור אף תוך התחום, ולא מהני קניית שביתה, אלא מוכרח לעשות כפסק הש"ע לילך תוך הספינה קודם הכנסת שבת ולא לצאת ממנה עד שתפליג, אמנם אם הספינה הוא רוב גוים, אפילו קניית שביתה אין צריך, אך מחמת שהדור פרוץ אין להתיר בלי קניית שביתה. עש"ב. שם רכה(יכול ללכת עמהם וכו' מפני פקוח נפש. מי שלא היה יודע הדין ואירע שיצא תוך שלשה ימים, מותר לחלל שבת מפני הסכנה. הר"ם גאלאנטי ז"ל . אבל מהריב"ל )סימן ק"י(ז"ל פלפל בדברי הרי"ף והריב"ש ז"ל )בס"ב סימן נ"ג(]שבת ז:[, ומתוך הפלפול העלה דלא שרינן אלא דוקא ]סימנים י"ז, י"ח, ק"א[לצור על עיירות של נכרים ולמפרש בספינה אף על פי שמלחיה יהודים, שהוא ספק אם יבואו לידי חלול שבת, אבל ביוצא בשיירא במדבר, שעל כל פנים הם צריכין לחלל את השבת אסור. וכן כתב הרדב"ז ז"ל בתשובה )ח"א סימן ע"ז וק"ה(]ח"ד סימן אלף . ועל פי זה סומכים עכשיו שמסתכנים בעצמם קמ"ט ואלף קנ"ח[כדי שלא לחלל השבת. יהודים ,שהיו באים בשיירא, והוצרכו לחלל שבת מפני הסכנה עדיף טפי לילך ברגליהם מלרכוב על הגמל, ואם במה שהולך על רגליו יש בו סכנה, כגון שהוא עייף עד שהוא מסוכן, או שהולכת השיירא מהרה והוא אינו יכול להשיגם ונשאר יחידי, ירכב על הגמל. הרדב"ז . ועיין )ח"א סימן פ"א(]ח"ד סימן אלף קנ"ב[בבדק הבית בסימן רס"ו. רכו(שם יכול ללכת עמהם וכו' מפני פקוח נפש. נ"ב: עיין תשובת מהר"ם גאלנטי סימן ]ק"י[. יע"ש. )ק"ט(שם רכז(ואם נכנס וכו'. נ"ב: היינו במהלך לדבר מצוה ולא לסחורה. מג"א . ]סקי"ז[שם רכח(ואם נכנס וכו'. כתב מג"א , ולא לסחורה. נ"ב: )סקי"ז(ולעד"נ דאפילו יצא לסחורה, אף דיש לו דין יצא לדעת שאין לו אלא ארבע אמות , מ"מ יש לו עצה, ]סימן ת"ה ס"א[שיאמר בפירוש בכניסת שבת שאינו רוצה לקנות שביתה במקום שהוא עומד רק בעיר, וכיון דשרינן ליה לילך משום פיקוח נפש קנה שביתה בעיר, כמ"ש תוספות עירובין , )דף מ"ה ע"ב ד"ה ליקני(דאם אין תחומין למעלה מעשרה קנה שביתה בתחום העיר, והכא נמי כיון דאינו רוצה לקנות שביתה במקומו, לא קנה בעל כרחו רק בעיר, אף דהוא יותר מאלפיים, כיון דיכול לילך שם בשבת משום פיקוח נפש. ולא מיבעיא לשיטת מהרש"א שם ודאי יש לו עצה זו, אלא אפילו הריטב"א ]תוד"ה ליקנו שביתה[שם ג"כ מודה בהא. ע"ש. שם רכט(ואם נכנס וכו'. אבל לא לסחורה. מג"א . ואף ]סקי"ז[לרמ"א דלסחורה נמי הוי מצוה, מכל מקום להיות מותר לילך אלפיים אמה, בעינן מצוה ממש. אשל אברהם . ]סקי"ז[ולדבר רשות אין לו אלא ארבע אמות אפילו בעיר המוקפת חומה. תניא . ואם יצא קודם שלשה ימים, או ]ש"ע הגר"ז סי"ד[אפילו תוך שלשה ימים שסבר שמותר לצאת, הוי שוגג ומותר לילך אלפיים אמה לכל רוח. תניא . ]שם[שם (רל) ואם נכנס לעיר אחת בשבת וכו'. ספינה שהגיעה לנמל בשבת, הרב ויקרא אברהם הביא משם כסא )סימן טו"ב(אליהו , שהביאו הרב חיד"א בטוב עין ]סימן של"ט סק"ו[)דף מ"ו , שמהר"ם אלשקר הביא ע"ב ]סימן י"ח אות ס"ט[()סימן ק"ח(]שהרמב"ן[מתיר להדיא, )שהרמב"ם(]עירובין מג. ד"ה ומ"מ למדנו[ושכן מצא לר"ת, ותמה על המחמירים, וכן הביא מהרשב"א ]שם , ומהר"א ן' טוא"ה בקונטרס אחרון מהרשב"ץ ד"ה האי תנא[]חוט , וכן כתבו רבים מהאחרונים, המשולש הטור השלישי סימן י"ב[והמחמיר אינו אלא ע"י כבש אבל לא ע"י מעבורת, והמתיר מתיר בכל, ורבנו ישעיה והגאונים התירו בפירוש ע"י ספינה קטנה, דגוים אדעתא דנפשייהו עבדי וגו'. והרב הנזכר דן מזה דהוא הדין לספינה קטנה ההולכת עם הקאפיטא"ן תכף למסור המאניפישט"ו, דחד טעמא הוא, דאדעתא דנפשייהו עבדי. אלא דהרדב"ז דעתו לאסור, גם שהביא )סימן תקצ"ב( ]ח"ג סימן אלף י"ח[דמוהר"י בי רב עבד עובדא לירד אפילו שלא לצורך, וסמך על דברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ]ע ירובין מג: ד"ה ועל כן[שהתירו. והרב המגיד ]בחדושיו לעירובין מג: ד"ה ולפיכך[]הלכות שבת ומקום אונס גדול, אפשר שיש לסמוך על הרשב"א ורבנו ישעיה במקום הדוחק. ע"כ. והרדב"ז גופיה כתב , ]ח"ד סימן אלף קנ"ח[שאם הוצרך לנקביו היה יוצא, וכיון שנכנס אינו חוזר. ע"כ. וכן הוא בתשובת מהר"ם ריקאנט'י , הבא בספינה בשבת )סימן קל"ד(ויום טוב תוך לתחום והוצרך לנקביו, מותר לצאת לעשות צרכיו, ואם פיקח הוא, הואיל ויהבי ליה רשותא למיפק חוץ, עייל לתחומיה ונכנס לעיר, ומותר בכל העיר כאילו שבת שם, מדאמרי נהרדעי אי ]פיקח[ הוא עייל לתחומיה וכיון דעל על. וכן )פתח(כל מי שאינו רשאי לזוז מארבע אמותיו, אם הוצרך לנקביו הרי זה יוצא ומרחיק ונפנה, לפי שגדול כבוד הבריות. עכ"ל. והרב הביא ממהר"ם אלשקר כסא אליהו ז"ל סימן של"ט ]סק"ו[)סימן ]שהרמב"ן[ התיר לירד ממנה ושכן מצא לר"ת, ק"ח()שהרמב"ם(]עד[ שתמה על המחמירים, ושכיוצא בזה הביא מהרשב"א. )מה(ע"ש. גם הביא שמהר"א ן' טואה בתשובה שבסוף ספר התשב"ץ האריך להתיר, וכתב שכן כתבו רבים מהאחרונים. )סימן י"ב(ולענין סדר היציאה, הביא מוהר"מ אלשקר הנזכר מחמירים ע"י כבש ולא ע"י ספינה קטנה, מפני הגוים העושים מלאכה בשביל ישראל, ויש מתירין בין בין. ושוב הביא משם רבנו ישעיה ומשם גאונים שהתירו בפירוש גם ע"י ספינה קטנה, דהגוים לעצמם מכוונים, כיון שההליכה אינה בשביל הישראל, דהא לא ידעי דאיכא ישראל בספינה, והחזרה אינה אלא לעצמם, דהא צריכים הם לחזור בעיר ומה יעשו שם בלב ים, נמצא דעל דעת גוים מנהגים, וכיון דהרוב הם מלחים גוים שרי לישראל בהדייהו, כדקי"ל בהני מילי דהולכים אחר הרוב. ע"כ. ושוב הביא הרב כסא אליהו מדנפשיה דאפילו לאוסרים ע"י מעבורת דוקא בשביל המלאכה בשביל ישראל, אבל כל דאיכא רוב גוים, אזלי ומודו דשרי, וכיון דמידי דרבנן הוא סמכינן להקל, ושכן שמע מכמה גדולי עולם שהגיעו לנמל בשבת ויצאו ליבשה. ועוד חידש הרב הנזכר דאם הספינה הולכת לעיר אחרת ואינה רוצה ליכנס בנמל, ורומזת לשלוח לה מעבורת להוציא איזה בני אדם, אם נמצא שם ישראל שדעתו לבוא כאן דוקא, מותר לירד בשופי גם ע"י מעבורת, כיון דאיכא סכנת נפשות לילך למקום אחר, ואין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, ואף למה שכתב מהר"ם אלשקר דהיכא דנהגו להחמיר אין לפרוץ גדר, היינו דוקא אם עתיד לצאת בלילה או למחר דליכא סכנה, לא כן בפורשת לעיר אחרת בלב ים ואינה נכנסת לנמל, דפשיטא דאין להחמיר כלל, אלא דיזהר שלא יוציא שום משא עליו ומכל דבר הגורם חילול שבת. שם רלא(ואם נכנס לעיר אחת בשבת וכו'. ספינה שהגיעה לנמל בשבת מותר לרדת ממנה על ידי כבש שנעשה לטובת נוסע גוי, ואם הספינה רחוקה מן הנמל, ועגנה בלב ים, מותר לעבור במעבורת שהיא דוגית קטנה כדי להגיע לחוף הים, כשרוב הנוסעים במעבורת גוים. אבל אסור לו להוציא את חפציו האישיים מן הספינה, כי אם על ידי גוים בהבטחה שישלם להם שם רלב(דכיון דלדבר מצוה נפק. ואם יצא ]קודם[ שלשה ימים , אפילו שיצא לדבר הרשות נמי, כיון דהשתא )קודם(היה צריך לצאת מפני פקוח נפש כמו שכתוב סימן ת"ז . ]ס"א[וכתב המג"א דהוא הדין למי שיצא בשוגג תוך שלשה ]סקי"ח[ימים בחושבו שהוא מותר. יע"ש. שם רלג(דלדבר מצוה נפק. כתב מג"א ד"ה דלדבר )סקי"א(וכו', ונראה לי דאם הלך וכו' כמו שכתב הט"ז ביו"ד סימן צ"ט דאומר מותר שוגג הוא וכו'. עיין מחצית ]סק"ט[השקל, הביא דהפר"ח חולק שם על דברי הט"ז שם, ]סקי"ב[וסבירא ליה דאומר מותר מזיד הוא. ע"ש. אבל המג"א ס"ל כהט"ז הנ"ל, וכן לעיל סימן ק"ד הביא המג"א דברי הט"ז )סק"ו(האלו. ע"ש. ומצאתי בר"ן ריש פ"ג דשבת כתב ]טז: ד"ה והיכא[בשם הראב"ד גם כן, דאומר מותר הוי כמו שוגג. ע"ש. ולכאורה היה נראה לומר דלפי המבואר בש"ס מכות וברש"י )דף ט' ע"א(שם , דרבא סבירא ליה דאומר מותר קרוב למזיד ]ד"ה כסבור בהמה[הוא, דהיה לו ללמוד ולא למד. ע"ש. וא"כ היה נראה לחלק בין דבר שתלוי בהוראה והוא מסור לרב, לא שייך לומר כל כך היה לו ללמוד, ושפיר כתב שם דהוה ליה רק שוגג, אבל בעניני דיני חלק או"ח, דכל ישראל צריכין ללמוד, לא שייך שוגג, דהכא שייך לומר דהיה לו ללמוד, וכדסבירא ליה לרבא בש"ס מכות הנ"ל, ויודה בזה הט"ז, ודלא כהמג"א סימן ק"ד וכאן. ועיין כהאי גוונא בש"ס ברכות ומג"א סוף סימן ר"ב ]לה.[]סקל"ו[לענין ברכה. ע"ש. שם רלד(יש לו אלפיים אמה לכל רוח. נ"ב: נסתפקתי אם נותנין לו אלפיים אמה ממקום שהניחוהו שם, או יש לו אלפיים אמה מהעיר, דהוי כמו שהה בין השמשות בתחום העיר . ודע דזה הדין אינו אלא אם הניחוהו ביותר מד' ]סימן ת'[אלפים אמה ממקום שהיה בין השמשות, אבל בפחות מד' אלפים אמה נשאר לו תחומו הראשון ומותר לחזור אם ירצה, אבל לילך להלאה אסור אפילו פסיעה אחת, כן מבואר לקמן סימן ת"ז ס"ג . מיהו למה דנסתפקתי דחשבינן מהעיר, א"כ י"ל כיון ]וס"ב[דרחוק העיר מתחומו הראשון ד' אלפים אמה, שוב נותנין לו תחום העיר. אך יש לפקפק בזה, כיון דמטעם הבלעת תחומין חשבינן ליה כאילו לא יצא מתחום הראשון ואסור לילך להלאה, א"כ הוי כאין דעתו לכנוס לעיר, עיין סימן ת'. שם רלה(הגה יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה וכו' חשוב הכל דבר מצוה. כתב הטור )דף קס"ב ע"א , ולענין דבר מצוה פירש ר"ת שיטה ב'(]הו"ד במרדכי שבת סימן , שבכל מקום שאדם הולך כגון לסחורה וכו'. נ"ב: ונראה רנ"ח[דהטור הכי סבירא ליה. בנימין זאב . )סימן ר"ך(לילך לגבות מעות מנכרי שהוא חו לה כל עוד שאינו גוסס לא מיקרי פסידא ודאית. משפט צדק ח"א , הר"י הלוי ז"ל )סימן ל'(. )סימן ל"ב(אפילו לר"ת דוקא במפליג בערב שבת לא בשבת עצמו. הריב"ש ז"ל . ונ"ל ראיה לזה מעובדא בפרק תולין )סימן ק"א(]שבת , ועיין בספר בנימין זאב . וכתב בעל משפט צדק קלט:[)סימן ר"ך()ח"א סימן א' דהוא הדין יום טוב ואפילו ביום טוב שני, ('וסימן ל וכן מתבאר מדברי הר"י הלוי ז"ל . )סימן ל"ב(שם רלו(הגה יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה וכו' חשוב הכל דבר מצוה. כתב ב"י , ומ"מ )שיטה כ"א(נראה לי שאין כל הפוסקים מודים לר"ת ]הו"ד במרדכי שבת סימן בזה וכו'. נ"ב: ואני ראיתי תשובה כתיבת יד להר"ש בן רנ"ח[הרשב"ץ , שכתב על דברי ר"ת, ולא ]שו"ת הרשב"ש סימן ק"ע[ראיתי מי שחולק עליו. ונכון הוא. כתב ב"י , וכן כתב ריב"ש ז"ל בתשובה וכו'. )עמוד ג' שיטה ח'(נכתב בצדו: סימן ק"א. שם רלז(הגה יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה וכו' חשוב הכל דבר מצוה. נ"ב: אפילו יש לו מזונות והולך להרויח, עיין סימן תקל"א . וליגבות מעות מגוי )סק"ז(חולה, כיון שאינו גוסס לא מיקרי פסידא ודאית. משפט צדק ומהר"י הלוי . וכבר נתפשט המנהג )ח"א סימן ל'(]סימן ל"ב[להפליג אפילו בשבת. מהרלנ"ח . אבל במשפט צדק )סימן כ"ח(כתב דאין להקל נגד רוב הפוסקים, וכל שכן כשהספינה הולכת בשבילו דלכ"ע אסור, וכ"כ ]מהר"א חסון[)מהרא"ש()]משפט צדק[סימן ל"א ול"ב (. שם רלח(הגה יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה וכו' חשוב הכל דבר מצוה. ,והב"י משמיט הג"ה זו מדמדייק מהרי"ף ורא"ש , דלא סבירא ]שבת ז:[]שם פ"א סימן ל"ח[להו הכי. ולענ"ד בתשובת הרא"ש שבב"י, )כלל כ"ב סימן י"ב(מוכח דשפיר סבירא ליה הכי, דאל"כ איך כתב וכן אסור לפרוש מהיבשה לספינה בשבת אף אם קידש ואכל בספינה ויצא, דנמצא שמפליג בשבת מן היבשה אל הים, אלא יכנס אל הספינה מבעוד יום ולא יצא אחר כך. עכ"ל. הרי דאיירי מהליכת ים, שמן הסתם מים מלוחים, ולא חש לפירוש הרי"ף שמסכים ]עמו[, שמע מינה דסובר כר"ת דסתם הולכים הוא ]הו"ד במרדכי שבת סימן רנ"ח[לסחורה וחשוב דבר מצוה, ואם לא כן איני יודע ליישבו. שם רלט(הגה יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה וכו' חשוב הכל דבר מצוה. כתב ב"י בד"ה ולענין וכו'. נ"ב: וכן דבר מצוה וכו', כן כתבו המרדכי ]שבת סימן רנ"ח[כתב שבלי הלקט , דההולך בשביל מזונות חשיב ]סימן קי"א[מצוה, ושכן דעת רשב"ם ור"ן . ע"ש דף י"ד. ועיין בחדושי אנשי שם . הגה כ"י. ]אות ד'[שם (רמ) הגה יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה וכו' חשוב הכל דבר מצוה. כתב ב"י, ומ"מ נראה לי שאין )בהגב"י(כל הפוסקים מודים לר"ת כו'. עיין מה שכתב הכנה"ג משם ]הרשב"ש[ כ"י. ועיין מה שכתב הרב יד אהרן )הרשב"ץ()בדף ס"א ע"ג וד'(. ועל מה שכתב הרב מג"א דלגבות )בסקי"ט(מעות מהגוי חולה לא מיקרי פסידא כו', תמה הרב מאמר מרדכי , דלמה יגרע מהולך לסחורה כו', ושהרב אליה רבה ז"ל )בסק"ט(כתב דלא גרע מסחורה. וע"ש מה שיצא ליישב דברי ]סקט"ז[הגדולים הנז"ל. ועיין מה שכתב הרב שערי תשובה סביב לש"ע . ומה שתמה הרב ט"ז מההיא דסימן תמ"ז, צ"ל )בסקט"ז()בסק"ה(סימן תמ"ד ס"ז. שם רמא(הגה יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה וכו' חשוב הכל דבר מצוה. כתב הבאר היטב , ולגבות מעות מעכו"ם שהוא חולה, כל עוד שאינו גוסס )סקט"ז(לא מקרי פסידא ודאית. ע"כ. ובאליה רבה כתב דלא גרע ]סקט"ז[מהולך לסחורה. ובמקום שאין מנהג להקל להולך לסחורה, אין להתיר. מובא בנשמת אדם . ובתניא ]כלל ד' אות א'[]ש"ע הגר"ז סי"ג[כתב דיש למחות הואיל ורבו האוסרים, מיהו אם הולך לארץ ישראל לסחורה אין למחות, לפי שיש אומרים שזה גם כן מצוה, שהרי אמרו בהולך ארבע אמות בארץ ישראל ]כתובות קיא.[מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ועיין שם בקונטרס אחרון , דאם הולך לארץ ישראל לטייל, יש לספק, כיון שאין ]סק"ח[מתכוין למצות הליכה לארץ ישראל. שם רמב(הגה יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה הנה הטור וכו' חשוב הכל דבר מצוה. )ס "ס רמ"ח(כתב, שפירש רבינו תם, שכל שהולך לסחורה או לראות פני חבירו או קרובו, הכל חשוב דבר מצוה. ורק כשהולך לטיול הוי לדבר הרשות. וכתב על זה הב"י, שאף שכן כתב גם המרדכי, מ"מ נ"ל שאין כל הפוסקים מודים לרבינו תם בזה, שאם כן למה להו לאהדורי על טעמי היתר למה שנהגו עכשיו להפליג בים בערב שבת, תיפוק להו משום שכל המפליגים בים אינם מפליגים אלא לסחורה או לראות פני חבריהם, ולא לטייל. וכן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש וכו'. וכן מוכח בפסחים בההיא דבני )נ:(בישן. ]ועיין מה שכתב החתם סופר לדחות ראיה זו, )סימן קכ"ב(דהתם היינו טעמא שלא היה להם מי שיכין צרכי שבת[. וכן כתב הריב"ש בתשובה , דמה שכתב הטור בשם רבינו )סימן ק"א(תם, היא קולא יתרה, ומיהו לעלות לא"י הוי שפיר לדבר מצוה. הביא דברי ר"ת, והקשה והנה גם הראב"ן בתשובה )סימן ס'(עליו, דאטו משום מצוה כזאת יותר לו לחלל שבת, אלא דבר מצוה היינו לפקח על עסקי רבים או פקוח נפש, אבל לסחורה דבר הרשות הוא. ע"ש. ]ומיהו לפירוש הרי"ף והרמב"ם דמיירי בספינה שרובה גוים, ולא אסרו אלא משום מצות עונג שבת, שיורדי הים בימים הראשונים יחוגו וינועו כשכור וכו'. לפ"ז לק"מ, שכל שנוסע לדבר מצוה לפרנסתו, הרי הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה[. איברא שם הראבי"ה שבת )סימן קצ"ח עמוד הביא פירוש רבינו תם הנ"ל, שכל המסחר שלנו חשיב דבר רס"א(מצוה, כדאמרינן והודעת להם זה בית חייהם, )בבבא מציעא ל:(פרש"י, ללמד להם אומנות להתפרנס ממנו. וכן אמרו )בקידושין שחייב אדם ללמד את בנו אומנות וכו'. ושכן הסכים כדברי ל.(רבינו תם, מר אביו רבינו יואל, וכתב לחזק דבריו מההיא דמועד קטן . ע"ש. וכ"כ במרדכי פ"ק דשבת , ובהגהות )יד.()סימן רנ"ח(מיימוני בדפוס קושטא. וכן כתב הרוקח )פרק ל' הלכה י"ג()סימן כדברי רבינו תם. וכ"כ בספר צדה לדרך , קצ"ז()דף פ"ח ע"ג(והאגודה . גם בשו"ת תרומת הדשן כתב )שבת סימן כ"ח()סימן ה'(בשם רבינו תם, שאף היוצא לסחורה להרויח מזונותיו דבר מצוה מקרי. ע"ש. מ"מ נראה שאף מרן הבית יוסף מודה, שמי שאין לו פרנסה, ונסיעתו אינה להרווחה בעלמא אלא לאכול לחם חקו, ובפרט אי טפלי רמו ליה, דשפיר דמי. וחשיב שפיר דבר מצוה. וכ"כ להדיא מרן בשו"ת אבקת רוכל ד"ה ואומר, )סימן קפ"ב(שאשר בקשו הקהל שיתירו לו שבועתו, אף שנשבע על דעת רבים, מפני שהוא לדבר מצוה, כי אין לו פרנסה, היטיבו את אשר דברו, כי כדי להשיג פרנסתו הוי שפיר לדבר מצוה. ע"ש. ונראה עוד שאפילו סתם סוחר, בזמן הזה שיש עלינו משא מלך ושרים חשיב הכל כדי חייו.)כלשון התוספות בבא מציעא )ע' . וע"ע להט"ז אורח חיים סימן תקנ"א סק"א(. ובפרט סע"ב(הנוסע כדי לזון ולכלכל בניו ובנותיו ולחנכם לתורה, שאמרו בגמרא עושה צדקה בכל עת, ודרשו רבותינו ואיתימא )כתובות נ.(ר' אליעזר, זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים. וכן מבואר בשבולי הלקט , דהא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים )סימן קי"א(קודם שבת, היינו דוקא לדבר הרשות, אבל לספק מזונותיו הוי דבר מצוה. ע"כ. והוסיף שם בזה"ל: וכבר פירשו )דף מ"א ע"ב(רבותינו ז"ל כולם, כי מה שאדם יוצא לסיפוק מזונותיו דבר מצוה חשוב. ע"כ. וכן הוא בשבולי הלקט הקצר . גם )סימן כ"ט(הרשב"ץ בתשובה ח"א , אחר שהביא מה שכתב הטור )סימן כ"א(בשם רבינו תם שהיוצא לסחורה חשיב דבר מצוה, סיים, וכן מוכח במועד קטן שההולך למזונות למדינת הים וחזר בחול )יד.(המועד מותר להסתפר דהוי כהולך לדבר מצוה. ע"כ. והרשב"ש בתשובה בד"ה הפתח הראשון, הביא דברי רבינו תם )סימן ק"ע(שהיוצא לסחורה הוי דבר מצוה, וכתב, ולא ראיתי מי שחולק על ר"ת בזה, ונראה שלמד כן מהגמרא , ונכון הוא. )מועד קטן יד.(וכן מצאתי בתשובות אדוני אבי הרשב"ץ שהביא ראיה לדברי ר"ת מהלכה זו. ע"כ. גם בשו"ת חוט המשולש טור ג' )סימן י"א(הובאו דברי הרשב"ץ הנ"ל במילואם. ע"ש. וכן כתב בשו"ת הרדב"ז ח"ד , דמה שנהגו עכשיו לפרוש לים הגדול )סימן פ"ז(אפילו בערב שבת, סמכו על רבינו תם, שכל שהולך לפרנסת ביתו להחיות נפשות בניו הוי דבר מצוה. ואפילו לראות פני חבירו נקרא דבר מצוה, ולא הוי דבר הרשות אלא בהולך לטייל, ואין לך אדם שנכנס להפליג בים הגדול לשם טיול. ע"ש. גם בשו"ת מהר"י הלוי כתב, דמה )כלל ה' סימן ל"ב דף ס"ה סע"ב(שהקשה הר"ן על הרי"ף, שלפי דבריו למה נהגו העם עכשיו להפליג בספינה פחות משלשה ימים, ]וכן הארחות חיים )הלכות כתב, ועכשיו נהגו הכל להפליג בערב שבת. שבת סימן תכ"ה(וראיתי גם גדולי ישראל שעושים כן, ולא ידעתי על מה סמכו, ולא נגלה לי טעמם,)והוא מועתק אות באות מדברי הרשב"א בעבודת הקודש שער ד' סעיף ח', בדפו"ח עמוד קל"ז(. ע"ש[. נוכל לומר דאזלי כסברת רבינו תם, שכל שיוצא לסחורה או לצרכיו מקרי דבר מצוה, ורק כשיוצא לטייל חשיב כדבר הרשות. ע"ש. . וע"ע בשו"ת בית יעקב )ועיין להראב"ן סימן ס'()סימן ל"ה(בד"ה וגם, שכתב, שטעמו של ר"ת דס"ל שהיוצא לסחורה הוי דבר מצוה, היינו משום שנהנה מיגיע כפו, וכבר אמרו חז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים וכו', ולפי מה )ברכות ח.(שאמרו בבבא מציעא והודעת להם זו בית חייהם, הו"ל )ל:(כמצוה דאורייתא. ע"ש. וכ"כ בשו"ת עמק המלך . ולכן )סימן י"ט(בודאי שיש לסמוך על זה למי שיוצא להביא טרף לביתו. וכן )סימן רמ"ח בהגה"ט בד"ה ולענין(, שמכיון כתב הרב יד אהרן שרוב הפוסקים ס"ל כרבינו תם, וע"ז סומכים האידנא להפליג אף בערב שבת, ורובם הולכים לסחורה, נ"ל שיש לסמוך ע"ז בשעת הדחק. ע"ש. וכל מי שמזונותיו דחוקים מקרי שפיר שעת הדחק לענין זה. . ולאפוקי )וע"ע בשו"ת שמו משה סימן ו' דף כ"ה ע"א(ממה שכתב בשו"ת בית יהודה עייאש ח"ב )סימן ל"ה דף צ"ו ע"ג(בד"ה ואם באנו, שסברת רבינו תם יחידאה היא, ואין לסמוך עליה. ואף הריב"ש כתב עליה שקולא יתרה היא. ע"ש. ונעלם ממנו דברי הפוסקים הנ"ל, כי ברבים היו עמדו. וביותר יש לתמוה על מ"ש בשו"ת בית יהודה ח"ב , שבא )שם דף צ"ז סע"א(לידו ספר יד אהרן, ומצא לו שכתב , שסברת ר"ת )בסימן רמ"ח(בזה היא סברא יחידית ואין לנו אלא פסק הש"ע. ודלא כמ"ש הרמ"א בהגה. ע"כ. והרואה בספר יד אהרן יראה דליתנהו להני מילי, כי אדרבה הרב יד אהרן הביא דר"ת וראבי"ה ורבי יואל והטור והרשב"ץ ושבולי הלקט והתרומת הדשן כולהו ס"ל שההולך לסחורה או לראות פני חבירו, דבר מצוה חשיבי, אלא שמרן ס"ל שאין דעת רוב הפוסקים כן. ובמקום שנהגו היתר אין למחות בידם, מאחר שיש להם על מה שיסמוכו. ע"ש. ובאמת שגם מרן הבית יוסף סיים, דמה שנהגו עכשיו להפליג בים הגדול בערב שבת, יש ללמד עליהם זכות ע"פ דברי ר"ת, דכולהו חשיבי דברי מצוה, ואף לפי מש"כ שאין נראה כן מדברי הפוסקים, לענין הלכה במקום שנהגו היתר אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. והוסיף ע"ז הרמ"א בדרכי משה, שכן כתב מהר"י קולון . ע"ש. וע"ע להראב"ן )סימן ל' אות ה'()סימן . ודו"ק. ס'(שם רמג(הגה יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה. הנה טעם זה דדבר מצוה, אי מאי דמהני הוא להתיר להפליג שלשה ימים קודם השבת או אפילו בערב שבת, אבל לא מהני להתיר להפליג בשבת גופיה, או דילמא לא שנא. הנה ראיתי להרב המפורסם מהר"י עייאש ז"ל בספר בני יאודה , שכתב בתוך )סימן ל"ה(התשובה וז"ל: ולסמוך על סברת ר"ת ]הו"ד במרדכי שבת סימן רנ"ח[דסבירא ליה דגם ההולך לסחורה חשיב דבר מצוה אינו כדאי, חדא דהיא סברא יחידית, ועוד דאין היתר דבר מצוה מספיק אלא להפליג בערב שבת לא להפליג בשבת וכו'. ע"כ. הרי להדיא דלשבת גופיה לא מהני טעם מצוה. אך קשה, מדברי מרן ז"ל בב"י משמע איפכא, שכתב בסוף ד"ה ומ"ש רבנו ור"י אסר הכל, וז"ל: והרב המגיד כתב בפ"ל , ועכשיו נהגו להפליג אפילו ]הי"ג[בים הגדול בערב שבת ובשבת, והרמב"ן חיפש ללמד עליהם זכות, והוא עצמו כתב ובעל נפש יחוש לעצמו, גם הרשב"א כתב שאין דבריו נכונים. וכבר היה אפשר ללמד עליהם זכות, משום דכולהו חשיבי הולך לדבר מצוה לדעת ר"ת שכתב רבנו בסמוך, אלא שאין נראה כן מדברי הפוסקים כמו שאכתוב בסמוך. עכ"ל. נראה מבואר מדבריו איפכא, דטעמא דאין נראה כן מדברי הפוסקים, הא לאו הכי אהני האי טעמא אפילו להתיר הפלגה בשבת קודש גופיה, והוא היפך מדברי הרב מוהר"י עייאש ז"ל הנזכר. וכן ראיתי להגאון מוהר"ר שניאור זלמן ז"ל בש"ע שלו סימן זה , שכתב וז"ל: ובמקום שנהגו להפליג אף )סעיף י"ב(בימים המלוחים מערב שבת, או אפילו בשבת ע"י קניית שביתה מערב שבת, אם אינם הולכים לטיול אלא לסחורה או לראות פני חבריהם, אין למחות בידם. ע"כ. ובקונטרס אחרון כתב )סק"ה(על זה וז"ל: עיין ברלב"ח שהתיר אף בלא קניית ]סימן כ"ח[שביתה, וכ"כ המגיד משנה וב"י ודרכי משה בשם ]אות ג'[מוהרי"ק , ועל זה כתב המג"א דאין להקל. ]שורש מ"ד[]סקי"ט[עכ"ל. דשמע מינה דע"י שביתה מיהא שרי להפליג בשבת לדבר מצוה, אפילו אינה מצוה גמורה, כל שאינו לטייל. איברא דמלשון מרן ז"ל בש"ע שכתב, מותר להפליג אפילו בערב )ס"א(שבת אם הולך לדבר מצוה, נראה דהיתר זה לא מצאנוהו שגיא כח להתיר בשבילו אפילו בשבת. וכן נראה מסיום לשון מור"ם ז"ל שלפנינו שכתב, ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות וכו' תוך שלשה ימים, כי חשובין הכל לדבר מצוה. ע"כ. משמע הא בשבת גופיה אין להתיר מטעם זה. וטפי יש לדקדק כן מדברי מרן דאשמועינן רבותא אפילו בערב שבת, ולישמועינן רבותא טפי אפילו בשבת, משמע דבשבת לא אשתרי, וצריך להתיישב בזה. אכן נראה דכיון דבתר הכי מסיים מרן ז"ל דהדבר תלוי במנהג, ובמקום שנהגו היתר מותר. ע"ש. יש לדון גם בזה כדכתיבנא לעניותין לעיל אות יו"ד באורך בס"ד. שם רמד(בהגה לסחורה. כתב מג"א , אפילו יש לו )סקי"ט(מזונות והולך לסחו רה וכו'. עיין להלן סימן תקל"ט ט"ז . )סק"ב(שם רמה(בהגה חשוב הכל דבר מצוה. כתב בט"ז , וצ"ל )סק"ה(וכו'. ודאי דהכי הוא דחמץ שאני, שהרי לשבות שביתת הרשות אמרו בגמרא דיחזור מיד, ואף דאין מערבין כי אם לדבר מצוה, לגבי חמץ קרי ליה רשות ולגבי עירובין מצוה, עיין בט"ז סימן ]תמ"ד[. והכא נראה לי הטעם לפי )תע"ד()סק"ט(מה שכתב בב"י, דכאן האיסור הוא משום ביטול עונג שבת, וכל שעוסק במצוה אחת פטור מעונג זה, ולפי זה כל הני מצוה נינהו, מה שאין כן גבי חמץ, דהתם משום איסור חמץ הוא. ועוד נראה לומר הרי מי שהתענית עונג הוא לו יותר מאכילה מותר להתענות בשבת, אם כן הכי נמי יהיה לו צער יותר בביטול הליכתו מעונג שיהיה לו בשבת, לכן התירו בכל אלה. שם רמו(בהגה חשוב הכל דבר מצוה. כתב ט"ז , כיון )סק"ה(שאדם רגיל בו וכו'. נ"ב: ק"ק אם כן למה ביורה דעה כתב מור"ם, דאין איסור לילך עם אשתו נדה )סימן קצ"ה ס"ה(בעגלה אחת או בספינה, אלא דוקא דרך טיול או לגנות ופרדסים, אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו מותר. ולמה לא הצריכו הרחקה יתירה, דאשתו נמי רגיל בה. אלא צ"ל שלא התירו אלא בעניין שיש איזה שינוי, כגון הכא שפוסק עמהם לשבות וכו', וכן ההיא דיורה דעה שסיים שם, ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה, ואם כן על ידי תנאים כאלו לא תשתכח מצותם ז"ל, אבל ההיא דסימן תמ"ד לא שייך איזה שינוי או תנאי שעל ]ס"ז[ידו לא תשתכח מצות ביעור דרבנן, וכעין מה שתירץ הט"ז בעצמו בסימן תרי"ג , והתם נמי הצריכו שינוי שלא יוציא )סק"ד(ידו משפת חלוקו כדי שיזכור כמו שכתב שם הטור. יע"ש. ומה שכתוב ביורה דעה , דמותר לכהן ליכנס לבית )ריש סימן שע"ב(הפרס כדי לישא אשה או ללמוד תורה או לנחם האבל, וכן ליטמא בטומאה של דבריהם לדון עם עכו"ם ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם, וכן כל כיוצא בהם. יע"ש. היינו טעמא שלא הצריכו שום שינוי, משום דהתם לא מיקרי הולך לצרכיו, דהמציל מידם נמי הוי מצוה כמו שכתוב בסימן תמ"ד , )ס"ז(וכיון שהאיסור מדרבנן, רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו, כמו שכתב רש"י ז"ל בפ"ג דברכות . יע"ש. ואולם )יט: ד"ה ]ב[בית הפרס(אפילו באיסור דרבנן, היכא דאפשר ע"י שינוי, כההיא דיורה דעה סימן קצ"ה צריך לשנות כאמור. ובסימן תרי"ג חשיב )ס"ה(הליכת בית המדרש דבר מצוה, ואם כן קשיא לי מה שכתב הטור בסימן תמ"ד דההולך ללמוד לפני רבו חשוב דבר הרשות. וצ"ע. שם רמז(בהגה להקל בענין הפלגת הספינות. עיין משבצות זהב סוף סימן זה שכתב, דעכו"ם שמוליכין ]סק"ה[הספינה בשביל ישראל, הוי קבלנות בביתו של ישראל. ע"ש. ולכאורה הכא הוי נתפרסם שהיא בקבלנות, עיין מה שכתבתי )סק"ב(. אלא דצ"ע למה לן כל זה, הא דמי ממש סימן רמ"ד לנר בסימן רנ"ב, ע"ש במג"א , דכיון שמדליקו בשבת כדי )סקי"א(שישתמש בו הישראל עכשיו, אליבא דכ"ע אסור. וגם לשונו של הרב ז"ל לא זכיתי להבין, דפסק בס"ו ואינו דומה לקבלן ]הגר"ז[המתקן כלים לישראל בשבת, שאין הישראל נהנה בשבת עצמו מגוף מלאכה זו אלא לאחר השבת. ע"כ. ומשמע דלהמתירין בסימן רנ"ב ללבוש הכלי בשבת עצמו גם ספינה מותר. וזה ]ס"ד[צ"ע, דהא טעם המתירין שם דהעכו"ם אינו מתכוין שישראל יהנה ממנה בשבת עצמה. אבל בספינה הא מתכוין שיהנה ממנה בשבת עצמה דומיא דנר. וצ"ע. דברי הרב ז"ל בסעיף ז' ח' צע"ג. ]ש"ע הגר"ז[שם רמח(בהגה והליכת שיירה. נ"ב: ונ"ל דבשיירה אין להקל כמו שכתבתי לעיל . מג"א . יע"ש. ]סקי"ד[)ס"ק ך'(שם רמט(בהגה והליכת שיירה. כתב מג"א , ונראה לי )סק"כ(דבשיירא אין להקל כמו שכתבתי לעיל וכו'. נ"ב: רצונו לומר בס"ק י"ד. שם (רנ) בהגה והליכת שיירה. כתב במג"א , כמו שכתבתי )סק"כ(לעיל. בס"ק י"ז . שם רנא(בהגה ואין למחות בידן הואיל ויש להם על מי שיסמוכו. כתב ב"י , ומ"מ נ"ל כו'. נ"ב: )שיטה נ"א(ובמקום שנהגו להקל אין למחות בידם. ספר המפה והלבוש.

סימן רמט

סעיף א

(א) אין ה ולכים וכו'. כתב הטור , )דף קס"ב ע"ב שיטה ג'(אבל מלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת וכו'. שהביא נ"ב: אמר המאסף, זה מבואר מהירושלמי ]שבת פ"א ה"ח[רבנו ב"י ז"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבת אינו ]הכ"ה[מדוקדק, שכתב בלשון הזה: צרין על עיירות נכרים שלשה ימים קודם השבת, ועושים עמהם מלחמה בכל יום ואפילו בשבת, עד שכובשין אותה, ואע"פ שהיא מלחמת הרשות, מפי השמועה למדו "עד רדתה" ואפילו בשבת, ]ואין צריך לומר ]דברים כ', כ'[במלחמת מצוה[, ולא כבש יהושע את יריחו אלא בשבת. ע"כ. ולשון זה מורה דאין חילוק בין מלחמת מצוה למלחמת רשות, דאם יש חילוק, למה לא ביאר דבמלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת. ומה שכתב הרב בעל לחם משנה, דמה שכתב ואין צריך לומר במלחמת מצוה, פירושו הוא אפילו להתחיל בשבת, אינו נח לי, שאין דרכו של הרמב"ם ז"ל לסתום הדברים כל כך. ועוד דמדבריו בפרק ו' מהלכות מלכים שכתב, צרין על עיירות ]הי"א[נכרים שלשה ימים קודם לשבת ועושין עמהם מלחמה בשבת, שנאמר "עד רדתה" ואפילו בשבת, בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות, ואע"פ שבספרינו אין כתוב כלשון הזה ,, כך צריך להיות וכמו שכתב שם בכסף משנה. הרי שכתב דין אחד, וכתב בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות ולא חילק ביניהם. ומה שכתב הרב בעל לחם משנה ז"ל שאין צורך להגהת ]בהלכות שבת שם[הכסף משנה, דבפרק ו' מהלכות מלכים מיירי במלחמת מצוה, איני יודע איך אפשר לפרש כן בדברי הרמב"ם, ודבריו על הסתם נאמרו, ומשמע בין במלחמת חובה בין במלחמת רשות. ועוד דמה שכתב סמוך לדין זה פנים ואחור, מדבּרים בכולל, ודין זה בפרטי ְ ַ ְ ִ במלחמת מצוה דוקא, מבלי שיפרשהו הרב ז"ל בפירוש. ועוד, שדוחק לומר שמה שכתב הרמב"ם ז"ל בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, קאי אמאי דקאמר עד רדתה ואפילו בשבת. ועוד, אם הרמב"ם ז"ל מדבר במלחמת מצוה, ו'צרין' דקאמר הוא אפילו להתחיל בשבת, איך מביא ראיה מן הכתוב שאמר עד רדתה אפילו בשבת, דמן הכתוב אין להוכיח אלא כשצרו שלשה ימים קודם השבת שעושין מלחמה אפילו בשבת, כמו שנראה מפשט הכתוב שאומר "ובנית עליה מצור ]וגו'[ עד רדתה". וכן מוכח ]שם[מפרקא קמא דשבת , דאמרינן ואם התחילו אין מפסיקין, וכן ]יט.[היה שמאי אומר "עד רדתה" אפילו בשבת. וכן מוכח מהירושלמי שמביא ראיה דבמלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת ]שם[מכבישת יריחו, ולא הביא ראיה מן הכתוב עד רדתה. ועוד, אם הרמב"ם ז"ל סובר דיש חילוק בין מלחמת מצוה למלחמת רשות, ובמלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת, וכבישת יריחו היתה בשבת, למה לא הביא כאן ראיה מכבישת יריחו כמו שהביא בהלכות שבת. ואם נאמר דהרמב"ם ז"ל סבירא ליה דיריחו לא היתה התחלתה בשבת וכדבעינן למימר קמן, אם כן איך בפרק ב' דשבת הביא ראיה דבמלחמת מצוה צרין ואפילו בשבת מכבישת יריחו. ועוד, אם הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות מלכים היה אומר, צרין על עיירות נכרים ועושין עמהם מלחמה בשבת, היינו אומרים דמלת בשבת קאי א"צרין", אבל השתא דקאמר צרין על עיירות נכרים בשבת, הא דקאמר ועושין מלחמה עמהם בשבת אין לו ענין עם הקודם, ולא היה צריך לאמרו, דהשתא להתחיל שרי, ללחום אחר שהתחילו בהיתר לא כל שכן. ולומר דעושין מלחמה עמהם בשבת קאי למלחמת רשות, כמה מהדוחק והזרות בזה כמו שיראה המעיין. ולכן הגהת הרב ז"ל בכסף משנה היא מוכרחת. וגם ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ל מהלכות שבת ]הי"ג[הביא דין זה, ולא ביאר דבמלחמת מצוה מתחילין. ולכן נראה לי דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל, דגמרא דידן ]ד[לא מחלק בין מלחמת מצוה למלחמת רשות כדמחלקינן בירושלמי, ודאי דלא סבירא ליה הכי, וכגמרא דידן נקטינן. וצ"ל לדעתו, דהירושלמי חולק עם גמרא שלנו בכבישת יריחו, דהירושלמי סובר דבשבת התחיל יהושע לצור על יריחו, ומאמר הכתוב "ויהי ביום השביעי" , שביעי להתחלת ]יהושע ו', ט"ו[המלחמה קאמר, אבל הגמרא שלנו סובר, דיום ראשון התחיל לצור, וביום השביעי שהוא יום שבת כבשה, וכן פירשו רש"י והרד"ק בפירוש הכתובים, דיום השביעי יום שבת היה. ואפשר דכולהו מודו דיום השביעי דכתיב, יום שבת היה, אלא שהירושלמי סובר דלצור על העיר לא מיקרי התחלה, אלא דוקא יום שבת שנכנסו לעיר שהתחילו במלחמה, וכדפירש הרב , וגמרא דידן מהר"ש יפה ז"ל בספר יפה מראה ]שבת פ"א ה"ח[סובר דלצור על העיר התחלה מיקרי, ואין מפסיקין ועושין מלחמה בשבת אפילו במלחמת הרשות, כדכתיב עד רדתה ואפילו בשבת. עוד ,אני רואה חילוק אחר בין הרמב"ם ור"י בעל הטורים ז"ל שמדברי ר"י בעל הטורים ז"ל נראה דאף במלחמת הרשות אם התחיל פחות משלשה ימים קודם השבת אין מפסיקין, וכפשטא דברייתא, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח, דהא דקתני ואם התחילו אין מפסיקין, אהיכא דהתחילו שלשה ימים קודם השבת קאי. ולפי דעתו, ניחא מה שמביא ראיה מן הכתוב עד רדתה ואפילו בשבת, אבל לפי דעת ריב"ה ז"ל אין ראיה מהכתוב דאם התחילו אין מפסיקין, דאפשר דהכתוב מדבר בהתחילו שלשה ימים קודם. שם (ב) אין הולכים וכו'. כתב הטור , אין )דף קס"ב ע"ב שיטה א'(צרין במלחמת הרשות כו'. נ"ב: נפקא מינה לפורש במדבר או מקום סכנה, אי נמי דשכיחי מתי מספר ישראלים נמצאים בין אנשי המלחמה שהולכים על העיירות, אי נמי למלחמת מצוה, כגון שנשבו גוים וישראלים, שמותר לילך עם הגוים אפילו בשבת, דמלחמת מצוה היא להציל אחיהם. ב"ח . ]אות א'[שם (ג) אין הולכים וכו'. כתב הטור , אין צרין )דף קס"ב ע"ב שיטה א'(]הגה"ט[על עיירות וכו'. נ"ב: עיין בכנה"ג .מה שכתב ובזה מתורץ מה שהקשה מהר"ש יפה ז"ל בספר יפה תאר בפרשת ויצא ]פרשה ע' פסקא י"ד[. ע"ש. ועיין עוד שמה שכתב דבכל מלחמת חובה עד רדתה אפילו בשבת, ליתא, דהאי קרא במלחמת הרשות מיירי. וצריך לומר דלשון מושאל הוא. כך נראה לי. שם (ד) אין הולכים וכו'. כתב הטור , אבל )דף קס"ב ע"ב שיטה ג'(מלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת כו'. נ"ב: עיין בספר לחם משנה בפ"ב מהלכות שבת , ובספר כנה"ג ]הכ"ה[]הגה"ט[, ובספר דינא דחיי חלק עשין . )]קי"ח[ דף קכ"ב ע"ד(שם (ה) אין הולכים וכו'. כתב הטור, אין צרין במלחמת הרשות וכו', אלא אם כן התחילו שלשה ימים קודם וכו', אבל מלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת. וכתב הב"י שכן מפורש בירושלמי סוף פ"ק דשבת , הדא דתימא במלחמת הרשות, ]ה"ח[אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת. עכ"ל. ולכאורה אינו מובן, דמה ראיה מכיבוש לתחלת הצרייה. גם הרב פרי חדש הקשה על זה וז"ל: וקשה, דהא התם לא התחילו אלא באחד בשבת, שהרי שבעה ימים סבבוה ובשביעי נכבשה, שמע מינה שביום ראשון הקיפוה. ודוק. עכ"ל. ועל פי מה שכתב רש"י בפ"ק דמגילה )דף ג' ]ע"א , הענין מבואר ולא קשיא מידי, דגרסינן התם שאמר ד"ה אמש[(לו המלאך ליהושע, אמש בטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה וכו', ופירש רש"י שהמלאך האשימו בשני דברים, כשהעריב היום היה לכם להקריב תמיד הערב, ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם, שאין זמן מלחמה בלילה, ועכשיו שהוא לילה היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכם נלחמים בלילה. עכ"ל. נמצא כי המלאך שהיה מדבר עמו בלילה היה מוכיחו על מה שעשו ביום הקודם לו, שבאו שם וצרו על העיר עד עת הערב, ועל ידי זה בטלו התמיד, ולא היה להם לבטלו, שאע"פ שהיו צרין על העיר היו יכולין להקריב התמיד לעת ערב. ואחר זה כתיב "ויאמר ה' אל יהושע" שיקיף את ]יהושע ו', ב'[העיר שבעה ימים, ונכבשה העיר בסוף שבעת ימי ההקפה, שהוא שמיני ליום שצרו עליה ובטלו התמיד, וכיון שביום השבת נכבשה שמע מינה שביום השבת צרו עליה. וק"ל.)א"ה עבדו ובנו, איתא בילקוט יהושע משם תנחומא )סימן י"ח(]מסעי פסקא , "והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו" ה'[]שם , אלא ללמדך שהודה עכן שבשבת גנב, ונסקל על חלול ז', ט"ו[שבת, ונשרף על שמעל בחרם(. שם (ו) אין הולכים וכו'. כתב הטור בריש סימן זה, אין צרין במלחמת הרשות על עיירות של גוים, אלא אם כן התחילו שלשה ימים קודם השבת וכו'. נ"ב: כתב הרמב"ם )פ"ה וז"ל: אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מהלכות מלכים דין א'(מצוה, ואיזו היא מלחמת מצוה, זו מלחמת שבעה עממין, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם וכו'. ומרן בכסף משנה תמה על רבנו שקרא למלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק מצוה ולא חובה. יע"ש. ולכאורה יש לדעת, דמנין לו למרן דרבנו פסק כרבי יאודה כדי שיתמה ]סוטה מד:[עליו דלא קראה חובה, והלא בדברי רבנו בפירוש המשניות בפרק משוח מלחמה , ובפ"א ופ"ב ]סוטה פ"ח מ"ז[]מ"ה[]מ"ד[דסנהדרין, מורה היפך דפסק כת"ק, וז"ל : אין ]בסוטה שם[מחלוקת ביניהם שמלחמת עמלק ומלחמת שבעה עממין חובה, ואין מחלוקת ביניהם שהריגת שאר אנשי המקומות משאר האומות רשות, ואמנם מחלוקת בהריגת ההורגים אותם ולהחלישם עד שלא יהרגו ישראל ולא ילחמו בארצם, תנא קמא קורא לזה רשות ורבי יהודה קורא לזאת ההריגה מצוה, ולפי דעת רבי יהודה מי שהיה מתעסק בזאת ההריגה פטור מן המצוה וכו'. ואין הלכה כרבי יהודה. יע"ש. א"כ איפוא יש לדעת דמנין לו למרן דרבנו פוסק כרבי יהודה כדי שיקרא למלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק חוב ה. ובודאי דמרן דקדק מה שכתב רבנו ומנה עזרת צר שבא עליהם בכלל מלחמת מצוה, ואם איתא דפסק כת"ק, הרי בהדיא איתא בש"ס למעוטי גוים דלא ליתו עלייהו, מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות. יע"ש. נמצא דלת"ק בכלל רשות היא. זו היא שיטת מרן ז"ל. וכפי זה, עיניך תראינה שאין מקום למה שכתב הרב לחם משנה וז"ל: תמה הרב כסף משנה דלמה לא קרא רבנו להו מלחמת חובה, ולא ידעתי מקום לתמיהתו, דרבנו פסק כרבנן, ולדידהו ליכא אלא תרי דיני, מצוה ורשות, דמלחמת בית דוד וגוים דלא ליתו וכו' רשות, ומלחמת יהושע מצוה, ובמלחמת יהושע הכל יוצאין וכו', ולרבי יהודה איכא ]תלת[ דיני וכו', ולת"ק תרי דיני וכו' וחד עילויה )תרי(]לקרותה[ מצוה. יע"ש. ויש לתמוה א"כ איך פסק רבנו )לקראתה(דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם הוי מצוה, והלא לת"ק רשות היא. יע"ש. ומשום הכי מרן בכסף משנה דרך לו דרך לומר דפסק כרבי יאודה, ותמה דא"כ הוה ליה לומר דמלחמת שבעה עממין וכו'. אמנם שיטת מרן תמיהה, דהא בפירוש המשניות פסק בהדיא דלא כרבי יהודה. יע"ש. ולשיטת הרב לחם משנה יש לתמוה איך מנה ועזרת ישראל בכלל מלחמת מצוה. ומידי חפשי ראיתי להרב הגאון בכנה"ג אורח חיים בחדושיו על רבנו שעמד בזה, והביא סברת מרן הכסף משנה ומה שתמה על רבנו, ותירץ דכיון דאין חילוק ביניהם לענין זה בין שיהיה מצוה בין שיהיה חובה לא חייש לדקדק. ולפק"ד לא זכיתי לדעת מה שכתב דאין חילוק לענין זה, שהרי החילוק מבורר רב ועצום ממה שכתב בדין שני דלמלחמת מצוה כופה את העם לצאת, ולדעתו דפסק כרבי יהודה דמצוה קרי ליה לעזרת ישראל מיד צר, א"כ כופה אותם ואינו יכול למאן, בין שהוא ירא בין שהוא נשוי אשה או נטע כרם וכו' כופה, והלא במתניתין משמע איפכא, דקאמר ר' יהודה במה דברים אמורים בכל הנזכרים שחוזרים מן המערכה, במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאין וכו', נמצא דמלחמת מצוה לרבי יהודה שהוא עזרת ישראל מיד צר חוזרין מן המערכה ואין כופין, ובמלחמת חובה אינם חוזרין, וכופין אותם לצאת, א"כ כיון דרבנו פסק דין זה בדין ב', היה לו לפרש דשבעה עממין מקריא חובה ועזרת ישראל מצוה, יען יש חילוק רב ביניהם. והנה הרב ז"ל דחה פירוש מרן, משום דקשיא ליה דאיך פסק כרבי יהודה נגד חכמים, ועוד, דבפירוש המשנה פירש דאין הלכה כרבי יהודה, ומשום הכי בירר לו דרך לעצמו, וכתב ז"ל דרבנו מפרש פירוש אחר דלא כפירוש רש"י, דלרש"י שמפרש רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה, ובאותה מלחמה שאמרו ]אמר ר' יהודה[חכמים שהיא רשות ואין חתן יוצא בה, )אמרינן(,נמי שאין חתן יוצא לה, אלא שרבי יהודה קורא אותה מצוה ונפקא מינה לפוטרו משאר מצוות כו', מצוה דרבנן דהכל יוצאין, ]אמר ר' יהודה נמי[ דהכל יוצאין, אלא דקרי ליה חובה, )אמרינן(על כן יוצא דמלחמה דלא ליתו גוים עלייהו קרי ליה רבנן רשות. אבל רבנו אינו מפרש כן, דקשיא ליה פירוש הגמרא דקאמר כי פליגי למעוטי גוים דלא ליתו עלייהו, מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות, ולפירוש רש"י מר הוי ר' יהודה, ואיך מקדמינן לרבי יהודה קודם רבנן שהם רבים. ועוד, דהא דקאמר מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה, היא שפת יתר, דבהא אין שום חילוק בין ר' יהודה ורבנן, לא לענין הדין ולא לענין העוסק במצוה כו'. ולכן כתב, דהרמב"ם מפרש באופן דיוצא ממנה דמלחמה דלא ליתו גוים עלייהו הוי מלחמת מצוה לרבנן, ולרבי יאודה הוי מלחמת רשות. והכי פירושו, רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה, כלומר מלחמת רשות דפטרי לחתן לצאת זו היא מצוה דרבי יהודה דמחייבו לצאת, מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה, כלומר, מצוה דרבנן דמחייבינן לצאת לחתן, זו היא חובה דרבי יהודה. וכלל הדברים, דכוונת ר' יוחנן לומר, דהדין שהוא לרבנן במלחמת הרשות, הוא לרבי יהודה במלחמת מצוה, והדין שהוא לרבנן במלחמת מצוה, הוא לרבי יהודה במלחמת חובה. והוצרך ר' יוחנן לומר כן, דלא נימא כפירוש רש"י, דרבי יהודה ורבנן לא פליגי לענין דינא אלא לענין השמות, ונפקא מינה לעוסק במצוה )אלא(כו', אלא דאפילו לענין דינא פליגי. והא דקאמר ונפקא מינה לעסוק במצוה, הכי קאמר, ונפקא מינה גם לעסוק במצוה. ולפי פירוש זה, הא דקאמר למעוטי גוים דלא ליתו עלייהו, מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות, הכי פירושו, רבנן קרי ליה מצוה, ולכן אמרו במלחמת מצוה הכל יוצאין, ורבי יהודה קרי ליה רשות לענין שאין הכל ]יוצאין[ אע"פ שהיא נקראת מצוה לענין )רשות(אחר, ולכן אמר במה דברים אמורים במלחמת מצוה, כלומר אע"ג דהיא למעוטי גוים, לענין הדין רשות ואין הכל יוצאין בה. והשתא קשה ליה למה קראה מצוה, כיון דלרבי יהודה לענין הדין הוי רשות, ומתרץ ונפקא מינה לעוסק במצוה כו'. יע"ש. ולפק"ד ,דבריו ז"ל קשים להלום, וסתראי נינהו, דסתרן אהדדי תחילת הכל כתב בפירוש הש"ס רשות דרבנן מצוה לרבי יהודה, שרצה לומר מה שהוא רשות לרבנן שאין החתן יוצא הוא מצוה לרבי יהודה דמחייבו לצאת, נמצא לפי דבריו דלרבי יהודה במצוה אפילו חתן יוצא, א"כ מאי אשמועינן בתר הכי מצוה לרבנן זו היא חובה לר' יהודה, הא לא אשמועינן מידי בין מצוה לחובה, שהרי אפילו ברשות דרבנן קראה ר' יהודה מצוה לחיובי החתן לצאת, א"כ מאי נפקא מינה בין מצוה לחובה. והוא ז"ל כתב דרבנו נייד מפרש"י משום הא דקאמר מצוה לרבנן זו היא חובה לרבי יהודה, ואין שום חילוק לא לענין דינא ולא לענין עוסק כו', עדיין הדבר קשה, דגם לפרש"י אין שום חילוק בין מצוה לחובה לסברת ר' יהודה. ותו קשה, דקאמר בש"ס כי פליגי למעוטי גוים כו', מר קרי לה מצוה ומר קרי לה רשות, ופירושו, דלרבנן הוא מצוה ולר' יהודה רשות, והדבר קשה, דהשתא ומה במה שאמרו רבנן שהוא רשות ואין חתן יוצא קאמר ר' יהודה דהוי מצוה ויוצא, ומה שאמרו רבנן מצוה, לר' יהודה קרי ליה חובה, א"כ בהא דלרבנן הוי מצוה צריך להיות לר' יהודה חובה, איך אפשר לומר דקרי ליה ר' יהודה רשות שתי מדרגות ממה שיקרא לר' יהודה, דהא לר' יהודה צריך לקרותו חובה, ]ד[כיון דלרבנן הוי מצוה כל שכן דלר' יהודה הוי חובה, איך יסבור לומר דלר' יהודה הוי רשות. ועוד, דכפי זה יש לדעת באיזה מלחמה הוא דלרבנן הוי רשות ואין חתן יוצא בה, ולר' יהודה הוי מצוה, אי במלחמת יהושע, אפילו רבנן מודו דמצוה היא ויוצא חתן, אי במלחמת בית דוד, אפילו ר' יהודה מודה דרשות היא, על כרחך צריך לומר דהיינו הך דלמעוטי גוים, לרבנן רשות ולר' יהודה מצוה, א"כ איך נאמר בהיפך כיון שלא מצינו מלחמה אחרת דפליגי בה. ותו קשה, לפי פירושו דמפרש דלרבנן קרי ליה מצוה ולר' יהודה רשות ואין חתן יוצא, והלא בדברי ר' יהודה במתניתין לא מצינו שהזכיר רשות כלל, אלא במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין כו', ואם כן איך קאמר, מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות, והלא קריאת רשות לר' יהודה במתניתין לא מצינו. וראיתי להרב הגדול אבא מארי בספרו הקדוש פרי האדמה ח"ב שעמד בזה. וגם ]דף קס"ט ע"ג הלכות מלכים פ"ה ה"א[הוקשה לו, דבפירוש המשנה כתב רבנו בהדיא היפך, דת"ק קרי ליה רשות ור' יהודה מצוה. יע"ש. ולפק"ד דבריו צריכים ביאור ושגבו ממני. ומה שכתב שלרבנו קשה אמאי מזכיר רבנן באחרונה לשיטת רש"י, לפק"ד אין זו קושיא, דהא דרך הש"ס בתלמוד, לסדר הרבים דהלכתא כוותייהו לדין באחרונה, והכי קיימא לן הלכתא כאיכא דאמרי בתרא. ועיין גופי הלכות )אות א' . יע"ש. והרב הגאון מהר"ש אלגאזי בגופי סימן מ"א וסימן ס"א(הלכות עמד על דברי רבנו, והביא תמיהת מרן, )דף)צ"ו( ]צ"ז ע"א[(ותמה עליו דרבנו פסק כת"ק וכמו שכתב בפירוש המשניות כו'. אלא דקשה על רבנו, דאיך קרא לעזרת ישראל מיד צר מצוה, והא רבנן קרו ליה רשות ולא מצוה, והעוסק בה חייב במצוה. ועוד, דנפיק מינה דגם חתן חייב לצאת בה, ובעזרת ישראל מיד צר לכולי עלמא חוזרין מעורכי המלחמה כו'. ותירץ ז"ל, דתרי גווני עזרת ישראל מיד צר איכא, ההוא דקרו לה רבנן ]רשות[, היינו שלא באו עדיין אלא שהם מתפחדים שמא יבואו הגוים, וזהו שאמרו דלא ליתו גויים עלייהו כו', אבל אם כבר באו להלחם, קרי ליה רבנן מצוה, ובהא מיירי הרמב"ם, שכן כתב ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, שבא כבר. וכתב דזה דוחק, ]דאי[ איכא תרתי חלוקות בעזרת גוים, ואיכא חלוקה דכולי )דהא(עלמא מודו בה דאינה רשות, אמאי משתמיט רבא מלהזכיר]ה[ונדי לחלוקה לרווחא וכו'. ולפק"ד אי משום הא, כדאי הייתי לתרץ דרבא נקט מאי דלכולי עלמא לא פליגי, דהיינו מלחמת יהושע, ומלחמת דוד לרווחא, ובמאי דפליגי, אשמועינן חידושא בהא דלא ליתו גוים עלייהו, דאפילו הכי לר' יהודה הוי מצוה והעוסק פטור מן המצוה, אמנם בשכבר באו, לא גרע ]מ[מלחמת יהושע, וחמירא ובפירוש המשניות הוצאת הגר"י קפאח זצ"ל הנוסח הוא: לא נחלקו אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם, כדי להחלישם "שלא ילחמו .של הכנה"ג סכנתא, וסכנת נפשות דאפילו שבת נדחה מפניה כמו שיתבאר, הא פשיטא ליה ואין צורך להביאה. אמנם מאי דקשה לעניות דעתי לפי דרכו, הוא דא"כ רבנו אמאי לא הזכיר בדינו חלוקת דלא ליתו גוים עלייהו, דלרבנן הוי רשות והעוסק בה חייב במצוה. ולזה י"ל דהא כבר הביאה רבנו במה שכתב בתר הכי, ואח"כ נלחם מלחמת הרשות והיא מלחמה שנלחם העם להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושומעו, והם שני דברים, להרחיב גבול ישראל היינו למעוטי גוים דלא ליתו עלייהו, ולהרבות בגדולתו ושומעו, היינו מלחמת בית דוד לרוחא דקאמר, ופירוש רוחא, היינו הרבות גדולה לו. יע"ש. אמנם מאי דקשה טובא, הוא מה שכתב בפירוש המשנה היפך זה בהדיא, וז"ל: אמנם מחלוקתם בהריגת ההורגים אותם ולהחלישם עד שלא יהרגו ישראל ולא ילחמו בארצם. ]עכ"ל[. אומרו בהריגת ההורגים אותם מורה בהדיא שכבר באו והתחילו להרוג .. יע"ש ורא יתי להרב הגדול אבא מארי בספר'א דמארי טב, שכתב עוד שני דרכים, והדרך השני הוא, דלעולם רבנו מפרש כשיטת רש"י, ומשום הכי לא נקט אלא מצוה ורשות בדרבנן, ומה שכתב ועזרת ישראל, לא קאי למה שכתב לעיל ואיזוהי מלחמת מצוה, אלא קאי למה שכתב ]להקדים[ כו' )דתקדים(והיינו לענין שתקדים למלחמת הרשות לגמרי, דלא פליגי ומודו כולי עלמא וכו'. יע"ש. ולפק"ד אף שהחילוק הוא אמיתי, מ"מ לשון רבנו קשה, שכתב: אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה, ואיזוהי וכו', ועזרת ישראל מיד צר, ואח"כ נלחם כו'. ואומרו אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה ומנה אח"כ ועזרת ישראל, קשה, שלא היה לרבנו לכלול הך עם הני, אלא עם אותם שכתב אחר זה ואח"כ נלחם במלחמת הרשות, שם היה לו להקדים מלחמת עזרת ישראל ולכתוב ואח"כ המלחמה שנלחם עם שאר העם כו'. יע"ש. לכן לפק"ד העיקר הוא כתירוץ הרב גופי הלכות, שחילק בין באו כבר ללא באו, אך למה שהוקשה לו מפירוש המשניות, י"ל דהרמב"ם בפירוש המשנה פה קאי לסברת רבנן לפי סוגית הש"ס בסוטה, דאמרינן כי פליגי למעוטי גוים דלא ליתו עלייהו, סבירא ליה לרבנו דהיינו אפילו באו כבר והוא יוצא למעטם, ופסק דין רבנו וחיליה הוא מאתרא אחריתי, והוא מההיא דגרסינן במסכת שבת וז"ל: ת"ר אין צרין על עירות של גוים )דף י"ט ע"א(פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין, וכן היה שמאי אומר "עד רדתה" אפילו בשבת. יע"ש. וגרסינן בעירובין אמר ר' יאודה אמר רב, גוים שיצאו לצור )דף מ"ה ע"א(על עיירות ישראל כו', ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא ]על[ עסקי תבן וקש יוצאין עליהן ומחללין את השבת כו'. יע"ש. ופסקה רבנו פ"ב מהלכות שבת , ובפ"ו מהלכות )דין כ"ג ודין כ"ה(מלכים , וז"ל רבנו בהלכות שבת : צרין על עירות )דין י"א(]הכ"ה[הגוים שלשה ימים קודם לשבת, ועושים מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשים אותה, ואע"פ שהיא מלחמת הרשות, מפי השמועה למדו עד רדתה אפילו בשבת, ואין צריך לומר במלחמת מצוה, ולא כבש יאושע את יריחו אלא בשבת. יע"ש. הרי דמצינו דאפילו בשבת עושין מלחמה אפילו במלחמת הרשות אם התחילו, א"כ ודאי להך תנא דברייתא סבירא ליה דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם כבר במלחמה, כמלחמת מצוה מיקרי כמבואר שם בדין כ"ג. יע"ש ובעירובין בעיר ]שם[הסמוכה לספר כו'. ועיין בירושלמי דשבת . יע"ש. אי ]פ"א ה"ח[נמי י"ל דמ"ש רבנו בפירוש המשנה בהריגת ההורגים אותם וכו', לאו דכבר באו להרוג, אלא הכוונה להרוג באומה שהורגים אם ילך ישראל בארצם ובגבולם, ורוצים להחלישם שלא יעשו כן, אלא שתמיד תהיה יראת ישראל בעיניהם שלא יהרגו אותם אפילו במקומם ובארצם, וגם שלא יבואו להלחם עם הישראל בארצם. ודוק. שם (ז) אין הולכים וכו'. כתב הטור, ואם התחילו אין מפסיקין כו'. נ"ב: כתב הרי"ף ושאר הראשונים, דכל זה ]שבת ז:[לא נאמר אלא היכא שבאו על עסקי ממון, אבל אם באו על עסקי נפשות או שיש לפקפק בכך, יוצאים ומחללים עליהם את השבת. ואף שאר עיירות מצוה עליהם לצאת לעזרם, וכשהצילו את אחיהם מותר לחזור למקומם בכלי זינם, שלא ימנעו לעתיד, . כ"כ הרב המאירי ]שבת יט. ד"ה במקום[שם (ח) אין הולכים וכו'. :כתב ב"י, וכ"כ הרמב"ם בפ"ל. נ"ב בפ"ב מהלכות שבת כתב, צרין ]על[ עיירות )דין כ"ה(הכותים שלשה ימים קודם לשבת כו'. ובפ"ל בשנותו את )דין י"ג(טעמו , כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהן ולא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת. ע"כ. שם (ט) אין הולכים וכו'. כתב ב"י, אבל מלחמת מצוה מתחילין ]בהגה"ט[. אפילו בשבת כו'. עיין מ"ש הכנה"ג )בהגב"י()בהגה"ט(. ועמ"ש הרב יד אהרן שם , (י) אין הולכים וכו'. כתב ב"י ומפורש הוא בירושלמי ]שבת כו', שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת. פ"א ה"ח[ע"כ. נ"ב: עיין בפרי חדש בליקוטים בסימן זה )דף ט"ל ע"ב(דהקשה, דהא התם לא התחילו אלא באחד בשבת, שהרי שבעה .'רצונו לומר ששם כתב את הטעם לדבר, כדי וכו .'נדפס לעיל אות א .'נדפס לעיל אות ג :שם תמה הרב על הרב פרי חדש וז"ל ואני תמיה עליו, וכי נעלם מהירושלמי פסוקים אלו, והא משם הוא ראית הירושלמי, ואם כן ודאי אין זו קושיא, דהא כבישת יריחו היה בשבת, והששה ימים סבבוה ובשביעי נכבשה, שמע מינה שביום ראשון הקיפוה. )בדף מ"ג ע"ד(, ובספר זכור לאברהם עיין בספר יצחק ירנן )דף ט' ע"ג ]סימן ל'[(אביגדור .מה שתירץ בזה שם (יא) אין הולכים וכו'. כתב ב"י, והאידנא שאין ישראל הולכין להלחם כו'. עיין מה שכתב הב"ח , ]אות א'[)סק"א(. ומרן ז"ל בש"ע לא והביא דבריו השכנה"ג בהגה"ט ]ה[עלה על שלחנו, אבל הלבוש כתבו בסוף סימן רמ"ח. ועיין במאמר מרדכי מה שכתב על דברי הב"ח. )בסק"א(שם (יב) אין הולכים וכו'. כתב הטור, דבמלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת. וכתב הב"י דכן מפורש בירושלמי ]שבת , דקאמר אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו פ"א ה"ח[שלא נכבשה יריחו אלא בשבת. ומקשה הרב פרי חדש, דהא התם לא התחילו אלא באחד בשבת, שהרי שבעה ימים סבבוה ובשביעי נכבשה, שמע מינה שביום ראשון הקיפוה. עכ"ל. ולא קשיא מידי, דמכל מקום לא עשו מלחמה כל ימי השבוע, ובשבת התחילו בכיבוש ומלחמה. אלא דיש להקשות, דאימר הכיבוש הותר להתחיל בשבת דהוא עיקר המצוה ד"החרם תחרימם" , אבל לצור ]דברים כ', י"ז[על העיר אינה רק הכנה למצוה והכשר מצוה, וכדמחלק ביבמות , ובתוספות שם , יעוין שם בע"ב )דף ו' ע"א()ד"ה שכן הכשר(בתוספות . ואולי זה כוונת התרגום יונתן בפרשת )בסד"ה טעמא(שופטים וז"ל: ארום תקפון על קרתא כל יומי )]פרק כ'[ פסוק י"ט(שבעתא לאגחא קרבה עלה למכבשה בשבתא. ע"ש דאינו מובן. ולפי מה שכתבתי י"ל דמוקי להך קרא במלחמת מצוה, ומ"מ סבירא ליה להתחיל לצור אסור בשבת, רק כל ימי החול. אבל גוף המלחמה והכיבוש, שרי להתחיל בשבת כמו ביריחו. ועיין ]ריטב"א[ בסוכה דיש הליכה )רשב"א()דף כ"ה ע"א בד"ה ובלכתך(שיחשב עוסק במצוה ממש, כגון עולה לרגל ולהכנסת כלה ולהוצאת המת, ויש הליכה שאינה גופה של מצוה. ע"ש. ולפי דבריו י"ל דלצור הוא מגופה של מצוה. שם (יג) אין הולכים וכו'. הטור הביא דאין צרין על עיירות של עכו"ם תוך שלשה ימים, והשו"ע השמיטו שאינו נוהג. והביא הב"י בשם הרי"ף והרא"ש ]שבת ז:[]שבת פ"א סימן ל"ח[הטעם משום עונג שבת. והנה לכאורה קשה, דהא בסימן הקודם הביא הב"י דכל הפוסקים מסכימים להרז"ה דתוך ]במאור שבת ז.[שלשה אסור משום שיצטרך לחלל שבת, רק לא רצו לפרש הברייתא דאין מפליגין במקום שיצטרך לחלל שבת, וא"כ כאן דודאי איכא חילול שבת, היה להם לפרש טעם זה. ונראה דלהכי כתב הדרישה , דאפילו אם יפסיקו ולא ילחמו בשבת ]אות א'[איכא צער, ורצונו לומר דאף דודאי לא יחללו שבת, מ"מ אין צרין משום עונג שבת. אכן בלא"ה נראה דלא קשיא מידי, דהרי הא דמותר לעשות מלחמה בשבת יליף מקרא, "עד ]שבת יט.[רדתה" אפילו בשבת, ומדאורייתא אין חילוק בין ]דברים כ', כ'[תוך שלשה לקודם, דהתם לאו מטעם סכנה יבוא לחילול שבת, דהחילול הוא להכרית האויב, ובאיזה טעם יהיה אסור תוך שלשה, והרי אף באין צריך לחלל משום סכנה, מכל מקום מותר ללחום. ועל כן כתבו משום צער ועונג שבת. ודו"ק. ואדרבה קצת קשה על הרמ"א , למה הוצרך בספינה לטעם ]סימן רמ"ח ס"ב[אחר, כיון דהא דאין צרין מטעם עונג שבת הוא. ונראה דהרז"ה היה דוחק בעיניו לפרש דוקא בימים המלוחים דיש צער, ומוקי אף בנהרות הנובעין ומשום חילול. ודו"ק. שם (יד) אין הולכים בערב שבת וכו'. כתב ב"י )דף קס"ב ע"ג , נלמד ממה שנתבאר בסימן שקודם זה כו'. שיטה כ"ח(נ"ב: אמר המאסף, קשיא לי, אי משם נלמד, נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דבברייתא דאין מפליגין, לא הותר ]שבת יט.[לדבר מצוה אלא קודם השבת, אבל בשבת עצמו אסור, כמ"ש . ונראה לי ראיה לזה מפרק תולין . וכיון הריב"ש )סימן ק"א(דההיא בשבת עצמו אסור, היאך למד רבנו בעל הטורים ז"ל היתר משם לצור על עיירות של גוים אפילו בשבת. וניחא לי, דלא למד רבנו בעל הטורים ז"ל מאותה ברייתא דאין מפליגין אלא כלל הדין, דיש חילוק בין דבר מצוה לדבר הרשות, אבל בפרטן אתה מוצא חילוק רב, האי כדאיתיה והאי כדאיתיה, במפליג בספינה דבדידיה תלי שלא להפליג בשבת עצמו אסור, דודאי נכנס על דעת לחלל השבת וכן לא יעשה, אבל מלחמת מצוה דלאו בדידהו תלי, אלא הם הכרחים לצאת למלחמה מחמת האויבים שבאים עליהם או על חבריהם, כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים , דלעזור את ישראל מיד צר שבא ]ה"א[עליהם נקרא מלחמת מצוה, הותר להם אפילו בשבת מפני פקוח נפש, כיון דלאו בדידהו תלי, ואין הכי נמי שאם במלחמת מצוה יש ספק בידם לשבות, שובתים. ויש לתמוה קצת על הריב"ש בסימן הנזכר, שכתב: וההיא דאין צרין, אין מקום להזכיר בו דבר מצוה, ומה דבר מצוה יהיה לכל ישראל לצור על עיירות של גוים, ובמלחמת הרשות הוא, ולא במלחמת שבעת עממין וכו'. ]ע"כ[. דהא איכא עזרת ישראל מיד צר דמלחמת מצוה, כמו שכתבתי בשם הרמב"ם. והתימה עליו שכבר ראה דברי רבנו הטור ז"ל, שזכרם באותה תשובה גבי מחלוקת רבי ורשב"ג ]שם[בפוסק עמו על מנת לשבות. וכהאי גוונא איכא לאקשויי להרדב"ז במודפסות סימן ]ע"ז[. ויש )ע"ח(]ח"ד סימן אלף קמ"ט[ליישב. שם (טו) אין הולכים בערב שבת וכו'. כתב שיירי כנה"ג בהגב"י )אות א'(, אמר המאסף, קשיא לי וכו', לא הותר לדבר מצוה אלא קודם השבת, אבל בשבת עצמה אסור כמו שכתב הריב"ש וכו'. עכ"ל. נ"ב: השבלי הלקט ]סימן ק"א[)דף י"ד( ]סימן קי"א[סובר דלדבר מצוה מותר אפילו בשבת עצמו. ע"ש. ועיין בתוספתא פרק שמנה שרצים .