עוד רגע אדבר ואביא כאן ד' רמב"ן בסוגיית עד ודין מצטרפין וז"ל, א"ל רבא מאי מעליותא אמאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא, פירש"י ז"ל דיינא מסהיד אקיומא דאשרתא וסהדא אמנה שבשטר כרבנן, ואיכא למידק עליה א"כ אפי' ב' מעידים על חת"י ע"א ואחד אומר זה כתב ידי נימא אמאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהדי אינך, ולאו מילתא היא משום דהתם כיון דאמרי זה כת"י של פלוני ודאי זהו כת"י ואותו הכתב הוא מעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חבירו שהעדים החתומים עה"ש נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפיק ממונא אפומייהו, אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא דאיהו לא ידע ודילמא מזויף הוא אלא מפומא דאחריני, וכת"י של עד לא נתקיים בזו העדות של הדיין שאפי' העידו ב' מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני הילכך אין כאן צירוף למנה שבשטר, עכ"ל רמב"ן.
תוכן דבריו, דהא פשיטא ליה דאף לרבא שייך לצרף עדות הדיין עם קיום של אחד מעדי השטר ול"א שאין לנו מעדותו של דיין אלא קיום של ע"א על העד השני כי הדיין מעיד ראיתי שטר והנו עד גמור בהוויית שטר וכמושנ"ת לעיל בהערה  אלא שלשון רש"י הוא שאינו מצטרף עם העד המקיים בתורת מנה שבשטר והיה ניתן להבין בזה דאין עדות מנה שבשטר מצטרפת עם עדות שטר ולכן לא יהני עדותו של הדיין שראה שטר לסייע לעדות המנה שבשטר ובהא קשיא ליה דגם בהיה קיום גמור על אחד מעדי השטר לא יצטרף עד השטר שענינו שטר בע"א עם עדות המנה שבשטר, וע"ז השיב שאין הדבר כן דודאי שטר מצטרף עם עדות מנה שבשטר כיון דעד השטר כמי שנחקר בב"ד הנו מעיד על אותה עדות שבעל המנה שבשטר מעיד עליה וממילא גם קיומו של דיין שענינו ראיתי שטר אף הוא יצטרף עם עדות המנה שבשטר וכל הריעותא היא שאין הדיין רואה שטר אלא מעיד על קיום שטר בלבד כיון שאינו מעיד אלא מפי אחרים ואילו לקיומו אין ערך כיון שאין לו מסייע בקיום העד השני.
[ואמנם ד' רמב"ן צ"ב, דהא אף דיין המקיים מפי עצמו א"י באמתת המנה שבשטר אלא מפי עדי השטר ולמה יצטרף עם עד המנה שבשטר יותר מהדיין היודע מפי עדי הקיום, ואשר יראה בכוונתו הוא דבאמת גם עד המנה שבשטר הלא מעולם ל"ה צריך להיות עד בגוף המעשה ודיו בראיית ציווי המתחייב ונמצא דענין מנה שבשטר הוא עדות על הוויית שטר מידי המתחייב והדיין ג"כ מעיד על הוויית שטר ואף דהדיין לא ראה ציווי המתחייב מ"מ הרי לעולם ציווי המתחייב אינו המחייב אלא שהוא צורת עשיית השטר ועד המנה שבשטר הוא עד בהוויית שטר הראוי לדון על פיו וזו גם עדותו של הדיין המקיים מפי עצמו, וראה ברשב"א אשר השיג על הרמב"ן במה שראה ריעותא בהסתמכות הדיין על עדי הקיום ואח"כ הביא ד' הרי"ף דעד הלואה ועד המעיד פלוני נתחייב עפ"י עדים אינם מצטרפים כיון דהעד השני לא ידע את ההלואה אלא מפי אחרים ונראה שהסכים עמו הרשב"א ולכאורה הן הן ד' רמב"ן, ולהאמור יתכן דל"ד כלל לד' הרי"ף כי הלא ודאי דמודה הרי"ף דעד המעיד ראיתי עדים שנחקרו בב"ד על ההלואה וחבירו יעיד ראיתי עדים שנחקרו בב"ד על ראיית עדים אחרים שנחקרו בב"ד על ההלואה דודאי יצטרפו זע"ז דשניהם מעידים בשם עדים מה לי דזה כת אחת לו וזה שתי כתות וכזאת ראה הרשב"א בעובדא דהרמב"ן כיון דגם עד המנה שבשטר אינו עד על ההלואה אלא על תורת שטר היכול להעיד על ההלואה ולמה לא יצטרף עם עד המעיד על תורת עדות המעידה על תורת שטר וע"כ דריעותא בעלמא ראה רמב"ן בקיום מפי אחרים ובזה השיגו].
והנה למדנו בד' רמב"ן אלו שענין על מנה שבשטר הוא עדות הקיימת כהיום להעיד על אשר היה יום אתמול, שאילו אין ענינו אלא שעדות הקיום מצטרפת עם עדות החתימה להיותם מפי חד גברא כי אז אין הבנה לדבריו, דממ"נ אם באנו לדון על העדות של יום אתמול לצרפה עם עד שני הרי היא ממש עדות בשטר המצטרפת עם עד אחר בשטר ואם על העדות של היום נדון הרי באמת לעולם לית לה צירוף אף כששניהם יעידו כ"א על חתימתו ולא איכפת לן בהא, וע"כ לכאורה שענין על מנה שבשטר היא עדות היום על מעשה ההלואה, וזה דלא כמוש"כ למעלה בשי' רמב"ן, והדברים צ"ת