דשמע מינה דבשבת אסור. ודו"ק הגה כ"י. שם (טז) אין הולכים בערב שבת וכו'. כתב ב"י, נלמד ממה שנתבאר בסימן שקודם זה כו'. עיין מה שכתב )סק"א(. השכנה"ג בהגב"י שם (יז) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. כתב הטור , אין הולכין בערב שבת יותר משלש )שיטה ד'(פרסאות וכו'. נ"ב: עיין בספר משפט צדק חלק שני )סימן מ"ז ]דף . צ"ה ע"ג[(שם (יח) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. כתב ב"י , ופשוט הוא כו'. נ"ב: אמר )שיטה נ"ג(המאסף, האידנא נהוג עלמא שהולכין בערב שבת יותר משלש פרסאות, ]וכשמוצאין[ עצמם ביום ]ששי[ במקום )וכשנמצאים()ז'(שאינם מוצאים להכין צרכי שבת, אפשר שסומכים עמ"ש רבנו המחבר, דכשאינו במקום שיוכל להכין צרכי שבת, מוטב שיבוא לביתו אולי יוכל להכין צרכי שבת משישאר שם, אבל כשמוצאין עצמן בעיר שישראלים מצויין שם, על מה סמכו ללכת יותר משלש פרסאות. והב"ח כתב, שלא אמרו אין הולכין ]אות ב'[בערב שבת יותר משלש פרסאות אלא דוקא בהולך ברגליו, אבל בהולך בעגלה או רוכב על סוס נהגו להקל, והנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ומ"מ צריך ליזהר שלא יהלך עד לעת ערב, אפילו ממהר כדי לבוא לעירו ולביתו, כי הרבה פעמים נכשלים שמחללים שבת שאינם באים לעיר עד הלילה, אלא ישבות פרסה או שתים רחוק מן העיר בכפר ולא יחלל שבת. ע"כ. מדבריו יצא לנו היתר לרוכבים על סוסים, אבל אותם ההולכים ברגליהם על מה סמכו. שם (יט) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. ,נ"ב: ואם הוא יושב בעגלה או רוכב, יכול ללכת יותר ודברי מרן דוקא בהולך ברגליו. מכל מקום צריך ליזהר שלא לילך עד עת ערב, אפילו ממהר כדי לבוא לעירו, כי הרבה ]פעמים[ נכשלים שמחללין שבת, אלא ישבות פרסה או שתים מן העיר. ב"ח ז"ל . ומדבריו ז"ל יצא לנו רחוק )רחוק(]אות ב'[היתר לרוכבים על סוסים, אבל אותם ההולכים ברגליהם, על מה )אות ב'(. ולפק"ד שמא סומכין דלעמוד בדרך סמכו. שכנה"ג אינו מקום בטוח, וכל הדרכים בחזקת סכנה, כמ"ש מרן הב"י ז"ל .. ועיין בסק"ב שם (כ) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. הב"ח כתב, דבזמנינו נהגו הנוסעים בעגלה ]אות ב'[ללכת יותר, והנח להם לישראל. ובשו"ת בית יעקב ]סימן ל"ה[הביא מהא דקאמר הש" ס פרק מי שהיה טמא )פסחים דף צ"ד ע"א(גבי דרך רחוקה, יכול לכנוס בסוסים ופרדים ]יכול יהא חייב[תלמוד לומר "ובדרך לא היה" , משמע דאין ]במדבר ט', י"ג[חילוק. ובאמת שאני התם דגלי קרא. ובספר אגודה מסכת סוכה כתב, דבזמנינו דמכינין הכל בערב שבת, מותר ]סוף סימן ל"ט[.ליסע יותר משלש פרסאות. ואין להחמיר רק בעל נפש שם (כא) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. כתב הרב מג"א ז"ל , ואם הוא יושב בעגלה, )סק"א(יכול ללכת יותר, ומ"מ יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול )כך הגיה הרב יד אפרים ז"ל(. עיקר דינו של מרן ז"ל בסוכה , וטעמא דהתם לאו משום חילול שבת בהליכתו, )דף מ"ד ע"ב(אלא דאפילו שיכנס לביתו בעוד שלא קדש היום, צריך שיהיה לו שהות להכין צרכי שבת. ונפקא מינה דאם אינו צריך להכין, שהוא הולך לביתו או לבית אחרים, שיודעים שעתיד לשבות שם ומכינים בשבילו, אין צריך ליכנס בעוד היום גדול. אך מ"מ צריך ליכנס לעיר עד שלא יקדש עליו היום משום חילול שבת. עובדא הוה באלול התרכ"ה בסיעת בני אדם הי"ו, הם יצאו את העיר לילך לשבות בכפר בונגאר באשי יע"א, שכל בני בתיהם יושבים שם, שברחו מחמת חולי הקולור"א, וכדי לקצר הדרך הלכו תחלה לכפר בורון אבאד תוך באנפור של אש , ההולך בנתיב ברזל שמגיע לשם בעשרה דקים, ומשם ]רכבת[נסעו לבונגאר באשי, ולא רצו לילך על גבי חמורים ההולכים לאט, אלא רכבו על העגלה ההולכת במרוצה כדי להגיע לכפר בעגלה ובזמן קריב, שבשעה י"א ורביע ימצאו בביתם. ויקר מקרה רע, שבחצי הדרך נשבר אופן העגלה, והוכרחו לילך ברגליהם עם כל הנמצא אתם מעות ופנקסים וכיוצא, ולא נכנסו לכפר עד חצי שעה ראשונה מליל שבת קודש. והגם שעברו תוך כפר חאג'ילאר יע"א, שדר שם יהודי אחד עם בני ביתו הי"ו, לא רצו להניח שם מה שהיה אצלם ממעות וכיוצא, ולילך משם לכפר בונגאר באשי בלי שום דבר אצלם, כדרך שעוברים מזה לזה ביום שבת קודש, כיון שאין ביניהם אלפים אמה. ועכשו באו מקצתם אצלי לשאול כפרה לנפשם על עוון חילול שבת, והם אומרים שמה שרכבו על העגלה ולא בחמורים, לטובה נתכו ונו, כדי למהר לבוא לכפר קודם השבת הרבה, ומה שחיללו שבת היה באונס, דלא אסיקו אדעתייהו אחד מני אלף שיארע להם מאורע קשה כזה שישבר אופן העגלה, ואונסא דלא שכיח הוא, ויש להקל בדינם. ואני אומר, דאיברא דכן כתב הגאון הרב המאירי ז"ל בחדושיו לפרק קמא דשבת , דשם הביא סוגית ]יט. ד"ה במסכת סוכה[סוכה הנזכרת, וכתב וז"ל: ומ"מ אם נודע לו שמכינים בהעדפה, נראה שמותר, ואין חוששין למקרה או לסיבה. ונראה שעל זה נהגו להקל בה. ע"כ. והן הן דברי האגודה ]סוכה סוף סימן ל"ט[שהביא הרב מג"א ז"ל . ועיין בעטרת זקנים. הרי דלדינא )סק"ב(דגמרא דאסור לילך יותר משלש פרסאות, שרי לסמוך להתיר היכא דמכינים. והגם דזימנין אתרמי שלא הכינו בשבילו, כיון שאין זה תדיר והווה אלא מקרה לעתים רחוקות, לא חיישינן למקרה. הוא הדין בעגלה, דההווה הוא שהולכים ושבים בשלום מן השבר, והשתא דאתרמי דנשבר האופן, אין זה אלא מקרה, ואפילו לכתחלה לא ראו לחוש, כיון דלא שכיח בהווה שישבר האופן. וגם מדברי הרב מג"א ז"ל יש להוכיח כן, שהתיר בשופי לילך בערב שבת יותר משלש פרסאות כשהולך בעגלה, ולא חשש לשבירתה, ונמצא מתרחק מהעיר לכתחלה יותר משיעור ההיתר ששיערו חז"ל, על משענת הליכתו בעגלה הממהרת לרוץ, והוא משענת קנה הרצוץ, שאם באנו לחוש לשבירתה, אדרבא אשתהי טובא טפי. אלא ודאי דס"ל להרב מג"א ז"ל דלא חיישינן להא, דהוי מלתא דלא שכיח. אלא דהיא גופא קשיא טובא על דברי הרב מג"א ז"ל מה ראה להקל ולא חייש לה, אי משום דהוי מלתא דלא שכיח, הא קחזינן דבאיסורין חיישי רבנן אפילו במלתא דלא שכיח, דתנן בפ"ק דשבת , לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה )דף ט' ע"ב(עד שיתפלל. ובגמרא יהיב טעמא לכתחילה אמאי לא ישב, גזירה שמא ישבר הזוג. ופירש"י, שמא ישבר הזוג של מספרים, ויהיה צריך לחזר אחר זוג אחר. ע"כ. הרי דהגם דשבירת הזוג הוי מלתא דלא שכיח טפי משבירת אופן העגלה, דמלתא דמסתבר הוא דכובד משאה הרובצת עליה גורם לה שבירה טפי מהזוג, ואי חיישי בש"ס לשבירת הזוג דלא שכיח כל כך, כל שכן דיש לחוש לשבירת העגלה, ומה ראה הרב מג"א ז"ל להקל, מאחר שהפוסקים לא חילקו בין הולך בעגלה להולך ברגליו. וחיפשתי בדברי הפוסקים, וראיתי להרב תוספת שבת ז"ל שתמה על )סק"א(דברי הרב מג"א ז"ל הללו מצד אחר, שהיתר זה שכתב הרב ליושב בעגלה, הביאו משם הרב ב"ח ז"ל , ועינא דחזי שהרב ב"ח ]אות ב'[ז"ל לא התיר לכתחילה, אלא שנהגו להקל והנח להם לישראל, ומדינא אין הכי נמי דלאו שפיר דמי, שהשיעור שנתנו חכמים שלש פרסאות לא פלוג, אפילו שע"י העגלה מתקצר הדרך, וכדמוכח מסוגיא פסחים , ת"ר היה עומד חוץ )דף צ"ד ע"א(למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, תלמוד "לומר "ובדרך לא היה , והלה היה בדרך. וציין ]במדבר ט', י"ג[דאין חילוק בזה . ואם ירצה תשובת הרב בית יעקב ז"ל )סימן ל"ה(ה' בהשמטות יתבאר בס"ד. ועיין להרב מחצית )סימן רי"ט ]ס"ז[(השקל ז"ל מה שהליץ בעד הרב מג"א ז"ל אגב דוחקא. ונמצא דסברת הרב מג"א ז"ל הלזו, היא מופרכת מצד אחר, א"כ גם מטעם זה יש להקשות עליו, דאין צד להקל בהולך עם העגלה מחשש שמא תשבר ובא לידי חילול שבת, כדחזינן דחששו שמא ישבר הזוג. ויש צד לומר, דמטעם זה סתמו בדין זה לאסור יותר משלש פרסאות ולא חילקו, דאין מקום לחלק מכח שני הטעמים הנזכרים, וממילא נראה דיש להחמיר בדינם של האנשים האלה, דמעיקרא הוה להו לעיוני ללכת כדרכם על גבי חמורים ולא בעגלה מחשש שבירת האופן, וכמעשה שהיה שהחשיך להם בדרך. ואם כן, נהי דמשנשבר האופן הוו אנוסים, מ"מ כיון דפשעו תחלה שלא לילך בחמורים ונכנסו להעגלה העלולה לשבירה, הוי להו תחלתו בפשיעה וסופו באונס, דלענין שמי רה חייב, כדקי"ל לענין ממון בחושן משפט . ומה גם דשייך הכא )סימן רצ"א ס"ו וסי"ד(מה שכתב הרב הסמ"ע ז"ל שם , דאינו חייב על תחלתו ]סק"י[בפשיעה וסופו באונס, אלא א"כ נוכל למצוא מקום לתלות בו ולומר טעם דאילו לא פשע לא היה אירע בו האונס. ע"ש. והכא נמי בנדון דידן יש לנו מקום לתלות בריוח, דאילו לא פשעו מתחלה ליכנס בעגלה והולכים על גבי חמורים, לא היה נארע אונס שבירת העגלה ולישאר בפרשת דרכים אחר שקדש היום. ואין לומר דלא אתמר הך דינא אלא גבי ממון, ומנא לן למילף מיניה גם לאיסור דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אימא דהאי לחודיה והאי לחודיה, ואיסורא מממונא לא ילפינן. הא לא איריא, למה שכתב רש"י ז"ל בברכות )דף י"ט ע"ב ]ד"ה , דטעמא דאמרו בש"ס איסורא מממונא לא ילפינן, היינו ממונא[(משום דממונא קיל מאיסורא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל )פ"י מהלכות , וכמ"ש מרן ז"ל בכסף משנה שם , כלאים הכ"ט(]ד"ה ולמה נדחה[וכן נראה מדברי הגאון מהר"י קולון ז"ל , וכמ"ש )שרש קמ"ט(הרב יד מלאכי ז"ל . ע"ש. דלפי זה מוכח )מערכת האלף אות מ"ד(דלא אתמר הך כללא אלא כשאנו באים ללמוד קולא )מאיסורא ]מממונא לאיסורא[, אז אמרינן איסור מממונא לא לממונא(ילפינן, אך כשאנו באים להחמיר באיסור חומרא דאשכחן בממון, נראה ודאי דילפינן, וילפינן במכל שכן, דאם בממון הקל מחמירין בכהאי גוונא, כל שכן באיסור דחמיר מממון. ומה גם למה שכתבו התוספות ז"ל בפרק קמא דמציעא )דף כ' ע"ב ד"ה , דדוקא איסור אשת איש הוא דלא ילפינן מממון, אבל איסורא(שאר איסורין שפיר ילפינן. ע"ש. והרב יד מלאכי ז"ל הביא ]שם[דבריהם, והקשה לכאורה דסוגיא ברכות הנזכרת מנגד סברתם, ויישב הסוגיא לדעתם. עש"ב. כי על פי כן החילוק הנזכר, תורה יוצאה לנדון דידן, דילפותא דידן מממון לאו להקל הוא אלא להחמיר, ולומר כי היכי דקי"ל בממון תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, הוא הדין באיסור. וגם דלאו באיסור אשת איש קיימינן, נראה דשפיר מצינן למילף מממון להחמיר. והכי חזינן להרב נמוקי יוסף ז"ל פרק כיצד הרגל , ]בבא קמא י. ד"ה גמרא[שכתב משם הרמ"ה ז"ל לענין נזיקין, שאדם אנוס לגבי שכחה, וכתב, דלדברי הרמ"ה ז"ל נראה ברור, דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה, שאינו נקרא מזיד ופושע, אלא הרי הוא בכלל טעה ולא התפלל שמתפלל שתים לתשלומים , ומיהו לענין ]ברכות כו.[תפלה יש לחוש יותר, מפני שאמרו חז"ל לא ישב אדם ]שבת ט:[לפני הספר סמוך למנחה, וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור, כשעושה הרי הוא כפושע. עכ"ל. הרי דהרב נמוקי יוסף ז"ל יליף איסורא מממונא לענין דאדם חשיב אנוס לגבי שכחה, להקל ולומר שאינו נקרא מזיד, ושוב חזר להחמיר לענין תפלה. וא"כ אנן נמי נילף לחומרא איסור מממונא, לומר דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חשיב פושע לענין שבת. וגם מעיקר דברי הרב נמוקי יוסף ז"ל יש ראיה לדברינו, דהתם נמי תחילה בפשיעה הוי, שלא התפלל מנחה בהגיע זמנה בלי שום אונס, אלא שבסוף הזמן אירע לו אונס, וקא חשיב ליה פושע דומיא למאי דהוי הדין לענין ממון, והכי נמי נימא לנדון דידן, דהגם דסופו באונס כשנשבר הקרון, מ"מ כיון שהיה תחילתו בפשיעה שנכנסו לקרון ולא חששו שמא תשבר, הוו פושעים. וממקום שבא הרב נמוקי יוסף ז"ל ללמוד כן, מדתנן לא ישב אדם לפני הספר, דכיון דאינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור, חשיב פושע, מהא גופא יש ללמוד לנדון דידן, דטעמא דאיסורא התם היינו משום שמא תשבר הזוג, ואם לא חשש לזה חשיב פושע, דכוותה הכא וכדכתיב נא. והגם דמרן ז"ל בב"י או"ח הביא דברי הנמוקי יוסף )סימן ק"ח(ז"ל הללו, וכתב עליו, ודבריו הראשונים עיקר, דלא מיקרי מזיד אלא כשמבטל התפלה בשאט בנפש בלי שום טירדא. עכ"ל. וכן מתבאר בתשובת הגאון מוהרא"י ז"ל בתרומת הדשן שהביא שם בב"י בסמוך, הרי דכהאי גוונא חשיב ליה )סימן ה'(שוגג ואנוס ולא פושע. מ"מ נראה דהתם שאני, דחשבי ליה אנוס ושוגג מתחילתו ועד סופו, דהגם דהגיע זמן המנחה ולא התפלל עדיין, לא מפני זה יקרא פושע, כיון שעוד היום גדול ויש פנאי להתפלל, וכיון דליכא תחילתו בפשיעה, חשיב ליה אנוס. משא"כ הכא, דמשום דהיה להם לחוש שמא תשבר הקרון, כדחיישי רבנן גבי ישיבה לפני הספר, חשיב תחילתו בפשיעה וחייב. כי מכל זה היה נראה לומר דיש להחמיר בדינם של אלו, כיון דהוי תחילתו בפשיעה כנזכר. ולא דמי למאי דכתיבנא משם הרב המאירי והאגודה, דבידוע שמכינים אין חוששין למקרה וסיבה, דהתם שאני דחז"ל לא אסרו אלא מפני שאין לו מי שיכין, אבל אם שלח להודיעם הדין פשוט בש"ע דמותר, וא"כ גם בידוע לו שמכינים דהוי דכוותה דלא חששו חז"ל, בהא הוא דקאמרי דאין לנו לחוש למקרה וסיבה, ברם כגון זו דחשש האיסור מעיקרא הוא מטעם שמא תשבר הזוג, אין להקל מטעם דהוי מקרה וסיבה, דהם אמרו לאסור מעיקרא מפני חשש זה, והחשש כדקאי קאי. דכוותה נימא אנן ברכיבת העגלה דדמי לתספורת, דיש לחוש לשבירת האופן כמו שיש לחוש לשבירת הזוג, והגם דלא אסרו בפירוש כמו שאסרו בתספורת, נימא דמאי דלא חילקו בדין שלש פרסאות בין רוכב הקרון למהלך ברגליו, שמע מינה דלא שנא, מחשש שמא תשבר וילך ברגליו. וכל זה דלא כהרב מג"א ז"ל. ולפי זה גם בנדון דידן הוי ליה תחילתו בפשיעה ויש להחמיר בדינם. מיהו אחר ההתבוננות נראה דהא ליתא, ולא חשיב נדון דידן תחלתו בפשיעה כדי להחמיר בו. ותחילה היה אפשר לומר דגם למאי דקי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, הרי אם האונס הוא אונס דלא שכיח כלל, כתב ה"ה מהרש"ך ז"ל דפטור. ע"ש. אלא דהרב ש"ך ז"ל )ח"ג סימן ק"י()סימן רצ"א מפקפק על דינו של מהרש"ך ז"ל, והכי ס"ל להרב מחנה ]סקי"ד[(אפרים ז"ל בהלכות שומרים , דאפילו בכהאי גוונא חייב. )סימן ל'(וגם דיש צד לומר דשבירת העגלה לא מיקרי לא שכיח כלל, ולמרבה חשיב שכיח ולא שכיח, ובכהאי גוונא גם מהרש"ך ז"ל מודה דחייב. ברם מחוורתא נראה דלא שייך בהא דינא דתחילתו בפשיעה וכו', וי"ל דאפילו הרב נמוקי יוסף ז"ל מודה בכגון זו דלא הוי תחילתו בפשיעה, רק מתחילה ועד סוף הוי אונס, דהנך אנשי לטובה נתכוונו לכבוד שבת, ולכן מיאנו מלשכור חמורים לרכוב עליהם אלא על העגלה, כדי לרוץ אורח יותר מהליכה על החמור שאחרו פעמי מרכבותיו, והאנשים האלה כי אימת שבת עליהם בחרו ברגלים ממהרות, וכיון שכן ליכא פשיעה. וזה נלמד מסוגית מציעא , דפריך רמי בר חמא לאביי דאמר )דף ל"ו ע"ב(אוירא דאגמא קטלה, ולהכי תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, מדתנן העלה לראשי צוקין ונפלה אין זה אונס וחייב, הא מתה כדרכה פטור, ואמאי לימא ליה אוירא דהר קטלא. ומשני, הכא במאי עסקינן שהעלה למרעה שמן וטוב. ופרש"י ז"ל, דדרך הרועים לעלות שם בהמות לרעות. והתוספות ז"ל ]ד"ה שהעלה[כתבו, דהשתא לא הוי פשיעה בהעלאה. ע"ש. וכ"כ הפוסקים ז"ל, עיין בחושן משפט סימן רצ"א , ולהרב הסמ"ע )ס"ט( ]ס"י[ז"ל שם . הרי מבואר דכל שהוליכה למקום טוב ושדרך ]סקי"ז[הרועים להוליך שם בהמותיהם, כי הנה המקום מקום מקנה שמן וטוב יותר מהדרך האחר, ואירע לו אונס, לא חשיב פשיעה והכל מודים דפטור. וכן מבואר עוד שם ברועה שנכנס )בסימן ש"ג ס"י(בשעה שדרך בני אדם ליכנס, לא חשיב תחילתו בפשיעה. ע"ש. והכא נמי דרך בני אדם לבחור יותר לילך בעגלה מלרכוב על החמור, שאם היינו דנין בדיני ממונות היה פטור, משום ד דמי למרעה שמן וטוב, א"כ הוא הדין לענין איסור, דליכא למחשבינהו לתחלתו בפשיעה כלל. דבקשתי לדעת הענין בעצם, וידעתי כי כדי לילך מבורון אבאד לבונגאר באשי יש שני דרכים, האחד קצר שהולכים בו בחמורים, ודרך בו לא יוכל לילך בו העגלה, כי המקום צר לילך, ובחר העגלון דרך לעצמו מקום רחב, והוא יותר ארוך אפילו בהליכת העגלה שמהלכת במרוצה, שאם היו הולכים בדרך האחר היו נכנסים לכפר קודם זה, וקרי כאן תחלתו בפשיעה גמור, שאפילו לא היה נשבר אופן העגלה והיתה מהלכת כדרכה, מתוך שדרך זה ארוך, היה מאחר ליכנס לכפר יותר מההולך רוכב בחמור שהליכתו בדרך הקצר, ונמצא דהיסוד שהנחנו שלטובה נתכוונו למהר לבוא לכפר מאימת השבת אינו, דלפי האמור יותר היו ממהרים לבוא אם היו הולכים בחמור, והרי תחילתו בפשיעה וסופו באונס גמור. ותו איכא צד פשיעה גם לבסוף, אחר שהעגלה עברה דרך כפר חאג'ילאר עם חשיכה ככתוב בשאלה, ואם לא היו רוצים להתעכב שם בבית היהודי בשבת ורצונם לילך לכפר שלהם מפני שבני בתיהם לא היו יודעים שנשארו בחאג'ילאר, מ"מ היה להם להניח שם כיסם ושאר כליהם וחפציהם בבית היהודי הדר בחאג'ילאר, כדרך שהולכים לצורך מחאג'ילאר לבונגאר באשי בשבת, כיון שאין ביניהם אלפים אמה, ונמצא דעברו במזיד אדרבנן במבואות ודרכים שלנו דהוו כרמלית בעקירה והנחה. וכיוצא לזה כתב הרב עולת שבת ז"ל סימן זה , וז"ל: והרבה טפשים ראיתי, )סק"א(אע"פ שחשיכה, הולכים לעיר כשהם קרובים לעיר, ואומרים מפני כבוד השבת עושין שלא לשבות בכפר, ואני קורא עליהם "הכסיל בחשך הולך" . ע"כ. וכלומר שמצד שטותם ]קהלת ב', י"ד[הולכים אחר שחשכה, בחשבם דמצוה קעבדי שלא לשבות בכפר, והכא שכבר היו תוך התחום, אם היו הולכים בלי שום דבר אצלם, לא היה להם עוון אשמה, אך מה שהלכו עם כיסם ופנקסם ושאר חפצים, בהיות לאל ידם להניחם שם, הוו מזידים, וכל שכן שגם תחילתם בפשיעה כנזכר, דודאי יש לדונם מזידים ולהחמיר בדינם. ועל כן סידרתי להם סדר תשובה כפי מה שהורוני מן השמים. וראשית כל בכורי כל, לקבל עליהם כשהולכים מפה בערב שבת, שיקדימו לילך מתשע שעות ומחצה ולא אחר כך, ואם ההכרח ידחק אותם להתעכב בעיר יותר מזה, לא ילכו באותו יום לכפר, משום גדר וסייג וסור מרע, כדי שלא יבואו לחלל את השבת ח"ו. ועיין להרב חיי אדם ז"ל שכתב וז"ל: )הלכות שבת כלל ט' אות י"ב(המחלל שבת בשוגג, אפילו באיסור דרבנן יתענה ארבעים יום, ואפילו אינן רצופים, ולאחר התענית אסור בבשר ויין. ואם אינו יכול להתענות, יתן בעד כל יום כפי השגת ידו, ועל כל פנים לא יפחות בעד כל תענית ח"י גדולים פוליש, ומלבד זה יתן לצדקה כפחות שבכבשים או שבעזים באותו עת, שהרי כשהיה בית המקדש קיים היה חייב חטאת, ולא יהא חוטא נשכר וכו'. ותענית של ארבעים יום הנ"ל, הוא אפילו עבר במזיד ,תאוותו, צריך כפרה ותשובה יותר ויותר, כי הרי זה חייב סקילה או על כל פנים כרת, ולכן צריך תשובה שלימה. עכ"ל. שם (כב) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. כתב הטור, אין הולכין בערב שבת כו'. ואם הוא יושב בעגלה או רוכב על הסוס, יוכל ללכת יותר, ומכל מקום ]יזהר שיהיה[ יכול להגיע בעוד היום גדול. ב"ח , מג"א ]אות ב'[)סק"ב(לאותם ההולכים . ועמ"ש השכנה"ג בהגב"י )בסק"א(ברגליהם על מה סמכו. ע" כ. שמא סמכו דלעמוד בדרך אינו )דף כ"ו ע"א(. מקום בטוח כו'. עיין ברכות מים שם (כג) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. עיין באר היטב . ובתשובת בית יעקב ]סק"א[)סימן ל"ה(כתב, דאין חילוק בין הולך ברגליו ובין רוכב. ע"ש. שם (כד) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. ]סק"א[. עיין באר היטב , ובישועות יעקב כאן )סק"א(שכתב, דאין חילוק בין הולך ועיין בשו"ת בית יעקב )סימן ל"ה(ברגליו ובין רוכב. ע"ש. ועיין בשו"ת בנין ציון )]החדשות[ סימן איזה שיעור יש בזה שאדם יכול להלך, אם בתחלת היום נ"ח(או בסוף היום, אם בקיץ אם בחורף. יע"ש מה שכתב בזה. שם (כה) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. כתב הבאר היטב , מ"מ יזהר שיכול להגיע בעוד היום )סק"א(גדול. ע"כ. צריך לומר ומ"מ צריך לזהר שיהיה יכול להגיע. יד שלש אפרים, לבושי שרד. עיין רמב"ם )פ"ל מהלכות שבת הי"א(פרסאות מתחלת היום, ומוכרח הוא. וא"כ הפירוש עד קרוב לשליש היום כפי חשבון מהלך אדם בינוני, ולפ"ז אחר שליש היום אסור להלך אפילו מעט. ועל עגלה וסוס יכול להלך שש משמע אף פרסאות, והכל עד שליש היום. אבל בב"ח ]אות ב'[אחר חצות, ושאני הולך ברגליו, דשמא יהיה עייף הרבה. אשל אברהם . לפ"ז ברגליו אינו יכול לילך אחר שליש היום. ]סק"א[וע"ש בס"ק ב', דפרישה כתב בשם מורו ורבו דאם ]דרישה אות ב'[מוליך עמו מזונות שרי לילך, רק שלא ילך עד ערב, שמא לא יגיע למלון מבעוד יום וילך יותר מדאי. עכ"ל. ובתניא ]ש"ע הגר"ז כתב, אפילו יש עמו צידה כדי צורך שבת, אם הוא במקום ס"ב[ישוב שאינו בטוח, מותר לילך משם אפילו כמה פרסאות. עכ"ל. משמע ממקום בטוח אפילו יש עמו צידה אסור. שם (כו) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. ,פשוט דהיינו לחשבון מהלך אדם ביום עשר פרסאות והשיעור שלש עשיריות היום בכל אופן שמהלך בזמנינו. ופשוט. שם (כז) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. הרמב"ם ז"ל בפ"ל מהלכות שבת כתב מתחלת ]הי"א[היום, והמחבר השמיט זה. וכבר עמד בזה הפמ"ג באשל . )סק"א(ועיין בתשובות בנין ציון החדשות שהקשה כמה )סימן נ"ח(קושיות על דברי הרמב"ם בזה, וכתב שרש"י ]סוכה מד: ד"ה לא והטור לא פירשו כהרמב"ם, אלא ס"ל דמפני שני טעמים יהלך[לא יהלך יותר משלש פרסאות, מפני שאם יבוא סמוך לשבת לא יוכל להכין עוד, ועוד שאפילו יבוא בעוד היום גדול, יהיה עייף מטורח הדרך ולא יוכל להכין לו צרכי שבת, אם לא טרחו בשבילו. או מפני שבו מצוה יותר מבאחרים, כדאמרינן )שבת דף שהאמוראים בעצמם היו מכינים דברים לצורך שבת, קי"ט ע"א(ועל כן נאמר בו תנאים, לא יהלך אדם, דהיינו שלא ילך ברגליו שנעשה עיף ויגע, וגם לא יותר משלש פרסאות, ולכן אין קפידא שילך בתחלת היום דוקא, ואין חילוק בין ימי הקיץ לימי החורף, אלא שיבוא בעוד היום גדול שיוכל להכין צרכי שבת בעצמו, וגם שלא יהיה יגע מטורח הדרך, דמה דנקט שיעור שלש פרסאות, אינו מפני שיעור הזמן של שליש היום דוקא, אלא גם מפני שיעור יגיעת הדרך, ועל כן רק בהליכה אסור, אבל ברכיבה ובנסיעה בקרון לא ניתן שיעור זה, רק שיבוא בעוד יהיה זמן שיכול להכין בעצמו, ולזה לא נתנו חכמים שיעור, אלא כל אחד ישער בעצמו. עכ"ל. שם (כח) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו'. כתב מג"א , יותר משלש פרסאות, ואם הוא )סק"א(יושב בעגלה יוכל ללכת יותר וכו'. ]ע"כ[. בכל מקום נקטו לאמת המדה ההליכה ברגל, שמצוי הוא ורגילים היו בכך, אף כי מצאנו בירושלמי פסחים שהעשירים בבהמה היו רוכבים, כי )פ"ד ה"ז(העיקר הוא השהיית זמן, וכדברי התפארת ישראל בהלכתא גבירתא שכתב, כשנזכה לעשות הפסח אי"ה, )]פסחים[ פ"ט מ"ב(בזמנינו שהמציאו התחבולה להלוך במהירות ע"י שבילי ברזל, כשיהיה שם, אזי יהיה דרך רחוקה משונה ממה שקבעה המשנה. ]ועם[ אמנם שסיים, עתה הדרנא בי מפני שנזכרתי )ואם(בגמרא פסחים , ת"ר היה עומד חוץ למודיעים ויכול )דף צ"ד ע"א(לכנוס בסוס ובפרדים יכול יהא חייב , תלמוד לומר "ובדרך לא היה" . עכ"ל. כתבתי בהגהותי שזהו אך בדרך ]במדבר ט', י"ג[רחוקה לפסח בירושלים, לפי שהיו רגילים שלא לרכוב מן המודיעים ולפנים, כאמרם לא יקל אדם את ראשו מן הצופים ולפנים , ולכן ממקום שנראה ביהמ"ק היה מדרך )ברכות ס"א ע"ב(כבוד וחיבוב מצוה שיצנח מעל החמור וילך ברגליו, עיין תוי"ט פרה . ועל ההילוך מן המקום )פ"ג מ"ז ד"ה היו מקדימים ברגליהם(ההוא ברגל ממש, הוא שאמרו בחגיגה "מה יפו )דף ג' ע"א(פעמיך בנעלים" וכו' , כמה נאין רגליהן של ]שיר השירים ז', ב'[ישראל בשעה שעולין לרגל, שמוכח שהלכו ברגלים ממש. וכן מבואר במדרש אגדה, ולקח טוב, וברבנו בחיי פרשת משפטים . ולא יסתר דברי הירושלמי שהבאתי , דהיינו מן )כ"ג, י"ד(המודיעים ולפנים, שמשם ואילך אין דרכם של בני אדם לרכוב, . אבל בכל שאר דוכתי העיקר הוא עיין בבבא מציעא )דף ט' ע"ב(השהיית זמן, עיין מה שכתבתי לעיל . )סימן צ"ט(ומעתה אם ננקוט ששיעור הליכת מיל היא ח"י מנוט כסתימת הש"ע לקמן )ועיין מה שכתבתי )סימן תנ"ט סעיף ב'(בסימן שמ"ט סעיף א'(, א"כ פרסה שהיא ארבעה מילין הולכין בשעה וי"ב מנוט, א"כ זמן שלש פרסאות היא שלש שעות ומחצה וששה מנוט, שעד כדי שיעור השהיית זמן זה מותר להפליג בהליכה, רכיבה, או נסיעה בעגלה ומסלת הברזל. שם (כט) אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות וכו' בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו וכו'. כתב ב"י בד"ה אין הולכין בערב שבת וכו', דמקום ישוב בעינן וכו', וכתב רבנו ירוחם וכו'. נ"ב: וז"ל הרב המאירי ]ני"ב ח"א דף ס"ד ע"ד[, ולא סוף דבר שהולך למקום אחר שהדבר ]שבת יט. ד"ה במסכת[ידוע שלא ימצא שם הכנתו לשבת, אלא אפילו חוזר לביתו, שמא מתוך שאינו ]ידוע להם[ אין משתדלים בהכנה כל כך. )לשם(ומ"מ אם נודע לו שמכינים בהעדפה, נראה שמותר, ואין חוששין למקרה או לסיבה, ויראה שעל זה נהגו להקל וכו'. ע"כ. וכן ראיתי להמג"א בשם האגודה . הגה ]סק"ב[]סוכה סוף סימן ל"ט[כ"י . שם (ל) ויוכל להכין. כתב מג"א , ולכן אין נזהרין בזה. )סק"ב(נ"ב: הנה ברא"ש סופ"ק דשבת מבואר, דהא ]סימן ל"ח[דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, הוא שוה לדין זה דאסור לילך ]יותר מ[שלש פרסאות בערב שבת, והטעם בשניהם משום ביטול עונג. וא"כ כיון דמבואר ]ברמ"א[בסוף סימן הקודם דנהגו להקל בהפלגת ספינה לפי שחושבין הכל לדבר מצוה, ולכן נהגו להקל גם בזה. שם (לא) ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת. נ"ב: ובמקומות שמוכרין דברים המבושלים כל היום, יש להתיר, כיון דמוכן ועומד קאי. וכתב בספר האגודה סוף מסכת סוכה ]סוף ,רצונו לומר, דמבואר שם דהעשירים היו רוכבים, ואם כמו שכתב שהיו הולכים ברגל משום כבוד, א"כ גם העשירים היה להם ללכת ברגל. ותירץ ('וזה דלא כהרב אליה רבה)סק"ג( והובא בכה"ח)אות ג דהעשירים היו רוכבים עד המודיעין ולפנים, ומשם ואילך גם העשירים היו הולכים ברגל. וז"ל: ובמדינות ]האלו[ לא ראיתי נזהרין, לפי שרוב סימן ל"ט[בני אדם מכינין ביותר. יע"ש. ולפי זה מהאי טעמא נמי סמכו להלוך ברגליהם. שם (לב) ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת. כתב הטור, להכין צרכי סעודה כו'. כתב הרב מג"א משם אגודה )בסק"ב(, דבמדינות אלו רוב בני אדם מכינין בריוח, ]סוכה סוף סימן ל"ט[ולכן אין נזהרין בזה. ע"כ. ולפ"ז מהאי טעמא נמי סמכו להלוך ברגליהם. ובמקום שמוכרים דברים המבושלים כל היום, יש )דף כ"ו ע"א(. להתיר. עיין ברכות מים ז"ל שם בין שהולך לביתו, והני מילי כשהוא ביישוב. כצ"ל . (לג) שם (לד) והני מילי כשהוא ביישוב וכו'. הרב הלבוש כתב, ]ס"א[והני מילי כשאותו המלון או הבית שיבוא לשם בעוד היום גדול הוא בישוב וכו'. ע"ש. וכתב מר זקנינו הרב החסיד על דבריו מוה"ר אברהם אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י ]סק"א[וז"ל: שרש דין זה הוא מהרב בבית יוסף שכתב, ונ"ל דהיינו כשהוא במקום ישוב שיכול להכין צרכי שבת, אבל אם במקום שאי אפשר להכין צרכי שבת, מוטב שיבוא לביתו אולי יוכל להכין צרכי שבת, משישאר שם שודאי לא יוכל להכין צרכי שבת. ואף ש הוא הולך להתארח אצל אחרים, מותר מטעם זה. שטעם האיסור ואף שכתב הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ל הי"א[כשמתארח אצל אחרים, הוא מפני שמביישן שלא הכינו דבר הראוי לאורחים, כיון שהוא במקום שלא יוכל להכין צרכי שבת אין לחוש לכך. ואף אם יש עמו צידה כדי צרכי שבת, אם אינו עומד בשבת במקום ישוב בטוח, מותר לילך כמה פרסאות, דמקום ישוב בעינן, דאי עומד בדרך אינו מקום בטוח. עכ"ל הרב. והנה המחבר, נראה שהבין מדברי הרב, כשהוא במקום ישוב דקאמר, היינו המקום ]שהולך[ לשם, ואין הדבר )ההולך(כן, שהדבר פשוט בדברי הרב שאינו אלא המקום שעומד בו קודם נסיעתו. ומהתימה מאי דוחקיה של המחבר שדרך דרך זה, דודאי שאותו המלון שהולך לשם מקום ישוב הוא, שכך הם , אמר ]אייבו[ משום ר' אלעזר, אל דברי הגמרא ]סוכה מד:[)אבו(יהלך אדם בערב שבת יותר משלש פרסאות, אמר רב כהנא, לא אמרן אלא לביתיה, אבל לאושפיזיה אמאי דנקיט סמיך, איכא דאמרי, לא נצרכא אפילו לביתיה וכו'. נראה שהמלון הוא במקום ישוב. ואפשר לומר שהמחבר ז"ל סברא דנפשיה קאמר, ולכך אמר בתחילת דבריו, אין הולכין בערב שבת וכו' כדי שיגיע לבית או למלון, והנה תיבת כדי שיגיע לבית, הוא מלשון הרמב"ם שאמר כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול, ותיבת או

סעיף ב

למלון דנקט, הוא לשון הטור, והרב בב"י ובכסף משנה דייק לשון הרמב"ם שכתב לביתו, ואמר דהיינו דוקא שהוא עומד במקום ישוב וכו'. אמנם המחבר ז"ל דייק לשון הטור שכתב כדי שיגיע למלון בעוד היום, ועל זה קאמר והני מילי כשאותו המלון וכו' הוא בישוב וכו'. כך נראה לי לישב דברי המחבר קצת. ועם כל זה עדיין לשונו בלתי מתישב אצלי. עכ"ד מר זקני הגאון זלה"ה. שם (לה) והני מילי כשהוא ביישוב וכו'. כתב ב"י, ונ"ל דהיינו כשהוא במקום ישוב כו'. נ"ב: ועיין מה שכתב הלבוש , והני מילי כשאותו המלון או הבית לשם כו' הוא בישוב ]ס"א[)בסק"א(. כו'. עיין מ"ש על דבריו הרב ברכי יוסף שם (לו) או שאינו מקום יישוב בטוח וכו'. פירוש, אפילו יש עמו מזונו אלא שאינו מקום ישוב, לא ישאר שם, שאינו עונג שבת להשאר במקום שאינו ישוב. ואפילו הוי תרוייהו, יש לו מזון חשוב והוא במקום ישוב, אם יוכל להגיע לביתו, יש לו עונג יותר ומותר, רק שלא יהלך עד הלילה. שם (לז) או שאינו מקום יישוב בטוח וכו'. כתב הב"י, אפילו יש עמו צידה, אם הוא במקום שאינו בטוח מותר לילך כמה פרסאות. ע"כ. משמע לכאורה דאם הוא בטוח אסור. ועיין פרישה שכתב, דלכל הדעות אם הוכן סעודתו ]דרישה אות ב'[ולקחה עמו שרי. וכן מבואר בריב"ש ז"ל , הובא )סימן ק"א(באליה רבה . וצריך לומר דמה שכתב הב"י אם יש עמו ]סק"ב[צידה, היינו שבכאן יש לו צידה אבל אינו יכול להוליכה עמו, ואע"פ כן אם הוא במקום שאינו בטוח שרי, וכן פסק הרב אליה רבה. והרב ז"ל סתם הדברים. ]ש"ע הגר"ז ס"ב[שם (לח) ואם שלח להודיעם .מ"מ צריך לזהר שלא ילך עד ערב, כי כמה פעמים נכשלים שמחללים שבת. הגהת רבי ברוך פרנקל. (לט) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. עיין ב"ח . עיין ט"ז שהביא דברי הרמב"ם )אות ג'()סק"א(]הלכות שבת פ"ל ומה שפירש בו הרב המגיד. וז"ל הטור: אין קובעין סעודה ה"ד[בערב שבת וכו', לשון הרמב"ם ז"ל: ומצוה שימנע אדם מן המנחה ולמעלה לקבוע סעודתו, ונראה דאף קודם מנחה אסור, דערב שבת סתמא קאמר בפרק השולח , שתי משפחות ]גיטין לח:[היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת בשבת ושתיהן נעקרו. עכ"ל הטור. וכתב הב"י אהא דכתב הטור אין קובעין וכו', אע"פ דהלכה כר' יוסי דמתחיל לאכול ]פסחים צט:[בערב שבת עד שתחשך, מפרש רבנו דהני מילי אכילה בעלמא, אבל סעודה שאינו רגיל בה בימות החול אסור כל היום. ואחר זה הביא גם דברי הרמב"ם עם פירוש הרב המגיד, וכתב עליו: ורבנו שסתם דבריו ולא חילק בין קביעות סעודה הרגיל בה לשאינו רגיל בה, נראה שהיה מפרש דברי הרמב"ם דלא שאני ליה בין סעודה הרגיל לשאינו רגיל בה, והכי קאמר, אסור לקבוע סעודה ומשתה, ופירש שאין איסור זה מדינא, דמדינא כל )זה(היום מותר אפילו בקביעות. ופירש עוד, שאין איסור קביעות זה אלא דוקא מן המנחה ולמעלה, ופירוש הרב המגיד נראה בעיני. עכ"ל הב"י. והקשה הב"ח ז"ל לפירוש הב"י, למה הטיל הטור שם איסור כיון דמדינא מותר. ועוד, מדכתב תחלה סתם אסור בערב שבת ואח"כ כתב שימנע מן המנחה ולמעלה, אלמא דמחלק בין קודם מנחה דמותר ולאחר מנחה דאסור. ועוד, דתחלה כתב הב"י דהטור מחלק בין סעודה הרגיל בה לשאינו רגיל בה, ואח"כ כתב להיפוך דרבנו לא חילק. עכ"ל. הנה לקושיא ראשונה, י"ל דהרב ב"י הוכיח כן מדלא העתיק הטור תחלת דברי הרמב"ם שכתב אסור לאכול וכו', רק מה שכתב ומצוה שימנע וכו', משמע קצת דהטור הבין דעת הרמב"ם דהאי אסור אינו מדינא. וכן מצינו שכתב הרמב"ם סוף הלכות יו"ט , אסור לעשות מלאכה בערב יו"ט מן ]פ"ח הי"ז[המנחה ולמעלה, וכל העושה אז מלאכה אינו רואה סימן ברכה. ובגמרא נמי לא אמרו רק אינו רואה סימן ברכה. ועיין ]פסחים נ:[ט"ז שכתב, כל מקום שאמרו אינו רואה סימן )סימן תקפ"ה ]סק"ז[(ברכה משמע דליכא איסורא. ועיין פרי חדש אורח חיים )סימן מה שכתב בזה. וא"כ צריך לומר דאף שכתב תצ"ו ]סקי"ח[(הרמב"ם לשון אסור לאו מדינא, הוא הדין הכא נמי. ולקושיא השנית נשמר הרב ב"י וכתב ז"ל: ופירש עוד שאין איסור זה וכו'. וא"כ אין מקום להאי אלמא שכתב הב"ח. ולקושיא השלישית צ"ל, דמ"ש הרב ב"י דהטור לא חילק, רצונו לומר בדעת הרמב"ם וכמו שחילק בו הרב המגיד, אבל הטור עצמו י"ל דמחלק שפיר. ודע מה שכתב רש"י שם וכן בכל יום )]גיטין לח:[ ד"ה בערב שבת(מרוב ]עושר[ וכו'. עכ"ל. משמע קצת דאיירי )עשרו(בסעודה הרגיל בה . ודע דהב"ח האריך לפרש דעת הטור כדעת הרב המגיד בפירוש דברי הרמב"ם, ולא עלתה לו, כי הקשה על פירושו ונשאר בתיובתא. שם (מ) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. כתב בט"ז , )סק"א(לשון הרמב"ם וכו'. מה שדקדק לשון אפילו שכתב הרב המגיד, י"ל דהאי אפילו קאי אמה שכתב אח"כ כל היום מותר להתחיל. אכן שאר הדקדוקים ודאי צריכים ישוב. ומה שתירץ בזה, דברישא כתב הרמב"ם אסור לקבוע סעודה ומשתה דוקא משום שכרות, יפה כיון בדקדוק זה, דהרמב"ם מיירי דוקא בקובע סעודה עם משתה. אכן מטעם אחר ולא מטעמיה שישתכר, דאי נמי ישתכר בבוקר או קודם חצות מה בכך, עדיין ]שהות[ להפיג יינו, ואף בערב פסח קודם מנחה לא יש )שעות(חיישינן להכי שמא ישתכר . ועוד, דא"כ אפילו בלא קביעות סעודה היה להם לאסור לשתות יין שמא ישתכר, ואדרבא מסקינן פרק ערבי פסחים יין שבתוך הסעודה לא משכר, עיין שם מ"ש בשם הירושלמי ברשב"ם )דף קי"ז סוף ע"ב ד"ה בין ג' לד'(. ולכן הנראה דאין נקרא קביעות סעודה כל שאינו ]פסחים פ"י ה"ו[קובע על היין, וזה ומשתה שכתב הרמב"ם. וכ"כ הרמב"ם שם : ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים )בפ"ל ה"י(בשעת בית המדרש. ובגמרא דגיטין שניהם בדיבור אחד ]לח:[נאמרו באותן שתי משפחות, האחת קבעה סעודה בערב שבת והאחת בשבת, ומדפירש הרמב"ם בהא שאיסור הקביעות על היין דוקא, הכי נמי כוונתו בערב שבת שאינו אסור כי אם על היין, דהוא כעין קביעות סעודת שבת שהוא על היין, ואין זה כבוד שבת, ואילו לדברי הט"ז, לא היה לו לכתוב משום כבוד שבת. ומ"ש ה" ר המגיד וכל האחרונים אחריו, דהא דכתב הרמב"ם ואף על פי כן וכו', מצד יותר טוב הוא, ומדינא אינו אסור רק קביעות סעודה, וזה דוחק גדול, ולא ביארו במה נקרא קובע. אבל נראה לי העיקר שדעת הרמב"ם בזה כבה"ג ]הלכות , שלדינא אם התחיל מקודם מותר לאכול קידוש והבדלה עמ' צ"ב[עד שתחשך, אבל להתחיל מתחילה לא. עיין זה בתוספות ערבי פסחים . וכן פסק המרדכי פרק ערבי )דף ק' ע"א ד"ה אין מפסיקין(פסחים . ע"ש. כן נראה לי. ]תוספת מערבי פסחים דף ל"ד ע"ד[שם (מא) שם אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. דברי הש"ע קשים טובא, ודבריו סתרן אהדדי, דבתחילה כתב, אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, משמע הא סעודה שרגיל בה ]ב[ימי החול מותר, או סעודה שאינו רגיל בה בלא קביעות מותר. ובסיפא כתב, ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה מותר כל היום, משמע הא בקביעות, אפילו סעודה שרגיל בה אסור מן הדין. ובסיפא חזר וכתב אבל מצוה להמנע, משמע ואינו אסור מן הדין. ודין זה לקוח מדברי הרב המגיד, שפירש בדברי הרמב"ם ז"ל ]הלכות שבת פ"ל ה"ד[כמו שהובא בב"י, ולא זכר מצוה בזה. ועוד קשה מה ]הרמב"ם[שכתב כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב, והלא עד כאן לא פליגי בגמ' ר' יהודה ור' יוסי אלא מתשע שעות ולמעלה, ]פסחים צט:[אבל מקמי הכי מודה ר' יהודה דמותר, ולא שייך לומר כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב, שמספיק אם לא יאכל מתשע שעות ולמעלה. והטור כתב וז"ל: אין קובעין סעודה בערב שבת משום כבוד שבת, ומותר לאכול ]עד שתחשך[, ומכל מקום )משתחשך(אסור לקבוע בו סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. עכ"ל. נראה דיתור לשון יש בדבריו מ"ש ומכל מקום אסור לקבוע וכו'. ואם נאמר דרצונו לומר אפילו סעודה שרגיל בה בחול קאמר אסור, קשה טובא, מלבד דהלשון אחת, דכמו שכתב ברישא אין קובעין כתב בסיפא ומכל מקום אין קובעין, ואיך נפרש ברישא בסעודה גדולה וסיפא בסעודה ]קטנה[, )גדולה(אלא דגם כן קשה, משמע שכל היום בכלל האיסור, וליתא, דלא נחלקו בזה כלל וכדכתיבנא. ועוד, היה די לאשמועינן סיפא וכל שכן רישא. ואם נאמר דאינו אסור אלא מתשע שעות, היה לו לפרש. ועוד, הא קיימא לן כר' יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך, והלכה כר' יוסי מחבירו , וסתם לן תנא ]עירובין מו:[כוותיה בריש ערבי פסחים , דמשמע ערב פסח הוא ]פסחים צט:[דאסור לאכול הא בערב שבת וי"ט שרי. ונראה לי ליישב כל זה במה שאביא דברי הרמב"ם ומה שפירש בו הרב המגיד, וז"ל: אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד שבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול. ופירש הרב המגיד, שסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול, אסור לעשותו בערב שבת, וכל היום בכלל האיסור, ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בחול, כל היום מותר להתחיל, כר' יוסי דפרק ערבי פסחים. ולקבוע סעודה שנהוג בה בחול, מצוה להמנע מתשע שעות ולמעלה, לפי שסבור דקיימא לן כר' יוסי וכו' והיינו דוקא וכו'. ]עכ"ל[. דמשמע דלא התיר ר' יוסי אלא בלא קביעות סעודה, אבל בקביעות אסור, דאין לומר דהדיוק הוא אבל בקביעות מצוה, דהיאך משמע זה מדברי ר' יוסי. וגם כן אין לפרש דבריו שכתב דהיינו דוקא וכו', דלא קיימא לן כר' יוסי אלא בלא קביעות סעודה, אבל בקביעות קיימא לן כר' יהודה, ליתא, דאין דרך לתפוס קולא אחת מדברי מר וחומרא מדברי מר, אם לא מצינו אותה בגמרא בבירור שיאמרו כך. ועוד, דקיימא לן כר' יוסי סתם אמרינן. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר מצוה ואסור אם יאכל. ואכתי פש גבן לברורי מנא ליה להרמב"ם לחלק חילוק זה, וזה לא נתבאר בגמרא. וכפי דברי הרב ]המגיד[, משמע שמחלוקתם הוא בלא קביעות, וכפי זה מאי טעמא דר' יהודה דאוסר. ואם בשביל ליכנס לשבת כשהוא תאב, גם ר' יוסי חושש לזה, וסבירא ליה דשפיר יכנס לשבת כשהוא תאב. ואין לומר דמחלוקתם במציאות, דמר סבר אפילו בלא קביעות לא יכנס לשבת כשהוא תאב. וי"ל דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל, דגם ר' יוסי חושש ליכנס וכו', דאם לא כן מאי טעמא דר' יוסי. אלא לר' יהודה אינו דומה מי שלא אכל כל עיקר למי שאכל קצת, ור' יוסי סבר ליכא חשש ואין מחמירין עליו כשלא יקבע. ודברי הטור יתפרשו דלא שאני ליה בין קביעות שרגיל לשאינו רגיל כמו שכתב הב"י, ודעתו דאפילו סעודה שרגיל בה בחול אסור כל היום, ולכך כפל דבריו, ללמדך דכל סעודה בקביעות אסור. ודוחק. וראיתי לרבנו ב"י בכאן ]ד[דבריו סתרי אהדדי, ברישא כתב דרבנו סבירא ליה דלא התיר ר' יוסי אלא אכילה בעלמא, אבל קביעות סעודה שאינו רגיל בה אסור מההיא דהשולח ]גיטין , ובסוף הדיבור כתב, ורבנו דסתם דבריו ולא חילק בין לח:[קביעות סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל וכו', משמע דכל קביעות סעודה אסור אפילו סעודה שרגיל בה בחול, והא אמר ברישא קביעות סעודה שאינו רגיל בה אסור, הא דרגיל מותר אפילו בקביעות. אם לא נאמר דכוונת הב"י לומר, מהקושיא שהקשה ]הטור[ על הרמב"ם, שמענו דלא שאני ליה, ואילולי )הרב ב"י(זה, היינו מפרשים דבריו כדכתיבנא מעיקרא, אלא שכפי זה גם כן יקשה לנו הכפל שבלשון הטור. ומעתה אבוא לדברי המחבר, מה שכתב תחילה אסור לקבוע סעודה ומשתה וכו', אחז הקצוות, דסע ודה גדולה אפילו בשחרית אסור, וסעודה שרגיל בה בחול בלי קביעות, כל היום מותר מן הדין, ר"ל וליכא חשש איסור, אבל בקביעות, מן המנחה ולמעלה אסור. ואין כוונתו לומר דמצוה וליכא איסור, דא"כ היה לו להזכיר תחילה דמותר אבל מצוה להמנע, אלא ודאי כדכתיבנא. נמצא שלש חלוקות בדבר, סעודה שאינו רגיל בה, אפילו בשחרית אסור, ודוקא בקביעות, אבל שלא בקביעות מותר עד המנחה. וסעודה שרגיל בה, בלא קביעות מותר כל היום, ובקביעות אסור מן המנחה ולמעלה. שם (מב) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. כל זה הוא מדברי הרמב"ם והרב המגיד שם. ]הלכות שבת פ"ל ה"ד[וקשה, מאי אפילו סעודה שרגיל דקאמר, אדרבא דוקא מיבעי ליה. וכן הקשה הרב ט"ז . ועוד קשיא רישא אסיפא, ]סק"א[דתחלה אמר ולאכול בלי קביעות וכו' מותר מן הדין, משמע וכל שאינו קובע לאכול, פשוט טפי להתיר אכילה שאינו רגיל בה מאכילה שרגיל בה, דכל שאינו רגיל והוא אינו קובע עצמו לאכול, לא אתי לאמשוכי ולמיכל טובא, אבל אכילה הרגיל בה, הוה אמינא לאסור אפילו אינו קובע, לזה אמר שאפילו סעודה שרגיל בה שרי כל היום, בין קבע בין לא קבע, אבל מכל מקום מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג וכו', שאע"פ שאין זה קביעות סעודה הנאסר בגמרא, מכל מקום מתשע שעות ולמעלה לא יקבע לאכול. זו היא כוונת הרמב"ם והרב המגיד. והיינו דברישא כתב סעודה ומשתה, דכוונתו על סעודות גדולות, ואח"כ כתב מלקבוע סעודה, דהיינו סעודת כל אדם, וקאמר דאע"ג שמן הדין האכילה שרגיל בה לא מיקרי קביעות אפילו אם קובע לאכול, מכל מקום מצוה וכו'. ומה שכתב תחלה סתם מפני כבוד השבת ואח"כ אמר כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה, משום דברישא לא הוה שייך כל כך כדי שיכנס וכו', דכבר אפשר שיאכל בבוקר סעודה גדולה, בפרט בימי הקיץ, ויתאוה לאכול בליל שבת, לכך תלה הדבר בכבוד סתם, דמכל מקום אין זה כבוד שבת לעשות סעודה ומשתה ביום שלפניו. עוד אפשר, שכיון למה שכתב בחדושי הרשב"א , הביאו ]גיטין לח: ד"ה ואחת[הרב מג"א , דמתוך טרדת הסעודה לא יעסקו בצרכי שבת. ]סק"ד[ובזה יתורצו קושיות הרב ט"ז , ואין צריך לפירושו, כי ]שם[לעניות דעתי הוא דחוק עד מאד עיין עליו. שם (מג) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. דין זה הוא על פי פירוש הרב המגיד דעת הרמב"ם בפרק ל' מהלכות שבת , אבל הטור פירש דברי הרמב"ם דהכל בבא אחד הוא, ]ה"ד[ואין איסור כלל בקביעת סעודה קודם מנחה. וכ"כ הט"ז )בסק"א(דהטור מפרש כן דברי הרמב"ם. ע"ש. ולי נראה להביא ראיה לפירוש הטור, דהא בהלכות יו"ט כתב וז"ל: כשם )פרק ו' דין י"ו(שמצוה לכבד השבת ולענגה כך כל ימים טובים, שנאמר "לקדוש ד' מכובד" , וכל ימים טובים נאמר בהם "מקרא ]ישעיה נ"ח, י"ג[קודש" . וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות ]שמות י"ב, ט"ז[שבת. וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי י"ט מן המנחה ולמעלה כערב שבת, שדבר זה בכלל הכבוד. עכ"ל. הרי לפנינו שלא הזכיר כאן איסור רק מן המנחה ולמעלה, ואי כפירוש הרב המגיד, הוה ליה להזכיר גם כן בערב יו"ט איסור סעודה שאינו רגיל כל היום כמו בערב שבת, דהא דין שניהם שוין, וזמש"ל. שם (מד) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. ראיתי לעמוד על מה שכתב מרן הב"י והחונים עליו, על דברי הטור שכתב וז"ל: אין קובעין סעודה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול עד שתחשך. ומכל מקום אסור לקבוע בו סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. ויש לדקדק בדברי הטור ז"ל, שמתחילה כתב אין קובעין בערב שבת, מורה דכל היום אין קובעין, אם כן איך כתב בתר הכי ומותר לאכול עד שתחשך איך התיר קודם לאכול עד שתחשך. ולכאורה היה נראה לי לפרש דכוונת הטור כך היא, אין קובעין לפנים משורת הדין, ואין זה מן הדין, דמן הדין מותר לאכול עד שתחשך בשהתחיל בהיתר, אבל מן המנחה ולמעלה אסור לקבוע כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב, וכתב דאיסורא איכא, יען מיירי מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב, כך נראה לעניות דעתי לכאורה. האמנם אחרי ראותי דקדוק דבריו ז"ל שכתב, ואסור לקבוע בו סעודה, מורה דלכל היום קאי, מדכתב "בו". ועוד, מדהביא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב לפי הגירסא שהביא הטור וז"ל: מצוה שימנע אדם מן המנחה ולמעלה לקבוע סעודתו כו', ודחה דבריו מההיא דפרק השולח , דמוכח דכל היום ]גיטין לח:[אף מקודם המנחה לא יקבע, דערב שבת סתמא כו', מוכח בהדיא, שדעתו לאסור לאכול כל היום, א"כ קשיא רישא וקשיא מציעתא, ריש דבריו שכתב אין קובעין דמורה דאיסורא ליכא, קשיא אסוף דבריו, גם מה שהתיר באמצע דבריו לאכול עד שתחשך, קשה. ואם נפרש שמה שכתב בתחילת הדין אין קובעין, היינו קביעות סעודה בקבע, ומה שכתב בתר הכי ומותר לאכול עד שתחשך, איירי בלא קביעות אלא אכילה לחוד, עדיין קשה, דבסוף דבריו כתב אסור לקבוע בו סעודה דאיסורא נמי איכא, ואיך בתחילת דבריו לא כתב האיסור, ומדכתב לה אחר חלוקת ההיתר, מורה דהיא בבא שלישית. לכן על כרחין לפרש כמ"ש הרב המגיד ז"ל בפ"ל מהלכות שבת על מה שכתב הר"מ ]ה"ד[ז"ל: אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, אף על פי כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כו'. יע"ש. וכתב הרב המגיד ז"ל דכוונת הרמב"ם כך היא, שסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול אסור לעשות בערב שבת, וכל היום בכלל האיסור. ולאכול ולשתות בלא קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בחול, כל היום מותר להתחיל. ולקבוע סעודה שנהג בחול, מצוה לימנע מתשע שעות ולמעלה כו'. יע"ש. ולפי זה יש לפרש דברי הטור, דמה שכתב בתחילת דבריו אין קובעין סעודה בערב שבת מפני כבוד השבת, איירי בסעודה שרגיל בה בחול, כתב דלפנים מן השורה לא יעשה אותה קבע, אמנם איסורא ליכא. ואח"כ כתב, ומותר לאכול עד שתחשך, הכוונה דשלא בקביעות כי אם עראי מותר לאכול עד שתחשך. ומה שכתב, ומ"מ אסור לקבוע בו סעודה, איירי בקביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול, ובהכי דברי הטור עלו ובאו כראי מוצק. ולפי זה אתי שפיר מה שדחה הטור לסברת הרמב"ם, שכתב לפי גרסתו מצוה שימנע אדם מן המנחה ולמעלה לקבוע סעודתו, דמדכתב "סעודתו", מורה אף שרגיל בה בימי החול לא יקבע מן המנחה ולמעלה, והשיג עליו דגם קודם המנחה נמי בקבע לפנים מן השורה צריך שימנע, דערב שבת סתמא קאמר כו'. יע"ש. ולפי זה לא פליג על הרמב"ם אלא בהיתר האכילה בלתי קבע מודה, אלא דבקביעות סעודה שרגיל בה הוא דפליג עליה. אמנם אנכי הרואה דהטור ז"ל מדברי הש"ס דקאמר ערב שבת סתם כו', וא"כ מוכרחים אנו לומר דהטור ז"ל לא גריס בדברי הרמב"ם השני בבות ראשונות שפסק הר"מ ז"ל, שאסור לקבוע והחלוקה דמותר, דאם גריס ]להו[, יש לתמוה מאי )לא(פריך ליה מההיא דהשולח, דעל כרחין ההיא דהשולח מיירי בקביעות סעודה שאינו רגיל בה וכמו שכתב הרב המגיד, וכבר פס קה הרמב"ם ז"ל בריש דבריו ואסר כל ערב שבת, א"כ מההיא דהשולח אין שום סתירה, דהך דכתב הרמב"ם מכבוד השבת שימנע מן המנחה ולמעלה, לא נפקא ליה מההיא דהשולח, אלא מסברא דנפשיה, דאפילו שר' יוסי מתיר לאכול, מכל ]פסחים צט:[מקום בקבע לא, יע"ש, וכמ"ש הרב המגיד. אלא על כרחין דהטור לא גריס בדברי הרמב"ם אלא מה שהביא בטור ותו לא, ומשום הכי דחה דבריו מההיא דהשולח, וכוונתו ז"ל, דכיון דלא גריס אלא הך חלוקה, על כרחין מההיא דהשולח נפקא ליה. יע"ש. האמנם מדברי מרן בב"י מורה דהטור גריס כגרסתינו, מדכתב אחר שהביא פירוש הרב המגיד ז"ל וז"ל: ורבנו שסתם דבריו בין קביעות סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל, נראה שהיה מפרש דברי הרמב"ם דלא שאני ליה בין סעודה שרגיל לשאינו רגיל, והכי קאמר, אסור לקבוע סעודה ומשתה אפילו שאין איסור זה מדינא, דמן הדין מותר כל היום לאכול, כלומר, אפילו בקביעות סעודה. ופירש עוד, שאין איסור קביעות זה אלא דוקא מן המנחה ולמעלה. עכ"ד. מורה מדבריו שסובר שהטור היה גריס כגירסתנו בדברי הרמב"ם, ולא שאני ליה כו'. ולפק"ד הדבר תמוה מאד, דמאחר דהטור ז"ל מחלק בין רגיל לשאינו רגיל ובין קביעות לשאינו קבוע, וכמו שהוכחנו בתחילת דברינו כדי להבין דברי הטור, א"כ למה לא פירש דברי הרמב"ם ז"ל בסגנון זה. ועוד, דגם לפי פירוש מרן שפירש בעד הטור, דמפרש דמה שכתב הרמב"ם ומותר לאכול, כוונתו לומר דאין ריש הדין אמור אלא מחומרא, אך מן הדין מותר כל היום, א"כ קשה איך מפרש שאין איסור קביעות זה אלא מן המנחה ולמעלה, במה שכתב בסוף דבריו ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע כו', ולפי זה יהיו דברי הרמב"ם סותרים זה את זה, דמתחילה כתב אסור לקבוע סעודה ]ומשתה[ בערב שבת, דמורה כל היום, )ומ"ש(ואח"כ בסוף הדין מפרש דהיינו מן המנחה ולמעלה, והוא היפך המובן בריש דבריו ז"ל. ועוד, דלמה לא כתב בריש דבריו הכי, אסור לקבוע סעודה בערב שבת מן המנחה כו' ומותר כו', ולא היה צריך להודיענו החלוקה השלישית כלל. יע"ש. לכן לפק"ד נראה לי, דגרסתינו לא היה גריס לה הטור, אלא מה שהביא ז"ל ותו לא מידי. יע"ש. ואפשר דמשום הכי דחה מרן פירוש הטור ובחר עוד בפירוש הרב המגיד ז"ל. על דברי מרן דדבריו סתרי, דבתחילת דבריו כתב לפרש דעת הטור, דר' יוסי לא קאמר דמותר לאכול אלא אכילה בעלמא, אבל קביעות סעודה שאינו רגיל בה בחול אסור כל היום מההיא דהשולח, אלמא דסבירא ליה דהא דהשולח דוקא בסעודה שאינו רגיל בה בימות החול, ואיך כתב אח"כ בהיפך, דרבנו סתם ולא חילק כו'. יע"ש. ולפק"ד לא ידעתי מאי קושיא, שהרי מה שכתב מרן בריש דבריו לפרש דעת הטור, היינו במה שסובר הטור לסברתו, ומה שכתב אח"כ דהטור סתם ולא חילק כו', רוצה לומר שהטור סתם דבריו בסברת הרמב"ם ולא חילק, דלהרמב"ם היה לו לחלק בין קביעות סעודה שרגיל כו', אלא דמפרש דברי הרמב"ם דלא שאני ליה כו'. וכן מדוייק בדבריו שכתב, נראה שהיה מפרש דברי הרמב"ם כו'. הרי דעל הרמב"ם קאי. ופשוט הוא. יע"ש. והטור ז"ל דחה סברת הרמב"ם מההיא דפרק השולח, והביא דברי הש"ס, וכתב וז"ל: פירוש, בשעת בית המדרש. יע"ש. והגאון מהר"י אבוהב ז"ל הביא דבריו ז"ל ותמה עליו, דהך פירושא בהדיא הוא בש"ס, שאומר ואחת בשבת בעידן בי מדרשא כו'. ותירץ ז"ל, דהטור לא בא לפרש מדעתו הך, אלא שהביא הפירוש להכריח דמה שאמרו אחת בערב שבת היינו כל היום, מדפירש בההיא דאחת קבעה בשבת דמיירי בשעת בי מדרשא, ובההיא דאחת קבעה בערב שבת לא פירש כלל, נראה שהוא סתמא כל היום. יע"ש. ומדקדוק דבריו מורה דהוא ז"ל היה גורס בדברי ר' יוחנן אחת קבעה סעודתא בשבתא בעידן בי מדרשא, ומשום הכי הוכיח שפיר הטור דמדברי ר' יוחנן בעיקר מימרתו מחלק דבאחת קבעה בשבת, מפרש לה בעידן מדרשא, ובאחת קבעה בערב שבת לא פירש כלל, מורה דסתמא מיירי כל היום. מכל מקום לפי גירסתנו דבדברי ר' יוחנן לא פורש, אלא דרבה קאמר מתחילה בהני תלת מילי וכו' ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, דאמר ר' חייא ]בר אבא[ אמר ר' יוחנן כו'. לפי זה אתי שפיר מה שכתב הטור: פירוש בשעת בית המדרש כו', וכוונתו ז"ל, דכיון דלא אייתי אלא מימרת ר' חייא בר אבא משם ר' יוחנן, הוכרח לפרש דהך דבשבתא איירי בשעת בית המדרש כדמוכח מהש"ס. והגאון לפי גירסתו קשיא ליה למה פירש כן מדעתו, כיון שכן הוא מפורש בדברי הגמרא, ו]תירץ ש[רצה להכריח. יע"ש. אמנם לפי ]גרסתינו[ לא )גירסתו(קשיא ואתי פירוש הטור כפשטיה. יע"ש. ומה שכתב הרב ב"ח בזה אינו מחוור לפי המבואר לפנינו בדברי הטור והרמב"ם בריש דברינו. והרב ט"ז ז"ל כתב, דמה שאמרו בשעת בית המדרש, ]סק"א[היינו בשחרית, דהא אין קובעין מדרש אחר מנחה, אלא ודאי בשחרית. ולפק"ד אין הכי נמי דלא מיירי מן המנחה ולמעלה, אמנם מה שכתב הוא ז"ל דאיירי בשחרית ליתא, שהרי בסימן ר"ץ כתב הטור וז"ל: אם רגיל בשינת צהרים כו', ואחר השינה קובעים מדרש. וכתב, ואסור לקבוע סעודה בזמן בית המדרש כדאיתא בגיטין כו', הרי דמפרש לה לאחר הצהרים ואחר השינה. יע"ש. ועיין שם שרצה לפרש דרך אחר בדברי הרמב"ם ז"ל, דמה שכתב אסור, היינו סעודה ושתיה בקבע, ובבא שנית באכילה ושתיה עראי. ומה שכתב ומכבוד השבת, היינו קביעות סעודה בלי שתיה דמותר גמור כו'. יע"ש. ולפק"ד הגם כי דרך זה בלשון הרמב"ם אתי שפיר, מכל מקום מדברי הש"ס קשה, דמלשון הרמב"ם מורה דקבע בלי שתייה מותר, ואילו מהש"ס דקאמר קבעה סעודה בערב שבת מורה דעל קביעות סעודה נעקרו, ושתיה לא הוזכר כלל בש"ס, והעיקר חסר )דהש"ס(]בהש"ס[, ומנא ליה להרמב"ם להתיר קביעות סעודה בלתי שתיה כיון דבש"ס לא הוזכר שתיה. יע"ש. שם (מה) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. עיין בשו"ת . שאילת יעבץ )סימן ל"ג(שם (מו) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. [כתב מרן ]הב"י ז"ל, אין קובעין וכו', אע"ג דקי"ל וכו', אבל קביעות וכו', שאינו רגיל וכו'. עיין בדבריו ז"ל בסמוך על דברי הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ל ה"ד[. ז"ל שם (מז) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. כתב בט"ז )סק"א(אסור כו' אלא התירוץ על זה דאותה משפחה. כצ"ל. שם (מח) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. עיין בשו"ת ]שאילת[ יעב"ץ . )סימן ל"ג(שם (מט) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. הטור כתב בשם הרמב"ם , דדעתו דוקא מן המנחה ]הלכות שבת פ"ל ה"ד[ולמעלה אסור, ודעת הטור דכל היום יש לאסור. ולפי פירוש המגיד משנה, דעת הטור והרמב"ם שוין לדינא. ותורף דבריו, שיש שלשה חילוקי דינים, דמשתה שאינו רגיל בה בימות החול, יש לאסור כל היום. ואם רגיל בה בימות החול, אסור מן המנחה ולמעלה. ואכילה בלי קביעות סעודה, מותר עד שתחשך. ומדברי כולם נלמד, דסעודה שרגיל בה בימות החול מותר לאכול קודם מנחה, וכן הסכימו הפוסקים, ולא הביאו שום חולק. ובמחילת כבודם נעלם מהם לשון רש"י במסכת גיטין )דף ל"ח ]ע"ב ד"ה , גבי הני שתי משפחות שהיו בירושלים, אחת קבעה בערב[(סעודה בערב שבת, ופירש רש"י, אף בחול היו קובעין סעודתן, אלא דבערב שבת לא היה לעשות כן, כדי שיהיו תאב]ים[לאכילת שבת. שמע מינה דאף סעודה שעושה בכל יום אסור לעשות בערב שבת כל היום, וכיון שכן דעת מאור הגולה, מי יכריע נגדו להקל . ולדעתי גם דעת הטור כן הוא, ואין הכרח לדברי הט"ז . דרך כלל, ראוי להחמיר מבלי להרבות ]סק"א[בסעודה בערב שבת כדי שיאכל לתאבון, בפרט בימות החורף שהיום קצר. שם (נ) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. כתב הטור, אין קובעין סעודה בערב שבת כו'. ביאור דברי רבנו עיין מה שכתב הט"ז . ועיין מה שכתבו הרב ברכות מים )בסק"א()בדף כ"ו ע"א(, מאמר מרדכי , מרכבת המשנה אלפאנדרי )סק"ב()דף , מלכי ב קדש , ע"א ע"ב ]הלכות שבת פ"ל הגהות הרב המגיד[()דף ו' ע"ג()סק"א(. קהלת יעקב אלבעלי , נהר שלום )דף ע"א ע"א וב'(שם (נא) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. עיין בתשובות חתם סופר שביאר כל השיטות בזה. )סימן ע"ו(שם (נב) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. עיין בשו"ת חתם סופר שביאר כל השיטות בזה, רמזו הפתחי )סימן ע"ו(תשובה. שם (נג) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. כתב בט"ז )סק"א , והיינו בשחרית, דהא אין קובעין מדרש בסוף הדיבור(אחר מנחה. עיין בתשובות שאילת יעב"ץ ח"א מה )סימן ל"ג(שמשיב על זה, עיין שם בביאור דעת הפוסקים. )אות ד'(שם (נד) אסור לקבוע בערב שבת סעודה וכו'. עיין בב"ח בד"ה אין קובעין מה שהקשה על הב"י, שתחלת ]אות ג'[דבריו כתב לפרש לדעת רבנו, דר' יוסי לא קאמר ]פסחים צט:[דמותר להתחיל לאכול אלא אכילה בעלמא, אבל קביעות סעודה שאינו רגיל בה בחול אסור כל היום מההיא דהשולח )גיטין דף , אלמא דסבירא ליה דהך דהשולח דוקא בסעודה שאינו ל"ח ע"ב(רגיל בה בימות החול. ואח"כ כתב בהיפוך, דרבנו סתם דבריו ולא חילק בין סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל. ע"כ. נראה לכאורה דאין כאן קושיא על הב"י, דמה שכתב הב"י וז"ל: ורבנו שסתם דבריו ולא חילק בין קביעות סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל, והכי קאמר אסור לקבוע סעודה ומשתה. על כרחך לא קאי . ומדקדוק על הטור, אלא קאי על הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ל ה"ד[דבריו נלמוד שקאי על הרמב"ם, שהביא לשון הרמב"ם בעצמו ולא לשון הטור. ואח"כ אמר ופירש שאין איסור זה דין וכו', חזר לפרש דעת הטור בדברי הרמב"ם. וכשגמר פירוש דעת הטור בדברי הרמב"ם, כתב ופירוש הרב המגיד נראה בעיני. נראה דבריו, מה שסתם הטור כדברי הרמב"ם והביאם בסגנון אחר, נדפס לעיל אות .עיין בבית יוסף סימן י')סוף ס"ו ד"ה ולענין הלכה( שכתב דרש"י מפרש הוא ולא פסקן וכו'. ע"ש .נדפס לעיל אות מ"ד כאשר כתב בתחלה הב"י שהביאם הטור לדברי הרמב"ם בסגנון אחר, נראה שאינו מחלק בפירוש דברי הרמב"ם כאשר חילק הרב המגיד בין סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל, אלא אף סעודה שאינו רגיל אין איסור אלא מן המנחה ולמעלה, כך דעת הטור בדברי הרמב"ם שהביא הב"י ופירש בדרך זה. והוכחתו משינוי לשונו בדברי הרמב"ם שכתב הטור, וז"ל הרמב"ם: מצוה )לשון(שימנע אדם מן המנחה ולמעלה לקבוע סעודה. ע"כ. ורבנו נחלק עליו, שסובר סעודה שאינו רגיל בה בחול אסור כל היום, כאשר כתב הב"י בתחלת דבריו בדעת רבנו. א"כ אין שום קושיא על הב"י שכתב היפוך דבריו הראשונים לדעת רבנו. ועוד דהב"ח בעצמו בלשון זה בתחלה כתב, וז"ל: ותימה גדולה הלא דברי ]הרמב"ם[ מפורשים כאשר פירשם הרב המגיד, ולמה יפרש אותם רבנו וכו' לומר אסור לקבוע סעודה, ואיסור זה אינו דין ]אסור[ בערב שבת, ולאחר וכו'. ועוד מדכתב תחלה בסתם )אוסר(מנחה כתב שימנע וכו', אלמא דמחלק בין קודם ]דאינו )דאסור(]דאסור[אסור[ ולאחר מנחה ., לכן השיג עליו רבנו )דאינו אסור(עכ"ל. משמע מדבריו שמקשה על הב"י איך יישב דעת הטור בדרך זה לדברי הרמב"ם, והוא יישב אח"כ בדרך אחרת. א"כ איך כתב אח"כ שהב"י כתב היפך דבריו הראשונים בדעת הטור שסתם דבריו ולא חילק. ועוד שהב"ח בעצמו שפירש דברי הטור בדרך אחרת, נתקשה בסוף דבריו, וכתב מיהו אין דברי רבנו נראין במה שכתבתי דבפרק השולח מיירי בסעודה הרגיל בה בימות החול, אלא אדרבא משמע דאותה דקבעה סעודתה בערב שבת הוי דומיא דאותה דקבעה סעודתה בשבת וכו'. א"כ למה הקשה על הב"י קושיא זו אם הוא בעצמו נתקשה בדברי רבנו. ועיין בט"ז , שיישב דעת הטור בדברי הרמב"ם קרוב ]סק"א[ליישוב הב"י. שם (נה) שאינו רגיל בימי החול. יש לפרש שאינו רגיל לאכול בימות החול, כגון שרגיל לאכול שתי סעודות בכל יום והוא אוכל בערב שבת סעודה נוספת. או אינו רגיל, היינו שאוכל יותר באותו סעודה מסעודה בשאר ימות החול. שם (נו) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב ב"י )דף קס"ג ע"א שיטה , דרשינן בירושלמי פרק משילין , ל"ז(]ביצה פ"ה ה"ב[אסור לארס אשה ערב שבת וכו'. נ"ב: כתוב שם וכן לדברי תורה . וכתב ריא"ז הובאו דבריו בשלטי הגבורים פרק כל כתבי , ונראה הדבר שממעטין בדברי תורה כדי ]שבת מד. אות א'[שיעסוק בצרכי שבת. ע"כ. אמר המאסף, מכאן סמך למה שנוהגין בקושטנדינא שאין קובעין ישיבה בערב שבת . שם (נז) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב ב"י , גרסינן )שיטה ל"ז(בירושלמי כו'. נ"ב: וכ"כ הגהות אשרי בפ"ב דסוכה . ]סימן ח'[שם (נח) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב במג"א , )סק"ג(דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפילו כו'. נראה דכצ"ל: ואפילו בערב פסח מותר לעשות כו'. שם (נט) ואפילו היא סעודת אירוסין. לשון הירושלמי דפרק משילין . והקשה מג"א , דהיאך ]ביצה פ"ה ה"ב[]סק"ג[יחלוק הירושלמי על הא מתניתין דפ"ג דפסחים דתנן היה ]מט.[הולך לאכול סעודת אירוסין וכו', משמע דמותר לעשות אירוסין בערב פסח, ופסקו רבנו ז"ל בסימן תמ"ד , כל שכן בערב )ס"ז(שבת דקיל טפי, דהא מוכח בריש פרק ערבי פסחים דערב ]צט:[פסח חמיר מערב שבת, וא"כ מן התימה דיחלוק הירושלמי על מתניתין. ונלע"ד אחרי המחילה רבה דלא קשיא ולא מידי, דהא הא דאסר הירושלמי, לאו משום אכילת שבת לתיאבון נגעו בה אלא משום כבוד שבת, דאין דרך לאכול ולשתות קודם שבת, או שמתוך כך לא יתעסק בצורכי שבת, דהא הירושלמי אמר בערב שבת אפילו בבוקר, ואי משום אכילת לתיאבון הוה ליה לפרושי מן המנחה ולמעלה, וא"כ בערב פסח דמותר קודם מנחה, משום דהשתא ליכא אכילה גסה בלילה, וליכא כבוד מועד דלא חמיר כמו שבת, וחומרא דפסח יתירא הוי משום מצה[, והכא הוי טעמא אחרינא וכדכתיבנא. ודוק. וכן )מצוה( ] מפורש בהדיא, כי הביא שם אסור לישא אשה ]בערב )כמ"ש(שבת[ מפני כבוד שבת. זהו מה שנראה לענ"ד בכוונת הירושלמי. ומן התימה על מרן ב"י ז"ל דכתב בש"ע שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. שם (ס) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב מג"א , סעודת )סק"ג(אירוסין ]וכו'[ וצ"ע ]וכו'[, אפילו בערב פסח דחמיר מותר לעשות סעודת אירוסין וכו'. כן הגיה שארי החסיד המנוח מורנו הרב משה, בכרך שלו הנקרא "שמוש חכמים" , והוא האמת, שמבואר כן בסימן תמ"ד בהדיא במג"א . ]סק"ט[ואפשר ליישב דהכא איירי בסעו דה שניה של אירוסין דאינו מצוה, ובסימן תמ"ד איירי בסעודה ראשונה ]ס"ז[שהוא מצוה, וכמו שמתרץ בסוגיא פרק אלו עוברין . ]פסחים מט.[ואף שרבו דיעות בשיטה זו, ראיתי להרב פרי חדש או"ח סימן תמ"ד שכתב, דהרי"ף ורמב"ם ]ס"ז[]פסחים טז.[]הלכות חמץ ומצה סוברים דשניה אינה מצוה. עוד יש לומר, אף אי נימא פ"ג ה"ט[דגם השניה היא מצוה, הוא דוקא כשאוכל אותה בבית חמיו, כמו שמפורש שם בסימן תמ"ד, אבל הכא לא הזכיר בבית חמיו ולא הוי מצוה. וכן דקדק בש"ע סימן תקמ"ו לענין חול ]ס"א[המועד, שכתב, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין הארוס בבית ארוסתו, ומשמע דוקא בבית ארוסתו. וסברא זו הביא שם הב"י על שם הריב"ש . ועיין בלבוש סימן תמ"ד מה שכתב ]סימן ר"ס[שם האליה זוטא . ]סק"ה[ומה שכתב מג"א , ועוד קשה דבסימן תקמ"ו וכו'. י"ל )שם(דשאני סעודת שבת שכל השלש הסעודות הם דאורייתא, וכדאמר בגמרא תלתא היום כתיבי, והביאו הפוסקים, ]שבת קיז:[מה שאין כן יו"ט. ולזה דקדק הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת )פרק שכתב: חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת וכו', ל' ]ה"ט[(ובהלכות יו"ט לא כתב לשון חיוב. וכן לענין ערב ]פ"ו הט"ז[שבת כתב, אסור לקבוע סעודה ]ומשתה[ ערב ]שם ה"ד[)ממשתה(שבת, ולענין ערב יו"ט כתב בהלכות יו"ט ז"ל: וראוי לאדם ]שם[שלא יסעוד בערב יו"ט מן המנחה ולמעלה כערב שבת וכו'. א"כ מבואר דלענין שבת כתב לשון אסור, ולענין יו"ט כתב רק וראוי. ובזה י"ל דהירושלמי דפ"ק דכתובות אינו חולק על ]ה"א[התלמוד שלנו. ודע דעיקר הקושיא אינה מובנת לי, דהלא מבואר שם ]סימן בפירוש דהסעודה של הנשואין תהא ברגל. ובזה תקמ"ו ס"ג[אזלא גם הקושיא שלישית שהקשה, דכיון דאירס בערב שבת הוי ליה זמן סעודה בערב שבת, דאין זה מוכרח. שם (סא) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב מג"א , וצ"ע )סק"ג(דכתב בסימן תמ"ד דסעודת אירוסין סעודת מצוה )ס"ז(היא אפילו בערב פסח, דבחול המועד אסור לעשות סעודת אירוסין, כל שכן בערב שבת דקיל טפי, כדאיתא בגמרא ]פסחים , והוא משנה שלימה וכו'. ע"ש. רבים אומרים דהא צט:[]שם מט.[דכתב דבחול המועד אין לו ביאור, ויש טעות סופר בדבריו. אכן לא יחכמו האומרים כן, דבגמרא דפסחים איתא )דף מ"ט ע"א(במשנה, ההולך לשחוט את פסחו וכו' ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו וכו'. נמצא דמותר לעשות סעודת אירוסין בערב פסח. ואין לומר דהמשנה מיירי בין בערב פסח ובין בחול המועד, והא דלאכול סעודת אירוסין בחול המועד קאמר, זה אינו, דבחול המועד ודאי דאסור לעשות סעודת אירוסין, כדאיתא סימן תקמ"ו , והוא בריש פרק ואלו מגלחין ]ס"א[)]מועד קטן[ דף ברייתא דתנא דבי שמואל, אלא על כרחין דבערב פסח י" ח ע"ב(מיירי. זהו כוונת המג"א. ואף שבש"ע ליכא לפרש )סימן תמ"ד(ההיא דלאכול סעודת אירוסין כי אם בערב פסח, מ"מ הואיל ורצה לכתוב דהוא משנה שלימה היינו ההיא דההולך וכו', לכן כתב דבחול המועד אסור וכו'. או י"ל, אם היינו יכולים לפרש כן המשנה כמו כן, היינו אומרים דהמחבר גם כן לצדדין קתני, והא דלאכול וכו' משום חול המועד נקט ליה. ואין להשיב על זה האיך נוכל לומר דהמשנה משום חול המועד נקט ליה לאכול וכו', א"כ האיך התנה המשנה אם יכול לחזור ולבער וכו' ואם לאו מבטלו בלבו, הא אין ביטול מועיל בפסח עצמו, ואפילו בערב פסח אחר זמן איסורו. תריץ ואימא הכי, דמיירי שנזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו, ומתיירא שמא תחמיץ, ובזה מהני ביטול קודם שתחמיץ, ואף בפסח, וכהאי גוונא איתא שם . )דף ז' ע"א(וראיתי מי שרוצה לתרץ קושייתו, דהתם מיירי שהולך לאכול סעודת אירוסין אחר יו"ט. וזה הבל יפצה פיהו, דכל שאין צורך הליכתו לדבר מצוה באותו יום, לא להולך לדבר מצוה יחשב, דכיון דסוף סוף לא באותו היום יעשה הסעודה, יאחר עוד היום . והמחבר ספר חוק יוסף תירץ ]סימן תמ"ד סק"ט[וז"ל: ולי נראה דלית כאן קושיא, דזיל בתר טעמא, דאסור לעשות סעודה בערב שבת משום כבוד השבת, היינו שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, וחשש זה ליתא בערב פסח, דהרי צריך להפסיק שתי שעות קודם חצות משום חמץ. ואין לחשוש שיאכלו מצה עשירה, הא כתב מג"א דאינה )סימן תרל"ט סקי"ב(משביע]ה[. ועוד, הא אסור לאכול משעת עשירית ולמעלה בערב פסח, שיאכל מצה לתיאבון. עכ"ל. ולא חש לקמחיה, שלמה ראה הטעם שכתב המחבר פה, ולא ראה שסיים על זה שכל היום בכלל האיסור. ולי נראה דברי המג"א תמוהים בדרך אחר, שמאחר שהסכים ולא השיג על הטור והרב מגיד משנה והמחבר ושאר פוסקים שאסרו לקבוע סעודה בערב שבת כל היום, וכמ"ש מג"א , ויהיה מאיזה טעם שיהיה, א"כ הרי ערב שבת חמור )סק"ד(מערב פסח שמותר אף לקבוע סעודה קודם חצות, ואם ערב פסח חמור מן המנחה ולמעלה, שאף אכילה בעלמא בלא קביעות אסור משום מצת המצוה עשה דאורייתא, אפ"ה כל היום אין איסור כלל, ואפילו בקובע, והכא בערב שבת לא חשו לזה שלא יאכל בלילה לתיאבון, ומותר לאכול אכילת עראי, ואפ"ה אסרו לקבוע סעודתו כל היום, ועל כרחינו מטעמא אחרינא הוא. ואפשר דכבוד שבת חמירא יותר מכבוד יו"ט, ד"וקראת עונג" לשבת כתיב ,. או משום קולא שהקילו בו בסופו ]ישעיה נ"ח, י"ג[שמותר לאכול אכילת עראי עד שתחשך, החמירו בו בתחילתו שלא לאכול אכילת קבע כל היום, וא"כ גם זה אינו מן התימה על המחבר שאוסר לאכול סעודת אירוסין בערב שבת, מה שאין כן בערב פסח. שם (סב) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב מג"א , כל שכן )סק"ג(בערב שבת דקיל טפי כדאיתא בגמרא. פירוש, בריש ערבי פסחים , דמשני התם, לא צריכי אלא לר' יוסי ]פסחים צט:[דאמר אוכל והולך עד שתחשך, הני מילי בערבי שבתות, אבל בערב פסח משום חיוב דמצה מודה ר' יוסי. ע"כ. אלמא דיותר יש להחמיר בערב פסח מערב שבת. וגם המחבר בסימן תע"א מחמיר בערב פסח מערב שבת, דכתב לקמן אסור לאכול ]ס"א[מצה עשירה משעה עשירית, וכאן כתב מצוה להמנע. ומה שכתב דבחול המועד אסור לעשות סעודת אירוסין, פירוש, ]המג"א[דאיכא למימר הכוונה שהולך שם לעשות סעודת ]של המשנה[אירוסין בחול המועד ולא בערב פסח, לזה קאמר דאסור. ואין לומר אחר יו"ט רוצה לאכול הסעודה, האריך העולת שבת ]סק"ב[דזה אינו, דמסתמא דומיא דהולך לשחוט פסחו קתני. ועוד דקתני התם ברישא, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער, ואם לאו מבטלו בלבו, ופירש רש"י, אם יש שהות ביום. ועוד ראיה עיין שם בעולת שבת. שם (סג) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב ב"י )דף קס"ב ע"ד שיטה , ופירש שאין איסור זה מדינא וכו'. נ"ב: מן ל"ו(הירושלמי שהביא מרן ז"ל לקמן בסוף הסימן, ]ביצה פ"ה ה"ב[משמע דאסור מדינא, שכן אמרו שם, אסור לארס ערב שבת, הדא דתימא שלא לעשות סעודת אירוסין, הא ליארס יארס. הרי משמע שאסור מדינא. בשלמא לדעת ר"י בעל הטורים, יכולים אנו לומר דהאי ירושלמי היפך גמרא דידן , וכדבעינן ]פסחים מט.[למימר קמן, אבל לדעת מרן ז"ל שהביא הא דירושלמי ופסקו בספר הקצר קשה, דכל כי האי מלתא הוה ליה לפרושי, ולומר דר"י בעל הטורים סבירא ליה דתלמוד ירושלמי פליג אתלמודא פסק כפירוש הגמ' , ופסק הא דידן. ומרן ז"ל בספר הקצר ]ס"ב[דירושלמי דאסור לקבוע אפילו סעודת אירוסין. והקשה הרב מג"א ז"ל , וצ"ע דכתב בסימן תמ"ד דסעודת )בסק"ג(]ס"ז[אירוסין מצוה היא אפילו בערב פסח, כל שכן בערב שבת דקיל טפי. ועוד קשה דבסימן תקמ"ו כתב דמותר לישא ערב ]ס"ג[הרגל. ועוד קשה, כיון דאירס בערב שבת הוה ליה זמן סעודה בערב שבת. עכ"ל. ועיין שם שנדחק בפירוש הירושלמי. ולכאורה ,היינו יכולים לומר, דמה שכתב התם בסימן תמ"ד הוא דוקא לחתן ההולך ]לבית[ חמיו, דודאי )בבית(הוא חייב לקבוע סעודה אפילו סעודה ]גדולה[ שאינו )קטנה(רגיל בחול, אבל אחרים, אם אינם רגילים לקבוע סעודה בחול, ודאי דאסור לקבוע סעודה בערב שבת אפילו סעודת אירוסין. ומצאתי קצת סעד מדברי עטרת זקנים , שכתב: ונראה ]סק"ב[שלא לאכול בערב שבת בסעודה גדולה אפילו בסעודת מצוה, רק הקרובים והשושבינים. עכ"ל. ומכאן יש ללמוד דדוקא החתן והשושבינים יכולים לקבוע סעודה, אבל אחרים ודאי דלא וכמו שכתבתי. אבל ראיתי בעל פרי חדש ז"ל שכתב שם, דמה שאמרו חתן לאו דוקא, אלא הוא הדין אחר. ע"ש. משמע להדיא דאין דעתו לחלק בכך. לכן נראה דמ"ש דאסור לעשות סעודת אירוסין, היינו למי שאינו רגיל לקבוע סעודה בחול, אז ודאי שאסור לקבוע סעודה אפילו סעודת אירוסין, וזהו מ"ש בירושלמי. ומ"ש מרן לקמן בסימן תמ"ד, מיירי למי שנוהג בחול לקבוע סעודה, שמותר .'לקובעה בערב פסח משום אירוסין, אז אם יכול לחזור מיד וכו וזה מוכרח הוא, דודאי הירושלמי לא פליג אמתניתין דפסחים . וזה דוחק. ]מט.[שם (סד) ואפילו היא סעודת אירוסין. מה שכתב הרב מג"א ]סוף ועיין בע"א סימן ס"ג, צריך לומר בא"ע סק"ג[]באבן סימן ס"ד, כי שם בב"י הביא מחלוקת בין הרא"ש העזר[]כתובות להרמב"ם , דלהרמב"ם אין פ"א סימן י'[]הלכות אישות פ"י הי"ד[נושאים בערב שבת ולא באחד בשבת, ולהרא"ש שרי. שם (סה) ואפילו היא סעודת אירוסין. וכתב המג"א )בסק"ג(וז"ל: ועוד קשה, דכיון דאירס בערב שבת, הוה ליה זמן סעודה בערב שבת, ואין לומר דלא הוי ליה ליארס היום, דיש לחוש שמא יקדמנו אחר. עכ"ל. לכאורה היה נראה לתרץ קושיא זו, דאפשר לומר דהמחבר איירי כאן בסעודת אירוסין של יבמה, שנתבאר באבן העזר סימן ]קס"ו ס"ב[ דצריך )קס"ה(לקדשה מדרבנן קודם שכונסה, וסעודת אירוסין כזו אסור בערב ]הוה ליה[ ליארס שבת, דלאו זמן סעודה הוא, משום דלא )הוי(היום, דכאן ליכא חששא דשמא יקדמנו אחר. אבל קשה על הרמ"א בהג"ה שכתב וז"ל: וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה וכו', דהוי ליה לפלוגי בסעודת אירוסין גופא, דסעודת אירוסין של אשה דעלמא שאינה יבמה נמי זמנה בערב שבת. וזמש"ל. שם (סו) ואפילו היא סעודת אירוסין. נ"ב: והוא הדין סעודת נישואין, שהרי אפשר לעשותה ביום אחר. ב"ח ז"ל . וראיתי להרב מג"א ז"ל שתמה על דברי מרן ז"ל, ]אות ג'[]סק"ג[דצריך עיון בסימן תמ"ד בס"ז דפסק דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא, ואפילו בערב פסח דחמיר, כל שכן שבת דקיל טפי כדאיתא בריש ערבי פסחים . ולכאורה עלה על דעתי ]פסחים צט:[לחלק ולומר, דמה שאמר מרן פה סעודת אירוסין, היינו לאחרים, אבל לארוס עצמו ואביו ואחיו מותר, דלגבי דידם לא מצינו היתר, דמתניתין דאלו עוברין מיירי בארוס עצמו. ]פסחים מט.[ובהכי לא קשיא מידי. אמנם חזינא דהך לא אפשר למימר, שהרי דברי מרן אלה הוציא אותם מהירושלמי, דאיתא בפרק אין משילין ואיתיה בפ"ק דכתובות ובפ"ק ]ביצה פ"ה ה"ב[]ה"א[דתעניות וז"ל: רבי אחא בשם רבי יעקב בר אידי, אסור ]ה"ח[לארס אשה בערב שבת, הדא דאת אמר שלא לעשות סעודת אירוסין, הא ליארס יארס. שמואל אמר, אפילו בתשעה באב יארס שמא יקדמנו אחר. יע"ש. מדברי הירושלמי מוכח, שאסר סעודת אירוסין לכל, וכיון דסעודה ליכא, אין חילוק בין ארוס לאחרים. וראיתי להמג"א ז"ל שבקש להליץ ולפרש כוונת הירושלמי דהכי פירושו, אסור ליארס בערב שבת, הדא דתימא בערב שבת שמא יקדמנו אחר, ואז מותר גם כן לעשות סעודה. ע"כ. ולפק"ד מלבד דאין לשון הירושלמי משמע כפירושו, אלא דכפי זה קשה מה שסיים בתר הכי, שמואל אמר אפילו בתשעה באב יארס, דכפי פירושו צריך לומר דהיינו יארס ויעשה סעודה, ואין זה מחוור, דאטו בתשעה באב מי שרי. אלא מאי אית לך למימר, דיארס דקאמר היינו אירוסין לבד בלתי סעודה, א"כ גם מה שאמר קודם אבל לארס יארס היינו בלא סעודה, דא י בסעודה קא מיירי, הוה ליה לפרושי, כיון דמייתי בתר הכי הך דתשעה באב דהיינו יארס לחוד, א"כ הוה ליה לפרש דמה שכתב לארס יארס היינו בסעודה, אלא על כרחך כולהו בלא סעודה מיירי. ולעיקר קושיית המג"א על הירושלמי ממתניתין דההולך לשחוט כו', עלה על דעתי לומר, דלעולם לאכול סעודת אירוסין שרי הירושלמי, ומה שאסר הוא לעשות ולתקן סעודת אירוסין בערב שבת לשבת אסור משום כבוד השבת, דשמא יטרד בעשיית אכילות ויבוא לחלל שבת, או על ידו או על ידי גוי, כיון שהסעודה היא בלילי שבת, וההיא דפסחים איירי בסעודה מוכנת, דלאכול אותה בערב פסח שרי, והכי דייקא לשון הירושלמי, הדא דאת אמר שלא לעשות סעודה, "לעשות" דייקא כדכתיבנא. ברם מדברי מרן הב"י לא מצינן לאשתעויי הך, שכתב בהדיא היפך וז"ל: ודבר פשוט הוא דלא אסר אלא לעשות סעודת אירוסין לסעוד בערב שבת עצמו, אבל להכינה מערב שבת לשבת שרי, וכן נהגו. לכן לפק"ד להליץ לקושיית הרב הנזכר, מוכרחים אנו לומר דבערב פסח יש חומרא ויש קולא, ובערב שבת גם כן יש קולא ויש חומרא, דאי מצינו בש"ס שם בערבי פסחים שהחמירו בערב פסח, היינו מן המנחה ]שם[ולמעלה, אמנם קודם מותר וכמו שפסק מרן בש"ע סימן תע"א . יע"ש. ]ס"א[נמצא דהגם דחמיר שלא לאכול מן המנחה, מכל מקום קיל קודם, דמותר לאכול מהבוקר עד תחילת שעה עשירית מה שרוצה בין רגיל בין שאינו רגיל, גם בשבת יש קולא, דבלא קביעות שרי אפילו משעה עשירית, אמנם סעודה שאינו רגיל, אפילו כל היום אסור, וכדהוכיח הטור מההיא דהשולח ]גיטין . יע"ש. א"כ אין שום סתירה מההיא דסימן תמ"ד לומר כל לח:[שכן ערב שבת, שהרי ערב שבת חמור מערב פסח מהבוקר עד שעה עשירית כמבואר בסעיף הקודם, וכיון שבערב שבת אסור לאכול סעודה שאינו רגיל מה שהוא מותר בערב פסח ויו"ט, משום הכי פסק מרן דסעודת אירוסין שהיא סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול גם כן אסור, כיון דאינו רגיל והיא סעודת קבע. ודוק. ולפי זה יתוקן כל מה שהקשה שם המג"א. שם (סז) ואפילו היא סעודת אירוסין. הרב מגן אברהם )סק"ג(בערב שבת. והסכים לדבריו הרב תוספת שבת . ועיין מה ]סק"ב[שכתב בספר נתיב חיים על דברי הרב מגן אברהם. והרב מר וקציעה האריך בזה, ובמה שכתב הרב מג"א . )סק"ה(שם (סח) ואפילו היא סעודת אירוסין. מג"א תמה דבערב )סק"ג(פסח שרי. ועוד, סתירת ירושלמי. ונראה דמתניתין בערב פסח אחר ארבע שעות, וליכא אכילת חמץ ]פסחים מט.[ומצה רק תרגימא, ואין קביעות חשיבות סעודה רק במה שמברך המוציא כמו שכתב סעיף א' סימן קס"ח, וגם ירושלמי ]ביצה סעודת אירוסין סעודת פת ממש, אבל לארס שרי פ"ה ה"ב[כשירצה לעשות תרגימא בלבד, דומיא דאירוסין בערב פסח בלי קביעות. ונשואין אסור בערב שבת, דלאו אורחא בהכי, דהיא כסעודת יו"ט לחם ובשר. והא דשרינן נשואין בערב שבת, בעושה עיקר הסעודה בליל שבת, ולכך נקט בפסחים סעודת אירוסין ולא נשואין, אף דשרי לישא, דלאו אורחא בלי קביעות. ובליל פסח אי אפשר, משום עירוב שמחה בשמחה וק"ל. שם (סט) ואפילו היא סעודת אירוסין. דברי הנר ישראל ]מג"א[הן בקצרה , וכוונתו שאין לפרש בסימן רמ"ט )סק"ג(הולך בערב פסח לעשות סעודת אירוסין בחול המועד, דאסור. שם (ע) ואפילו היא סעודת אירוסין. בנר ישראל )]מג"א[)סק"ד(וצ"ע כו'. יישבתי בחלק שלישי . ]סק"ג[(שם (עא) ואפילו הוא סעודת אירוסין. דין זה מבואר בירושלמי מסכת ביצה , ומסכת כתובות , ]פ"ה ה"ב[]פ"א ה"א[ומסכת תענית . והמג"א הקשה מדברי המשנה ]פ"א ה"ח[]סק"ג[במסכת פסחים , ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית )דף מ"ט ע"א(חמיו, אם יכול לחזור וכו'. ושם איירי בערב פסח, דבחול המועד וכל שכן ביו"ט אין לעשות סעודה אירוסין, וחזינן דיכול לאכול סעודה אירוסין בערב פסח, וכל שכן בערב שבת. ולכאורה הדבר תימה על הירושלמי מזה, איך יתרץ למתניתין. אמנם לכאורה אפשר לומר, דלהירושלמי מוקמינן באמת דמתניתין איירי בסעודה שניה, ואתיא כמאן דאמר דאף סעודה שניה חשיב מצוה, וזה ברור דסעודה שניה של אירוסין מותר לעשות בחול המועד, כמו שכתבו הפוסקים, דדוקא סעודה ראשונה אסור בחול המועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה. אמנם באמת עדיין קשה, דבלאו הכי על כרחין איירי כאן בערב פסח, דהרי דאחר זמן קאמר יבטלו בלבו, ואכן קיימא לן ]סימן תמ"ד ס"ח[איסורו לא מצי מבטל, ועל כרחך דאיירי בערב פסח דעדיין ברשותו דניבטליה. ואמנם בש"ס דפסחים , היה יושב בבית ]ז.[המדרש ונזכר שיש לו חמץ בביתו, מבטל בלבו, אחד שבת ואחד יו"ט, ואקשינן עלה דהא הוי לאחר זמן איסורו, ומוקי לה ביש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו, וקדים ומבטל לה קודם שיבוא לידי חימוץ. וא"כ אפשר לאוקמי מתניתין גם כן באופן זה. ואמנם בלא"ה דחוק לומר דמתניתין איירי בסעודה שניה. והרב כתב באמת, דמותר לעשות סעודת אירוסין משום שהיא ]מג"א[מצוה. והנה לפירושו צריך לומר, דהא דתני בברייתא שם בסעודת אירוסין יחזור מיד, ומוקי לה בסעודת אירוסין סעודה שניה דהיינו סעודת סבלונות, ומכל מקום מותר לעשותה, אפשר דאיירי באמת בחול המועד, ושם לא נזכר ביטול. שוב ראיתי בלשון הירושלמי אמתניתין דהולך לעשות סעודת ]פסחים פ"ג ה"ז[אירוסין, דסעודת מצוה לעשות שלום בין ארוס לארוסתו, כוונת דבריו דאיירי בסעודה שניה, והמצוה הוא רק לעשות שלום. וכפי הנראה דלא ניחא ליה לאוקמי בסעודה ראשונה, דאסורה בחול המועד. ואי אפשר לאוקמיה בערב פסח לשיטת הירושלמי דסעודת אירוסין אסור בערב שבת, ועל כן מוקי בסעודה שניה, ואיירי באמת בחול המועד. ודו"ק. שם (עב) ואפילו היא סעודת אירוסין. המג"א כתב, ]סק"ג[דמותר לעשות סעודת אירוסין לפי שהוא מצוה, והוכיח כן ממתניתין בפסחים ההולך לעשות סעודת )דף מ"ט ע"א(אירוסין, ואיירי בערב פסח. עיין שם היטב. והנה לכאורה קשה, נהי דמותר לעשות סעודת אירוסין משום מצוה, עדיין קשה מברייתא , ]דתניא[ ההולך לעשות סעודת אירוסין ]שם[)דתנן(יחזור מיד, ומוקי לה בסעודה דלאו מצוה היא, כגון סעודה שניה או כמאן דאמר דסעודת אירוסין לא חשוב מצוה, ועל כן יחזור מיד, ואם כן קשה, כיון דלאו מצוה היא איך יעשה בערב פסח. וכבר ימים נתקשיתי בזה מהרב הגדול מ' יוזפא מזאלקווא. ואחר זמן מצאתי בספר אבן העוזר בחדושי אורח חיים שנתקשה בזה על המג"א. ונראה לי דלכאורה אפשר לומר, דאף דערב שבת אסור, מ"מ בערב פסח יותר יש להתיר על פי מה שכתבו המג"א והאחרונים לקמן, דבסימן תרל"ט כתב הרמ"א דבערב ]ס"ג[סוכות אסור לאכול מחצות היום ואילך, ובערב פסח פסקינן ]סימן דאינו אסור רק סמוך למנחה קטנה, והרי מצד הסברא תע"א ס"א[ערב פסח חמור, שמפרש ביה קרא "בערב תאכלו מצות" ]שמות . ותירצו דבערב סוכות חיישינן י"ב, י"ח[]מג"א סימן תרל"ט סקי"ב[יותר שימשך אחר סעודתו, ויאכל הרבה עד שיהיה קץ באכילתו בלילה, אבל בערב פסח דבלא"ה אסור לאכול לא חמץ ולא מצה, לא יבוא לכלל סעודה גדולה, דעיקר הסעודה הוא הלחם אשר הוא אוכל. ואמנם קודם זמן איסורו דאז מותר לאכול חמץ, שייך חשש שימשך אחר סעודתו עד שיקוץ באכילתו בלילה. אוכלין וא"כ הך מתניתין דקתני יבטל בלבו, ולר"מ ]פסחים יא:[כל חמש וזמן איסור אכילה והנאה כאחד, ואף לר' יהודה, מ"מ כיון דאין כאן רק שעה אחת להתיר הנאה ולאסור באכילה, )ו(משום הך שעה אחת לא תני לה במתניתין, וכיון דקתני יבטל בלבו, אם כן באותו עת יכול לאכול חמץ . אבל ברייתא דלא קתני בה יבטל בלבו, שפיר נוכל לומר דאיירי אחר זמן איסורו. וזה ברור. ודו"ק. שם (עג) ואפילו היא סעודת אירוסין. ועיין מג"א ושאר ]סק"ג[אחרונים תמהו בזה, דהא ערב פסח חמור מערב שבת, ואפילו הכי משנה שלמה שנינו ההולך לאכול סעודת ]פסחים מט.[אירוסין בבית חמיו, ונתעצמו בקושיא זו כל אנשי חיל זצ"ל. והנלענ"ד בזה על פי מאי דקי"ל לקמן אכל )סימן תרי"ב סעיף ו'(מאכלים וכו', ובהג"ה אבל אכל מאכלים מבושמים ומתובלים חייב דרווחא לבסומא שכיחא. ועיין רש"י פ"ק דמגילה ]ז: ד"ה פירוש הדברים. א"כ י"ל דהא לא חיישינן שיעשה האדם רווחא[מצוה בעבירה בכוונה לאכול אח"כ סעודת שבת אכילה גסה, להא ודאי לא חיישינן, רק דחיישינן שיסמוך על דרווחא לבסומי שכיח, ומאכלי שבת ריחם נודף ויתאוה תאוה לסעודת שבת, ובאמת גם זה לא לכבוד שבת הוא, על כן אסרו את הכל, א"כ תינח בערב שבת, אבל בערב פסח שיודע הוא שצריך לאכול לחם עוני ומרורים ודאי יהיה נזהר ומותר. ודוק. ועיין רש"י ז"ל לגיטין )דף ל"ח ע"ב ד"ה בערב שבת(,, בלילי שבת ואין כאן כבוד שבת, דקי"ל כבוד יום קודם ]פסחים קה.[לכבוד הלילה. ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש, ]וכן בכל יום[מר וב עושר ]וכו'[, ואיכא איסורא ]שיכנס לשבת[ כשהוא שבע בלא תאוה. ע"ש. והנה אפשר לפרש בעניותי פירוש אחר, על פי מה שכתבו האחרונים ז"ל שבערב שבת ויו"ט שמוסיפין מחול על הקדש צריך שתהיה גמר הסעודה בלילה דכתיב תלתא בשם מהר"ל מפראג "היום", ועיין ט"ז או"ח סימן תע"ב ]סק"א[ז"ל , ולפי זה יש לומר דהמשפחה בירושלים ]גבורות ה' פרק מ"ח[שכוונו משום בטול בית המדרש קבעו סעודתן בערב שבת, היינו שהוסיפו מחול על הקדש וגמרו סעודתן קודם השבת, ולכן נעקרה, ומיושב שפיר לשון "קבעה" ולשון "בערב שבת" הדחוקים לפי שני הפרושים שברש"י, וקצרתי . ועיין רש"י שבת במשנה מצילין מזון שלש )דף קי"ז ע"ב(סעודות. כיצד, נפלה דליקה בלילי שבת וכו', ]ב[שחרית ]וכו'[. וכתב רש"י: בלילי שבת, קודם "אכילה". ולבתר הכי בשחרית, קודם "סעודה". והפלא בעיני שלא ראיתי אחד עמד על שינוי לשון זה תוך כדי דיבור, ודבר כזה ודאי מצוה רבה ליישב יותר מפלפולים השכיחים בעוונות הרבים כעת בלי עיון ויגיעה בהסוגיא, ואם היו מעיינין עיון שלם, אין כאן פלפול נראה דכוונת הרב דבערב פסח לאחר זמן איסורו יש טעם אחר להקל, דאסור לאכול אז לא לחם ולא מצה, ולכן לא חיישינן שמא ימשך. אבל לפני זמן איסורו דמותר לאכול לחם חיישינן שמא ימשך, ולכן צריכים אנו לטעם דסעודת מצוה כדי להתיר. ולפ"ז מתרץ דהמשנה מדברת לפני זמן איסורו, וההיתר משום מצוה וכמ"ש המג"א. והראיה מדקתני יבטל בלבו, משמע דאיירי לפני זמן איסורו, דאל"כ איך יכול לבטל והרי אינו ברשותו. וכי תימא דמיירי לאחר זמן איסורו והיינו בשעה חמישית דלר' יהודה אסור באכילה ומותר בהנאה ויכול לבטלו, וא"כ למה התירו רק מצוה אפילו של רשות היה למשנה להתיר, ז"ל הגמרא שם: שתי משפחות היו בירושלים אחת לזה תירץ דכיון דאין כאן אלא שעה אחת לא תני לה)היינו ההיתר גם בסעודת רשות( במתניתין. וחדוד של כלום. אמנם רש"י ז"ל כיון אהך דכבוד שבת ביום קודם לכבוד הלילה, ועל כן כתב בשחרית תיבת סעודה. כנלענ"ד נכון. וק"ל. שם (עד) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב הרב מג"א ז"ל , וה"ה סעודת נשואין, דהיה אפשר לעשותו )סק"ג(ביום אחר. ב"ח . ]ע"כ[. ולמה שאסר מרן סעודת ]סוף אות ג'[אירוסין, נרגש מסימן תמ"ד , והעלה דאם אירס קודם לכן ]ס"ז[אסור לעשות הסעודה בערב שבת, וכיון שנאנס ביום האירוסין ולא סעד, הוי ליה סעודה שלא בזמנה ואסור בערב שבת, אבל אם אירס בערב שבת, מותר לסעוד בו ביום דזימניה הוא, ואם לא יארס היום שמא יקדמנו אחר. ע"ש. ולפ"ז סעודת נישואין אסיר בכל גוונא, דכיון דאירס תו ליכא למיחש שמא יקדמנו, וכיון שהיה יכול לעשות הנישואין ביום אחר, לא דמי לסעודת מילה ופדיון דהתיר מור"ם ז"ל, ואסיר. ואפשר דזה טעם הרב שדה יאושע ז"ל פ"ק דתענית ]ה"ח[, אהא דאמר התם ר' )ה"ז(בא בר כהן אסור לארס אשה בערב שבת, הדא דאת אמר שלא לעשות סעודת אירוסין, כתב וז"ל: אסור לארס וכו', ומסיק דלאו אירוסין ממש, דמאי טעמא לא, אלא סעודת אירוסין אסור לעשות משום דילמא ממשכי באכילה, וכשקידש היום הוא שבע ואזל ליה עונג שבת, וכל שכן סעודת נישואין, ולרבותא נקט אירוסין. ע"כ. ולכאורה האי כל שכן אינו מובן, דהא סעודת נישואין חמירא טפי מסעודת אירוסין, ואימא דכי אסר בירושלמי סעודת אירוסין בדוקא אסר, ולא נישואין דחמירא, או לפחות שניהם שוין, ומאי כל שכן. ברם לפי דברי הרב מג"א ז"ל אתי שפיר, דאי סעודת אירוסין, אע"ג דאיתיה לטעמא דשמא יקדמנו, אסיר, דמצי לארס היום ויעשה הסעודה ביום אחר, כל שכן סעודת נישואין שיכול לדחות גם הנישואין גופייהו ליום אחר, דודאי אסור. וחולק עם הרב מג"א ז"ל בפירוש הירושלמי, דלדעת הרב מג"א מותר לעשות סעודת אירוסין כשאירס בו ביום, כיון דזימניה הוא, ולהרב שדה יאושע ז"ל הא נמי אסיר, דלאו הא בהא תליין, דאפשר יארס היום שלא יקדמנו, ויסעוד ביום אחר. וזה מובן מדברי הרב מג"א ז"ל דכתב "הוא הדין" סעודת נישואין, והרב שדה יהושע כתב כל שכן. ודוק. ועיין להרב תוספת שבת ז"ל . ]סק"ב[ודע דהרב פרי מגדים ז"ל בחלק אשל אברהם כאן, כתב בדעת הרב מג"א דשני התלמודים פליגי, דמהירושלמי מבואר דסעודת נישואין אסור בערב שבת, ואילו בבבלי פרק קמא דכתובות משמע איפכא, דעלה דברייתא דתני לא )דף ה' ע"א(יבעול לא בערב שבת ולא במוצאי שבת, אמרו דטעמא שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך מוצאי שבת, דישכח שבת, וקאמר השתא דאתית להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף. ומדלא אמר דלא יבעול בערב שבת מפני כבוד שבת, שמע מינה דלא חיישי לכבוד שבת דכשהוא שבע מחמת הסעודה אינו מענג את השבת. וכתב, דמרן ומור"ם שפסקו דסעודת אירוסין אסור וברית מילה ופדיון הבן שרי, הוציאו כן מהירושלמי הנזכר. והקשה, דכיון דהירושלמי הוי היפך סוגית כתובות הנזכרת, הוה להו לפסוק כתלמודא דידן, והאריך בזה. וסולת דבריו ליישב זה, הוא דמאחר דהרי"ף והרמב"ם פליגי בדעת תלמודא דידן אי איתיה לטעם בן עוף או לא, דלהרי"ף ז"ל לבן עוף ]כתובות ב.[לא חיישינן, ודקי"ל הלכתא דמותר לבעול בשבת, ולהרמב"ם דמוקי הא דשרי למבעל בשבת בשכבר )פ"י מהלכות אישות ]הי"ד[(כנסה מקודם, אבל לכנוס בשבת אסור, שמע מינה דחיישינן לבן עוף, כמו שכתב הר"ן פ"ק דכתובות הביאו מרן ]ב. ד"ה איבעיא[ב"י ז"ל שם . ולפי זה להר"ם במז"ל ש"ס דילן ]אה"ע סימן ס"ד[פליג אירושלמי וליכא איסור בסעודת ערב שבת, ולהרי"ף אסור לסעוד בערב שבת סעודת נישואין. וכיון דקי"ל דכל היכא דמצינן לאשוויי סברת שני התלמודין משוינן, ולדעת הרי"ף תלמודא דידן מסכים עם הירושלמי לאסור סעודת נישואין בערב שבת, ודאי כוותיה נקטינן לאסור, ולהכי פסקו מרן ומור"ם ז"ל דסעודת אירוסין אסור, והוא הדין נישואין כמו שכתב הרב ב"ח, ודוקא מילה ופדיון שרי. עש"ב. כי מזה קשה לי למה שראיתי להרב שארית יוסף ז"ל בתשובותיו , שנשאל באלמון שנשא אלמנה ולא אכלו עד )סימן ט"ל(הלילה, אם יש לברך בלילה שבע ברכות, ושקיל וטרי בהא, והביא דברי הגאון האגודה ז"ל פרק קמא דכתובות )דף ק"ז סימן שכתב: אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה כל שבעה, ז'(והני מילי שנשאת לבחור וכו'. ובאלמון שנשא אלמנה יום ששי, נראה שאין מברכין אלא לסעודת הלילה, ולא למחרת בשבת, דלא תלי בפנים חדשות. ועל זה כתב הרב שארית יוסף ז"ל לנדונו: הרי שכתב בהדיא דביום ששי מברך בלילה, ואין לומר דנקט יום ששי דוקא דאז אי אפשר לאכול דאסור לקבוע סעודה ביום ששי, לכך מברכין בלילה, משא"כ בשאר ימים דאין מברכין, אין לומר כן, חדא, דא"כ דבשאר ימים אין מברכין בלילה, הוי עיקר הדין להודיע דבלילה מברכין, והוי ליה למימר מברכין בלילה, אבל אומר אין מברכין אלא לסעודת הלילה ולא למחר, משמע דעיקר הדין שלא לברך ביום וכו'. ועוד, דאין לומר דנקט ביום ששי מפני שאין קובעין סעודה ביום ששי, דזה אינו אלא בסעודת הרשות, אבל בסעודת מצוה מותר, וסעודת מילה תוכיח. ועוד, הלשון תוכיח, שאמרו חז"ל שתי ]גיטין לח:[משפחות היו בירושלים וכו', זו קבעה סעודה בערב שבת וכו' עד ונעקרו, דלשון קבעה מוכיח מחמת שהיתה קובעת סעודה בכל ערב שבת, אבל מה שהוא באקראי לא, וכל שכן סעודת מצוה שהיא באקראי. ע"כ. הנה זה שכתב בתירוץ שני בפשיטות, דהא דאין קובעין סעודה ביום ששי היינו דוקא בסעודת הרשות אבל בסעודת מצוה מותר, וסעודת מילה תוכיח. אחר המחילה רבה קשיא טובא, דאם נפרש כן, ]הש"ס[ דילן פליג אירושלמי, ומאחר )בש"ס(דמצינן לאשוויי תלמודא דידן עם הירושלמי, הכי ניחא טפי, וכסברת הרי"ף דאסר סעודת נישואין בערב שבת, ולכך נקטו מרן ומור"ם לאסור כנזכר. ומה הוכח יוכיח מסעודת מילה, דדוקא מילה ופדיון דקביע להו זימנא הוא דשרי, ולא נישואין וככל האמור. וטפי מסתבר כתירוצא קמא דקאמר הרב ז"ל, דהאגודה לא אתא לאשמועינן אלא עיקר הדין שאין לברך ביום. וכן ראיתי להגאון הרמ"ע מפאנו ז"ל , שכתב מעיקרא על דברי )סימן מ'(האגודה הללו כדברי הרב שארית יוסף ז"ל, דהיה אפשר לומר דשאני יום ששי שלא הותר לקבוע סעודה, ושוב חזר בו מפירוש זה מכח המנהג שהוקבע על פי זקנים, שלא לחלק בין נישאת ביום חמישי לנישאת ביום ששי, ולעולם מברכין בלילה על פי דברי האגודה דשמע מיניה דלא שנא. ולפי זה צ"ל דלא נקט האגודה יום ששי אלא לרבותא, שאע"פ שמקצת היום הוכשר לברכה, כולו לא הוכשר. ע"ש. שמע מינה להדיא, דלעולם אפילו סעודת נישואין אסור לקבוע בערב שבת, אלא דדברי האגודה מתפרשין דלא אתא אלא לאפוקי יום שבת כנזכר, וזה אתי שפיר כשיטת הרי"ף דהיא סברת מרן ומור"ם ז"ל, להשוות תלמודא דידן עם הירושלמי כנזכר. ובעיקר דברי האגודה הללו ותשובת הרמ"ע והרב שארית יוסף ז"ל ושאר דברי הפוסקים ז"ל בדין אלמון שנשא אלמנה, הארכתי בתשובה שהשבתי באדר א' התקפ"ט בס"ד. ועיין להרב ברכות המים ז"ל סימן זה , ולהרב אמתחת בנימן ז"ל על המשניות ]פרידבורג[)דף י"ב ע"ב( ]פסחים פ"ג מ"ז[. ]ועיין לקמן סימן סג"ר וסימן ש"ג )אות י"א()אות י"ג(בס"ד[. שם (עה) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב מג"א , סעודת )סק"ג(כו', וצ"ע דכתב בסימן תמ"ד כו'. והקשה אבן ]ס"ז[העוזר, דלטעמיה תקשה נמי על הברייתא דאתיא )דף מ"ט ע"א(כמאן דאמר שהוא רשות, וקשה, דרשות אפילו בערב שבת אסור לכ"ע, אלא על כרחך דעושה סעודה שרגיל בימי חול. ע"ש. וצ"ע דנראה דהא דאיתא בש"ע שאינו רגיל בחול, אין פירושו ביותר מאכלים מסעודת חול, אלא פירושו קביעת סעודה שעושה בשביל דבר, בשביל אירוסין או מילה וכדומה, ואין רשאי לאכול בערב שבת אלא כשאוכל כמו בחול להשביע רעבונו, כי בסעודה שעושה בשביל דבר, גזרינן שמא ימשך. וכן נראה לפענ"ד מוכח בטור ובהרב ב"י, דטור כתב אסור לקבוע סעודה, וכתב הרב ב"י שנעקר משפחה שהיה קובע דהטור למד זאת מגיטין )דף ל"ח ע"ב(סעודה בערב שבת, דאע"ג דהלכה כר' יוסי דאוכל ]פסחים צט:[עד שתחשך, קביעות סעודה שאינו רגיל בחול אסיר. ע"ש. וקשה מנא ]ליה[ להרב ב"י דאסור דוקא בסעודה שאינו רגיל, דהא )לן(בטור ובגיטין שם איתא סתם קביעת סעודה. אלא ודאי דגם כוונת הרב ב"י וש"ע שאינו רגיל, דהיינו קביעת סעודה בשביל דבר, א"כ קביעת סעודת אירוסין אסור אפילו אם אוכל דבר הרגיל. ומה שמקשה אבן העוזר דאפילו למאן דאמר סעודת אירוסין רשות שרי, נראה לתרץ כמו שכתב מג"א, סעודה שזמנה היום מותר, ובאין זמנה היום, אפילו סעודת מצוה כגון פדיון הבן שעבר זמנה אסור כמ"ש מג"א , ואין חילוק בין רשות )סק"ה(למצוה, רק שסעודה שזמנה היום מותר ובאין זמנה היום אסור . ולפענ"ד אפשר לתרץ קושית המג"א מסימן תמ"ד, דיש לחלק בין ערב פסח לערב שבת כמו שכתב מג"א בסימן תרל"ט )ס"ק , דבערב פסח שאין יכול לאכול לאחר זמן איסור חמץ רק י"ב(מצה עשירה דאין משביע כל כך, ומשעה עשירית אסור לאכול אפילו מצה עשירה כדאיתא בסימן תע"א , א"כ ליכא )סעיף א'(למגזר שימשוך הסעודה כל היום, אבל בערב שבת דמותר לאכול פת כל היום מצד הדין, א"כ איכא למיחש שימשיך סעודת אירוסין עד שתחשך. שם ועוד קשה דבסימ ן תקמ"ו כתב כו'. לא הבינותי, דשם ]ס"ג[איתא דעושה הסעודה ברגל, עיין שם במג"א , רק ]סק"ד[דמותר לישא ערב הרגל. ע"ש . שם (עו) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב ב"י, ופירש שאין איסור זה מדינא כו'. נ"ב: עיין מה שכתב על דבריו הרב יד אהרן בהגב"י , ועיין מה שכתב הרב מג"א על )בסק"ג(דברי מרן, דצ"ע דבסימן תמ"ד כתב דסעודת אירוסין מצוה ]ס"ז[היא אפילו בערב פסח כו'. ומה שרצה לתרץ הרב יד אהרן ז"ל, דהתם היינו דוקא לחתן כו' אבל לאחרים לא כו', ודחה זה ממה שכתב הרב פרי חדש כו', עיין מה שכתב הרב ברכות מים )בדף כ"ו ע"ד(. ועיין מה שכתב הרב יד אפרים סביב לש"ע . )בסק"ג(ועיין מ"ש הרב בתי כנסיות בסימן זה . שם (עז) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב מג"א , שמא )סק"ג(יקדמנו אחר. נ"ב: כוונת המג"א להשיג על הב"ח ]אות , כיון דאנן מקדשין תחת החופה, א"כ כיון דמותר לארוס שמא ג'[יקדמנו אחר, ממילא מותר גם לישא ולעשות סעודה. ולא דמי לשבוע שחל בו תשעה באב דמותר לארוס ואסור לכנוס ]סימן , דהתם אירוסין שמחה בפני עצמה ונשואין שמחה תקנ"א ס"ב[בפני עצמה. ונהי דהתירו שמחת אירוסין משום שמא יקדמנו, לכאורה תירוץ הרב ז"ל כוחו יפה לתירוץ הראשון של הגמרא דאתיא כמאן דאמר סעודת אירוסין רשות, אבל לתירוץ שני דמיירי בסעודה שניה כיון וכן הקשה הרב ברכת דוד, נדפס לעיל אות ס', אולם הרואה יראה שכבר אירס, א"כ אין זמנה היום ולא עדיפא מפדיון הבן שלא בזמנו, ומדוע מותר. שמחת נשואין לא התירו, משא"כ הכא, כיון דעל כל פנים יעשה סעודה משום האירוסין דמותר, שוב מאי איכפת לן אם יעשה ביחד סעודת אירוסין ונשואין. מיהו י"ל לשיטת הב"ח דסעודת אירוסין על אבי הכלה וסעודת נשואין על החתן, וכשהחתן עושה הסעודה, אז ]לא הוי[ סעודת אירוסין. שם (עח) ואפילו היא סעודת אירוסין. במג"א )סק"ג סעודת תמה על הירושלמי , דמשנה אירוסין(]ביצה פ"ה ה"ב[מפורשת דמותר לעשות סעודת אירוסין בערב פסח ]פסחים מט.[דחמיר מערב שבת. ועוד, כיון דאירס בערב שבת הוי ליה זמן סעודה בערב שבת, ומאי שנא משאר סעודות מצוה. ולבי אומר לי דדוקא ערב שבת ודוקא סעודת אירוסין אסרו, דמבואר בפרק כל כתבי דאמרו בערב שבת בואי כלה בואי כלה, )שבת קי"ט ע"א(ולא דבר ריק הוא. וכ"כ באבודרהם ]סדר מעריב של שבת עמ' קמ"ז דלפיכך תיקנו בערבית של שבת אתה קדשת, מה שלא ד"ה ואומר[נתקן ביו"ט ובחול, כי הכוונה על הקידושין. וכ"כ בכתבי אריז"ל. וגם הנשמה שבאה בשבת נקראת כלה, כמו שכתוב בספר אהבת עולם להגאון אלגאזי, שהנשמה יתירה ]דף ע"ג ע"א[נקראת כלה ושבת נקראת כלה, על דרך שאמרו חז"ל ]בראשית , כנסת ישראל יהיה בן זוגך. ועיין תוספות רבה פרשה י"א פסקא ח'[בביצה דביו"ט ליכא נשמה יתירה. והנה )דף ל"ג ע"ב בד"ה כי הוינן(הא דסעודת אירוסין מצוה, כי החתן וכלה דוגמא דלעילא, וע"כ בערב שבת החיוב לטרוח בסעודת אירוסין של מעלה, לא יתכן להניח העיקר ולעסוק בהטפל בסעודת אירוסין של מטה, ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ולא תהא כהנת כפונדקית, וגם דלא ליתחזי דחביבא עליו כלה זאת מכלה זאת. ובספר קרבן שבת כתב בש"ע כל איש אף החשוב שבישראל יעשה ]פ"א סימן ה'[איזה הכנה בעצמו לכבוד שבת, הטעם, כי אמרו רז"ל דהשיב הקב"ה לשבת כנסת ישראל יהיה בן זוגך, ואיתא בריש פרק האיש מקדש מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ]קידושין מא.[ספרא מחריך רישא, ולכאורה קשה, מה שייכות יש לשבת עם קידושי אשה דמביא ראיה מרב ספרא, אלא לפי שהשבת ג"כ סוד הזיווג, ולכך מצוה בו יותר מבשלוחו. ודברי פי חכם חן. ועיין בקונטרס אחרון לשלחן ערוך של הגאון רבנו זלמן בסימן ר"ן , דבקידושין רק מצוה בעלמא בו יותר מבשלוחו, ]סק"ב[ובערב שבת חובה גמור]ה[ בו מבשלוחו לעשות על כל פנים הכנה אחת לסעודת שבת. ע"ש. ועל כן בדין הוא לדחות טרחת סעודת אירוסין בערב שבת מפני שבת. ומה שכתב הרב מג"א דערב פסח חמיר, אינה ראיה, דלענין לאכול אחר המנחה דוקא חמיר, משום דחיוב אכילת מצה בליל ראשון חובה לאכול בתיאבון. עיין בפרי מגדים דכתב, דכבוד)ל(שבת ויו"ט שוים, דגם ביו"ט נאמר "מקרא קודש" . ע"ש. וכבר מבואר ]שמות י"ב, ט"ז[)סימן רמ"ב(דאינן שוין, דשבת נאמר בו והובא בדברינו לעיל קודש, ויו"ט רק מקרא קודש. ועיין מ"ש רבנו יונה בפרק שלשה שאכלו , דהטעם ]ברכות לו.[דאין מזכירין מלכות שמים בברכת בונה ירושלים, כיון שמזכיר בה מלכות בית דוד, ואם היה מזכירן ביחד, היה נראה שמדמה מלכותא דארעא למלכותא דשמיא, ואין לשתף מלכות שמים עם מלכות בית דוד. והאומרים בבונה ירושלים מלכותך ומלכות בית דוד, טועים הם, שאין להם להשוות ביחד מלכותא . דארעא ומלכותא דשמיא, והובא בש"ע או"ח )סימן פק"ח ]ס"ג[(וא"כ הכא נמי, כשעסוק בסעודת אירוסין בערב שבת בזמן שחובה להתעסק בצורכי שבת, דהחיוב מהבוקר כדאיתא לקמן , א"כ לדחות של שבת ודאי אי אפשר וכמו )סימן ר"ן ס"א(שכתבתי. ולעסוק לצורך שניהם אי אפשר, כיון שהם משם אחד אין להשוותן יחד, דאטו חברותא כלפי שמיא. שם (עט) ואפילו היא סעודת אירוסין. עיין להמג"א ]סק"ג[שהקשה מסימן תמ"ד , דמבואר שם דסעודת ]ס"ז[אירוסין מקרי סעודת מצוה גם בערב פסח, וליכא למימר דמיירי בחול המועד, דבחול המועד אסור בסעודת אירוסין, וכמו שכתוב בסימן תקמ"ו . יע"ש. ולכאורה י"ל דמיירי שלא בשעת ]ס"א[אירוסין דמותר בחולו של מועד וכמו שכתוב בסימן תקמ"ו . ]שם[ולכאורה י"ל דא"כ לא הוי סעודת מצוה, ולא יבטל מצות ביעור גבי סעודה שניה משום דהוי משום זה, וכדתניא התם ]פסחים מט.[רשות יחזור מיד. יע"ש. ושוב ראיתי להמג"א )בסימן)תקס"א(שכתב, דשלא בשעת אירוסין ושלא בבית ארוסתו ]תקנ"א[ סקל"ד(מקרי סעודת מצוה, אלא שכתב דבסימן תמ"ד משמע קצת דלא הוי מצוה. יע"ש. הרי המג"א מסופק בזה, ולכאורה גם לפי מה שהוכיח המג"א מסימן תמ"ד אינו מוכח אלא שלא בבית ארוסתו דלא הוי סעודת מצוה, מדנקט לבית חמיו משמע דשלא בבית חמיו לא הוי סעודת מצוה, אבל שלא בשעת אירוסין ליכא הוכחה דלא הוי מצוה. ועיין שם להרב מחצית השקל שכתב דהוכחת המג"א הוא על פי הפירוש שפירש בירושלמי ]ביצה פ"ה , א"כ שמע מינה דשלא בשעת אירוסין לא הוי מצוה. יע"ש. ה"ב[א"כ אנן בדידן נאמר דפירוש הירושלמי כפשטו, ומתניתין מיירי בחולו של מועד ושלא בשעת אירוסין, דהוי סעודת מצוה ומותר לעשותה בחול המועד. והרב דגול מרבבה כתב, דלפי מסקנת הרב מג"א, צריך לומר דההיא ברייתא דקתני יחזור מיד ומוקי לה בגמרא בסעודה שניה דהוי רשות, צריך לומר דמיירי בחולו של מועד, ומותר לעשות בחולו של מועד כיון דלא הוי שמחה של מצוה. יע"ש. וא"כ י"ל דמתניתין נמי מיירי בהכי, שלא בשעת אירוסין ובסעודה ראשונה דהוי מצוה ובחולו של מועד כמו שכתבתי. שם (פ) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב הבאר היטב , )סק"ג(מותר לארס בערב שבת שמא יקדמנו אחר וכו'. ע"כ. וסעודת נשואין אסור, דאפשר לישא ביום אחר, שכבר קידשה. וממילא לדידן דמקדשין ביום נשואין שרי בערב שבת. אשל אברהם . ובתניא כתב, דנשואין )סימן תמ"ד סק"ט(]ש"ע הגר"ז ס"ח[אין לדחות, שלא להבטל מפריה ורביה. עכ"ל. לפ"ז אפילו קידש כבר מותר. ועיין שם דאם אירס קודם ערב שבת, ואירע אונס שלא היה יכול לעשות סעודה ביום האירוסין, לא יעשה )בשבת(]בערב שבת[, אבל נשואין נמשכת מצות הסעודה )שלשה(]שבעה[ ימים אחר החופה כמו שיתבאר בסימן תר"ם . ]ס"ו[עכ"ל. ועיין מה שכתבתי שם . ]ס"ק י"ג–י"ד[ובעיקר קושיית המג"א מסימן תמ"ד , שכתב שם דסעודת )ס"ז(אירוסין סעודת מצוה היא, ומותר אפילו בערב פסח, כל שכן בערב שבת דקיל טפי כדמוכח בריש ערבי פסחים ]פסחים . י"ל דהנה אף שכתב הרמ"א דסעודה שזמנה ערב שבת, צט:[כגון ברית מילה ופדיון הבן, מותר בערב שבת, י"ל דדוקא הך איסור שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, מותר מחמת סעודת מצוה, דזהו ג"כ סעודת מצוה, ומצוה הקודמת קודם, אבל איסור אחר לא הותר, וא"כ כשאירע ברית מילה או פדיון הבן בערב פסח ונשתהה עד לאחר שעה שאסור לאכול חמץ, בודאי אסור לעשות הסעודה במצה, דהוי כבועל ארוסתו בבית חמיו ]ירושלמי , דהא כשחל ערב פסח להיות בשבת, דסעודת פסחים פ"י ה"א[שבת חמיר מברית מילה ומסעודת אירוסין, ואפ"ה אסור לאכול סעודה שלישית מצה , וסתם סעודה היא בפת, ]סימן תמ"ד ס"א[א"כ י"ל דמיירי שם קודם זמן איסור אכילת חמץ, ועושה סעודת אירוסין בחמץ, א"כ בודאי לא תאחר מזמן אכילת חמץ ומשו"ה מותר, משא"כ כאן בערב שבת, דכתב המחבר דכל היום בכלל האיסור, דחיישינן שמא ימשך עד הלילה. והא דמשמע בפרק ערבי פסחים דערב פסח חמיר מערב שבת, התם קתני מן המנחה ולמעלה ואז בודאי חמיר ערב פסח מערב שבת דלא שייך סברה הנ"ל. שם (פא) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב המג"א וז"ל: )סק"ג(סעודת אירוסין, וה"ה סעודת נישואין דהיה אפשר לעשותו ביום אחר . וצ"ע, דכתב בסימן תמ"ד )ב"ח סוף אות ג'(דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא, דאפילו בערב )סעיף ז'(פסח, דבחול המועד אסור לעשות סעודת אירוסין, כל שכן בערב שבת דקיל טפי כדאיתא בגמרא , והוא משנה שלמה ]פסחים צט:[. ועוד קשה דבסימן תקמ"ו כתב דמותר לישא ]פסחים מט.[]ס"ג[ערב הרגל, והוא תלמוד ערוך פרק קמא דמועד קטן . ועוד ]ט.[קשה, כיון דאירס בערב שבת, הוי ליה זמן הסעודה בערב שבת. ואין לומר דלא הוה ליה ליארס היום, דיש לחוש שמא יקדמנו אחר. וברוקח הביא הירושלמי הזה. )סימן ל'(]ביצה פ"ה ה"ב[ונראה לי דהכי פירושו, אסור ליארס בערב שבת, הדא דאיתמר סעודת אירוסין)פירוש אם אירס קודם לכן, אסור לעשות בערב שבת סעודת אירוסין( אבל ליארס מותר, פירוש מותר ליארס בערב שבת שמא יקדמנו אחר, ואז מותר גם כן לעשות סעודה. עכ"ל. ולי ההדיוט אפשר לומר דהכא מיירי בסעודה של משתה ושכרות, כדקדוק לשון מרן ז"ל שכתב לקבוע סעודה ומשתה. וכן משמע מלשון הלבוש ז"ל וז"ל: אמרו רז"ל שאסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת וכו' . ודוקא סעודה )לתיאבון(של משתה. עכ"ל)וכ"כ הט"ז ז"ל . יע"ש(. ועיין בט"ז ]סק"א[מ"ש בזה. והתם מיירי בלא קביעות של משתה, ]שם[]בפסחים[רק אכילה ושתיה דוקא, והיינו דקאמר התם ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, לאכול דוקא, ורצונו לומר בלי קביעות שתיה. ודו"ק. )סעודה ומשתה(שם (פב) ואפילו היא סעודת אירוסין. עיין מג"א . נ"ב: )סק"ג(עיין מה שכתב המג"א בסימן תמ"ד , והט"ז )סק"ט(הכא . ולי נראה דהוכרח בעל הש"ע ז"ל לערב הכא )בסק"א(פירוש הרב המגיד , כדי להורות לנו שכוונת ]הלכות שבת פ"ל ה"ד[הירושלמי דקאמר הדא דאיתמר סעודת אירוסין, ]ביצה פ"ה ה"ב[שרצונו לומר היינו דוקא בענין שאינו רגיל בימי החול, ואם הוא רגיל בימי החול לקבוע סעודה ומשתה באותו העת, גם בערב שבת מותר כמעשהו בחול, וא"כ כל שכן הוא לסעודת אירוסין ]הס"א דמצוה היא, ובפרט בערב פסח שהוא ודאי עושה )בס"א(הסעודת אירוסין[ בבוקר קודם זמן ביעור חמץ, להכי תנן בערב- פסח ההולך וכו' ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ]פסחים מט.[יען דלאו כולי עלמא חייבים להתענות בערב שבת ובערב פסח, ולכל הפחות הוא אוכל סעודה אחת ביום. וא"כ מה שכתב הש"ע הכא ואפילו סעודת אירוסין, קאי אדסמיך ליה אשאינו רגיל בימי החול, ופשוט. וכן ההיא דסימן תקמ"ו דמותר לישא ערב ]ס"ג[הרגל ולעשות סעודה ברגל, רבותא אשמועינן, וכל שכן שיכול לעשות הסעודה בערב הרגל בעת שהוא רגיל בימי החול. ועיין מה שכתב שם המג"א , ושאני חול המועד שאינו עושה )סק "ד(סעודת אירוסין משום שאין מערבין שמחה בשמחה, וא"כ אתי שפיר דהירושלמי לא פליג אתלמודא דידן, דמר אמר חדא וכו', דלתלמודא דידן נמי אם אינו רגיל בימי החול לקבוע סעודה באותו העת, גם סעודת מצוה דנישואין ואירוסין לא יקבע, בין בערב פסח ובין בערב שבת. כן נראה לי פשוט בכוונת הש"ע, ותו לא מידי. ומה שכתב, ועוד קשה כיון דאירס בערב שבת הוה ליה זמן הסעודה בערב שבת. י"ל דאין הכי נמי, שאם אירס קודם הצהרים יעשה הסעודה נמי באותו העת, ואם אירס אח"כ, דהיינו בעת שאינו רגיל לקבוע סעודה בימי החול, א"כ יעכב הסעודה עד השבת, וכמו שכתוב בסימן תקמ"ו הנזכר. ודו"ק. אי נמי אפשר לומר דהכא מיירי בסעודה של משתה ושכרות, ובדקדוק נקט בש"ע סעודה ומשתה, וכמו שכתב הלבוש בזה"ל: ודוקא ]סק"א[, דע"י סעודה של משתה. יע"ש. וכן כתב הט"ז הכא שישתכר יבטל משבת לגמרי. אבל בסימן תמ"ד לא נקט ]ס"ז[לשון משתה, דמשמע דהתם לא מיירי בקביעות שתיה. שם (פג) ואפילו היא סעודת אירוסין. המג"א הקשה )סק"ג(והשיג על המחבר, והביא ראיה דהיא משנה ערוכה דאף בערב פסח מותר, כל שכן )במועד קטן דף ח' ע"ב( ]בפסחים מט.[ערב שבת. ועוד הקשה, דהרי הרמ"א כתב דסעודת ברית מילה ופדיון הבן שזמנה בערב שבת מותר לעשות בערב שבת, והכא נמי כיון שמותר לארס שוב הוי זמנו קבוע, ולמה לא יעשנה בערב שבת. ובסק"ה כתב המג"א דפדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת. ואף דודאי יכול לעשות הפדיון, ולמה לא יהיה גם זה זמנו קבוע, צ"ל דמפרש דהתוספות דמועד קטן )שם דמחלקו בין מילה לפדיון הבן, על כרחך סבירא ד"ה מפני ביטול(להו דיכול לדחות הפדיון, אבל מילה אין יכול לדחותה. ועיין מה שכתבתי בס"ק שאחרי זה ,דדברי המג"א שם תמוהים ובמחילת כבוד תורתו הרמה לא ירד לכוונת התוספות, ובחינם מחלק בין מילה לפדיון הבן, ויתבאר בס"ק שאחרי זה. אך כאן כוונתו, אף דאנן קיימא לן דאף פדיון הבן מותר לעשות בחול המועד, כמ"ש התוספות שם דלא מיקרי שמחה, היינו דוקא בחול המועד דהאיסור רק משום שמחה, אבל בערב שבת דהאיסור משום קביעות סעודה, ודאי פדיון הבן שעבר זמנו אין לעשות בערב שבת, כן תוכן כוונתו. ובעניי לא זכיתי להבין דבריו והמה תמוהים לפענ"ד, דאם משום דיכול לארס שוב הוי זמנו קבוע, א"כ בתירוץ הראשון של התוספות דכתבו הטעם במילה משום דזמנו קבוע)ולקמן מבאר דבאמת לא חזרו התוספות מזה(, לכן אף בחול המועד מותר, וא"כ אף סעודת אירוסין למה אסור בחול המועד, כמבואר שם במועד קטן )דף וכן קיי"ל לקמן , הא לפי דברי )י"ח( ]ח'[ ע"ב()סימן תקמ"ו ס"א(המג"א כיון דיכול לארס הוי זמנו קבוע. לכן נראה, דאדרבה אף פדיון הבן לא עלה על דעת התוספות לדחות המצוה, כמו שאכתוב גם כן בס"ק שאחר זה, דודאי אין לדחות המצוה, ורק כתבו דמילה נקרא זמנה קבוע, לכן אף דאין מערבין שמחה בשמחה, היינו משום דחל אז שמחת יו"ט אין לעשות שמחה אחרת, אבל מילה בזמנה דאף שמחת מילה חל אז, למה נאמר לבטל שמחת המילה משום שמחת יו"ט, וע"ז כתבו אבל פדיון הבן דהיה זמנה קודם, אף דנדחה מפני אונס, מ"מ דמי לאירוסין, דאין לך אונס גדול מזה משום שמא יקדמנו אחר ומותר לארס, ומ"מ הסעודה נדחית, הוא הדין פדיון הבן, אף דאין דוחין המצוה, מכל מקום הסעודה נדחית, וא"כ אף כאן כיון דאין .עושין סעודת פדיון הבן שעבר זמנה, הוא הדין סעודת אירוסין ולכן פשוט לפענ"ד דקושיא זו לא קשיא מידי, ואין נקרא זמנה. וגם קושיא הראשונה שהקשה, דהא אף בערב פסח מותר סעודת אירוסין כל שכן בערב שבת. בזה נראה כמו שכתב האבן עוזר, דאיירי בסעודה שרגיל בחול, דבלא"ה קשה לי על לשון הש"ס פסחים דאמר ההולך לסעודת אירוסין לבית )דף מ"ט ע"א(חמיו ונזכר שיש לו חמץ, מבטלו בלבו. וקשה, למה הוזכר סעודת אירוסין, וכי הסעודה היא העיקר, והיה לו לומר ההולך לארס אשה. ודוחק לומר דהוא גופה קמ"ל דיכול לעשות סעודה בערב פסח. ולמה שכתב הדגול מרבבה, דלמאן דאמר סעודת אירוסין רשות מיירי בחול המועד, חוץ מהדוחק, יקשה דא"כ אין הסעודה דוחה, ועיקר שדוחה שריפת חמץ הוא האירוסין, והיה לו לומר ההולך לארס, ובודאי דוחק לומר דקמ"ל סעודת אירוסין רשות ומותר בחול המועד, דלאו בהכי עסיק. ועל כרחך דרק משום דהיו רגילין לעשות סעודה נקט סעודה, אבל העיקר הוא מה שמארס, א"כ שפיר י"ל דלא איירי רק בסעודה הרגילה. ויש לפרש ביותר, דלכאורה קשה איך יבטל משריפת חמץ משום האירוסין, ודילמא תחזור בה ולא תרצה להתקדש לו. לכן נקט דחמיו כבר הכין הסעודה, ואמרינן בפרק האיש מקדש )דף , אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, מ"ה ע"ב(ובודאי תתקדש לו. וא"כ כיון דעיקר לאו בסעודה איירי, למה נפרש דאיירי בסעודה שאין רגיל בה, ולא קשיא מידי. ומה שהקשה עוד המג"א דמבואר בסימן תקמ"ו דמותר לישא ]ס"ג[בערב הרגל, ופירש הרב מחצית השקל דרצונו לומר לעשות סעודת נשואין. ובעניי לא אבין כלל, דלדידיה מי ניחא, ולמה מותר יותר מפדיון הבן שעבר זמנו, דבזה לא שייך שמא יקדמנו אחר. ובלא"ה אין מוכרח דשם איירי לעשות סעודה, ולמה שכתב הב"י, יש לומר דיעשה הסעודה בלילה, דסבירא ליה כיון דנשא, ביום טוב אין איסור משום אין מערבין שמחה בשמחה, ולפי זה, אם נרצה נפרש גם ההיא דפסחים דיעשה הסעודה בלילה, אך אף לדברי המג"א אין מוכרח לומר דעושה הסעודה ביום. ע"ש. היוצא מדברינו דאין שום השגה על המחבר. אכן לדינא אבאר בס"ק שאחר זה. ע"ש ותבין. שם (פד) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב בדגול מרבבה על , ולכן נלע"ד דברי מג"א נכונים וברורים. המג"א )סק"ג(כ"כ בספרו צל"ח על פסחים . ע"ש הביאור. )לדף מ"ט ע"א(שם (פה) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב מג"א , וצ"ע )סק"ג(דכתב בסימן תמ"ד דסעודת אירוסין סעודת מצוה )ס"ז(היא אפילו בערב פסח, דבחול המועד אסור לעשות סעודת אירוסין, כל שכן בערב שבת דקיל טפי דשרי, כדאיתא בגמרא . ויש ליישב, דהא דערב שבת קיל מערב פסח, היינו ]פסחים צט:[לענין אכילת תיאבון, דבערב פסח משום חיובא דמצה גם ר' יוסי מודה דאסור לאכול סמוך למנחה כדאיתא בפסחים , )דף צ"ט ע"ב(אבל לענין לאכול סעודה נראה לי דערב שבת חמור יותר, דיש ליתן טעם דמשום הכי אסור לקבוע סעודה גדולה בערב שבת, דמיחזי דלא חושש לכבוד שבת להכינו בבישול ואפיה ושאר מלאכות, היפך ממה שעשו האמוראים שעשו כולי יומא בהכנת שבת כאילו מלך בא לביתו, כדאיתא בשבת והובא )דף קי"ט ע"א(בשו"ע , והוא מזלזל בכבוד שבת דנ ראה דלא חש )סימן ר"נ ס"א(לקימחיה דשבת, וכמו דאיתא בהרב המגיד הלכות שבת פ"ל ]ה"ד[, שאם קובע סעודה בכל ערב שבת מהמנחה אסור )ה"א(מצד הדין, דנראה דמזלזל בכבוד שבת, ודוקא באקראי שרי לאכול מצד הדין. והנה זה שייך דוקא בערב שבת, כיון שצריך לאפות ולבשל ולהכין הכל מערב שבת והוא קובע סעודה, מיחזי כמזלזל בכבודו, מה שאין כן בערב יו"ט לא שייך טעם זה, דהא יכול לאפות ולבשל לכבוד יו"ט ביו"ט, א"כ בערב יו"ט שרי. וכן נראה דהטעם משום כבוד שבת ולא משום שיהא תאב לאכול, דבערב שבת אפילו בשחרית אסור לעשות סעודה שאינו רגיל בה, ובערב פסח אינו אסור אלא סמוך למנחה, ועל כרחך משום דבערב שבת האיסור משום כבוד שבת, ובערב יו"ט לא שייך האי טעמא. ולא קשה על הירושלמי פ"א דכתובות ]ה"א[דכתב דאסור לעשות סעודת אירוסין בערב שבת, ולא קשה קושיית מג"א אלא על המחבר, דכתב דכל היום אסור מפני כבוד השבת, ומסיים שיכנס לשבת כשהוא תאב, אם לא שנאמר דהמחבר מיירי בסעודה ומשתה של אירוסין שאינו רגיל לאכול כמוהו בחול, ומשום הכי אפילו הוא סעודת מצוה אסור, מה שאין כן לקמן בסימן תמ"ד מיירי בסעודת אירוסין שרגיל בסעודה כזו גם בחול)אפשר שראיתי זה בספר אחד .(שם (פו) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב במג"א , ועוד )סק"ג(קשה כיון שאירס בערב שבת הוי ליה זמן הסעודה בערב שבת. נראה לי כוונתו, כיון דבסעודה שזמנה בערב שבת מודה הב"ח דשרי, וא"כ אם אירס, ממילא הוה הסעודה זמנה באותו יום. שם (פז) ואפילו היא סעודת אירוסין. כתב הרב כף החיים , ]סק"י[שמנהג ירושלם כשעושין חתונה בערב שבת או בערב יו"ט, עושים הסעודה בליל שבת או בליל יו"ט. ע"ש. ברם, סעודת מילה וסעודת פדיון עושים אותן לפני חצות היום. שם (פח) ואפילו היא סעודת אירוסין. אסור לעשות סעודת אירוסין בערב שבת, אפילו אם היו האירוסין בו ביום, כיון שאפשר לקיים סעודת האירוסין ביום אחר. ומותר לערוך נישואין בלא סעודה בערב שבת, ולהכין את הסעודה בערב שבת לשבת וכו'. ומותר לעשות שידוכין וכתיבת התנאים בקנין בערב שבת, כדי שלא יקדמנו אחר, ואפילו אין שם סבלונות חשיבא סעודת מצוה, ומכיון שאין שם שמחה גדולה כמו שמחת האירוסין, דהיינו קידושין, ואין מרבים בסעודה כל כך, מותר לעשותה בערב שבת. ועל כל פנים מה שנוהגים לתת מיני מתיקה למסובים אחר כתיבת התנאים, פשוט שמותר. שם (פט) מפני כבוד השבת. עיין מג"א כבוד שבת וכו'. )ס"ק ד'(פירוש, פשטיה ]ד[הש"ע הוא כבוד שבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויש עוד טעם כמו שכתב ]ר"ח[. ויש )ר"ת(נפקא מינה בין שני הטעמים, דלטעם ]ר"ח[, אם יש מי )ר"ת(שיכין צרכי שבת בשבילו שרי, והיינו כשהוא תיקן כבר איזה דבר לכבוד שבת כמבואר בסימן ר"נ . ולטעם המחבר, גם ]ס"א[זה אסור. ועוד יש נפקא מינה בהיפוך, מי שאין דעתו לאכול בלילה כלום, ודעתו לקיים למחר שלש סעודות, לדעת הש"ע ]ר"ח[ אסור. ואפשר אפילו יהיו שניהם אסור, מותר, ולדעת )ר"ת(שאינו מכבד שבת, ]ו[נראה שאינו חשוב עליו סעודת שבת. אך בסעודת מצוה יש להקל כשיהיו שניהם יחד, שיש מי שיכין בשבילו ורוצה לקיים גם כן למחר. שם (צ) מפני כבוד השבת. וכתב הרב מג"א משם ]סק"ד[)ב(חדושי הרשב"א בשם ]גיטין לח: ד"ה ואחת[)ר"ת(]ר"ח[, דמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצורכי שבת. יע"ש. ולפי זה לפק"ד יתוקן מה שהקשה בסעיף ]קטן[ ג', דבשלמא בערב פסח מותר, משום דאי אכלי בסעודה חמץ, הא לא אכלי אלא עד חמש שעות, ומשם ואילך כבר יש שהות לתקן לרגל. ואי אכלי מצה, כבר היא מזומנת לצאת בה ידי חובה בפסח, משום הכי מותר, דליכא למיחש לשמא לא יתעסקו במצה. אמנם בשבת דאיכא למיחש למה שכתב ]ר"ח[ משום הכי אסר. )ר"ת(וראשון שכתבתי בסעיף הקודם .עיקר. יע"ש שם (צא) מפני כבוד השבת. יש בזה שני טעמים, אם משום שיאכל בלילה לתיאבון, או שיהא פנוי לצרכי שבת. ולכאורה נפקא מינה כששבת ערב יו"ט או להיפוך, וכדומה כל סעודת מצוה. דאם משום שיאכל לתיאבון, י"ל דאין אומרים לאדם חטא בזו כדי שתזכה בזו, כמנחות . וי"ל נמי )דף מ"ח ע"א(בסעודת מצוה עוסק במצוה פטור מאחרת . וצריך עיון ]סוכה כה.[קצת בזה בשבת ערב פסח כהאי גוונא, וכמו שהעירו המפרשים מירושלמי ריש פרק י' דפסחים ואכמ"ל. שם (צב) מפני כבוד השבת. כתב מג"א , ובחדושי )סק"ד(הרשב"א כתב, שמתוך טרדות ]גיטין לח: ד"ה ואחת[הסעודה לא יעסקו בצרכי ]שבת[. וכתב מחצית השקל, )צבור(ולטעם שכתב מג"א, כתב בספר תוספת שבת , אם יש לו ]סק"ג[]שיכין[ לו, מותר לסעוד בערב שבת, אבל לטעם מי )שהכין(השו"ע אף בכהאי גוונא אסור. ונראה לי עוד חילוק להיפך, שיהיה להטעם של שו"ע קולא, ולטעם מג"א חומרא, והיינו באם בסעודה אין אוכלין רק מעט, אבל שותים יין הרבה, דאמרינן ]פסחים קז:[בפרק ערבי פסחים ,דטובא מגרר גריר תאות אכילה א"כ טעם של שו"ע לא שייך ומותר, אבל ]להר"ח[)להר"ת(שבמג"א, עוד יותר אסור בשתיה מבאכילה, דע"י היין משתכר ובודאי לא יכול להכין צרכי שבת. וי"ל עוד נפקא מינה, דמג"א הביא שהשל"ה כתב )סק"ו(]ח"ב מסכת שבת פרק נר מצוה אות ז'[בשם מורו מהר"ש מלובלין, שהיה סנדק בערב שבת, ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה גם מנין בלעדו, והביא לו ראיה המהר"ש)מובא במחצית השקל( מדאסרינן בסימן תקנ"א ]ס"ט[מראש חודש אב עד התענית אין לאכול בסעודת ברית מילה מאכלי בשר כי אם מנין מצומצם, ואע"ג דאכילת בשר אז רק מנהג בעלמא, כל שכן סעודת שבת דחשובה דאין לאכול בברית כי אם מנין מצומצם בערב שבת. והאליה רבה חולק, ]סק"ז[ומחלק דהתם בשעת אכילת בשר קעביד איסור, אבל הכא בשעת אכילה אין איסור, רק שיאכל אחר כך לתיאבון, ומצוה קודמת קודם. ואומר אני בסיעתא דשמיא, תינח לטעם שו"ע דכל טעם שלא יאכל בסעודה משום להבא דיאכל לתאבון, משא"כ לטעם ]ר"ח[, גם בשחרית כשיאכל אוכל באיסור, דאז נמי חייב )ר"ת(כבר בהכנת צרכי שבת כדאיתא בריש סימן ר"נ, וא"כ אתי שפיר ראיית המהר"ש, וא"כ יהיה נפקא מינה, לטעם השו"ע לא שייך חומרת מהר"ש, דשייך חילוק האליה רבה, ולטעם ]דר"ח[)דר"ת(שייך חומרת המהר"ש, דלא שייך חילוק האליה רבה. אך לפענ"ד שתי טעמים לא פליגי לדינא, דשניהם אמת, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. שם (צג) מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור. דבריו אלו קשים להולמן, דזה דלא כמאן, דמי הוא האוסר קודם חצות כדי שיהיה תאב לאכול בלילה. ואף בערב פסח משום מצות עשה של אכילת מצה, אין איסור כי אם אחר חצות מתשע שעות ולמעלה. גם הרב המגיד לא כתב כן, ואין זה נכון כלל בדברי הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ל , שלא כתב זה הטעם רק במן המנחה ולמעלה כמו בערב ה"ד[פסח. וגם דברי הטור צריכים ישוב, וז"ל: אין קובעין סעודה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול עד שתחשך, ומ"מ אסור לקבוע בו סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. עכ"ל. הנה נקט איסור קביעות סעודה שני פעמים ובתרי טעמי. ואפשר לומר, דבראשונה קאמר אין קובעין, היינו כל היום ואף קודם חצות, ולפי הטעם הראשון, ואח"כ קאמר מן המנחה ולמעלה, ומטעם השני שכתב, ולכן נמי קאמר בראשון אין קובעין וכו', דמשמע דאין זה אלא זהירות ולא איסורא, ובשנית כתב לשון איסור, דאז איסורא נמי יש בו ומטעמו, ובלתי קביעות אין איסור ואין לחוש לזה, אבל בקביעות גם ר' יוסי מודה ריש ערבי פסחים דאסור, או דמיירי בסעודה שאינו רגיל ]פסחים צט:[בה בחול, וכמ"ש הרב ב"י. אכן כל זה דוחק, שהרי הלכה כר' יוסי דלא חיישינן שיהא תאב לאכול בערב שבת, דאם לא כן אכילה בעלמא בלא קביעות נמי אסור, כמו בערב פסח. ומכל מקום לו יהא כדבר הזה דס"ל לחלק בכך להקל בערב שבת בזה יותר מערב פסח, שכל שאין קביעות סעודה מותר בערב שבת, וכדי שלא יקשה ההיא דגיטין על הא דערבי פסחים דפסקו ]לח:[הלכה כר' יוסי, ובגיטין קאמר דנעקרה המשפחה שקבעה סעודתה בערב שבת, מכל מקום צ"ע למה זה השיג על הרמב"ם , וז"ל: לשון הרמב"ם, מצוה שימנע אדם מן המנחה ]שם[ולמעלה לקבוע סעודתו. ונראה דאף קודם מנחה נמי אין לקבוע, דערב שבת סתמא קאמר, דגרסינן בפרק השולח , אמר ]גיטין שם[ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בערב שבת וכו', ושתיהן נעקרו. עכ"ל. ואפשר לומר, שהשגתו הוא שהרמב"ם כתב הלשון להיפך ממש, וז"ל: אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול. עכ"ל. הנה כתב איסור בראשונה ולשון זהירות באחרונה, וזה שסיבב הטור לשונו וכתב בשמו מצוה וכו', להורות שלדעתו אין בזה איסור רק למצוה בעלמא יחשב. ולפ"ז אי הא דכתב בתח ילה אסור לקבוע וכו' היינו בכל היום, א"כ יהיה התפל חמור מן העיקר, דקודם חצות יהיה איסור, ומן המנחה ולמעלה אין בו איסור רק מצוה בעלמא, ויהיה יציבא בארעא וכו'. וזה ההכרח שהכריחו להרב המגיד לחלק בין סעודה הרגיל בו בחול לסעודה שאינו רגיל. והטור לא רצה לחלק בהכי, לפי שכתב הרמב"ם שניהם בלשון אחד וכמ"ש , ולכן סובר שהרמב"ם בשניהם לדבר אחד נתכוון, הט"ז ]סק"א[דגם הא דכתב אסור לקבוע וכו', היינו מן המנחה ולמעלה, וסיפא פירושא דרישא הוא, ולכן השיג עליו, דמצוה מיהו כל היום איכא. כך יש לפרש דברי הטור. אבל דברי המחבר צריכים נגר ובר נגר להלמן. וצ"ע. הראב"ד :'כתב בהשגה על דברי הרמב"ם שכתב 'אסור לקבוע מן המנחה ולמעלה. ובגירסת הספרים ]שלפני[)שלפי(הכסף משנה היה מחצות ולמעלה, והשיג הכסף משנה עליו בזה. עיין בב"י. ולי נראה דאי נמי הגירסא מחצות ומעלה, לא משתבש, דכיון דעיקר הטעם מפני כבוד השבת, ומצאנו בכמה מקומות דאחר חצות שייך כבוד השבת, משא"כ קודם חצות. ועיין ביו"ד . ובפרט לדברי המקובלים יש )סימן ת"א ס"ו בהגה(טעם הגון בזה. ואפשר עוד לומר, דכן כתב בשיטת הר"ן ]פסחים . עיין סימן תרל"ט ס"ג בהג"ה, ובמג"א שם כג. ד"ה ואיבעיא[. )סקי"ב(שם (צד) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. כתב במג"א , )סק"ו(ז"ל דרכי משה וכו' ולא הבינותי וכו'. ולי נראים דברי הדרכי משה נכונים, שהרי הרמב"ם ]אות ד'[]הלכות שבת פ"ל ה"ד[והטור לא אסרו רק קביעות סעודה, אבל בלא קביעות מותר לאכול עד שתחשך, א"כ על כרחנו הא דכתב הרמב"ם והטור כדי שיהא תאב לאכול בלילה, צריך לפרש בדרך אחר. והנראה דתרי גוונא אוכל לתיאבון איכא, האחד כשהוא רעב מאד לאכול, וזהו שאמרו במצת המצוה שיאכל לתיאבון דוקא, והשני, שאף שאינו רעב, מ"מ אינו שבע כ"כ עד שיאכל אכילה גסה ויהיה נפשו קצה באכילתו ואינו טועם טעם באכילתו. עיין בתוס' פרק ערבי פסחים מבואר זה. וגבי אכילת שבת )דף ק"ז ע"ב ד"ה דלמא(לא חששו חכמים האלו הרב המגיד הרמב"ם והטור לנדון הראשון, רק לנדון השני שלא יאכל אכילת שבת אכילה גסה, ולכן אסרו רק הקביעות שיהיה שבע לגמרי ויהיה נפשו קצה בלחם השבת, אבל התירו לו לאכול אכילת עראי, שלא יאכל לשבעה כל כך ויהיה אפשר לו לאכול לחם שבת ג"כ אף שלא יהיה לתיאבון, וכיון שמותר לאכול בלא קביעות קודם לילה סמוך לחשיכה, למה יהיה אסור לאכול בלילה קודם אכילת לחם של שבת, דזה מה שאוכל הגרימזל"ך ודאי לאו קביעות סעודה היא, ולמה נחמיר בשבת יותר מבעוד יום סמוך לחשיכה. ולכן כתב שאור זרוע לשיטתו כתב כן, ]ח"ב הלכות ערב שבת סימן כ"א[ובודאי ראה הדרכי משה וידע שהאור זרוע פסק כן, והוא כדעת בה"ג שאוסר ג"כ להתחיל סעודה ]הלכות קידוש והבדלה עמ' צ"ד[]סק"א[מן המנחה ולמעלה כמו שכתבתי לעיל סעיף א' .דעתו וזה שכתב מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון, דהיינו שיהיה רעב לאכול, והוא הלשון עצמו שנאמר גבי מצה כנדון הראשון שכתבתי, משא"כ הרמב"ם והטור כתבו שיהיה תאב לאכול, משמע אף שאינו רעב ומ"מ תאב לאכול, והוא הדבר אשר דברתי בנדון השני. כן נראה לי נכון וברור בדברי הדרכי משה. ומה שכתב על ]רבנו קלונימוס[ דאפילו בשבת אסור לגרום )ר"ן(ברכה כמ"ש סוף סימן רט"ו. עכ"ל. הנה מלבד שהרמב"ם פ"ג מהלכות עבודת יום הכפורים ]ה"י[ לא כתב זה הטעם )ה"ט(של ריש לקיש, רק טעם הראשון שאמרו שם ביומא )דף ע' ע"א(מפני פגם הראשון, וא"כ על כרחך דלא ס"ל בהא כריש לקיש, ולפ"ז יש לו ]לרבנו קלונימוס[ על מי לסמוך. אכן נ"ל גם )לר"ן(להפוסקים כריש לקיש דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה, מ"מ חילוק יש בדבר, דודאי כל היכי שעשה או אכל כבר דבר שיוכל לפטור בברכתו שצריך לברך אחריו גם מה שירצה לאכול או לעשות אחריו, אסור לברך ברכה אחר עשיה או אכילה ראשונה כדי שיחזור ויברך תחילה וסוף על דבר השני שיעשה או יאכל, אבל אם עדיין לא אכל כלום, ויש לפניו שני דברים שאם יאכל האחד לא יפטור השני לא בברכה ראשונה ולא בשניה באם יאכל השני אח"כ, ואם יאכל הדבר השני תחילה, יוכל לפטור את האחרת בברכה ראשונה ושניה עמו, י"ל שאין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה, כיון שעדיין לא בירך ברכה ראשונה כלל ולא נתחייב בברכה אחרונה, יכול לאכול איזה מהם שירצה תחלה ואף אם הראשון ש]יאכל[ אינו פוטר השני, ויברך עליו ברכה תחילה וסוף, ואחר יאכל השני, ואין זה כגורם ברכה שאינה צריכה, כיון דניחא ליה למיכל זה בראשונה ולא יפטור את השני. עיין במג"א סס"י רט"ו במה שכתב שם. דוק ותשכח כי זה הכלל קרוב לאמת, ותו לא קשיא מידי . ועיין מה שכתבתי )סק"ב(. סימן רי"ב שם ועל מה שהקשה (צה) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. הרב מג"א על הדרכי משה שהתיר ]סק"ו[]אות ד'[לאכול גרימז"ל בליל שבת קודם המוציא, דהמוציא קודם לבורא מיני מזונות כמ"ש סימן רי"א . נראה דכיון שאין רוצים )ס"ה(לאכול אז אלא גרימז"ל, שהרי לא היו אוכלים פת עד שמברכים ברכה אחרונה של הגרימז"ל, לא קפדינן אקדימה דפת, כדאיתא בהג"ה שם. ועוד, שלא היה לפניהם פת בשעת ברכת הגרימז"ל. ומה שהקשה דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה כמ"ש סוף סימן רט"ו, נראה כי רבנו קולונימוס שהיה עושה כן, סובר כשל"ה שהביא שם הרב מג"א , ]ח"ב מסכת שבת פרק נר מצוה אות מ"ז[]סק"ו[שמותר להביא פירות בשבת אחר ברכת המזון כדי להרבות בברכות . שם (צו) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. המג"א דחה )סק"ו(. ונראה בדקדוק לשונו דפתח דברי הדרכי משה ]אות ד'[בשבת וסיים מבעוד יום . אלא דלטעם רבנו קלונימוס והזקנים להשלים ברכות, מוטב יקיימו עיקר סעודה מיד וישלימו אחר ברכת המזון. רק דעתם כגדולי צרפת שהביא הב"י סימן רע"ג , סעודת שבת עיקר בלילה, ומעשה שהיה בקיץ מבעוד יום, ]ס"ז[ואפילו גורם ברכה ליכא, דזמן רב ביניהם. וניחא . ואפשר הנוהגים דגים קודם המרק ומה נשתנה הלילה הזאת, אלא מהאי טעמא, דמן הסתם אוכל לחם עמהם. שם (צז) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. כתב מג"א , וכ' )סק"ו(בתשובה. צ"ל וכ"כ בתשובה. ]הערת המו"ל הר"ר יצחק במברגר: גם בספר נתיב חיים מגיה כן[. שם במג"א, ז"ל דרכי משה כתב באור זרוע. ]הערת ]אות ד'[המו"ל הר"ר יצחק במברגר: הגהת דודי הרב מו"ה שלמה הלוי נר"ו אב"ד דק"ק זעננהיים, אמר שלמה, ראיתי להעיר בזה, ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת)ח"ו סימן כ"ו( שדן בזה אם מותר לגרום בשבת .ועיין מה שכתב הרב באר יעקב קרויזר)סק"ז(, נדפס לקמן אות ק"ד ר"ל, דיש לדקדק על הדרכי משה ברכה שאינה צריכה כדי להשלים מאה ברכות. .תחלת הדבור נדפס לקמן אות קל"ט .75ראה הערה שכתב בתחילה: ומאחר דעיקר הסעודה היא לחם, אסור לאכול גרימזל "בשבת" קודם הסעודה וכו'. וסיים: וא"כ מותר לאכול הגרימזל "מבעוד יום". ע"כ. ר"ל, דרבנו קלונימוס והזקנים סוברים שצריך לאכול קודם הסעודה כדי להשלים מאה ברכות, ועל טעמם זה סבירא ליה להאור זרוע דמוטב יקיי מו וכו'. שבלי ספק אם היה לפני הרב מג"א גוף ספר האור זרוע, לא היה כותב מה שכתב, חדא שהיה מבין מדעתו שהרב דרכי משה לא הוסיף כלום בזה על דברי האור זרוע, רק שהביא בקצור מה שביאר האור זרוע ביתר ביאור, )ח"ב הלכות ערב שבת סימן כ"א(והיינו פלוגתת הר"ר אליעזר ממיץ)שפוסק כר' יהודה פסחים צ"ט ע"ב אפילו בערב שבת וערב יו"ט( ורשב"ם ]שם ק. ד"ה אמר )שפוסק רק בערב פסח הלכה כר' יהודה(, והביא האור זרוע לו[בשם רבנו אליעזר ממיץ, שמאחר דסעודת שבת דהיינו לחם, צריך למיכליה לתאבון, אסור למיכל אותן גרמזלי בשבת קודם הסעודה. וכתב האור זרוע, שלדברי רשב"ם מותר לעשות כן, דהא קיי"ל כר' יוסי שמותר להתחיל ולאכול אפילו ]פסחים צט:[לאחר תשע שעות, שמע מינה דלא בעינן ליכנס לשבת כשהוא תאוה, וכן נמצא כתוב בתשובות, דערב שבת לאחר שקדש על היין היו מביאין גרימזלי לפני רבנו קלונימוס ולפני הזקנים, והיו מברכין עליהם בורא מיני מזונות ואחר כך ברכה מעין שלש כדי להרבות ולהשלים מאה ברכות, ואח"כ היו אוכלין לחם וצרכי סעודה. עכ"ד האור זרוע. ומזה נסתרה הסברא שחילק המג"א בין ערב שבת לשבת, שהלא מפורש באור זרוע שבשבת שרי להתחיל לאכול מעט קודם עיקר סעודת שבת שהוא הלחם. ויש ]סק"ה[שמיישב ג"כ קושית סעד מזה לדברי הרב חמד משה המג"א, שהדעה קמייתא שבדרכי משה סובר כההלכות גדולות שאוסר להתחיל סעודה מן המנחה ]הלכות קדוש והבדלה עמ' צ"ד[ולמעלה, משא"כ דעה השניה שבדרכי משה, פוסק כהרמב"ם והטור שהתירו אכילת עראי סמוך למנחה, ]הלכות שבת פ"ל ה"ד[א"כ למה יהיה זה אסור לאכול בלילה קודם אכילת לחם של שבת. עכ"ד ע"ש. וגם לפני הרב פרי מגדים לא היה גוף ספר האור זרוע, והבין הדברים עפ"ד המג"א, ואולם לדברינו הנ"ל הכל נכון בעזרת ה' יתברך. וגם דברי הגאון מהר"ם בנעט ז"ל בבאורי מרדכי פרק ערבי פסחים צ"ע ע"פ האור זרוע )אות יו"ד(הנ"ל. ע"ש. דהלא להאור זרוע אכילת גרימזל לאו בכלל טעימה היא, וגם לא היו שייכים לאותה סעודה, דהלא היו מברכין תחלה וסוף, ורק ההיתר הוא הואיל וקיי"ל כר' יוסי. וק"ל[. שם (צח) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. כתב מג"א , )סק"ו(לא אסר דאף האור זרוע ]ח"ב הלכות ערב שבת סימן כ"א[אלא בשבת וכו'. רצונו לומר דבשבת חל עליו סעודת שבת, משום הכי יש לעשותה בפת. ועוד, דהא על כל פנים מצוה לאכול לתיאבון. שם (צט) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. כתב במג"א , )סק"ו(ואח"כ ברכה ]מעין[ שלש וכו' ואח"כ היו )טעון(אוכלין לחם. ]ע"כ[. עיין מה שכתבתי לעיל סימן ר"ח בזה ]סי"ז[מהירושלמי . ה"ה[-]ברכות פ"ו ה"ד שם (ק) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. :]הערת מהרש"ם במג"א הביא דברי הדרכי משה בשם אור )סק"ו(]אות ד'[זרוע בדין אכילת גרימזל קודם סעודה, וע"ש מה שהקשה עליו. והמעיין באור זרוע ימצא שהביא )]ח"ב[ הלכות ערב שבת סימן כ"א(בשם רא"ם דאסור, דגם לר' יוסי דוקא אין מפסיקין, ]פסחים צט:[אבל להתחיל אסור. ולרשב"ם גם להתחיל אחר מנחה שרי, א"כ גם בזה מותר. והביא על זה מעשה של רבנו קלונימוס וזקנים שנהגו לאכול גרימזל, ומוכח דמסקנתו להתיר. והעיר בעצמו בקושית הדרכי משה ולא ס"ל לחלק בין ערב שבת לשבת, ודלא כמג"א. ובעיקר הדין, יש לדון מדברי תוספות פסחים )דף צ"ט ע"ב ד"ה , דבלילה קיל טפי להתיר לטעום קודם סמוך וכו'(סעודה, דהאיצטומכא נפתחת. ועיין במג"א . גם )סימן רצ"א סק"ז(י"ל דפת הבא בכיסנין דאסור לאכול כדי שביעה בלא נטילת ידים, ליכא חשש, ודוקא בגרימזל מבושל דמותר לאכול כדי בשם שיבולי שביעה כמ"ש הרב ברכי יוסף )סימן קס"ח אות ד'(לקט , איכא למיחש שמא יאכל הרבה ולא יאכל ]סימן קנ"ט[סעודתו לתיאבון. ועיין רשב"א גיטין , דגם למאן )דף ל"ח ע"ב(דאמר דאפילו להתחיל אחר מנחה שרי, דוקא באקראי[. שם (קא) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. עיין במג"א . )סק"ו(ועיין באשל אברהם מהגאון הקדוש מבוטשאטש שכתב דלא שייך זה רק באכילה כדי שביעה ושמנינות, כדמשמע בפרי מגדים שם, משא"כ בהנהוג לאכול מה שנקרא לעקיך לפני סעודת שחרית בסמוך לה, כיון שאוכלים רק כביצה, כ"ע מודו שכן הוא נכון. וכנראה שעיקר החשש במניעת תיאבון בסעודת מצוה, הוא רק בסעודת הלילה שכבר אוכלים כל היום, וע"י מעט שאוכל קרוב לזמן הסעודה יכול להיות על ידי זה גמר שביעה, עד שסעודת מצוה תהיה על ידי זה כאכילה גסה קצת, משא"כ בסעודת שחרית. יעו"ש. שם (קב) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. המג"א השיג )סק"ו(על הדרכי משה , ולא היה לפניו ספר אור זרוע ]אות ד'[, דשם מבואר להדיא ככל דברי ]ח"ב הלכות ערב שבת סימן כ"א[הדרכי משה, דהרא"ם פסק דאסור להתחיל לאכול אחר תשע שעות, דמצוה לאכול בתיאבון, ומכח זה פסק הרא"ם דאסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הלחם. והאור זרוע כתב, דלפי מ"ש הרשב"ם דקיימא לן דמותר לאכול אחר ]פסחים ק. ד"ה אמר לו[תשע ]שעות[, משמע דמותר לאכול גרימז"ל קודם הלחם. ומ"ש בדרכי משה "מבעוד יום", ליתא באור זרוע, וכיון שכל דברי הדרכי משה לקוחים מהאור זרוע, נראה שטעות סופר בדרכי משה הך "מבעוד יום", אלא דגם בלילה מותר לאכול גרימז"ל קודם הלחם, לדידן דקיימא לן דמותר להתחיל אחר תשע ]שעות[, דכן מוכח מדברי הרא"ם גופא, דלר' יוסי מותר ]שם , וכיון שרבנו קולונימוס והזקנים עשו מעשה בהיתר כמו צט:[שכתוב באור זרוע ובדרכי משה, הכי נקטינן. ועיין באבן העוזר לעיל . )סימן רי"ב(שם (קג) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. מה שכתב המג"א , דאף למאי דקי"ל דמותר לאכול אחר מנחה, )בסק"ו(מ"מ בשבת קודם סעודת פת אסור לאכול החרעמזי"ל. הנה באור זרוע שלפנינו מבואר להדיא )]ח"ב הלכות ערב שבת[ בסימן כ"א(כהדרכי משה , שכתב דלדעת רשב"ם ]אות ד'[]פסחים ק. ד"ה אמר מותר לאכול החרעמזי"ל קודם שיאכל הלחם, אע"פ שעיקר לו[סעודת שבת הוא לחם, הא קי"ל כר' יוסי שמותר ]שם צט:[להתחיל ולאכול אפילו אחר תשע שעות. ע"כ. ולכאורה ,נראה דחרעמזי"ל דהכא לאו היינו פת הבאה בכיסנין אלא כגון דייסא, דאפילו בקבע אין מברך עליו שלש ברכות, ולכן לא מיקרי לחם. אבל בפת הבאה בכיסנין, כיון דבקבע מיקרי לחם שפיר יוצא בפת הבאה בכיסנין סעודת שבת. אלא דלפי הטעם שכתב בהג"ה בש"ע של הרב ז"ל בסימן ]הגר"ז[קפ"ח ]ס"י[ שיוצא בפת הבאה בכיסנין, שהרי גם בברכת )ס"ו(מעין שלש יש בה הזכרה של קדושת היום, א"כ אפילו בדייסא למה לא יצא ידי סעודת שבת. וצ"ע. שם בדרכי משה (קד) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. ]אות ד'[כתב, דאור זרוע אוסר ]ח"ב הלכות ערב שבת סימן כ"א[לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה, משום דאין אוכל עיקר הסעודה לתיאבון. וכתב בדרכי משה דאור זרוע לשיטתו דס"ל דאסור לאכול אחר מנחה בערב שבת, אבל לדידן דקיימא לן דמותר לאכול אחר מנחה, מותר לאכול גרימז"ל מבעוד יום. וכתב בתשובה, דערב שבת אחר קידוש היו מביאין גרימז"ל לפני מה"ר קלונימוס, ואכל ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ מעין שלש כדי להשלים מאה ברכות, ואח"כ אכל לחם. והקשה המג"א , דגם האור זרוע לא אסר כי אם בשבת. ועוד, דגם ]סק"ו[אחר מנחה על כל פנים מצוה איכא שלא לאכול. עכ"ל. ואף דבלי קביעות ליכא אפילו מצוה, ס"ל להמג"א דהגרימז"ל הוי קבוע. לפ"ז אסור לאכול בשבת דברים שמנים שמשביעים ביותר קודם שיאכל כזית לחם. אשל אברהם . ומבעוד יום אף ]סק"ו[שקיבל שבת, ס"ל למג"א דמותר, דהא מה"ר קלונימוס אכל אחר קידוש, והיינו כשאוכל סעודת שבת משתחשך, אבל כשאוכל הסעודה ג"כ מבעוד יום, אסור אפילו אכילה מועטת לדעת האור זרוע ומג"א. וחילוק זה בין אוכל מיד או לא, הוא מוכרח, דהא כתב המג"א בסימן רע"ג , כשאוכל מיני תרגימא יצא ידי ]סקי"א[קידוש במקום סעודה, ולא כתב דאף על פי כן מצוה איכא שלא לעשות כן, ועל כרחינו דמיירי שאינו רוצה לילך לסעודה מיד . מיהו י"ל כמו שכתב הרשב"א ברכות , )דף י"ז ע"א( ]מא: ד"ה הביאו[שפרפרת הוא פת כסנין שנאכלת לתענוג ולא להשביע, וכן מוכח בשלטי גבורים דמיני מגדים או מרקחת שיש בו ]שם ל. אות ד'[קיוהא וירקות גוררים, לפ"ז נהגו לאכול מיני מתיקה או מרקחת שיש בו קיוהא, אבל גרימז"ל הוא למזון ולשבוע. ומה שכתב המג"א דאסור משום ברכה שאינה צריכה, כתב ]סק"ג[, דמה"ר קלונימוס סבירא ליה כהשל"ה בנהר שלום שהביא המג"א בסימן רט"ו ]ח"ב מסכת שבת פרק נר מצוה אות מ"ז[, דמותר להניח פירות לאחר הסעודה בשבת כדי להרבות ]סק"ו[בברכות . וחמד משה ]סק"ה[כתב, דוקא היכא שכבר אכל דבר שיוכל לפטור בברכתו גם מה שיאכל אח"כ, אז אסור לברך אחר אכילה ראשונה כדי שיחזור ויברך על מה שיאכל אח"כ, אבל אם עדיין לא אכל ואם יאכל אחד יוכל לפטור את השני, ואם יאכל השני לא יוכל לפטור הראשונה, שפיר יכול לאכול השני מקודם, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, כיון דניחא ליה לאכול זה בראשונה. עכ"ד. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן רט"ו וסימן ר"ח . ובתניא כתב, דדוקא ]סק"ו[]סקכ"ג[]ש"ע הגר"ז סי"א[אם אכל כדי להשלים מאה ברכות יש איסור משום ברכה שאינה צריכה, וגם משום שמקדים אותה ברכה לברכת הלחם, משא"כ כשאוכל מחמת שאין חפץ לאכול תוך הסעודה, אין בזה משום ברכה שאינה צריכה, ולא משום הקדמה. וע"ש בקונטרס אחרון , דהמג"א בסימן רט"ו ס"ל דאף שחפץ לאכול תוך ]סק"ד[]סק"ו[הסעודה אלא שחפץ לאכול ג"כ אחר הסעודה, כיון שממנע מחמת חפצו, אין איסור משום ברכה שאינה צריכה, לפ"ז אותן מיני מתיקה ומרקחת שאוכלין קודם הסעודה, אם רוצה יותר לאכול קודם הסעודה, אין בו משום ברכה שאינה צריכה, משא"כ אם היה רוצה לאכול כולה בתוך הסעודה, רק כדי להשלים מאה ברכות מניחה לאחר הסעודה, בזה ס"ל למג"א דאסור משום ברכה שאינה צריכה, אבל אם אינו רוצה לאוכלם כלל, רק כדי להשלים מאה ברכות רוצה לאכול, ליכא משום ברכה שאינה דיכול לחלק סעודתו צריכה, וכיון דפסק בש"ע סימן רצ"א ]ס"ג[לשנים, נראה דס"ל דכל שמכוין לכבוד שבת אין בו משום ברכה שאינה צריכה, א"כ הוא הדין אם מכוין להשלים מאה ברכות, וכן הוא דעת מה"ר קלונימוס, וגם אור זרוע לא פליג עליו רק משום שלא יאכל אח"כ לתיאבון, משמע דמודה דאין בו משום ברכה שאינה צריכה, וכן ס"ל לדרכי משה, וספר הזכרונות ]זכרון ]וכנה"ג[שהביאו, שמיני פ"א דף מ"ז ע"א[)ושכה"ג(]סימן מ"ו הגב"י[הלכך הסומך על כל הני נגד המג"א אין מזחיחין אותו. מי שאוכל פת בערב שבת אחר חצות, לא יא מר על נהרות בבל, כי אם שיר המעלות. משבצות זהב . )סימן רס"ז ס"ק א'(שם (קה) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. כתב במג"א , )סק"ו(ז"ל דרכי משה , כתוב באור זרוע וכו', ולא ]אות ד'[הבינותי דבריו, דאף האור זרוע לא אסר כו'. עיין בספר עמודי אש הביא לשון אור זרוע )סימן ה' אות ז'()]ח"ב[ הלכות ערב שבת , וכתב דמבואר בדבריו דזה תליא בזה, דמאן דפוסק סימן כ"א(דאין הלכה כר' יהודה בהתחיל, מותר לאכול ]פסחים צט:[הגרעמזיל, ואינו מחלק בין ערב שבת לשבת, דגם כשיאכל בערב שבת לא יהיה תאב הרבה לאכול בשבת, ]ועם[ כל זה לא )ועל(חששו, הוא הדין הגרעמזיל כו'. ומה שכתב המג"א דעל כל פנים מצוה כו'. צ"ל בדעת הרמ"א, דאע"ג דאיכא מצוה שלא לקבוע בערב שבת, דאז קרוב לודאי שלא יאכל לתיאבון בלילה, עם כל זה בגרעמזיל ליכא גם מצוה שלא לאכלו, מכיון דאינו מצד הדין, רק חומרא בעלמא, לכן יש לחלק. שם (קו) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. כתב במג"א שם , ולא הבינותי דבריו. פירוש, מה שכתב הדרכי ]סק"ו[משה דהא דאוסר האור זרוע ]אות ד'[]ח"ב הלכות ערב שבת סימן לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה, הוא רק לשיטתו, כ"א[אבל לדידן דמותר לאכול אחר המנחה, מותר גם בשבת קודם הסעודה. על זה כתב המג"א, דאין לדמות אהדדי, דדוקא קודם השבת מותר, אבל בשבת עצמה קודם הסעודה שפיר אסור דודאי לא יהיה תאב. ומה שכתב, ולדידן דנוטלין הידים לפני קידוש וכו'. עיין סימן רע"א סעיף י"ב. ומה .שכתב, כמ"ש סימן רי"א ס"ה. בהג"ה שם ומה שכתב, כמ"ש סוף סימן רט"ו. ועיין שם במג"א , )סק"ו(דהשל"ה מתיר בשבת. ]ח"ב מסכת שבת פרק נר מצוה אות מ"ז[שם (קז) שיכנס לשבת כשהוא תאב וכו'. כתב מג"א , כתב )סק"ו(באור זרוע וכו' ולא הבינותי וכו'. עיין מה שכתבתי )סימן כ"ז(על דברי המג"א בהגהותי לעיל . )סק"ג(שם (קח) ולאכול ולשתות וכו'. ,פירוש, שלשה חילוקים יש לאכול בלי קביעות כלל מותר לאכול, אבל בקביעות, אפילו סעודה שרגיל בה בחול מצוה להמנע, ושאינו רגי ל בחול, אפילו איסורא איכא. שם (קט) ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר וכו'. שאלה: כתב רבנו הגדול מוהר"י קארו זלה"ה בשלחנו הטהור בהלכות שבת וז"ל: אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה )סימן רמ"ט סעיף ב'(שאינו רגיל בימי החול, ואפילו סעודת אירוסין, מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, וכל היום בכלל האיסור. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר להתחיל מן הדין, אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מתשע שעות ולמעלה. עכ"ל. וקשיא לן, מאי האי דקאמר אפילו סעודה שרגיל בה בחול, דמשמע לא מבעיא סעודה שאינו רגיל בה בחול דמותר, דאדרבא סעודה שאינו רגיל בה בחול, הוא דיש להחמיר טפי מסעודה שרגיל בה בחול. תשובה: דע דיש שלשה מיני סעודות, אחת היא מה שרגיל בה האדם בכל יום, והאחת סעודה גדולה ומשתה שאין האדם רגיל בה בכל יום, אלא לפרקים כשיש לו איזה סיבה שבאו לו אורחים או שמחה או מריעות, והאחת היא סעודת עראי שהיא קטנה מהסעודה שרגיל בה בחול, דכשיש לו איזה עסק וטרוד ואין לו פנאי לקבוע עצמו לסעודה שרגיל בה בחול, ואוכל סעודתו בלי קבע. נמצא דיש שתי סעודות שאין רגיל בהם בחול, האחת היא סעודה גדולה, דהיינו סעודה ומשתה, והאחת היא קטנה שאינו קובע עצמו לה, אלא אוכל אותה עראי. כלפי האי סעודה הקטנה שאינו רגיל בה בחול, הוא חדושיה דהאי 'אפילו' שכתב רבנו הגדול בשלחנו הטהור, והכי קאמר, לא מבעיא סעודה קטנה שאינו רגיל בה בחול, אלא אפילו סעודה שרגיל בה בחול מותר. וצריך לדעת דין זה מהיכן מקורו, ואח"כ אפרש שעור דברי רבנו הגדול ז"ל. כתב רבנו בב"י בסימן זה: כתב הרמב"ם , אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב ]הלכות שבת פ"ל ה"ד[שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך. ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע האדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול. ע"כ. ופירש הרב המגיד, שסעודה ומשתה שאינו נהוג בה בחול, אסור לעשות בערב שבת, וכל היום בכלל האיסור, ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר להתחיל, כר' יוסי דפרק ערבי פסחים , ולקבוע סעודה ]צט:[שרגיל בה בחול, מצוה להמנע מתשע שעות ולמעלה, לפי שסבור דקי"ל כר' יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך, והיינו דוקא בלי קביעות סעודה. עכ"ל. ע"כ לשון רבנו בב"י. הרי נתבאר שהדין הזה הוא מדברי הרמב"ם ז"ל וכפירוש הרב המגיד, אלא שדברי מוהר"י קארו ז"ל יותר מסודרים על סדר דברי הרמב"ם בתוספת ביאור, שמה שכתב הרמב"ם אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת וכו', פשוט הוא שלא אסר אלא סעודה גדולה שאינו רגיל בימי החול, שכך הוא לשון סעודה ומשתה, וכך הם דברי רבנו בש"ע. והוסיף עוד לבאר, ואפילו סעודת אירוסין שיש בה מצוה אסור, וכל היום בכלל האיסור, וכמו שפירש הרב המגיד. ומה שכתב הרמב"ם ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, פשוט הוא שמתיר מן הדין לקבוע סעודה שרגיל בחול, שהרי כתב עלה, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע האדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, דמהא משמע ודאי דמכבוד השבת שימנע מלקבוע סעודה מתשע שעות אע"פ שמותרת מן הדין. והשתא שעור דברי רבנו מוהר"י קארו בש"ע כך הוא, אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, ואפילו סעודת אירוסין)פירוש, שיש בה קצת מצוה(, מפני כבוד השבת וכו'. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה)פירוש, בלי קביעות סעודה הנזכר דהיינו סעודה ומשתה(, אפילו סעודה שרגיל בה בחול וכו')פירוש, לא מבעיא סעודה קטנה שאינו רגיל בחול דלית בה קביעות שמותר, אלא אפילו סעודה שרגיל בה בחול דאית בה קביעות(, כל היום מותר להתחיל מן הדין, אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מתשע שעות ולמעלה. שם (קי) ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר וכו'. כתב ב"י )דף קס"ב , אפילו סעודה שרגיל בחול כו'. נ"ב: עיין במה ע"ד שיטה ל"ב(שכתבתי בספר מרכבת המשנה אשר לי , ועיין ]הלכות שבת פ"ל[בספר פרי האדמה , ובספר מלכי בקדש . )ח"ד דף ה' ע"א()דף ו' ע"ג(שם קיא(ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר וכו'. והנה תיבת "אפילו" אין לה מובן. והנראה לומר, דמעיקרא כתב מרן זלה"ה דסעודה שאינו רגיל בה בחול אסור לקבוע, ומדיוקא נשמע הא שרגיל שרי, ואם לא קבע אף שאינו רגיל שרי, ואיכא למימר דחדא מינייהו אית ליה למיעבד, או לאכול סעודה שרגיל אפילו בקביעות, או סעודה שאינו רגיל בלי קביעות, ותרוייהו לא מצי למיעבד. לזה אתא לאשמועינן דלאכול בלי קביעות אפילו עם סעודה שרגיל בה בחול שרי, וכאילו אמר ולאכול בלי קביעות סעודה ואפילו סעודה שרגיל בה בחול שפיר דמי, דליכא למיחש למידי, דמה שרגיל הרי הוא רגיל מעשים בכל יום, ומה שאינו רגיל, מאחר דלא קבע אין בו כדי שביעה, ואכתי יכנס לשבת כשהוא תאב לאכול דזהו עיקרא דמילתא. ודו"ק. ואחרי מופלג מצאתי ראיתי פירוש אחר במראה פנים ז"ל כתובות ירושלמי )דף כ"ח ע"ב ]פ"א ה"א[ בד"ה לעשות סעודת וז"ל: אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו אירוסין(רגיל בימי החול, ואפילו היא סעודת אירוסין וכו', ומשמע דוקא קביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול, דזה כל היום אסור כדאמר בפרק השולח , שתי משפחות היו ]גיטין לח:[בירושלים אחת קבעה סעודתה בערב שבת וכו' ושתיהן נעקרו, והן הן דברי המגיד משנה בפרק ל' מהלכות שבת שכתב ]ה"ד[שם על מ"ש הרמב"ם ז"ל אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת וכו', וז"ל: ונראה מלשון רבנו, שסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול אסור לעשותו בערב שבת, וכל היום בכלל האיסור, והוכיח כן ממימרא דגיטין. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כלומר אפילו היא כעין סעודה שרגיל בכל יום, לא מיחשבא קביעות, מפני שעכשיו אוכל בלא קבע. ואין צריך למה שנדחק הט"ז שם , דבזה מותר מן הדין להתחיל בה כל היום, אבל מ"מ ]סק"א[מצוה למנוע מן המנחה ולמעלה אפילו בקביעות סעודה שרגיל בימות החול וכו'. יע"ש. וראיתי בכתב יד הקודש כמוהרע"א ישצ"ו שכתב וז"ל: אפילו סעודה וכו', הלשון מורדף, והכי קאמר: בלי קביעות סעודה אפילו קביעות מועטת של סעודה שרגיל בה וכו', ומיירי בסעודה חשובה שאינו רגיל בה כדקתני ברישא, אבל סעודה שרגיל בה מותר לקבוע, אבל מצוה וכו'. עכ"ל. שם קיב(ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר וכו'. הנה כל בעלי מדע ו בינה והשכל, כ]ש[הגיעו לדין זה אחזו שערי הבינה, זה אומר כך וזה אומר כך. ואני אומר שפשט הסעיף כך הוא, דאין אסור מן הדין כל היום אלא בקובע ואינו רגיל, אבל בלי קביעות אפילו אינו רגיל, או בקובע ורגיל שרי מן הדין כל היום. וזהו שכתב הש"ע ברישא, אסור לקבוע סעודה שאינו רגיל, דמשמע דוקא תרתי הוא דאסור, קבע ואינו רגיל, אבל חדא שרי, לא קבע אפילו אינו רגיל או רגיל אפילו בקבע שרי כל היום מדינא, וזהו ג"כ שאמר ולאכול ולשתות בלי קביעות שרי, היינו אפילו אינו רגיל. ומ"ש אפילו סעודה שרגיל, פירוש סעודה שאינה עראי אלא בקבע, אפילו הכי שרי כיון דרגיל בה בחול. וזהו רמז באומרו אפילו סעודה, רצונו לומר אפילו היתר סעודה, לפי שאין שם סעודה נקראת אלא על הקביעה, ואפ"ה שרי כיון שרגיל, וכאילו אמר ]או[ אפילו, ושני חלוקות הם. וכן מוכח )אומר(מהט"ז . יעו"ש. ]ולפיכך[ הש"ע שאמר ולאכול ]סק"א[)וכפי'(ולשתות בלי קביעות וכו', לגלות מה שמדויק מרישא נמי אתא, דמותר מן הדין בסעודה שרגיל אפילו קבע, וכשאינו רגיל ואינו קובע, אבל מצד הדין המצוה אסור מן תשע שעות בקבע אפילו רגיל, אבל בלא קבע אף שאינו רגיל, אין בו שום מצוה לאיסור, אלא שרי כל היום. אי נמי, מ"ש אפילו סעודה שרגיל וכו', היא נמשכת ומצורפת למ"ש תחילה קודם זה, ולאכול ולשתות וכו' בלי קביעות, רצונו לומר דאפילו סעודה הרגיל בה לא אכלה בקביעות אלא אכלה שלא בקביעות, דאם השתא יש תרתי לטיבותא, רגיל בה ובלא קביעות ]אז[ שרי כל היום, רצונו לומר אפילו רגיל )או(לאוכלה בצהרים או בבוקר ועכשיו רצה לאוכלה בערב שבת סמוך לחשיכה, אפ"ה שרי, וזהו שכתב כל היום מותר, רצונו לומר אפילו לעכבה עד חשיכה ואוכלה שרי, דאף דאינו אוכלה בזמן רגילותו, אלא מעכב ומתחיל לאוכלה לערב עם חשיכה, אפ"ה שרי כיון דאיכא תרתי לטיבותא רגיל ולא קבע, אבל היכא דליכא תרתי לטיבותא אלא חדא, שהוא רגיל בה אבל היא קבע, לא שרי כל היום לעכבה מזמנה לזמן חשיכה, אלא אוכלה בזמן רגילותו, אם בצהרים בצהרים ואם בחשיכה בחשיכה, זהו מן הדין, אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שרגיל בו מתשעה שעות או שמונה, ורגילותו בה הוא מתשעה שעות ולמעלה, דזה שרי מן הדין אפילו היא קבע, מ"מ מצד המצוה לא יעשנה, אבל קודם תשעה, יעשנה בזמן שרגיל לעשותה אפילו היא קבע אבל אינו מעכב ומאחר זמנה, אבל כשיש בה תרתי לטיבותא, שרי לעכבה אפילו לחשיכה ואין בה שום מצוה כלל. מה"ר אברהם פינטו זלה"ה. והרב כמוהר"ר אברהם בן מוסא זלה"ה פירש כי שני ענינים יש בדבר שאינו רגיל, האחד הוא מחמת גודל וחשיבות הדבר ההוא, ואין האדם משיגו מחמת יוקר שלו ומחמת מיעוטו ]הדין[בעולם, לכן האדם אין רגיל לאוכלו, והוא ,להיפך )הוא(דמחמת פחיתות המאכל ההוא וגריעותו, אין האדם רגיל לאוכלו. ושני הסוגים הללו, נקראים כולם בשם אינו רגיל, ולכך אמר השני ברישא, דאסור לקבוע סעודה שאינו רגיל, דהיינו ממין החשוב והיקר אפילו כל היום כולו אסור, דוק מינה אבל סעודה שרגיל, אפילו בקבע שרי כל היום. אח"כ אמר, ולאכול ולשתות וכו' אפילו סעודה שרגיל וכו', פירוש, לא מבעיא אם אוכל בלי קביעות מאותו מין שאינו רגיל לאוכלו מחמת פחיתותו, פשיטא דשרי, אלא אפילו אוכל מעין סעודה שרגיל, שרי כיון שאוכל שלא ]בקבע[. או הכי קאמר, ולאכול ולשתות בלי קביעות )כקבע(וכו' אפילו ]וכו'[, דהיינו לא מבעיא סעודה מדבר חשוב שאינו רגיל, פשיטא דבעינן בלי קביעות הוא דמותר, אלא אפילו סעודה שרגיל, אינו מותר כי אם בלי קביעות, דוק מינה הא אם אוכל בקבע, אפילו אוכל דבר הרגיל אסור, א"כ קשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא, ועל כרחך שתאמר דדיוקא דסיפא אמרה, שאמר כל היום דיוק דהיינו דלא שרי כל היום אפילו עד חשיכה אלא באינו קבוע ורגיל, אבל בקבוע אף שרגיל לא שרי כל היום אפילו עד חשיכה, אלא באינו קבוע ורגיל, אבל בקבוע, אף שרגיל לא שרי כל היום עד חשיכה, אלא קודם חשיכה הוא דשרי מן הדין אפילו אחר תשעה שעות כל שהוא קודם חשיכה, וע"ז אמר דמ"מ מצד המצוה לא יעשנה מתשע שעות כיון דקבועה, אבל מן הדין שרי כל עוד שלא הגיע החשיכה. ודיוקא דרישא דמשמע דברגיל אפילו בקבע שרי כל היום, היינו חוץ משחשיכה. כפי זה, מ"ש אבל מצוה וכו', קאי אחילוק היוצא מדיוקא דרישא דלסיפא. ודו"ק. עכ"ד. עוד נראה לי אני אברהם פינטו פירוש אחר, והוא כי שני מיני קביעות סעודה יש, ראשונה הוא קביעות סעודה שאינו רגיל בה, שיש בו קביעות סעודה, הצעת שלחנות הרבה, וצרכי הסעודה, ומתעכבים בה הרבה כיון שאינה באה אלא בעת גדול ואינו רגיל בה בכל עת, ויש קביעות אחרת מועט ופחות מינה והוא קביעות סעודה הרגיל בה שאין קביעותה גדול כל כך. ויש חלוקה אחרת, שאינו קובע באכילתו כלל אפילו בקביעות סעודה דרגיל, אלא אוכל עראי, ולכך אמר הש"ע ברישא אסור לקבוע סעודה שאינו רגיל וכו', פירוש לא מבעיא אם קובע הסעודה שאינו רגיל קביעות גדולה בקביעות הגדול, אלא אפילו אינו קובעה, הן כקביעות הפחות שהוא כקביעות סעודה דרגיל בה אסור, כיון ]שאוכל[ ושותה דבר שאינו רגיל, אפילו אינו )אכול(קובע עליו בקביעות הגדול אסור, דסתמא קתני הש"ע אסור לקבוע, משמע אפילו בקביעות הפחות, ומשמע מדיוקא דרישא דאינו אסור אלא אם אוכל ושותה מאכל שאינו רגיל הוא דאסור לקבוע, אבל אם אוכל ושותה מידי דרגיל בו שרי אפילו לקבוע עליו. אח"כ אמר הש"ע דאינו אסור לאכול מידי דאינו רגיל, אלא כשקובע עליו לאכול ולשתות, אבל בלי קביעות כלל ואינו קובע עליו אפילו בקביעות שעושה על סעודה שרגיל בה כל היום, כיון דאינו קובע עליו לא בקביעות הגדול ולא בקביעות הקטן אלא אוכל עראי לגמרי שרי, אפילו אוכל מידי דאינו רגיל, דוק מינה נמי דלא בעינן שלא יקבע כלל אפילו בקביעות הקטן אלא אם אוכל מידי דאינו רגיל, אבל אם אוכל מידי דרגיל, שרי אפילו לקבוע עליו בקביעות דרגיל, כמו שדויק מרישא נמי, וע"ז ]הוא[ דמ"ש מצד המצוה צריך לימנע מלקבוע אפילו על מידי דרגיל מתשע שעות, אבל מידי דאינו רגיל ובלי קביעות כלל, אין בו שום מצוה לימנע כלל, ואפילו כל היום. ובהכי ניחא מה שיש להקשות בסעיף זה אשר כבר נתקשו בהם ראשונים ואחרונים. עכ"ד מהרא"פ זלה"ה. ונלע"ד ]בפירוש[ הש"ע דרך חריף וישר, והוא דמ"ש ()כפירוש אסור לקבוע סעודה ומשתה שאינו רגיל, דהיינו תרתי לריעותא, וכל היום בכלל האיסור אפילו בשחרית, ואם רוצה לאכול בלי קביעות, כל היום מותר אפילו עד חשיכה, וזהו שאמר הש"ע כל היום בכלל האיסור ולאכול ולשתות, דהלשון ]מורה פירושו[ דמ"ש כל היום קאי אאיסור וקאי )מורר"פ(אלאכול ולשתות בלי קביעות דשרי כל היום. אח"כ אמר הש"ע אפילו סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל מן הדין, נראה דתיבת כל היום קאי אמה שכתב אפילו סעודה שרגיל בה בחול, ולא סמוכה אמותר להתחיל שאחריה, ופירוש הדברים )ו(הוא, דמ"ש הש"ע אסור לקבוע סעודה שאינו רגיל, פירושה והוא דיש בני אדם רגילים לעשות סעודה בארבע שעות ביום או בשש שעות בחול, ויש שעושים אותה כל היום עד חשיכה, וכסוג הראשון אם יעשו גם כן בערב שבת באותו העת בצהרים ממש, פשיטא דשרי, והחדוש הוא בסוג השני דמעכבים הסעודה עד חשיכה, אפילו הכי שרי לעשותה בערב שבת עד חשיכה כמו שרגילים. ומ"ש הש"ע אפילו סעודה שרגיל בה וכו', אין פירושה לא מבעיא אינו רגיל וכו' כמו שחושבים העולם, ומכח זה מקשים ע"ש, אלא הפירוש אפילו סעודה שרגיל בה בחול כל היום, לא מבעיא בסעודה שאינו רגיל בה כל היום פשיטא דיעשה בערב שבת באותו העת, אלא אפילו בסעודה שרגיל בה בחול כל היום דהיינו עד שחשכה, דאיכא למימר דכהאי גוונא בערב שבת אסור, קמשמע לן דמותר להתחיל מן הדין, מסעוד .נלע"ד שם קיג(ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר וכו'. עיין בט"ז )סק"א(וז"ל: ומ"ש הרב אפילו סעודה שרגיל וכו', ונראה דאסעודה אמר "אפילו", כלומר אפילו בסעודה שאינה עראי מותר וכו', ותו לשון ואף על פי כן הוא קשה וכו'. ע"כ. והנלע"ד ביאור דבריו, דסתם סעודה היא קבועה, ואין סעודה בלי קביעות, ותחת אשר אמר בתחילה דלאכול ולשתות בלא קביעות סעודה מותר, מסיק ואמר דאפילו סעודה שהיא בקביעות כל שרגיל בה בחול כל היום מותר, אלא דמכל מקום יש להמנע מלקבוע סעודה גם הנהוגה בחול מתשע שעות ולמעלה. אלא דלפי זה לשון ואף על הוא קשה, דהוי ליה פי כן שכתב הרמב"ם ]הלכות שבת פ"ל ה"ד[למימר אבל לקבוע. ר"ל דלשון אף על פי כן אינו שייך רק במאמר יאמר בו נשוא אחד בנושאו, עם היות בו נשוא אחר מכחיש אותו לכאורה, ואז תורה מלת הטעם אף על פי כן שבראש המשפט השני, הסותר למה שהיה ראוי שיתחייב מהמשפט הראשון, בטול התולדה המדומה הנולדה ממשפט האחר, ויתכן זה שפיר כאן לפי מה שפירש הט"ז דברי הרמב"ם ז"ל, דמ"ש דאסור לקבוע סעודה ומשתה, להורות נתן בזה דאפילו בקביעות סעודה מותר כל שאינו קובע גם לשתיה, וע"ז קאי במאמרו, דאף על פי כן ימנע אדם שלא לקבוע סעודה גם בזולת קביעות משתה עמה, אע"פ שזה מותר מצד הדין כאמור. אכן לפירוש המגיד משנה בדברי הרמב"ם, דלא התיר תחילה בפירוש רק לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, שזה באמת רשאי, וגם משום חומר מצוה אין להחמיר בו, וללמד יצא, דאף דמותר לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, מ"מ לקבוע סעודה אסור גם בסעודה הרגיל בה, הנה בכהאי גוונא מהראוי לבוא מלת 'אבל' בראש המשפט השני, להוראת שלילת נשוא אחר מהנושא, אחרי המצא בו הנשוא הראשון, מאשר אין בזה סתירה בין המאמרים, כנודע לאשר שפתיו ברור מללו בלשון שחז"ל מדברים בו, להיות דבר דבור על אופני ההגיון ושפתי נבון. שם קיד(ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר וכו'. והוא קשה ההבנה. אבל נראה לי שמילת "סעודה", היא קביעות סעודה, דבלא קביעות נקרא אכילה. ע"ש. שם קטו(ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר וכו'. אי כוונת רבנו לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, היינו שאוכל דרך ארעי, ואז אפילו סעודה שרגיל בה בחול מותר כל היום ממש, אבל לאכול בקביעות סעודה אסור כל היום, אם כן אמאי סיים מצוה להמנע "מלקבוע" סעודה מתשע שעות ולמעלה, הא מרישא משמע דכל היום אסור מן הדין בקביעות סעודה. לכן נלענ"ד לפרש הרישא כך, לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה מותר מן הדין בסעודה שרגיל בה בחול, דהיינו שאף בחול אוכל סעודה כזו רק לפעמים ואז מותר מן הדין, אבל אם דרכו תמיד בחול לאכול סעודה קבועה מן המנחה ולמעלה, אסור לאכלו בכל ערב שבת באותו זמן סעודה זו, ]ד[דוקא באקראי בעלמא מותר אבל לא בקביעות, כדאיתא בהרב המגיד בפירוש, וזה דנקט ]הלכות שבת פ"ל ה"ד[המחבר ברישא סעודה "שרגיל" בה, ובסיפא להמנע מלקבוע סעודה "שנהוג" בה בחול לאכלה בכל זמן ההוא. וכל דברי המחבר הם כפירוש הרב המגיד ברמב"ם, וגם זה הדין של הרב המגיד נכלל בדברי רבנו הכל ביחד. שם קטז(ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר וכו'. נשאלתי לבאר דברי מרן בש"ע שכתב, ולאכול ולשתות )א"ח סימן רמ"ט סעיף ב'(בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול וכו'.)ומתוך התשובה תתבאר מה היא השאלה(. ונראה ,לי דכך כוונתו, דבקביעות אסור, ושלא בקביעות מותר ולא מיקרי קביעות אלא בסעודה גדולה, ולכן לאכול ולשתות בלי קביעות, כל היום מותר להתחיל. ואפילו אוכל סעודה שרגיל בה בשאר ימי החול)שאינה כל כך קבע(, מותר, דגם זה חשיב בלי קביעות. או רצונו לומר, שיאכל סעודה הרגיל בה בחול בלי קביעות, וזה מותר כל היום, ועל זה מסיים דמתשע שעות ולמעלה מצוה להמנע אפילו מקביעות סעודה הרגיל בה בימי החול. ומלשון זה משמע כפירוש קמא, דכל היום מותר לקבוע על סעודה הרגיל בה בחול גם דהויא קביעות קצת, כיון שאינה סעודה גדולה, ולא שיאכלנה עראי בלי קביעות, אבל סעודה שאינו רגיל בה בימי החול, דהיינו סעודה גדולה, אסור כל היום. וכעת ראיתי מה שכתב הרב משנה ברורה , )סקט"ו(וכנראה שנרגש מתיבת "אפילו" שנראה שהוא דבר אחר אדלעיל, ואינו כן, דלעיל בלא קביעות והשתא בקביעות, ולכן הגיה "ואפילו" בוא"ו במקום "אפילו". ולענין השאלה אם התחיל מבעוד לילה ונמשך עד זריחת החמה, עיין לעיל בסימן פ"ט ס"ג שכתב השו"ע שאסור לאכול ולשתות עד שיתפלל, ובסעיף ה' כתב: אם התחיל לאכול קודם עלות השחר צריך להפסיק, וי"א שאין צריך להפסיק. והא ודאי דגם לי"א שאין צריך להפסיק, היינו שיגמור סעודתו ויתפלל, ולא שיעבור זמן תפלה, וא"כ כשגמר תפלתו כבר הוא יום ואסור לקבוע אז סעודה. ולכאורה אכתי יש לשאול לדעת הסתם, דצריך להפסיק ויתפלל ואח"ז יחזור לגמור סעודתו ,, אם היה זה ביום ששי והתחילו לפני עמוד השחר בסעודה גדולה והפסיקו לתפלה, אם יכולים להמשיך ביום ששי אחר התפלה לגמור אותה סעודה גדולה. ולפום ריהטא נראה דלא גרע ממצוה דרבנן דקי"ל אם התחילו אין מפסיקין, כדין לולב מיום שני ואילך שהוא מדרבנן, כמו שכתב בסימן תרנ"ב סעיף ב', והאי איסורא שלא לקבוע סעודה ביום ששי דרבנן היא. ויש לחפש עוד בזה. ודע דכל זה רק לפי הפשט דאין איסור אכילה אחר שינה, אבל לדעת רבנו האר"י זיע"א אסור לאכול מחצות ואילך, עיין באר היטב בסימן פ"ט , ועיין לקמן בש"ע )סקי"א()סימן תקס"ד(שכתב הש"ע והוא שלא ישן. . שם קיז(אפילו סעודה שרגיל בה בחול. כבר כתב הב"ח ]אות , דעיקר דסעודה גדולה יותר ממה שרגיל אסור כל ג'[היום, וסעודה קבועה הרגיל בחול, מצוה למנוע מתשע שעות. הטעם והנה מה היא סעודה גדולה, לפי מה שכתב המג"א )סק"ד(משום דע"י טרדא ישכח מצרכי שבת, א"כ פשוט דרצונו לומר סעודה שיש בה טרדא. אבל משאר הפוסקים משמע משום דאין זה מכבוד השבת, שמראה בעצמו שאין השבת חשובה בעיניו להתענג בה, ומתענג ערב שבת. וכן מהסברא דבאמת כל היום מותר, דאין עליו חיוב עונג שבת רק בתאב לאכול, וכיון דלא יהיה תאב אין עליו מצוה, ואף דמצוה להביא עצמו לידי חיוב ]סימן כ"ד ס"א[, דמחויב לעשות לו בגד כמבואר בהלכות ציצית המחויב בציצית, מ"מ כאן דאוכל בזמן שאין עליו חיוב, אין לאסור, רק מצוה איכא, אבל איסור של כל היום, דאין הטעם משום דלא יענג השבת, דעדיין יש שהות ויהא תאב לאכול, זה רק מטעם הנ"ל דמראה דאין השבת חשובה בעיניו ומתענג. ע"ש. ולפ"ז אפשר קצת לומר, דכל שעושה עם חבורת אנשים אין זה מכבוד השבת. וא"כ יש לעיין במה שכתבתי לעיל )סק"ג(בשם אבן העוזר, דמה דמותר סעודת אירוסין היינו סעודה שרגיל בחול, והרי יש לומר דכל האוכל בחבורת אנשים נקרא סעודה גדולה והוי זילזול לשבת. ואך מ"מ נראה דכל סעודת מצוה לא הוי זילזול, רק אם אוכל הרבה שלא יהא תאב לאכול. כל זה כתבתי דרך הערה לפי שלא ביארו המפרשים הטעמים והחילוקים. שם קיח(כל היום מותר להתחיל מן הדין. כתב ב"י )דף קס"ב , וכן פירש הר"ן ז"ל שם ע"ג שיטה נ"ו(]פסחים יט. ד"ה דברי הרי"ף וכו'. נ"ב: וכן כתב מהרי"ל בתשובה סימן גמ'[)צ"ט(]צ"ד[. שם קיט(אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה וכו' מתשע שעות ולמעלה. ,רצונו לומר מסוף תשע שהוא תחלת עשר כמו שכתוב ריש סימן תע"א. ומה שכתב הרמב"ם ]הלכות שבת מן המנחה ולמעלה, כתב מרן דחצי שעה קודם זמן פ"ל ה"ד[מנחה קטנה בעינן כמו בערב פסח. ע"ש. וקשה, דליכא למילף ודאי מערב פסח דחמיר משום חיובא דמצה, כדבעי למימר רב , אלא דהתם מייתי ברייתא פפא ריש פרק ערבי פסחים ]צט:[דקתני בהדיא, לא יאכל אדם בערב שבת ויו"ט מתשע שעות וכו'. ואע"ג דקי"ל כר' יוסי דאמר אוכל עד שתחשך, הוא דוקא בלא קביעות סעודה, אבל לקבוע סעודה מודה דמצוה למנוע מזמן שיכול להיות תאב, שהוא מתשע שעות שהזכיר ר' יהודה. ובזה אין צריך למה שכתב ]בב"י[ סעד להרב המגיד מדתנן ]שם[ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל, ואסיקנא דסמוך ]קז:[למנחה קטנה היא. ע"ש. דאפילו נימא דבערב פסח סמוך למנחה גדולה נמי אסור, מ"מ בערב שבת ויו"ט תני בהדיא ד]מ[מנחה קטנה סגי ליכנס תאב לסעודת הלילה. והראב"ד ]שם בהשגות[נראה דאינו חולק בזה, אלא דוקא אמה שאסר הרמב"ם לקבוע סעודה שאינו נוהג בימות החול כל היום, ואהא כתב דדוקא מחצות ולמעלה הוא דאסור, וזה שכתב ודוקא וכו'. ע"ש. שם (קכ) אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה וכו' מתשע שעות ולמעלה. וכן נראה מגמרא בפרק ערבי פסחים , ]קז.[דאיבעיא להו, מנחה קטנה ומשום מצה או מנחה גדולה משום פסח. ע"ש. משמע דמשום כדי שיאכל לתיאבון סגי במנחה טנה. ודברי הב"י כאן צ"ע מסוגיא הלזו . ק שם קכא(אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה וכו' מתשע שעות ולמעלה. עיין מה שכתבתי אני הדל ס"ט לעיל בס"ד. )סימן רל"ב אות ו'(שם קכב(אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מתשע שעות ולמעלה. כתב הב"ח , ]אות ג' ד"ה ומיהו[סתם כאן ופירש בספרו משמרות כהונה ]שם צט:[ וז"ל: ומכאן קשה לסברת הראב"ד בפ"ל מהלכות שבת ]ה"ד[ לפי מה שהבין הכסף משנה ]וכן הבין אנשי מעשה נוהגין דאף קודם המנחה אין קובעין סעודה שרגיל בה בימות החול, אלא פחות ממנה הרבה כגון פת לחם עם צנון וכיוצא בזה בלחוד למאן דאפשר. ע"כ. ובסדור מהר"ש ז"ל כתב לא יקבע סעודה בערב שבת מתבשיל. ע"כ. אבל לכאורה ברור דטעימה מותרת, ואדרבא כתב מהר"ח ויטאל ז"ל ]שער הכוונות בשם מורו האר"י ז"ל ענין טבילת ערב שבת דף ס"ב ע"ב ד"ה גם צריך[שצריך לטעום בערב שבת מכל תבשיל שבישל לצורך שבת, וכן הביא מהר"ש ז"ל סמוך לזה. שם קכג(מצוה להמנע מלקבוע. משמע בלי קביעות מותר כל היום, וליכא מצוה להמנע. וכ"כ בתניא ]ש"ע הגר"ז . ודוקא לצורך שעה, אבל לעשות כן תמיד לא. ב"י בשם ס"ט[הרב המגיד , עטרת זקנים . ובתניא ]הלכות שבת פ"ל ה"ד[]סק"ג[בקונטרס אחרון כתב דבש"ע השמיט, וכן רמ"א וט"ז ]סק"ב[ומג"א לא הביאו. והטעם, דהא המפרשים כתבו כן כדי לחלק בין סוגיא דערבי פסחים לגמרא דגיטין , ולדידהו כל ]צט:[]לח:[היום אסור, אבל הרמב"ם וש"ע על כרחין לא ס"ל כן, מדהוצרכו לחלק בין סעודה שרגיל בה או לא, אע"ג דקאמר בגיטין שתי משפחות קבעו, לשון הזה משמע שהיו רגילין בכך, אפילו הכי הוצרכו לאוקמי שאינו רגיל, מוכח דסעודה שרגיל מותר לעשות ]סק"ב[, דמלשון רש"י כן תמיד. ועיין בישועות יעקב ]גיטין לח: משמע, דגם סעודה קטנה שרגיל בחול אסור לעשות ד"ה בערב[בערב שבת, ומי יכריע להקל כנגדו. דרך כלל, ראוי להחמיר שלא להרבות בסעודה בערב שבת, וכל שכן בחורף שהיום קצר. ע"כ . שם קכד(מתשע שעות ולמעלה כו'. נ"ב: ומזה הזמן עצמו אין להברות, לפי מה שפסק הש"ע ביו"ד ]סימן שע"ח , ודלא כמו שנראה לכאורה ממשמעות פשט הש"ע שם ס"ה[דדוקא כשנקבר סמוך לחשיכה. ועיין בלשון המרדכי דסוף מועד קטן שהביא מרן הב"י שם. ודוק. ]סימן תתקל"ד[שם קכה(הגה וסעודה וכו'. כתב במג"א , ובעולת שבת )סק"ו(כתב וכו' , ולא עיין בסנהדרין . ]סק"ב[)דף ע' ע"א(]ע"כ[. וכוונתו דאמרינן התם ערב תשעה באב לא יאכל בשר, אבל אוכל בשר מליח, עד כמה, כל זמן שהוא כשלמים. פרש"י, שלא עבר עליו זמן אכילת שלמים שני ימים ולילה אחד. ]ע"כ[. ומסיק התם הטעם משום שמחה, וכל זמן שהוא כשלמים אית ביה שמחה. פרש"י, עדיין בלחלחותו קיימת ולא איקרי מליח ומשמח את הלב, דכתיב "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת" , אלמא בר שמחה הוא. עכ"ל. נמצא לפ"ז מוכח ]דברים כ"ז, ז'[דאף בזמן הזה הבשר משמח, שהרי תשעה באב בזמן שאין המקדש קיים הוא. ולא ידעתי מה יאמר המג"א בהא דאמרינן בפרק ערבי פסחים , תניא ר' יהודה בן בתירא אומר, בזמן שבית )דף ק"ט ע"א(המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר "וזבחת שלמים" וגו', ועכשיו שאין המקדש קיים אין שמחה אלא ביין. עכ"ל. הרי בהדיא דבזמן הזה אין שמחה בבשר. ולכן נראה לי דודאי הכי הוא, ויש לי ליתן טעם וסמך לדבר, דאמרינן בגמרא משחרב בית המקדש ניטל טעם בשר וניתן בעצמות, ולכן אינו משמח, שהרי רש"י כתב במסכת סנהדרין שם, דלהכי בשר מליח יותר מזמן אכילת שלמים אינו משמח, דנחלף טעמו במלחו, ואינו דומה לשלמים. ולדידן כל בשר נחלף טעמו ואינו כשלמים ואינו משמח. והא דאסרו לאכול בשר בערב תשעה באב משום שמחה, היינו לזכור החורבן שהיה שמחה אז בבשר בזמן המקדש בזכות הקרבנות, ועתה אין שלמים ואין בשר. מיהו לא אסרו אלא בשר שהיה בו שמחה בזמן המקדש, דהיינו כל זמן שהוא כשלמים, ודוגמת זה אסרו בזמן הזה, אבל בשר מלוח יותר מזה למה יאסרו, כיון דאף בזמן המקדש לא היה בו שמחה, לא יהיה זכרון ע"י זה, ולפי זה דברי העולת שבת נכונים. אלא הא דכתב דלא היה אף בזמן המקדש שמחה רק בשלמים, זה אינו, דבזמן המקדש היה שמחה אף בבשר חולין, וכפשטא דלישנא דר' יהודה בן בתירא. וכ"כ התוספות בחגיגה )דף ח' ע"ב . ע"ש. וזה ברור. ד"ה מי שחגיגה(שם קכו(הגה וסעודה וכו'. ראיתי בספר מחצית השקל , ]סק"ו[]סק"ד[מקשה על מג"א מהא שבספר חמד משה דאיתא בפרק ערבי פסחים ]קט.[, בזמן שבית המקדש )קט"ו(קיים אין שמחה אלא בבשר, עכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין. ונראה קרוב למה שהקשה בספר הנ"ל, דהב"י הקשה על הרמב"ם לקמן )סימן תקכ"ט(]הלכות יום טוב פ"ו הי"ח[שכתב שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, והקשה ב"י גם כן כנ"ל. ולפענ"ד לא קשיא, שבודאי יש דברים שבהמצאן לא ישמח בהם, ובחסרונן יצטער ולא יערב לו שמחה. והנה כי כן, שמחת יו"ט צריך שיהיה לו היכר שהיא לשמחת יו"ט, והנה בבשר ליכא היכרא שהוא לשמחת יו"ט, שגם בחול דרכן לאכול בשר, ולא יתפעל מזה שמחת יו"ט, משא"כ בזמן המקדש שאכל בשר שלמי שמחה, וזה לו להיכרא לשמחה דיו"ט. וא"כ מה שאמר אין שמחה אלא ביין, היינו משום דבבשר לחוד ליכא שמחה, אבל שמחת היין לא תערב לו בלא בשר, נמצא שאף שאכל בשר וסגי ליה שלא יצטער, מ"מ אין שמחה אלא ביין, אבל אם ימנע מן הבשר, גם שמחת היין לא תערב לו. ואם כן כוונת הרמב"ם שאין שמחה אלא בבשר, י"ל שגם שמחת היין לא תערב לו בלא בשר. וגם דברי המג"א מיושבים, דודאי עיקר סעודה של שמחה היא בבשר. שם קכז(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה וכו'. כתב מג"א , מותר וכו' כל שכן מילה )סק"ו(דעדיף משבת. עכ"ל. כוונתו להקשות אמהר"ש דהיה סנדק ולא רצה לאכול בערב שבת על הברית, דהרי מהר"ם ]טיקטין, חדושי התיר לכבס בשבוע אנשי שם על המרדכי תענית סימן תר"ל אות ב'[שחל תשעה באב לצורך מילה, מקל וחומר דמותר לצורך שבת, ומילה עדיף משבת, א"כ הכא נמי לענין סעודת מילה בערב שבת מותר לאכול, ומה בכך דלא יאכל לתיאבון, הרי מילה עדיף משבת. כן פירש ביד אפרים. ולענ"ד אין בזה קושיא אמהר"ש, דאטו מהר"ש אוסר לגמרי סעודת מילה בערב שבת, הרי כתב בפירוש כיון שהיה שם מנין בלעדו, הרי דהתיר לאחרים לאכול, ועל כרחך צריך לומר דמהר"ש החמיר משום דס"ל אם הסעודה נעשית ]בעשרה[ סגי, וא"כ אין קושיא מהא דהותר לכבס )בעשיה(לבעלי ברית בתשעה באב שנדחה, דהתם כדי שיהא מהודר בשעת עשיית המצוה, משא"כ לאכול בסעודת מילה דהמצוה כבר נעשית, ושפיר החמיר מהר"ש. שם קכח(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה וכו'. המג"א הביא דהר"ש אף שהיה סנדק בערב )סק"ו(שבת, לא הלך אל הסעודה כיון שהיה מנין בלעדו, כמו שמצינו בחודש אב דעל סעודת ברית מילה לא ]סימן תקנ"א ס"י בהג"ה[יאכלו בשר רק עשרה. והקשה לו השל"ה ]ח"ב מסכת שבת פרק נר דשם אותם היותר מעשרה מקיימין סעודת המצוה מצוה אות ז'[גם כן, דאוכלין מאכלי חלב, אבל למנוע הסעודה מכל וכל אין לנו, והשיב לו הר"ש דאין שמחה אלא בבשר. ע"ש ובמחצית השקל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם, דמנא להו דסעודת ברית מילה בעינן שמחה, ומה שבעלי ברית מותרין בבשר, הוא משום דיו"ט שלהם הוא, ולכן מותר כל המנין משום דהוי סניף להמצוה, או כיון דאין האיסור רק משום מנהג, ולכן משום כבוד המצוה מותרין בבשר, וא"כ מה השיב הר"ש דאין שמחה אלא בבשר. וגם דברי השל"ה צ"ע, לפי מה שהבין דמקיים סעודת מצוה אף במאכלי חלב א"כ למה הותרו המנין בבשר, יקיימו גם הם במאכלי חלב. ולכן נראה דזו היתה באמת כוונת השל"ה, דהסעודה מקויימת גם בחלב, והשיב לו כיון דאין שמחה אלא בבשר ולכן משום מצוה מותר בשמחה, ואם נאמר דאף היותר מהמנין הם סניף למצוה למה לא הותרו גם הם, ועל כרחנו דיותר מן העשרה אינם סניף כלל. ולפ"ז קשה לי על העולת שבת שהביא המג"א, דהקשה ]סק"ב[דהא דאין שמחה אלא בבשר היינו בזמן שבית המקדש קיים, וכוונתו דאיך אמר הר"ש דאין מקיים השמחה רק בבשר, והרי אף בבשר אין שמחה. ולפי מה שכתבתי הרי לא נתכוין הר"ש כלל לומר דהיותר מעשרה אין מקיימין, רק כוונתו דע"כ ,דמחלקינן בין העשרה לאינך, על כרחך דהם אינם סניף להמצוה דאל"כ מה נשתנו אלו מאלו. ועיין מחצית השקל דהביא שהקשו מפסחים דאמר אין שמחה אלא ביין, ותירץ המחצית )דף ק"ט ע"א(השקל דתרוייהו בעי, בשר ויין. ותימה בעיני, לפי הבנתם דבסעודת ברית מילה בעינן שמחה, ומעולם לא שמענו דיצטרך בסעודת מצוה יין דוקא. ומזה נראה ג"כ כמו שכתבתי דבסעודת מצוה לא בעי שמחה ופשוט. אכן צ"ע בעיני, לפי מה שכתבו דיותר מהמנין אינם נחשבים להמצוה, דלקמן בסימן תקנ"א מתיר מנין חוץ מהקרובים, ובזה לא אבין שום טעם, דבשלמא להשלים המנין הוא ממצות הסעודה, אבל מה טעם למנין אם יש עשרה בלעדיהם מהקרובים. עתה בהעתקה בא לידי ספר אליהו רבה וכתב לדחות ]סק"ז[דברי מהר"ש, וכתב דהא דיותר ממנין אסורים בבשר, הוא דחשו דיבואו להסעודה לא משום מצוה רק משום דרוצין לאכול בשר בימים אלו, ולא התירו רק מנין. ולפי מה שכתבתי יהיה ראיה לדבריו, והיינו דכיון דלעולם צריך מנין, התירו מנין, ולא דקדקו כל כך, אף דיש קרובים בלא הם. ודו"ק. שם קכט(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה וכו'. כתב במג"א , ושל"ה )סק"ו(]ח"ב מסכת שבת פרק כתב, מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בערב שבת נר מצוה אות ז'[כתב, הא וכו', ושל"ה השיב לו. ע"ש. וכו'. ובעולת שבת ]סק"ב[דאין שמחה אלא בבשר, דוקא בזמן שבית המקדש קיים, והוא בשר שלמי שמחה. ע"כ. ולא עיין בסנהדרין . ביאור )דף ע' ע"א(הדברים עיין במחצית השקל באריכות במה שכתב ליישב קושית ]סק"ד[על המג"א, ותורף דבריו, דס"ל למג"א כים החמד משה של שלמה דגם בזמן הזה אין שמחה אלא ]ביצה פ"ב סימן ה'[בבשר, כי הוא עיקר הסעודה, אלא דלא סגי בבשר לחודיה אלא בצירוף שמחת יין. ובזה אתי שפיר גם דברי מהר"ש, דבאכילת מאכלי חלב אין יוצאים מצות שמחת סעודת ברית מילה. עכ"ל. ע"ש. ולכאורה נעלם מעינו עין הבדולח דברי המג"א לקמן )סימן , שהקשה אמאי אונן מותר בבשר ויין בפורים וכו'. תרצ"ו ס"ק ט"ו(ואפשר לומר דפורים שאני, דכתיב ביה שמחה, ואין שמחה אלא בבשר, ומ"מ קשה דהא יו"ט נמי שמחה כתיב ביה, ואין חיוב לאכול בשר רק בזמן שבית המקדש קיים. עיין סימן תקכ"ט . עכ"ל. ואי נימא כים של שלמה, ודאי גם בזמן הזה חיוב ]ס"ג[לאכול בשר ביו"ט דהוא עיקר הסעודה, רק דצריך ג"כ יין. וצ"ע, דמחצית השקל קיצר במקום שהיה לו להאריך. שם (קל) הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה וכו'. כתב במג"א , ושל"ה כתב, מורי מהר"ש וכו'. עיין שם )סק"ו(בשל"ה מסכת שבת בתחלה . ]ח"ב פרק נר מצוה אות ז'[שם קלא(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת וכו' מותר. כתב הטור , דערב שבת סתמא קאמר כו'. נ"ב: )שיטה י'(וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון מילה ופדיון הבן מותר, כן נראה לי, וכן המנהג פשוט. ספר המפה והלבוש. ולע"ד נראה דלכתחלה יש ליזהר שלא יתחילו לסעוד בה אלא קודם תשע . וכן הוא המנהג . שעות. ב"ח ]סוף אות ג'[שם קלב(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת וכו' מותר. :נ"ב כתב הלבוש, אם אי אפשר לקיים שתיהם תדחה דאפילו באלו צריך סעודת שבת. יע"ש. וכתב הרב ב"ח ]אות ג'[שיזהר להתחיל לכתחילה קודם ]תשע שעות[. )שעה עשירית(יע"ש . שם קלג(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת וכו' מותר. לאכול בערב שבת, ומסתברא בסעודת מצוה כנישואין ומילה ופורים, שאין לדחות בזמנו, אף עד מנחה קטנה שרי, כדמוכח בריש ערבי פסחים מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ור' יוסי ]ק.[שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום, על כרחך דמצוה הוי. שם קלד(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת וכו' מותר. כתב מג"א , תדחה סעודת שבת. נ"ב: עיין מג"א )סק"ו(סוף סימן רע"ד. ועל כל פנים פשוט דבערב פסח וערב סוכות אסור אפילו סעודה שזמנה קבוע היום, כיון דחובה מדאורייתא , התם מיירי שיוכל לאכול בלילה. ומה שהביא המג"א )בסק"ג(לאכול בלילה וקודם תשע שעות. שם קלה(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת וכו' מותר. עיין באר היטב . ועיין בספר מנורה הטהורה )סק"ה(]קני דלכתחילה יש ליזהר שלא יתחיל בסעודה אלא המנורה סק"ו[קודם תשע שעות זמניות כדעת הב"ח , ודייק שם דגם ]אות ג'[הרמ"א סובר כן. יעו"ש. שם קלו(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת וכו' מותר. כתב )דף קנ"ד ע"א(בספר מאורי אור בחלק בן נון :וז"ל ומסתברא בסעודת מצוה כנשואין ומילה ופורים שאין לדחות בזמנו, אף עד מנחה קטנה שרי, כדמוכח בריש ערבי פסחים מעשה ברשב"ג ור' יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש ]פסחים ק.[עליהם היום, על כרחך דמצוה הוי. עכ"ל. שם קלז(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת וכו' מותר. כתב הבאר היטב , תדחה סעודת שבת. ע"כ. ויאכל )סק"ה(למחר שלש סעודות כמו שכתבתי בסימן רע"ד . תניא ]ס"ח[]ש"ע . וטוב שלא יהא בסעודה זו רק קרובים השייכים יותר הגר"ז ס"ו[לאותה סעודה, וגם הם לא ירבו לאכול, רק כדי שביעה. עטרת זקנים . ובתניא כתב מנין מצומצם לבד מן ]סק"ב[]שם ס"ז[השייכים לסעודה, כגון הקרובים והשושבינין בסעודת נשואין והקרובים ובעלי הברית דהיינו המוהל והסנדק בסעודת ברית מילה. ע"ש הטעם בקונטרס אחרון . ובנזר-]ובנז"י ]סק"א[)ובנ"א(ישראל[כתב בשם שלחן עצי שטים ]סימן נ"ג לקוטי רימ"א סק"ה[, דאסור לסנדק למנוע עצמו אפילו יש מנין ]סימן ה' סעיף ב'[בלעדו, דיו"ט שלו הוא. ובאליה רבה כתב להתיר אף שאר ]סק"ז[אנשים, דלא דמי לשבוע של תשעה באב, דהתם בשעת אכילה עביד איסור, משא"כ הכא בשעת אכילה אין איסור, רק שיאכל אח"כ, ומצוה קודמת קודם. וכתב שם עוד טעמים להתיר. עכ"ד. ועיין במגן אלף שהקשה, דשם כתב ההולך )סימן תמ"ד ]סק"ב[(למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין, משמע דסעודת ברית מילה לא מיקרי סעודת מצוה כל כך כמו סעודת אירוסין, א"כ אמאי פסק רמ"א דאסור לאכול סעודת אירוסין בערב שבת, וברית מילה מותר. עכ"ד. ואינו מובן קושייתו, דהא רמ"א טעמא קאמר, דסעודת ברית מילה זמנה קבוע. שם קלח(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה וכו' מותר. במג"א דאסור להניחו ערל. כצ"ל. )סק"ה(שם קלט(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה וכו' מותר. כתב הרב מג"א , עיין ביורה דעה ]סק"ה[סימן רס"ו בש"ך וט"ז, דיש אוסרים למול מילה שלא ]סקי"ח[בזמנה בערב שבת. עכ"ל. ודברי הרב ט"ז הם בסימן רס"ב ]ח"א סימן כ"א[שאסר מילה שלא , שכתב, דהרשב"ץ ]סק"ג[בזמנה בחמישי בשבת דוקא, היינו משום דסבירא ליה דבשלישי דוקא מסוכן, אבל להפוסקים דסבירא להו שכל שלשה ימים ראשונים מסוכן, אסור בחמישי ובערב שבת. והש"ך ז"ל חלק, ומתיר בין בחמישי ובין בערב שבת. וכ"כ הרב מג"א )סימן של"א שאין לחוש לזה . ]סק"ט[(שם (קמ) הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה וכו' מותר. נ"ב: משמע דהיא יותר נקראת סעודת מצוה מסעודת אירוסין, ועל פי ]מאי[ דאיתא גם כן בתוספות ערבי פסחים ובטוש"ע יו"ד . )דף קי"ד ע"א ]ד"ה ואין[()סימן רס"ה סי"ב(ועיין לקמן : ההולך בי"ד לדבר מצוה, )סימן תמ"ד סעיף ז'(]בניסן[לפנינו איתא משם הרשב"א וכן הוא בבדק הבית שם. ועיין לשכנה"ג)שם הגב"י סק"ד( שמגיה הרשב"ץ. וכ"כ ברכ"י שם)סק"ב(, ובסימן רמ"ח כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו כו'. דמשמע מלשונם דסעודת ברית מילה אינה נקראת סעודת מצוה כמו סעודת אירוסין . והבאה"ט הקשה להיפוך. ]סק"ג[שם קמא(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה וכו' מותר. כתב הבאר היטב , ועיין ביו"ד סימן )סק"ד(רס"ו וכו'. ע"ש בש"ך שפסק דמותר, וכן פסק במג"א )ס"ק י"ח(סימן של"א , וכן פסק בדרך החיים , וכן )סק"ט(]סימן רל"ב ס"ב[פסק בנודע ביהודה תניינא חיו"ד סימן ]קס"ו[, אלא שלא )קס"א(ישהה בכיוון על יום חמישי או ערב שבת. ועיין בזכור לאברהם בשם ברכי יוסף ]ח"א מערכת ש' הלכות שבת ערך מילה בשבת[]חיו"ד ועדות ביעקב , להחמיר שלא למולו סימן רס"ב סק"ב[]סימן ט'[בחמישי וערב שבת. ועיין שם בח"ג ]חיו"ד מערכת מ' אות ק"ל[בשם זכרון יוסף דמותר למול בהושענא רבה מילה ]סימן נ"ד[שלא בזמנה, ואין לחוש שיום שלישי הוא יו"ט שני, דלא אסר הרשב"ץ אלא כשיום שלישי שבת, לא כשיום ]ח"א סימן כ"א[שלישי יו"ט שני. שם קמב(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר. כתב המג"א דיש חילוק, ]סק"ה[פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשות בערב שבת, ומילה)ש(אף שעבר זמנו וכו'. ע"ש. ומיהו יש לדקדק, הלא גם בפדיון הבן אסור להניחו במזיד כמו במילה, וא"כ גם כן בפדיון הבן כל שעתה ושעתה זמניה הוא. וצ"ל דבשלמא גבי מילה אין מציאות כלל שיהיה שלא בזמנה אלא ע"י אונס, כגון שהיה חולה בשמיני וכיוצא בו, אבל בפדיון הבן כיון דאין איסור כ"כ אם הוא שלא בזמנו, א"כ יש מציאות שיהיה שלא בזמנו על ידי שיתעצל בדבר, לכן בפדיון הבן אסור לעשותו בערב שבת. וק"ל. שם קמג(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר. נ"ב: כתב הרב מג"א ז"ל ]סק"ה[וז"ל: פדיון הבן שעבר זמנו, אסור לעשותו בערב שבת. ומילה אע"פ שעבר זמנה, כגון שהיה חולה בשמיני, מיקרי זמנה קבוע, דכל שעתא ושעתא זמניה הוא, דאסור להניחו. ע"כ. והוא ז"ל ציין בזה דברי התוספות דמסכת מועד קטן )דף ח' ע"ב ד"ה מפני . יע"ש. ביטול פריה ורביה(ולפק"ד ,לא ידעתי מנא ליה דפדיון הבן אסור לעשותו מהך והרי לך דברי התוספות שם: וסעודת ברית מילה מותר לעשות בחול המועד, דליכא שמחה, כדאמרינן בפרק קמא דכתובות דלא מברכינן שהשמחה במעונו משום דאית )דף ח' ע"א(ליה צערא לינוקא. אי נמי כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה, אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד. ואין לומר הא זמנה קבוע, תינח בזמנה, שלא בזמנה היאך יהיה מותר. ]חגיגה ח:[ונראה לי דקיימא לן כרב אשי .'ואינו אסור לערב כו ועוד י"ל דלא חשיבי שמחה כי אם סעודת נישואין כו'. יע"ש. ולפק"ד יש לדקדק מנא ליה להרב ז"ל דפדיון אסור לעשות בערב שבת, אי משום מה שנסתפקו התוספות שם וכתבו תינח בזמנו כו', התם לא קאי אלא לענין סעודה, וטעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה. אמנם בעיקר עשיית הפדיון בלתי סעודה, אפילו התוספות פשיטא להו דמותר לפדותו במועד בין בזמנו בין שלא בזמנו. ועוד דלמסקנא הכי כתבו, דגם בסעודה מותר אז משום דקיימא לן ]כרב אשי[, או משום )כר"י(דלא חשיב שמחה כי אם נשואין כו', א"כ מנא ליה לאסור פדיון הבן בערב שבת. ואי משום סעודה, ליעבד פדיון באותו יום והסעודה יניח לליל שבת או למחרת יום השבת . ולענין דינא, לפק"ד נראה לי בהיפך, דפדיון הבן אף שעבר זמנו יכול לעשותו בערב שבת, ומשום סעודה, או יניחו אותם עד הלילה או יעשו סעודת עראי ולא קבע, אי נמי במיני פירות ותרגימא. אמנם מילה ודאי דאסור לעשות, וכמ"ש והבאתיו לעיל בסימן רמ"ח בתשובות התשב"ץ , ]ח"א סימן כ"א[וכתבתי עלה באורך לישב מה שהקשה הרב ש"ך ז"ל ]סימן רס"ו . יע"ש. ודוק. סק"ח[שם קמד(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר. וכתב הרב באר היטב שם , דפדיון שעבר זמנו אסור לעשות הסעודה בערב שבת. ]סק"ד[)דף ז"ך ע"א(. ועיין עיקרי הד"ט ע"ש. ועיין להרב ברכות מים . וכבר עמדתי במקום אחר אי סעודת פדיון הבן )סימן י"א אות י"ב(הוא לעכובא דיקרא סעודת מצוה. ע"ש בס"ד. וחכם בני אברהם הי"ו, הובאו דבריו בספרי הקטן חקקי לב , אסף )ח"א סימן נ"ו(וקבץ הסעודות שנקראו סעודת מצוה. ע"ש. ]ועיין למוה"ר קהלת יעקב אלבעלי , ולהרב יצחק ירנן שם )פ"ל ה"ד(]דף ס"ה , לקביעות סעודה בערב שבת. ולענין סעודת מצוה, עיין ע"ב[להרב אליה זוטא , והרב שלחן גבוה , ]סק"י[)סימן תר"ע ]סק"ז[(, ולהרב יוסף למר והרב עה"ש מ"ב )סימן של"ט ס"ד([)]חיו"ד לענין מי שנוהג שלא לאכול בשר ליל הששי. יע"ש[. סימן ו'(. שם קמה(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר. וכתב הרב מג"א ז"ל , )סק"ה(דפדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת וכו', כן משמע בתוספות במועד קטן וכו'. ע"ש. ]ח: ד"ה מפני ביטול[הוה עובדא באיניש דלא מעלי, שבשאט בנפש לא רצה לפדות .דדריש בחגך ולא באשתך ולא משום עירוב שמחה בשמחה .עיין מה שהעיר על דבריו הרב דברי מנחם הגה"ט)סק"ב(, נדפס לקמן אות קמ"ו בנו בזמנו מחמת קטטה והקנטה עם חמיו ואשתו, ואחר עבור קצת ימים נתוודע הדבר לבית דין, וקרא בפניו לאותו האיש וגער בו הרבה, והתרה בו בכל תוקף וחוזק לקיים מצותו בב ל יעבור, וקבל עליו. אך יען באותה שעה כבר פנה היום והיה לעת ערב, נתחייב לפדות את בנו ביום מחר בבוקר בלי שום איחור כלל. ושוב נזכרו שיום מחר הוא יום הששי, ופדיון שעבר זמנו אסור בערב שבת כנזכר. ולפק"ד נראה דעם כל זה אין למנוע מעשות הפדיון בערב שבת מכמה טעמי, חדא, דבאיש כזה קשה ורע מעללים ומזלזל בקיום המצוות כידוע ומפורסם ליודעו ומכירו, א"כ בעת ובעונה הזאת שברחמי שמים עלה בידינו לכופו לקיים מצותו, אין לנו לדחותו ליום ראשון, דשמא יברח אל ארץ אחרת לפי רשעתו וקמצנותו, ותתבטל המצוה לגמרי ח"ו, ובכהאי גוונא חשיב מצוה בעידנא, והוא יפדה את בנו אפילו בערב שבת. ותו דאעיקרא נראה דעיקר האיסור שלא לעשות פדיון בערב שבת, אינו אלא מפני הסעודה, דמפני כבוד השבת בעינן שיאכל סעודת שבת לתיאבון, וגם שע"י הכנת סעודה זו לא יהיה פנוי לטרוח בצרכי שבת, וא"כ אפשר לקיים מצות פדיון בלי סעודה בערב שבת, ויעשה הסעודה בלילה כמו כשחל תענית צבור ביום המילה, ואין לדחות המצוה מפני זה, ואל יחמיצנה. ותו שהרי כתב הרב פרי מגדים ז"ל בחלק אשל אברהם , דאם שכח )סק"ה(וסבור שמותר לעשות סעודת פדיון הבן שלא בזמנו בערב שבת, והכין צרכי סעודה, אפשר להתיר, דאנוס הוא ולא מיקרי מזלזל בכבוד השבת וכו'. ע"ש. ותו דלפי הטעם שכתב הרב מג"א ז"ל בשם ]ר"ח[ לאיסור סעודה, דהיינו משום דמתוך )סק"ד()ר"ת(טרדת הסעודה לא יתעסק בצרכי שבת כנזכר, כתב הרב תוספת שבת ז"ל דאם יש מי שיכין בשבילו שרי, וא"כ גם בנדון ]סק"ג[דידן אפשר לעשות גם הסעודה ע"י שיקנה מן המוכן רקיקים הנמכרים בשוק המוכנים ועומדים בכל יום בבוקר, דליכא שום טירחא וביטול כלל. ולטעם האחר שיכנס לשבת כשהוא תאב, הנה כשעושה הסעודה בבוקר, ואינה סעודה גדולה, אלא כדרך שרגיל לאכול בכל בוקר, לא יעצרנו סעודה כזו מלהיות תאב בסעודת שבת, ואיסור סעודה בערב שבת אינו אלא מחצות היום ואילך, כמו שכתב הגאון בספר שאילת יעב"ץ ז"ל ח"א )סימן ג"ל , וכתב שכן דעת רבנו הטור ז"ל בסימן זה. ע"ש. וכל דף נ"ה ע"א(זה לשיטת הרב מג"א ודישרן סמיכין עלוהי, יש להתיר בצירוף כל הטעמים הנזכרים, כל שכן למאי דחזה הוית להרב חיי אדם ז"ל בהלכות שבת , שחלק על הרב מג"א ז"ל, )כלל א' אות ח'(וכתב דגם פדיון הבן אפילו שלא בזמנו יכול לעשותו בערב שבת, כמילה שלא בזמנה, ומ"מ נכון להקדימה בבוקר כדי שיוכל לאכול סעודת שבת לתיאבון. ע"כ. ובחלק נשמת אדם ז"ל ביאר דבריו בהרחבה, דכשם שמילה כל יומא זימניה הוא ]סק"א[שאסור להניחו ערל, גם פדיון הבן כל שעתא ושעתא זימניה הוא. והביא מדברי הרב החינוך ז"ל שכתב וז"ל: )מצוה שצ"ב(ואע"פ שאין למצוה זו זמן קבוע, ובכל שעתא ושעתא אחר שלשים יום זמנו הוא. וכן כתב בים של שלמה בבא קמא )פ"ז דסעודת פדיון הבן אפילו עבר זמנו, מ"מ כל יומא סימן ל"ז(חיובא הוא. ומה שנסתייע הרב מג"א ז"ל מדברי התוספות, ליכא ראיה, דאינהו ז"ל איירו דוקא בחול המועד, מטעם דאין מערבין שמחה בשמחה, אבל בערב שבת דחל עליו החיוב בכל רגע לפדותו, א"כ בודאי שצריך לפדותו, וכיון שכבר פדה, מותר ג"כ לעשות הסעודה. ומכל שכן למה שכתב הרב ש"ך ז"ל ביו"ד , דפדיון הבן אין בו שמחה דמותר אפילו בחול )סימן ש"ה ]סקט"ו[(המועד, כל שכן דמותר בערב שבת. וסיים : וכן ]הנשמת אדם[המנהג פשוט כאן ק"ק ווילנא, שבערב פסח כשיש פדיון הבן אפילו שלא בזמנו, הבכורים אוכלים שם על פי הגר"א ז"ל. ע"ש. הרי דפשיטא ליה טובא להתיר פדיון שלא בזמנו בערב שבת, ואפילו סעודה, דחשיב ליה סעודת מצוה. וכן ראיתי להגאון הרב מר וקציעה ז"ל שכתב על דברי הרב מג"א ז"ל הללו, דעינא דחזי דלמסקנת התוספות ז"ל שם ודאי שרי פדיון במועד אפילו שלא בזמנו, כל שכן כאן, ואי משום דאין בו משום שהויי מצוה, היא גופא קשה, אמאי לא נימא הכא נמי דמשעבר התחלת זמנו כל שעתא זמניה כמו במילה ואין מחמיצין המצוה, וכי מי שיאכל שום וכו', דמאי שנא הא מהא. ומה גם, דהכא ליכא דררא דאיסורא דאורייתא לגמרי, אלא זהירות בעלמא לכבוד שבת, ובכל דהו מיעקר. את"ד ז"ל. ע"ש שהאריך עוד בזה לדחות דינו של הרב מג"א ז"ל. גם ראיתי להרב בית מנוחה ז"ל שציין בזה גם להרב ברכות מים ז"ל שחלק ]דף ג' ע"א אות ב'[על הרב מג"א ז"ל, שכתב וז"ל: ולענין דינא, לפי )בדף ז"ך ע"א(קוצר עניות דעתי נראה בהיפך, דפדיון אף שעבר זמנו יכול לעשותו בערב שבת, ומשום סעודה, יניחו אותה עד הלילה, או יעשו סעודת עראי, אי נמי במיני פירות ותרגימא. ע"כ. כל שכן בנדון דידן מהטעם האמור. וכן נעשה מעשה רב על פי כל מאי דכתיבנא היום ערב שבת סדר לך לך יו"ד חשון שנת תזכ"ר בס"ד, לפדות הבן בערב שבת ולסעוד סעודה קלה אחר הפדיון בבוקר. וה' יצילנו משגיאות אכי"ר. שם קמו(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר. על מה שכתב מור"ם דסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר, כתב הרב מג"א וז"ל: פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בערב )בסק"ה(שבת כו', כן מוכח בתוספות במועד קטן כו'. ועיין ]ח: ד"ה מפני[סימן תקס"ח כו'. והבאה"ט העתיק כן: ופדיון הבן ]סק"י[)בסק"ד(שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת כו'. ע"ש. וכן ראיתי להרב )בדף ז"ך ע"א(שהבין כן, דהרב מג"א אוסר פדיון ברכות המים הבן שעבר זמנו לעשותו בערב שבת, ובכן תמה עליו דמנא ליה מהתוספות שהביא דפדיון אסור לעשותו, דהתם לא קאי אלא לענין סעודה כו', אמנם בעיקר עשיית הפדיון בלתי סעודה, אפילו התוספות פשיטא להו דמותר אפילו שלא בזמנו פודה. ולענין דינא, דפדיון הבן אפילו שעבר זמנו יכול לעשותו בערב שבת, והסעודה יניחו עד הלילה או יעשו סעודת עראי כו'. ע"ש. ולעניות דעתי קל'ה כמות שהיא, אחר הסליחה רבה נראה לי דאפשר לומר דאין כוונת הרב מג"א דאוסר פדיון הבן שעבר זמנו לעשותו בערב שבת, אלא לענין סעודה קא מיירי, ונודע דדרכו של הרב מג"א ז"ל הוא דטמ'ן ברמ'ז, והעד במה שבנה לו ציו'ן עיין מ"ש בסימן תקס"ח, ופוק חזי שם בס"ק יו"ד על מה שכתב: וצ"ע אם חל יום שלשים ואחד בשבת וביום ראשון הוא תענית כו', אם מותרים לאכול, הביא דברי התוספות הנזכרים כו', אבל סעודת פדיון הבן צ"ע כו', תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהא מותר כו'. לכן נ"ל דיעשו הסעודה בלילה כו'. הרי דאינו אסור הפדיון לעשותו, אלא הסעודה דיעשו אותה בלילה. מה מיקרי סעודת מצוה, עיין בש"ע או"ח סימן תמ"ד ]ס"ז[וסימן תקנ"א , יד אהרן )ס"י()סימן תרס"ח בהגב"י( ]סימן תמ"ד , חוות יאיר ז"ל . ועיין מה שכתב שארנו הרב )סימן ע'(הגה"ט[אהל יעקב מנשה . )מערכת הס' אות ח'(שם קמז(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר. עיין באר היטב . ובספר ]סק"ד[ברכות מים מתיר גם שלא בזמנה בלא סעודת קבע, וכן במ ור וקציעה השיג על המג"א שאוסר שלא בזמנה. עיקרי הד"ט ]סימן . וכן מתיר החיי אדם הלכות שבת כלל א' , ע"ש י"א אות י"ב[]ס"ח[בנשמת אדם . ]סק"א[שם קמח(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר. עיין באר היטב דבעבר )סק"ד(כתב, דהמקיל זמנו אסור. ובספר מנורה הטהורה ]קני מנורה סק"ז[יש לסמוך אפוסקים שהביא שם דבאקראי שרי. יעו"ש. ועיין )דף מ"ו(שכתב: ההבדל שבין מילה לפדיון בספר מנחת פתים הבן, עיין מג"א , ודבריו בלתי מובנים. ויתכן )סימן תקס"ח סק"י(דבמילה חיישינן שמא ימות ויתבטל המצוה, משא"כ בפדיון הבן, דאף שימות לאחר שלשים הוא מחויב בפדיון, עיין ביו"ד . ועיין בנשמת אדם כלל א' , שכתב )סימן ש"ה סי"ב בהג"ה(]סק"א[בשם הגר"א שמשיג על המג"א, וכתב דפדיון הבן דמי למילה. ]ע"כ[. ועיין בספר ברכות מים שמתיר גם שלא בזמנה בלא סעודת קבע. וכן בספר מור וקציעה השיג על המג"א שאוסר שלא בזמנה, מובא בעיקרי הד"ט . ]סימן י"א אות י"ב[שם קמט(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר. כתב הבאר היטב , ופדיון )סק"ד(הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת וכו'. ע"כ. ובספר ברכות מים התיר לפדות בלא סעודת קבע, וגם הרב מור וקציעה התיר ודחה דברי מג"א. עיקרי ד"ט . וכן ]סימן י"א אות י"ב[פסק בתניא דיפדנו בלא סעודה של משתה. עכ"ל. ]ש"ע הגר"ז ס"ח[אם שכח וסבור שמותר לעשות סעודה לפדיון הבן שלא בזמנה בערב שבת והכין סעודה, אפשר להתיר ויעשה בשחרית. אשל אברהם . ובחיי אדם כתב, דנראה לו ]סק"ה[]כלל א' ס"ח[דמותר לעשות סעודה של פדיון הבן אפילו שלא בזמנה, דגם פדיון הבן כל שעתא זמנה, דכן כתב בחינוך מצוה )שצ"ד(]שצ"ב[, דכל שעתא ושעתא הוה ליה זמנה, וכ"כ בים של שלמה בבא קמא , דסעודת פדיון הבן אפילו עבר )סימן ל"א( ]פ"ז סימן ל"ז[זמנו, כל יומא חיובא הוא. ע"ש. והמג"א לשיטתו בסימן תקס"ח שכתב בשם התוספות דלא הוי ]סק"י[]מועד קטן ח: ד"ה מפני ביטול[סעודת מצוה. עכ"ד. שם (קנ) הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר. כתב במג"א , פדיון הבן שעבר )סק"ה(זמנו אסור לעשות ו בערב שבת. ההבדל שבין מילה לפדיון הבן, עיין מג"א סימן תקס"ח . ודבריו בלתי מובנים, ויתכן ]סק"י[דבמילה חיישינן שמא ימות ויתבטל המצוה, משא"כ בפדיון דאף שימות לאחר שלשים הוא מחויב בפדיון, עיין ביו"ד סימן ש"ה . ועיין בנשמת אדם בשם הגר"א ]סי"ב בהג"ה[]כלל א' סק"א[שמשיג על המג"א, וכתב דפדיון הבן דמי למילה. שם קנא(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר. המג"א כתב, שפדיון הבן )סק"ה(שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת, ומילה אע"פ שעבר זמנה מיקרי זמנה קבוע, דכל שעתא ושעתא זמנה הוא דאסור להניחו ערל, כן משמע בתוספות מועד קטן )דף ח' ע"ב ד"ה מפני ביטול פריה . עכ"ל. והנה חוץ ממה שקשה כמו שכתבתי בס"ק ורביה(הקודם , דהרי התוספות כתבו כן בתירוץ הראשון לענין חול המועד, אף אם נאמר דגם סעודת ברית מילה מיקרי שמחה, מכל מקום כיון דזמנו קבוע מותר בחול המועד, ולפי דברי המג"א אף שלא בזמנו מיקרי קבוע ומותר בחול המועד, וא"כ למה מבואר בש"ס דסעודת אירוסין אסור לעשות בחול המועד, והרי גם כן מותר לארס, ולדברי המג"א היכי דהמצוה מותרת ]סק"ג[אף הסעודה מותרת. וגם מה שכתב דפדיון הבן דעבר זמנו אין לעשותו, גם כן הוא תימה לפענ"ד לדחות המצוה משום הסעודה שאין יכול לעשותה . ומה שחילק בין מילה לפדיון הבן, וכתב דמילה נקרא זמנה משום דאין יכול להניחו ערל, וכן ראיתי להרבה אחרונים שהביאו דברי המג"א, ומאד תמה אני איך השיאו במחכ"ת דברי התוספות לאשר לא עלה על דעתם. וצריך אני להעתיק דברי התוספות, דעל מה דאמרינן בש"ס שם דאין נושאין בחול המועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה, כתבו התוספות וז"ל: וסעודת ברית מילה )ד"ה מפני ביטול פריה ורביה(מותר לעשות בחול המועד דליכא שמחה, כדאמרינן ]כתובות ח.[דאין מברכין שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא. אי נמי, כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה. אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר במועד, ואין לומר הא זמנה קבוע, תינח בזמנה שלא בזמנה האיך יהיה מותר. ונראה דלא חשיבי שמחה כי אם שמחת נישואין לבד. ע"כ. והנה היה קשה להמג"א דהניחו התוספות מילה דאיירי בה וסיימו בפדיון הבן, והיה להם לומר אחר מה שכתבו אי נמי כיון שזמנו קבוע, היה להם לומר אכן שלא בזמנו צ"ע. לכן פירש המג"א דמילה אף שלא בזמנה מיקרי זמנה דאסור להניחו ערל. ותימה בעיני, דהעיקר חסר מן הספר, וכי לא היו צריכין התוספות לכתוב כן בפירוש דאף שלא בזמנה הוי זמנה דאין להניחו ערל. גם קשה דלמה התחילו אבל סעודת פדיון הבן צ"ע וכו' תינח בזמנה, משמע דאף בזמנה היה להם צ"ע, ולפי הבנת המג"א לא היה להם לומר אבל וכו' שלא בזמנה צ"ע. אכן פשוט דבתחילה כתבו דברית מותר לעשות בחול המועד, ויש בזה שני טעמים, או דמשום צערא דינוקא לא מיקרי שמחה, או כיון דהוי זמנו, ואח"כ כתבו דפדיון הבן צ"ע, דשם לא שייך צערא דינוקא ונפל טעם הראשון, וע"ז כתבו ואין לומר, דמ"מ זה גם כן אמת, דכיון דהוא זמנה אין לבטל זה מפני זה ודי טעם זה, שלא בזמנו האיך מותר, וא"כ פשוט דלכן לא כתבו התוספות צ"ע על מילה שלא בזמנה, דהיה ברור בעיניהם טעם הראשון דמשום צערא דינוקא לא הוי שמחה. והנה בושני לומר דלא ירדו להבנת דברי התוספות, אכן כל מעיין יראה דדברי אמת וצדק. ולפ"ז מה דיליף המג"א מדבריהם לענין ערב שבת דאין הטעם משום שמחה בשמחה, רק משום דאין לקבוע סעודה בערב שבת, ובזה יש חילוק בין מילה לפדיון הבן , הוא תימה בעיני, דמעולם ל א עלה על דעת התוספות דמילה שלא בזמנה נקרא זמנה, וגם ודאי אין לדחות פדיון הבן משום דאין זמנה, ורק אם נאמר כיון דשלא בזמנה הוא אין לעשות הסעודה, דלא שייך בזה לומר דאין לבטל זה מפני זה, דלא שייך כן רק היכי דחלו שניהם כאחד כמו שכתבתי בס"ק הקודם, א"כ אף מילה שלא בזמנה אין לעשות סעודה. ואם נאמר כמ"ש המג"א )בסק"ג(דכיון דיכול לארס שוב הוי זמנה ומותר לעשות הסעודה, א"כ פשוט דאף פדיון הבן היה יכול לעשות בערב שבת עם הסעודה. ואכן כבר תמהתי, דאיך נוכל לומר כיון דיכול לארס שוב הוי זמנו, א"כ אף בחול המועד דיכול לארס למה אסורה הסעודה, והרי פשוט להם להתוספות דכל בזמנו אין לבטל זה מפני זה, ועל כרחנו דכל זה נקרא שלא בזמנו. ועוד תימה לי על המג"א דסבר לדחות פדיון הבן משום עונג שבת, למה מותר להפליג בספינה לדבר מצוה ולא חיישינן לעונג שבת, ולא מחלקינן שם בין מצוה שהיא בזמנה, רק דלכל מצוה יכולין לדחות עונג שבת. ואך על כרחנו דמה שכתב הרמ"א דדוקא בזמנה, היינו רק לענין סעודה של המצוה, דאין לדחות סעודת שבת משום סעודת מצוה אחרת שלא בזמנה, אבל המצוה עצמה בין המילה בין הפדיון בודאי אין לדחות, אבל הסעודה אף של ברית מילה שלא בזמנה אין דוחה סעודת שבת שהוא זמנה, ובודאי אם היה פשוט לדחות את מצות פדיון הבן משום הסעודה, יותר נאמר דיעשה הפדיון עם סעודה. אלא בודאי הסעודה נדחית כמו סעודת אירוסין לדעת המחבר דאסור לעשות בערב שבת. וזה ברור ונכון. אכן כ"ז אני כותב לפי שיטת השו"ע והרמ"א, אבל כבר כתב הרב מנורה הטהורה דהמנהג לעשות אף סעודת פדיון הבן שלא בזמנה בערב שבת, ויש לסמוך על הסובר דדוקא לקבוע הסעודה בכל ערב שבת אסור, אבל באקראי מותר, וזה נכון וברור. ועיין לקמן סימן תקס"ח מה שכתבתי. ודו"ק. ]סק"ב[שם קנב(הגה וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר. הנה המגן אברהם )סימן רמ"ט כתב, שפדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשות הסעודה בערב סק"ה(שבת, אבל מילה שלא בזמנה, כגון שהיה התינוק חולה בשמיני, הויא כאילו בזמנה, משום דכל שעתא ושעתא זמניה הוא, שאסור להניחו ערל. וכ"כ האליה רבה , ובספר תוספת שבת )סק"ח(. אבל הגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה כתב, )סק"ד()סימן רמ"ט(שאפילו בפדיון הבן שעבר זמנו, מ"ט לא נימא הכא נמי שמתחלת זמנו כל שעתה ושעתא זמניה הוא כמו במילה, דמאי שנא הא מהא, והרי אין מחמיצין המצוה, וליכא מאן דסליק אדעתיה למדחי עשה דאורייתא, דכל יומא זמניה הוא, וחיובא רמי עליה בכל שעה לקיים מצות פדיון הבן, ולא יעבור אעשה, שאין מחמיצין את המצוות, שהסעודה אינה אסורה בערב שבת, שאינה אלא זהירות בעלמא. ע"ש. ולכאורה מבין ריסי עיניו שהשוה פדיון הבן למילה, משמע דס"ל כמ"ש הרב הלבוש )סימן וז"ל: על פדיון הבן יש לברך שהחיינו אף בבין תקנ"א, י"ז(המצרים, ולא יאחר כדי שלא יחמיץ את המצוה, כי מיום שלשים והלאה אם יעכב מצות הפדיון "עובר בעשה בכל יום". וכ"כ בתניא רבתי , שהאב חייב בפדיון הבן מיום שלשים )סימן צ"ח(ואילך, שנאמר "ופדויו מבן חודש תפדה" . ומכאן ]במדבר י"ח, ט"ז[ואילך כל יום ויום עובר עליו בעשה דתפדה. וכן משמע מפירוש רש"י . וכ"כ בפשיטות בספר תורה תמימה )בכורות דף י"ג רע"א(. וכ"כ בשער הכולל , )שמות ל"ד, כ', אות כ"ז()פרק ט"ו אות ב'(שהמתעכב מלפדות את בנו הבכור עובר עליו בעשה בכל יום ויום, ושכן נראה מדברי אדמו"ר הגר"ז בסדורו, שכתב מכאן ואילך עובר בעשה. ע"כ. ולכאורה לא משמע כן בש"ע הגר"ז וז"ל: סעודת פדיון הבן שאירע אונס ולא )סימן רמ"ט סעיף ח'(פדאו ביום ל"א ללידתו, אין לפדותו בערב שבת ולעשות סעודה, שכיון שכבר נדחית המצוה מזמנה, ידחנה ג"כ מערב שבת מפני כבוד השבת. ע"כ. אלמא דס"ל כהמג"א שבפדיון הבן אינו עובר עליו בעשה בכל יום, שאם כן לא הוה מדחינן עשה דפדיון בערב שבת. ועיין במש"כ עוד בזה בשו"ת יביע אומר ח"ו )חיו"ד סימן . וצ"ע. גם הרב חיי אדם בנשמת אדם כ"ה אות ב'()הלכות שבת כלל הביא דברי המג"א הנ"ל, וכתב לדחות דבריו, שאף א' סימן א'(בפדיון הבן אמרינן כל שעתא ושעתא זמניה הוא. ושכן כתב , שאף לאחר שלשים יום אמרינן כל בספר החינוך )מצוה שצ"ב(שעתא ושעתא זמניה הוא. וסיים, וכן המנהג פשוט כאן בק"ק וילנא בערב פסח שאף בפדיון הבן שלא בזמנו הבכורים אוכלים שם ע"פ הוראת הגר"א. ומ"מ פסק החיי אדם שיש להקדים הפדיון והסעודה בבוקר, כדי שיוכל לקיים סעודת שבת בתיאבון. ]וכ"כ הב"ח והגר"ז , דלכתחלה יעשו הסעודה ]סוף אות ג'[]ס"ז[קודם זמן הסמוך למנחה קטנה[. וכן פסק המשנה ברורה )סימן . והגאון בית מאיר או"ח הביא מ"ש רמ"ט סקי"ב()סימן תקס"ח ס"ב(המג"א , שאם חל יום ל"א בשבת, ונדחה פדיון הבן )שם סק"י(ליום ראשון, שהוא יום תענית של עשרת ימי תשובה, לא יעשו הסעודה אלא בלילה. ולא דמי למילה שלא בזמנה, דהתם כל שעתא ושעתא זמניה הוא, שאסור להניחו ערל. משא"כ בפדיון הבן. וכתב שהמג"א הוציא כן מהתוספות מועד קטן )ח: ]ד"ה , דבמילה אמרינן דכל יומא ויומא זמניה הוא, אבל פדיון מפני[(הבן כיון שעבר זמנו יכולים לדחותו יותר. וחלילה, אין זו כוונת התוספות, דהא שהויי מצוה לא משהינן. וכן מבואר בדברי מהרש"ל בספר ים של שלמה , שפדיון הבן )פרק ז' דב"ק ]סימן ל"ז[(והמילה שוים בזה. ופירוש דברי התוספות בלי ספק הוא וכו'. הילכך מותר לעשות הסעודה ביום ראשון בשעת הפדיון ומותרים לאכול כמו בסעודת מילה. ע"כ. וכ"כ הרב ברכות המים )סימן רמ"ט דף כ"ז ע"א(, לדחות ראית המג"א מהתוספות מו"ק , )ח:(ושיש לקיים מצות פדיון הבן שלא בזמנו אף בערב שבת. ומ"מ יעשו הסעודה בליל שבת, או בערב שבת במיני תרגימא. ע"ש. גם בשו"ת מעשה אברהם תמה בזה ע"ד המג"א, )חאו"ח סימן מ"ט(והעלה שאף בפדיון הבן שלא בזמנו, יש לעשות הפדיון והסעודה בערב שבת, שהיא סעודת מצוה. אך נכון שיעשה הסעודה כרגיל בבוקר השכם, ושלא כדברי הרב ברכות המים הנ"ל שהצריך לעשות במיני תרגימא. ע"ש. וכ"כ בספר תורת , שהכרעת האחרונים היא שאף חיים סופר )סימן רמ"ט ס"ק י"ב(בפדיון הבן שלא בזמנו מותר לעשות הסעודה בערב שבת )סימן רמ"ט סק"ג(לכתחלה. ע"ש. וכן העלה הרב פתח הדביר , והביא דברי הרב חיי אדם הנ"ל, ושאר אחרונים. ]ועיין בשו"ת

סעיף ג

,שארית יוסף ס"ס ל"ט[. ומ"מ טוב לעשות פדיון הבן בליל ששי לפי מה שהעלתי בשו"ת יביע אומר ח"ה , )חיו"ד סימן כ"ה אות ו'(שמכיון שזריזים מקדימים למצוות, יש לפדות את הבן הבכור בליל ל"א. וגם העלתי שם כדברי רבנו גרשום , )בכורות מט.(שא"צ להמתין לכ"ט י"ב תשצ"ג, וכמו שהעלה בשו"ת אמרי יושר ח"ב , כדעת רוב הפוסקים וכדעת הגאון יעב"ץ, )סימן קל"ב(שאין להשגיח כלל על כ"ט י"ב תשצ"ג. ע"ש. גם המהר"ם שיק כתב, שהמנהג הפשוט בישראל לפדות )חיו"ד סימן ש"ב, וסימן ש"ג(את הבן הבכור ביום ל"א בבוקר השכם, אפילו נולד סמוך לשקיעת החמה, שלא מלאו לו כ"ט י"ב תשצ"ג. וכמ"ש הגאון יעב"ץ. וכן כתב הרב פרח מטה אהרן והרב כתר כהונה. וכן עיקר. ע"ש. וכ"כ בשו"ת ערוגות הבושם . הילכך )חיו"ד סימן רמ"א(אם חל יום ל"א של הבן בערב שבת, יש לפדותו בליל ששי, שהוא ליל ל"א, ואז יעשו גם הסעודה, בלי שום פקפוק כלל. קנג(דרך אנשי מעשה להתענות וכו'. ובתשובות כתב סופר , שאינו ראוי אלא לחסידים )סימן ל"ט(ותלמידי חכמים שיודעים בנפשם שיש מעצור ברוחם גם כשהם רעבים ביותר לכוין דעתם לאכול לשם מצוה, אבל להמונים יש לחוש כשיהיה תאב ביותר, לא יכוין כלל בשבת למצות שבת, רק למלאות כריסו. ע"ש. שם קנד(דרך אנשי מעשה להתענות וכו'. עיין בשו"ת כתב סופר שכתב, שאינו ראוי אלא לחסידים )סימן ל"ט(ותלמידי חכמים שיודעים בנפשם שיש מעצור ברוחם גם כשהם רעבים ביותר לכוין דעתם לאכול לשם מצוה, אבל להמונים יש לחוש כשיהיה תאב ביותר, לא יכוין כלל בשבת למצות שבת, רק למלאות כריסו. ע"ש. שם קנה(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. כתב הטור , ויראה כו'. נ"ב: מיהו ברוקח סימן )שיטה י"ד(]ל"ו[ כתב, דאין להתענות לכתחלה בערב שבת, דאמרינן )ל"ב(במגילת תענית , הנשבע להתענות בערב שבת הרי זו ]פי"א[שבועת שוא, שמקצת ערב שבת כשבת. ב"ח . ועיין מה ]אות ד'[שכתב בסימן תרפ"ו סעיף ד'. ]הב"ח[שם קנו(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. ,וצ"ע דהא אמרינן בסוף מגילת תענית הביאה מרדכי סוף פ"ק ]פי"א[דתעניות והגהות סמ"ק : אמר ר' ]סימן תרל"א[)סימן צ"ו ]אות כ"א[(דוסתאי משום ר' יוסי הגלילי, הנשבע להתענות בערב שבת הרי זה שבועת שוא, שמקצת ערב שבת כשבת ומקצת ערב יום טוב כיו"ט. ואע"ג דב"י הביא ראיה לזה מן הירושלמי ]תענית פ"ב סוף דרבי אבין ציים כל ערובת שבת, מ"מ יש להסתפק אם הי"ב[ראוי בזה לילך אחר הירושלמי. וגם התשב"ץ תלמידו של מהר"ם פסק דאין להתענות ]לכתחילה[ בערב שבת מכח )סימן ק"ו(מגילת תענית. ועוד דבפ"ד דתענית במקצת נוסחאות ]כו.[אמרינן, אנשי מעמד לא היו מתענין בערב שבת מפני כבוד השבת. וגם מרדכי הביאו ב"י סוף סימן זה ]עירובין סימן תצ"ד[כתב, שפעם אחת אירע עשרה בטבת ביום ששי, וכשרצה ר"י לילך לבית הכנסת, טעם את התבשיל כדי שלא יכנס בשבת כשהוא מתענה. ועיין לקמן סימן תרפ"ו, שכ"כ בעל מגיד ]בב"י[משנה . ]הלכות תעניות פ"ה ה"ה[שם קנז(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. כתב ]ז'[, אם קבל עליו להתענות במג"א ס"ק ,'וכו )ד'(וצריך לומר דהא דר' אבין ציים כל ערב שבת ]ירושלמי תענית פ"ב היינו משום שהיה איסטניס. עכ"ל. והא דאמרינן בפרק סוף הי"ב[בכל מערבין איבעי לן בר בי רב דיתיב )]עירובין[ דף מ' ע"ב(בתעניתא במעלי שבתא וכו', היינו באם היה איסטניס. ועיין בטור גם כן. שם קנח(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. כתב ב"י , והראיה שהביא אינה מוכרחת, )שיטה מ"ז(וממקום אחר וכו'. נ"ב: מצאתי כתוב למהר"ם טיוולי וז"ל: אמר משה, איני יודע מהו הביאור שמצא בירושלמי ]תענית פ"ב סוף יותר מתלמודא דידן, אי משום דבירושלמי קאמר עירובא הי"ב[דשבתא דמשמע קביעות, הכי נמי משמע לישנא דתלמודא דידן, דקאמר הני בי רב דיתבי בתעניתא, דהכי הוא פירושו, שדרכם לישב בתענית כל מעלי דשבתא. עכ"ל. וכוונת מרן לדעתי היא מבוארת, דמהתם לא יש ראיה, דדלמא אין הכי נמי דלא עבדי שפיר, ומאי דבעי בגמרא, היינו כיון שכבר קבלו עליהם להתענות מהו להשלים, וכמו שכתב הב"ח סימן תרפ"ו , אבל ממה שאמרו בירושלמי ר' איבון ]אות ד'[ציים כל ערובא ]דשבתא[, משמע דמה שהיה מתענה היה )שבי(למצוה, כדי שיכנס בשבת תאב לאכול. שם קנט(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. הרב המגיד ]בפ"ה[ דתענית כתב משם )בפ"ד(]ה"ה[הראשונים ז"ל דאסור להתענות בערב שבת. יע"ש. ועיין להמג"א שכתב, דהא דרבי אבין ציים כל ערב שבת, היינו ]סק"ז[משום שהיה איסטניס, ואם היה אוכל ביום לא היה אוכל בלילה לתיאבון. יע"ש. ועיין להרב פרי חדש בהלכות ראש חודש ]סימן תי"ז סק"א[. ועתה מצאתי ]בתנחומא[ בפרשת )במכילתא(בראשית , כתוב שם להדיא דתענית אסתר אסור לעשותו ]פסקא ג'[בערב שבת, משום דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן, יבוא דאורייתא וידחה דרבנן, וכן אתה למד לכל תענית בין דיחיד בין דצבור. ע"כ. יע"ש. שם (קס) דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. כתב הטור או"ח הלכות שבת סימן רמ"ט, יראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל יום ששי, כדאיתא פרק בכל מערבין , הני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו ]עירובין מ:[לאשלומי, אלמא שדרך תלמידי חכמים להתענות בערב שבת. עכ"ל. וכתב הרב ב"י וז"ל: ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום, פירוש, כדי שיכנסו לשבת כשהם תאבים. והראיה שהביא אינה מוכרחת, וממקום אחר היה לו להביא ראיה רבי אבון מבוארת, מדגרסינן בירושלמי פ"ב דתענית ]סוף הי"ב[ציים כל ערובת שבתא. ע"כ. אמר אמ"ן , לפק"ד נראה לומר, דמה שכתב ]אברהם מיראנדה נר"ו[מרן דאין ראית הטור מוכרחת, הוא מההיא דכתב ב"ח באו"ח וז"ל: ולפי זה מי שרגיל להתענות )סימן תרפ"ו ]אות ד'[(בכל ערב ראש חודש, אם חל ראש חודש ביום ראשון, אין להתענות ביום ששי אלא ביום חמישי, דכיון שנדחה מיום השבת שהוא זמנו, אין קובעין לו בערב שבת, וכ"כ מהר"י וייל ]סימן , והכי נמי כתב המרדכי בתענית , מי שנשבע קצ"ג[]סימן תרל"א[להתענות בערב שבת, הרי זה כשבועת שוא, דמקצת שבת כשבת, וכ"כ ברוקח . והא דאמרינן בעירובין הני )סימן ל"ו(]מ:[בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו וכו', איכא למימר אין הכי נמי דלאו שפיר עבדי, אלא שנהגו כך, קמיבעיא להו מהו לאשלומי וכו'. עכ"ל. הרי דמההיא דעירובין אינה ראיה מוכרחת, דהא איכא למישדי בה נרגא, דאי מההיא, איכא למימר דמאן לימא לן דמשמע דשפיר עבדי, דילמא לעולם לא שפיר עבדי, אלא דהעיקר דמייתי הא התם, אינו אלא משום מאי דאיבעיא אי בעו לאשלומי אי לאו, אבל לומר דמכאן ראיה לאנשי מעשה, אכתי לא שמעינן לה מהכא, ומשום הכי הוא דכתב מרן ב"י דאין זו ראיה מוכרחת. וזה פשוט. ואולם לדעת הטור אפשר ליישב, דלא ניחא ליה לאתויי ההיא דהירושלמי לראיה, יען דאין משם ראיה וסמך כלל להני אנשי מעשה דעבדי הכי דידהו, משום דאפשר לדחות דההיא דרבי בון לגרמיה הוא דעבד, ויחיד בדורו הוה המחזיק במנהג חסידות כזה, משא"כ הנהו בי רב דמשמע דרבים נינהו דהוו מחזיקין במנהג הלזה, עדיף טפי לאתויי ראיה לכלהו הני אנ"מ . ומשום דאיכא למיחש דלאו שפיר עבדי, יתכן ]אנשי מעשה[לומר דלא משמע ליה להטור למיחש בהכי לבר בי רב, ]ד[כולי האי לא חיישינן ]לת"ח[ היכא דאיכא)ליתא( ]לתא[)לת"ת(דאיסורא. אך מאי דקצת קשה לי לפי דברי הרב ב"י, אדמקשה להטור למה לא נסתייע מההיא דירושלמי, דעדיפא מינה הוי ליה לאקשויי להטור מההיא דאמרינן בשלהי מגילת תענית , ]פי"א[והביאו הב"ח שם בסימן זה וז"ל: מיהו כתב הרוקח ]אות ד'[דאין להתענות לכתחילה בערב שבת, דאמרינן בשלהי )בסימן ל"ו(מגילת תענית, הנשבע להתענות בערב שבת הרי זה כשבועת שוא, שמקצת ערב שבת כשבת. ע"כ. פירוש הרי הוא כנשבע לבטל את המצוה. וכבר נודע דמגילת תענית ברייתא מתרצתא היא ומותבינן מינה, כנודע ומוכח מפרק ב' דתענית , וא"כ ]יז:[סמי מכאן מנהג אנשי מעשה מקמי ברייתא דמגילת תענית. אמנם מה דתמיה לי לפי קצורי על מרן ב"י, דאמאי לא רצה להשגיח על דברי הכל בו, כיו ן דכוליה יומא שמעתיה דמר בפומיה דמרן ב"י, להעתיקו לפחות בשם יש מי שאומר כדרכו כנודע. והוא שכתב הכל בו בהלכות תשעה באב )סימן ס"ב גבי תענית אסתר וז"ל: ואם חל להיות בשבת, ]דף כ"ז ע"א[(מקדימין ומתענין בששי שהוא י"ב באדר. ויש מקדימין ומתענין בחמישי שאין מתענין בערב שבת מפני דרכי האמורי. ע"כ. ויש ליישב וק"ל . ומה שלא נתברר לי לקוצר וחסרון ידיעתי, מה דרכי האמורי שייך בתענית ערב שבת. ואולי יר'ט הדר'ך לנגד'ם, כי יש מהנוצרים שהקדושים שלהם יש מהם כת שמתענין ביום הששי, ושאר ההמון מתענין קצת, שאומרים שבו ביום נצלב מושיען. שם קסא(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת :. נ"ב כתב המג"א וז"ל: והב"ח כתב בשם ]סק"ז[]אות ד'[פוסקים ]ומגילת תענית[דאסור. יע"ש. ולפק"ד )וירושלמי(]פי"א[אין בדבריו כלל איסור, אלא שראוי שלא להתענות קאמר. וכן הוא ברוקח , שכתב שאין להתענות לכתחילה בערב )סימן ל"ו(שבת. ומה שאמרו בפרק בכל מערבין מתענה ]עירובין מא:[ומשלים, כבר כתבו התוספות דהיינו אם ירצה ]ד"ה והלכתא[להשלים. יע"ש. ועיין מ"ש הרב ב"ח בסימן תרפ"ו משם ]אות ד'[מהר"י וייל . יע"ש. ולפק"ד מה שאמרו בירושלמי ]סימן קצ"ג[דרבי אבין ציים כל ערב שבת, אפילו שלא היה ]תענית פ"ב הי"ב[איסטניס היה מתענה, וכדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה הוה טעים כביצה, וכמו שאמרו בפרק בכל מערבין על ר' עקיבא ]מא.[כו'. יע"ש. אי נמי, ס"ל דהלכתא כרבי יוסי דאמר מתענה ומשלים, והכי איתא בירושלמי רב ביבי הוה )סוף פ"ב דתעניות(יתיב קומי רב ייסא, בעא מילף מיניה הדין עובדא, אמר ליה נמטי ביתא צבחר, אמר ליה רמשא הוא, אמר ליה אית בתענה, א"ל אית גבאי תורמוסין, א"ל משלמין כרבי יוסי כו'. יע"ש. ופירש הרב שדה יהושע דאמר ליה משלמין כרבי יוסי, ר"ל אע"ג שהיה לו תורמוסין להאכילו לא נתן לו, דקי"ל הלכה דמשלימים. יע"ש. ומהך משמע שדברי מרן עיקר, שדרך אנשי מעשה להתענות ואיסורא ליכא, ולענין השלמה אי בעי ישלים אי לא בעי יתנה כמו שיתבאר לפנינו. שם קסב(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. הרב מגן מביא מכמה מקומות דאין להתענות אברהם ]סק"ז[בערב שבת, וההיא דרבי אבין דציים כל ערב שבת ]ירושלמי תענית , היינו שהיה אסטניס. וכתב הרב באר יעקב פ"ב סוף הי"ב[)דף י"ב ע"א(דגם ההיא דאיבעיא לן בעירובין , איבעיא להו )דף מ' ע"ב(האי בר בי רב דיתיב בתעניתא וכו', היינו נמי כשהוא אסטניס. ועיין בטור גם כן. עכ"ל. ומרן בב"י כתב על הטור דמייתי ההיא דעירובין, וכתב דיראה שדרך אנשי מעשה להתענות בערב שבת, דראייתו אינה מוכרחת, והיה לו להביא מרבי אבין דציים וכו', ולהכי הרב מג"א לא הזכיר אלא הא דר' אבין. ועיין מ"ש הריטב"א בחדושיו בסוף פרק בכל מערבין . ]עירובין מא:[והרב החסיד בעל דעת חכמה בשער השבת ]דברי חכמים[)פ"ד(כתב, דתענית ערב שבת טעמו לפשפש במעשיו כדי שתשרה בו תוספת הנשמה, כמ"ש הרב הקדוש בראשית חכמה . והיינו דתלי בבי רב, כי ע"י ]שער הקדושה פ"ז ד"ה הענין הב'[התורה והרהור תשובה זוכה לנשמה יתירה. עש"ב בטוב טעם ודעת. ודבריו חיים וקיימים. ואין להאריך כאן. שם קסג(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. אבל הב"ח סימן ]תרפ"ו אות ד'[ כתב בשם )תרפ"ט(המרדכי והרוקח , דאין להתענות ]תענית סימן תרל"א[]סימן ל"ו[לכתחלה בערב שבת, והני בר בי רב דיתבי בתעניתא י"ל דלאו שפיר עבדי. ע"ש. ומה שהקשה הרב פרי חדש ]סימן תרפ"ו ס"ב[דהא מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולא שתא בר )מ(מעצרתא וכו' . ע"ש. קשה דהא היה מתענה אף ]פסחים סח:[בשבת ויו"ט, ]וי"ל[ דאכילה צער היא לו, אי נמי תענית חלום הוא, כמו שכתב הב"י סימן רפ"ח בשם הרשב"א ]ח"ד סימן רס"ב[והכלבו , וכן כתבו התוספות ריש פרק שלשה ]סימן נ"ח דף י"ז ע"ד[שאכלו . והראב"ד בספר תמים דעים ]ברכות מט: ד"ה אי בעי[)סימן כתב, דלא קבל עליו אלא להתענות שני וחמישי של כל רמ"ה(השנה, ונאסר בכל י"ט חוץ מאלו שפרט, וח"ו שהיה מתענה ]סק"א[וסימן בשבת. ע"ש. ועיין מה שכתבתי סימן רמ"ב תקכ"ט . ]סק"א[שם קסד(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. כתב הטור, דרך תלמידי חכמים להתענות בערב שבת וכו'. נ"ב: על מה שכתב הרב מג"א , עיין מה שכתבו הרב )בסק"ז()דף ז"ך ע"א(, מחזיק ברכה )סק"ב(ברכות מים . שם קסה(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. כתב ב"י, והראיה שהביא כו'. נ"ב: עיין מה שכתב בספר )בדף מ"א ע"ג(יד נאמן . שם קסו(דרך אנשי מעשה ל התענות בכל ערב שבת. עיין )דף מ"א ע"ד(להרב יד נאמן ,, כי תמ'ה יקרא על מרן דאמאי לא רצה להשגיח על דברי הכלבו, כיון דכוליה יומא שמעתתיה דמר בפומיה דמרן ב"י, להעתיקו לפחות בשם יש מי שאומר כדרכו כנודע. והוא שכתב הכלבו )בהלכות תשעה באב סימן גבי תענית אסתר וז"ל: ואם חל להיות בשבת, ס"ב ]דף כ"ז ע"א[(מקדימין ומתענין כו', שהוא י"ב באדר, ויש מקדימין ומתענין בחמישי, שאין מתענין בערב שבת מפני דרכי האמורי. ע"כ. ויש ליישב וק"ל. ומה דלא אתברר לי לקוצר חסרון ידיעתי, מה דרכי האמורי שייך בתענית ערב שבת. ואולי יר'ט הדר'ך לנגד'ם, כי יש בו מהנוצרים, שהקדושים שלהם יש מהם כת שמתענין ביום הששי, ושאר ההמון מתענין קצת, שאומרים דבו ביום נצלב מושיעם. עכ"ל. וזה שתמה על מרן, יותר יש לתמוה על מור"ם במפה, שדרכו להביא כמה הגהות משם הכלבו כנודע, ואיך כאן לא הגיה על דברי מרן לכתוב עליו ויש מי שאומר שאין להתענות בו משום דרכי האמורי, כדרכו דרך הקודש. ועיין מה שכתב מור"ם עצמו לקמן בסימן תקפ"א ס"ב. יע"ש. גם הרב חמדת ימים בשבת בפ"א )דף ד' ע"ב( ]דף ו' ע"א ד"ה ומטעם זה[החמיר בתענית ערב שבת מט'א כלפי חס'ד, שכתב וז"ל: ומה טוב ומה נעים מנהג אנשי לבב חסידים ואנשי מעשה, הנוהגים להפסיק מבעוד יום וצמים לילה ויום, כי ימצאו תקון נפשם עוון פשעם על הימים ואף הלילות של כל ימי השבוע וכו'. עש"ב. ולא זכר ממ"ש הכלבו. והיה העלמ'ה נמי מהרב בית מנוחה )דף . ועיין באר היטב . ג' ע"ב אות ד'()סק"ו(שם קסז(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. כתב הבאר היטב , וב"ח כתב וכו'. ע"כ. ובחוקי )סק"ו(כתב דאור צדיקים פסק חיים ]אות ע' סק"א[]סימן כ"ח סעיף א'[כש"ע דמצוה להתענות, ואם אי אפשר, על כל פנים לא יקבע סעודה מתבשיל, וכל שכן מבשר ויין. שם קסח(דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. כתב מג"א , דאסור להתענות בערב שבת שלא יכנוס )סק"ז(לשבת כשהוא מעונה וכו'. ]ע"כ[. עיין עירובין . )דף מ"א ע"א(

סעיף ד

.ונוהגין אנשי מעשה לטעום בערב שבת קודש ממאכלי שבת ונראה מקורם ממה שאמרו בסנהדרין כל ימי עני )דף ק"א ע"א(רעים, והאיכא שבתות וי"ט, ומשני, כדשמואל שינוי וסת תחילת חולי מעיים, ולכן הנהיגו להתרגל בערב שבת במאכלי שבת, כי היכי דלא להוי כשינוי וסת. שם קסט(להתענות וכו'. במג"א להתענות וכו'. ס"ק זה )סק"ז(צ"ל בסעיף ג' . שם (קע) להתענות בכל ערב שבת. ,ונראה דאם רוצה לאכול אין צריך התרה כדין נדר, דהא תניא בתוספתא תענית פ"ב , נשבע שיתענה בערב שבת הרי זה שבועת שקר. ועיין ]ה"ז[)סימן תק"ע(. אולם לקמן במג"א וביאורי הגר"א לקמן )סימן ברגיל להתענות בראש השנה, צריך התרה אף דיש תקצ"ז ]ס"ב[(אוסרין להתענות. שם קעא(להתענות בכל ערב שבת. וזה דרך ישכון אור, אם היה ביום ראשון, מטעם שכתב לקמן סימן תצ"ב )סק"א(. ואע"ג שכתב שם בבאה"ט, אבל ובבאר היטב שם בעצרת דאינו אלא יום אחד אין חוששין, שאני שבת דאית ביה חומרא מט"ל מלאכות, אבות ותולדות, שבקל אדם עובר בדברים דלא הותרו בשבת ושלא במתכוון, וכגון הריגת יתושים ופרעושים. ועיין מה שכתב בשו"ת הרשב"א , )ח"ה סימן ב'(ובהגהות רחמים לחיים שם. ועיין לקמן סימן רפ"ח . ועיין )ס"ד(בספר פני דוד סדר וירא . אך תענית יום הששי עולה )אות מ"ח(לו לשני ימים, והיה משנה, אם יושב בביתו, ומריח מריח המטעמים שעושים בני ביתו ממיני לחמים מפת הבא בכיסנין מכמה מינין שנפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן, שאינו דומה לאוכל פית'ן סמוך לאפייתן לשאר ימים, דעבר יומו מפיג טעמו. ועיין בפ"ד דתענית . שם קעב(להתענות בכל ערב שבת. עיין מה שכתבתי בחלק )אות א' דף י"ז ע"א(. ועוד שכתב בספר מעיל ה' נראה שכוונתו למ"ש מג"א שם .כן הוא בדפוסים שלפנינו, אולם בדפוסים הראשונים צויין סק"ז בסעיף ד' על תיבות להתענות בערב שבת )סק"ב( שאם אמר הריני נודר להתענות יום אחד אינו נחשב נדר שצריך התרה, אלא א"כ אמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם. ולמ"ש הגר"א שם כיוצ"ב ששם נתן טעם למה יש נוהגים להתענות ביום שני חמישי ושני לאחר פסח וסוכות וז"ל: שחוששין שמא מתוך משתה ושמחה באו בד"ה יחיד וכו'. שמואל קיצור ומפתח שני לוחות הברית )דף נ"ז ע"ד( ]דף מ"ז ע"ד , דאין להתענות ביום ראשון כי עדיין בו הארת נשמת אות י"ט[יום שבת. יע"ש. כי על כן מי שלא אכל סעודה רביעית בליל מוצאי שבת מחמת אונס או שמזיק לו, יש לה תשלומין ביום ראשון, כדרך שכתב לקמן בסימן רצ"א ס"א בהגה, ובבאר היטב שם ובסימן תרפ"ח ס"ו, וכמ"ש בח"ג בהשמטות לקמן )סק"ב(בסימן ש' . )דף קס"ד ע"ב(קעג(אם קבל עליו להתענות בערב שבת וכו'. כתב , והלכתא מתענה ומשלים וכו'. הטור )שיטה י"ז(נ"ב: כשחל תענית בששי שקורין בו ויחל, טוב שלא ילכו מבעוד יום לבית הכנסת ויאכלו מבעוד יום, ולכן טוב אז לאחר )ולא ]ולהשלים[. ספר חסידים סימן ]רכ"ט[. ועיין שם להשלים()רמ"ט(בסימן ק"ן. שם קעד(אם קבל עליו להתענות בערב שבת וכו'. כתב הטור , צריך להשלים כו'. נ"ב: עיין )דף קס"ג ע"א שיטה ב'(בב"ח . ]אות ו'[שם קעה(אם קבל עליו להתענות בערב שבת וכו'. גרסינן בעירובין , בר בי רב דיתיב בתעניתא )דף מ' ע"ב(במעלי שבתא מאי לאשלומי, ופשטינן מהא דתשעה באב שחל להיות בערב שבת, ר' יוסי אומר מתענה ומשלים, ואמר עולא הלכה כרבי יוסי. ע"כ. וכתבו התוספות שם )דף מ"א ע"ב ]ד"ה דמתענה ומשלים, פירוש אם ירצה להשלים דשרי והלכתא[(להשלים, דבעיא היא אי שרי להשלים אי לא. וכן כתב הרא"ש ז"ל בסוף פ"ב דתענית, אלא שהוסיף דבתענית ]יחיד[ שרי )צבור(להשלים אם ירצה ולא חשוב כמתענה בשבת, וכיון שכן והוא קבל עליו תענית סתם, וכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית, צריך להתענות עד צאת הכוכבים. וכן כתב הטור כאן. ומשמע להדיא דבתענית צבור דאינו תלוי בקבלה, אם ירצה אינו משלים לדעתם. ולדעת ר"י ז"ל טוב שלא להשלים כמו שהביא הב"י אחרי זה. אלא שמדברי הראב"ד ז"ל שהביא המגיד משנה בהלכות תעניות , שכתב, משתשקע החמה )פ"ה ה"ה()ותוספת(]מתוספת[ שבת הוא וכבר קדש היום, אם רצה לאכול אוכל, שכיון שנכנס לתחום שבת וכו', וע"ש בלחם משנה, משמע דסבירא ליה דהא דמתענה ומשלים היינו דמחויב להשלים, והיינו כדעת ראב"י]ה[שהביא הב"י. ולפי הנראה ]סימן תתנ"ח[דהלכתא כהתוספות והרא"ש ז"ל. אלא דבאור זרוע )]ח"ב הלכות אחר שכתב בשם רבנו ברוך בר' יצחק ז"ל, ערב שבת[ סימן י"ז(דמתענה ומשלים היינו מותר להשלים, ואם לא השלים טפי עדיף, כתב, מיהו נהגו העם להשלים דרך חובה, ואפילו יחידים מתענין ומשלימין, ופוק חזי מה עמא דבר. ע"כ. ומדבריו משמע דתענית יחיד עדיף מתענית צבור, ומדברי הרא"ש ז"ל והטור מבואר דתענית יחיד גרע. וכתב הטור, והר"מ כתב שיכול לאכול ]תשב"ץ קטן בתחלת הספר[מיד אחר התפלה קודם שקיעת החמה, שהוא ]מפרש[מתענה ומשלים עד אחר התפלה. ע"כ. משמע דמהר"ם ז"ל סבירא ליה מתענה ומשלים שחייב להשלים. ואפשר לומר דמהר"ם ז"ל כתב כן דאף למאן דסבירא ליה מתענה ומשלים פירושו שחייב להשלים, מ"מ אחר התפלה מיקרי השלמה ויכול לאכול. וכן משמע מלשון הב"י בשם הגהות מיימוניות)ובאמת בהגהות מיימוניות שלפנינו הלכות תעניות פ"א ה"ז לא משמע (כן) . ועל כל פנים, גם לדעת הטור נפקא מינה בתענית יחיד דגם לדעתו מחויב להשלים, ולדעת מהר"ם ז"ל אינו חיוב אלא עד לאחר התפלה ואח"כ יכול לאכול, אבל לכאורה אין חיוב בדבר. ולכן לשון רמ"א ז"ל שכתב: ויש אומרים דלא ישלים, אלא מיד שיצאו מבהכ"נ יאכל. ע"כ. ומשמע דאסור לו להשלים, וכן כתב הרב ז"ל וז"ל: שאם השלים תפלת ערבית )]ש"ע הגר"ז[ בסעיף י"ב(של שבת מבעוד יום, צריך לאכול מיד ואינו רשאי להתענות. ע"כ. צ"ע מנלן הא, והא הטור בשם הר"מ, שיכול לאכול קאמר אבל לא שיהיה חיוב. וכן כתב המרדכי בסוף פרק בכל מערבין בשם מהר"ם ז"ל, דהשלמת תענית בערב שבת סגי ]סימן תצ"ד[עד אחר תפלת ערבית. ע"כ. אבל לא שיהיה חיוב ל אכול מיד. ואין לומר כיון שאינו צריך ממילא אסור להתענות בשבת, דהא התוספות וסיעתם דסבירא להו מתענה ומשלים היינו אם ירצה, לא חיישו להכי. ורק הר"י ז"ל סבירא ליה דעדיף שלא להשלים, אבל לא שיהא חיוב בדבר. ואפשר כיון דנוהגין להשלים בכל תענית צבור כמו שכתב האור זרוע, ועל כרחך דסבירא להו פירוש מתענה ומשלים היינו שחיוב להשלים, והיינו כדעת ראב"י]ה[ ז"ל, שוב אין לן שום הוכחה לומר דהיכי דאין צריך להתענות הברירה בידו להתענות, וכמו שהסברא פשוטה דהיכי שאין צריך להתענות יש איסור בדבר. וצ"ע שלא העירו האחרונים מכל זה. עד צאת הכוכבים. דין זה כפול לקמן . ועיין )סימן תקס"ב ס"ג(פמ"ג באשל אברהם הרגיש בזה, וע"ש מה שכתב בזה. )סק"ח(שם קעז(צריך להתענות עד צאת הכוכבים. כתב ב"י )שיטה , והרב המגיד כתב בפ"ה בשם נ"ו(]מהלכות תענית ה"ה[הראב"ד כו', שכיון שנכנס לתחום שבת כו'. נ"ב: עיין בספר בתי כהונה חלק ]בית ועד[. )בית דין()דף מ"ט ע"ג(שם קעח(צריך להתענות עד צאת הכוכבים. והנה מה שכתב המגיד משנה בשם הראב"ד ]הלכות תענית פ"ה ה"ה[ז"ל, הביאו הב"י כאן ובסימן תק"נ , דמשתשקע החמה ]ס"ג[]מתוספת[ שבת הוא וכבר קדש היום, אם רצה לאכול )ותוספת(אוכל, שכיון שנכנס לתחום שבת וכו'. ע"כ. כתב על זה בדרכי משה , ונראה דמתחלת שקיעת החמה קאמר. ע"כ. ]אות א'[ובשו"ע לא הביא מזה דבר. אלא דכפי הנראה גם כוונת הראב"ד ז"ל הוא בקיבל עליו שבת בתפלה מתחלת השקיעה או בין השמשות, עיין סימן רס"א ס"ב. והיינו מה שכתב וכבר קדש היום וכו', כיון שנכנס לתחום שבת וכו', וא"כ היינו כדעת מהר"ם ז"ל . ]תשב"ץ קטן בתחלת הספר[ויש ,להסתפק בבין השמשות אם דינו כקבלת שבת לענין זה דלכאורה נראה דאם לא התפלל עד הלילה, כיון שאנו חוששין דהיכא דאין צריך להתענות אסור לו להתענות, א"כ צריך לקדש קודם שיתפלל, ויקיים קידוש במקום סעודה בכזית או בכביצה פת, עיין סימן רפ"ו ס"ג במג"א שם . )ס"ק א' ב'(וטעימה מותרת קודם ק"ש ותפלה של ערבית, עיין בסימן רל"ה ובמג"א שם . וא"כ יש להסתפק בבין השמשות איך ]ס"ב[)סק"ד(דינו. ועיין בב"ח שכתב דבעינן שקעה חמה סוף שקיעה, והיינו צאת הכוכבים. ע"כ. ואין אני מבין בבירור כוונתו, ולפי הנראה קאי בלא התפלל, דבהתפלל הא הסכים אחר זה למהר"ם ז"ל. אלא דאפילו אי מיירי בלא התפלל גם כן צ"ע, דבין השמשות יהיה קיל מתוספת שבת שקבל עליו לענין זה. וצ"ע. שם קעט(אם לא שפירש בשעת קבלת התענית וכו'. :נ"ב כתב הרב מגן דוד וז"ל: הלשון משמע ]ט"ז סק"ב[דוקא אם כבר פירש בסתם, אבל לכתחילה לא יאמר בסתם כדי שישלים, דלמה יקבלו עליו בתחילה להתענות מקצת שבת כו'. ולפק"ד דבריו הם סתומים וחתומים, דאם פירש, איך הוא בסתם, הרי פירש עד שישלימו הצבור כו'. ועוד, מה שכתב אבל לכתחילה לא יאמר כו', תיבת "אבל" אין לה קשר עם הקודם כלל. והמתבאר לפק"ד דכוונתו יהיה הכי, דוקא אם פירש מהני, אבל בסתם צריך שישלים, ולכתחילה לא יקבלו בסתם כדי שלא שם (קפ) אם לא שפירש בשעת קבלת התענית וכו'. אף אם לא פירש, אם הרהר כן בלבו סגי. הרב מהר"ר ישועה זיין בתשובותיו שערי ישועה כ"י א' . )שער ה' סימן א'(שם קפא(אם לא שפירש בשעת קבלת התענית וכו'. כתב בט"ז , אם לא כו', הלשון משמע דוקא אם )סק"ב(כבר קיבל בסתם. כצ"ל. ור"ל, מדכתב המחבר אם קיבל עליו, משמע דלכתחילה לא יאמר בסתם. ובטור יש קצת משמעות יותר. ועיין מה שכתב הפרי מגדים, שהגיה ופירש דרך רחוק בדברי הט"ז. שם קפב(אם לא שפירש בשעת קבלת התענית וכו'. אפילו לא פירש אלא הרהר כן בלבו סגי. ברכי יוסף ]סק"ג[.בשם מה"ר ישועה שם קפג(אם לא שפירש בשעת קבלת התענית וכו'. וכיון שאנן פסקינן שלא ישלים, מסתמא בשעת קבלת התענית אדעתא דהלכתא כוונתו שלא ישלים אותו, והוה כפירש, וממילא מותר לאכול אז אפילו לכל הפוסקים, כיון דאדעתא דהכי קיבל, לא חל עליו חיוב ביותר. שם קפד(הגה ויש אומרים דלא ישלים אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת יאכל. כתב הטור )דף קס"ג עמוד ראשון , והר"ם כתב שיכול לאכול מיד שיטה ד'(]תשב"ץ קטן בתחלת הספר[וכו'. נ"ב: מנהגא דילי כדברי מהר"ם ז"ל בתענית יחיד, אבל תענית צבור, אני מחמיר להשלים ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירים. ולעלמא אני אומר, דעבד כמר עבד והכל לשם ]קנ"ז[. ועיין בספר חסידים שמים. מהרי"ל בתשובה סימן )קע"ג(. )סימן ק"ן(שם קפה(הגה ויש אומרים דלא ישלים אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת יאכל. הוא דעת רבנו מאיר ]תשב"ץ קטן שהביא הטור. ומה שכתב, אלא מיד שיוצאים מבית בתחלת הספר[הכנסת, היינו משום דזה מיקרי השלמה, כיון שמתענה ]עד[ אחר קבלת שבת, אבל בחול לא הוי השלמה עד צאת הכוכבים. מהרי"ל ז"ל , ומג"א . ]סימן ל"ג[]סק"ח[שם קפו(הגה ויש אומרים דלא ישלים אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת יאכל. כתב הטור, והר"מ ]תשב"ץ קטן כתב שיכול לאכול וכו'. לישנא דיכול משמע בתחלת הספר[שמפרש הר"ם ז"ל דמתענה ומשלים היינו דחייב ]עירובין מא:[להשלים, היפך פירושו שכתב אם ירצה. ודוק. שם קפז(הגה ויש אומרים דלא ישלים אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת יאכל. תמיהני, דהוא נגד ירושלמי מפורש , אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית בערב שבת תענית )פ"ב הי"ד(מתענה ומשלים, ומבואר שם דבעינן עד רמשא ממש, עיין שם ובתוספות עירובין . )דף מ"א ע"ב ]ד"ה והלכתא[(שם קפח(הגה ויש אומרים דלא ישלים אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת יאכל. עיין בתשובות כתב סופר )סימן מה שכתב בזה. נ"ב(שם קפט(הגה ויש אומרים וכו' אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת יאכל ולכן בתענית יחיד לא ישלים. עיין פמ"ג או"ח , דהוא הדין בערב יו"ט )סימן תקס"ב באשל אברהם סק"ב(כן, דאחר יציאה מבית הכנסת חשוב תוספת יו"ט, אבל ערב ראש חודש וערב חנוכה, כל שקבל סתם, י"ל צריך להשלים. שם (קצ) בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. מי שמתענה בערב שבת יום שמת אביו, יש אומרים שצריך להשלים, ויש אומרים שתלוי בדעתו, שאם בפעם הראשון נהג להשלים, ינהג כן כל ימיו, ואם בפעם הראשון לא השלים, שוב אינו צריך להשלים. ספר הלבוש. ועיין במה שאכתוב בסימן תקס"ח בהגהת ב"י , ובב"ח בסימן זה . )אות ט' י'(]אות ז'[שם קצא(בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. כתב ט"ז , )סק"ג(על כן אני אומר דהמיקל בדבר שלא להשלים בערב שבת לא הפסיד וכו'. ]ע"כ[. וכ"כ בשו"ת נחלת שבעה )סימן)נ"ז(דאף אם השלים תענית יארצייט כמה פעמים כ שחל בחול, ]נ"ח[(, מ"מ כשחל אח"כ בערב שבת אין צריך להשלים. אמנם אם השלים בפעם הראשון כשחל בערב שבת, הן כשחל יארצייט ראשון בערב שבת או יארצייט שני בערב שבת והשלים, אז צריך להשלים אחר כך כל זמן כשחל בערב שבת. ע"ש דפירש הכי דברי רמ"א ביו"ד סימן ת"ב . ]סי"ב[שם קצב(בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. כתב מג"א , ונראה לי דאם התענה בכל ערב שבת )סק"ח(והשלים פעם ראשונה וכו'. וכ"כ הט"ז לענין יארצייט. ]סק"ג[ואלא שכתב: ולעד"נ תמוה, דמאי שנא אותה שעה שחל בשבת מיום השבת. ]ע"כ[. ודבריו דחויין מארבעה צומות, אם חלו בשבת נדחין ובערב שבת משלימין. וק"ל. גם מה שכתב, ותו דלא מיקרי דרך נדר אם לא היה בדעתו. גם כן לא קשיא מידי, דמסתמא לא אסיק אדעתיה שיחול בערב שבת, ומסתמא היה דעתו להשלים תמיד. וק"ל. שם קצג(בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. המג"א וט"ז ]סק"ח[מחולקים בדין יארצייט, ואדמו"ה הכריע שבא ]סק"ג[מעשה לפניו, ]שאחד השלים[ בפעם הראשון, פסק )ש"א משלים(דישאל על נדרו ושוב אין צריך ]להשלים[. וק"ל . )להשאיל(שם קצד(בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. בט"ז )סק"ג(כתב וז"ל: ולענין תענית יארצייט, כתב הרש"ל בתשובה , דנהגו להשלים בערב שבת, רק שהיה מקובל )סימן ט'(באם יארצייט הראשון בערב שבת, המנהג שלא להשלים כו', אלא דאם חל בחול, אז חל הנדר וחייב להשלים גם בערב שבת כו'. ולענ"ד תמוה, דמאי שנא אותה שעה שחל השבת מיום השבת דפטור מתענית זה אע"פ שכבר התענה בחול, ותו, דלא מיקרי נדר אא"כ היה בדעתו שינהג כן לעולם כו'. עכ"ל הט"ז. ותמיהני דמביא דין זה מתשובת רש"ל, הלא דין זה מפורש בהגהת רמ"א ביו"ד וז"ל: ואם חל תענית זה בערב )סוף סימן ת"ב(שבת, דינו כשאר תענית, ועיין באו"ח סימן רמ"ט, מיהו אם בפעם ראשון השלים, ינהג כן כל ימיו. עכ"ל. ונובע גם כן מתשובת רש"ל הנ"ל, הרי דהרמ"א הסכים לפסק של הרש"ל. והט"ז שם ]ביו"ד[ לא כתב כלום מזה, נראה כמודה לפסק )בס"ד(הרמ"א, על כן אין לזוז מפסק הרש"ל והרמ"א הנ"ל. שם קצה(בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. במגן דוד ]ט"ז[דוחה המהרש"ל , דמאי שנא )סק"ג(]בתשובה סימן ט'[בין שעת חל שבת לשבת. נראה דעתו דריע מזליה אינו בשבת גופיה, דכל דינין מתכפיין ביה, אבל אותו שעה דחל, כל היום ריע מזליה, מי ערב בעדו שלא יפסיד למפרע חס ושלום, דתענית שלא שקעה לאו תענית , ודמיא לשמחת גשמים בחל ]תענית יב.[אחר חצות משלימים , ומעט רגעים שקידש היום מה ]שם יט.[בכך, דענין זה לא תליא בקבלת שבת. וק"ל. ואפשר מהאי טעמא נהגו לחצאין בברכת ושמור צאתנו, דשבת אין צריכה שמירה, לא מסיימי, מכל מקום לתחנונים אומרים. הגם שראיתי במדרש מחלק בין יחיד לצבור, על כל פנים ה"ל לנהוג בצבור כלל לא. ובפרט דטפי ניחא בהזכרה מבתחנון, דבלא"ה לולי טופס ברכה הוי אסור בשבת, אלא כיון דעל כל פנים הרוב הוא מבעוד יום, צבור בפלג המנחה מצלינן שבת בערב שבת. ואפשר כוונת המדרש, ושמור צאתנו, לכל יחיד בפני עצמו ההולך ובא. ומכל שכן בכהאי גוונא ליחיד דמתערי דינין ח"ו באותו יום, למה ישליך תעניתו. ודוק. שם קצו(בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. האחרונים האריכו בזה בענין תענית יום שמת בו אביו. והיוצא מכללות דבריהם, דאם אירע פעם ראשונה בערב שבת לא ישלים, ומ"מ כשאירע אח"כ בחול משלים תעניתו, רק דבכל פעם שיארע תענית זה בערב שבת לא ישלים. ואם אירע פעם ראשונה בחול והשלים, ולא התנה בפירוש שאם יבוא התענית בערב שבת לא ישלים, מחויב להשלים אם יבוא התענית בערב שבת. ואני תמה בזה, מדוע לא נימא דסתמא דמלתא לא קיבל עליו להשלים בערב שבת, כמו דכתב הראב"ן ]מסכת סוטה דף רפ"ח ע"ב ד"ה דאף דנדרים חלין על דבר מצוה, היינו בפירוש, אבל הקשה[בסתם אמרינן דלא היה דעתו על דבר מצוה. והוא הדין בזה, מדוע לא נימא דאף שהתענית היא קבלה, מ"מ דוקא בחול אבל בערב שבת לא היה דעתו על זה. אמנם דברי הראב"ן האלו צריכין ביאור רחב, דהרי אף בשבועה חל בכולל. ויבואר באריכות בחדושי להלכות פסח וקצת )סימן)תפ"ו( ]תפ"ה סק"א[(, מזה יבואר לקמן סימן רע"א . ]סק"ו[שם קצז(בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. לענין היא"ר ציי"ט ]בערב שבת[ נחלקו הרב ב"ח )במ"ש(]אות ז'[והט"ז ז"ל , דלדעת הב"ח, אם בתחלה כשהתחיל להתענות ]סק"ג[אירע יום ששי, יזהר שיקבל עליו שלא ישלים, דיא"ר ציי"ט הוי כמו נדר, וכיון שלא השלים בתחלה, שוב אין צריך להשלים. אבל אם אירע בתחלה בימות החול והשלים, נעשה כנדר וצריך להשלים אף אם יחול אחר כך ביום ששי. עכ"ל. והט"ז חולק, וכתב דלא מקרי דרך נדר אלא אם כן דעתו שינהוג כן לעולם, על כן המיקל לא הפסיד, ובפרט מי שמצטער. ע"ש. עכ"ל. . וכתב הרב באר היטב והובאו דבריהם בבאר היטב )סק"ח(דהעולם נהגו כהב"ח. יעו"ש. והנה בעתה ראיתי להרמ"ז ז"ל ]בספר כסא )בסי' כ"א(אליהו[שמצא ]בתנחומא[ פרשת בראשית )במכילתא(, כתוב שם להדיא דתענית אסתר אסור לעשותו בערב ]פסקא ג'[שבת, משום דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן, יבא דאורייתא וידחה דרבנן, וכן אתה למד לכל תענית בין דיחיד בין דצבור. ע"כ. ולפי זאת ]התנחומא[ המתענה יא"ר ציי"ט בערב )המכילתא(שבת נלע"ד דלפחות נקוט מיהא פלגא דידך ולא ישלים, ואיסורא איכא אם השלים, וכמו שכתב הרב ט"ז ז"ל, ודלא כמו שכתב הרב באר היטב דהעולם נהגו כהרב ב"ח. ועיין עוד להרמ"ז ז"ל שם, שכתב בשם הרב המגיד ]בפ"ה[ דתענית )בפ"ד(משם הראשונים ז"ל דאסור להתענות ]בערב שבת[. ]ה"ה[)כמ"ש(ודוק. שם קצח(בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. עיין באר היטב ושערי תשובה . ועיין בשו"ת כתב סופר חאו"ח )סק"ח(שהאריך בזה, וכתב כמה חילוקי דינים. ועיין בזכור )סימן נ"ב(לאברהם אות תי"ו בערך שבת. ומה שכתב בבאר היטב לענין כ' סיון, עיין באשל אברהם מהגאון הקדוש מבוטשאטש שכתב דלולא מה שכתב כן הבאר היטב, היה מקום לחלק בין תעניתים שהיחיד מקבל על עצמו, כיארצייט ודסימן תק"פ וערב ראש חודש, בהם שייך דררא דחשש מעין נדר, ולזה נוהגים להתיר על פי שלשה בחרטה גם להנאנס מלהתענות ע"י חולי ח"ו. משא"כ בתענית צבור שאין צריך התרה בזמן שהוא חלש מלהתענות. וכיון דקיי"ל שתוספת שבת קודש הוא כהשלמה עד צאת הכוכבים, אין גרעון כל כך ע"י מה שבחול השלימו עד צאת הכוכבים, כיון שאין בזה סגנון נדר. ע"ש שהאריך בזה. שם קצט(בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. לדעת רש"ל והב"ח , דביארציי"ט כשהשלים ]סימן ט'[]אות ז'[בחול חייב להשלים גם בערב שבת, נראה דאף בסתם שלא היתה דעתו שינהוג כן לעולם, צריך להשלים דהוי כנדר. אבל לדעת הט"ז דהשלים בחול לא מהני בערב שבת, ובעי דוקא ]סק"ג[השלים בערב שבת, א"כ בעי שיהיה בדעתו שינהוג כן לעולם, או שהשלים שלש פעמים בערב שבת. וכן מדוקדקים דברי הרב ז"ל . ]ש"ע הגר"ז סי"ג[שם (ר) בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. כתב הבאר היטב , ולעניין יארצייט בערב שבת כתב הב"ח )סק"ח(]אות ז'[וכו'. ע"כ. וכ"כ בט"ז בשם רש"ל . ועיין בתניא ]סק"ג[]סימן ט'[דבתענית יא'ר צייט אם השלים כשחל בחול ]ש"ע הגר"ז סי"ג[בשנה ראשונה, בודאי היה דעתו לנהוג כן לעולם, שלא עלה על דעתו לחשוב איך יתנהג כשיארע בערב שבת, וצריך להשלים לעולם. ובתענית ימי מיתת צדיקים וערב ראש חודש, אם כשהתענה בראשונה היה דעתו לנהוג כן לעולם, או שהתענה והשלים שלשה פעמים ולא התנה שיהא בלי נדר, צריך להשלים , דרך החיים כשאירע בערב שבת. וכן נהגו העולם. תניא ]שם[. ואף על פי כן המיקל לעת הצורך, כאותן דס"ל ]סימן רס"ט ס"ה[דמה שהשלים בחול לא מקרי נדר לענין שיצטרך להשלים כשאירע בערב שבת לא הפסיד. תניא . ובגור אריה יהודה ]שם[)סימן ע"ד(כתב, כיון דרמ"א כתב גם כן )יו"ד סימן ת"ב ]סי"ב[(כרש"ל, יש להחמיר. וע"ש בפתחי תשובה שהביא כמה אחרונים שמקילין. ואם התנה בפירוש שלא ישלים כשיחול בערב שבת, ראוי שלא ישלים לכ"ע. ועיין באליה רבה כשחל בחול ]סקי"א[תחלה, יזהר שלא להשלים. כשחל כ' סיון בערב שבת ויש ברית מילה, מותרים לאכול, שלא נמצא אנשים שילכו בלילה. מג"א . )סימן תקס"ח סק"י(שם (רא) בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. כשחל בו צאת עד מנהגנו בירושלם להשלים יארצייט, ]סימן ט'[. וכשחל בשבת, אפילו שמרן הכוכבים כסברת רש"ל לדחותו לאחר השבת, ולרמ"א כיון פסק )בסימן תקס"ח ס"ט(שנדחה נדחה ולא יתענה לגמרי, מנהגנו בירושלים כהאר"י ז"ל שמקדימים אותו בערב שבת כסברת הויאמר יצחק בח"א ]לקוטי מתרי טעמי, הן משום דמדת הדין מתוחה דינים הלכות שבת אות מ'[ביום ההוא על יוצאי ירכו, והן לתועלת הנפטר, שבכל שנה ביום ועיין בשו"ת יביע אומר)ח"ח חאו"ח סוף סימן ל"א( שכתב על זה שאינו מנהג פשוט, והמיקל לאכול אחר תפלת .נדפס לעיל אות קצ"ד הסתלקותו מעמידים אותו לדין, וכשברא מזכי אבא ע"י תענית ומצוות, מעלים אותו מעלה מעלה. מכל זה נראה, שהתועלת צריכה להיות מוכנה ליום ההוא, ואין מקום לאחרו. וגם כשהיארצייט חל בי"ז בתמוז או בתשעה באב וחלו בשבת, שהצום דוחים אותו לאחר השבת, יתענה בערב שבת בשביל היארצייט, כמ"ש בויאמר יצחק שם. שם (רב) בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. כתב ט"ז , )סק"ג(ולענין תענית יארצייט וכו'. יעוין ברמ"א יו"ד סימן ת"ב . )סוף סעיף י"ב(שם (רג) בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. יארצייט שחל יום ערב שבת, אם משלים התענית, נראה מסתמיות דברי דצריך להתענות עד צאת הכוכבים. ואם מרן )או"ח סימן רמ"ט ס"ד(היה זה הצום הראשון שלו והנהיג עצמו משנה ראשונה שלא ישלים התענית, עיין להרב כף החיים שם שהביא )אות כ"ט(מחלוקת בזה. ועיין שם באות כ"ח שאם לא התנה צריך להשלים, ודוקא אם יתנה בשנה הראשונה שהוא לא ישלים. ואם חל פעם אחת בחול ואחר כך חל ביום ערב שבת ואינו רוצה להשלים צריך לעשות התרה, ובתענית צבור ותענית חלום משלימין עד צאת הכוכבים. ע"ש. ]א"ה. ובשו"ת יביע אומר כתב, שהמיקל בתענית יארצייט לאכול )חלק ו' א"ח סוף סימן ל"א(אחר תפלת ערבית של שבת ולא להמתין עד צאת הכוכבים, יש לו על מי שיסמוך . ע"ש. ולדידן דנקטינן כהגאונים דזמן צאת הכוכבים י"ג דקות ומחצה אחר השקיעה, אפילו יתפלל ערבית בבית הכנסת המקדימים ביותר, עד שיגיע לקידוש כבר מטא עידן צאת הכוכבים. נאמ"ן ס"ט .[שם (רד) בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים. תענית פקודת השנה של פטיר ת אביו או אמו)יאר צייט(, כתב בשו"ת מהרש"ל , כל רבותינו נהגו להשלימו. אכן )סימן ט'(קבלתי שאם בפעם הראשונה של התענית חל בערב שבת אז המנהג לא להשלים. ע"כ. וכ"כ הב"ח . וכן פסקו בשו"ת ]אות ז'[חינוך בית יהודה , ובשו"ת באר שמואל )חאו"ח סימן כ"ג()סימן , והחיי אדם . אבל הט"ז פסק, ל"ו()כלל א' סימן ט'()סימן רמ"ט סק"ג(שאף אם חל בפעם הראשונה בחול, כשיחול אח"כ בערב שבת אין צריך להשלים, דלא מקרי דרך נדר אלא א"כ דעתו שינהג כן לעולם. וכ"כ בשו"ת נחלת שבעה . וכ"כ האליה רבה )סימן נ"ח(. ושכן פסק בשו"ת חוט השני . ע"ש. אולם )ס"ס רמ"ט()סימן ס"ו(המעיין במסקנת חוט השני יראה שסיים, מיהו דעתי בטלה נגד הני אשלי רברבי שפסקו להחמיר. ע"ש. ומ"מ הגאון חות יאיר במקור חיים הסכים להקל כד' הט"ז, משום שחומרא )סימן רמ"ט(זו אתי לידי קולא מפני כבוד השבת, דהא קי"ל שדין תוספת שבת דאורייתא. ע"ש. וכ"כ הפמ"ג, ובספר אדני פז , ובספר הלכה ברורה , והערוך השלחן . וכן פסקו ]סק"ד[)סימן רמ"ט ]סי"א[(בשו"ת שבות יעקב ח"ג , ובשו"ת מהר"ם שיק )סימן י"ח()חיו"ד . וכ"כ הרב תורת חיים סופר סימן שס"ז בד"ה אמנם לדינא()ס"ס רמ"ט(בשם עולת שבת. וכ"כ בש"ע הגר"ז . וראיתי בשו"ת )ס"ס רמ"ט()חאו"ח סימן ע"ד(שהביא דברי מהרש"ל ודברי גור אריה יהודה הט"ז, ותמה על הט"ז שהרי מפורש כדברי רש"ל בהרמ"א יו"ד . הילכך אין לזוז מפסק המהרש"ל והרמ"א. ע"כ. )ס"ס ת"ב(ונוראות נפלאתי שהרי ז"ל הרמ"א , ואם חל )ביו"ד ס"ס ת"ב(תענית יאר צייט בערב שבת דינו כשאר תענית בערב שבת, כמ"ש באו"ח . ומיהו אם בפעם הראשונה השלים )סוף סימן רמ"ט(התענית ינהג כן כל ימיו. עכ"ל. ומה ענין זה לנדון הט"ז דמיירי שחל בחול והתענה והשלים, דס"ל שאם חל אח"כ בע"ש לא ישלים, לדברי הרמ"א דמיירי בחל בע"ש והשלים עד צאת הכוכבים, שאז קיבל עליו להשלים התענית בע"ש. אולם נראה לדינא שמכיון שהתענית של יאר צייט בפעם הראשונה היה צריך קבלת תענית מבעוד יום, זהו בכלל מה שפסק מרן בש"ע )סימן , שיחיד שקיבל עליו להתענות בערב שבת, צריך רמ"ט ס"ד(להתענות עד צאת הכוכבים, אא"כ פירש בעת קבלת התענית עד שישלים הצבור תפלת ערבית. ודברי הט"ז וסיעתו אזלי אליבא דהרמ"א בהגה שפסק שלא ישלים. ולפ"ז רק לבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, יש להקל כהט"ז וסיעתו. אבל לדידן שקבלנו הוראות מרן, חייב להשלים עד צאת הכוכבים, אלא אם כן התנה בפירוש בפיו או "הרהר בלבו" שהתענית שלו תהיה )סק"ג(עד שישלימו הצבור תפלת ערבית, כמבואר בברכי יוסף , .בשם הגר"י זיין בשערי ישועה, דבנ"ד הרהור כדיבור דמי. ע"ש שם (רה) בהגה ולכן בתענית יחיד לא ישלים, וטוב לפרש וכו' ובתענית צבור ישלים וכו'. כתב במג"א , משמע )סק"ח(מלשון הרמ"א דבתענית צבור לא מהני תנאי כו', ואף שבמהרי"ל שם משמע כו'. עיין מג"א לקמן ]בתשובה סימן ל"ג[)סימן תקס"ב במחצית השקל, ובמה שכתבתי לחדושי שם. סק"ח(שם (רו) בהגה ובתענית צבור ישלים. עיין להרב לחם משנה בפ"ה מהלכות תענית ה"ה, ולמוה"ר הגדול בתי כהונה ועיין מה שכתב מוה"ר כנה"ג )ח"א ]בית ועד[ דף מ"ט ע"ג(]הגה"ט[. ע"ש. ומנהגינו בעשרה בטבת להמתין עד צאת הכוכבים, כיון דבמחלוקת הוא שנוי תפסנו סברת המחמירים, וכמו תענית חלום, זולת ביא"ר ציי"ט דהוא לפי מה שקיבל בשנה ראשונה. ועיין כרם שלמה לכשחל שנה ראשונה בערב שבת, ועוד שם דלא מהני תנאי לתענית חלום קודם שיישן. ועיין מה שכתב הרב יקהיל שלמה נר"ו בסימן זה . שם (רז) בהגה ובתענית צבור ישלים וכו'. כתב הטור, ולענין בעיין כו'. נ"ב: השתא הכא שנת תר"ח אירע עשרה בטבת בערב שבת, ונשאנו ונתנו עם מו'ר ואהלות, הרב המובהק כמהר"מ ן' באנבנישתי בדברים שבעל פה, אם צריך להשלים עד צאת הכוכבים או לא, ואמר מר, כי הוראת מור"ם בתענית צבור צריך להשלים, וכן עשינו מעשה. ואני כבואי הביתה, אמרתי אשנה פרק זה. ואען ואומר, הנה דין זה שרשו פתוח עלי מים בים התלמוד במסכת עירובין , דרש מר זוטרא )דף מ"א ע"ב(משמיה דרב הונא, הלכה מתענין ומשלימין. ע"כ. ופרש"י ז"ל, מתענין ומשלימין, בערב שבת. ע"כ. וכתבו התוספות ]ד"ה[והלכתא מתענין ומשלימין, פירוש אם ירצה להשלים דשרי להשלים, דבעיא היא אי שרי להשלים אי לא. ע"כ. ובפרק )ה'(]ב'[ דמסכת עבודה זרה כתבו התוספות , והביא ]לד.[]ד"ה מתענין[דבריהם הרב שלחן גבוה בסימן תקס"ב , וז"ל: ומיהו )סק"ה(המתענה בערב שבת, אע"ג דפסקינן הלכה דמתענה ומשלים, אין צריך לדקדק עד צאת הכוכבים. ע"כ. וכ"כ המרדכי שם בפ"ג וז"ל: פעם אחת אירע עשרה בטבת דמסכת ערובין )סימן תצ"ד(יום ששי, וכשרצה ר"י לילך לבית הכנסת, טעם התבשיל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. ותימה, הא קאמר הכא מתענה ומשלים, וי"ל דאיבעיא להו מהו להשלים, ומסיק דמתענה ומשלים, כלומר יכול הוא להשלים אם ירצה, ומיהו טוב שלא להשלים, שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. ואם באו הצבור מבית הכנסת מבעוד יום, מותר לאכול מיד, דכיון דכבר התפללו, כבר קבלו שבת עליהם. ע"כ. יע"ש. וטרם זה כתב עוד המרדכי בשם , דהשלמת תענית בערב שבת רבנו מאיר ]תשב"ץ קטן בתחלת הספר[סגי עד לאחר תפלת ערבית כו'. ע"ש. והרא"ש בסוף פרק ב' דמסכת תענית , עלה דקאמר ]סימן כ"ה[התם מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכתא מתענה ומשלים, כתב וז"ל: ואפילו בתענית יחיד, והכי איתא בירושלמי כו', פירוש אם ירצה, ולא חשיב כמתענה בשבת, ]תענית פ"ב הי"ד[וכיון שיכול להשלים אם ירצה, והוא קבל עליו תענית סתם, וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית, צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת תענית עד שישלים תפלתו עם הצבור. ע"כ. ועיין שם ובדברי הגהות מיימוניות וז"ל: בפרק בכל מערבין בפרק א' מהלכות תענית )אות ג'(]עירובין הני בני בי רב דיתבי בתענית במעלי יומי דשבתא מהו מ:[לאשלומי כו', הלכתא מתענה ומשלים, ואפילו בתענית יחיד. וכן משמע לשון דקאמר הנהו בני בי רב כו'. וכן משמע בשאלתות דרב אחאי , וכן משמע בירושלמי דתענית. ]בראשית סוף שאילתא א'[והנה פירוש מתענה ומשלים, אם רוצה ואין איסור בדבר, תוספות , וכ"כ הר"מ ]עירובין מא: ד"ה והלכתא[]תשב"ץ קטן בתחלת , ולא כאשר כתב ראבי"ה וברוקח הספר[]סימן תתנ"ח[]סימן ל"ו[[שצריך להשלים. ופירוש השלמה, היינו שמתענה ]עד אחר שקיבל שבת כו'. ואפילו אם עוד היום גדול מיקרי שפיר ]בשם רבנו אלחנן[שכתב השלמה, וכן מצאתי שכתב )בשר"ח(ר"י ככל אשר כתבתי. ע"כ. ודברי רבנו הטור לפנים שכתב והלכתא מתענה ומשלים, פירוש אם ירצה, ולא הוי כמתענה בשבת כו', הן הן דברי התוס', והמרדכי, והרא"ש, והגהות מיימוניות, וכמ"ש מרן בב"י. באופן שדעת התוספות והמרדכי והרא"ש והגמ"י והטור עלה דאמרינן הלכתא מתענה ומשלים, דהיינו דהדבר תלוי בבחירתו אם ירצה, ולא הוי כמתענה בשבת, ואין חיובא רמיא להשלים. אמנם דעת ראבי"ה והרוקח , סברי מרנן דצריך ]שם[]שם[להשלים, אלא מה שבחלוק'ה ישית בין דעת הר"מ והגהות מיימוניות לדעת הרא"ש והטור, הוא דלדעת הר"מ והגהות מיימוניות ס"ל דהשלמת התענית בערב שבת סגי עד לאחר תפילת ערבית, אבל לדעת הרא"ש והטור ס"ל דכיון דיכול להשלים אם ירצה וקבל עליו תענית סתם, וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית, דצריך להשלים עד צאת הכוכבים, וכמו שכתב הב"י לפנים. ע"ע. ומרן בש"ע פסק )ס"ד(כדעת הרא"ש והטור, וז"ל: אם קבל עליו להתענות בערב שבת, צריך להתענות עד צאת הכוכבים כו'. ]ע"כ[. והיינו אפילו בתענית יחיד. וכן פסק בסימן תקס"ב , וז"ל: יחיד שקבל )ס"ג(עליו תענית סתם בערב שבת צריך להתענות עד צאת הכוכבים כו'. והנה הרמב"ם בפ"ה מהלכות תעניות, בענין הימים שכל ישראל מתענים בהם כו', ועשרה בטבת כו', כתב שם )בדין ה'(וז"ל: חל להיות בערב שבת, מתענין בערב שבת. ע"ש. וכתב שם הרב המגיד ז"ל והביא דבריו הב"י לפנים וז"ל: חל להיות בערב שבת כו', כך נפסקה הלכה בעירובין הלכתא )דף מ"א ע"ב(מתענה ומשלים. וכתב הראב"ד, שלא אמרו משלים אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה, אבל ודאי מששקעה החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום, אם רצה לאכול אוכל, שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות. ע"כ. ותבט עיני בשור'י להרב מאמר מרדכי בסימן מט"ר , )סק"ו(שהביא דברי הרב המגיד ז"ל אלו, ותהי עלה דלשון מגומגם הוא זה, דפתח באם רצה לאכול אוכל, דמשמע דהרשות בידו לאכול או שלא לאכול, וסיים, כיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות, דמשמע דצריך הוא לאכול, ואיסורא קא עביד אם לא אוכל כו'. וכתב שעינו רא'ה למור"ם בדרכי משה שהעתיק דברי הרב ה מגיד בזה"ל: אלא כיון שנכנס ]הארוך אות ג'[לתחום שבת כו'. וכפי נוסחא זו איכא למימר דחזר בו ממה שכתב בתחילה דאם רצה לאכול אוכל, וקאמר השתא דאינו רשאי. אי נמי י"ל דהכי קאמר כו'. ודע שדברים אלו שהעתיק מרן בשם הרב המגיד בפ"ה מהלכות תענית, לא מצאתים שם כו'. וע"ש. והנה מה שכתב דפשפש ולא מצא בהרב בפ"ה, עינינו הרואות שם בדין ה' שהביאו הרב המגיד ז"ל לדברי הראב"ד הללו כמו שיעוין שם, ועין רואה דהרב מאמר מרדכי לא הציץ שם בדברי הלחם משנה, שכבר העיר בדברי הראב"ד כמו שהוקשה לו וז"ל: מריהוט הלשון משמע דקשיא רישא אסיפא, דבתחילה כתב אם רצה לאכול כו', ואח"כ כתב שאינו רשאי, דמשמע דחייב לאכול. וכתב דהכי קאמר, כיון דאינו רשאי להתענות, ואינו יכול לקבל תענית בערב שבת כדי שלא לאכול משתשקע החמה, השתא שאירע שחל תשעה באב בערב שבת ולא קבלו, יהיה הדבר תלוי ברצונו, אבל אם יתענה אין בו איסור, מפני שלא בא התענית מצד קבלתו אלא שאירע כך. עכ"ל ז"ל. הנה הגם שדברי ]הרב לחם משנה[ אשתקי'ל מילוליה )ה"ה(בשק'ל הקדש, הכא באו דבריו כספר החתום עד לא ידע לכוין מאי קאמר מר. ואולם אחר השקפה מקוצר המושג, נראה לי דפירושו כך והכי קאמר, כיון דאינו רשאי להתענות, ואינו יכול לקבל תענית בערב שבת כדי שלא לאכול משתשקע החמה, כלומר לפי מאי דקי"ל דכל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבעוד יום דאינו תענית, כמ"ש הש"ע , והגע עצמך )סימן תקס"ב ס"ה(ביחיד אם רוצה לקבל תענית בערב שבת כדי שלא לאכול משתשקע החמה, אינו יכול לעשותו, דכיון שנשקע החמה כבר קדש היום דאינו יכול להתענות, אלא חייב לאכול, השתא שחל תשעה באב בערב שבת)ומ"ש תשעה באב, לאו דוקא, וכלומר אחד מארבע תעניות אלו שכתב הרמב"ם ז"ל, דהיינו תענית צבור( ולא קבלו, דתענית צבור אינו צריך קבלה מבעוד יום, יהיה הדבר תלוי ברצונו כו', וכלומר דבתענית צבור יהיה הדבר תלוי בבחירתו, דאם יתענה לא יהיה בו שום איסור, מפני דלא בא התענית מצד קבלתו, דהיינו דאינו תענית יחיד, אלא תענית צבור שאירע בערב שבת, דכגון דא יהיה הדבר תלוי ברצונו. ולפום ריהטא בהכי מפרשא דברי הראב"ד אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא, וכבר קדש היום, אם רצה לאכול אוכל, והיינו בתענית צבור דלא בא התענית מצד קבלתו, דאז הדבר תלוי ברצונו, אם רוצה לאכול אוכל, ואם רוצה להתענות אין בו איסור, אלא דבתענית יחיד אם רוצה לקבלו בערב שבת כדי שלא לאכול משתשקע החמה, הוא דאינו יכול לקבלו, יען דכיון שנכנס בתחום שבת אינו יכול להתענות אלא חייב לאכול. וזה חזיתי להרב בתי כהונה ז"ל בראשון בלשונות ]חלק בית ועד[הרמב"ם , דביא'ר עליה הכהן הגדול כוונת דברי )דף מ"ט ע"ג(הראב"ד, על פי סוגית הגמרא דעירובין הנזכרת לעיל באר'ש רחבה, ותוכן דבריו, היינו שלמאן דאמר לא ישלים, אם הוא תאב ודאי חייב שלא להשלים, כדי שלא יכנס כשהוא מעונה, אבל אם אינו תאב, הרשות בידו. ולמאן דאמר משלים, והוא עד שקיעת החמה, משם ואילך אם לא תאב לאכול, הרשות בידו להשלים כסתם תענית, דאין כאן משום שלא יכנס כשהוא מעונה, אמנם אם הוא תאב והוא מעונה, אזי אוכל, שכיון שנכנס לתחום שבת שהוא אחר שקיעת החמה, אינו רשאי להתענות אלא אוכל. ובזה נסתלק דיוק הרב לחם משנה כו'. ועש"ב, כי שפתי כהן ישמרו דעת. עלה מן האר'ש, שדעת התוספות, והמרדכי, והרא"ש, והגהות מיימוניות, והראב"ד, והטור, דמתענה ומשלים היינו דהדבר תלוי ברצונו אם ירצה, ולא הוי כמתענה בשבת, אמנם אינו חייב להשלים. ועיין בספר ברכות המים בסימן זה )סוף סק"ג(,. ומה שחלוקים, היינו דלדעת הרא"ש והטור ומרן בש"ע כיון שקבל עליו בסתם, צריך להתענות עד צאת הכוכבים. אמנם דעת המרדכי והגהות מיימוניות הוא, דס"ל דסגי עד לאחר תפלת ערבית. ולדעת הראב"ד, אחר שקיעת החמה הדבר תלוי ברצונו והרשות בידו, אם רוצה לאכול אוכל. ולפ"ד הרב בתי כהונה ז"ל במה שכתב בדעת הראב"ד הוא, אם לא תאב הרשות בידו להשלים, אבל אם הוא תאב אוכל בשמחה את לחמו. אמנם דעת ראבי"ה והרוקח הוא דצריך להשלים. וזה חזיתי בהרי"ף בסוף פרק שני דתענית עלה דההיא אבל ]ז.[חכמים אומרים מתענה ומשלים, כתב הר"ן שם ]ד"ה זו[דקי"ל הכי, ובסוף פרק בכל מערבין מסקינן דתשעה ]עירובין מא:[באב שחל להיות בערב שבת מתענה ומשלים כו', ולדידן לא מקלע תשעה באב בערב שבת)וכלומר דהתם קאי לזמן שהיו מקדשין על פי הראיה(, ומיהו נפקא מינה דתענית של עשרה בטבת כו'. ע"ש. ואתה למד דדעת הר"ן בעשרה בטבת שחל להיות בערב שבת דצריך להשלים. ועיין בדרכי משה ז"ל לפנים דזכר עשה, וכתב עוד דכן הוא ברבנו ירוחם )ס"ג()נתיב ח"י ח"א . ע"ש. ומור"ם לפנים כתב, דבתענית יחיד ]דף קס"ג ע"א[()ס"ד(לא ישלים, וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית, ובתענית צבור ישלים, והכי נהוג. עד כאן משם תשובת מהרי"ל . )בסימן ל"ג(ותשובה הנזכרת הביאה גם כן הרב ב"ח לפנים , דמהר"י )ס"ו(סג"ל מולין דהביא מר ניהו מהרי"ל, עיין ביד מלאכי בכללי הפוסקים , ובספר משק ביתי בכללי )]כללי שאר המחברים[ אות ל"ד(מהרי"ל . ועיין בב"ח שכתב משם )דף י"ג ע"ב אות ל"ו(]אות ז'[תשב"ץ לתלמיד מהר"מ, דמהר"ם כיון דהיה ]קטן, בתחילת הספר[רגיל לעולם בליל שבת לאכול עם שקיעת החמה, הילכך גם כשהיה מתענה היה נזהר לאכול עם שקיעת החמה, כיון דזה הוא השלמת התענית אסור לו להתענות עוד כו'. עש"ב. ועיין בבאה"ט שכתב וז"ל: ובתענית צבור ישלים, משמע )בסק"ז(דבתענית צבור לא מהני תנאי, דלאו בדידיה תליא מילתא, וכן משמע בסימן תקע"ב . ע"כ. ]ומה שכתב[ דלא מהני ]ס"ב[)וכלו'(תנאי, דהיינו מ"ש קודם זה מרן אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלימו הצבור תפלתן, דזה לא מהני בתענית צבור. ומה שכתב דכן משמע בסימן תקע"ב, היינו מ"ש שם מרן בס"ב שמתענין ומשלימין כו'. ע"ש. וראתה עיני להכנה"ג לפנים בהגה"ט ,, על מה שכתב הטור והר"מ כתב שיכול לאכול מיד, רא'ו הבי'א ל'ן תשובת מהרי"ל סימן ]קנ"ז[ שכתב וז"ל: מנהגא דילי כדברי מהר"מ ז"ל )קע"ג(בתענית יחיד, אבל תענית צבור, אני מחמיר להשלים ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירים, ולעלמא אני אומר דעבד כמר עבד והכל לשם שמים. ועיין בספר החסידים . ע"כ. הנה )סימן ק"ן(מה שהביא מספר החסידים, כבר הביא דבריו הכנה"ג לפנים מזה , שכתב דכשחל תענית בששי שקורין בו ויחל במנחה, טוב שלא ילכו מבעוד יום לבית הכנסת ויאכלו מבעוד יום, ולכן טוב אז לאחר ולא להשלים ,. ע"כ. הנך רואה שהוראת מהרי"ל ז"ל דבתענית יחיד היה מתנהג כדעת ר"מ ז"ל לאכול מיד אחר תפלת ערבית, אבל בתענית צבור היה מחמיר לעצמו להשלים כרבני אלפין גדולי אשכנז דמחמירים. אמנם לעלמא הא מיהא פי צדיק יהגה, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, דהיינו או כדעת ר"מ לאכול מיד אחר תפלת ערבית, או להחמיר להשלים כרבני גדולי אשכנז דמחמירים. ולזה בנה אצלו צי'ון הכנה"ג מה שכתב בספר החסידים שלא ילכו מבעוד יום לבהכ"נ ויאכלו מבעוד יום, אלא לאחר, אבל לא להשלים. ותם אני להכנה"ג, עד שלא זכר ולא הרגיש בדברי מור"ם בהגה הנזכרת לעיל, דהור ה גבר גבורי חיל מתשובת מהרי"ל הנזכרת לעיל, דבתענית צבור ישלים והכי נהוג, כל קבל שדעת מוהרי"ל אינה פרוסה ומצודה על כל החיים, אלא דהוא הקדוש היה מחמיר להשלים ומתנהג בחסידות כרבני אשכנז דמחמירים, אבל לעלמא הא מיהא היה אומר דעבד כמר עבד כו'. ועל פי פרשת העיב'ור על כרחך לנו לומר, שמה שכתב מור"ם ובתענית צבור ישלים והכי נהוג, אין דבריו אמורים אלא לעירו אשכנז שמחמירים לעצמם להשלים, אבל אנחנו בני ספרד, הכי נמי דיש לנו להשען לכמה רבני רבוותא הנזכרים לעיל למעלה ראש, דאינו חייב להשלים. ומה גם דבעל השמועה הלזו מהרי"ל, פום ממלל רברבן אפילו לבני אשכנז, דעבד כמר עבד כו', והיינו דאין צריך להשלים, הלא יכול לאכול אחר תפילת ערבית, אלא דיפה לנו להורות לצאת מידי ספיקא שלא ילכו מבעוד יום לבית הכנסת, אלא לאחר ולהמתין עד שקיעת החמה, אבל לא להמתין עד צאת הכוכבים, ועיין בחמדת ימים בפ"ז דשבת ]דף מ"ח ע"ב[דכתב דנכון לקדש קודם הלילה כל מה דאפשר, לבלתי יכנס בגבול מזל מאדים כו'. ואף אם הוא בתענית, אין קפידה כו'. ועיין במג"א סימן רע"א ובאר היטב שם . ועיין )סק"א(]סק"א[בתשובות מהר"י הלוי שכתב וז"ל: ויש ([)בדף צ"ז ע"ג ]סימן ל"ג שכתבו שתשעה באב דוקא צריך להשלים כשחל בערב שבת כו'. ע"ש. דמשם בארה לשאר תעניות, כשחל בערב שבת אין צריך להשלים. ולענין הנחת תפלין במנחה בערב שבת, עיין בספר שלמי חגיגה דמסיק שלא להניח תפלין בערב )דף קס"א ע"ד אות ג'(שבת, כי כבר נתנוצץ קדושת שבת. ע"כ. ועיין במורה באצבע בקונטרס קשר גודל שכתב וז"ל: במנחה בערב )סימן ג' אות כ"ח(שבת לא יניח תפלין. ע"כ. ורשום בזכרוני, כי מה"ר חיים פלאג'י נר"ו בספר חקקי לב בנדון דידן בעשרה בטבת )חאו"ח סימן ב'(שאירע בערב שבת, אסף איש טהור מכמה רבוותא בנגלה ובנסתר שלא להניח. ע"ש. ועיין במחזיק ברכה ז"ל סימן רס"ז סימן ל"א סק"ב(, יד אהרן , שיורי ברכה ]סק"א[)]המלוקט[)סימן ל"א ס"ב ]הגה"ט סק"ב[(, עיקרי הד"ט במהדורא בתרא )אות , פתח הדביר נר"ו הנדפס מחדש י"א ס"ב()סוף דף ן' ע"ג ודף רט"ז ובהשמטות לדף נ' ע"ג [. אלא דקורין ויחל ע"א( ]סימן כ"ט סק"ב בשחרית ובמנחה אפילו כשחל בערב שבת, עיין בטור בסימן תקס"ו וז"ל: אומרים ויחל בשחרית ובמנחה, בין ביום שני וחמישי בין בשאר הימים. וכ"כ מרן בש"ע שם . וכתב שם )ס"א(מור"ם בשם מהרי"ל , דקורין אפילו ]הלכות תענית עמ' רס"ט אות י"ז[כשחל בערב שבת. וע"ש בשכנה"ג בהגה"ט . ועיין בדרכי )סק"ט(משה סימן תקע"ט . ]הארוך[)ס"ה( ]אות ד'[ולענין נפילת אפים בערב שבת במנחה, עיין במה שכתב הב"י בסימן תקע"ט משם הר"ן ז"ל, שכתב בסוף פ"ב דמסכת תענית מהירושלמי , וכתב, וכיון שאמרו שם ]ז. ד"ה זו[]פ"ב הי"ד[שנופלין על פניהם כשמת ענין בראש חודש, משמע דכל שכן לעשרה בטבת שחל להיות בערב שבת שנופלין על פניהם בתפלת המנחה כו'. ולפיכך אמרו, שמנהגינו שאין אנו נוהגין כן שלא כהלכה, אבל אני אומר לישב המנהג, דדוקא בראש חודש אמרו כו', להודיעך שקורין ברכות כו', כלומר להודיעך שלא יקראו בראש חודש כו', אבל בשאר ימי תענית דליתיה לההוא טעמא, אין נופלין על פניהם כל שלא היו נופלין אילו לא היה תענית, כגון מנחה בערב שבת כו'. וע"ש. ולפיכך נשתרבב מנהגנו שלא ליפול על פניהם בתענית צבור שחל להיות בערב שבת במנחה. ולפי דברי הר"ן ז"ל אלו, יכילנא למימר דגם מה שאנו נוהגין לומר מזמור "יענך ה' ביום צרה" אחר פרשת ויחל, שלא לאומרו בתפלת המנחה כשחל להיות בערב שבת, כל שלא היו אומרים אותו אילו לא היה תענית. כך נראה לי להלכה. שם (רח) בהגה ובתענית צבור ישלים וכו'. נ"ב: אם מותר להניח תפלין במנחה של ערב שבת ביום תענית צבור של שהביא עשרה בטבת, עיין בזה להרב חקקי לב נר"ו )סימן ב'(מערכה מול מערכה, ושוב הביא ממהר"א יצחקי ומוהר"י ווילנא ז"ל, שלא היו מניחין תפלין במנחה של ערב שבת, וכן אני נהגתי שלא להניח תפלין של תענית צבור במנחה של ערב שבת. עש"ב . נדפס באוצר ההלכה הלכות השכמת הבקר ציצית ותפלין .נדפס באוצר ההלכה הלכות השכמת הבקר ציצית ותפלין ח"ב סימן ל"א אות י"ד שם (רט) בהגה ובתענית צבור ישלים וכו'. נ"ב: עיין בספר ]הגה"ט[שכתב וז"ל: אבל תענית כנה"ג בסימן זה צבור אני מחמיר להשלים ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירין, ולעלמא אני אומר דעבד כמר עבד והכל לשם שמים ]מהרי"ל . ע"כ. ועיין בספר כסא אליהו ,בסימן זה בתשובה סימן קנ"ז[שהביא משם הרב פרי חדש בהלכות ראש חודש ]סימן תי"ז ס"א[שהביא לשון ]התנחומא[, דתענית )המכילתא(]בראשית פסקא ג'[אסתר אסור לעשותו בערב שבת, משום דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן, יבוא דאורייתא וידחה תענית דרבנן, וכן אתה למד לכל תענית בין דיחיד בין דצבור. ע"כ. ומסתמיות הלשון דקאמר וכן אתה למד לכל תענית ואפילו דצבור, משמע ואפילו עשרה בטבת. וזה אינו, דעשרה בטבת שחל בערב שבת אף הרב פרי חדש ז"ל אזיל ומודה דצריך השלמה, כיון דמשונה תענית דעשרה בטבת משאר תענית צבור, והוא דאף אם היה חל עשרה בטבת בשבת היו מתענין בשבת, וכמו שכתב הרב אבודרהם והביאו מרן ב"י ז"ל בסימן תק"ן. ואף ]הלכות תענית עמ' רנ"ד[שמרן ז"ל נידחה קרי לה, מ"מ כבר החזיק בסברא זו הרב יד אהרן ז"ל . ע"ש. ועיין בב"י בסימן זה. ובעיקר דברי הרב ]הגב"י[פרי חדש שכתב "בין דצבור", משמע שכל ארבעה צומות אפשר לחול בערב שבת, והרואה יראה דאי אפשר לחול בערב שבת שאר תעניות צבור, חוץ מעשרה בטבת, וכמו שכתב הרב מג"א ז"ל סימן תק"ן . וע"ש בעטרת זקנים. )סק"ו()א"ה. הנה הרב המחבר נר"ו הרבה להשיב על הרב פרי חדש ז"ל, בחושבו שסיום דברי המכילתא שהביא הרב כסא אליהו ז"ל "וכן אתה למד לכל תענית בין דיחיד בין דצבור", שהם דברי הרב פרי חדש ז"ל בהלכות ראש חודש. ואני בעוניי חפשתי בדברי הרב פרי חדש בהלכות ראש חודש, ולא ראיתי שהביא אפילו ריש דברי המכילתא הנ"ל. אבל האמת הוא דכל הלשון הוא מדברי המכילתא גופה, כמו שיראה המעיין בדברי הרב כסא אליהו ז"ל. ומאחר שכן הוא, אזלא ליה מה שהקשה הרב המחבר נר"ו במאי דנקט בין דצבור דמשמע ואפילו עשרה בטבת, דזה אינו, דעשרה בטבת שחל בערב שבת בעי השלמה, מטעם דאף אם היה חל בשבת לא היה נדחה, והשתא לא קשיא מידי, דהא דמתענין אף אם חל עשרה בטבת בשבת, היינו לפי תלמודא דידן דאסיק להלכתא בפרק בכל מערבין ]עירובין מא:[דמתענה ומשלים אפילו בתענית יחיד, אך המכילתא לא ס"ל הכי, אלא דאדרבא אין מתענין כל עיקר כל תענית צבור דרבנן בערב שבת, מטעם דאתי דאורייתא דהיינו שבת וידחה דרבנן. ברם אנן לא קיימא לן כהמכילתא, מאחר שהיא היפך תלמודא דידן, ולכן פסקו הפוסקים דבתענית צבור חייב להשלים אם חל בערב שבת, כמו שהביא מור"ם בדרכי משה בסימן זה , ]אות ב'[ופסקו גם כן בהגהה כאמור. והרב כסא אליהו ז"ל שהביא דברי המכילתא הנ"ל, לאו למילף מינה לתענית צבור הביאה, אלא להחזיק קצת דברי הרב המגיד שהביא שם, שכתב משם הראשונים ז"ל דאסור להתענות תענית יחיד בערב שבת, לזה כתב הרב ז"ל דמציאה מצא מדברי המכילתא הנ"ל, דס"ל דאף כל תענית צבור דרבנן לא יתענה בערב שבת. והגם דלא קי"ל הכי, מכל מקום תורה יוצאת משם, דחמיר טובא להתענות בערב שבת משום עונג שבת, ואהני לן דברי המכילתא להחמיר קצת שלא להתענות בערב שבת תענית יחיד דעלמא, אבל לא לענין תענית צבור. זהו כוונת דברי הרב כסא אליהו ז"ל לעניות דעתי. ופשוט. ומעתה גם מה שהקשה הרב המחבר נר"ו מהא דנקט בין דצבור, דמשמע דקאי אכל ארבע צומות, ואי אפשר לחול בערב שבת כי אם תענית עשרה בטבת כמו שכתב הרב מג"א, לא קשיא מידי, דנוכל לומר דהמכילתא איירי בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, דיכול לחול גם בערב שבת, ובהכרח צ"ל כן דהמכילתא איירי בענין זה, ממאי דנקט דתענית אסתר אסור להתענות בערב שבת, וכבר ידוע דבזמן הזה גם תענית אסתר אי אפשר לחול בערב שבת, מטעם דכפי זה פסח חל בשני בשבת, ולא בד"ו פסח. אלא דלזה יש לדחות קצת, דמיירי אף בזמן הזה, כגון דחל י"ג באדר בשבת והתענית נדחה, ואשמועינן דאין מתענין אותו בערב שבת, והוא דוחק כמו שיראה הרואה. וק"ל. וראיתי בעטרת זקנים בסימן תק"ן שהקשה כדברי המג"א ז"ל שלשם, דהא דכתב מור"ם ז"ל שם ]בס"ג[, דאם )בס"ב(חלו הארבע צומות בערב שבת דקורין ויחל וכו', דהא אי אפשר לחול בערב שבת כי אם עשרה בטבת. וכתב דצ"ל דהכוונה על אחד מארבע צומות, ושוב כתב שם וז"ל: ואם תרצה להשיב שדעת המחבר רצונו לומר דבזמן שבית המקדש היה קיים היו מקדשין על פי הראיה, ויכול להיות שחלים בערב שבת, זה אינו, והלא בזמן בית שני היו עושין ימי שמחה כמו שאמרו חז"ל . ע"כ. ואנכי לא ידעתי למה הוכרח הרב ז"ל לומר ]ראש השנה יח:[דמיירי בזמן שבית המקדש קיים שהיו מקדשין על פי הראיה, ולדחותו בקל דלא היו מתענין באותו זמן אלא אדרבא היו עושין אותם ימי שמחה, דהיה יכול לומר דמיירי אף אחר החורבן על פי הראיה, כמו שמצינו ברשב"ג בראש השנה ]כד.[בהא דדמות צורות לבנות וכו' וכן במקומות אחרים. ודוק. גם מ"ש הרב המחבר נר"ו דהרב יד אהרן ז"ל החזיק בסברתו של הרד"א ז"ל, דאם היה חל עשרה בטבת בשבת לא היה נדחה, לא ידעתי היכן מצא כן, דהרואה יראה בדבריו דלא בא אלא לתרץ בדוחק מה שהקשו על הרד"א ז"ל מהא דפ"ק דכתובות , דאמרו אלא מעתה חל יום הכפורים בשני ]ה.[בשבת לידחי שמא ישחוט בן עוף, ובשביל שנדחק לתרץ דבריו דלא תיקשי ליה הא דפ"ק דכתובות, לא מפני כן נאמר שהוא סובר כדברי הרד"א ז"ל. ועיין בספר ברכ"י בסימן הנזכר שתירץ כתירוצו של הרב יד אהרן ז"ל. יע"ש(. ]סק"ב[שם (רי) בהגה ובתענית צבור ישלים וכו'. עיין לקמן בשו"ע . ועיין מה שכתבתי לקמן )סימן רפ"ח סעיף ב'()סימן תק"פ(לענין כ' סיון שחל בערב שבת קודש. וכן בדברינו לקמן )סימן , ובשו"ת מנחת אלעזר . וכן בדברינו בשער תרפ"ה()חלק ג' סימן ג'(יששכר לענין תענית שובבי"ם ביום )לחדש טבת מאמר צום העשירי(ששי ערב שבת קודש שנוהגים חסידים ואנשי מעשה. שם ריא(בהגה ובתענית צבור ישלים וכו'. עשרה בטבת שחל בערב שבת צריכים להתענות ולהשלים התענית עד צאת הכוכבים)כרבע שעה אחר שקיעת החמה(. שם ריב(בהגה ובתענית צבור ישלים וכו'. עשרה בטבת שחל בערב שבת, מנהג פשוט בארץ ובחו"ל שמתענים עד דקות לאחר השקיעה שהוא זמן20צאת הכוכבים, דהיינו עד צאת הכוכבים לשיטת הגאונים. ומקדימין להתפלל ערבית של שבת קצת מבעוד יום, דהיינו שעם הדלקת הנרות אומרים מזמור לדוד ובואי כלה ושיר השירים, ועד שיגמרו התפלה וילכו הביתה הגיע זמן צאת הכוכבים, וקוראים ק"ש פעם שנית כדי לאומרה , בעונתה ועושים קידוש. וכן פסק מרן בש"ע )סימן רמ"ט סעיף ד'(דאפילו בתענית יחיד צריך להשלים עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בעת קבלת התענית עד שישלימו הצבור תפלתן, ואפילו להרמ"א שחולק שם וכתב דבתענית יחיד לא ישלים וטוב לפרש וכו', מכל מקום סיים דבתענית צבור ישלים והכי נהוג. והיינו טעמא דלא מהני תנאה, דלאו בדידיה תליא מילתא, וכמו שכתב הרב כף החיים שם בשם האחרונים. ועיין עוד בש"ע )אות ל"א(סימן תקס"ב ע"ש. וכן פסק בפשיטות הגאון בן איש )סעיף ג' וד'(חי שנה שניה דעשרה בטבת שחל בערב שבת )סוף פרשת לך לך(צריך להשלים עד צאת הכוכבים. ע"ש. וכן פסק מרן הגרע"י נר"ו בשו"ת יביע אומר חלק ששי . עש"ב. )חאו"ח סימן ל"א(איכו השתא חזינא לרב אחאי גאון מר גיסי נר"ו בשו"ת יצחק ירנן ח"ג דאזיל כל בתר איפכא, ופסק )חאו"ח סימן כ'(שיכולים לקדש ולאכול מיד אחר השקיעה, ושכן המנהג. ע"ש. ואני לא שמעתי מעודי מנהג כזה. ובפרט בזמננו שבעוה"ר הן רבים עתה עם הארץ שאינם מתענים כלל, וצריכים לארגן מנין דקות לפני השקיעה(,20-לכל המוקדם עם הדלקת הנרות)כ שאל"כ יתחלקו אגודות אגודות, אלה המתענים יתפללו מבעוד יום ושאינם מתענים יתפללו במאוחר או לא יתפללו כלל. ואם יתפללו כולם עם הדלקת הנרות, הנה עד שיגיעו הביתה יגיע זמן צאת הכוכבים להגאונים וכאמור, ולא מינכר שיושב בתענית בשבת כלל. ובין הדברים ראיתי שהביא בשו"ת יצחק ירנן שם, לשון רש"י בסוף פרק ב' דתענית שכתב: "מתענה )דף י"ח סע"ב(ומשלים, עד חשיכה", וכתב עליו באור זרוע "אם )ח"ב סימן ת"ד(כן רוצה לומר שקיעת החמה היינו חשיכה)כך מודגש ביצחק ירנן(, מיהו אם רואה ג' כוכבים אע"פ שאינו חשיכה לגמרי מותר לאכול אפילו קיבל על עצמו בפירוש, שכן במוצאי שבתות וימים טובים כבר מותר במלאכה". ומסיק הרב יצחק ירנן נר"ו: שמע מינה תרתי, חדא שיכול לאכול מיד לאחר השקיעה וכל שכן אם יצאו שלשה כוכבים, ותו שבמוצאי שבת כשיצאו שלשה כוכבים מותר במלאכה. ע"כ. ובמחכ"ת כוונת האור זרוע להיפך ממש, שלא יאכל אחר השקיעה רק עד חשיכה דהיינו שיהא חשך גמור, ואח"כ הוסיף שאם רואה שלשה כוכבים אע"פ שאינו חשכה לגמרי מותר לאכול וכו'. ומוכח להדיא מלשונו דחשיכה ממש היינו אחר יציאת שלשה כוכבים ויותר. ולדברי היצחק ירנן נר"ו מאי "מיהו". ומאי אם רואה שלשה כוכבים, אפילו בחד נמי. ומאי אע"פ שאינו חשכה לגמרי, הא אדרבא רש"י מתיר לאכול מהשקיעה ואילך. והכי הול"ל "וכל שכן" אם רואה שלשה כוכבים וכו'. וגרם לו כל זה לפי שהבין מה שכתב האו"ז)במלים המודגשות הנ"ל(דשקיעת החמה היינו חשיכה שר"ל שקיעת החמה נחשבת לחשיכה. ולא יתכן, דא"כ איך למד זה האו"ז מפירוש רש"י, והרי רש"י כתב עד חשיכה ולא כתב עד השקיעה. ואם האו"ז מפרש כך בכוונת רש"י דחשיכה היינו שקיעה, לא יצדק בזה הלשון "אם כן רוצה לומר שקיעת החמה היינו חשיכה" אלא יאמר "ורוצה לומר עד השקיעה". אבל כוונת האו"ז היא ללמוד מפירש"י דמה שאמרו בתענית )דף י"ב ע"א("כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית" לאו דוקא שקיעת חמה, אלא רוצה)רש"י( לומר שקיעת החמה)שבגמרא(היינו חשכה)שיהא חשך גמור ויצאו יותר משלשה כוכבים(. מיהו)לדינא( אם רואה שלשה כוכבים וכו' מותר לאכול שכן במוצ"ש וי"ט כבר מותר במלאכה)ולא תהא תענית חמורה יותר ממלאכה במוצאי שבת(. זו אמיתות כוונת האו"ז, ופשוט. עוד הערה קטנה ראיתי שם, שהביא משיטה לבעל הצרורות במסכת תענית)ואמ"א( בשם רבנו אלחנן ז"ל שכתב: "דכיון חזי" ]דחזינן[ מה עמא דבר ונהגו להתענות עד צאת הכוכבים וכו'. ע"ש. ולי נראה פשוט דט"ס נפלה וצ"ל "דפוק חזי", ונפרדה האות פ' לאותיות כ"י והאות ק' לאותיות ו"ן, ויצא "דכיון חזי". והוא לשון הגמ' ברכות ועוד. ואין )דף מ"ה ע"א(צורך לתקן דחזינן ופשוט. ואגב סיפא העתיק הרב יצחק ירנן נר"ו מלשון הגאון יביע אומר נר"ו שכתב דמרן בב"י הביא דברי )ח"ו סימן ל"א()סימן רמ"ט(התוספות והרא"ש ]עירובין מא: ד"ה הלכתא[]תענית פ"ב סימן כ"ה[וסיעתם שפירשו דהיינו אם רוצה להשלים תעניתו רשאי, ובכל זאת פסק בש"ע שאם קיבל להתענות בערב שבת צריך להתענות עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלימו הצבור תפלתן וכו'. ומוכח דס"ל למרן דמתענה ומשלים היינו שחייב להשלים וכל שכן בתענית צבור דלא תליא מילתא בקבלתו שהרי ]אפילו הרמ"א שהיקל בתענית יחיד בניגוד לדעת מרן מודה דבתענית – שורה זו נשמטה ביצחק ירנן[ צבור צריך להשלים, ומכל שכן לדעת מרן שצריך להחמיר בתענית צבור עד צאת הכוכבים. ע"כ. והעיר עליו היצי"ר נר"ו שאין הבנת דברי מרן כן אלא דעת מרן שאין חיוב כמו שכתב במפורש בב"י וכו'. ע"ש. ואני תמיה דמרן קרי בחיל בשלחן ערוך "צריך" להתענות עד צאת הכוכבים, ולא קאמר טוב להתענות עד צאת הכוכבים, והוא לשון הטור שם)וידוע מ"ש מרן בב"י א"ח סימן רי"ט דצריך משמע לעיכובא. ואפילו להטור שם דצריך היינו לכתחילה, מ"מ אין פירושו טוב להשלים אם ירצה, אלא חובה לכתחילה להשלים. וז"פ(. וא"כ אע"פ שכמה ראשונים סבורים שיכול להפסיק תעניתו מבעוד יום או מהשקיעה ואילך וכמ"ש ביצחק ירנן שם)ור"י בעל התוס' עשה מעשה בעצמו וטעם התבשיל לפני שהלך לבית הכנסת בעשרה בטבת שחל בערב שבת, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה, כמבואר במרדכי והובא בב"י( מכל מקום לדינא אין לנו אלא דברי מרן והרמ"א והאחרונים שפסקו שצריך להשלים עד צאת הכוכבים בתענית צבור)ואם רוצה לומר שלום עליכם ואשת חיל וכו' וכבר הגיע זמן צה"כ, טוב לרחוץ פיו במים כדי שיראה שכבר השלים תעניתו, ועל כל פנים יקצר כמה שאפשר בפיוטים ויאמר הכל אחרי הקידוש, ויאמר לקוצרים ה' עמכם(. ולא מועיל תנאי רק בתענית יחיד או בתענית יארצייט וכדומה. וצור ישראל יצילנו משגיאות אמן. נאמ"ן ס"ט . . שם ריג(ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים. כתב הטור , אבל אם מתענה בערב )שיטה ו'(שבת תענית חלום כו'. נ"ב: אמר המאסף, דבריו מוכיחים דלסברא ראשונה כל תענית שקבל עליו סתם ולא פירש בשעת קבלת התענית שקבלו עד שישלים תפלתו עם הצבור, צריך להשלים עד צאת הכוכבים. ולהר"ם ]תשב"ץ קטן בתחלת הספר[אפילו קבל תענית סתם אין צריך להשלים, אלא תענית חלום. ובספר הקצר לרב כתוב: אם קבל עליו להתענות בערב שבת, צריך להתענות עד צאת הכוכבים, ]אם לא[ שפירש וכו', )אלא(ואם הוא תענית חלום, צריך להתענות עד צאת הכוכבים. והגיה בספר המפה: וי"א דלא ישלים, אלא מיד בצאתו מבית הכנסת יאכל. טור ומרדכי והגהות מיימוניות ]עירובין סימן תצ"ד[]הלכות . ע"כ. ומלשון זה נראה דאף בתענית חלום אינו תענית פ"א אות ג'[צריך להשלים לרבנו בעל הטורים ז"ל. ולא ידעתי היכן ראה כן בדברי רבנו בעל הטורים ז"ל. וצ"ל דלצדדין קתני והכי קאמר, וי"א דלא ישלים, לטור ומרדכי בשם הר"ם בשאר תעניות, ולהגהות אפילו בתענית חלום. וכתב הב"ח , שיש ]אות ז'[שכתבו ]בתענית חלום[ שצריך למיתב תענית לתעניתיה. והוא מדברי מהרי"ל בתשובה סימן ]ל"ג[, ולא קי"ל כוותייהו. )ל"ב(והב"ח חילק בין תענית יחיד לתענית צבור, וכבר כתבתיו ]אות ו'[]כנה"ג הגה"ט[בשם מהרי"ל ז"ל במהדורא ראשונה ]בתשובה . סימן קנ"ז[שם ריד(ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים. מבואר טעמו בב"י, דמתענה מפני סכנה לבטלו, דלמא אינו בטל אלא אם התענה עד צאת הכוכבים. ואפ"ה מהר"ם כתב שאין צריך יותר ., כי זה מיקרי השלמה שם רטו(ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים. כתב הטור , והר"ם )דף קס"ג ע"א שיטה ד'(כתב שיכול לאכול מיד וכו'. נ"ב: וכן פסק מרן ז"ל בספר הקצר. ]הגיה[ עליו וכתב: וי"א דלא משלים והרב בעל המפה )הגיהו()בסק"ה(כתב: ומלשון זה נראה אלא מיד וכו'. והרב בעל שיירי דאף בתענית חלום אינו צריך להשלים לר"י בעל הטורים ולא ידעתי היכן ראה בדברי ר"י בעל הטורים ז"ל כן. ע"ש. ונראה דבספר המפה של הרב החבי"ב, היתה כתובה ההגה אחר מה שכתב מרן ואם הוא תענית חלום, ומשום הכי כתב דלצדדין קתני, אבל בספרים שלנו כתובה קודם ואם הוא תענית חלום, ובזה אתי שפיר. שם רטז(ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים. אמנם מהרי"ל כתב בשם )סימן ל"ג(ראבי"ה , דאפילו בחול אין צריך להשלים. והרב מגן ]סימן תתנ"ח[דוד , כתב דהמנהג פשוט דצריך להשלים. והמג"א ]ט"ז סק"ג[כתב דאם פעם ]ראשונה[ נהג להשלים בערב שבת, ]סק"ח[)אחת(צריך לנהוג כן תמיד, והוא הדין לכל התעניות הכתובים בסימן ]תק"פ[. יע"ש. ודבר זה נלמד מתורת מהרש"ל שכתב )תקע"ב(כן לענין ייארצייט, עיין שם בתשובה . ועיין )סימן ט'()בטור(]בט"ז[ שדחה דבריו, וכתב דהמיקל שלא להשלים לא הפסיד בפרט מצטער. יע"ש. שם ריז(ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים. כתב בשיירי כנסת הגדולה )בהגהת הטור אות ה'(וזה לשונו: ובספר הקצר כתוב, אם קבל עליו להתענות בערב שבת, צריך להתענות עד צאת הכוכבים ]וכו'[, ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים, וכתב מור"ם דיש אומרים דלא ישלים, אלא מיד בצאתו מבית הכנסת יאכל. טור, ומרדכי , והגהות מיימוניות ]עירובין סימן תצ"ד[]הלכות תעניות פ"א . עכ"ל. ומלשון זה נראה דאף בתענית חלום אינו צריך אות ג'[להשלים להטור, ולא ידעתי היכן ראה כן בדברי רבנו בעל הטורים ז"ל. וצריך לומר דלצדדין קתני, והכי קאמר ויש אומרים דלא ישלים, לטור ומרדכי בשם הר"ם בשאר תעניות, ולהגהות אפילו בתענית חלום. עכ"ל. נראה מדבריו דגירסתו היה בדברי מור"ם אחר מה שכתב מרן ואם הוא תענית חלום וכו', ומשום נדפס .נדפס לעיל אות קפ"ד .צ"ע דבהדיא איתא בתשב"ץ קטן)בתחלת הספר( דתענית חלום מתענה עד צאת הכוכבים כיון דחמור הכי הוצרך לדחוק את עצמו. ולפי גירסתנו שדברי מור"ם כתובים קודם מה שכתב מרן ואם הוא תענית חלום וכו' אתי ]הגה"ט[. שפיר. ופשוט. וכן כתב הרב יד אהרן אלא ,דמכל מקום עדיין יש לדקדק על הרב שיירי כנסת הגדולה דאיך כתב כן בדעת ההגהות מיימוניות, מאחר דמרן הב"י הביא דסבירא ליה דבתענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים כסברת הטור והר"ם, וכדבריו הלא הם כתובים בפרק א' מהלכות תענית. וי"ל דטעות סופר נפל, וצריך לומר הגהות ה ביא דבריו מרן ב"י, דסבירא ליה אשירי ]תענית פרק א' סימן י"ב[דבתענית חלום אינו צריך להשלים, ומן התימה על הרב יד אהרן שלא הרגיש בזה. וזכורני שראיתי כתוב בספרי רבני האחרונים דהמציין על דברי מור"ם אינו מור"ם בעצמו אלא הוא חכם אחר שציינם אחר זמן. שם ריח(ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים. כתב בט"ז וי"א וכו', הביא ב"י )סק"ג(בשם הגהות אשרי בשם אור זרוע ]תענית פ"א סימן י"ב[]הלכות בת"ח. כצ"ל. בת"ח הוא ראשי תיבות בתענית תענית סימן ת"ד[חלום. שם ריט(ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים. כתב הטור ז"ל בסוף הסימן, אבל אם מתענה בערב שבת תענית חלום וכו', כיון שיכול להתפלל אפילו בשבת, כל שכן שמשלים עד הלילה. עכ"ל. ולי הצעיר צריך להגיה בדבריו ז"ל שאמר שיכול להתפלל וכו', דמה ענין חדוש בתפלה בזה הדין. אלא במקום "להתפלל", להגיה ולומר כיון שיכול "להתענות" .בשבת, כל שכן שמשלים עד הלילה ודו"ק. שם (רכ) ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים. עיין בספר כרם שלמה שנשאל הא בתענית חלום פשיטא, דלא פירש מתחלה, ובודאי צריך להתענות עד צאת הכוכבים. ותירץ על פי דברי הרא"ש ]תענית פ"ב סימן כ"ה[והתוס' בעירובין דהא דמתענין ומשלימין, היינו ]מא: ד"ה והלכתא[אם ירצה, עיין בטור. אבל בתענית חלום צריך להתענות בין ירצה בין לא ירצה, משום דיפה תענית לחלום אף בשבת, עיין לעיל סימן ר"כ . גם י"ל אף אם פירש קודם שישן אם ]ס"ב[יחלום לו חלום שצריך להתענות שלא ישלים, לא מהני תנאו וצריך להשלים. שם רכא(ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים. בספר כרם שלמה הקשה בשם מורנו הרב טוביה שווארץ מקהילת קודש מישקאלטץ, דהא בתענית חלום פשיטא, דלא פירש מתחילה, ובודאי צריך להתענות עד צה"כ. וע"ש מ"ש בזה.

סימן רנ

סעיף א

ישכים בבוקר וכו'. כתב הטור (א) )דף קס"ג ע"א שיטה , דכתיב "והיה ביום הששי והכינו" ט'(]שמות ט"ז, וכו'. נ"ב: ובספר סדר היום מפיק ה'[]סדר ערב שבת ד"ה ונתחיל[ליה מיתורא דביום. אם רגיל ללמוד ענין שיש לו קצבה, או אם יש לו למוד עם רבים, לא יבטלנו. סדר היום . ]שם ד"ה אבל אם הלימוד[מי ,שנוהג לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום יום ששי . יכול לקרותה. ספר סדר היום ]שם[למוד שאינו של רבים, או שאין לו קצבה, לא יקרא קודם שיכין צרכי שבת. ספר סדר היום . אמר המאסף, כבר כתבתי ]שם[בהגהת ב"י ז"ל, בסימן רמ"ט )דף קס"ג עמוד ראשון שיטה ל"ז(שנהגו בקושטנדינ"א שלא לקבוע ישיבה בערב שבת. ויראה לי הטעם, דאפילו שהוא למוד של רבים, מכל מקום הוה ליה למוד שאין לו קצבה, דשמא על ידי הפלפול דהמשא והמתן ימשך הלמוד ולא יקנו צרכי שבת. ופה תירי"א נהגו ללמוד בפירוש רש"י על פרשת השבוע, ונראה טעמם, דכיון דאין עושין משא ומתן בדבריו לא אתו למסרך. אם ,דרך אנשי אותו המקום למכור צרכי האכילה מיד בבקר ואחר שעלה השמש לא ימצא דבר ראוי לקנות, אין ראוי לקבוע שום למוד, אלא ילך להכין צרכי שבת מיד ואחר כך יחזור ללמודו. סדר היום . ]שם[אם רגילין למכור קודם זמן התפלה, ואחר התפלה אין נמצא דבר, נראה לי שראוי לקנות צרכי שבת קודם שיתפלל, שזו מצוה דרבנן וזו מצוה דאורייתא, זו זמנה עוברת וזו אין זמנה עוברת, ובלבד שיקרא קרית שמע קודם בהגיע זמנה. ואם הקהל מתפללין, אין ]ליחיד[ להתחסד יותר מהם, אלא יתפלל )ביחיד(עמהם ואחר כך יעשה הוא מה שיעשו הצבור, כי כל מה שהצבור עושין הקדוש ברוך הוא חפץ בו, ואין ערך ליחיד עיין בספר ברכות מים)נדפס לקמן אות כ"ה(, שהעיר על הכנה"ג שמדברי סדר היום נראה שלמוד של רבים .נדפס לעיל בסימן רמ"ט אות נ"ו עיין להמשנה ברורה בביאור הלכה ד"ה ישכים בבקר, שתמה על סדר היום איך ידחה תפלה בצבור דרבנן את מצות מותר אפילו שאין לו קצבה. ואם צריך הכנה רבה, כגון בשר הכנה שהיא דאורייתא וכו'. ולדעתו מוטב להתפלל ביחיד אחר כך משיתפלל בצבור ולא ימצא אח"כ מה לקנות. העושה מצוה בפני עצמו לכשעושה אותה עם הצבור. ספר סדר היום . ]שם ד"ה ואם רגילים[אם באולי הכין צרכי שבת מיום חמישי, ולא נשאר לו מה יכין ביום הששי, יכול לישב וללמוד כרצונו, אבל נראה לי, דכיון דקפיד קרא דהכנה ביום הששי, נראה דעיקר המצוה וההשתדלות צריך להיות מיום הששי, והמכין מיום חמישי לא קיים מצות הכנה כראוי. וזה בצרכי אכילה והכנתה, אבל בצרכי הגוף אין קפידא. ואף על פי שביום הששי יש טורח לבקש הדברים מפני רוב הקונים, וביום חמישי מוצא הכל מתוקן וקונה כרצונו, לא יכין מיום חמישי, דלפום צערא אגרא, זולת אם מה שמוצא ביום חמישי אינו מוצא ביום ששי, ואפילו ספק ימצא ספק לא ימצא, וביום חמישי ודאי, ידחה הספק מפני הודאי, ולאו דוקא מיום חמישי, אלא אפילו מיום ראשון יכין לכבוד שבת אם לא ימצא ביום חמישי או ששי, ובפרט בענין קניית הקמח צריך להשתדל עליו מיום ראשון. והבשר צריך לקנותו מיום ששי, זולת אם ירא שלא יקחנה ביום ששי, יקחנה ביום חמישי, ובלבד שימצא אותה ביום חמישי שמן וטוב. אבל אם אינו מוצא ביום חמישי אלא כחוש ורזה, ויש ספק שימצא אותו ביום ששי שמן וטוב, ימתין ליום ששי ואף על פי שהוא ספק. ואם יש ספק בידו ליקח בי ום חמישי הכחוש, על סמך שאם ימצא ביום הששי שמן וטוב יקח אותו ויניח הכחוש, הרי טוב. וצריך להשתדל בשמן זך וטוב, אם להדלקה אם לאכילה. היין צריך לבקשו טוב וחשוב, ויכין תבלין וירקות לכבוד שבת אף על פי שאין דרכו ליתן פלפלין בחול. ויקנה פירות ומיני מתיקה לקנוח סעודה, וכל המוסיף מוסיפין לו. ואם ימצא דג לכבוד שבת יקנהו. סדר היום ]שם ד"ה . ועיין בספר חסידים סימן ואם רגילים עד ד"ה השביעי דג[)רנ"ט(]קמ"ט[. שם ישכים בבוקר ביום ששי. תנחומא, מנין שכל המוציא (ב) יציאה ]לשבת[ מצוה להשכים ויוציא משחרית, )בשבת(שנאמר "והיה ביום הששי" , דרשו חז"ל אין והיה ]שמות ט"ז, ה'["אלא מיד וכו'. ומשחיזין הסכין מדכתיב "והכינו את , והוא ]שם[כמו "לאתים ולמזמרות" . כ"כ הרב ב"י. ]ישעיה ב', ד'[שם ישכים בבוקר ביום ששי. בפרק כל כתבי מפיק (ג) ]שבת קיז:[לה רב חסדא מדכתיב "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" , ופירשו המפרשים כמה פירושים. הטור ]שמות ט"ז, ה'[פירש, והכינו משמע הזמנה בבקר דומיא דהבאה, והבאה היתה בבקר לאלתר. יע"ש. ולפק"ד כיון דהבאה היתה בבקר, משם יש ללמוד, דהא גם הבאה היא בכלל ההכנה, שאם לא יביא מה יכין. אם כן כמו שמצינו במן שהיו מביאים אותו בבקר, דאם לאו "]ו[חם השמש ונמס" , גם הכנת האדם בערב ]שם ט"ז, כ"א[שבת תהיה בבקר. ובספר ]סדר היום[)מטה משה(]סדר ערב שבת מפיק ליה משום דיתורא ]דביום[ הוא, ולא הבנתי ד"ה ונתחיל[כוונתו איך מפיק ליה, אדרבא, יתורא דביום מורה כל היום. ובתנחומא "מפורש דברי רב חסדא דמפיק לה מדכתיב "והיה אין והיה אלא מיד, שנאמר " ]והיה[ כי קם הפלשתי" )ויהי(. אמר רבי זירא, אף על פי שמוציא אדם ערב א' י"ז, מ"ח[-]שמואל ]מצוה[ שיוסיף בין השמשות, שנאמר "והיה שבת בשחרית )מצא(משנה" . יע"ש. ]שמות ט"ז, ה'[שם ישכים בבוקר ביום ששי. כתב בארחות חיים (ד) ]ריש הלכות , מצוה להשכים בערב שבת וכו' שנאמר "והיה שבת[ביום הששי והכינו" , פירוש והכינו לאלתר. וכן ]שמות ט"ז, ה'[משם תנחומא כתב בשבלי הלקט ,. ועוד כתב שם ]סימן נ"ה[דרשו חכמים אין והיה אלא מיד וכו'. שם ישכים בבוקר ביום ששי. רבנו הטור ז"ל מביא ראיה (ה) לדין זה מדכתיב "והיה ביום הששי והכינו" ]שמות ט"ז, , משמע הזמנה בבקר דומיא דהבאה, דכתיב "והכינו את אשר ה'[, והבאה היתה בבקר לאלתר. ע"כ. וכן כתב הרב יביאו" ]שם[הלבוש ז"ל . ומרן ז"ל הביא דברי הרב שבלי הלקט ]ס"א[]סימן ז"ל: אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת נ"ה[שנאמר "והיה ביום הששי והכינו" וכו'. והכי אמר רב חסדא גופיה בתנחומא, ודרשו חכמים אין והיה אלא מיד, שנאמר "והיה כי קם הפלשתי" וכו' . ע"ש. וכן כתב א' י"ז, מ"ח[-]שמואל הרב ט"ז ז"ל . והקשה הרב פרי מגדים ז"ל בחלק משבצות ]סק"א[זהב וז"ל: ואיני יודע למה שבקוה למה שכתב הטור, )סק"א(הביאו הלבוש, "והכינו את אשר יביאו" דומיא דהבאה דהיתה בבקר דכתיב "וילקטו אותו בבקר" . ואפשר בקר ]שמות ט"ז, כ"א[ארבע שעות, והיה מיד, מצוה ביום ששי מיד וכו'. ע"כ. ואחרי המחילה רבה דבריו קשים טובא, דהנה מה שכתב דבקר ארבע שעות, הנה אמת דהכי אמרינן בפרק תפלת השחר )דף ז"ך ע"א(דלרבנן דמתניתין דסבירא להו דתפלת השחר עד חצות, דתמיד של שחר קרב והולך עד שש שעות, מפרשי קרא דכתיב בתמיד .ראה הערה קודמת .5ראה הערה ,בבאור הלכה ד"ה ישכים כתב, דמה שכתב הפמ"ג ארבע שעות ט"ס הוא, וצ"ל שלש שעות "את הכבש אחד תעשה בבקר" , דבקר נקרא עד ]במדבר כ"ח, ד'[שש שעות, ורבי יאודה דפליג במתניתין וסבירא ליה דזמנה עד ארבע שעות, היינו משום דמפרש בבקר דתמיד, דעד ארבע שעות הוא דנקרא בקר ולא יותר, וקאמר התם דהלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה. ע"ש. מ"מ ]עדיות פ"ו מ"א[אין זה אלא דנמשך זמנה עד ארבע שעות, אבל לא אתא למעוטי דקודם לכן לא אקרי בקר ואין להקדים קריאת שמע קודם ארבע שעות, דהא עד חצות ועד ארבע שעות תנן, דשמע מינה על סוף זמנה פליגי. וכן מבואר מריש הסוגיא , דמתניתין קאי )דף כ"ו ע"א(למאחרים להתפלל, שלא יאחר יותר מחצות לרבנן ויותר מארבע שעות לרבי יהודה, שמשם ואילך עבר הזמן, אבל אין הכי נמי דאקרי בקר מהנץ החמה ואילך וכדנבאר. והכא נמי י"ל, דנהי דלכתחלה ישכים בבוקר כל כמה דאפשר לזרוזי להכין צרכי שבת, מיהו אם לא יכול להכין מאותה שעה ונתאחר עד סוף שעה רביעית, אין הכי נמי דאפילו הכי קיים אמרינן מצוה בעידנא, דגם אותה שעה איקרי בקר, וכן הוא לפי האמת אפילו לדרשת רב חסדא דאין והיה אלא מיד, דההוא בלכתחילה ובדיעבד עד ארבע שעות. ומגופיה דקרא דהכנת המן הכי משמע, וכדנבאר בס"ד. ונמצא דאין זה פרכא לדרשת רבנו הטור ז"ל כי היכי דנשבקה ולמנקט אידך דרשה, כיון דבקר איקרי גם מהנץ החמה וכדאמרן, וכל שכן דאיכא כמה מאמרי רז"ל ודברי המפרשים, דמשמע מינייהו דבקר הוא משעלה עמוד השחר, כמו שאסף וקיבץ מורנו הרב חיים ומלך נר"ו בספרו הבהיר לב חיים בהרחבה, שלא הניח פינה וזוית בזה, ומסיק אסיפא )סימן ב'(דמלתא, שדעת רש"י בסדר בא , והמכילתא שם ]שמות י"ב, י'[ובסדר ]מסכתא דפסחא פרשה י"א ד"ה ואתם לא תצאו וד"ה עד בקר[בשלח , והירושלמי ]מסכתא דויהי פרשה ה' ד"ה ויהי באשמורת הבקר[]בראשית דף רל"א ע"ב[, בריש פרק קמא דברכות, והזוהר הקדוש והרב הלבוש ז"ל באו"ח סימן פ"ט , דבקר הוא מהנץ ]ס"א[החמה. אך דעת הרמב"ן , והרב הפרישה ]במלחמות ברכות ב:[]יו"ד , והרב פרי חדש , והרב נחלת סימן רס"ב אות ב'[]מים חיים פסחים ב.[]דף פ"ו ע"ד ד"ה שהבקר[, והרב שלחן גבוה ז"ל יעקב סדר בא , דבקר הוא מעלות השחר. ע"ש. וא"כ ב',ד'[-']יו"ד סימן רס"ב ס"ק א קשה על הרב פרי מגדים ז"ל, דכתב דמאי דנייד מפירוש רבנו הטור ז"ל, הוא משום דבקר ארבע שעות, דאין זה אלא סוף הזמן דקריאת שם בקר, אבל תחלתו הוי למר מהנץ החמה, ולמר מעלות השחר. וזה מוכרח ביותר לדעת הרב הלבוש ז"ל, דהכא נקיט כפירוש הטור ז"ל, ואילו בסימן פ"ט כתב וז"ל: וכן )ס"א(בקר דכתיב גבי אברהם פירושו בהנץ החמה, שכן כתיב "ויהי ערב ויהי בקר", וכשם שפירוש ערב הוא שקיעת החמה, כן פירוש בקר הוא הנץ החמה, וכן פירוש בקר דגבי עולת התמיד. ע"ש. ואיך יתכן לפרש בדעתו דבקר ארבע שעות, וכל שכן הכא דלשון הטור וכן דברי רב חסדא הוא ישכים בבוקר, שלשון השכמה מורה קדימה וזריזות יותר, דבכהאי גוונא י"ל שהוא קודם הנץ החמה, וכמו שכתב שם מוה"ר נר"ו והכי )דף ב' ע"ד(מסיק בסימן א', דהשכמה היינו בהאיר היום, ועיין שם שהביא משם הרב כלי יקר והרב חלקו של ידיד ז"ל ]שופטים י"ט, כ"ה[]סימן א'[שכתבו דבקר הוא קודם אור היום, אלא ודאי כדפרשית, דלא אמרו בש"ס דבקר ארבע שעות אלא על סוף הזמן דקריאת שם בקר, ואין זה פירכא לפירוש רבנו הטור וכדאמרן. ותו קשיא לי טובא, דאי הכנה הוי דומיא דהבאה וכמו שכתב הטור ז"ל, לא יתכן לומר דבקר ארבע שעות, דהרי לא כתיב בקרא חד בקר כדכתב הוא ז"ל אלא "וילקטו אותו בבקר בבקר" , וכיון דכתיב תרי זימני בקר, היינו על כרחך תיכף ]שמות ט"ז, כ"א[בעלות השחר, וכדתניא בפסחים , אין לך דבר שקודם )דף נ"ט ע"א(לתמיד של שחר אלא קטרת בלבד, שנאמר בה "בבקר בבקר" , ויוקדם קטרת שנאמר בו "קטרת סמים בבקר ]שמות ל', ז'[בבקר", לתמיד שלא נאמר בו אלא בקר אחד. ע"כ. ודכוותה נמי דרשו בתורת כהנים על פסוק "ובער )פרשת צו פ"ב)ה"ז( ]ה"ח[(עליה הכהן עצים בבקר בבקר" , נאמר כאן "בבקר ]ויקרא ו', ה'[בבקר" ונאמר בתמיד "בבקר", ואיני יודע איזה יקדים, יקדים דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" לדבר שלא נאמר בו אלא "בקר" אחד. ע"כ. וא"כ הכא דכתיב וילקטו אותו "בבקר בבקר" דמיניה ילפינן להשכמת הכנת צרכי שבת, על כרחך לפרשו דהוא מעלות השחר, ואיך דחה הרב ז"ל בקר ארבע שעות. ותו תמהני עליו, שלא העלה על דל שפתיו דפירוש הטור ז"ל הן הם דברי רש"י ז"ל בשבת , דשם היא מימרת )דף קי"ז ע"ב(רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנאמר "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" לאלתר. ופירש"י ז"ל, ישכים אדם, בערב שבת לטרוח וכו'. והכינו את אשר יביאו, לאלתר, בשעת הבאה הכנה, והבאה בהשכמה היא, דכתיב "וילקטו אותו בבקר בבקר". ע"כ. הרי דמה שכתב הטור בבקר לאלתר הוא לשון רב חסדא גופיה בש"ס. ומה שכתב דהזמנה בבקר דומיא דהבאה, דבריו לקוחים מדברי רש"י ז"ל, ובחרו לשון הזהב של רש"י דבא בדקדוק בשקל הקודש, דהשכמה דאמר רב חסדא דייק לה מקרא ד"וילקטו אותו בבקר בבקר", ור"ל דכיון דכתיב בקר שני פעמים, על כרחך לאקדומי ט פי קאמר, וכסוגיית פסחים והתורת כהנים דאייתינא, ומהא יליף דבעי השכמה, ומאחר שכן יגדל התימה היכי תיסק אדעתין לפרש בדעת הטור דבקר הוא ארבע שעות. ותו קשיא טובא, דאשתמיט מיניה דמר לפי שעה דרשת הירושלמי בריש פרק קמא דברכות בהך קרא גופיה דפרשת המן "וילקטו אותו בבקר בבקר", וז"ל: תני ר' ישמעאל "בבקר בבקר" ליתן תחום לבקרו של בקר, ופירשו מוהר"א ליב והרב שדה יאושע ז"ל, דבקר הוא מהנץ החמה, ובא ]פולדא[הכתוב ליתן עוד בקר אחר, שהוא מאשמורת הבקר. ע"ש. וכן הוא דברי המכילתא שם סדר בשלח ]מסכתא דויסע פרשה ד' ד"ה . וע"ש למורינו הרב נר"ו , שנרגש וילקטו[)דף ד' ע"ג וד' והנמשך(דלכאורה דברי הירושלמי קשיין אהדדי, ובדף ה' ע"א תירץ, דאין הכי נמי דזמן התחלה להקרא בקר בלשון הכתוב הוא מהנץ החמה כמו שכתב רש"י ז"ל, וכי כתיב בקר פעם שניה, הוא מתחיל להקרא בקר משעת עלות השחר ואילך, אבל מה שימשך הזמן מהיום שראוי להקרא בקר, יהיה עד שש שעות לדעת רבנן, וארבע שעות לרבי יהודה. והכא נמי מה שאמר הכתוב "וילקטו ]רבי ישמעאל[במכילתא אותו בבקר בבקר" דדריש )רבי יאודה(בשחרית הוא מעלות השחר, וכמבואר בירושלמי דפרק קמא דברכות מדכתיב בקר שתי פעמים, והיינו דמאותה שעה היו מתחילים ללקט, והיה נמשך זמן הלקיטה עד שלש וארבע שעות, מדכתיב "וחם השמש ונמס" וכו'. עש"ב. והוא ממש כדכתיבנא לעיל בעניותין, ובהכי תו לא קשיא על דברי הטור ז"ל מידי, דכיון דכתיב הכא בבקר שתי פעמים, על כרחך דמתחיל זמן לקיטה מעלות השחר ונמשך עד סוף ארבע שעות וחם השמש ונמס, וכיון דיליף מקרא דהזמנה דומיא דהבאה, והבאה דהיינו הלקיטה מתחיל זמנה מעלות השחר, ועל כן כתב ישכים בבקר, ושפיר יליף ליה מהאי קרא. והדרא קושיא לדוכתיה, אמאי ניידי מדברי הטור ובחרו להם דרשה אחרת. אכן נלע"ד שהם ז"ל ראו דפירוש הטור הוא פרש"י, מ"מ כיון דראו בדברי הרב שבלי הלקט שהביא התנחומא, דרב חסדא גופיה בעל המימרא פריש למילתיה, דמאי דיליף דיניה מהאי קרא היינו מוהיה דפירושו מיד, על כרחך דגם דרשת רב חסדא דש"ס מוהיה מפיק לה כדגלי התם. ומה גם דאיכא למישדי נרגא בפרש"י והטור ז"ל, דהגם דבלקיטה כתיב "וילקטו אותו בבקר בבקר", מ"מ קשה, מנא להו דהזמנה דומיא דלקיטה, נימא דהלקיטה קדמה זמן מה להזמנה, ומה גם דגבי הכנה כתיב "ביום הששי והכינו", ולשון ביום משמע באור עיצומו של יום, והוי איחור למעוטי בקר, וכדאמרינן ביומא גבי )דף ל"ד ע"א(עריכת לחם הפנים, דכתיב "ביום השבת יערכנו" ]ויקרא כ"ד, ח'[דלהכי אהני ביום לאחר, ופרש"י ז"ל, דלשון ביום משמע באור עצום היום ולא בבקרו. ע"כ. ועיין לעט"ר מוה"ר הגדול חקרי לב ז"ל . ודו"ק. והכא נמי דכתיב )או"ח סימן פ"ח דף קפ"ד ע"ד("ביום הששי", הגם דגבי לקיטה כתיב "בבקר בבקר", איכא למימר דאין הכי נמי דהלקיטה היתה בעמוד השחר, אבל ההזמנה היתה באור עצומו של יום, וכמשמעותיה דקרא בפשיטות, להכי ניידי מדרשה זו ומייתו דרשת רב חסדא דדייק מתיבת והיה, אין והיה אלא מיד, דיש להשכים להכין בתחילת יום ששי בשעה שהיו מלקטין המן. והוצרך הכתוב לכתוב גם כן תיבת ביום, ולא סגי ליה באומרו והיה בששי דהוה משמע שפיר מיד בששי, דאי הוה אמר קרא הכי, הוה משמע מיד בכניסת ששי, והיינו בתחילת ליל הששי והכינו, דכל כמה דלא כתיב ביום וכתיב והיה דהיינו מיד, הכי הוה לן למימר מיד בכניסת הלילה, להכי אצטריך ביום. וכן כתב להדיא הר"ן ז"ל בחדושיו לשבת כ"י ]חדושי הר"ן המיוחסים לריטב"א שבת קיז: ד"ה , הביא דבריו הרב בית עובד ז"ל בחדושיו לאורח חיים שנאמר[כ"י, על מימרת רב חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת צרכי שבת, וז"ל: מדכתיב והיה קא דייק, דמשמע בהויית יום הששי מיד והכינו, וכי תימא א"כ אפילו מאורתא, ליתא דיום כתיב, ועוד ש המן לא היו לוקטין אותו בלילה. עכ"ל. ושוב ראיתי שהביאו ג"כ בסדור בית מנוחה . הרי דדייק ]דף ב' ע"א אות ב'[מתיבת ביום דאתא לאפוקי לילה כנזכר. ואפשר דהיא גופא כוונת רש"י והטור ז"ל, דאין הכי נמי דאדרשת והיה דהוי מיד סמכי, דדייקי בלישניה דרב חסדא דאמר אשר יביאו לאלתר, והיינו מתיבת והיה דהוי לאלתר, אלא דהוצרכו לתת טעם שההבאה היתה בבקר, ולא סגי ליה בילפותא דוהיה, כי היכי דלא תימא דהוי בתחילת הלילה, דכל כמה דמצינן לאקדומי בכניסת ששי עדיף, דהיינו משמעות והיה, להכי נקטי טעם שההבאה היתה בבקר, דהיינו לאפוקי אורתא, וכדברי הר"ן. וכיון דהשתא שהמן לא היו לוקטין אותו בלילה, לא דייקינן תיבת והיה כמשמעותיה, להכי לא נקטי לה רש"י והטור ז"ל להך דרשה בפירושם, כן נראה לי לידחק קצת בכוונתם. ויש להצהיל פנים לדברי אלה, שהרי הר"ן ז"ל בהלכות ]שבת מג: ד"ה תפס פירש"י ז"ל אמימרת רב חסדא, ואילו בחידושיו ת"ר שכח[כ"י הנזכרים תפס אידך פירושא, דמתיבת והיה דהוי מיד קא דייק, והוו תרי דסתרי. אכן למאי דכתיבנא דגם כי מפרשינן כפרש"י אכתי צריכינן לדיוקא דוהיה, ניחא. ובני חכם כמה"ר רפאל חייא הי"ו, כה הראני דברי מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות בשבת פרק רבי עקיבא גבי מימרת רב אדא בר אהבה, משה ]פו.[בהשכמה עלה וכו', ודברי הרב יד נאמן ז"ל שם . ]דף ו' ע"ד[שם ישכים בבוקר ביום ששי. כתב הטור, דכתיב "והיה ביום (ו) ]הגה"ט[הששי" וכו' . נ"ב: הכנה"ג ז"ל ]שמות ט"ז, ה'[כתב, דבסדר היום מפיק ליה מיתורא ]סדר ערב שבת ד"ה ונתחיל[דביום. ע"כ. והר"ן בחדושיו כ"י פירש, מדכתיב "והיה" קא דייק, דמשמע בהוית יום הששי כו'. ועיין מה שכתב על דבריו הרב שבת של מי . ועיין מה שכתב הרב מאמר )בדף קע"ז ע"ד()דף ז"ך ע"ב(. מרדכי בדברי רבנו, ]ובספר[ ברכות מים ]סק"א[וז"ל הריטב"א בשיטתו ]חדושי הר"ן המיוחסים לריטב"א שבת קיז: ד"ה : שנאמר "והיה ביום הששי והכינו" לאלתר, פירוש שנאמר[מדכתיב והיה קא דייק, דמשמע בהיות יום ששי מיד והכינו וכו'. א"כ אפילו מאורתא, ליתא, דיום כתיב, ועוד שהמן לא היו לוקטין אותו בלילה. ע"כ. שם ישכים בבוקר ביום ששי. כי סטרא הקדושה צריך טורח (ז) גדול להשיגה, וכולי האי ואולי, וכמ"ש הרב הגדול ח"ק בפסוק עולם חיד"א בספר חומת אנך במשלי )סימן י"א ]פסוק כ"ז[("שוחר טוב יבקש רצון". יע"ש. ודוק. שם ישכים בבוקר ביום ששי. כתב ט"ז , שנאמר וכו'. (ח) )סק"א(נ"ב: הוא לשון הגמרא שם , ושם איתא )שבת דף קי"ז ע"ב(ג"כ לאלתר וכו', אכן בלא שום הוכחה על זה, ועל כן הוסיף א'-הט"ז בלשונו הכא אין והיה וכו', שמואל , להוכיח ]י"ז, מ"ח[משם דמיד. עיין פירוש הרד"ק שם על זה. שם ישכים בבוקר ביום ששי. עיין ביאור הלכה סוף ד"ה (ט) ישכים בבקר. לענ"ד אין שום קושיא מהך דאיסי דבבא להסוברים דמצות הכנה מבבקר, וא"כ יהיה קמא )דף ל"ב ע"א(פטור המזיק בריצתו לכבוד שבת אפילו בבקר, דאפשר דבאמת כן הוא, אך איסי מילתא דפסיקא נקט, דבין השמשות אמרינן מסתמא דרץ לכבוד שבת, אבל בבקר צריך להביא ראיה דרץ לכבוד שבת. ותו לא מידי. שם ישכים וכו' ביום ששי להכין צרכי שבת. כתב מג"א (י) , אע"פ שאמרו הלל מדה אחרת וכו'. )סק"א(]ביצה טז.[]שמאי[ עשיר ויכול לעשות ע"ש. פירשו אאדמ"ו בשלמא )ב"ש(כן, אבל הלל עני היה ולא היה ביכולתו לעשות ]כשמאי[, )כב"ש(והוצרך ]לבטוח[ בשמים, וזה שכל מעשיו היו לשם )לפתוח(]כשמאי[. וק"ל. שמים, אבל אי היה ביכולתו היה עושה )כב"ש(שם ישכים וכו' ביום ששי להכין צרכי שבת. וכתב במג"א (יא) ישכים, אע"פ שכל מעשיו וכו'. עיין מחצית )סק"א(השקל. אבל מהרש"א בחידושי אגדות בביצה שם , ]טז. ד"ה אוכל[מפרש שהלל מדה אחרת שיותר טובה ומעולה, דהיינו מדת ]שיזמין[ לו נאה ממנה הבטחון, שבוטח בהקב"ה )שיזדמן(לשבת, וקאמר שכל מעשיו היו לשם שמים, שאל תאמר שהיה ח"ו בהלל מדת רעבתנות, ועל כן אמר שהרי כל מעשיו היו לשם שמים, יש לנו לומר שגם זה היה לשם שמים ממדת הבטחון. עכ"ל. ולפענ"ד גם הלל מודה שאם נזדמן דבר שאינו רוצה )בית(לאכול בחול רק בשבת, שמחויב לקנות ביום ראשון ולזרז עצמו למצוה, אבל במה שהחמיר שמאי להניח דבר שרוצה )בית(לאכול בחול על השבת, היה להלל מדה אחרת, כי לא רצה לצער עצמו בחול, כי הנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין ]נדרים , ולכן אמר "ברוך ה' יום יום" , לברך לה' על י.[]תהלים ס"ח, כ'[הטובה של כל יום ויום. ובזה אוחז מדת הבטחון )שיזדמן(]שיזמין[ לו יתברך לשבת, והוא על דרך שאיתא ]ב[ברכות )דף ובסוכה , תן לו כל יום מעין ברכותיו. ולפי מ' ע"א()דף מ"ו ע"א(זה אין ראיה מרש"י בחומש שכתב מג"א, דרש"י ]שמות כ', ח'[מיירי בדבר שקונה רק לשבת ולא לימי החול, ובזה הלל )בית(מודה דקונה ביום ראשון. שם ישכים וכו' ביום ששי להכין צרכי שבת. כתב במג"א (יב) , וכן כתב רש"י בחומש "זכור את" )סוף סק"א(]שמות כ', וכו'. עיין היטב במזרחי שם על רש"י הנ"ל. ח'[שם ישכים וכו' ביום ששי להכין צרכי שבת. כתב במג"א (יג) : בדרכי משה, כתב באור זרוע )סק"א(]ח"ב הלכות ערב שבת מחד בשבתא לשבת וכו'. הנה בריש פ"ב דביצה סימן י"ח אות ג'[תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל )דף ט"ז ע"א(לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר "ברוך ה' . ופרש"י, דכשאוכל הראשונה נמצא אוכל יום יום" ]תהלים ס"ח, כ'[לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, דהויא לה אכילתה של רא שונה לכבוד שבת. ואינו מובן עדיין, ויתכן לפי מה שכתב המג"א בריש ס"ק זה, דעל כל דבר שקונה יאמר זהו לכבוד שבת, וכתב במחצית השקל, שעל ידי הדבור יחול קדושת שבת על אותו דבר, וא"כ כיון דשמאי הניח לעולם הראשון ואמר זו לשבת, חל קדושת שבת על זה הדבר, ואח"כ כשמצא נאה הימנה, מ"מ לא זזה הקדושה ממקומה, ואכל הראשונה, כיון שיש עליה קדושת שבת, והיינו שכל ימיו אכל לכבוד שבת. והלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, היינו שלא הוצרך לאכול מפני שחל עליו קדושת שבת, דבלאו הכי גוף האכילה היה אצלו עבודה לברר הנצוצי קדושה ולהעלות מדומם צומח חי למדבר וכנודע. ועל ,מה שאמרו הלל מדה אחרת היתה לו, פרש"י, לשם שמים בוטח שתזדמן לו נאה לשבת. יום יום יעמוס לנו, צרכינו ועזרתנו. הנה אינו מובן מה ענין בטחון למעשיו לשם שמים, ויתכן דהנה במן לקטו דבר יום ביומו ובששי לחם משנה, ואם כן מהראוי להיות לישראל כן לעולם, אלא דזה היה למעלה מן הטבע, אבל מצד הטבע ומערכות שמים אפשר יזדמן לו ביום אחד לכמה שנים, ובערב שבת לא יזדמן לו כלל כאשר עינינו רואות, ועל כן שמאי אף דצדיק גמור היה לא רצה לסמוך על רבא רמי כתיב "כי הנס, והנה בריש פרק מקום שנהגו ]פסחים נ:[גדול מעל שמים חסדך" , וכתיב "כי גדול עד ]תהלים ק"ח, ה'[שמים חסדך" , הא כיצד, כאן לעושין לשמה. ]תהלים נ"ז, י"א[וכתב הר"ן שם , דבעושין לשמה גדול מעל שמים ]יז. ד"ה כאן[חסדך, כלומר שהקב"ה מבטל ומשנה מערכות שמים בשבילו. והנה מי שלפעמים עושה לשם שמים ולפעמים לא, גם כן אינו בטוח תמיד שיתנהגו עמו למעלה מהטבע, אבל מי שכל מעשיו לשם שמים, כן תמיד גדול מעל שמים חסדך, ומתנהגין עמו תמיד למעלה מהטבע, ועל דרך אוכלי מן כל יום ויום ירד להם מן ליומו ובששי לחם יומים, וזהו שאמרו חז"ל הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, ממילא אין הנהגתו על פי הטבע, וכל יום נזדמן לו ליומו ובששי לשבת, והיינו "ברוך ה' יום יום יעמוס לנו האל", כי הנהגה אלהית להזמין כל יום הצריך לאותו יום, ולהיות שהוא למעלה מהטבע, וכח אנושי הוא רק בטבע, על כן אמר יעמס לנו, כמי שאין בכחו לתת המשא על שכמו רק אחר מטעינו, ולהיות שכל זה מצד החסד כמו שאמר "מעל שמים חסדך", על כן אמר "האל", ועל כן דוקא הלל נהג בזה, כי מדה אחרת היתה לו, כנודע מדת שמאי דין ומדת הלל חסד, ואם כן אלו ואלו דברי אלוקים חיים. ולהיות שבעונותינו הרבים לאו כל אדם זוכה למדה זאת להתנהג שלא בדרך הטבע תמיד, על כן הלכה כשמאי, וכפרש"י בפרשת יתרו , ]שמות כ', ח'[וכדעת האור זרוע והב"ח ]ח"ב הלכות ערב שבת סימן י"ח אות ג'[]סימן . רמ"ב אות ו'[שם ישכים וכו' ביום ששי להכין צרכי שבת. המג"א (יד) )סק"א(הביא דהאור זרוע ]ח"ב הלכות ערב שבת סימן י"ח אות ג'[כתב דהלכה כב"ש דמחד בשבא לשבתא. ולכאורה קשה, דהא אמרינן בש"ס ביצה אבל הלל מדה אחרת היתה בו, )דף ט"ז ע"א(שכל מעשיו לשם שמים, משמע דכהלל עדיף, וזה נקרא לשם שמים. ועיין מחצית השקל דחק בפירושו. ואך נראה פשוט, ומצינו פלוגתא כיוצא בזה בפרק כיצד מברכין )ברכות דף ל"ה , דרשב"י אמר, אם יעמול אדם בשעת זריעה וקצירה תורתו ע"ב(מתי נעשית, אלא אם יזכה מלאכתו נעשית ע"י אחרים, אבל רבי ישמעאל סובר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ומסיק דהרבה עשו ]סק"א[כרשב"י ולא עלתה בידם. וכבר כתבתי בסימן רמ"ב בשם ספרים הקדושים, דודאי מי שבוטח כרשב"י ודאי יעלה בידו, אכן לא שיעשה כן כמפקיר עצמו, רק בבטחון בהשי"ת, וכמו רבי חנינא בן דוסא שהיה בעיניו כל דבר טבעי ]תענית כה.[כהשגחה, ולא הבין כלל ששמן דולק בטבע, רק האמין כי הוא בהשגחה, והיה בטוח שאף החומץ יהיה דולק, וא"כ מי שיודע בעצמו שאין בו מדת הבטחון כראוי, ומכין בקיץ לחמו, ואיך לא תהיה לו הכנה בשביל המצוה, ובזה ודאי דצריך לעשות כב"ש. וכן מעובדא דהקצב בשבת שהביא המג"א, )דף קי"ט ע"א(זה ודאי ראוי ונכון, דעשה בשביל אחרים, ובזה לא שייך מדת בטחון, אכן הלל דכל מעשיו לשם שמים, ומעולם לא עשה בשביל עצמו ולא הכין לעצמו בכל מעשיו, וא"כ לא הבין כלל אם מהני השתדלות, והיה אומר ברוך השם יום יום, לא היה יכול להכין מחד בשבא, שהרי היה בטוח שכל מה שיגיע לו הוא אך מאיתו, ומה שקצוב לו מן השמים לשבת ודאי יבוא אליו בשבת, וא"כ אדרבה מש"ס זה משמע דמי שאין לו מדת הלל צריך להתנהג כשמאי. ואולי קדמוני כבר איזה מהמפרשים. ואכן לפי זה היה נראה דדברי הרמב"ן בפירוש החומש פרשת יתרו שהקשה על רש"י ג"כ נכונים, ור"ל דאף )פ"כ פסוק ח'(דאמת דעדיף כשמאי, מ"מ קרא ד"זכור את יום השבת" אין לפרשו דיזכרהו מחד בשבא, דעל כרחך הלל חולק על זה, דאם הכתוב יצוה כן והוא מצות עשה, למה לא חש הלל לקיים העשה, ועל כרחך דלא מפרש הקרא כן, וזה שכתב הרמב"ן דאינה הלכה שיהיה בזה מצות עשה דקרא, ואולי גם רש"י לא פירש כן למצות עשה, רק דרך אגדה כדרכו פירש כן. שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת. נ"ב: כיון (טו) דקפיד קרא דהכנה ביום הששי, נראה דעיקר המצוה ביום הששי, והמכין מיום חמישי לא קיים מצות הכנה כראוי בצרכי אכילה ושתיה, אבל בצרכי הגוף אין קפידא. ואף על פי שביום חמישי מוצא הכל מתוקן ויום ששי יהיה לטורח, לפום צערא אגרא. ואם מה שמוצא ביום חמישי אינו מוצא ביום ששי, ]הגה"ט[. ויאמר על מותר ואפילו מיום ראשון. ]כנסת הגדולה[כל דבר שקונה, זהו לכבוד שבת. . יע"ש. )כנסת הגדולה(שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת. כתב הרב (טז) המקובל מהר"ר יעקב צמח בהגהותיו כ"י, טוב לאדם שכל צרכי שבת יקנה ביום הששי ולא ביום חמישי, וכל מה שיקנה יאמר בפירוש לכבוד שבת. צמח. ואם הוא דבר שאולי לא ימצא ביום הששי, והדבר לצורך עונג שבת, יותר טוב לקנותו ביום חמישי מלבטל המצוה, כמו הבשר בעה"ק ירושלם ת"ו וכיוצא. שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת. כל צרכי (יז) שבת יקנה אותם ביום הששי ולא ביום חמישי. ספר . ואע"ג הכוונות מהאר"י זצ"ל ]דף ס"א ע"ד ענין ליל ו' ד"ה ענין לימוד[דקי"ל דביום רביעי מתחלת הכנת שבת, מ"מ עד יום הששי לא יש הארת שבת בעצם, ולכן צריך שיקנה הכל ביום הששי, כדי שתחול עליו קדושת שבת על כל מה שיקנה לכבודו. מהר"א רוויגו בהגהות ספר הכוונות. ועיין מה שכתב הרב המקובל ]סק"ב[, והכי מהר"י צמח, הבאתיו בספרי הקטן ברכי יוסף מסיק הרב החסיד בעל סדר היום )דף ל"ט ע"ב(]סדר ערב שבת ד"ה , דעיקר מצות ההכנה ביום הששי, והביאו הרב כנה"ג ואם רגילים[]הגה"ט[. ובספר קרבן שבת חשב דהם דברי הרב )פ"א סימן ו'(כנה"ג שחלק על הרב סדר היום, ודחה דבריו, והוא אגב שטפיה, דהכל הוא לשון סדר היום. ומה שדחה דלא קפיד קרא אלא במן וכו', לא קשיא מידי, דהאי קרא קאי לדורות נמי, ובפרט אחד הוא מה ששייך לשעה, וכמה דינים וסודות בהאי קרא לדורות, ודלא כמו שכתב שם דמצוה מן המובחר להקדים כל מאי דאפשר קודם יום הששי, דליתא. ועיין מה שהאריך בסדר היום ובמה שכתבתי בברכי יוסף בריש הסימן . שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת. כתב (יח) במג"א , טוב לקנות ביום ששי מביום חמישי. נ"ל דרצונו )סק"א(לומר בדבר המצוי לקנות ביום ששי בודאי, אבל בדבר שאפשר שלא ימצא ביום ששי, הא ודאי שיש לקנות ביום חמישי, משום דקי"ל כשמאי כדמסיק. אלא דלפי זה לא משמע מידי ]ביצה טז.[מסימן תקע"ב. ויש ליישב. שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת. עיין לב (יט) חיים וברכת מועדיך )ח"ב סימן ק"ן ]מד"ה והנה והלאה[(לחיים ח"ב בדרוש לטבת בס"ד. ]ד"ה ורואה[שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת. ודבר שלא (כ) ימצא ביום הששי, יכול להקדימו ולקנותו ביום חמישי. וראיתי לכתוב כאן מנהג עיר ג'יבראלטאר יע"א, אשר כל מנהגיה מיוסדים על אדני חסידי קדושים אראלים וחשמלים דחלי חטאין, אשרי עין ראתה כושר כוונתם יושר לבבם באהבה אלהית, הזאת העיר עירנית אהרנית, ובאמת דכל הרואה ערי ישראל בחרבנן, נראה לי דיכול מדידיה לברך כרואה את הכוש'י ברוך משנה הזמנים ודי בזה. והן עתה אנכי הרואה מנהג זה, דיש קצת בתים אשר ביום חמישי אוכלים דברים קלין אשר אין בהם שמחה כבשר ויין, כי עושים זה לכבוד השבת, ואני אומר, אם כוונתם לכבד בזה את השבת, וגם ביום הששי ככה יעשו, אין הכי נמי אשריהם, ומי יתן יתחילו מיום רביעי כי אז מתנוצץ אור השבת הבאה, אבל אם נשאר בידם מנהג זה כמצות אנשים מלומדה בהיות יום אחד בשבוע ראוי לפחות מהסדר, א"כ אז גם ביום ששי לא יאכלו כי אם פחות מהראוי, או אז יעשו יום רביעי כן, כי הנה הדור אתם ראו כי נחלש המזג, וצריך להתבונן בכח הקטנים גם גדולים חלושי המזג, ובל יצטרכו לשנות מכבוד שבת הנזכר, אם לדעת כבוד שבת הם מכוונים השאר, ובכל צריך , היינו להתבונן כי "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ]דברים ד', ט"ו[לחזק הגוף כדי לעבוד עבודת ה' כראוי, וה' ינחנו בדרך אמת. שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת. כתב הרב (כא) מג"א ז"ל , ויותר טוב לקנות ביום ששי מביום ]סק"א[חמישי, ועיין סימן תקע"ב )ס"א ובמג"א שם סק"א, ובסימן תקע"ה ס"ד , דמשמע דיש לקנות ביום חמישי. והמנהג שכל דבר כצ"ל(שצריך הכנה רבה כמו בשר וכדומה, לקנות ביום חמישי, וכמו כן נמי עשיית את המטעמים. ואת הלחם לאפות בהשכמת בקר יום ששי, מתקנת עזרא שתהא אשה משכמת ואופה, כדאיתא בב"ק פרק מרובה . בשגם הוא במקומנו ביום חמישי )דף פ"ב ע"א(יעלו השער מפני רוב הקונים, עם כל זה קיימו וקבלו היאודים דרך הקדי'ם, להקדים מביום חמישי ובליל הששי להיות עושים הכנה לשבת, וכוונתם לשמים כדי שלא יבואו לידי חילול שבת. עכ"פ פירות ומגדנים ומיני בשמים שאין צריכין כל כך הכנה, יש לקנות ביום ששי, וכמו שכתב רבנו אבי העזרי בספר לב חיים , וכ"כ הרב פרי מגדים בחלק אשל ()ח"ב סימן ק"ן דף ק"ה ע"ב אברהם . וזה דרך ישכון אור ינחני במעגלי צד'ק ממה )סק"א(שכתב ג"כ הרב חמדת ימים בפ"ב דשבת )דף י"א סוף ע"ב(]דף , ויע"ש עוד בדף י"ב ע"ב . י"א ע"ד ד"ה ובכן כמו[]ד" ה וצא[שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת. עיין מה (כב) )אות א' דף י"א ע"ג(, לאפות בהשכמת שכתבתי בחלק ב' בקר יום ששי מתקנת עזרא שתהא אשה משכמת ואופה, כדאיתא בב"ק פרק מרובה וכו'. וכ"כ בספר דרכי משה ]פב.[]סימן תר"ג , דמתקנת עזרא שתהא אשה משכמת ואופה בערב שבת. אות א'[ואולם בספר מור וקציעה כתב דלא נמצא כן בתלמוד, ]סימן תר"ג[כי אם יש סמך מפרקא דחסידי מאשת ר' חנינא בן דוסא ]תענית . ועיין מה שכתב הגאון רוח אפינו הרמ"א בספר כה.[]הרב מר אבי[רוח חיים לקמן סימן תר"ג , ובמה שכתבתי אני עני בח"ב )אות ה'()אות ג' דף ק"ג ע"ג(. סימן רמ"ב שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת. כתב באר (כג) היטב , ויותר טוב לקנות ביום ששי מביום )סק"א(חמישי. ע"כ. ודברים שצריכים הכנה רבה כמו בשר, יקנה ביום ]ש"ע הגר"ז ס"ז[. ועיין בשערי חמישי. אשל אברהם , תניא ]סק"א[תשובה שאם לא ימצא בשר ביום ששי יקנה ביום חמישי. ]סק"א[משמע אם ימצא ביום ששי, לא יקנה ביום חמישי, וכן כתב , שאינו דומה טעם בשר בסדר היום ]סדר ערב שבת ד"ה ובפרט[הנשחט היום לטעם בשר הנשחט אתמול, ואם מנהג המקום לשחוט הכל ביום חמישי, א"כ אין שום תועלת. מכל מקום אם יודע שיוכל ליקח ביום ששי שמן וטוב כרצונו, ימתין ליום ששי. עכ"ד. שם []עיין (כד) ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת. ]טו:[משמע דקונים מג"א , דמש"ס תענית )סק"א(צרכי שבת בחמישי בשבת. ועיין בבא מציעא עד )דף נ"ב ע"א(]מתי[ מותר לחזור מסלע חסירה שקיבל וכו' עד ערב שבת. ופרש"י ז"ל , שעד אז נאמין לו שלא הוציאו ולא ]ד"ה עד[)יודע(]נודע[ לו שהיא רעה, אבל ערב שבת הכל קונים לצרכי סעודת שבת. עכ"ל. ולא קשיא מידי, דיש קונים בערב שבת, הכת עצלנים, אבל הזריזין מקדימין ליום חמישי.)ועיין עירובין דף מ"ט ע"א, מפני מה אין קונין קניית עירוב במעה, מפני שאינה מצויה בערבי שבתות(. ואף שנוכל לתלות שגם בערב שבת לא הוציא הסלע חסירה רק קנה בהקפה, לק"מ. ועיין שביעית פרק ]י'[ משנה ]א'[, דדרך לפרוע חוב ישן כשרוצה לקנות מחדש )ד'(בהקפה, ומהאי טעמא שביעית משמטת ראשון ראשון בהקפת חנוני. ע"ש. שם :נ"ב (כה) ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת וכו'. צריך להשתדל בשמן זך וטוב אם לאכילה אם להדלקה, גם לבקש היין טוב וחשוב, ויכין תבלין וירקות לכבוד שבת אף על פי שאין דרכו ליתן תבלין בחול, גם יקנה פירות ומיני מתיקה לקנוח סעודה, וכל מה שמוסיף גם לו מוסיפין. ועיין ספר החסידים סימן ]קמ"ט[, וסדר היום )רנ"ט(]סדר ערב שבת ד"ה ]הגה"ט[. , שיקנה דג לכבוד שבת. כנסת הגדולה שם השביעי[אם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה, או יש לו ]לימוד[)ללמוד(עם רבים לא יבטלנו. סדר היום . ]שם ד"ה אבל אם הלימוד[ומדכתב או, מורה דאם לומד עם רבים אפילו שאין לו קצבה מותר. וכן מדויק ממה שכתב לימוד שאינו של רבים או שאין לו קצבה, לא יקרא קודם שיכין צרכי שבת כו'. יע"ש. והתימה על הרב כנסת הגדולה , שכתב טעם כעיקר על מה ]שם[שבקושט"א נהגו שלא לקבוע ישיבה וכו', וכתב אף על גב שהוא של רבים, מכל מקום הוי ליה לימוד שאין לו קצבה. מוכח מדבריו דתרוייהו בעינן, ולפי האמור אינו מדויק. יע"ש. ללמוד שנים ]מקרא ואחד תרגום[ מותר, ופירוש רש"י בלי משא ומתן יכול. ע"ש. שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת וכו'. אם (כו) רגילים למכור קודם התפלה, ואחר התפלה לא ימצא, ראוי לקנות קודם התפלה, דתפלה דרבנן וזו מדאורייתא, סדר . יע"ש. היום ]סדר ערב שבת ד"ה ואם רגילים[שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת וכו'. הרב (כז) פרי חדש לעיל סימן פ"ט בסופו , כתב ]ד"ה אפילו ללמוד[סמך לנוהגים לקנות צרכי שבת בבקר קודם תפלה. שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת וכו'. כתב (כח) ]הגה"ט[משם סדר היום מרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג , דאם רגילין למכור קודם זמן תפלה ]סדר ערב שבת ד"ה ואם רגילים[ואחר התפלה אין נמצא דבר, ראוי לקנות צרכי שבת קודם שיתפלל, שזו מצוה דרבנן וזו מצוה דאורייתא, זו זמנה עוברת וזו אין זמנה עוברת וכו'. עיין להרב חיי אדם ז"ל הלכות שבת מה שהקשה על זה, ומה שכתבתי אני הדל לקמן )כלל א' אות ב'(סימן רנ"א בס"ד. )אות ז'(שם ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת וכו'. מגילה (כט) , ביו"ט מאחרין לבוא)לבהכנ"ס( וממהרין לצאת. )כג.(פירש רש"י, מאחרין לבוא, לפי שצריכים לטרוח בהכנת סעודת יום טוב. כן מפורש במסכת סופרים . לכאורה קשה ]פי"ח ה"ד[מהא דקי"ל בברכות שאסור להתעסק בצרכיו קודם התפלה. )יד.(ומצאתי להפרי חדש שכתב, כי מה שיש )סימן פ"ט סוף סעיף ו'(נוהגים לקנות צרכי שבת קודם תפלת שחרית, יש להם סמך מדאמרינן במגילה ביו"ט מאחרין לבוא, וכתב רש"י, מפני )כג.(שצריך לטרוח בהכנת הסעודה. וגם הלשון בגמרא )ברכות יד.(אסור לעשות חפציו קודם תפלה, משמע דוקא חפציו אסור, הא חפצי שמים מותר. ע"ש. והובא להלכה בפמ"ג )שם אשל אברהם . וכ"כ עוד הפמ"ג . ועיין עוד אות ט"ו()סימן ר"נ משבצות זהב אות א'(במג"א בשם סדר היום, שאם רגיל ללמוד בערב )סימן רנ"א סק"ו(שבת לימוד שיש לו קצבה, או שלומד עם רבים, אל יבטלנו, ולימוד הישיבה חשוב דבר שאין לו קצבה, מפני שרגילים לפלפל. וכן אם לא ימצא אחר התפלה לקנות לצרכי שבת, יקנה ואח"כ יתפלל. שזו מצוה עוברת, וגם היא דאורייתא, ובלבד שיקרא ק"ש מקודם. ע"ש. וראיתי בהגהות עתים לבינה על ספר העתים שכתב, דמ"ש רש"י שמאחרין )עמוד רמ"ג()מגילה כג.(לבוא לפי שצריכים לטרוח בהכנת סעודת יו"ט, לדידי צע"ג, דהא אמרינן שאסור לעשות חפציו קודם ק"ש )בברכות יד.(ותפלה, ואם נאמר דדוקא חפצי הרשות ולא חפצי מצוה, והרי רש"י בברכות כתב, שאפילו ללמוד אסור קודם תפלה. ע"כ. )ה:(ולק"מ, שדוקא לימוד שאין לו קצבה, יש לחוש שיהיה נמשך על ידו ויבא לבטל ק"ש ותפלה בזמנן, משא"כ חפצי מצוה שיש להם קצבה. ועוד י"ל כמ"ש מרן בש"ע שדוקא )סימן פ"ט ס"ו(למי שמתפלל)ביחיד( בבית מדרשו, שאז יש לחוש דילמא מטרד בגירסיה, ויעבור זמן ק"ש ותפלה, אבל מי שרגיל ללכת לבית הכנסת, מותר לו ללמוד קודם תפלה. וע"ע בכף החיים )סימן פ"ט . ע"ש. הילכך שפיר יש לפרש כדברי רש"י, ובפרט ס"ק כ"ה ומ"ח(שכן מפורש במסכת סופרים. שם להכין צרכי שבת. כתב מרן בב"י משם שבלי הלקט (ל) , א"ר זעירא, אע"פ שמוציא אדם ערב שבת ]סימן נ"ה[משחרית מצוה שיוסיף בן השמשות, שנאמר "והיה משנה" וכו'. וכתב בספר אליה רבה , ובשבלי לקט ]שמות ט"ז, ה'[]סק"ב[גופיה מצוה שרודף בין השמשות, וכן בספר תניא ]רבתי סימן . וצ"ע עכ"ל. ולי ההדיוט פשוט שהוא ט"ס, ועיקר הנוסחא י'[כמו שכתב מרן בב"י משם שבלי לקט. שם להכין צרכי שבת. כתב מג"א , שנאמר "והיה (לא) )סק"א(משנה" וגו' . שבלי הלקט , ב"י. ]שמות ט"ז, ה'[]סימן נ"ה[עכ"ל. הראיה סתומה, ולענ"ד יש ראיה משבת )דף קי"ט ע"א(מעובדא דיוסף מוקיר שבתא, עיין שם דקנה בפניא דמעלי שבתא, ובודאי היה מוכן לו מצפרא ואפילו הכי קנה, וגם הראו אחרים עליו. ע"ש. ודרכו היה כן, שמע מינה דמצוה כן . שם ,הזיעה שאדם מזיע בצרכי שבת (לב) להכין צרכי שבת וכו'. בה מוחק הקב"ה כל העוונות, כמו הדמעות, ולכן צריך אפשר לדחות .נראה דצריך לומר מצוה 'לרדוף', וכן הגרסא בתניא רבתי דכיון דהביאו לו הדג סמוך לערב שבת שאלו מי מוכן לקנותו, כי מסתמא כולם כבר קנו צרכי שבת, ואמרו שיוסף מוקיר שבת דרכו לכבד ולהוקיר השבת, ואע"פ שכבר קנה צרכי השבת, מ"מ מוכן לקנות שוב לכבוד השבת. ונראה לטרוח הרבה בשביל כבוד שבת. ספר כוונות האר"י זצ"ל הישן . ]מחברת הקדש ריש שער השבת[שם צרכי שבת. ומנהג אנשי מעשה לבטא בשפתים בכל (לג) דבר שיקנו, לומר, תן לי מזה לכבוד השבת. ובכן מתפשט קדושת שבת על הדבר ההוא, ואז התבשיל ריחו נודף מעין רוחני, וזהו מאמר תבלין יש לנו ושבת שמה, ]שבת קיט.[הוא ענין מזכרת קדושת השבת במאכליו ומשתיו כמו שכתבו הראשונים. חמדת ימים . )דף י"ב ]ע"א ד"ה ומנהג[(שם צרכי שבת. כתב הרב חמדת ימים (לד) )בדף י"ב ע"א ]ד"ה וז"ל: ישכים בבקר ביום ששי להכין צרכי ומנהג[(שבת, ומנהג אנשי מעשה לבטא בשפתים בכל דבר שיקנו, לומר, תן לי מזה לכבוד השבת, ובכן מתפשט קדושת שבת על הדבר ההוא, ואז התבשיל ריחו נודף מעין רוחני. וזהו מאמר ]שבת קיט.[תבלין יש לנו ושבת שמה, הוא ענין מזכרת קדושת השבת )בסק"ב(, מג"א במאכליו ומשתיו. ע"כ. ועיין ברכי יוסף ז"ל . )סק"א(שם צרכי שבת. עיין באר היטב שיאמר על כל דבר (לה) )סק"א(שקונה זהו לכבוד שבת. וכתב במחצית השקל , ]סק"א[שעל ידי הדבור יחול קדושת שבת על אותו דבר, כי הדבור באדם לא דבר ריק הוא. עכ"ל. שם צרכי שבת. עיין מג"א דיאמר על כל דבר שקונה (לו) )סק"א(זה לכבוד שבת. ועיין בירושלמי בהא )מעשרות פ"ד ה"ב(דקאמר שם כלכלת שבת לא מיזדבנא, דמשמע קצת דדבר שיחדו לשבת לא ימכרנו. יעו"ש. שם צרכי שבת. על פי האר"י ז"ל (לז) ]שער הכוונות דף ס"א ע"ד , כל מה שקונה לצורך שבת ענין ליל ו' ד"ה ענין לימוד[צריך שיאמר לכבוד שבת קדש, שע"י הדבור חלה קדושת השבת על אותו דבר. כתב הרב שערי תשובה משם ג"ע מרן ]סק"א[]ברכי יוסף סק"ב[, שבעיר הקדש ירושלם קונים הבשר חיד"א מיום חמישי . ובזמננו אנו, כמעט הכל קונים מיום חמישי, שלא נשאר ליום הששי כי אם שיריים, ומשתדלים לקנות היין וכיוצא ביום הששי, לקיים מצות ההכנה של יום הששי. קריאת הפרשה שמו"ת דוקא ביום הששי, ולא כטועים שקורים אותה באשמורת הבקר, שאין קורים תרגום בלילה. ונוהגים שמנקים קורי העכביש מכל פנות הבית שהמה מונעים את שלום הבית. של"ה ]ח"ב מסכת . שבת פרק נר מצוה אות ה'[שם (לח) ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו. כתב הטור , דכתיב )דף קס"ג ע"א שיטה ט'(""והיה ביום הששי וכו'. נ"ב: ויש לאדם למעט ]שמות ט"ז, ה'[קצת מלימודו בערב שבת כדי שיכין צרכי שבת. ספר המפה ]סימן . ונראה דדוקא מי שאין לו ]מי שיכין לו[,צרכי שבת רנ"א ס"ב[אבל מי שיש לו שיכין לו צרכי שבת ע"י משרת, אין צורך למעט מלימודו. ונכון הדבר שיצוה למשרת שיכין לו צרכי שבת. שם (לט) ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין ]הגה"ט סק"א[בעצמו. נ"ב: הרב שיירי כנסת הגדולה כתב וז"ל: ונראה דדוקא מי שאין לו שיכין צרכי שבת, אבל מי שיש לו שיכין צרכי שבת על ידי משרת, אין צורך למעט מלמודו, ונכון שיצוה למשרת שיכין לו. יע"ש. והיינו בלומד ולא בבטל. יע"ש. שם (מ) ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין )בהגה"ט אות א'(, בעצמו. כתב בשיירי כנסת הגדולה ונראה דדוקא מי שאין לו צרכי שבת. נראה דיש להגיה דדוקא מי שאין לו "מי שיכין לו" צרכי שבת, כדמוכח ממה שסיים אבל מי שיש לו מי שיכין לו צרכי שבת וכו', אלמא דלאו במי שאין לו צרכי שבת תליא מילתא, אלא במי שאין לו מי שיכין. ודו"ק. שם (מא) ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו. הגם דכתב הגאון מהרי"ל ז"ל ]הלכות סוכה עמ' , והביאו מור"ם ז"ל לקמן סימן תרכ"ה שנ"ט אות א'[]דרכי משה אות , ומיד אחר יום הכפורים יעשה הסוכה, ואפילו הוא ערב שבת, א'[דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה. ע"כ. דשמע מינה דיש לו להתחיל בעסק עשיית הסוכה מיד בבקר ביום י"א אחר ביאתו מבהכ"נ, אפילו הוא ערב שבת, כמו שכתב הגאון של"ה ז"ל )דף . מ"מ נראה דהיינו רכ"ט רע"ב(]ח"ב מסכת יומא פרק נר מצוה אות ל"ה[דוקא בשכבר יש לו מן המוכן כל צרכי שבת, אבל אם עדיין לא הכין צרכי שבת, יש לו להקדים מיד אחר ביאתו מבהכ"נ מצות הכנת צרכי שבת, ואחר כך יעסוק בעשיית הסוכה, כיון דשתי מצוות אלו באין לפניו יחד, הכנת צרכי שבת תדיר טפי מעשיית הסוכה ותדיר קודם. ותו דהכנת צרכי שבת הויא מצוה דיומיה, אך סוכה אין חיובה כל כך רק משום מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. הרב אי"ש צדיק ז"ל בספר בית השואבה הנ"מ )דף ד' . ודבריו ברורים היכא דאין לו משרת לשוויי שליח ע"ב אות ו'(לעשות איזו משתיהן בשליחותו, אלא שתי המצוות מוכרח הוא לעשותן ע"י עצמו, בכי הא ודאי הדבר פשוט דיש לו להקדים צרכי שבת, שכן תדיר וכו' כמו שכתב הוא ז"ל, אבל אם אפשר ע"י שליח אינו כל כך פשוט, דיש לצדד דלפי מה שכתב מרן )הגה"ט אות א'(עלה דאמרו דיש לו החבי"ב ז"ל בשכנה"ג )מרן(למעט קצת מלמודו בערב שבת כדי שיכין צרכי שבת, דמי שיש לו משרת שיכין לו צרכי שבת אין צריך למעט מלמודו, ונכון הדבר שיצוה למשרת שיכין לו צרכי שבת. ע"ש. אפשר דהוא הדין הכא דאתו לקמיה שתי מצוות הללו, ויש לפניו משרת שלוחו שיודע להכין צרכי שבת, ואינו אומן בקי בעשיית הסוכה, דדינא יתיב דיכין צרכי שבת ע"י שלוחו, דקיימא לן ]קדושין מא.[שלוחו כמותו, והוא יתקן הסוכה על ידו כמצותו. או דלמא שאני נדון מרן החבי"ב ז"ל, כמו שחילק זה בני נאמן הארוס החכם הנעלה הוא אברהם אוהבי הי"ו, דלא התיר שם אלא לעשות צרכי שבת ע"י שליח, כיון דתלמוד תורה תדירה טפי מצרכי שבת, ועביד ע"י עצמו התדירה דחשיבא טפי, אבל בכהאי גוונא דנדון דידן דהוא עושה על ידו מצוה שאינה תדירה ושלוחו עושה התדירה, הא מנא לן, אלו דבריו הי"ו. אי נמי, דלא התיר הרב להכין צרכי שבת ע"י משרת, אלא כדי לעסוק בתלמוד תורה דתלמוד גדול, אבל לגבי מצוה אחריתי עם צרכי שבת איכא למימר מאי חזית, וטפי עדיף שיאחר קצת עשיית סוכה ויקדים התדירה, ויעשה שתיהן על ידו, הגם דאפשר לעשות אחת מהנה ע"י שליח. אלא דכפי זה באנו לאותה מחלוקת בדין שיהוי מצוה, אי שפיר דמי להשהות המצוה כדי לעשותה מן המובחר, או טפי עדיף לעשותה תיכף ולא יאחר, דחיישינן למיתה או לאיזה עכוב ויתבטל ממצותו לגמרי, לכן טוב שיעשה אחת מהן תיכף ע"י שליח, הגם דמצוה מן המובחר לעשותה ע"י עצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו, או דלמא למיתה דזמן מועט לא חיישינן. עיין להגאון הרב תרומת הדשן ז"ל לענין ברכת הלבנה אם )סימן ל"ה(יש להמתין עד מוצאי שבת, ולהרדב"ז ז"ל בישנות )סימן י"ג(]ח"ד , הרב צבי ז"ל , לקט הקמח סימן אלף פ"ז[)]שו"ת חכם צבי[ סימן ק"ו(, מורנו הרב הגדול מהרח"א בדרך הקדש )או"ח דף י"א ע"א()דף ד' , ומורנו הרב הגדול בספר שרשי הי"ם ז"ל ע"א()ח"א דף כ' ע"א , צמח צדק בקונטרס אחרון תשובת הרב בנו ז"ל, וב'()סימן קכ"ז(מורנו הרב בספר בתי כנסיות ז"ל , ויתר )סימן ץ' דף)מ"ד(]כ"ד[ ע"ב(רבני האחרונים ז"ל, והדברים ארוכים בכמה חילוקים. וכן ראיתי להגאון הרב בפרי מגדים ז"ל בחלק אשל אברהם לקמן סימן תרכ"ה , שכתב לענין עשיית סוכה במוצאי יוה"כ בערב )סק"א(שבת וז"ל: ואי מצוה בו יותר מבשלוחו להמתין צ"ע, דיש לומר מצוה אל יחמיצנה עדיף טפי ע"י אחרים כהאי גוונא, וצ"ע כעת וכו'. ע"כ. הרי דאינו פשוט להקדים צרכי שבת היכא דאית ליה משרת שיעשה אחת מהן בשליחותו וכדאמרן. מיהו עיין למורנו הרב בתי כנסיות ז"ל גופיה שם לקמן , דנסתפק בזה )סימן תרנ"ב(במי שרוצה להיות זהיר ולהקדים למצוה אבל אינו יכול לעשותה כתקנה, ואם יאחר יותר יעשה המצוה בפירושיה ודקדוקיה, דרך משל נטילת לולב שחרית ביום ראשון של חג, כל ישראל זריזין מקדימין לברך במזכה, ומחמת ריבוי עם אינו יכול לעשות הנענועים, ואם יאחר יותר יכול ליטול בכוונה ולעשות הנענועים, ומדברי התוספות ז"ל ביומא , יש ללמוד )דף ל"ז ע"ב ד"ה אמר אביי(דטפי עדיף לאחר ולעשות המצוה כתקנה. ע"כ. והכי פשיטא ליה למוה"ר בספרו פני מבין ז"ל , ולהרב כמוהרי"ץ )ח"ב דף מ' ע"ג(ארדיט ז"ל הובאו דבריו שם , והביאו כמה )בעמוד ד' והנמשך(ראיות לדבריהם, ומהם מדברי הנך רבוותא ז"ל שציינתי לעיל. ונראה דהוא הדין נמי לנדון דידן, טפי עדיף לאחר המצוה השנית זמן מועט כדי לעשות שתיהן על ידו, דהוי מצוה מן המובחר טפי משיעשה האחת ע"י שליח. ועיין שם להרב כמוהרי"ץ ארדיט ז"ל, דשדי נרגא על ראיית הרב תרומת הדשן ז"ל, דשאני ההיא ד מצוה בגדול לייבם דאיירי בגופין מוחלקין, וכיון דמצוה בגדול משהינן המצוה להמתין לגדול ליבם, משום דמצי למימר מצוה דידי היא ובעינא למעבד מצוה, וגם הקטן מצי למימר לא עלי דידי רמיא האי מצוה לא לחלוץ ולא ליבם. אמנם במצוה המוטלת על כל אדם לעשותה, אפשר דבבואה לידו אל יחמיצנה, אפילו דע"י השהיה יכול לעשותה יותר כתקנה. ע"ש. ואחהמ"ר אשתמיט מיניה דמר דברי הרב בתי כנסיות ז"ל דסימן ץ' הנזכר, דהתם מחלק האי חילוקא בהיפך ממש כדי ליישב קושיית הרב צבי על הרדב"ז ז"ל מסוגית מנחות , דשאני קרבנות, דצבור כגוף אחד דמו, והם עצמם ]מט.[העוברים על מצוה זו עד למחר במצוה גדולה הימנה, אבל הכא הם גופות מוחלקים, דהשתא אי לא זכי האח הקטן לייבם עכשיו לא זכי אח"כ לחלוץ, ואולם אחיו יגדל ממנו. ע"ש. הרי דאדרבא, כשהוא בגוף אחד אמרינן ליה שימתין לעשות המצוה מן המובחר, וכשהוא בגופים מוחלקים אמרינן ליה שיתרצה במצוה הבאה לידו, שאם ימתין יפסיד לגמרי. ומהא נמי שמעינן לנדון דידן, דבגוף אחד קיימינן, דאמרינן ליה דלא לישוי שליח בחריקיה כדי לעשות המצוה שלא כתקנה, אלא יעביר המצוה עכשיו ויעשנה אחר כך על ידו, דהוי מצוה מן המובחר, ויקדים לעשות הוצאת שבת שכן תדירה. ואולי שלזה כיון רב חסדא בשבת דקאמר לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, )דף קי"ז ע"ב(דתיבת לעולם לאתויי מאי, אלא אתא לאתויי אפילו כי מיתרמי יום הששי במוצאי יום הכפורים, שנזדמן לידו מצוה אחרת לעסוק כעשיית סוכה וכיוצא, אפילו הכי ישכים להוצאת שבת. ועיין להרב חיי אדם ז"ל בחלק נשמת אדם )כלל)ס"ה(]ס"ח[ אות שהביא תשובת הרב תרומת הדשן ז"ל, דפסק דמשהינן א'(המצוה לעשותה מן המובחר, וכתב דראיותיו אינן מוכרחות, אבל בספר החסידים ז"ל כתב היפך זה ממש, דדריש קרא )סימן תתע"ח(ד"חשתי ולא התמהמהתי" שלא יעכב המצוה כדי ]תהלים קי"ט, ס'[לעשותה בהידור וכו', וכתב דאפילו שהייה דזמן מועט אין להשהות. ע"ש. וזה סיוע למאי דכתבינן בסמוך דלא לישוי שליח ויעשה שתיהן על ידו. גם כתב בחיי אדם )הלכות שבת כלל א' אות דלצרכי שבת הוי מקודש. ע"ש. ועיין לעט"ר מעלת הרב )ג'(]ב'[(א"א הרא"ש ז"ל בספר הבהיר צפיחת בדבש )סימן ב"ך דף מ"ח ולפאר נזרי מעלת הרב מג"ן אברהם בספרו הבהיר מעשה ע"ג(אברהם חלק יו"ד , ועיין מה שאכתוב לקמן )סימן ב"ן דף קי"ו ע"ג(סימן תרכ"ה בס"ד. שם (מב) ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין )בסק"א(משם סדר היום בעצמו. כתב השכנה"ג , דיש לאדם למעט קצת מלימודו בערב []סדר ערב שבת ד"ה ונתחיל שבת כדי שיכין צרכי שבת. ע"כ. ומור"ם פסקה בסוף סימן רנ"א . וכתב השכנה"ג, ונראה דדוקא מי שאין לו שיכין לו צרכי ]ס"ב[שבת, אבל מי שיש לו שיכין לו צרכי שבת ע"י משרת, אין צריך למעט מלימודו. ונכון הדבר שיצוה למשרת שיכין לו צרכי שבת. )דף ז"ך ע"ד(וכתב, והיינו ע"כ. והביא דבריו הרב ברכות מים בלומד ולא בבטל. ע"כ. וצ"ל מההיא דאמרינן בכריתות )דף ט"ו אמר ר' עקיבא, שאלתי את רבן גמליאל ורבי יהושע ע"א(באיטליס של אמאום, כשהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל וכו', הרי הגם היותו נשיא וגדול ליאודים, דודאי היו לו משרתים, ולא פסקי גירסא מפומייהו, עם כל זאת היותו סעודת מצוה של חתונה, נתעסק רבן גמליאל בעצמו, כל שכן בסעודת שבת דכתיב "וקראת לשבת עונג" . ואפשר לומר, ]ישעיה נ"ח, י"ג[דשאני התם אפילו דרך הילוכם עוסקים בגופי הלכות, כמו שכתבו שם התוספות , והביא דבריהם הרב מחזיק ]ד"ה שהלכו[)סוף סק"ג(. ברכה ז"ל שם ישתדל להכין בעצמו. דבכל המצוות מצוה בו יותר (מג) מבשלוחו. ריש פרק האיש מקדש . ]קידושין מא.[שם ישתדל להכין בעצמו. והוא הדין בכל מצוות מצוה בו (מד) יותר מבשלוחו. הרב מגן אברהם , והרב אליה רבה ]סק"ב[. וכתב על זה הרב תוספת שבת , ולפי דבריו ראוי ]סק"ג[]סק"ב[ליזהר בזה גם בסעודת מילה וחתונה וכיוצא בזה, ולא מצינו זה בשום מקום, גם בתשובת חוות יאיר גמגם קצת על הא דמצינו לרז"ל שהקלו בכבודם לכבוד שבת, והוא נגד מה ]שבת קיט.[שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ]ברכות יט:[ומסיק שם דשבת שאני דגדולה קדושתה, עיין שם סימן ר"ה. וא"כ הבו דלא לוסיף עלה, ודוקא בשבת דינא הכי, וכדאמר רב נחמן אילו מקלע רבי אמי ורבי אסי מי לא מכתפינא קמייהו, ]שבת קיט.[וזה לא שייך בשאר סעודות מצוה. עכ"ל הרב תוספת שבת. ויש להעיר, דהא אמרינן בכריתות ושאר דוכתי, אמר )דף ט"ו ע"א(ר' עקיבא, שאלתי את רבן גמליאל ורבי יהושע באיטליס של אמאום, כשהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, ומוכח מדהוצרך התנא לומר כשהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, דרצה להשמיענו דלהיות סעודת מצוה של חתונה נתעסק רבן גמליאל בעצמו, עם היותו נשיא וגדול ליהודים, מעין דוגמא לסעודת שבת, והוא היפך דברי הרב תוספת שבת. ותו יש להעיר עליו, כי מאי אית ליה עם הרב מגן אברהם, הלא מה שכתב הרב מגן אברהם הם דברי תלמוד ערוך ריש פ"ב דקדושין , דאמרינן השתא בשלוחו מקדש בו ]מא.[מיבעיא, אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שבוטא, הרי דהש"ס מדמה כבוד שבת לשאר מצוות, והם דברי הרב מגן אברהם. ואם רצה לחלק דדוקא בסעודת שבת דכתיב "וקראת לשבת ענג" , ]ישעיה נ"ח, י"ג[אבל שאר סעודות מצוה אפילו דמילה ונשואין, דאינם מצוה גמורה כל כך והם מנהג חכמים או תקנת רז"ל, הגם דמסמכי להו אקראי. נימא דגם הרב מגן אברהם לא היתה כוונתו על שאר סעודות מצוה, דהגם דחשבינן להו סעודות מצוה לא דמו, ואין להם יחס עם סעודת שבת. כי מה שכתב הרב מג"א והוא )הוא(הדין בכל מצוות, כוונתו על מצוות גופייהו ממש, ואיך הוליד מדבריו דהוא הדין בסעודת מילה וחתונה וחלק עליו. ואחרי כתבי ראיתי להרב באר יעקב בחשן משפט )סימן ח' דף צ"ו , על מה שכתב מרן שם , כיון שנתמנה אדם ע"א(]ס"ד[פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה כדי שלא יתבזה בפניהם, כתב וז"ל: ומסתימת לשון הפוסקים משמע בכל מלאכה, אפילו מלאכה דמצוה כגון לעשות סוכתו בפני שלשה. וקצת תימה, דלע"ד פשוט דבמלאכת מצוה מותר לעשות, כדאמרינן שם בקדושין וכו', דאשכחיה דעביד מעקה וכו'. וסייג לדברינו ]ע.[מהא דאמרינן בחולין , ובמכות , ובכריתות )דף צ"א ע"ב()דף י"ד ע"א(, אמר רבי עקיבא וכו' שהלכו ליקח בהמה למשתה )דף ט"ו ע"א(בנו של רבן גמליאל, ולפי פירש"י דגנאי ]קדושין ע. ד"ה אסור לעשות[ושפלות הוא אם כפופים לזה דאין לו מי לעשות מלאכתו, א"כ קשיא על רבן גמליאל שהיה נשיא בישראל, היאך הלך בעצמו ליקח בהמה שהוא גנאי וכו'. ודוחק לומר דלא היה אז נשיא, מדקרי ליה רבן וכו'. ועוד דאף אם לא היה נשיא באותו פעם רק היה בן נשיא, ג"כ לא הוה ליה למעבד מלאכה, דהא גבי רב נחמן דאמר הך מילתא, לא היה גם כן נשיא רק חתנא דבי ]קדושין שם[נשיאה, ע"ש ברש"י . אלא ברור בעיני, ]ד"ה לא מיבעי וד"ה יקרא[מפני שהוא עוסק לצורך נשואין דבנו דמצוה למטרח, כדאמרו בכתובות . ואפשר דיש ליישב דזה דיוקא, וכוונת ש"ע )דף ד' ע"א(באמת במה שכתב כדי שלא יתבזה בפניהם, משא"כ אי עשה לשם מצוה לא יתבזה, ואדרבא שבח הוא לו, כי הא דרבא מלח שיבוטא בעצמו ובכבודו, ולכבוד גדול יחשב לו הדבר אשר עשה, וכמו שכתבו הטור וש"ע או"ח , וכן כתב המג"א שם, והוא )סימן ר"נ(הדין בכל מצוות מצוה בו יותר מבשלוחו, ולא חילקו בין פרנסי הדור או לא, וכדמביא הטור שם מרבא ורב יוסף שהיו נשיאים. עכ"ל. והרי דהרב הנזכר נסתייע מדברי הרב מגן אברהם דהוא הדין לכל מצוות, ומייתי ג"כ מההיא דרבן גמליאל ורבי יהושע שהלכו ליקח בהמה למשתה וכו' שהזכרתי לעיל. ואולם אציגה נא עמך מה שיש להרגיש על דבריו ז"ל, ואען ואומר, דודאי הדיין מותר לעשות מלאכת מצוה בפני שלשה, והוא תלמוד ערוך בקידושין , במקום אשר יאמר )דף ע' ע"א(דהדיין אסור לעשות מלאכה, שם נאמר דלדבר מצוה שרי, וכמו שהשיב רב נחמן לרב יהודה דעביד מעקה, וכמו שכתב הוא ז"ל עצמו. וכן ראיתי לאבי התעודה מוהרימ"ט בחדושיו לקדושין שם שכתב וז"ל: פורתא דגונדריא, ואם תאמר וכי מפני שהוא דבר מועט יזלזל עצמו מפני שכר שכיר, ועוד וכי לא היו לו עבדים ומשרתים, הא אמרינן בנדה פרק תינוקת דאמר לה ]סח.[לילתא אשתו, עבדי חסרת טשטקי חסרת. וי"ל דפורתא דגונדריא היינו מעקה שהיא מצות עשה וחייב לברך עליה, ובהא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, כדאמרינן ריש פרק האיש מקדש, רב ספרא מחריך רישא לצורך שבת. עכ"ל. הרי מבואר כדברי הרב באר יעקב. ולא תעזוב נפשי לשאו'ל, דהא דמייתי מהרימ"ט מפרק תינוקת, סמך רבנו על בקיאותו, שרטט וכתב מחכמה הנכנסת עם האדם במרחץ, אבל שם בנדה הכי איתמר, )דף ס"ח(דביתהו דאבא מרי ריש גלותא אקוט, אזל רב נחמן בר יצחק לפיוסה וכו', אמר לה דודי חסרת טשטקי חסרת וכו', הרי דלאו ילתא הות אלא דביתהו דריש גלותא אבא מרי, ולה אמר רב נחמן בר יצחק עבדי חסרת. ולדעת התוספות בגיטין )דף ל"א ]ע"ב ובתרא , דסתם רב נחמן הוא רב ד"ה אנא[()דף מ"ו ]ע"ב ד"ה שלח[(נחמן בר יעקב, והוא חתניה דבי נשיאה, אפילו רב נחמן לא הוזכר שם.)ועיין בסדר הדורות דף קל"ד סוף ע"א מה שכתב בשם תשובת רש"ל, ועיין שם בדף הנזכר ע"ג(. אמנם מאי דאייתי הרב באר יעקב ראיה מההיא דרבן גמליאל ורבי יהושע שהלכו ליקח בהמה וכולי, להתיר לעשות מלאכה דמצוה, לדעתי הקצרה אינה ראיה, דאין זה ענין לאיסור מלאכה לדיין, דלא אסרו אלא לעשות מלאכה כההיא דרב נחמן דהוה עביד מלאכה בחרושת עץ, וכההיא דירושלמי ]סוף[ פ"ב דסנהדרין, דהיה שובר עצים וכיוצא ממלאכות. אבל להסתחר וללכת לקנות להסכים סכום המקח עם המוכר, ואשר משרתיו יביאו הסחורה או החפץ אחר כך לבית, נראה דאינו אסור דאין זה בזיון, דכמה שרים וגדולים כה עשו, דבר ידברו בראשונה עם המוכר עד שמסכימים סכום הדמים, ושוב ישלחו להם הסחורה או החפצים. ואם כן אין ראיה מההיא דרבן גמליאל, דרך הלוכו ישלח דברו אמירה בעלמא למוכר ואחר כך ישלחנה. ועיין מה שכתבו ריש סימן רנ"א הרב מג"א והאחרונים. ועוד יש להרגיש במה שכתב הרב הנזכר, ודוחק לומר שלא היה אז נשיא וכו', דאמאי לא מייתי דבפרק קמא דקידושין )דף מוכיח הש"ס דנשיא שמחל על כבודו ]כבודו[ מחול, ל"ב ע"ב(מדרבן גמליאל היה משקה במשתה בנו, אלמא במשתה בנו מפרש דהיה נשיא. ותו, מה שכתב דבן הנשיא אסור לעשות מלאכה דרב נחמן היה אסור משום דהוה חתניה דבי נשיאה, דבריו קשים לשמוע, דמפורש בסוגיא דרב נחמן אזמניה לרב יהודא לדינא, ומשום הכי השיגו רב יהודה, דהדיין אסור לעשות מלאכה והוא דיין, ולאו משום דחתניה דבי נשיאה הוא דאמר ליה, דהא שמואל לא אמר אלא כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור וכו', ובן הנשיא וחתנו לא שמענו. ברם עם היות דאין זה מלאכה שאסור הדיין בה, מ"מ נראין הדברים שלצורך מצוה טרח רבן גמליאל עצמו לילך ליקח הבהמה למשתה בנו, דמצוה בו וזו סעודת מצוה, דתקנתא דרבנן היא למטרח בסעודה, כמו שאמרו פ"ק דכתובות. ועוד דגדולי הדור רבנן קדישי שם יאכלו לחם, כמו שאמרו פ"ק דקדושין )דף , מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו ל"ב הנזכר(מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל, ויש שם השראת שכינה. וזה לימדנו באומרו שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל וכו', שאפילו נשיא וגדול הדור רצה ליטפל במצוה בעצמו. וגם השמיענו דבעידן חדותא ודרך הלוכם עסקי בגופי הלכות, כמו שכתבו התוס' שם בכריתות . ]ד"ה שהלכו[שם ישתדל להכין בעצמו. כתב הרב מג"א , והוא (מה) ]סק"ב[הדין בכל מצוות, דמצוה בו יותר מבשלוחו ]קדושין . והנה הגם דקיימא לן דכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מא.[אסור לעשות מלאכה בפני שלושה, והיא סוגיא ערוכה בקידושין , ופסקו]ה[ הטור בחו"מ , והרמב"ם בפרק )דף ע' ע"א()סימן ח'(]כ"ה[ מהלכות סנהדרין , מכל מקום היינו דוקא בדבר )כ"ד(]ה"ד[הרשות, אבל בדבר מצוה שרי לעשות מלאכה. וכן ראיתי להרב באר יעקב ז"ל שכתב דבמלאכת מצוה )בחשן המשפט סימן ח'(מותר לעשות, והביא ראיה מסוגיא דקידושין, דהשיב לו רב נחמן דגונדריתא קא עבידנא, דהיינו מעקה כדפירש רש"י, והוי דבר מצוה, והוא עצמו רצה להתעסק בו דמצוה בו יותר מבשלוחו, כדאמרינן דרבא מלח שיבוטא. יע"ש. ולענ"ד נראה ]שבת קיט.[לי להביא כדמות ראיה, ממה שאמרו בירושלמי דסנהדרין )סוף הביאו מרן בב"י וז"ל: איתא בירושלמי, ]מי פרק ב'(]חו"מ שם[נפק, חמא ר'[ חנינא בר סיסי דהוה מפצע קיסין, אמר ליה )חמא(לית דין כבודך, אמר ליה ומה אעביד דלית מאן דמשמשני, אמר ליה ]אין לא הוה[ לך מאן דמשמשינך לא מקבלה )אית לית()הוה(עלך מתמניי. ע"כ. והרב פני משה ז"ל שם פירש, ]ד"ה מי נפק[דכשיצא ]רבי יוחנן[ ראה ]לר' חנינא[ שהיה )ר"ח()לבר סיסי(בוקע עצים בעצמו, אמר לו אם לא היה לך מי שישמשך לא היה לך לקבל עליך התמנות הדיינות, שאין לדיין לעשות מלאכה ולהתבזות בפני הרואים. ע"כ. ושם במראה הפנים הביא ]ד"ה אין[הא דקידושין דאמר שמואל מי שנתמנה פרנס כו'. יע"ש. גם הרב יפה מראה ז"ל פירש כן, דכיון דאם לא ]דף רפ"ט ע"ג ד"ה מנחם[היה לך מי שישמשך, לא היה לך לקבל עליך להתמנות בשררה, דכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה. יע"ש. מסתמיות העובדא נראה, דהך בקיעת עצים היה בדבר הרשות, דאי לא, היה לו לבר סיסי להשיב לו דמצוה שאני, וכדחזינן דרבא ורב יוסף מצלחי ציבי, וכמו שכתוב בשבת )דף , ומדלא השיבו כן, שמע מינה דהמעשה היה בדבר קי"ט ע"א(הרשות. אם כן מוכח דבדבר מצוה שרי ליה לבזויי נפשיה, וליכא למיחש משום כבוד צבור. כי מזה תמ'ה אני למה שראיתי להרב הפלאה בחדושיו לקידושין שכתב וז"ל: כיון שנתמנה וכו', )]המקנה[ על דף ע' ע"א מהש"ס(על דרך זה יש לפרש מה שאמר הכתוב גבי אברהם "ויקח בן בקר ]וגו'[ ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו" ]בראשית י"ח, ז'[ואחר כך כתיב " ]ו[בן הבקר אשר עשה" , משמע )את(]שם, ח'[שהוא בעצמו עשה, ויש לפרש מה שכתוב "ויתן אל הנער" ולא עשה בעצמו, מפני שאברהם היה נשיא, ולא רצה לגלות בפני שלשה אנשים שהוא בעצמו עושה המלאכה, אבל בצנעא הוא בעצמו עושה. ומה שכתוב "וימהר לעשות אותו" הוא על אברהם, שאחר שאמר אל הנער לעשותו, מיהר הוא עצמו לעשותו, והיינו דקאמר " ]ו[בן הבקר אשר עשה". עכ"ל. )את(ואחרי המחילה רבה ק"ל דלמה תלה הרב טעמו משום שהיה בצנעא, אפשר לומר דהיה דבר מצוה לטרוח בהכנסת אורחים, וזה לא חשיב בזיון כיון דהיה לשם מצוה, כמו שכתב הרב באר יעקב ז"ל, ונימא דמאי דכתיב "]ו[בן הבקר אשר עשה", דהיינו הוא בעצמו הכל עשה לפני האורחים, ואין כאן איסור לעשות מלאכה לפני שלשה, כיון דהוי דבר מצוה. וכי תימא דהרב הפלאה סבירא ליה כמו שכתב הרב תוספת שבת שם סימן ר"ן , דהביא דברי הרב חוות יאיר , דגמגם קצת על ]סק"ב[)סימן ר"ה(מה שהקלו רז"ל בכבודם משום כבוד שבת, והרי אמרו ]ברכות גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, וכתב דכבוד יט:[שבת שאני, דגדול קדושתו. יע"ש. ועל זה כתב הרב תוספת שבת ז"ל, אם כן הבו דלא לוסיף עלה, ודוקא בשבת דינא הכי הוי, וכדאמר רב נחמן אילו מקלע רב אמי ורב אסי מי לא ]שבת קיט.[מכתיפנא קמייהו, וזה לא שייך בשאר סעודות מצוה. ע"כ. יע"ש. ולהכי כתב הרב הפלאה דמה שעשה אברהם היה בצנעא ולא מטעם דהוי דבר מצוה, וסבירא ליה כדעת תוספת שבת דדוקא בשבת מחלקינן בהכי, דכבוד שבת שאני דגדולה קדושתה. הא לא איריא, דהרי אמרינן בקידושין דרבי אליעזר ורבי )דף ל"ב ע"ב(צדוק שהיו מסובין במשתה בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם, הרי דרבן גמליאל שהיה נשיא היה עומד ומשמש עליהם משום דהוי סעודת מצוה. דמזה מוכח דלאו דוקא בשבת מצינו דמצוה לטרוח הוא עצמו, אלא גם בכל דבר מצוה אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו. ואם כן הכא נמי דהכנסת אורחים הוי מצוה גדולה כהקבלת פני שכינה ]שבת קכז.[דודאי דמטעם מצוה שרי. וכן ראיתי להרב המפורסם חיד"א ז"ל ]סק"ג[, שדקדק כן להרב בספרו מחזיק ברכה שם סימן ר"ן תוספת שבת מההיא דכריתות , דאמר ר' עקיבא )דף ט"ו ע"א(שאלתי את רבן גמליאל ור' יהושע באיטליס של )המעון(,]עימאום[ כשהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל מדהוצרך התנא לומר כשהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, רצה להשמיענו דלהיות סעודת מצוה של חתונה נתעסק רבן גמליאל עם היותו נשיא וגדול ליאודים, מעין דוגמא לסעודת שבת, ועיין שם מה שהרבה להקשות על דברי הרב ז"ל. והיותר קשה, דהרי שם בהך עובדא אמרו מצינו ]קדושין לב:[גדול ממנו ששמש, אברהם גדול הדור היה וכתוב בו "והוא עומד עליהם" , ושמא תאמרו וכו', ]בראשית י"ח, ח'[ומהרש"א ז"ל בחידושי אגדות פירש, אברהם גדול הדור היה היינו נשיא, דכתיב "נשיא אלהים אתה בתוכנו" . ]בראשית כ"ג, ו'[וכתב עוד וז"ל: ]וא"ת[ ולישני ]הכא באברהם[ דשאני הכא דמצות כבוד אורחים שאני, כדאמרינן במציעא , מה שעשה ]פו:[אברהם בעצמו "והוא עומד עליהם" עשה הקב"ה, דהכי נמי משני בפרק אלו נאמרין גבי אגריפס דעמד וקרא ]סוטה מא:[דמצוה שאני. ע"ש. הרי דמהרש"א קאמר בכוונת הש"ס, דגבי אברהם הגם דהיה נשיא היה עומד עליהם משום מצוה. ועוד, דאיהו גופיה סמוך ונראה בדבור המתחיל פורתא ]המקנה[דגונדריתא כתב וז"ל: משמע שהשיבו כיון שאין זה אלא בנין של מצות מעקה, אין זה משום מלאכה בפני רבים, בכהאי גוונא מצינו במשה רבנו ע"ה בסוף יתרו "ויבן מזבח", וכן בסוף משפטים "ויבן משה מזבח", וכן בהקמת המשכן "ויקם משה את המשכן" , משמע דכל מלאכת מצוה מותר ]שמות מ', י"ח[לעשותו, וצ"ע למה לא הזכירוהו הפוסקים. עכ"ל. הרי דאיהו גופיה הבין בכוונת הש"ס כסברת הרב באר יעקב דבדבר מצוה שרי, ולמה הכא גבי אברהם הלך בדרך אחרת ולא כתב הך שריותא דדבר מצוה שאני וכנזכר. והנה ,"מה שהביא הרב מפסוק דכתיב בסוף יתרו "ויבן מזבח הרואה יראה בסוף יתרו דלא כתיב כי אם "מזבח אדמה" לחוד, ומה שהביא מדכתיב בסוף משפטים "ויבן משה מזבח" גם שם לא כתיב אלא "ויבן מזבח", ולכן בהכרח צריך לומר דטעות סופר נפל, ובמקום בסוף יתרו צריך לומר בסוף משפטים, וכן מה שכתב בסוף משפטים "ויבן משה מזבח" צריך לומר בסוף בשלח. גם מה שהביא הרב ראיה דבדבר מצוה שרי מדחזינן דקרא כתיב "ויקם משה את המשכן", לע"ד נראה דאין , משם ראיה, דהרי אמרינן במדרש תנחומא ]פקודי פסקא י"א[והביאו רש"י בחומש על פסוק "ויביאו את המשכן" ]שמות ל"ט, וז "ל: שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום ל"ג[מלאכה במשכן הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו ע"י אדם, אמר לו, עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, (לקמן העיר הרב המחבר דט"ס נפלו כאן, וכצ"ל: בסוף משפטים "ויבן מזבח")שמות כ"ד, ד'(, וכן בסוף בשלח "ויבן משה מזבח")שם י"ז, ט"ו וזהו שנאמר "הוקם המשכן" הוקם מאליו. ע"כ. ]שמות מ', י"ז[הרי דהכא שאני משום דלא היה אפשר ע"י אחרים, שלא היו יכולין להקימו מכח כובד הקרשים, וגם משה לא עשה בו שום הקמה, אלא דעל פי הנס נזקף וקם מאליו, ואין מכאן ראיה דבדבר מצוה שרי כמו שכתב הרב ז"ל. ותבט עיני להגאון מהרימ"ט ז"ל בחידושיו לקידושין, שכתב וז"ל: פורתא דגונדריא, ]ואם תאמר[ וכי מפני שהוא דבר מועט יזלזל עצמו וכו', ועוד וכי לא היו לו עבדים ומשרתים, הא אמרינן בנדה פרק תינוקת דאמר לה לילתא אשתו, עבדי ]סח.[חסרת טשטקי חסרת. ותירץ דפורתא דגונדריתא היינו מעקה שהיא מצות עשה. עכ"ל. והרב מה"ר חיד"א ז"ל בספרו פתח עינים שם בקידושין, ובספר מחזיק שם, ארי נעשה שואל וז"ל: ולא תעזוב נפשי לשאול, דהא דמייתי מפרק תינוקת, סמך רבנו על בקיאותו שרטט וכתב הכי, אבל שם בנדה הכי )דף ס"ח(איתמר, דביתהו דאבא מרי ריש גלותא ]איקוט[, אזל רב )נקוט(נחמן בר יצחק לפיוסה, א"ל דודי חסרת טשטקי חסרת, הרי דלאו ילתא הוות, אלא דביתהו דריש גלותא אבא ]מרי[, )מארי(ולה אמר רב נחמן בר יצחק עבדי חסרת, ולדעת התוספות דגיטין דסתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יעקב, )דף ל"א ע"ב ]ד"ה אנא[(והוא חתניה דבי נשיאה, אפילו רב נחמן לא הוזכר שם. ע"ש. ולי ההדיוט בהורמנותיה דמר ניהו רבה, אפ"ל קצת לפי חומר הנושא, ונאמר דזה היה על רב נחמן בר יעקב דהיה חתנא דבי נשיאה, והוא אמר לילתא אשתו עבדי חסרת, שהרי התוספות שם בנדה דשקלו וטרו אם חפיפה )דף ס"ו ע"ב ד"ה אם סמוך לחפיפה כו'(שייכא בראש או בשאר הגוף, כתבו וז"ל: ועוד מייתי ראיה מדמייתי לקמן אההיא דאשה חופפת בלילה וטובלת בלילה מעובדא דהוה בריש גלותא , ואמר לה, עבדי חסרת טשטקי חסרת כו'. יע"ש. דמוכח מדבריהם דמה שאמר רב נחמן עבדי חסרת, אמרו אותו על ריש גלותא דהוא אמר הכי עבדי חסרת, ומדהביאו התוספות דברי הש"ס בסתם ולא כתבו ואמר לה רב נחמן, כנראה דהבינו הם ז"ל דרב נחמן היה ריש גלותא, והיינו טעמא דהיה חתן ונשיא ודיין לריש גלותא, כמו שפירש רש"י ז"ל בקידושין , וכן ביומא )דף ע' ]ע"א ד"ה לא מיבעי[()דף ע"ח ע"א(מצינו דאמר נחמיה, חתניה דבי נשיאה אנא. וחזינן במציעא )דף בעו מינאי דבי רב נחמיה ריש גלותא, וכן איתא בבתרא צ"א ע"ב(אמר רבא הני תלת מילי אישתעי לי עוקבן בר נחמיה )דף נ"ה ע"א(ריש גלותא, ועיין להרב סדר הדורות . הרי דלחתנא )דף קל"ד ע"א(דבי נשיאה קרי ליה ריש גלותא, וכל שכן הכא ברב נחמן, דמלבד דהיה חתנא דבי נשיאה, היה גם כן דיין לריש גלותא כמו שכתב רש"י בקידושין כנזכר, א"כ אפשר לומר דמה שהביאו התוספות מעובדא דבי ריש גלותא, ואמר לה עבדי חסרת, קאי על רב נחמן דאמר לילתא אשתו, דאיהו גופיה הוא דקאמר עבדי חסרת, וקרי ליה בשם ריש גלותא, משום שהיה דיין לריש גלותא כנזכר, והוא מה שנראה להליץ בעד מהרימ"ט ז"ל, הגם שהוא דוחק. ובהיותי בזה, ראיתי להגאון מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות בנדרים , גבי מה שאמרו, רבי יאודה כד )דף מ"ט ע"ב(אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה, אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, ר' שמעון שקיל וכו', שכתב וז"ל: גדולה מלאכה שמכבדת, רצונו לומר, אף על פי שאסור לתלמיד חכם לעשות מלאכה בפני שלשה כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין , זאת המלאכה של משא כלים הותרה להם לפי ]קידושין ע.[שמכבדת וכו'. עכ"ל. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו, דמה שהביא מפרק עשרה יוחסין דאסור לתלמיד חכם לעשות מלאכה בפני שלשה, ליתא שם הכי, אלא דוקא מי שנתמנה פרנס על הצבור ונוטל שכרו מהצבור, ולהכי נאסר במלאכה בפני שלשה משום כבוד צבור. ברם לתלמיד חכם דעלמא דעושה מלאכה ליכא כלל שום חשש איסור, דחכם . וכעין זה ראיתי שמחל על כבודו כבודו מחול ]קדושין לב.[לעט"ר מוה"ר הגדול מערכי לב , דרמי )ח"ב דרוש פ' ]דף קצ"א ע"ב[(ומקשי על הרא"ש ז"ל, דפסק במציעא גבי )דף ל'(]פ"ב סימן כ"א[זקן ואינו לפי כבודו דאינו חייב להחזיר, כתב ואם רצה להחזיר מזלזל בכבוד תורתו. על זה הקשה, דלא נאסר במלאכה כי אם דוקא פרנס, ומשום כבוד צבור, אם כן מה איסור זלזול תורה יש כאן. את"ד ז"ל. והיא גופא קשיא למהרש"א ז"ל, דהביא בסתם מפרק עשרה יוחסין דאסור לתלמיד חכם לעשות מלאכה בפני שלשה, דלא נאמר דין זה כי אם בפרנס על הצבור כנזכר. ומה גם דמהרש"א גופיה בחדושי אגדות פרק הרואה , ]ברכות נה.[גבי מה שאמרו, אמר רב יהודה שלשה דברים מקצרין ימיו ושנותיו של אדם וחד מינייהו המנהיג עצמו ברבנות, הקשה הוא ז"ל דבכמה דוכתי אמרינן דצריך הרב לנהוג ברבנות ואסור לו לעשות מלאכה בפני שלושה, כדאמרינן בקידושין. ויצא לחלק בין היכא דקבלוהו עליהם, דבכהאי גוונא צריך לנהוג ברבנות, והמנהיג עצמו משמע דאין אחרים מנהיגים אותו, אלא הוא מנהיג עצמו בשררה ורבנות בעל כרחם. יע"ש. הרי דמהרש"א גופיה סבירא ליה דדוקא בדיין שקבלוהו עליהם הצבור, הוא דאיתיה באזהרה שלא יעשה מלאכה בפני שלשה מפני כבוד צבור, אבל בתלמיד חכם או דיין שלא קבלוהו עליהם הצבור, אין קפידא אי עביד מלאכה בפני שלשה, ואיך כתב כאן דגם בסתם תלמיד חכם איתיה להאי איסורא. וכעת צריך יישוב. שם :כתב הטור, ישתדל בעצמו. נ"ב (מו) ישתדל להכין בעצמו. עמ"ש הרב מג"א ז"ל להכין בעצמו, והוא הדין )בסק"ב(בכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו. ע"כ. עיין מה שכתבו הרב )בסק"ג(, שערי תשובה סביב לש"ע מחזיק ברכה . )סק"ב(שם ישתדל להכין בעצמו. עיין באר היטב ושערי תשובה (מז) . וכן מבואר בספר האשכול )ס"ק ב'()]ח"ב[ סימן י"א(דהוא הדין בכל מצוה. ועיין בפתחי תשובה אה"ע )סימן ל"ה . ועיין בשדי חמד בחלק דברי חכמים סימן ]מ"ד[, ]סק"ב[()מ"ו(שהעלה בזה כדעת המג"א דבכל המצוות הדין כן. והביא ]סק"ב[עוד שם מספר משנת אברהם בשער כתיבת ספר תורה ]סוף , שרצה חכם אחד לומר שדין זה אינו אלא בשליחו בחנם, סקל"ה[אבל אם שכר חברו לעשות בעדו, כיון דיד פועל כיד בעל הבית , הוי ממש כעושה בידו. והמחבר דחה דבריו, ]בבא מציעא י.[דאפילו מי שיש לו עבדים ושפחות מצוה שיעסוק בעצמו וכו', ולא אמרינן ידם כידו וכו'. והרב שדי חמד כתב על דבריו שדבריו נכונים. ועיין עוד שם בעיקר דין זה, אם יספיק במה שעושה בעצמו מקצת המצוה ויוצא בזה ידי מצוה בו יותר מבשלוחו, דהפרי מגדים בסימן תל"ב סבירא ]אשל אברהם סק"ה[ליה דסגי בהכי, וכתב שכן כתב בחמד משה שם . אמנם ]ס"ה[מדברי הרב מוהר"ש זלמן בש"ע שלו שם , מבואר דלא ]ס"ח[מהני בזה אלא למי שאינו יכול לבדוק בעצמו את הכל. יעו"ש. ועיין בספר עמודי אש שהביא דברי יד המלך )סימן ה' אות י"ח(, דדוקא בשבת וקידושין אמרינן מצוה ]לנדא הלכות שבת פ"ל ה"ו[בו וכו', וכתב שכן כתב בשו"ת שנות חיים )]קונטרס פרט ועוללות[, ובהשמטות הספר כתב שכ"כ בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן ל"ג(, והוא האריך קצת בזה דגם בכל המצוות אמרינן )סימן קכ"ח(מצוה בו וכו', וכתב שכן דעת האליה רבה בסימן ]ר"ן[)ק"נ(ועוד פוסקים. יעו"ש. וכן הסכים לדינא בשו"ת מור ]סק"ג[ואהלות באהל ברכות והודאות , וכתב גם כן כמו שכתב )סימן ל"א(החכם שהביא במשנת אברהם הנזכר לעיל, דדוקא בעושה בחנם אמרינן מצוה בו, אבל בעושה בשכר יד פועל כיד בעל הבית, ומפלפל שם אי סגי בעשיית מקצת המצוה. יעו"ש. ועיין עוד בשדי חמד הנ"ל שהביא בקובץ שמעתתי דרבנן )קונטרס א' סימן , שכתב לפקפק על הוכחות הספר עמודי אש הנ"ל, ומ"מ ח'(סיים דהדין דין אמת, דבכל המצוות אמרינן מצוה בו וכו', וכן . יעו"ש. ודע שכתב הוא במהרי"ל הלכות פסח ]עמוד ס"ט אות י"ד[הריב"ש , דבמצוה שאינה שייך לעשותה כי אם פעם )בסימן ת"ח(אחת, אם כבר עשאה ע"י שליח אין שום מצוה כלל לחזור ולעשותה בעצמו, דלא אמרו אלא דבתחילה מצוה בו וכו', עיין שם לענין קידושי אשה, והוא הדין לכל דדמי ליה, ועיין שם עוד . בסימן פ"ב. ]עכ"ל השדי חמד[שם ישתדל להכין בעצמו. מכאן סייעתא למה שכתב בספר (מח) משפט צדק שסביב ספר תהלים )סימן קכ"ה אות מ"א(משם שערי תשובה , הא דמצוה בו יותר מבשלוחו, ראוי ]סק"ב[ליזהר גם בסעודת מצוה, וכדאיתא בקידושין , ועיין להרב ]לב:[חוות יאיר . )סימן ר"ה(שם ישתדל להכין בעצמו. כתב מג"א , והוא הדין (מט) )סק"ב(בכל מצוות מצוה בו יותר מבשלוחו. ביפה מראה )פ"ק כתב, דוקא כשיש לה זמן קבוע דחביבה מצוה דברכות סימן י"ב(בשעתה, אבל באין לה זמן קבוע, תלמוד תורה עדיף כיון דאפשר להעשות ע"י אחר. שם ישתדל להכין בעצמו. כתב מג"א , והוא הדין בכל (נ) )סק"ב (מצוות. וכן מבואר בספר האשכול . ועיין )]ח"ב[ סימן י"א(פתחי תשובה אה"ע . אבל בר"ח אור זרוע )סימן ל"ה ]סק"ב[()סימן כתב, דוקא בקידושין אמרו כן ולא בשאר מצוות. קכ"ח(שם ישתדל להכין בעצמו. כתב המג"א , והוא הדין (נא) ]סק"ב[בכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו. ע"כ. ועיין פתחי תשובה באבן העזר שכתב וז"ל: עיין בספר )סק"ד(]סימן ל"ה סק"ב[יד המלך שהעיר, למה לא )]לנדא[ פרק ל' מהלכות שבת )ד"ז(]ה"ו[(מצינו הא דמצוה בו יותר מבשלוחו רק בשני מצוות, בקדושי אשה ובהכנת כבוד שבת, ולא בשום שאר מצוות, כגון השבת גזל ועשיית מעקה והענקה ומזוזה וכדומה. עיין שם שכתב טעם נכון לחלק בזה, ומ"מ לדינא אין דבריו נכונים, ואשתמיטתיה דברי המג"א באו"ח סימן ר"נ , שכתב בהדיא דהוא הדין )סק"ב(בכל מצוה אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, וכן משמע בש"ס בכמה מקומות, ועיין בשערי תשובה שם . עכ"ל. ואמנם ]סק"ב[באמת קשה, דבקידושין אשמעינן מתניתין דריש פ"ב דקידושין דמצוה בו יותר מבשלוחו, והגמרא מייתי עלה הא דאמוראי ]מא.[עשו כן בהכנה לכבוד שבת. ע"ש. ואמאי לא השמיענו המשנה והגמרא דין זה בשאר המצוות. ולענ"ד נראה פשוט, דבשאר מצוות פשיטא דמצוה בו יותר מבשלוחו היכא דעושה גוף המצוה, כמו מזוזה ומעקה והענקה וכדומה, ואך גבי קידושין, דהקידושין אינם רק הכנה למצות פריה ורביה. ועיין בר"ן שם , דאף דאשה אינה מצווה על פריה ורביה מכל מקום ]טז. ד"ה גמ'[גם בדידה איכא מצוה בקידושין, שמסייעת להבעל לקיים המצוה. וכן בשבת עיקר המצוה הוא עונג וכבוד שבת, ומה שטורח בערב שבת הוא רק הכנה לגוף המצוה, והוה אמינא דבהכנה למצוה לא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו קמ"ל. וזה פשוט וברור. ויותר נכון י"ל, דהא בקידושין ובעונג שבת, גוף המצוה דהיינו מצות פריה ורביה ועונג שבת, אי אפשר לקיים ע"י שליח, וע"כ יעשה גוף המצוה בעצמו, הוה אמינא דההכנה עכ"פ יעשה ע"י שליח, כיון דעכ"פ גם הוא עצמו יעשה המצוה בעצמו, דאי אפשר ע"י שליח, קמ"ל דגם זה מצוה בו יותר מבשלוחו. משא"כ בשאר מצוות, אם יעשה ע"י שליח לא יעשה הוא כלום בעצמו, פשיטא דמצוה בו יותר מבשלוחו. ואמנם עם כל זה נ"ל, דעיקר מצוה בו יותר מבשלוחו נאמר במשנה ובגמרא גבי קידושי אשה ובשבת כמ"ש היד המלך, רק דהמג"א כתב דהוא הדין בשאר מצוות. והנה אין ספר יד המלך תחת ידי, אבל נ"ל על פי מה שכתב בספר אהל יעקב פרשת לך לך, לפרש הא דאמרינן "זכור את יום ]ריש[]ביצה טו:[השבת לקדשו" זכרהו מאחר שבא להשכיחו, ]שמות כ', ז'[דהכוונה, דבכל המצוות הגם דעיקר המחשבה עם טהרת הלב, אעפ"כ אם עשה המצוה בלי כוונה, גם כי איננה על צד השלימות, עכ"ז עשה מצוה, כאמרם ז"ל לעולם יעסוק אדם )פסחים דף נ' ע"ב(בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה וכו', אבל כל זה הוא בשאר המצוות שאין בהם הנאת הגוף, על כן אף אם עושה בלי כוונת המצוה, מ"מ המחשבה ניכרת מתוך מעשיו, אחרי אשר כמו זר נחשב לגוף ואין לו מהם שום הנאה, ומה גם מצות הצום והצדקה על כרחך המעשה עצמה תגיד ותוכיח עליו כי חפץ ה' בידו. לא כן מצות שבת, אשר הגוף והנפש יחדיו ירונו חלקם, הנה במושבו על הלחם ומרבה במיני תענוג ועידונין באכול ושתות, במה יודע איפוא אם הוא בעבור עונג שבת או כוונתו לענג גופו אם לא ע"י המחשבה, כי המעשה עצמה אינה ניכרת כלל לעסק מצוה. וע"ז אמרה תורה "זכור את יום השבת לקדשו", כי עלול להשתכח מלב העושה, שלא יכוין לענג השבת כי אם לענג את עצמו, ואז אין במעשהו שום תמונת מצוה, וזהו מליצתם ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו. עכ"ד ז"ל ע"ש באורך. והנה כמו כן הוא במצות פריה ורביה שיש בה הנאת הגוף, ואם אין מכוין בלקיחת האשה לשם מצוה, הוי כמו שאינו מכוין בעונג שבת לשם עונג שבת. וא"כ בקדושי אשה וכן בהכנה לעונג שבת, אם אינו מכוין כדי לקיים המצוה רק שיהיה לו אשה להנאת המשגל, אין כאן תמונת מצוה, ועל כן אמרו בזה מצוה בו יותר מבשלוחו, דהוא עצמו צריך לעשות ולכוין לשם מצוה, ועשיית השליח היא רק לענין המעשה, ולא לענין הכוונה שצריך לכוין המשלח, וזה עובד וזה מחשב לא אמרינן, ואמנם כיון דבכל מצוה צריך כוונה גם כן על כל פנים, על כן אמרינן גם כן מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל עיקר הדבר נאמר יותר בקידושי אשה ובהכנת שבת. וזה נכון. שם (נב) ישתדל להכין בעצמו וכו' כי זהו כבודו שמכבד ,ולפחות אם הוא גדול בתורה ואינו בא מידו השבת. יכין הקערות של שבת, וגם לקיחת הדסים יהיה על ידו, ואם יצא לשוק לפחות יבדקם להדסים אחת לאחת, משום שלא יהיו יתירות ופסולות, וכן אני נוהג. ואגב להביא בידי בסודרי איזה פרי לכבוד שבת ובפרט בזמן תפוחים, דטוב לאכול תפוח בליל שבת כמו שכתבו המקובלים ז"ל . שם (נג) ישתדל להכין בעצמו וכו' כי זהו כבודו שמכבד השבת. עיין באר היטב , ובסדור בית מנוחה )סק"ב()דף , ובספר החסידים , ובספר נוהג ('ב' ע"א אות א' ואות ד )סימן קמ"ט(כצאן יוסף , ובספר חמדת ימים פ"ב )דף ל"ז ע"ג ]ערך שבת אות א'[(. )דף י"ג ע"א(]דף י"ב ע"ב ד"ה כי[שם (נד) ישתדל להכין בעצמו וכו' כי זהו כבודו שמכבד השבת. עיין מה שכתב בספר החסידים . )סימן קמ"ט(שם (נה) ישתדל להכין בעצמו וכו' כי זהו כבודו שמכבד השבת. ר"ל, כי כמו המשמשים את המלך בשר ודם כולם מכובדים, שכבוד גדול אם מניחים לאיש לשמש את המלך, כן ק"ו בן בנו של ק"ו אם מכבד את השבת מלכתא, ושבת שמא דקוב"ה , בודאי כבוד הוא לו ולא בזיון, ]זוהר שמות דף פ"ח ע"ב[ולא שייך כאן גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן בשב ואל תעשה . ומהאי טעמא נמי כתב בשכנה"ג ]ברכות יט:[)]הגה"ט[אות ב'(בשם הירושלמי , שטועמין התבשיל של שבת בערב שבת לראות אי צריך מלח או תבלין, שיכבד את השבת ויאכל לתאבון, ועל זה נאמר טועמיה חיים זכו, כי מי שאינו מכין עצמו לכבד השבת יקצרו ימיו)כדאיתא במעשה שבספר חסידים סימן קכ"ב(, א"כ משמע להיפך, אם מכין ומכבד את השבת זוכה לחיים, ואולי מפני זה נסמכו בתורה ביתרו , י"ב[-']שמות כ', ח וקדושים מצות שבת ומצות כבוד ]אב ואם[ גבי ]ויקרא י"ט, ג'[הדדי, להורות כמו במצות כבוד אב ואם מפורש "למען יאריכון ימיך", הוא הדין או כל שכן במכבד את השבת להכין הכל מערב שבת, בכדי שאם יבוא שבת קדש ימצא הכל מוכן ומזומן, זוכה לאריכות ימים. שם כדי לכבדו. נהגו אנשי מעשה לטעום התבשילין בערב (נו) שבת כדי לתקנם כהוגן ויהיו נאכלין לתאוה, וכן מצאתי בשם הירושלמי טועמיה חיים זכו, מצוה לטעום קודם השבת תבשילין של שבת לכבוד השבת. מטה משה סימן ]ת"ח[. )ש"ח(ו .נדפס באות הבאה .לפנינו בירושלמי לא נמצא .ראה הערה קודמת .נדפס לעיל אות נ"ו כן שמעתי בשם אמה"ג זצ"ל בשנת התשכ"ב שאמר כן לתלמידיו, שאין זו קבלת שבת אלא קבלת גיהנם. ונפלאתי אז על ביטוי זה. וכעת אני רואה כי מאיש לוקחה זאת, מארי דאתרין הרב המחבר זצ"ל. וכנראה שמע אבא מארי כן מרבו מוהרח"ך זצ"ל שהיה נין ונכד להרב המחבר זיע"א. ועדיין הרבה מבני עדתנו יוצאי אי ג'רבא ממשיכים במנהג זה לאכול עם חשיכה כופתאות עם יי"ש וכוסכוס, אבל אין מלפתים בפת. ונכנסים לבית הכנסת לתפלת ערבית של שבת וראשם עליהם ככרמל, ובלילה בסעודת שבת כמעט אינם יכולים לאכול כלום. ועיין בגיטין)דף ל"ח ע"ב( שתי משפחות היו בירושלים וכו' ואחת קבעה סעודתה בערב שבת ( שהביא15ושתיהן נעקרו, ובפירש"י שם ללישנא בתרא ע"ש. ואחרי שנים ראיתי בגליון "קולמוס")המוסף התורני של עתון משפחה( תמוז התשס"ד)עמוד מאגרות ר' עובדיה מברטנורה, שכך נהגו בזמנו באלכסנדריה וז"ל: בערב שבת הולכים כלם לבית המרחץ ובשובם מביאות נשותיהם לפניהם יין ומרבים בשתייה, ואח"כ מביאות התבשיל שהכינו לסעודת הערב, ואוכלים מבעוד יום עד שתחשך, ואחר שחשכה ושתו ושכרו באים כלם לבית הכנסת בלבושים נקיים ומגוהצים, ומתחילים בשירות ותשבחות, ומאריכים בתפלת ערבית עד שתי שעות בלילה, ובאים לבתיהם, ומקדשים ואוכלים כזית לחם ומברכים ברכת המזון, ואין מתפללים מנחה של ערב שבת בצבור בכל הגלילות ההם, זולתי בירושלים לבדה נתבטל המנהג הזה שביטלו אותו האשכנזים. עכ"ל. ואולי על זה רמז ר' יהודה הלוי בשירו "על אהבתך אשתה גביעי": מה נעמה לי עת בין השמשות וכו' בואו בתפוחים הרבו אשישות וכו', שאוכלים ושותים גם בין השמשות לכבוד קבלת שבת. והראוני בספר פלא יועץ ערך הנאה)עמוד עו( וז"ל: וכן מנהג אנשי מעשה לאכול או לשתות "שום דבר" שערב לחיכם בקבלת שבת כדי לקבל שבת בשמחה באופן האמור, כי מתענוג ושמחת הגוף יכול לעורר תענוג הנפש ושמחה רבה של מצוה וכו'. ע"ש. אבל ודאי אין הכוונה שם כדי לכבדו. מצוה לטעום התבשיל בערב שבת כדי (נז) לתקנם כהוגן, ועל זה נאמר טועמיה חיים זכו. מטה משה . יע"ש. )סימן ת"ח(שם )אות ב'(, נהגו אנשי מעשה שם (נח) כדי לכבדו. []בשכנה"ג לטעום התבשילין בערב שבת וכו'.)בענין מה שנוהגים לטעום מתבשילי השבת עם מעטשׁכר בערב שבת עם חשכה, ֵ ָ וסומכין זה על מה שאומרים ]במוסף של שבת[ טועמיה חיים זכו, ויש מלפתין גם במעט פת, ואומרים שזה אין צריך נטילת ידים, כי ]הפת[ טפלה לתבשיל ולשכר, שמעתי שהיה הרב ]המחבר[ זצ"ל מקפיד מאד על זה, והמון העם קורין לזה קבלת שבת, והוא ז"ל בדרך בדיחות היה קורא לזה "קבלת גיהנם", ובפרט על המלפת בפת. עד כאן שמעתי. ונראה דטעמו ז"ל משני פנים, אם מטעם שאין ראוי לטעום כדי שיכנס תאב לשבת, כענין שאין לטעום מצה בערב פסח, דאפילו טעימה בעלמא אסור, ואם מטעם שאין לחשוב פת לעולם טפילה, כמו שכתוב בסימן ]רי"ב דדוקא בדג מליח ואוכל עמו פת שלא יזיקנו בגרונו. ע"ש[. ומ"ש טועמיה וכו', היינו לטעום באצבע שמא הפיג או חסר מלח או תבלין ולא לאכול ממנו(. שם כדי לכבדו. כתב במג"א , מצוה לטעום (נט) )סק"א(התבשילין, וצריך לטעום מכל תבשיל בערב שבת. כתב לי ידיד נפשי הרה"ג מקריפטש שליט"א, ובערב שבת קודש חזון צ"ע. והנה הפמ"ג כאן כתב, דגם טועם ופולט סגי, ויוצא בזה ידי מצוה לטעום התבשילין. א"כ זה בודאי מותר לענ"ד גם בעש"ק חזון, דבסימן תקנ"א איתא רק שלא לאכול בשר, אבל טעימה לא נאסר, ומכל שכן טועם ופולט. כנלע"ד. שם כדי לכבדו. עיין מג"א בשם כתבי האריז"ל (ס) )סק"א(]שער דמצוה הכוונות דף ס"ב ע"ב ענין טבילת ערב שבת ד"ה גם ראוי[לטעום התבשילין, וצריך לטעום מכל תבשיל בערב שבת. והפמ"ג באשל אברהם בזה, דהיינו אם צריך מלח או תבלין. ע"ש. והנה יפלא לכאורה, שלא ראינו מכל הצדיקים שיטעמו בערב שבת מכל התבשילין, רק נוהגים לטעום מאכל אחד משל שבת, ומדוע לא יטעמו כל התבשילין כמ"ש מהאריז"ל, ולא שמעתי להתעורר בזה. ואם הטעם כפשוטו כמ"ש מהפרי מגדים, דהיינו לראות אם חסירה מלח או תבלין, אז יש לומר משום שאין בקיאים כל כך כמו הנשים שלנו שמבשלות ויודעות יותר, על כן סומכין עליהם בזה בכל התבשילין, רק יקחו מאכל אחד לטעום משום הרמז שאומרים העולם טועמיה חיים זכו. אמנם הלא מסתמא טובא גניז בגווייהו בדברי רבותינו ז"ל המקובלים )האריז"ל וגורי דיליה הקדושים וטהורים( על פי סוד, ומדוע לא יקיימו כן לטעום מכל התבשילין בערב שבת כנזכר. אך אמרתי אראה נא מקורן טהור בדברי הזוה"ק בראשית וז"ל: )דף מ"ח ע"ב("ובלילא דשבתא" בעי בר נש לאטעמא מכלא וכו', ע"ש בסודן של דברים, והיינו מכל המטעמים ותבשילין, עיין שם באור החמה וכן במקדש מלך שם, דהיינו "בליל שבת" כמ"ש "בלילא דשבתא", אבל בערב שבת מאן דכר שמיה שם.)ובמקדש מלך הביא במוסגר שם בשם חמדת הימים ]שבת פ"ג ענין עירוב ערב שבת כי טובים השנים, היינו לאכול בליל שבת וגם לבדוק ד"ה ומנהג[ולטעום גם בערב שבת אם עולה בישולו יפה. וכיון שכתב שם בשם חמדת הימים, הנה מקורו לאו דסמכא הוא, כי על כל פנים לא ידענו כלל מי הוא מחברו וממי יצאו הדברים, וכמו שביארנו בחמשה מאמרות במאמר משיב מפני הכבוד. ע"ש ואכמ"ל(. אמנם ראיתי בשער הכוונות)שהוא שער ו' משמונה שערים, טהרת לשונו הקדוש של מהרח"ו סולת נקיה וכנודע בספרי החיד"א ז"ל( מקור הדברים וז"ל : )בשער הששי ענין טבילת ערב שבת(גם ראוי לאדם לטעום כל התבשילין שמבשל בערב שבת לכבוד השבת, כי הוא דוגמת האדם המכין סעודה למלך וטועם התבשילין אם הם טובים ואם חסרין איזה תבלין, כדי שיתקנם או שיבשל תבשילין אחרים, וכל זה הוראה שמקבל האורח בסבר פנים יפות, וזה סוד טועמיה חיים זכו שתיקנו בתפלת מוסף דשבת המתחיל תכנת שבת רצית קרבנותיה וכו', כי כל הטועם התבשילין של שבת מערב שבת, זוכה לחיים עליונים. עכל"ה בשער הכוונות. וכיון שכתב בזה הטעם כפשוטו, כדי לראות אם חסרין איזה תבלין כדי שיתקנם, או שיבשל תבשילין אחרים, ולהאי טעמא שייך רק לקפילא נשיא דידן לטעום בערב שבת מכל התבשילין,)ולזכר הרמז אנו טועמים רק מאכל אחד בערב שבת כנ"ל( שהם יוכלו לתקן או לבשל אחר ולא אנחנו. הגם כי כל דברים הנראים כפשוטן)ובפרט בכתבי האריז"ל(, טובא גניז בגווייהו גם על דרך הסוד )כמו שביארנו כמה פעמים בחיבורינו בעזרת ה' יתברך(, מ"מ לא עדיף ממה שאמרו חז"ל )בסנהדרין דגם לרבי יהודא דלא דריש טעמיה דף כ"א ע"א ועוד בכמה מקומות(דקרא, מ"מ היכא דמפורש טעמיה דקרא שם בתורה, אז אנו דנין כפי הטעם הזה גם להקל, ואם בדברי תורה כן, כל )דאורייתא(שכן בזה. וכתבתי זה ללמד זכות על מנהג הצדיקים כולם שאין נוהגין לטעום מכל התבשילין בערב שבת)רק בליל שבת(. כנ"ל. שם כדי לכבדו. מצוה לטעום התבשילים בערב שבת, כדי (סא) לתקנם ולהכינם כראוי לכבוד שבת ויו"ט. כן כתב בשבלי הלקט , כי ממה שאומרים בתפלה טועמיה חיים )סימן פ"ב(זכו, יש סמך מכאן שצריך לטעום התבשיל מערב שבת. וכן הוא בבית יוסף . וכן כתב הארחות חיים )סימן רפ"ו()בתפלת מוסף אות , טועמיה חיים זכו, מצוה לטעום בערב שבת א' דף ס"ה ע"ג(התבשיל של שבת כדי לתקנו כהוגן, ויהיה נאכל בתאוה. וכן כתב הכל בו . וכן הוא בספר המחכים . )סוף סימן ל"ז()עמוד כ"ג(וכ"כ הרב מטה משה , נהגו אנשי מעשה לטעום )סימן ת"ח(התבשילים בערב שבת כדי לתקנם כהוגן ויהיו נאכלים בתאוה. וכן מצאתי בשם הירושלמי. ע"ש. וע"ע במחזור ויטרי )סימן קצ"א וזו לשונו, תנא כל הטועם תבשילו בערב שבת עמוד קע"ד(מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובירושלמי מפרש טעמא כדי שלא יכעס על בני ביתו על הקדחת תבשילו, וכתיב "וידעת כי שלום בהדלקת הנר, וכ"ש שצריך אהלך", ומוקמינן ליה )בשבת לד.(ליזהר ביותר פן יקדיח התבשיל. ע"כ. וכן כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות , שראוי לאדם לטעום התבשילים מערב )דף ס"ב ע"ב(שבת, אם הם טובים למאכל, או שמא חסרים מלח או תבלין. ושזה כמכין סעודה למלך שטועם התבשילים אם הם טובים או חסרים תבלין כדי שיתקנם, וזה הוראה שמקבל את האורח בסבר פנים יפות. וזה סוד טועמיה חיים זכו וכו'. וכ"כ בספר תהלה )סימן רמ"ט סק"ב(. ודברים אלו אשתמיטו מהרב מאורי אור לדוד , שהשיג על אלה שכתבו לטעום )חלק קן טהור דף קפ"ח ע"ב(התבשיל בערב שבת בסוד טועמיה חיים זכו, וכתב על זה, בסודם אל תבא נפשי, ולא נמצא כזאת. וגם לא מצינו מי מהאמוראים שנהג לעשות כן לכבוד שבת. ע"ש. )בשבת קיט.(ואילו ראתה עינו הבדולח דברי הפוסקים והאר"י ז"ל לא היה כותב כן. ולכן יש להקל גם בערב שבת חזון שקודם ט' באב )אחר חצות היום( לטעום מן התבשילים של בשר. ובספר לקט יושר כתב וזו לשונו, מלקוטי מהרי"א, אמר ששמע )עמוד ק"י(בשם מהר"ר אהרן הקדוש וכו', ועוד אמר שנראה לו היתר לנשים לטעום הקדירה בערב שבת חזון אחר חצות, אבל מהר"ר אנשיל מרפוק מיחה בידם. ע"כ. ובודאי בדבר זה שאינו אלא מנהג, העיקר לסמוך על המיקל. ועיין בספר מור ואהלות פוסק שכתב, שכמדומה שמנהג ישראל לטעום תבשילי )דף ל"ז ע"ג(בשר בכל ערב שבת, ולכן התיר גם כשחל עשירי באב בערב שבת. ע"ש. ומה שכתב האליה רבה )סימן תקנ"א סוף ס"ק כ"ד(דמהרא"ק התיר "לקטנים" בערב שבת אחר חצות כיון שיש קצת קדושת שבת אחר חצות,)וכן הוא בלקט יושר שם. עש"ה(, מיירי באכילה ממש ולא טעימה בלבד. והנה מרן פסק בש"ע , שהטועם את התבשיל )סימן ר"י סעיף ב'(אינו צריך לברך, ואפילו הוא בולעו, עד שיעור רביעית, לפי שאין הטעימה כאכילה. ולפי זה גם בטעימת התבשיל בערב שבת חזון, מותר לטעום ע"י בליעה בלי ברכה, כיון שטעימת התבשיל בערב שבת יסודתה בהררי קודש, ומצוה קא עביד. אך ראיתי בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב שכתב, שהואיל )סימן קס"ט(ומצוה לטעום התבשיל בערב שבת, מותר לטעום בערב שבת חזון ולפלוט, אבל לבלוע יש להחמיר אפילו בפחות מכשיעור. , שיטעום ויפלוט, אבל ע"ש. וכ"כ בשו"ת עין אליעזר )סימן מ"ח(לבלוע לא. ע"ש. אולם לדינא נראה שאף לבלוע מותר, כפי מה שפסק מרן שהטועם אינו צריך ברכה, ואפילו הוא )סימן ר"י(בולעו. שם כי רב חסדא היה מחתך הירק. ואע"ג דלא אכיל ירקא (סב) , מסתברא דלטעמא הוא דבעי לה. הרמ"ע ]שבת קמ:[בספר אלפסי זוטא כ"י . ]שבת קיט.[שם כי רב חסדא היה מחתך הירק. כתב ה"ה חיד"א ז"ל (סג) )אות ד'(משם הגאון הרמ"ע ז"ל בספר במחב"ר אלפסי זוטא וז"ל: ואע"ג דלא אכיל ירקא , ]שבת קיט.[]שבת קמ:[מסתברא דלטעמא הוא דבעי לה. ע"כ. ואחרי נער"ק ]נשיקת עפר לא זכיתי להבין קושייתו, דהא דמייתי הטור ז"ל מפרק רגלי קדשו[כל כתבי , היינו דאמר התם רב חסדא פרים )]שבת[דף קי"ט ע"א(סילקא, ולא אמר פרים ירקא, והגם דהטור ומרן ז"ל פירשו מחתך ירק, אין הכוונה לכל מין ירק אלא סילקא דוקא כמבואר בש"ס, וההיא דפרק תולין דרב חסדא לא הוה אכיל )דף ק"מ ע"ב(ירקא, היינו דוקא כרישין, וכדאיתא התם, אמר רב חסדא, האי בר בי רב לא ליכול ירקא משום דגריר, ואמר רב חסדא אנא לא בעניותי אכלי ירקא ולא בעתירותי וכו', ופירש"י ז"ל, לא ליכול ירקא, ירק חי כרישין ושחליים, משום דגריר לבא ומאכילו לחם הרבה ואין לו. ע"כ. מבואר דמה שלא היה אוכל רב חסדא לא היה אלא ירק דגריר לבא, דהיינו כרישין, והוא כרתי שאנו קורין פראס"ה, וכן שחלים שהוא מין ירק חם ויבש וטעמו חד, כמו שכתב ה' מוהר"ר בנימין ז"ל בספר מוסף הערוך ערך שחלים. ע"ש. דהני תרי אם נאכלים כמות שהם חיים, מתוך חריפותן וחידודן גריר לבא ומאכילו לחם הרבה. וכרתי דרכו היה בזמן התלמוד לאכלו כמות שהוא חי, מה שאין כן סילקא דאינו נאכל אלא מבושל, וכמבואר בברכות פרק כיצד מברכין , )דף ל"ח ע"ב(דאמר התם, כל שתחילתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל נהיה בדברו, וכל שתחילתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה, ופירש רש"י ז"ל, כל ירק הנאכל חי שתחילתו בורא פרי האדמה, שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל וכו', וכל ירק שאין דרכו ליאכל חי, שמתחילתו אם אכלו חי שהכל הוא מברך, שלקו והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בורא פרי האדמה. ע"כ. ומקשים בגמרא, בשלמא כל שתחילתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה, משכחת לה בכרבא וסילקא וקרא, אלא שתחילתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה, אמר רב נחמן בר יצחק משכחת בתומי וכרתי. ע"כ. הנה לפנ יך דסילקא וכרתי הגם דתרוייהו הוו ירקות, מ"מ לענין דרך אכילתן שניין דא מן דא, דסילקא אין דרך לאכלו חי, דעיקר אכילתו אחר השליקה, וכרתי בזמן התלמוד היה בהיפך, דעיקר אכילתו כשהוא חי, ולהכי מברכין עליו בעודנו חי בורא פרי האדמה. וכיון דבש"ס יהיב טעמא למניעת אכילת ירק כרישין משום דגריר לבא, הוכרח לפרש דהיינו כרישין בעודו חי שהוא דרך אכילתו, ובעודו חי גריר לבא מחמת חריפותו, דאחר השליקה פרח חורפיה כנודע. וכן שחלים דטעמו חד, דהא נמי גריר, ולהכי לא הוה אכיל להו רב חסדא משום דגריר, ואין הכי נמי דסילקא וכיוצא משאר ירקות שאינם חריפים, ושדרכן לאכלם מבושלים דלא גרירי, מי המונעו לרב חסדא מאכילתן בימי עניו. והשתא אתי שפיר, דרב חסדא פרים סילקא דלא גריר בבישולה, והיה מכין סעודה לעצמו לצורך כבוד שבת, ותירוץ הרב ז"ל דלטעמא בעי לה, לא נצרכא אלא לעתירותיה. שם כי רב חסדא היה מחתך הירק. הכי איתא בשבת (סד) )דף , ומיהו קצת קשה ממה שאמרו שם לקמן קי"ט ע"א()דף , א"ר חסדא, אנא לא בעניותי אכלי ירקא ולא בעתירותי ק"מ ע"ב(אכלי ירקא, בעניותי משום דגריר, בעתירותי דאמינא וכו'. ומסתמא י"ל דאפילו לאנשי ביתו לא היה מאכילם. וי"ל דתרי רב חסדא היו כדכתב בעל נחלת שמעוני בריש ספרו משם הרמב"ם ז"ל, אך מדברי התוספות בבבא בתרא )דף קמ"א ע"א ד"ה לא משמע כן. ועיין מה שכתבתי בסה"ק יפה תלמוד לדידי()ח"א דף ל"ד סוף ע"ד ודף ל"ה ריש ע"א(. שם ורבי זירא היה מדליק האש. בספר אליה זוטא (סה) ]סק"א[כתב בשם תולעת יעקב , יש שגודלין פתילין, ויש שיוצא וקונה לצורך שבת מאכלים. עכ"ל. וכן הוא בגמרא דשבת , רב פפא גדיל פתילתא, ר' אבא זבין בתליסר )דף קי"ט ע"א(אסתירי. ע"ש בפירוש רש"י. והא דלא חשבי הטוש"ע כל המלאכות דאמרינן שם שעשו האמוראים, והרא"ש ]פט"ז סימן ה'[הביאם, ונלע"ד שהם נקטו לרבותא אפילו אותן מלאכות שהם נגד כבודם, שלא יאמר ]לא[ אפגום כבודי וכו', ומכל שכן שאר מלאכות שיכול לעשות שאינו נגד כבודו, ושאר מלאכות לא רצו לחשוב כי רוכלא. וז"ל האליה רבה : ברוקח )בסק"ד()סימן ל"א(כתב, יש קונה הבשר, יש בוקע העצים, יש מתקן האש, יש גודל פתילים, יש מדליק הנרות, יש חותך הירקות, יש מולח דגים, יש מחרך ראשי הבהמות, יש יוצא ונכנס להביא מגדים ובגדים וכלי תשמיש. עכ"ל. וכולן אמרינן שם בגמרא.

סעיף ב

שם ורב נחמן היה מתקן הבית וכו'. עיין מה שכתוב בזוהר (סו) )דפוס איזמיר(. חדש במדרש רות דף קי"ב ע"ב שם ,אמרו רז"ל (סז) הגה ויש להשחיז הסכין בערב שבת. "וידעת כי שלום אהלך" , זו השחזת סכין. ]איוב ה', כ"ד[ורבים תמהו, מה ענין שלום אהלך להשחזת סכין, והרוקח כתב, כי אם קהה הברזל אין זה שלום בית. והרב בצלאל בספר קרבן שבת נתן טעם לשבח דרך דרש. ע"ש. ודברי )פ"א סימן ז'(פי חכם חן. שם הגה ויש להשחיז הסכין בערב שבת. ואסמכוהו אקרא (סח) "והכינו את אשר יביאו" , 'את' מלשון ]שמות ט"ז, ה'["וכתתו חרבותם לאתים ]וחניתותיהם[)ו(למזמרות" )וכן(]ישעיה . ע"ש. וכתבו הכלבו והביא דבריו ב', ד'[]סימן ל"א דף כ"ה ע"ג[מרן הב"י ז"ל בסימן זה, דתניא בספרי , "וידעת כי שלום אהליך" זה השחזת סכין. וכתב בספר חיי עולם ]איוב ה', כ"ד[דמוכח לה מדכתיב "והכינו את ]ספר היראה לרבנו יונה אות ש"ט[אשר יבי או", מלשון "לאתים ולמזמרות". יע"ש. ונראה לענ"ד, שאם לא יהיה הסכין ראוי לחתוך, יתקוטט עם אשתו על אשר לוקחים הסכינים לכבד את הבית ולגרור אחרי הספסלים והלוחות, ובזה יהיה להם מריבה בתוך ביתו בשבת. ועיין להט"ז . יע"ש. לקמן ריש סימן ר"ס ]סק"א[שם הגה ויש להשחיז הסכין בערב שבת. כתב הב"י, כתוב (סט) בכל בו ומשחיזין הסכין וכו'. עיין ]סימן ל"א דף כ"ה ע"ג[)בסק"ה(. מה שכתב הרב מחזיק ברכה שם הגה ויש להשחיז הסכין בערב שבת. עיין באר היטב (ע) . ועיין בספר ארחות חיים )סק"ג()]הלכות שבת דין ערבי שכתב וז"ל: ומשחיזין הסכין בערב שבתות[ דף מ"ד ע"א אות יו"ד(שבת, דהכי אמרינן בספרי ", "וידעת כי שלום אהלך ]איוב ה', זה השחזת הסכין. וכן כתב הכלבו כ"ד[)סימן ל"א דף)כ"ו ריש ע"ב(. דאם אינו משחיזו הוא מעכב את האכילה, ויבוא ]כ"ה ע"ג[(להתקוטט עם אשתו ואנשי ביתו, והוא כמו הדלקת הנר שכתב לקמן . יע"ש. ודכוותיה הוא זה. ועיין בספר )סימן רס"ג סעיף ג'(דהביא שתיהם . דרכי משה ]הארוך אות א'[שם הגה ויש להשחיז הסכין בערב שבת. עיין באר היטב (עא) . ולפי זה נמצא לו ארבעה שמות, את, סכין, )סק"ג(דפוס זה אינו נמצא תחת ידינו, ונראה כוונתו למש"כ בדף פ"ה ע"א)זהר חדש הוצאת מוסד הרב קוק( וז"ל הזהר שם: דירתם של ישראל צריכה להיות בנר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת, ודירתן מתוקנת כדירת חתן לקבל בו הכלה, ומאי ניהו, שבת היא כלה, ולעולם אין מכניסין אותה אלא בדירה מתוקנת לפנינו בספרי לא .(לא מצאנו לשון זו שם, ונמצא בספר היראה לרבנו יונה)אות ש"ט לכבודה כפי הראוי לה וכו'. עיין עוד שם. מאכלת, מחליף. ועיין למו"ה אגדת אליהו )ח"ב דף נ' ע"ד ודף נ"א שנתן טעם לשלשה שמות . ע"א(שם הגה ויש להשחיז הסכין בערב שבת. כתב ט"ז , (עב) )סק"ב(ויש להשחיז וכו' מלשון "לאתים ולמזמרות" ]ישעיה ב', . יעוין בבראשית רבה פרשה ל"א על הפסוק "הנני ד'[]פסקא ז'[משחיתם את הארץ" ובספרי זכרון משה שם. ]בראשית ו', י"ג[שם הגה ויש להשחיז הסכין בערב שבת. מקור לזה עיין (עג) בהגר"א ז"ל . ובספר היראה לרבנו יונה ]סק"ד[]אות כתב וז"ל: וישחיז סכינו כמו שדרשו וכו' "והכינו את" ש"ט[זה השחזת סכין, ועוד דרשו "וידעת כי שלום ]שמות ט"ז, ה'[אהלך" זה השחזת הסכין וכו', ועיין ב"י. ]איוב ה', כ"ד[שם הגה ויש להשחיז הסכין בערב שבת. והנה בספר (עד) כתב, שאחר התעוררות תשובה הנד"מ )סימן קי"ח(שישחיז הסכין, אסור לחתוך בו פעם ראשונה בשבת משום שהוא מחליקו, והוי גמר מלאכה, ויש בו משום מכה בפטיש. ותמיהני על דבריו, דפשיטא דלא שייך בזה איסור מכה בפטיש, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים בשו"ת יביע אומר ח"א )חאו"ח ריש סימן מדברי הראשונים. ע"ש. ולרווחא דמילתא יש להזכיר בזה כ'(מ"ש הרב המגיד , שדעת רבנו בדין תיקון )פרק י"ב מהלכות שבת ה"ב(מנא, שהכל תלוי בכוונתו, שכל שאין מתכוין לתקן כלי אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות ולחייב, מפני שרק כשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה, אבל כשאינו מתכוין אין בו משום מלאכה כלל, שהרי אין ברצונו לעשות כלי. ע"ש. והכא נמי כשהוא חותך אין כוונתו אלא לצורך המאכל בלבד. ושוב ראיתי שכבר השיג , ולית דין צריך בשש. עליו בשו"ת משנה שכיר ח"א )סימן פ"ז(סעיף ב' ירבה וכו'. ראוי לענג השבת בכל מיני בשמים כפי (עה) מסת ידו. מעבר יבק . )שפת אמת מאמר ב' פרק ח"י(שם ירבה בבשר ויין וכו'. נ"ב: עיין מה שכתב מורנו הרב (עו) בספר מעיל צדקה , )אות אלף רע"ד דף פ"ז)ע"ד(]ע"ג[('ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן רמ"ב אות א ]ועיין עוד במה שכתבתי שם אות ד' .[שם ירבה בבשר ויין וכו'. נ"ב: כשהאדם מענג השבת (עז) במאכל ומשתה ומכוין כראוי, כדכתיב "קודש היא לכם" , דאף מה שהוא לכם להנאתכם יהיה קודש, ]שמות ל"א, י"ד[מתעלה ע"י מלאך קדוש הממונה ביום השבת על זה. יוסף לחק יום רביעי ]פרשת[ ויחי, מספר דברים שבקדושה . ועיין )סימן א'(מה שכתבתי בסה"ק אבות הראש ח"ג בקונטרס נפש יתירה בשבת . )דף קל"ה ע"ב סעיף יו"ד ודף ק"ן ע"א סעיף ק"ב(שם ומגדנות כפי יכלתו. יש אנשי מעשה שבליל שבת (עח) ]סק"ג[, הובאו דבריו אוכלים תפוח כמ"ש ברוח חיים בכה"ח . ]סק"ז[